ההערות החתומות ד.ר. כתובות בידי ד. רמז ושאינן חתומות – בידי מ. שׂניר

“דברי הטורים האלה תוחמים כברת דרך של שלושים שנה – למן גמר המלחמה העולמית הראשונה ועד לקום מדינת ישראל – והם נוגעים בהתרקמות תאי היסוד של איחוד הישוב ואינם אלא בחינת ניצוצות שניתזו מתחת לפטיש המעשה הפועלי והישובי בתקופה זו”.

“דברי הטורים – חוט שני להם: אחדות העובדים וליכוד הישוב, אשר הביאונו, על כל הפרצים אשר נבעו בהם – עד לקוּם ישראל על אדמתו”.

שורות אלו, שנמצאו בעזבון בצורה של טיוטה, אמר ד. רמז להקדים ל“דברי הטורים האלה'”. הספר כולו, חוץ מהפרק האחרון “עם קום המדינה”, נערך והוסדר לדפוס על ידו הוא; הוא אף קרא חלק מן ההגהה. הפרק “עם קום המדינה”, שלא נכלל תחילה בתכנית הספר, הורכב והובא לדפוס ברצון בני המשפחה על ידי ד. זכאי, ש. יבנאלי ומ. שׂניר. רובם של הדברים המכונסים בפרק זה נערכו אף הם בשעתם בידי כותבם.

לא זכה המחבר ולא זכינו אנו עמו שהוא עצמו ינצח על גמר מלאכת הספר ויראה אותו בצאתו לאור. אור חייו נפסק באמצע. הוא חוזר ומאיר מתוך פרשיות ה“טורים” האלה.

המביאים לבית־הדפוס

חל־אביב, כסלו תשי"ב.

דוד רמז (משה דוד דרבּקין) נולד בקאפּוּסט, פלך מוהילב (רוסיה הלבנה), בי“ח אייר תרמ”ו (23.5.1886) לאביו יחיאל ברבי דב, למשפחת דרבּקין (מן הידועות ברוסיה) ולאמו חיה־רסיה, בת רבי משה־דוד למשפחת פּאפּערין.

ידיעת המקרא קנה לו ב“חדר” של “רבי” בעל־נפש, אשר הבין לחבב על הילדים את הספר. מחרדת הוריו להחסירהו את קרבתם, לא נשלח מן הבית עם סיום חוק “החדר”, כי אם הוסיף ללמוד בבית, בין כתלי בית־אבא: תלמוד – מפי סבו רבי דב, מקרא וספרות – בעצמו, השכלה כללית – מפי מורים פרטיים, לסירוגין. בכוח החינוך הזה, אשר ספר התנ"ך מילא בו תפקיד עיקר, נוּטעו בלבו מילדותו אהבת ישראל, הוקרת העבודה והדעת וחזון הגאולה לעם ולאדם – וחושיו היו ערים ורגישים לזדון הגלות ולחרפתה. מאורע אחד מזכרונות נעוריו העמיק להיחרת בלבו: לאחר תהלוכת הפגנה מהפכנית, רובה ככולה “גויית” – פועלי תריסר בתי־חרושת ללבנים מזוגגות, אשר אדמת העיירה היתה מסוגלת לה – הופיע בעיירה הגוּבּרנטור (שר־הפלך) בכבודו ובעצמו ואתו פלוגת “קוֹזקים” – ובחור יהודי אחד, מן הפעילים בתנועה המהפכנית, הוצא מביתו לשוק והולקה בפומבי, במעמד הגוּבּרנַטוֹר.

כבן שבע־עשרה יצא את הבית והלך לעיר הפלך, למוהילב. מקץ שנה הוזמן כמורה ל“חדר מתוקן” בעיירה קרוּצ’י, בו בפלך מוהילב, ושם נפגש עם דויד זכאי, חברו להוראה. מקרוּצ’י יצא לוארשה. יציאה זו חלה בשנה המפורסמת בתולדות המהפכה הרוסית – 1905. הוא הגיע כבר אז, בעמידתו הציבורית. למסקנה של אי־הזדהות עם אחת מן המפלגות, אשר הכו בתקופה ההיא את מחנה הפועלים היהודים לרסיסים (לאחר שעוד בהיותו בן שלוש־עשרה החל להופיע בציבור כמזכיר־מתנדב לאגודה הציונית הכללית בקאפּוּסט והיה ראשון למנין מיסדי סניף “פועלי־ציון”, נוסח מינסק, בעיירה, ולאחר שתהה על קנקן ס.ס. ו“סיים”, בלי להיות חבר באחת מהן). באסיפות־הויכוחים ההמוניות החשאיות בסביבות וארשה היתה קריאתו: “אלה ואלה דברי אלהים חיים”. הוא האמין כי ייתכן מאמץ מיוחד של המון בית־ישראל בגולה, לשם פעילות לאומית והתגוננות נמרצת בגולה ולשם קידום העליה לארץ־ישראל. מאז נדד מספר שנים על פני רוסיה (חארקוב, ניז’ין, אוֹרנבּוּרג) – ותשובתו לקאפוסט ולקרוּצ’י. התפרנס מן ההוראה והתוַדע לאישי ציבור: עסקנים, מורים וסופרים. בכללם ז. י. אנוכי, אורי־ניסן גנסין, יצחק גרינבוים, יצחק טבנקין, יחיאל הלפרין, יצחק אלתרמן, ש. ביכובסקי. בעת ההיא פירסם כמה משיריו ב“השילוח” בתקופת עריכתו של ח. נ. ביאליק.

עד היקראוֹ לצבא התכונן לבחינות בגרות ועמד בהן, בגימנסיה בעיר יאֶלץ (פלך אוֹרלוֹב). נקרא לצבא ונלקח לשירות ושוחרר בזכות היותו בן יחיד כעבור מספר שבועות, כשנתמלאה ממקום אחר המכסה הנדרשת. שׂם פניו לארץ דרך קושטא. בשנת 1911 נתקבל למחלקת החוק של האוניברסיטה הקושטאית, בה נפגש ראשונה עם יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון. בשנת 1912 התנדבו שלשתם לצבא התורכי, אך מקץ כמה שבועות, משנוכחו כי נשק לא יינתן להם – שכן עצם דבר התנדבותם של “הסטודנטים הרוסיים” היה מופלא בעיני המפקד – החזירו את מדיהם. השתהוּת נוספת בחוץ־לארץ לא נראתה לו והוא חזר לרוסיה, לשם גמר ההכנות לעליה לארץ.

לאחר נישואיו את בת קרוּצ’י, ליבה בת ר' שלמה־הלל רמז (איש מעשה וירא שמים, מומחה לבירוא יערות, עלה בסוכות תרפ“ג, נפטר בכ”ה בחשון תרפ"ח, בתל־אביב) – עלו שניהם לארץ בחוה“מ פסח תרע”ג ושמם: אהבה ודוד רמז. בארץ פנו לקסטינה, היא באר־טוביה, ונתקבלו לקבוצה החקלאית, אשר נתאחזה במושבה אך זה לפני שנה ובין חבריה: שמואל יבנאלי, יוסף קליבנר, זרח זרחי, יעקב ויבמן ואחרים. הקבוצה לא הצליחה להכות שורש במציאוּת הקסטינית של אז. משנתפוררה הקבוצה, נאלץ לבקש עבודה כפועל חקלאי בכל מקום שהוא וזו נמצאה לו, באמצעות לשכת העבודה של יפו, באחוזה הלונדונית בכרכור. מחוסר תנאי דיור, מחוץ ל“חושה” אחת לתריסר בחורים, לא יכול היה לקחת שמה את אשתו – והיא השתכנה בחדר שכור בהר־שפיה. עם כניסת תורכיה למלחמת־העולם הראשונה – לצד גרמניה – נפסקה היניקה הכספית של האחוזה הלונדונית והפועלים פוטרו מאונס. אז העתיק אה עצמו לזכרון־יעקב ונקלט במספר המצומצם של הפועלים ב“חצר־הכרמל” – אחוזת בית לנגה, אשר אך זה הוּחל בחיצוב בורותיה ובנטיעתה, ואשר הנאמן עליה מטעם הבעלים והשוקד לפרנסה היה ד“ר הלל יפה. כשנפגשו שניהם בעניני עבודה נקשרו בידידות אישית – במשך המלחמה העולמית הראשונה פעלו יחד כעסקני הסיוע השומרוני, אשר תעודתו היתה כפולה: מתן עזרה לנמצאים בחבל החזית ביהודה (הקו הדרומי – כפר־סבא) ולמגורשי יפו ותל־אביב, אשר זכרון־יעקב היתה למקלט לרובם. שניהם היו מאוחדים גם בעמדתם השלילית לפעולות הסתר של הקבוצה האהרונסונית – נילי. ביום השואה של זכרון־יעקב, כאשר הוקפה צבא תורכי וכל בתי המושבה היו טרף לבילוש רצחני, היה לבער כל אוצר המכתבים וכתבי־היד שהיו ברשותו, לבל יפלו בידים רעות. בקרב מגורשי יפו–תל־אביב נמצא גם י. ח. ברנר, אשר הכיר כאן לראשונה את משפחת רמז ויהי בה ל”בן־בית", ואף לדייר משנה, בעברה לתל־אביב.

העקירה מזכרון־יעקב וההליכה לתל־אביב באה בתוקף דרישת קבוצת החברים מעוררי התנועה ל“אחדות־העבודה” – ובראשם ברל כצנלסון ז“ל – למען יתן ידו עמהם מקרוב. כל משפחת העובדים – העירוניים והחקלאיים, הפועלים והמורים, ה”הולכים“, אשר התנדבו לצבא ונפגשו בתחומי הצבא פגישת־אחים עם חברים מתנועת “פועלי־ציון” באמריקה, וה”נשארים" – לא מנתה יחד אלא כ־4000 איש והיא הפכה כולה, לעת גמר המלחמה העולמית, למצוּלה רותחת, מתוך ערגה למפעל ישובי רב ולאיחוד. הוא הטיל את עצמו למצולה זו במלוא להטו. הוא ערך, בשותפות עם ברל כצנלסון לבוש המדים, את ה“קונטרס”, הוא כתב את ההקדמה לחוברת “הצעה לאיחוד פועלי ארץ־ישראל”, אשר נתחברה על ידי ב. כ. ונחתמה על ידי חברי ועדת האיחוד: י. בן־צבי, ד. בן־גוריון. ש. יבנאלי. י. טבנקין, ברל כצנלסון וד. רמז. הוא סובב בערים ובמושבות לבירורים בענין האיחוד. ולאחר מעמד ועידת פתח־תקוה, כשהאיחוד לא יצא שלם ו“הפועל הצעיר” נשאר עדיין במחיצתו, היה הוא מזכיר הסתדרות הפועלים החקלאים של “אחדות־העבודה”. בחנוכה תרפ"א, בועידת־היסוד של ההסתדרות בחיפה. זכה להכריז כיושב־ראש: “נוצרה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל”.

מטעם ההסתדרות הוטלה עליו המשימה: לאחד את ההתחלות הקבלניות של “אחדות־העבודה” ו“הפועל הצעיר” ולעמוד בראש מפעל מאוּחד קבלני של פועלי ארץ־ישראל, אשר שמו נקרא אז: “המשרד לעבודות ציבוריות, בנין וחרושת” – ואשר הכביש את מלאכת הסלילה והבנין והחיצוב והסיתות לפני העליה השלישית. אחר כך נקרא בשם “סולל־בונה”. ולמרות הגיעוֹ לשיתוק בשנת 1927, הוקם והופעל שוב על ידי גרעין ממנהליו הראשונים, ובראשם שמואל מרגולין, דוד הכהן והלל דן, והועלה משנה לשנה, בכוח תבונה ותנוּפה, התמדה והעזה, למדרגת גדול מפעלי סלילה ובניה וחרושת בישראל ובמזרח התיכון. כענין מקביל לקבלנות הבניה, העלה בועידה השניה של ההסתדרות (שבט תרפ"ג) את ענין שיכון העובדים – ובראשותו הוקם המוסד “שיכון”, אשר שינה את פני המציאות בכוח פעולה שיטתית ברכישת חלקות אדמה לשיכון פועלי העיר והמושבות. בגיוס כספים לאשראי איפותקאי, בקביעת תכניות לטיפוסי־הבתים ובהקמת השכונות ומעונות־העובדים המשותפים בפנים הערים והקריות המפוארות על ידן, מעין קרית־חיים, קרית־עבודה ודומיהן. המוסד ופעולתו נתאַזרחו עמוקות בחיי הארץ המתאַכלסת – ובדמות “שיכון” הוקם עם התחלת קיבוץ הגלויות, “עמידר” – משותף להנהלת הסוכנות היהודית ולממשלת ישראל.

בשלוש־עשרה שנות פעולתו כמזכיר הכללי של ההסתדרות ביצר את חומותיה, בהתקינו את המס האחיד ובבנותו את קרן חוסר־העבודה, על שתי זרועותיה – “ביצור” ו“משען” – אשר ממנה הסתעפה רשת חדשה של קרנות־גֶמֶל הסתדרותיות – נוספות על “קופת החולים”: לעזרת חברים לעת זקנה (“דור לדור”), לאלמנות (“מציב”) ולהרחבת בסיס הקיום (קרן עבודה עברית). על נדבכים אלה של עזרה הדדית הוקמו במאמץ רב אשר נרתמה לו קבוצת חברים ובראשם גולדה מאירסון, בשנות חוסר־עבודה חמוּר – המפדים, א' ב' ג', למופת לכל הישוב.

כשהושבת נמל יפו במאורעות 1936, לקח חלק בראש בגיוס הכוחות להקמת נמל תל־אביב והניע את ההסתדרות ליסוד “נחשון” – החברה הימית של ההסתדרות לספנות ולדיג, ועשה אותה מנוף להקמת חברת “צים”, משותפת להנהלת הסוכנות ולהסתדרות, אֵם הצי הסוחר הישראלי. הוא שקד על גידולם ושגשוגם של המפעלים המשקיים־הכלכליים של חברת העובדים, נטל חלק פעיל ביסוד “ניר” ובהרכשת “הסנה” להסתדרות, עקב נאמנה אחרי התפתחות “המשביר”, המנצח על הצרכנות השיתופית, וליוָה מילדותה את התעבורה השיתופית, אשר הצילה לישוב את הענף הכלכלי החשוב הזה כענף עברי. הוא עורר את ההסתדרות להרחיב את רשת בתי־הספר שלה לחינוך מקצועי ובעידודו הוקם בית־הספר המקצועי בצפת, על שם ד"ר אברהם חיים גרין, בהשתתפות ההסתדרות, התאחדות בני הישוב בארץ־ישראל ומר יהושע גרין.

כינס והוציא לאור את “חוקות ההסתדרות” והקדים להן הסבר תמציתי ושיתף את עצמו בקביעות בעבודת משפט החברים. כן היתה ידו ביסוד “עם עובד”.

בשנות המערכה הסוערות, שנות הלחץ הזדוני מצד השלטון מבחוץ והחרדה הגדולה להתפרדות דרכי המלחמה מבית, נדרש לשאת בעול האחריות הישובית ועמד בה כיושב־ראש הועד הלאומי, עד להקמת המדינה ומסירת סמכות הועד הלאומי לממשלת ישראל. בשנים אלה (אב תש“ד – שבט תש”ט) היה חבר לצמים את צום העליה במשרדי הועד הלאומי בפסח תש"ו, למען תת תוקף לתביעתו המיוחדת

של הישוב: להעלות מיד לארץ את אסירי העליה הצמוּדים לאניתם “לה־ספּציה”, בחופי איטליה, והיה חבר לאלפי בני הנוער ולחברי הנהלת הסוכנות הנאסרים בשבת כ“ט בסיון תש”ו (29.6.46), ועשה בלטרון למעלה מארבעה חדשים בחברת הרב יהודה־ליב הכהן מימון, יצחק גרינבוים, משה שרת, דב יוסף ודויד הכהן. הנסיונות לשבור את רוח הישוב והתנועה הציונית עלו בתוהו – והוא זכה, לאחר צאת שלטון הזדון את הארץ, להביא למליאת הועד הלאומי, ביום כ' באדר א' תש“ח, את ההצעה בדבר הרכבת מועצת המדינה הזמנית של מדינת ישראל מן הנציגות הנבחרת של התנועה הציונית ומזו של כנסת ישראל – ועל עמודים אלה הוקם המוסד המחוקק הזמני שקדם לבית־הנבחרים הישראלי – “הכנסת”. ביום י”ד בשבט תש"ט, ערב פתיחתה של “הכנסת” בירושלים, נקראה האסיפה הנועלת של הועד הלאומי, אשר נחתמה בדברי הודעתו: “כנהר המשתפך אל הים, משתפכת הערב הזה כנסת ישראל למדינת ישראל, אשר תיכּוֹן לעד”.

החוט הבלתי־נפסק של פעילותו הישובית נמתח לאורך כל שנות בנינם של מוסדות ההנהלה העצמית הישובית בפנים, למן הועד הלאומי ליהודי ארץ־ישראל ועד למועצת המדינה הזמנית לישראל. בממשלה הזמנית הופקד בידו תיק התחבורה והוא נשא באחריותו גם בממשלת ישראל שנבחרה על ידי הכנסת. ביום ט“ו בכסליו תש”י מסר בכנסת את הודעתו הראשונה כשר התחבורה על תקופת י"ח חדשי פעולתו, אשר הצליחה להשתלט על התוהו ובוהו, הסדירה את קשרי הדוֹאר והאַלחוט של מדינת ישראל עם ארצות העולם, החיתה את הרכבת השתוקה והמרוסקת, הפעילה את נמלי הים והאויר, קידמה את הספנות הישראלית קידום של ממש ויסדה את השירות האוירי הישראלי “אל־על”.

בהעלות לארץ את עצמותיו של ד“ר הרצל מוינה, הלך כחבר מטעם הממשלה במשלחת־הכבוד, אשר הביאה לארץ, ביום כ”א מנחם־אב תש"ט (16.8.49) את הארון במטוס “אל־על”, אשר שם הרצל קורא עליו מאז.

בדבריו שבעל־פה ושבכתב נודע באהבתו את הקיצור ובטעמו הלשוני.

נמנה על חברי ועד הלשון והשתתף לסירוגין בעבודת המלון הטכני, בעריכתו של ח. נ. ביאליק. עשרות מחידושיו הלשוניים נקלטו בלשון החיה, בלי שיפורש שמו עליהם. לדוגמה: וֶתֶק, נִקּוּז, שִׁכּוּן, מִפְדֶּה, מַעְגָּן. סַוָּר, יַמָּאוּת, אַשְׁרָה, דַּחְפּוֹר ורבים

אחרים.

היה חבר לועד הפועל הציוני ולמועצת מחזיקי מניות־היסוד של הבנקים הציוניים ועוקב אחרי פעולתם במשך שנים רבות ורצופות.

בסוף חשון תשי"א נתמנה שר החינוך והתרבות.

מת לאחר מחלה קצרה בבוקר שבת. י“ג באייר תשי”א (19.5.51), בירושלים. נקבר בזכרון־יעקב ליד קברות הוריו ואחותו.

מאמרים ורשימות

מאת

דוד רמז

---

זִבּוֹרָא וְעַקְרַבָּא

מאת

דוד רמז

“רעות רבות וצרות” (דברים ל“א, י”ז)

מאי “רעות וצרות”? אמר רב: רעות שנעשו צרות זו לזו. כגון זיבורא ועקרבא (חגיגה ב')

– – – ביחס לעקיצת עקרב יועיל חמימי ולעקיצת זיבּורא יועיל קרירי, וחילופיו סכנה (הערוך, זיבורא)

לא הייתי בא להוסיף על הנאומים שנשמעו כבר. אולם חבר אני לציבור העומד במערכה זו של עבודה עברית כימי דור שלם, מאז באו הראשונים מבין חבריו לארץ. לא תמיד היה חוסר פועלים, מכה חדשה היא. היו שנים של עודף פועלים. קראו לזה: חוסר־עבודה. גם אז היו אלפי מקומות במושבותינו נעולים בפני הפועלים העברים. והרי היה ישוב, היו רבנים, היו מפלגות ציוניות כלליות – ומדוע לא הרעים קולם? גם בימים של יציאת פועלים מן הארץ לא נזדעזע הישוב. אינני יכול לקבל את דברי הרב הנכבד מר בן־ציון עוזיאל כי במשך דור שלם לא היתה הזדמנות נאותה לרבנים להשמיע דבריהם, דברי כבושים, דברים כדרבונות בענין זה.

בשנה זו נפרץ השרון. איכרים עברים פרצו חומותיו. יהודים מחדירים את העבודה הערבית לעיר, יהודים להוטים להכניסה גם במקצוע הבנין בגלוי ובתחבולות סתר. כמה דרכי הַעֲרָמָה ישנם ליהודים כשרים – עד לגבאים בבתי־כנסיות ועד בכלל – להבריח את העבודה העברית מבניניהם. קונים מגרשים מבעלים ערבים, על מנת שבעלים אלה יקימו עליהם בנינים בכספי הקונה היהודי ובעבודה ערבית, כאילו הערבי בונה לעצמו, ועם גמר הבית יקום הבית והמגרש לנחלה ליהודי הכשר. על שמואל דויד מספרים שהצליח להשיג היתר עסקא מרבנים, הואיל ויש חוזה בינו לבין הקבלן הערבי שלו, כי הבנין – 60 חדר! – יקום על שמו רק מקץ שש שנים.

לא יֵדע הדור את עתו. אנחנו חיים בתקופה מהפכנית בבנין הארץ. כוחות גדולים זינקו מן הגולה – ומחשבה איומה היא, שאנו עלולים להפוך בידינו את הברכה לקללה. הכוחות האלה שיכלו להצעידנו צעד ענקי קדימה ולהרימנו מעלה מעלה, מסוגלים גם להרוס את אשר בנינו ולהמיט עלינו סכנות עצומות. קשה לראות תקופת־שפע מתבזבזת ביודעים.

כשאמרו כאן, כי גם חוסר פועלים אינו יכול להתיר עבודה זרה במשק העברי, ראיתי אותות תמהון וספק על פני אחדים מהמסובים… ואולי זוהי הנקודה המרכזית הטעונה הסברה בימים אלה.

קשה לקבל שתי עקיצות בבת אחת ובנקודה אחת. אולם יש מקרה עוד יותר רע והוא מצויר במשל קדמוני על זיבּוֹרא ועקרבּא. בענין עבודה עברית בימים אלה נדמינו למי שעקצוהו בבת אחת עקרב וצרעה.

גזירת הצמצום הקטלני בעליית העובדים לא תתרפא אלא מתוך חמימי, מתוך עמידה מלוכדת של כל הישוב כנגד הגזירה ומתוך סירוב מוחלט להיכּנע לה. “לא תכריחו אותנו להעביר נחלתנו לזרים, פועלים נכרים לא יבואו בשערינו למלא את מקום העולים העברים שאינם מתירים להם לבוא לארץ” – מחאה זו, אשר מאחוריה עומד משק חי, חקלאי וחרשתי, מדובב באלפי פיות, יש בה כוח יותר מכל הפגנה רבתי בניוּ־יורק או בוַרשה. זהו כלי־המפץ החזק ביותר שבידי הישוב העברי ובידי העם העברי כולו – לנפץ בו כל סירוב פוליטי ולהרחיב די הצורך את שערי הכניסה.

אולם אם נאחזנו באמתלה זו של חוסר פועלים כדי לפתוח לרוָחה את שערי המשק העברי בכפר ובעיר לפועלים ערבים – הרי כל מלחמתנו מאֶפע. מאין תצטרף הקליטה אם מקומות העבודה הוסגרו? האם בכוח נוסחה אַלגבּראית נבוּבה, אשר תכנה האריתמיטי נאכל על ידי פועלים זרים, נוכל לנצח במלחמה זו? כלום יש עוד מושל־מחוז בארץ־ישראל אשר לא נדרש, על ידי איכרים יהודים – ועכשיו גם על ידי נותני־עבודה יהודים בערים – להיחלץ לעזרתם ולהמציא להם פלוגות משטרה, למען יוכלו להעסיק לבטח ולתיאבון פועלים ערבים?

האומנם חדלי־אונים אנחנו ואין עצה אחרת אלא הכנסת פועלים ערבים? האין נוער בוגר בבתי־הספר של הישוב, האין ערינו ומושבותינו מלאות בחורים, אשר היו נכונים, לאין ספק, להיחלץ ברובם, אילו נקראו לענות מענה לאומי לשעת־חירום ולעמוד בפני הסכנה? האם בעלות האַרבּה לא גייסנו כנגדו זקן וטף?

אין לי חששות לגורלה הסופי של העבודה העברית. היא תנצח. אם צפויה לנו גאולה – הרי אין זו יכולה לבוא אלא בדרך האחת: הדרך של עבודה עברית. ציבור הפועלים, אשר מלחמה זו עמוסה על כתפיו בכל כבדה, לא יסוג אחור ולא ירתע.

ועוד לי הערות מעטות.

נאמר כאן שמתכוננים להביא, לשם תיקון המצב, פועלים מיוחדים¹, שונים מהפועלים אשר באו לארץ עד היום, במלים אחרות: פועלים אשר האיכרים יוכלו לרכב עליהם והיצר של הסתדרות ושל ארגון לא ישלט בהם. דבר זה לא יקום ולא יהיה. התאחדות האיכרים, אשר מנעה את רגלה מכינוס זה – למי תבוּז ואת מי תפסול? את יוצרי דגניה? את כובשי העמק? האם לעבד עברי ישאו עין?

עוד בפתיחת הכינוס דוּבּר על פריון העבודה, על מידות התוצרת. אחת השאלות החמורות המחייבות לפתרונן מאמצים רבים מצדנו וגם מצד האיכרים. אך בגישתנו לשאלה זו נזכור את האחת: הפועל עובד בשריריו. ואם אמנם האיכר מוצג בארץ בפני נסיון קשה, באשר יצר הזול מושך ומפתה אותו בלי הרף, הרי גם הפועל מוצג בפני נסיון קשה: העבודה עצמה. וסוף סוף יש להם לעובדים בגופם תוספת־צדקה נגד אחרים.

ואחרון: הארגון המשותף, ענין חביב לרבים, לתלות בו בּוּקי־סריקי. רצוני להגיד במעמד זה גלויות וברורות: אנחנו בעד יחסי שלום ואחוה בין הפועל העברי לבין הפועל הערבי בארץ. באנו הנה לא ככובשים, ולא מתוך יוהרה וגסות־רוח נתיחס לעובד הערבי. אולם גם לא מתוך ויתור על זכותנו העיקרית: זכות העבודה במשק העברי. הדבר הראשון שאנו אומרים לקיבוצי פועלים ערבים, הפונים אלינו, הוא: איו אנו גומלי־חסדים. באנו לארץ זו כדי לבנות בה את משקנו הלאומי. אולם אנו מוכנים להושיט יד אחים נאמנה לכם, במלחמתכם על תנאי העבודה במשקכם ובמשק המדינה, אשר אנו משותפים בו. ואני רוצה לציין מתוך קורת־רוח כי האֵמון אשר קיבוצי פועלים ערבים במקומות שונים בארץ רוחשים להסתדרות – הולך ורב, למרות כל התקלות והמעצורים. אולם המעביד העברי המכניס את הפועל הערבי למשק העברי הפרטי, הוא הוא המסבך והמערבב גם את הכרתו של הפועל הערבי ומכביד על גיבוש היחסים האמיתיים, הנאמנים, בינינו. דבר אשר אנו רואים בו לא רק חובה פועלית, כי אם גם שליחות ציונית רבת־ערך.

חשון, תרצ"ה

---

מַשֶּׁהוּ עַל הַהֶסְכֵּם

מאת

דוד רמז

אני נוטל רשות הדיבור לא לשם צידוק הסכם לונדון¹ או לימוד זכות עליו: אני בא לדרוש אישור מלא וברור להסכם!

גם אני סבור כבעלי־פלוגתה שלי, כי הצד המרַגש את ציבורנו ברובו אינו פרט זה או אחר שבהסכם, אלא גוּפא דעוּבדא, עצם המעשה של כריתת ההסכם. השוללים שוללים דבר זה ואותו – מחייבים המחייבים.

תמים־דעים אני עם השוללים עוד בהנחה אחת: כי החובה היותר נעלה בתוכנו, גם היום גם אתמול, היא: אחדות מחננו. אולם החרדה לשלמות המחנה פירושה לא רק קבלת מרוּת של הצבעה, כי אם גם הקשבה בויכוח ורמת־בירור הוגנת.

היתה לי ההזדמנות להביע לפני חברים משהו מהרהורי לבי בענין המשא־ומתן עם הרביזיוֹניסטים – בטרם הוחל – בשתי אסיפות המפלגה בתל־אביב, שנקראו בעקבות המועצה האחרונה. לא האמנתי אז כי הדבר יקום כל כך מהר. אבל לא העלמתי דעתי כי מן ההכרח הוא שיבוא.

יש דברים אשר ברגע שהם נעשים אפשריים – בו ברגע הם נעשים חובה. למשל: רכישת קרקע בארץ־ישראל. למשל: הפסקת מלחמה.

אם צפוי נצחון היסטורי לציונות, ואם יצלח חפצנו לרכז קיבוץ יהודי גדול בארץ־ישראל ולהשרישו בתוכה – כי אז עתיד ד. ב. ג. להיזכר לברכה בתולדותיה של ההגשמה הציונית על ההסכם הזה אשר כרת.

אנחנו בארץ כיום הלומי גיאוּת כלכלית והלומי אויר ציבורי מושחת. שני אלה מפריעים לנו לראות את הדברים ראִיה ציונית נכונה.

זכר הלילה ההוא – על שפת ים תל־אביב² – לא פג ולא יפוג מתוכנו. אולם, כלום רוצים אנו בהתמדת הרצח? ואנחנו אמרנו תמיד, כי השיסוי הציבורי הוא הרצח.

כל הסכם בעולם הזה אינו מתחילתו אלא הסכם של נייר. נניח שהרביזיוניסטים לא יקיימוהו. דמות הרביזיוניזם כפי שנצטיירה במחשבתנו ובהרגשתנו בשנים האחרונות, מרשה לנו להתיחס בפקפוק לקיומו של ההסכם מצד הרביזיוניסטים. כלום מה הפסדנו אז?

גם תקופה קצרה של הסכם חשובה לנו. יש לי הרגשה ברורה, כי מאז הופיעה בעתוני הבוקר הידיעה על ההסכם כבר נטהר האויר הישובי במידה מרובה. אם נשתחרר – לוּ גם לתקופה קצרה – מן ההכרח לטפל בתכסיסי יום יום של התגוננות – כלום לא יגדל כוחנו הפנימי? כלום לא נוכל להשקיע את מרצנו המשוחרר – בפעולה ציונית דרוכה? האפשרויות הגדולות המצפות לנו ואשר עין חבר במפלגת פועלי ארץ־ישראל לא תוכל להתעלם מהן – מחייבות לעשות את הנסיון הזה.

יש מבין השוללים המפחדים גם פחד הפוך: שמא יקיים הצד השני את ההסכם. קיום ההסכם “יכשיר” אותו ו“יסגלהו” להיות בן־ברית למפלגות ציוניות אחרות ולהכריענו במלחמה גלויה. אולם, אם הרביזיוניזם – מבלי להשתמש בשיטות הרס ואַלמוּת – עלול לכבוש את נפש העם, הרי גם דחיית ההסכם לא תועיל. ואם כוחה של תנועת פועלי ארץ־ישראל שמור אתה – והיא ינקה את כוחה לא מן המלחמה ברביזיוניזם הנלוֹז – כי אז אין לחשוש לכך. הערובה לנצחוננו היא – בעבודתנו. התנועה אשר ידעה להיות בתוך כל אסון הגולה השביב המאיר לגאולת אמת – תמשיך בדרכה. וכוחה יעמוד לה לכבוש את נפש העם והנוער, בכללם גם רבים מאלה העומדים כיום מאחורי המחיצות “הפאשיסטיות”.

תוצאות ההסכם – אם הצד השני יקיים אותו – תלויות בנו ורק בנו.

כסליו, תרצ"ה

---

שִׂיחַת שָׁרָשִׁים

מאת

דוד רמז

“לא לפלג את הנושא (מעמד העובדים) לפי מוּשגיו ההגיוניים, אלא לאחד את המושגים בשביל הנושא. לכן צריך המשא־ומתן של “אחדות־העבודה” להתחיל מקביעת הדבר הראשון: שאחדות מעמד העובדים בארץ הוא התנאי הראשון ההכרחי (ההדגשה בגוף המקור), שהוא יותר מציונות ויותר מסוציאליות וכו', למען יוכל מעמד העובד העברי להיות ברבוֹת הימים לעם עובד עברי”.

יצחק טבנקין

“מניעת הסכם העבודה מחשש הסכם יותר מלא” – זוהי, לאין ספק, הנוסחה המגדירה את השלילה בשרשה. עוד בטרם נודעו סעיפי ההסכם התגעשה השלילה. וברור בהחלט, כי שני השרשים האלה, השורש “לא לפלג”… והשורש “מניעת הסכם העבודה מחשש…”, הם שני שרשים הפוכים.

שורש א':

המאמצים לאיחוד, ובאין איחוד – להסכם, לא היו מעולם מלאכה קלה בתוכנו. כל איחוד בשעתו היה בבחינת פרץ בקיר המושגים המסורתיים. כל הסכם – בן שאָר־רוח. המשיבים השיבו תמיד: כלום יתכן להתאחד עם אלה? והעונים בשלילה חרצו מראש: הרי זה תמרון! ותמיד היה גם דבר־מה החלטי שעמד למפגע. על כן הקדשנו לאיחודים ממיטב הכוחות וממיטב הלהט הנפשי. אמרנו: מי שאחראי יותר, מי שרוצה יותר – צריך לוַתר יותר. והתברר כי ויתורים אלה מפועלים לפועלים אין בהם אלא הפסדים מדומים, לעומת רוָחים מציאותיים חשובים. אם יש נקודה ארגוּנית מרכזית משלה לתנועת הפועלים בארץ, הרי זו: האמונה בחשיבותה של אחדות המסגרת, ולוּ גם מסגרת של הסכם, ואין צריך לאמור – מסגרת של איחוד. לא רפיונה של התנועה, לא חולשת אמונתה בכוחו של הפועל, אלא דוקא הלך־רוחה העז, הגלום ביצירות־בראשית שלה ובכיבושי־בראשית (הקבוצה, המושב, כיבוש העבודה, כיבוש השפה, המלחמה לעבודה עברית ולהון לאומי מיישב) – הוא הנושא אותה למעלה מתעתועי הפילוגים הפנימיים. מכאן האומץ לתנועה זו להתמיד בדרישת הסכם עבודה גם מהנוער הבית"רי, ומשניצנצה אפשרות ראשונה כל־שהיא – לנסות להגשימו.

שורש ב':

אין הנדון דומה לראָיה. הפעם יש לנו עסק עם תופעה מיוחדת במינה: תכסיסים אחרים, אויר עולמי אחר. משלי האיחודים אינם אלא חילול השם. וגם ההסכם עם “הפועל המזרחי”¹ ושאר הסכמים – אם היו כאלה – אינם ענין לכאן. אותו גורם מכריע, שלא היה קיים קודם – שמו: פאשיזם. אמנם “ספציפי”: הוא, ישראלי, אך אין לו תקנה אלא שבירה ורציצה גמורה…

שורש א':

אכן, אין כל ספק, כי מדובר הפעם בנוער בית"רי, הנתון ברשות מפלגה פאשיסטית ישראלית. אפס, גם אותו פאשיסט ישראלי – או “ספּציפי” – זקוק להכרת העוּבדה שעדיין עלינו לרכז יהודים בארץ־ישראל כדי להיות למשהו. כלומר: החשבון הציוני חותך גם אותו לרחבו, כשם שהוא חותך את הסוציאליזם הישראלי. אם נגיע לקיבוץ מרוכז בעל סמכות משקית ומדינית – יהיה בסיס להתגוששות שמאל וימין. אם לאו – שניהם אינם אלא בּוּעוֹת של קצף ותהיה מהותם נבדלת כהבדל שחק וּשאוֹל.

שורש ב':

הפאשיזם הישראלי הזדהה עם בריוֹנוּת מופקרת והוכיח, כי פניו לחורבן.

שורש א':

לפי עניות דעתי, הופיעה בלונדון נסיגה מהזדהות זו. אין כאן המקום להאריך בדבר. אבל פליאה אחת אני מתפלא. כלום אחד הוא הפאשיזם אשר פניו לחורבן? האין עוד זרם הורס עד היסוד בתוך תוכו של ישובנו הצעיר? בתקופה זו של הכנסת העם לארץ וראשית ריכוזו בתוכה, לפחות עד כדי היותו מובטח, כי רוּח מצויה לא תעקרנו, כלום אין הסכנה הגדולה לנו מכל הסכנות, גם מבחינת הפאשיזם הישראלי – אם אין הוא ריק מכל תוכן בכלל – העבודה הערבית במשק העברי? ומדוע כל אלה בתוכנו השוללים את הסכם העבודה מזלזלים כל כך בתנאי המפורש בו, הקובע מאמצים משותפים להשלטת העבודה העברית בכפר ובעיר, ונפטרים מענין זה בלב קל יותר מדי? וחברינו מ“השומר הצעיר” ומ“פועלי־ציון”, המומחים לתרגם עלינו כל מציאות זרה, מדוע לא יתריעו באותם פעמוני־האזעקה הקורעים שחקים – גם על סכנה מקורית זו?

שורש ב':

אין זו מן הענין. זוהי טענה לחוד.

שורש א':

ניחא. נחזור לנוער הבית“רי. זהו נוער חלוצי־פועלי. אם גם נאמין כי המפלגה הרביזיוניסטית אין לה תקנה אלא שבירה ורציצה, ואין לנסות אליה דבר הבנה ותיקון יחסים בשום פנים – שהרי יש מקרא מלא: היחליף כושי עוֹרוֹ? – כלום יהיה זה מציאותי להגיד, כי גם הנוער הבית”רי הנהו כולו מעור אחד? הרי שמענו מפי המתנגדים להסכם, כי הבית"רים לא הפרו שביתות כלכליות וכי הענין בכללו היה קשה להם; וגם שמענו, כי הם קמו לצאת חוֹצץ למערכה עם הלוחמים לעבודה עברית ורק בכוח פקודה מלמעלה חזרו בהם; גם ידענו כי בחדרה ובכפר־סבא כרתו פלוגותיהם הסכמי עבודה עם ההסתדרות והיו מוכנות להפליג בדרך זו – מה הבטחון שאין להם תקנה?

שורש ב':

הפקודה מלמעלה – כאן הסוד! ברור למפרע שאין כל תקוה להשפיע על הנוער הזה, הנתון למשמעת צבאית והולך כסומא אחרי מנהיגוֹ.

שורש א':

כל סברה אינה יותר מסברה וכל נסיון – אינו פחות מנסיון. ואפילו אם נקבל כסברה ודאית שאין להם תקנה – כלום אין צורך ואין חובה לנסות? כלום לא נתבדו במהלך פעולתנו הישובית והציונית כמה סברות ודאיות וכלום לא נסתרו כמה הלכות פסוקות מראש? האם לא בכוח הנסיון העצמי סתרנו – גם אנו, גם “השומר הצעיר” – את ההלכה הפסוקה שאסור לפועלים לקחת חלק בקונגרס הציוני בצוותא חדא עם לא־פועלים? האם לא בדרך נסיון הגענו לביטול סברה אצילה, שאין לפועלים להשתתף בהנהלה הציונית שכם אחד עם לא־פועלים, פן נקהה בתוכנו את רגש התגרה? והליכה לארץ־ישראל – כלום לא היתה זו בניגוד לכמה סברות חריפות, שהיה להן כוח מחץ עצום בשעתן? ועברית?

שורש ב':

הפלגת, כדרכך, לדברים רחוקים שאינם מן הענין. אני מוכן לעשות לך נחת־רוח ולהגיד שאמנם כדאי לעשות נסיון של הסכם גם עם הנוער הרביזיוניסטי, הבית“רי, ואולי גם חובה עלינו לעשות הסכם כזה, כי על כן תבענו אותו מהם כל הימים. אולם גוף ההסכם צריך להיות כזה שנוכל לקבלו. ודוקא כאן, כשלפנינו עומד צד שני עוֹין, נעשו בלונדון ויתורים שאין להעלותם על הדעת. ויתורים כאלה לא נעשו ואינם יכולים להיעשות בשום הסכם. כוָנתי לסעיף י”א. עם ויתור זה ויתרה תנועתנו על עצמאותה, התפרקה את אזֵנה, והיא כחומה מבוקעת. כאן – מדחה הטעון תיקון.

שורש א':

הגענו איפוא – כפי שמותר היה לשער מראש – לאותו סעיף י"א שבטופס ההסכם, המעניק למיעוט מסוים (5% – לפי הצעת ד. ב. ג.) את הזכות לדרוש מחבריו, כי בטרם תוכרז שביתה יוצג נותן־העבודה לפני דרישת בוררות, ורק עם סירובו תוכרז השביתה ותחייב גם את המיעוט המסוים. אני מודה, כי יש כאן ויתור חשוב. אבל גם הצד השני עשה כנגד זה ויתורים חשובים. תמורת הזכות הזאת, הנתונה למיעוט מסוים – אם ישנו ובמקום שישנו – חייבים הפועלים הרביזיוניסטים לשבות עם חבריהם בכל המקומות אשר בהם אין המיעוט שלהם מגיע לשיעור המוּתנה, וכן אסור להם לשלוח פועלים לכל מקום שיש בו שביתה ואשר להם אין שם פועלים כלל.

ואחרי כן יש עוד שלוש בָּבוֹת, הנובעות אמנם בדרך הגיונית מן הקודם, אבל יש להן חשיבות יתירה כשהן מפורשות ומותנות בדברים ברורים בגוף ההסכם, והן:

בבא קמא: גם מיעוט מסוים של פועלים רביזיוניסטים, ואפילו רוב, חייב לשבות בכל מקרה אשר נותן־העבודה יעשה על דעת עצמו ובשרירות לבו מעשה כל־שהוא לרעת הפועלים: יוריד שכר, יפַטר פועל וכיוצא באלה.

בבא מציעא: גם מיעוט מסוים של פועלים רביזיוניסטים, ואפילו רוב, חייב לשבות בכל מקרה של אי־קיום פסק־דין של בוררות מצד נותן־ העבודה…

בבא בתרא: שום בוררות איננה חלה כל עיקר על פיטורין שנעשו בגלל שייכותוֹ של המפוטר להסתדרות זו או אחרת – וכאן השביתה מחייבת למפרע את כולם בצורה מוחלטת.

אני רואה בסידור החמור הזה את גדלותו של ההסכם. מתוך צורת פתרון היחסים בין הפועלים בעמדתם ביחס לשביתה למדתי, כי הושקעו כאן מאמצי מחשבה ורצון למצוא את הקו האמיתי, שעליו תיתכן התפשרות ללא כפיה. הסכם כזה אינו רמאות.

שורש ב':

לגבי עמדת הצד השני, השולל את השביתה מיסודה, יתכן כי זהו מצדנו ויתור מינימלי. אולם את המינימום הזה אין אנו יכולים לתת. פירוש הדבר, כי בין שני העולמות הללו באמת אין פשרה. כאן – המדחה.

שורש א':

הדרא קוּשיא: מה היינו סבורים כל אותם הימים שדרשנו הסכם בשטח יחסי העבודה ויהיו מה שיהיו חילוקי־הדעות ברקיעים העליונים? כלום נדרשה דרישה זו רק מן השפה ולחוץ, ובלבנו ידענו גם אז כי לא יתכן הסכם עם אלה? או שמא בכלל לא העמקנו חשוֹב בשאלה זו – ורק עכשיו הגענו לקרקע הענין?

ואם אמת נכון הדבר, כי הסכם עבודה זה שנכרת בלונדון הוא ההסכם היחידי הנתון להיכּרת, הרי החלטתנו השלילית הפעם אינה רק החלטה ליוֹמה. היא החלטה על מניעת יחסי הסכם בין פועלים אלה ואלה, עד אם תשתנינה ביסודן הדעות של הצד השני. והרי המצב של חוסר הסכם – מצב זה אשר המלחמה תלויה בחללו יום יום ורגע רגע – כלל וכלל אינני מכשיר את הקרקע לשינוי אותן הדעות. אדרבה: הוא משחיזן וממרטן, למען היות להן ברק.

שורש ב':

אין לבכות על הסכם שהוא בלתי אפשרי מראש. אם גם נקבלנו – לא יקיימוהו.

שורש א':

יש לי כמה דברים להגיד במקום זה, שכן אנו עומדים כאן בטבור הויכוח. קודם כל יש להפריד, לדעתי, הפרדה מוחלטת בין ויתור מרצון, בין פועלים לפועלים, לשם סידור מסגרת פעולה אחת, לבין ויתור מאונס, מתוך הרכנת ראש בפני נותני־עבודה או בפני שלטון של כפיה. ביחסים בין פועלים לפועלים – שנינו מודים? – מצוה ללכת בויתורים הדדיים כל כמה שאפשר, ובלבד שלא להעמיק תהומות, אשר סופם של העומדים משני עבריהן לנפול לתוכן. זוהי הבחנה מצד התכלית. מצד הכוָנה. אם עתידה הכוָנה הטובה להיכזב ועתיד הדבר להתברר מתוך נסיון, כי הויתור הנדון משמש קרקע לברית־חשאין בין נותן־העבודה לבין אותו מיעוט מסוים, לרעתו של הרוב ולקיפוחו, הרי יצדק אותו רוב, לפי כל חוקי הצדק שבעולם, אם יסיק את מסקנותיו על יסוד עובדות מבוררות ומעשים שהיו וידרוש תיקון הסעיף הזה או שינוּיוֹ במגמה הרצויה.

שורש ב':

אין הדברים נראים ביחס להסכם הנדון, שזמנוֹ אינו מוגבל כלל.

שורש א':

מידת היושר היא תנאי למפרע בקיומו של כל הסכם, אם נתפרש התנאי ואם לאו. מציאות קנוניה כל־שהיא בין “המיעוט המסוים” – בעל הזכויות לפי סעיף י“א – לבין נותן־העבודה, מפסיקה את זכויותיו של המיעוט הנ”ל בדרך טבעית ומעמידה את השאלה בדבר תיקון ההסכם בנקודה זו, בצורה שתשמש תריס בפני רמאים. אולם בין עוּבדה שנתגלתה במציאות לבין החשדה מראש יש מרחק רב. והרי לחששות אין גבול! וכיצד יעלו חששות אלה בקנה אחד עם ההודעה, כי הבית"רים לא הפרו שביתות כלכליות גם בימי ההשתוללות הבריונית?

שורש ב':

ובכל זאת – למיחש מיבעי!

שורש א':

מוטב לנסות. הנה חברינו מ“השומר הצעיר” שוללים – ומובן מאליו: מתוך ודאוּת ופסקנוּת מוחלטת! – בוררות גם בתקופת החוזה עם נותן־ העבודה, ואנחנו מעיזים ומנסים, כי יש לנו הכרה בתועלת החוזה. ואף כאן מוטב לנסות. כי לפנינו שאלה חינוכית פנימית גדולה. פועלים אלה, הנוער הציוני, הפועל המזרחי, פועלי אגודת ישראל, בית"ר, העובדים עבודת הגוף שכם אחד אתנו ומחזיקים – לא מתוך כפיה של מלכות אלא מתוך שיטה רעיונית – ברעיון של בוררות (או דין־תורה) קודמת לשביתה, כלום ערכם פחות מבחינה חברתית מאלה השׂשׂים, אף הם מתוך שיטה רעיונית, לקרב בכל תנאי? האין רשות לראשונים לדרוש יחס של כבוד לדעותיהם הם עד כדי התחשבות בעמדתם, במקום שהם “מיעוט מסוים”? כלום תהיה זו גישה נכונה לפסול את דעתם בסיטוֹנוּת, מתוך הכרזה שהרעיון הוא רעיון פאשיסטי מעיקרו, או שיש כאן סכנה של קנוניות עם נותן־העבודה? היש מועיל בהטלת לקח נסיוננו עליהם מראש? האין טוב לפנינו לתת להם להתיך ולזקק את הרעיון הזה של בוררות קודמת לשביתה – התוסס ומפעפע בכלי המחשבה העיונית שלהם – בתוך כּור המצרף של נסיונם הם, להטעימם בקצה המטה שלהם מיערות־הדבש של הבוררות המציאותית ולתת להם להגיע מאליהם לאותו יחס ביקרתי, שהגענו אנחנו אליו? מנין הבטחון, כי כתנאי מציאותנו אנו, המסובבה ורקומה דקוֹת מן הדקוֹת, נצליח לסלק רעיון זה מעל הפרק במחי אחד, מבלי לבוא לידי הבנה גמורה עם תומכיו מקרב הפועלים? ואין הדרכים הפשטניוֹת הללו מובילות לתכלית אחרת: לתת עזרה לאלה אשר בנו על ענין זה כרך גדול של דימגוגיה?

שורש ב':

בתנאי מציאותנו אנו, המסובכה וכו' – דיבור זה מה פירושו כאן?

שורש ב':

פירושו: יש לנו שטח עבודה גדול וחשוב מאד – חשוב מבחינה לאומית, מעמדית, מדינית וסכל הבחינות האחרות האפשריות – שאילו הסכימו בעליו כיום למסור שם את קביעת סדרי העבודה, תנאיה ויחסיה, בינינו לבינם, לבוררות לאומית מחייבת, היינו אנחנו, הרוב הגדול של פועלי ארץ־ישראל, ואולי גם המיעוט, מקבלים זאת ברצון. כי מתור כך היינו מבטיחים לנו את העיקר: העבודה העברית. אני מתכוון למושבות. זוהי מציאות מיוחדת שלנו. חוץ־לארץ אינה דוגמה לכאן.

ועוד פירושו: בתי־החרושת הגדולים והחשובים בארץ – כן ירבו! – אימת הבוררות גדולה עליהם לא פחות מאימת השביתה, ואולי עוד יותר (בשביתה אינם רוצים, אבל יחגרו אונים להתגבר עליה לכשתפרוץ). “יחס” זה של נותני־עבודה גדולים לבוררות ודאי ישנו בעיקרו גם בחוץ־לארץ. אך יש כאן גם משהו מיוחד במציאות שלנו: אימת המוסדות הלאומיים, המיוסדים על בחירות עממיות.

נגעתי רק בשני שטחים גדולים. אין כל ספק שניתוח המציאות שלנו, בירור הגורמים הפועלים בתוכה והסכנות האורבות לה. עלול להמציא עוד חומר עשיר לביסוס המסקנה שגם בענין הבוררות אין מקום לפתרונים קלים, שעליהם לא היתה תפארתנו מעולם.

שורש ב':

אם יש צורך בבוררות – יחליט על זה הרוב. אין למסור זכות זו למיעוט. גם הסירוב שלנו מחנך. כאן יש לסרב.

שורש א':

לא! אין אנו מוסרים שום זכות יתירה ל“מיעוט מסוים”, מלבד הזכות להתנהג לפי הכרתו ולא להצטרף לשביתה. אם זו מוכרזת בניגוד להכרה הנטועה בו, שיש להציע מקודם בוררות לנותן־העבודה. כל המיעוטים הקטנים מחויבים תמורת זאת להצטרף לשובתים בלי כל תנאים. אם יוגד לי שהנוסח “עיכוב שביתה” הוא להלכה יותר מ־“אי־הצטרפות” – אסכים לטענה. ואם ידרשו לתקן את הנוסח הזה ולהעמידו על דיוקו ־ אראה זאת כדרישה שיש לה טעם. יתר על כן: הזכות ל“אי־הצטרפות”, לדעתי, יש לה גבולות מסוימים: היא הזכות למיעוט להסתלק בפומבי, בפני הפועלים ובפני דעת הציבור, מאחריות ציבורית לאותה שביתה, בלי כל מעשה הפרעה בפועל. רבים סוברים, כי אין ערך לדיוקים אלה, באשר עמדה של “אי־הצטרפות” מצד מיעוט מסוים תגרום למעשה לעיכוב השביתה, ויתכן כי הצדק אתם. אף על פי כן יש כאן, לדעתי, מקום לניסוח שלם יותר. אשר לסירוב בתור גורם מחנך, נדמה לי כי ביחס לפועלי בית"ר אין כל ספק שהוא יחטיא את המטרה. יותר מדי נזרעו על תלמי לבבות אלה גרעיני שנאה וחשד… כאן נחוץ קירוב – ולא סירוב. יש מקום להאמין – מבלי לקבוע מסמרות, כי דוקא בתוך מסגרת של הסכם עבודה לא יהיה זה מן הנמנע אשר רוב הפועלים הבטוח כי אין לשפר את תנאי העבודה אלא בדרך שביתה, וכי הבוררות לא תוביל למטרה זו או תגרום להפסד של 50%, יצליח להקנות את הכרתו זו גם למיעוט, בתורת הלכה למעשה, שהרי אין עוד איסור על המיעוט – ובזה ערכו הרב של ההסכם – לשבות! ואם נציג מצב זה לעומת מצב שהיה קיים – ועלול להתרחש – שבו כל שביתה נתונה בסכנת הפרעה, וכל הפרעה מחנכת מפריעים וגוררת אותם ואותנו למערכות מלחמה ומַרגילה את דעת הציבור לשביתה מוּפרה – כלום לא תכריע כף ההסכם?

ואין אני יכול להתאפק מלהעיר עוד דבר אחד, מציאותי. כל עוד עומדים אנו בשקלא וטריא עיוּנית מופשטת – אין לנו חפץ במספרים. המוחלטות הן מוחלטות. אולם משהגענו לשקול את ההפסד המעשי, והצגנו את השאלה אם עתיד ההסכם להתקיים בפועל, הרי יש ענין רב לשאול: היש בסיס מספרי כל־שהוא לאותו מעוף הדמיון הרואה את “המיעוט המסוים” לאחר ההסכם הולך ומתפשט בכל המקומות ולית אתר פּנוּי מיניה? יקום נא אחד המתנגדים ויסביר: במה תשנה קבלת ההסכם או דחייתו את היחס הכמותי הקיים בין פועלי בית“ר לפועלי ההסתדרות? היכן הוא “המיעוט המסוים” כיום? כיצד, בלי מהפכה לרעתנו בעליה, יגיעו אליו במידה גדולה יותר משהגיעו אליו היום? האין כאן ביעותי בלהות סתם? ואין להסיח את הדעת גם מן הנקודה הזאת, כי המושג “מקום עבודה” ביחס לזכויות המיעוט טעון עדיין הגדרה ויש צורך לדרוש, כי המושג “מקום עבודה” יוגדר לפי תכנו הכלכלי. זאת אומרת, שאם פסק־דין של בוררות במקום אחד יכול לקבוע דוגמה לכל המקצוע – יש לראות את המקצוע כולו כ”מקום עבודה" אחד ורק “מיעוט מסוים” בכל המקצוע יכול להשפיע על גורלו.

שורש ב':

אם המיעוט שלהם כיום מצער הוא – לשם מה נעשה את כל הנסיונות הקשים האלה?

שורש א':

אין לזלזל גם בכוחם של יחידים, כשפניהם להרס… ביחסי־קלקלה מיעוט זה נהפך לכלי־הרס רב. ביחסי הסכם יש לפניו תקופה ארוכה – והדבר תלוי בנו ובכוחנו המוסרי להאריכה עד אין קץ… – של חובת השתתפות מלאה במלחמותיה ובנפתוליה המקצועיים של תנועת הפועלים. ואין כל ספק כי פשרה המכניסה את המיעוט הזה למסגרת הפעולה המקצועית – יש בה משום ברכה רבה לא רק לעניני השעה, לגופי הענינים הקרובים, אלא גם לעניני עולם, לחינוך הנוער החלוצי הזה, אשר בו קא עסקינן. מה שאין כן סירוב וּדחיה – ונעיצת החוטר במקומו הקודם.

שורש ב':

אם גם צדקת בענין היחס הכמותי כיום – ואולי גם בעתיד – בין פועלי בית"ר לבין כלל הפועלים, הרי אין להסיח את הדעת מן החשש כי בנקודה זו, בענין הבוררות, עלולים להצטרף אליהם גם אותן החטיבות שמנית קודם: נוער ציוני, הפועל המזרחי, פועלי אגודת ישראל וכו'.

שורש א':

למה נרחיק לראות סכנות לא ברורות – למען משוך את ידינו מהרחקת סכנה ודאית קרובה? הרי יש לנו עם החטיבות האמורות נקודות מגע וקשרי השפעה רבים מאשר עם בית“ר. יתכן כי לא נגיע כלל לתנאים אולטימטיביים מצדם. הדברים תלויים בהתפתחות כמה וכמה גורמים, שאין שוב מחשב־קִצין יכול להעלותם בחשבון מדויק כיום. אם יגיעו הדברים לידי כך שגם אלה יתפסו, כולם או מי מהם, עמדה מוחלטת אוּלטימטיבית בנקודה זו – הרי בין כך ובין כך עמוֹד תעמוד בפנינו השאלה אז, אפילו אם נדחה כיום בגללה את ההסכם עם בית”ר! ומה הועילו חכמים בדחייתם?

שורש ב':

אין הכרח “לנעוץ את החוטר במקומו הקודם”. הויתור בנקודת הבוררות יש בו הפסד רעיוני – ואין לעשותו. אך עלינו להיות מוכנים לתת הנחות חשובות בנקודות אחרות. סוף סוף יוכלו להיפגש בשטח העבודה גם בלי הסכם בכתב.

שורש א':

כיצד יפָגשו בלי הסכם? המוכנים אנו לוָתר על עבודה מאורגנת? אימתי רצה הצד השני יותר מזה? כמה יאריך הפתרון הזה ללא פתרון?

שורש ב':

זה יהיה תלוי גם בצד השני.

שורש א':

בלונדון נעשה נסיון לפתרון, השומר על עבודה מאורגנת ומציל את מפעלנו בארץ מהתפוצצות פנימית. אני רואה את הסכם העבודה שנחתם בלונדון כנס. הרכּבת נבלמה ביד חזקה במרוצתה על פי תהום. כי למעשה אי אפשר לנו להחריב אלא את עצמנו. בפנים – רק בפנים – אין מעצור להרס הדדי. הנצחון – לשלישי. ומשהגעתי לכאן אגיד את כל אשר עם לבי. יחסנו לגורם הנקרא “זמן” הוא אחר מיחסן של תנועות אחרות. מי שאיננו תופס זאת – איננו מוסמך להורות הוראה בעבודה ציונית. כלום יוצאים אנו ידי חובתנו לשעת־כושר זו שירדה לעולמנו – ההרוס מבחוץ ומבפנים? לדעתי: לא! סחרחורת קלה של גיאוּת שנתים כאילו נסכה עלינו רוּח עועים… ה. ג. וילס, בספרו דברי ימי עולם, בדבּרוֹ על ארבעים שנות השקט והשלום בחיי יוָן בין נצחונה על פרס ונצחון מוקדון עליה, מעיר הערת־אגב בזו הלשון: “ראָיה ברורה לעובדה עד כמה חולפות מהר אותן שעות־הכושר, הניתנות להתפתחותן של אומות בודדות ושל האנושות כולה”. נניח לאנושות כולה. אנו – באומות בודדות קא עסקינן כאן ולא באומות בודדות, אלא באומה האחת העתיקה. הגשמת הציונות היא מלחמה אחרונה לעם ישראל. ואף זו מתנהלת בתנאים מאד לא נוחים לנו.

שורש ב';

נראה לי שאתה מפליג לענין שבו אין כלל חילוקי־דעות.

שורש א':

גם אני סבור כך. אף על פי כן, רצוני להגיד את הדברים עד תוּמם. שיטה זו של העפלה לתקומה לאומית שעלתה בגורלנו ושאנו קוראים לה “ציונות”, שיבת בנים לגבולם החרב והתערותם בו שנית – אינה אלא הזדמנות היסטורית, העלולה להתקיים ושלא להתקיים בידינו. הדוֹר ופעלוֹ יכריעו!

ואין אנו רשאים להשליך את יהבנו על גזירה היסטורית. גזירה כזו קיימת ביחס לתיקון העולם מבחינה סוציאליסטית. ירבו הפרפורים והנפתולים כאשר ירבו – קוֹם יקום עולם־העבודה ויבָּנה על תלו! גזירה כזו קיימת גם ביחס לשחרורם של עמים משועבדים היושבים על אדמתם, נִצחם לא ישקר. גאולתם – אף אם תתמהמה – בוא תבוא. לא כן תקומתנו. ה“קץ” שלנו יש לו סוד. המאמץ הארץ־ישראלי של העם העברי מקים כנגדו כוח יריב. לא רק אנחנו עם השואף לבנות את קנו – את קנו העתיק – בארץ הזאת, לא רק לנו יש נוער. ועלינו נגזר לפרנס את הכוח היריב בכל מה שאנו עושים בארץ, למען עודד אותו לעבור לפנינו את הדרך ולהקדימנו בכל מה שאין אנו עושים בזמן הקצוּב. ועדיין כפות המאזנים של עתידנו תלויות בלי הכרה בין:

רֹאשׁ עַמִּי אַחַז, מַה שַׂגִּיא, מַה כַּבִּיר.

שִׂיא חָסְנוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים.

אָבִינָה אַחֲרִיתוֹ, כִּי עַם זוֹ תּוֹלַעַת

עוֹד יָשֹר וְיוּכַל עֲנָקִים.

לבין:

עַד הַגִּיעֲכֶם אֶל שֻׁלְחַן עַמִּים,

פְדוּיֵי אֱלֹהִים וּקְרִיאֵי מוֹעֵד.

כּוֹרְתֵי בְרִיתָם לִשְׁלוֹם עוֹלָמִים

עֲלֵי זִבְחֵיכֶם –

וּלְקַטְתֶּם תַּחְתָּיו

בְּהוֹנוֹת יְדֵיכֶם וְרַגְלֵיכֶם הַמְּקֻצָּצוֹת.

כן, זוהי האימה! מכוחה באנו לארץ. לה היינו נאמנים בעבודתנו. והנה באו ימים שיש בהם משהו מ“עיקבתא דמשיחא”. לא בדרך “זכו – אחישנה” באו הימים, לא מתוך יקיצה עממית פנימית רחבת מידות, המשפיעה אמצעים לאומיים לבנין העתיד – גם זו ישנה, אבל היא נגעה רק בקצותיו של המחנה – אלא מחמת פוּלסין דהיטלר. וגם שעה זו, המשׂחקת לכאורה לבנין ארץ־ישראל העובדת – מה רב הפרוּץ בתוכה!

אולם, כאילו ניתן לנו הפעם, לאור העשיה הארץ־ישראלית הטרופה של הימים האלה, להוכיח מה יכולנו להשיג, אילו הופיע בקרב המוני ישראל לתפוצותיהם, כל עוד לא ניתכה עליהם חמת המציק ולא נסחט לשׁדם כליל, לפחות אחד מת"ק מאותו הענין וההתעוררות לבנין “אותה ארץ” – שסופם להופיע “אחרי ככלוֹת הכל”. כאילו ניתן לנו הפעם להקנות את הלקח המוּחשי הזה למיליונים ולהסביר את ההכרח של פעולה תכניתית – בקנה־מידה הראוי לקיבוץ גלויות – בגאולת הקרקע ובהרחבת משק כפרי והתישבות חקלאית והצלת עמדות העבודה העברית?

כלום נרשה לעצמנו להחמיץ שעת־כושר זו ונפנה את עצמנו לחידוש מלחמת־אחים בארץ, מפני חשבונות איסטרטגיים, הפוסלים הסכם שהושג?

שורש ב':

נדחה את ההסכם – ונתפנה לעניני התנועה הציונית.

שורש א':

ההסכם, אם המשאל יפילהו, לא יחָתם. הוא ידָחה בפועל, אך הוא לא יחדל להתקיים בכוח, כתכנית ציבורית, כמוצא, כפשרה אפשרית, אשר גם חלק חשוב בתוך ציבורנו מקבל אותה. ותביעת פשרה זו – גם לאחר שנדחה אותה – תהיה תלויה בחללה של התנועה הציונית. ומכיון שמתנגדי ההסכם משאירים אותנו ללא מוצא, הרי שסוף סוף יקוּבּל המוצא הזה, המוצא היחיד. ומכיון שנקודה מרכזית זו – החרדה לאחדות המסגרת של העובדים – לא מלבּנוּ בדינו אותה. עתידים אנו לשוב אליה, כולנו, אף אם נסטה ממנה היום. שוב נשוב אליה. אין ברירה.

אדר ב', תרצ"ה.

---

מַעֲנֶה לִידִיד

מאת

דוד רמז

בא אלי מכתב מידיד, כתוב וחתום בהוֹקרה, ובו תוכחת אוהב: אמרת בנאומך, לקראת הבחירות לעיריית תל־אביב:

“הנהלת העיריה הבדילה את עצמה מכנסת ישראל. היא הפקיעה את העיר העברית היחידה מכנסת ישראל.”

והנה “הבוקר” מבליט, בראש גליון 45, את הדברים הבאים מתוך דין־וחשבון רשמי של הועד הלאומי לשנת תרצ"ד:

“לפגישה בנהלל הוזמנו באי־כוח 11 נקודות ישוביות, הסמוכות לנהלל. באי־כוח המשקים הביעו את דעתם השלילית לדרישתנו והסבירו שרוב מושבי העובדים והקיבוצים מאושרים כאגודות קוֹאופּרטיביות, בעלות זכויות יותר רחבות מוַעדי הקהילות של הכנסת. בתקנות כנסת ישראל יש סעיפים שאינם מענינים את חבריהם (של המושבים), ואין הם רואים צורך באישור חוקי של ישוביהם כקהילות כנסת ישראל.”

והמסקנה לידידי: להוָתנוּ, צדק “הבוקר”. שלום שלום – ואין שלום.

לא אשמת, ידידי, כי טעית. לפי לשון אותה הפיסקה בדין וחשבון היה מקום לטעוֹת ולהסיק: היינוּ הך. אך הנה באה הודעת המילואים של הנהלת הועד הלאומי, אשר, מובטחני, לא נתעלמה מעיני קורא שקוד ובעל עיון כמותך. אך למען הרבים נעתיק קטע ממנה:

“מזה אין בשום אופן להסיק כי הנקודות האלה הן מחוץ למסגרת הארגונית של כנסת ישראל. כל ישובי הפועלים בלי יוצא מן הכלל מכירים במרותו המלאה של הועד הלאומי, משלמים לו את מסיהם השנתיים וממלאים אחרי הוראותיו בכל הענינים הישוביים. הועד הלאומי יצטרך לעיין על דבר האפשרות לכלול את הצורות הארגוניות של ישובי הפועלים וועדי המושבות בתוך מסגרת של תקנות כנסת ישראל, כדוגמת המועצות המקומיות העבריות, הממלאות גם את כל התפקידים של קהילות”.

ובכן, ישובי הפועלים אינם מזכים את ת. א, אלא מחייבים אותה. אף כפר קטן של פועלים, של סוציאליסטים, לא קרע את עצמו מעל כנסת ישראל: כולם נושאים מס לועד הלאומי ומקיימים הוראותיו בענינים ישוביים. כלומר: מקבלים מרות שלמה. ומתפקידה של כנסת ישראל לדאוג להרחבת נוסח החוקה, כדי לכלול גם אותם, כמו שהם, במסגרתה. הם נכונים!

ת.א., כמו שהיא, בעודה מועצה מקומית – הכללתה הרשמית בתוך כנסת ישראל לא דרשה אלא רצון טוב מצד המועצה של ת.א. ומשמעת לאומית. תחת להחשיב את הזכות הזאת, לראותה כנכס מדיני לאומי, שאין מוַתרים עליו, שיש חובה לקיימו ולבצרו – עזרו אנשי הרוב של העיריה עזרה ציבורית ומוסרית להמשך קיום נפרד ומדולדל של קהילת יפו־תל־אביב. עלה־תאנה תפרו להם – “סעיף” פלוני בחוקת הכנסת, הנותן אפשרות להפקיע, בעזרת משאל, את ת.א. העיר מכנסת ישראל (כידוע, יש גם “סעיף” אומלל הנותן אפשרות ליחיד לצאת מכנסת ישראל – מציאותו של סעיף זה כלום מצדיקה את היציאה?). בהתאם ל“סעיף” זה סודר, כביכול. משאל (כ־6000 משתתפים!) והושג הסכם המושל על ההפקעה. שישי ושמחי, בת ת.א.! הנכס המדיני החשוב של האַבטונומיה הלאומית של הישוב – הזכות להכליל בתוכה יחידות ארציות – נהפך לאפס דוקא במקום שערכו היה מופיע במלואו. ובין אלה אשר עזרו להפיכה זו – מלבד יקירי קרתא – גם חוגים של “המזרחי” וציונים ב'. אני אומר “חוגים”, כי איך אגיד: מפלגות – ומפלגות אלה הצביעו באסיפת הנבחרים השלישית ליהודי ארץ־ישראל פה אחד עם כל שאר המפלגות והחליטו:

"אסיפת הנבחרים מאַשרת את החלטת הועד הלאומי, הנותנת ערך מיוחד למציאותה של עירית תל־אביב בתוך שורת הקהילות המאורגנות בכנסת ישראל – ותובעת מזיגת הקהילה והעיריה כתל־אביב*.

ועכשיו?

עכשיו יש תירוץ! כי בינתים חדלה העיר ת.א. להיות “מועצה מקומית” ותבחר להיות עיריה כדת העיריות. וכדי להכלילה בתורת עיריה במסגרת כנסת ישראל דרושה הרחבת הנוסחה שבחוקת הכנסת. והנה גם המושבה פתח־תקוה הולכת להיות לעיריה. ומחר־מחרתים תצאנה גם מושבות אחרות בעקבותיה. ויש לפעול להשגת התיקון הנדרש בחוקת הכנסת. ומשום כך – חשובה עזרה נאמנה מצד המועצה החדשה של תל־אביב לתיקון המעוּוָת.

לכאורה, גמרתי.

אך עוד לי מלים מספר. לאחר שנעשה מעשה – בהתאם ל“סעיף”, ולא בהתאם להחלטת אסיפת הנבחרים – נאלץ הועד הלאומי להרכין ראש בפני התקיפים של תל־אביב (כמו שהיה נאלץ להכיר בדרישתם לשותפות בועד המנהל למערכת החינוך) ו“להכיר” בקהילה. ו“הכרה” זו אף היא נזרקת כאבק בעיני תמימים.

הבוקר בא אלי הגוֹבה מטעם הקהילה בתל־אביב לגבות את המס. החבר־הגובה – אם במתכוון או שלא במתכוון – דרש את המס בשם כנסת ישראל ואת שם הקהילה לא הזכיר. והיה מוּתמה ומופתע כשאמרתי לו כי בשם כנסת ישראל זו אני מסרב לשלם את המס ומתנגד לעצם קיומה הנפרד של הקהילה בת.א. וכי אני מבקש – ולא זו הפעם הראשונה! – להיות מוזמן לדין. מובן מאליו, לדין ציבורי־עברי, אשר יהיה מוסמך להכריע בדבר.

ועד שאוּזמן לדין, אולי מענה קצר זה לידידי יניח את דעתו של החבר־הגובה.

תרצ"ה.

---

הַתְּנוּעָה הַקִּבּוּצִית נִתְבַּעַת

מאת

דוד רמז

יש הבדל בין הרים גשמיים להרים רוחניים, או מוסריים. הרים גשמיים, כל כמה שמתרחקים מהם, הם פוחתים והולכים וכל כמה שמתקרבים אליהם – הם מופיעים במלוא קומתם. הרים מוסריים יש להם טבע הפוך. כשמתרחקים מהם הם עושים הוד נשגב, עד היותם כאגדה: בקרבתם, או נכחם, הם נתפסים כמעשים שבידי אדם. החברים אשר הלכו לדגניה – אילו ראו הליכתם זו כפי שאנחנו רואים אותה כיום, אחרי 25 שנה, לא היו מעיזים לעלות בהר הזה. אבל הם ראו אותה כחוט השערה – ועשו את הדבר בפשטות. עכשיו מוצגת התנועה הקיבוצית בפני מעשה של איחוד. וההבדל ביני לבין החברים הצעירים מהו? הם מרחיקים לראות ודנים על האיחוד הזה כאילו אנו עומדים כבר 25 שנה אחריו ורואים אותו כהר. ואני רואה אותו כחוט השערה. ודאי, בעוד 25 שנים יאמרו לאלה אשר עשו זאת: מעפילים. אבל

אלה העומדים לקיימו – אל נא יראוהו כהר אלא כצו: לך ועשה.

אני רואה את האיחוד של התנועה הקיבוצית כנכס הרבוּלוֹציוני הגדול ביותר, אשר התנועה הקיבוצית יכולה לקנות לה לעצמה ויכולה לזכּוֹת בו אותנו. את הציונות ואת העם העברי. זהו הצעד החשוב ביותר לביצור ההסתדרות. האחדות הזאת של התנועה הקיבוצית – אין צורך לקנותה בויתורים על איזו שהיא חלוציות. כי אם בויתורים על פירוּדיוּת.

השׂטן מרקד בתוך התנועה הקיבוצית. אלה אשר היו בגולה יודעים לתאר את השטן הזה בכל אלפי העינים אשר יש לו. בכל תועפות קרניו – כליל מפלצת. אבל גם אלה שאינם נמצאים בתוך תוכם של הדברים רואים – אם הם מחוננים בקצת דמיון – את מהלך הדברים ותוצאותיהם. לשטן יש כמה דרכי ריקוד, כי על כן שטן הוא. וכבר נתגלה לאחד מטובי משוררי עולם סוד גדול: “אני ירא את השטן ביחוד, כשהוא מתפלל אתי יחד”. הפעם מתפלל הוא יחד עם התנועה הקיבוצית; הוא למד את כל התפילות. חזקה על כל חבר קיבוץ שיאַמץ כוחו להבריח את השטן, אם יראהו בצלמו. אבל כשהוא מתפלל יחד עם החברים, עם “השומר הצעיר” במחיצתו, עם “גורדוניה” במחיצתה ועם הקיבוץ המאוחד באשר הוא – אין אנו מכירים בו כלל. הוא מתהלך עטוף טלית ותפילין בתוך התנועה הקיבוצית, מרעיל את מקורות הכוח של התנועה ועושה אותם היפך ממה שהם צריכים להיות. את הדיבוק הזה צריך לגרש וצריך לאחד את התנועה הקיבוצית. ולא פדרציה! אין דבר קשה יותר לאיחוד מאשר פדרציה. בימי נסיוננו כבר אירעו תסיסות של איחוד שהיו נושא וגורם לתנועה נפשית בקרב ציבור הפועלים, ואז ידענו, כל העומדים במערכה, כי האומר פדרציה – מרחיק את האיחוד. מה זאת פדרציה? זוהי מדינה בתוך מדינה, ביצור ניגודים קיימים, המצאת ניגודים חדשים. מבחינה ידועה מותר להגיד כי “אחדות־העבודה” ו“הפועל הצעיר” התאחדו לא מפני שהיו בהסתדרות אחת, כי אם למרות היותם עומדים מנוגדים זה לזה בהסתדרות אחת. ההויה ההסתדרותית העמידה אותם יום יום בניגודים קשים. במוסדות שמרו על “זוגות”. לפני בחירות היו גוברות הקנאה והרתיחה. אך למרות כל אלה התגברו, מפני שהיה הכרח. מפדרציה האיחוד לא יקום: האיחוד יקום מתוך איחוּד. ועל השאלה: איך! אני עונה בפשטות: להתאחד. לא שהמזכירוּיוֹת הארציות תגלינה איזו תכנית גנוזה לאיחוד, אלא פשוט: להתאחד. האיחוד לא יקום אלא מאָהלי החברים, מתוך התעוררותם, מתוך הרגשה שככה לא יתכן, שאין כל הצדקה, שאין כל תכלית לדבר הזה. אומרים: יש דברים שמפרידים תנועה מתנועה. דברים אלה צריך לפרש ולשקול אותם מול ברכת האיחוד. שמענו: יש איזו חלוציות שהיא מיוחדת רק לחלק אחד של התנועה הקיבוצית. מהי? יגישו לנו את החלוציות הזאת על השולחן – ויסבירו מה חלוציות יש ב“השומר הצעיר” שאין ב“קיבוץ המאוחד” ושאין בדגניה? יש אולי הבדל צורת מבנה. כלום זה צריך ליצור זרמים חינוכיים בגולה, זרמים חינוכיים בארץ? בתוך אחדותה של התנועה הקיבוצית הגדולה יש מקום לדגניה ויש מקום לעין־חרוד ויש מקום למשמר־העמק. למה יתרוצצו? פדרציה זוהי בחינת “ויתרוצצו הבנים בקרבה”. ועל כן, חברים, אני מקדם בשמחה ובלב מלא את ה"יריות* הראשונות בחזית האיחוד של התנועה הקיבוצית. אל תחזרו למנוחה! אם נשאתם את שם האיחוד בפעם הראשונה – בדגניה, בעצרת היובל, ובפעם השניה – כאן, אל תשאוהו לשוא. עשוּהו מציאות. אז יקום האיחוד הקיבוצי בתור כוח מרכזי בהסתדרות. ויש מה לעשות בהסתדרות לתנועה הקיבוצית המאוחדת. קוּמוּ ועשוּ.

כסליו, תרצ"ו.

---

אֵפוֹד־בַּד

מאת

דוד רמז

אני עומד פה במחיצת קופת־חולים, אך יש צד שוה לעובדי ההסתדרות בכל מחיצוֹתיה, והצד השוה הוא: עובד ההסתדרות. היה מי שאמר: האימפריה הבריטית היא כך וכך רבבות פקידיה הפזורים בכל העולם. ויש בדיבור מופלג זה אמת תמציתית. ודאי: האימפריה פירושה נכסי־חומר ונכסי־רוח כבירים, קרקעות רבי־שטח, צי אדיר וצבא, לשון וספרות אך לא פחות מאלה – הפקידות. היא עמוד־משען לאימפריה, ואולי עמוד־התווך. בשנים הראשונות למהפכה הרוסית, כשהיתה תלויה בחלל העולם כולו שאלת עתידה, כשנראו לעין כל החרדים לגורלה מעקשיה הראשונים, נזדמן לי לשמוע מפי י. ח. ברנר תשובת קצרה: גורל המהפכה תלוי במציאות 10,000 פקידים אנשי־אמת, אשר לא יקחו שוחד.

ואם במדינה כך – בתנועה על אחת כמה וכמה. אחד הגורמים הראשיים, אשר הכשיל, לפי עניות דעתי, את תנועת הפועלים בגרמניה ואוֹסטריה מבפנים, עוד בטרם תוכרע מבחוץ – צביונו של רוב הפקידים. פקידי תנועת הפועלים בגרמניה ובאוסטריה ובשאר אירופה המערבית ואמריקה הם אנשים ישרים, לפי מושגים בעלי־בתיים, אך הם הפליגו במשכורתם ובדרך חייהם מן הציבור והופלגו ממנו. ומה שנפגם בספירה זו – אין לו תקנה עוד. מיליוני חברים, קרנות עשירות, מַנגנוֹנים אדירים – כל אלה הפכו לנעוֹרת, בגלל הכשלון הפנימי.

לתנועת הפועלים בארץ יש מרכז כוח מיוחד, אשר אין דוגמתו לרבות מן התנועות. אני מתכוון לכפר הפועלים לכל צורותיו: המושב, הקבוצה והקיבוץ. כל הצורות הללו נתונות במסגרות שיתוף. צריך שהעובד ההסתדרותי יהא יונק משם. כי שם המציאות המקורית של תנועת הפועלים בארץ, מציאות שאיננה גזורה על פי חכמת השוק, השוֹכר את הפועלים.

העניבה המפורסמת, עניבת הפקיד, אינה אלא עניבת־חנק לעובד ההסתדרות. גדול חלקו מחלקם של כל עונדי עניבה בעולם! טוב כי יכיר בערכו, טוב כי יכיר בחובתו.

חביבים עלינו שמות, תארים ופעלים מלחמתיים. הם נעשו שיגרה: חזית, גיוס, מערכה וכו'. אם אגיד: חיילים אתם להסתדרות – והיה זה דיבור כשֵר בהחלט. אך אני בוחר להגיד – כוֹהנים.

והנה בספר שמואל א' שמור לנו ציור קצר ועז לשני טיפוסי כוהנים:

“ומשפט הכהנים את העם: כל איש זובח זבח ובא נער הכהן, כבַשל הבּשר, והמזלג שלוש־השינים בידו. והכה בכיור או בדוּד, או בקלחת, או בפּרור – כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו. ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשילה. גם בטרם יקטירון את החֵלב – ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח תנה בשר לצלות לכהן. ולא יקח ממך בשר מבושל, כי אם חי! ויאמר אליו האיש: קטר יקטירון כיום החֵלב – וקח לך כאשר תאַוה נפשך. ואמר לו: כי עתה תתן, ואם לא – לקחתי בחזקה. וַתהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה‘. כי ניאצו האנשים את מנחת ה’. ושמואל משרת את פני ה' – נער חגור אפוֹד בּד…”

שרטוטים מעולם אחר! בעולמנו החי השאלה היא: מה ירחף לפני עיני רוחו של עובד ההסתדרות – הסיסמה: “תלבּוֹשת־ערב – חובה”, או – ליכּוּד ההסתדרות?

ולא על סגוּלות אישיות ועל מידות ותכונות נפשיות – שהן קנין יחיד – מדובר כאן! אלו ודאי ערכן רב, אך תנועתנו הבינה – כאשר הבינה היהדות – להתקין תקנות החלות על הכל ולראות בהן שורש כל מידה טובה.

אביא דוגמאות אחדות.

דוגמה א': דרגת המשכורת. הן זוהי החוליה הממשית המקשרת את עובד ההסתדרות עם שטח העובדים החקלאיים. והנה, זה שנים אחדות שומע אנכי כי לעובדי ההסתדרות, בתור כלל, אין עמדה אחת בשאלה זו. ופירוש הדברים מובן מאליו.

דוגמה ב': בעלוּת שיתופית בשיכון. בעצם חוּמה ורתיחתה של הגיאוּת עמדה ההסתדרות והכריזה מלחמה על החנוָני אשר הקיץ בתוכנו וקבעה תריס: בעלוּת שיתופית בשיכון. והנה תחת להיות הראשונים לעמידה במערכה זו יש עובדי ההסתדרות המנסים פה ושם להמיש את צוארם מאסון זה. “לא אקח ממך מבוּשל, כי אם חי!” ויש בעמדת היחידים האלה משהו של רוממות ובטחון, היונקים מתוך הכרה כי בנדון זה יש, כפי הנראה, עמדה אחת לכולם…

דוגמה ג': תוצרת הארץ. אם עובד ההסתדרות, הוא וביתו, לא יהיו בראשי ההולכים, אם לא יחמירו בענין זה חומרה יתירה – אנה אנחנו באים? העובד החקלאי, עובד ההסתדרות ועובד המשק השיתופי – הלא הם אלה אשר בכוחם אנו הולכים לבנות ולהקים בפועל, עתה כיום, בתוך העולם הרכושני הקיים, עולם אחר, שונה ממנו. ועל כן מוּפנית אליהם בשורה הראשונה כל תביעה הסתדרותית, כל דרישה חברתית, לקיום מצוות, לליכוד לאיחוד.

לי ישנה הכרה במעמקים, כי חברת העובדים בארץ לא תיעגן בהגשמת שויון פנימי בתוכה עד לפתרון שאלות עולמיות. היא תחתור ותגיע לקרקע של איחוד כלכלי רחב, אשר יהפוך את המושג של חברת עובדים למפעל חי וממשי. והייתי רוצה לראות את עובדי ההסתדרות כנושאי החזון הזה בתוכנו ולא כאנוּסיו.

שבט, תרצ"ו.

---

בַּעֲלֵי־קָמֵעַ

מאת

דוד רמז

במועצת ההסתדרות ל"ג

היוּ סדורות לי מספר הערות לענינים שונים. והנה עוצם הרגש שבדברי מאיר יערי מאלצני לענות לו ראשונה. כבר הקדימני שלמה לביא, שקלע לנקודת התוך. מה ענין חזית טרופה של שבעה־עשר מיליון יהודים בעולם לעמדה זו או זו בצורת שיתופו של הפועל העברי והערבי?כלום תצמח מכאן ישועה לגורל־האימים הצפוי לגלויות־ישראל במלחמת־עולם? מה יחס התיאור המחריד שהעלה מ. י. לפנינו ברגש אמת – כבן נאמן לעמו – למסקנה השטחית, המילוּלית! אכן, אין כל יחס! הא לחוד והא לחוד. ולגוף העניין עדיין אני סבור, כי צדקה מפלגת פועלי ארץ־ישראל בעמדתה – ואתם, המשיגים, לא צדקתם.

תפיסתו של מ. י. או שהיא אותה תפיסה גופא של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, או שאין היא ברורה כל צרכה. כי עדיין לא שמענו מענה כפשוטוֹ לשאלת יוסף קיציס: מה לעשות?

יתכן, כי המרחק בין שתי התפיסות איננו מהוּתי, אלא מרחק בזמן. אבל הזמן הוא הגורם המכריע ביותר באותה מסכת הקרויה: הגשמת הציונות. הנה נמצאו “פועלי־ציון”, אשר חזו בהירות לפני 25 שנים, כי הבורגנות הישראלית עתידה לברוח מן הקונגרס הציוני – ועל כן משכו הם את ידם ממנו מראש. ובינתים הקימונו את הקרן הקיימת ואת קרן־היסוד, בנינו את העמק, אחד ושני ושלישי ורביעי וחמישי, והבורגנות עוד טרם תברח. ובן־אפרים עודנו מחזיק באותה נבואה שלא נתקיימה ומעמדתוֹ לא ימוּש. ול“שומר הצעיר” יש צורך – ולידתו של הצורך הזה היא בחוץ־לארץ – ליחס לארגון המשותף ערך מציאותי, אשר אין לו כיום ואשר אולי יהיה לו באחד הימים – מי יודע מתי – ועל כן הוא מקדים את המאוחר, תולה סיבּה במסובב והופך את הקערה על פיה.

ציינתי את הרגש הסוער בנאומו של מ. י. ועלי לציין גם את השאיפה הרבה לצלילות בדבריו של משה ארם אתמול. אולם זו היתה צלילות איומה! צלילות – אם יורשה לי ליטול את הגדרתו של מ. ע. עצמו – של משוגע לדבר אחד. הכל ברור בה, מלבד… נקודת השגעון. אמר מ. ע.: נכריז על הסתדרות אחת לפועל העברי ולפועל הערבי בארץ. שאלתיו: מי יערוב לנו, כי לא נהיה מיעוט מבוטל בתוכה? ואכן, זוהי שאלה חשובה לגבי כל איחוד. אינני יודע מהי שיטת האיחודים במפלגת “פועלי־ציון” שׂמאל, אולם מנסיוני אני למדתי, כי המיעוט חושש לגורלו ושוקל את עתידו בכל איחוד. שאלה זו היתה חשובה ל“הפועל הצעיר” בשעתו וגרמה לעכב את האיחוד עשר שנים; היא, בלי ספק, המעצור העיקרי כיום לאיחוד “השומר הצעיר” ומפלגת פועלי ארץ־ישראל. ואם כך הוא באיחודים שבתוכנו – שכולנו יהודים, כולנו פועלים, כולנו ציונים וכולנו סוציאליסטים – באיחודים בינלאומיים לא כל שכן! אך האמת היא, כי השאלה שלי על רוב ומיעוט איננה אלא שאלה להלכה. כלום גורל יחסינו עם הפועלים הערבים תלוי בהכרעתנו לצד הסתדרות אחת מעורבת או לצד ברית חטיבות לאומיות? כלום זוהי המציאות? כלום יש בכלל בעל־דברים המצפה להחלטה? אילו היה בעל־דברים כזה, מובטחני שאף הוא היה רואה את ה“ברית”¹ כדרך הוגנת ביותר, כדרך יחידה נאמנה. שהרי אם גם נקים היום הזה הסתדרות אחת – מהכרח נצטרך מחר לחלק אותה לחטיבות, כי אנו תנועה היונקת את כוחה ממה שאיננו עוד בארץ, מן העם אשר בחוץ וממשק שעוד לא הוקם – ואילו הם כל כוחם במה שקיים בידם ואינו טעון אלא התקדמות והתפתחות טבעית בלבד. עוד לא נולד הגאון, אשר ימזג את תכנן של שתי תנועות פועלים מעין אלה. אך אין דבר העומד בפני המילוּל!

כל דוחקי הקץ בענין קשרי הפועל העברי והערבי מרבים לדבר על חשיבות הקשרים האלה. מאי קא משמע לן? לעולם ימכור אדם את כותנתו ובלבד שיתעשר! כלום החשיבות הוַדאית של התכלית מוכיחה על ודאוּת השׂגתה? האין אנו שומעים נאומים נעלים על ערך הכסף מפי אלה, אשר נלאו למצוא אותו? רק הגיון רביזיוניסטי מוּעד הוא לקפיצות כאלה: מן הצורך – אל היכולת… יש לנו צורך בכוח מדיני – הפּטיציה תיצור אותו. יש לנו צורך בקרקע חינם – מידי הרפורמה האַגררית נקבּלנו וכו' וכו'. – זהו ויכוח?

מ. ע. רצה לבקש איזו אַסמכתה לעצמו בענין שביתת הפועלים הערבים ב“נשר”. מה היה ב“נשר”? פועלים עברים, מבית־מדרשה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, עשו שם, בלי הכרזות כל־שהן, מעשה הנותן כבוד לתנועתנו. אין אני מקבל עלי לנבא מתי נזכה למענה אחוה כזה מצד הפועלים הערבים. פועלי “נשר” העברים נענו לפועלים השובתים הערבים הן בכניסה למשא־ומתן עם ההנהלה ועם הקבלן ועם הממשלה, והן בדריכת כל כוח השפעתם לטובת השובתים. כשהביא הקבלן הערבי פועלים ערבים מפירי־שביתה – אמרו הפועלים העברים: לא נעבוד בחומר הגלמי של מפירי־השביתה. ואף אמנם הונחל נצחון לשובתים. ולאחר כל אלה מצא הקבלן דרך להתנכל להם ולפטרם (יעקב חזן: עשינו והפסקנו – והפסדנו). עשינו – נכון. הפסקנו – לא נכון. זוהי עלילה על עצמנו. ואשר להפסד בחשבון הסופי – הוא הדבר שאותו צריך לקבל כהוָיתו. כל התחלותינו בשטח זה צפויות לתקלות ולהפסד, וביחוד כשהקבלן הערבי הוא שליח של יהודי. בשביתה חדשה – זו שנוּהלה על ידי אגודת הפועלים הערבים בחיפה, היתה גם מצד הממשלה, וכנראה גם מצד המעביד, התיחסות אחרת, מידת אדיבות וזהירות אחרת. הרוצה ללמוד מעוּבדות יכול ללמוד כאן משהו…

בעולם העשיה אין הדברים פשוטים כמו בעולם האמירה (קריאת־ביניים: לא עשיתם גם מה שבעצמכם אמרתם לעשות!). אם הטענה היא שלא הכל עשינו – טענה נכונה היא. וכלום בהתישבות, בקואופרציה, בתרבות וכו' עשינו הכל? הבה נתאחד – ונעשה יחד, ונעשה יותר! אך מי שמכריז על ארגון משותף כעל תרופה מהירה – בדאי הוא.

בכל הארצות עסקנו במעין ארגון משותף – זו היתה פרנסתנו העיקרית! ומכל הארצות יצאנו וידינו על ראשינו. אֵי היסוד שעל פיו נצליח כאן יותר? האם עובדה זו שאנו דורשים עבודה עברית, שאנו מכניסים עליה ולהגבּרתה עינינו נשואות, שאנו חוזרים לארץ הזאת כאל מולדתנו העתיקה ומתכוננים לישבה ישוב צפוף ולהיות בה עם רב – האם כל אלה מכשירים אותנו להצלחה מיוחדת בארגון משותף בתקופת בנין הארץ? האם אותם הערבים בסביבת מרחביה, אשר על פי עדות מ. י. ספר הקוֹראן הוא המדריך אותם – האם על פי הקוֹראן מצפים הם דוקא להסתדרות אחת, שבה רוצה מ. ע.? כלום רכשנו בגליציה וברומניה את כלי־הלשון כדי לדבר אליהם נכוֹחה? והאם בלשון בלבד סגי? היכן לשון הלב?

לא מתוך מציאות הארץ צמחו הדיבּוּרים הללו של מ. ע. ושל מ. י. תרגום הם, תרגום לא מוצלח וחסר כל שורש. בארץ יש מקום לארגון משותף, אך לא כפרנסה עיקרית, לא כסגולה להתעשר. אנחנו אומרים: נאמנות לפועל הערבי, תוך כדי התעוררותו ותקומתו בתוך עמו, אך לא רדיפה מיסיונרית וגם לא התבטלות אינטליגנטית־יהודית־גלותית. עדיין אנחנו עומדים בכרם זה של הארגון המשותף בשנות ערלה: פריוֹ לא יאָכל. אף על פי כן יש חובה להמשיך ולנטוע. ולנוטעים שמוּר חלק לעולם הבא בתנועת הפועלים בארץ. יתר על כן: נטיעה זו היא עבודה ציונית גדולה. עבודה לדורות.

שבט, תרצ"ו.

---

לְבֵרוּר גִּדְרֵי הַסַּמְכוּת

מאת

דוד רמז

דין ישראל, בתקופת ניתוקו מן המדינה, היה מיוסד, בניגוד לערכּאוֹת, על המושג כל ישראל חברים. גם דין ההסתדרות כלול בעצם המושג חברוּת. משפט־החברים הנהו משולב בחוקת ההסתדרות שילוב של קבע.

סימן י"ד בחוקת ההסתדרות אומר:

“כל חברי ההסתדרות חייבים להישפט במשפט־החברים של ההסתדרות ולהישָמע לפסק־דינו”.

תקנון משפט־החברים (פרק א, סימן 1) הרחיב ופירש: “כל חברי ההסתדרות ומוסדותיה”.

על יסוד זה חייב כל חבר וכל מוסד בהסתדרות להיענות לחבר שני או מוסד שני התוֹבעוֹ למשפט־חברים בדיני ממונות (מחוץ להתחייבויות מפורשות בכתב לתשלום כסף בלי תנאי, או משכנתאות, או ערבות בכתב עליהן) ובעניני עלבון וכבוד.

על יסוד זה נתונה הרשות לועד הפועל של ההסתדרות ולכל מוסד ארגוני מרכזי או למועצה מקומית (והוא הדין במוסד מקומי בהסכמת המועצה), או לועדת הביקורת המרכזית וכן לועד המבקר המקומי, להזמין למשפט־חברים חבר או מוסד על פגיעה לרעה בהסתדרות ומוסדותיה או על הפרת משמעת ההסתדרות.

סמכות רחבה זו מחייבת הגבּלה, לבל יסיג הבירור המשפטי את תחומי ההנהלה ההסתדרותית. ההגבלה הוגדרה בסימן 4 בתקנון משפט־החברים:

“ענינים שהועד הפועל של ההסתדרות אחראי להם בפני הועידה או מועצת ההסתדרות, אינם נכנסים לסמכותו של משפט־החברים. הועד הפועל קובע אילו הם הענינים”

יש לזכור, כי גם בתחום הענינים הנתונים לסמכות ההנהלה ההסתדרותית נקבעה מערכת מוסדות ביקורת ובירור, אשר בראשם עומדת ועדת הביקורת המרכזית.

בנוגע לסמכותו היסודית של משפט־החברים, חשוב לציין את זהותו של משפט הבוררים שבתקנות האגודות השיתופיות עם משפט־ החברים (אושרה בהחלטה מפורשת של מועצת חברת העובדים, תרצ"ו).

טבעת־שילוב נוספת היא החלטת הועידה השלישית של ההסתדרות:

“הוצאת חבר מן ההסתדרות או שלילת זכויות מאת חבר אפשרית רק על פי החלטת משפט ההסתדרות (הכוָנה: משפט החברים בכללו)”.

חוּמרה זו, אשר אין דוגמתה בשום הסתדרות ואשר הוכיחה בדרך כלל יתרונות חשובים, הולידה בתנאים מסוימים את ההכרח להקים חומת־מגן כלפי חותרים בזדון, אשר תכלית ההרס מקדשת בעיניהם את כל האמצעים. חומה זו הוקמה בתוך תחומיו של משפט־החברים.

סימן 2 של תקנון משפט־החברים קובע:

“הועד הפועל רשאי להביא משפטים על חתירה תחת קיום ההסתדרות, על הפרת משמעת ופגיעה בזדון בהסתדרות ומוסדותיה לפני “משפט ההסתדרות” שבתוך בית־הדין העליון. משפט זה דן ופוסק בהרכב של שלושה שופטים והוא הקובע את סדרי הדיון”.

לבסוף, יש לראות בהחלט כענף של משפט־החברים את בית־הדין המיוחד לביעור החזיונות של ניצול עבודה שכירה, אשר פשׂוּ בתקופת

הגיאות בתוך הגופים המשקיים השיתופיים של ההסתדרות בחרושת ובתחבורה. בית־דין זה קבע לעצמו, בתוקף הכוח שנמסר לו מטעם הועידה הרביעית, במושב שני, את עיקרי התקנון לפעולתו – ועתיד גם הוא, לאין ספק, בהמשך קיומו, להיות מוּכלל בתוך מסגרת חוקת משפט־החברים.

כסליו, תרצ"ו.

---

נְמַל תֵּל־אָבִיב

מאת

דוד רמז

למן הנצנוץ הראשון של המחשבה הציבורית על פריקה וטעינה בחוף תל־אביב, בעוד רוֹאי־“נכוחה” התיחסו אל הרעיון הזה בפקפוק כבד, נתנה ההסתדרות את ידה עם הנהלת הסוכנות להגשמתו למעשה – והיא אשר נשאה עם הסוכנות, חלק כחלק, בהקצבת הסכומים ההתחַליים (אותו “שאור שבעיסה”, שגורל מפעלים חשובים רבים בילדותם תלוי בו) להוצאות ראשונות. יש הזכות לציבור הפועלים לראות את עצמו שותף ראשון להנהלת הסוכנות – בכל צעד, בכל עבודה ובכל מאמץ בחוף תל־אביב.

הרשיון לפריקה וטעינה בחוף תל־אביב ניתן לסוכנות ביום 15 במאי 1936.

עוד טרם ינתן הרשיון, הוצע למזכירות הועד הפועל מטעם הועד לעניני נמל ותחבורה, שההסתדרות תשתתף עם הנהלת הסוכנות, מחצה על מחצה, בהשקעה יסודית של 5000 לא"י. תשיבת המזכירות היתה כי בתנאי של חלק שוה בהשפעה היא מוכנה להביא הצעה זו לדיון לפני מוסדות ההסתדרות. הדיון הזה נתקיים ביום 14 במאי 1936 – יום אחד קודם ליום הרשיון – בישיבה של באי־כוח מוסדות ההסתדרות שנקראה בבנק הפועלים. הוסכם לגייס את הסכום הנדרש וניתן יפוי־כוח למזכירות לקבל את ההצעה, לפי התנאי שנקבע מצדה.

לאחר שנתפרסם דבר רשיון הפריקה, נתרבה מספר הרוצים להיות בחוג המיסדים. כדי לאַפשר ריכוז מניות־היסוד ברשות הנהלת הסוכנות, הסכימה ההסתדרות לוַתר על דרישת חלקה בתור מיַסדת, בלי לחזור בה מנכוֹנותה להשקיע סך 2500 לא"י עם ראשוני המשקיעים. בהמשך המשא־ומתן נקבע, כי רק מחצית מניות־היסוד תהיה בידי הנהלת הסוכנות ומחציתה בידי עירית תל־אביב, בתנאי מפורש כי בענינים הבאים תכריע דעת הנהלת הסוכנות:

א. העסקת פועלים לא־יהודים.

ב. אישור או מתן־תוקף להסכם עם ממשלת ארץ־ישראל.

ג. מזיגה עם חברה אחרת או השתתפות בה.

ד. פירוק החברה.

תנאים אלה הוכללו בספר התקנות של אוצר מפעלי ים.

להכרזת ועד הנמל – נכון יותר: להודעתו – בדבר פתיחת החתימה על מניות האוצר, נענה ציבור הפועלים בתל־אביב לאלפיו. החתימה נפתחה ביום 28.5.36 וננעלה ביום 2.6.1936: בין 12,000 חותמי המניות במשך הימים האלה תפס ציבור הפועלים מקום בראש.

בחוף תל־אביב נפרקו עד היום 20,000 הטונות הראשונות. אלפי טונות אלה הושטו בידי ספני ישראל וכותפו על כתפי פועלי ישראל, ספרדים ואשכנזים. מי לא ראה עבודה זו בחדשים הראשונים – כשהספנים גוררים את סירותיהם על פני השרטונות והעומסים עומדים עד למעלה ממתניהם במים? בעמל חלוצי זה נתקדש נמל תל־אביב ובנאמנות הישוב כולו – וציבור הפועלים בראשו – יתגדל.

חשון, תרצ"ז.

---

עֲצוּמוֹת הַהִסְתַּדְּרוּת

מאת

דוד רמז

עדות ההסתדרות נפתחה בהגשת עצומותיה – בלי הקדמות – ומשקלן לא היה דל. העמדה הכללית של הממשלה ביחסה למפעל הישוב העברי בארץ, עמדה של חוסר העין היפה, הוּארה מצדדים שונים, במשך שתי שעות דרוכות. מיעוטנו הבלתי־צודק בחיל הספָר, בנמלים וברכבות – גורם להפחתת משקלנו, מקטין את הבטחון הכללי, עושה מפעלי־מדינה, כמו נמל יפו, אַסקוֹפה לשביתות ערביות נגדנו, מרבה את האפשרויות לשליחת אש מתוך פנים הרכבת הארץ־ישראלית בשדותינו. בגלל קיצוצי העליה העובדת הוחלפו, בשנות הגאוּת, הפועלים במושבות השרון בפועלים ערבים. במשך שנים שררו חוּמרוֹת קשות בהזמנת קרובים ובגללן נאלצו אנשי־עבודה ואנשי־משק לשלוח כספים לארצות חוץ לכלכלת קרוביהם. עובד האדמה העברית, היוצר משק חקלאי מפותח, לא זכה כלל להענקת אדמה ממשלתית, בעוד שטחים רבים חולקו לערבים, ואפילו ללא־עובדים, וביד נדיבה, מבלי להקפיד על שיעור החלקה, גם במקום מים רבים, כמו בית־שאָן. לחיילים עברים משוחררים לא נמצאה אדמת ממשלה פליחה, ראויה להתיישבותם – ומחוץ להצעת ערד בנגב, אשר אז לא נראתה דרך להשיג שם מים, לא באה כל הצעה אחרת. משקים ומפעלים עבריים, נגועי המאורעות, לא קיבלו עד היום כל פיצוי ולא הבטחה ברורה לפיצוי, לוּ גם באותה המידה שקיבלו במאורעות שנת 1929, ולא נענו עד היום לא רק בנזקי נכסים, הטעונים הערכה, כי אם גם באסונות איומים בנפש. הממשלה לא נתעוררה לעזור גם למשפחת עובד אדמה, אשר ראשה נרצח במאורעות.

השאלות שכנגד מצד חברי הועדה ונשיאה, עתים שאלות נרגשות, בתביעת פרטים והוכחות, עתים – תשובות בצורת שאלות לסתירת הנחה זו או זו, לא יכלו לערער את האמת הכללית אשר בתמונה המתוארת.

הפרטים שבכתב שהוגשו לועדה המלכותית על ידי הועד הפועל של ההסתדרות הוקדשו לתביעות ההתישבות החקלאית העובדת, להתעלמותה של הממשלה ממתן תמיכה ראויה למוסדות העזרה ההדדית של הפועלים (קופת־חולים, חינוך, שיכון, קרן חוסר־עבודה, משקי הכשרה לפועלות וכו'); להעדר כל עידוד והזעמת פנים למאמצי ההסתדרות ביצירת קשר־אחוה ושיתוף עם הפועל הערבי; לכובד הילוכה של התחוּקה הממשלתית להגנת הפועל; לחוסר טיפוח המוסדות המוּניציפליים בכל המדינה וכבילתם בשיטת השגחה משתקת והתערבות יתירה; לשלילת זכות הבחירה מן האשה העברית בעיריות המעורבות.

לדברים האלה ניתן בעדות שבעל־פה חיזוק בנקודות חשובות, תוך כדי תשובות לשאלות. צוין כי אין אף בית־ספר אחד בנוי מכספי הממשלה בכפר שלנו: הדרישה לזכוּת הבחירה לאשה הוֹעלתה למדרגת תביעה, שאין להתעלם ממנה בנקל. הוּאר באוֹר נאמן מצבה של הנערה העברית בגולה, אשר – לרגל צמצום אחוז רשיונות העליה לבחורות במשך שנים – ננעלו לפניה כל דרכי העליה לארץ והיא נאלצה לאחוז בדרך נישואים מדומים, אשר כולנו שוללים אותה. ניתנה¹ תשובה הוגנת, תשובה אנושית, לכל נסיון של הטלת פגם באלו מבנותינו אשר עלו בדרך זו. הובלט, מתוך בירור מפורש, חוסר הדאגה של הממשלה לשכר מינימום הוגן לפועליה – לפי נדרה היא – ותנאי העבודה הירודים בעבודותיה. ובחתימת העדות נאמרו דברים מועטים, קולעים ומסבירים, מה היתה כיום הארץ לולא העליה העברית.²

מעמד שתי השעות הללו היה מעמד כבוד. על כף המאזנים של העדות העברית בפני הועדה המלכותית נוספה עדותו של הפועל העברי, מתוך סבלות יצירתו ומתוך חזונו.

חשון, תרצ"ז.

---

נַחְשׁוֹן

מאת

דוד רמז

ר' מאיר אומר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר: אני יורד תחילה לים, וזה אומר: אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין וצוֹוחין, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה. התחילו שרי יהודה רוגמים אותם באבנים…

אמר לו ר' יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: אין אני יורד תחילה לים. וזה אומר: אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה.

בראש חודש אייר תרצ“ז, 12 באפריל 1937, ניתן האישור מטעם הרושם לחברת “נחשון בע”מ”, שמטרתה לעסוק בימאוּת לכל ענפיה.

יסידת “נחשון” באה לציבורנו בשלהי שנת־זוָעה ממארת. אך המלאך הממונה על קידמתנו זה טבעוֹ מאז, שהוא מכה על ראשינו ביחוד לעתות בצרה ואומר: גדל!

פתחוֹ העברי של הים התיכון, שנפתח לנו כחודו של מחט, בצוּרת רשיון לפריקת סחורות בחוף תל־אביב, ביום 15 במאי 1936, הקים לנו את “אוצר מפעלי ים”.

מאמציה של האניה “תל־אביב” להחזיק מעמד במלחמת ההתחרות שנערכה עליה וקריאותיה לסעד ציבורי – אשר לא הגיעו למקום שאליו היו צריכות להגיע – עוררו עוד לפני שנתים את הרעיון על ייסוד חברה ישובית לעניני ים, ומנינים אחדים מאנשי ארץ־ישראל, שחזרו באניה זו מן הקונגרס בלוּצרן, הביאו את תרומתם הראשונה לתכלית זו לועד הלאומי ועוררוהו להמשיך בדבר. אך ההמשך הופיע רק בשלהי אוגוסט 1936, שאז הונח היסוד בחיפה לסניף הראשון של “החבל הימי לישראל”.

ציבור הפועלים נטל את חלקו בעין יפה בהקמת שני הכלים הישוביים הימיים: “האוצר” ו"החבל'. ועתיד הוא לתת להם מכוחו ולהוסיף, כדי להאדירם ולהגיעם לשיעור הקומה הלאומי המיועד להם.

ו“נחשון” לשם מה? לשם סעד משקי נוסף, סעד מַשלים לשיט ולדיג חלוצי וכן לעבודת החופים.

ועוד בטרם “נחשון” כבר נעשו על־ידי מוסדותינו השקעות חשובות ב“פריקה” בתל־אביב, בשותפות עם “פרדס”, “סמל' ו”אוצר מפעלי ים“; ב”עוגן" בחיפה בשיתוף הנהלת הסוכנות; בדיג בחיפה, בשיתוף הסוכנות והחבל הימי – סניף חיפה; בסבּלוּת מכס בחיפה, בשיתוף הנהלת הסוכנות; ובהוצאות היסוד להתחלת בנין נמל תל־אביב – סך 2500 ל"י – כנגד סכום שקוּל מצד הנהלת הסוכנות.

ריכוז ההשקעות שכבר נעשו וגיוס אמצעים נוספים לפעולה ימית משקית – אלה הן התעודות ל“נחשון”, כפי שהוגדרו בהחלטת מועצת ההסתדרות ל"ח: “המועצה מעריכה את ראשית הכיבושים ההיסטוריים של הישוב וציבור הפועלים המאורגן במשק הים לכל ענפיו ומחליטה על ריכוז הפעולה בחברה מיוחדת לעבודות ים ברשותה של חברת העובדים”.

כחברת עסק יהיה על “נחשון” לבדוק יפה יפה בטחון כל השקעה ולדאוג לנשיאת פרי מסוּים – לוּ גם צנוע בראשיתו. לפיכך יוכל “נחשון” להיות רק גורם מַשלים, הנשען בפעולתו על קרן־היסוד – הועדה הימית, על ה“חבל הימי לישראל”, על קרן חוסר־עבודה, על קרנות הקיבוצים, הקבוצות וכו'.

כחברה הסתדרותית יפעל “נחשון” מתוך רצון חלוצי לפיתוח משק הים לגופו, כדי להתקיים בעבודתו. כחקלאות – כימאות. בכוחם של אלה האומרים להחיות את עצמם ביגיע כפיהם ינוצח גם הים. קשי ערפם, אורך רוחם וחדירתם לתוך תוכו של המשק בדרך פועלית, בלי שׂרד מיותר – באלה יש לקיים עוּבדוֹת משקיות גם בתנאים חמוּרים. 

ומצד העוּבדות עדיין אין בידינו אלא התחלות צעירות ודלות. אם התקדמנו משהו בשנה האחרונה, הרי זו רק בעבודות החוף, בעיקר בסבּּלוּת. אותה ספּנוּת־מעט שנוספה לנו השנה אינה אלא ספנוּת־סירות. בשֵיט־אניות נסוגונו אחורנית: הנתיב העברי חיפה–טרִיֶסט, נתיב האניה “תל־אביב”, נמחק דוקא השנה, כש“פינו מלא שירה” לים.

והדיִג? – עדיין הוא כולו באופק ו“ערפל חתוּלתוּ”.

דלות זו של ה“יש” הימי שלנו מחייבת ריכוז אמצעים מרובים – וראוי “נחשון” כי ציבור הפועלים יכריז למענו, עם תחילת ברייתו, מפעל כספי מיוחד. ועוד תגיע שעה זו בתוכנו.

סיון, תרצ"ז.

---

דֶּרֶךְ לַעֲבוֹר גּוֹלִים

מאת

דוד רמז

הענין, המפעים את לב כולנו – הצעת מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל – עדיין אין להגיד בו יותר משהגיד בּרל לוקר. אך רואה אני חובה להטעים כמה דברים.

הדור, אנו חיים בו, איננו דור של הרצון הטוב. פני הדור הזה כפני הכלב. אילו היה הרצון הטוב נר לחשבון עמים וארצות, כי אז יכולנו למצוא עזרה מפורשת מצד הערבים לשיבתנו למזרח, כי על כן לא כובשים זרים אנחנו, כי אם בנים אוהבים, שבים לגבולם הדל.

במזרח הזה נולדנו, בו גדלנו! הארץ הקטנה הזאה רצופה – הן על פני שטחה מלמעלה, הן בחביון מעמקיה – עקבות חיינו ההיסטוריים. באשר יכה הגרזן בסלע ובאשר תחפור האֵת באדמה – דברי ימינו חרותים וחתומים: כאן – מערת קברים ומצבות, כאן – בית־כנסת, כאן – היכל מלך, כאן – עיר רכב ועיר מבצר.

ריחה של הארץ לא פג מלבנו בגלוּת חשכה, על גרדומים זכרנוה. עליה שרו משוררינו ואליה התפללנו. כל פאת מדבר בארץ הזאת – ואין צריך לאמור: ירושלים, אבן יקרתה – חיבתה נטועה במעמקי לב העם, אפילו בריחוקו.

על כן כל חלוקה – ואפילו חלוקה טובה ביותר – יהיה בה משום עושק זכויותיו של העם העברי. כל חלוקה יהיה בה משום הסתלקות מהגשמת המנדט וקיום ההבטחה הגדולה.

ולא גזל זכויות בלבד, כי אם גם התעלמוּת מהכרח חיוּני מוחלט. מי עוד עַם־איוֹב בין עמים, אשר ניתכה עליו כל מרירות התקופה הזאת וחמתה, עם שלם מגוֹלָל ביסורים ומעוֹלל בעלילות ובעלבונות ובניו נרצחים לאור היום וחייו תלויים לו מנגד ברוב הארצות, בהן ישכּנוּ המוניו?

אך בדור זה עלינו להביט נכחנוּ בעתים פקוחות. מהו עיקרו של הדבר הנחרץ לנו? דרך לעבוֹר גוֹלים. ואם תינתן לנו זו. אם תינתן לנו דרך מורחבת לעליה, להתישבות ולבנין – נאמר: הבה נביא הנה חלק חשוב מעמנו בצעדים מהירים – ובהמשך פעולתנו הבונה נרחיב את שטח הבנין והיצירה, מתוך הסכם עם הערבים, על חשבון השממה, לברכה להם ולנו. וגם נגיע ליום של חשבון צדק בין עמים ובין פועלי עם ועם, ולעומת העושר הקרקעי הרב המוטל שמֵם ברשות אחרים נזכה אנו במלוֹא נחלתנו הקטנה, בכוח הבניה התרבותית.

אם כך יפול הדבר ואם כך – מבחן פנימי כביר צפוי לנו, לכולנו.

כוחנו היה תמיד לא בהעדר חילוקי־דעות, כי אם בשמירה על מחננו המאוחד, המאוחד בשרשיו, לבל יחולק הוא. וגם הפעם נשמור עליו.

כאשר היינו למעוז לארץ־ישראל ולתנועה הציונית במשברי רוח וחומר אשר עברוה – נהיה גם במעבר החמור הזה הלוּז אשר איננו נשרף באש ואינו נמחה במים ואינו נחלק.

מתוך המעמקים של היאוש, אשר המוני ישראל שקועים בהם, והבוז הגדול לשקר של הדור הזה והתקרה להיחלץ ממנו – נעלה יחד לקראת הפתרון.

נכריע. נדחה. נקבל – אך לא נתחלק.

כך אלך אנכי לבחירות אלה¹ וכך אציע לכל חברינו, שנמצאים כאן ושאינם נמצאים, ללכת אליה.

תמוז, תרצ"ז

---

מַשְׁבֵּר מַתְמִיד

מאת

דוד רמז

רוצה אני לצמצם את דברי בנקודה הנראית לי עיקרית לחילוקי־הדעות אשר בתוכנו.

יש לנו הבטחה בין־לאומית, מאושרת מטעם חמישים ושתים מדינות, בכללן אמריקה. לדעת מספר חברים אסור להמיר הבטחה זו בשום דבר. הם סבורים – אם הגידו זאת ואם לא הגידו – שלהיטוּתנוּ למדינה נובעת מתוך עייפות, מתוך רצון לנשום לרוָחה. אליבא דידהו, מוַתרים אנו על דינר־זהב מוּעם – ההבטחה הבין־לאומית – לשם פרוטת־נחושת נוצצת! חיים גרינברג הביע זאת במשל נוקב: דליקה נפלה – ואנו מתנחמים בדמי־ביטוח.

אם דליקה היא, הרי זו נמשכת כבר שמונה־עשרה שנים – והחלוקה פירושה: להציל משהו, לבל ישרף הכל.

חמישים ושתים מדינה החליטו, שזקוקים וראויים אנו לבית ולארץ משלנו, אולם במנין חמישים ושנים עמים אלה נעדר מקומו של עם אחד – הוא העם הערבי היושב בארץ־ישראל ומהווה בה רוב. זה הוא, לאין ספק, הצד הטראגי ביותר בשיבתנו לארץ. בעלי הדינר אל נא יעלימו עין מזה.

ישנו עוד עם, אשר קשר קשר חשוב לארץ־ישראל מלאחרי מלחמת־העולם: העם האנגלי. ממלכת אנגליה היא הראשונה בשורת ה־52! היא הבטיחה לנו ברורות להשגיח בעין יפה על הקמת ביתנו הלאומי בארץ־ישראל. ברם, עין יפה זו היתה עצומה למחצה במשך כל שמונה־עשרה השנים! עין אחרת היתה פקוחה כל הזמן. זו העין הקוֹלוֹניאלית־אדמיניסטרטיבית, שהשגיחה על משטר ועל שיווי־משקל.

במשטר זה היו פרצות גדולות מאד של מאורעות־דמים ופרעות. ומעשה־האיזון היה מיוחד במינו: רוממו חלק אחד בכוח אמצעיו על החלק השני. האחרונים יצקו זהב לארץ – והראשונים בלעוהו בעזרת הממשלה.

ולבסוף: העין הטובה נעצמה כליל – והיא נפתחה לצד עבר־הירדן.

לכשישאלוני: היש בידך אשמה מנוסחת כלפי אנגליה והיאך תנסחנה? אענה: כן. ניסוחה של אשמה זו קצר מאד – חוסר כל עזרה פעילה שיטתית להקמת ביתנו הלאומי.

הוסגרנו לגורלנו ונשארנו תלויים אך ורק בכוחות עצמנו! בעזרת מפעל לאומי תכניתי גדול אפשר היה להחזיק צעד, אולם האמצעים הלאומיים הדרושים לא באו בזמנם. וכך הגענו למקום זה. אשר אנו עומדים בו.

איני חושב, כי מישהו בתוכנו אינו רואה את הקשיים, בהם נמצא כעת מפעלנו. לפני אחת־עשרה שנים אמרתי באמריקה: “הנערים הערבים האלה, שהנם כיום בני חמש־עשרה, ינסו בעוד עשר שנים לגדור בעדנו כל דרך לעבודה.”

לצערנו קוּים הדבר. הערבים כיום – מיליון, ומספרנו – כ־400,000. אף לחצי מיליון לא הגענו עדיין. והגזירות ניתכות עלינו כמקרן השפע.

אכן, גזירות בטלות, אולם ערבים אינם בטלים. והזמן – זמננו – מסייע בידם. מה הם האמצעים בהם נוכל לדלוק אחריהם ולהדביקם? ריבוי טבעי? – ערבי ארץ־ישראל הם בעלי שיא עולמי מבחינה זו; רוח לאומית? – היא ניזונה אצלם ממקורות הפאשיזם; עושר? – הרי מעניקים אנו אותו להם, ונאלצים אנו להעניקו. הרי קונים אנו לא רק קרקע: גם אבן, גם חמרי־בנין, דירות, דגים, בשר, ירקות. והיחס אלינו הוא יחס של “הבה נתחכמה”. את הקרקע – הדבר ההכרחי לנו, אוסרים למכור לנו, ואילו שאר חפצים מביאים לערינו ולמושבותינו ומתחרים בנו. צו השביתה הערבית לא חל על הפועלים הערביים בפרדסי יהודים. לאמתו של דבר הרינו חיים במצב של משבר מתמיד: מדיני וכלכלי…

אנו והערבים בארץ־ישראל מהוים יצור־תאומים, שמתפקידו של האחד לפרנס את אחיהו, לכלכלו ולשאתו על גבו ותפקיד השני – לבעוט בנושאו.

ב־10 השנים האחרונות הצלחנו להכניס לארץ־ישראל יהודים פחות מאשר חפצנו. אבל בכסף הלעטנו את הארץ יותר מאשר פיללנו: 30 מיליון לירות ב־4 השנים האחרונות. ובכל 18 השנים – יותר מ־80 מיליון.

ראינו ברכה בעבודתנו בארץ־ישראל, יתר על כן, נפלאות ראינו בה, מבחינה חקלאית ומבחינה אישית־חלוצית. אולם מבחינה פוליטית נפלאות לא ראינו. וענין הוא לשיקול דעת אחראי: מהן הדרכים בהן נגיע למידות־התקדמות אחרות?

מדינה עברית – היא הדרך לכך.

לכן נוטה התלהבותי לצד זה. סבורני כי חייבי תודה היסטורית אנו לאיש, לחיים וייצמן, על כי בחוש אינטוּאיטיבי נאמן, בו השיג את הכרזת־בלפור, הביא כיום לידי כך, שרעיון המדינה העברית יופיע כדבר של ממש על הבמה הבין־לאומית.

בישיבה הראשונה של מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שעסקה בשאלה זו, הבעתי את הרגשתי בשתי מלים: ייתי ואחמיניה!

את המוצא הזה רואה אני כטוב משתי בחינות: טוב הוא כשלעצמו וטובה תהיה השפעתו על יחסינו עם הערבים. לחץ החלוקה רק הוא יניע את הערבים לפנות אלינו בהצעות של ממש. סבורני, כי גם מתנגדי החלוקה יהיה להם יסוד להתעצב אל לבם, באם נושא התנגדותם – המדינה העברית – יעלם מהאופק.

אני מאמין ביכולת המדינה העברית לרכז ישוב גדול יותר משני מיליונים, שצוינו כאן כתחום אחרון. עמי בלגיה וצרפת חיים בתנאים אחרים לגמרי ואינם ראיה לכאן. “עֳנִי שובר ברזל” – ו“שובר” הוא גם שיאים. יזמה, רצון ומדע, המונעים בכוח מצוקת־עם והנישאים על גלי תנועת־עם, יש בכוחם להגיע לשיאים חדשים.

שאלת כושר־הקליטה של המדינה העברית היא, לדידי, מותנית בשאלה: מהו מספר הנפשות שיש בידי חקלאות ארצנו לכלכל? ושומע אני מבני־סמך גדולים: עד חמישה מיליונים (על מנת להיעזר בחיטת יבוא). ומי יגיד, כי זהי קו אחרון? אוכלוסיה גדולה וצפופה מכניסה מהפכה לא רק בתנאים האיסטרטגיים, כי אם גם בחשבונות המשקיים: במקום לבקש דרכים כיצד להוציא את תוצרת ארצנו לחוץ, נבקש דרכים כיצד להביא את אחינו לארץ!

בדרך זו, מאמין אנכי, נגיע גם לידי שלום והסכם איתן עם הערבים.

מדינתנו הקטנה תהיה עמוסה בעיית חמורות. אמת ויציב! אולם זהו עול האחריות של קיום עצמאי. אני מאמין, כי גל גדול של התלהבות־עם ישאנו ומדינתנו תהיה מדינה של בניה גדולה.

ועכשיו רצוני לאמור מה מחויבים אנו, כולנו, לעשות:

ראשית, שוּמה עלינו לבוא בדברים עם הגורמים המכריעים ולברר כהלכה את הצעת החלוקה והקמת המדינה העברית בצפון־מערבה של ארץ־ישראל! ולו יהיו רק חמישה מיליונים דונם קרקע ברשותה, אבל קרקע משובח, וקו החוף הימי וגבול עם הלבנון.

שנית, אסור לנו לותר על המנדט ועל ההתחייבות הבין־לאומית כל עוד לא נוכחנו שהמדינה העברית כשמה כן היא ובתכנה הממשי נותנת היא לנו את הסיפוק ההכרחי.

עוד לפנינו מעבר יבּוֹק! עדיין אין לנו ערובה לשום דבר. אין בידינו שים דבר גמור ובטוח ועל כן מצוּוים אנו להמשיך ולאחוז אחיזה נאמנה בקרנות המנדט.

“לא ליסתיר איניש בי־כּנישתא” – אין להרוס בית־כנסת ישן בטרם יוקם החדש…

וחושב אני כי תעודת כולנו היא – לשמור על הליכתנו יחדיו, לבל ניהפך לדור־הפלגה. מצות יחדיו זו חלה עלינו כאן, ועל כל המחנה הציוני בקונגרס.

ואף אם, לכאורה, מסתעפות ומפליגות הדעות זו מזו, הרי במעמקים לכודות הן ודבוקות זו בזו. ובמידה שכל אחד מאתנו יחדור לעמקי נפשו הוא, הרי הוא מתקרב לחברו.

הנה תמים־דעה אני, למשל, עם חיים גרינברג וסבור אני כמותו, שמדינה עברית אשר אינה מוסרת לידינו לאלתר, עוד בתקופת המעבר, את מפתחות העליה, הריהי בחזקת שטר חדש, שפרעונו אינו בטוח (נסיוננו בשטח זה של “שטרות” הוא מר). אם יש תוכן כל־שהוא בתקופת־המעבר לגבינו, הרי התוכן הוא אחד ויחיד: מתן הרשות והיכולת לשנות את היחס הפּרוֹפּוֹרציוֹנלי של אוכלוסית המדינה העברית לטובתנו, והריני מבקש את מתנגדי החלוקה להכניסני לרשימתם, באם דבר זה לא ינתן לנו.

“אי־עליה” או עליה כבולה בכל מיני שלשלאות – הרי זו יש לנו בארץ־ישראל השלמה. התגמול היחידי לקיצוץ בשטח וליצירת מדינה ערבית ומדינה עברית בארץ־ישראל יכול להיות אך ורק בריכוז מהיר של המוני יהודים – בשטח המיועד למדינה העברית. ואנו בעצמנו צריכים להיות המכריעים בדבר והמבצעים.

אמונתי בטרנספר, בהעתקת אוכלוסין, קטנה היא, אם כי פתרון זה מוסרי והוגן בהחלט. טוב יהיה לערבים במדינה העברית, טוב לאין ערוֹך מאשר במדינה הערבית. ואין אדם עובר ברצון מטוב לרע. ואילו מאוֹנס? איני רואה את הכוח שיעשה זאת.

פעולתנו לתיקון היחס המספרי בינינו לבין הערבים במדינה העברית צריכה להתבטא במעשה ישובי גדול: העלאת כמה מאות־אלף יהודים לארץ־ישראל בשתים־שלוש שנים.

בכן איפוא תנאי ראשון: עוד בתקופת המעבר נמסרים עניני העליה למדינה העברית לרשותנו. תנאי שני: ערוּבּה למלוה־התישבות.

שני התנאים האלה מצטרפים, בעצם, לאחד: דרך ממשית לריכוז מהיר של המוני יהודים.

בהשיגנוּ זאת – מי יתנגד? בלי זאת – מי לא יתנגד?

אב, תרצ"ז.

---

יֵיתֵי – וְאַחְמִינֵיהּ!

מאת

דוד רמז

מה מאושר הייתי לו יכולתי הפעם להתנגד לחיים וייצמן (ח. ו. ממקומו: גם אני!). לו ראיתי את הדרכים הממשיות האחרות שהמתנגדים רואים. אבל לאחר עשרים וחמש שנות חיים בארץ – אינני רואה אותן. אם ישאלוּני: כלום הציעו לנו הצעה כנה של מדינה בחלק אחד של ארץ־ישראל במינימום התנאים הדרושים, אענה בשלילה. גם ד"ר ח. ו. הודיע כי ההצעה, כפי שניתנה בספר הכחול של הועדה המלכותית, אי אפשר לקבלה. איני בטוח אם יציעו לנו בעתיד הצעה, אשר נוכל לקבלה ולהמליץ עליה בפני הקונגרס. לכן קשה לדבר על בעיה זו בדיבור חותך: הן או לא!

דוקא אלה הסבורים, כי עלינו לקבל לדיון כל הצעה רצינית – עליהם להתנות בפירוש, כי עד אשר תמצא האכּסקוּטיבה את ההצעה לראויה להתקבל, ועד אשר יוחלט הדבר על ידי המוסד העליון של התנועה הציונית, בקונגרס מיוחד שיבּחר בבחירות חדשות, אין לגרוע מהמנדט אפילו כקוֹצוֹ של יוֹד. אל נחָפז לוַתר על הכוח הצפון במנדט ובהתחייבויות הבין־לאומיות הקשורות בו. אם תוצע לנו מדינה יהודית – פותחת דרכים לעליה מוגברת, למלוה, כפי שהיא ניתנת למדינה, לעבודה ולפיתוח – הרי דחיית הצעה כזאת מתוך תרועות הידד ומחיאות כפים, היתה במצבנו מן המותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו.

מובן מאליו שהיה טוב יותר, אילו היה לנו הבטחון באפשרות להוסיף ולבנות – לפחות – כאשר עד עכשיו. אבל בטחון כזה איננו. ד"ר ח. ו. ביצע בתנאים מסוימים מאד ובזמן מסוים מפעל מסוים. אולי אפשר עוד להאריך משהו את הזמן הזה: להכפילו אי אפשר. ההבדל בין מצבנו למצב הערבים בארץ־ישראל הוא פשוט מאד. הם הנם מיליון ואנו רק 420,000! אחינו נמצאים מעבר לים, וכדי לעלות מוכרח כל אחד מהם לעבור פרוצדורה קשה: קבלת סרטיפיקט, חיסול עסקים, התישבות בכפר או בעיר.

לפנים היתה חסרה לערבים ההכרה המדינית והלאומית. ההתפתחות של הזמן האחרון בעולם הביאה את הערבים לא רק לידי ההכרה העצמית הלאומית, אלא גם לידי אומץ המלחמה – והנוער הערבי מאמין כי יש בכוחו לעקור אותנו מן השורש. מובן שהדבר לא יעלה בידו. לא ניפגע. נחזיק מעמד. אבל אמונה זו עושה את הנוער לעיקש. לאחר השנה שעברה עלינו לא יוכל שום ציוני רציני להמשיך בדרכו מבלי להתבונן היכן אנו עומדים.

לערבים, באשר הם רוב, אין צורך בתבונה, בכשרון או בצדק. די להם בכוחם הממשי. אנו זקוקים לצדק, למאמצים, לתבונה לכשרון דיפלומטי – וכל אלה אינם דיים. ככל אשר נפַתח פעולה ציונית, כן נחזק את הערבים, אם נרצה בזאת ואם לאו. אנו מרימים והולכים את רמת החיים שלהם ואת השכלתם. אנו מוכרחים לקנות מהם אדמה במחירים גבוהים, בערים מסוימות – לקנות או לשכור מהם גם בתים ודירות. הם מביאים תוצרת חקלאית לשוקינו, בעוד שתנועת תוצרת־הארץ שלנו בנויה על הרגש בלבד ועדין אינה חזקה למדי. אנו מחזקים אותם גם באמצעות השלטון: על ידי המסים והמכס המוטלים. כספנו ההולך אליהם מתגלגל והופך גם לנשק, המוּפנה נגדנו. וכיצד לא נעיין בתכנית, שאולי תוכל להקל על המצב הקשה לבלי נשוא?

איננו עשירים, ומלבד אדמונד די רוטשילד לא היו אתנו נדיבים גדולים. לא היו לנו אמצעים לבנין בקנה־מידה גדול, ומשום זה הלכה הארץ והתחלקה מאליה חלוקה אחר חלוקה זה שמונה־עשרה שנים. האנגלים לא קיימו את הבטחתם לתמוך בבניננו. היינו תלויים אך ורק בעצמנו, בעם ישראל, ועם ישראל – נגיד בגלוי – לא נענה בכל חלקיו. את כל זה עלינו לשווֹת עתה לנגד העינים.

גדול הלחץ בקרב יהודי פולין להקדים ולבוא לארץ־ישראל במספרים גדולים. הם אינם יכולים לחכות. אבל יש דבר חשוב עוד יותר. ארץ־ישראל אינה יכולה לחכות עוד. וזהו ההבדל בין קונגרס־אוגנדה לקונגרס הנוכחי. אז היתה השאלה להחיש הצלה ליהודים. כיום עלינו להציל גם את ארץ־ישראל. כשאנו חושבים על המצב, בו נמצאו הבחורים שלנו, בהיותם מפוזרים במשמרות הקטנים – כלום איננו מחויבים, אפילו מטעמי בטחון והתגוננות בלבד, להכניס לארץ־ישראל אנשים – ובהקדם – כל כמה שנוכל? וכלום נוכל לקבל עלינו אחריות להזניח הזדמנות כזו?

במדינתנו, הריני מאמין, ישׂרוֹר שלום בינינו לבין הערבים. “השומר הצעיר” סבור, כי סוד היחסים הטובים עם הערבים ישנו רק לו. איננו מכירים בפּאטנט כזה אם ישנו – לתנועת הפועלים כולה הוא, לתנועה הציונית כולה. היכן נעוצה הפּרוֹבּלימטיקה, גם הטרגיקה, של יחסינו עם הערבים? בזה שהערבים עדיין אינם רואים אותנו כצד שכדאי לבוא אתו במשא־ומתן. לפיכך היו כקליפּת השוּם וּכעשן כל הצהרותינו והכרזותינו מכאן ומכל מקום אחר. מצב זה ישתנה משרשו כאשר תהא מדינת יהודים, אפילו רק בעלת שטח של חמישה מיליון דונם. אז נמצא דרך לשלום ולהסכם עם הערבים, וגם להמשכת ההתישבות. תמיד היה לי הרושם כי בכל פניוֹתינו לשלום אל הערבים היתה מעין השפלה עצמית. הצעות מעין אלה של לוֹרד הרברט סמואל או עוני עבּד אל־האדי סבבו תמיד על הציר, שאחוז האוכלוסים היהודים אסור לו שישתנה. יכולנו לקנות לנו את השלום רק במחיר ויתור על העקרונות היסודיים. היה לנו הרגש תמיד, כי אנו משוועים לשלום, בעוד שהצד השני אינו שם לבו כלל לזה. כך יהיה כל עוד נהיה תלויים בהם בכל צעד: ארבע מאות אלף בקרב מיליון.

אבל משניעשה לכוח מדיני, לכוח מדעי עצמאי, אזי נמצא את הדרך לשלום ולהסכם גדול, בתנאי שגם אנו מצדנו נהיה מוכנים להעלות אמצעים גדולים, למען המשך התפשטותנו בקרב העמים הערביים. כי להם יש עוד הרבה קרקע ושטחים שוממים, להם עוד נחוצה עזרת גורמים מן החוץ, ואנו יכולים להיות הגורמים. גם בזאת צפוּנה הזדמנות, אשר עלינו לשמור עליה ולהיות ערוכים לקראתה.

עדיין לא ראינו בארץ־ישראל נס מדיני. מה שהשגנו עד עתה היה זה דיחוי של גזירות, אך לא ביטולן הגמור. הנס הפוליטי של שלום עם הערבים לא התרחש, לא בעזרת שיטות הפועלים, לא בעזרת שיטות הציונים הכלליים. לא בעזרת התרופה של חיים משה קלואריסקי¹, או הרברט סמואל או יהודה ליב מגנס. פלא זה יוכל להתרחש רק כשנגיע למצב של חטיבה עצמאית וכשנשב לשולחן אחד אתם, כשני גורמים, שמאחורי כל אחד ישנוֹ כוח.

לכן דעתי היא שעלינו לעיין יפה בשאלת המוצא ממצבנו הנוכחי וכן גם לבחון יפה יפה אם הדבר שמציעים אותו לנו הוא באמת מדינה או לא. כל עוד לא שקלנו את הדבר, אסור לנו לקבלו או לדחותו. עלינו לעמוד בתקיפות על כך שבינתים לא יקוּצץ המנדט כקוצו של יוד. עלינו להטיל על האכסקוטיבה לבחון כל פרט ופרט בהצעה ורק אחר כך לדחותה או לקבלה פה אחד. אם נמצא כי ההצעה אינה רצינית, חובה על כולנו לדחותה, ולנסות להילחם על הדרך הישנה כדי להמשיך בעבודתנו. אך אם יש כוָנה רצינית בהצעה, חובה על כולנו לקבלה ועל כולנו יחד להקים את מדינת היהודים.

אלול, תרצ"ז.

---

הַצְהָרָה

מאת

דוד רמז

רצוני למסור הצהרה בשם “אגף האיחוד” – זאת אומרת, סיעת העבודה כולה בלי “השומר הצעיר” – שיצביע כולו כאחד בעד הצעת ההחלטה של הועדה הפוליטית, שנמסרה פה בשמה.

האגף שלנו, הגדול בקונגרס. כולל בתוכו את כל חילוקי־הדעות והעמדות שבאר לידי גילוי בשאלה זו, בתוכם גם מתנגדים מוחלטים לכל צורה של חלוקת הארץ וביטול המנדט, וגם חברים המוכנים לעיין בתכנית של ממש להקמת מדינה יהודית. כל דעה בתוכנו ניתן לה החופש להופיע הופעה מלאה בקונגרס, והיא תהיה זכאית לאותו החופש בכל המשך התפתחות הענינים עד ההכרעה בקונגרס הבא, העתיד להיבּחר במיוחד לשם זה – אם הענין יעמוד על הפרק. כולנו הגענו למסקנה מאוחדת, שההחלטה הסופית בענין זה תימסר לקונגרס הנ"ל, שיתכנס לאחר בירור רחב ומקיף בשאלה הנדונה בתוך התנועה הציונית ובעם ישראל, ואנחנו מיפים את כוחה של ההנהלה לנהל משא־ומתן לפי התנאים המפורשים בגוף ההחלטה המוצעת.

תנועתנו, המאוחדת בחייה וביצירתה ובמלחמתה, ושמה “איחוד”, רואה בתנאים המציאותיים הנתונים לפנינו את המוצא הזה כמוצא אמת לקונגרס הציוני כולו. חריפות חילוקי־הדעות על הדרכים – ורק על הדרך נחלקנו ולא על המטרה – דוקא חריפות זו היא האומרת לנו לא למהר במפנה הפירוד ומניעה אותנו להחלטה המאוחדת, שכן כל דרכינו קשות ומלאות סכנות. אנחנו מאמינים שעבודתנו המאוחדת ומלחמתנו שכם אחד – היא הערוּבּה הטובה ביותר לעתידנו.

לבסוף תרשוני להביע בשם סיעתי גם משאלה אחת. אם כה ואם כה יפול דבר ההצבעה – את הדרך אשר לפנינו נמשיך באומץ ובאמונה מתוך הכרה שכל יום של עבודה ממשית בארץ־ישראל. עבודה בכל התנאים שהם, מצעיד אותנו קדימה לקראת מטרתנו.

וברשות יושב־הראש אגיד עוד מלים אחדות בשמי. לפני דיבר ד"ר סטיפן וייז¹ ופנה לצד השמאל ואמר, כי דעה זו או אחרת בתוכנו יסודה במאורעות 1936. אני דוחה זאת בשם כולנו. שנים רבות מחפשים אנו כולנו דרכי הגשמה ממשית. דרכים לעליית המוני ישראל מגלויותיהם והשרשתם בארץ. שאלה זו מעסיקה אותנו שנים על שנים. לא מחוך מאורעות אלה או אחרים נובעת השקפתנו. כי אם מתיך חרדה ציונית. אנו – ציונים, אף על פי שיש בנו חסרון אחד, שאנחנו יושבים בארץ־ישראל ועובדים בתוכה. אין בעינינו כל הצדקה לחלוקת הקונגרס הזה לשני מחנות. אילו קיבלנו מאוחדים את הצעת הועדה הפוליטית. היה הרושם לגמרי אחר. את ההכרעה הסופית נשאיר לעם ישראל. הוא יצטרך לענות על השאלה: מי צודק. והוא יענה עליה בבוא השעה.

תמוז, תרצ"ז.

---

אֳנִיָּה סוֹעֲרָה

מאת

דוד רמז

קץ האניה “תל“אביב”. עשרים ושמונה מלחים יפנים, ובהם רב־חובל וקצינים, הגיעו לחיפה (דרך הים לפּורט־סעיד ומשם ברכבת) כדי לקחת ליפאן את האניה “תל־אביב”, שקנוה ב־27,500 לא"י. האניה תפליג מכאן לבירות, שם תחליף את הדגל והשם, גם תקח משא ותמשיך דרכה ליפאן.

במשך כל השנה היו חמישה מלחים של “תל־אביב” שומרים על נקיון האניה והיו מניעים מדי פעם את המכונות, לשם שמירה על יכולת עבודתה, לפי חוקי הביטוח.

החברה הארץ־ישראלית לספּנות קנתה בשעתה את האניה ממר ברנשטיין (גרמניה) ב־80,000 לא"י.

(עמוד אחרון ל“דבר”, גליון 3779)

עד כאן דברי המודיע.

ואני, ברשות חברים, רצוני להציב ציוּן למפעל חלוצי זה של יזמה פרטית, אשר מקץ מלחמת־קיום נואשת בא השלום עליו – והישוב העברי, על מוסדותיו ואישיו וחוּגיו, והתנועה הציונית, על מוסדותיה ואישיה ומפלגותיה ילווהו בשתיקה לעולם שכולו טוב, ואולי גם ירווח למישהו, כי חדלה התביעה החיה והתוכחה המטרידה של יצור עברי ימי, המבקש חיים ומגן.

לא מתוך כוָנות ציוֹניוֹת, כי אם מתוך הכרח, קפצו מספר יהודים בעלי הון לתוך הים התיכון. הם עמדו ויסדו קו עברי מחיפה לטריסטה, לכשתרצו: התחלה של קו עברי, כי רק אניה אחת יחידה היתה ברשותם.

עמדו ויסדו! לא קל היה המעשה. מי יגיד ומי יביע את כל המתלאה שהיתה כרוכה בעקבותיו? לא מעט עקשנות, לא מעט חריצות נדרשו לביצועו. הבקיאים בדבר יודעים, כי היה בו, מכמה בחינות, משום קריעת ים! נוֹדה ולא נבוֹש: מהו כללם של המעשים הלאומיים, אשר נעשו עד עכשיו לפילוס נתיבי־ים עבריים? כמעט לא־כלום. וכאן הופיע בכוח יזמה פרטית נתיב עברי, אמנם צנוע, אך ערוך ומתוקן בּכּל. מבלי להתכוון לשום תכלית נעלה, נעשו יהודים סוחרים, בעקיפי גורל ישראל, שליחים למעשה רב.

בימי “הרס והרג רב” למדנו מה חשובות ומפלטות הן אותן התחלות כיבושיות מעטות של עבודה עברית בכל מקום שטרחנו בהן וקיימנוּן, למשל, בנמל חיפה. ובכמה דמים – תרתי משמע – עולה לנו העדרם של כלים מבוצרים במקצועות אחרים, שזנחנו אותם, למשל: אבן!

ואני נוטל רשות לשאול: עצם הופעת אנית־נוסעים עברית ארץ־ישראלית, המחברת את ארץ־ישראל ואיטליה, כלום לא היה בה משום כיבוש מיוחד במינו? כלום לא הגיע למניעי המפעל הזה עידוד וסעד בכל הצורות האפשריות? כלום היו אלה מיטיבים לעשות, אילו השקיעו את כספם בספסרות במגרשים ביבשת תל־אביב, תחת להשקיעהו ברקימת המשך יַמי נאה לתל־אביב? וכלום אין זו מחובת המוסדות העליונים לשקוד על הזדמנויות שאינן חוזרות על נקלה – או עליהם לעמוד מנגד ולבקש הצדקות להתחמקות? מהי משקיות ציונית: כיבוש או הסתכלות?

היש לנו רשות, כי תהיה לנו אניה עברית שלנו, קו עברי שלנו, צי עברי שלנו? היש לנו רשות לוַתר למישהו על הרשות הזאת? לכולם – רק לא לנו – העליה שלנו?! לכולם – רק לא לנו – הפרי שלנו הנשלח?! מדוע איפוא היה כלי־שיט עברי זה טרף ליריביו? מדוע לא נמצא במוסדותינו הכוח לעמידה גלויה לצד המפעל החלוצי בחייו ומדוע לא גאלוהו במותו? מדוע נמכרה האניה “תל־אביב” ליפּאנים?

לבנה ודגוּלה – כי למענה הותקן ועליה הונף לראשונה דגל ימי ארץ־ישראלי – חצתה זו את הים התיכון, תמידים כסדרם, שמונה־עשר חדשים ושָׂרתה אל נחשול הרדיפה, אשר נתרגש עליה מראשית הופעתה, על חטא עצם היוָלדה וקיוּמה, ואל שויון־הרוח של אוהבים קרים. 

שוממה וכבוית־אורות היתה זו מוטלת בנמל חיפה ירחים על ירחים, להגדיל את קלון “התעוררותנו” הימית – ולא בא גואל.

האומנם לא היתה שהות לתשומת־לב?

כלי־שיט זה, יציר היזמה הפרטית וטרוף האדישות הלאומית, החזיר במשך שמונה־עשר חדשי־נפתוליו לא פחות מסך 20,000 לא“י שכר עבודה למלחים ולקצינים לכל סוגיהם ודרגותיהם – בסך הכל: תריסר מנינים, אשר קובצו ולוקטו בשעתם מכל קצות עולם, עד נוֹרבגיה ועד בכלל – ולפחות סך 10,000 לא”י תמורת תוצרת הארץ ושכר עבודה לפועלים בחוף חיפה.

כדי לתת מושג יחסי על ערך ההכנסה הזאת יצוין, כי נמל תל־אביב החזיר למעגל הכלכלה הלאומי במשך שמונה־עשר חדשי קיומו הראשונים, עד סוף אוקטובר 1937 סך ארבעים אלף לא"י (סחורה שנפרקה – לערך 110,000 טונות, סחורה שהוטענה – לערך 20,000). המדובר הוא רק בהכנסת משק הנמל, מחוץ לבנינו.

היזמה הפרטית לא זו בלבד שהעמידה כלי־שיט עברי, אלא שהצליחה להקנות לאניה “תל־אביב”, למרות חילול שמה בצדייה על ידי אחדים, פרסום נאה ולרכוש לבבות בקרב הציבור. כ־8,000 נוסעים (לקצה אחד, שהם כארבעת אלפים בחשבון הלוֹך ושוב) בחרו באניה “תל־אביב” ויצרו את הבסיס למלחמת־קיומה. הכבוד לאלה! אך לא פעם הפליגה זו ריקה למחצה, לשליש ולרביע, בשעה שאחרות הפליגו מלאות על כל תאיהן נוסעים, רובם ככולם יהודים.

– ומרתף המטען? – אל נא תשאלו! והדר? ואשלג? – דוֹם ודוֹם!

בעלי העסק קראו לעזרה – הם היו מוכנים, באין ברירה, למחוק את כל ההפסד של התקופה הראשונה, לשם הצלת גוף המפעל ועתידו, הם היו מוכנים לקבלת מרוּת לאומית – אך גואל לא בא. שום גואל. לא גואל־שוּתף, לא גואל־פודה, לא גואל־משקיע, לא גואל־מַלוה, לא גואל־מציל. לא בעוד האניה מתאמצת לקיים את עצמה. לא בצאת נשמתה. אוזן קשובה – מחוץ להסתדרות – לא נמצאה. ויד ההסתדרות לבדה קצרה מהציל.

פשיטא! אילו היו נושרים מעסק זה רוָחים בטוחים למפרע, אילו יכלו לקטוף את פריו עתה כיום, כי אז היו נמצאים מושיטי־יד לרוב.

אך אם כך נלך לקראת הים – היעלה הים לקראתנו?

את נאומו ביום־הים בתערוכה בתל־אביב אשתקד סיים מנהל המחלקה המדינית בהנהלת הסוכנות, חברנו משה שרת, בדברים אלו:

“לילות חרדה אלה יחלופו, יבואו ימים שטופי שמש וזיעת עבודה, ובנמל תל־אביב יעבדו פועלים שטופי אור שמש וזיעת גוף ושטופות שמש תהלכנה אניותינו הלבנות על פני ים התכלת.”

אניותינו הלבנות, אניות אחרית הימים החביבות! הלא תשאלנה אתן: לאן תוּבל בימים אלה אותה האחת לקו ארץ־ישראל–איטליה, אשר ניסתה להיות היא גופה קצה החוּט המציאותי, הנשזר מן ההוֹוה אל הבאות?

כסלו, תרצ"ז.

---

בָּרוּךְ שֶׁעֲשָׂאָנוּ חֲבֵרִים

מאת

דוד רמז

בחלקי עלה לפתוח את פדיון העבודה ב, בירושלים. אמרתי לחברים: אנו חיים מהר. הישוב העברי בארץ, ובתוכו ההסתדרות, חייו דרוכים ביותר. אם נסקור אחורנית שנתים אלה (1936, 1937), נכיר כולנו, כי אותו יום לפני חמש שנים, בו הטלנו על חבר ההסתדרות מס חוסר־עבודה, יום חשוב היה. אמנם, החבר הועמס עוד שילינג לחודש ומי שמשתכר “נעבעך” יותר הועמס שנים־שלושה שילינגים. אבל בשכר זה הרי נוכח הזעזוע הישובי, לרגל פולמוס איטליה־חבּש בראשיתו, עמדנו מצוידים בסך 35,000 פונט, שנצטברו בקרן חוסר־עבודה לסוף שנת 1935.

על פי חוש נאמן לא הסתפקנו בציוד זה והעזנו להשמיע על פדיון עבודה א'. אותו פדיון עבודה וביצועו הפתיעו רבים מחוץ להסתדרות: מה הסתדרות זו מעיזה לדרוש מחבריה? נוֹדה: לא קל היה להביא מפדה א' לידי נצחון מלא. לא בסכום מטבעותיו בלבד נמדד הנצחון, כי אם גם בהיקף נושאיו. הנוכל להגיד כי לא נשאר חבר אשר לא מילא את חובתו לפדיון עבודה א‘? אכן, יש בי הרגשה, כי בפדיון עבודה ב’ נגיע לנצחון מלא יותר.

אני חולק על הנוסח השגור, כי פדיון העבודה הוא משא כבד על הציבור. חוסר־עבודה – משא כבד הוא, פדיון עבודה – לא! אם נעשה חשבון־צדק כל־שהוא בין החייבים במצוַת פדיון העבודה והנושאים בעוּלה, לבין מחוסרי־העבודה – לא לראשונים יגיע העודף. על שני צירים סובב פדיון העבודה: א. חברוּת פּוֹעלית, ב. תועלת כלכלית ומדינית.

על הראשונה אין לדבּר. היא אינה טעונה הסברה. סי שאינו מודה בעיקר זה הוציא את עצמו מן הכלל, אפילו אם מבחינה רשמית נשאר איזה חוט חיצוני המשייך אותו להסתדרות. אך גם השניה היא פשוטה בתכלית: מענינם של העובדים הוא לקיים את חברותם עם מחוסרי־העבודה! כל עובד הניבט שאנן אל אַבטלת חבריו מוּתר להגיד לו: אם החרש תחריש לעת כזאת, גם “עמדתך” סופה שתתערער. ולא רק עמדת היחיד, כי אם גם עמדת הכוח הפועלי בכללוּתוֹ. אותה הרוח הרשעית הנסוכה כיום על ארצות גדולות, אותו מַהפך שחור בו נלכדו ציבורי־פועלים כבדים – סיבותיו, לאין ספק. רבות הן. אבל אני מרשה לי לחשוב, כי ההפלג בין שני מחנות – עובדים ומובטלים – הוא אבי אבות כל הגורמים אשר חתרו תחת הכוחות הפועליים האדירים ההם ועכרוּם. אוצרות חינוך, און כספי וסידורי, עוצם מדיני – כל אלה נבלעו בתהום שנפערה בין עובדים ללא עובדים ועדיין התהום רותחת כדמו של זכריהו…

ועל כן יש רשות לאמור, כי בימי חנוכה אלה, ימי הכרזת פדיון עבודה ב', חזרנו ויסדנו את ההסתדרות. כי ההסתדרות הולכת ומתיסדת מחדש עם כל מעשה שיתוף, המגביר את חברות העובדים וערבותם יחד. הפעם לא נתכנסנו לועידה, כמו לפני שבע־עשרה שנה, לא דפק פטיש־עץ, אך דפק פטיש הלב.

קרן חוסר־עבודה יצאה לחזית, בעזרת פדיון־העבודה א'. כששתי ידיה ערוכות לקרב. הזרוֹע האחת – להכות בחוסר־העבודה עצמו, הזרוע השניה – להכות בחוסר הלחם: כסמל היד הראשונה אני רואה את “ביצור”¹ וכסמל השניה – את “משען”.

ל“ביצור” הקדשנו מכספי פדיון עבודה 25,000 פונט. כנגד סכום שקוּל שהשקיעה הנהלת הסוֹכנות. ועומדים אנו להוסיף, גם אנו גם הסוכנות, כי כדאית ההשקעה עד מאד. בכוח ההון הזה – ומתוך יחס מעודד מצד אפ“ק – הוקם מכשיר בנקאי, השואב כספים מן השוק, למתן אשראי לעבודות ציבוריות ולמפעלי שיכון, בעיר, במושבה ובמשק. איגרות־החוב של “ביצור” כבשו להן את אֵמוּן בעל־הכסף הפרטי ותפסו מקומן – בעצם ימי הרפיון הכלכלי – בשוּרת ניירות־הערך הארץ־ישראליים הרשמיים. “ביצור” הועיל כבר לביצועה של כמות עבודה רבת־היקף ורבת־ערך. מחצית מיליון ימי־עבודה – תחום זה הוא כבר מאחורי “ביצור”. ו”ביצור" איננו רק “ביצור”. יש עבודות, אשר לשם הגשמתן נדרשה לא רק הלואה מ“ביצור”, כי אם גם ערבות של קרן חוסר־העבודה להלואה זו. אכן, בענין הערבות נענתה קרן חוסר־העבודה רק למאמצים ולמפעלים החשובים ביותר, כמו: הכשרת אדמת עבר הפסים בקרית־חיים, או הקלת חוסר־העבודה בקטיף בפתח־תקוה. כן הקימה קרן חוסר־העבודה את “בניני ציבור בע”מ“, בתורת מכשיר אשר תפקידו לפלס דרך להשגת אשראי לתכלית זו. שכן מצאה אותנו המצוקה כרעם, בעוד אנו עושים במלוֹא התנופה והמאמץ – וציבורנו וישובנו הוצגו פה ושם בפני חוסר כל מוצא בענין זה. למכשיר הצעיר “בניני ציבור בע”מ” אין עדיין שם על פני חוץ, אך ערכו בפנים קיים ותפקידו עתיד להיגלות בחלוֹף המצוקה. גם למניעת התמוֹטטוּתן של כמה משיתוּפיוֹת המלאכה, התעשיה והתחבורה נחשפו דרכים והושקעו סכומים מסוימים, באמצעות קופת הקואופרטיבים.

וליד הזאת, אשר “ביצור” הוא האגודל שבתוכה והוא המסַמלה, יש עוד אצבעות־יצירה ויש ענין מיוחד בכל אחת ואחת מהן: “אבן”, “נחשון”, “פריקה”, “משרדים קבלניים לחקלאות” – כלים משקיים הם, אשר ניצוצי פדיון העבודה יצרום, כשם שיצרו את “ביצור”, בשותפות עם מוסדות אחרים, בין שבתוך ההסתדרות ובין שמחוּצה לה. רישומם של הכלים החדשים הולך וניכר יותר ויותר ובצירופם יחד מהוים הם כבר כיום מערכת מניעים רבי־ערך בחידוש עבודה (באבן ובים) ובכיבושה (בנמלים ובמושבה). ועוד הם כולם בראשית צעדיהם.

וגם היד, אשר יסַמלנה “משען”, ראויה לקצת התבוננות. ב“משען” עצמו נענו בהלואות קטנות כעשרת אלפים חברים. אך גם קלובּי ילדים, גם ארוחות למחירי הפסד במסעדות נכללו בפעולות “משען”. ומאמצים רבים נעשו לחיפוש פתרונים לאַבטלת הפועלות. בכל אלה הושקעו 35,000 לא"י. אמנם, עלינו להודות, כי עדיין בּוּרים אנו בשדה זה והמעשים עדיין לא נצטרפו לשיטה משלנו. התחלה של שיטה רואה אני בשתי פעולות רבות־ערך, הראויות לציון לעצמן, והן בחינת אצבעות ליד זו, אשר “משען” יסַמלנה. קרן חוסר־העבודה נכנסה בשנת 1937 לעול תשלום המס האחיד בעד החבר המובטל, דרך הענקת פטור בּוּל – ולקראת שנת 1938 חודשו בנדון זה הקלוֹת מחויבות המצב. והחל מראשית שנת 1938 יפעל “מציב”, בתורת מחלקה בקרן חוסר־העבודה, שתפקידה לתת סעד למשפחת העובד לאחר אריכות ימיו. ובבואי לסכם, נראה לי שקרן חוסר־העבודה הצדיקה בשנתים אלה, שנות עמידתה “מול פני האש החזקה”, את החיבה אשר ציבור הפועלים הוֹגה לה.

אכן, חוסר־העבודה לא גוֹרש. יצאנו חוצץ כנגד השטן, אך גם השטן מתנכל לנו בכל תחבולותיו. השטן יש לו יניקה ממקורות עשירים ויש לו תכלית שטנית. והיא היא המחייבת אותנו לעמוד עמידה מלוכדת במלוא תחמשתנו – ויעבור עלינו מה!

אנו בונים את ארץ־ישראל בתקופה מרה מאד. העולם שלפנינו אפל בתכלית האופל – “ויָמֵש חושך”. בשירו על השחיטה הגדיר חיים נחמן ביאליק בשעתו את הפּוֹגרוֹם בתור “אות קין על מצח העולם”. אבל על מצח העולם, כמשטרו וכסדרו היום, חרותים שני אותות: אות קין ואות נבל. אות קין – כולנו יודעים מהו זה: הרצח, המלחמה, הדיכוי. בתור שיטת חיים ושיטת יחסים בין עם לעם – זוהי שיטת קין. ואות נבל – חוסר־העבודה הוא! משטר עולמי השופע על כל גדותיו עושר ושובע והוא מונע עבודה ממיליוני אנשים, אשר כל רצונם הוא להרויח בעבודתם את לחמם – משטר זה מה דינו? אין דבר שיוכיח את כליון המשטר הזה, את אפסותו המוחלטת, כהופעה זו של חוסר־עבודה – בתור שיטת חיים, בתור שיטת יחסים בתוך העם, בתוך המדינה. הן בתוך עם אחד, שכולם קרואים לו חברים, ובתוך מדינה אחת, שכולם נתיניה. יאכלו וישבעו רבבות אנשים ולא יעבדו, מתוך רצון להתבטל, ובתוך אותו עם ואותה מדינה ירעבו רבבות אנשים, העורגים להרויח את לחמם בעבודה. דבר זה מנבא. לדעתי, לסדרי־מדינה אלו, כי בתוכם טמון הקץ.

לגו יש שלוש מדינות: אחת בפועל, זו ממשלת ארץ־ישראל, שניה – בדרך, מדינת הישוב, שלישית – מדינת ההסתדרות. לא אתעכב הפעם על שתי הראשונות. אדבר רק על השלישית, על מדינת ההסתדרות. אל יהי רעב במדינת ההסתדרות.

הסתדרותנו כיום היא בת רבבות – וכולם ערבים, ואתם, הפעילים, הנכם הערבים לערבים. ועלינו להביא את פדיון עבודה ב' לידי ביצוע מלא ושלם, מתוך הרגשה כי הוא ביטוי לשאר־רוחנו, לשאר־כוחנו.

כסליו, תרצ"ח

---

נָמֵל – עָמָל

מאת

דוד רמז

יש קליפה לנמל ויש לו תוכן. מצד קליפתו דומה הנמל – כל נמל – לקיפּוֹד. שכן כל נמל הוא בבחינת גבול – וכל גבול מהלך אימים. חיצוניותו של הגבול היא מטבעה דוקרנית ומסומרת: כולה סייגים, בלמים, איסורים. “ביקורת תעודות”, “בדיקת חפצים”, “שחרור ממכס” – כל אלה יצורים מפליצים, שאינם מושכים את הלב. נפש האדם, המפליגה ברצון למרחקים וכל אופק חדש יקסום לה – רותעת וסולדת לציור מעברות־מכס. רק הנמל שלעתיד לבוא, אשר יגשור בין עמים־אחים, הוא אשר יקבל בסבר פנים יפות את כל הבא אליו. אז תקום בלב איש דמות אחרת לנמל, אשר תחשוף מבעד לקליפתו את תכנו האמיתי ותקרב את התוכן הזה ללב.

ומהו תכנו של נמל? הנמל הוא עולם מלא יגיעה, יגיעה שתכליתה תנועה, טלטול, תיקון ובנין יבשתי וימי. שירה כבירה לעמל רב־פנים על גבול שני האיתנים, לשם קישורם וחיבורם ושליטה בשניהם.

ותוסיף על אלה את הדיג למינהו!

הריחוק הנפשי מעצם התוכן של נמל היה אולי הקו החרוץ ביותר ביחסו של הישוב העברי לימוֹ. לא מרצון – מֵאוֹנס. חצצה בינינו חציצה של מהומה נכרית, מפוּרזלת חומרות כסל ורשע. קיר אטום שאין לו מזיזין. גם אילו ניתן לנו חלק ראוי – ולנו לא ניתנה דריסת רגל! – בנמל הנכרי, לא היה בכוחו להביא לנו הרגשה נמלית ביתית. רק עם פתיחת השער העברי הימי באה רוָחה נפשית.

בכל אשר תעמול היד העברית בארץ הזאת שם צפוּנה הברכה לנו. כן! ידי הנערים הללו, ילדי עם עתיק, המעלות יבלות חדשות בשדה ובים, הן הן הרוקמות רקמת יצירה ושירה על פני הארץ כולה ונוטעות בה פינות חן וחסד לנו. וכאחת הפינות הללו, כמרגלית אחת בטורי המרגליות, וכמיוחדת במהותה בתוך אחיותיה – גם פינה זו בצפון תל־אביב.

ישוב! ישוב! מה יקר הנכס הנוסף לנו!

אדר א', תרצ"ח.

---

חֵיל יוֹצְרִים

מאת

דוד רמז

¹

עם עשרים שנות ההסתדרות

בחיפה, לפני עשרים שנה, יסדנו את ההסתדרות. זאת היתה יצירה, כלומר, מתן צורה לחומר, לא בריאת יש מאַין. מעשי־בראשית אינם נעשים בועידות. ההתחלות הגדולות, שכמעט בראו יש מאין – הופעתן קדמה עשר שנים ליצירת ההסתדרות. הן באו בצניעוּת, בדמות אדם כובש עבודה, מוטל בקדחת, באכסניות של המושבות, נפתל עם אלוהים ועם אדם על הקמת משק חי בעצם ידיו – ומגין על עבודתו ועל משקו. את האדם הזה ראה יוסף חיים ברנר כך:

"המציאות העברית איננה מחכה למהפכה. היא מָהפָכָה ובטלה מתוכה. צריך להתחיל מחדש. מאָלף. רק העבודה היסודית נותנת זכויות. רק היא נותנת איזה הווה, לא “היֵה כך” ולא “היֵה אחרת”. אני, היחיד העברי, הנני אדם באהלי ואדם בצאתי לקראת אויב… אדם – על ידי עבודת האדם שלי. אין אני צריך לצאת כלל אל העולם. כי העולם הגדול – בי הוא ואני יוצרו מחדש. אין אני צריך כלל להטיף לחברה לאומית ולעשות הכל בכונה לסם יחוד הלאומיוּת, כי כל חיי יום־יום שלי הם חיים לאומיים במזומן.

בודדים הם העברים הפשוטים האלה. ספורים, אבל ישנם. חדשים הם. סוג חדש בדברי ימי ישראל.

תתברך האומה הדוויה, החולה, המקוללת. אם בנים כאלה – ולו אף אחדים – נולדו לה לעת זקנתה. נס גדול יש פה ומי יודע, אפשר שבאמת עוד לא אבדה".

ואת האנשים העברים הפשוטים האלה ליוה י. ח. ב. לחיפה לועידתם הכללית הראשונה – ושמח לצאתם מאוחדים.

אז היה מסביבנו עם. עינינו היו נשואות אל המוני ישראל בארצות המוני ישראל. בספרי “החלוץ” רשומות עשרים ושלוש ארצות. במשך חמש־עשרה שנה, משנת 1925, נשלחו לארצות אלו מאתים ותשעים שליחים – שליחי־“החלוץ” – מהם אשר עשו שליחותם פעמַים ושלוש. ההכשרה – הפרוזדור לטרקלין ההסתדרות – הגיעה לשיא של 000,20 ויותר בשנת הגיאות, בשנת 1935 – ו“החלוץ” בהיקפו באותה השנה כלל כמאה אלף בחור ובחורה.

לארץ־ישראל עלו במשך עשרים השנה למעלה מ־45 אלף חברי “החלוץ”. הם מהוים, לפי מפקד 1937, 43 אחוז מציבור הפועלים כולו, ובמשקים הקבוצתיים החלוצים – 78.5 אחוז. זאת אומרת, שחברי “החלוץ” בארץ ברובם הגדול נושאים בעול חיי שיתוף ועבודת כיבוש, במידה הנאה לשמם.

“החלוץ” היה הנושא העיקרי של התרבות העברית בגולה. וגם כיום הוא בארצות רבות הנושא העיקרי, ואולי גם היחיד, של הציונות. הוא עודנו מחזיק מעמד בכל הארצות, אם בהיתר למחצה ואם במחתרת.

אולי ההבדל החותך ביותר בין אז להיום הוא חשבון האומה: בידי הנאצים נפלו 1,800,000 יהודים מפולין; אחר כך באו יהודי דנמרק, בּלגיה, הוֹלנד, נוֹרבגיה, ולבסוף צרפת – למעלה מחצי מיליון יהדות אמידה, בעלת עמדות – הוכתה שאִיָה. וקרוב למיליון וחצי בגבולות רומניה – אשר דמי יהודיה בימים אלה ניגרים כמים – הונגריה, סלובקיה. אכן מכל המגיע אלינו מסיקים אנו מסקנה אחת: לא נשברה רוח היהודים בפולין הכבושה בידי הנאצים ועליהם ניתן להגיד “באו מים עד נפש – אך היא בם לא באה”. ועוד שני מיליונים יהודים נוספו לרוסיה הסוֹביטית: חלק פולין, חלק רומניה, ליטא, לטביה ואֶסטוֹניה. המצב השורר בשטח הזה הוא בבחינת “שריפת נשמה וגוף קיים”. אמנם, עוד מהבהבת גם כאן הנשמה בשטחים של הכיבוש החדש.

כאן, אתנו, במועצה זו, רבים מראשי תנועתנו בארצות האלה – עדים חיים לאיחורים ההיסטוריים הגדולים שלנו. לא נחזיר את אשר איחרנו. אך עלינו להסיק מסקנות חיות, מסקנות חובה, מן התנאים האלה והן:

א. לעורר ולחזור ולעורר אח עצמנו ואת התנועה הציונית ואת יהדות אמריקה בנוסח גדול, הן בכיבוש הדור החי למפעלנו והן בחינוך הדור העולה ברוחנו. נקוה, כי תעבור ביהדות אמריקה רוח נדיבה וגדולה – היא מסוגלת לכך – לקראת הימים הקרובים, כשתבוא ההיסטוריה לדון עמים ולחתוך עתידות.

ב. לפעול ככל אשר נוכל כדי לפרנס את השלהבת החלוצית במחתרת.

ג. ועיקר – עלינו להתקין את עצמנו ולהגביר את יכלתנו, כאשר עשינו זאת לפני עשרים שנה. תשאלוני: במה? – אני יודע רק מקור אחד לא אכזב לכוח פנימי בתוכנו – איחוד. איחוד מתוך תביעה מתמדת לעצמנו.

הנוער – הן בארץ, הן מעבר לימים – הנהו השדה המחכה למחרשת הפועלית הכללית המאוחדת. יש לנו בהסתדרות נכס תנועתי חשוב – הנוער העובד. הוא צריך להגיע למידות אחרות, להיקף אחר. וצריך לכלול חוגים רחבים נוספים, אם בצורה של תנועה אחידה, אם בצורה של תנועה בנויה משתי חטיבות: נוער עובד ונוער לומד.

יש לפועל בארץ זכויות גדולות בשדה התרבות והחינוך. אך עלינו להגביר חילים בשני אלה: גם בתרבות וגם בחינוך. באלה ספון כוח־ההיתוך של תנועתנו.

ומבחינת התקנת עצמנו לימים הבאים – ורק מבחינה זו – נשים עין על יסודות המגדל, מגדל העבודה והקוֹממיוּת, אשר בנינו בארץ במשך עשרים שנה.

נביט ראשונה אל עבודת האדמה. חמישה משקים היו לנו ב־1919. מנינם עכשיו: 129. בהם: 76 ישובים־קבוצתיים. 50 מושבי־עובדים. 3 נקודות חקלאיות משקיות של הנוער העובד. ובאלה 129 הכפרים הפועליים – 32,000 נפש. ודאי, אלה לא יכלו לקום בלי קרקע! וחצי מיליון הדונם הנעבד בידם נתנה הקרן הקיימת. נתן עם ישראל. הם לא יכלו לקום בלי קרן־היסוד, אשר השקיעה כמחצית מכל הכנסותיה מאז יסוּדה – בבתי־דירה, נטיעות, בניני משק, מערכי־השקאה, בהמות וכלי־עבודה. אלה נתן עם ישראל.

אך בקרקע בלבד ובציוד בלבד לא נעשו אלה. במשקים הללו משוקעת נפשה של תנועת פועלי ארץ־ישראל. ראשי הבקר הללו, כמעס 10,000. הנחילים, כמעט 7000, ולמעלה מרבע מיליון עופות. הם והקרקע ואפילו המכונות – אינם אלא כלי־קיבול להערות עליהם את כל חיבתו של הנוער צמא־המולדת, צמא־היצירה. צמא־הגאולה. בידי פלחים אוהבים אלה שוּבּחה הקרקע, שוּבחו הגזעים, שוּבחו הכלים. תנובת כל אלה עלתה במשך שלושים השנה כמה שלבים למעלה. ואין אני יכול למנוע מעצמי את קורת־הרוח הזאת לשהות עוד רגע בשדה החקלאות ולציין רק ראשי שׂיאים:

חיטה. החיטה המקומית הארץ־ישראלית עושה היום במשקנו בעיבוד תכליתי, 100–120 ק“ג לדונם. במקום 60–70 ק”ג לדונם, באותם המשקים עצמם, לפני עשרים שנה. והחיטה האוסטרלית או האמריקאית נותנת 180–270 ק"ג לדונם.

חלב. הפרה המקומית הערבית הידועה – תנובתה 550–600 ליטר חלב לשנה. הפרה המעוֹרבת 4000 ליטר לשנה.

ביצים. התרנגולת המקומית – 30–40 לשנה. ה“לנגהורן הלבו” – 150־140 ביצה לשנה.

והנה הם יבולי משקי הפועלים מאשתקד: חיטה – 8000 טון. במקום שרק בתרפ“ד, לפני שש־עשרה שנה. היתה כל הגורן שלנו בחיטה רק 367 טון. 6000 טון שעורה, במקום 653 טון בתרפ”ד. והחלב כמעט 20 מיליון ליטר, לעומת מיליון וחצי ליטר בשנת תרפ“ז. ביצים – 33 מיליון, לעומת פחות ממיליון בתרפ”ז.

פדיונה של “תנובה” בשנת 1939 כמעט 600,000 פוּנט, על זה, כמובן, צריך להוסיף את כל פרי הגן והשדה והלול והרפת ההולך לשולחן המשקים עצמם.

הכפר הפועלי היה יכול להיות כפול, יכול היה להיות משוּלש – מבחינת להט הנוער לבנותו, כי הלחץ של המועמדים להתישבות היה גדול כל כך, עד שצריך היה להתקין “חוקות תור”² מיוחדות. העדר האמצעים להתישבות היה לחזיון תמידי בציונות.

סמוכה לכפר עומדת עוד חוליה אחת של הפועל העברי בארץ – מחנה פועלי המושבה. עפר־ראשיתו של הפועל העברי בארץ ושל המשק החקלאי העצמאי הפועלי – המושבה, מושבת המטעים העברית. היא מאוכלסת כיום פועלים עברים לאלפים. היא מעוטרת עיטורי פלוגות של קיבוצים, של קבוצות, של מושבים, אך עדיין אין הקרקע איתן תחת רגלי הפועל העברי במושבה. ובמעמד זה, אחרי מלחמות דור של פועלים עבריים, רצוני לשאול את בעלי־הדין, יהיו מי שיהיו: האם לא הגיעה השעה להתקין במושבה יחסי עבודה סדירים וקבועים בין הפועל העברי לבין בעל הפרדס העברי, כאות וכסימן להתגברות שלמה על כל צל מורשת עבר? ההסתדרות ומחנה הפועלים במושבה הקימו את הלשכה הכללית במושבה מתוך רצון זה.

ועכשיו: העיר העובדת, ההסתדרות, מי היא? – אם נסתלק מן הפרטים. נראה לפנינו גדודי־יצירה אלה: א. פועלי תעשיה, מלאכה ותחבורה! ב. פועלי בנין! ג. עובדי שירותי הציבור לכל סוגיהם.

ציבור הפיעלים כולו, המלוּקט מן המשק החקלאי, מן המושבה ומן העיר העובדת – מגיע כיום לשמונים ושמונה, כמעט תשעים אלף. עליהם צריך להוסיף עוד שלושים אלף נשי פועלים, העובדות רק במשק ביתן.

אם נציין לחוד את, כמעט, חברי ההסתדרות המגויסים – אז נקבל חלוקה זו: 20 אלף בוגרים העובדים במשק העצמי (32 אלף נפשות); 20 אלף בוגרים עובדי תעשיה, מלאכה ותחבורה; 20 אלף יחד בחקלאות השכירה ובבגין (כ־8000 בחקלאות השכירה וכ־ 12.000 בבנין)! ועוד 20 אלף בשירותים.

לא תמיד אנו חשים כמה כל תא ותא הסתדרותי יונק מכוחו של הכלל ומכוחו של כל תא ותא לחוד. אך לעתים מזדמן לראות את הדברים האלה כמעט בחוש, כמעט בעליל. ולי נזדמן דוקא בימים האחרונים להיות שותף לאיחוד שתי חוליות הסתדרותיות: קואופרטיב של תחבורה, מן הקואופרטיבים הגדולים, עם קואופרטיב תחבורה שני, שבו משותף גם אחד המשקים הקיבוציים הגדולים שלנו. ונתגלה לי סוד, אשר אמנם חשתי בו: כי בדרך ההסתדרותית ניתן להשיג על ידי חיבור וקישור יותר מאשר על ידי חיטוי וחיתוך.

דרכו של המחנה הזה – מחנה העבודה ההסתדרותי – מסתייעת במערכת כלים, אשר אנחנו קוראים להם מוסדות ההסתדרות. מערכה אחת – בשטח הסידורי, מערכה אחת – בשטח המשקי. חברים! הכלים האלה בעצמם אומרים שירה. הכלים והתפתחותם – עוד נחזור לדבר בהם במועצה הזאת ובמועצה הקרובה, לרגל דיון בענינים מסיימים. דויד בן־גוריון, בהישענו לאין ספק על אחד המקורות המוסמכים, נקב במועצה הקודמת סכום מסוים של הון יסודי של מוסדות ההסתדרות. אילו היינו משפחה קטנה של בעלי־עסק, קוֹנצרן בלע“ז, יתכן שהיה יכול לעלות על דעת מישהו לחלק את ההון הזה. במשפחה הגדולה שלנו – של 120 אלף, כן ירבו! – מסופקני אם אפילו ההון היסודי של כל מוסדות ההסתדרות יחד יתן לחבר יותר מאשר 10 או 12 לירות (קריאות: לא רע!), ונדמה לי שהפירות אשר 10 או 12 לירות אלו נותנות לכל חבר בהסתדרות, באמצעות מערכת הכלים ההסתדרותיים, שום חבר לא ימירם ולא יחליפם בקרן. וגם זאת: הון יסודי זה לא החבר השקיע אותו. במידה רבה מאד נבנה ההון היסודי של מוסדותינו מתוך עבודתם ותוך כדי עבודתם. ההסתדרות לא העניקה אלא מעט למוסדותיה בקוּמם. יש גם שהכבידה מאד על התפתחותם, מחמת הנסיונות הראשונים הקשים, שכמעט גדרו בעד המשכת הדרך. אבל המוסדות התגברו על אלה – וקמו. מערכת הכלים, המלווה עכשיו את פעולת ההסתדרות, הם – ברובם המכריע – כלים ש”יצרו את עצמם". יש מושג אנגלי על איש, על יחיד, שעיצב את צורת עצמו. לכלים המשקיים שלנו כל היתרונות של מוסדות, אשר יצרו את עצמם. אין הם נקיים גם מהחסרונות של התפתחות זו.

חשובים הכלים, אך כוחו של המחנה הוא ברוחו. וכאן אני חוזר לראשית הדברים, בהם פתחתי. מתוך חייה הרחבים של ההסתדרות מופיעות שאלות גדולות: שאלת היחס לחבר בתוך הסתדרותו הוא; עיצוב דמותם התנוּעתית של עובדי מוסדות ההסתדרות; מידת העומס של עזרה הדדית על הכלל בשעת מצוקה, כדי לענות לחלק מן הכלל הזה; ושאלת השאלות – להיכן פניו של החבר: פנימה, לתוך חברת העובדים הגדולה, הכללית, או חוצה – להתבססות וליציאה? ועוד שאלה אחת: לאן מגמת היחסים בין הסיעות בתוך ההסתדרות? הירדו אלה מן הרמה הנדרשת למפעלנו – או יעלו?

לפני שנה קיימנו את מועצת ההסתדרות הארבעים בירושלים. מאז עבר העולם כמה מדוּרוֹת של אש שחורה. אך נדלקה בינתים באיים הבריטיים גם אש אדומה של התגוננות כבירה, של מלחמה לחיים ולמות, בלי מליצה. התגוננות זאת הקסימה את לב העולם. ויש עם אחד, עליו נטה האויב את ידו ראשונה להתעלל בו. אנחנו העם הזה. אלפי חברינו התגייסו כמתנדבים ורבבות מוכנים לעמוד במשמרת הגנת הארץ. והרי תביעתנו היא, כי גורל עם ישראל ועתידו לא יהיה הטלאי השחור בעולם המתוקן, אשר יכּוֹן על חופש לאומי ואישי: כי מולדתנו הנצחית לא תיגזל מאתנו.

והנה היתה זאת לנו שנת התנדבות מצדנו ועמידה על זכויותינו. לעומדים נדבה בחזית, להולכים נדבה לחזית – ברכת הכלל הפועלי והישובי והיהודי בכל העולם! ברכה עמוקה, אם גם לא תמיד הגוּיה ומפוֹרשת, עמוקה כעומק התהום הפעורה לרגלי היהדות בצפרני הנאצים ובעומק הרצון לקוֹממיוּת ולעצמאות שבלבנו. לא יפליאנו לשמוע את אשר שמענו מפי האוסטרלים על בחורינו החַפרים שעזרו להם לחתוך את חוטי־התיל בשעת התקדמותם. ידענו כי אנשי העבודה והמשק, למודי הסבל וההתגוננות, לובשי המדים מתוך רצון ונאמנות לעצמם – מידותיהם עתידות להופיע גם במשמרת החזית וכל מתבונן ידע להעריכן.

כוחם של פועלי ארץ־ישראל היה, הווה ויהיה בּכּוָנה לעיקר, לגופו של הבנין – ובכוָנה זאת אנו הולכים עכשיו להקדיש את שנים־שלושת הימים הבאים עלינו במועצה הזאת לדיונים פנימיים בתוכנו, לחידוש ולבדק הבנין, לחידוש ולבדק הלבבות.

שבם, תש"א.

---

דָּבָר הוּא

מאת

דוד רמז

פרנסת בית אבא – בימי שחר ילדותי – היתה על עסקי מלאכה ומסחר זעיר, אשר הרוח החיה בשניהם היתה אמא. איני יודע מידות נאות יותר מאלו שנהגה אמא, במשאה ומתנה עם הבריות. מידות חסד היו אלה: אמרנה באדם, אמונה בלקוחותיה, כיהודים כנכרים, “הקפה” במאור־פנים ואורך־רוח לחייב בשעת דחקו, הסתפקות במועט שבמועט רוַח (המנתחים הכלכליים יאמרו כאן כי זה נעשה מאין ברירה, – מחמת ההתחרות המופלגת – ואודה להם; אך טוב לעשות זאת גם כשיש ברירה) – ואין צריך לאמור: “אבני־צדק” ו“הכרעה”, בעין יפה, לצד הקונה.

כיצד עמדה בכל אלה? שאלה זו יש לכייל: מהו סוד חייה של החנוָנות היהודית הזעירה? אני רואה אותה, מבחינת נפלאות הקיום, כתופעה גאונית. חריצות אשר אין על עפר משלה, השכמה והערבה, צניעות מופתית בהוצאות, וחיסה עצומה על כל גרגר חומר, אפילו על שׁחק מאזנים, ומיצוי מידות, לבל יבוזבז, לבל ילך לטמיון.

מידות רבות, אשר הקיום הבלתי־שאנן בגולה נטע בתוכנו, צללו בים התיכון. היכן הם דרכי גמילת־חסד והלואה בלי ערֵבים ומשא־ומתן של הן צדק ונאמנות? נשתייר מהם לא רב. ודוקא עם רבים מיושבי־קרנות אלה, הקמעונים – להבדיל ממפקיעי־השערים, אשר לבם נהפך למטבע – שמור משהו מן המאור שבאדם: לא אחד ממחוסרי־העבודה החזיק מעמד, בימים אין לחם ואין פרוטה, בעזרת “הקפתם” ואמונם.

“עם רבים”. לא עם כולם. יש גם קצה אחר. רע – ורע מאד. הנה הולכת ומתגלגלת השמועה על זוג גרבי־צמר, אשר דרשם חייל, אורח בא מרחוק, ונוּקב בעדם מחיר ליסטים. הגרבים הוטחו בפני החנוני וסיפור המעשה שוּלח על כנפי־דואר לעולם הגדול: “ראו מי הם”. ומקרוב־מקרוב, בתחום המשפחה, נאמנה עלי עדותה של בת־אבות זו, אשר לא תכזב, כי זוג נעלים שנקנו בפועל במחיר לירה וששים וניתנו עליהם דמי־קדימה והוּלנוּ בידי החנוני – לא נעשו קנינה למחר אלא כנגד הוספת עוד עשרים גרוש.

מדוע לא נחלנו נצחון עד היום ברכישת רחבי ציבורנו העובד להשבּרה הסתדרותית? רבות הסיבות. אולי אחת הסיבות היא – מידותיו הגאוניות של החנוני היהודי המעוּלה. הגאון הקיבוצי שלנו לא הדביק אותו.

רגילים לחשוב את הזול לעיקר. ואמנם כן. אך לא מועט הוא ערכו של הסבר־פנים, של נוהג נאה, שוה לכל נפש, של הקטנת הטורח לעמידה בתור, של דאגה להידור הסחורה ולהמצאתה בעתה – וכל אלה לא במידות בינוניות. כי אם באיזו מידה שלמעלה מבינוניות. לכך נחוץ ליטוש, נחוצה איזו עֵרות פנימית, איזו התמכרות. הקיצור: דבר הוא – הדורש השקעת כוחות נפש ורצון.

השעה הזו היא שעת־כושר להשׁבּרה גדולה. לשליחות של השבּרה.

עכשיו חייהם של רבבות תלויים בשומרי אוצרות טמונים, בצוברי בר ובמחסני כל טוּב. גם הקמעוני משוּעבּד להם, ללא פדוּת. עכשיו חיי כולם תלויים בדאגת הרבים לאחריתם בעוד מועד, בדאגה מראש ובתביעה מראש, מתוך חישוב ושיקול צרכים, מן השלטון ומן העיריות. וככל אשר יעשו זאת בצוותא, בציבור – תגדל הברכה ותקטן האנדרלמוסיה (מתוך ימים שלא כתיקונם). אימתי? אם נחרד להקנות לצינור־הרבים כמה ממידות החן והחסד, אשר יושבי־קרנות בישראל נתברכו בהן.

טבת תש"ב

---

בְּלִי סִיעוֹת

מאת

דוד רמז

¹

אני יודע שזוהי שעה של דין, שעה קשה למפלגת פועלי ארץ־ישראל, אבל לא אדבר נכאים. אני מאמין, כי ימָצא הכוח במפלגה להיות למפלגה אחת, בפשטות, אחת, בלי סיעות. אני מאמין כי ימָצא הכוח במפלגה לחזור אל עצמה, אל מהותה. ואז יחדלו המעשים הרעים, והעיקר – תחדל הסניגוריה הנרגשת והבלתי־צודקת על מעשים, שאין ללמד עליהם זכות בשום פנים.

המכיר את שיחות “ר' אבא” של ז. י. אנכי יזכור בודאי סיפור אחד על נסיעת חורף של הרבי ביער, כשפתאום, מאחד המחבואים, הופיע לפניו דוב, דוב ממש, דוב חי. החסידים נסתלקו לצדדים הרבי נשאר במקומו והישיר מבטו אל פני הדוב. החסידים הרגישו מרחוק, שהרבי הרים את ה“שטריימל” למעלה, בהתקרב הדוב, והתרופה הועילה: הדוב הסתכל, הסתכל, פנה והלך. משעברה הסכנה ביקשו החסידים להיוָדע מהו סוד המעשה של הרמת ה“שטריימל”. אמר להם הרבי: הסוד פשוט מאד – החלטתי להרים את ה“שטריימל”, ממה נפשך: אם יש צלם אלהים – הדוב לא יוכל, אם אין צלם אלהים – הרי הגיעה שעתי ואין נפקא מינה.

המפלגה צריכה להרים את ה“שטריימל”. אני מאמין כי יש צלם אלהים והדוב לא יוכל והמפלגה תצא מן המצוק הזה מטוהרת ומחושלת.

אנחנו אוכלים פירות של קרן גדולה – זו קרן אחדותנו. כולנו אוכלים את הפירות האלה – מי שמכיר בזה ומי שאינו מכיר בזה: בהתישבות אנחנו אוכלים אותם ובעיר; בבנין ארץ־ישראל; במציאות של יהודים בארץ־ישראל; במציאות של פרנסה ליהודים. ומכיון שהפירות הם רבים, התחלנו לעסוק קצת במלאכה הידועה: לאכול מפרי האילן ולנסר את גזעו.

ברם, אין דבר פחות מוסרי מאשר אחדות רמיה. אין דבר פחות מוסרי מאשר מרוּת, הפועלת רק בשעה שהיא מקבלת את דעתי! אך לו גם העלמתי עין מן הצד המוסרי: פירות מאחדות זו לא נאכל. אחדות זו אין לה פירות. עקרה היא – אילן־סרק. רק אחדות־אמת פירותיה עצומים. אולי לא די יודעים אנחנו להסביר לעצמנו, להסביר לעליות הצעירות ולנוער מהיכן הפירות הללו, שאנו קוטפים אותם בשפע בארץ, ומה ערכו של הנס הזה, אשר תנועת הפועלים בארץ־ישראל לא נתפוררה כאשר נתפוררו רבות וכן שלמות. ואני יודע, כי בענין זה אין ביני לבין חברים אחרים ולא־כלום. הלא בעצם את ההנחות הגדולות האלה אנחנו מקבלים כולנו. עוד לא שמעתי שמישהו יערער עליהן. אילו נמצא מערער היה זה בירור נוקב עד מאד. אבל רוב הויכוחים בין בני־אדם, הנמצאים במסגרת רעיונית חברתית אחת – מפלגה, הסתדרות וכיוצא בהן – אינם באים מתוך זה שאין הסכמה להנחות הגדולות: הם באים ברובם מתוך הסקת מסקנות שונות מן ההנחות הגדולות המוסכּמוֹת. צריך לבדוק את הברגים הקטנים, המחברים את המסקנות הקטנות להנחות הגדולות.

אשאל שאלה פשוטה וצלולה: היש עכשיו במחנה מפלגת פועלי ארץ־ישראל ענין רעיוני מסוים, בו מחולקים אלה ואלה? אם יש דבר כזה – יקראוהו בשמו ונדע מהו!

על מה איפוא אנחנו מוכים? כיצד יתכן שאנשי אחריות יזדהו פומבית עם הרמת יד על המפלגה והמרת כבוֹדה בקלוֹן, לעיני כל ציבור הפועלים? ואיך יתכן, כי ועדת חברים אחראיים לא יוכלו למצוא לענינים סידור אחר כאשר זוגות – וזוגות שהם בניגוד לכל טבע?

היה ענין רעיוני גדול – הוא ענין ה“חלוקה”, אשר כל המפלגה, מפלגת פועלי ארץ־ישראל, היתה כאילו נידונה להתפוצץ עליו. המפלגה לא התפוצצה על הענין הגדול הזה. מיטב המאמצים הרוחניים והנפשיים הושקעו אז בדבר משני הצדדים. המפלגה לא התפוצצה, גם לא היתה לחרפה. מדוע? מפני שאז היה ויכוח על ענין – עכשיו ריב ללא ענין. בעלי הריב, מובטחני, לא היו מפליגים כל כך בריבם לולא הסניגוריה, לולא לימוד הזכות בנוסח: “לא יתכן שאנשים יתפרצו על לא דבר – יש איזה דבר…” נניח שיש איזה דבר. כלום אז מוצדקת הרמת יד על המפלגה? כשעמדנו בסערת ההתרגשות של אלפי חברים במחנות “סולל־בונה,” – ומצבם של חברים אלה היה חמור, כפני שהלכו למחנות אחרי חוסר־עבודה, אחרי רעב, ובבית נשארו משפחות והעובד במחנה הוצאתו כפולה – כלום יכולנו להרשות להם להרביץ ב“סולל־בונה”, כלום יכולנו להזדהות עם פגיעות בכושר פעולתו? אמרנו: כן, יש רקע, לאנשים מר, אבל אין זה מצדיק את התנהגותם.

בתקופה זו, בתקופת־שחץ, צפויה לנו סכנה מדרכים אלה. אם הדרכים הללו תצלחנה – פרוש הדבר: על המפלגה להרכין ראש! אין פירוש אחר. שום מרוּת – רק הרכנת ראש. המרכז צריך להרכין ראש, המשפט צריך להרכין ראש. מפי אהרן ציזלינג אני שומע מעל במת מפלגת פועלי ארץ־ישראל: המשפט של המפלגה – מספּח! מפּי בּרל רפּטור כאן אני שומע: זה משפט של סיעה נגד סיעה. יש לי רק סליחה אחת לשניהם: מתוך להט הפולמוס, לא העריכו מה כובד המלים האמורות. איך אפשר אחר כך לדבר על מפלגה קיימת, על אחדות קיימת, על חברות קיימת. אם המשפט הוא מספח?!

כאשר הוגד לי, בתקופה שלפני הבחירות לועידת ההסתדרות, לרגל איזה בירור בועד הפועל של ההסתדרות שכתוב בעתון “השומר הצעיר” על מזכיר משפט־חברים בחיפה שהוא “לבלר מפא”י", התרסתי בישיבת הועד הפועל כנגד חברי “השומר הצעיר”, אמרתי להם שהם מערערים את אבני־הפינה של קיום ציבור פועלים מאוחד בארץ־ישראל. אני חייב להביא בפניהם עתה דבר־התנצלות. אם כך במפלגתי – מדוע לא יפסול “השומר הצעיר” למחרת כל משפט, כל החלטה, כל פסק־דין, באשר – אנחנו הרוב?

ובשל מה עושים את המשפט של המפלגה למספח? מה פָסק המשפט? להוציא את הנדונים? לא! רק הועיד להם שהות נוספת לקיום החלטת המרכז – להחזיר את המנדטים שלהם – דבר אשר כל נבחר מפלגה חייב, לפי עניות דעתי, לקיים על פי דרישה טלפונית של מזכיר המפלגה בלבד, בלי כל “אינסטנציוֹת”. והרי האמת היא שיש כאן משפט אחד ההולך ונמשך משנת 1938 עד 1942, שרשרת אחת של מעשים איומים. מה היה בשנת? היה רעב של ילדים ושל נשים ושל חברים לאלפים, היה רעב במשך שנה, שנתים, שלוש שנים – לא נוצל הרעב הזה להסתה? כך אומר פסק־הדין ההוא:

“בית־הדין העליון של מפלגת פועלי ארץ־ישראל רואה בחוזר שפורסם בחתימת החברים פינחס טוֹבין ויוחנן קושניר הסתת מחוסרי־עבודה נגד ההסתדרות. במעשה אשר קרה בבית הועד הפועל רואה בית־הדין הפגנה נגד הועד הפועל והתפרצות בכוח לביתו. בית־הדין משוכנע, כי אילו פעל כל אחד מהנתבעים, אשר במסירותם ונאמנותם אין בית־הדין מטיל ספק, במצב של יחסים נורמליים במפלגה – לא היה מעלה על הדעת לעשות את המעשים שנעשו. הוא רואה את האשם העיקרי לא באנשים שהופיעו בפני בית־הדין, כי אם במשטר הסיעות במפלגה בתל־אביב (ועכשיו הגענו למשטר של סיעות ארציות. ד.ר.). אחריוּתם האישית של הנתבעים מובלעת בתוך האחריות של ציבור גדול יותר”.

חשוב לי בפסק־הדין לא כל כך המשפט על חמישה חברים, חשוּב לי המשפט על משטר הסיעות. וזהו פסק־הדין על משטר הסיעות, שחתומים עליו קדיש לוֹזינסקי, בת־שבע חייקין ואפרים רייזנר.

פסק־דין זה מביע את אמונתי עד הסוף. אם יהיה משטר סיעות – תהיה הגנה על כל אחד ואחד עד הסוף: עד לידי הכרזה על משפט המפלגה שהוא מספח.

והנה מה שאמר אהרן ציזלינג במועצת כפר־סבא²:

“אינני מעלה את זה (הכוָנה לענין שדיבר עליו קודם), כדי להקל בעגין החבלה שנחבלה מפלגתנו, תנועתנו, אולי הישוב, אולי הגורל שלנו – על ידי המקרה של תל־אביב”.

ומה היה אחרי פסק־הדין ההוא של שנת 1940? במקום ניצול הרעב של מחוסרי־העבודה, הוּחל לנצל את הסיטואַציה הפרלמנטרית החדשה, שישנה בהסתדרות, לרגל ההסכם עם המיעוטים. אז הוחל. ואני איש ההסכם עם המיעוטים. אני רואה את “השומר הצעיר” כחלק, שעתיד, צריך, מוכרח להיכנס למפלגה האחת, מפלגת פועלי ארץ־ישראל. על כתב ההסכם חתמתי עם עוד חברים – עם יוסף שפרינצק, עם אהרן ציזלינג, עם זלמן אהרונוביץ. לא היה בינינו הבדל בגישה הזאת. אבל נוצרה בהסתדרות סיטואַציה חדשה, המרשה לבוא למועצת פועלי תל־אביב ולבחור לועד הפועל רק בחברים מסיעה ב' – דבר שלא נעשה בהסתדרות ביחס למפלגונת הכי־קטנה.

מאז הוליך הירדן מים רבים לים המלח, ואנחנו התפתחנו. החבּלה – לא חבלה: היא נהפכה קו, קו רשמי. כך נוהגת סיעה ב' – והמפלגה צריכה להרכין ראש.

אומרים: המפלגה חטאה. קודם כל, המפלגה יש לה זכות לחטוא כלפי כל אחד מהחברים וכלפי חלק מהחברים. אם אין לה זכות לחטוא – אין לה שום זכות. (רוטשטיין: מדוע יש לה זכות לחטוא?) “אחרי רבים להטות – אפילו להטות”.

מצאתי פעם פסוק אחד מוזר מאד ביומנו של לייב ניקולייביץ' טולסטוי, שהוא יומן מן השנה הראשונה לנישואיו. פתאום, כמדומני ביום השלישי לנישואיו, הוא רושם ביומנו: “חיי נישואין – אחריות גדולה”. ל.נ.ט., הגאון הגדול לא הגיע לתפיסת ענין כל כך פשוט אלא לאחר שנתנסה בו. נישואין תמיד מקפחים. רוָקים – אין איש מקפח אותם. יש מפלגות שנשארו ברווקוּתן או כמעט ברווקוּתן. מפלגת פועלי ארץ־ישראל איננה מפלגת רַוָקוּת – היא מטופלת בולדות ובדאגות.

האחדוּת מקפחת – אבל זה קיפוח יפה מאד, ולואי ויהיו לנו עוד קיפוחים כאלה. מהקיפוחים האלה נהנינו כולנו. אולי יקום מישהו ויאמר: אני מוַתר על הפירות של האחדות: אעשה לי מפלגה לעצמי! לא שמעתי עוד את החבר הזה. כולנו אומרים: אחדות זו היא אולי ההמצאה היותר גדולה מכל ההמצאות שלנו בחקלאות ובחרושת ובחיי חברה, מפני שהיא כוללת את כל הדברים האלה. ובכן מה קרה?

מה קרה? קרה דבר אחד: המרכז לא הרכין ראש בפני מעשי פריצה. הפעם ניסה להזדקף, ניסה לעמוד על כבודו. המרכז החליט לקרוא אנשים למשפט והם למשפט לא באו. המשפט פסק: להחזיר את המנדטים – לא! אף זאת: בישיבה האחרונה במזכירות המפלגה לפני המשפט הצעתי: ימתינו נציגי סיעה ב', שהסתלקו ממזכירות מועצת פועלי תל־אביב, מתוך סולידריות נגד החלטת המרכז, עוד כשני שבועות. ובמשך שני השבועות נקרא לועידה ובועידה, אני מאמין, יבוֹרר הענין ויחתך. ימתינו שני שבועות! אמרו: לא, הם צריכים לחזור לאלתר למזכירות מועצת פועלי תל־אביב.

ועכשיו אני חוזר לשורש הענין. שאלני חבר אחד בלכתי מן הישיבה: ובכן, מדוע רע? וגם אני שואל את עצמי: מדוע רע? כולנו אומרים אחדוּת, כולנו אומרים מרוּת, כולנו אומרים הכרעה – מדוע רע?

אולי יש לחברים תשובות טובות יותר, התשובה שלי: כי אנחנו – גונבים את דעת האחדות הזאת, קודם בחשאי ובמתינות, אחר כך ביתר מרץ ובפומבי. גנבנו את דעת האחדות! ידוע, כי מכל סוגי הגניבה הסוג היותר עדין זו גניבת־דעת. הודענו: יש אחדות של המפלגה, אבל לאט לאט הפקענו ונטלנו מהאחדות הזאת זעיר פה וזעיר שם. ביום אחד באנו אל אותה אחדות ומצאנו שהיא ריקה. זה אומר: אמנם יש מרות, אבל את זאת הפקעתי מהמרות וסילקתי הצדה; וזה אומר: אמנם יש הכרעה, אבל ההכרעה הזאת פסולה; וזה אומר: יש אמנם נשמה אחת לכל המפלגה, רוח אחת, אבל ערכים חינוכיים־מוּסריים – אלה קשה להפקיד בידי המפלגה.

מספרים על יהודי תלמיד חכם אחד, אשר הקים לו סוכה על פי כל הלכות סוכה: החסיר את הדופן למטה כמה טפחים על יסוד “גוד אחית”³ ואת הדופן למעלה על יסוד “גוד אסיק”⁴. גם סכך לא נתן בשפע, אלא כדי יציאת חובת ה“שולחן ערוך” – והסוכה יצאה כשרה לגמרי. אלא שהיה חור פה וחור שם, חרר למעלה וחור למטה. וכשחזר בליל התקדש חג מבית־הכנסת וראה שמישהו הפך את כל קערות השולחן על פיהן ולא נשאר מתָכנן דבר – תמה תמיהה גדולה: מהיכן נכנס הכלב?

לא היתה לי רשות להגיד כה שאמרתי, לולא האמנתי כי יש מהות אחת של תנועת פועלי ארץ־ישראל. רק בהגיון ובדיבור מפרידים אנחנו ואומרים: סוציאליסטים וציונים, עובדים ויהודים. אבל אחד הוא הדבר הזה, שאמרנו לקיימו ולהקימו בארץ לא בדבר שפתים, אלא בפועל ממש. מסביב לזה – הנוער. מסביב לזה – הגדולים והבוגרים, ומסביב לזה – העם.

מעשה היסטורי אחד, מהות אחת, משפחה אחת. גם “השומר הצעיר” על כרחו בן למשפחה הזאת והוא עתיד לבוא למפלגה האחת. אם לא תהיה התפוררות בתוכנו. לא הרזוֹלוּציות על רוסיה, החריפוֹת או המתוקות, יכולות להפריע לנו להיות לכוח אחד. אנחנו בונים את ארץ־ישראל, איננו בונים את רוסיה. אינני מתפעל גם מהרזוֹלוּציות על ערבים. סוף סוף “פועלי־ציון” באו לקונגרס הציוני עם הרזוֹלוּציות הללו. ומתוך היותנו משפחה אחת – חיינו ואחדותנו הם פשרה, אבל הם פשרה למען העיקר. בזה צדק אריה בהיר: אין טעם בפשרה על העיקר, פשרה על העיקר – זו שטוּת. ואני יודע מה זו מחלוקת בתוכנו. אני יודע על מה אנחנו אוכלים איש את רעהו ועל מה נאכל איש את רעהו, אם רק ניתפס למחיצות, לא יהיה שום בירור לגופו. ועל כן אני נגד כל מחיצה, אפילו היותר דקה. בין חברים בתוך המפלגה. “הוֹי מוֹשכי העווֹן בחַבלי השוא – וכעבוֹת העגלה חטאה”.

אם תשאלו: איך תקום התנערות המפלגה מן המדרון הזה (ויש לי הנחה שהיא תקום מן המדרון הזה), אענה: כשנראה את התהום לפנינו – נתעורר. ואולי יבוא הדבר קודם. אולי יקדימו וירגישו אותם רבבות הפועלים ההולכים בקביעות עם המפלגה ובזכותם אנחנו מנהלים את ההסתדרות, כי הגיעה שעתם להיות חברי המפלגה בפועל. בבחירות האחרונות זכתה המפלגה בזכות ההסתדרות. בלשון אותה ילדה: “ניצחה ההסתדרות”. פועלים אוהבים את ההסתדרות. רואים את הברכה הרבה שיש בה. ואם יראו שנכסי ציבור הפועלים בארץ־ישראל נתונים בספינה נשרפת – יקחו לידם את הספינה ויצילו אותה.

חשון תש"ג.

---

אַבְנֵי־פִנָּה

מאת

דוד רמז

¹

אל נא יתמהו חברי הועדה, אם הדבר הראשון אשר אגיד כאן בשם הסתדרות העובדים העברים בארץ־ישראל נוגע במהותו בעיקר בפועל הערבי. אני מתכוון להתקנת חוק של שכר מינימום אחיד לכל הארץ. לא להוריד את שכר העבודה של הפועל העברי הבלתי־מאוּמן, כפי שהוא נהוג ומקובל בחרושת ובעבודות ציבוריות ובנין, כי אם להרים את שכר העבודה של הפועל הערבי ולהשוותו. בשטח המינימום, אל הפועל העברי. בעבודה המקצועית נצטמצם כבר המרחק מאליו שנים רבות מלפני המלחמה, ובתור כלל אינו קיים עוד. ואשר לעבודה הפשוטה – כאן קידמה המלחמה במידה מרובה את התהליך אשר החל עם עקירת הארץ מפגרוֹנה והקמת הריסותיה, בכוח ההתישבות העברית. התהליך הזה הרים לאט לאט, במשך ששים שנה, את הארץ בכללה ואת כלל הפועלים בתוכה. לעומת שפל מצבו של הפועל הפשוט הערבי בכל ארצות המזרח, הסובבות את הארץ הקטנה הזאת, מורם הפועל הפשוט הערבי בארץ, גם בשכרו גם בהתפתחותו. והשעה הזאת היא שעת־כושר, לדעתנו. לחיסול שאָר המרחק, במידה שישנו, שבין רמת המינימום של הפועל הפשוט הערבי לזה של חברו העברי, בכוח התערבות מדינית־ממלכתית. אין אנו גורסים קביעת דרגות מינימום מיוחדות לאזורים שונים בארץ. הארץ אינה כּבּירת שטחים ותפקיד המינימום אינו להסתגל למציאות, כי אם לתקנה. במידה שאנו מדברים על הגנת שכרו של הפועל הערבי הפשוט, הרי האזור העיקרי בו הוא מוצא את פרנסתו איננו אזור גיאוֹגרפי, אלא אזור מדיני המשתרע לאורך כל הארץ. האזור הזה – העבודות הצבוריות, הנעשות בעיקר על ידי הממשלה (או הצבא) לכל מחלקותיה. דוקא עובדה זו, העושה את הממשלה לנוגעת עיקרית בדבר, בתור נותנת־עבודה, היא המקילה על התקנת חוק המינימום האחיד. אינני מומחה לתקציב ממשלה ובשעה קצרה של עדוּתי לא אוכל להפליג בדברים לצד זה. אבל שום ממשלה, ושום ארץ אינן עשויות להפסיד מתיקון מצב אוכלוסיהן בכלל ועובדיהן החקלאיים והחרשתיים בפרט. זה נראה להיות כלל נתוּן על פי השכל הישר ובדוּק על פי הנסיון. ולעומת זאת מה רב הוא התיקון העלול לבוא לארץ הזאת מתוך חיסול שתי רמות מינימום בתוכה, על ידי עיוּל המינימום הגבוה. כשאני לעצמי, הריני רואה בחוק זה – חוק המינימום האחיד, לפי רמת השכר של הפועל העברי – את אבן־הפינה לכל תחוקת עבודה בארץ־ישראל. ועל דרך המליצה אַרשה לי להגיד: רק ביום אשר יתוקן דבר זה יעלה השחר על התפתחות יחסי העבודה בארץ.

הדבר השני העיקרי בהנחת יסודות חוקיים ליחסי העבודה בארץ הוא, לדעתנו – מתן תוקף חוקי להסכמים שבכתב ושבעל־פה בין האיגוד המקצועי של הפועלים לבין נותני־העבודה ואיגודיהם. יש לדבר זה חשיבות יתירה. התנועה המתמדת בדרגות השכר, לכל חליפותיהן בכל מקצוע ובכל מפעל, וכן הרפת תנאי־הלוָי (הקפדה על שמירת הבריאות, מתן חופש ונופש, ביטוח מפגעי אסון, מחלה, אַבטלה, ביטוח לעת זקנה וכו') – לא תוכלנה להיקבע מלמעלה. הן ענין למשא־ומתן ישיר בין שני הצדדים, הנלחמים כל אחד לקיומו ולהתפתחותו ופועלים תחת לחץ החיים וההכרח. על כל פנים, עדיין אין אנחנו יודעים שיטה טובה מזו, כל עוד מפתחות היצור נתונים ברשות הון פרטי, המעביד פועלים שכירים. גם בתעשיה העברית בארץ היחסים בין הפועלים והמעבידים בנויים על יסוד הסכמים חפשיים, פרי משא־ומתן ישיר בין שני הצדדים. אבל מדרך הטבע הוא, כי בלי קרקע חוקית לפרנסת הסכמים אלה, גידולם הוא עצור והתפתחותם לקויה. בזמן האחרון שמענו מפי גורמים רשמיים לא פעם אחת כאילו נותני־העבודה בארץ אינם נותני־עבודה כי אם כבשוֹת תמות, שהפועלים גוזזים אותן לרצונם. אני רואה לחובתי להעיד כאן, כי בעלי־הדברים שלנו אינם כאלה. הם נותני־עבודה קשים – ושום הישג של הפועלים השכירים בארץ לא הושג על נקלה. הריני עושה בארץ הזאת כשלושים שנה, מלפני המלחמה העולמית הקודמת, ואני מצוי, כאיש ההסתדרות. במשא־ומתן עם נותני־עבודה. מסקנתי הנאמנה היא, כי אילמלא אחדות הפועלים העברים ואיגודם המקצועי, הבנוי על אחדות זו, לא היה מצבו של הפועל העברי בארץ הזאת נפלה לטובה אף במשהו ממצבו של הפועל הערבי. הישגינו הם פרי עמידתנו התקיפה, כציבור פועלים מאוגד, על צרכינו החיוּניים, למרות התנאים החמורים. אין הקפיטליסט היהודי נבדל מן הקפיטליסט האנגלי והאמריקני. אין המעבידים העברים ואיגודיהם שוכחים את חשבון התמיד שלהם וגם בתקופת גיאוּת ידם קמוצה בהחלט. וארשה לעצמי להגיד, כי גם הפועלים העברים והסתדרותם הכללית רואים את עצמם כצד אחראי בפיתוח המשק העברי, החרשתי והחקלאי בארץ, ואינם נוטים להפקיר חיי־עולם לשם חיי־שעה. ורק מתוך עמידתם התקיפה והאחראית של שני הצדדים ומשאם־ימתנם החפשי, עברנו בלי זעזועים את השנים האלו, למרות האמרת היוקר במידה שאינה ידועה בארצות מתוקנות. יש לפועל העברי ולהסתדרותו חלק חשוב בעוּבדה, שהחרושת העברית הצעירה בארץ־ישראל נותנת את אשר היא נותנת להגברת המאמץ הכללי של כוחות החירות במערכת האיתנים העולמית ואשר הננו מבקשים ומקוים להמשיך ולתת, כל עוד יהא שירותנו דרוש, במלוא יכלתנו.

טבת תש"ג.

---

הַגַּחֶלֶת

מאת

דוד רמז

באחד מערבי הבשׂורה הראשונים על קרבת כניעתו של הצבא הגרמני נזדמן לי בירושלים להיות עד־שמיעה לשיחת השנַים:

– אני משליך יהבי בפרשת־דרכי־עולם זו על תנועת הפועלים האנגלית ועל מפלגת העבודה ההולכת בראשה…

– דוקא עליה?

– רצוני להאמין כי היא תגיע לתיקון החברה מבלי לעקור – לו גם עקירה לשעה – את פינת יקרתה של חברת האדם: את החירוּת האישית…

– אין להגיע לחידוש החברה בלי מהפכה ובלי משטר־ברזל לשמירת הישגיה…

– התוכל להגיד, כי לא תתכן אחרת בשום מסיבות שבעולם? ואפילו לאחר מלחמת־עולם זו? ואפילו בעם כעם האנגלי, נושא תרבות דורות של שלטון עם?

– הטרם תראה כי על רום־הנצחון רוכב שלום מחוּץ־חזוֹן ואנחנו ראשוני פגועי המחץ הזה?

זכרתי אותה שיחה. כמה מן ההדים שהגיעו אלינו ממעמד בלקפול¹ עוררוני להעלותה על הכתב. בדברים האלה פועמת רוח.

“…לפעול למען תרבות אירופית חדשה, שתהא מושתתת על דמוקרטיה פוליטית וכלכלה סוציאליסטית” – דיבר אחד הצירים, סטיוּארט.

“…אם יש רצון לעשות את הפתרון פתרון יציב בל־ימוֹט, יש, לדעתי, לאחוז בצעדים ולראות אם לא נוכל להגיע לכלל מדיניות משותפת, שתביא להקמת מדינה יהודית מאושרת ומשגשגת בארץ־ישראל”.

עוד הותיר אלהים לפליטה גחלת לוחשת…

סיון תש"ה.

---

חֶרֶב הַמַּדָּע

מאת

דוד רמז

אם לא יושם חח־המוּסר, פשוטו כמשמעו, באַף־עמים, הולך המדע, אותו מדע גופו שהקפיץ את סיומה של מלחמת־העולם השניה, להיות הנשק העז לחורבן העולם, במלחמה הקרובה. “אם תאבו ושמעתם – טוּב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם – חרב תאוּכּלוּ”.

אנו מאמינים בטובה, מידה זו של אמונה בטובה, בחיים ובאור, נטועה בנו כיהודים, כציונים, כסוציאליסטים. מפעלנו בארץ – כל תא ותא מתאי־היסוד שלו מקרין אמונה באדם: אימת המדע לא תבעתנו.

אך למלאכתנו, למעשה החי שלנו, חשוב המדע. יש לעמים קטנים גם לעמים קטנים, סיכוי וסבר להיות גדולים במדע.

במסיבות גורלנו ובתחומי יכלתנו אין לנו להתרעם על עצמנו על המלאכה בכללה, אשר ביצענו בישוב ארצנו ובנינה בדוֹרוֹתים וחצי, מאז ביל"ו, ובדוֹר וחצי מאז העליה השניה (מחוץ לעיקר אחד: הנסיגה אשר נסוּגוֹנו אנחנו, המחנה הפועלי, מאיחוד לפירוד, שבהפסדוֹ אנו נושאים יום יום ושעה שעה) ואם החסרנו – החסרנו.

ליום מחר – הבה נוסיף על החקלאות, החרושת והתחבורה¹ את זאת האחת: חרישה עמוקה בשדות המדע.

נשים פנינו למדע: לא לָחרב – לָאֵת.

טבת תש"ו.

---

לְבִצּוּרוֹ שֶׁל הַוּעַדַ הַלְּאֻמִּי

מאת

דוד רמז

אינני בא לתת כאן סקירה או הערכה למה שנעשה ולמה שלא נעשה בתחום כנסת ישראל מאז הקלפי האחרונה. אני רוצה להביע דברים אחדים, עצורים מאד, הנראים לי כפתיחה לקראת חידוש בחירתו של הועד הלאומי והנהלתו.

מן הצד המדיני, הסוּגיה של כנסת ישראל צמודה ודבוקה בסוגיה של מדינה יהודית. טוב לה למדינה יהודית שתבוא כהשלמה, כאבן הראשָה, לבנין קיים של שלטון עצמי יהודי. ראִיה זו אינה ראיה חדשה למפלגת פועלי ארץ־ישראל. המפלגה הדריכה את ציבור הפועלים וחינכה אותו לנשיאת עולה של כנסת ישראל, גם כשסמכותה הרשמית, זו שניתנה לה על פי החוקה, צומצמה וצומקה בכונה תחילה. ואין כל ספק כי אנחנו פה הננו אחד העמודים אשר הבית, בית כנסת ישראל בארץ, נשען עליהם. התאַזרוּתנוּ בבחירות האחרונות היתה אחת העדויות לכך.

למעשה, יורשה לי להגיד, לא מצאה מפלגת פועלי ארץ־ישראל עד היום את הדרך הנאותה לא לתיחום תחומים נכונים בין הנהלת הסוכנות לבין הועד הלאומי ולא לצימוּד נאמן של שתי מערכות השלטון העצמי הישובי: זו של תאי הכנסת, הרשויות המקומיות, עם כנסת ישראל המרכזית, הכוללת. הכנסת, כפי יפאני רואה אותה היום, נתונה בין אבן־הרכב של הנהלת הסוכנות לבין אבן־השכב של הרשויות המקומיות. במשך שנות התפתחות הרשויות המקומיות והתגברות כוחה של הנהלת הסוכנות – שתי תופעות מבורכות – נטחנה כנסת ישראל והודקה, עד כי לא נשאר בה כמעט דבר אשר ימשוך את הלב. ויש צידוק לבירור הזה, רק אם לא נרצה להתעלם מראִיית הדברים כהוָיתם.

אין מזל לעני: גם מה שיש לו לוקחים ממנו. ויש מזל לעשיר: גם נכסי אחרים מיחסים לו. עָניה של כנסת ישראל הוא הגורם לכך שגם מחלקת־שתִיה שלה, כמו מחלקת החינוך, ראשה ורובה כמעט בחוץ. בעצם, כל ענין הועדה הממשלתית לחקר החינוך העברי לא בא אלא מתוך רפיונה של כנסת ישראל.

דוגמה שניה של מפעל מצליח, אשר בלעדיו כמעט לא יצויר הישוב בימים אלה – “המגבית להתגייסות ולהצלה”. מי יזקוף את הענין הזה לזכות הועד הלאומי? הוא יוזקף לזכות הישוב בכללו, הוא יוזקף לזכות הסוכנות היהודית, היא יוּזקף לזכות ההסתדרות, אשר לא פעם שמה עצמה מנוף לענין זה. הוא יוּזקף לזכות הנשיאות של “מגבית ההתגייסות”, אשר הוכיחה יכולת נאמנה. אך לא רבים יראו מבעד למפעל הזה את הועד הלאומי. אכן, אין לועד הלאומי כיום השפעה על חלוקת הכספים. בין הועד הלאומי ובין מגבית ההתגייסות וההצלה, מפעלו המוצלח ביותר של הישוב, אין למעשה זיקה ממשית, רק זיקת כבוד.

יכולתי לקרוא בשם עוד כמה דוגמאות – ואלה הן מחלקות בנויות ומפעלים חיים, אשר הגבירו חיל במיוחד בשנים האלה! על כמה מחלקות אשר היה מן ההגיון להקים אותן והיתה החלטה להקימן – אני יכול להגיד רק זאת, שהן נשארו בעולם התכנית והמחשבה, מפאת העדר תיחום נכון בין סמכות הועד הלאומי לסמכות הנהלת הסוכנות והתנועה הציונית. וקודם כל הרי ברור, כי ריכוז הישוב בכנסת ישראל לא יתכן בלי מחלקה מדינית ובלי מחלקה כלכלית – פעילוֹת, מצוידוֹת כהוגן, מטפלות בשקידה בכל ענין וענין ישובי בעתו. חלל הישוב מלא בעיות, מדיניות־ישוביות ומדיניות־כלכליות. והשדה ברובו נטוש ומוזנח.

מן המחלקות הקיימות יש לפני רשימה לא קטנה של אחת־עשרה מחלקות, מהן רבות־פעלים, כמו מחלקת החינוך ומחלקת הצדקה, ומהן כאלה אשר לא ניתן להן לכבוש מקומן בחיי הישוב.

כדי לנסות לתקוף את עניני הישוב, לנסות לגשת אליהם, לנסות לטפל בהם, לנסות לרכז אותם – נחוצים שלושה דברים: אנשים, אמצעים והסתלקות מהשגרה. באמרי: הסתלקות מהשגרה, אני מתכוון לענין מסוים. עלינו לנסות לפתור את השאלה: כיצד לצַמד צימוּד חוקתי את שיטת התאים החיים של כנסת ישראל – העיריות, המועצות המקומיות, הקהילות – אל השיטה המרכזית. עלינו לנסות לבדוק, אם אין לחדש משהו. כל הבנין שלנו הוא ללא תקדים מדיני. פרלמנטים של אומות העולם נוצרו בדרך הפוכה: בראשונה המדינה – ואחריה פרלמנט. והפרלמנט הקם בטרם היות מדינה, מחייב גישה אחרת. לפי עניות דעתי, נחוצה מזיגה. זו נחוצה לא רק לגבי אלה המתגדרים והמתבצרים בתאים המקומיים כדי לנגח את כנסת ישראל, אלא גם לגבי אלה המחשיבים את השלטון העצמי של הישוב, המקיימים אותו, הנאמנים לו. גם הם, כל עוד יהיו תלושים מן המסגרת המרכזית של כנסת ישראל, המסגרת המרכזית תהיה רחוקה מלבם.

נחוצה מזיגה קוֹנסטיטוציונית יסודית של שתי מערכות הכלים האלה, רק אז נוכל להגיד: בוצע הענין של ליכוד הישוב.

אם מועצה זו, לאחר בירור הדברים, תסיק מסקנה מהנדרים אשר נדרה המפלגה לעצמה ולציבור בשעת הבחירות, והיא תעמיד לרשות כנסת ישראל בתקופה זו אנשים, אמצעים ומחשבה – אחשוב כי הגדילה לעשות.

אדר תש"ו.

---

רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה

מאת

דוד רמז

לזכרו של ב. כצנלסון

גם לאחר שלושים ושלוש שנים יש אשר תשוב תראה את הארץ פתאום ראִיה ראשונה, כביום בואך. עינך אל אשדות הרי יהודה, אל השפיים המלוהטים בחמה של סוף הקיץ, אל זוג הכפרים הערבים הנישאים, שוכני־מעלה, ללא־עץ, אל ירק החורשה המנזרית הרעננה, הנטועה כדגש חזק בתחום התלאוּבוּת. אתה חוזר ואומר לעצמך, מתוך נחמה: צחיחוּת זו אינה אלא קללה; בכוח העבודה, עבודה מאהבה, תיהפך הקללה לברכה. החורשה תוכיח!

בחוברת העזבון הדקה של יואל מבית־השיטה, אשר בגזירת מחלה ממארת נקפד פתיל חייו בעלומיו, ישנה ראִיה ראשונה של ענין האיחוד. הוא אומר:

“למען נהיה חזקים ונדע להכין מקלט לשארית הפליטה היהודית, אשר ביום מן הימים תגיע, הכרחית לנו כאויר לנשימה אחדות גמורה בתנועתנו (בנוער) ובתנועת הפועלים”.

אִמרי־אמת כובשי־לב.

למען היות חזקים.

למען עלות בצוותא במשעול־ההרים הזקוף, אשר מולו אנו ניצבים כולנו.

למען הגיע לחיים, שבטחונם בתוכם ויצירתם ממקורם, לחיים שאין בהם תלות של התבטלות – התכלית האחת לכולנו.

למען לבּוֹת את הרוח החלוצית בדורות הצומחים ועולים בקרקע היהדות השרויה בגלויות טובות, מפרנסות – וממיתות בנשיקה.

למען העמק את איכות מפעלנו ואת ערכו המדריך, כמופת אנושי, בינלאומי.

מה הפירוד וצידוּקיו וצידוּקי־צידוקיו – לעומת כל אלה?

היש משהו הגורם לנו פחת מדיני ומוסרי (גם בעיני רחוקים וזרים וגם בעֵיני כל הקרובים לנו. אשר אנחנו כאן – דגלם!) יותר מן הפירוד?

למי מאתנו טוב בפירוד! יקום ויגיד! ואם רע לנו, לכולנו – אולי נחוֹן את עצמנו ונחזיר לתנועתנו את נשמתה היתירה?

ואולי עוד בטרם יתּם הדור הזה, אשר ברל כצנלסון היה מורו ורבו, ובטרם יסתלק כולו מעל במת־עם ומולדתו – יתנער לעשות מעשהו כביום פתח־תקוה?

לטרון, תמוז תש"ו.

---

דָּבָר נָפַל בְּיִשְׂרָאֵל

מאת

דוד רמז

דוקא מן הצד ההוא של האוקינוס הופיע חזיון רב: אדם יהודי, שליח ציבור, אשר ראה את עצמו, הוא וחוגו, מתנגדים כל הימים לתביעת מדינה יהודית בארץ־ישראל, קם ללוות את שליח התנועה הציונית בשעה גדולה וקשה. על מנת להצטרף אליו ולהודיע במקום גבוה: צרת היהודים איחדה אותנו. לפני שלוש שנים, בכינוס האמריקאי היהודי בשנת 1943, היו שליחיהם בין תשעה־עשר הצירים שנמנעו מהצבעה, נוכח 496 שנתנו קולם לתביעת המדינה. גם הם, הנמנעים, תבעו במפורש ביטול הספר הלבן ופתיחת שערי הארץ לעליה לאלתר. ועתה, כשהגיעה לד' אמות שלי הבשורה, כיצד נהגו שליחי חוג זה הפעם, ברגע המכריע, בענין חיזוק תביעתנו לעצמאות יהודית בארץ־ישראל, ראיתי בעיני רוחי גץ חי ניתז מתחת פטישו העתיק של כלל ישראל.

ההתגברות בנקודה זו – בכוח השוֹאה הגדולה וה“לאחר־השוֹאה” האכזרי – התגברות נאמנה היא. בשטח מאה וחמישים שנה, מאז עלות שחר זכויותינו בקרב עמים, פזורים בקורותינו חזיונות הפוכים: הכרזת הסנהדריה הנאפּוֹליאונית, כי אין משיח חי לישראל (1806), עקירת “ותחזינה עינינו בשובך לציון” מסידור התפילה (1845), חגירת “רבני־המחאה” למערכה נגד מדינת היהודים לד"ר תיאודור הרצל ונגד הקונגרס הציוני (1897), החלטת “צענטראל פעראיין דוֹיטשר שטאטסבּירגער יודישן גלוֹיבּנס” על הוצאת הציונים מקהלם – כל אלה אמהוֹת־עמדוֹת־כחש: לבּנוֹת אין מספר…

הלכה מדינית ממשית, הלכה למעשה, נפסקה בניגוד לתפיסה זו – במתן הצהרת בלפור. אז, בשנת 1917, ביטא מר אֶדוין מוֹנטאגיו את עמדתם של כמה מאצילי היהדות האנגלית, אשר חתרו בכל כוחם למנוע את פרסום ההצהרה, בטענם כי “הקמת בית לעם היהודי תהיה בה משום פגיעה אנושה במעמדו של כל יהודי באשר הוא בעולם”. הלוֹרד בּלפוּר היה אז בעונים, גם ה“טיימס” הלונדוני.

כשעלתה על הפרק שאלת כלילת הצהרת בלפור במנדט והפיכתה לעובדה בינלאומיות, חזר ה“טיימס” לענין זה וכתב בו (חמישה־עשר באפריל 1920) דברים אחדים, שכדאי להעתיקם כאן, מקץ רבע מאה שנה לכתיבתם:

"בארצות הברית התביעה הציונית היא מעיקרה תנועה דמוקרטית, המביעה משאת־נפש ההמונים היהודים. להוציא את הסוציאליסטים הקיצוניים וקומץ קטן מקרב השדרות העשירות. גם בארץ הזאת הרוב המכריע הם מתומכיה הנמרצים של התנועה. וגם אלה שאין בדעתם לחזור בגופם לארץ־ישראל קיבלו ברצון את הצהרת הממשלה.

הצהרתו של מר בלפור, כמו שהיא, כללה – בגדרי המסבות הנתונות – את המדיניות הטובה והנכונה ביותר. היא עונה לתקוותיה הנלהבות של כל היהדות הציונית, אשר משאלותיה היא מן הדין שתדרכנה את הממשלה ולא מגמתה של קבוצת יהודים קוסמופוליטיים, אדירי־פיננסים, או של יחידים, שהם לעילא־בריטיים. ולבר מן דין, הן הובטחה הבטחה חגיגית ואין להפירה מבלי נזק לא יתואר – ומוטב לרשמה, אחת ולתמיד, בחוזה־השלום עם תורכיה".

מה רב הדרך בין הדברים האלה לבין המאמצים הבריטיים כיום: למצוא משענת יהודית לעקירת העיקר מן הבית הלאומי היהודי. ומהו העיקר? זה הוגדר על צד היותר טוב דוקא בגדרי־הצדק של מפלגת העבודה הבריטית. הועידה – 1943 – מכירה כי:

“על הנצחון להבטיח ליהודים זכויות מלאות, שויון מדיני, אזרחי וכלכלי, וזכויות לאומיות. היא מקיימת את המדיניות המסורתית של מפלגת העבודה לבנין ארץ־ישראל כבית לאומי יהודי. היא דורשת כי לסוכנות היהודית תינתן הסמכות להפקת מלוא הברכה מכוחה הכלכלי של הארץ לקליטת עולים, תוך כדי פיתוח הארץ, לרבות הכשרת הקרקעות הבלתי־פליחים ובלתי־נושבים. היא דורשת כי לעם היהודי ינתן מעמד שוה־זכות בין העמים החפשים בעולם”.

בפנים היהדות לא שיחקה השעה לקובעי המדיניוּת הארץ־ישראלית הבריטית המתנכרת: לא נמצאו שוּתפים יהודים להסגרת תקוַת ישראל האחרונה. קרה ההיפך: לעינינו נתקרבו רחוקים ונתלכדה עמידת כלל־ישראל – המיליונים החיים עם המיליונים השפוּתים לעפר־מות – לימין התביעה של מדינת יהודים!

הקנה, אשר נעץ נשיא ארצות־הברית בהודעתו האחרונה – מכוח העמידה השלמה של יהדות ארצות־הברית ננעץ. אם גם ינסו למוטטו – לעקרו מחלל המדיניות העולמית המעשית לא יוכלו עוד:

“הממשלה הבריטית הגישה לועדה את ההצעה של פרובינציות אבטונומיות, הקרויה תכנית מוריסון. בהודיעה עם זאת. כי הועידה פתוחה גם להצעות אחרות. בו בזמן הציעה הסוכנות היהודית פתרון לשאלת ארץ־ישראל בדרך יצירת מדינה יהודית בת־קיימא, אשר תהיה שליטה בעצמה בעניני העליה והכלכלה שלה – בחלק יאות של ארץ־ישראל, לא בכולה. היא דרשה עם זאת לתת לאלתר את מאת אלף הרשיונות לפליטים היהודים. ההצעה עוררה תשומת לב רחבה בארצות־הברית, על במות העתונות ובמות הציבור. מתוך הבירורים הללו באתי לכלל מסקנה, כי פתרון לפי הקוים האלה היה נתמך מצד דעת הקהל בארצות־הברית. אינני יכול לתאר לי, כי המרחק בין שתי ההצעות האמורות עצום הוא מכדי שיצליחו אנשי הגיון ורצון טוב לגשרו. לפתרון כזה היתה ממשלתנו יכולה לתת את דעתה”.

ב“משמר” – אותו “משמר” בו מכריז החבר אליעזר פראי ביום י"ח בתשרי ואומר:

“תכנית בילטמור, זו שנתגלתה לעיני כל כמקסם־שוא ויוזמיה מסתלקים עתה ממנה בלי כבוד”. –

מסכם סופרו מארצות־הברית שני ימים לפני זה את מכתבו במלים אלה:

“העתונות היידישית פירסמה מאמרים רבים המגנים נמרצות את נחום גולדמן, אף על פי כן יש בהצהרת טרומן משום נצחון לסוכנות היהודית ולנ. ג., אשר דרישתם למדינה יהודית הנושאת את עצמה אושרה פומבית”.

סופר שלא מבני־ברית מסופרי־הדור, ישר־הגיון, כותב במאמרו “יהודים וגויים”, בגליון “פלשתין פוסט” ליום 30 בספטמבר ש. ז., מתוך התנצלות על היותו מהפך קלות בענין חמור, כדברים האלה:

“היהודים מה יהא עליהם? כשאני לעצמי סבורני כי העולם צריך לחדול מלגלגל אותם ממקום למקום – וצריך שתינתן לעם היהודי הרשות, בגדרי גבולות מסוימים, לעצב בעצמו את גורלו. יש מהם הרוצים להישאר אזרחים של בריטניה או של ארצות־הברית או שאר ארצות בהן הם נטועים (ואין כל תימה בדבר: כך עושים גם בני עמים אחרים). יש חשים כי לא יהיו מאושרים אלא בהיותם אזרחים למולדתם העברית (הן גם זו לא תיפלא). ואיני רואה שום סיבה לכך כי שתי הקבוצות הללו לא תהיינה מרוצות גם שתיהן. תנו בית לאותם היהודים המרגישים כי הוא חסר להם; לאחרים, שאינם חשים בחסרון זה, תנו לחיות באשר הם. מן הפשרה הזאת ייהנו גם היהודים. גם הגויים”.

אכן. פשטותם של הדברים האלה היא היא עמקותם.

הולכת ומתישרת הדרך למבנה חדש של כלל־ישראל, אשר במרכזו תעמוד ציון הנבנית – מדינת היהודים המוּקמת. לא תהי נסיגה מזו, כי על כן חוֹתמה – אמת. לה – ההגיון המדיני, לה – הצדק הבינלאומי, האנוֹשי. היא – המוצא היחיד לשלום פורה בין היהודים לבין הערבים שבארץ ולבין הארצות הערביות שמסביב לה, היא – הבסיס הנאמן לברית מרצון, ברית שרירה, בין העם הבריטי והעם היהודי, אשר חזונו קוֹם יקום.

לטרון, תמוז תש"ו.

---

לֹא דְחִיָה, לֹא פִּתְרוֹן שֶׁאֵינוֹ פִּתְרוֹן, לֹא אַפּוֹטְרוֹפְּסוּת

מאת

דוד רמז

אדוני היושב־ראש, כבוד חברי הועד!

בבואי לסכם את העדוּת אשר נמסרה כאן בשם הישוב, הייתי רוצה לציין, קודם כל, כי בשוֹרת בואה של ועדת האומות המאוחדות אלינו – אם כי עייפנו מאד לחקירות – נתקבלה בישוב מתוך תקוה ואמונה. עברו שנתים ומעלה מגמר המלחמה העולמית בהיטלר, ואנחנו ראינו ביחס לעם היהודי רק נדרים מוּפרים והבטחות לא מקוּימות. ואמרנו: סוף סוף הגיעה השאלה לשולחן הגבוה של האומות המאוחדות – ובא יום חיתוך הדין האינטרנציוֹנלי. ומשאלתנו היתה, כי אתם לא תסתפקו בקריאה ובשמיעה בלבד, ותעברו במקומות ותראו במו עיניכם את הישובים ואת האנשים. אתם טרחתם ללכת גם לדרום, גם לצפון, לא נרתעתם מנסיעות מעייפות, בימים החמים של הקיץ שלנו – ואנו מחזיקים לכם טובה על כך. מראה עיניכם, כפי שאנו מאמינים, הוא העד היותר טוב למפעלנו. הן נוכחתם מה גדול הוא רצון החיים ומה עז כוח היצירה של נושאי התקומה שלנו. לא כוחות הרס הם אלה, כי אם כוחות יצירה, אשר לא נרתעו ואינם נרתעים משום סוג של שממה: לא מחוֹלוֹת ולא מבּיצוֹת, לא מסלעים ולא ממדבר. בעמל חלוצי רב נהפכים כל אלה לאדמה פליחה, מפרנסת אוכלוסין, ובעצם אין לנו תפילה אלא אחת: כי אתם, שליחי האומות המאוחדות, תבינו למאמץ הכביר של יצירה, היונק מתקות דורות המתגשמת. האחריות המוטלת עליכם ועל שולחיכם היא הגדולה ביותר. דוקא באשר מבחינה אינטרנציוֹנלית לא קשה למצוא את הפתרון הצודק לשאלת ארץ־ישראל.

הקשרים ההיסטוריים של עם ישראל למולדתו אינם זכרונות עבר חנוטים; הם קשרים של עם חי, אשר לא פסק מלהאמין אמונה שלמה בגאולתו ובתקומתו על אדמתו. יסוֹד העבר ויסוֹד העתיד צמודים בקשרים הללו ודבוקים, ואין להפריד ביניהם. בין שני החופים – העבר והעתיד – דופקים גלי עליה של יהודים למולדתם מן הגלויות השונות בתקופות השונות, מבלי להתחשב בסכנות הדרכים ובאימת המשטרים בארץ. העולם הכיר בקשרים המיוחדים האלה, וחבר הלאומים נתן לאלה את אישוּרוֹ המפורש – ועליהם נוסד המנדט הארץ־ישראלי.

הישוב העברי החדש הנהו ישוב מחושל, מחונך לעצמאות ולעמידה על נפשו מראשית היותו. הוא עבר, מימי שלטון התורכים בארץ. מבחנים קשים. לא תמיד יכלו ולא תמיד רצו האחראים לשלטון בארץ – להגן עליו בתוקף יד. אך הוא שלח שורש, הקים חקלאות, יצר חרושת, החיה לשון, העמיד מכוני־מדע והנהו מציג כיום חברה כלכלית־תרבותית עצמאית, המסוגלת לבצע את אשר הוטל עליה מטעם ההיסטוריה ומטעם העמים: לכנס את פזורי ישראל לביתם. אם אח אינו מכניס לביתו את אחיו הנידח או הנרדף, הרי שהאח איננו אח, או שהבית אינו בית. הבית שלנו, הבית הלאומי, נעול עלינו מבחוץ, ואנו מטיחים ראשינו זה שנתים אל המנעוּלים הכבדים, אשר ציים ואוירדנים שומרים עליהם.

זכותכם היא, שליחי האומות, לפתוח שערים אלה לאַלתר. אל נא יוצק עוד רעל לנשמות נידחינו ולנשמותינו. ונידחינו אלה שבמערב אינם היחידים.

הסדן ליצירתנו, יודעים אנו, היא השממה. בכוחנו להחיותה ולגרש את העזובה מכל פינות הארץ. אנו מודים להשגחה על כך, שאין עבודתנו נוטלת מאחרים, כי אם רק נותנת להם. היא מעלה אותנו ומעלה את שכנינו. היא מעלה את הארץ כולה ומשפיעה גם על הארצות השכנות. אין הערבים שכנינו יכולים לדרוש, כי גם בתנאים אלה לא נשוב לארצנו ולא נקים בה את חיינו. אתם, שליחי האומות, יודעים כי חמש מדינות ערביות יושבות כבר לשולחן האומות המאוחדות, אחת נמצאת לרצונה בחוץ. ועוד אחת – אשר שטחה כלול בתחומי המנדט – מבקשת להתקבל. השטח הקרקעי אשר ברשות המדינות הערביות, הוא עצום והישוב – דליל. האומנם יש דין אינטרנציונלי כי גם “כבשת הרש”, היחידה תינתן לעשיר?

לא אחת הודיעו הישוב והתנועה הציונית בדברים מפורשים, כי המדינה העצמאית היהודית תהיה בנויה מיסוֹדה על הבטחת זכויות מלאות, אזרחיות, תרבותיות ודתיות, לערבים – גם כיחידים, גם כציבור. הערובה לכך היא משולשת: מציאות עמים מסביב לנו ורצוננו לחיות בשלום אתם, מציאות פזורי העם העברי בכל ארצות עולם. וזיקתה של המדינה העברית. מתחילת יצירתה, לאומות המאוחדות. אך אין להפוך את הטענה הזאת ולהציע ליהודים כי במקום עצמאות מדינית במולדתם – היחידה להם בעולם – יקבלו הם זכויות מיעוט ולערבים תתוסף עוד מדינה אחת על השבע שיש להן.

ולבסוף, אַרשה לי לציין שלושה דברים, הנראים לנו עיקר:

א. לא דחיה. אל יוצק עוד רעל של אכזבה לנשמות פליטינו ולנשמותינו אנו. המידה האכזרית ביותר במצב זה היא – דחיה.

ב. לא פתרון שאינו פתרון. מה יועיל סידור קוֹנסטיטוֹציוֹני כל־שהוא, אשר בו נהיה תלויים בדעתם של אלה הכופרים בעיקר־העיקרים: בזכותנו לשוב לארצנו ולבנותה כמולדתנו?

ג. לא אפּוטרופסות. הגענו לנקודה, אשר בה גם ביצוע מפעלינו, גם התקנת יחסי ידידות בינינו לבין הערבים – תלויים בעצמאותנו. בקום מדינת היהודים – תקום עזרת־גומלין בינה לבין שכנותיה.

תנו לפטיש ההיסטורי של עם ישראל סדן־יצירה עצמאי – ואחת הבעיות האינטרנציוֹנליוֹת החמורות תמצא את פתרונה הצודק והמבורך!

תמוז תש"ז.

נאומים ושיחות

מאת

דוד רמז

---

חֹסֶר עֲבוֹדָה עַל שׁוּם מָה?

מאת

דוד רמז

במועצת הסתדרות הפועלים החקלאים, מרחביה

אלה האומרים להבליט את שאלת חוסר־העבודה, בהעמידם אותה לחוד, בלי קשר לכלל המצב, כולאים את עצמם בבור, אשר אין ממנו מוצא. חוסר־העבודה מקורו – בחוסר פעולה ישובית. לא נדון כאן על סידור עבודה לחודש, אין לחיות על אסיפות מחאה מחודש לחודש. רק מתור היקף מלא של הדברים יתברר המצב לאמיתו.

בראשית השנה האמנתי כי הישוב העברי – וביחוד מושבות יהודה – עוד ישמש כר־עבודה לעולים החדשים. במשך הישיבות המשותפות עם באי־כוח התאחדות המושבות ביהודה ניסחה האמונה מלבי. נוכחתי לדעת כי למרות ההכרזה הבלתי פוסקת על הרצון הטוב להעסיק פועלים עברים, אין הדבר הזה מטריד ביותר את איכרינו. מחשבתם נתונה יותר לדאגה: איך לכסות על המציאות המחפירה במושבות. כל זמן ששאלת־העבודה תהיה רשות, קשה לחשוב על איזה שינוי שהוא. צריכה לבוא עכשיו תקופה של חובה.

החומר שאסף עקיבא אטינגר¹ על הוצאות הפועל החדשיות בשלושה־עשר מקומות־עבודה מראה כי השכר הבינוני, אשר הפועל במושבה מקבל – אינו מספיק כדי קיום אנושי גם לרווק. ומה יש לקוות מעבודה זו?

כל תקותנו היא בעבודת בני־חורין – ובצד זה עלינו לאמץ כוחותינו הפנימיים ולהגביר פעלנו.

אלול תרע"ט.

---

מַה יִהְיֶה מָחָר?

מאת

דוד רמז

באסיפת אזכרה לשניאור שפושניק¹ ולאהרן שר, יפו

לפנינו עומדת, קודם כל, השאלה: מה יהיה מחר? המכתבים אומרים, כי לאחר שנרצח אהרן שֶׁר היתה התנפלות על מתולה – ולא נשאר בה איש. אחרי כן היו שוב התנפלויות על כפר־גלעדי ותל־חי. חברינו שם נמצאים בחזית – ומאחוריהם אין כלום. עוד מעט והעזרה תאחר לבוא. האשמה תפיל על כולנו: על הציבור הארץ־ישראלי, על ההסתדרות הציונית ועל ועד הצירים, שעזבו את הענין לגורלו.

זה לנו שתי שנים לתקוות גדולות ולאי־מעשה מוחלט. כל התאמצות מצד העובדים בארץ – נחנקת. האומנם תיחנק גם התאמצות זו של מסירות נפש על חלק מארץ־ישראל?!

מתולה נעזבה. המושבה הראשית בגליל העליון נמסרה לידי שודדים. נחוצים מאתים אנשים, נחוץ תקציב – להצילה.

על הציבור לתת את העזרה החמרית, טרם ידָרש. נלחמים אנשים בלי אמצעים: בלי כסף, בלי חומר. אם אין עֵירוּת במוסדות המרכזיים להחיש את מלוא העזרה הדרושה, יעשה לפחות הציבור את חובתו הוא!

האסיפה צריכה לחייב את חבריה לקרן הגנה – וצריכים לצאת מפה אנשים לגליל העליון.

כ“ה שבט תר”פ.

---

כְּבִישִׁים רִאשׁוֹנִים

מאת

דוד רמז

במועצה השניה לפועלי עבודות ציבוריות ובנין, חיפה

עוד לא מלאה שנה לקבלתנו את הכביש הראשון: טבריה–צמח ולאחריו כביש חיפה–ג’דה. אחד־עשר חודש הללו יש לחלק לשתי תקופות, כמעט שוות: חמישה חדשים האחת – וששה חדשים השניה. בתקופה הראשונה התנהלה כל אחת מן העבודות הללו בידי אחת משתי המפלגות. רק בתקופה השניה באה הנהלת כל העבודה תחת יד המוסד הקבלני של ההסתדרות. בדרך הטבע, היה עידן ראשון של תקופה ב' מעין המשך לתקופה א' – הן לשבח והן לפגם.

נצחון או כשלון? שאלה זו ערוכה כבר מולנו. אף באה כבר הכרזה פומבית על כשלוננו לאורך כל החזית. אני סבור: העובד בעבודות הציבוריות ניצח: ניצח את התוצרת, ניצח את האבן. אלף ושמונה מאות הפועלים, אשר מצאו את מקלטם בעבודות הציבוריות, אשר הסתערו עליה ללא כל הכנה קודמת וכבשוה – אין להם במה להתבייש.

העבודות, בעברן לרשות המוסד הקבלני המאוחד – עברו כמו שהן. סידורן ומצבן – שונה. לא מניה וביה יכולנו לעשות סיכום למצבן, מפאת חוסר חשבונות מסודרים פה ושם. רק מקץ שלושה חדשים עלה בידינו הדבר. התוצאה: לא נצחון ולא כשלון לאורך כל החזית, כאשר יכריזו בקולי־קולות, אלא נצחון פה – וכשלון שם. ואַל נרשיע את עצמנו. לא שהנצחון הוא מקרי והכשלון הוא יסודי, כי אם: להיפך. מחצית העבודה שלנו, זו של טבריה–צמח, הוּצאה אל הפועל בלי כל גרעון. להפסדים במקומות אחרים גרמו בעיקר: עודף אנשים במחנות, מכפי שתוכל העבודה לפרנסם – וחוסר אמצעים להנהלת העבודה.

כיום הזה כל עבודתנו מתנהלת בלי הון חוזר. תחת אשר נקדים אנחנו כספים ל“המשביר”, על פיהם ישקו מחנותינו, מקבלים אנחנו מידו קרדיטים גדולים מאד, בעוד אשר הוא עצמו נתון בהיאבקות בלתי פוסקת עם דלוּתוֹ. בנק הפועלים עזר לנו בתקופה ב' עזרה חשובה – ובסבר פנים יפות. עוד אשראי אחד ניתן לנו בזמן הראשון – והוא: מכולת מאוצר הממשלה.

ליום 1 באפריל 1921 היו חובות העבודות בסכומים עגולים: 45,000 לי“מ. כנגדן היו לנו נכסים רק כדי 20,000. הוה אומר: גרעון – למן היום הראשון בעבודת הכבישים! – סך 25,000 לי”מ.

הלואות ועד־הצירים¹ לכל העבודות הצטרפו יחד לסך 13,000 לי“מ – כמחצית מסכום הגרעון. היינו מוכרחים לדרוש הלואה נוספת מועד הצירים. לכל הפחות עד סכום של 30,000 לי”מ – לפריקת נטל הגרעון ולהון חוזר כל שהוא. ביום 31 למאי 1921 הסכים ועד הצירים לעזור לנו בסילוק החובות עד סך 16,000 לי"מ, נגד תנאים אשר עליהם אדבר הלאה.

נחלנו גרעון של 25 אלף לי"מ, אך בגלל הגרעון הזה לא נגיד, כי הענין של העבודה הציבורית בארץ נחל כשלון. במחיר הגרעון רכשנו לנו כיבושים ראשונים יפים במקצוע הסלילה: חונכו עובדים למאות רבות והוקנה נסיון חשוב למנצחים על המלאכה.

לצערי, לא השגנו עוד את המטרה שלשמה דחינו את המועצה: את המאזן הכללי המלא של העבודות עד לאחד באוגוסט 1921. גיוס “פלוגת העבודה העברית” לעבודה במחנות הצבא, במסגרת “גדוד העבודה המצרי” (Egyptian Labour Corps) וכמה טרדות נוספות בקבלת עבודות חדשות – חייבו את כל תשומת־הלב. אפס, גם בלי המאזן המלא והמקיף יכולים אנו לסקור את המצב.

אין הפסד לעבודת החבוּרות: לכולן מגיע כסף מן המשרד לעבודות ציבוריות. במשך זמן קצר השיגו את הנצחון המוחלט כמעט. העבודה העצמית האחראית כבשה והולכת וכובשת כמעט את כל שטח עבודתנו הציבורית. רוב העבודה נמצא עכשיו בידי חבורות וגדודי־עבודה. אלה נותנים את הפתרון גם לשאלת שמירת הרכוש הציבורי: כלי־העבודה.

במחנות שנשארו להנהלתנו הישירה המצב הוא כך: עבודת טבריה–צמח לא היתה מעולם בגדר של דפיציט. במחנה חיפה–ג’דה עלתה התוצרת בתקופה ב' במידה ניכרת, וכך גם בעפולה–נצרת: הפועלים שנשארו במקום סילקו את חובותיהם הפרטיים וזיכּוּ את חשבונותיהם.

עבודת ענף הרכבת לוד–צריפין, אשר תחת לחץ העליה קיבלנוה במחירים נמוכים מידי קבלן פרטי, גרמה לסבך של יחסים בינינו לבין הקבלן – וגררה גרעון גדול. בכל זאת, אילו נסתלקנו ממנה, היו 200 איש נשארים בלי עבודה; וגם היה עלינו לשלם תשלום קנס על ביטול החוזה. נאלצנו איפוא להוסיף ולשאת בעול העבודה הזו. השקענו בה אלפים אחדים פונטים – בלי עזרה מן הצד. סכום זה אנו חייבים לחברים העובדים בחבורות ובמחנות.

בטבריה–טבחה הושב כמעט כל הון ההשקעה למשרד, בהתאמצות גדולה של עבודה.

ובכן, זהו המצב. ובעצם השעה הזאת, כשהעבודה מתחילה לשאת את העובד, באה מצד ועד הצירים התקפה חזקה על המוסד הקבלני ההסתדרותי הצעיר: דרישת קפיטולציה והתניית תנאים משפילים, בגלל הדפיציטים. במקום לעודד, לנחם ולאמץ, בא החוזה של 31 למאי, לפיו התחייב ועד הצירים לעזור לנו בסילוק הסך 16,000 לי"מ – ואנו הוכרחנו לחתום על תנאים, שכשהם לעצמם אין בהם משום עלבון, אבל כשהם באים בתור תמורה בעד כסף – הם מעליבים ומחפירים:

תנאי א'. על המשרד לעבודות ציבוריות ובנין לעבור לירושלים. ביררנו, כי עלינו להיות קרובים למחנות העבודה – ואולם הסכמנו לעבור.

תנאי ב'. ביקורת על החשבונות: כתנאי זה מעליב – שהרי חשבונותינו היו תמיד גלויים לכל.

תנאי ג'. הרכבת אַלוּפים לראשינו: ד"ר דויד אידר² היה חוזר ושונה, כי הוא שומר על האבטונומיה שלנו – ולמעשה, משבאו הדברים לקבלת עבודה חדשה – הורכבו עלינו אלופים. איני עומד על הסיבות שגרמו לכך. גם לנו, לפועלים, חלק בהן.

המשא־והמתן שהתנהל בדבר קבלת עבודת באר־שבע הוכיח עד מה רחוק ועד הצירים מלהבין לצרכי עבודתנו לאמיתם. קבלת עבודת באר־שבע עמדה להיבּטל, משום שלא היו לנו 1,000 לי"מ לערבון. ועד הצירים דרש מאתנו לחתום כי נבחר לעבודה זו הנהלה מיוחדת וכי אחד משלושת מנהלי־העבודה יהיה קבוע מטעם ועד הצירים, כלומר: ביטוּל המשרד לעבודות ציבוריות ובנין של ההסתדרות. סוף סוף באנו לידי פשרה. הפשרה תראה לנו להבא כי דרך אמצעית איננה: או שאנו מנהלים את העבודה – או שמנהל אותה ועד הצירים. בשותפות לא נוכל לעבוד. רגיל אני לשמוע בועד הצירים כי זאת היא דעת מיעוט הפועלים – ואילו רוב הפועלים בארץ סבור כועד הצירים. תבוא המועצה ותברר את הכל גלוי. עלינו לפתור את שאלת האמצעים: איך הם ניתנים לנו מן ההסתדרות הציונית – אם הם ניתנים – ובאילו תנאים.

המועצה הראשונה לפועלי עבודות ציבוריות ובנין התקינה שלוש תקנות חשובות:

א. השואת המחירים: עלינו להוסיף ולפתח את הנטיה הזו.

ב. החבורה האחראית־העצמאית: זו הצליחה – ועלינו לקשר אותה אוּצוֹת להסתדרות.

ג. הכרת העבודה הציבורית כחלק מעבודת החקלאות וההתישבות: שעתה של תקנה זו הולכת ובאה. תתחיל בארץ פעולה ישובית־חקלאית, תבואנה עבודות הכשרה: אחדוּת המסגרת ההסתדרותית לפועלי העבודות הציבוריות ולפועלים החקלאיים תועיל לחזק גם את החקלאות גם את העבודה הציבורית.

המועצה צריכה להקדיש סעיף להבנתנו ולהכשרתנו. למלאכת הבניה, אשר המשרד ניסה לעשות לקראתה פסיעות ראשונות, למען נוכל להופיע גם בשדה זה כגורם קבלני עצמאי.

אב, תר"פ.

---

בְמַעֲלֵה דְרָכִים

מאת

דוד רמז

במועצת הסתדרות הבנין, חיפה

עברנו תקופה של שנה ותשעה חדשים. בתקופה זו נוצר המרכז הקבלני של ההסתדרות הכללית – המשרד לעבודות ציבוריות ובנין – והגיע למה שהגיע. תקופה זו כללה את סערת המערכה הראשונה: ההסתגלות לאקלים, השליטה בפטיש ובכף־הסיידים, רכישת ראשית האמון מצד הציבור והממשלה, הצטרפות לקיבוצים, חבורות וגדודים.

תנאי פעולתנו הישובית, שחזרו ודילדלו את זרם העליה, בהחילו אך לפכּות, והגיעוהו כמעט עד אפס בזמן האחרון – עושים את פועלי הכבישים לרובד מיוחד בתוך רָבדי תנועת העבודה. הכבישים – על שמם יקרא הרובד הזה, אם כי פועלי הכבישים עברו – דרך חלל ריק של חוסר־עבודה, במשך חדשים אחדים רצופים – מכיבוש לכיבוש; מסלילה לבניה.

ציבור פועלי הכבישים סלל נתיב של פעולה עצמית אל מחוץ לתחום העבודה החקלאית, כלומר, המשיך את נטית־הקו של כל עבודתנו בארץ – ועדיין לא הכיר בעצמו במפעלו. עוד לא באה הבחירה הגמורה, מתוך הכרה ברורה, בדרך האחת: דדך האחריות לעבודה ולעובד, לעומת מסילת העבודה השכירה. גם לעינים מבפנים נראות שתי הדרכים דומות בסימניהן החיצוניים: כאן משגיחים ושם משגיחים. כאן מנהלים ושם מנהלים, כאן פקידים ושם פקידים. וכאן – נוסף על אלה – התאמצות יתירה וגרעון. ואולם, כעבור מספר שנים יוכּר ההבדל. פעולת השכיר ידועה לנו מנסיון דורות. ידענו את דרך עבודת הניצול בּפוֹעל: כיצד עבודה זו מסדרת אותו. כיצד היא מחנכת אותו ומרחיבה את דעתו. לא כל כך ידועה לנו הדרך השניה – בהתפתחות שנים. אולם חשים אנו את ערכה גם בתקופת עבודתנו הקצרה. רק בדרך הפעולה העצמית נרכוש לנו את ההבחנה במקצוע, את קשרי התעשיה ואת הכשרון לסדר, להקיף, לשכלל ולהרים את המקצוע – וגם את הקיבוץ, הרציני, האחראי, המסודר, הנשמע לציבור והעובד ברוח ביצור עמדתנו הכללית.

לפני שמונה חדשים. כשבאה התוכחה הקשה נגד עבודתנו, שהיה בה כדי לקפח את נסיוננו בראשיתו – עמדנו בגאון נגד ההתקפה. ואולם כיום – אחרי שבגרו הנסיון וההכרה – עלינו לדעת שפעולתנו מחייבת ומטילה אחריות. ועלינו להגיד, מבלי לחשוש לחוץ ולפנים – כי מצבנו חמור ורציני מאד. חמור במובן המדיני־הכלכלי והסידורי גם יחד. מעכשיו תחול פרשת־הדרכים בעבודתנו: לעליה או לירידה. קשה הביצור מן הכיבוש.

עבודתנו, שלא ירדה למטה מאלף איש, יש לה רגישות יתירה ליחסה של ממשלת ארץ־ישראל ומחלקותיה לענינים הקשורים בעליה ובעבודה העברית. יחסים אלה נשתנו בזמן האחרון לרעה. על כל פירור עבודה שאנו מקבלים מאת הממשלה נמתחת מצד חוגים ידועים “ביקורת” קשה – בנוסח שטנת המשלחת הערבית – והממשלה נרתעת. בזמן האחרון כמעט שחדלה עבודה ממשלתית להגיע לידינו. מעשרים וחמש הצעות שפירסמה ממשלת ארץ־ישראל, מאז 1 בינואר 1922. קיבלנו אנחנו רק שתים!

דבר הגרעון שלנו עד אפריל אשתקד, שקיבל את פרסומו וביאורו במועצה הקודמת, לא חדל להיות לשיחה ולנשק נגדנו. מאז עברה שנה ואנחנו ניהלנו את עבודתנו בכוח אותם האמצעים הדלים של ההשקעה הראשונה ובעזרת כספים שלוינו ופרענו – הקרן על הריבית. החזרנו במשך השנה חלק קטן מן ההפסדים בעבודת הכבישים – והשקענו אותו שוב בכיבוש העמדה החדשה: מלאכת הבניה. גרם מזלנו, שכשרכשנו לנו נסיון רב־ערך במקצוע הכבישים והעמדנו קיבוצים המוכשרים להוציא לפועל כל עבודה אחראית במקצוע זה – נפסקה עבודת הכבישים של הממשלה כמעט כליל, מאין כספים בתקציב הממשלתי למטרה זו (כביש ראשון–רחובות נבנה בכספי הלואת “אוצר ההתישבות” לממשלת ארץ־ישראל) – ושרדו לנו הכבישים הקטנים במשקים החקלאיים ובשכונות העירוניות החדשות.

ההתחלה העצמאית במלאכת הבניה חלה עוד בחורף תר"פ, כשהמשרד כולו היה מרוכז עדיין בעבודות הכבישים הגדולות. נעשתה התחלה לא רשמית, בלי עזרת מישהו. המשרד לעבודות ציבוריות פנה לצד זה רק אחרי שהתחלתה, שנעשתה כמעט בהתאמצות יחיד, הנבּיטה צמחי פעולה חדשה בפתח־תקוה, ראשון־לציון, חיפה, כנרת, דגניה, מגדל, כרכור. הטלנו על עצמנו את סילוק חובותיהם של הקיבוצים החלוצים בעבודות הבניה ועזרנו להם להיחלץ ממצבם הקשה, כמו שהכרנו בזמנם בהפסדים של עבודות הכבישים, שרובם חלו בתקופת הפעולה שלפני יצירת המשרד הקבלני של ההסתדרות.

השקענו עד עכשיו בכיבוש “כף־הסיידים” סכומים חשובים. אפס, החדירה לתחום הבניה אך זה החלה. ועלינו לדאוג לביצור קרן יסודית לעבודתנו הקבלנית, למען הבטיחה ממקרי הפסד ולהכשירה לשמש בסיס להשקעת רכוש.

עזרה חשובה לעבודתנו המציא בנק הפועלים. בהלואותיו נגד שעבוד תשלומי נותני־העבודה. באסיפה המיסדת של בנק הפועלים דרש מישהו, המתימר לדבר בשם פועלים, לא לאשר את הלואות בנק הפועלים לעבודות הציבוריות. כיום שולמו כל ההלואות הקודמות, והסכום הנמצא במאזן לראשון באפריל 1922 מורכב כמעט כולו מהלואות לעבודות חדשות, ההולכות ונפרעות כסדרן. המחזור הכללי של המשרד בבנק הפועלים הגיע עד 70,000 לי"מ. זוהי עזרה גדולה, מסחרית.

אציין מספרים אחדים. העבודות שקיבלנו עד היום באו:

1. ממחלקות הממשלה:

א. האזרחית על סכום 170,000 לי"מ

ב. הצבאית " " 15,000 "

ג. הרכבת " " 15,000 "

ד. ועדת הקברות הממלכתית " " 12.000 “ 212.000 לי”מ

2. יק"א. הקרן הקיימת, אגודות בונים ואנשים פרטיים 100,000 "

סך הכל 312,000 לי"מ

מהיקף זה הוצאו אל הפועל עד היום לערך שני שלישים – ויש עוד לעשות, לפי החוזים החתומים, עבודה על סך 90,000 לי"מ.

מספר העובדים כיום:

בכבישים 812

בבנין 438 1250

במשך החודש הקרוב יקבלו המספרים צורה כזו:

בכבישים 872

בבנין 710 1582

טבלה זו בנויה על העבודות שישנן ולא על אלו העתידות להתקבל. העבודה ברובה הועתקה מן השדה לערים – ולפיכך אין היא מורגשת כיום בה במידה שהיתה מורגשת במחנות.

עלה בידי ההסתדרות לרכז בעבודתה חבר מומחים חשובים. סודר משרד טכני, ההולך ומתפתח יפה, ומקומו יכירנו בין טובי המוסדות ממין זה בארץ. במשך זמן קצר ובתנאים איומים של חוסר־עבודה נעשתה פעולת החדירה לתחום הבניה.

מתוך העבודה, מתוך הפעולה העצמית, נפתחו לנו חלונות למפעלים חדשים. אציין את מחלקת הנגרות ביפו ואת פלוגת המכוננים של גדוד־העבודה בירושלים. תלויה ומחכה להגשמתה הצעת המחצבה המרכזית, המכוונת להרחבת עצם הבסיס של פעולתנו בבנין.

כּיוַנוּ לאסוף את המועצה עם כניסתנו למקצוע החדש: הבנין. תתן המועצה את תשומת־לבה לענינים הסידוריים: לשאלות ההנהלה, המשמעת והמשמיעים, היחסים עם הקיבוצים, המחירים. תקבע את צורת המוסד הקבלני של ההסתדרות ותברר את דרכי עבודתו להבא. אנו עומדים במעלה־דרכים – ובסידור עבודתנו כלולות כל שאלותינו.

ניסן תרפ"ב.

---

יֵשׁ – וָאָיִן

מאת

דוד רמז

במועצת ההסתדרות ג', חיפה

הים הגדול של חוסר־עבודה מכסה עכשיו על איי־העבודה ויש ענין להבליטם. יש צורך לספר על פעולת המשרד לעבודות ציבוריות ובנין בתקופה האחרונה, על ההשתדלויות, במגמות שונות, להשגת עבודה ויצירתה. צריך ליחד את הדיבור גם על העבודות הנעשות בארץ ואינן מקילות את מצבנו, כי נמסרו לזרים, גם על העבודות שהיו יכולות להיעשות מצד מוסדות שונים והגשמתן נעכבת ללא הכרח. בעיכובים אלה כיום – יהיו מצד מי שיהיו – יש ממידת “פושע – ויש לו ידים להקל מאֵד – ומתנכר בצרה”. סמכנו בראשית השנה על עבודות אחדות גדולות, שנראו לנו קרובות. עבודות אלה היו: בּיוּב ועבודות ציבוריות ובנין בתל־אביב בכספי ההלואה האמריקנית לעיריה, בנין מוסדות חינוך בכספי עזבון קרן כדורי, בניית קברות חללי המלחמה בירושלים ורמלה (היה לנו יסוד לקוות כי ועדת הקברות המלכותית הבריטית תמסור עבודות אלה לנו, אחרי שהגשמנו את בנין קברות חללי המלחמה בבאר־שבע ובלח, ואחרי שאגודת החיילים המשוחררים, שחבריה עובדים בשוּרותינו, תמכה תמיכה מוסרית בהצעתנו), בנין המחסנים הגדולים בחיפה להנהלת הרכבת הארץ־ישראלית (בהיות זו בעיקרה עבודת בּטוֹן, הדורשת שיטת הגשמה והשגחה אירופית, ובהיות שתביעתנו לעבודה מאת הנהלת הרכבת לא נתמלאה במידה צודקת כל־שהיא, מיום קיום המשרד לעבודות ציבוריות ובנין, אמרנו כי הפעם תתעשת הממשלה ותמסור לנו את בנין המחסנים. מצדנו התאמצנו לא לתת מקום להפרשים גדולים בין הצעותינו להצעות אחרות), המשכת כביש ראשון־לציון–רחובות, שלהתחלת בנינו ניתנה לממשלה הלואה מצד מוסדותינו ומהלואה זו עוד נשתייר כסך ארבעת־חמשת אלפים לי“מ באוצר הממשלה, התחלת העבודות הגדולות לחברת החשמל של פינחס רוטנברג, בנין שכונת מוֹנטיפיוֹרי בירושלים, שרבבות אחדות לירות מזומנות שמורות לה, בנין הספריה הלאומית, בית הקרן הקיימת, המכללה ועוד בנינים לאומיים, ולאחרונה בנין כבישי הגליל, לחיבור מושבות הגליל התחתון עם כבישי המדינה הראשיים, בהשתתפות יק”א וההנהלה הציונית. – אילו נוספו אף מקצת מעבודות אלה על העבודה המצומצמת השכיחה, הנעשית סוף סוף בכל פינות הארץ גם בשעת־מַשבּר זו, כי אז – יחד עם התקציב העוזר של מחלקת העבודה ועם המשכת האשראי לבנין מצד הבנקים האפותיקאיים, הציוני־הכללי והאמריקני – היה בכוחן לשנות את מצב העבודה מן הקצה אל הקצה, אך סיכויי העבודה כולם נכזבו: רוב העבודות המקוּווֹת נדחו ונתעכבו בהוצאתן לפועל, והעשוי – רובו נמסר לא לנו.

התחלת העבודות לחברת החשמל בוששה לבוא – על הסיבות לא נעמוד כאן – עבודת הרכבת נדחתה בשעה האחרונה, לאחר מסירת ההצעות של הקבלנים, מחמת שינויים בתכנית, והיא עתידה, כנראה, לעמוד – בזמן מן הזמנים – להזמנת־הצעות שניה; התפתחות הדברים בענין עזבון כּדוּרי ידועה למדי; המשכת כביש ראשון–רחובות וכל הצעותינו לממשלה על הגשמת כמות מסוימת של עבודות ציבוריות נחוצות (כמו כביש יפו–קלקיליה ועוד) נגד נכונות מוסדותינו להלוות לממשלה בתנאים נוחים את כל הסכום הנחוץ לעבודות אלה – כל ההצעות האלה לא מצאו עד היום הד בלב ממשלת ארץ ישראל. אין ממשלת הארץ מרחיקה לכת בנדון זה מבעל־הבית בתל־אביב, החושש וחוכך מקבל הלואה המוצעת לו, לשם סלילת כביש ברחובו או יצירת מדרכה ליד ביתו; חדשי המשא־ומתן עם עירית תל־עביב על התחלת עבודות כל־שהן לא הביאו פרי. גם העבודות הגדולות של עירית תל־אביב, בכספי ההלואה, עוד מעט והיו לדבר־אגדה, עקב עֵרוּתם הציבורית של מנהלי העיריה. נראה הדבר שלוּ היו יכולים למסור למישהו את כסף ההלאה בריבית נאה, כי אז היו בוחרים בזה מבכל עסקי בנין וסידור העיר; התחלת בנין שכונת מוטיפיורי נעכבת מצד העומדים בראש, אנשים נשואי־פנים, טרודים בטרדות ישוביות ולאומיות, ושעת הבנין אינה דוחקתם; בנין הספריה הלאומית, אשר גם למענו שמור סכום הגון במזומן, אינו מתגשם מתוך עודף רצון, מתוך רצון להקים מלכתחילה בנין גדול, הדורש כספים מרובים מאלה שישנם במזומן, ולפי שעה אין מתחילים. כך נולדה המצוקה הרותחת של חוסר־עבודה מתוך אדישות הממשלה והמוסדות הציבוריים העבריים בעלי־היכולת – גם יחד! ולמי נמסרת העבודה הנעשית?

הממשלה עינה פקוחה על כל עולה עברי חדש הבא לארץ. הנקל לה להחזיר פועל מחוסר אמצעים לארץ גלוּתו. ביקורת העליה מיוסדת על שיטה כלכלית חמורה: כאשר תוכל עבודת הארץ שאֵת. והרשות לנו לשאול: על איזו שיטה כלכלית מיוסדת מסירת עבודות המדינה הגדולות – החידות! – לקבלן יחיד פרטי, לא ארץ־ישראלי, לא ערבי, לא עברי, למען יוכל לנצל אותן להנאתו בלי חוק וגבול? (שהרי אין כל חוק עבודה בארץ, אין שכר־יום מינימלי, אין שיעור ליום עבודה, אין הגבלת ניצול עבודת נשים, ילדים וזקנים, אין כל הסתדרויות פועלים – מלבד העברית – אשר תבקרנה את משאו־ומתנו של הקבלן עם פועליו) מהי השיטה הכלכלית או המדינית, אשר על פיה מוסר השלטון הצבאי הבריטי בארץ עבודה על עשרות אלפים לירות מצריות בצריפין לאותו קבלן איטלקי בלי כל טנדר, וכל מחאותינו למחלקת העבודה של הממשלה נשארות מעל? מהי השיטה הכלכלית, שעל פיה מוסרת ועדת־הקברות הממלכתית הבריטית את שתי עבודותיה הגדולות בירושלים וברמלה – על 50 אלף לי"מ! – לא לאלה שעשו את עבודת באר־שבע ובלח, גם לא לזה – קבלן ערבי פרטי – שעשה את העבודה בעזה, כי אם שוב לאותו קבלן איטלקי. הנוכל להאמין כי רק ההפרש של אילו מאות לירות (שגם הוא מוטל בספק) – הוא המניע לבַכֵּר את הקבלן המנצל הזר על פני חברת פועלים שיתופית אחראית, היושבת בתוך הארץ, הרעבה לעבודה, ומונה בתוך שורותיה עשרות חיילים בריטיים משוחררים? האין כוח לממשלה הירושלמית להשפיע על לונדון בנדון זה? מדוע הספיק כוח הממשלה הירושלמית לבטל לפני שנתים את החלטות לונדון למסירת עבודת עזה לנו, מתוך חששות מדיניים רחוקים, וכיום לא מצאה הממשלה אונים לפעול, כי משתי עבודות גדולות של הועדה הממלכתית לקברות המלחמה תימסר לפחות האחת, זו שבירושלים, להסתדרות העובדים העברים? היש כאן שיטה נגדנו, או במסירת עבודות המדינה פועלים גורמים מקריים, אשר הם מחוץ לכלכלה ומחוץ למדיניות?

ידוע שלא צברנו רוָחים עד היום בעבודות הממשלה, אך את עבודותינו מילאנו ביושר ובאחריות. הממשלה מוכרחה להביא בחשבון את העבודה העברית המסודרת, השיתופית והאחראית, המשתמשת בכלי־עבודה ובשיטות אירופיים – היחידה בארץ, אשר עיניה לא לניצוּל וּלבצע רוָחים. כל ממשלה בת־תרבות בארץ חסרת־כל היתה מוקירה כוח עובד מסודר, הנושא בתוכו את השאיפה לשכלול העבודה – והיתה עוזרת לביסוסו. והממשלה, אשר נטלה עליה התחייבויות מסוימות כלפי העם העברי, המתישב בארצו השוממה, הנעדרת כל תרבות עבודה וחרושת, ממשלה זו – חובותיה לנוכח העובד העברי כפולים ומכופלים!

במחלקת העבודות הציבוריות של הממשלה חלו חילוּפי גברא ואִתם גם חילופי שיטה. השיטה החדשה היא: עבודה יומית בהשגחת פקידי הממשלה. שיטה זו, הנראית כזולה, היא במשק המדינה אחת מהכי־יקרות – גם אם תהיה בנויה על ניצול הפועל הפשוט עד הדרגה האחרונה. אם בהגשמת העבודות בקבלנות יש ליקויים, שצריך להילחם בהם ולתקנם, הרי העבודה היומית בהנהלה בלתי־אמצעית של מוסדות הממשלה היא מופרכה, בתור שיטת עבודה של המדינה, ולקויה ביסוֹדה. לפנינו עמדה השאלה: אם לקבל עבודה במחירים 12, 15, 17 גר"מ (לפי ראות עיני הפקיד) – או להישאר מחוץ לעבודה. אנו החלטנו בחיוב. בעבודות המדינה חשובה קודם כל העוּבדה של השתתפותנו בפועל בהגשמתן – אֵם כל פעולה ותביעה להטבת המצב. הכנסנו עד היום לעבודת עטרות – בנין שדה־תעופה – חמישים פועלים. כדי לאַפשר את קיוּם העובדים במחירים הנקובים למעלה, פיטרנו אותם ממסי קופת־חולים והוצאות סידור המחנה, ומחלקת העבודה קיבלה עליה את ההוצאות האלה. עלינו ועל ההסתדרות הציונית לראות את עבודות המדינה (עבודות כל מחלקות הממשלה והעיריות) כיסוֹד שאין לזוז ממנו, ואם גם הממשלה אינה מביאה לעת עתה בחשבון אותנו ואת צרכינו. כל הפסד בעבודות המדינה, מפאת שפל המחירים והתנאים כיום, היא השקעה אשר לא תשוב ריקם. כי היא הקובעת לנו מקום בתוך מסגרת המציאות הכלכלית־המדינית של הארץ. ואין לשקול את כל מלוֹא־ערכּוֹ של כיבוש זה כלפי השנים הבאות, ואפילו הקרובות. ויאָמר נא הדבר גם לציבורנו אנו, הציבור הנושא בעול כל כיבוש אחראי: פרישוּת איסטניסית ותביעה מן החוץ לא תצלח כאן. ודוקא הקיבוצים המסודרים אשמו בנדון זה בזמן האחרון לא מעט. הציבור בעטרות נאסף מבּוֹדדים, ועוּבדה זו משפיעה לרעה על כל סדרי העבודה ומהלכה, והיא פוגמת ביחסים, בין בפנים ובין כלפי חוץ.

ומדי דַבּרנו משפטים את הממשלה, לא נוכל לעבור בשתיקה על העובדה, כי בבית־חרושת “נשר” הוזמנו מצרים לעבודת חפירה, על ידי קבלן יהודי, כי בחברת “מַלח” בעתלית עובדים עשרות ערבים, קרואים ממרחקים, כמעט בקביעות, תחת מסוה “עבודות זמניות”, כי במוֹצא, על יד ירושלים, מופעל בית־חרושת ללבנים אך ורק בידי ערבים, וכי שכונות שלמות בירושלים וטבריה נבנו בידי קבלנים יהודים ופועלים ערבים. עבודה אינה חסרה לא בישוב ולא במדינה, אך היא חסרה לנו, לפועל העברי.

בשורת הבנינים הלאומיים עומד להתגשם קודם כל בנין המכללה. היה נסיון בכל זאת למסור את ראשית העבודה לקבלן פרטי. אנו דרשנו כי העבודה תימסר להסתדרות – והמחירים יקָבעו על ידי ועדת מומחים משני הצדדים. מכתבו של חיים וייצמן למשרד מראה לנו כי הכיר בחוש נאמן מרחוק בזכותם של העובדים להגשמת בניני הלאום.

המצב מחייב הגדלת תקציב העבודה, מצד אחד, ודרישת תשלום עוד 10,000 לי"מ מאת קרן־היסוד לקרן הקיימת לשם רכישת קרקע לשכונות־העובדים. שני אלה המועצה צריכה לדרוש מאת ההסתדרות הציונית.

אם לבניה – אין דרך אחרת…

אדר א' תרפ"ד.

---

חֶשְׁבּוֹן מוּל חֶשְׁבּוֹן

מאת

דוד רמז

בקונגרס הציוני הי"ד, וינה

לא נכון הדבר, כי השמאל מתנגד לעליה הרביעית. השאלה אם לעזור לה או לאו – אינה עומדת כלל. השאלה היחידה היא: מה לעשות ואיך לעזור? לכשיסודר פעם מפקד הישוב החדש יתגלה כי הוא מורכב משמונים למאת אנשים עובדים, חמישה למאה ספסרים וחמישה־עשר למאה בעלי רכוש. לחמישה־עשר אחוזים אלה לא יביא הבנק לתעשיה תועלת מרובה. אין הם זקוקים כלל לעזרת הבנק. את חמשת אחוזי הספסרים אנו עוינים כולנו. ושמונים אחוזי העובדים מענינים אותנו לא פחות מאשר את האחרים. כאן הוצגה לפנינו השאלה: אם הפועל העברי נכון לוַתר על רוב יהודי בארץ? גם אנו פונים לשואל הזה בשאלה: הרוצה הנך להשיג רוב יהודי על ידי ויתור על עבודה עברית? השואל חָלק לנו מחמאות באמרו כי הפועל העברי מוכשר להוציא מתחת ידו יותר עבודה מאשר הפועל הערבי – ואילו הוא גופו מעסיק בנטיעותיו דוקא פועלים ערבים. כאן הוצג חשבון, לפיו עלה הפועל היהודי בשני מיליון פונט יותר מאשר הבלתי־יהודי. מספרים אלה הובאו להגיד כי עבודה עברית היא מן הנמנעות. לעומת זאת קיים בארץ קבלן אחד – המשרד לעבודות ציבוריות ובנין – אשר אמנם הפסיד 60,000 פונט, אולם כבר הוציא לפועל עבודות בסכום של מיליון אחד פוּנט, בכלל זה רבע מיליון פונט עבודות הממשלה – והכל בידי חלוצים, פועלים בלתי מנוסים (קריאות: אבל אנו משלמים את הגרעונות!). שכר־לימוד צריך לשלם! – אין ה“נאֶפּ” הציוני יכול לשאת את הד"ר אַרתור רוּפין מפני “הנשמה היתירה” שבו. והרי הוא אשר עשה לבנין הכלכלי של הארץ ולפיתוחה – גם בעזרת העובד וגם בעזרת היזמה הפרטית – מה שעשה חיים וייצמן לפוליטיקה הציונית.

אב תרפ"ה.

---

לִבְנִיַּת שְׁכוּנוֹת הַצָּפוֹן בְתֵל־אָבִיב

מאת

דוד רמז

במה נרכז השנה את דאגת העבודה לפועלי תל־אביב?

יתכן כי הבניה הגדולה הכּרכּית תאיט צעדה בחדשים הקרובים. יש סימנים להתמעטות העבודה. ואם גם לא תתמעט זו במידה ניכרת – הרי מוטל עלינו להכין כר־עבודה לעולים. ומאחת ניזהר: מהרעבת הפועלים ומפירורי־עבודה. את הכוחות המקצועיים הפנויים עלינו להשקיע במפעל בר־קיימא. ומפעל כזה הוא – בנין אלף ומאתים בתים טָפסיים לשכונות העממיות בצפון תל־אביב.

הבניה הקטנה, העממית, היתה בשעתה מעין פתיחה לבניה החדשה בתל־אביב: כעת היא יעוּדה להיות ההשלמה ההכרחית. ימין ושמאל בעיריה מאוחדים בדעה זו, לכל הפחות להלכה. איש לא יחשוב כיום למפעל נפסד את דבר הקמת 250 הבתים בנוֹרדיה ובשכונת־ברוכוֹב בזמנם. תשלומי נורדיה (שכונת־ברוכוב לא סידרה עדיין, קצת מסיבות שאינן תלויות בה וקצת מתוך רפיון־יד, את האפּותיקות) לבנק האפותיקאי נכנסים – עד כמה שידוע בציבור – כסדרם ובדיוק גמור. ואת אשר הביאו הבתים הקטנים האלה למאות משפחות – רק בשם אחד יכוּנה: “הצלה”.

השכונות העממיות בתל־אביב מונות כיום לערך 1500 חבר, רובם ככולם בתי־אבות. לרשות השכונות האלה נמסרו לעת עתה רק 1100 מגרשי־בנין בצפון תל־אביב, כדלקמן:

שכונת הפועלים 200

שכונת אוהלים וצריפים 450

שכונת השכנים א' 350

שכונת נמלים 50

שכונת עובדי העיריה 50

בסך הכל 1100

בתוך 1100 אלה נמצא, לאין ספק. מספר כל־שהוא, אם רב או מעט, אשר יבנה בכוחות עצמו, לאחר שתתפתח בשטח הזה פעולת הבניה וההתישבות. אנו ננקוט כעת את המספר המלא – כמו שהוא.

הבית הטפסי, אשר עליו מיוסד החשבון, צריך לעלות 200–210 לירות מצריות. כל העדפה על הסכום הזה צריכה לבוא בעין מצד הבוֹנה. אם תסודר בניה טפסית (בעלת מידות וצורות מסוימות ביחס לחלקי הבניה, וביחוד – ביחס לחלקי־העץ), בכמות גדולה ועל פי תכנית ערוכה מראש, יוכלו לבנות במחיר זה בקירוּב בית בן שני חדרי־דירות, בצירוף חדרי־שימוש. התכנית צריכה להתכוון להשאיר מקום להוספת חדר שלישי, אשר יבנה לו הבונה בזמן מן הזמנים.

בהקמת הבית הטפסי צריך הבונה עצמו להשקיע, אם בכספו ואם בעבודתו, סך 30–40 לי“מ. הסך הנותר – 170 לי”מ – צריך לבוא:

א. מאת הבנק האפותיקאי הכללי, הלוָאה כנגד אפותיקה ראשונה – 120 לי"מ;

ב. מאת קרן־היסוד, הלואה כנגד אפותיקה שניה ובתנאי תשלומים מתאימים – 50 לי"מ.

כדי להנמיך את שער־הריבית הגבוה של האפותיקה הראשונה, מטעם הבנק האפותיקאי הכללי, יצדק לא לזקוף כלל ריבית על ההלואה של קרן־היסוד, או להסתפק בריבית סמלית בלבד.

סילוקי שתי ההלואות, עם התשלומים הנוספים לסידור כבישים ומים, לא יעלו על סך 160–170 ג"מ לחודש. וכאן מונחת הבטיחות המוחלטת לפרעון ההלוָאות.

גיוס הכספים למפעל זה – אם יעמידוהו במלוא קומתו וערכו הישובי – לא יהיה מן הנמנעות וגם לא יפגע לרעה במפעלים אחרים.

ואם יכבד עלינו מימון המפעל בשנה אחת, ומטעמי חוסר־עבודה לא נהיה נאלצים להוציאו לפועל כולו בשנה אחת, – נגשימנו במשך שנתים, בדרך בניה רצופה. ואולם – הסידור צריך להיות מלכתחילה מקיף ושלם. סוף מעשה – במחשבה תחילה. אז תקום התאגדות ממשית של חברי השכונות – לשמה, לשם הבניה וההתישבות, ובכל שכונה תוכל להופיע עזרה הדדית מחברים לחברים.

נתונה היכולת להכשיר את המגרשים, במובן החוקי והטכני, לבניה במשך שבועות מעטים, וחובה מוטלת על העיריה, וביחוד על סיעת הפועלים בעיריה, להחיש ולהמריץ את פעלה זה בכל אוֹן.

כל השאר יהיה תלוי בגורמים הלאומיים ובשכונות עצמן.

חשון תרפ"ו.

---

פִּקְפּוּקִים

מאת

דוד רמז

במועצת ההסתדרות הט"ז, תל אביב

לפני ארבע שנים היה בינינו מי שפיקפק בענין שכונת העובדים. אחד מחקלאינו הטובים העמיד שאלה בדבר התבן, אשר אנשי שכונת העובדים יהיו אנוסים לקנות לבהמתם מן החוץ, ורעהו הקשה אף הוא קושיות מעין אלה. והנה מה שהובע בדרך פקפוק בתוכנו הפך ודאי בהנהלת הקרן הקיימת לישראל: שם נאמרה “לא” חתוכה לרכישת השטח הנדרש לשכונת העובדים – וגורל אלפי משפחות הפועלים בערים נחרץ.

אם נשאל: מהו אסון מצבנו כיום ומהו אסון כל ההמון העובד העממי בעיר? עלינו לענות: קודם כל – חוסר שכונת העובדים. כספי הפועלים נתבזבזו לדברים שאין בהם משום יצירה – ואשת העובד לא מצאה את מקומה ותפקידה הנכון. לב תל־אביב זה, אשר הוקם בימי הגיאות, יכול היה להוליד לנו דרך אגב גם את עיר־הפועלים החקלאית ליד תל־אביב, אילו הכינונו מפעל זה בזמנו – ומצבנו היה יכול להיות אחר לגמרי.

עכשיו יש בינינו אחד, אשר הוא, לפי דבריו, הראשון לתביעת השגת 120,000 פונט להגשמת העבודות המוצעות. האחד הזה – יעקב אֶפטר. אלא שהוא… מפקפק, מפקפק אם הדבר אפשרי, ואם לא עשתה כבר ההנהלה הציונית את כל אשר אפשר היה, ואם יש לנו רשות בכלל להציג דרישות אולטימטיביות. פקפוקים אלה יכולים להיות גם חותכי־גורל. תכנם – המשכת הבטלה של אלפי פועלים, אשר מאחוריהם עבר של רעב ונכחם – הוֹוה של סיוע. מוֹצא מן המשבר הזה ישנוֹ – או להתגברות או להתפוררות. אין כל דרך להמשיך “כך”, אפילו אם הממשיכים “כך” קוראים לעצמם אופטימיסטים. ואין אני מבין את האמונה הזאת שההנהלה הציונית היא למעלה מן החטא – והאשמים הם מוסדותינו אנו, “סולל־בונה” והמרכז החקלאי, הנחנקים בעָניים. “סולל־בונה”, המעסיק 3000 פועלים – ומכשירי עבודתו, המכונות והמחסן, בהם לבדם הושקע לערך סך 45,000 לי"מ – מהו ההון היסודי אשר ניתן לו? המספיק הוא במידה כל־שהיא לפעולתו ולתפקידו בשעה זו? י. א. נוטה דוקא כאן להאשים וללמד זכות על אלה אשר יכלתם גדולה לאין שיעור וערך מִיכלתם של מוסדותינו.

מהי, לדעתי, חטאת ההנהלה הציונית? לא פריקת־עול, חלילה, כי אם חטאת רְהִיָה ופולחן המסגרת המאוּבּנת. אנו אומרים: אם אין פתרון לתביעת החיים בתקציב של השנה – עלינו לחפש מוצא אחר. ומי שמאמין במוצא לציונות מוכרח להאמין ולעשות לחילוץ התנועה הציונית והישוב העובד בארץ מהמצב בו הם נתונים. מוכרחים להקביל תכנית־עבודה מרוכזת לעומת הבטלה המרוכזת. אילו נמצאו מתנגדים לתביעה זו, היינו אומרים להם: קחו את האחריות על עצמכם, אולם נגד מפקפקים אין עצה.

על המועצה לדרוש: הפסקת המצב הזה ושינויו מן הקצה אל הקצה ובאופן דחוף. דרישה זו צריכה להיות תנאי לכל המשך של חיים רגילים והתעסקות רגילה במוסדותינו. ואם להנהלה הציונית יש עמדה אחרת והיא אומרת לרפא את המצב בחצאי־תרופות למיניהן – החברים שלנו צריכים להסתלק מן ההנהלה הציונית. הרשימה, רשימת העבודות, איננה תנאי: יתכן להוציא עבודה זו ולהכניס אחרת במקומה. אך הסידור הדחוף של עבודה פּרוֹדוּקטיבית לכל העובדים – תנאי. ואַל תנחמונו הבל, כי חוסר־עבודה מצוי בכל העולם: באנגליה, באמריקה וכו'. חוסר העבודה באנגליה אינו שולל את אנגליה – והבטלה של אלפי חלוצים אצלנו שוללת את הכל. למה מצבנו אנו דומה? לא לחוסר־עבודה באנגליה, כי אם לחוסר מלך באנגליה. זה לא היה יכול להימשך באנגליה חדשים רצופים. הציונות היא תנועת עבודה, תנועת כיבוש שממה ובנין משק. ואם קדמו ובאו לארץ אלפי עובדים חלוצים – התשובה של הציונות יכולה להיות רק אחת: עבודה! עבודה חיה ופוריה, למען לא יתפוררו כוחות אלה שנכנסו לארץ ולמען לא יתפזרו המרץ הציוני והיכולת הציונית. והדבר הוא לא רק הכרחי, כי אם גם נתון להוציאו אל הפועל. אם לא נרגיש את עצמנו כפותים בכבלי הדוֹקטרינה הגוזרת, שאין ללוות על חשבון התקציבים הבאים ומוטב לנוון את העובדים, מאשר לזרז את האמצעים, ובה בשעה אשר י. א. מדבר כאן פיאַניסימו, מדבר דוקא לוּאיס ליפּסקי בניו־יורק פורטיסימו ואומר בקול ברור, כי אין הציונות האמריקאית רוצה ברעבוֹן הפועלים. בשם מי איפוא מדבר י. א.?

צבי לופט דיבר כאן על משיכת הון פרטי למטעים. י. מילסון דיבר על מלוה לאומי. דברים אלה קרובים מאד ללבי. אולם קודם לאלה ותנאי להם – חיסול חוסר העבודה. כל זמן שיש 5000 איש בתוכנו שאינם יודעים מה לעשות בגופם ובנפשם, ביומם ובלילם – אין לעשות אלא את הדבר האחד: למצוא את הפתרון לעבודה לאלתר, ואם גם צריך – לשעבד לזה ששית מהכנסות השנתים הבאות. על שאר התכניות נדבר לאחר זה. נדאג לכך כי בועידה הכללית נוכל לדבר לא על רעב, כי אם על תכניתנו בציונות.

כסליו תרפ"ז.

---

עַל "סוֹלֵל־בּוֹנֶה"

מאת

דוד רמז

תשובה לויכוח בועידת ההסתדרות השלישית, תל־אביב

כחבר הועד הפועל, אשר השתתף שנים אחדות במנהלת “סולל־בונה” אקדים את הדיבור על עניני מוסד זה, אם כי אחרי דברי הבקורת שנשמעו כאן על כלל עבודתה של ההסתדרות טבעי הוא כי יהיה לי רצון לנגוע גם בענינים אחרים. ביחס ל“סולל־בונה”, הריני מקיים חובה של הגנה על עצמי, על חברַי לעבודה – ועל המוסד. מסופקני אם ההסתדרות, הועד הפועל שלה ושאר מוסדותיה מילאו את חובתם לאחד ממוסדות ההסתדרות בשעת דחקוֹ. אנשי “סולל־בונה” לא זו בלבד שלא נעזרו בגיוס כוחות מוסריים וחמריים לעידודם הם ולהצלת המוסד, אלא הם הפכו מטרה לקטרוג כפול: משקי ואישי. שני הקטרוגים גם יחד – המשקי והאישי – באו ברוב ענין. שניהם זכו להיעתק במשך 24 שעות מתוך עתונות הפועלים אל דפי “דואר היום”.

ורוצה אני למַצוֹת קודם כל לעצמי: מה אמרה הבקורת הזאת למוסד, אשר במשך שמונה שנים לחם מלחמת־כיבּוש גדולה והשלים את הפועל העברי על עמדה מקצועית חשובה? מה אמרה הבקורת הזאת לאנשי המוסד, אשר נשאו בעולו 6, 7, 8 שנים?

“סולל־בונה” ניהל עבודת־כיבוש משקית וכלכלית בתנאים אשר שום משק בעולם לא היה יכול לעמוד בהם! רבי־הכשרון שבנו מצאו להם מקומות שקטים יותר; ב“סולל־בונה” התרכזו רק “מחוסרי־הכשרון”, אשר בין השאר חסר להם גם הכשרון לעזוב את המערכה. מי הפריע לאחרים, מחונני כשרון־היצירה, לבוא במקום מחוסרי־הכשרון? הגדר מישהו בפניהם את הדרך? אלה אשר לא נכשלו מעולם ב“מפלגתיוּת” ואשר כוחם אתם ב“אֵתיקה מסחרית” – מי הפריע בעדם לקחת את רסן “סולל־בונה” בידיהם ולנהלוֹ לקראת הנצחון? אוֹדה על האמת: לי היו הימים האחרונים בהסתדרות – ואני הנני חבר לה מיום היוֹתה – ימים ראשונים בתוכה. לא ידעתי כי יתכן גמול זה מצד ההסתדרות לשליחיה, אשר עקרה אותם מפינתם וממשקם וריתקה אותם למוסד, בהניפה עליהם שוט של משמעת ואחריות הסתדרותית; אין איש במנהלת “סולל־בונה” אשר ברצותו ללכת לא נגזר עליו להישאר במקומו. אין איש! ועכשיו באה הבקורת וכותבת: אנשים לא למדו כלום – ולא שכחו כלום. אכן, שמות האנשים האלה לא נתפרשו, אך כל אחד יודע מי הם. רק בשנה השמינית לקיום המוסד נזכרו מומחי־ההסתדרות, כי שם יושבים אנשים אשר לא למדו כלום. והבקורת הזאת המכריזה: “אתם הנכם מחוסרי־כשרון”, מופיעה בדיוק לעת היות המוסד נתון במצוקה יוצאת מן הכלל. דוקא אז מתפרסמת באחד מעתוני הפועלים הצעה: לסגור אותו, אם לא נמצא את המומחים הדרושים. ודברים אלה מיתרגמים לאלתר לאנגלית ונשלחים לאמריקה. ובו בזמן לוחצים באי־כוח ההנהלה הציונית ודורשים כי מתוך שלושת חברי מזכירות המנהלה יבּחרו שנים בהסכמה עם ה“קוֹנסוֹרציוּם” ורק באחד תבחר ההסתדרות כרצונה. לא עלי לתת הערכה למנהלת “סולל־בונה”. אולם אם כל כך נטולת ערך היא, אשאל את ההסתדרות: מדוע השאירה את האנשים האלה במנהלה זו? כיצד מסרו משק לאנשים אלה? לגבי הבקורת הזאת, אין הקו בין “הפועל הצעיר” ו“אחדות־העבודה” קבוע, כי אם מתחלף. הסניגורים של “סולל־בונה” אף הם משתדלים לבוֹר לו מיתה יפה של “מוסד שנכשל מתוך מעוף ומתוך אי־תשומת־לב לקטנוֹת”. המוסד עף ונכשל! ואולם אגדת־המעוף אגדת־שקר היא. וידברו על זאת כמה שידברו גם חיים ארלוזורוב, גם אליעזר קפלן וגם שלמה קפלנסקי – “סולל־בונה” לא נפל מתוך מעוף ונתרסק, כי אם חונק בידים.

בימים האחרונים נהגו להפליג בשבחים למשרד לעבודות ציבוריות ובנין – קודמו של “סולל־בונה”. כלום לא החל גם הלה ב“מעוף”? מדוע קיבלתם עליכם, אתם אנשי “הפועל הצעיר”, את עבודת כביש חיפה–ג’ידה, עבודה על סכום של 20,000 לירות – ולא התחלתם בנסיון של כביש על סך 1000 לירות? וכביש עפולה–נצרת מה דינו? כיצד קרה הדבר שהנחילו ל“סולל־בונה” ירושת גרעון של 25,000 מן ה“מעוף” של המשרד לעבודות ציבוריות ובנין? כיצד אמרו לנו אז כל אלה הנבונים – אשר בהנהלה הציונית ואשר בהסתדרות – כי “סולל־בונה” חייב לשלם את חובו של המשרד לעבודות ציבוריות? וכשעשיתי אני מעשה, כדי לפרוק מעלינו את החוב הזה, כלום לא אמר לי חבר ח. א. איש המועצה לכספים ולכלכלה, כי “אין זה מעשה קוֹלגיאלי ולוֹיאלי”? וכלום לא סילקנו במשך ארבע שנים סך 24,000 לי"מ חובות של המשרד לעבודות ציבוריות? אם יש למישהו צורך באידיאליזציה של המשרד לעבודות ציבוריות, עליו לדעת כי “סולל־בונה” אינו אלא המשכו.

ואמנם טעינו: כשיסדנו את “סולל־בונה” היתה בנו אמונה גדולה כי התנאים ישתנו לטובה. לא העלינו בדעתנו כי יעברו על ציבורנו עוד ארבע שנים של מציאות קטסטרופלית. האמַנו אז כי ההסתדרות – לאחר שהקימה את “סולל־בונה” – תדאג לבססו ותעמיד לרשותו לפחות את הסכום ההכרחי להנהלת משקו. אולם ההסתדרות לא נתנה לנו זאת, ואף לא נלחמה על זאת כהוגן בקונגרס הציוני. ומקצתם של אנשי “סולל־בונה” נאלצו לנדוד לבלגיה ולהוֹלנד ולקצוי תבל, לשם מכירת מניות, מפני שהיתה להם ההרגשה כי בלי הון יסודי המוסד יפול. וכך הוכרחנו לחלק חזיתנו העייפה לשנַים.

ואם נחוצה עדות נוספת על התפקיד אשר מילא העדר ההון ההכרחי, הרי עדותם של מומחי קרן־היסוד, אשר כתבו לפני שנתים לאמור: “אין אתם יכולים לדרוש שום רפורמות ב”סולל־בונה" עד שתמציאו מינימום של 50,000 לי“מ. כי בשעה שהבית אחוז אש אין לטפל בסידור הרהיטים. כל הדרישות לסידור הרהיטים במצב זה הן התעללות”. כדברים האלה אמרתי גם לחברים בימי מלחמת הבחירות לועידת ההסתדרות. בחַוות־הדעת הנזכרת של המומחים כתוב מפורש כי לשם הנהלת משק, המגשים מדי חודש עבודה על סך 20,000 לירה, יש הכרח תמידי לפחות בהון יסודי של 50,000 לירה, אחרת – הריבית אוכלת את הכל – וכשאין עוד אפשרות לאכול את המשק, אוכלת הריבית את אנשי המשק. וחובה היתה על מותחי הבקורת בתוכנו לקרוא לפחות את חוות־הדעת של שני הגוברנרים מטעם קרן־היסוד. ואולם בועד הפועל של ההסתדרות היה, כנראה, בטחון דוקא ברוב כשרונם של אנשי “סולל־בונה”, כי הם יבינו להסתדר גם בלי כסף. ואמנם עשה “סולל־בונה” (ולאו דוקא רק המשרד לעבודות ציבוריות) משהו גם בארבע השנים 1924–1927, אשר מהן היו שתים הראשונות – קטסטרופה של עליה, ושתים האחרונות – קטסטרופה של ירידה.

מה היה תפקידו של “סולל־בונה” בתוך הגיאוּת? הוא היה אז הקבלן של החלשים, של הקבוצות החלוציות, אשר המומחים עזבוּן. תפקידו היה לאמץ את נחשלי המקצוע, כי ידביקו את הזרם – ולא היה קץ ליסורי המוסד בימים ההם, כשבעלי המקצוע, רובם ככולם, נהרו לשוק הפרטי וכל פועל שהתרומם רק טפח אחד מעל דרגת העבודה השחורה היה צריך להשיגו בהשתדלות. וכך הפך “סולל־בונה” להיות אז קבלן גדול של אוּמנים קטנים. אינני מאשים את בעלי המקצוע, אשר אחרי שנות רעב נהרו לשוק הבנין הספּקוּלטיבי, שהבטיח שכר־יום של 70–80–100–120 גרוש ליום. ואולם, כלום לא ההסתדרות חייבת היתה לענות לאלה שלא ידעו עוד להניח כהוגן לבנה על גבי לבנה?וזהו תפקיד הכיבוש שמילא “סולל־בונה” בימים ההם – תפקיד הדומה בדיוק לזה של המשרד לעבודות ציבוריות!

לצירי הערים איני צריך לומר את אשר היה “סולל־בונה” בימי הקטסטרופה של ירידה. אז הפך “סולל־בונה” להיות הקבלן של הרעבים, בין מומחים ובין בלתי מומחים: קבלן שקיבל עליו תפקיד של חלוקת העבודה וחלוקת פרוסת הלחם בין הרעבים. הקטסטרופות, הן של העליה והן של הירידה, הן שחייבו את “סולל־בונה” לטפל כל ימיו בעבודה של סתימת פרצים. בישיבת הועד הפועל של ההסתדרות אמרו לי, כי אם “סולל־בונה” לא הרויח ב־1925 אזי אין הוא קרוּיּ קבלן – ואין לו כל תקוה להרויח גם להבא. ואולם מי שאמר זאת לא זכר כי הקבלן הזה היה נתון לשני פגעי־תמיד: חוסר מינימום של קפּיטל והכרח של מילוי תפקידים סוציאליים. אילו, לפחות, היינו עומדים רק בפני האחד בהם, אילו היה בידינו הקפיטל ההכרחי להנהלת המשק והיה נדרש מאתנו רק מילוי אותם התפקידים הסוציאליים, או להיפך: אילו, גם בהעדר הקפיטל הדרוש, היה נושא מסוים של מספר קיבוצים לעבודתנו – בשני המקרים היינו יכולים אולי להתקיים. ואולם בלי נושא לעבודה – ובלי הון – ועוד יותר: עם הון שלילי, הַיינוּ, עם גרעון – מיהו הגאון אשר ילמדנו איך לעשות בתנאים אלה את העבודה ולעשותה יפה? איפה הצליחו אחרים להיטיב לעשות ממנו את העבודה בתנאים כאלה? אדרבא, יראונו ונראה!

ומלה אחת לסניגורים. שמעתי אותם אומרים: מה פליאה? הן נפלו גם “קדם” ו“הבונה”![⁵] ואולם מה דוּגמה יש כאן? “הבונה” הן הביא אתו הון של 50 אלף לי“מ ולא קיים תרי”ג מצוות – ונפל. והן “קדם” הביא אתו מהנדסים חשובים מאד ונסיון של בנין ושמוֹ הלך לפניו, ואומרים כי היו אתו גם 20–30 אלף לי“מ – וכלום קיים הוא את המצווֹת התלויות בלשכת העבודה, בקואופרציה, בקיבוצים, בלימוד המקצוע וכו'? והרי לפניכם וילסון, קבלן אמריקאי שהיתה לו קלינטוּרה אמריקאית חשובה מאד – ואתו שני בונים העוזרים על ידו, ולא היה זקוק לפיכך לאַפַּרַט, והן ידעתם כי גם ללשכה לא נזקק. והנה גם הוא בנה בתים והגיע עד הגבול. והיה בתל־אביב קבלן לנדאו, אשר אפ”ק פירנסה אותו במשך שנים בהלואות, אשר “סולל־בונה” לא זכה לקבלן ממנו במשך שבע שנים. וגם קבלן זה גמר. ולאחר זאת מותר היה, לפי עניות דעתי, לכולכם – כמומחים כחברים הפשוטים – לבלי התבייש בהפסד של “סולל־בונה” ואסור היה לכם להגיש לאנשי המוסד הזה כף רעל. לא. על העמידה הזאת על דם רעיכם, כשהמוסד מפרפר ואין רואים כוחות להצלתו – על זאת צריכים הייתם לוַתר.

והן ידעתם כי את הקבלנות של הפועלים אנו בונים לא מתוך עידודה של ההסתדרות הציונית. אם לגבי העבודה החקלאית זכינו לתעודה בינונית לפחות, הרי לגבי משק־פועלים עצמאי בעיר לא זכינו עדיין לשום תעודה. אנו נתרגל, כמובן, לחיות גם בלי “סולל־בונה”. הן חיים אנו בלי שכונת עובדים ובן־ציון ישראלי חושב כי זה טוב. חיים אנו בלי עבודה – ובאוֹקטוֹבּר נחיה, מן הסתם, גם ללא סיוע. הענינים “יסתדרו”. שלמה לביא חושב כי אַל לנו להשקיע כספים בעיר. ואם תשאל: והן כאן אלפים? לא קשיא! (ש. ל.: האלפים יכולים לחיות בכפר). אדרבא! ובכן, “סולל־בונה” אינו נחוץ: הפועלים, אומרים, “הסתבכו” בבנין בתים לאחרים. “אנו נבנה בתים לעצמנו” – כמאמר חיוּתה בוּסל – והכל, כמובן, יסתדר. ובינתים יהא הציבור שרוי במצבו הקטסטרופלי: רע, רצוץ, ללא טפח של אדמה, ללא תקרה וללא תקוה ובטחון ליום המחרת.

הנה אמר א. ק.: אנו לא ידענו עד כמה נורא המצב ב“סולל־בונה”. אולם אני הזהרתיכם כבר מימים רבים, כי אנו נולכים ושוקעים ויורדים לתהום. במשך ישיבת הועד הפועל הציוני חזרנו אחרי כל אחד מחברינו ולא עלה בידנו להניעם כי יבטיחו לפחות 8,000 לי“מ הון יסודי ל”סולל־בונה" ואז הוכרחתי אני עצמי, בישיבה האחרונה, לצעוק על זאת ולהזהיר, פן נפּוֹל. ודאי, יתכן להחליט: אין לנו צורך במשק עצמי בעיר. ברם, אם סבורים אתם כי חסרוֹנוֹ של “סולל־בונה” יעלה יותר בזול גם להסתדרות העובדים גם להסתדרות הציונית – אינכם אלא טועים. אם נשאיר את העיר לשלטונו המוחלט של הקבלן הפרטי, בלי שיהיה משק פועלים בצדו, אזי לא יהיה גם להסתדרות קיוּם בעיר. לא מפני מלחמתו של הקבלן אני מפחד, כי אם מפני שלומו. בארץ זאת, חסרת כל חוק עבודה ואיגוד מקצועי, תנוּצל יפה מציאותן של אגודות פועלים מתבדלות. ואפילו קבוצות הסתדרותיות טובות תבואנה אל הקבלן מתוך רעב – ובידי ההסתדרות תישאר השליטה רק על… חוסר־העבודה.

עלינו למצוא את הדרך להשעין את הקבלנות ההסתדרותית על כוח פועלי יציב. אנחנו, אנשי “סולל־בונה”, אמרנו זאת עוד לפני ארבע שנים, עם היוָסד “סולל־בונה”. ומתפלא אני לבוּרוּתם של האומרים כי השיל פרומקין כתב את דבריו האחרונים כאילו הציע זאת מזמן. בּוּשה לדבר כך! ראו נא: הנה עוד שמור אתי הפרטי־כל של הישיבה עם הקיבוצים בתל־אביב מלפניה שתי שנים, שבה דיברנו על הקמת הדָליוֹת. זה כארבע שנים אשר השאלות האלה – שאלת הון יסודי ל“סולל־בונה” ונושא קבוע – מנקרות במוחות אנשי “סולל־בונה”, ובינתים החזקנו את “סולל־בונה” וקיימנוהו. שוא היא האשמה כי לא טיפלנו בקטנות – עוד יבוא הזמן לברר זאת – עם החנקת המוסד, אולם כל העבודה הגדולה יורדת לטמיון.

ועכשיו לענין הקטרוג האישי של אנשי “סולל־בונה”, בעניני אבנסים ומשכורות (קם רעש). הדבר מתחיל, כנראה, לעַנין. בנידון זה ישנה בועד הפועל של ההסתדרות תעודת־קלון, הדורשת כי בועדה שתדוּן על הריאורגניזציה של “סולל־בונה” – לא ישותפו חברי מנהלתו הנוכחית. לדרישה כזאת לא הגיע גם ה“קוֹנסורציום”. זכות מיוחדת היתה זאת דוקא לחברים לדרוש קביעת תנאי מוקדם כזה – וזה קרה לאחר שכבר נתמניתי כחבר הועדה לריאוֹרגניזציה. כך ערכו עלינו חרם בזעיר אנפין! ואכן, בשנים האחרונות ראיתי הרבה חליפות ותמורות ביחסים. אולם מדבר אחד נזהרתי כמפני אש: מפני התלקחות ריב מפלגתי ב“סולל־בונה”. ויש לי הכרה שלמה כי בזאת הצלחתי. ועל שום כך, כנראה, באתי על שכרי. אינני קובל על זאת – וגם לא אשַנה את עמדתי. היתה זאת פסיכוֹזה – ונמשכו אחריה גם חברים טובים מאד. כך נגזר, כנראה – ויש לעמוד בכל הנסיונות.

ואשר לועדת המשכורות, בירוריה, פרסומיה ומשפטיה, אני קובל עליה, כי היא אמרה רק את חצי האמת והסתירה את החצי השני. על כעין זאת נאמר “ההופכים ללענה משפט”. אתם יודעים כי את דבר המשכורות בהסתדרותנו וכן בהסתדרות הציונית אני רואה כענין נכבד מאד, ואני מודיע קֳבָל כל הועידה הזאת, כי “סולל־בונה” שמר על הדרגה המשפחתית יותר מכמה מוסדות אחרים. אני דורש: תברר נא ועדה את השאלה הזאת לא לגבי השנתים האחרונות בלבד, כי אם לגבי כל שמונה השנים. מפאת הצבת הגבול של שנתים, הוארה הבעיה הזאת כולה – באור של שקר. איני רואה את עצמנו צדיקים מן האחרים, אך ב“סולל־בונה” קיבלו גם בעלי מקצוע את משכורתם לפי הדרגה המשפחתית. וכי משום שקופת־חולים הזדרזה והגישה דרגה אחרת והשיגה את ההיתר המבוקש – נוּצג אנחנו לעמוד־הקלון? איני מאשים את קופת־חולים: כולנו הלכנו להתפתחות זו. אולם אנו הלכנו לקראתה לאט לאט.

ואשר לששת־שבעת האנשים שקיבלו מפרעות הן הם יכולים היו להרויח את לחמם בכבוד רב מחוּצה לנו – ואנו רכבנו על בהמות־העבודה האלה יומם ולילה. הם לא העלימו את הסכומים שנתחייבו בהם וחובותיהם לא בוטלו. היתכן כי מוסדות אלה שביטלו חובות – יהיו הצדיקים, ואנו אשר לא ביטלנו חובות נהיה הרשעים? אני דורש מהועידה לקבוע חקירה מיוחדת לענין דרגת המשכורת ב“סולל־בונה”. אני נזכר כי פעם בא אלינו חבר אחד, עסקן נכבד, ואמר כי אינו יכול להסתפק בדרגה הקיימת ורוצה לקבל יותר. אז חשבתי זאת לגבורה מצדו, עכשיו נוכחתי כי היתה כאן גם חכמה. אם קרה כדבר הזה, שטובי חברינו נתחייבו, הרי צריכה היתה לבוא או סליחה כללית, או הרשעה כללית – לכל אלה שנתחייבו, עד אחד. ולא כך היה. מעשה זה, בהצטרפו למצב האנוש של המוסד, הביא לי בהסתדרות ימים לא ידעתים ויחסים לא הבנתים. לא כמת תספידו את “סולל־בונה”, אלא כנרצח. ואשמים אתם כולכם. ועוד יש יכולת להציל – ובלבד שלא נהיה פיקחים יותר מדי. אשר לי – מוכן הנני לפַנות את מקומי.

תמוז תרפ"ז.

---

לְמַסְקְנוֹת הַמֻּמְחִים שֶׁל הַסּוֹכְנוּת הַיְּהוּדִית הַמָּרְחֶבֶת

מאת

דוד רמז

במועצת “אחדות־העבודה”, תל־אביב

בביקורת מסקנות המומחים של ועדת הסוכנות היהודית עשו החברים ברל כצנלסון, שלמה קפלנסקי ודויד בן־גוריון¹ עבודה חשובה. לפי מושגינו: חתיכה זו שהוגשה לנו היא – טריפה. גם טעמה, טעם האפוטרופסות, כבר נשכח מפינו. וסבור אנכי, כי בטרם ראינו את המסקנות היה הויכוח בינינו על הרחבת הסוכנות היהודית מכוּון יותר ליסודם של הדברים. המסקנות הירודות הללו מורידות גם את גובה הבירור בינינו. אפס, כלום נעקרה עמדתנו?!

אני – לציונות מגַשמת, לכן – גם לסוכנות יהודית מורחבת.² אני רואה בה נסיון לצוּר צורה לאומית יותר כוללת למפעלו הארץ־ישראלי של העם היהודי. צורה זו מחייבת אותנו לעמוד בפני חוגים חדשים, להיאבק אתם ולכבשם.

לשם מה באה האידיאליזציה של המצב בהסתדרות הציונית הקיימת? יש גם בה די טריפה ביחס לפועלים. אמת: שונו כמה מושגים יסודיים. יושרו כמה בליטות, ניטלו כמה עקצים, אך גם שם לא אידיליה. ואין לפחוד מפני שיתוף כוחות יהודיים פעילים. מעונינים בארץ־ישראל, אף על פי שמלאכה זו, שנעשתה על ידי “ועדת־חקירה”, ראויה לנזיפה.

עצם מלאכת ההרכבה של ועדת־חקירה³ זו וסידור עבודתה נעשו שלא כשורה. ברם. עלינו להודות ולהכיר כי לא נקיים גם אנו מעווֹן. היכן היינו אנחנו? הן השתתפנו בקונגרס, בועדות, במוסדות! מי גזר עלינו לשתוֹק, על כל אותה דרך ה“סוד” וה“הֶעלֵם” בה התנהלה החקירה? “המומחים” עשו את ביקוריהם בארץ על פי מועדי הלוח שלהם. אך אם היה צורך כי מישהו יהיה בארץ, בבוא המומחים, היה עליו להיות כאן. היינו צריכים ללוות את עשיית המומחים. לכל דרגותיה. חקירה מדעית משקית אינה חקירת בולשת: מאז חרטומי מצרים חדלו המדע והסוד להיות תאומים.

ועכשיו בל נעמוד כאובדי־עצות בפני התעודה הזאת. עלינו להראות כי אין זו תורה מסיני. אם נכוון את המלחמה נגד הזיופים שבמסקנות, מזוינים בידיעת ענינינו בארץ – נצליח. היתה גם בתוך תחומי ההסתדרות הציונית מערכה לא קטנה על מקומה של החקלאות בתוך המפעל הארץ־ישראלי, עד אשר נקבע העיקר. עכשיו, בסוכנות המורחבת, עיקר זה כבר שריר וקיים. גם לעקרונות הלאומיים האחרים יש תקוה להיקלט. אלה בתוכנו אשר גישתם לענין יצירת הסוכנות לא נקבעה מתוך הרצון לעשות נחת־רוח לחיים וייצמן, יריבו במסקנות, נאמנים לחשבון הראשון, היסודי.

את הציונות נושאים כיום שני כוחות מקבילים: התנועה הציונית בגולה והישוב העברי בארץ, מה שלא היה כן בתקופת תיאוֹדוֹר הרצל, וגם לא בתקופה שלפני הכיבוש הבריטי בארץ. דוקא באשר הישוב שלנו בארץ חי, גדל והולך – חייבים אנו לשקוד על צמיחתו המזורזת. כיצד נשיג זאת, אם לא בעזרת יניקה מוגברת מכוחה של היהדות בתפוצות? אל נתעלם מראות כי הישוב החי וגדל מעורר כוחות יריבים. הישוב החי הזה דופק יום יום בסוס, אשר רוכבים עליו אחרים. בעוד אשר אנו מתנהלים לאטנו, עניים ורכובים על חמורנו, החבוש אמנם חוטי־משי של זכויות בין־לאומיות, אך לא יתחרה את הסוס. מבלי די אוכלוסים, מבלי די קרקע ומבלי די תנופה כלכלית תפגר ארץ־ישראל אחר התפתחות פלשתינה. על כן אמרנו: בחמש־עשרה השנים הקרובות יש לנו ענין מרכזי – הארץ! ומוטב שנחלק עם שותפים את השפעתנו הציונית בגולה למען הגביר את המשק העברי בארץ. ואל יגלו בדברים אלה פנים שלא כהלכה. אין אני ממַעט את דמות הערכים המוסריים של התנועה הציונית ואינני תופס אותה רק כמסַפקת לארץ אמצעים חמריים בלבד. ואולם עינינו הרואות: קם לנו בגולה דור חלוצי צעיר ההולך לאיבוד, מאין כוח להעלותו ולישבו. יש על כן הכרח בגיוס כוחות גדולים, על בסיס של שותפות לאומית. בינתים מציאותנו הגלותית מקצצת בשלימותו של הכלל הישראלי ומחבלת בעֵרוּתוֹ. היהדות באמריקה שקועה בהתאַקלמוּתה ובהתבוללותה. היהדות ברוסיה שוקעת בחורבנה. ההמונים בפולין וברומניה שקועים במצוקתם. ומשום כך חובה עלינו למהר וללכד את כל הכוחות הפעילים ביהדות העולמית, המוכנים להשתתף אתנו במפעל הארץ־ישראלי.

היש הגיון לאמור כי משבאו המסקנות האלה נגזר דינוֹ של השיתוּף? לא! ה“דוֹקוּמנט” הזה אומר כי צריך לריב על עיקרים יסודיים – ובריבנו ננצח. שכן לא יתכן כי הספר הזה, בן מאתים העמוד, יהי לתורה. הוא לא יהיה פרוגרמה. ספר האוסר הקמת משקים בהרים בארץ־ישראל – לא יהיה פרוגרמה.

הסוכנות היא – ברית. אנו רצינו ורוצים בסוכנות מורחבת – אך לא באפוטרופסות על דעות ועל צורות התישבות. לא נרצה ולא נקבל סוכנות מורחבת שתפסול את יסוד היסודות בתפיסתנו הציונית הישובית – את עיקר הקרקע הלאומית. זוהי תורה הדיוֹטית. אנו יכולים לעורר גם בתוך החוגים של הסוכנות המורחבת עצמה התקוממות נמרצת לשאיפות אלו. אכן, בכל החתירות האלה: נגד הקרן הקיימת, נגד הקבוצות, נגד “ניר” – יד ציונית באמצע. אנו מכירים את המסתתר מאחורי גבה של הסוכנות; את מצדדי שתי העמדות הכרנו במפרץ חיפה. ואין כלל להבין מדוע פלכסנר–וַרבוּרג שם יהיה בעד הקרן הקיימת לישראל, ומרשל–וַרבוּרג⁴ בסוכנות יהיו נגדה. ומדוע נחוץ לאנשי הסוכנות היהודית המורחבת, כי האיכר הבונה את משקו בכסף ציבורי יהיה חפשי לסרסר באדמתו?

המעליב ביחוד בדוֹקוּמנט הזה – שטחיוּתוֹ. ואנו צריכים לערוך קרב על שתי נקודות יסודיות: הלאמת הקרקע ואי־ההתערבות בחופש הרצון

של המתישבים בנוגע לצורות ההתישבות, עד כמה שאין הן פוגעות פגיעה ישרה במשק (בן־גוריון: אין “עד כמה”!). עד כמה שמאליה לא תפול, בכוח לחץ הציבור המתישב עצמו, הצורה בעלת נטיה נפסדה אם היא כזו. ועל אלה עלינו לריב עד כדי קיצוניות מוחלטת. ותנאי גדול: גילוי־הלב, מלכתחילה.

המערכה העקרונית תחזק אותנו. וטוב שיהיה עם מי לריב. חולשת המפעל הציוני לא נתנה לכוחות להתפתח. כלום מפני שחסרה לנו עמדה קיצונית לא נלחמנו מלחמה נמרצת בתוך הציונות? הכלי, במצבו עד היום, לא יכול היה לעמוד בשום ריב של ממש, אם הסוכנות תעבוד, תיַשב יהודים בארץ – היא תעבוד ברוחנו. אם לא תעבוד – תפּול. אין לה קיום בלי עבודת ישוב גדולה. גם בעיני הצד השני עצמו לא יכול להיות קסם לחוזה עם ההסתדרות הציונית, אם לא לשם מעשה גדול בארץ ובמעשה – נקוּם.

יתכן שאני טועה. יתכן שטועים שוללי הסוכנות. ההתנגדות שלנו כיום צריכה להיות מכוּונת לא לרעיון הסוכנות ולא ליוצרו – אחד מ“דוחקי־ הקץ” בדור הזה – כי אם למסקנות השוא. בהן נריב, ואני מאמין כי התוצאה תהי פוריה.

תמוז תרפ"ח.

---

הַקַּרְקַע וְהָעֲלִיָּה

מאת

דוד רמז

במועצת הסוכנות היהודית המורחבת, ציריך

אותה תפיסת הענינים שנשמעה לנו בדברי הנואם ה“בלתי־ציוני” מר ל. פרנקל – כנה היא ונוקבת: בציינו את העוּבדה שאין אנו כיום אלא כ־17 אחוז באוכלוסי ארץ־ישראל וברשותנו רק כ־10 אחוזים משטח הקרקע הראויה לעיבוד – הציג, לדעתי, על מכוֹנה את שאלת בנין הבית הלאומי העברי – ואחז את השור בקרניו.

אני אתחיל בקרקע. היות בעלים רק ל־10 אחוזים של קרקע הפליחה, זאת אומרת: היוֹת במצב חמוּר תדיר בנוגע לעיקר. דבר היותנו במצב כזה בשעה שהארץ בכללה זזה מקפאונה והקרקע אינה ממתינה לנו עוד – זוהי, מסוג הסכנות, אשר על המועצה הזאת לשווֹת לנגדה תמיד.

אנו רוצים כי תקופת הסוכנות היהודית המורחבת, עליה דיבר מנחם אוסישקין, תשיב לי תשובה קצרה וברורה: קום וגאָל! גוי נבון וחכם היה עונה תשובה זו – בלחש. שכן שאר הקרקע החפשי הולך ונמכר, הולך ומתבזבז, באפָנים שונים. מבחינות רבות הגדלנו לעשות בארץ במשך 25–50 השנים האחרונות, אך בענין אחד חטאנו חטא לא יכופר – בענין הקרקע וגאולתה. כבר אמר מ. א.: כל הצרכים צעקו אלינו – והקרקע החרישה, לפיכך כאילו הסחנו דעתנו ממנה. אל נשכח: קיימת לא רק אמריקה יהודית, כי אם גם ערבית – ואף היא מתחילה להשיב “בנים לגבולם”. הללו חוזרים לארץ כשטבעות־זהב כבדות על אצבעותיהם – ומטבע בכיסם. הון זה פונה כיום גם הוא לקרקע ולנטיעה. הפרדס ופריוֹ יש להם כוח משיכה לא רק לגבי יהודים בעלי־הון וכלום נמתין בשלוה ונסתפק באשר תשאיר לנו הספסרות הקרקעית? שמי הארץ בלבד לא יכלכלו את הבית הלאומי: נחוצה קרקע לאומית תחתיו. קרקע שתהיה קנין עם ישראל כולו לעולמים. ועוד אחת: אנו באים לארץ־ישראל המיושבת ערבים, ואומרים: הקרקע הפנויה בארץ זו – לנו היא, לבנין בית מולדתנו, לשיבת עמנו הגולה לארצו. על זכותנו זו אנו עומדים ומגינים בפני העולם כולו, בפני חבר הלאומים, בפני האינטרנציונל הסוציאליסטי ומעל הבמות האנושיות החשובות ביותר. ואין לך דבר החותר תחת זכותנו זו – כהפיכת קרקע־המולדת לסחורה. יסחרו יחידי ישראל באשר יסחרו – אך לא בזו! אוסקר וַסרמַן, אשר הדגיש בנאומו את ההכרח ביזמה ובהתחרות לשם פיתוח המסחר והתעשיה – שלל אף הוא את הספסרות בקרקע. אנו תמימי־דעים. נוסחה זו, לשני חלקיה, היא גם נוסחתנו. אנו אומרים: כל עשיה קפיטליסטית – אך לא תעשית לַטיפונדיות. כל מסחר – אך לא מסחר בקרקע.

ודאגתנו המרכזית השניה – דאגת העליה וההתאחזות בארץ. זכות זו, הזכות לשוב לארץ ולבנות בה את ביתנו הלאומי – הנתונה לנו על בסיס מדיני בין־לאומי – מטילה עלינו חובה היסטורית גדולה. בעליה מתמדת של 12–15 אלף יהודים לשנה, אנו מסלקים רק את הריבּית

של החובה, אך אין עוד אף יהודי עודף אחד לחשבון סילוק הקרן. כי 12–15 אלף זהו הריבוי הטבעי השנתי של אוכלוסי הארץ הבלתי־יהודים. ולפיכך עליה שנתית של 30,000 אינה לוקסוס למעננו, זהו השיעור הבינוני, שבכוחו אפשר לבצע דבר־מה במשך שנים.

ואם ננקוט כי לפחות רבע של האוכלוסין יש להשריש בחקלאות – שיעור אשר מר פליקס וַרבּוּרג סמך את ידיו עליו – הרי עלינו לישב לפחות 2000 משפחות לשנה בחקלאות. גם מבחינה זו אנו באים לאזור המטעים – הפותח דרך להתישבות חקלאית אינטנסיבית בארץ־ישראל. כאן נתונה גם ערוּבּה להשקעה פוֹריה של כספי קרן־היסוד, כדי להגביר את קנה־המידה בהתישבותנו החקלאית.

אב תרפ"ט.

---

אָץ לָנוּ הַזְּמָן

מאת

דוד רמז

בועידה ליסוּד מפלגת פועלי ארץ־ישראל, תל־אביב

אילו באותה שפה, בה דיבר חיים ארלוזורוב היום, היתה תנועתנו מדברת אפילו רק לפני שנים אחדות, בקרב התנועה הציונית, יתכן כי עמידתנו כיום לא היתה דלה כל כך.

יתר על כן: אילו רק שבוע אחד לפני המאורעות, בהיותנו בציריך, היינו אנחנו, שליחי ציבור הפועלים, מדברים בשפה הזאת – ולנו הרי לא היו נחוצים המאורעות כדי לדעת שיש ערבים בארץ־ישראל – לא היינו שבים משם עם “שעון בלי קפיץ”.

משהגענו כעת לועידה זו ולשאלה זו בתוכה, עלינו להגיד בה לעצמנו מלה מכרעת, הנובעת מעצם החיים שלנו, מן ההכרח והאחריות לגורל הציונות. ואני בוש לחזור על הדיבור: אין פנאי!

ברור לכל יהודי, כי מכל החמרים להגשמה הציונית החומר הנמצא במינימוּם שבמינימוּם הוא: הזמן – ואותו מבזבזים אנו ללא רחמים וללא חשבון. איננו חסים גם על אנשים ועל עוד דברים יקרים, אך פחות מכל אנו חסים על הזמן. על כן יכול היה גם תהליך האיחוד בין “הפועל הצעיר” לבין “אחדות־העבודה” להימשך 11 שנה ולהיחשב עוד – למוקדם.

יש לנו מפלגה יריבה אחת, שלפי הפרוגרמה שלה הכל נעשה ממילא. הגשמת הציונות – ממילא, מכוחו של הקפיטל הפרטי: בעלי הון יבנו את המשק ממילא, הפועל העברי יעלה ממילא – וממילא יקבל עבודה. וכך יתהווה רוב יהודי – ממילא. אין אנו גורסים פשטות זו, אך גם לנו, כנראה, יש פסיכולוגיה של אי־תכנית. אנו חוששים להתחייב למשהו על פי תכנית.

בשנת 1928–1929 באה, מחוץ לכל תכנית, נטיעת הפרדסים – כשם שבא בשנים הקודמות בנין הבתים, גורם שלא היה כמעט בחשבון. זינקו מעינות בכוח כל כך חזק, עד שכל גורם תכניתי הוּדח. נדמה היה לנו: דיינו אם נסייע מעט… בינתים איבדנו גם רוב הטובה של הגורמים הבלתי־תכניתיים. אותם היסודות עליהם נבנתה הספסרות הגדולה בקרקע יכלו להיות לנו למנוֹף כלכלי גדול, אילו ידעה הציונות לרתום את ענין “עפר ארץ־ישראל” במרכבת התכנית. לכל יהודי יש חלק ונחלה בעפר זה, והוא שואף להגיע לחלקו – ואנו השארנו שאיפה זו לדאגת כל יחיד בוַרשה ובלבוב וביוֹהניסבּוּרג – והנה צצו תשעים סוכנויות לקרקע. אילו הקימונו בזמנו את הבנק הקרקעי, תחת להטיף מוסר לספסרים ולתת “הכרה” רשמית למחצה לחברות הקרקע, בפיקוחה של ההנהלה הציונית! מחמת עסקי קרקעות אלה הובאש ריח ארץ־ישראל בעיני אלפי משפחות יהודים בגולה.

ועוד: המעט שיצרנו עד הנה יש בו קסם כה רב – והוא צודה אותנו, עד שלפעמים אנו שוקעים באותו המעט שיצרנו, מבלי לשאול לקצב ההמשך ולתכלית כל אלה.

המאורעות – לִקְחָם אינו חדש לנו, אך טוב כי נשַוֵהוּ לעינינו תמיד, שינוי נחוץ לנו, מהקצה ועד הקצה. תחת לשנן לגולה את הניגון העתיק, הסנטימנטלי, בדבר ארץ־ישראל, צריך להביא אליהם דבר־מה יותר מסוים, אשר יקל עלינו ריכוז הכספים לבנין ארץ־ישראל. עלינו לנקוב מועדי זמן ותכנית.

משהגענו להכרה הצורבת כי יש גורם של זמן, כי העבודה המפוררת מיַקרת לנו את ארץ־ישראל, אולי נגיע לעוד הכרה אחת, שעוד לא שמעתיה בדברי ח. א. והיא – כי ההנהלה הציונית שקועה רוּבּה ככולה בדברים הנוגעים לא לה, כי אם לישוב הארץ־ישראלי עצמו – תחת לשקוד על תפקידיה המיוחדים.

נכונים דברי ההתרסה שנאמרו כלפי ניו־יורק, כלפי הסוכנות המורחבת, בענין הטלת פקידות עלינו, אבל קיימת אפוטרופסות אחרת, אמנם אפוטרופסות ציונית, אבל אפוטרופסות: כל הטיפול הזה בבתי־הספר ובבתי־החולים, ובפוליטיקה היום־יומית של הבטחון בארץ, – כל חדרי הפרוזדור הגדול הזה בבית הסוכנות העסוקים בענינים האמורים, אינם יוצרים אלא אילוּסיה של פעולה ציונית: זוהי התעסקות בעניני הישוב. אילו נמסרו התפקידים האלה למוסד הקושט להם, לועד הלאומי, כי אז היינו רואים מה הסוכנות עושה ומה אינה עושה. והגיע הזמן לומר: מסרו לישוב את תפקידיו הוא. עד שאנו עוסקים בדאגת הפרלמנט לערבים נדאג לתכנוֹ של הפרלמנט היהודי, נגדיר את תפקידיו.

בתשע השנים האחרונות הוצאו כספי התקציב הציוני – 30 אחוזים לחקלאות, קרקע והתישבות ו־50 אחוזים לצרכים סוציאליים. יש צורך שנעשה פעם את המהפכה – ויש אפשרות לכך – על ידי השקעה גדולה יותר בהתישבות, עד כדי נשיאת יתר הצרכים בעזרת הפירות של הקרן. לאסוף 750,000 לא"י לשנה ולהוציא מזה להתישבות רק 180,000 – כלום יש לך משק־גזל גדול מזה? היהדות מסוגלת להבין את הצורך במהפכה בתקציב הציוני ולהכפיל במשך חמש שנים את השקעתה בפעולות בניה יסודית. שתי שנים של פעולה תנופתית היו נותנות לנו יותר מאשר שנות שיגרה רבות, ללא צבירת כוח ממשי על ידי עליה והתישבות.

יהי רצון שנקיים את הדברים כפשוטם, שנכיר בחובתנו ללכת ולעשות. בצירוף כל הכוחות הנאמנים. שיתלוו אלינו. לשֵם המעשה הגדול.

טבת תר"ץ.

---

לָאוֹרֵחַ

מאת

דוד רמז

באסיפה לכבוד ה. נ. ברילספוֹרד, תל־אביב

העצה: לשאוף ליחסי־שיתוף בין העמים היושבים בארץ הזאת – לארץ־ישראליות כוללת – איננה חדשה אתנו. מימי היות תנועת העבודה בארץ חיים הדברים האלה אתנו. משלנו הם! בשאיפותינו לבנות לנו את הבית, התכונו תמיד כי הבית לא יהיה צר לשום תושב מתושבי הארץ ולשום פועל מפועליה. אך מה נוכל להפיק מן העצה כל עוד יש רוב בקרב האוכלוסין הערבים – והפועלים הערבים בכללם – המסרב להכיר במציאותנו בארץ על יסוֹד של זכות, ומכל שכן שהוא מתנגד לריבוּיֵנוּ בארץ? הן לא נוכל לקנות את ההסכם במחיר, שגם החבר ה. נ. ב. לא יוכל להציע לנו כי נשלמנו – במחיר הויתור על הציונות! אפילו הממשלה האנגלית לא תוכל להציע לנו לתת את הויתור הזה, שכן ברגע שהיא מציעה לנו את זאת פוקעת זכותה היא לשבת בארץ.

מציאותה של אנגליה כאן יש בה צורך, ככוח בין־לאומי. כדי להגן על פעולת היצירה של המיעוט. על אותה פעולת יצירה אשר עליה מעמיסים – ובצדק – אַתה ומנהיגים אחרים של תנועת הפועלים העולמית תקוות כה רבות.

יש בתוכנו חלק של אינטליגנציה – חלק קטן מאד – המוכן לוַתר על העיקר. כלום ישתמע מכך כי אנו כולנו אין לבנוּ לשיתוף נאמן! אנו השקענו ומשקיעים מאמצים יתירים בדבר, אך לא הועלנו אלא במעט מן המעט. נסיוננו אומר לנו כי הקרקע הפוליטית של הארץ הזאת איננה מגדלת פירות אלה על נקלה.

כסליו תרצ"א.

---

שְׁנָתַיִם וָחֵצִי

מאת

דוד רמז

מילואים לדין־וחשבון שבכתב למחצית שנת תרפ“ט, תר”ץ ותרצ“א. במועצת ההסתדרות י”ט, תל־אביב

אינני מתכוון למסור בעל־פה סיכום החומר הכלול בדין־וחשבון שבכתב, המתיחס לפעולות ההסתדרות במשך שנתים וחצי, החל משנת 1929, דרך מאורעות אב, וכולל כל שנת 1930 והמחצית הראשונה לשנת 1931. אני מצטער על אשר לא צומצם הדין־וחשבון בכמותו: הזמן לא הספיק אלא כדי גאולתו הראשונה של החומר. צמצומו, עריכתו והשלמתו – תעודה מיוחדת. ואולם יש בדין־וחשבון שבילים ומסילות וכל אחד יוכל למצוא את הדרוש לו לבדיקת דעתו או לביסוס מחשבתו.

את המילואים שלי אתחיל בענין העליה. במשך 1931 עברו דרך מרכז העליה 841 עולה. מהם נקלטו במושבה 474, בעיר 262, במשקים 97. שמונה עולים נמצאים עדיין בבתי־העולים. רשיונות העליה האחרונים לשנת 1930 ניתנו בסוף יוני 1931. כבר אנו עומדים בחודש אוקטובר ועדיין נמצאים בבית־העולים אותם השמונה. עדוּת לא לזכוּת חריצותנו בהקלטת עלית הבודדים (אכן, הקלטתם של אלה בעיה חמורה היא. אך לעומת זאת הלא מספר הבודדים בעליה האחרונה היה פחות מאשר בשנת 1930!). 15 מהם סודרו בעבודת כביש הצפון. קבוצה בת 10 בודדים, מגוֹלי רוּסיה, נקלטה יפה בקרית־ענבים, עוד קבוצה נקלטה ברמת־רחל. אך מספר קטן עודנו מחכה עד היום – זמן ארוך יותר מדי!

יש לציין את העובדה כי העליה מרוסיה הולכת ונחלשת. לא אתעכב על ביאור החזיון בפרוטרוט. מלבד החוּמרוֹת במתן הרשיונות, הגורם הישר המצמצם את העליה, יש ודאי עוד גורמים לדבר. תנועה הנרדפת כתנועתנו ברוסיה. הרזרבוּאַר שלה פוחת והולך – מחמת המציק ומכוֹח ההתבוללות הרוחנית, הבולעת את הנוער. גם הטבת המצב החמרי שם בזמן האחרון – הנותנת, אולי יותר מקודם, אחיזה לנוער בתעשיה – אף היא גורם משפיע.

בשנת 1930 נכתב בדין־וחשבון של מרכז העליה: “עוברת עלינו זו השנה החמישית ללא עליה כמעט. כי לא נוכל להסתפק בעלית 3000 עולים לשנה”. עתה נגיד: זו השנה הששית ללא עליה. כי עד ספטמבר העלינו רק 850, ואם גם נוסיף את היתר – עד סוף השנה – למכסת השנים הקודמות לא נגיע. שאלת השאלות לנו כיום היא המצאת מנוף פנימי בקרבנו לחידוש העליה העובדת בקנה־מידה רחב. שכן אם לא נמצא אותו בקרבנו – מבחוץ לא נשיגנו. התכנית לכך יסודותיה נראים לי: בחסכון קיצוני ובשיתוף כללי וניצול כוחות היצירה הגדולים שבתוכנו, ביחוד במשק החקלאי. לפנינו – מציאות שטחי קרקע לאומיים התובעים עיבוד. לפנינו – תנועה גוועת בחוץ־לארץ, מחוֹסר יכולת לעלות, ותנועה נחנקת בארץ, מחוסר עליה. כל היסודות האלה צריכים להצטרף יחד לתכנית של הרמת המשא הכבד על כתפינו, אף על כתפי כולנו. על כתפי הכלל כולו; כי לחלקים בודדים בתוכנו יכבד המשא מנשוא.

בגורלנו כרוכים יחד: העליה וצרכיה – וחוסר־העבודה. כשנסתכל בתנועת המספרים של חוסר־העבודה בערים במשך השנה האחרונה נמצאנה. החל מינואר שנה זאת ועד היום, בתנודה בין 1400–1700. המספר הזה כשלעצמו אינו אולי גדול ביותר, אולם הוא נופל בכל כבדו על חלק אחד של ציבורנו – על ציבור הפועלים בעיר. מאמצי מרכז העבודה, אשר טיפל הרבה – ובהצלחה – בהשגת עבודה ובסידורה בשנה זו, הם אשר עצרו בעד הנגף, לא נתנו לנו לרדת במדרון ולהגיע למצב קשה מאד, כפי שידענו אותו בשנות 1923, 1927. אולם את המוּעקה מעל ההסתדרות בעיר לא הצלחנו להסיר. חוסר־העבודה במושבות – העוֹנתי בטבעו – פרק בפני עצמו הוא, שיבררוהו חברים אחרי. לרגל השגת עבודות ממשלתיות מסוימות וכן לרגל ההתרחבות המקרית והארצית של העבודה בנהרַיִם, אנו עומדים כיום בעיר בנקודה הכי־נמוכה של חוסר־העבודה במשך השנה – ומונים רק 1200 מחוסרי־עבודה. אך צפוי בקרוב שינוי לרעה: העבודה בנהרים, העומדת להיגמר, תשחרר כ־400 איש וכמספר הזה ישוחרר גם מעבודות הממשלה, ואז – יש לשער – יגיע מספר מחוסרי־העבודה בעיר, מלבד אלה שבמושבות, ל־2000 איש בערך. את הסיכויים לעבודות חדשות ואת הפעולה שיש לאחוז בה – יבררו חברי מרכז העבודה.

אעבור לעניני ההסתדרות בכללה.

מספר העסוקים בעבודה בעיר היה ב־1930 – 16,095. מהם חלק רביעי – פועלות! המספר הכללי, הכולל גם את מחוסרי־העבודה. היה – 16,500. במושבות היה המספר הכללי במרס 1930 – 7748. סך הכל בעיר ובכפר ב־1930 – 24,248. השואַת מספרים אלה למספרי שנת 1926 מוכיחה את גידולנו בכלל ומראה לנו, בין השאר, כי המקלט לעליה המצומצמת היתה במובן הגיאוגרפי: המושבה – ובמובן החברתי: הקיבוץ.

נקביל לעומת המספרים הנ"ל את מספר חברי ההסתדרות: בעיר 13,554, במושבה 6,223. ובסך הכל 19,777 חברי ההסתדרות, במשקים 3,496; יחד – 23,373. על אלה יש להוסיף 6,787 נשי עובדים – והגענו למספר 30,060 חברי ההסתדרות בשנת 1930.

הסתדרות זו, המונה רק 30 אלף חבר, הנה מושג מורכב ורב־פנים: למן אגודת המנקרים בתל־אביב ועד ההסתדרות הבין־לאומית של עובדי הרכבת והדואר והטלגרף; למן עובדי המשקים בעמק־הירדן ועמק־יזרעאל ועד פועלי החברות הבין־לאומיות “של” ו“וַקואום אויל”.

שני תהליכים מקבילים מתהווים בתוך ההסתדרות בעת ובעונה אחת: יצוב הגזע והתפתחותו עם שליחת יוֹנקוֹת למטה וגידול פרחים ופירות למעלה. השאיפה הנאמנה ליציבות ולקבע, מצד אחד, והשאיפה המקבילה: לקליטה ולהתרחבות – שתיהן גם יחד פועלות בתוך ההסתדרות ולעתים קרובות הן באות לידי התנגשות.

אחד משדות ההתנגשות – הבניה והעבודות הציבוריות. שאלותיה הפנימיות של הסתדרות הבנין העסיקו את הועד הפועל הרבה מאד וגם בויכוחינו במועצה יתפוס נושא זה, לאין ספק, מקום בראש. קטעים מפרטיכל של ישיבה אחת יבליטו אותה התנגשות בין הדעות־השאיפות השתים שבהסתדרות. הנדון: המשרד הקבלני בחיפה. דעה אחת אומרת: “אני בעד מוסד: לא נוכל להשתחרר מדאגה לחוסר־העבודה. הקבוצות, הרוצות לקבל עליהן כיום את המשרד, לא תרצינה לקבל עליהן את הדאגה הזאת. על כן יש לבוא לכלל מסקנה – לקיים את המשרד הקבלני כמוסד הנמצא תחת פיקוחה של המועצה, ולקבוע סייגים לפעולתו: להרחיקו, כל כמה שאפשר, מביצוע עבודה שלא על אחריות הקבוצות המהוות אותו (ברֶג’י), כדי למנוע ממנו הפסדים וחיכוכים”. דעה שניה: “אני עוקב את הפעולה הקבלנית של ההסתדרות במשך עשר שנים – ובאתי לידי מסקנה כי העבודה הקבלנית יכולה להצליח אם יהיה לה נושא קבוע. יש ציבור של פועלי בנין שהתמחו במקצועם. רובם נעשו בינתים בעלי משפחה, הרוצים, כשם שרוצה כל פועל החי על עבודתו, לעבוד ששה ימים בשבוע – ואנו מוכרחים לתת לו הרשות הזאת, כי לא רק עליו החובה לפתור את שאלת חוסר־העבודה. וזה יתכן רק אם חברי המשרד יהוו קואופרטיב – ובאותה המידה שאנו דורשים מכל קואופרטיב אחר להעסיק מחוסרי־עבודה, נדרוש גם מהקואופרטיב הזה. לגבי עבודות ציבוריות, שאין להן “נושא קבוע”, צריך המשרד הקבלני לפעול כמוסד”.

לעומת בעיות הסתדרות הבנין בעיר מופיעות שאלותיה ה“נצחיות” הבאות של המושבה, גם מצד הנושא: הפועל – וגם מצד הנשוא: העבודה, המלחמה עליה וכיבושה. דבר משקי־העזר לפועלי המושבה וענין “התישבות האלף” העסיקו לא מעט את ההסתדרות בפרק הזמן של הדין־וחשבון. בנדון משקי־העזר נעשתה פעולת הכנה חשובה בועדה, אשר נתמנתה מטעם בנק הפועלים ובחנה ובדקה את מצב הדברים בקיבוצים ובמושבות.

טרדה מיוחדת נוספה לנו השנה בעניני “הפיטורים והקיצוצים” במוסדות הלאומיים. בשטח הקיצוצים היתה מערכה כפולה: נלחמנו לקיצוצים במשכורות הגבוהות והתנגדנו לקיצוצים במשכורות הקטנות.

שינוי־המבנה של ועדת התרבות ההסתדרותית לבשה צורה חריפה מחמת המצוקה הכספית – והעסיקה את הועד הפועל הרבה מאד. אני משאיר לי את הזכות לדבר בשאלה זו בויכוח.

אחד הכלים שלנו לעבודה מדינית נתערער קיומו: אני מתכוון למשרד הפוליטי בלונדון, אשר היה לנו מכשיר פעולה קבוע. כבר נעשה הדבר לנו טבעי לפנות למשרדנו הלונדוני בכל עת צרה. הוא שגייס את כוחות ידידינו שם לעזרת ענינינו ולהגנתם. גם לאחר שנפסקו האמצעים מצד “ברית פועלי־ציון”, המשכנו את קיומו בכוחות עצמנו עד הקונגרס, אך השאלה תובעת את פתרונה הקבוע.

מן הדברים אשר העזנו לעשות וגם עלו בידינו אציין קודם כל את מחצבת עתלית ואת הקמת הנהלת העבודות של מרכז העבודה – כעין תחליף ל“סולל־בונה” – לשם טיפול בעיקר בקבלנויות ממשלתיות. גם לחידוש המשרדים הקבלניים המקומיים בחיפה ובתל־אביב היה דרוש אומץ מיוחד, לאחר הריסת “סולל־בונה”.

פעולה נועזת אחרת, אשר אנו עומדים בה, היא הזלת “דבר”. הצלחנו בפעולה זו, המבטיחה הגדלת תפוצתו והגברת כוחו של עתון ההסתדרות.

במקרים מסוימים היתה נחוצה להסתדרות גם העזה שלילית. אציין מבחינה זו את מניעת שביתת הנהגים. אילו נתקיימה בבהילותה היתירה, היתה מביאה תקלה רבה. בכשלונה, שהיה ברור למפרע, היה כל צד מטיל את האשמה על משנהו. המשך התפתחות הדברים ידוע – ולא אעמוד עליו.

אציין עוד פעולת שתי ועדות: הועדה לקרן ביטוח מחוסר־העבודה, עשתה עבודת הכנה חשובה בבירור ההצעות השונות. ישנה תכנית ערוכה המחכה לשעתה. עתה, נראה לי, אין השעה כשרה לכך, כי אין להעלות כיום, במצב של חוסר אמצעים מוחלט, דבר יצירת מוסד כספי חדש, בלי להכשילו.

הועדה השניה היא שהוטל עליה לערוך הצעה לברית פיקוח של חברת העובדים. “ברית הפיקוח” תשתף בתוכה את באי־כוח כל המוסדות הכלכליים המרכזיים בחברת העובדים – ותמלא את תפקיד הפיקוח השיטתי על הנעשה בשדה יצירתנו המשקית הכלכלית לכל סעיפיה.

לא נעסוק במועצה זו בשאלות ההתישבות והמשק. לשאלות ההתישבות והמשק, בכלל זה גם משק המסים ההסתדרותי, תוקדש מועצה מיוחדת.

בתקופת הדין־וחשבון נתקיימו פגישות ארציות לפועלי מתכת, עץ ואפיה. בשתי הפגישות הראשונות הוקדש הרבה זמן לשאלת השוּליוֹת במקצועות האלה – לארגונם, להשתלמותם המקצועית וכו'. בפגישת האופים הוחלט על פעולה לביטול עבודת הליל.

תחת לחצה של ההסתדרות ובעקבות פעולותיה החליטה הממשלה על יסוד ועדה לבדיקת חוקי העבודה ותיקונם. הועדה תהיה מורכבת רק מפקידים ממשלתיים. החבר סכיוינילס, בשיחתו עם המזכיר הראשי יוּנג, הביע את תמהונו על אשר נפקד בועדה זו מקומם של באי־כוח העובדים והמעבידים, הבקיאים בענינים הניתנים לעיונה של הועדה.

פרשת היחסים בינינו לבין ארגוני המיעוטים נדונה כמה וכמה פעמים במשך הזמן הזה. בתחום ההסכם עם “הפועל המזרחי” אירעו במשך השנה כמה סכסוכים, שדרשו התערבות הועד הפועל. טיפלנו בשאלת היחסים הארגוניים בין הסתדרות ויצ"ו והסתדרות הנשים העבריות לבין מועצת הפועלות. מצב הדברים דרש בירור ארגוני מצדנו.

מערכת שאלות ארגוניות הקשורה בחברינו בהסתדרות המורים, התאחדות הגננות וארגון מורי ועדת התרבות – נתבררה בכמה ישיבות עם הועד הפועל. באחת הישיבות של המורים חברי ההסתדרות באה הצעה לקרוא לכינוס פדגוֹגי של כל המורים חברי ההסתדרות, ונבחרה ועדה להגשמת הדבר. אולם מרכז המורים אחז באמצעים למניעת הגשמת ההצעה הזאת, בכוח שליטתו על המורים. יש להעמיד כאן את הדברים על אמיתם, כי ענין הכינוס הוצע מצד המורים חברי ההסתדרות וכל תכנו וסדר יומו היה נתון ברשותם. ההודעות שנמסרו בענין זה בועדת המורים מצד המרכז – משוללות כל יסוד.

עוד מלים אחדות בענין הקרן לאינוַלידים ולחולים כרוניים. הקדשנו זמן לא מעט לטיפול בשאלת עזרה דחופה לחולים הכרוניים. השגנו משהו ועזרת־מה סודרה למעשה; אך הנהלת הסוכנות לא קיימה במלואה את התקוה שתלינו בה. גם בזמן הקשה הזה אין הצדקה לכך. ההסתדרות השתתפה בסכום ידוע מהריבית של סכומי הקרן לאינוַלידים. מכאן יש לפנות בקריאה לכל חברינו, שמתוך טעמים משקיים שונים בל יפסיקו גם להבא את התשלומים לקרן האינוַלידים.

תשרי תרצ"ב.

---

טְעָנוֹת וּמַעֲנוֹת

מאת

דוד רמז

בקונגרס הציוני הי"ח, פראג

מצטער אני מאד על אמיתוֹת ציוניות, אשר הן בבחינת אחת כפול אחת, שנסתלפו בקונגרס הזה בנאומיהם של נציגים חשובים של התנועה הציונית – ונסתלפו עד שקשה להאמין כי בקונגרס ציוני אנו יושבים. כמה חוסר ידיעה על הארץ ועל דברים הנעשים בארץ! כיצד יכול ד"ר סטיפאן וייז, אחד האישים אשר הקדישו את חייהם לעבודת הציונות ואשר לנאומיו יענה הד בעולם הכללי, להרשות לעצמו להעלות עוּבדוֹת שאינן קיימוֹת, בה בשעה שהיתה היכולת בידו לפנות, טרם ינאם, לאחד מאתנו ולשאול הנכונים הם הדברים. רק הרוח המיוחדת הנושבת עתה בתנועה הציונית יכלה לגרום לכך. אין זו רוח התנגדות גרידא: מתנגדים יכולים לבקר זה את זה ביושר לב – ולמצוא שפה משותפת ביניהם. רוח אחרת תשוֹר עתה בציונות – “הכזב הקדוש”. הייתי מדבר בלשון מתונה, אולם עשות זאת לא אוכל, למשמע הדיבות השלוחות מכאן, למען צוּד בחרמן אנשים מעין ס. ו. ולעשותו רמקול לשקרים האלה.

כל יהודי הבא לארץ ופניו לעבודה, בין אם יהודי אדוק הוא, לבוש ארבע־כנפות ושלוש ביום יתפלל, ובין אם מ“פועלי”ציון" שמאל הוא – יכול לקבל עבודה באמצעות ההסתדרות. בהסתדרות נמצאים אנשים בעלי דעות והשקפות שונות, מן הפועל הדתי הסוציאליסטי ועד “פועלי־ציון” שמאל. (קריאת־ביניים: אנו מכחישים זאת!). יכולים אתם לשאול את צירי ארץ־ישראל, יהיו מי שיהיו – ויעידוכם כי אין ההסתדרות שואלת את חבריה: אם סוציאליסטים הם או לא, אם אדוקים הם או חפשים. בהסתדרות מאוּגדים יהודים בני עדות שונות, תימנים וספרדים, נערים עם זקנים, משכילים ואַנאַלפביתים, ואין ההסתדרות בודקת להשקפות. בחוקת ההסתדרות, הכתובה בכל פינקס חבר, נאמר במפורש כי ההסתדרות דורשת מאת חבריה רק אחת: כי יחיו על עבודת עצמם ולא ינצלו עבודת זולתם. היה זמן ובהסתדרות היו גם פועלים רביזיוניסטים. ציריהם השתתפו גם בועידה השלישית של ההסתדרות – וביניהם ד“ר יעקב ויינשל. בספרותנו תוכלו לקרוא את נאומו שנאם אז. ההיה בדבריו צל של קובלנה על כך שההסתדרות באה בדין עם חבריה על השקפותיהם הפוליטיות? ההסתדרות היא איחוד של עובדים יהודים וכשבאים כאן ומודיעים בדותה, שאין מקבלים להסתדרות אלא סוציאליסטים הרי קשה לעבור עליה בשקט. התרגלנו כבר לשקרים מעין אלה מאגף “הכזב הקדוש”. ברם, כשהם יוצאים מפי אנשים כמו ס. ו. וחיים בּוֹגרשוֹב, אין אנו יכולים לשתוק. עם יודעי האמת המתכוונים למרוד בה – אין טעם להתוַכּח, אך לדורשי האמת אני מודיע: כל יהודי עובד יכול לקבל את פינקס החבר של ההסתדרות. הודיעו כאן בשם “הפועל המזרחי” כי חברי הקבוצה הזאת אינם חברים להסתדרות, אלא מאורגנים בפני עצמם (קול מספסל “המזרחי”: מדוע?), בשאלה זו לא אותי תאשים, כי אם את עצמך. אנחנו רשאים להציג את השאלה הזאת לכם. בין”הפועל המזרחי" והסתדרות העובדים אין יחסי ריב, קם ביניהם הסכם בשתי נקודות: חלוקת־עבודה צודקת ומניעת התחרות הדדית, בנוגע לתנאי עבודה. לכם, לאנשי “המזרחי”, אין ענין לטשטש את העוּבדה הזאת. ההסתדרות, המאַחדת בתוכה מ־80 עד 90 אחוז של כל הפועלים היהודים, אינה נמנעת מכריתת הסכמים עם כל קבוצה קטנה, לשם חלוקת־עבודה צודקת ומניעת התחרות בשכר העבודה. הצענו בפומבי גם לפועלים הרביזיוניסטים את ההצעה לחתום אתנו, כמו “הפועל המזרחי”, הסכם. אולם לרביזיוניסטים אין צורך בהסכם כזה, כי יש להם משענת חזקה בארץ־ישראל: נותני־העבודה – ולהם חשוב יותר לבוא לידי הבנה עמהם מאשר עם הפועלים. והמעבידים, בדרך הטבע, מיחסים חשיבות יתירה לקיום קבוצה כזאת, לשם חתירה תחת אחדותם של הפועלים. מה יאמר עתה ד"ר ס. ו.? כלום היתה ההסתדרות צריכה להביט בשקט בקום ארגון, שהתקין לעצמו מטרה: לשבור את ההסתדרות. ומנהיגו של ארגון זה, זאב ז’בוטינסקי, מדבר בכל הזדמנות על הפרת שביתות כעל הפרוגרמה של קבוצתו. איך להתיחס למעשה־קלון כזה? הפרת שביתות – דבר שאין דוגמתו במלוא העולם – רוצים אתם שיהיה לו מקום בהסתדרות הציונית, הבנויה על יסודות אנושיים־פרוגרסיביים?! אתה, מר יהושע סופרסקי, תהיה נאלץ להודות בכך, ואתה, מר ח. ב., השיבה נא לי: מי נושא ברמה את האידיאלים הלאומיים – השמאל או הימין?

יש בארץ־ישראל איחוד של כל הישוב היהודי: כנסת ישראל. מנחם אוסישקין הציג יסודותיה ושנים רבות נלחם שיכירו בה רשמית. סוף סוף השיגה את ההכרה, אף כי הושארה פרצה פתוחה בכוָנה: פרצת יציאה מרצון. אנחנו נלחמנו על כוחה, כבודה ותקפה של כנסת ישראל זו – ותנועת הפועלים, ההסתדרות הסוציאליסטית, הרבוֹלוּציוֹנית, היא הנושאת על כתפיה את קורטוב האבטונומיה הלאומית שיש לנו בארץ, בעוד אשר מן הציונים הכלליים, ואף מן “המזרחי” – ואין צריך לאמור: מצד הרביזיוניסטים – חותרים בדרכים שונות תחת כבודה ועושים בדיוק את אשר עושה ה“בונד” בגולה.

“כנסת ישראל” – על משרד הרבנות המשולב בה מראשית יצירתה – נשענת על הפועלים ועל החוג הציוני שביהדות הדתית. אולם כשדרשנו אנחנו כי תל־אביב, העיר העברית הגדולה, לא תהא מופרדת לעיריה לעסקי־חול ולקהילה לעניני דת – בגד “המזרחי” בעיקרון שלו גופו. אנו, פועלי ארץ־ישראל, לא כיחידים, אלא ככלל, הננו נושאיו של עקרון היושר הלאומי.

מר ח. ב. ניצב כל חייו איתן לימין העבודה העברית. למה לא יבדל מאלה המעסיקים פועלים ערבים? מה בצע בהילחמוֹ בהחלטיות כזאת לעבודה העברית, כשהוא יושב בכפיפה אחת עם עוזביה? כשמגָרשים מארץ־ישראל משפחה אחת מורמת זעקה גדולה. ואתם, הציונים הכלליים, יושבים במחיצה משותפת עם מגרשי רבבה של משפחות, שהיו יכולות למצוא את קיומן בפתח־תקוה, חדרה, זכרון־יעקב וכו', מה זכותכם אחר כך לדבר על עבודה עברית? אם התאגדו בארץ־ישראל חנוָנים, לא יעלה על דעתו של שום איש ליסד אגודה נפרדת של חנונים רביזיוניסטים – ומאתנו, מן הפועלים העברים, מבקשים לשלול את הזכות לאיגוד פועלים אחיד ורואים בעין יפה הופעת קבוצות פועלים פעוטות, לשם התחרות בנו. שום ציוני הגון אל יתן את ידו לכך. כלל היהודים בעולם יחזק רק עם היות תנועות הפועלים לארצותיהן מאוחדות וחזקות.

אלול תרצ"ג.

---

שֹׁרֶשׁ פּוֹרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה

מאת

דוד רמז

בועידה הרביעית של ההסתדרות. תל־אביב

ראשוני תנועת הפועלים בארץ העמידו על יסודות לאומיים־מוסריים את התביעה לעבודה עברית מלאה במשק העברי החדש המוקם בארץ. עם אשר כל העולם מאשים אותו בפרזיטיוּת, בסילוק יד מכל עבודה גשמית קשה – האין הוא מתחייב בנפשו, אם יאחז בדרך זו של פרזיטיזם גם במולדתו ויבסס את תקומתו על עבודה זרה וזולה?

הלבוש המדיני, כביכול, בו רוצים להלביש את היצר החמרי הזה לעבודה ערביות, אשר לב רבים מפרדסנים ואיכרים מישראל נתון לו, – הלבוש הזה אומר: גמילת טובה לפועלים הערבים, לשם פיתוח יחסי ידידות ושיתוף. אין זו אלא אחיזת־עינים.

טעות היא שציבור הפועלים הערבים – בתור כלל – מעוּנין בניצולו על ידי אפנדים יהודים. ודאי שגם בין הפועלים הערבים ונותני־העבודה הערבים אין יחסים אידיליים כיום – אבל הם בני עם אחד. גורל הפועל הערבי יחָתך גם הוא בעמיו – במשקו הלאומי. מה זכותו של הפרדסן היהודי – המשלם לבן־עמו מחיר גבוה יותר – להוסיף על כבלי השעבוד והדלות של הפועל הערבי ולעמוד כצר להתעלותו, כאשר עשה זאת בא־כוח התאחדות האיכרים, בנקטו – בשאלת קביעת שכר המינימום – עמדה שלילית מוחלטת לכל גדר של מינימום חוקי לפועל הערבי? וקו זה הולך ונמשך. חתירה גוררת חתירה. התאחדות האיכרים הגיעה היום להתנקשות בזכות החוקית הקיימת של המשמרת בסכסוכי תעשיה. אמנם, תנועת הפועלים הערבית, הנתונה עדיין בחיתוליה, אינה יודעת להתגייס כיום למניעת התנקשות בזכויותיה החוקיות הקיימות. אולם תנועה זו קוֹם תקום, והיא תדע לזכור את אשר עוללו לה באי־כוח האיכרים היהודים בארץ בשחר ילדותה, ואת האבנים, אבני הנגף, אשר שמו בזדון על דרך התפתחותה. האין בזיון לאומי בדבר הזה, אשר מתוך אינטרס אֶגוֹאיסטי צר של העסקת אלפים אחדים של פועלים ערבים בזול ובניצול פרוע, יופיע חלק אמיד וחשוב של הישוב היהודי בארץ כגורם מתנקש ומפריע להתקדמותו של הפועל הערבי בארץ, בתור כלל?

מראשיתו, מעצם הופעתו, עוד מלפני יסוּד הסתדרות העובדים העברים הכללית, מכיר הפועל העברי בארץ בחובת יחסי חברים וחובת עזרה ותמיכה לפועל הערבי, בארגונו ובהתעלוּתוֹ. אנו מקיימים חובה זו לא לשם ניצול וספסרות, אלא מתוך נאמנות שלמה לשני אידיאלים – הציוני והסוציאליסטי – הקובעים את דרכנו ואשר בתכנם הם מאוחדים בשאיפה אחת: הקמת חברה עברית אנושית צודקת בארץ־ישראל. מעסיקי פועלים ערבים, המתלבשים בלבוש יחסי ידידות, עושים זאת לשם ניצול פרוע, מתוך בגידה בשני האידיאלים: הציוני והאנושי גם יחד.

הטומאה הפאשיסטית בארץ, אם כי היא יוצאה בטלית של עבודה עברית, יניקתה העיקרית היא מן השנאה להסתדרות, הכמוסה בלב המעסיקים עבודה ערבית. שניהם נפגשו בנקודה אחת: שבירת ההסתדרות, שנואת־נפשם. ואוי לנוער אשר התעוהו לדרכים שוממות אלו! חסידי עבודת כלאַים ותומכי שיטת הממשלה הבריטית בצמצום העליה נפגשו עם הנשבעים לעבודה עברית והמהפכנים המדיניים – במלחמת החרם על הפועל העברי המאורגן בארץ. מחרימי הסרטיפיקטים בגלוי אינם נמנעים מלהשיג אותם בחשאי – הפרסום של התכסיס הזה בא לא באשמתם – דרך “הנוטע”, המעסיק עבודת ערבים ויהודים יחד בנתניה. הללו צריכים לשבור את ההסתדרות כדי להשתלט בתנועה הציונית – והללו כדי לפתוח שער רחב לעבודה ערבית ולהיגאל מן המצוות. גם במקום אשר בכוח מלחמתו של ציבור הפועלים המאורגן – כמו במקרה האחר של פרדס מלר בכפר־סבא – הוכרח נותן־העבודה להסכים לעבודה עברית, לא בושו חברי בית"ר¹ והרביזיוניסטים לקצור על נקלה את פרי הנצחון של משמרת ההסתדרות ולבוא ולקחת את מקום הפועלים כדי להחליש את המרץ של פועלי ההסתדרות במלחמתם על עבודה עברית ואולי גם לשם סיפוק תאוַת הנקמה של בעלי הפרדס.

המזימה היא – גידוּם כוחו של הפועל העברי על ידי הטפת דת חדשה של עבודת־כלאַים, לשביעת רצון ממשלת הארץ. דת חדשה זו יש לה אדוקים משלה, המודיעים כי “גם פרעות לא יסירונו מדרך זו”. אמנם, הבטחון הזה נעוץ לא בגבורתם של האדוקים האלה. אלא בהישענוּת על תמיכת הממשלה ובתקוה להטות לצדם גם את החוק הקיים על ידי תיקונים לרע. במקום נשיאת עין לריכוז המוני בחורים ובחורות שלנו במושבות המטעים – ישנה נשיאת עין לעבר אחר…

מקום־התורפה הבולט ביותר בשטח עליתנו והתישבותנו כיום הן מושבות המטעים אשר לשרון. לחקלאות במושבות נוספו בשנתים לא יותר מאשר לערך אלף פועלים ופועלות. בעת אשר ניטעו מחדש לערך 70 אלף דונם נטיעות עבריות, לבד מן הנטיעות הקודמות, אשר הבשילו את פרים בשנה זו.

מן הדברים אשר נאמרו במועצת ההסתדרות החקלאית האחרונה עולה התמונה של מלחמת חרם מאורגנת מצד התאחדות האיכרים בהסתדרות העובדים, בעזרת בית"ר. בעזרתם עומדים לפתוח לשכות־עבודה מיוחדות במושבות ולמשוך אליהן נוער ציוני, פועלים תימנים ועולים חדשים, למען שבור את “המונופולין”. לשכתם נשענת על דיבתם…

לא נעלם מהם כי לשכת ההסתדרות פתוחה לכל עולה ולכל דורש עבודה, לא נעלם מהם אשר החליטה ועידת ההסתדרות במושב הראשון בדבר הסכם עם עובדים אשר אינם מאורגנים בהסתדרות העובדים, החלטה אשר אינה אלא אישור החלטת מועצת ההסתדרות משנת תרצ"ב. החלטת הועידה אומרת:

“צרכי הקליטה של העליה העובדת והרחבתה, התנאים לקיום העבודה העברית במשק היהודי והבטחת חלקו המתאים של הפועל היהודי בעבודות הממשלה, העיריות, ההון הבין־לאומי, השמירה על תנאי עבודה הוגנים, שיאַפשרו קיום נורמלי של העובד העברי ומשפחתו, הבטחת זכויותיו האנושיות, האזרחיות והלאומיות של הפועל היהודי, הדאגה להנחלת השפה העברית לפועל ולעולה, השמירה על עמדתו וענינו של הפועל בישוב ובציונות – מחייבים ארגון מקיף ואחיד של כל הפועלים בהסתדרות כללית אחת ויחידה – והועידה קוראת לכל פועל ופועלת בארץ להצטרף לשורות הפועלים המאורגנים בהסתדרות הכללית”.

“עם המגמה לארגון כולל של כל הפועלים בתוך ההסתדרות הכללית, מחליטה הועידה, שכל עוד קיימים ארגוני פועלים ועובדים מחוץ להסתדרות הכללית, יש צורך לסדר אתם הסכמים לשם הבטחת עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים, ומאשרת את ההחלטה שנתקבלה במועצה התשיעית של ההסתדרות – תשרי תרצ”ב – בנידון זה".

לא נעלמה מהאיכרים ולא מהרביזיוניסטים נכוֹנוּת ההסתדרות לארגון לשכות משותפות עם המעבידים על יסוד הסכמי עבודה ועל קיום לשכות כאלה בפועל במקום, אשר המעבידים ראו ענין וחפץ בדבר הזה. לא נעלמה מהם עמדת ההסתדרות בענין הועדה המשותפת בעירית תל־אביב והתנגדות הרביזיוניסטים לועדה זו. הם יודעים את האמת, אולם נוח להם להפיץ את דיבת ה“מונופול” ולראות את ההחלטות האלה והכרזות ההסתדרות ואת העוּבדוֹת הקיימות כאילו אינן. הכוח המניע העיקרי במלחמת חרם זו, המעבירה את הלוחמים על דעתם ועל האמת, הוא היצר לעבודה ערבית, ולעבודה עברית זולה ולא מאורגנת. שני גיבורי המלחמה הזאת הם: התאחדות האיכרים והרביזיוניסטים. כרותה הברית. על הסתדרות העובדים ועל העם העברי בגולה לעמוד נגד שני אלה!

מתחת לכל טלית לאומית נכיר ברית בוגדת זו. אלה אשר חיללו אה הארץ בזוהמה פאשיסטית, אשר הרעילו נשמות נוער תמים, בחורים ובחורות מישראל, ברעל של שבחים לרצח ותהילות לתכסיסים ישוּעיים – אלה מבקשים עכשיו כסות חדשה – וכמובן, לאומית – למערוּמיהם. הם מנפנפים לעומת הפועל העברי בשלט כזבים חדש, שלט של הסתדרות עובדים “לאומית”.

אזהרה אחת לעצמנו: אל ניגרר אחרי אמצעי מלחמה פגומים, אל נסיר את הכוח הפנימי של תנועתנו בתכסיסים בני־חלוֹף כל־שהם. לנו אין אמצעים יותר נאמנים מן האחריות בהוכחה ובהטפה, מן האמת והמאור שבה.

טבת תרצ"ד.

---

פֻּלְמוֹס כְּפַר־סָבָא

מאת

דוד רמז

בישיבת הועד הלאומי

גדירת הפירצה של עבודה ערבית בכפר־סבא אינה תלויה אלא בגילוי רצון ציבורי נאמן. אני סבור כי לציבור דרכים רבות להשפיע על היחיד. לא נכון כי הנהלת הישוב אין בפניה דרך אחרת, כי אם להתרפס לפני פורצי הגדר, לבל יגזלו מאתנו את השׁרוֹן העברי. אני מוכן אפילו להפוך בזכותם של שני היהודים היחידים בכפר־סבא ולהגיד כי אינם יודעים מה הם עושים. אבל לא אלמד זכות על העומדים מאחוריהם – על התאחדות האיכרים. אינני מאמין בכנוּת ההודעה כי קצרה ידה של ההתאחדות להשפיע על ראש הועד החקלאי בכפר־סבא ועל חברוֹ לפריצת הפרץ. להיפך: יש לי יסוד להאמין כי התאחדות האיכרים רוצה בהכנסת פועלים ערבים למושבה. על הנהלת הועד הלאומי לקרוא לבעלי הדברים ולהזהירם, כי הישוב יתקומם נגד מעשיהם – והם יהיו מנוּדים. יש לפרדסנים האלה ילדים והם מתחנכים עם הילדים שלנו, יש להם קרובים ובני משפחה – ולא ירצו להיכרת מתוך עמם. עמדה כזאת מצד הנהלת כנסת ישראל תציל את השרון – והדברים לא יגיעו כלל עד לצורך של השתתפות במשמרת. הן המטיפים לעבודה ערבית במשק העברי הם כיום שותפים למפלגות ציוניות, הם בוחרים צירים לקונגרס ציוני. כשעמדנו במערכה זו בימי דור שלם במושבות הישנות, קיוינו לתקן את המשגה ההיסטורי בכוח עצם מציאותו של הפועל העברי. אולם בכפר־סבא מנצלים את חוסר הפועלים, כדי להפוך את השרון העברי לשטח של עבודה מעורבת. עכשיו בא הזמן לעמידה מכרעת. כפר־סבא תפריד בין עובדי עבודה עברית לבין עובדי עבודה זרה. אם אתם, ראשי הישוב והמפלגות הציוניות, לא תעמדו בשער, ננהל אנחנו לבדנו את המערכה. אין בינינו אף פועל, למן העומד במשמרת ועד העומד על הפיגום בעיר – אשר לא יתן למערכה זו את ידו. האחריות עליכם!

אייר תרצ"ד.

---

כְּשֹׁךְ הַגֵּאוּת

מאת

דוד רמז

במועצת ההסתדרות ל"ג, תל־אביב

אמרנו לקרוא למועצה מיוחדת, להערכת חמש־עשרה שנות ההסתדרות ולציון שני השיאים הגבוהים להתעוררותו של ציבורנו, אשר חלו ברוַח הזמן שבין המועצה הקודמת לבין מועצה זו. מאמצים רבים שוקעו בכל אחת משתי המערכות – האחת בקנה־מידה ציוני־עולמי: לוּצרן, והאחת: בקנה־מידה ארץ־ישראלי־מקומי: תל־אביב – והמאמצים הביאו פרי יִשוה להם.

בינתים חל הזעזוע הכלכלי בישוב והופיע הצורך לעשות מעשה של ממש לעניני העבודה – ולהקדיש להם את המועצה הזאת.

גם באופק המדיני של הישוב והתנועה הציונית הופיעו עננים כבדים, מבשרי רעוֹת. הועלו מחדש על השולחן ענינים של הגבלות, המתכוונות להצר צעדינו ברכישת קרקע חקלאית, הגבלות אשר היה כבר עליהן דיון מפורט בשעתן והובטח באיגרת רמזיי מקדוֹנלד¹ לא לאחוז בהן. אומרים לזַכּות את הארץ הזאת, הצמאה ליזמה חיובית ולפיתוח חקלאי, בחוק עָקָר של “חלקת מחיה”, חוק שאין דוגמתו בשום ארץ. צעד זה יביא גם לנו גם לערבים הפסד ברור – ובעצם הנסיון להתקינו יש סילוף דמות מפעלנו – המחַיה, היוצר והמפרה שממה. כזאת היא התישבותנו – ולא אחרת.

עם אלה אומרת הממשלה לבצע את הקמת המועצה המחוקקת, למרות התנגדותו המאוחדת של הישוב ושל התנועה הציונית ולמרות העוּבדה שהמצב בעיריות ובמועצות המקומיות הוא, מבחינת הרמה הציבורית, עגום ומעליב.

בתנאים אלה רב ביחוד ערך הליכוד של המפלגות הציוניות, שהושג בלוּצרן, והשלמת המעשה הלוּצרני על ידי שילוב עירית תל־אביב – בכוח נצחוננו ובמידה שהדבר נתון בידינו – לתוך מערכת הגורמים הציוניים.

מועצה זו תהיה מרוכזת בעניני עבודה, בשאלות הפעולה הכלכלית. אין כוָנת הועד הפועל להכריז במועצה זו על משבר. ולא בשמו נדבר, כי אם בשם הגבּרת הפעולה התכניתית, אשר בימי הגיאוּת חובה היתה עלינו, על המוסדות והישוב, לטפל בה והזנחנוה הזנחה פושעת. להגבּרה זו נקרא כל ציבור הפועלים – הוא הראשון! – נקראים כל חוגי הישוב והתנועה הציונית. מלבד התכלית להרבות עבודת בנין ולהניע גלגלי המקצוע הזה, אשר מהלכם נעצר עם צמצום האשראי, יש עוד תכלית אחת. אין להעלים את הדבר, כי אם, להיפך, יש לפרשו ולהטעימו: רצוננו לבצר, תוך כדי פעולה תכניתית זו, כמה עמדות יסוד, עמדות עבודה ועמדות משק – אשר נעזבו בלי דעת. גם בשעת המירוֹץ המהיר של גלגלי הגיאות ראינו – בעיני רוח – את החוֹרים שבה. התרענו על עזיבת המושבה, עזיבת משק המדינה ועבודותיה ושכחת כל גבול בלהיטות אחרי תוצרת חוץ.

אולם הנחות אלה, אשר לא היה שומע להן בשאון הגיאוּת, חזרו, כמדומני, לנסר עכשיו בחלל ההרגשה והמחשבה – ובא מועד לרפא את הפרצים. לא ריפוי של מה בכך, לא בתרופות קיקיוֹניוֹת, כי אם ביצירת תנאים לקיום קבוע בעבודות המושבה ובשטחי הכיבוש.

עזיבת המושבה ועזיבת עבודות כיבוש באה בשעתה – כולנו עדים – מתוך פיגור עצום של העליה העובדת מאחורי הדרישה. משקנו הישובי קפץ קפיצה איתנה – וכניסת עולים־עובדים לא הדביקה את הקפיצה. אילו נכנסו יותר פועלים־עולים, לא היה חוסר־העבודה יותר גדול. אדרבא: לא היה נעזב השרון, לא היו מוזנחים משק המדינה והנמל והחציבה, וכוחנו לשאת בזעזוע יחסי היה לאין ערוֹך יותר גדול. כיום קשה לנו לתאר כי אמנם לא היו לנו מאות אחדות פועלים להצלת השרון, וכי ביקשנו עצות לעצור בעד מתן רשיונות בנין בערים.

לא הפועל לבדו חייב להרים את המשא הזה לתיקון המצב. לא הוא לבדו יוכל לעשות זאת. דרישותינו הכלכליות מאת ממשלת הארץ נעשות עכשיו לענין חיוּני ביותר. אולם גם רבבות הפועלים העסוקים בעבודה הם גורם חשוב ויש בכוחם להפנות את ההגה הכלכלי לצד המבוקש.

ואין הועד הפועל מציע למועצת ההסתדרות להכריז על מגבית, אלא על מפדה². כל פועל שאינו מתחלף בעבודה יפדה את עצמו על ידי תרומת יום־עבודה לחודש – 12 ימי עבודה לשנה.

הפעולות אשר תסודרנה באמצעים אלה תכליתן:

שיבה מוגברת למושבה, לעבודה במשק המטעים.

כניסה מחודשת למשק המדינה ולעבודותיה.

דחיפה לזירוז עבודות ציבוריות ובנין בערים ובמושבות.

תנועה כללית לצד תוצרת הארץ, בחינת “תשובת המשקל”. בנסיון זה אין לנו אלא להפוך למציאות את הכרזת הועידה הרביעית:

“הועידה מכריזה על חובת השימוש הקפדני בתוצרת הארץ, שהוא גורם כביר לחיסון מפעלי הכלכלה הקיימים, ליצירת מפעלים חדשים ולהגברת כוח קליטתה של הארץ. הועידה תובעת מאת מוסדות הישוב והנהלת הסוכנות פעולה אמיצה ודרוכה במגמה זו”.

שבט תרצ"ז.

---

בְּשַׁעַר הַמְּאֹרָעוֹת תרצ"ו

מאת

דוד רמז

בתערוכת “יריד המזרח” תל־אביב

גם בימים אכזריים אלה, כאשר שולחת השפלוּת המופקרת מן המארב חצי־הרס במפעלנו – ויד השלטון קצרה מלהפסיק מלכתחילה את ההשתוללות הזאת; כאשר ספנים יפואים שובתים, שענין לא היה להם לצאת הימה, זורקים פצצה באניה עברית קטנה, בעברה את נמל יפו – גם בימים אלה נגיד: ההיסטוריה גזרה עלינו ועל הערבים היושבים בארץ הזאת לא מלחמה, כי אם שלום – והוא יקום!

דרכנו היא דרך בנין נמרץ והתגוננות נמרצת, מתמדת, גלוית־פנים וגלוית־אופי, ובמידה שיש לנבא על מעשי האדם וחברת האדם ועתידותיהם, ודאי הוא כי העתיד הוא לבנין ולא לפצצה.

אל תחנה אחת עלינו להגיע בימים הבאים בארץ הזאת. לתחנה היסטורית זו אקרא שילה, כלומר: שלוה וכבוד לשני העמים. סופו של הפועל הערבי לצאת בעקבות הפועל העברי, הסולל לפניו דרך לרמת חיים תרבותית; סופו של הפלח לדעת כי הקרקע בארץ הזאת מתפשט עם ההתישבות העברית, כי אנו הופכים ביצות וטרשים לאדמה פליחה; סופו של הפלח להכיר בזיופה של העלילה, שתקיפי הארץ, הרוֹדים בפלח, מעלילים על ההתישבות העברית.

ועתידים הספנים הערבים ביפו להכיר כי איולת היא לדרוש הפסקת העליה הנותנת להם מחיה ונכסים ועושר, וכי צעקתם על פריקת משאות בחוף תל־אביב מכחישה את שביתתם.

העליה העברית הרבתה את מספרם של הספנים הערבים, הביאה שפע לבתיהם. העליה העברית הזאת מן הדין שתתן לנו אלפי ספנים עברים ביום הים.

לאור רציחות יפו, לאור הנסיון לסגור בפנינו את החיבור עם העולם, נדר הישוב העברי לכבוש לו שער עברי לים, שער מכובד ובטוח, שיהיה בידיו ולא בידי המתנקשים בו.

ולאור הרעיון האוילי להרעיב אותנו, בוני הארץ הזאת ומפריחיה, לאור הרעיון האוילי להכרית אוכל מפינו, נדר הישוב העברי להרחיב ולהגדיל את ענף הירקנות העברית, את תנובת השדה והגן. לא ירעיבו ולא יצמיאו אותנו!

וגם לאבן לבנין וגם לסיד לבנין נדאג לנו. אם אלה החיים על החציבה לצרכינו רגמו את נהגינו בכפר שלהם, הרי נתגונן בכוח, נתגונן התגוננות גופנית, אבל גם התגוננות משקית.

הרימונו את הארץ הזאת מחורבנה, משממותה, וכל צעד וצעד ידע את מכשוליו ואנו התגברנו והגענו עד הלום: לא בודדים אנו עוד, לא יחידים אנו עוד, כי אם ישוב. בטרור לא יצמיתונו.

ודיבור חסר־תוכן הוא בפי הערבים להחרים אותנו. רק את עצמם יחרימו. היחרימו הם אותנו, המקיימים את המוניהם – לאלפים ולרבבות – מיושבי הארץ ומהבאים מחוֹרן ומסוריה וממצרים?

ימי התערוכה הזאת הם ימים אשר אלפי חברינו עובדים בהם יומם בשדות בסכנה, ושומרים בלילות ונוסעים בדרכים ובכבישים, צפויים ליריות והצתות ועלילות. הברכה לעובדים ולשומרים באשר הם שם! וזכרון עולם וחיי נצח לחללים, לנפשות הטהורות, אשר לא יכופר דמם לשופכיהם. זכר עולם לקרבנות החפים האלה!

סיון תרצ"ו.

---

דָּבַקְנוּ בְּחוֹלוֹת אֵלֶּה – וְנַהַפְכֵם לְנָמַל!

מאת

דוד רמז

במסיבת עובדי חוף תל־אביב

נפלה מחיצה קפואה אחת – מחיצת הנמל הזר – בינינו לבין הגולה, נפלה ולא תוסיף קום! בסילוק מחיצה זו, בידיהם ממש, מאוחדים פועלים ספרדים ואשכנזים – ועל סילוקה בירך כל עם ישראל! ועל כן מובטחני, כי רבבות ישראל בכל הגלוּיוֹת, באמריקה, בפולין, ברומניה וביון, משתתפים אתנו בלב ונפש במסיבה זו של חלוצי עבודת נמל תל־אביב.

חברים! מה זה נמל מתוכו? נמל מתוכו הוא מפעל־עבודה כביר ועצום, כל השאר – רשיונות, מסים – אינו אלא מסגרת. התמונה גופה היא תמונת עבודה. להתחלת עבודתנו בנמלנוּת מצאנו כבר קצת חמרים מוכנים: עלית סלוֹניקי ועידודה מצד ההסתדרות בחיפה, חלומות זאב־הים אשר נשא אותם, בארץ מחוף אל חוף, זה עשר שנים, ראשית חדירת הסבּלות והספנוּת העברית לנמל חיפה, החטיבות הימיות של הפועל וחניכי “זבולון” – כל אלה הצטרפו לראשית מעשה. לא מצאנו מן המוכן כל חומר לתכנית נמל – ומכאן נבע קושי מסוים. אבל מאמין אני כי הולכים אנו לקראת פתיחת התעלה לירקון ועוד באמצע השבוע יוחל בה. ובהפליג סירות ראשונות, טעונות תפוחי־זהב, מן הירקון אל הים, דרך התעלה – נקיים מסיבה שניה ואמרנו: יחי הנמל!

ספני יפו, המומחים בספני העולם ליגלגו עלינו: מה בחורים יהודים אלה מחטטים שם בין המשפתים, בחולות־הטיולים! הם יִפרקוּ? הם יִטענו? ובדבר הזה טעו הספנים המומחים. אחזנו בעבודה זו – ולא נרפה ממנה. דבקנו בשרטונות אלה – ונהפוך אותם לנמל. הציבור העמיד לרשותנו סכומים חשובים. אוכל להגיד בגאון, כי בתוך 12,000 חותמי מניות אוצר המפעל יש אלפים רבים של פועלים, חברי ההסתדרות. לא נחוס על האמצעים הדרושים לשכלול החופים לצרכי העבודה. אותו “רשיון הפריקה בחוף תל־אביב” – ההתחלה הרשמית כנוסחתה – כבר עברנוהו כמה שלבים. ואני מקוה כי לא יהיה כל יסוד למנוע מאתנו לא תנועת סחורות כל־שהן ולא תנועת נוסעים – ואלה אף אלה יבואו ללא הגבלה דרך שער הים התל־אביבי.

אח אני לכם להרגשת הקושי והסבל שבעבודתכם בתנאים של היום. גם מקנא אני בכם. מקנא – בלי מליצות. כבוד וזכות גדולה היא להשקיע כוחכם ראשונים במפעל זה. מקוה אני כי צעד השכלולים יוּחש – ויום העבודה המתוקנה לא יִרחק חוֹק. אך גם לעת כזאת חובה על המוסדות המטפלים בדבר להקשיב לכם ולהתקין תנאים – לוּ גם תנאי כיבוש – אשר תוכלו לעמוד בהם. והשתדלו למנוע סערות רוחות בקרבכם! אותן המידות החלוציות, אשר הנחילו נצחון בחקלאות ובבניה – אורך־רוח ואחריות – ינחילונו נצחון גם בים.

והמושג “נמל” אינו כולל רק מעגן ורציפים בלבד, הוא כולל גם שיט עברי. נמל עברי בלי אניות עבריות – נמל עָקָר הוא. ועוד נקרא לכם, חברים, להיחלץ לפעולות, לשם חיזוק ההתחלות בהעמדת אניות עבריות. ראינו עין בעין מה ערכן של התחלות קיימות – גם אם ראשיתן מצער.

אנו העלינו את הארץ הזאת מחורבן לחיים. עכשיו אומרים להפכה עלינו לארץ מות וכשלון. טעות היא! לא יבריחונו מכאן. נתגבר גם על הכשלון כאשר התגברנו על השממון. קצה החוט של מעשי־התופת בארץ – מי יודע להיכן הוא מחוּבר? הוא יונק ממעין טמא. וקצה החוט של מפעלנו, מפעל התחיה והיצירה – מחובר אל המקורות העליונים של התקוה והחזון האנושי, מקורות האחווה והטוהר. כל תעלולי הזוָעה של החדשים האלה לא יגרעו דבר מהכרתנו ושאיפתנו, כי יגורו העמים השנַים יחדיו לברכה בארץ הזאת.

אב, תרצ"ו.

---

גְּבִישֵׁי הַבַּיִת הַלְּאֻמִּי יְצִירָתָם קָשָׁה כִּיצִירַת גְּבִישֵׁי רַדְיוּם

מאת

דוד רמז

בכינוס הסתדרות הפקידים, תל־אביב

היתה לי הזדמנות להשתתף בפתיחת הועידה השלישית של הסתדרות הפקידים, באולם התא"י¹, לפני כשנתים. הגדתי אז לצירי הועידה מלים אחדות על הצורך לתת סמכות לגיאות. עכשיו מתנקמת בנו העובדה כי לא סימַכנוּ את הגיאות: לא באשישות, לא בתפוחים, ואפילו לא באבנים. כי גם אבן לא נזדרזנו לחצוב בידינו למפעל הבנין האדיר, אשר “בער” בארץ במשך השנים האלה. ביזבזנו אוצרות כבירים – ולנו אסור לבזבז. גבישי הבית הלאומי יצירתם קשה כיצירת גבישי רדיוּם. עלינו לצרוֹף אלפי טונים של חומר בכור הבנין כדי להקים משק אחד חי, בחקלאות או בחרושת, כדי להצמיח ענף פרנסה אחד בר־קיימא. כל כך רב הדלף, רבו התרומות והמעשרות! מִתרָם גדול אנו מחזירים לחוץ־לארץ. בזאת נשתווינו כולנו בימי הגיאות: כפועלים וכלא־פועלים, כחברוֹת כחברים – בולמוס של תוצרת חוץ אחז בכולנו. מעשר גדול נוטל השלטון, הוא לוקח מלוא קומץ – ואינו נותן אפילו באצבע. והרבה משאר הברכה אנו מעניקים – ולא בעין רעה – לסביבה, אשר בתוכה אנו בונים.

ועם כל הפחת העצוּם – יצאנו ברכוש גדול. והרכוש הגדול ביותר הוא: הנפש. במשך ארבע שנים נוספו לנו מאתים אלף נפש. זוהי תוספת חשובה מאד, ביחוד חשובה לאלה אשר לסוף 1931 מנו רק 165,000 נפש. בשנים אלה הוכפל גם מספר העובדים הבוגרים בחקלאות העובדת, זאת אומרת, הוכפל הכוח החקלאי היוצר שלנו ועלה מן 5,000 עד 10,000 עובד ועובדת. ולדבר זה אין ערוֹך! הוגברה בתנופה עצומה התפתחות המפעל המשקי הכללי שלנו: מטע, בנין, תעשיה, מסחר. אכן. גם בחקלאות גם בחרושת יכולנו להשיג יותר, אילו שקדנו להקדים ולהעדיף בתצרכתנו את החקלאות ואת החרושת שלנו. אבל גם מה שנעשה – מעשה כביר הוא.

לרגל הסתבכות תנאים בין־לאומיים צפוי לירידה משקלנו היחסי בכף־המאזנים של המזרח. אין כמונו עם אשר על פי עצם תנאי קיומוֹ כל מלחמה חורבן היא לו. עַמֵנוּ – חבר־לאומים: יש לנו פּולין, אוסטריה, רומניה וכו' משלנו. ואף על פי כן יתכן כי בכרך אחד עם הכיווּן הלונדוני החשוב לשלום ולחבר־הלאומים – יעלה על הדעת להביא במזרח את כבשת הרש קרבן לאורח: לסכנת ההסתבכות. כי הנה הארץ הזאת, אשר אנו הולכים והופכים אותה, לעין העולם כולו, לארץ מחיה מארץ מות, לארץ פריחה מארץ שממה, לארץ שואבת אנשים מחוֹרן אשר בעבר־הירדן ומנגב עד מצרים ועד בכלל, ומסוריה ומעיראק – ארץ זו נעשית פתאום זקוקה להגנה חוקית על “חלקת מחיה” לאיכר, אשר היא חלקת קפאון, ללא חיים. פגיעה זו קשה לנו ביותר, באשר היא מסלפת את דמות המעשה העברי בארץ הזאת. מאירה אותו באור שוא בנקודה מהותית מאד. כי אנחנו יוצרי הקרקע בארץ הזאת. לא רק לנו, כי אם גם לאחרים, יוצריה מחדש. ובעד זכות יצירה זו אנו משלמים – כמו בחוּלה – במיטב כספנו.

נוכח התורפה הכלכלית והמדינית שנתרגשה עלינו, יש לתת תוקף לערבותנו זה בזה. איני יודע אם יש עוד לשון אשר נתנה ללאוּמיוּת כיסוי דומה לשלנו: ישראל ערבים זה בזה. ואני רוצה, ברשות קדמונים, להשאיל הגדרה זו גם להסתדרות, הרואה את עצמה כהתחלה של עם מתוקן, עם כמו שהוא צריך להיות. מה זאת הסתדרות? ערבות. מידה מסוימת של ערבות הדדית.

השם “הסתדרות” נגזר מן הפועל. הסתדרות טעונה עשיה מתמדת בחינת “מחַדש בכל יום תמיד”. אינני חובב סממני חג. אך לא תהיה, כמדומני, כל הפרזה להגיד כי הסתדרות הפקידים – בת גיל להסתדרות הכללית – נטלה את חלקה בעשיה הסתדרותית במשך חמש־עשרה השנים, וביחוד בשנים האחרונות, והיא זכאית לשלב את עצמה בחג הזה שילוב מלא.

יוגד נא איפוא לקוראי הכינוס הזה ולקרואיו: לכו בכוחכם זה!

כסליו תרצ"ז.

---

שְׁעַת־כֹּשֶׁר

מאת

דוד רמז

במועצת ההסתדרות ל"ה, תל־אביב

לא היתה לפנינו כשעה זו שעת־כושר בעשית היסטוריה כלכלית, עשיה תכניתית – והנה לא עשינו אף החצי, אף השליש, ממה שהיה נתון להיעשות.

אתחיל מן הכבד: אבן! באו חברים מירושלים, ותיקים בענין חציבה וסיתות, מוסמכים. הם אמרו: עוד לא היה כדבר הזה מיום היות ישוב עברי בעיר־הקודש. הישוב כולו מוכן ומצפה לאבן עברית ומקבל אותה. מועצת פועלי ירושלים, מבלי שיהיה לה על מי להישען, הכניסה את ראשה בעול הספקת אבן עברית לבניה, הוקם ועד ציבורי וכו', אך פעולת חיצוב וסיתות ההולמת את הביקוש – לא באה. גם לאחר שיסדנו חברת “אבן” בכוחותינו – כוחות המוסדות הקבלנים של ההסתדרות וקרן חוסר־עבודה – ואמרנו להנהלת הסוכנות: אנו נשקיע 10,000 לא"י ותשתתפו גם אתם בסכום שקול, כדי לעמוד במבחן השעה, התחיל דיון ובירור – ללא תוצאה. לעת עתה אנו עושים לבדנו.

ומן הפרט של אבן – אל הכלל של תוצרתנו. כשתוצרתנו החקלאית מוצגת בפני התחרות אכזרית מתוכה של הארץ ומן הארצות הסמוכות ותוצרתנו החרשתית – בפני “הצפה” מכל פינות עולם, מה נעשה בלי תנועה ישובית להתגוננות כלכלית פנימית?! הרי חייבים אנו להגיד לעצמנו אחת משתים: או דוֹמיניוֹן, כמו שאומר משה סמילנסקי, או – יצירת מעגל משקי פנימי, בכוח חינוך הציבור! ואין אני יודע מנוף טוב יותר מן האיגוד למען התוצרת, אשר עשה עבודה חינוכית רבה והקים רשת סניפים חדשים, ומן המחלקה לתוצרת חקלאית שעשתה גדולות. ועדיין כל מעשיהם אינם אלא מעט מזער מן הנדרש לעשות. ובמקום רוח עידוד להרחבת הפעולות נושבת מאת הנהלת הסוכנות רוח שידוף וצמצום, אות להערכה בלתי־נכונה.

ובענין הים. לפני שנתים הוקם קו ימי עברי: טריאֶסט–חיפה. עשוהו יהודים פרטיים, לא מתוך כוָנות ציוניות, אבל הם עשו. נערכה עליהם מלחמת חרם מבחוץ והושם עליהם מצור של אדישות מבפנים. ומחטא זה אין לנקות גם את הנהלת הסוכנות. נענתה להם בשעת מצוקה רק ההסתדרות. האומנם לא היתה זו חובת הנהלת הסוכנות וחובת משַלחי־הדר וחובת הישוב כולו לא לתת מקום לצחוק הזה מאחורינו: ראו, הנה גם האניה הקטנה הזאת “תל־אביב” מוטלת כפגר?

את החידוש היקר ביותר של מועצת ההסתדרות ל"ה אראה בהחלטה על הקמת חברה משקית של ההסתדרות לעבודות ים. אך שטח הים דורש השקעות עצומות. ואל נשלה את עצמנו, כי יש בכוחנו בלבד לעשות הרבה.

ואחרון אחרון – המושבה. לא אדבר על העבר, אלא על העתיד. ראוי ציבור העובדים במושבה כי ידאג לפחות למשכנותיו. אם כאן לא תעשה הנהלת הסוכנות דברים מכריעים, מהירים – תהיה זו עשית היסטוריה כלכלית שלילית בידים… שום חלוץ לא יוכל לעמוד בנסיון של עבודה במושבה בתנאי הדירה הקיימים. דירות אלה יש לבנות אפילו על חשבון ההתישבות (שלמה לביא: שום מפעל על חשבון משנהו: כל דבר על מקומו!). כשנתנער קצת מן הדכאון הכלכלי נצטרך לעשות בהסתדרות מעשה גדול, מעין פדיון העבודה, לפועל במושבה ובמשק המדינה.

גשרי־ברזל אינם. יש הזדמנויות משקיות. אבן, ים, תוצרת הארץ, המושבה. משק המדינה – אלו הזדמנויות, התלויות בכך כיצד נשקוד עליהן. אשמנו בשאננות. ובין פסימיות ואופטימיות יכריע המעשה שלנו.

שבט תרצ"ז.

---

שֶׁהֶחֱיָינוּ וְהִגִּיעָנוּ לַיָּם הַזֶּה

מאת

דוד רמז

בנשף פועלי הים והנמל בחיפה

שתי מועצות הפועלים העירוניות הגדולות – מועצת פועלי חיפה ומועצת פועלי תל־אביב – כוללות כיום שתיהן בתחום פעולתן גם עבודת חוף־הים והים. אכן, מועצת פועלי חיפה היתה המועצה הימית הראשונה. ואותם צעדים ראשונים, לפני שש־עשרה שנים, אותה עקשנות ראשונה – יש להוקיר! עדיין אין בינינו מי שיודע להעריך היטב מה ערך הים לנו. מכל מקום מוּתר בנשף זה לברך, בשינוי לשון קצת, ברכה עתיקה! שהחיינו והגיענו לים הזה. אחד החידושים הגדולים של הפועל העברי השב למולדתו, חידוש יחסים וקשרים עתיקים, היה דבר החקלאוּת, והחידוש הגדול השני – אף הוא חידוש יחסים וקשרים ישנים: הימאוּת. בין שני התחומים האלה, הקרקע והים, כלולות: החקלאות, החרושת, הבניה, התחבורה, השיט, הדיג וכל מלאכת אנוש. אוצרות הים, כאוצרות הקרקע, רבים הם לאין שיעור. ואם לחיי־עולם, לתקומת עם בארצו – הרי אלה הם עמודי־יסוד. לא רבים יודעים כי גם לים אנו שבים. אך עובדה היא: תולדותינו יש בהן מריח אויר מלוח. מתוך חיבה יצקו קדמונים את המטבע: ים התלמוד. אנו באים עכשיו לתלמוד הים. גם השיט, גם הדיג – שניהם טעונים לימוד ושניהם אינם נקנים אלא בעבודה קשה. נוכל לכבוש אותם רק כשהמלאכה כולה, גם הקשה שבקשות תהא נעשית בידי עצמנו, לא בידי זרים. ידעתי כי הנוער שלנו, חלוץ המלאכה בנמל ובים, עושה כיום עבודה גם למעלה מכוחותיו. הגמול צפון לנו בעתיד. וּלפוּם צערא – אגרא.

אדר, תרצ"ז.

---

בִּשְׁאֵלוֹת הַהִסְתַּדְרוּת

מאת

דוד רמז

הועידה הרביעית למפלגת פועלי ארץ־ישראל, תל־אביב

אקדים ואגיד כי הדיון של אתמול ושלשום בשאלות המפלגה והנוער נראה גם לי כעיקר העיקרים בועידה הזאת. ואילו הוצרכנו להוציא עוד יום, ואפילו יומים, לריב־חברים זה, כדי להשיחו עד תומו, לא היינו צריכים לחוס על הזמן. אני מוכן לאמור, לפי נוסחה עתיקה: “חש בהסתדרות – יעסוק במפלגה”.

עבודת הנוער. בפתיחתי בשאלות ההסתדרות בועידה הקודמת מן המנין של המפלגה, לפני כשש שנים, אמרתי במסקנותי: קודם כל – קיום המפלגה ומחלקה לנוער בתוכה. חבל על שש שנים, “שש שנים תמימות – שנות נוער ובחורים!” – כדברי ביאליק. הפעם, בכוח הרוחות שסערו פה, נצליח אולי להניח יסוד למרכז־תנופה במגמת הנוער, כדי להדביק את שש השנים שחלפו. אך אין תנופה בלי אמצעים. ואני מבקש מאת הועדה הנאותה לרשום לפניה ולהביא להצבעה – ואני מקוה גם להחלטה – את אשר הצעתי במרכז המפלגה: להטיל על כל חבר המפלגה, בעיר ובכפר, תוספת־מס מיוחדת מוקדשת אך ורק לעבודת הנוער. בקום המפלגה לפעולה חיה בנוער. יקרב היום בו יעוֹר מחדש לחיים חשובים גם “המרכז לנוער” של ההסתדרות, אשר לא נעלנוהו.

יצירת “ניר” בשעתה. לפתח ההסתדרות, כמעט בכל מלוא השטח שאנחנו עובדים בו כפועלים שכירים, רובץ המשבר. התחזקנו מול המשבר בכוחות הסתדרותיים, כלומר: יחד. בתוך אותן המסקנות שהצעתי לפני שש שנים צוּינוּ כשתי תעודות ראשיות בתחום עבודת ההסתדרות: הרחבת ההתישבות העובדת, כלומר, יצירת “ניר”, והקמת קרן חוסר־עבודה. טוב שהצטיידנו בשנים ההן בשתי אלה. קראתם לפני ימים אחדים את הדין־וחשבון של “ניר” ב“דבר”. “ניר” הוא כיום מכשיר כספי חשוב בהתישבות העובדת. נדמה לי שאותו רבע מיליון לירות, ההון הרשום של “ניר”, הנהו בידו במלואו, או כמעט במלואו. ועל הבסיס הזה בנוי כרך גדול של פעולה.

קרן חוסר־עבודה ומפדי־העבודה. אבל עלינו להחזיק טובה לעצמנו, וטובה מרובה, שיחד עם “ניר” יצרנו אז גם את קרן חוסר־העבודה. טוב שהצטיידנו בכלים אלה מלפני עלוֹת הגיאוּת. גם בפדיון עבודה א' ובפדיון עבודה ב' מצאנו ברכה רבה לא רק מבחינת ההצלחה הכספית. נדמה לי שאותה ההרגשה המוסרית שחזרה אל חברי ההסתדרות מתוך ביצוע דבר זה, שקולה כנגד התוצאה הכספית. הישוב בארץ־ישראל הופתע לפדיון עבודה א‘: ראו מה העיזה הסתדרות העובדים לעשות. ועם פדיון עבודה ב’ הוכרז בישוב על “מפדה אזרחי”.

פדיון העבודה של ההסתדרות היה אב להחלטה בועד הפועל הציוני על מפדה ציוני עולמי. נוכחנו כי בארצות אחדות נקלט הרעיון לאלתר ונתעורר הרצון להגשימו. ועידתנו צריכה להביע בפרק זה את משאלתה להנהלה הציונית, כי לא יתכן להשאיר החלטה זו תלויה ברפיון. גם ההסתדרות הציונית עתידה למצוא חיזוק מוסרי לעצמת בקיימה את המוטל עליה נוכח המשבר בארץ. ובתוך הגדולות ועם הגדולות ובתוך הקטנות ועם הקטנות – יֵעשה נא גם הדבר הזה שהוחלט עליו! דבר ביצועו אינו צריך להיות מוגבל דוקא בשנים או שלושת החדשים הקרובים. יש תנאים המחייבים לקבוע בארצות שונות לוח שונה, כדי שלא להתנגש במגביות אחרות – ואין דבר אם יתמתח מועד ההגשמה, ובלבד שההסתדרות הציונית תקיים את אשר החליטה. אין זאת רק תביעת כבוד וחובה, כי אם הכרח. במערכה זו, כיצד תהא ההנהלה הציונית נטולת כספים מיוחדים לעמידה במשבר? אנחנו יודעים כי גם בתקציבי מדינות אדירות מוקדשים סכומים מיוחדים לשעת משבר. וההנהלה הציונית שלנו ודאי שלא תעשה את הכל רק בכספי ההלואות. בדברים הבאים נראה עד כמה דבר זה הוא מכריע בכמה מן הענינים.

על הגיאות, חמתה וצִלתה. כשעמדנו בתוך הגיאות היתה בינינו מעין מחלוקת פנימית: חמתה של הגיאות מרובה מצלתה, או להיפך. אני מודה: דעתי היתה מלכתחילה כדעת “עם־הארץ”, כי טובות הן צרות של גיאות מצרות של חוסר־עבודה. גם אתמול, במרי שיחוֹ, קילל ראובן שרייבמן מבמה זו את הגיאות: הגיאות הארורה. אין כל ספק: בתנאי־הלוי שלנו – הון לאומי בלתי מספיק ומידות עליה למטה מקו הצורך – באו לנו תקלות פנימיות חמורות בעקבות הגיאות. אילו שקדה המפלגה על משמרתה, היתה יכולה להמעיט במידה מרובה את הנזקים הפנימיים שבגיאות ולהקדים כמה רפואות למכותיה. אבל על כל הצללים שבהן היו שנות הגיאות שנים שלא ידענו כמוֹתן במשך כל עשרים שנות המנין החדש מאחרי המלחמה. לא ידענו כמוֹתן לעליה, לבנין ולשפע. אם נעמיד לפנינו חמש שנים וחמש שנים, אלו מן הטובות וגם אלו מן הטובות: חמש המרוכזות מסביב לשנת 1925 וחמש המרוכזות מסביב לשנת 1935. אז נראה את אשר השגנו. רצוני לתת רק שתים־שלוש בחינות עיקריות, לא דקדוקי פרטים.

בחינת העליה. חמש השנים 1923–1927, שבתוכן מתבלט השיא של 1925, היתה בהן עליה של 73,643. בחמש השנים 1932–1936 היתה עליה של 187,854. הממוצע לחמש השנים הראשונות הוא קצת פחות מ־15 אלף לשנה ולחמש השנים האחרונות – כמעט 35 אלף לשנה.

בחינת ההוֹן. אנחנו נביט עוד לצד אחד – הון יהודי, פרטי ולאומי, הושקע בארץ בארבע השנים 1933–1936 במידה שוה למידתן של כל חמש־עשרה השנים הקודמות. אבל הכסף הפרטי מרובה לאין ערוך על הכסף הלאומי. תורפה זו הכריעה ביצוּב דמות השנים הללו. לא היה הון לאומי כדי רכישת הקרקעות שניתן לרכשן ולעצור בספסרות ולא כדי החשת קצב ההתישבות העובדת ולא כדי השרשת הפועלים במושבה בכוח שיכון ומשק־עזר וכיוצא באלה. אולם במשך ארבע שנים הושקעו בארץ, במטעים ובחקלאות מעובדת, בתעשיה, בבנין ובתחבורה – 41 מיליון לירות: בשנת 1933 – 5, בשנה שאחריה – 6, אחריה – 10, אחריה – 11. אפילו בקנה־המידה של פדיון העבודה כסף רב הוא.

בחינת הבנין. יש מקצוע אחד, אשר גורלו מבראשית – תלוּת יתירה בתנודות הגיאות והשפל: הלא הוא מקצוע הבנין. הנה טור של מספרים על הבניה בתל־אביב, ירושלים, חיפה ויפו בארבע השנים 1933–1936. המספרים האלה הם במטרים מרובעים, הכלולים ברשיונות לבנין. צירינו מעובדי־הבנין ילַמדוּנוּ בכמה כסף צריך לחשב את המטר המרובע בשנים אלו: הטור מתחיל ב־783 אלף מטרים מרובעים בשנת 1933, עולה ל־1,064,000 בשנה הבאה. מוסיף ועולה ל־1,214,000 ונופל ויורד. עם המאורעות בשנת 1936, ל־745, כמעט כמו ב־1932. כדי לקבל מושג על דופק הבנין העברי הכלול במספרים אלה יש להוסיף כי מתוך הסכום הכולל של 3,806,000 נטלה תל־אביב בלבד לעצמה 1,467,000 ממ"ר. ודאי שמותר לנו להכפיל את המטרים המרובעים על 5 לירות כל אחד, ויש אומרים שמותר לנו להכפילם גם על 6 לירות. צא וחשב מה הם הסכומים שהושקעו בבנין העברי! והנה באו שנתים אלה: מקודם החוירו פני הבנין במושבות ואחר כך חדל הבנין גם בעיר. אכן, הבנין הפרטי כשהוא מתרתח אי אפשר לעמוד ברתיחתו, וכשהוא מצטנן – לפני קרתו מי יעמוד!

עמידתנו בשפל. ביחס לבנין ברור שאנחנו נתונים כבר בתחתית התחתיות, בירכתי שפל. ונשאלת השאלה: כיצד עמדה ההסתדרות, כיצד החזיקה מעמד, בעת אשר אלפי חבריה הושלכו מן הגיאות אל השפל בכוח כזה ובטלטלה כזו? עמידה זו ראויה להערכה עמוקה, אין לי די מלים להביעה. הדברים האלה אמורים קודם כל ביחס לאלה העומדים בגופם בחזית זו ואחריהם – לכל אלה הנפגשים אתה מקרוב: למועצות הפועלים, לועדי האגודות המקצועיות. נכון, אנחנו התחזקנו ומתחזקים מול המשבר, אבל גם הוא מתחזק כנגדנו ולא זכינו עוד לנצחו. ולאחרי פדיונות העבודה, אחרי “משען”, אחר עמידתנו כשנתים בפורענות זו כציבור מלוכד, הנעזר קודם כל בעזרת חברים מבפנים ויודע להחזיק מעמד – הזכות לנו לדרוש מאת הסוכנות הרחבת עזרתה היא לפועלי העיר, בצר להם.

חילופין בעבודה. הנה אני רואה לפני רשימת חילופין בעבודה קבועה ובתעשיה במשך תקופה זו – 150,000 ימי־עבודה. מה שאירע בבניה הנהו רק הביטוי המרוכז של המשבר, אבל צלו נח גם על התעשיה, גם על התחבורה. גם על המלאכה. 150,000 ימי־עבודה אלה תופסים בצדק את המקום הראשון בסולם העזרה ההדדית. בכוח המאמצים הכספיים של ההסתדרות, מאמצי קרן חוסר־עבודה, בשיתוף כל הגורמים שנטלו חלקם ב“ביצור” ובשאר מפעלים – הונעו 1,360,000 ימי־עבודה. יחד עם ימי החליפין: מיליון וחצי ימי עבודה, פרי היזמה ההסתדרותית. מבלעדי זה, אין ספק שחלק מן העבודות לא היה בא לידי עשיה כלל וחלק היה נדחה לעידן ועידנים.

מעשי הסיוע. דרך “משען” חולקו כ־50,000 לירות בהלואות קטנות מאד של פחות מלירה ובזמן האחרון קצת יותר מלירה. שני שלישים מתוך הסכום הזה ניתנו מקרן חוסר־עבודה, שליש הצטרף מתרומות החברים ל“משען”, מהקצבות הסוכנות היהודית, שבדרך כלל היו דלות מאד, ומסילוקים חוזרים. יצוין כי “משען” גובה חודש חודש סכום חשוב – מאת לוֹויו. סכום כל האמצעים שגויסו מצד קרן חוסר־עבודה בתקופה זו, עד אמצע חודש מרס, והושקעו בעבודה וב“משען” – מגיע לסך 165,000 לירות. זהו הסכום שציבור הפועלים נתן משלו הוא לעמידה בחזית.

מִספיק? לא! אם צפוי לנו עוד המשך של משבר, צריכה ועידת המפלגה להיות מוכנה לקרוא מחדש את עצמה ואת ההסתדרות להתאזרות ולהתאזרות נוספת. כי בענין זה לא נוכל להגיע למדרגה שנוכל להגיד: יצאנו ידי חובתנו. החשבון בין העובד ובין מי שאינו עובד הוא חשבון שאי אפשר להשוותו. ביחס לחילופין בעבודה אנחנו נתונים בגדרים מסוימים: פועל מקצועי, פועל פשוט – וגם אלה וגם אלה הם שכיריו של משטר מתעמר. כל בטחונו של הפועל בקיומו הוא האחיזה המעטה של קביעות. כי לא הפועל הוא המסדר העבודה ולא הוא היוצר את המשק. בלי קביעות, הרי צפוי הותיק להיות משוּלח ומושלך מעבודתו, בה השקיע את מיטב כוחותיו. ועל כן אחת מאבני־הפינה בקיום ההסתדרות – ההגנה על קביעות הפועל.

אך אם אין החילופין יכולים להקיף את כולם, הרי המאמצים הכספיים הם ענין לכולם, והם, לדעתי, מן הדברים שאין להם שיעור, נוכח חוסר־העבודה.

המרכז והעיגול. בטרם אעבור לפרקים אחרים, רציתי להקדים הערה אחת. מצטער אני על שלא תעלה הפעם לפני ועידתנו שאלת ההתישבות, עליה היה צריך להרצות אברהם הרצפלד. בכל אשר עשינו בארץ תופס המקום המרכזי מפעל ההתישבות, ודוקא הוא אשר העלה בתקופה זו משׂוּאוֹת של יצירת שאולי רק ראשוני הביל"ויים זכו לכמויות אלה. רגלי אני, בהרצאה זו, עומדות בהיקפו של העיגול: בשאלות העבודה השכירה והשיתופית בעיר. וגם כאן אדבר רק בענינים מעטים. בהם, לדעתי, על ועידת המפלגה לחדש או לתקן דבר־מה. אינני מתכונן לדין־וחשבון כולל. רבים וחשובים הם הענינים הראויים לספר עליהם ולהעריכם – ואני לא אעשה זאת הפעם. יבוא הזמן לאלה בועידת ההסתדרות.

נתיבי הקבלנות ההסתדרותית. המצוקה המַשברית החריפה את שאלת הקביעות, שאלת זכות הפועל על מקומו. שאלה זו נוגעת נגיעה רבה למשק הקבלני לבנין. בועידה הרביעית של ההסתדרות אמר איזיק בראלי, בדברו בעניני המשק. את הדברים האלה:

“אם יש ברצוננו כי הקבלנות ההסתדרותית תתפתח ותהא מכשיר חשוב בידי ההסתדרות, שהעמל הרב והקרבנות הגדולים שהושקעו בענף פעולה זה בעבר יהא לברכה לנו, חובה עלינו לבנות את קבלנות הבנין אך על בסיס קואופרטיבי, על יסוד קשר אורגני בין החבר והמוסד, על יחסי הדדיות ואחריות משותפת”.

לא אוכל להגיד כי מהלך התפתחות המשק הקבלני שלנו במשך שש השנים האחרונות נותן תוקף להמלצה זו. המציאות ההסתדרותית העלתה, כמדומני, מסקנות אחרות. אנחנו עומדים עכשיו לאחר איחוד, ואיחוד מוצלח, של המשרד הקבלני בחיפה עם “סולל־בונה” ובשלב עליון של משא־ומתן על איחוד בירושלים. אני מקוה שהמשא־ומתן יסתיים בחיוב והאיחוד – לכשיבוצע – יבורך בהצלחה הסתדרותית ומשקית. גם המשרד הקבלני בתל־אביב עומד בבירור דברים עם “סולל־בונה” למציאת דרך לאיחוד. וגם המשרד הקבלני באחת המושבות הגדולות, בפתח־תקוה, עומד בפרק איחוד עם “סולל־בונה”. האיחודים האלה אינם נעשים בגזירת לחץ מן החוץ, אלא מבפנים, בדרך הסכם. המציאות – כך אני מניח – הוכיחה כי יש משום מיעוט היכולת של המכשיר הקבלני לבנין של ההסתדרות, כשהוא מפורד וכשהוא תלוי בדעתן של קבוצות בודדות, תהיינה הטובות ביותר. ורצוני להוסיף מניה וביה, כי שלילת “הנושא הקבוע”, בתור שותף להנהלה ולאחריות, אינה צריכה ליהפך לשלילת הקביעות לפועל במשק הקבלני של ההסתדרות, כמו במקצוע הבניה בדרך כלל.

חוקת התור וביצועה. הצורך בתור גלוי. אמרתי כבר כי ההגנה על זכות הקביעות היא אבן־הפינה בקיום ההסתדרות. בועידה השניה של המפלגה דרשתי כי ההסתדרות תגדור גדרי קביעות גם לפועלים במקצוע הבנין, שהוא מטבעו פרוץ גדרים ומפולש. ובדרך כלל יש צורך – והוא אחד הצרכים הבוערים – למצוא דרך, שתבטיח למעשה, כי זכויות הפועל הותיק לעבודה קבועה לא יהיו להלכה בלבד, בעוד אשר למעשה יתאחזו על פי רוב גם בכל עבודה קבועה דוקא צעירים. יש להתקין – ואם זה הותקן להלכה, יש להבטיח זאת למעשה – כי אל מקום עבודה העלול להקביע את פועליו – ישולחו גם לעבודה זמנית פועלים מבעלי הזכויות לעבודה קבועה, במידה הוגנת. שאילמלא כן נעשה כל הענין פלסתר. וכן יש להנהיג בתורת שיטה קבועה תור גלוי.

ותיקים מנוּדחים – מנַין? אני שואל את עצמי: כיצד יכול היה לבוא הדבר שמקץ שנות קליטה והתרחבות כאלה עדיין יש בתוכנו – ומספר לא מועט – פועלים ותיקים בעלי זכויות גדולות חסרי אחיזה? מדוע לא נקלטו הם בתוך מקומות עבודה קבועים? אומרים כי בימי הגיאות היו מהם שסירבו ללכת לעבודה קבועה ובחרו להרויח לחמם במקצוע הבנין, שהשפיע אז רוב טובה על עובדיו. אך תשובה זו אינה יכולה להתיחס אלא ליחידים, לא לכולם. בענין זה אין אני רואה שאלת ותיקין, כי אם שאלה כללית. הותק הוא ענין מסוכן: כל אחד צפוי לו.

ועדה עליונה לקבלת עובדים למוסדות ההסתדרות. ולא זו בלבד. גם למוסדות ההסתדרות ולשירות ציבור הפועלים לא נתקבלו במידה הראויה בעלי ותק ובעלי זכויות. אין ספק כי רבים מן הותיקים היו ראויים לתפקידים של עבודת הציבור לא פחות, ואולי יותר, מרבים אחרים.

בענין זה רצוני להציע לפני ועידת המפלגה לבקש דרך לתיקון יסודי. היוכל דבר קבלת עובדים למוסדות ההסתדרות להיות מסור לכל מוסד ומוסד על אחריותו הוא בלבד? כלום השקידה על הרכב עובדי מוסדות ההסתדרות אינה ראויה להיות מופקדת בידי ועדה עליונה, אשר בפניה יהיו פתוחים תיקי כל המועמדים, הראויים לתפקיד מבוקש, ובלי אישורה לא יקובל עובד לשום מוסד? סבור אני כי רק בדרך זו, ביצירת שיטה כוללת, מרכזית, לקבלת עובדים למוסדות ההסתדרות, ימצאו את מקומם במידה הוגנת גם ותיקים בעלי כשרון ובעלי אחריות, גם עסקנים תנועתיים בעלי זכויות. ויד המקרה תחדל לשרוֹר באלה.

נטע זר. במסכת זו עלי להעיר עוד על תקלה אחת, אשר קשה לי להשלים אתה: הנטיה לחקות מעשי בעלי־בתים וגבירים ולהעמיד ילדים בשירות מוסדותינו. על ועידת המפלגה לדרוש מן ההסתדרות לאסור דבר זה באיסור מוחלט ולהתירו רק לפי הוראה מיוחדת. יודע אני שהלבושים לענין זה הם לבושים הסתדרותיים: יחס לנוער ועוד. אך אודה על האמת, כי עשוי אני לחשוב כי ברוּבּא דרוּבּא אפשר היה להשיג את התכלית הטובה על ידי המצאת עבודה לאב או לאח או לאחות. והם, כדרך כל אב ואם וגואל, יכלכלו את הנער. בקום ועדה עליונה, כפי הצעתי, תוכל זו, כמובן, לתת היתר בתנאים יוצאים מן הכלל.

הקואופרציה התחבורתית. בין סלעי הבירור של ההסתדרות יש סלע אחד רם ונישא: הקואופרציה התחבּוּרתית, המוקפת טענות ותביעות כתנוּרו של עכנאי. קואופרציה זו הוכיחה יכולת עמידה איתנה למדי בימי המצוקה והזעזועים הללו. הסקירה של המרכז לקואופרציה מספרת במספרים על החזקת מעמד זה והייתי מיעץ לרבים לעיין בה.

בועידה הרביעית של ההסתדרות אמר ברל כצנלסון:

“בשטח הקואופרציה השירותית יש לנו הישג יוצא מהכלל: הקואופרציה של ההובלה. מי שזוכר את מצב הנהגוּת בארץ לפני זמן־ מה ואפילו את הקואופרטיבים־כביכול הראשונים של הנהגים (מה היה בהם מן העקרונות הקואופּרטיביים, מה היתה האתמוספירה התרבותית שלהם ולשון הדיבור!) ויראה עכשיו למה הגענו ומה השגנו, ישמח על יצירה זאת, שהיא כמעט מיוחדת במינה בכל תנועת הפועלים, לא רק בארץ (אל תשכחו, חברים, שדברים אלה של ברל נאמרו לפני שש שנים – ד. ר.). אין לי כל ספק שהיצירה עודנה זקוקה וגם ראויה לטיפול רב, ויש לה ערך מחוץ לערך המשקי הקואופרטיבי הרגיל. אולם ערך זה יהא הולך ונפסד, אם הקואופרטיבים שלנו יחדלו להיות קואופרטיבים פתוחים. הרי תנועת עליה אנחנו ופתיחת השערים של הקואופרציה לעולה היא שאלת חיים לתנועה. ואמנם הקואופרטיבים שלנו הם פתוחים. אלא שהכניסה לקואופרטיב קשורה ברכישת מניות, ולא בגובה כזה ולא בתנאים שיאפשרו לחבר החדש לחסוך את דמי המניות לשיעורין משכר עבודתו, כי אם במניות גבוהות, ההופכות את הקואופרטיב כמעט לחברת מניות עשירה”.

בדברים אלה נרמזה אולי פשרה, שאילו אחזנו בה באומץ – ודוקא לפשרות נחוץ לפעמים אומץ – יתכן שהיינו מגיעים לתוצאות יותר פוריות מאלו שהגענו אליהן בכוח שלילה גמורה להלכה, בלי יכולת לעקור את הרע מן המציאות.

ותרשו לי מאמר מוסגר קצר. רצוני לציין את הנחת היסוד ל“אגד” בשנת 1933 (יד ההסתדרות עיצבתו מתוך ארבע קבוצות של נהגים!) ואת הקמת “אגד” הגדול, בדרך מיזוג “השרון המאוחד” ו“אגד” – החורף, עם פתיחת כביש תל־אביב–חיפה. לפי מספר עובדיו תופס “אגד” כיום מקום בראש במפעלי התחבורה השיתופיים, ואַרשה לי לקרוא רשימה של מפעלי התחבורה לנוסעים ולמשאות, ואת מספר העסוקים בהם לסוף 1936:

איגודי תולכה:		איגודי תובלה:
"אגד"	340	המרץ הנמל	80 56
המעביר	328	החורש החוף	40 23
איחוד רגב	214	הרכבת הנהג	26 17
דרום יהודה	182	המוביל הובלה	17 13
המקשר	104	בנין	13
חבר	73	הארגון	12
משמר המפרץ	42	הנמל החדש	10
הקשר	13	המפרץ	9
	––		––
	1296		316

הקואופרטיבים “החוף” ו“הנמל” התאחדו בינתים. 316 עובדים מאוחדים במפעלים השיתופיים להובלת מטען, מקצוע המעביד את עובדיו בפרך.

ועוד מאמר מוסגר: אין איש מאתנו יכול להגיע לפרק ניהוג מבלי להביע דבר־הוקרה לגבורת נהגינו, העוברים יומם ולילה בדרכים עקובות מדם. מראשית המאורעות נתרכזו המרצחים במלאכה הקלה: מארב בדרכים, כדי להשבית תנועה מהן. אומץ רוחם של נהגינו שמר על דרכי ארצנו משמרת מַסָח.

ובכן, יש לנו בתחבורה להולכת נוסעים ולהובלת מטען מפעלים שיתופיים כבירים – והם נכסי ההסתדרות, הטעונים טיפוח והוקרה. לא אחדש הרבה אם אגיד כי לעיצוב הדמות החברתית של המפעלים האלה – וכן מפעלי המלאכה והשירותים האחרים השיתופיים – חסרה לנו הצבת הראשונה: הון מעמדי, הון של כלל הפועלים (לתכלית זו נועדה מלכתחילה קופת פועלי ארץ־ישראל, קפא"י – אילמלי הרים אותה הפועל בגולה בתקופות הקודמות לגובה הדרוש!). אילו יכולנו לשתף את עצמנו שיתוף בעל ערך במימוּן המפעלים השיתופיים, היתה נפתחת לפנינו דרך־המלך לפתרון השאלות הפנימיות החמורות, בהן אנחנו מתחבטים במסכת הקואופרציה; והעיקריות בהן – ענין “הזכויות” וענין העבודה השכירה. רובם של המפעלים השיתופיים שלנו נתונים להיות יצוקים בדפוס חדש: דפוס משק הסתדרותי, בעל “נושא קבוע”. דוגמאות ראשונות, אשר עוד לא נתבלטו בצורתן החדשה, הן: “סיליקט” בתל־אביב ו“חרות” בירושלים.

נדרשת גישת עוז. יתכן כי על המפלגה לדרוש מן ההסתדרות להעמיד במשך מספר שנים במרכז הפעולה הכספית־העצמאית שלה – דבר ריכוז הון חשוב לענין זה: הבראת הקואופרציה הפועלית והעמדתה על יסודות הסתדרותיים נאמנים. לא אחת שמעתי מתוך תוכה של הקואופרציה שלנו תפילה זו. כולנו היינו נמצאים מרויחים מתוך מאמץ זה: גם הקואופרציה, גם ההסתדרות. כל עוד לא הגענו לפתרון זה, יש לדבר על תיקונים למחצה, לשליש ולרביע, אשר כל רוח חזקה עוקרת אותם ומבריחה מתוך מחננו נפשות, אשר היו צריכות להישאר בתוכנו. חבל על דאבדין, אם כי אין לנו כל ברירה בתנאים ההוֹוים. ואולי תתעשת תנועתנו למעשה הגדול שהזכרתי, שיהיה בכוחו לשנות את המצב שינוי יסודי?

דבר זה חשוב לנו ביחוד כעת. הסתכלותנו בתנאים הכלכליים של הארץ מלמדת אותנו כי יתכן להרחיב את המלאכה השיתופית ולהעשיר, בכוח יזמה פועלית וסידור שיתופי, במידה מרובה את מעגל היצירה שלנו, גם בעצם הימים האלה, ולהקטין יניקתנו מתוצרת חוץ ולהרבות עבודה קבועה.

תכניות לפעולה חיה במגמה זו מונחת על שולחן הועד הפועל. אחד מחברינו, ההוגים בעניני משק, החבר י. בן־דור, הרצה זמן קצר לפני הועידה בפני ישיבת מזכירות הועד הפועל, בהשתתפות חברים מוזמנים, דברים חשובים על מפעלים שיש לחדשם ולהקימם באמצעים לא מרובים. אבל אֵי מרכז היצירה, שיהיו ברשותו האמצעים להשקיעם במפעלים אלה?

פרק יצירה. כאן הגעתי לפרק יצירה. יש בפרק זה נחמה רבה ואני לא אוכל לספרו. אציין רק שנים־שלושה דברים.ּ

מפעל אחד, שהוקם בעצם המצוקה, אני רואה בו חזות רבה ומקוה כי עתיד הוא לתפוס מקום חשוב במערכה המשקית שלנו. אם כבר כיום עובדים במחצבות חברת “אבן” בירושלים מאה פועלים – כארבעים חוצבים וכששים סַתתים – הרי אין זו בעיני אלא התחלה, ראשית מצערה להתפתחות, העשויה להיות חשובה מאד. אילו הבינו המוסדות הלאומיים בשעתם לאמץ את ידי העושים הראשונים, כי אז עמדנו כבר כיום במדרגה גבוהה והאבן הארץ־ישראלית היתה נפוצה, מובסחני, בעולם ובישראל, לבנין היכלים ולמצבות־זכרון. אציין כי שומע אני בזמן האחרון הסכמות רבות לדעתי זו. לוּ יגיע הדבר למעשים ממש!

ואם בעצם המצוקה הצגנו רגל בים ואדם אחד בתוכנו – כוָנתי לגולדה מאירסון – הטיל על עצמו את התפקיד ליצור, בעזרת חברינו וידידינו באמריקה, הון ראשון לפעולת “נחשון” – החברה הימית של ההסתדרות – והמאמץ הזה הוכתר בהצלחה, הרי תקותי רבה כי אופק רב נפתח לפנינו כאן. “רחף” ו“סנפיר” וחטיבות העובדים בנמלי תל־אביב וחיפה ופלוגות הים הקיבוציות במפרץ חיפה ודייגי עין־גב ודייגי דגניה – שעלו זה עכשיו לנהריה – כל אלה אינן אלא נבואות לעתיד.

ועוד כלי אחד, אשר הוא עצמו מערכת כלים מקובצת, רצוי להעלות על נס: המשרדים הקבלניים לחקלאות במושבות. עוד אדבר בהם בפרק המושבה.

הדחיפה להקמת “אבן” ו“נחשון” ומשרדים קבלניים לחקלאות ניתנה מכוח השקעות ראשונות מצד פדיון עבודה א', בתוך שאר מערכת פעולות היצירה של המפדה הראשון, כמו הקמת “ביצור”, חיזוק הכלים לתוצרת הארץ, הרחבת השיכון העירוני והמושבתי והיקף הבנין הציבורי שלנו, השקעות אלה כבר הפכו לקרן המביאה פירות קבועים.

עכשיו, בהעמיק המצוקה, אין קרן חוסר־עבודה יכולה להקדיש סכומים חשובים ליצירה. אכן, נידלדלנו – ועל כן נאלצים אנו להוציא את כספי קרן חוסר־עבודה בעיקר ל“משען”. לחסידי “העזרה הישירה” למחוסרי־עבודה, עלי להגיד: הלואי ויכולנו להוסיף ולהיענות להתחלות חיות שביצירה משקית, כי דוקא הללו עולות בזול. הוצאת הכסף רק בצינורות “משען” – עליה אפשר להגיד: “אַן אָרימאן קאסט טייער און ער האט קיין הנאה ניט”. אך בחוסר עזרה ישובית במידה ראויה להקלת מצב המבוטלים אנוסים אנו לאחוז בדרך זו – ואין ברירה.

עניני המושבה. במה נירֶַשנה? עכשיו רצוני להגיד דברים אחדים בעניני המושבה. חובה, לדעתי, על ועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל ליחד הפעם דיון לפרק המושבה, שתנועתנו מתחבטת בו משחר קיומה.

אני מנסח את השאלה המרכזית בפסוק: במה נירשנה?

הפעם הרי כולנו מודים, כאילו ישנה שעת־כושר. שמענו שלשום את דברי נאומו של ראש המושבה רחובות, מר יהודה גורודיסקי. ישנה שעת־כושר, אם לא נאבד אותה בידינו. המסיבות נצטרפו כך, שאילו היו בידינו כלים משקיים המסוגלים לתנופה, היינו יכולים להרחיב ולהאדיר היקף העבודה העברית עד לגבולים רחוקים. כלום מותר לנו להחמיץ הזדמנות כזו? ובל אפתח פה לשטן: הדברים הולכים ומתגלגלים לצד החמצה. אדבר גלויות: להנהלת הסוכנות של התקופה הזאת – גם אילמלא היו חברינו עומדים בה על ההגה – צריכה להיות תעודת כבוד וחובה: לצייד את הפועל העברי במושבה בכל כלי ציוד אפשריים ובהון מספיק, לבל ישאיר בחוץ אף עבודה אחת, אשר יש לו דרך לקבלה.

המשרדים הקבלניים לעבודות חקלאיות. הללו הוציאו לפועל בשנת 1936 עבודות על סך 22 אלף לא"י, בשנת 1937 – עד 34 אלף, יחד בערך 56 אלף לירות. ההון שלהם היה 12 אלף לירה, ששת אלפים מקרן חוסר־עבודה וששת אלפים מהנהלת הסוכנות. היה להם הפסד, הפסדם הגיע ל־10 אחוז מהיקף העבודה.

עמדתי על במה זו לפני הבחירות למועצת פועלי רחובות. שמעתי דברי הגנה נמרצים מפי החבר יונה כֶּסֶה על המשרדים הקבלניים לחקלאות. ידעתי: דברים כאלה נשמעו גם מעל שאר במותינו המושבתיות כל האופוזיציות שבהסתדרות שלחו את חציהן השנונים במשרדים הקבלניים לחקלאות, כדי לפגוע בנו. נלחמנו בשערים. ומה תועיל מלחמתנו באין הון הכרחי לפעולה בת היקף, באין כתף לאומית רחבה נתונה לעזרתנו? כלום רק לשם קבלת בליסטראות בימי בחירות נחוצים לנו כלים אלה? ואני רואה: הכוחות הרתומים בענין זה בכל נפשם הולכים ורפים – והם הכוחות המעולים שישנם בשדה זה למפלגת פועלי ארץ־ישראל – והרצונות דועכים. ויודע אני את המכאוב הזה: לראות בבַלע אפשרויות כבירות – ולהחריש ולהשלים.

אם נתכנסנו כאן לועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל ברחובות, ואם מבררים אנו שאלות ההסתדרות, משקיות וסידוריות, הרי אני מעיז לאמור: תביעה ראשונה, משקית וסידורית, כלכלית ומדינית, היא לנו – מאמץ דרוך לביצור כלי הפעולה שלנו במושבה ולתיקון מצב העובדים. בכלל זה: ביסוס המשרדים הקבלניים לחקלאות, בכלל זה: הקלות אשראיות למעסיקי פועלים עברים, בכלל זה: הגשמת תכנית בעלת מידות לשיכון במושבה, המשך פעולת קרן בילינסון.

חברות הפרי שלנו – למה תפעלנה נפרדות? במידה שהדברים תלויים במוסדותינו אנו – קרן חוסר־עבודה, בנק הפועלים, יכין, ו“תנובה אכספורט” – הרי התביעה מופנית אלינו. ובכלל תביעה זו גם הדרישה המפורשת לאיחוד שתי חברות הפרי שלנו. ובמידה שהדברים תלויים בתנועה הציונית ובהנהלתה – התביעה מופנית אליה. ובמידה שהדברים תלויים בבנקים הציוניים – אפ"ק, בנק אפותיקאי – התביעה מופנית אליהם.

קל לאבד הזדמנויות – קשה להחזירן. היש לנו צורך בהליכת אנשים מן המושבה לעיר? בכמה מאמצים עולה לנו הוצאת אנשים מן העיר למושבה! בתנאים של היום אנו יכולים בפעולה קוֹנצֶנטרית – קבלנות בעבודה החקלאית, תכנית שיכון הולמת, הקלות אשראיות למעבידים עבריים – למצוא הרבה. בחלוף התנאים לא יועילו כל אלה יחד.

בברית תוצרתנו. ובסמוך לעניני המושבה אדבר עוד על ענין אחד, שגם הוא כולו תביעה פנימה – בשורה הראשונה לחברים, לא למוסדות.

בשעה אחת מימי המאורעות נתרחבו השווקים לירק העברי, לביצה ולכל תנובת המשק שלנו. לב הישוב הופנה לתוצרתנו. גם מתוך התעוררות פנימית, גם מתוך לית ברירה. והנה עלתה השאלה הנוקבת: אם אין לקיים מרצון את אשר קיימנו מאוֹנס?

האין המשק החקלאי מצדו, הוא עצמו, חייב לשמור במלוא ההקפדה על צריכת תוצרת חרשתית ארץ־ישראלית? והאם אין ציבורנו כולו, ציבור הפועלים בעיר וגם במושבה – במידת יכלתו – חייב בשני אלה: גם בתוצרת חקלאית וגם בתוצרת חרשתית משלנו ולא משל יפאן ושאר ארצות חוץ? הנה ההחלטה שנתקבלה במועצה האחרונה למרכז “תנובה” באפריל זה:

“מועצת מרכז “תנובה” פונה לועד הפועל של ההסתדרות שיגשים את החלטת מועצת ההסתדרות ל”ו, על ידי הטלת חובה על חברי ההסתדרות שיצרכו תוצרת חקלאית של המשקים. מועצת המרכז מביעה את משאלתה שהועד הפועל של ההסתדרות יכונן מחלקה מיוחדת לטיפול בהשלטת המשטר של תוצרת הארץ בין חברי ההסתדרות".

הברכה שוֹרה בעבודתנו החקלאית: גדלו שטחי הירק והלול ושפע החלב. בקנאותנו לתוצרת תלויה מידת הביסוס והקיום וההרחב של המשק החקלאי ושל המשק החרשתי.

היקום הדבר בלי נדר כללי. אשר הוא צריך להיות קודם כל נדר של מפלגת פועלי ארץ־ישראל? היקום הדבר בלי תנועה מקיפה מנער ועד זקן?

כל מה שניתן להיעשות בכוח מנגנון – הולך ונעשה. עד הגבול הזה הגענו. יש צורך להפליג הלאה. ואם לא נקים תנועה עממית – תבוא נסיגה. ותנועה מבלעדינו לא תקום. המרכז למען תוצרת הארץ הוגה מחשבה על ברית עממית ישובית לתוצרת הארץ. כל ההסתדרויות והאיגודים יכניסו את חבריהם ברצונם החפשי לברית התוצרת – ויהיה מוטל על כל אחד תשלום מס מועט שנתי, אגוֹרת התוצרת.

אני מציע כי מפלגת פועלי ארץ־ישראל תחליט להכניס את חבריה לברית התוצרת העממית. אני רואה את ענין תוצרת הארץ כקרן שלישית לקרן הקיימת ולקרן־היסוד. ההבדל הוא בזה, שאת שתי האחרונות מאספים ביגיעה רבה בחוץ־לארץ ואת השלישית – מפזרים בקלות רבה בארץ.

מצד הסכומים עלולה הקרן השלישית להגיע לגדולות. אם לא נוציא אותם לחוץ־לארץ, היא ממילא תישאר בארץ. בנדון זה הכרחית הטלת חובות חמורות על עצמנו.

אף בשנת 1937 קנתה ארץ־ישראל בארצות חוץ על עשרה מיליון פונט יותר מאשר מכרה לארצות חוץ. המכירה כולה שלנו לחוץ־לארץ היתה לא יותר מ־6 מיליון. בכלל זה – תפוחי־זהב 4 מיליון וכל שאר הדברים יחד שני מיליון פונט, ותוּ לא. ולעומת זאת: מה לא הכנסנו?

אם נקנא קנאת משקנו הצעיר, החקלאי והחרשתי, ונשקיע כוחות בהקמת חומת המכס הנפשית ונעשנה במלוכד – נמשוך גם אחרים אחרינו.

אם לא – נחדל מדבּר בענין זה.

במלוכד – פירושו: כל משפחה תשמור על עצמה, הנוער יתחנך ברוח זו. מועצת הפועלות, אמהות עובדות, הסתדרויות נוער – יתמידו בדבר, והמוסדות יתנו את חלקם בהחזקת הכלים ההכרחיים, והאנשים הנקראים מן המשק החקלאי לחינוך הציבור ולהדרכה הפעולה – ייענו בעין יפה.

הבריח התיכון – חברת העובדים. דיברתי רק על החומר. לא נגעתי בשאלות חינוך ותרבות. וגם האמור בשאלות עבודה ומשק – איננו אלא כטיפה מן הים. אסיים במלים מעטות על הבריח התיכון לכל פעולתנו המשקית: חברת עובדים.

יש מאמר קדמונים – כתוב זה אומר: דרשני! גם מערכת הכלים המשקיים של ההסתדרות אומרת: נַצחו עלינו! ואין לי אלא לחזור על הדברים שאמרתי בענין זה במועצה האחרונה של ההסתדרות. גם מתוך המוסדות המשקיים עצמם נשמעת עכשיו כפעם בפעם קריאה זו: נַצחו עלינו. המוסדות המשקיים שלנו יהיו עכשיו, לפי הרגשתי, יותר נוחים להזדמר – אם מותר להגיד כך – מאשר לפני שנים אחדות. מדוע לא קמה לפני שנים אחדות המועצה הכלכלית של חברת העובדים? נראה לי כי למוסדותינו היה צורך בתקופה של עמידה ברשות עצמם; לא ציידנו אותם מן המרכז בהון, לא בנסיון משקי ולא במומחים והדרכה, כל מוסד ומוסד בשעתו הטלנוהו אל הים ואמרנו לו: שחה! תצא ליבשה – מוטב, ולא – דמך בראשך. לנו לא היה כסף, לא נסיון משקי, סמכנו על היצר היסודי הפועם בתנועתנו, יצר היצירה, שיתגבר על תנאים קשים. כיום אפשר לברך על העמידה הגאה של מוסדותינו. והגיעה השעה לחזור אל המרכז ולצרף את הגלגלים המשקיים הגדולים שלנו – המהוים יתד מנוף כביר כוח – למען תתכוון תנועתם במגמה אחידה. אילמלא אימת הימים הטרופים וסבלם הקשה – סבל חוסר־העבודה – מניח אני כי היינו עומדים כבר בפני התחלה של ממש בענין זה. לא בבת אחת יקום הדבר. הוא לא יהיה משוכלל מבראשית, כי מעשי־מרכבה אלה אינם קלים. הם קשים לא רק לנו, כי אם גם למדינה. וגם כאן אחד הענינים הגדולים, שהמפלגה צריכה לשקוד עליהם ולהתוות את דרכם.

אייר תרצ"'ח.

---

קִיּוּם מִצְווֹת

מאת

דוד רמז

באסיפת חברי קרית־חיים

באתי להקשיב לטענות החברים, המתנגדים לבעלוּת קואופרטיבית: דברי המחייבים – עתיקים הם וידועים. גם אין זו מחובתו של חבר בעל הכרה סוציאליסטית להילחם דוקא לקנין פרטי, במקום שההסתדרות קבעה יסודות שיתופיים.

נשמעה במועצה זו, מצד המתנגדים לבעלוּת שיתופית, הסברה רבת־ענין. הנה אמר אחד החברים פסוק קצר ושנון: “שלטון ההסתדרות – עד הגדר”. זוהי תורה שלמה! מותר לברך “שהחיינו” על הגעגועים האלה להסתדרות עד־גדרית, אשר לא תשאל לדעת מה נעשה בחצר החבר, בשדהו, במשקו, בקבוצתו, באגודתו השיתופית. החבר ודאי לא יחוס מלנדב להסתדרות רוחנית זו ממיטב אמרי־פיו הסוציאליסטיים. ההסתדרות החיה, צר לי להגיד, רחוקה ממידות תרומיות אלה. בעיניה: המעשה המקצועי והמשקי הוא העיקר – ולא המדרש.

"מדוע אין אֵמוּן בחברים כי לא יסטו מן הדרך הנכונה, גם לכשיהיה בידם שטר לקנין פרטי? התביעה לאמון – תביעה גדולה היא, אך היא איננה יכולה לבוא במקום קיום המצווֹת. חברי ההסתדרות כולם כאחד טובים וכולם כאחד רעים, כי הם בשר־ודם, וככל האדם הם נתונים להשפעתם המכרעת של גורמים כלכליים. השאלה העומדת בפני ההסתדרות היא: כיצד להבטיח כי המסגרת הכלכלית של קרית־חיים תהיה טובה? הבעלות המשותפת – תריס מסוים.

חבר אחד טען לא בשם האמון, כי אם בשם החופש. חופש כפשוטו. “אנחנו תנועה וולונטרית – ואין לכוף את החברים על דבר שאין הם רוצים בו”. האומנם כך? כלום הקימונו הסתדרות והקימונו מפלגה, כדי שכל אחד יוכל לעשות כעולה על דעתו ורוחו? אנחנו תנועה וולונטרית, לשם תכלית מסוימת: הקמת חברת עובדים עברים בארץ. ובגדרי התכלית הזאת אנו מטילים חובות על עצמנו – ואפילו על אחרים. אנו כופים את נותן־העבודה על קבלת פועלים מסודרת, על תנאי־עבודה הוגנים, על עבודה עברית, אנו קבענו לעצמנו חוק: להתישב על קרקע לאומית ולא על קרקע פרטית. גזרנו על עבודה שכירה במשק השיתופי שלנו, גם בכפר גם בעיר. אנו כופים את החבר באגודה המקצועית לקבל עבודה רק על פי תור ורק לפי תנאי האגודה. לכל ציבור – לוחות הברית שלו. אלא שאירע לנו דבר־מה. יש, כמדומני, שם מיוחד למלאך הסוטר לנולד על פיו ומשכיחהו את תלמודו (גוֹלד: שמו – סטריאל!). הפעם – שמו: “פּרוֹספּריטי”. הוא שהשכיחנו הרבה דברים יסודיים ועיקריים, בהם אנו דוגלים.

אני מאמין בעתיד מפעל השיכון שלנו. כיום, אחרי עבודת שנים מעטות, הוא עולה ומגיע בהיקפו למספר המתישבים החקלאיים, שריכזנו בכפרינו במשך דור שלם. השיכון בכללו. בעיר ובמושבות, הולך ונעשה בן־לויה חשוב להתישבותנו החקלאית. אני מאמין בקרית־חיים. אני רואה בה ואני רוצה לראות בה גולת הכותרת למפעל השיכון העירוני ההסתדרותי. שִבתה על הנמל מעמיד אותה במרכז ארץ־ישראל. במקום הזה – מפעל הסתדרותי נאמן, מסודר ומשוכלל, יכול להיות, לאין ספק, לנזר עבודתנו השיכונית ולתפארת להסתדרות לדורי־דורות.

ההסתדרות לא תתן, אינה צריכה לתת, להפוך את הקריה הזאת למין חומר של ספסרות. יש כבר עוּבדות של שיכונים בכמה מושבות ובתל־אביב, אשר נתגלו בהן סכנות חמורות חברתיות – ויש גם כאלה שכבר הפסדנו אותן בהחלט, באשר לא ידענו להבטיח מראש, כשהדבר היה נתון בידינו, את השמירה על העקרונות. היתה לנו הרשות לצפות מקרית־חיים כי בהגשמת עקרונות אלה תלך היא בראש ותהיה מופת לאחרים.

אני – לחסכון. גם אינני “מקלל” את הגיאות וההרוָחה – במידה שיש בהן התפתחות משקית – עירונית או כפרית, חרשתית או בנינית. אדרבא! כי יודע וזוכר אני מה פירושו של ההיפך. אולם לא נהיה קטנוּנים בהשגותינו! לא נבטח בחסכון, כדי לפנות עורף למעמד ולהיות ל“אני הגבר!” עלינו לכוון ולהשקיע את חסכונותינו – דרך צינורות הסתדרותיים – במפעלים שיתופיים. קרית־חיים עצמה – בסיס יפה להשקעות שיתופיות ולפיתוח מפעלים בעלי־ערך. מה שנבצר מן הפרט – יושג במאמץ שיתופי. יש בשיכון שלנו שאלות שעדיין לא נפתרו. בתוכן – שאלת “הקומה השניה”. כלומר: החדר או הדירה הנוספת – להשׂכּרה. יש מחמירים ויש מקילים, חלקי עם המקילים. אולם רק בשכונה של בעלוּת שיתופית יתכן להקל. כי רק אז יש לקבוע – ולקיים – סייגים הכרחיים, הן בנוגע לשכר הדירה, הן בנוגע למתדיירים. בלי בעלוּת שיתופית – אין מפקח ואין מרסן.

בידינו הוא הדבר: מה יהיה המפעל הזה אשר הקימונו. או שילדינו יוכלו להתפאר בו ויגידו: הספסרות – עד הגדר, או להיפך. אתם – מניחי היסודות. הבאים – יצאו בעקבותיכם. תניחו את היסודות מתוך אחריות לקריה שהופקדה בידיכם, להיותם – מפעל הסתדרותי!

שבט תרצ"ט.

---

הֲגַם בִּימֵי מַעֲרָכָה נִלְקֶה בְּאַבְטָלָה?

מאת

דוד רמז

מועצת ההסתדרות ל"ח, תל־אביב

הועד הפועל של ההסתדרות החליט לכנס את מועצת ההסתדרות בעצם הימים האלה, ימי המערכה בלונדון¹, כדי לבצע שנים־שלושה דברים, שיש בהם משום הכרח לעמידתנו יום יום ולהתקנת עצמנו לימים הבאים.

דאגה אחת קבועה מלַווה אותנו בכל תקופת המועצה – הלא היא דאגת האבטלה. זוהי דאגה אשר התנועה הציונית, בעזרת הישוב ומוסדותיו, יכולה לחסלו, בכוח התאמצות כספית הולמת, ולהביא הקלת רוָחה – לא למבוטלים בלבד, כי אם גם לחלקים רבים מהמעמד הבינוני ולמחזור הכלכלי הפנימי כולו. דבר זה כבר הודגש בכל לשון של הדגשה בהצהרותיהם של אנשי הכלכלה בישוב. ואנו לא נפסיק מלקרוא תגר על השלמה זו, שהשלימה התנועה־הציונית עם העוּבדה הממארת, כי דאגת הרעב תתרוצץ, כל ימי התגוננותנו המרים, בתוך דאגת בטחוננו. אולם לנו, לפועלי ארץ־ישראל החיים והעובדים, אסור להתעייף מלתת למלחמה באבטלה את חלקנו אנו, את מס העובד.

מועצה זו תכריז על פדיון עבודה י' – מבלי לבטל את מס־החירום ל“משען”.

ועם זאת תחזור המועצה ותכריז על דרישתה התקיפה מהתנועה הציונית ומוסדותיה ומהישוב ומוסדותיו – לא לשקוט ולא לנוח ולרכז בעוד מועד את האמצעים הדרושים לבל יבוא עלינו קיץ של אבטלה, כי אם קיץ של עבודה. אם היזמה הפרטית מתמהמהת לבנות, תבנינה היזמה הלאומית והיזמה הישובית – תבנינה יחד בתנופה ובעוז!

נכסי הבנין שלנו בארץ הם נכסים של קיימא, המגיעים כעבור המשבר למלוא ערכם ולעתים גם לערך מופרז. יבָּנו איפוא בדרום תל־אביב ובמפרץ חיפה שכונות עממיות וינתנו למשתכנים בתנאים נוחים ויחסלו את ה“ליפטים” ואת המרתפים! ההפסד העלול לבוא מן השיכון העממי הזול יהיה פחות – גם בממון, ואין צריך לאמור: בנפש – מן ההפסד שבאבטלה ובהרעבה. יִבָּנו במושבה כבישים ושכונות פועלים, ינתנו אמצעים לבנין לקיבוצים, יוקמו מפעלים ציבוריים במושבות, למען יוכל הפועל לא לעקור בקיץ מן המושבות, בהן זכינו לראות בחורף הזה 25,000 פועלים עברים עסוקים בקטיף! יוגד נא למרכזינו הציוניים בכל הארצות, כי אין עליה בלי קליטה – ואין קליטה בלי שיכון ובלי עבודה.

אנו יכולים להביט על מאמצי ההסתדרות מתוך הכרה כי משהו נעשה מצדנו למילוי החובה. קרן חוסר עבודה הצליחה לרכז כמאתים אלף לירות במשך השנים 1933–1935. מזה פדיון עבודה א' וב' – כמאה אלף, ומסים ותרומות – כמאה אלף! גלגל עבודה גדול הוּנע. מחוץ למיליון לירות עבודה, שנסתייעו באשראי של “ביצור”, שהוא אשראי מסחרי בהחלט, יש עוד כ־3/4 מיליון לירות עבודה, אשר לקרן חוסר־עבודה היה תפקיד בהזזתן מעולם המחשבה לעולם המעשה.

וזאת נזכיר לעצמנו, כי הנושאים בעול קרן חוסר־עבודה ומפדה ו“משען” אינם אלא מרימים את הקורה מן הקצה הדק – ואילו אלפי פועלים, המתחלפים בעבודה ממש ומתקיימים בשלושת ימי־עבודה בשבוע – הם הם אשר נכנסו לעביה של הקורה.

גם בדין ודברים על רמת השכר אל נא יסיחו דעת מעוּבדה זו!

אסתפק בעניני עבודה בדברים המעטים האלה. עוד ידובר בשאלות אלה במועצה זו. ואקדיש מלים אחדות לצד הבטחון ולחזית המדינית.

במרכז המועצה האחרונה של ההסתדרות, ביולי 1938, עמד ענין הבטחון. נציין ברצון כי מאז גבר לחץ הצבא על הכנופיות ונשברה זרוען במידה מרובה. אך גם בימים אלה, ימי המשא־ומתן המדיני, אין הצד המופתאי נמנע מתעלולי רצח והתנקשויות מן המארב יום יום. אכן, אין אנו יכולים להעלים עין מן ה“מסיבות” המתירות לאחד מן “הצדדים” לשיחות לונדון התנהגות מעין זו.

אנו, העומדים בחזית ההתגוננות, אשר עבודתנו ביסוֹדה היא עבודת שלום, שיש בה הצלחה ליהודים וברכה לערבים, קוראים מעל במת מועצת ההסתדרות לשליחי העם העברי במשא־ומתן בלונדון: אתכם אנו! עמדתנו הדרוכה בחזית הבטחון בשנים האלה ערובה היא כי לא תיגזל מאתנו מולדתנו.

במערב ובמזרח קמו עלינו להשפילנו ולאַבּדנוּ. נשאר רק העולם הדימוקרטי אשר בו משענתנו. לא נאמין כי יקום גם הוא לגזול מאתנו את מולדתנו!

שבט תרצ"ט.

---

בִּמְסִבַּת "כֹּפֶר הַיִּשּׁוּב"

מאת

דוד רמז

לגוף הענין המדיני הקטלני התלוי על ראשינו – תכנית־ההסגרה – רצוני לציין שלושה דברים, אשר אולי יש בהם ניצוץ כל־שהוא של נחמה:

א. פשטותה של “התכנית” המוצעת: יותר מדי ברורה ההתכחשות לבית הלאומי והסגרתו!

ב. אחדותה השלמה של ההופעה הישראלית בלונדון: דבר גדול יש כאן. על נציגות מוצקה זו יש לעמוד.

ג. ניצני־ערעור ראשונים מצד דעת־הקהל האנגלית על תכנית ההסגרה. שתי השאלות שנשאלו בבית־הנבחרים מצד ראשי מפלגת העבודה הם לנו למקור עידוד. אלו הן דפיקות־ערעור ראשונות. אני רוצה להאמין כי עוד יתקוממו חלקים רבים – ואולי גם מכריעים – בדעת־הציבור האנגלית לתכנית הסגרתנו. הממשלה, האומרת לכוף עלינו תכנית זו, לבשה שריון בפני הנשק העיקרי שלנו: נשק הצדק. אך הנשק לא נשבר ועוד נחדירנו. אנו שואבים את התוקף שלנו מהכרת צדקנו. נשק זה לא נעזוב ולא נמיר. אין עם בוחר את נשקו. זוהי גזירה היסטורית. אין אנו תוקפים ורוצחים, אך יש לנר ישוב בונה ומתגונן, עז־נפש.

לא נדבר עתה – ולא נדבר נכאים.

שבחים רבים חלקו לנו בזמן האחרון כ" מומחים לישוב". ואכן בארץ הזאת נתגלו בתוכנו כוחות נפלאים, לא שיערום גויים, לא שיערום יהודים, לא שיערנום בעצמנו. ועלינו לקוות כי יתגלו בנו הכוחות לעמידה על נפשנו במערכה זו.

ולידידנו מר ברוך ויינשטיין, הבא לגבות מאתנו שטר־תמיד של מפלגתו, בדרישתו מחיים וייצמן שיתפטר, אגיד: יתכן כי עמדת הממשלה תאלץ את ח. ו. להתפטר. בהתפטרות זו תהא צרורה אז מחאתו הלאומית – ובהתפטרותו זו יעלה וינשא. זהם הניאוּץ השיטתי, אשר הפך למקצוע כמעט, לא דבק בו: הוא יוצא ובא לפני העם ומהווה אחד מקניניו המדיניים היקרים.

ירושלים, אדר תרצ"ט.

---

תּוֹפִיעַ אַחְדוּת יִשְׂרָאֵל

מאת

דוד רמז

עם ח. וייצמן בנהלל

שעה זו נראית לי כשעה של הבנה יתירה בינינו. אלה המבינים זה את זה עד למעמקים, כשהם נפגשים יחד, יש שהם אילמים. אך זוהי אילמוּת רבת־אמת. כולנו יודעים מהי השאלה:

לנגוד את אחדות ישראל, מהרב משה בלוי ועד לוֹרד ברסטד¹, לכוח פועל, אשר יעניק לנו משהו של קפיצת־הדרך!

מידות הזמן שברשותנו נעשו מצומצמות ביותר. מאחורינו – “הימים הנוראים”, ימי לונדון. ויש מנהג בישראל, כי במוצאי יום־הכפורים, משהבדילו, תוקעים יתד בסוכה. לא נקרא כאן בשם את היתד². אולם הישוב מוכן לגדולות – ואנו מאמינים: גם העם. ועל ה“יוצא ובא” לפרש לפני העם בימים הקרובים ביותר את המעשה הנדרש.

ניסן תרצ"ט.

---

מִסָּבִיב לַהַבְלָגָה

מאת

דוד רמז

בקונגרס הציוני הכ"א בג’ניבה

חברי ורבותי! הקונגרס הציוני העשרים ואחד מתכנס בשנת 1939. כשיש לתנועה הציונית לא רק קונגרס, לא רק בחירות, לא רק “יודנשטאטס פארטיי”, כי אם גם חזית חיה בארץ־ישראל, בה עומדים אחינו ואחיותינו במסירת־נפש. גם שם אין אנחנו מתי מעט: יש לנו הכבוד להיות הרוב גם שם.

נאומים מעין אלה של מר מאיר גרוסמן מעידים מה גדול המרחק מכאן לחזית החיה. אם ישנו ויכוח על שיטות, על דרכים – יתקיים, אבל לא בצורה זו, לא בצורת זיקוקי־אור מתלקחים, המסַנורים יותר משהם מאירים. עדיין אין אנו יודעים מהי השיטה של מ. ג. ומה הכוח המיוחד העומד לרשותו. האם יש לו כוח אחר, מחוץ לאותו הבנין הציוני שהוקם בארץ־ישראל? האם יש לו כפר עברי אחר, מאשר הכפר העברי העובד, אשר נוצר בעזרת ההון הלאומי ואשר עליו הוא אומר כי הוא דואג רק לו לעצמו? האם יודע הוא גבורה יפה מזו, המתגלית עתה לכל אורך החזית בארץ־ישראל?

כתום הויכוח וגזו הזיקוקין המתלקחים, תשׂרוד המסקנה האחת, כי אין צירוף אחר מחוץ לשני הכוחות: הכוח הותיק של הבנין הציוני והכוח של הגבורה הטהורה, המוסרית, האנושית, הבלתי־מוכתמת! מתוך הבנין הציוני גדלו האנשים, שאינם שואלים אם עליהם לעלות על אדמתם בלילה או ביום: הם עולים! הם עולים עם נשק ביד ובלי נשק. ברשות ושלא ברשות – הם אינם שואלים! (קריאת בינים: לאחרים אין אתם נותנים ללכת אתכם). לא נכון, זכות זו נתונה לכל מי שרוצה להצטרף למחנה הבנין!

את הקונגרס הזה הופכים לקונגרס של אזהרות. ממפלגות הימין למפלגות הפועלים. מזהירים על זאת ועל זאת, אין משתתפים בנשיאות – וגם אני רוצה להזהירכם על משהו: הנוער שלכם לא ילך אתכם בדרך של הריסת ההסתדרות הציונית. אנחנו יודעים את הנוער של הציונים ב'¹, אנחנו יודעים את הנוער של “המזרחי”. השפעתכם בתוך מפלגותיכם היא אחרת.

כחבר הועד הפועל הציוני היתה לי ההזדמנות לשמוע לא אחת מפי מר מ. ג. דברי־הערצה להבלגה. אין אני יודע מתי ואיך קרה הדבר שמר מ. ג. שינה את דעתו ואולי לא הבנתיו. (מ. ג.: לא הבנת יפה). אני נותן לך עתה את ההזדמנות לומר: אם אתה בעד או נגד?(מ. ג.: אני נגד ההבלגה. מאז 1937). אני הבינותי יפה את מר מ. ג. כאשר טען בכל כוחו להבלגה, דבריו הפעם לא היו ברורים לי.

אכן, כל תוכן הנאומים האלה מעיד כי העולם הציוני כאילו מפגר מאחרי המעשים בארץ־ישראל. והרי אם יש לקונגרס ציוני זה תפקיד מיוחד לו – הריהו: לעזור לעולם הציוני להדביק את ארץ־ישראל!

אני רוצה להציע לפניכם ארבע דוגמאות, ארבע קושיות:

בנאומו אתמול הזכיר הנשיא את הנמל העברי, אשר נולד לנו בעצם שנות הפורענות בארץ. האם הגיעה הבשורה הזאת להשגתו של העולם הציוני? הבאה משם דחיפה להרחבת הנמל העברי? הרי בארץ־ישראל בזמן משבר קשה אספנו 150 אלף לא"י – וכלום לא נשארה ארץ־ישראל לפי שעה בודדה במאמץ הזה?

בעצם שנות הפורענות החזרנו לנו חלק חשוב של ארץ־ישראל: זכינו לעבודה עברית בכל שטח הפרדסנות העברית! וזאת אומרת: 20 אלף פועלים עברים, 20 אלף משפחות מתפרנסות כיום מהפרדסנות. כלום הומצאו לנו האמצעים כדי לעזור לפרדסנות במצוקת המשבר, שהיא נתונה בו, למען בסס את המשק ואת העובדים בו?

הוזכרו בנאום הנשיא גם חמישים הנקודות החדשות. נקודות ההתישבות, חמישים נקודות! אנחנו אומרים זאת בנשימה אחת. כמה פעמים 50 נקודות הקימונו בכל משך זמן עבודתנו הציונית?! הרי הוכפל בבת אחת כל מספר הנקודות שהיה לנו עד כה. ורצוני לשאול: היכן היא ההתלהבות הציונית למעשה הכביר, היכן האמצעים להמשכו ולביסוסו?

והרביעית: הרובה. משקלו עתה שוה למשקלה של המחרשה: חבר אחד יוצא עם המחרשה והשני הולך אחריו עם הרובה ביד. ואני שואל: היכן הם האמצעים אשר הגולה נתנה להגנה? “כופר הישוב” המציא בשנה האחרונה לבטחון ולהגנה יותר מ־200 אלף לירות. סכום זה נאסף מתוך תוספת מיל על כרטיס תחבורה ועל קופסת סיגריות ועל דברים הכרחיים אחרים. והרי ההוצאה של הישוב לצרכי שמירה ובטחון היא עצומה! היכן ההתגייסות המיוחדת של העולם הציוני לענין זה, שבו דשים כל כך הרבה?

העולם הציוני לא העניק לנו את האמצעים הראויים. העולם הציוני נשאר מאחורי כל המעשים הנעשים בארץ־ישראל. את הנאומים בגנף, הקוראים לאַקטיביוּת, ישמע הנוער בארץ מתוך בת־צחוק על שפתיו. היש אקטיביות שאין הוא נתון בה? האין עליה? האין התישבות? האין הוא נתון בהגנה ובטחון? אמרו נא, מהי האקטיביות המיוחדת שאתם מתקשטים בה, מהו הנזר המיוחד שאתם מתיפים בו? לוּ היית בטירת־צבי ובחניתה מה היית אומר שם?

היה עצוב מאד אילו היה עובר גם קונגרס ציוני זה כפי שעברו הקונגרסים הציוניים בשנים האחרונות וכמו שהתחיל הקונגרס גם הפעם, ללא חרדה ממשית לחזית שבארץ־ישראל. הלא חזית זו בארץ־ישראל היא עמוד הנחמה, עמוד האש, לא רק לעולם הציוני, אלא לעולם היהודי כולו! ארץ־ישראל זו ובנינה – הטהור, המתקדם, הרבולוציוני! – הרי הוא המאיר עתה לכל העם היהודי! בכמה וכמה קונגרסים זילזלו באלה הבונים וקראו אותם “קעסט־קינדער” ועכשיו באים ורוצים ללמד את הכוח הזה מה עליו לעשות. בשעתו הייתם מומחים לכלכלה, עכשיו הנכם מומחים לאיסטרטגיה. אין אני רוצה להזכיר עוונות. אבל קשה מאד היה לשמוע את נאום הרהב על הכוח הזה, המשמש היום מבטח לישוב כולו, גם למושבה, גם לתל־אביב ולירושלים – ובו הערובה הנאמנה גם לשבירת הספר הלבן.

אין עשיר כנשרף. כיום אנו רואים כי במשך עשרים השנים האחרונות ניתן לנו לעשות הרבה – ועשינו רק מעט מן המעט. האופּוזיציה בציונות הפריעה בכל אשר יכלה בעבודה הלאומית. לא רק זאב ז’בוטינסקי ניהל תעמולה נגד הקרנות, אלא היה בכל האגף הימני הלך־רוח נגד הקרנות. אני אומר הלך־רוח, כי רוצה אני לדבר רכות. אפס, אם נלך ונבדוק את הפרטיכלים של הקונגרסים ונעשה טיול רטרוספקטיבי, נמצא הרבה יותר מהלך־רוח נגד הקרנות, מצד הימין הציוני. ואני רוצה לשאול את החברים מהימין: האם בזה תצאו ידי חובתכם גם עכשיו, האם ככה ילך הדבר גם להבא? הלא ילדיכם יקומו נגדכם! החזית בארץ־ישראל דורשת מהעם היהודי שלושה דברים – שלושה דברים מוחשים. כי שם אין משחק מלים ותפקידו של הקונגרס הציוני הוא לשַווֹת לנגד עיניו את החזית ודרישותיה.

ואלה הן:

אמצעים ראויים לשמם;

הד מדיני יותר נאמן;

יתר אחדות פנימית.

רק בשלושה דברים אלה יכול הקונגרס הציוני לצאת ידי חובתו לילדיו בארץ־ישראל.

אלול תרצ"ט.

---

עִם הִבָּחֵר פִּינְחָס רוּטֶנְבֶּרְג כְּרֹאשׁ הַוַּעַד הַלְּאֻמִּי

מאת

דוד רמז

¹

אני מקדם בברכה את היבחר מר פינחס רוטנברג לראש הישוב בשעה זו. אני מכיר במר פ. ר. סגולה יקרה: עבודה המוטלה על כתפיו – הוא שואף לקדמה לשעות, לא לימים. ומתוך שאני מכיר בו את זאת, רצוני להגיד מה אני דורש מהישוב וממי שנבחר היום לעמוד בראשו:

לא טוב שבארץ־ישראל ידפוק בימים האלה רק דופק אחד: הדופק של הספסרות המסחרית בצרכי אוכל ובכל סחורה אחרת. צריך שידפוק עוד איזה דופק… נחוצה עבודה! לא יתכן כי יתבטלו עכשיו אלפי אנשים מלאי כוח – ומחר לא יהיה לנו היכן להסתתר מהתקפות אויר. מפליאה העזובה בקרבנו! ידעתי: גבול לא יעברהו לטבע האדם. דברים מאד איומים, כמו דברים מאד גדולים, אין אנשים מסוגלים לחיותם בשעתם ולהדגישם במלוא תכנם. על כן גם הדיבורים אינם משפיעים. אין ספק כי כל יום עזוב ללא מעשה יחסר לנו. דרושה שקידה על נכסינו החיים. יש שטח גדול של פרדסים, אשר אם לא יעובדו ימותו לגמרי, או ימותו למחצה, לשליש או לרביע. צריך שיהיה בנו כוח להגיד לאנשים: “לעבוד!” על מנת למצוא דרך לסידור הענינים תוך כדי המשך העבודה.

נחוצה דאגה גדולה להספקה! יש להכות את הספסרות: יהי בטחון כי מחר לא נרעב. אין זה עתה הישוב ההוא שהיה לנו במלחמה הקודמת. אז היינו חמישים אלף, שיכלו לפרנסם בהבאת מזונות מבחוץ. עתה עתידים אנו לאכול איש את רעהו, אם לא נדאג להבטחת התנאים ההכרחיים להרחבת היצור. לשם כך אין צורך בסכומים ענקיים והכסף הזה מוכרח להימצא בעוד ניתן לקנות וניתן להביא! צריך למצוא את הסכום הדרוש קודם כל מהישוב עצמו, וצריך להניע את הממשלה לעזרה דחופה וממשית.

ועיקר הדאגה היא למחר, לעתיד. יש להקים בתוך היהדות באמריקה ובארצות האנגלו־סכסיות – בעיקר אנגליה ואמריקה – תנועת התנדבות, על מנת לעלות לארץ־ישראל בשעת־הכושר הראשונה. אין איש מאתנו יודע מתי ואיך ובאיזו צורה – אבל בוא תבוא שעת־הכושר, כשכוֹח יהודי גדול יוכל להיכנס לארץ, לחיות אתנו פה, ולעמוד אתנו פה. עלינו להקים את הכוח המתנדב הזה באמריקה ומחוץ לאמריקה, עלינו לעורר את הנוער היהודי בארצות אלה, כי תהיינה עיניו נשואות לארץ־ישראל.

תשרי ת"ש.

תל אביב: עם עובד, תשי"ב

---

יִסּוּד "עַם עוֹבֵד"

מאת

דוד רמז

הסעיף על הוצאת־ספרים – הכלול בסדר היום – כוָנתו: קיום הנדר שנדרה ההסתדרות בחג העשור ל“דבר”: להקים הוצאת־ספרים הסתדרותית. הכרוז של הועד הפועל ליום ההוא מסתיים בדברים אלה: “עם חג העשור החליט הועד הפועל של ההסתדרות להניף עוד משא אחד – להרחיב את פעולת הוצאת הספרים של “דבר” עד כדי מפעל קבוע. את שנת העשור ל”דבר" נחוֹג במעשה יצירה נוסף".

כיום, עם מלאות עשרים להסתדרות וחמש־עשרה ל“דבר”, מציעה מזכירות הועד הפועל: להוציא לפועל את המחשבה על הרחבת הוצאת־הספרים וביסוסה כמפעל קבוע. ואני מוכן להוסיף עוד דברים אחדים בענין זה.

“דבר” היה מוציא מפעם לפעם ספרים. כעת, ליובל “דבר”' נראה לי, אין להסתדרות, בתחום הרוחני, מעשה חשוב מאשר הקמת הוצאת־הספרים. אין גם מעשה כולל יותר, אשר ענין בו לכל החוגים ולכל הגילים. היצליח? בזמן השקלה־וטריה על יסוּד “דבר” היו חברים שחרדו מאד, פן יהיה העתון “קאזיוֹני”, רשמי ומשעמם, או בכלל לא ימצא דרך, שכן לא קדמוּ לו דוגמאות רבות בתנועת הפועלים העולמית. אני מניח כי הועד הפועל כולו רואה כיום את “דבר” כאחד ממפעלי היצירה ההסתדרותיים החשובים. קשה לתאר את ההסתדרות בלי “דבר”. יתכן להגיד בלי היסוס, כי “דבר” שינה במידה מרובה את פני הארץ. מה היה סוד הצלחתו? כשהופיעה השאלה: איך לעשותו? – הוחלט לא ללכת בדרך צירופים והרכבים, כי אם להטיל את התפקיד האחראי על איש אחד, אשר ועידת ההסתדרות תבחר בו. מדוע לא צירופי פשרה? בענינים מעשיים חשובה הפשרה, מה שאין כן בעולם הרוח. ההסתדרות מצאה את האיש והטילה עליו את עריכת “דבר”. היום הגענו לשנת החמש־עשרה לקיום העתון – ולא ועידת ההסתדרות ולא מועצותיה לא באו מעולם להגיד כי עורך “דבר” לא קיים את האחריות שהוטלה עליו והאֵמוּן שהושם בו. ביקורת ישנה – כל דבר חי ופועל מן ההכרח שתהיה עליו ביקורת.

מזכירות הועד הפועל סבורה כי יש להקים גם את מערכת הוצאת־הספרים של ההסתדרות בדרך זו, בה הלכנו בהקמת העתון. בא איפוא הרגע – ומאיר יערי אמר: “זה רגע קדוש”, והקשבתי ברטט לאמירה זו – לקיים את הנדר אשר נדרנו לעצמנו.

טבת תש"א.

---

נֶגֶדֶ אִסּוּר שְׁבִיתוֹת

מאת

דוד רמז

במועצת ההסתדרות מ"ד

המועצה הזאת נועדה לענין אחד: לשמועה כי באופק של החקיקה הארץ־ישראלית עומד להופיע חוק על איסור שביתות והשבתות לתקופת המלחמה מתוך נימוק, כי “מאמץ המלחמה” מחייב את האיסור הזה.

במאמץ־חברים רב בנינו את ההסתדרות הזאת, בה מאוחדים כשבעים וחמישה למאה מכל פועלי ארץ־ישראל. גם אחרי כל החתירות הפַלגָניוֹת – רוב מנין ורוב בנין, רוב כמות ורוב איכות של ציבור הפועלים בארץ מאוחד במסגרת זו, אשר הקים לו מרצונו, בלי בסיס של חוק, בלי עזרת ממשלה. האין לנו רשות לדרוש מאת ממשלת ארץ־ישראל, שאם אינה עוזרת לנו בהקמת אחדותו של ציבור הפועלים, אשר בכוחה הוא מתגונן במערכה המקצועית – לפחות אל נא תערער את כוחו בשלילת זכות השביתה ממנו, בלי למנוע בינתים מנותני־העבודה לפרוץ פרצים כרצונם באיגוד המקצועי, הן בדרך הכנסת פועלים שאינם נמנים על האיגוד, הן בדרך הרעה ישירה של תנאי העבודה.

עובדה היא כי במפעלי התעשיה, אשר ערך להם ומשקל להם ותוצרת להם, אין השביתה מן המעשים בכל יום. פועלי “נשר” ציינו בהחלטתם, כי 16 שנה לא היתה שביתה ב“נשר”, וכך הוא בחברת החשמל וב“שמן” וב“לוֹדזיה” ובכיוצא בהם. כאן נתרקמה תופעה של שויון־משקל מסוים. יש משא־ומתן – ובכוחו מגיעים לישור ולישוּב הדברים.

פרט אחד מן ההרצאה, אשר תושמע לאזניכם: בהשוותנו את ימי השביתה של הפועלים העברים במחצית שנת 1941 לעומת מחצית 1940, נראה כי אין כל יסוד מדיני מוצדק להתערבות הממשלה. המספרים הרשמיים שונים קצת מהמספרים המרוכזים בידינו, אך היחס נשאר כהויתוֹ. אנו למדים כי ישנה ירידה גדולה בשנת 1941 לעומת אשתקד: 6,000 יום לעומת 16,000.

נשענים על נימוקינו, כפי שהוסברו בכתב ובעל־פה, ועל רצונו המאוחד של ציבור הפועלים, אשר כבר נתגלה במידה מרובה מאד באסיפות שנתקיימו ובהחלטותיהן, אשר לאין כל ספק הביאו לידי גילוי נאמן את הרגשתו של ציבור הפועלים. כי אין הוא יכול להתפרק או להישלל את הנשק הזה במערכה המקצועית, מניחים אנו כי התנגדותנו תוכר כצודקת.

תמוז תש"א.

---

מִנְיַן בְּרִיאָה וּמִנְיַן יְצִירָה

מאת

דוד רמז

עם קביעת טבלת־הזכרון באולם התכניון בחיפה, למלאות כ"א שנה להסתדרות

לפני כ"א שנה, בועידת יסוּדה של ההסתדרות, זכיתי כיושב־ראש להכריז: נוצרה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל.

דוֹר צעירים היינו. מאלה שהיו אז אתנו לא כולם זכו להגיע עד הלום. גם מאלה אשר עלו לארץ לאחר כך – לא כולם זכו להגיע עד הלום. רבים אבדו בדרך בעשרים ואחת השנה. נעלה זכר כולם בראש מעמדנו זה.

כ"א שנה – מנין יצירה הוא להסתדרות, יצירת יש מיש. ועוד מנין לה, הוא מנין בריאה, בריאת יש מאין: יצירת המשק החקלאי העצמי של הפועלים על קרקע הלאום ובמכשירי הלאום ובעבודה חלוצית ובחיי שויון. מנין בריאה זה, אשר המשולש כנרת–דגניה–מרחביה מסמל אותו, קָדַם עשר שנים למנין היצירה.

ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץיישראל הוקמה לפני כ"א שנה, לשם התכוננות והתעודדות לקראת בוא חברים חדשים, אותם רבבות החברים אשר הם ברובם כבר היום ותיקים אתנו. ואכן, בלי גוזמה רשאי אני להגיד כי הסתדרותנו זו, על כל הישגיה ועל כל החסריה, היא מקור עידוד לכולנו.

ושוב הגענו ל“היום הרת עולם” – ושוב מוּלנוּ מחר, אשר לקראתו עלינו להתכונן ולהתעודד. ומתוך ברכה כי נעמוד במבחן העתיד וגם ננצח, הנני לגלוֹת טבלת־הזכרון הזאת.

טבת תש"ב.

---

עִם חִלּוּף הַמִּשְׁמָר

מאת

דוד רמז

בועד הפועל של ההסתדרות

הריני לקדם בברכה את פני הועד הפועל החדש, על חבריו הקשישים־הצעירים, אלה אשר המשימה הזאת הושמה עליהם שוב, ועל כל חבריו הצעירים, אשר אך זה עתה הוטל עליהם עומס כבוד־האֵמוּן ונטל־האחריות של הבית הזה. לא אעלים מכם כי לבי נפעם לקראת פתיחת ישיבה זו – ולא אוּכל להביע הרבה מאשר אתי. קדרות הימים האלה ואימתם שפוכה על הכל. גם כינוסינו ומועדינו הגדולים טבולים בהן. לבך מלא מחזות אימים ומתוך האימים האלה מופיע האושר החריף המיוחד, על היוֹת הבית הזה ועל היותנו כאן בתוכו, על אף כל הרגזים, כוח אחד, כמו שהננו, חוט־שדרה לחידוש חיי העם ולבנין עתידו כאן. האחדוּת – לא משאלה בלבד היא לנו: היא תפקידנו. ישיבה זו פותחת פרק חדש בחייה הפנימיים של ההסתדרות. בדברים אשר יבואו, בדיונים לגופי הענינים, ודאי יצוּין לא אחת, מצד החברים הותיקים של הועד הפועל, כי בעבודת הבית הזה שררה רוח חברית. מובטחני כי רצון כולנו הוא לקיים אותו ברוּם מדרגתו ולהעלותו מעלה מעלה.

סיון תש"ב

---

לַהֲקָמַת הַגְּדוּדִים הָעִבְרִיִּים

מאת

דוד רמז

בפתיחת מועצת ההסתדרות מ"ז

עיקר ענינה של המועצה הזאת – שידוד מערכות ההתגייסות הכללית שלנו מחדש, לשם הקמת הגדודים העבריים. הישוב היהודי והחזית לכל צורותיה התקשרו, מאז ועידתנו, בקשר נוסף של 7000 איש ואשה: לצבא, לנוֹטרוּת – ולכלי הבטחון והמגן הפנימיים. ביניהם 4500 חיילים וחיילות. לא מעט הוא, אם נשים לב למסיבות התנדבותנו! למן 500 החַפרים העברים הראשונים, אשר היו בדיעבד נושאי כלי־גדודים ביוָן ובכרתים ואשר חלק חשוב ויקר מהם נפל בשבי, ועד למתן ההכרזה על גדודים עבריים – עברנו כברת־דרך. הגענו לתחנה זו בכוח עוּבדת התנדבותנו. כגוּלת־הכותרת הופיעה בימים אלה הפלוגה הצבאית המיוחדת של “סולל־בונה”. גם אלה שכּפרוּ בדרך הזאת מלכתחילה הגיעו אליה לבסוף. אין לנו אלא להמשיך וללכת בדרך זו ולמלא תוכן חי את מסגרת הגדודים העבריים, מתוך המשך דרישה כי ינתן לנו להילחם כבנים לעמנו – וצבאנוּ יעמוד על דגלו.

בתוך חזית האש יש עיגול מיוחד לנו – עיגול השמד ההיטלרי. הוא, לפי אימתו, מהווה נקודה מרכזית. אך בחזון השלום, בחזון התמורה והתקומה – אנחנו בקצה. ועל כן יקרו לנו כל כך ידידינו – אישים ותנועות – אם באנגליה ואם באמריקה ואם בדרום־אפריקה ובשאר ארצות, המכריזים בעצם הימים האלה בבית־הנבחרים ובבית־הלורדים, בעצרות־עם ובעתונות, כי לא יזרח השמש על העולם אחרי טבח־הדמים, אם לא שיזרח גם על העם הנרדף ביותר, וכסא הצדק, למענוֹ נלחמים, לא יהיה שלם כל עוד לא יקוּים במלואו הנדר אשר הובטח לעם היהודי עוד בימי המלחמה הקודמת. יקרים לנו אישים ותנועות אלה כמו שיִיקרוּ שביבי־אור באשוּן חושך. ישאו נא ברכה מכאן על עמדתם המעודדת.

בתוך התנועות האלה נציין מעל במתנו כאן במיוחד את ועידת מפלגת־העבודה הבריטית, שנתכנסה לפני שלושה חדשים וחזרה ואישרה את עמדתה לקיום הבטחת הבית הלאומי, ונשלח ברכה לבבית מכאן לברית האגודות המקצועיות הבריטיות, אשר ועידתה מתכנסת בימים אלה בבלאקפּוּל.

הקריאה לעזרת ססס“ר, אשר ההסתדרות היתה לה ראשונה – ואשר אחרי כן נוסד לה הכלי הארצי הכללי: ליגה V – מצאה את הדה העיקרי בהסתדרות. מסרנו מתנתנו לססס”ר, עשרת אלפים לירות, אשר נשלחו בידי ברל לוֹקר לציר ססס“ר בלונדון, איוַן מַאיסקי. נמשיך בריכוז פעולה של ממש לעזרת ססס”ר בדרכים הפוריות ביותר הפתוחות לפנינו – כמו: חמרים רפואיים וחימיים – מתוך הערכת מלחמתם ועמידתם של עמי ססס“ר, המפעימה את לבנו בוקר בוקר וערב ערב, ולוּ תיענה משם זו קריאתנו אנו: לפתיחת שער לעליתם של יהודי ססס”ר הנה – ועלתה העזרה למדרגה עליונה של עזרה הדדית נאמנה!

כי לעליה אנו צופים מכל הצדדים, מכל הארצות, בהן מצויים קיבוצים יהודיים, לוּ גם מועטים, וקל וחומר – מרובים. בחקלאות ובחרושת, בצבא ובנוֹטרוּת זקוקים אנו לחיזוק כוחנו. אנו קוראים ליהדות אשר מעבר לים: החשיבו את תביעתנו להגברת כוחנו לאלתר – ועשו למענה כל מה שבידכם.

אלול תש"ב.

---

בַּוִּכּוּחַ עַל תּוֹסֶפֶת הַיֹּקֶר

מאת

דוד רמז

במועצת ההסתדרות מ"ח

דברי החבר דניאל ליבּל נצטרפו יחד לתפיסה, המחייבת תשובה לא בהערה, אלא בנאום; אני לא אעשה זאת הפעם. עוד יבואו דברים.

שומע אני את החבר ד. ל. זה שנים רבות, אבל זו הפעם הראשונה שמעתיו מציגני אישית: ראו מה “פשרן” יושב כאן לפניכם! ולא זו בלבד, אלא שהוא רואה גם את נותני־העבודה כמשתתפים בבנין הארץ! הנימה האישית הזאת לביקרתוֹ היא קצת חדשה – אני מקדם אותה בברכה. נחמתי היא כי דוקא ציבור הפועלים, שאליו מוּפנים הדברים האלה, לא קיבל אותם.

אהרן רבינוביץ הזכיר בפתיחתו פרט אחד, שעליו רוצה אני לעמוד, מפני שהוא מבהיר את המצב. הועד הפועל של ההסתדרות הוא אשר אסר הראשון את המלחמה על תוספת היוקר. ההסכם עם התאחדות בעלי התעשיה הקיף רק את החטיבה הבינונית של התעשיה. במפעלים הגדולים, שאין בהם חשש של הרס המפעל בגלל תוספת אחוזים מסוימים כל־שהם ואין בהם חשש של כוח פועלים בלתי־ מספיק – היתה מערכה בכל מפעל ומפעל. יתכן שאילוּ היו מתערבים בדבר זה חברים היודעים לעשות הכל בהבל־פה – היו משיגים יותר, אבל הציבורים המאורגנים של הפועלים עם כל הלחץ המאורגן שלהם, עם כל התמיכה המלאה מצד המרכזים של ההסתדרות – לא הגיעו לאותה התוספת שאנו הגענו אליה במשא־ומתן “הפשרני” עם התאחדות בעלי התעשיה. ואני מתרעם קשה על דיבור אחד של חברתנו אוֹלה קַזנצ’יי, שכאילו ניתן להתפרש כך, שההסתדרות איננה נלחמת די על זה שלא תהיה ירידה ברמת חייו של הפועל. המערכה היותר נמרצת והיותר קיצונית, אשר ידעה ההסתדרות בחדשים האחרונים, היתה המערכה הזאת, למניעת ירידה והפחתת רמת החיים של ציבור הפועלים. אינני איש געווערקשאפט מלידה ומבטן ולא נולדתי מזכיר אגודה מקצועית. אבל ראיתי בדבר הזה – במניעת הירידה וההפחתה במצבו של הפועל – ענין למלחמה קיצונית. וכיצד מוצגת כאן ההסתדרות בפי ד. ל. וחבריו? חוזר כאן אותו העוול המתמיד, שהוא עוד כפלים קשה, באשר הוא עוול מצד חברים גם ציונים, גם סוציאליסטים, גם מסורים מאד לאיגוד המקצועי ולפועל. בכתב ובעל־פה, בפרוקלמציות ובנאומים מוּקעת ההסתדרות כבלתי־נלחמת, והמוקיעים, כביכול, הם הנלחמים, והם יודעים להשיג אותם ההישגים שההסתדרות איננה יודעת להשיגם. במה? בזה שיאמרו לפועלים במקום נידח פלוני ואלמוני: אל תשמע להסתדרות זו, שמע לנו. כל מערכת המוסדות אשר הקימה ההסתדרות לדיונים ולשיקול הדעות והכוחות – כל אלה אינם מספיקים, ונחוּצה – פרוקלמציה מהצד. כל זה מגביר את כוחו של הפועל? זאת תפיסה של חברים באיגוד המקצועי? לא לחינם נאמר: מהרסיך ממך יצאו. לא אגיד: מחריביך, אבל הרס רב יש בזה, ואין לעשותו אפילו לשם בחירות; הרס זה לא יתוקן אפילו אחרי הבחירות. אנו מנהלים את הויכוח זה עשרים שנה עם החבר משה אֶרם והחבר דניאל ליבל – והציבור חזר והכריע אך זה עכשיו לא לצדם. אולי מחר יכריע לצדם, אז ארכין את ראשי בפני הכרעה זו. אבל יושבים אתנו חברים צעירים, שומעי כל הדברים האלה, והם עלולים להאמין באמת ולחשוב כי ההסתדרות איננה נלחמת ורק שתי מפלגות, או שלוש מפלגות – והליגה הסוציאליסטית הוסיפה עליהן מכוחה! – הן הנלחמות והן אשר השיגו את ההישגים של ציבור הפועלים ושל ציבור הפקידים והן אשר הביאו את ההסתדרות עד הלום, על כל מערכת הישגיה וליקוייה ומוסדותיה ומפעליה ועזרתה ההדדית. והן גם הפוטרות את חברי ההסתדרות מתשלום מסים לפני בחירות. ואומרים עוד כי ההסתדרות היא “טובה” מאד לאחרים והיא מאד מכבידה ביחס לפועל. אכן, דברים אלה עוד ימצאו את הערכתם בדברי חברים שיבואו אחרי.

חשון תש"ג.

---

נֹכַח הַשּׁוֹאָה

מאת

דוד רמז

אני רוצה לסכם שלושה דברים דלים מאד שנוכל לעשותם. נקודה ראשונה – מתן חיזוק מוּסרי לחברינו הקוראים למעשי הפגנה גדולים של יהודים לארצותיהם, כדי להגביר את הלחץ המדיני, לבל יחזור הכל לדממה, לאחר ההתעוררות הראשונה. ההצעות אשר הועלו – הפעם, כמו בפעם הקודמת – הן מלוטשות. הועלה, כמדומני, כל מה שהמוח יכול להמציא בשטח הנדון. השאלה היא: איך להביא את המנגנון האינטרנציונלי לידי פעולה, למען ישיג לפחות מה שניתן להשיג.

נקודה שניה – הרמת ענין ההצלה למדרגה גבוהה יותר. צריך שנעשה מעכשיו פעולה זו בתנופה גדולה יותר. אם נחוצים עוד שליחים מיוחדים מצדנו, עליהם לצאת לאלתר. מלך נוי קרא בשם ליסבון וקושטא, אולי נצטרך לשלוח שליחים עוד לאֵי־מקום. לא על משלחות מדיניות לאמריקה וללונדון אני מדבר, כי אם על השליחים שיהיו מטופלים רק בדאגה אחת: עזרה לחברים, בירור דרכים וקשירת קשרים להצלה והמרצת המעשה, בכוח גורמים יהודיים עולמיים. אולי תמצא אסיפת הנבחרים דרך לעורר בישוב, מלבד האזעקה, גם ענין גדול של הצלה. אולי צריכה כל משפחה לקחת עליה הצלת אדם. ואם צריך לשלם כופר נפש יהודי – צריך לשלם. מצד ההסתדרות צריכה להיות נכונות להיכנס לענין זה כמו שנכנסנו בשעתו בענין חוסר־העבודה – ויותר מזה. אין זה ענין למס קטן. אם רק נראה דרך כלשהי להצלה ממשית, נצטרך ללכת בדרך זו בכוחות עצומים ולמעלה מן הכוחות. אם יהיה צורך לקרוא לשם כך למועצה דחופה של ההסתדרות, או להקים כנס שני של הועידה, או להרעיש את העולם ההסתדרותי – נרעיש אותו.

והנקודה השלישית – רוסיה. אני מצטער על אשר שילב אליהו דוֹבּקין בנשימה אחת שני ענינים. אשר תהום רובצת ביניהם. אסור לדבר על המצב באיזו ארץ שהיא בנשימה אחת עם הנעשה בגרמניה. הענין של ססס"ר הוא ענין של חשבון נפתל ומסובך, המחייב נשימה ארוכה. ואולי גם נגיע לכלל החלטה: לנסות עוד פעם דבר מצדנו בענין זה – ולדפוק עוד פעם דפיקה מיוחדת בשערי רוסיה.

טבת תש"ג.

---

לְשַׁוֵּעַ, לְהַצִּיל, לְהִלָּחֵם

מאת

דוד רמז

במועצת ההסתדרות מ"ט

שלושה חדשים וחצי עברו מן המועצה הקודמת. כבדו עלינו הימים. כל שבוע הביא – ועודנו מביא והולך – עדות נוספת לוַדאוּת ההשמדה, לדרכי התופת שלה ולמידותיה המופלגות. אין אנחנו מתעלמים מן המלחמה ומערכותיה, מן הגבורה העצומה, מן הקרבנות הכבירים. לבנו הולם עם כל אלה. בשורות כל עמי העולם עומדים בנינו. אך נגדנו ערוכה מלחמה מקבילה – מלחמת השמד. כל המושגים על אנושיות – גם זו שהיא טרף לבצע ולמלחמה – הם כבר מאחורינו מזמן. ובעוד אשר נמחק צלם האדם מן האויב השליט בחצי העולם, לא הופיע עדיין בחצי העולם השני, על כל חלקיו הגדולים, כל מעשה של ממש להצלה. ועדיין אין לפנינו אלא שלוש דרכים: לשווע, להתאזר למאמצי הצלה ככל אשר תשיג יכלתנו אנו הצנועה, ולהתגייס למלחמה בהיטלר במלוא המידה.

בימים האחרונים באה העצרת הגדולה של היהדות האמריקאית, במדיסוֹן סקביר גארדן, והעלתה נאמנה – בלי אשר נשמע בה כל נאום – את שוועת יהודי אמריקה: היקיץ העולם להצלת אמת?

הגיעונו ידיעות בודדות. אשר הן אך ורק אותות מעטים מן המידות הנעלות וחירוף הנפש:

שושו, חבר מרכז החלוץ ההולנדי, עמד בראש התנועה בשנים קשות אלה, חירף נפשו, היה מגיע עד לגבולות שוייץ והולך וחוזר והולך להציל חברים. בהתחלת שנה זאת, בעת ביקורו השלישי בהולנד, נתפס ונרצח.

זילביגר, הרוח החיה של החלוץ הגרמני בשנים אלו, האיש הפעיל והדואג לכולם, ולא רק בשטח תנועתנו אנו, אלא גם בשטחה היהודי הכללי, גורש לפני ארבעה חדשים בערך, עם עוד מספר חברים, למחנה הריכוז אשר בטרזינשטאט. הגיסטפּוֹ דרשה ממנו רשימה של אנשים שיש לגרש אותם. סירב ונרצח עם עוד שבעה. הנימוק הרשמי, בתור עונש באשר אחד נמלט.

ההסתדרות עוררה בימים אלה את עצמה ואת הישוב לפעולה דחופה. מי יתן ונוכל להעלותה למדרגתה.

לא ימי־זכרון הם לנו. ימי־חרדות הם. אך עוד ביתר שאת נעריך את אחדות שארית ישראל, לכל פזוריה, ואת אחדות פועלי ישראל והמוניו באשר הם, להיות משען עז לעמידתנו על נפשנו, לתביעת הצלתנו ולריב על גאולתנו.

אדר ב' תש"ג.

---

יֵשׁ מִקְלָט!

מאת

דוד רמז

בכינוס פועלי ארץ־ישראל

זו הפעם הראשונה מכנסת ההסתדרות מעמד גדול זה, שליחי ועדי העובדים מכל הארץ, שליחי המשק החקלאי העובד, שליחי הקואופרציה הפועלית, שליחי ההסתדרויות הארציות, תנועת הפועלות, תנועות הנוער ההסתדרותי, באי־כוח מועצות הפועלים בערים ובמושבות, שליחי המוסדות המשקיים. אנו עומדים מקץ שנת השמדה – ועדיין אין מעשה של ממש להצלה, אין מעשה של כלום. מה אנחנו רוצים מעצמנו?

אנו כיוצרי החיים והמשק העברי בארץ מודיעים על נכונותנו, הפשוטה, הנאמנה, לקבל בזרועות החיים והמשק והאוֹר את אחינו ואחיותינו הניצולים. לא יאונה רע לשום איש בארץ הזאת מן הקליטה הזו. רק טוב, רק ברכה.

ומה אנחנו רוצים מעמי העולם ומתנועת הפועלים בעמיהם הנלחמים לחירותם, נושאי חזון עולם מוקם מדם ובנוי על עבודת בני־חוֹרין, על שויון ועל צדק, לחזקים ולחלשים גם יחד?

אנו מכריזים: יש מקלט בארץ הזאת לנדונים למות. הוא בנוי בחלוציות, באהבה לחירוּת, בעבודה, במסירות־נפש, בשאיפה לגאולה, ברגש נאמן לאחוַת פועלים ולשלום עמים. אל תתעלמו מקולנו! אל תעיזו להתעלם עוד. לעומת מרחב המות אשר היטלר מעניק לנו ביד רחבה, אל תמנעו מאתנו את הזכות הלאומית והאנושית לחירות ולגאולה.

ואתה, העם העברי: גם בידך הדבר. הרבה מאד. אל תחריש, ארץ להצלחה וארץ הגאולה – ארץ אחת היא: ארץ־ישראל.

ובשם חיילי ישראל הנלחמים בכל מערכות העולם והעומדים כתף אל כתף עם חיילי הארצות הנלחמות לחירות ומקריבים נפשם על שדה הקטל, ובשם אלפי חיילינו וחיילותינו העברים הארץ־ישראליים הננו משביעים אתכם: הצילו! גאלו! אַל תהי מלחמתנו אנו שונה ממלחמת כל העמים.

אייר תש"ג.

---

הָאַכְסַנְיָה וְהַזְּמָן

מאת

דוד רמז

במועצת ההסתדרות נ'

אכסניה זו, אילת־השחר, למועצת־היובל של ההסתדרות, מעלה בדעתנו מאליה את המלחמה העולמית הקודמת, שנות יסוּד אילת־השחר, כפר־גלעדי וּמחנים. כשפנינו היו נשואות לקץ המלחמה, מתוך הרגשת ערך מפעלנו, הרענן והגואל, וכוחו לעם.

במצב העם בא שינוי איום. היטלר הולך ומבצע את השמדת היהודים באירופה – במזרח החל ובמערב הוא הולך ומכלה. ולא היה עוד פרק־אימים כזה בתולדות העם, אשר מאז נפזר בין העמים לא חדל מלהרוות בדם דורותיו את קרקע דברי־הימים. היכיר סוף סוף העולם כי יש לנו הזכות להיות נדונים כעם לוחם, כבן־ברית, אשר חרב היטלר מכלה בו את חמת זעמה?

השתתפותנו המשולשת במלחמה מזכה אותנו לכך. אנו משתתפים בה: כבני המדינות הנלחמות במעגל הברית בכל שדות המלחמה המשתרעים מרוסיה ודרך אסיה ואפריקה ואנגליה ואיי־הים ואמריקה וקנדה.

כמתנדבים מרצון בארץ־ישראל, בקנה־מידה של שלושים אלף לובשי מדים חיילים וחיילות ונוטרים, בישוב של חצי מיליון נפש.

כנרצחים וכנספים, כלכוּדים בגיטאות המות והמרד וכגזורים בחרב הנקמה של היטלר.

נציין כי בפרק־אימים זה נשאה מפלגת העבודה את קולה בועידתה האחרונה על גורל העם העברי ועתידו במולדתו. היא דרשה מפעל הצלה, שמידותיו תהיינה כמידת הפשע, שאין דומה לו. היא חזרה ואישרה את עמדתה המסורתית – לבנין ארץ־ישראל כבית לאומי עברי. היא דרשה כי לסוכנות היהודית תינתן הסמכות להפיק את מלוא התועלת מכוחה הכלכלי של הארץ לקלוט עליה ולפתח את הארץ, על אדמותיה השוממות והבלתי־מעובדות.

וכן נציין – ומלב מלא – את העידוד וההד החשוב, המגיע אלינו משני ראשי הסתדרות הפועלים באמריקה, והראשון בהם – ויליאם גרין, ידיד ותיק, עֵר, מסור ומקשיב.

כמלפני עשרים וחמש שנים שוב נתון גורל העם ועתיד מולדתו על כס הדין העולמי. נחסר מעמנו חלק עצום, אך יש לנו האדמה הזו והישוב הזה. יש לנו שני נסים הכרוכים זה בזה: נס התישבותנו ונס הסתדרותנו.

הישוב הזה נושא בעוֹל תקוה גדולה, מאמץ גדול ומערכה חמורה; וקודם כל נגיד מכאן למתנדבינו ולעומדים על משמרותיהם במדים ובלא מדים: חזקו! יגבר חילכם! וייקר לנו זכרון כל אחד ואחד, אשר כבר לוקח מאתנו במערכה.

לא לשם יובל ותרועת חג כינסנו את מועצת ההסתדרות במקום הזה, כי אם לשם ציוּן נס התישבותנו, ההולכת והופכת את הארץ הקטנה – לגדולה, ושממת בצה, מדבר והר – למחית עם רב. כשאתה עובר במקום הזה אתה מתמלא גאון ובטחון: אלה אשר עשו זאת – יוכלו ויעשו גם את השאר.

תמוז תש"ג.

---

הַיַּקְרוּת, הָאַסְפָּקָה וְהַיִּצּוּר

מאת

דוד רמז

בישיבת מזכירות הועד הפועל

השקענו כוחות רבים בענין שיטת תוספת היוקר – ויצאנו לאיזה דרך. נראה לי כי צריכים אנחנו עכשיו לאזור כוחות למערכה על ביטול היקרוּת, כי זו עלולה להביא עלינו חורבן. אינני יודע אם יש כוָנה להעלות אותנו לאיגרא רמא, שסוֹפה בירא עמיקתא, אך ברור שאין כשרון בפיקוח הממשלתי, המנותק מן הציבור. למנוע מאתנו את הדבר הזה. שיטת הפיקוח הקיימת – הפרוץ מרובה בה על העומד. היא כולה מפולשת. זוהי רשת פרושה – ואנו אחוזים בה “כדגים במצודה רעה”.

בדרך רשמית מודיעים לנו: אנחנו רוצים כי בעתיד תבואנה הזמנות לארץ־ישראל – אבל יש מצב חדש ועליכם לדעת זאת. דרכי התחבורה הימיים נפחתים והולכים. התוצרת הארץ־ישראלית, המיועדת לצבא, ניתנת להשוָאה עם התוצרת של אנגליה ושל ארצות הדוֹמיניוֹנים. ובהשוָאה לכל אלה מוכרחה ארץ־ישראל להידחק הצדה, מחמת המחיר הגבוה – בחשבון כספי – של התוצרת. עם זה אין אנו רואים כי הממשלה בפעולתה – כפי שהיא מנוּהלת עד היום – תצליח למנוע את העליה הבלתי־פוסקת של המחירים. איננו יכולים להשלים במצב הזה, לא ההסתדרות ולא הישוב ולא הנהלת הסוכנות, שכן אם נתגלגל למשבר נתגלגל כולנו ותהיה לנו גם אבטלה וגם יקרוּת. מי יעמוד בפניהן!

אנו מוכרחים לראות את הענין הזה כענין אשר בו תלויה במידה רבה כל הכלכלה בארץ. אולי צריכים לגשת גישה חדשה לכל ענין היקרוּת. הגישה החדשה צריכה להיות מצד ההסתדרות, מצד הישוב, מצד הנהלת הסוכנות. עלינו לעשות בדיקה גדולה: מה צריך הישוב לדרוש מהממשלה, בכסף, בקיבוּל אניות ובהרכב הסחורות המובאות לארץ, כדי ליצב בתוכו את החיים הכלכליים. ינסה הישוב היהודי, על כל חלקיו ומוסדותיו, להגיד: אנחנו רוצים ליצב בתוכנו את חיי הכלכלה, כדי להבטיח מהלך תקין יותר לחקלאות שלנו, לתעשיה, לפועליה, לעובדים המוניציפליים והשירותים הציבוריים – וניעזר ככל אשר ניעזר. כצעד ראשון עלינו להרכיב ועדה לבדיקה מספרית, טכנית ומקצועית, של השאלה הזאת – ונחזור אליה על יסוד מסקנות הועדה.

אב תש"ג.

---

לְחַיָּלֵינוּ בַּאֲשֶׁר הֵם

מאת

דוד רמז

חייל עברי, חיילת עברית, שאו ברכת ההסתדרות לראש־השנה תש"ד! עוז צעדכם, גבורתכם, תבונת כפיכם ומסירותכם הקנו לכם – המתנדבים והמתנדבות בעם – שם יקר, אשר יפאר את חלקנו במערכה העולמית.

הוכבּדה דרך התנדבותנו, כאשר לא הוכבדה דרכם של מתנדבים בשום עם ובשום ארץ מעולם. אך עוד יש יום – והערכת אמת תופיע, הערכת אמת לאמיתה למעשה הנאמן.

מלחמת־העולם בהיטלר הולכת ועולה לקראת נצחונה הסופי, הוא הנצחון בו צרורה תקוַת העולם לחירות ותקות התקומה לעם ישראל, אשר דם המוניו הטבוחים מכסה כיום את אירופה כולה.

הנאמנים! חזקו ונתחזק יחד! תהי השנה הבאה לקראתנו שנת חידוש פני תבל והקמת בית ישראל במולדתו על תּלוֹ.

תשרי תש"ד.

---

לִמְגַדְּלֵי הַיְרָקוֹת

מאת

דוד רמז

אינני מקבל את המוסר של יעקב חזן נגד אמירת מוסר מעל שולחן הועד הפועל. דברים שאינם טעונים אמירת מוסר הרי הם מתוקנים מאליהם ואין הועד הפועל צריך להיזקק להם.

לחבר אשר אמר דברים בשם מגַדלי הירקות אין לי טענה. אילו היינו בארץ־ישראל לא אריסי ישראל, כי אם חקלאים סתם, אולי היו דבריו צודקים. ברם, אני שולל את הדיבורים שלו על סחיטה. הסוכנות היהודית עשתה אף היא משהו להצמחת ההתישבות החדשה ואין לזקוף את מציאותה לזכותם של מגדלי הירקות בלבד. ובהיפתח הארץ – בכוח מה נעשה אז התישבות חדשה? הן נהיה זקוקים גם לאוכל, לירקות – והאמצעי הזה של אי־הספקת ירק לעיר, כלום הוא לטובת ההתישבות בעתיד בחשבון ארוך?

החקלאות בכלל, ההתישבות בכלל, אָפיה, דמותה, דרכה, שיטת יחסיה עם הציבור, בכל הזמנים, וביחוד בזמן מלחמה – כל אלה אינם ענין לחקלאים בלבד.

השאלה היא: מה נעשה כדי להעביר את הקרון מן הפסים האלה, שהוא מתגלגל בהם בעצמו, לפסים אחרים? דרוש גיוס ציבורי רחב גם בתוך ההסתדרות, גם מחוצה לה, לבדיקת המחירים, מתוך עין יפה, לקיום החקלאים, ועל הירקנים להביא ירקות ולא להעלות על הדעת הפסקת הגידול או צמצומו.

חשון תש"ד.

---

חַ"י נְקֻדּוֹת

מאת

דוד רמז

רצוני להגיד כמה מלים כמתוַכח¹. ואגיד בפשטות: דרך קלוקלת. הפעם – כשלון, לא של ההסתדרות, לא של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, כי אם של “השומר הצעיר” ו“פועלי־ציון”.

נכון הוא שיש הסבר לכשלון הזה: לא יכלו לכבוֹש היצר. יש כאן אחיזה טובה מאד, אמנם זולה בתכלית הזול, להסערת הרבים.

הוגד לנו כי היו בירורים פנימיים ב“השומר הצעיר” וב“פועלי־ציון”. חוששני, חברים, שהלכתם לא אחרי הטובים שבכם. כך אני מנחש – ומתנחם בזה. אני סבור כי אחת התכליות של הישיבה הזאת – הפסקת יִדוּי האבנים. הפעם – בשום פנים לא הדדי. אנחנו לא ענינו כלל. מדוע? לא כל כך מתוך חסידות. מצאתם את ההסתדרות בין המצָרים. בין מצָרים רבים. ואם באותה שעה, כאשר אתה, באמת, נגוע ומוכה מכמה צדדים, עוד מניפים עליך שוט־כזב, יש שהנך נדהם. ושוט־כזב כזה עוד לא הונף!

נדהמנו. ואף כי לפעמים “יד השקר רוממה”, יש לי תקוה כי השקר לא יצלח. סוף סוף ניצחנו עד עכשיו כל שקר בתוך ההסתדרות. בקושי, ביסורים – אבל ניצחנו. ההנחה שהרוב לא יעצור כוח לענות על השקר מענה הוגן – ההנחה הזאת עתידה להתבדוֹת.

שיטה זו של תוספת היוקר לא נפלה מן השמים. בהשגתה הושקעו כוחות. זה הגמול? “גזל הפועלים”? “אי־הבנה לענינים החיוניים של הפועלים”? – מקוה אני כי ציבור הפועלים יתן את ההערכה הנכונה לדיבורים אלה: יפצח את האגוז. יש בעולם עסק של מטבעות מזויפים. לכאורה, מתעשרים בעסק זה, אך סוף סוף תופשים את משלחי המטבעות המזויפים בציבור.

מדוע מטבע מזויף? נניח שאנחנו בדקנו את הענין מחדש; נניח שביטלנו את ההחלטה הקודמת; נניח שהודענו להתאחדות בעלי התעשיה, שאנחנו מסתלקים מן ההסכם. ונניח שאנחנו מודיעים כזאת גם לממשלה. בתוקף הסייג שהסתייגנו בו בשעתו (“אם יבואו שינויים נמרצים בחיים הכלכליים – נהיה חפשיים לבדוק מחדש את הדברים”). נניח שהכל עשוי – ועוד הלילה. מה השגנו? הפלנו את הסולם אשר עלינו בו, ונשארנו תלויים באויר.

המעציב ביותר בכל תרועת־השוא הזאת – העדר כל מחשבה כלכלית רצינית. עד עכשיו היינו סגורים. כעת הדברים משתנים והולכים. את מי דוחקת השעה הזאת יותר? כלום עכשיו, כאשר אנחנו שומעים שמצרים – על כל ציודה הכלכלי והכספי והפוליטי – עומדת בהתחרות אתנו על ההזמנות המצומצמות, על מנת לקחת מאתנו מה שניתן לקחת – נתקין תוספת יוקר יותר טובה מאשר בימי ההזמנות הדוחקות?

כולנו ראינו את הריב על תוספת היוקר כאחד הענינים הצודקים ביותר בחיינו המקצועיים. כי זו השבת אבידה – ורק חלק מהאבידה. אבל לכל תקופה – ענינה. בדרך של שיגרה ובהחלטות של שיגרה לא נסתייע הרבה. לא תועיל לנו הסברה ש“אנחנו עלינו לאט ועלֵינו לרדת לאט”. אין אנחנו נמצאים בעולם שכולו סימטריה.

עלינו להתפנות לענין המלחמה ביוקר. בא הזמן להורדת היוקר. כל עוד גרשון דורש לו שתי לירות במקום לירה אחת שמקבל ג’ורג', יסביר לי מישהו בשכל הישר: איך נתקיים? בזה אנחנו צריכים להיות עסוקים עכשיו ולא במרד על ח"י הנקודות (מ. אֶרם: וזה ימנע את שלילת ההזמנות?). זה ימנע אותנו מלעשות את ההיפך ממה שאנחנו צריכים לעשות.

הבעיה הגדולה שלנו: החזרת הערך המלא לפוּנט, יציאה ממשק מלחמה למשק שלום, תוך כדי קליטת המונים חדשים – כל הענין הזה דורש ריכוז הסתדרותי ממדרגה ראשונה, כבוד הסתדרותי ממדרגה ראשונה, סבל וקרבן ומאמץ. ומהו העיורון השולט בנו?!

שבט תש"ד.

---

כָּתְלֵי הַבַּיִת נִתְרַחֲבוּ

מאת

דוד רמז

דברי הערכה, בישיבת הועד הפועל של ההסתדרות

הפגישה הזאת הלילה היא אֵם הפגישות. עוד תהיינה לנו הזדמנויות לשמוע את דברי כולכם, את דברוֹ של כל אחד ואחד, אשר דבר לו עם הציבור ועניני הציבור. ותהיינה לכם הזדמנויות להשתתף בדיונינו. כתלי הבית נתרחבו הלילה מבחינה מוסרית ומבחינה נפשית. הם גם יתרחבו מבחינה גשמית פשוטה – ומקומכם יהיה מכובד ליד השולחן של בית ההסתדרות. שלום!

הזמַנו את שליחי הציבור התימני בארץ־ישראל לישיבה זו כדי לברך יחד על המוגמר. ישיבה זו מקשרת בקשר של קיימא שני קצוות, את הקצה של הליכת שמואל יבנאלי לפני 33 שנה לתימן לקרוא לעליה לארץ־ישראל – ובעצם החודש הזה, יותר נכון בחודש טבת, לפני 33 שנים, עשה בתימן – ואת ניסוח דברי הידידות הנאמנה בין ההסתדרות והתאחדות התימנים בארץ וחתימתם.

בשרשרת המעשים לחיסול גלוּת תימן ועליתה לארץ־ישראל ובתכונה לקראת קבלתה וקליטתה בעבודה, בארץ, בתרבות ובחיים ומיזוגה אתנו – המעשה הזה הנהו אחד החשובים. הכרח בו הודיעו ראשי ציבור התימנים על חתימת ההסכם¹ פותח בפסוק אחד נאה מאד: המשא־ומתן על ניסוח הדברים האלה מתנהל זה שלוש־עשרה שנה. בהסתדרות נישא החוזה הזה על כתפי כל הציבור מקצה לקצה.

שבט תש"ד.

---

עֲמָדוֹת כֵּנוֹת

מאת

דוד רמז

באסיפת עם, חיפה

ישיבת הועד הפועל הציוני, אשר אך זה נועדה בציריך היתה מן הפוריות ביותר, המבהירות והמקַדמוֹת. את דרכו של הועד הפועל הציוני גדרו שני סלעים, שהיו עלולים להיות לסלעי־מחלוקת: סלע ה“פורשים”¹ וסלע ה“חלוקה”. הועד הפועל לא עקף אותם, אלא טרח וכבש. עתה נמצאת התנועה הציונית מעבר לסלעים האלה – מאוחדת.

המעשה הכביר של “יציאת אירופה תש”ז" הנהו דוגמה לדרך הנאמנה במערכות גאולתנו: זוהי מערכה אשר אם גם נוּצחנוּ בה – ניצחנו. זוהי המחתרת ההיסטורית שלנו. החותרת לחופי המולדת, וחתור תחתור תחת הזדון – עד רדתו.

נתעמקה ההכרה הציונית בענין הפורשים. העמדה הישובית נעשתה נחלת כל הזרמים בציונות, פרט למיעוט קטן, שנשאר מבודד. הושגה הבנה, כי כשם שאנו שוללים כל כפיה מבחוץ, כך אין להרכין ראש בפני אונס מבפנים. עם עתיק־ימים אנחנו, קרבן לרצח־זדים כפעם בפעם. ויש לנו הזכות לדחות את הרצח כ“דרך” של גאולה. ואין למישהו הרשות לכוף עלינו דרך זו. הבנת העיקרון הזה תכה את הפרישה בשרשיה. ואילמלא בא הועד הפועל הציוני אלא כדי לאחד את כל הנמנים עליו בנקודה האחת הזאת – דיינו. אך הוא מילא עוד שליחות גדולה.

עם פרסום הדין־וחשבון של ועדת האומות המאוחדות² היה צורך לנקוט עמדה עקרונית, על מנת לחזור לפרטים לאחר כך. הוגד בועד הפועל הציוני הזה דבר ברור, שקול ואחראי. הוא לא הריע תרועת נצחון, אף לא דחה את ההצעה ברום־לבב. הוא נקט לשון נכונה: אנו עומדים בטענתנו, כי לנו הזכות – על פי דין העמים והבטחתם – להפריח את שממוֹת הארץ כולה ולבנותה כמדינה יהודית, בה תקוּימנה זכויות מלאות לתושבים הערבים. עם זה הננו מוסרים מודעה ברורה ומפורשת, כי מוכנים אנו לפשרה, אם זו תתן לנו את ההכרחי ביותר: את הבסיס לעליה מהירה, למדינה בת־חורין, לקיום עצמאי, לחברוּת במשפחת העמים. הועד הפועל הציוני אמר זאת, ובאמירתו זו קלע להרגשתם של תשעים למאה בעם. אם תינתן לנו הזכות הזאת – וניצחנו בדרכנו הציונית ההיסטורית.

ההכרחי לנו ביותר מהו? כינוס פזורינו! אין מי שיעשה זאת מבלעדינו. המציל יש לו שכלוֹ שלו, שכל מיוחד. האנגלים – בדוּנקירק³ נתגלה שׂכלם המיוחד, שידעו להפליג לים בכל דוגית שהיא. לגבי המעפילים שלנו אין להם אותו השכל המיוחד. אף אנו – רק בעצמנו נמצא אותו בתוכנו. כל אחד משבע מאות אלף יהודי ארץ־ישראל ישא על כתפו את הזקוק להצלה. אפס, בלי סמכות של מדינה לא נוכל לעשותה. לשם הצלה מן המחנות, לשם העלאה מכל הגלוּיוֹת הקשות, לרַבות גלויות ערָב דרוש גיוס כספי גדול, אשר רק מדינה תוכל לבצעו. כיום, גם במידה שיש לנו הנפש – אין לנו הרכוש.

אכן התברר כי תפיסה זו אינה רחוקה גם מהגיונם של הטובים בבני אומות העולם. אדרבא: הם רובם הגיעו למסקנה כי אין פתרון אחר. לא המשך המנדט ולא הסגרת היהודים למדינה ערבית (אותה קומבינציה מורכבת, אשר הציעו באי־כוח הוֹדוּ, פּרס ויוּגוֹסלביה, עם היותה בנויה שני “בתים”, הרי היא למעשה אינה אלא שלטון של רוב ערבי). הועד הפועל הציוני ציין את העובדה כי הרוב בועדת־האומות חדר לעיקרה של הבעיה. הוא קבע זאת בשעה הנכונה – למחרת פרסום הדין־וחשבון.

אין ספק כי צפויה מוֹבּיליזציה גדולה של כוחות נגד הצעת הרוב של ועדת האומות, מצד המנהיגוּת הערבית ה“מופתאית”, הצוררת לציונות. זו תבקש להשפיע על חיתוך הדין בדרכים המיוחדות לה. יש בעם הערבי, לאין ספק, גם דעות אחרות, שונות מדעתם של שותפי היטלר, אבל הראשונים כוחם עדיף – להזיק. ועל כן: ימינו ימי־תקוה הם, אבל לא ימי־ביטחה. נוכח הסכנות – עמידה על המשמר. ונוכח התקוה – גיוס כל הכוחות, כדי להפכה למציאות.

יש סימנים לדבר כי הכוח הציבורי היהודי מתלכד לטובת ביצוע המסקנות של רוב הועדה. אחרי ישיבת הועד הפועל הציוני קראנו על עמדתם החיובית של “אגודת ישראל” ושל “הועד היהודי האמריקאי”. נקוה כי הציונות תרכז את כל העם למערכה המדינית הגדולה – ונראה את שחר גאולתנו.

תשרי תש"ה.

---

סִיעַת הַפּוֹעֲלִים הַדָּתִיִּים בַּהִסְתַּדְּרוּת

מאת

דוד רמז

למועצת הפועלים בערים ובמושבות

מציאות חברים דתיים בהסתדרות איננה תופעה חדשה וזכותם להופיע כסיעה בתוך ההסתדרות היא זכות טבעית ומקוימת. על המועצות לשים לב לנהוג ביחס לסיעה זו, כביחס לכל שאר הסיעות, במלוא מידת השויון וההוקרה החברית, בכל הנוגע לזכויותיהם ולעניניהם ההסתדרותיים.

כסלו תש"ה.

---

בִּשְׁנוֹת הַגַּעַשׁ

מאת

דוד רמז

בפתיחת ועידת ההסתדרות הששית, תל־אביב

אם גם השנים 1942, 1943 תֵּחַדְנה במספר שנות ההיסטוריה האנושית – הרי עברו עלינו שלוש שנים, כמעט שלוש שנים, מאז הועידה החמישית של ההסתדרות, באביב 1942.

פרשת האמצעים ההסתדרותיים המיוחדים לעזרה ולהצלה נפתחת בדברי מלך ניישטט במועצת ההסתדרות מ"ז, בפתח־תקוה, לאחר ביקורו הראשון בקושטא, ובתביעתו: “להקדיש טיפול מיוחד מתמיד לקביעת סידורים נאותים להקלת מצוקת חברים בגולה”

הוא מציין כי לאנשים הנמצאים בחווֹת ההכשרה – “ולתנועה זהו דבר חשוב ביותר!” – יש דאגה כל־שהיא ממקורות ה“ג’וינט”, הסוכנות והקונגרס היהודי.

הוא מספר: העזרה – בחבילות קטנות ובמשלוחי כסף בדרכים מסוימות – מגיעה. קיבלנו גם העתקים מִקַבּלוֹת רבות.

הוא אומר: “יהיה צורך לקבוע גם אדם מיוחד מטעם ההסתדרות, אשר בשבתו בקושטא יעזור בהמצאת העזרה ובשמירה על הקשרים עם הארצות. אין כל אפשרות לעשות את העבודה הזאת דרך אגב, אותה יוכל לעשות רק אדם חפשי מכל תפקידים אחרים. היתה לפני זמן־מה ידיעה בעתונות הארץ־ישראלית, כי כל הכותב משטח הכיבוש בפולין לארץ נייטרלית ויש חשש שמכתביו מגיעים לארץ האויב – יוּמת. קשה לבדוק כרגע את נכונות הידיעה הזאת, באשר עד כה בכל זאת כותבים החברים ומכתביהם מתקבלים. אבל יתכן מצב שהאנשים יפחדו לכתוב ותעמוד הבעיה של קשר ישיר, שלא על ידי הדואר. הדבר הזה אינו מן הנמנעות, אבל הוא קשור, כמובן, בהוצאות גדולות”.

רק חמישה חדשים עברו – ועם בואה של קבוצת נשים ארץ־ישראליות, שהוחזרו על יסוד חילופין (בנתינים גרמניים), מופיעה לעינינו, במליאת הועד הפועל ביום 25.11.42, התמונה הפנטסטית־המציאותית הראשונה של ההשמדה.

בישיבה זו ממצה אליהו דובקין את העדויות הראשונות – ואלה דבריו:

שלוש עובדות עיקריות בולטות ועולות מן העדויות האלה:

א. עוד בראשית הקיץ שנה זאת הוקמה על ידי הגרמנים ועדה מיוחדת בשם רשמי “זונדר קומיסיון”, ובפי היהודים באירופה היא נקראת “פערניכטונגס קומיסיון”. בראשה עומד הקומיסר פוי. הועדה עוברת את ערי פולין ומארגנת את השמדת היהודים. בכל עיר שם מופיעה הועדה יודעים היהודים שהגיע יום הדין וההשמדה.

ב. רצח ילדים וזקנים בהמון. ילדים מוצאים מבתים, נחטפים ברחובות ונרצחים. שליחי הגיסטפו מתפרצים לבתי־חולים ורוצחים את כל הנמצאים בהם. אשה מראדוֹם היתה עד־ראיה להוצאת ילדים בכוח מזרועות אמותיהם. היא ראתה איך אספו מאות ילדים על גבעה והרגום במכונות־יריה. אשה אחרת סיפרה על ילדים שנזרקו לבור ושם נורו ונקברו.

ג. יהדות פולין ברובה גורשה כבר, או שהיא עומדת לפני גירוש. עוּבדת הגירוש ההמוני אינה מוטלת בספק.

העליתי דברים ראשונים אלה לא כדי לספר על התפתחות הענינים אחרי זה, שלב שלב. יקצר הזמן ויקצר כוחי. יהיה מן הראוי לתת בחוברת מיוחדת¹ את תמצית הדיונים ההסתדרותיים הרצופים מאז – במועצות, בועד הפועל ובמזכירות – כיצד לעורר את עצמנו למילוי חובתנו אנו וכיצד להפוך את התעוררותנו אנו למנוף להתעוררות הישוב, לכל שדרותיו. ואם יש זכות כל־שהיא לועד הפועל היוצא ולמזכירות, הרי היא – ההתחבטות הבלתי־פוסקת הזאת והמעשה־המעט אשר ביצענו, ובראש כל ביקורת – אגידה זאת נגדה נא כל אַחַי ורעי בועידה – יהא זקוף עלינו לחובתנו, כי לא הורעשנו די ולא הצלחנו להרעיש את הישוב ואת הציונות ואת היהדות העולמית במלוא מידת החובה.

לא אשתבח במה שעשינו בשטח התרומה הכספית. אמנם, לא באפס־יד הוקמה מגבית ההתגייסות וההצלה. נשאנו בה. רצנו לפניה. הקדמנו כספים, בשעת הצורך. שילמנו את מלוא נדרינו. ואם גם בתוך שני מיליון לירות פחות רבע, שאספה מגבית ההתגייסות וההצלה, עד תחילת השנה 1945, נטלה ההסתדרות, על חבריה, משקיה ומוסדותיה, למעלה משלושים וחמישה למאה, הרי לא נעלים מעצמנו גם אחרי זה, כי לא קיימנו “בכל מאוֹדך”, כי עוד הרבה ניתן לעשות, גם בגדרי המכסה הקיימת.

את המענה לשוֹאת ישראל, להרמת קרן תקומתנו ותקותנו, נתנו אלה אשר התגייסו בגופם.

מן ההסתדרות התגייסו למעלה משמונה־עשר אלף איש ואשה, בחור ובחורה. מהם: חיילות 1500, שירותי בטחון 4500 ושני השלישים הנשארים – למעלה משנים־עשר אלף בחור – חיילים!

החיילות מהוות כדי מחצית והחיילים יותר מכדי מחצית הגיוס הישובי עד היום.

דרך קוצים וברקנים היתה דרך התגייסותם של מתנדבינו – כחיילים יהודים ארץ־ישראלים. זקופי־קומה, הדוגלים בדגל תקומת העם העברי בארצו, זה דגלם הנפשי, באשר הם. רק במאמצים נפשיים גדולים של היחיד ובהשקעת כוחות לאין שיעור של הכלל – הכלל הציוני, הכלל הישובי והכלל ההסתדרותי – הגענו למעשה הגדול, לחטיבה היהודית הלוחמת, התובעת את מילואיה, בעצם הימים האלה.

באביב 1942 החליטה ועידת ההסתדרות החמישית:

“מול פני הסכנות הישוב קרוי להזעיק ולגייס רבבות אל הנשק – כחיילים ביחידות העבריות בצבא הבריטי וכפעילים בכוחות המגן הישוביים”.

במליאה הראשונה של הועד הפועל, אחר הועידה החמישית, ב־11 ביוני 1942, אומר אליהו גולומב:

“בימי ועידת ההסתדרות הלכה משלחת לגנרל, אשר הציגה בפניו תביעות מסוימות, והיה לנו רושם כי משהו זז, כי תהיה נכונוּת לשמוע בענין הריאורגניזציה ואימונים יותר מלאים של היחידות היהודיות, כי תהיה יותר הבנה לגבי אימונו של הישוב בצורה זו או אחרת. ביחס לנוֹטרוּת נאמר לנו אז כי זה יהיה היסוד אשר סביבו ירוכז כל מי שירצה להעמיד אח עצמו לרשות הבטחון. אלא שיש ימי חרדה וימי מנוחה, ונראה שלשותפות אתנו מוכנים רק בימי חרדה גדולה”.

ימי מנוחה אלה לא היו ימי מנוחה כלל. דחופים ורדופים באו ימי חרדה מוגברת: באחד ביולי 1942 הועמדה שוב שאלת הגיוס והבטחון במליאת הועד הפועל – “מפאת המצב שנתהווה בחזית מצרים ועורר דאגה רבה בישוב”. עם המסקנות, הקוראות לאימוּן הרבים, נאמר: “להתחיל בדבר, מבלי להיעגן להתחלת המגבית”.

לא אלך לעקוב אף את הפרק הזה לגלגוליו, כי רב הוא. אצַיֵין רק עוד שנים־שלושה קטעים מתוך הדיונים ההסתדרותיים הבאים:

מועצת ההסתדרות מ"ח (בדצמבר 1942) קוראת להרחבת הצו, לשם הקמת הגדודים העבריים: הוספת הגילים הקשישים 32–36 והכללת ההתנדבות לצבא, בצד ההתנדבות לשירותי הבטחון הפנימיים, כאחת המטרות המפורשות להתגייסות בני גיל 18–19.

“כל מגויס למשמרתו” – אמרה המועצה – “ההסתדרות רואה בכולם את שליחיה וזרוֹע הכוח של העם היהודי והתנועה הציונית למלחמה באויב ולהגנת הארץ. זכויות מתגייסים לכוחות המגן הפנימיים כזכויות המתגייסים לצבא. אחרה ורעוּת תשכון בקרב מגויסינו ותוסיף להם עצמה והכרת ערך, איש איש בתפקידו ובשליחותו”.

במליאת הועד הפועל, בתחילת מאי 1943 לאחר החבּלות הגדולות בגיוס מצד השלטונות – החיפוש בלשכת הגיוס של הסוכנות בתל־אביב וכל מה שקדם לו וכל מה שבא אחריו – אומר אליהו גולומב:

“הרגשנו עוד לפני החיפוש שמתחדשת עלינו היאבקות בשטח זה. מתחילת התגייסותנו נתגלו חילוקי־דעות לא קטנים בינינו ובין הממשלה. הניגודים לא לגופו של ענין הגיוס, שצריך להתגייס למלחמה בהיטלריזם – בזה לא היו כל חילוקי־דעות. חילוקי־הדעות היו בשטח אחר: אם עלינו להתגייס כיהודים ואם נוכל להתגייס כיהודים. להתגייס סתם לשירות הצבא, כפלשתינאים, דבר זה הורשה לנו כמעט מראשית המלחמה. הגיוס הראשון בארץ היה לא גיוס של יהודים, אלא גיוס של פלשתינאים. ורק עמידתנו על זכותנו להתגייס כיהודים הביאה לידי כך שגם אלה שהתגייסו תחילה כפלשתינאים עברו להיות חיילים יהודים, פלוגות יהודיות, לוחמים יהודים בשטח הצבאי. מתוך הצורך הצבאי בהשגת חומר אנושי מתאים ומתוך עמידתנו על זכותנו הגענו להישגים מסוימים. הגענו ליחידות יהודיות, הגענו להכרזה על גדודים יהודים. והנה זה חדשים מספר אנחנו מרגישים כי ההישגים שלנו מעוררים לא רק אי־רצון, אלא גם נטיה לביטולם, או, לפחות, להמעטת דמותם”.

אשר לחבּלות מבית – אין חבלה גדולה מזו שמראשית הגיוס הוזנחה דאגת משפחות החיילים, ועדיין אין אנו נושאים בה כפי שהיינו צריכים לשאת. והוא הדין בחייל המשוחרר,

באביב שנה זו, 1944, אומר משה ארם, במועצת ההסתדרות נ"א:

אגיד בגלוי ובבהירות: כל זמן שלא יסולקו המכשולים שהם על אחריותנו, הרי אנו במו ידינו מהרסים את הגיוס. היו בגיוס רבים בעלי משפחה, שהשאירו ילדים בבתיהם, או הורים זקנים, לדאגתנו, ואנו, המדברים כה גבוהות על ענינים העומדים ברוּמוֹ של עולם, אנו, שכבר לא ראינו את סכנת המלחמה זה שנה וחצי – למה הפכנו?

כדי לסיים בפרק ההתגייסות וההצלה אגיד כי אך לפני כשני שבועות זכינו לקבל במזכירות הועד הפועל את פני אחדים מחברינו, אשר נפרדנו מהם בצאתם נדבה על מנת לחדור לגלויוֹת, בעידן תחת יד היטלר. לא כולם חזרו. שמענו לשיחתם כשמוע ליחידים המקנים זכות קיום לרבים.

בהרצאתו של השיל פרומקין על “התפקידים הכלליים הקרובים”, הנתונה בתיקי הצירים, ובחוברתו של זלמן ארן “ההסתדרות למעשה”, צבור חומר רב על ההסתדרות וחברת העובדים ונתונים סיכומי מעשים ומאמצים. הסוגיה של המערכה המקצועית של ההסתדרות, בשנים אלה, נתונה בבהירות בחוברתו של אהרון רבינוביץ, בהוצאת הועד הפועל. לכשיוקם בנין הדין־והחשבון ההסתדרותי השלם של השנים האלה – ואני מתכוון כמעט למחצית שנות ההסתדרות – לכשיוסברו ויוארו בידי חבר בעל נפש סערות־החוץ וסערות־הפנים והתערבבותן זו בזו, לכשיחולקו חלוקת אמת האור והצל שבהויתנו בתקופה רבתי זו, יהיה זה ספר גדול.

אני יש לי להגיד רק זאת:

ההסתדרות יש בכוחה לעשות מלאכת בנין עצומה. לרשותה מערכות כלים – סידוריים, משקיים ושירותיים – אשר בהישלבן כראוי הן מהוות מכונה התישבותית רבת־אוֹן.

תיתי לו, לה. פ. אשר הראה כדרכו את הצדדים המעודדים בשטח הכלכלי, הנותנים סיכוי להתגברותנו.

ודאי רב הוא הדבר כי על שרשרת ישובי העובדים נוספו 51 חוליה במשך שנות המלחמה, כי מצעדי החקלאות נתרחבו, כי עלתה התנובה, כי הוכפל השטח המושקה וגדל כוח הקיבול לקליטת הבאים.

ודאי, גדול הוא הדבר כי נוכח הפרק הקרוב – פרק החרושת – איננו עומדים תוהים ללא כל נסיון. ימי המלחמה הקליטו בחרושת 45–50 אלף פועל – במקום 25 אלף, ועלינו לא רק להחזיק מעמד, כי אם להתקדם. עתיד־החרושת הארץ־ישראלית אחוז כשלהבת בפתילה ביצור נאה, במלאכה משוכללת ובפועל בן תרבות הקיים קיום הוגן. ובאשר ידענו זאת עשינו משהו. הן רק אִמרה שוטמת היא האמרה כי דחקנו רגלי חרושת פרטית, יוזמת ומקדמת. או כי יש כוָנה הסתדרותית לדחוק את רגליה. רק הוּחיוּ פגרי חרושת ונופחה בהם רוח חיים. הפלגנו להתחלות חדשות, בכוח העזה חלוצית.

ודאי חשוב לאין ערוֹך כי למשקיעים מן החוץ, השוקלים ובוחנים כל צעד מצעדם – יש אמון רב לכושר המשקי ההסתדרותי והם יודעים להעריך את איתנות מכשיריה האשראיים של ההסתדרות.

ודאי ענין לנו – וענין רב – בדבר, כי המכשיר ההסתדרותי לשיכון אשר קנה נסיון לפני המלחמה, יוכל לבצע את התעודה הלוהטת, בכוח אמצעי הסוכנות ואחרים, שיכון עולים בתנופה רבה – ועלינו לחזקו לתעודתו זו.

וההישגים ההתחלתיים הצעירים בימאוּת – ודאי שהם מרניני לב ופותחי אופק.

כל אלה הם הפרקים החשובים של מכונת הבנין ההתישבותי. הם טעונים שילוב קולע.

שילוב הכלים בלבד לא ישיג את תכליתו. הכרחי לנצחון – עבודה תמה של המנצחים על המלאכה. האיחוד היא אשר הקנה להסתדרות את מקומה בישוב והכביש לה את דרכה בעם. לא בלהטי־קסמי־שוא נבנתה עמדה זו ולא תכסיסים של הטלת דופי מבחוץ יהרסוה. עתידה – בה. גורלה – בתוכה.

הליכוד – כוחנו, הפירוק – כוח יריבינו.

ההסתדרות עברה את הסף של שנתה העשרים וחמש. עכשיו, כשאנו אומרים – ואנו אומרים ושונים זאת יום יום – כי עניני עתידנו נתונים על חודה של הכרעה. על ההסתדרות לראות את עצמה כנתבעת גדולה. אם לא הנתבעת הגדולה, בעם.

שבט תש"ה.

---

שְׁמַע, עוֹלָם!

מאת

דוד רמז

קריאה לעמים מהר הצופים, בכינוס ישובי בירושלים

יום הנצחון היה יום גדול לישוב העברי בארץ. יום גדול, כי הישוב העברי קשור למלחמה – באבלו הכבד, קשור לנצחון – בהתנדבותו הנאמנה. קשור לשלום – בתקותו הנצחית.

שמע, עולם! קצה נפשנו בחיי־חסד, נטולי־עצמאות, נטולי־בטחון, נטולי־קרקע.

הגלות ערכה לנו מוקדי־עולם. הושמדנו בלי רחם בידי המנוצח. אשר אך זה בא קצו.

אדמתנו השוממה שמרה לנו אמונים.

בכוח עמלנו החלוצי ישאו ההרים ענפיהם במולדת העתיקה והעסקים יעטפו בר.

עַם חפץ־חיים אנחנו, ואלה אשר נקברו חיים לעין השמש ולעין העמים והמדינות, ציווּ לנו את החיים כעם בן־חורין על אדמתנו, כי רק זו תהיה נקמת הגמול ההיסטורית – והם ציווּ על העמים לקיים את נדרם לאח הנשחט.

כל פתרון אשר יבוא לגזור עלינו גלות במולדתנו ולכבול אותנו גם כאן במעגל הארור של חיי מיעוט, הנתון לחסדי רוב אחר – כל פתרון כזה יתקל בצור ישראל וגואלו.

חשבוננו מעורה בחשבון צדקו של העולם, רקמת מפעל גאולתנו היא רקמת יצירה, שעליה אנו מגינים ונגן בגבורת נואשים. היש לנו ברירה? כך אנו עומדים לפניכם, האחראים לגורל השלום.

שאו שלום לחזק ולחלש, אַל נא תתנכרו לישראל!

סיון תש"ה.

---

בַּיִת

מאת

דוד רמז

בפתיחת הכינוס הציוני העולמי בלונדון, עם גמר המלחמה העולמית השניה

יהודי העולם. ציוֹני העולם!

אנו נפגשים אחר המבול. המלה החשובה ביותר בפגישה הזאת היא בית!

כל קברות השמד, מיליוני הקברים, צועקים: בית! בית לחיי חירות ובטחון ולהעלאת אחים הרוצים לעלות לביתם. בית – כבית אשר לכל עם, בו הוא השורר ומתקין את חייו כרצונו:

מדינה!

העמים חייבים לנו את הדבר הזה. העמים הבטיחו לנו כי שערי מולדתנו יהיו פתוחים, למען נוכל לחזור אליה ולשוב ולהשתרש בה כעם חפשי. המנדט, אשר הופקד בידי בריטניה הגדולה, לאחר המלחמה העולמית הקודמת, תפקידו אינו אלא זה. אי־קיום הבטחה זו הוא פשיטת־רגל לעמים ולבריטניה הגדולה וגזירת כליה לנו. כי בכל הזמנים גלות־נצח אינה אלא גסיסה ומות, ולאחר היטלר – על אחת כמה וכמה.

באמרי את הדברים האלה, בשם הישוב העברי בארץ־ישראל, הריני אומר אותם מתוך הכרה כי המעשה שעשינו בארץ – מאז חזרנו אליה כמתישבים, כבוני משק לאומי, כפועלים – היא מעשה חלוצי, נושא ברכה לא רק לבדנו. אמת היא שאין להזיזה כי היא משפיע ברכה מרובה גם על האוכלוסיה הערבית בארץ וצוֹפן הרבה טוֹב גם לארצות ערָב השכנות.

את עזובת הארץ השוממה, על ביצות עמקיה וקרחות הרריה – החיינו אנו, את רמת חיי תושביה הערבים – העלינו אנו, את חקלאותה ואת חרשתה – פיתחנו אנו, את תקציב המדינה שלה ברובו המכריע – מפרנסים אנו, ובכל אשר עשינו ובכל אשר נעשה בה – פנינו לשלום ולתרבות.

יצירתנו זו ההתישבותית, המוּצאת לפועל בתנאים ללא־דמיון בהיסטוריה, היא זכות נוספת לנו. מהו סוד הצלחתה? זו באה מכוח ההרגשה שכאן ביתנו, היחידי בעולם, הנאמן. כאן – גאולתנו.

הישוב העברי נתן חלקו כמתנדב לצבא בריטניה הגדולה – למעלה משלוש רבבות בחורים ובחורות, אשר על מעשיהם ומפעליהם התחילו מספרים במאוחר קצת, אך עוד יסופר עליהם. המתנדבים האלה באו, למרות המעצורים שהושמו על דרך התנדבותם לצבא (פן תגדל זכות השתתפותנו במלחמה), כשם שהושמו על דרך עלית אחינו (פן נרבה בארץ).

אנו מוכנים לתת כתף – הישוב העברי, התנועה הציונית העולמית, יהודי העולם – לפתרון מהיר ויסודי להצלת ממש, לשארית ישראל המתנוונת ביבשת אירופה. אנו יודעים כי הולך חורף, הולך קור, הולך רעב. בתינו בארץ־ישראל פתוחים – כלבבותינו – לקראתם. תנו לנו משפחה למשפחה – ונקַבל אותן. אני בטוח כי כל יהודי ארץ־ישראל עומדים אתי בהודעה זו.

לא הרבה ילדים השאיר היטלר לעם ישראל ביבשת אירופה, אך עוד ילד אחד לעם ישראל, לא רצחוּהוּ צוררי העם הזה בכל הדורות – ושמו: חזון גאולת ישראל. הישוב העברי החי הנהו ראשית התגלמותו, ראשית נבואה לכוחות הגנוזים. אנו מטילים, בסוף המלחמה העולמית הזאת, אחריות על מנהיגי העולם לגורל הילד הזה. יחיד הוא לעם העתיק – ועליו יתן את נפשו.

אלול תש"ה.

טיולים וטיסות

מאת

דוד רמז

---

טִיּוּל שֶׁל אֶבֶן

מאת

דוד רמז

יצאנו בבוקר לראות מה נתחדש בחיצוּב ובפיתוּח שלנו בירושלים. התחלנו את הביקור מן החצר של בית הנהלת הסוכנות ברחביה. בחצר זו ראינו מתוצרתן של המחצבות שלנו: אבן־גזית לאגף הנוסף, שיסודותיו הולכים ונחפרים. משם פנינו לחצר בנחלת ישראל, שנחכרה מלכתחילה כאוצר לאבנים המיועדות לבנין הבית לאפ"ק בירושלים. כאן נעשית גם מלאכה בסיתוּת, יש הקפדה יתירה על הידור המלאכה. העבודה – כנהוג בסיתות – נעשית בקבלנות. לפי מטר אורך.

מכאן פנינו לצפון ירושלים, למושב עטרות, למחצבת בּחן. מזו נחצבת האבן לבנין הסוכנות. בהסכמת המושב הקצתה הקרן הקיימת לישראל מן הקרקע שברשותה, הסמוכה למושב, חלקה כבת חמישים דונם למחצבה – והבחרות הסוציאליסטית העמידה את הקבוצה החוצבת, כבת חמישה־עשר חברים. מחצית השנה הראשונה לטירוֹנוּת היא כבר מאחוריהם. הם ירדו מעל שולחן המינימום המובטח והולכים להתקיים ביגיעתם – ותקותם לעמוד במבחן. ויש מקום לעוד מנין בחורים נוספים. לוּ יבואו! המחנה – מחנה אוהלים לפי שעה – נטוי בתוך המושב. אך יש הלואה מוסכמת ממחלקת העבודה של הנהלת הסוכנות להקמת בית. ואין הדבר חסר – כך אומרים – אלא גמר סידורים מסוימים. לכשיוקם הבית, מעיר אחד מתוכנו, יקל גם למלא את המנין. והאיש מן הקבוצה אומר: אין הָכי נָמי.

ממחצבת בחן פנינו אל האדמה המיועדת להקמת כפר החוצבים בצפון ירושלים – והיא ממול עטרות, מעבר הכביש. בצד שדה־התעופה. למעלה משלוש מאות דונם – קנויים על ידי הקרן הקיימת לישראל, בהשתתפות חברת “אבן”. תכנית ישוב החוצבים כוללת מחצבה משוכללת ומשק־עזר חקלאי כמשען נוסף על המלאכה באבן. כאן יוכלו לטפל – אם משפחה משפחה לבדה ואם בצורה קיבוצית – גם בעוף גם בפרה. הוֹגי תכנית כפר החוצבים הקדישוהו להוקרת זכרו של משה בילינסון ורצונם לקרוא לו אבן־משה. במשך החורף יתוּכן המפעל כולו וירוכזו מגשימיו. אל הגבעה עליה יתנוסס הכפר, לא עלינו, כי נחפזנו לדרכנו. נאמין כי היא מקסימה – אֵי גבעה בארצנו אשר קסם אין לה? – ונשקפת על פני סביבה רבה.

וממול עטרות חזרנו לעיר ונעל להר הצופים, אל בית־החולים האוניברסיטאי. בנין זה יפואר לוחות־גזית: ציפוי אבן לקירות־הבטון. המלאכה הולכת ונעשית. היא נשתכללה תוך כדי עשייתה – והעושים גאוָתם על שכלוליהם. צמידת לוחות־הגזית אל קירות־הבטון – כיצד? גם בטין גם ברתוּקוֹת־ברזל קטנות. קצן האחד אחוז בקיר וקצן השני משוקע בצלע לוח־הגזית. והנה הגיעו לקימוץ חשוב: במקום לקבוע בקיר שתי צינוריות־ברזל כנגד כל לוח גזית, נקבעת רק אחת, כנגד קו הנשיקה של שני הלוחות.

– היאך מתקדמת הספקת לוחות־הגזית? – שאלתי את אחד המהנדסים הצעירים המפקחים על הבנין.

– כדאית היא האבן שנאריך לה רוּחנו כמעט.

– צדקת – עניתי – “צפה” – הוראתו כפולה. כנראה, ידעו הקדמונים כי מלאכה זו של ציפוי דורשת אורך־רוח.

אנו באים למכוֹרת מחצבתם ובית נסירתם ולטישתם של לוחות־גזית אלו: אל “המחצבה האמריקנית” בהר הקסטל.

אך בדרך הננו מוזמנים לסור אל מחצבת ארזה. היא המחצבה ממנה לוקחו בשעתן האבנים לבנין בית־ההבראה בארזה. לשם כך נרכשו אז על ידי “סולל־בונה” ארבעה וחצי דונם אלה בהר הקסטל. החלקה הזאת עברה, בתוך כל נכסי “סולל־בונה”, לרשות הבנק המרכזי, ממנו – לקבוצת בחורים חוצבים, ומהבחורים – לחברת “אבן”. חציבה מחַזרת על אכסניה שלה! פני המחצבה יפות להפליא, האבן מונחת רובד על גבי רובד, משל נדבכים בנויים, ואין אתה צריך אלא להפרידם. ממחצבה זו נלקחת האבן לבנין אפ"ק. מספר העובדים – תשעה, בתוכם מותיקי החיצוּב. הם מדברים בקורת־רוח רבה על המחצבה. עינם תרה על גבולותיה, לבקש חלקה צמודה – להרחבה. ויגעתי ומצאתי – תאמין.

והנה לפנינו אחרון מחוז חפצנו בטיול זה – המחצבה האמריקנית. לוחות ושברי־לוחות. משור וּמַלטֵש. אנו מטריחים את עצמנו ויורדים כמה מדרגות לעומק. מחצבה באַנפי רברבי! גושי אבן נכבדים מוּרמים בזרוע נטויה של מַדלֶה בעל יכולת. עקירתם מן המחובר נעשית בלי חמרי־נפץ, לבל “יזועזעו” גושי האבן. לאחר שמַקדחי־האויר מנקבים בחרטומיהם הארוכים שורת חורים לפי קו מתוח מראש – משלימים את המלאכה באחת משתי הדרכים: או בטריזים, הלוחצים ומעיקים ומוסיפים והולכים עד אשר קו־החורים יהפך לבקיע, או במַחרֵץ, מכונה דומה למקדח, המפצחת אחת אחת את ה“מחיצות” בין חור אחד למשנהו – וקו־החורים נהפך לחריץ. גם המקדח גם המחרץ – שניהם “טרטרנים” גדולים. רק בנוּחם יכול אתה לשמוע את ההסבר. מאז נכנסה חברת “אבן” כשותף ל“מחצבות ארץ־ישראל” התקדמה המחצבה יפה. אליבא דאמת, הקיצה מקפאון לחיים. ההזמנה של “הדסה” בלבד, לבנין בית־החולים, היא כעשרת אלפים מטר לוחות־גזית. כשליש כבר הוּמצא.

מלבד זאת נעשו במשך ששת החדשים עוד מכירות שונות על סך 1000 לא"י. גם ענין המצבות הולך ומתפשט קמעה קמעה, אף על פי שהמעצורים רבים. אין להיטוּת לאבן עברית מצד אנשי חברא קדישא בירושלים – ובחיפה ותל־אביב יש להיטוּת אחרי השיש האיטלקי דוקא. “יקרא דשכבי”, לפי מושגיהם של אלה, אינו אלא באבן זרה!

הטיול שלנו אותו בוקר בא לקצו. מסכת החיצוב העברי בירושלים עוד לא תמה. יש עוד מחצבת קרית־ענבים, ויש בית־חרושת לחצץ של המשרד הקבלני בירושלים. אנו ראינו רק את מפעלי החציבה מיסודה של “אבן” בירושלים. ועוד בתכניתה של “אבן” יסוד כפר חוצבים בסביבת תל־אביב.

שנת התנדבות של חבר מעטרות – שבתאי לוזינסקי¹ – וניצוץ אחד מן המפדה (סך 3000 לא"י) הניעו את אלה!

בדרך מן ההרים אל השפלה נענה אחד מתוכנו: – סח לי אדם אחד, בר־הכי, שבדק בשעתו את עסק המצבות. כי לאבן הארץ־ישראלית מובטח, לדעתו, שוק חשוב בעולם, גם למצבות גם לבתי־כנסיות, הן שלנו והן שלהם – אלא שאין לגשת לדבר מפני יוקר ההובלה באניות. ומי יודע, אולי כאן נתון מקום חיבור ל“נחשון” ול“אבן”? ומה שאינו כדאי לאניות זרות אולי יהיה כדאי לאניות עבריות?

ירושלים, תרפ"ה.

---

טִיּוּל בַּבְלִי

מאת

דוד רמז

ליצחק בן־צבי

ויהי בוקר – ויהי בוקר.

בין שני הבקרים נבלעו 860 קילומטרים – המרחק בין דמשק לבגדד. הדרך מתוחה כמעט בקו ישר ממערב למזרח. “מערבא” – כינוי זה לארץ־ישראל, כפי שהוא שגור בפי חכמי בבל – מתפרש לך בבהירות. יתר על כן: הוא מתבקש כמעט מאליו.

המכונית רצה במהירות ממוצעת של 45 קילומטרים לשעה. אין כביש רבוּד, אך הדרך מותקנה ועשויה. גלי־עד מחודדים, בצורת משפכים מהופכים, מלמדים להימין ולהשמאיל, להישיר ולהעקיף.

“את פני הדרך שיוו אך זה לפני כשנה וחצי – אומר הערבי הדמשקאי, אציל־תואר ובן־תורה, שבחל בפקידות ואחז בהוראה – בעברך כאן מקודם היית מת עשר מיתות בשעה”.

מדבּר־סוריה זה, המפריד בין הכא (ארץ־ישראל) להתם (בבל), איננו מדבר־חוֹלוֹת, אלא מישור לוהט ושׂרוף, זרוּע חצץ וצרורות. מנין הצרורות? אין זאת, כי בידי שמים נתפזרו כאן. באופק, לצד שמאל, מרצדים הרים גבנוּנים. לפי הערתו של ח. א. גינזבורג (בחוברת טבת תרצ"ט, בידיעות החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה) הרי זה מדבר קדש (תהלים כ"ט).

נשבה כל היום רוח קדים ודרכנו היתה מזרחה, כלומר: מול הרוח. על כן היה קצת חם, ולאחר הצהרים – יותר מקצת. עוד מאֶמש, כשהראו לנו את המקומות בפנים האבטובוס, עשו עלי רושם הברזים הקבועים בכתליו, ברז ליד כל כסא. מן הברזים האלה שופעים מים קרים. אכן, “בארה של מרים” זו, המתגלגלת עם הנוסעים, ממתיקה את הדינין של המדבר ומפיגה את אימתו. כשחזרתי בה בדרך והמכונית עמדה מלכת בשעה קרובה לצהרים, ואנו יצאנו להציג רגל על קרקע המדבר – רק אז הרגשנו את מציאותו ואת חומו. תיבת הרכבּוֹן הטילה צל כחצי מטר. לצל הזה שאפנו מאד ורותקנו אליו כולנו.

הירהרתי ביונה הנביא לאחר אבדן הקיקיון:

“וַתך השמש על ראש יונה ויתעלף וישאל את נפשי למוּת ויאמר: טוב מותי מחיי”. לא מליצה היא. יתכן למוּת מחוֹסר צל בתוך המרחב הלוהט הזה, המשתרע עד אפסי מרחקים, ללא נופו של עץ, ללא צל גבעה, ללא יריעת אוהל.

כשהרציתי דבר זה לפני חבר אחד, נענה ואמר: ציור זה נתון בתנ"ך בשלוש מלים: “ואין נסתר מחמתוֹ”.

אמנם השרב רץ אחריך ומשטה בך. מבעד לחלון הרכבּוֹן הוא נשקף לך בחלל הצח ומתגלגל לאורך דרכך, באופק. שם תאמין לראות כעין אגם מים וכצוּרת אילנות וכדמות ערפל פרוש עליהם… הנהגים לבם גס באלה. ואת סוד המראות הללו – חידת־כזבים למדבר־ציה – חי זהריאל שר האור, אם אדע להסביר כהוגן…

הגענו למקומו של צינור. הוא שואב הנפט בשדות מוצול ופולטו במפרץ חיפה. ליד קרית־חיים שלנו. שלום למכּר בארץ תלאוּבוֹת! כאן, במקום פגישתנו, אין הוא טמון בקרקע: חוצה הוא את המדבר באיתגליא ומשרטט בו בפרהסיה קו של מעשה־תרבות. “מעיד אני על אלה, על עמי התרבות, אומר הצינור, כי יכולים הם להשקות את המדבר ולהניבו, אילו היו כוחותיהם נתונים לישובו של עולם…”

וזאת מלאכת הצינור:

בהנחתו עבדו חמישה־עשר אלף איש במשך שלוש שנים. קו זה של 1,150 מיל עובר את המדבר מכרכוך עד לפרת ומשם לטריפוֹליס בסוריה ולחיפה דרך עבר־הירדן – ונמשך לרוב מתחת לאדמה. המפעל הזה עלה כדי עשרה מיליון פונטים ויכול הוא להתחרות עם מפעל תעלת־סוּף, או פּאנאמה. המלאכה הושלמה בשלהי 1934. הקו עשוי להעביר שלושה מיליונים טונות נפט לשנה.

מהנדסים של שש־עשרה ארצות עבדו בהתקנת הדרך. פוצצו סלעים, התקינו גשרים מעל לארבעה נהרות, חפרו מתחת לפרת, חידקל, אורונטס והירדן. פגשו בשטחים ווּלקניים, שקשה היה לישרם. בשטח החרב הזה הניחו 116 אלף טונות של צינורות־פלדה. הנהגים האמריקאים והסקוטים חבשו מסכות־גז בנסעם בדרך־לא־דרך זו עם משלוח הצינורות האלה. סערות החול והפרעות אחרות לא יכלו לו למאמץ האנוֹשי הזה.

לשם התקנת קו טלפון וטלגרף מקבּיל הביאו עשרים וחמשת אלפים מגדלים של פלדה, מאה ועשרים אלף איזוֹלטוֹרים של חרסינה וששת אלפים קילומטר של חוטי־ברזל. הותקנו רכבות צרות על האדמה ובאויר. לאורך הקו נבנו שתים־עשרה תחנות־שאיבה, בתים לפועלים ולמהנדסים, מִמְרָאוֹת לאוירונים.

העבודה התחילה בכּרכּוך. גדודי פועלים, כל אחד בן שלוש מאות איש, פשטו במדבר. העבודה היתה סדורה למופת. היו מניחים כדי מיל ליום עד שהגיעו לחופי ים התיכון.

העמידות מעטות. בלב המדבר יש רק תחנה אחת – רוטבּה! – נוה מדבר, מבצר בנוי, לחד גיסא, ומחנה צריפים לישוב ערבי דל – לאידך. אם לא זכית לשולחן ערוך בתוך חצר־המבצר – הלה מיועד רק למיוחסים, המשלמים מחיר כפול – יוגש לך כאן בידי נערי הערבים מים, צוננים וחמים, ואוֹכל – ורחצת ורוית וסעדת. בקצות הדרך יש עוד שלוש תחנות: האחת סמוכה לקצה הדמשקאי ושתים – לקצה הבגדדי. השמות – לא נכרים ונתונים כמעט כולם לכתיב עברי: אבישמה, רוטבה, פלוג’ה, רמדי.

בשעות הצוננות של הנסיעה, כשהרכבוֹן מתגלגל במדבר־ליל, מתקשרת שיחה בציבור. יש בין הנוסעים שלושה־ארבעה היודעים להגיד משהו עלינו. תלמיד המכללה בבירות, בן עיראק, אשר לו מכירים מקרב התלמידים היהודים במכללתו, מחשבותיו מאד עמקו בלבו והוא נמנע מלהביע דבר־מה ברור. לעומתו איש יג’ד, המזהיר בזעף על המראות אשר ראו עיניו על שפת הים בתל־אביב, ואיש דמשק, המבין פרק בהלכות יחסי יהודים וערבים – משתתפים בשיחה. ורב ההקשב. איש דמשק מסַכּם ואומר: “לא מכוחכם מפחדים – משׂכלכם”.

ימים מעטים וחמים, ימי תמוז בוערים ככבשן, היו הימים אשר עשינו בבגדד. לא היתה שהות לראות מה שרצינו וכפי שרצינו. אצנו לכאן ולכאן.

בכל אשר נזדמן לנו לבוא בדברים עם אחינו בני ישראל, מצאנו אותם כבוּלי דכאון. הרעה ההיטלרית, אשר נפתחה בגרמניה, נשבה נגד פניהם. הנה באים ומספרים כי מורים בבתי־הספר הרשמיים דורשים דרשות של דופי ביהודים, מבלי ליבוש מפני הילדים היהודים שבמחלקה; ושוב מוסרים…

דברים אלה לא הקלו על הלב,

באחד הימים הלכנו לעיירה כפיל – בפי היהודים, לפי בּרוֹשי: ציפל. ובגירסת גרץ: קבול, קיזיל – לראות את בית־הכנסת הבנוי, לפי המסורת, על קברו של יחזקאל הנביא. הישוב היהודי שבכפיל אינו אלא מיעוט לגבי הישוב הכללי. סרנו לחצר בית־הכנסת. העומדים לפני ד', מעין עשרה בטלנים, כיבדונו ב“מי שבירך”, אגב זמר ודילוגים ומחיאות כף. מן החדר הסמוך הובאו דגלים קטנים אדומים. יודעי תורה לא מצאנו. שאלנו לנהר כּבר – ואין מגיד. אחד הילדים קרא לפנינו, בסידור, לבקשתנו, קריאה שגורה מנוּגנת, אך בלי הבנת פירוש המלים. השַמש הישיש, בן 96, שומע קצת עברית, יודע על יהוֹיכין כי “הוא אשר בנה”… ברם, הבנין שלפנינו חדש הוא – וקשה להציל דבר ברור.

על התרומה קיבלנו קבלה והרי היא מועתקה כאן כצורתה וכלשונה:

קוגאן נדרים ונדבות אדונינו

יחזקאל הנביא זיע"א

פלס דינאר

קד וצלני מן הר‘… מבלגא משרוח אעלאה פקט… דינאר פלס… ודאלך… ולל בייאן אעטינא האדא עלם בגדאד פי קאבץ’.

(כלומר קיבלתי מאת ר'… סכום נקוב לעיל… דינר… פלס… ולעדות נתנו סימן זה.

בגדאד, ב…. המקבל….)

עוד בית־כנסת אחד ראינו בעיר הילה. על כתליו מצאנו תלויות קופסאות צדקה של כמה מוסדות חסד ירושלמיים. בעיר הזאת ביקרנו גם בבית־ספר של חברת “כל ישראל חברים” – בנוי לתפארה. סרנו אליו, אך יום פגרא היה היום – ולא יכולנו לראות בלימודים. לאזננו נעמה שיחתו העברית של נשיא הקהילה העברית הבגדדית. שפת בן תורה והדרת חן של זקן ספרדי. לפי מקצועו – מיסד בית־מסחר חשוב. הבנים ממשיכים בקו המסחר, אך לקו התורה אין ממשיך…

השתדלנו להציל מזמננו המצומצם לביקורי עתיקות.

ביקרנו במוזיאון על שם גרטרוּד בֶּל, המוזיאון הבגדדי. קיבלנו ביאורים מכלי ראשון. מאדם בקי, היודע להסביר את המוּצגוֹת. אין המוזיאון עשיר ביותר. הדברים החשובים ביותר – עיין לונדון, עיין ברלין. אך יש גם כאן כלים ותכשיטים נאים.

בגדד עצמה, זו שלפנינו כיום, בנינה אינו קדמון. בגדד הקדמונית, בהיותה בנויה לבני־חומר, נמחתה באחד השטפונות, בעלות חידקל על גדותיו.

לעומת זאת חידקל עצמו – אין מערער – הוא הוא חידקל הקדמון. נצטרפנו, לפי הזמנת ידידינו, לטיול ערב בסירה על פני מימיו. הטיול נערך ברוב תכונה ידידותית מצד אנשי־שלומנו. באי “כַרַדֶה” סעדנו סעודת רעים, תחת כיפת השמים, לאור מדורות. הוגש מין דג שטוח ורחב המצוי בשפע רב בחידקל. הוא נצוד ונצלה בו במקום על האש. וכקרבן הפסח בשעתו אינו נאכל אלא צלי.

כשיצאנו מבגדד לסיורנו, הגענו לנהר פרת ובאנו לסכר החדיש הבנוי עליו. שם המקום צִדָה. חזיון אחד הפליא את עינינו. דגים, הנגרפים עם שטף הנהר ונופלים – עם המים הנאשדים מעל לסכר – אל המרקחה הרותחת שמתחתיו, מתעצמים וקופצים אלכסונית למעלה באויר, כדי לחזור אל רמת המים העליונה, אשר ממנה נפלו. תחת “לצאת מתוך ההפיכה” ולשוט הלאה עם זרם הנהר, הם חוזרים על מאמציהם אלה כמה פעמים. עד כדי אפיסת הכוחות. הבגלל הפתעת הנפילה חדל אמון הדגים להמשך זרם הנהר ואין הם רואים הצלה לעצמם אלא בקפיצות־יאוש אלה?

כשחזרתי לארץ פתחתי בספר האגדה את הפרק על נהרות בבל:

"מה ראו ישראל לבכות על נהרות בבל: אמר ר' יוחנן: הרג בהם פרת בישראל יותר ממה שהרג בהם נבוכדנצר הרשע. כשהיו שרויים בארץ לא היו שותים אלא מימי גשמים ומימי נוזלים ומימי מעינות – וכיון שגלו לבבל שתו מים מפרת ומתים מהם הרבה…

ולא עוד אלא שהיה נבוכדנצר הרשע יושב בספינה, הוא וכל גדוליו וכל שריו, ועמהם כל מיני זמר, וכל מלכי יהודה מוטלים בשלשלאות של ברזל והולכים ערומים על שפת הנהר. נשא נבוכדנצר הרשע את עיניו וראה אותם, אמר לעבדיו: מפני פה הולכים הללו בקומה זקופה בלא משׂאוי? אין לכם משׂאוֹי שתתנו על צוארם? מיד הביאו ספרים (יריעות קלף של ספרי תורה) ועשו אותם כחֵמֶת ומילאו אותם חול והניחו על כתפם עד שנכפפה קומתם. וכך אמרו על עצמם: “על צוארנו נרדפנו”.

שובים ותוללים!

ומבני־בניהם של אלה שבויי ציון הנה באו ועומדים על חומות בבל עצמה, ועל מוסדות ארמון בלשאצר. אצבעך תמשש קירות קדומים ולעיני דמיונך ירחף ליל הנשף:

מְנֵא, מְנֵא, תְּקֵל וּפַרְסִין.

כל הממצא הארכיאולוגי, לרבות לבֵנים, שנעקרו מתוך הקירות בגלל ערך הכתובות שעליהן, לוּקחו אל בירות מעצמות ההוֹוה. המוזיאון הבגדדי הצעיר הצליח לרכז ברשותו אך מעט מזער. רק פסל אחד, ענק לפי מידותיו, לא הוזז מלכתחילה ממקומו: אריה דורס אדם.

– ואקרא: “אריה!”.

קשה לעקור רגל… כמה יש לראות, כמה יש ללמוד! והארץ רחבה עד מאד. ועוד יש אוּר כּשׂדים!

ואז, בקיץ תרצ"ה, בטרם מאורעות בארץ ובטרם מלחמה בעולם, בחודש מנחם־אב, הירהרתי בלבי: לולא נגרר המזרח העתיק אחרי המערב הצעיר, ביחסו השׂוטם לעם העברי, הרי התיירות שלנו היתה צריכת להיות מופנית מזרחה כי שם מקורנו.

שלהי דקייטא תרצ"ה.

---

טִיּוּלִים צְפָתִיִּים

מאת

דוד רמז

לכבוד עלות החשמל לצפת

היצמח משהו משיחות אותו ערב בצפת? הדברים בכללם יצאו מן הלב. אלה שנזדמנו למסיבה זו היו נרגשים מיפי הנחלה העתיקה, נחלת אבות, ונרעשים מדלדולה. גם אותן 2547 הנפשות, אשר התפקדו בה בשנת 1931, אינן עוד בתוכה. גם מאלה עזבוה מאות אחדות – והיא מונה כיום פחות משני אלפים. מן הרבבה הרשומה בשנת 1910 – שנת ראשית העליה השניה – פחתו במשך שלושים ושלוש השנים ארבע חמישיות. מדרון!

כשנצטוו, מחמת מאורעות, בשנת 1937, לעקור – אמרו: לא! ומעשה באבותיהם של אלה מאה שנה קודם, בשנת 1837, לאחר הרעש השלישי. בעצם הימים ההם, שהפילו חללים רבים ביהודי צפת. בידי שמים ובידי השכנים, נזדמן לצפת, בדרך סיורו בארץ, מזכירו של משה מונטיפיורי, ד“ר לוי. עוד היום רוטטים הדברים הרשומים ביומנו, בחרט אדם תמים ובעל־נפש. תמוז תקצ”ח:

“צעקת העדה גדולה אלי לפתות את הרב – ר' דוב מאוֹברוטש – ללכת אתי אל עכוֹ ומשם אל חיפה, הקרובה אל הים, עיר מושב רבים מקונסולי אירופה כי העיר הזאת בטוחה מפחד אויב ונקל להימלט ממנה לעתות סכנה חדשה. אבל הרב בצדקתו אמר, כי אמנם, אם יסכימו רוב העם עם העצה הזאת, כי עתה חובה עליו להטות דעתו אחרי רבים ולעשות את רצון העדה. אולם לדעתו מחויבים הם לשבת תחתם במקום הזה ויעבור עליהם מה. כן להחזיק את ישוב העדה הנושנה הזאת על כנה, וכן להציל את בתי הכנסיות על מכונם אשר יהיו לחרבה, אם תמוש העדה מאת העיר”.

נודה: בּבין־המלחמותים, באלו עשרים השנה, בהן עשינו רבות ושׁיירנוּ רבות – החסרנו הֶחְסֵר אחד חשוב: הזנחנו את צפת, אשר היא, בלשון הנוטריקון העממי: צבי. פאר. תפארת, ובתפיסה תולדית – יריבת־חן לירושלים וליפו גם יחד. לא הבינונו לַעוּת את גדירת פרצותיה. לעינינו שממו האחרונים בישוביה החקלאיים החשובים ולא ידענו למנוע את היוֹתם לשַׁמה. האומנם היתה זו למעלה מיכלתנו למצוא תקנה לעין־זיתים, לבל יעזבוה אחרוני המתישבים ולבל יהיו בתיהם הנטושים והחרבים משכן לכנופיות? וכלום הצוָחה של יצחק בן־צבי על פקיעין היתה צריכה להישאר תלויה בחלל הישובי שלנו ללא הד? ואף זו: כיצד יוסבר כי לא נמצאו כמה אנשי רצון ויכולת להחזיר הנה – מדעת ומשיטה – כמה דברים שבתעשיה?

בלי. בלי חשמל. בלי איפותיקות לבנין. בלי תקציב להצמחת ערוגת פרחים בגן העירוני – מתנה לעיריה מאת נדיבי ישראל – בלי גדר לבית־העלמין. זה שער הדורות, המוגדר בדבר האר"י: “בצפת נקברו כפל כפלים כיוצאי מצרים, צדיקים, קדושים וגאוני עולם”; בלי הספקת מים תקינה – והיא מוקפת מעינות ונחלים – ובלי נוער. והרוצה לילך לקולנוע – מוסיפה בת־שיחתי, מבנות צפת, בהסיבנו לשולחן בית־בּוּסל – יטרח וילך לכפר־גלעדי.

ואמנם: אחד הסילוקים הראשונים, אשר ההווה החי חייב לעבר המפואר, הוא: חוב החשמל. בבוא החשמל תעלה אתו גם אתחלתא דחרושת. יעלו המים, יהיה כּדאי להעלותם, תבוא הדחת הרחובות והשקאת הערוגות.

יהי אור!

אין עץ. הבָּקָר מטייל בין הקברים – ומלחך את הקוצים. ולעיניך קמים ארזי־הלבנון, אדירי־התורה, פה נטמנו, חבורה עילאה! לא יצורי־ אגדה: איש איש ומפעלו ביהדות, איש איש ופעמי־עקבותיו ברוח העם. האר"י שבחבורה – קברוֹ אל מול פני העצמון. והרב משה קוֹרדוֹבירוֹ – בעל הפרדס, “פרדס רימונים” – שוכן לצד תלמידו, אשר שגב עליו. “בּכּל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו”. כאן מנוחת ר' יוסף קארו, אשר רשם לזכרון בהשלימו אחד מספרי השולחן ערוך, אורח חיים: “נשלם ביום ב' אלול, שכ”ה (1565) בביריא שבגליל העליון". וכאן ר' שלמה אלקביץ, משורר “לכה דודי, לקראת כלה, פני שבת נקבלה”, ומפרש המקרא המלבב, רבנו משה אלשי"ך. ור' יעקב בירב, אשר מלאהו לבו לנסות לחַדש בצפת את הסמיכוּת, להיוֹתה “עיר שסומכין בה” – והענין לא נסתייע. וכל אלה אך מעט מזער, ראשי־ שמות – ולא כולם אף הם.

ראיתי לפתוח את קובץ “הגליל”, שהוּצא לאור בשנת תרע“ט, על ידי סבא אז”ר, והנני קורא במאמרו של פרופסור שכטר, המתורגם בידי

סבא עצמו:

“צפת של אותה תקופה צריכה היתה להיות גן־עדן התחתון לכל אדם בעל שאיפות רוחניות. אם מגמתו של אותו אדם היתה בנגלה, היה בא לבקר את שיעוריהם של קארו, טראני או סגיז ורבנים אחרים, שעמדו בראש ישיבות המקום, ואם מגמתו היתה בנסתר, היה מתחבר אל קורדובירו או אלקביץ. אם לפי טעמו היה נוטה למוסר, היה הולך לשמוע את דרשותיו התנ”כיות של אלשי“ך”. והשיחה העממית מוסיפה: כשהיה האר“י דורש בנסתר היה “מרן הבית־יוסף” – ר' יוסף קארו – מנמנם. וכשהיה דורש בנגלה היה ר' משה אלשי”ך מנמנם. אמר האר"י עליהם: הראשון – נשמתו מסוגלת רק לנגלה. השני – רק לנסתר.

“… אותה שעה יכול היה אדם בצפת לשמוע גם שיעורים בפרקי אבות מר' שמואל אוזידא, שחיבורו בענין זה נחשב גם עכשיו לפירוש מופתי, לפעמים יכול היה להזדמן אצל ר' דויד בן זמרי, שאף על פי שהיה כבר כבן תשעים, היה עוד חבר בועד הכללי והיה נותן דעתו על כל ענין ציבורי. לפרקים יכול היה לטייל עם ר' חיים ויטאל, הגדול בקבלה ונוהה אחרי המסתורין של הטבע ויודע פרק באלכימיה, תכונה, אצטרולוגיה, אַמגוֹשות ושאר מדעי־הרזים למיניהם. וכדי לבלות שעה של קורת־רוח יכול היה לסור להקראותיו של פייטן־המסתורין ר' ישראל נגארא, משורר “זמירות ישראל”, שהיה נוהג, כנראה, לבקר את אביו. משה נגארא, סופר מפורסם בצפת, ואם אמנם השאלותיו היו אֶרוֹטיות ביותר, זכה בכל זאת שיהיו מלאכים שימעי־לקחו”.

עם בואו של ר' יצחק לוריא הגיעה צפת למרום פסגתה.

"הרב יצחק לוריא נולד בירושלים, בשנת 1534. הוא היה מצאצאי משפחה אשכנזית מפורסמת, שבגלל זה היה מכונה בשם יצחק אשכנזי. אפשר שאבותיו באו ממחוזות הריין, שמשם עלו הסניפים הראשונים של משפחה זו. הסניף האחד התישב בפולניה, ואילו סניף אחר היה, כנראה, מהמהגרים לארץ ישראל.

"הגירת יהודים אשכנזים לארצות המוסלמים לא היתה כלל עובדה בודדת. התעוררות זו ליציאה מגרמניה, אשר ישבו בה מאות בשנים, ואשר כמעט היתה להם הזכות לאמור כי הם הם מהקדמונים שבתושביה, באה בכוח שליחותו של רב ידוע, יוסף צרפתי, שעוד בנעוריו גרם לו מזלו לעזוב את עיר מולדתו בגרמניה ולנוד לתורכיה. בקול־הקורא שהוציא זה הוא מתאר את “חלקם בנעימים שנפל ליהודים הנמצאים תחת חסותו של חצי־הסהר, בהשואה למזלם הרע של אותם היהודים היושבים בצל הצלב” – והוא קורא להם להימלט מבית־העבדים של גרמניה ולהגר לארצות תורכיה. הוא אומר: “אלמלי יכלו יהודי גרמניה לתאר לעצמם אפילו אחד מעשר מהפריחה והשגשוג העתידים להם בתורכיה, לא היו שמים לב לא לגשמים ולא לסופות־השלג ולא היו נחים לא ביום ולא בלילה עד שהיו מגיעים להתם. בין הטעמים אשר בכוחם רצה להשפיע עליהם היה גם זה, שמתורכיה פתוחה לפניהם הדרך ללכת לארץ ישראל”.

"בהיותו בן שמונה שנים היה הילד יצחק לוריא למופת בלמדנותו – ואף אחד מלמדני ירושלים לא יכול היה להתחרות אתו במשא־ומתן התלמודי. לאסונו מת עליו אביו, שלמה, באותו הזמן והשאיר את אלמנתו במצב מדוכדך כזה שלא היה באפשרותה להשיג לבנה אפילו את הספרים הנצרכים ללימודיו – ולפיכך היו מוכרחים לרדת לקהיר שבמצרים, ששם ישב אחיה העשיר, המוכסן מרדכי פרנסיס. זה קיבלם בסבר פנים יפות, סיפק בהרחבה את כל הנצרך לה לאחותו ולתלויים בה. את בנה יצחק אימץ לו לבן ושם אותו תחת השגחת ר' בצלאל אשכנזי, בעל “שיטה מקובצת”. ותחת השגחתו נשאר עד אשר מלאו לו חמש־עשרה שנה, שאז נשא לו לאשה את בת איש חסדו. זמן היכנסו בלימוד הקבלה היה כשנתים אחר כך.

“האגדה מספרת בענין זה כך: איש בלתי נודע אחד היה מבקר את קהיר, לרגל עסקיו, ויקר מקרהו לשבת בבית־הכנסת מול האר”י – ועשה את עצמו מתפלל, מתוך ספר שהיה בידיו. נתעוררה סקרנותו של האר“י. לאחר שקרא שתים־שלוש דלתות בספר, ביקש מהסוחר להשאירו אתו. הלה הסכים להיפרד מן האוצר, בתנאי שהאר”י ישתדל עבורו אצל חותנו המוכסן, לפטור מן המכס את כל הסחורות אשר הוא יכניס למצרים."

כתב־יד זה, כנראה, היה – ספר “הזוהר”.

אז, בצאת גוֹלת ספרד לנדודיה – ומהם המרובים שנתאחזו בתורכיה והמעטים שהגיעו לצוֹר וּלצידוֹן – ותהי להם צפת לעיר־העליה ולעיר־המעשה:

“מלאה כל טוּב ומזונות משובחות ודגן ויצהר לרוב מאד – ובזול… ולולא רוב השמן והתבואה שמוליכין משם לדמשק ולמקומות אחרים, לא היה שוה כלום – וכל מיני פירות טובים נמצאים בה… והארץ רחבת ידים בסחורה ויש הרבה סוחרים מכל מיני סחורות מיהודים – והם מביאים סחורות מדמשק ומוכרים שם” – כותב נוסע אחד, בשנת רפ"ב, על סף התחלת העליה מספרד.

במאה השש־עשרה הוקם בצפת הדפוס הראשון ובשנת של"ז נדפס בו הספר הראשון: “לקח טוב” – פירוש על מגילת אסתר מאת הרב ר' יום טוב צהלון.

במידה שהננו מעמיקים במצולת הדורות, הרי אנו מגיעים לצפת זו אשר שמה מפורש בירושלמי, ראש־השנה ב‘, א’ – כאחת הפסגות, מעליהן היו משׂיאין את המַשׂוּאוֹת, להודיע על קביעת החדשים והמועדים.

אכן, צפת צוֹפה ונצפית למרחוק…

טיולי־עבר!

בהוֹוה אני מטייל עם מזכיר מועצת פועלי צפת, בנתיבי העיר העתיקה. הוא מכיר את העם – והעם מכיר בו. מפתחה של אחת החצרות מופיעות פני אשה צעירה. אשר דבר לה לבן־לויתי, למזכיר. חיורון פניה ויפיין מכים אותך בתמהון. לאחר ששוחחו שיחה קצרה חוזר אלי המזכיר, ואני למד כי שלושת ילדי האם הזאת חלו באדמת בזה אחר זה, והיא שומרת מיטת החולים, אסירת עוני ודחקות…

אנו עולים להר כנען. כר נרחב! למעלה מעשרים אלף דונם. מפי מארחנו, המקבילנו בסבר פנים יפות, אנו שומעים שבחים מופלגים להר הטוב הזה, אשר שמש ארץ־ישראל משפיעה עליו קרני אולטרא־סגול במידה יתירה הרבה על זו, שהיא מעניקה לדאווֹס, בית־המרפא המפורסם השווייצי.

אנו יורדים לנחל־הטחנות – והוא נחל איתן בשלהי קיץ. רוחץ רגלי הר צפת ומימיו צוננים, ועל שפתו – מזה ומזה – כל עץ פרי…

“המנוחה בצפת, לפי שעה, אינה אלא מנוחה בכוח. לכשיצטרפו מעשי בני־אדם למעשי אלהים – תהי זו מנוחה בפועל” – נאום חיים נחמן ביאליק.

צפת, קיץ תש"ד.

---

טִיּוּל דְּרוֹמִי

מאת

דוד רמז

לאברהם הרצפלד

עוד בין כתלי לַטרוּן נתבשרנו, כי צצו בוקר אחד בנגב אחת־עשרה נקודות, כל אחת על תלה. אותו יום היינו נפגשים, בני כל “המחיצות”, בשבילי־המעצר המוּדעים – ופנינו נוהרות. מה גדולה ומה יפה מזו יכולנו לענות לכולאים? אחת־עשרה בן־לילה – ודוקא בנגב! ואך נפתח סגוֹר המעצר – הרכבתי את עצמי, בלוית בני־ביתי, על מכונית “דרום יהודה”, נהוגה בידי יהושע חַרלַפ – אל תחום נקודות־הפלא.

עם בואי לארץ, באביב שנת תרע“ג, הוליכוני המסיבות לבאר־טוביה, אז קַסטינה. מבוקר השכם עד לאחר־הצהרים תיכתּכוּ אופני העגלה – תּך־תּך – עד אשר נראו מרחוק גגות הרעפים האדומים של גדרה. כמה נועז היה המעשה של אנשי ביל”ו – אמרתי בלבי – להדרים עד הלום ולתקוע אוהל כאן, בבדידות זו, ראשונים…

הימים היו ימי קציר־שעורים, שבוע שלאחר הפסח. בשדות הקמה השעירה עמלו קוצרות וקוצרים ערבים, קשישים וילדים. אף שדות הקמה הללו היו אובדים במרחבי השממה, הדגושה פה ושם מספר אהלי־קדר…

מאז עברו ל"ג שנים.

אנו עוברים ביעף על פני גדרה זו, החונה לשני עברי הכביש – ועד לאחר הצהרים הננו מקפלים תחת גלגלינו מרחק מרוּבע ומחוּמש מזה המפריד בין יפו לגדרה…

הגענו לנבטים – גרעין למושב, מיסודם של עולי בבל ברובם, עם עולי רומניה ועולי גרמניה, וגם תימניה אחת. מכאן אנו אוחזים דרכנו מערבה בקו חֲצֵרים – אוּרים – נירים וקצת חזרה צפונה – לכפר־הדרום.

שממת חולות. מקצה השמים עד קצה השמים. על גבעה רחוקה צֶאֱלָה בודדת פורשת מניפתה ומנגד אשל בודד רם. אַשלא רברבא. שריד־יערים, מצפה לגאולה. ומתחת לשממה וממעל לה תקשיב האוזן האוהבת של המתישבים הצעירים המית מים ורחשם…

אנו חותרים בחולות – ואני מוסיף ומהרהר באנשי ביל"ו ובממשיכיהם. על הראשונים סח לי חד מחבריא: זינוקם היה עצום! והעליה השניה, זו שהצמיחה בעמקים ובהרים את המעשה החקלאי הכביר של הישובים העובדים ואת החדשה החברתית הנועזה, המקופלת בהם – הן נודעה לה יניקה מבארות מאד עמוקים: היה ביאליק וּדברוֹ־אש והיה חזון המהפכה הרוסית…

אנו חוצים את ואדי חצצה, אשר האחרונים נוטים לזהותו את נחל הבְּשׂוֹר. מול פנינו, לצד ימין, תל־אל־פארה, היא – לפי השערת החוקרים – שָׁרוּחָן הקדומה, הנזכרת בתיאור גבולות נחלת שמעון (יהושע י"ט, ו'). האפיק הרחב, רבוד חַלקי־נחל, שומר בקצהו גם בשלהי דקייטא שיור דל של מים – לא משובחים בטעמם, ודאי לא בנקיונם. אל מי־אפסַים אלה נוהרים מסביב, במעגל רחב, עם רב, למלא כדיו, פחיו וחביותיו, כדי להוליכם למשכנות, מהלך שעות רבות – על ראשי הנשים, על כתפי חמורים ועל דבשות גמלים. והן יש להאמין כי עוד בימי שׁרוּחן – כרך־קדומים – היו קיימים מיתקני־שרברב להולכת מים… ומאז נחרבה זו – שמוּט הכל…

תנו דרך לעם אוהב ארצו – וישׂוּשׂוּם מדבר: תפרה ארץ ויחי עם!

ירושלים, ב' כסלו תש"ז.

---

הַטִּיסָה לְוִינָה

מאת

דוד רמז

במידה שאני מתרחק מן הימים ההם הולכת ורבה לי משמעוּתם. הטיסה לוינה במטוס של מדינת ישראל, אשר נטל תחת כנפיו את ארונו של חוזה־המדינה, להעלותו אל מקומו, נראית לי כמקפלת בתוכה את כל נפלאות האושר, אשר זכינו לו אנחנו, הדור החי וכל אחד ואחד מבני הדור. במוחי סיבב הולך החרוז הכביר אשר דלה ר' יהוּדה הלוי, לפני שמונה מאות שנה, ממצוּלוֹת כליון נפשו:

אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ

וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ…

לוינה לא הגענו: היא וכל סביבותיה היו שרוּיות בערפל כבד – והנחיתה היתה מן הנמנעות. חזרנו לפּריס – ורק למחרתו, עם השכמה, שבנוּ ובאנו ונחתנוּ שלום בשדה־התעופה בטוללנדוֹרף, אליה הוּבא הארון מבעוד יום. כאן יורד גשם. היה ערב והיה מעמד מלא־יגונים. מאז השוֹאה לא נתנני לבי לבוא ליבשת אירופה… אלה הם אוּדי החורבן… קמצוץ נוער סטודנטי יהודי, פליטי משפחות ומדינות, אשר טרחוּ טורח־כבוד נאמן בהעלאת הארון למטוס, רק הדגישו את השכוֹל הנורא… וגשם טיפטף על אפר המקלה… אך משעלינוּ לשמים ונטלנוּ מקומותינו מצד אחד של המטוס – והארון, כסוי פּרוֹכת רקוּמה בידי נשי וינה הציוניות, נח לשמאלנו – היתה הרגשה רמה. שכינה טבעית, ביתית, כביכול, עטפה את כולנו, גם את הארון. גם אותנו – ללא כל מתיחוּת וללא כל חיץ.

התוַדעתי קצת אל הבחורים מאנשי הצוות. בחוּרי ישראל כולם! רַבְטָס יהודי, עוזרו – יהודי, רַבְכּוֹנֵן וחבריו – יהודים צעירים… מי מברוֹנכּס ומי מבּרוקלין. שני לילות הטיסה הללו – ליל עגמת הנפש, בשובנו על עקבנו ריקם פּריסה, וליל ההרגשה הרמה, בנסוע הארון אתנו – כה הלם לבם של בחוּרינוּ אלה עם המתרחש… ועמלם! מלאכת קודש עשתה ידם, בלהט ובהתמדה ובמאור פנים ועין…

אלה מי גידל.

מן האַלבום “הרצל”, אך זה הוּצא לאור, ניבטת אלינו גם תמוּנת בוא המטוס ללוד – ומתן הארון מן השמים לידיה המוּשטות של מדינת ישראל הצעירה, הטובעת בזוהר רב…

י“ט תמוז תש”י.

כרוזים וברכות

מאת

דוד רמז

---

לְשַׁם הָעִקָּר

מאת

דוד רמז

הִגַּעְנוּ עַד הֲלֹם.

עִם סִלּוּק הַמְּחִצָּה בֵּין “אַחְדוּת־הָעֲבוֹדָה” וְ“הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר” – תּוֹפִיעַ מְגַמַּת הָאִחוּד כְּחוֹתַם־אֱמֶת, הַטָּבוּעַ בְּמַהוּתוֹ שֶׁל הַפּוֹעֵל הָעִבְרִי בָּאֶרֶץ.

יוֹפִיעַ הַהֶכְרַח, תּוֹפִיעַ הַגְּזֵרָה: לֹא קְנוּנְיַת אִחוּד, כִּי אִם קִנְיָן נֶאֱמָן, הַגָּדוֹל בְּפַשְׁטוּתוֹ, בַּאֲשֶׁר הַכֹּחַ הַמְגַבְּשׁוֹ – מַשָּׂא הַחוֹבָה הַגְּדוֹלָה, מַשָּׂא הַתְּעוּדָה וְהָאַחֲרִיוּת.

כִּי מִי צִבּוּר פּוֹעֲלִים בָּעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת עַצְמוֹ, מִתּוֹךְ רָצוֹן, מִתּוֹךְ אֱמוּנָה, וַאֲשֶׁר עָלָיו לְהַמְשִׁיךְ וְלִיצוֹר אֶת עַצְמוֹ וְלִהְיוֹת לְאַלְפֵי רְבָבָה?

תּוֹלְדוֹת הָאִחוּד, מוֹעֲדֵי בְּשׂוֹרָתוֹ וּמוֹעֵד בּוֹאוֹ – כִּסְלֵו, תר"ץ! – יָעִידוּ כִי הִתְעַקַּשְׁנוּ לְמַדַּי, כִּי בִּקַּשְׁנוּ לָנוּ נְתִיבוֹת מִפְלָט, לִבְלִי נְטוֹת לְדֶרֶךְ הַגּוֹרָל, כִּי נֶאֱחַזְנוּ בְּכָל צִדְקוֹת הַפֵּרוּד, עַד אֲשֶׁר נוֹבְבוּ כֻּלָּן מִתּוכֶן.

בְּשֵׁם שְׁתֵּי הַמִּפְלַגּוֹת יֻגָּד: לָעִקָּר! – סְגֻלָּה זוֹ תִּיקַר לָנוּ כַּיּוֹם מִכָּל סְגֻלּוֹת הָאִחוּד.

כִּי בָא מוֹעֵד לְמַעֲשֶׂה יִשּׁוּבִי רַב – לְהַגְשָׁמָה צִיּוֹנִית שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה לִשְּׁמָהּ.

כסליו תר"ץ.

---

לְרִאשׁוֹן־לְצִיּוֹן

מאת

דוד רמז

בְּמַעֲמַד יוֹבֵל החֲמִשִּׁים

הַדָּבָר הַיָּקָר בְּיוֹתֵר לַיַּהֲדוּת בְּכָל תְּפוּצוֹתֶיהָ כַּיּוֹם, חָשׁוּב וְיָקָר מִכָּל יְקָר וְהֶכְרָחִי הֶכְרַח אַחֲרוֹן וּמֻחְלָט, שֶׁאֵין בְּרֵרָה בְּצִדּוֹ – דָּבָר זֶה נוּכַל לְהַגְדִּירוֹ בְּשֵׁם קָצָר אֶחָד וְכֻלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַשֵּׁם הַמְפֹרָש הַזֶּה: עֲלִיָּה. חַג הַיּוֹבֵל לְרִאשׁוֹן־לְצִיּוֹן אֲנִי רוֹאֶה כְּחַג הָעוֹלִים הָרִאשׁוֹנִים לַעֲבוֹדָה יִשּׁוּבִית. מִבְּחִינַת עֲלִיָּה לֹא הָיוּ גַם הֵם רִאשׁוֹנִים. הָאָרֶץ בְּחֻרְבָּנָהּ לֹא פָּסְקָה מִלִּרְאוֹת עֲלִיַּת יְהוּדִים מִגָּלֻיּוֹת שׁוֹנוֹת וּמִקִּבּוּצִים שׁוֹנִים. בְּיָם סוֹעֵר וְדֶרֶךְ יִסּוּרִים וְעִנּוּיִים וּבֶאֱמוּנָה רַבָּה עָלוּ אֵלֶיהָ – זִכְרוּ אֶת יְהוּדָה הַלֵּוִי! – “לִרְצוֹת אֲבָנֶיהָ וּלְחוֹנֵן עֲפָרָהּ”. בַּעֲלִיָּה זוֹ מִלִּפְנֵי 50 שָׁנָה הָיָה חִדּוּשׁ: פְּעֻלָּה יִשּׁוּבִית, יְצִירַת בָּסִיס לַבָּאִים. הַזְּקֵנִים הַיּוֹשְׁבִים אִתָּנוּ הַיּוֹם – הֵם מִבַּעֲלֵי הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא. לֹא תַּאֲמִינוּ: הֵם הָיוּ צְעִירִים! גַּם אָז אָכְלָה בַּנֹּעַר הָעִבְרִי בַּגּוֹלָה אֵשׁ הַהִתְבּוֹלְלוּת לְכָל צוּרוֹתֶיהָ. נִפְתְּחָה אָז דֶּרֶך לְאֲמֵרִיקָה. הֵם בָּחֲרוּ בְּנָתִיב צַר – לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. גַּם הַיּוֹם אוֹכֶלֶת הַהִתְבּוֹלְלוּת בְּקֶרֶב הַנֹּעַר הַעִבְרִי בַּגּוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ מְכַלֶּה אֶת מֵיטַב פְּרָחָיו שֶׁל הָעָם הָעִבְרִי. וְאִם אֵרַע לָעָם הָעִבְרִי נֵס וְעֲמַל הָרִאשׁוֹנִים לֹא שָׁקַע וּרְצוּעַת חוֹל צָרָה שֶׁל אַדְמָתֵנוּ נוֹשֵׂאת פְּרִי־בְּרָכָה, וְיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהַרְבּוֹת אֶת הָאוֹכְלוֹסִין הַיְּהוּדִים בָּאָרֶץ – הֲרֵי הִיא כֻּלָּה קֹדֶשׁ: לַעֲלִיָה! שָׁאֲלוּ אֶת דְּרוֹיַאנוֹב, שָׁלִיחַ אַחֲרוֹן לְקֶרֶן־הַיְסוֹד, אֲשֶׁר שָׁב זֶה עַתָּה מִן הַגּוֹלָה וְיַגֶּדְכֶם, בַּמֶּה כֹּחָהּ שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם, וּבַמֶּה יְכוֹלָה הִיא לִכְבֹּשׁ אֶת לֵב הָעָם? לֹא בְּדִבְרֵי תַּעֲמוּלָה עַל יְפִי הָאָרֶץ וְטוּבָהּ. בְּאֵלֶּה אֵין צֹרֶךְ עוֹד. יוֹדְעִים: טוֹבָה הָאָרֶץ, טוֹב לִחְיוֹת בָּהּ. וְדוֹרְשִׁים: תְּנוּ לָנוּ אֶת הָאֶפְשָׁרוּת לָבוֹא אֵלֶיהָ וּלְהִתְאַחֵז בָּהּ. וְאֵין לְהָבִיא עוֹלִים מִבְּלִי לְהַאֲחִיזָם בַּעֲבוֹדָה. אֲוִיר הָאָרֶץ בִּלְבַד אֵינוֹ מְפַרְנֵס. וְלַזְּקֵנִים הַמְּסֻבִּים אִתָּנוּ בְּיוֹבֵל זֶה, אֲשֶׁר זָכוּ לִרְאוֹת לֹא רַק שִׁלֵּשִׁים וְרִבֵּעִים, כִּי אִם גַּם עֲלִיָּה חֲמִישִׁית, אֲנִי אוֹמֵר: חַדְּשׁוּ עַכְשָו מִן הָאֶרץ אֶל הַגּוֹלָה אֶת קְרִיאַתְכֶם הָעַתִּיקָה: בִּיל"וּ, בְּשִׁנּוּי גִּרְסָה קָטָן: בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וָבוֹאוּ! בּוֹאוּ הֵנָּה. אַתֶּם נִקְרָאִים לְמוֹלַדְתְּכֶם. נְקַבְּלְכֶם כְּאָבוֹת. כָּל גַּן, כָּל כֶּרֶם, כָּל פַּרְדֵּס, כָּל חֶלְקַת קַרְקַע – לָכֶם הוּא, לַעֲבוֹדָה וּלְקִיּוּם! כִּי גַּם כֹּחֵנוּ אָנוּ בָּא לָנוּ מִן הַעֲלִיָּה – וְאִתְכֶם נִתְבָּרֵךְ וּבָכֶם נִתְחַזֵּק.

אב תרצ"ב.

---

יַד לַמֻּבְטָל

מאת

דוד רמז

לִיסוּדָהּ שֶׁל קֶרֶן חֹסֶר עֲבוֹדָה

בִּשְׁעָתוֹ, כְּלַפֵּי מוֹסָד אַחֵר שֶׁל הִסְתַּדְּרוּת הָעוֹבְדִים, הֶעֱלָה שְׁלֹמֹה שִׁילֶר ז"ל פָּסוּק אֶחָד מִדִּבְרֵי הַסּוֹפֵר פּוֹפֶר־לִינְקַאוּס, בְּסִפְרוֹ “הָאִישִיּוּת”: “הַהִתְקַדְּמות הַמּוּסָרִית שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת הִיא בְּעִקָּרָהּ תּוֹצַאת הַמּוֹסָדוֹת וְלֹא תּוֹצֵאת מוּסָרִיּוּתָם הַפְּרָטִית שֶׁל אִישִׁים יְחִידִים; לֹא הַיְּחִידִים הוֹלְכִים וְנַעֲשִׂים יוֹתֵר מוּסְרִיִּים, אֶלָא הָאִינְסְטִיטוּצִיוֹת”.

בְהֲקָמַת הַקֶּרֶן לְחֹסֶר עֲבוֹדָה מְעִזָּה הַהִסְתַּדְּרוּת לִנְגֹעַ – נְגִיעַת־יְצִירָה, כְּדַרְכָּהּ – בְּפֻרְעָנוּת, אֲשֶׁר קַל מְאֹד לְהִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה. אֵין הַהִסְתַּדְּרוּת יְכוֹלָה – וְדָבָר זֶה צָרִיךְ לְהֵאָמֵר מֵרֹאשׁ גָלוּי, בָּרוּר וּמְפֹרָשׁ – לְהָבִיא בְּכֹחוֹתֶיהָ הִיא בִּלְבַד פִתְרוֹן נֶאֱמָן כָל־שָׁהוּא לְמַכַּת חֹסֶר הָעֲבוֹדָה, אֲשֶׁר מֵחוֹבַת הַמּוֹסָדוֹת וְהַיִּשׁוּב וְהַמְּדִינָה לְהַקְדִּים לָהּ רְפוּאָה בְּטֶרֶם תִּפְגַּע בָּנוּ. אוּלָם הֶכְרַח מוּסָרִי הוּא לְצִבּוּרֵנוּ לִהְיוֹת חָמוּשׁ אֶמְצָעִים כָּל שֶׁהֵם, מְיֻחָדִים לַמַּטָּרָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת: לְהוֹשִׁיט מִבִּפְנִים יַד־אַחִים לַמֻבְטָל.

שִׁיטוֹת הָעֲבוֹדָה, אֲשֶׁר הַקֶּרֶן תֹּאחַז בָּהֶן, אֵינָן נְתוּנוֹת מֵרֹאשׁ. זוֹ לֹא תִּהְיֶה וְלֹא תּוּכַל לִהְיוֹת שִׁיטָה אַחַת, כִי אִם שִׁיטָה מְקֻבֶּצֶת וּמְיֻחֶדֶת לִתְנוּעָתֵנוּ, הַבּוֹנָה וְהַמְיַשֶּׁבֶת.

הַקֶּרֶן לֹא תִּתֵּן מַתָּנוֹת. הִיא תַּלְוֶה. מִפְעֲלֵי עֲבוֹדָה בָּעִיר וּבַמּוֹשָׁבָה – בְּשׁוּרָה רִאשׁוֹנָה: מִפְעֲלֵי בִּנְיָן וְהִתְיַשְּׁבוּת שֶׁל גּוּפִים מְאֻגָּדִים שֶׁל פּוֹעֲלִים – מִפְעָלִים הָעוֹמְדִים עַל סַף הִתְגַּשְּׁמוּתָם, יִמְצְאוּ בַּקֶּרֶן גּוֹרֵם מְסַיֵּעַ לְבִצּוּעָם עַל יְדֵי הַלְוָאָה בִּתְנָאִים הוֹלְמִים, לְמַעַן זָרֵז אֶת גִשּׁוּמָהּ שֶׁל כַּמּוּת הָעֲבוֹדָה הַכְּלוּלָה בְּמִפְעָלִים אֵלֶּה.

הַרְכָּשַׁת מִקְצוֹעַ לַחֲבֵרִים הַנְּתוּנִים, בִּגְלָל הִצְטָרְפוּת מְסִבּוֹת שׁוֹנוֹת, לְטֶרֶף שֶׁל חֹסֶר עֲבוֹדָה מַתְמִיד – תִּהְיֶה מִתַּפְקִידֵי הַקֶּרֶן.

וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן: הַלְוָאָה, בְּלִי רִבִּית, לְפִי גִּדְרֵי יְכָלְתָּהּ שֶׁל הַקֶּרֶן, לַחֲבֵרִים מְחֻסְּרֵי עֲבוֹדָה, לְמַעַן הָקֵל עֲלֵיהֶם אֶת מְצוּקַת עוֹנַת הַבַּטָּלָה – בְּאוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת וְהַתְּנָאִים, אֲשֶׁר כָל הַדְּרָכִים הָאֲחֵרוֹת לִפְעֻלָּה תִּהְיֶינָה חֲסוּמוֹת בִּפְנֵיהֶם.

חֹסֶר־עֲבוֹדָה וּבִנְיַן־מוֹלֶדֶת, חֹסֶר־עֲבוֹדָה וְהִתְיַשְּׁבוּת – אֵין סְתִירָה גְּדוֹלָה מִזּו.ֹ תַפְקִידָהּ שֶׁל הַקֶרֶן – לִפְעֹל בְּעַצְמָהּ וּלְהַפְעִיל אֲחֵרִים, לְמַעַן עֲקֹר סְתִירָה זוֹ מֵחַיֵּינוּ.

הַדֶּרֶךְ אֵינָה סְלוּלָה. מִי יָסֹל אוֹתָה מִבַּלְעָדֵינוּ? בְּכֹחַ מַחְשֶׁבֶת יְצִירָה וּדְאָגָה רַבָּה מֵרֹאשׁ וְאֶמְצָעִים מְעַטִּים חֲלוּצִיִּים – פְּרוּטוֹת חִסָּכוֹן שֶׁל רִבְבוֹת עוֹבְדִים – נִיגַע לְפַלֵּס וְלִמְצֹא נָתִיב.

מִשְטַר־הַהִתְחָרוּת וְחֹסֶר הָאַחֲרָיוּת לְקִיּוּם הָאָדָם דּוֹפֵק בָּנוּ, קֹדֶם כֹּל, בְּשׁוֹט־הָרָעָב, לְמַעַן דַּכֵּא אֶת הַמְשֻׁעְבָּדִים לוֹ. לַמְרוֹת עֵינֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַמִּשְׁטָר הַזֶּה, נָקִים אֶת קֶרֶן חֹסֶר הָעֲבוֹדָה!

טבת תרצ"ג.

---

וִינָה

מאת

דוד רמז

עִם הַתְּרוּמָה לְפוֹעֲלֵי וִינָה

הַתְּרוּמָה, הַמְפֹרָטָה בְּסֵפֶר זֶה, הִיא רֻבָּהּ כְּכֻלָּהּ פְּרִי הִתְנַדְּבוּת שֶׁל יוֹם אֶחָד, יוֹם שִׁשִּׁי, א' אֲדָר תרצ"ד. זוֹ לֹא הָיְתָה מַגְבִּית בְּנֻסָּח מְקֻבָּל, כִּי מַשְׂאַת אַחֲוָה שֶׁל פּוֹעֲלֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, לְהַבָּעַת אֹמֶן־רוּחָם לְחַבְרֵיהֶם בְּאוֹסְטְרִיָּה, אוֹסְרֵי הַקְּרָב עַל הֲגָנַת קִנְיְנֵי הָאָדָם־הַפּוֹעֵל וְעַל שְׁמִירַת עֲרֻבּוֹת חֵרוּתוֹ וְקוֹמְמִיּוּתוֹ, לְבַל תּוּבַסְנָה בְּרַגְלֵי עָרִיץ.

אוֹסְרֵי הַקְּרָב הַנּוֹאָשׁ וּמְקַדְשָׁיו בְּדָמָם, בְּנַפְשָׁם וּבְכָל מְאֹדָם.

רַק צִבּוּר פּוֹעֲלִים, אֲשֶׁר גּוֹרָלוֹ מִנָּה לוֹ לָשֹר אֶל תְּנָאִים הִסְטוֹרִיִּים חֲמוּרִים בְּיוֹתֵר וּלְהַתְמִיד בְהַשְׁקָעַת כֹּחוֹת יְצִירָה וְחָזוֹן בַּמַּהְפֵּכָה שֶׁלּוֹ – וְהִיא מַהְפֵּכַת־בִּנְיָן – עָלוּל לַחֲרֹד כָּכָה לְפִרְפּוּרֵי צִבּוּר־עוֹבְדִים־אָח, הַנָּתוּן בְּאֵשׁ גּוֹרָלוֹ.

בְּלִי אֹמֶר וּבְלִי דְבָרִים נֶהְפַּךְ מַחֲנֵנוּ כֻּלּוֹ, כִּמְעַט לְאֵין יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, מִצְּעִיר שְׂכִירֵי־הַיּוֹם בָּעִיר וּבַמּוֹשָׁבָה וְעַד זְקַן וְתִיקֵי הַמֶּשֶק הָחַקְלָאִי הָעַצְמִי, לַאֲבוּקָה אַחַת, דּוֹלֶקֶת וּמְאִירָה מִבִּפְנִים.

נֶחְשְׂפָה וְנִתְגַלְּתָה, מִבַּעַד לְכָל רָבְדֵי־חֻלִּין אֲפוֹרִים, הַמַּהוּת הַיְּהוּדִית שֶׁל תְּנוּעַת הַפּוֹעֵל הָעִבְרִי בָּאָרֶץ:

אֱמוּנָה לְלֹא־חָת בִּגְאֻלַּת עוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל מְשֻלֶּבֶת וּמְעֹרָה בְּתוֹךְ תּוֹכָהּ, לִבְלִי הַפְרִיד בֵּינֵיהֶן, וְנֶאֱמָנוּת לְאַחְדוּת בְּרִיתָם הָעוֹלָמִית שֶׁל הַפּוֹעֲלִים, נוֹשְׂאֵי דִגְלָהּ שֶׁל גְּאֻלָּה זוֹ.

כִּי עָלֶיהָ, עַל גְּאֻלַּת עוֹלָם זוֹ, וְעַל דֶּגֶל חֲזוֹן אַחֲרִית הַיָּמִים מָסְרוּ אֶת נַפְשָׁם וְהוּצְאוּ לַהוֹרֵג קְדוֹשֵׁי־לוֹחֲמֵי־פּוֹעֲלֵי־אוֹסְטְרִיָּה.

אדר תרצ"ד.

---

תֵּל־חַי

מאת

דוד רמז

בְּכִנּוּס “הַפּוֹעֵל” בְתֵל־חַי

עָלִינוּ הַפַּעַם בְּרֹב עָם, מִכָּל קְצוֹת הַמּוֹלֶדֶת, לִפְקוֹד בְאַהֲבָה וּבְיִרְאַת הָרוֹמְמוּת אֶת מְקוֹם מְנוּחַתְכֶם, גִּבּוֹרֵי תֵּל־חַי, וּלְבַכּוֹת דֹּם אֶתְכֶם וְאֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר קָדְמוּ לָכֶם וְכָל אֵלֶּה אֲשֶׁר יָבוֹאוּ אַחֲרֵיכֶם, חַלְלֵי הַגְּאֻלָּה.

בְּתֵל־חַי בָּא לִידֵי גִּלּוּי מֶרְכַּז־הַכֹּחַ הָעַתִּיק אֲשֶׁר לְעַמֵּנוּ, כֹּחַ מְסִירַת הַנֶּפֶשׁ בְּעַד מַשְׂאַת הַנֶּפֶשׁ. כֹּחַ זֶה גִּלּוּ כָּאן הַחֲבֵרִים בְּצֵאתָם לַחֲרֹשׁ – וְנִשְׁקָם קָשׁוּר לְרִתְמוֹת הַסּוּסִים. כֹּחַ זֶה נִתַּן לָנוּ וּלַאֲבוֹתֵינוּ, מִתּוֹךְ אֱמוּנָה וְיֵאוּשׁ אֵין קֵץ.

כֵּן הָיָה לִפְנֵי 50 שָׁנָה, בְּהִוָּסֵד מְתוּלָה, וְכֵן הָיָה לִפְנֵי 14 שָׁנָה – וְכֵן עָלֵינוּ לִהְיוֹת מוּכָנִים לִקְרַאת הַבָּאוֹת, עַד אֲשֶׁר מִצָּפוֹן וּמִדָּרוֹם תִשָּׁמַע רִנַּת הָעָם הָעוֹבֵד בְּמוֹלַדְתּוֹ.

י“א באדר תרצ”ד.

---

לַאַסִּירֵי כְּפַר־סָבָא

מאת

דוד רמז

הִנְנִי לְמַלֵּא חוֹבַת כָּבוֹד לַחֲבֵרִים־אַסִּירִים, הַמְסַמְּלִים אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ לַעֲבוֹדָה עִבְרִית. יֵש לָנוּ אַסִּירֵי תְּמוֹל וְאַסִּירֵי הַיּוֹם. מִן הָרִאשׁוֹנִים אוּלַי נִמְצָא גַם מִישֶׁהוּ כָּאן בְּתוֹכֵנוּ. אֲנִי מִתְכַּוֵּן בְּיִחוּד לְאוֹתָם מֵאַסִּירֵי הַמַּעֲרָכָה שֶׁל כְּפַר־סָבָא, אֲשֶׁר הוּטַל עֲלֵיהֶם פְּסָק־דִּין אַדְמִינִיסְטְרָטִיבִי מְיֻחָד בְּמִינוֹ: לַחְתֹּם עַל הִתְנַהֲגוּת טוֹבָה מֶשֶׁךְ שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, אוֹ לְבַלּוֹת חֳדָשִׁים אֵלֶּה בְּבֵית־הַסֹּהַר. פְּסָק־דִּין זֶה בָּא לְאַחַר שֶׁבְּדֶרֶךְ מִשְׁפָּטִית רְגִילָה לֹא הִצְלִיחוּ הַמַּעֲלִילִים לְהַטִּיל עַל מִי מֵהֶם אָשְׁמָה כָּל־שֶׁהִיא הָרְאוּיָה לְעֹנֶשׁ. הַמַּעֲרָכָה הַזֹּאת לַעֲבוֹדָה עִבְרִית, אֲשֶׁר אָנוּ עוֹמְדִים בָּהּ בַּמּוֹשָׁבוֹת וּבֶעָרִים וּשְׁמָהּ הַכּוֹלֵל הוּא: כְּפַר־סָבָא – עָלֶיהָ נְדַבֵּר מָחָר כְּעַל פֶּרֶק גָדוֹל, רַב־מַאֲמַצִּים וְרַב־כִּשְׁלוֹנוֹת, בְּחַיֵּי הַהִסְתַּדְּרוּת בִּתְקוּפָה זוֹ. הַיּוֹם אָנוּ רוֹצִים לְהַבִּיעַ אֶת מֶחָאָתֵנוּ נֶגֶד עֶמְדָּה אַדְמִינִיסְטְרָטִיבִית זוֹ, אֲשֶׁר בָּא־כֹּחָהּ שֶׁל מֶמְשֶׁלֶת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל אָחַז בָּהּ בְּיַחַס לְבָאֵי־כֹּחֵנוּ הָאַחֲרָאִיִּים בִּכְפַר־סָבָא. לְפִי הַכָּרָתֵנוּ הַמְלֵאָה, אֵין כָּל נִמּוּק אֲשֶׁר יַצְדִּיק הִתְעָרְבוּת אַדְמִינִיסְטְרָטִיבִית זוֹ, בְּצוּרָה זוֹ וּבְדֶרֶךְ זוֹ, בִּתְנָאֵי הַמַּעֲרָכָה בִּכְפַר־סָבָא. וַאֲנִי מַאֲמִין, כִּי נַבִּיעַ אֶת הַהַרְגָּשָׁה הַנֶּאֱמָנָה שֶׁל כָּל צִבּוּר חֲבֵרֵינוּ בִּמֶחָאָתֵנוּ נֶגְדָּהּ וּבִשְלִיחַת הָעִדּוּד וְהָחִזּוּק לַחֲבֵרִים הַכְּלוּאִים לִרְצוֹנָם בְּבֵית־הַסֹּהַר בִּירוּשָׁלַיִם וּלְמִשְפְחוֹתֵיהֶם.

אב תרצ"ד.

---

לִדְגַנְיָה

מאת

דוד רמז

בַּעֲצֶרֶת הֶחָג לִדְגַנְיָה, בִּמְלֹאת לָהּ עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים

עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים – בְּמִדּוֹת שֶׁל עֲשִׂיָּה – הֵן כִּמְעַט יְמֵי דוֹר אֶחָד. וּבְיוֹבֵל דְּגַנְיָה יֵשׁ מִשּׁוּם חֶשְׁבּוֹן הַדּוֹר.

רִאשׁוֹנִים לַמַּעֲשֶׂה הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר בַּתְּחִיָּה הָעִבְרִית – הֲקָמַת מֶשֶׁק חַקְלָאִי עִבְרִי, הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ בַּעֲבוֹדַת בְּנֵי־חוֹרִין, רִאשׁוֹנִים בִּתְנוּעָתֵנוּ לַמִּפְעָל הָאֱנוֹשִׁי הַנַּעֲלֶה בְּיוֹתֵר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה – הַקְּבוּצָה הָעוֹבֶדֶת, הַקִּבּוּץ הָעוֹבֵד – לֹא בְּכֹחָם הֵם בִּלְבַד יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל אֵלֶּה. רָצוֹן חִיּוּנִי עָצוּם, נִפְלָא בְּמַהוּתוֹ הָאֱנוֹשִׁית, צִוָּה עֲלֵיהֶם זֹאת. שׁוּם נִסָּיוֹן חַקְלָאִי, שׁוּם מַדָּע לֹא הָיָה בְּכֹחוֹ לְחוֹלֵל אֶת הַפֶּלֶא הַזֶּה וּלְהִתְגַּבֵּר עַל כָל הַפְּגָעִים וְהַפֻּרְעָנֻיּוֹת, אֲשֶׁר בִּפְנֵיהֶם עָמְדוּ הָרִאשׁוֹנִים לִיצִירָה זוֹ. הֵם שָׁאֲבוּ מִהַמַּעְיָן הַגָּנוּז בְּנִשְׁמַת הָעָם, הַצָּפוּן בְּתִקְוָתוֹ.

הַכָּרָה זוֹ חֲשׁוּבָה לָנוּ פִּי שִׁבְעָה הַיּוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר מֶמְשֶׁלֶת שְׁפָלִים מִתְיַמֶּרֶת לְהַטְבִּיעֵנוּ בְּרֹק וּבְמַחֲצִית הָעוֹלָם נֶהֶפְכוּ חַיֵּי יִשְׂרָאֵל לִגְסִיסָה.

כָּאן בְעֵמֶק הַיַּרְדֵּן, בִדְגַנְיָה וּבְכִנֶּרֶת, הָטְבְּעוּ יְסוֹדוֹת הַקְּבוּצָה. לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר זוֹהִי הַצּוּרָה הַפְּשׁוּטָה וְהַטִּבְעִית בְּיוֹתֵר לְחַיֵּי עוֹבְדִים. אֶפֶס, בְּתוֹךְ הַדְּרָכִים הַשּׁוֹמְמוֹת שֶׁל חַיֵּי הָחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית – דְּרָכִים אֲשֶׁר בְּטֶרֶם תִּגָּאֵלְנָה מֵאֲפֵלַת קְדוּמִים כְּבָר שֻׁבְּשׁוּ בְּזָדוֹן וּבְרֶשָׁע מִדַּעַת – נִרְאֵית הַצּוּרָה הָאֱנוֹשִׁית בְּיוֹתֵר כְּבִלְתִּי־אֱנוֹשִׁית, כְּבִלְתִּי־טִבְעִית. אָכֵן בְּמִפְעָל זֶה, הַנִּקְרָא קְבוּצָה, מוֹפִיעוֹת הַשְּׁאֵלוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּחַיֵּי הָאִישׁ, הָאִשָּׁה וְהַיֶּלֶד בְּכָל אֵימָתָן, מְזֻקָּקוֹת מֵעֹנִי פָּרוּעַ וְרָעָב וְהִשְׁתַּלְּטוּת הָאָדָם בָּאָדָם לְרַע לוֹ. כָּאן נִתְגַּשֵּׁם מֵיטַב חֲלוֹמֵנוּ הָאֱנוֹשִׁי, מֵיטַב חֲלוֹמֵנוּ הַלְּאֻמִּי. הֵם נָגְעוּ זֶה בָּזֶה וְדָבְקוּ הָאֶחָד בַּשֵּׁנִי עַד לִבְלִי הַפְרִיד בֵּינֵיהֶם. נִתְקַיְּמָה מַשְׂאַת נַפְשָׁם שֶׁל חוֹלְמֵי שִׁיבַת־צִיּוֹן וְנוֹשְׂאֵי מַהְפֵּכוֹת הַצֶּדֶק שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר.

טוֹב לָנוּ לָחֹג אֶת יוֹבֵל דְּגַנְיָה לָעֵת הַזֹּאת, אֲשֶׁר מִתְנַגְּדֵי הַקְּבוּצָה מְבַקְּשִׁים בֵּאוּרִים לְהַצְלָחָתָהּ הַמִּשְׁקִית: מוּטָב יִצְטַדְּקוּ הֵם עַל הַהַצְלָחָה, וְלֹא אָנוּ עַל הַהֵפֶךְ.

בְּרוּכָה דְּגַנְיָה בְּתוֹכֵנוּ, מְחֻבֶּרֶת אֶל חַיֵּינוּ, קְבוּעָה כְּמֶרְכָּז – בְּהֶקֵּף הַמָּלֵא שֶׁל חַיֵּי־הָעֲבוֹדָה לְכָל צוּרוֹתֵיהֶם וְסִבְלָם, בָּעִיר וּבַכְּפָר. בְּרוּכָה הִיא לָנוּ כִנְבוּאָה גְּדוֹלָה לְהִתְגַבְּרוּתֵנוּ, בְּכֹחַ הָרָצוֹן, עַל כָּל הַיִּסּוּרִים וְהַמַּעֲצוֹרִים בְּדֶרֶךְ שְׁלִיחוּתֵנוּ: גְּאֻלַּת הָעָם, תְּקוּמַת צֶדֶק.

תשרי תרצ"ה.

---

גֵּאוּת וְגִיּוּס

מאת

דוד רמז

לְנַחוּם סוֹקוֹלוֹב – בְּבֵית הַוַּעַד הַפּוֹעֵל שֶׁל הַהִסְתַּדְּרוּת

נָעִים לָנוּ לִרְאוֹתְךָ בַּבַּיִת הַזֶּה.

הֵבֵאנוּ אוֹתְךָ לַמִּבְצָר, עָלָיו הִסְתָּעֲרוּ רַבִּים. הֵד הַסְּעָרוֹת הַלָּלוּ הִגִּיע גַּם אֵלֶיךָ. תַּאֲזִין לְמַאֲמַצָּיו. הַבַּיִת הַזֶּה יָדַע לָעֲמוֹד בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנֻיּוֹת דְּעָדוּ עָלָיו בִּימֵי חֹסֶר הָעֲבוֹדָה, גַּם בִּפְנֵי הַקָּשׁוֹת שֶׁבָּהֶן. הָיִינוּ צִבּוּר שֶׁל שִׁשָּׁה־עָשָׂר אֶלֶף פּוֹעֵל וּבָהֶם שְׁמוֹנַת אֲלָפִים מְחֻסְרֵי עֲבוֹדָה! כַּיּוֹם אָנוּ עוֹמְדִים בְּצָרָה שֶׁל גֵּאוּת. הַפּוֹעֵל הָיָה לִיקַר הַמְּצִיאוּת. אַף הַדָּבָר הַזֶּה גּוֹרֵם לָנוּ הֶרֶס. כְּמוּבָן, אֵינֶנּוּ מִתְפַּלְלִים לְיָמִים רָעִים, לְחֹסֶר הָעֲבוֹדָה. אוּלָם חֹסֶר־עֲלִיָּה הוּא בְּמַדְרְגַת אָסוֹן שֵׁנִי לְחֹסֶר עֲבוֹדָה, לְגַבֵּי הַקֹּשִׁי וְהַצַּעַר. בַּבַּיִת הַזֶּה – בֵּיתוֹ שֶׁל כְּלַל־הַפּוֹעֲלִים בָאָרֶץ – מְנַסִּים לְהִלָּחֵם נֶגֶד צָרַת חֹסֶר הָעֲלִיָּה בְּתַחְבּוּלוֹת רַבּוֹת. וַאַחַת הַדְּרָכִים שֶׁשִּׁמְעוֹ הִגִּיעַ וַדַּאי גַּם אֵלֶיךָ, הוּא – הַגִּיּוּס. בְּעוֹנוֹת עֲבוֹדָה שׁוֹנוֹת: בִּימֵי הָעִדּוּר בַּפַּרְדֵּסִים, בִּימֵי הַקָּטִיף – מִתְגַּיְּסִים פּוֹעֲלִים צְעִירִים וּזְקֵנִים וְאַף אִמָּהוֹת עוֹבְדוֹת, כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת עֶמְדוֹת הָעֲבוֹדָה הָעִבְרִית.

אֲנִי מַכִּיר בָּאָרֶץ צִיּוֹנִים טוֹבִים, שֶׁאֵינָם מַבְחִינִים בֵּין מִפְלֶגֶת פּוֹעֲלֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לְבֵין הַהִסְתַּדְּרוּת. בָּרִי לָנוּ, כִּי אַתָּה מַבְחִין בֵּין שְׁתֵּיהֶן. אַךְ לֹא בְּמִקְרֶה נִזְדַּמְּנָה מְסִבָּתֵנוּ זוֹ לֹא בְּבֵית הַמִּפְלָגָה. צִירֵי הַפּוֹעֲלִים בַּקּוֹנְגְרֶס אֵינָם נִבְחֲרֵי מִפְלֶגֶת פּוֹעֲלֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד. הַרְבֵּה וְהַרְבֵּה אֲלָפִים מֵחֲבְרֵי הַהִסְתַּדְּרוּת מִשְׁתַּתְּפִים בַּבְּחִירוֹת לַקּוֹנְגְרֶס. וּבְדַבְּרֵנוּ מֵעַל בָּמַת הַקּוֹנְגְרֶס הַצִּיּוֹנִי אָנוּ רוֹאִים מֵאֲחוֹרֵינוּ אֶת כְּלַל צִבּוּר הַפּוֹעֲלִים וּצְרָכָיו. צִבּוּר הַפּוֹעֲלִים בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ נָעוּץ בַּצִּיּוֹנוּת: עִם יְרִידָתָהּ הוּא יוֹרֵד וְעִם עֲלִיָּתָהּ הוּא עוֹלֶה.

כסליו תרצ"ה.

---

רוֹפֵא בְּעַמָּיו

מאת

דוד רמז

לד“ר הִלֵּל יָפֶה, לִמְלֹאת לוֹ שִׁבְעִים שָׁנָה בְּזִכְרוֹן־יַעֲקֹב – הַמָּקוֹם בּוֹ הִכַּרְתִּיו וִידַעְתִּיו בִּשְׁנוֹת הַמִּלְחָמָה – קָרְאוּ לוֹ: “הָרוֹפֵא שֶׁל הַפּוֹעֲלִים”. אָכֵן, מְעַטִּים הֵם, לְאֵין סָפֵק, בְּנֵי הָעֲלִיָּה הַשְּׁנִיָּה מִן הַגָּלִיל וּמִן הַשֹּׁמְרוֹן, אֲשֶׁר שֵׁם ד”ר הִלֵּל יָפֶה לֹא יְעוֹרֵר בְּקִרְבָּם רַחֲשֵׁי לֵב נֶאֱמָנִים.

לְאַנְשֵׁי הָעֲבוֹדָה הָיְתָה כְּבָר קֻפַּת־חוֹלִים – שְׁנַת יִסּוּדָהּ: 1913! – מוֹסַד חֲבֵרִים לְעֶזְרָה הֲדָדִית בִּשְׁעַת מַחֲלָה, אַךְ לֹא הָיוּ עוֹד כָּל מִפְעֲלֵי רְפוּאָה וּבְרִיאוּת מִשֶּׁלָּהֶם. אוּלָם גַּם הַיּוֹם הַזֶּה, נֹכַח כָּל רֶשֶׁת מוֹסְדוֹת הָרִפּוּי וְהַבְּרִיאוּת הַמְּפֹאָרִים שָׁל “הֲדַסָּה” וְשֶׁל קֻפַּת־חוֹלִים, לֹא תַּחֲוִיר דְּמוּת בֵּית־הַחוֹלִים הַקָּטָן שֶׁל ד“ר ה. י. בְּזִכְרוֹן־יַעֲקֹב, וְהוּא עוֹמֵד לְעֵינַי כְּגִנַּת חֵן נְטוּעָה בִּשְׂדֵה הָרְפוּאָה בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, בִּידֵי רוֹפֵא בְּעַמָּיו, רוֹפֵא מִן הַיִּשּׁוּב. אֵין בּוֹ כָּל הִדּוּר חִיצוֹנִי, כָּל גַּהַץ וּשְׂרָד, אַךְ יֵשׁ בּוֹ תְּכוּנוֹת אֲחֵרוֹת חֲשׁוּבוֹת מְאֹד. עָלָיו אֲנִי יָכוֹל לִקְרוֹא: “בְּלִי מִכְלוֹלִים וּפְאֵר, אַךְ הוּא חַם… וּפָתוּחַ לַגֵּר”. הָיוּ לְבֵית־הַחוֹלִים הַקָּטָן גַּם עוֹנוֹת שֶׁל סְגִירָה, מֵחֹסֶר אֶמְצָעִים, אַךְ גַּם בִּהְיוֹתוֹ סָגוּר נִפְתְּחוּ דַלְתוֹתָיו בִּפְנֵי יוֹלֶדֶת בָּאָה מִן הַגָּלִיל. וד”ר ה. י. מְשָׁרֵת בּוֹ (כֵּן, שֵׁרוּתוֹ בְּמוּבָנוֹ הָאֱנוֹשִׁי הַנַּעֲלֶה בְּיוֹתֵר) מִתּוֹךְ מַשֶּׁהוּ שֶׁל חֹם נֶפֶשׁ, הַמּוֹפִיעַ דַּוְקָא בִּבְדִיחָה קַלָּה וְהוּמוֹר נָאֶה. אֵין כָּמוֹהוּ יוֹדֵעַ לְהָפִיג אֶת הַרְגָּשַׁת הַבְּדִידוּת וְהַיַּתְמוּת, הַמִּתְלַוֵּית מֵאֵלֶיהָ לְמַחֲלָתוֹ שֶׁל אִישׁ הָעֲבוֹדָה בַּיָּמִים הָהֵם.

הַתֹּאַר “חָלוּץ” עוֹד טֶרֶם יִהְיֶה בָּאָרֶץ, אוּלָם קַדַּחַת הָיֹה הָיְתָה, גַּם בַּגָּלִיל וְגַם בַּשֹּׁמְרוֹן: שָׁתוּ מַיִם, בָּלְעוּ חִינִין. חַד מֵחַבְרַיָּא מֵשִׂיחַ אֶת דַּאֲגָתוֹ לד"ר ה. י. כִּי מִשְּׁתִיַת מַיִם רַע לוֹ.

– כַּמָּה אַתָּה נוֹהֵג לִשְׁתּוֹת? הֲרֵי גַּם אֲנִי שׁוֹתֶה מַיִם – מִתַּמֵּם ד"ר יָפֶה – שְׁתֵּי כּוֹסוֹת מַיִם דְבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ וְנִיחָא לִי!

– מְבִיאִים פַּח לַשָּׂדֶה, וְשׁוֹתִים וְחוֹזְרִים וְשׁוֹתִים עַד שֶׁהַפַּח מִתְרוֹקֵן…

וְאָמְנָם בִּגְזֵרוֹת עַל שְׁתִיָּה גַּסָּה וּבְדִקְדוּקֵי אֲכִילָה בִּלְבַד, בְּלִי כָּל תְּרוּפוֹת מְיֻחָדוֹת, הִצִּיל ד"ר יָפֶה מִמַּרְעִין בִּישִׁין רַבִּים מִן הַבָּאִים אֵלָיו.

כסלו תרצ"ה.

---

בְּלִי כְּחָל

מאת

דוד רמז

לְאַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שְׁנוֹת הַהִסְתַּדְּרוּת

אָנוּ חוֹגְגִים חַג מְלֹאת אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לִיסּוּד הַהִסְתַּדְּרוּת. מֵחֲנֻכָּה אֶשְׁתַּקֵּד עַד חֲנֻכָּה זוֹ נוֹסְפוּ לְהִסְתַּדְּרוּת הָעוֹבְדִים בָּאָרֶץ לְעֵרֶךְ 14,000 חֲבֵרִים וַחֲבֵרוֹת: כְּמִסְפַּר הַשָּׁנִים שֶׁאָנוּ חוֹגְגִים לְקִיּוּם הַהִסְתַּדְּרוּת הַזּוֹ – אֶלֶף לְשָׁנָה. אֵין אֲנִי נוֹהֵג לְהַפְרִיז עַל עֵרֶךְ הָרְכוּשׁ וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר אִתָּנוּ. עֲדַיִן אָנוּ מְעַטִּים בָּאָרֶץ. אֲבָל הַיָּמִים הָאֵלֶּה בְּחַיֵּינוּ וּבַעֲבוֹדָתֵנוּ – יָמִים גְּדוֹלִים הֵם, יְמֵי הִתְרַחֲשֻׁיּוֹת, שֶׁלָּהֶן קִוִּינוּ וַאֲלֵיהֶן נָשָׂאנוּ אֶת נַפְשֵׁנוּ שָׁנִים רַבּוֹת.

מִן הַגָּלֻיּוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָּל כַּדּוּר הָעוֹלָם נִכְנְסוּ הַשָּׁנָה לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה מֵאַרְבָּעִים אֶלֶף יְהוּדִים! אִם הַגְשָׁמָה צִיּוֹנִית פֵּרוּשָׁהּ קֹדֶם כֹּל: עֲלִיָּה – הֲרֵי שָׁנָה זוֹ הִיא שָׁנָה צִיּוֹנִית גְּבוֹהָה, שֶׁכָּמוֹהַָ לֹא הָיְתָה מִיּוֹם שׁוּב יִשְׂרָאֵל לְאַרְצוֹ, לְרַבּוֹת – כְּפִי הֶעָרַת דָּוִד בֶּן־גֻּרְיוֹן – שִׁיבַת בָּבֶל. מוֹלֶדֶת הָעָם הָעִבְרִי הַשׁוֹמְמָה וְהַהַרוּסָה, שֶׁמִּסְפַּר בַטְלָנִים אֱוִילִים וַאֲנְשֵׁי רוּחַ בָּחֲרוּ לַעֲלוֹת אֵלֶיהָ לִפְנֵי 50 שָׁנָה וְלִפְנֵי 25 שָׁנִים בִּמְקוֹם לָלֶכֶת לְאֲמֵרִיקָה, אַרְגֶּנְטִינָה, אוֹסְטְרַלְיָה, אַפְרִיקָה הַדְּרוֹמִית וְכוּ' – אֶרֶץ מִזְרָחִית קְטַנָּה זוֹ הָפְכָה בְּפֹעַל לַנְּחָמָה הַיְּחִידָה לַהֲמוֹנֵי יִשְׂרָאֵל בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם. מִבְצְרֵי הַחֵרוּת הַיְּהוּדִית הַגָּלוּתִית, מִשְׁכְּנוֹת הַהִתְבּוֹלְלוּת וְהַטְּמִיעָה לְתֵאָבוֹן, נִתְעַרְעְרוּ מִיסוֹדָם. מִן הַמִּקְלָטִים הַגָּלוּתִיִּים הַבְּטוּחִים בְּיוֹתֵר נוֹשְׂאִים רְבָבוֹת יְהוּדִים אֶת עֵינֵיהֶם בְּכִלָיוֹן רָב לַמּוֹלֶדֶת הָעַתִּיקָה, לְמַעַן מְצוֹא מִקְלָט וּבִטָּחוֹן וְקִיּוּם.

לַמֶּשֶק הָעִבְרִי בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר שְׁנֵי דוֹרוֹת חֲלוּצִים הִנִּיחוּ אֶת יְסוֹדוֹתָיו – הִגִּיעוּ יְמֵי הִתְפַּתְּחוּת מְזֹרֶזֶת. יֵשׁ גִּדּוּל הַחֲרֹשֶׁת. יֵשׁ דֹּפֶק עָצוּם בַּבְּנִיָה. יֵשׁ תְּנָאִים שֶׁל גֵּאוּת. אֶפֶס, אוֹי לָנוּ, אִם לֹא נָבִין בְּעֶצֶם הַיָּמִים הָאֵלֶּה לְרַכֵּז מַאֲמַצִּים, כְּדֵי לָשִׂים מִשְׁעָנוֹת לְהִתְפַּתְּחוּת זוֹ, לָתֵת לָהּ סְמוֹכוֹת, לְהָפְכָהּ לְשָׁלָב קָבוּעַ, לַעֲלוֹת מִמֶּנּוּ לְקִבּוּץ גָלֻיּוֹת יוֹתֵר מָלֵא.

אַל נִהְיֶה שִׁכּוֹרֵי־גֵּאוּת, אַל נִהְיֶה הֲלוּמֵי־רְוָחָה. הַהוֹן הַנִּכְנָס כַּיּוֹם לָאָרֶץ, רֻבּוֹ כְּכֻלּוֹ, הוֹן פְּלִיטִים הוּא, רְכוּשׁ נִמְלָטִים מֵהֶרֶס וּמֵאָסוֹן. עַל תְנוּעַת הַפּוֹעֲלִים לִרְאוֹת אֶת הַדְּבָרִים כַּהֲוָיָתָם.

אִם נִשְׁאַל: מַה אוֹכֵל הַיִּשּוּב הָעִבְרִי – וְנוֹכַחְנוּ שֶׁאֵין לָנוּ דַּי יֶָרֶָק, דַּי עוֹפוֹת, דַּי תּוֹצֶרֶת חָלָב וְחָלָב. לֹא הִמְצֵאנוּ לִרְשׁוּת הַמֶּשֶק הָחַקְלָאִי הָעוֹבֵד אֶמְצָעִים מַסְפִיקִים, כְּדֵי לְהַדְבִּיק אֶת הָעֲלִיָּה שֶׁלָָּנוּ. זֶהוּ מִצַּד הַמֶּשֶק. יֵשׁ גַּם צַד שֵׁנִי: זְלִילַת תּוֹצֶרֶת חוּץ בְּלִי כָּל חֶשְׁבּוֹן. וְהוּא הַדִּין בַּלְּּבוּשׁ, הַמּוּבָא בְּשֶׁפַע מִחוּץ־לָאָרֶץ. וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן: הַקַּרְקַע נֶהְפַּךְ חֹמֶר לְמִקַּח וּמִמְכָּר פָּרוּעַ. בְּצַד הַכֹּחוֹת הַיּוֹצְרִים בַּחֲרֹשֶׁת וּבַחַקְלָאוּת הִתְפַתְּחוּ וְנִתְרַבּוּ גוֹרְמִים סַפְסָרִיִּים, שֶׁאֵינָם חָסִים עַל נְכָסֵינוּ וְעַל עֲתִידֵנוּ. וּבְמַאֲזַן הַהִסְתַּדְּרוּת וְהַיִּשּׁוּב לְשָׁנָה זוֹ יֵשׁ לִרְשֹׁם בִּדְבָרִים בְּרוּרִים וּבִדיוֹ אֲדֻמָּה: הִפְסַדְנוּ שֶׁטַח עָצוּם שֶׁל הַמּוֹשָׁבָה הָעִבְרִית.

עַל כֵּן: לֹא נְאוּם חֲגִיגִי. עוֹד לֹא הִגִּיעַ הַזְּמַן לַחֲגִיגוֹת מַמָּשׁ. אוּלָם יֵשׁ אֱמוּנָה בְּתוֹכֵנוּ, כִּי עֲתִידִים אָנוּ לְהִתְגַּבֵּר וּבְעֶזְרַת כֹּחוֹת נֹעַר עוֹלִים נַצְלִיחַ לְהַעֲמִיד מֵחָדָשׁ עַל הַמִּשְׁמָרוֹת הַגְּדוֹלוֹת שׁוֹמְרִים עֵרִים, וְנַעֲנֶה אֶת הַמַּעֲנֶה הָרָאוּי גַּם לַהִתְיַשְּׁבוּת הַחֲדָשָׁה הַקּוֹרֵאת לָנוּ וַאֲשֶׁר בִּלְעָדֶיהָ הִנְנוּ תְּלוּיִים בָּאֲוִיר, וְגַם לַמּוֹשָׁבָה שֶׁאִבַּדְנוּהָ מִתּוֹךְ הַשִׁכָּרוֹן.

חַגֵּנוּ הוּא חָג הָאֱמוּנָה הַזֹּאת.

כסליו תרצ"ה.

---

לַקַּלְפִּי וּלַנִּצָּחוֹן!

מאת

דוד רמז

לִקְרַאת הבְּחִירוֹת לְעִירִיַּת תֵּל־אָבִיב

הָרֹב אֲשֶׁר הִתְלַכֵּד בְּמוֹעֶצֶת הָעִיר הַזֹּאת לְנַהֲלָהּ, בְּלִי שִׁתּוּף הַפּוֹעֲלִים, זֶה שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה – הֵקִים בָּהּ מִשְׁטָר מִתְנַכֵּר לִכְלַל יִשְׂרָאֵל, מְקַפֵּחַ תּוֹשָׁבִים עֲנִיִּים, מִתַעֵלֵּל בַּפּוֹעֲלִים.

הָרֹב הַזֶּה גָּזַל אֶת תֵּל־אָבִיב מִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. הוּא אֲשֶׁר הֶחְלִיט לֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּזְּכוּת הַגְּדוֹלָה הַנְּתוּנָה לְתֵל־אָבִיב, בְּתוֹרַת עִיר עִבְרִית, לִהְיוֹת חֻלְיָה מוּנִיצִיפָּלִית בְּתוֹךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מִבְּלִי לִשְׁאֹל אֶת בּוֹחֲרֵיהֶם נָטְלוּ אַנְשֵׁי הָרֹב הַזֶּה עַל אַחֲרָיוּתָם הַמְּדִינִית אֶת הַחֲתִירָה הַזְּדוֹנִית תַּחַת הַיִּתְרוֹן הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר בְאִרְגּוּנוֹ שֶׁל הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי בָּאָרֶץ עַל פְּנֵי הָאִרְגּוּן הַקְּהִלָּתִי בַּגּוֹלָה. מִיָּדָם הָיְתָה זֹאת לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. כִּי לֹא עַל עִיר וָאֵם, בַּעֲלַת נְכָסִים וּבַעֲלַת תַּפְקִידִים, בַּעֲלַת שִׁלְטוֹן וּבַעֲלַת הַשְׁפָּעָה, תָּחוּל מָרוּתָהּ, אֶלָּא עַל קְהִלָה קְרוּעָה מִן הָעִירִיָּה, בְּנֻסַּח קְהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה, וְאַף פְּחוּתָה וְדַלָּה מֵהֶן בְּתַפְקִידֶיהָ, אֲשֶׁר כָּל הֶמְשֵׁךְ קִיּוּמָהּ הַמְדֻלְדָּל אֵינוֹ בָּא אֶלָּא כְּדֵי לְכַסּוֹת עַל הַמַּעֲשֶׂה הַמַּחְפִּיר שֶל הַפְקָעַת עִירִיַּת תֵּל־אָבִיב מִמַּעֲרֶכֶת חֻלְיוֹתֶיהָ שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל.

תַּחַת לַחֲצוֹ שֶׁל הָרֹב הַזֶּה סֻלְּפָה דְּמוּת הַבַּעֲלוּת עַל הַחִנּוּךְ, תּוֹךְ כְּדֵי הַעֲבָרָתוֹ לִרְשׁוּת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. לֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתָּם שֶׁל אַנְשֵׁי הָרֹב, עַד שֶׁלֹּא הֵקִימוּ מֵעֵין שֻׁתָּפוּת שֶׁל רָשֻׁיּוֹת, בְּצוּרַת וַעַד מְנַהֵל, לְמַעַן תּוּכַל תֵּל־אָבִיב לְהוֹפִיעַ, בְּשֻׁתָּפוּת זוֹ “כְּגוֹרֵם מְיֻחָד” הָעוֹמֵד מִחוּץ לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל.

בְּאֵלֶּה לֹא אָמְרוּ דַי. נִמְנוּ וְגָמְרוּ לְפוֹרֵר אֶת הָחִנּוּךְ הָעִבְרִי לרָשֻיּוֹת רָשֻׁיּוֹת מְקוֹמִיּוֹת, וּלְנַהֵל מַשָּׂא־וּמַתָּן נִפְרָד עִם הַמֶּמְשָׁלָה עַל תְּמִיכָתָהּ.

וַאֲשֶׁר לְחִנּוּךְ הָעוֹבְדִים – אוֹתוֹ הֶחֱרִימוּ, פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ. מִתּוֹךְ בְּעִיטָה בְּחֻקַּת הַחִנּוּךְ הַמְּאֻשֶּׁרֶת מִטַּעַם הַקּוֹנְגְרֶס הַצִּיּוֹנִי, מִתּוֹךְ זִלְזוּל גָּמוּר בִּדְּרִישׁוֹת הַנְהָלַת הַסּוֹכְנוּת וְהַוַּעַד הַלְּאֻמִּי הֶעֱמִידוּ אַנְשֵׁי הָרֹב הַזֶּה אֶת בֵּית־הַחִנּוּךְ לְיַלְדֵי הָעוֹבְדִים מִחוּץ לַתַּקְצִיב. “מַס חִנּוּךְ נִגְבֶה מִכֶּם, אַךְ לְבֵית־הַחִנּוּךְ אֶת חֶלְקוֹ לֹא נִתֵּן, אַף פְּרוּטָה אַחַת לֹא נִתֵּן. וְכָל מֶחָאוֹתֵיכֶם – הֶבֶל!”

הָרֹב הַזֶּה הֶעֱמִיד לְתֵל־אָבִיב לֹא הַנְהָלָה צִבּוּרִית, כִּי אִם שְׂרָרָה שֶׁל תַּקִּיפִים, צָרַת־עַיִן וְצָרַת־לֵב נֶעְדֶּרֶת דְּאָגָה וְאַחֲרָיוּת צִיּוֹנִית. שְׂרָרָה מֵעֵין זוֹ, עֵינָהּ וְלִבָּהּ נְתוּנִים לֹא לַיֶּלֶד הֶעָזוּב בַּחוּץ, לֹא לָעוֹלֶה מְחֻסַּר־הַמִּשְׁכָּן לֹא לָעוֹבֵד הַדּוֹרֵשׁ עֲבוֹדָה. הִיא שׁוֹאֶפֶת לְקַיֵּם אֶת הַשִּׁלְטוֹן בְּיָדָהּ בְּכֹחַ צִמְצוּם חוּג הַבּוֹחֲרִים וְקִפּוּחַ זְכוּתָם שֶׁל אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא נִתְבָּרְכוּ בְּנַחֲלַת בָּתִּים וּמִגְרָשִׁים.

פּוֹעֲלֵי תֵּל־אָבִיב, הַזַּכָּאִים לִבְחרֹ, יוֹפִיעוּ הַיֹּום כֻּלָּם, הֵם וּבְנֵי בְּרִיתָם לְקַיֵּם חוֹבָתָם כְּבּוֹחֲרִים וּכְאֶזְרָחִים. עַד אֶחָד יוֹפִיעוּ. לֹא לְשֵׁם “מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה”, לֹא לְשֵׁם חֶשְׁבּוֹנוֹת קְטַנִּים, כִּי אִם לְשֵׁם הֲקָמַת הַנְהָלָה עִירוֹנִית שׁוֹקֶדֶת עַל צָרְכֵי הַכְּלָל, מַכִּירָה בְּחוֹבוֹתֶיהָ וּבִזְכֻיּוֹתֶיהָ, נֶאֱמָנָה עִם הַיִּשּׁוּב וְעִם הַצִּיּוֹנוּת, רְאוּיָה לְעִיר הָעֲלִיָּה וְהַבִּנְיָן, לְעִיר שֶׁל רִבְבוֹת עוֹבְדִים.

לַקַּלְפִּי – וְלַנִּצָּחוֹן!

טבת תרצ"ו.

---

לְחוֹלוֹן

מאת

דוד רמז

לְקִרְיַת־עֲבוֹדָה, בִּדְרוֹם תֵּל־אָבִיב, לְיִסוּדָהּ

לֹא אוּכַל שֶׁלֹּא לְצַיֵּן אֶת הַקֶּסֶם הַמְּיֻחָד אֲשֶׁר תְּשַׁוֶּה לַמָּקוֹם הַזֶּה שְׁכֵנוּתָהּ שֶׁל מִקְוֵה־יִשְׂרָאֵל – הַהַתְחָלָה הָחַקְלָאִית הַקְּדוּמָה בַּיִּשּׁוּב הָעִבְרִי הֶחָדָשׁ.

הַחוֹלוֹת הַלָּלוּ הַמִּשְׂתָּעֲרִים לְכָל צַד וּמַבְלִיטִים הַבְלָטָה יְתֵרָה אֶת הַנִּקְבָּצִים כָּאן – מְעוֹרְרִים זִכְרוֹן מַחֲזֶה אַחֵר. אָמְנָם לֹא הִשְׁתַּתַּפְתִּי בּוֹ, אֲבָל רַק מְעַטִּים מִכֶּם אֵינָם מַכִּירִים אוֹתוֹ: מִדְבַּר חוֹלוֹת בִּצְפוֹן יָפוֹ – וּקְבוּצַת יְהוּדִים שֶׁבָּאוּ לִנְעוֹץ קָנֶה. אָז נוֹסְדָה תֵּל־אָבִיב. זֶה הָיָה תִּקּוּן חָשׁוּב לְיָפוֹ. בְּשַׁבָּת הָחוֹלֶפֶת נִזְדַּמֵּן לִי לְבַקֵּר בְּחֵיפָה וּלְטַיֵּל קְצָת בֵּין הַשְּׁכוּנוֹת קִרְיַת־חַיִּים, קִרְיַת־מוֹצְקִין וְקִרְיַת־בְּיָאלִיק, וְרָאִיתִי מַה גָּדוֹל וְחָשׁוּב הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה שָׁם עַל יְדֵי הַשִּׁכּוּן הַהִסְתַּדְּרוּתִי, הַהוֹלֵךְ בָּרֹאשׁ בְּעֵמֶק זְבוּלוּן.

וַאֲנִי מְבָרֵךְ, בְּשֵׁם הַוַּעַד הַפּוֹעֵל שֶׁל הַהִסְתַּדְּרוּת, עַל הַהַתְחָלָה הַגְּדוֹלָה בִּדְרוֹם תֵּל־אָבִיב!

כָּל הַתְחָלוֹת קָשׁוֹת. אֶפֶס, הַתְחָלָה זוֹ הָיְתָה יוֹצֵאת מִן הַכְּלָל לְקֹשִׁי. לֹא בְּנָקֵל עָלָה לְאַנְשֵׁי הַשִּׁכּוּן לְהַגִּיעַ עַד הֲלֹם. הַרְבֵּה מְאֹד עָמָל וְיִגִּיעָה וְצָרוֹת צְרוּרוֹת נִכְרְכוּ בַּמַּעֲשֶׂה הָרַב. וַעֲדַיִן זְקוּקִים הָאַחֲרָאִים לוֹ לְאֹרֶךְ רוּחַ וּלְכֹחוֹת גְּדוֹלִים.

עִם הַשִּׁכּוּן הַהִסְתַּדְּרוּתִי נִכְנַס לְחַיֵּי יוֹם יוֹם דִּבּוּר חָדָשׁ אֶחָד – יְסוֹדוֹת שִׁתּוּפִיִּים. בְּעֶצֶם הַגֵּאוּת נִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה זוֹ. הַהִסְתַּדְּרוּת נַעֲצָה חֶרֶב חַדָּה בְּלֵב הַטֵּרוּף שֶׁל הַגֵּאוּת – וְהַמַּעֲרָכָה כָּבְדָּה עָלֶיהָ. כִּי בִּמְקוֹם יְסוֹד לְדוֹרוֹת מְצוֹדֵד אֶת הַלֵּב הַ“סַּחַר וָמֶכֶר”. הֲרֵי לְעֵינֵינוּ נִמְכְּרוּ שְׁכוּנוֹת – אִם שֶׁל פְּקִידִים וְאִם שֶׁל פּוֹעֲלִים – וְזֵכֶר לֹא נִשְׁאַר לָהֶן. וְעַד הַיּוֹם אָנוּ עוֹמְדִים בְּמַעֲרָכָה צִבּוּרִית עַל הַצָּלַת תָּכְנָהּ שֶׁל שְׁכוּנַת בָּרוּכוֹב – רֵאשִׁית הַשִּׁכּוּן הַהִסְתַּדְּרוּתִי. בְּשֵׁם זְכֻיּוֹת אָדָם, כְּבַיָכוֹל, מְעַפְּרִים בְּעָפָר וּמְטִילִים שִׁמְצָה עַל שׁוֹמְרֵי יִסוֹדוֹתֶיהָ הַפּוֹעֲלִיִּים!

עַל כֵּן אוֹקִיר מְאֹד בִּרְכַּת מַר שְׁלֹמֹה הִלֵּל’ס: קִרְיָה נֶאֱמָנָה. קִרְיַת תִּפְאֶרֶת לְצִבּוּר פּוֹעֲלֵי תֵּל־אָבִיב.

מִי יִתֵּן וְנַעֲצֹר כֹּחַ כֻּלָּנוּ יַחַד לְבַצֵּעַ אֶת הַמִּפְעָל כַּאֲשֶׁר יָזַמְנוּ אוֹתוֹ.

אדר, תרצ"ו.

---

שְׁאָר־רוּח

מאת

דוד רמז

לד"ר אַרְתּוּר רוּפִּין

מֻמְחִיּוּת? הֲרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּשֵׁם מֻמְחִיּוּת יְכֻנֶּה – מִלְבַד אוּלַי יָחִיד שֶׁבִּיחִידִים פֹּה אוֹ שָׁם – לֻגְלַג… לֹא דִלְּגָה הַכְּפִירָה עַל שׁוּם דַּרְגָּה: הוֹדוּ בַּמוֹשָׁב, לֹא הוֹדוּ בִּקְבוּצָה; הוֹדוּ בִּקְבוּצָה, לֹא הוֹדוּ בְּקִבּוּץ; הוֹדוּ בָּעֲמָקִים, לֹא הוֹדוּ בֶּהָרִים; הוֹדוּ בַּעֲשִׁירוּת – בְּ“צִיּוּד מָלֵא”, לֹא הוֹדוּ בָּעֲנִיּוּת – בְּמַתַּן תַּקְצִיב לְשִׁעוּרִים… הַוִּדּוּיִים הַשְּׁלֵמִים עַל חֵטְא שֶׁחָטְאוּ בִּכְפִירָה וּבִגְזֵרוֹת שֶׁאֵינָן שָׁווֹת, וִדּוּיִים בְּפֶה מָלֵא – מָתַי בָּאוּ? כַּאֲשֶׁר “מָלְאוּ הַגְּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְּקָבִים תִּירוֹשׁ”. לֹא פֶּלַח־רֶכֶב אֶחָד הִשְׁלִיכָה אִשָּׁה מֵעַל הַחוֹמָה עַל הַמֻּמְחִים – רִבְבוֹת בֵּיצִים הֵטִילוּ הַתַּרְנְגוֹלוֹת הַנָּאוֹת לְתֻמָּן בְּלוּלֵיהֶן וְרִבְבוֹת דְּלָיֵי־חָלָב מִלְּאוּ הַפָּרוֹת הַמְשֻׁבָּחוֹת, עַד אֲשֶׁר הֻכּוּ הַמֻּמְחִים. שְׂדֵי־תְּנוּבוֹת זָעֲקוּ בְּרָכָה וַעֲצֵי־גַן יַעֲנוּם. מִן הַנִּמְנָע הָיָה לְהַכְחִיש עוֹד אֶת הַחַי וְהַצּוֹמֵחַ, הַפּוֹרְצִים בְּמִין שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, וְאַף אֶת הַדּוֹמֵם – אֶת הַמַּאֲזָן! וַאֲפִילוּ כְּנֶגֶד יוֹצְרֵי קִרְיַת־עֲנָבִים, עֲקִיבָא אֶטִינְגֶר וּקְבוּצָתוֹ, אֲשֶׁר “אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם”, קָשֶׁה הָיָה לַעֲמֹד!

מִדִּמְדּוּמֵי הַיְצִירָה הַיִּשּׁוּבִית הַחַקְלָאִית שֶׁל הַפּוֹעֵל הָעִבְרִי – עַד צָהֳרֶיהָ, לְמִן הַצְּעָדִים הַחֲרֵדִים הָרִאשׁוֹנִים עַד הַנִּצָּחוֹן הַמָּלֵא – עַל כָּל הַחִבּוּטִים אֲשֶׁר בָּאֶמְצַע. מִלְתָא זוּטַרְתָּא! מְהֵיכָן בָּאָה לָאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל גְּבוּרָה זוֹ שֶׁבֶּאֱמוּנַת אֹמֶן, כּיִ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל יוּכְלוּ לִהְיוֹת הַהֵפֶךְ הַגָּמוּר מִכְּפִי שֶׁהֵם צְרִיכִים לִהְיוֹת עַל פִּי כָּל הַדִּינִים שֶׁבָּעוֹלָם? מְהֵיכָן הַהִתְלַכְּדוּת עִם אֵלֶּה אֲשֶׁר “נָטוּ קַוָּם לַקֵּץ” וְהַתֹּקֶף לְלַוּוֹתָם בְּדֶרֶךְ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ? מְהֵיכָן הַטָּהֳרָה הַחֶבְרָתִית הָעֲמֻקָּה, אֲשֶׁר בָּאָה לִידֵי בִּטּוּי בְּיַחֲסוֹ הַנֶּאֱמָן שֶׁל מְחוֹלֵל הַחַקְלָאוּת הַצִּיּוֹנִית לְצָרְכֵי הַפַלָּח הָעַרְבִי? אֵינֶנִּי מַכִּיר אֶת יַחַס־אָבוֹתָיו. אַךְ בְּלִי מוֹרֶשֶׁת אָבוֹת, בְּלִי יְנִיקָה מִשֹּׁרֶשׁ יִשְׂרָאֵלִי עַתִּיק – קָשֶׁה לְהַסְבִּיר עִנְיָן זֶה.

נָקְפוּ יְמֵי דוֹר. “הַנִּסְיוֹנוֹת הַמְטֹרָפִים שֶׁל בִּזְבּוּז” – הָפְכוּ לִמְשׂוֹשׂ הַדּוֹר וּלְאֶבֶן פִּנָּה בְּבִנְיַן הָאָרֶץ. הַיּוֹם יַעֲנִיקוּ לוֹ גַם מִתְנַגְדָיו תֹּאַר “מֻמְחֶה”. מַה צֹרֶךְ? יֵשׁ שָׂכָר אַחֵר לִפְעֻלָּתוֹ – מִידֵי שַׂר הָאֻמָּה בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.

אדר תרצ"ו.

---

לְאִישׁ הַיִּשּׁוּב

מאת

דוד רמז

בִּמְסִבַּת יוֹבֵל לְמַר אֵלִיָּהוּ בֶּרְלִין, בִּמְלֹאת לוֹ שִׁבְעִים שָׁנָה

לְמִן הַיְשִיבָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַוַּעַד הַזְּמַנִּי בְּתֵל־אָבִיב וְעַד הַיְשִׁיבָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַוַּעַד הַלְאֻמִּי בְּעֶרֶב זֶה בִּירוּשָׁלַיִם – רוֹאֶה אֲנִי אֶת אֵלִיָּהוּ בֶּרְלִין בְּתַפְקִידוֹ כְּאִישׁ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. בַּדּוֹר הַזֶּה – הַתַּפְקִיד קָשֶׁה הוּא! כַּאֲשֶר תַּגִּיעַ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֶל הַכֹּחַ וְהַכָּבוֹד הַצְּפוּנִים לָהּ בֶּעָתִיד – וַאֲנִי מַאֲמִין כִּי הִיא תַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם – רַבִּים יִהְיוּ הַנּוֹשְׂאִים בְּעֻלָּהּ, וְאֲפִילוּ הָרָצִים אַחֲרֵי מֶרְכַּבְתָּהּ. אַךְ הַיּוֹם הַזֶּה, כְּשֶׁעֲדַיִן אָנוּ רוֹקְמִים אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יֵשׁ מֵאַיִן וּמִצְּדָדִים שׁוֹנִים פּוֹרְמִים בְּזָדוֹן אֶת הַמַּסֶּכֶת הַנִּרְקֶמֶת בְּעָמָל רַב – תַּפְקִיד הוּא שֶׁאֵין הַכָּרַת טוֹבָה בְּצִדּוֹ, תַּפְקִיד לְלֹא גְמוּל. וְעַל כֵּן אֲנִי מוֹסֵר בְּרָצוֹן בִּרְכַּת כָּבוֹד וְחִבָּה לְמַר א. ב. בְּשֵׁם צִבּוּר הָעוֹבְדִים בָּאָרֶץ.

אדר תרצ"ו

---

אֶחָד בְּמַאי 1936

מאת

דוד רמז

יוֹם אֶחָד בְּמַאי 1936 מוֹצֵא אֶת הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי וְאֶת פּוֹעֲלָיו עוֹמְדִים בְּמִבְחַן אֵימִים וְתַעֲלוּלִים: יְרִיּוֹת מִן הַמַּאֲרָב, רְצִיחוֹת בַּסָּךְ לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ, שְׁלִיחַת אֵשׁ בִּיבוּל שָׂדוֹת וּבְבָתִּים, עֲקִירַת עֲצֵי פְּרִי, רְגִימַת עוֹבְרִים לְתֻמָּם בִּמְכוֹנִיּוֹת וּבְרַכָּבוֹת, פִּזּוּר מַסְמְרִים וּגְרוּטָאוֹת בַּדְּרָכִים לְהַכְשָׁלַת הַתַּחְבּוּרָה, הִשְׁתַּלְטוּת עַל נְמַל יָפוֹ וּמַאֲמַצֵּי הִשְׁתַּלְטוּת עַל נְמַל חֵיפָה, גֵּרוּשׁ פּוֹעֲלִים עִבְרִים מֵעֲבוֹדָתָם, לְשֵׁם מְזִמַּת הַרְעָבָה וְהֲמָתַת הַחַיִּים בָּאָרֶץ.

לֹא חַתְנוּ – וְלֹא נֵחָת!

אֲבֵלִים אָנוּ עַל הַנְּפָשׁוֹת הַנְּקִיּוֹת, אֲשֶׁר אֵין תַּנְחוּמִין עֲלֵיהֶן וַאֲשֶׁר שׁוּם שִׁלְטוֹן אַחֲרַאִי לֹא יִצְדַּק בִּפְנֵיהֶן, כִּי הֵן קֻפְּחוּ בִּרְחוֹבוֹת עִיר וּבְדַרְכֵי־מֶלֶךְ בְּעֶצֶם הַיּוֹם בִּידֵי לַהֲקוֹת חָמָס פְּרוּעוֹת.

אַךְ עִם אֶבְלֵנוּ זֶה, הַמַּר וְהַנּוֹקֵב, הַרְגֵּשׁ נַרְגִּישׁ, כִּי הָיִינוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת לְגוֹרֵם אֲשֶׁר אֵין לְהַכְחִידוֹ, וּלְכֹחַ יוֹצֵר, נוֹשֵׂא חַיִּים וְתַרְבּוּת וְשָׁלוֹם, אֲשֶׁר יָד זוֹרַעַת מָוֶת לֹא תּוּכַל לוֹ.

הַמְעוֹרְרִים לִמְשִׁסָּה זוֹ קוֹרְאִים לָהּ: שְׁבִיתָה. בַּעֲלִילַת־שֶׁקֶר וְאַגָּדוֹת הֲבַאי, מוּפָצוֹת בְּזָדוֹן, יְפַרְנְסוּהָ. פִּגְּיוֹן הַשְּׁבִיתָה נָטוּי מוּל עֵין הָעָם הַעִבְרִי, מוּל הָעֲלִיָּה הָעִבְרִית לָאָרֶץ. עִם נוֹטֵי־הַפִּגְיוֹן תִּתֵּן אֶת יָדָהּ הַשְּׁפָלָה גַּם הַכְּנֻפְיָה הָעֲלוּבָה, חֶלְאַת עַם וְאָדָם – פ.ק.פ. אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵלִית. אַךְ רַבִּים הַסִּמָּנִים כִּי בִּרְכַּת הַמִּפְעָל הַיִּשּׁוּבִי שֶׁלָּנוּ בָּאָרֶץ חָדְרָה לְלֵב חוּגִים רַבִּים בַּיִּשּׁוּב הָעַרְבִי וְהַמְּלָאכָה הָעִקָּרִית נַעֲשֵׂית בִּידֵי חוֹרָנִים וּבְהַדְרָכַת נֹעַר קַנַּאי מְשֻׁסֶּה וּמֻלְהָב. לְמֶמְשֶׁלֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, הַמֻּפְקֶדֶת עַל בִּנְיַן הַבַּיִת הַלְּאֻמִּי הָעִבְרִי, יִקְרָא צִבּוּר הַפּוֹעֲלִים הַיּוֹם הַזֶּה מֵעַל בָּמוֹתָיו בְּכָל עֹז מֶחָאָתוֹ: יוּשָׂם קֵץ בְּיַד חֲזָקָה לְהֶפְקֵרוּת הַזָּדוֹן וּלְהִשְׁתַּלְטוּת הַפֶּשַׁע עַל הָאָרֶץ.

אָכֵן, רַבִּים הֵם בְּנֵי הָעָם הָעַרְבִי הַנִּגְרָרִים מֵאֹנֶס, וְרַבִּים הָעוֹמְדִים מִנֶּגֶד, הַמַּכְרִיזִים עַל רְצוֹנָם לִשְׁמֹר עַל יַחֲסֵי־הַיְדִידוּת הַקַּיָּמִים בֵּינֵיהֶם לְבֵין הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי, וְרַבִּים הַיּוֹדְעִים לְהָגֵן עַל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים וּלְהַצִּילָם.

בְּעֶצֶם יְמֵי הַמַּסָּה הַלָּלוּ אָנוּ פּוֹקְדִים אֶת שׁוּרוֹתֵינוּ בְּיוֹם הָאַחֲוָה וְהֶחָזוֹן לְפוֹעֲלֵי עַם וָעָם, לְפוֹעֲלֵי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. לִבֵּנוּ דּוֹפֵק עִם לוֹחֲמֵי תְּנוּעַת הַפּוֹעֲלִים, נוֹשְׂאֵי דֶּגֶל הַשִּׁחְרוּר וְהַגְּאֻלָּה בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם. וּבְרָכָה מְיֻחֶדֶת שְׁלוּחָה מִפּוֹעֲלֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל בְּיוֹם זֶה לַחֲבֵרֵינוּ הַנֶּאֱנָקִים בְּכִלְאֵי רוּסְיָה וּבְעַרְבוֹתֶיהָ הָרְחוֹקוֹת עַל נֶאֱמָנוּתָם לְדִגְלָם וּלְחֲזוֹנָם הַצִּיּוֹנִי־הַסּוֹצְיאַלִּיסְטִי.

רַבִּים אִתָּנוּ כַיּוֹם בָּאָרֶץ חֲבֵרִים חֲדָשִׁים, פּוֹעֲלִים וּפוֹעֲלוֹת מִכָּל אַרְצוֹת הַגּוֹלָה, הָעוֹמְדִים לָרִאשׁוֹנָה בְּשֶׁטֶף הַהִסְתָעֲרוּת הַזְּדוֹנִית לְכַלּוֹתֵנוּ. לָהֶם קְרִיאָתֵנוּ:

כֹּחֵנוּ טָמוּן בְּאַחְדוּתֵנוּ וְלִכּוּדֵנוּ.

אַלְפֵי חוּטִים נִמְשָׁכִים אֵלֵינוּ מִכָּל אַרְצוֹת הַגּוֹלָה. בַּאֲשֶׁר הֲמוֹנֵינוּ נְחִתִּים שָׁם רַבּוּ הַמְּרוֹרוֹת, גָּבְרוּ הַיִּסּוּרִים. אֲנַחְנוּ פֹּה, כֻּלָּנוּ יַחַד, מְהַוִּים אֶת הַלּוּז הַיִּשְׂרָאֵלִי.

כֻּלָּנוּ לַמִּשְׁמָר!

כֻּלָּנוּ לְשָׁלוֹם וּלְאַחֲוָה!

כֻּלָּנוּ לִיצִירַת חַיִּים וּלְבִנְיַן הֶעָתִיד!

אחד במאי 1936

---

לְאוֹר בְּרַק הַחֶרֶב

מאת

דוד רמז

בַּאֲסֵפַת פּוֹעֲלֵי יָם הַמֶּלַח

עֶשֶׂר הָרְבָבוֹת שֶׁל חֲבֵרֵינוּ, מִיָּם הַחוּלָה וְעַד יָם הַמֶּלַח, יְקַדְּשׁוּ בְּלַיְלָה זֶה אֶת הֶחָג, הַמְקַשֵּׁר אֶת הַמִּשְׁפָּחָה הָעִבְרִית הָעוֹבֶדֶת בָּאָרֶץ עִם הַמִּשְׁפָּחָה הָעוֹלָמִית הָעוֹבֶדֶת. הֶחָג הַזֶּה הוּא שֶׁלָּנוּ בְּאוֹתָה מִדָּה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ קִיּוּם לְאֻמִּי לְעַצְמֵנוּ. וְכָל מַה שֶׁתִּגְדַּל חֲשִׁיבוּת הַמְּצִיאוּת הַלְּאֻמִּית שֶׁלָּנוּ, מְצִיאוּת הָעֲבוֹדָה הַמִּשְׁקִית, הַלְּאֻמִּית, הַיּוֹצֶרֶת, מְצִיאוּת הַבִּטָּחוֹן הַקִּבּוּצִי הַלְּאֻמִּי הַבִּלְתִּי תָּלוּי – כֵּן יִגְדַּל חֶלְקֵנוּ בֶּחָג הָעוֹלָמִי! וְעַל חֶלְקֵנוּ זֶה אָנוּ נִלְחָמִים. זוֹהִי כָּל הַמִּלְחָמָה, תַּמְצִית כָּל הַמִּלְחָמָה: לִהְיוֹת הָעָם הָעִבְרִי אָח לְעַמִּים־אַחִים גְּאוּלִים וְהַפּוֹעֵל הָעִבְרִי בְּאַרְצוֹ – חָבֵר לְפוֹעֲלִים־חֲבֵרִים בְּרַחֲבֵי עוֹלָם נִגְאָל.

אַהֲרֹן דָּוִד גּוֹרְדוֹן טָבַע לְעַם־הָעוֹלָם, הַחוֹזֵר מִנְּדוּדָיו לְמוֹלַדְתּוֹ, אֶת הַמַּטְבֵּעַ הַלְּאֻמִּי: עָם עוֹבֵד – וְגַם הָעוֹבֵד הָעוֹלָמִי מִתְרַקֵּם לְעָם. אַחַד הַכֵּלִים הַמְּפֹאָרִים לְחַיֵּי עַם וָעָם וְאַחַד הַלְּבוּשִׁים הַהֲדוּרִים לְנִשְׁמַת עַם וָעָם – חַגָּיו וּמוֹעֲדָיו. הַשַּׁבָּת הָעוֹלָמִית שֶׁל הָעָם הָעוֹבֵד, אֶחָד בְּמַאי, וְשַׁבַּתּוֹ שֶׁל הָעָם הָעַתִּיק – אֵם כָּל שַׁבָּת וְאֵם כָּל חַג בָּעוֹלָם – נִזְדַּמְּנוּ הַשָּׁנָה יַחַד שַׁבָּת שְׁלֵמָה. נִתְלַכֵּד עוֹלָמֵנוּ הָאֶחָד, כְּפוּל־הַכִּנּוּי, עַל שְׁנֵי חִבּוּרָיו הָאַדִּירִים לֶעָבָר וְלֶעָתִיד.

מִפְעַל עֲתִידֵנוּ נָתוּן בְּעֶצֶם הַשָּׁעָה הַזֹּאת עַל חֻדָּהּ שֶׁל חֶרֶב. לְאוֹר בְּרַק הַחֶרֶב הַזֹּאת רוֹאִים אָנוּ מַה יָקָר כָּל מַעֲשֶׂה, מַה חֲשׁוּבָה כָּל עֻבְדָּה. מַכְרִיעַ – הַמַּעֲשֶׂה. פּוֹעֵל אֶחָד, עוֹבֵד אֶחָד, קַיָּם עַל עֲבוֹדָתוֹ – יֵשׁ בּוֹ מִשׁוּם הַכְרָעָה כָּל־שֶׁהִיא. הֲמוֹן אֲנָשִׁים מְדַבְּרִים וּמְמַלְלִים – לוּ גַּם יְמַלְלוּ עָתָק – אֵינָם מַכְרִיעִים כְּלוּם. כַּמָּה חֲשׁוּבוֹת הַמּוֹשָׁבוֹת בַּצָּפוֹן וּבַדָּרוֹם, הַהִתְיַשְּׁבוּת הַחַקְלָאִית הַפּוֹעֲלִית, הַצַּרְכָּנוּת הַמְּבַסֶּסֶת אֶת יְצִירָתֵנוּ הַמִּשְׁקִית, הֵן בַּחַקְלָאוּת וְהֵן בַּחֲרֹשֶׁת, הָרַכֶּבֶת, הַמַּחְצֵבָה, הַיָּם! אַךְ מַדּוּעַ כֹּה דַּלּוֹנוּ וְלֹא עָשִׂינוּ יוֹתֵר? הַהִתְבּוֹלְלוּת אָכְלָה אֶת מֵיטַב כֹּחוֹ שֶׁל הָעָם, מִצַּד אֶחָד – וּמִצַּד שֵׁנִי נִתְבָּרַכְנוּ בִּלְּאֻמִּיּוּת חִדְלַת־מַעַשׂ, גַּם יְמָנִית, גַּם שְׂמָאלִית. יֵשׁ לָנוּ מְשִׁיחִיוּת חֲרֵדִית פַּסִּיבִית וּמְשִׁיחִיוּת “חָפְשִׁית” פַּסִּיבִית, שֶׁמַּסְקָנָתָן הַמֲּעֲשִׂית: אֶפֶס מַעֲשֶׂה. בֵּין אֵלֶּה, בָּאֶמְצָע, נִמְצָאִים אֲנַחְנוּ, דּוֹחֲקֵי הַקֵּץ, שֶׁקָּרְאוּ: נָקוּמָה וּנְקַיֵּם אֶת שְׁלִיחוּת הַדּוֹר הַזֶּה בְּפֹעַל מַמָּשׁ, בְּפֹעַל כַּפַּיִם וּבְהַשְׁקָעַת הַנְּשָׁמָה בְמַאֲמַצֵּי הַיְּצִירָה! בְּכֹחַ זֶה נִגְלָה הַפֶּלֶא הַיָּקָר שֶׁל הִסְתַּדְּרוּת פּוֹעֲלים אַחַת, בִּלְתִי מְפֹרֶרֶת, שֶׁהֶעֱמִיסָה עַל עַצְמָהּ בְּרִיאַת יֵשׁ מֵאַיְןִ – וְנִבְרָא מַשֶּׁהוּ. וּכְבָר אָנוּ קַיָּמִים בַּחֶשְׁבּוֹן הָעוֹלָמִי, בְּתוֹר יִשּׁוּב, בְּתוֹר חֲטִיבָה פּוֹעֲלִית עִבְרִית עַל אַדְמָתָהּ.

אָנוּ צְמוּדִים לַקַּרְקַע הַזֹּאת, הִיא נוֹתֶנֶת לָנוּ כֹּחַ וְאָנוּ – לָהּ. כָּל פִּנָּה בָּאָרֶץ הִיא פִּנַּת מוֹלֶדֶת. הָעֲמָקִים וְהֶהָרִים – חִבָּתָם נְטוּעָה בְּלִבֵּנוּ. הַגְּבוּרָה שֶׁל בַּחוּרֵינוּ, חוֹרְשֵינוּ וְעוֹבְדֵי מְשָׁקֵינוּ, חוֹצְבֵינוּ וְנֶהָגֵינוּ, נוֹטְרֵינוּ וּמְגִנֵּינוּ – בַּאֲשֶׁר הֵם – אֵינָהּ פְּחוּתָה מִזּוֹ שֶׁל פּוֹעֲלֵי סְפָרַד. וּמִן הַמֵּצַר וּמִן הַמָּצוֹר, בּוֹ נָתוּן הַמִּפְעָל הָעִבְרִי בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אָנוּ חֲלוּצָיו וּמַגְשִׁימָיו, שְׁלוּחָה בִּרְכָּתֵנוּ בִּרְכַּת אָחִים, לְלוֹחֲמֵי הַחֵרוּת בִּסְפָרַד.

עֲמוֹד נַעֲמֹד עַל נֶפֶשׁ יְצִירָתֵנוּ, עַל הֲגָנַת הַבָּסִיס לִתְקוּמַת עַם עִבְרִי חַי, שׁוֹמֵר עַל עַצְמוֹ בְּמוֹלַדְתּוֹ, וְקַיָּם – עַל יְסוֹד עֲבוֹדָה – קִיּוּם נֶאֱמָן צוֹדֵק. זוֹהִי – הַתְּשׁוּבָה הַיְּחִידָה לַנְּדוּדִים הַנִּצְחִיִּים, לָרְדִיפוֹת הַנִּצְחִיּוֹת, לְעִנּוּיֵי הַדּוֹרוֹת.

זֶהוּ דִּגְלוֹ שֶׁל הַפּוֹעֵל הָעִבְרִי בָּאָרֶץ.

אחד במאי 1936 – אייר תרצ"ו.

---

עִם הָעֵמֶק

מאת

דוד רמז

לַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שְׁנוֹת עֵמֶק־יִזְרָעֵאל

לֹא תִּהְיֶה זוֹ הִתְפָּאֲרוּת־שָׁוְא, אִם נָגִיד לָעַצְמֵנוּ כִּי הָעֵמֶק, הַמְּסַמֵּל אֶת הָעֲבוֹדָה הַחַקְלָאִית הַחֲלוּצִית שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל בְּמוֹלַדְתּוֹ, הִנֵּהוּ אַחַד הַמְּקוֹמוֹת הַגְּבוֹהִים בַּדּוֹר הָאֱנוֹשִׁי הַזֶּה וּמְקוֹר עָצְמָה מוּסָרִית לַתְּנוּעָה הַצִּיּוֹנִית. כָּל צוּרוֹת הַהִתְיַשְּׁבוּת הַפּוֹעֲלִית – קִבּוּץ, קְבוּצָה וּמוֹשָׁב – כָּלְלוּ יָפְיוֹ. אֶל חֵיק אַדְמָתוֹ שֻׁפְּכוּ יַחַד לַהַט הַצִּמָּאוֹן לִגְאֻלָּה שֶׁל הָעֲלִיָּה הַשְּנִיָּה וְהַכֹּחוֹת הָרַעֲנַנִּים הַמִּתְפָּרְצִים שֶׁל הָעֲלִיָּה הַשְּׁלִישִׁית, עֲלִיַּת הַבִּנְיָן וְהַכְּבִישִׁים מְחוֹנֶנֶת אַבְנֵי הָאָרֶץ.

אֱמוּנָה רַבָּה בָּאָדָם, כִּי טוֹב הוּא, כִּי יֵשׁ בּוֹ נְשָׁמָה יְתֵרָה לִיצִירָה, כִּי עָלוּל הוּא, בְּתוֹךְ חֶבְרָה עוֹבֶדֶת וְשׁוֹאֶפֶת אֶל עָל, לְחַדֵּשׁ יוֹם־יוֹם אֶת יְחָסָיו אֶל הַחֶבְרָה וּלְהִתְחַדֵּשׁ אִתָּהּ יַחַד – אֱמוּנָה זוֹ הֶעֶלְתָה אֶת הַקְּבוּצָה כְּדֶרֶךְ לְרַבִּים, כְּדֶרֶךְ עֲמָמִית. לָאו דַּוְקָא יְחִידִים, לָאו דַּוְקָא מִתּוֹךְ כַּוָּנָה לְמַפְרֵעַ. כִּי אִם הַכְּלָל כְּמוֹ שֶׁהוּא – יֵשׁ בְּכֹחוֹ לְיַסֵּד, לְקַיֵּם וּלְבַסֵּס מֶשֶׁק־חֲבֵרִים רַב־בְּרָכָה וְרַב־פָּנִים.

בַּתְּפִיסָה הַחֲדָשָׁה הָעְתַּק מֶרְכַּז הַכֹּבֶד מִן הַקַּרְקַע הָאִישִׁי אֶל הַקַּרְקַע הַמִּשְׁקִי. מַחֲשָׁבָה כַּלְכָּלִית יְסוֹדִית, אֲשֶׁר אֵינֶנָּה חוֹשֶׁשֶת לִקְּלִפּוֹת –לוּ גַם מְקֻבָּלוֹת – הֵעַזָּה לְנַבֵּא כִּי יֵשׁ יִתְרוֹן בְּאַחְדוּת הַמֶּשֶׁק הַגָּדוֹל, הַמִּשְׂתָּרֵעַ עַל שָׁטַח רָחָב, הַשַּׁלִּיט בְּכֵלִים, בִּשְׁרִירִים וּבְמֹחוֹת מְקֻבָּצִים. וַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שְׁנוֹת עֵין־חֲרוֹד וְאַחְיוֹתֶיהָ קִיְּמוּ אֶת הַנְּבוּאָה הַזֹּאת.

הִנֵּה הוּא הַמִּפְעָל הַגָּדוֹל, הַמְּחַנֵּךְ כְּבָר בְּתוֹכוֹ דוֹר צָעִיר, לְאַהֲבַת הָעֲבוֹדָה, לְאַהֲבַת הָאָדָם, לִשְׁלוֹם עַמִּים וְלִגְאֻלָּתָם – וְאֵלָיו יִנְהֲרוּ כֹּחוֹת־נֹעַר חֲלוּצִיִּים מִכָּל קְצוֹת פְּזוּרֵי יִשְׂרָאֵל.

הִנֵּה הוּא מִפְעָלֵנוּ! הוּא צִדְקֵנוּ וּגְבוּרָתֵנוּ, בְּתוֹךְ מְהוּמַת הַפְּצָצוֹת וְהַמּוֹקְשִׁים, אֲשֶׁר הֶעֱטוּ כֹּחוֹת רֶשַׁע עַל הָאָרֶץ בְּעֶצֶם שַׁלְוָתָהּ וּפְרִיחָתָהּ. לֵב פּוֹעֲלֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם יִפְעַם עִם לֵב הָעֵמֶק וּבִרְכָּתָם לְיוֹצְרָיו.

תרצ"ו.

---

עִם פְּתִיחַת נְמַל תֵּל־אָבִיב

מאת

דוד רמז

עֲמִידָה זוֹ שֶׁל נָמָל צָעִיר, בָּנוּי בִּידִי חֲלוּצִים וּבְכַסְפֵּי מִתְנַדְּבִים, תּוֹךְ יָם סוֹעֵר – עֲמִידָה סִמְלִית הִיא. מִפְעָלֵנוּ כֻּלּוֹ מָשׁוּל לִנְמַל־הַבִּנְיָן־וְהַשָּׁלוֹם, בְּתוֹךְ יָם מְדִינִי סוֹעֵר. וְיֵשׁ מִי שֶׁעוֹמֵד בְּעֶצֶם הַיָּמִים הָאֵלֶּה רָחוֹק מִכָּאן, בַּמָּקוֹם שֶׁנּוֹעַד לוֹ, פָּנָיו אֶל הַסַּעַר – וְהוּא אוֹסֵר אֶת הַמַּעֲרָכָה, בְּשֵׁם מִפְעָלוֹ הַצָּעִיר וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁל עָם עַתִּיק וְכַבִּיר בְּרוּחוֹ. בְּרָכָה לוֹ לְחַיִּים וַיְצְמַן, מֵעַל הַבָּמָה הַזֹּאת. וּקְרִיאַת־אַזְעָקָה שְׁלוּחָה מִכָּאן לְכָל יִשְׂרָאֵל: עוּרוּ, לְהַגְבִּיר יַד הַבִּנְיָן בִּימֵי הַפֻּרְעָנוּת. אֶת אֲשֶׁר הַיִּשּׁוּב יָכוֹל לָתֵת – הוּא נוֹתֵן: עֲמִידָה עַל הַנֶּפֶשׁ – וּבִנְיָן, הִתְגּוֹנְנוּת וְהִתְיַשְּׁבוּת – זוֹ דַּרְכּוֹ בִּישִׁימוֹן יְרִיוֹת וּפְצָצוֹת וּרְצִיחוֹת זָדוֹן. עוֹבְדֵינוּ הָחַקְלָאִים, שׁוֹטְרֵינוּ, נוֹטְרֵינוּ וְשׁוֹמְרֵינוּ, נֶהָגֵינוּ עַזֵּי־הַנֶּפֶשׁ וְסַפָּנֵינוּ וְכָל עוֹבְדֵינוּ בַּאֲשֶׁר הֵם – עַל מִשְׁמַרְתָּם. הַיִּשּׁוּב כֻּלּוֹ עַל מִשְׁמַרְתּוֹ. אַךְ מַפְתְּחוֹת הַבִּנְיָן שֶׁל הָאָרֶץ הַזֹּאת מֻפְקָדִים בִּידֵי הָעָם הָעִבְרִי. וּמֵעַתָּה הֻפְקַד בְּיָדָיו גַּם הַשַׁעַר הַזֶּה, לְשַׁכְלְלוֹ וּלְפַאֲרוֹ.

אייר תרצ"ו.

---

לְנַהֲלָל

מאת

דוד רמז

לִמְלֹאת חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנִים לְיִסּוּדָהּ

בְּיָמִים אֵלֶּה כְּאִלּוּ חָדַל כָּל יִתְרוֹן עֵרֶךְ לְאוֹתוֹ מִפְעָל יָחִיד בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, אֲשֶׁר בּוֹ נִצְמְדוּ יַחַד שִׁיבַת חֲלוּצֵי עָם גּוֹלֶה לְקַרְקַע אֲבוֹתָם וְעִצּוּר מֵיטַב צוּרוֹת הָעֲבוֹדָה וְהַחַיִּים, הַמְּיֻסָּדוֹת עַל מוּסָר אֱנוֹשִׁי תָּם.

מִבַּעַד לִגְבוּרַת הַשֶּׁקֶר שֶׁל יוֹרִים מִן הַמַּאֲרָב, טוֹמְנֵי מוֹקְשִׁים בַּדְּרָכִים לְעוֹבְרִים וְשָׁבִים, קוֹטְלֵי נְפָשׁוֹת תְּמִימוֹת וּנְקִיּוֹת, עוֹד תּוֹפִיעַ וְתַבְקִיעַ לָהּ אֶת דַרְכָּהּ הַהִיסְטוֹרִית גְּבוּרַת הָאֱמֶת שֶׁל יוֹצְרֵי חַיִּים, גְּבוּרַת הַנֶּפֶשׁ וְהָרָצוֹן הַמְּשֻׁקָּעוֹת בְּכָל נִדְבְּכֵי הַמִּפְעָל הָעִבְרִי הַיְּצִירָתִי וּלְכָל לרֹאשׁ – בַּכְּפָר הָעִבְרִי הָעוֹבֵד, הַמְּעוֹרֵר בִּיגִיעָתוֹ אֶת הַשְּׁמָמָה הַקַּרְקָעִית לְחַיִּים וּבוֹנֶה בְּגוּפוֹ תָּא חֶבְרָתִי תַּרְבּוּתִי, חָדָשׁ בִּיסוֹדוֹ.

הַהִתְלַבְּטוּת בְּפִתְרוֹן שְׁאֵלַת הַיָּחִיד וְהָרַבִּים נָתְנָה לַתָּא הַיְּסוֹדִי הַזֶּה שְׁתֵּי פָּנִים: מוֹשָׁב וּקְבוּצָה. הַשְּׁאִיפָה הָעֲמֻקָּה, שְׁאִיפָה יִשְׂרָאֵלִית נֶאֱמָנָה, לִשְׁמֹר עַל רְשׁוּת הַיָּחִיד, לְהַקְנוֹת לוֹ אֶת הַהֲנָאָה שֶׁל יְצִירָה מִתּוֹךְ חֵרוּת אִישִׁית בְּמִסְגֶּרֶת הַסְּיָגִים הַכְּלָלִיִּים – קַרְקַע לְאֻמִּית, עֲבוֹדָה עַצְמִית, שִׁתּוּף בְּמִסְפָּק וּבְמִמְכָּר וְכוּ' – שְׁאִיפָה זוֹ הָטְבְּעָה בִּיסוֹדוֹת הַכְּפָר הָעִבְרִי, הַבָּנוּי עַל מֶשֶק־מִשְׁפָּחָה.

שְׁנֵי הַפִּתְרוֹנִים – מֶשֶׁק מִשְׁפָּחָה וּמֶשֶׁק קִבּוּצִי – אֵינָם אֶלָּא שְׁנֵי קְצוֹת הַצִּיר הָאֶחָד. תַּחֲנוֹת הַהַפְלָגָה הֵן מְנֻגָּדוֹת, אוּלָם הַמְּגַמָּה, אֵלֶיהָ שְׁנֵיהֶם שׁוֹאֲפִים – וּשְׁנֵיהֶם אֵינָם קְפוּאִים וְעוֹמְדִים – הִיא מְגַמַּת הִתְקָרְבוּת. וַעֲתִידִים הֵם שְׁנֵיהֶם לְהִפָּגֵשׁ וּלְהִתְמַזֵּג.

כְּאֶל אִי בְּרָכָה וְתִקְוָה בְּלֵב יָם סוֹעֵר נְכַוֵּן אֶת לִבֵּנוּ לְיוֹבֵל חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שְׁנוֹת נַהֲלָלָ בְּעֶצֶם יְמֵי הַתֹּפֶת הַלָּלוּ, הַמְחַדְּשִׁים עָלֵינוּ בֹּקֶר וָעֶרֶב אֶת יְגוֹנָם וְזַעְמָם מִרְבָּה לְהָכִיל. בְּנִצְחוֹן הָעָם, אֲשֶׁר תְּנוּעַת הַתְּחִיָּה שֶׁלּוֹ הוֹלִידָה אֶת נַהֲלָל וּדְגַנְיָה וּבְנוֹתֵיהֶן – נַאֲמִין!

אלול תרצ"ו.

---

פְּצָצָה זוֹ שֶׁאָנוּ מַנִּיחִים לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ...

מאת

דוד רמז

בְּהַנָּחַת אֶבֶן־הַפִּנָּה לִמְעוֹנוֹת עוֹבְדִים ה

אֲנִי מוֹסִיף עַל הַבְּרָכוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ כָּאן אֶת בִּרְכַּת הַוַּעַד הַפּוֹעֵל שֶׁל הַהִסְתַּדְּרוּת לַמִּפְעָל הֶחָדָשׁ. גַּם בְּיָמִים כְּתִקּוּנָם גָּדוֹל הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בְּיָמִים אֵלֶּה. הָעִתּוֹנָאִים וּבָאֵי־כֹּחַ הַסּוּכְנֻיּוֹת הַטֵּלֶגְרָפִיּוֹת, אֲשֶׁר שָׁקְדוּ לְהוֹדִיעַ לָעוֹלָם עַל כָּל יְרִיָּה, פְּצָצָה, מוֹקֵשׁ וּמְכוֹנַת־תֹּפֶת – וְחוֹבָתָם הָיְתָה לְהוֹדִיעַ עַל אֵלֶּה! – מִתְבַּקְּשִׁים לְהוֹדִיעַ גַּם עַל מַעֲשֶׂה זֶה. מַה נִּפְלָאָה הִיא “פְּצָצָה” זוֹ, שֶׁאָנוּ מַנִּיחִים כָּאן לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ! מִשְׁקָלָהּ לְעֵרֶך 100,000 לא“י, חֶבְרַת־בִּטּוּחַ בְּרִיטִית, מִן הַחֲשׁוּבוֹת בְּיוֹתֵר טָמְנָה בָּהּ כַּחֲמִשִּׁים אֶלֶף לא”י, וְכַחֲמִשִּׁים אֶלֶף – הַשִּׁכּוּן הַהִסְתַּדְּרוּתִי, הַמִּשְׂרָד הַקַּבְּלָנִי וְהַחֲבֵרִים. הִיא בְּנוּיָה 400 חֲדָרִים וּבָהּ יִמְצְאוּ מִשְׁכָּן לְעֵרֶך מֵאָה וַחֲמִשִּׁים בָּתֵּי־אָב, כְּלוֹמַר: כִּפְלַיִם כִּמְעַט מִמִּסְפַּר בָּתֵּי־הָאָב בִּשְׁכוּנַת הַפּוֹעֲלִים הַמְּשֻׁלֶּשֶת א‘, ב’, ו'. הַמָּקוֹם הוּא אַחַד הַנֶּהְדָּרִים בְּיוֹתֵר בִּצְפוֹן תֵּל־אָבִיב: יָם, שְׂדֵרוֹת נוֹרְדוֹי, רְחוֹב אֱלִיעֶזֶר בֶּן־יְהוּדָה – וְקִרְבַת הַנָּמָל. יָדַעְתִּי כִּי הַשִּׁכּוּן שׁוֹאֵף לָתֵת לְמִפְעָל זֶה אֶת הַצּוּרָה הָרְאוּיָה לוֹ לְפִי הֶקֵּפוֹ.

מִלְבַד הַבְּרָכָה יֵשׁ בְּפִי גַּם דְּרִישׁוֹת. הַשִּׁכּוּן הַהִסְתַּדְּרוּתִי מַטִּיל חוֹבוֹת: הִנָּזְרוּת מִכָּל סַפְסָרוּת, תּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ, צַרְכָּנוּת שִׁתּוּפִית, אוּלַמּוֹת לַעֲבוֹדַת תַּרְבּוּת וּלְנֹעַר וְחִבּוּר וְקֶשֶׁר – בְהַגִּיעַ הַזְּמָן – עִם שְׁאָר הַמְּעוֹנוֹת וּשְׁכוּנוֹת הַפּוֹעֲלִים, לְשֵׁם הַרְחָבַת מִפְעַל הַשִּׁכּוּן לְרַבִּים וַהֲקָלַת הַקְּלִיטָה לַבָּאִים.

אָנוּ קוֹרְאִים כַּיּוֹם לַעֲלִיַּת עוֹבְדִים. עוֹד יֵשׁ בֶּעָרִים מַשֶּׁהוּ שֶׁל חֹסֶר עֲבוֹדָה, אַךְ הַמּוֹשָׁבוֹת וְהָעֲבוֹדוֹת הַצִּבּוּרִיּוֹת קוֹרְאוֹת לְהוֹסָפַת יָדַיִם עוֹבְדוֹת. יֵשׁ לָנוּ כַּיּוֹם קָרוֹב לְתִשְׁעַת אֲלָפִים פּוֹעֲלִים חַקְלָאִיִּים עֲסוּקִים בַּמּוֹשָׁבוֹת וְעוֹנַת הַקָּטִיף מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה. אָנוּ נִדְרוֹשׁ רְשׁוּת כְּנִיסָה לְפוֹעֲלִים הַנְּחוּצִים לָנוּ – לַמּוֹשָׁבָה, לַעֲבוֹדוֹת הַמְּדִינָה, לַכְּבִישִׁים. גַּם אוֹתוֹ מִפְעָל צָעִיר, מִפְעָל הַנָּמָל בְּתֵל־אָבִיב, סוֹפוֹ לְהִתְרַחֵב וְלִהְיוֹת אֶת אֲשֶׁר הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת.

הַגֵּאוּת הַחִיצוֹנִית הֻכְּתָה בַּזַעֲזוּעִים וּבַזְּוָעוֹת הָעוֹבְרִים עָלֵינוּ, אַךְ מָצָאנוּ בְּרָכָה בַּגֵּאוּת הַפְּנִימִית, בְּלִכּוּד הַיִּשּׁוּב מִסָּבִיב לְתוֹצַרְתּוֹ הָחַקְלָאִית וְהַחֲרָשְׁתִּית. בְּכֹחַ הַגֵּאוּת הַפְּנִימִית הִתְגַּבַּרְנוּ עַל הַשִׁתּוּק. הַבִּנְיָן שֶׁלָּנוּ לֹא פָסַק. הַצָרְפַתִּי אוֹמֵר: אִם בִּנְיָן כָּאן – הַכֹּל כָּאן. וְאָנוּ מוֹסִיפִים: אִם עֲלִיָּה כָּאן – בִּנְיָן כָּאן. וּפָנֵינוּ – לַעֲלִיָה!

אלול תרצ"ו.

---

לִכְפַר־יְחֶזְקֵאל

מאת

דוד רמז

יוֹבֵל חֲמֵש־עֶשְׂרֵה שָׁנִים – לָאו שְׁמֵיהּ יוֹבֵל. עוֹד הַיָּמִים קְרוֹבִים וְנַעַר יִזְכְּרֵם. אֶפֶס, בְּקָרְאֵנוּ שְׁתַּיִם־שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת בְּתֵאוּר פְּעֻלּוֹת הַיְסוֹד – וְהִנֵּה נוֹשֶׁבֶת עָלֵינוּ רוּח דּוֹמָה מְאֹד לְזוֹ שֶׁל סֵפֶר נְחֶמְיָה:

"… צְמֵאֵי מַעַשׂ, לוֹהֲטִים וְנִפְעָמִים, עָמְדוּ בְּנֵי הָעֲלִיָּה הַשְּׁנִיָּה לְפֶתַח הָעֵמֶק. פֹּה בִּקְשׁוּ פִּתְרוֹן לַחֲזוֹן לִבָּם, חֲזוֹן עֲבוֹדָה וְחַיֵּי צֶדֶק אַחֲרֵי עָבְרָם לְלֹא נַחַת אֶת נְתִיב הַנִּסְיוֹנוֹת בַּמּוֹשָׁבוֹת הַקַּיָּמוֹת.

שֵמַע הַפְּדוּת לְאַדְמַת הָעֵמֶק עָבַר עַד לְמֵרָחוֹק כִּבְשׂוֹרַת יְשׁוּעָה, יְשׁוּעַת אֱמֶת, לְצִבּוּרִים מִקֶּרֶב מַחֲנֵה הָעוֹבְדִים בָּאָרֶץ, שֶׁרַגְלָם בָּצְקָה בַנְּדוּדִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וִידֵיהֶם עָיְפוּ מִכִּבּוּשׁ אֲדָמָה וַעֲבוֹדָה לֹא לָהֶם.

… תּוֹךְ כְּדֵי הֲכָנוֹתֵינוּ נִתְקַבְּלָה הוֹדָעָה מִוַּעַד הַצִּירִים לְבִלְתִּי עֲלוֹת, כִּי אֵין הַכֶּסֶף הַדָּרוּשׁ לְכַלְכָּלַת הִתְיַשְּׁבוּתֵנוּ. הַמֶּרְכָּז הַחַקְלָאִי – אַף דַּעְתּוֹ כֵּן. לֹא הִסְכַּמְנוּ בְּשׁוּם פָּנִים לְדִחוּי זֶה, כֹּחוֹת הַחַיִּים בִּקְשׁוּ סַדָּן. יוֹם הָעֲלִיָּה הָיָה קָבוּעַ.

… הֶעֱמַסְנוּ אֶת הַמִּטַּלְטְלִים עַל הָעֲגָלוֹת, אֶת יְרִיעוֹת הָאֹהָלִים וְאֶת שְׁאָר הַכֵּלִים הַדְּרוּשִׁים לַמַּחֲנֶה – וְיָצָאנוּ לַדֶּרֶךְ מִמֶּרְחַבְיָה לְטִבְעוֹן, וְהַשָּׁמַיִם מְכֻסִּים קַדְרוּת – וְהַגֶּשֶׁם יוֹרֵד, יוֹרֵד וְיוֹרֵד, הַבֹּץ דָּבֵק בּגַלְגַּלֵּי הָעֲגָלוֹת, נֶאֱחָז וּמַכְבִּיד עָלֵינוּ אֶת הַדֶּרֶךְ כְּאִלּוּ גַּם מִן הַשָּׁמַיִם מְעַכְּבִים.

… אַחַת הָעֲבוֹדוֹת, שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּצִבּוּר בַּיָּמִים הָהֵם, הָיְתָה מְלֶאכֶת הַחֲפִירָה הַגְּדוֹלָה, חֲפִירַת הַמָּגֵן סְבִיב הַמַּחֲנֶה. הַחֲפִירָה הָיְתָה גְדוּרָה חוּטֵי־בַּרְזֶל דּוֹקְרִים, לִהְיוֹתָהּ מְסֻגֶּלֶת לְהָכִיל בְּקִרְבָּהּ, לְקוֹל הָאוֹת הָרִאשׁוֹן, אוֹתָנוּ וְאֶת טַפֵּנוּ וּבְעִירֵנוּ. הָעוֹבְדִים עָבְדוּ.

… הַיָּמִים יְמֵי מָצוֹר בָּאָרֶץ. בְּלִבֵּנוּ חֲתוּמִים מְאֹרְעוֹת הַדָּמִים בְּיָפוֹ וּבְתֵל־אָבִיב וְהָאֵבֶל עַל אָחִינוּ הַגָּדוֹל יוֹסֵף חַיִּים בְּרֶנֶר שֶׁנֶּעֱקָר מִתּוֹכֵנוּ. הָיוּ שְׁמוּעוֹת וַחֲשָׁשׁוֹת – וְכָל נְקֻדּוֹת הָעֵמֶק עָמְדוּ נְכוֹנוֹת לְהָשִׁיב אָחוֹר כָּל אוֹרֵב וּמִתְנַקֵּשׁ. אוּלָם מֵעֶצֶם הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים חָשׁוּ בְּנֵי הַכְּפָרִים שֶׁמִּסָּבִיב בִּבְנֵי הָעֲלִיָּה הַזֹּאת: עֲלִיָּה בְּצִבּוּר גָּדוֹל וּבְבַת אַחַת, כֹּחַ שֶׁלֹּא יִסּוֹג אָחוֹר, כֹּחַ בּוֹנֶה, הַבָּא לְהָקִים אֶת חַיָּיו בְּשָׁלוֹם וְהַנָּכוֹן לְהָגֵן עַל עַצְמוֹ בְּכָל שָׁעָה וּבְכָל תֹּקֶף. לֹא יִסּוֹגוּ.

… שְׁלֹשָׁה יָמִים בַּשָּבוּעַ יָצָא חָבֵר לַעֲבוֹדַת שָׂדֵהוּ וּבִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הַבָּאִים יָצָא חֲבֵרוֹ, שֻׁתָּפוֹ לְזוּג הַבְּהֵמוֹת וְלִכְלֵי הָעֲבוֹדָה אֲשֶׁר עִמָּן. חֲלִיפוֹת יַעֲבֹדוּ: הָאֶחָד בַּשָּׂדֶה וְהָאֶחָד בַּמֶּשֶׁק – בַּבַּיִת, בֶּחָצֵר, בְּגַן הַיְּרָקוֹת.

… הַחֲשָׁשׁ, אֲשֶׁר הִתְגַּנֵּב אֶל הַלֵּב לְמַרְאֵה הַמִּכְשׁוֹלִים הַגְּדוֹלִים, פֶּן לֹא יֵרָצֶה עֲמָלֵנוּ – חָלַף עָבַר. גָבְרוּ כֹּחוֹת הָאִרְגּוּן הַמְּשֻׁתָּפִים, גָּבְרָה הָעַרְבוּת הַפְּנִימִית. אֶת כַּף הַזְּכוּת הִכְריִעָה הַחֲבֵרָה לְמִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַעֲלִיָּתֵנוּ מְעֶצֶם יִסּוּד הַמֶּשֶׁק.

… הַחֲבֵרָה־הָרַעְיָה הִשְׁרְתָה, גַּם בַּיָּמִים הַקָּשִׁים, אֶת אוֹרָהּ בָּאֹהֶל, בְסֻכַּת הַמַּחְצֶלֶת וּבַצְּרִיף, וְנָטְעָה פִּנַּת מְנוּחָה אַחֲרֵי עֲמַל הַיּוֹם. בְּעֵינָהּ הַפְּקוּחָה תָּמִיד, בַּיָּד הַשַּׁקְדָּנִית, יָדְעָה לְצָרֵף דְּבָרִים קְטַנִּים, פְּרָט לִפְרָט, וְלַעֲשׂוֹתָם רְוָחָה גְּדוֹלָה.

… בִּגְבוּל הַמּוֹשָׁב מִזְרָחָה, לְיַד הַנַּחַל, בַמִּדְרוֹנִים הָעֲמֻקִּים, הַמְּהַוִּים לָהֶם עֵמֶק לְעַצְמָם, נָטַעְנוּ אֶת הַיַּעַר הַצִּבּוּרִי שֶׁלָּנוּ: עֲצֵי אֹרֶן־יְרוּשָׁלַיִם וְאֹרֶן־הַסֶּלַע. צַמְרוֹת הָאֹרֶן הַמִּתְנַשְּׂאוֹת בְּיַרְקוּתָן הַמַּאֲפִילָה פּוֹרְשׂוֹת צֵל עָרֵב עַל הַמָּקוֹם וּמַשְׁרוֹת עָלָיו דּוּמִיָּה וְשַׁלְוַת אֵלֶם. וּלְיַד יַעַר זֶה קָבַעְנוּ מָקוֹם לִמְנוּחָתֵנוּ, לְעֵת יַגִּיעַ יוֹמֵנוּ."

כָּךְ הוּא טִבְעוֹ שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה הַנֶּאֱמָן: נִפְלְאוֹתָיו צְרוּרוֹת בְּעֶצֶם פַּשְׁטוּתוֹ וּצְנִיעוּתוֹ.> כְּמֶרְחַק עֶשֶׂר שָׁנִים (וּבְתוֹכָן אַרְבַּע שְׁנוֹת הַמִּלְחָמָה הָעוֹלָמִית) – מִיִּסּוּד מֶרְחַבְיָה, כִּנֶּרֶת וּדְגַנְיָה עַד יִסּוּד עֵין־חֲרוֹד וְתֵל־יוֹסֵף, נַהֲלָל וּכְפַר־יְחֶזְקֵאל – כָּל אֵלֶּה יְצִירוֹת־אֵם לַחַקְלָאוּת הָעוֹבֶדֶת.

אֶל חַקְלָאוּת זוֹ יִנְהֲרוּ מֵאָז מַחֲנוֹת נֹעַר עִבְרִי, לְהַאְדִּירָהּ. בְּמִשְׁכְּנוֹתֶיהָ לֹא תִּגַּע כְּנַף גֵּאוּת קְלוֹקֶלֶת וּבְאֵשׁ מְאֹרָעוֹת יַעֲשׂוּ עוֹבְדֶיהָ לֵילוֹת כְּיָמִים: בְּמִשְׁכְּנוֹת הֶעָמָל הָאֵלֶּה יִשְׁכֹּן כָּבוֹד שַׂר יִשְׂרָאֵל.

"וְיֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ –

וְשָׁבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם".

טבת תרצ"ז.

---

לְאַרְתּוּרוֹ טוֹסְקַנִינִי

מאת

דוד רמז

עִם קַבָּלַת פָּנָיו בַּוַּעַד הַפּוֹעֵל שֶׁל הַהִסְתַּדְּרוּת שִׁלְשׁוֹם בַּקּוֹנְצֶרְט, בְּנִצּוּחוֹ שֶׁל הָאוֹרֵחַ, חָשַׁבְתִּי עַל עִנְיָן אֶחָד נִפְלָא: שֹׁרֶשׁ אֶחָד יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׂפָה הָעִבְרִית הַשּׁוֹלֵחַ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים: נֶצַח; נִצָּחוֹן; נִצּוּחַ. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ עוֹד שָׂפָה אֲשֶׁר הַמֻּשָּׂגִים הָאֵלֶּה נִגְזְרוּ בָּהּ מִשֹּׁרֶשׁ אֶחָד. אֵין זֹאת כִּי אִם אֵחַד הָעָם אֶת הַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עִם הַמְנַצֵּחַ בְּמִלְחָמָה וְקָשַׁר אֶת שְׁנֵיהֶם לְמֻשָּׂג הַנֶּצַח. רָאוּי הָאוֹרֵחַ שֶׁיֻּגַּד לוֹ, כִּי צִבּוּרֵנוּ, הָרָגִישׁ לִצְלִילִים, רוֹאֶה בּוֹ מֵעֵין סֵמֶל הַמֻּשָּׂג הַמְשֻׁלָּש. וְאִם לְהַעֲמִיק – יֵשׁ לְהוֹסִיף עוֹד, כִּי בְּמָקוֹם אֶחָד בַּתְּנַ"ךְ הֻקְנְתָה לַנֶּצַח מַשְׁמָעוּת: דָּם (“וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי”), וְהַדָּם הוּא – הַנֶּפֶש.

טבת תרצ"ז.

---

מוֹעֲדִים לְאַחֲוָה

מאת

דוד רמז

לְיוֹם־הַפּוֹעֶלֶת הַבֵּינְלְאֻמִּי מוֹעֲדִים לְאַחֲוָה הֵם מוֹעֲדֶיהָ שֶׁל תְּנוּעַת הַפּוֹעֲלִים הָעוֹלָמִית, מוֹעֲדִים לְשִׁלּוּב יָד עוֹבֶדֶת אֲשֶׁר לְעַם אֶחָד בְּיָד עוֹבֶדֶת אֲשֶׁר לְעַם שֵׁנִי, לְשֵׁם בְּרִית גְאֻלָּה וְשִׁחְרוּר, בְּרִית־עֲרֻבָּה לִמְנִיעַת טֶבַח עוֹלָמִי וּבְרִית־נֶחָמָה בְּיָמִים רָעִים כְּיָמֵינוּ אֵלֶּה.

קַדְרוּת יְתֵרָה שְׁפוּכָה עַל שְׁמֵי הָעוֹלָם מֵאָז נִשְׁתַּלְּטָה יַד־הַשֶּׁקֶר בְּגֶרְמַנְיָה. הַשָּׁנָה הָאַחַת הַזֹּאת אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרֵינוּ – מָה רַבָּה קִלְלָתָהּ: הֲרֵי זוֹ שְׁנַת חַבָּשׁ הַדְּרוּסָה וּטְרוּפָה, שְׁנַת תַּעְתּוּעֵי־הַזְּוָעָה

הָאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵלִיִּים, הַיּוֹנְקִים אֶת עִקַּר חִיּוּתָם מִכֹּחַ הַטֻּמְאָה הַפִּרְאִית הָעוֹלָמִית, שָׁנָה בָּהּ שֻׁלַּח מֵעַל שַׁלְשַׁלְתּוֹ בְּיַבֶּשֶׁת אֵירוֹפָּה – כְּבִימֵי הַבֵּינַיִם הָאֲפֵלִים בְּיוֹתֵר – הַכֶּלֶב הָרַע שֶׁל צְרִירַת הֲמוֹנֵי יִשְׂרָאֵל וּרְדִיפָתָם בָּאֲרָצוֹת שָׁם הֵם נְחִתִּים. שְׁנַת מַעַרְכוֹת פּוֹעֲלֵי סְפָרַד, הָעוֹמְדִים בִּגְבוּרָה נוֹאֶשֶׁת בִּפְנֵי הִסְתָּעֲרוּת כֹּחוֹת טְמֵאִים אַדִּירִים.

נִתְעַבָּה הַחֹשֶׁךְ הָעוֹלָמִי – “וָיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ”. לְמַרְבֶּה הַתְּלָאָה נִנְעַץ שָׁנָה זוֹ בְּלֵב תְּנוּעַת הַפּוֹעֲלִים הָעוֹלָמִית חֵץ מִשְׁפְּטֵי הַקָּלוֹן בְּס.ס.ס.ר., אֲשֶׁר אֵין פּוֹתֵר לְחִידָתָם וְאֵין מַבִּיעַ לִשְׁחוֹר־אֵימָתָם. אַךְ חֲזוֹן הַתְּקוּמָה וְהַהִתְנָעֲרוּת לָאָדָם הָעוֹבֵד וְלָאָדָם בִּכְלָלוֹ – לָאִישׁ, לָאִשָּׁה וְלַיֶּלֶד – לֹא יִכַזֵּב. שְׁאִיפַת הַחֵרוּת וְתַקָּנַת חַיֵּי הַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית אֵינָן שְׁאִיפוֹת בְּדוּיוֹת. נִצְחָן – כְּנֶצַח הַחַיִּים עַצְמָם.

כְּיוֹם הָאֶחָד בְמַאי, יוֹם חָזוֹן וּמִפְקָד עוֹלָמִי לִכְלָל הַפּוֹעֲלִים וְהַפּוֹעֲלוֹת – יוֹם־הַפּוֹעֶלֶת הַבֵּינְלְאֻמִּי, לַחֲזוֹן שִׁחְרוּרָן מִשִּׁעְבּוּדָן הַמְיֻחָד וְהִתְנָעֲרוּתָן מִכַּבְלֵי הַדִּכּוּי, אֲשֶׁר יֻצְּקוּ לְמַעֲנָן הֵן דּוֹרוֹת עַל דּוֹרוֹת.

נִשְׁמוֹר עַל אוֹרָם וּמְאוֹרָם שֶׁל הַמּוֹעֲדִים הָאֵלֶּה גַּם בִּימֵי אֹפֶל וָזַעַם. יֵשׁ יוֹם – וְאוֹרָם יִפְרוֹץ וְיַבְהִיק בְּכָל פִּנּוֹת עוֹלָם.

אדר תרצ"ז.

---

יְהִי נָא לָנוּ דְבַר אַחְדוּתֵנוּ לְפֻלְחָן!

מאת

דוד רמז

עֲדַיִן אָנוּ עוֹמְדִים בִּמְצוֹר־הָאֵימִים. נַקְדִּישׁ יוֹם זֶה בְּתוֹכֵנוּ לְהוֹקָרַת שֵׁם חֲלָלֵינוּ. נַקְדִּישֶׁנּוּ לְהַעֲלָאַת נֵס הַמַּעֲשֶׂה הָרַב, בְּהֶמְשֵׁךְ עֲלוֹת מִתְיַשְּׁבֵינוּ לִמְקוֹמוֹתֵיהֶם – בְּמִדָּה שֶׁהַלָּלוּ נִפְתָּחִים לִפְנֵיהֶם – בְּלִי רְתֵת.

נַקְדִּישֶׁנּוּ לִקְרִיאָה וּדְרִישָׁה נִמְרָצָה, כְּלַפֵּי חוּץ וּכְלַפֵּי פְּנִים, לְשִׁנּוּי מַצַּב הָאַבְטָלָה, בּוֹ שְׁרוּיִּים לְלֹא הַצְדָּקָה אַלְפֵי פּוֹעֲלִים, פּוֹעֲלֵי בִּנְיָן וּמַעֲשֶׂה.

נַקְדִּישֶׁנּוּ לְטִפּוּחַ אַחְדוּתֵנוּ הַפְּנִימִית.

כִּי יוֹם הוּא לְאַחְדוּת פּוֹעֲלִית.

מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה לָנוּ מִצְוַת “הִתְאַחֲדוּ” לְמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, הַנִּתְקַעַת לְתוֹךְ חֲלַל הָעוֹלָם אַחַת בַּשָּׁנָה, מִתּוֹךְ שִׁגְרָה. לֹא עַל שִׁגְרָה וְאַשְׁלָיָה יָקוּם בִּנְיָן הַפּוֹעֵל בָּעוֹלָם. אִם גַּם מָרָה וְאַכְזָרִית הַמְּצִיאוּת – נַכִּירֶנָּה כְּמוֹ שֶׁהִיא, חֻרְבָּן וְדִכּוּי, דָּם וָאֵשׁ – בְּאֵלֶּה נֵעֱנֶשֶׁת תְּנוּעַת הַפּוֹעֲלִים עַל חֵטְא פִּלּוּג, פֵּרוּד וּמִלְחֶמֶת אַחִים, שֶׁהִתִּישָׁה אֶת כֹּחָהּ וְעָקְרָה מִתּוֹכָהּ אֶת הַכִּשְׁרוֹן לְהִתְגוֹנְנוּת מְלֻכֶּדֶת.

בְּכֹחַ מְגַמָּה אַחְדוּתִית נֶאֱמָנָה, לָהּ נָטִינוּ כָּתֵף כִּימֵי דּוֹר בַּעֲבוֹדָתֵנוּ בָּאָרֶץ – הִגַּעְנוּ עַד הֲלֹם. וּמְגַמָּה נֶאֱמָנָה זוֹ הֶכְרָחִית לָנוּ עוֹד יוֹתֵר לַבָּאוֹת.

דּוֹר לְדוֹר מַתְחִיל לְהַבִּיעַ אֹמֶר בַּעֲבוֹדָתֵנוּ. קוֹלוֹת רַעֲנַנִּים בּוֹקְעִים – בָּעֲמָקִים, בַּמְּשָׁקִים הַחַקְלָאִיִּים, בַּעֲבוֹדַת הַמּוֹשָׁבָה וְהָעִיר. יְהִי נָא גַם לָהֶם לְנוֹטֵי רֵאשִׁית נְתִיבָם הַפּוֹעֲלִי בַּמּוֹלֶדֶת – דְּבַר אַחְדוּתֵנוּ לְפֻלְחָן!

אחד במאי 1937.

---

וְזוֹ שֶׁעָצְרָה בָּנוּ מִלְּהִתְגַּלְגֵּל לַמִּדְרוֹן...

מאת

דוד רמז

הַהִסְתַּדְּרוּת קוֹרֵאת לְפִדְיוֹן עֲבוֹדָה שֵׁנִי! קְרִיאָה זוֹ בָּאָה לְאַחַר שִׁקּוּל־דַּעַת רַב וְהִתְמַהְמְהוּת יְתֵרָה בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה חֳדָשִׁים: צִפִּינוּ לַהֲטָבָה וְהִיא עֲדַיִן לֹא בָּאָה.

בִּשְׁפַל הַיָּזְמָה הַפְּרָטִית הָיָה הַמִּפְדֶּה – מִלְּבַד הָעֶזְרָה הַיְּשָׁרָה לֶחָבֵר בְּאֶמְצָעוּת “מִשְׁעָן” – לְגוֹרֵם מֵנִיעַ בּוֹלֵט: דּוֹחֵף, מְסַיֵּעַ, מַמְרִיץ, מַמְשִׁיךְ, יוֹצֵר וּמְחַדֵּשׁ. כִּמְעַט שֶׁלֹא יֵאָמֵן מַה רַבָּה כַּמּוּת הָעֲבוֹדָה שֶׁהוּנְעָה בְּכֹחוֹ. הוּא הוֹרִיד מֵעוֹלַם הַמַּחְשָׁבָה לְעוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה כְּמִילְיוֹן יְמֵי־עֲבוֹדָה. מוּבָן מֵאֵלָיו כִּי לֹא בְּכַסְפֵּי הַמִּפְדֶּה בִּלְבַד נַעֲשׂוּ עֲבוֹדוֹת אֵלֶּה, אַךְ בִּצּוּעָן הוּקַל וְהוּחַשׁ בְּעֶזְרַת הַכֵּלִים אֲשֶׁר הַמִפְדֶּה הָיָה אָב וְשֻׁתָּף לִיצִירָתָם.

כָּל חָבֵר בַּהִסְתַּדְּרוּת רַשַּׁאי לְהַבִּיט בְּגָאוֹן עַל “הַמּוּעָט” הַזֶּה – פִּדְיוֹן הָעֲבוֹדָה – שֶׁהֵנִיעַ אֶת “הַמְּרֻבֶּה”.

כֵּלִים וּמַכְשִׁירִים מְעֵין “בִּצּוּר”, מִשְׂרָדִים קַבְּלָנִיִּים לְחַקְלָאוּת, “אֶבֶן” וַאֲחֵרִים, בִּרְכָּתָם אֵינָה פּוֹסֶקֶת – וְעוֹד נִצְפְּנוּ לָהֶם עֲלִילוֹת בַּיָּמִים הַבָּאִים.

גַּם הָעֵרֶךְ הַמּוּסָרִי שֶׁל פִּדְיוֹן הָעֲבוֹדָה הָרִאשׁוֹן עוֹמֵד וְקַיָּם וּמַשְׁפִּיעַ – גַּם בְּתוֹכֵנוּ, גַּם בַּצִּיּוֹנוּת, גַּם בַיִּשּׁוּב. הָעֻבְדָּה כִּי הַהִסְתַּדְּרוּת מָצְאָה בָּהּ, בַּשָּׁעָה הָרְאוּיָה, אֶת הַכֹּחַ לִתְנוּפָה קִבּוּצִית נֶאֱמָנָה – אֲשֶׁר הֶעֱמִידָה לִרְשׁוּת קֶרֶן חֹסֶר־עֲבוֹדָה שִׁשִּׁים אֶלֶף לִירוֹת, שֶׁנִּגְבּוּ בְּמִפְדֶּה א', נוֹסָף עַל שְׁלֹשִׁים וַחֲמֵשֶׁת אַלְפֵי לִירוֹת שֶׁנִּצְטַבְּרוּ בַּקֶּרֶן עַד אָז – הָיְתָה לְתִפְאֶרֶת לְפוֹעֲלֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.

וְזוֹ שֶׁעָצְרָה בָּנוּ מִלְּהִתְגַּלְגֵּל לַמִּדְרוֹן. אַךְ הַמְּצוּקָה לֹא פַּסָּה – וְהִגַּעְנוּ לְהֶכְרַח שֶׁל תְּנוּפָה שְׁנִיָּה. סוֹד הַבְּרָכָה הַצְּפוּנָה בְּכָל מַאֲמַצֵּינוּ הוּא בְּרִבּוּי הָעוֹנִים. עֲדַיִן אֵין אִתָּנוּ מֵאוֹת אֲלָפִים קְבוּעִים בַּעֲבוֹדָתָם. אַךְ יֵשׁ אִתָּנוּ רְבָבוֹת. וְיַחַד יֵשׁ בָּנוּ כְּדֵי לְהַאֲצִיל כֹּחַ רָב לִתְנוּפָתֵנוּ הַמְאֻחֶדֶת!

סיון תרצ"ז.

---

אַל פְּגִיעָה בְּתִקְוַת עֲתִידֵנוּ!

מאת

דוד רמז

יוֹם אֶחָד בְּמַאי זֶה תָּחֹגְנָה אִתָּנוּ שֵׁשׁ נְקֻדּוֹת כַּפְרִיוֹת חֲלוּצִיּוֹת חֲדָשׁוֹת מֻקָּפוֹת חוֹמוֹת בְּנוֹת־יוֹמָן, בְּאַדְמוֹת צֶמַח וּבֵית־שְׁאָן. בְּמוֹשְׁבוֹת יְהוּדָה, הַשָּׁרוֹן וְהַשֹּׁמְרוֹן, יָחֹגוּ אִתָּנוּ הַשָּׁנָה אֶת הָאֶחָד בְּמַאי כִּשְׁלֹשָׁה־עָשָׂר אֶלֶף פּוֹעֲלִים חַקְלָאִים עִבְרִים – בִּמְקוֹם אַרְבַּעַת אֲלָפִים אֶשְׁתַּקַּד.

בִּנְמַל תֵּל־אָבִיב – כְּמַחֲצִית הָאֶלֶף, וּבִנְמַל חֵיפָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת נַמְלָנִים – עוֹמְסִים בְּכָתֵף וְחוֹתְרִים בְּמָשׁוֹט וּמַדְלִים וּמְשַׁרְבְּבִים בַּמְּנוֹפִים סַבָּלִים, סִירָאִים וְסַוָּרִים.

בִּירוּשָׁלַיִם יָנוּחוּ יוֹם זֶה מֵעֲבוֹדָתָם כְּמֵאָה חוֹצְבִים עִבְרִים בְּמַחְצַבוֹת וּכְמָאתַיִם מְחַצְּצִים בִּמְכוֹנוֹת־חָצָץ וְכַמִּסְפָּר הַזֶּה – בְּקַו יְרוּשָׁלַיִם–תֵּל אָבִיב.

לֹא יָנוּחוּ וְלֹא יִשְׁבֹּתוּ, אֲבָל יָחֹגוּ בְּלִבָּם אֶת הַחַג יַחַד אִתָּנוּ – אֲלָפִים אֲחָדִים שׁוֹמְרִים וְנוֹטְרִים. כִּי לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן וְלֹא יִשְׁבּוֹת שׁוֹמֵר וְנוֹטֵר בִימֵי חֲרָדוֹת אֵלֶּה.

יְחָסִים בֵּינְלְאֻמִּיִּים אֵינָם אֶלָּא תּוֹסֶפֶת לְקִיּוּם לְאֻמִּי. קִיּוּם לְאֻמִּי יָפֶה מַקְרִין יְחָסִים בֵּינְלְאֻמִּיִּים יָפִים – וְחֹסֶר קִיּוּם לְאֻמִּי עַצְמָאִי פֵּרוּשׁוֹ: חֹסֶר עֵרֶך וְחֹסֶר מִשְׁקָל בִּיחָסִים בֵּינְלְאֻמִּיִּים. וְאוֹי לָהֶן, לַמִּפְלָגוֹת, אֲשֶׁר כָּל תֹּכֶן פְּעֻלָּתָן – יְחָסִים בֵּינְלְאֻמִּיִּים.

אֲנַחְנוּ, הַמִּשְׁפָּחָה הָעוֹבֶדֶת הָעִבְרִית בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, חוֹגְגִים הַשָּׁנָה אֶת חַג הָעֲבוֹדָה הָעוֹלָמִי, מִתּוֹךְ הַהַכָּרָה כִּי גּוֹרַל בִּנְיָנֵנוּ הַלְּאֻמִּי וַעֲתִיד קִבּוּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ נָתוּן עַל חֻדָּהּ שֶׁל הַכְרָעָה מְדִינִית חוֹתֶכֶת.

וּמִלֵּב כֻּלָּנוּ יַחַד, מִסְּדוֹם וְעַד כְּפַר־גִּלְעָדִי, בּוֹקֵעַ הַקּוֹל: אַל פְּגִיעָה בְּתִקְוַת עֲתִידֵנוּ! לֹא נַשְׁלֶה אֶת עַצְמֵנוּ: עֲדַיִן לֹא רַבִּים אֲנַחְנוּ. מִסְפָּרֵנוּ הַכַּמּוּתִי עוֹדֶנּוּ דַל. אַךְ שְׁאֵרִית פְּלֵטָה אֲנַחְנוּ לְעַם עַתִּיק קְשֵׁה עֹרֶף, וְאִתָּנוּ שָׁלֹשׁ סְגֻלּוֹת: אֱמוּנָה בְּצִדְקֵנוּ, כֹּחַ הַיְצִירָה וַחֲרָף־נֶפֶשׁ – וּסְבִיבֵנוּ עַם נִרְדָּף וְנַעֲנֶה.> וּבְכֹחַ אֵלֶּה – קָדִימָה!

אחד במאי 1938.

---

לְכָל חַבְרֵי הַהִסְתַּדְּרוּת

מאת

דוד רמז

הַיִּשּׁוּב כֻּלּוֹ – וְצִבּוּר הַפּוֹעֲלִים בְּתוֹכוֹ – גָזַר עַל עַצְמוֹ גַּם בִּתְקוּפַת מְאֹרָעֹות זוֹ, הַחֲמוּרָה וְהָאַכְזָרִית, שְׁמִירַת הַחֹק הַנֶּאֱמָן, הַמְקַיֵּם אֶת מִפְעָלֵנוּ בָּאָרֶץ מִיּוֹם הֱיוֹתוֹ: הִתְגּוֹנְנוּת בְּחֹזֶק יָד – וְלֹא שְׁפִיכַת דָּמִים בְּזָדוֹן, מַעֲנֶה גְבוּרָה לְתוֹקְפִים וּמַעֲנֶה רַךְ לְאַנְשֵׁי־שָׁלוֹם. יוֹם־יוֹם וְלַיְלָה־לַיְלָה מוֹפִיעַ מַעֲנֶה־הַגְּבוּרָה בְּמָאתַיִם וְיוֹתֵר יִשּׁוּבֵי־יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ, בְּתוֹכָם יִשּׁוּבֵינוּ הָחֲדִישִׁים שֶׁבַּחֲדִישִׁים. בְּכָל נְקֻדּוֹת הַמִשְׁמָר לְשׁוֹטְרֵינוּ וְנוֹטְרֵינוּ וְשׁוֹמְרֵינוּ, מִצְּפוֹן הָאָרֶץ וְעַד לִדְרוֹמָהּ, מְאִירָה הַגְּבוּרָה הַטְּהוֹרָה, מוֹפִיעַ עֹז הַנֹּעַר הָעִבְרִי וְהָעוֹבֵד הָעִבְרִי, הַמֵּגֵן לְלֹא חָת עַל כָּל פִּנַּת־יְצִירָה בְּמוֹלַדְתּוֹ. הִתְגּוֹנְנוּתֵנוּ הָאַחֲרָאִית הִיא הַבָּסִיס לִדְרִישָׁתֵנוּ מִן הַמֶּמְשָׁלָה – לָתֵת בְּיָדֵינוּ זַיִן חֻקִּי וְגָלוּי בַּכַּמּוּת הָרְאוּיָה, כְּדֵי עֲמִידָה עַל נַפְשֵׁנוּ. מַעַלְלֵי־הַדָּמִים שֶׁל הַיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים – יִהְיֶה מְחוֹלְלֵיהֶם מִי שֶׁיִּהְיוּ – הֵם מַעֲשֵׂי קָלוֹן וְשִׁגָּעוֹן.

כְּרוּזֵי הַפִּתּוּי הַמְּתוּקִים הַמַּבְטִיחִים “לֶחֶם וְחֵרוּת” וַאֲשֶׁר חֶלְקַת לְשׁוֹנָם כְּחֶלְקַת עוֹר הַנָּחָש – לֹא יִצוֹדְדוּ בְּרִשְׁתָּם אֶת הַפּוֹעֵל. יְדוּעִים לוֹ גִּבּוֹרֵי “הַחֵרוּת” הַלָּלוּ, אֲשֶׁר גַּם בְּחָגְרָם חַרְבָּם, כְּבַיָּכוֹל, לַמִּלְחָמָה בָּחוּץ, תַּכְלִיתָם הִיא פְּנִימִית: לִהַשְׁחִית אֶת הַנֹּעַר, לְצוּדוֹ בִּמְהוּמַת דָּמִים, לַעֲקֹר מִלִּבּוֹ כָּל מוּסָר וְאַחֲרָיוּת, לְמַעַן הַפְנוֹת אֶת נִשְׁקוֹ פְּנִימָה, לִשְׁבִירַת כֹּחַ הַפּוֹעֲלִים וְלִרְמִיסָתָם בְּרֶגֶל בִּרְיוֹנִית.

מְדוּרוֹת הַדָּם הַזְּדוֹנִיּוֹת אֵין בָּהֶן אֶלָּא לְהָאִיר אֶת הַדֶּרֶךְ לַאֲבַדּוֹן. וְקוֹל אֶחָד יַעֲנֶה הַיִּשּׁוּב – וּבְרֹאשׁוֹ צִבּוּר הַפּוֹעֲלִים: הַקֵּץ לַתַּעְתּוּעִים!

תרצ"ח

---

חֲנִיתָה

מאת

דוד רמז

חֲנִיתָה זוֹ נִתְקְעָה בְּלֵב הָעָם. עוֹד טֶרֶם יְסַפְּרוּ עָלֶיהָ רַבּוֹת, רַק מַשֶּהוּ נִלְחַש מִפֶּה לָאֹזֶן. מַשֶּׁהוּ עַל גְּאֻלַּת אַדְמָתָהּ, מַשֶּׁהוּ עַל נְכוֹנוּת מַעְפִּילֶיהָ. אוֹתוֹ מַשֶּׁהוּ הָיָה בּוֹ מִשּׁוּם בְּשׂוֹרָה, כִּי סָטַרְנוּ לִשְׂטַן־הַדָּמִים עַל אַפּוֹ!

הִנֵּה הִנָּן שְׁתֵּי הָרְשֻׁיּוֹת: רְשׁוּת מְקִימֵי אֶרֶץ, הַשָּׂמִים נַפְשָׁם בְּכַפָּם, לְהַחֲזִיר לְעַם גּוֹלֶה עַתִּיק אֶת סַלְעוֹ, אֶת רִגְבֵי עָפַר מוֹלַדְתּוֹ – וּרְשׁוּת מַחֲרִיבֵי אֶרֶץ, זוֹרְעֵי רֶצַח בְּאֶפֶס מַעֲצוֹר, מְזִמַּת זָרִים מַדְרִיכָה קַשְׁתָּם.

הַר וּשְׁמָמָה, וְצָפוֹן וּגְבוּל – חֲנִיתָה! נֵס לָעַזּוּת שֶׁבְּשִׁיבַת צִיּוֹן, לְחִדּוּשׁ בְּרִית גְּבוּרוֹת קֶדֶם. כָּאן נִדְלְקוּ מֵחָדָשׁ וְנִלְחֲמוּ יַחַד כָּל נִיצוֹצוֹת מִפְעָלֵנוּ הַיִּשּׁוּבִי. וְעוֹד שְׁמוּרִים וַחֲתוּמִים בָּהָר עִקְּבוֹת אָבוֹת – מְנוֹרָה חֲקוּקָה בְּאֶבֶן, מַשְׁקוֹף וְצִיּוּרֵי שָׁשַׁר: אֶשְׁכּוֹל וְיוֹנָה – סִמָּן לְבָנִים מְטַפְּסִים וְעוֹלִים. חִזְקוּ, בָּנִים!

אלול תרצ"ח.

---

מַה לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהַצִּיל מִן הַשְּׂרֵפָה וּמִן הַכִּלָּיוֹן?

מאת

דוד רמז

הִנְנִי לְקַדֵּם בְּבִרְכַּת יְדִידוּת אֶת הָאוֹרְחִים, אוֹרְחֵינו מִצֶּ’כוֹסְלוֹבַקְיָה וּמִפּוֹלִין. לַיַּהֲדוּת הַצֶּ’כוֹסְלוֹבַקִית נִכְבַּשׁ מָקוֹם מְיֻחָד בְּחֶבְרָתֵנוּ הַיְּהוּדִית, כְּשֵׁם שֶׁנִּכְבַּשׁ מָקוֹם מְיֻחָד לַמְּדִינָה הַצֶּ’כוֹסְלוֹבַקִית בַּהַכָּרָה הָעוֹלָמִית. זוֹהִי יַהֲדוּת בַּעֲלַת דְּמוּת חֲבִיבָה. אוּלָם מְדִינַת צֶ’כוֹסְלוֹבַקְיָה חֻבְּלָה בִּידֵי הַמְּחַבֵּל הָעוֹלָמִי. טוֹב לִשְׁמוֹעַ כִּי הַיְּחָסִים בֵּין הַצֶּ’כִים לְבֵין הַיְּהוּדִים הֵם גַּם הַיּוֹם טוֹבִים. אַךְ מִי יוֹדֵעַ מַה יֵלֶד יוֹם? מִי יַעֲרוֹב כִּי לֹא יְסֻלְּפוּ יְחָסִים אֵלֶּה וְלֹא יֻרְעֲלוּ בְּזָדוֹן?

וַדַּאי הָיִינוּ רוֹצִים לְקַיֵּם מְסִבָּה זוֹ בִּתְנָאִים אֲחֵרִים. אַךְ עֻבְדָּה מָרָה הִיא וְעָלֵינוּ לְצַיְּנָהּ: יַהֲדוּת הַגּוֹלָה מְחַכָּה עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן. כָּךְ הָיָה בְּגֶרְמַנְיָה, כַּךְ הָיָה בְּצֶ’כוֹסְלוֹבַָקְיָה. וּמִי יוֹדֵעַ מֶַה עָלוּל עוֹד לְהִתְגַּלְגֵּל עָלֵינוּ?

כַּמָּה נַעֲשׂוּ יְהוּדֵי הָעוֹלָם עֲנִיִּים בְּמֶשֶׁךְ שָׁלֹשׁ הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת – עַנִיִּים בְּכֶסֶף וַעֲנִיִּים בְּהַרְגָּשַׁת הַבִּטָּחוֹן הָעַצְמִי! וְאָנוּ כָּאן, בְּאֶרֶץ־יִשְרָאֵל, מִזְדַּעַזְעִים לְכָל מַכָּה וּמַכָּה הַבָּאָה עַל הַגּוֹלָה וְעוֹד יוֹתֵר – לָעֻבְדָּה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים כֵּיצַד לְהִזְדַּעֲזֵעַ וְכֵיצָד לְזַעֲזֵעַ אַחֵרִים.

גַּם אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל כַּיּוֹם – אֳפָקֶיהָ הַמְּדִינִיִּים אֵינָם בְּהִירִים. אֲבָל יֵשׁ לָנוּ חֶשְׁבּוֹן שֶׁל דְּבָרִים, שֶׁיִּתָּכֵן לַעֲשׂוֹתָם כַּיּוֹם, דְּבָרִים יְסוֹדִיִּים הָעֲלוּלִים לְשַׁנּוֹת אֶת פְּנֵי הַמְּצִיאוּת – וְלֹא הַתְּנָאִים הַמְּדִינִיִּים מַפְרִיעִים לָנוּ, כִּי אִם חֹסֶר הַכֶּסֶף.

אוּלַי, בְּטֶרֶם תִּשְׁקְעוּ בְּעִנְינֵי יוֹם־יוֹם, כְּדַאי לָנוּ לְהִתְיַחֵד אִתְכֶם, אַנְשֵׁי־כַּלְכָּלָה וְאַנְשֵׁי־מְדִינִיּוּת וְהוֹגֵי־דֵעוֹת, מִקֶּרֶב יַהֲדוּת צֶ’כוֹסְלוֹבַָקְיָה, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת מַסְקָנָה: מַה לַעֲשׂוֹת כָּעֵת כְּדֵי לְהַצִּיל מִן הַשְּׂרֵפָה וּמִן הַכִּלָּיוֹן? אוּלַי נַצְלִיחַ הַפַּעַם יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הִצְלַחְנוּ בְּשָׁנִים קוֹדְמוֹת – לְהַעֲלוֹת שְׁאֵרִית כֹּחַ יְהוּדִי, לְשֵׁם הַשְׁקָעָה פּוֹרִיָּה בָּאָרֶץ, לְשֵׁם בִּנְיָן עֲדֵי עַָד.

אַל יִקְשׁוּ לָכֶם, אוֹרְחֵינוּ, הַדְּבָרִים הַמְּעַטִּים הָאֵלֶּה. אִם יֵשׁ בָּהֶם מְרִירוּת – הֲרֵי הִיא מְרִירוּת הַגּוֹרָל הַגָּלוּתִי. שְׂאוּ בְּרָכָה לְבָבִית לְבוֹאֲכֶם אַרְצָה. נִשְׁמוֹר עַל אוֹתוֹ יַחַס קָרוֹב שֶׁהָיָה קַיָּם בֵּינֵינוּ בַּעֲבוֹדָה הַצִּיּוֹנִית כָּל הַיָּמִים.

ניסן תרצ"ט.

---

דָּבָר אֶל הַיּוֹצְרִים הַחַקְלָאִים

מאת

דוד רמז

בִּוְעִידַת צִירֵי הַמּוֹשָׁבִים מֶשֶׁק הַהִסְתַּדְּרוּת הוּא “מֶשֶׁק מְעֹרָב”: יֵשׁ לָנוּ עֲנַף חֲרֹשֶׁת, עֲנַף מְלָאכָה, עֲנַף בִּנְיָן, אַךְ פְּרִי הַמּוֹנוֹפּוֹלִין שֶׁלָּנוּ – הַחַקְלָאוּת הָעוֹבֶדֶת. עָלֶיהָ תִּפְאַרְתֵּנוּ. בָּהּ כֹחֵנוּ. לָהּ נְשׂוּאוֹת הָעֵינַיִם. חַקְלָאוּת זוֹ לֹא הִדְבִּיקָה אֶת הָעֲלִיָּה. שָׁנִים צִפִּינוּ לְשׁוּק – וְהִנֵּה בָּא הַשּׁוּק, בָּאָה הַגֵּאוּת. וְאָנוּ לֹא הֶחֱסַרְנוּ מִמֶּנָּה – בִּלְשׁוֹן קַדְמוֹנִים – אֶלָּא כְּכֶלֶב הַמְּלַקֵּק מִן הַיָּם. לֹא יֶרֶק שֶׁלָּנוּ, לֹא בֵּיצִים שֶׁלָּנוּ, לֹא תּוֹצֶרֶת חָלָב שָׁלָּנוּ אוֹכְלִים יְהוּדִים בָּאָרֶץְ. שֻׁלְחָנֵנוּ, רֻבּוֹ כְּכֻלּוֹ, שֻׁלְחַן־חוּץ. וְשֻׁלְחָן זֶה, הֶעָרוּךְ לַגַּד וְלַמְנִי, מְחַנֵּךְ לְהֶפְקֵרוּת. אִלּוּ הִשְׁפַּעְנוּ עַל הַיִּשּׁוּב רֹב יֶרֶק וּבֵיצִים וְחָלָב – הָיִינוּ מְהַפְּכִים אֶת הַכַּמּוּת שֶׁל הָעֲלִיָּה לְאֵיכוּת.

הוּא הַדִּין בִּתְנוּעַת הַבִּנְיָן, הַדּוֹפֶקֶת בְּכֹחַ עָצוּם – וּמִתְפַּרְנֶסֶת כִּמְעַט כֻּלָּה בְּחָצָץ וְָסִיד וְזִיפזִיף נָכְרִי. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁטָחִים אֲחֵרִים. רִאשׁוֹנָה לַחֲשִׁיבוּת הִיא – הַהַסְפָּקָה הָעַצְמִית הַחַקְלָאִית: הַסְפָּקָה עַצְמִית לֹא בִּקְנֵה־מִדָּה שֶׁל מוֹשָׁב אֶחָד וְלֹא שֶׁל אִכָּר יָחִיד, אֶלָּא בִּקְנֵה־מִדָּה שֶׁל יִשּׁוּב, הַמִּתְקַדֵּם בְּגִדּוּלוֹ וְהוֹלֵךְ.

דָּבָר זֶה נִרְאֶה לִי עִקָּר. יִשּׁוּבֵינוּ הַחַקְלָאִיִּים הַקַּיָּמִים הִתְבַּצְּרוּ קְצָת – זוֹהִי אוֹתָה לְקִיקָה שֶׁלָּקַקְנוּ מִן הַיָּם – אַךְ לֹא הָפַכְנוּ שִׁטְחֵי שְׁלָחִין שֶׁבְּיָדֵינוּ, בִּסְבִיבוֹת הַמּוֹשָׁבוֹת וְהֶעָרִים, לְגַנֵּי יֶרֶק וּפְרָחִים, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ הָעֲרָבִים. וּמִן הַפְּרוֹזְדוֹר לְחַקְלָאוּת עוֹבֶדֶת – עֲבוֹדָה חַקְלָאִית שְׂכִירָה בַּמּוֹשָׁבוֹת – יָצָאנוּ לְגַמְרֵי!

בְּמִשְׁקָפַיִם אֵלֶּה נִרְאִים לִי שָׁוִים וְדוֹמִים, לְלֹא הֶבְדֵּל, קִבּוּץ, קְבוּצָה וּמוֹשָׁב. הַחַקְלָאוּת הָעוֹבֶדֶת שֶׁלָּנוּ זָכְתָה לְשָׁעָה גְּדוֹלָה, שֶׁאֵינָה מְצוּיָה בְּשָׁנִים אֵלֶּה בַּאֲרָצוֹת רַבּוֹת, שָׁעָה שֶׁל בִּקּוּשׁ מֵרֹאשׁ – וּלְשָׁעָה זוֹ לֹא נִתַּן מַעֲנֶה חַקְלָאִי הוֹגֵן! מַעֲנֶה זֶה לֹא יָבוֹא מִתּוֹךְ שְׁבָחִים לְעַצְמֵנוּ, וְלֹא מִתּוֹךְ דִּקְדּוּקִים עִם אֲחֵרִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה – לֹא מִתּוֹךְ דִּקְדּוּקִים יְתֵרִים. הוּא עָלוּל לָבוֹא רַק מִתּוֹךְ מָאֲמָץ מְאֻחָד שֶׁל הַהִסְתַּדְּרוּת וְשֶׁל כָּל כֹּחוֹת הַיְּצִירָה הַחַקְלָאִיִּים הַגְּנוּזִים בְּתוֹכָהּ. מִבְּחִינָה זוֹ חֲשׁוּבָה בְּיוֹתֵר הָעֻבְדָּה שֶׁבְּשָׁנִים אֵלּוּ הֵבֵאנוּ לִרְשׁוּתֵנוּ אֶת שִׁטְחֵי הַקַּרְקַע שֶׁל הִתְיַשְּבוּת הָאֶלֶף וְהַדּוֹמִים לָהֶם, אִם גַּם “הַנְּדוּנְיָה” הָיְתָה מְצֻמְצֶמֶת, וְאִם גַּם הָיוּ בְּמִקְרִים רַבִּים “תְּנָאִים” בְּלִי כָּל “נְדוּנְיָה”.

הַקַּרְקַע מִתַּחַת לְרַגְלֵינוּ – וְהַשׁוּק לְנֹכַח פָּנֵינוּ: שְׁנֵי אֵלֶּה צְרִיכִים לַהֲפוֹךְ אֶת “הַתְּנָאִים” לְ“נִשׂוּאִים”. כֵּיצָד? אֵין בֵּינֵינוּ יְחִידִים מַתְוֵי־דְּרָכִים, אַךְ יֵשׁ לָנוּ מַחֲשֶׁבֶת הָרַבִּים וּשְׁכִינַת הָרַבִּים. הַתַּפְקִיד בָּרוּר: הַתְקָנַת הַכֵּלִים הַחַקְלָאִיִּים שֶׁלָּנוּ לְכִבּוּשׁ הַשּׁוּק, תּוֹךְ כְּדֵי צְמִיחָתוֹ וְגִדּוּלוֹ. וְאִם וְעִידָה זוֹ, וְעִידַת צִירֵי הַמּוֹשָׁבִים, תִּפְתַּח אֶת הַסּוֹגְרַיִם בַּשְּׁאֵלָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וּתְנַסֶּה לִמְצוֹא דְּרָכִים לַפִּתְרוֹן – הִיא תְּקַדֵּם אֶת הַצִּיּוֹנוּת. וְזֹאת בִּרְכָּתִי.

טבת ת"ש.

---

הִכּוֹן!

מאת

דוד רמז

בֶּוְעִידָתֵנוּ, אֲשֶׁר יִחַדְּנוּ לְעִנְיְנַי הָיָּמִים הָאֵלֶּה, קָרָאנוּ לְעַצְמֵנוּ וּלְכָל יְהוּדִי בָּאָרֶץ קְרִיאָה קְצָרָה וּפְשׁוּטָה, קְרִיאָה שֶׁל שְׁעַת סַכָּנָה, אוֹתָהּ יִשְׁלַח רַב־הַחוֹבֵל מֵעַל הַמִּצְפֶּה לְאַנְשֵׁי הַסְפִינָה, בַּעֲלוֹת בָּאֹפֶק סִמָּנֵי נַחְשׁוֹל מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא: הִכּוֹן!

לֹא נַחַשׁ גּוֹרָלוֹת, לֹא רִפְיוֹן שַׁלְוָה, לֹא צִלְצְלֵי־תְּרוּעָה – מַעֲשֶׂה!> קוּם וְהִתְנַדֵּב, קוּם וּנְטוֹר, קוּם וּלְמַד לְהִתְגּוֹנֵן, כְּבֵן־מוֹלֶדֶת וּכְאֶזְרָח, קוּם לְמָאֲמַץ עֲבוֹדָה פָּעִיל, קוּם לְשִׁתּוּף נֶאֱמָן עִם הַמִּתְנַדְּבִים לַמַּעֲרָכָה וְלַמִּשְׁמָר, וְלַנֹּעַר, קוּם וְלֵךְ לַשָּׂדֶה, לַמֶּשֶׁק.

הֲיוּכַל הַיִּשּׁוּב, בַּהֲוָיָתוֹ שֶׁל עַכְשָׁו, לְפָאֵר אֶת עַצְמוֹ בִּנְכוֹנוּת שֶׁל מַמָּש שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תֵּאוּם כָּל־שֶׁהוּא לְכֹחוֹ הַגָּנוּז? הֲנוּכַל לְהַגִּיד אֲנַחְנוּ כִּי נְכוֹנִים אָנוּ בִּמְּלוֹא מִדּוֹת הַיְּכֹלֶת הַנְּתוּנוֹת בְּיָדֵינוּ?

נַתְקִין לָנוּ, מֵאֶחָד בְּמַאי זֶה, יְמֵי סְפִירָה לְהוֹסָפַת כֹּחַ לַעֲמִידָתֵנוּ נִשְׁאַל אֶת עַצְמֵנוּ בֹּקֶר בֹּקֶר:

הֲנִתְמַלְּאוּ פְּלֻגּוֹתֵינוּ הַצְּבָאִיּוֹת הַיְּהוּדִיּוֹת מִתְנַדְּבִים וּמִתְנַדְּבוֹת? הֲבָאוּ נוֹטְרִים דַּיָּם? הֲשׁוֹמְרִים אָנוּ אֱמוּנִים לְמִשְׁפְּחוֹת הַמִּתְנַדְּבִים? הַנְכוֹנִים אָנוּ?

אֵין נְסִיגָה לָנוּ. נְקַדֵּם אֶת הֶעָלוּל יוֹם הַמָּחָר

לְהָבִיא עָלֵינוּ – בְּתוֹר כֹּחַ סָדִיר, שׁוֹמֵר חָזוֹן עוֹלָם

וְתִקְוַת עַם וְנֶאְפַּד גְּבוּרָה אַחֲרוֹנָה:

לְעוֹלָם גָּאוּל מִשִּׁעְבּוּדוֹ וּמִדָּמָיו!

לְאַחְוַת עַמִּים עוֹבְדִים בְּנֵי־חוֹרִין!

לְיִשְׂרָאֵל גָּאוּל בְּאַרְצוֹ, אָח לְעַמֵּי עוֹלָם!

אחד במאי, 1939

---

הַמַּעֲפִּילִים לְשֶׁטַח חָדָשׁ

מאת

דוד רמז

אֲנִי מוֹסֵר אֶת רְשׁוּת הַדִּבּוּר לְדֹב הוֹז, כִּי הוּא הָרִאשׁוֹן מִבֵּין חַבְרֵי הַוַּעַד הַפּוֹעֵל שֶׁל הַהִסְתַּדְּרוּת, שֶׁקִבֵּל בְּיָמִים אֵלֶּה תְּעוּדַת טַיָּס מֻסְמָךְ וְהִנְנִי מְבַרְכוֹ עַל כָּךְ. גַּם הֶחָבֵר יִצְחָק בֶּן־יַעֲקֹב מִוַּתִּיקֵי דְּגַנְיָה כָּבַשׁ מִקְצוֹעַ זֶה. הַטַּיִס הַחֲלוּצִי הִתְקַדֵּם בִּתְקוּפָה זוֹ בְּמִדָּה הָרְאוּיָה לִבְרָכָה. הַקְּלוּבִים לִתְעוּפָה וְחֶבְרַת “אֲוִירוֹן” מִצְטָרְפִים יַחַד לְמַעֲשֶׂה, הַמְעוֹרֵר אֶת הָאֹמֶץ וְאֶת הַכִּשְׁרוֹן לְהַעְפִּיל לְשֶׁטַח חָדָשׁ: שֶׁטַח הַשָׁמַיִם.

טבת ת"ש

---

לְעֵמֶק חֵפֶר

מאת

דוד רמז

בְּרָכָה לָךְ, הָאֶרֶץ הַצְּעִירָה, אֶרֶץ חֵפֶר, לִמְלֹאת עֶשֶׂר שָׁנִים לִכְפָרֵךְ הַבְּכוֹר!

לִכְאוֹרָה, אֵין אַתְּ אֶלָּא הֶמְשֵׁךְ פָּשׁוּט לְאוֹתָה רְצוּעַת הַחוֹף, בָּה נִטְּעוּ פֶּתַח־תִּקְוָה וְרִאשׁוֹן־לְצִיּוֹן, רְחֹבוֹת, נֵס־צִיּוֹנָה וַחֲדֵרָה, אַךְ מַה רַב הַהֶבְדֵּל בֵּין יִשּׁוּבֵי הָעֲבוֹדָה הָעַצְמָאִית – הַמּוֹשָׁבִים וְהַקִּבּוּצִים הִכּוּ שֹׁרֶשׁ בָּךְ, מַעֲמִיק וְהוֹלֵךְ, וְנוֹפֵךְ מְלַבְלֵב לִימִינָהּ וְלִשְׂמֹאלָהּ שֶׁל “דֶּרֶךְ הַיָם” שֶׁלָּנוּ – לְבֵין מוֹשְבוֹתֵינוּ הַוְּתִּיקוֹת, מוֹשְׁבוֹת הָעֲבוֹדָה הַשְּׂכִירָה, בָּהֶן עָמְקוּ מִסַּפֵּר יְסוּרֵי הַפּוֹעֵל הָעִבְרִי, בָּהֶן עֲבוֹדָתוֹ תְּלוּיָה לוֹ מִנֶּגֶד יוֹם יוֹם וְשָׁעָה שָׁעָה, וּשְׂכָרוֹ הַזָּעוּם שְׂכַר לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ, הִנֵהוּ מִפְגָּע לְחִצֵּי כָּל מֻמְחִיּוּת מִתְרַבְרֶבֶת, שְׁאוּבָה מִבֵּית־מִדְרָשָהּ שֶׁל עֲבוֹדָה זוֹלָה.

מִי יַעֲלֶה עַל לֵב בְּיָמִים אֵלֶּה דְּבַר יוֹבֵל? אַךְ חַבְרֵי כְּפַר־וִיתְקִין, מֵרִאשׁוֹנֵי עוֹלֵי אֶרֶץ חֵפֶר, בּוֹנֶיהָ וּמְגִנֶּיהָ, מְקִימֵי שׁוֹמְמוּתָהּ וּמַבְרִיחֵי קַדַּחְתָּהּ, מִפְעָלָם מְשֻׁלָּב כְּבָר כְּחֻלִיָּה אֶמָצָעִית בַּשַּׁלְשֶׁלֶת, אֲשֶׁר נֶחֶרְזוּ כְּבָר עָלֶיהָ חֻלִּיּוֹת רַעֲנַנּוֹת, כָּל חֻלִּיָּה – חוֹמָה וּמִגְדָּל. וְאִם בְּמַחֲצִית הָעוֹלָם עוֹלָה מִלִּבֵּנוּ רַק קְרִיאָה אַחַת: “כִּי דִּכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְּצַלְמָוֶת” – תּוֹפִיעַ לָנוּ בָּאָרֶץ, מִתּוֹךְ יְבוּל הַשָּׂדוֹת וְהַגַּנּוֹת הַצְּעִירִים, מְטֻפְּחֵי יְדֵי יְהוּדִים עֲמֵלִים בְּנֵי־חוֹרִין, נֶחָמַת עוֹלָם.

אדר א' ת"ש.

---

לְמֶרְחַבְיָה

מאת

דוד רמז

לִמְלֹאת שְׁלֹשִׁים שָׁנָה לְבִנְיָנָהּ

עָבְרוּ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה מֵאוֹתוֹ יוֹם רוּח וְסַעַר, בּוֹ רָכְבוּ ד"ר א. רוּפִּין וִיהוֹשֻעַ חַנְקִין מֵחֵיפָה לְצִידוֹן – אֳנִיָּה לֹא הִפְלִיגָה בְּאוֹתוֹ יוֹם מִפְּנֵי הַסְּעָרָה וְדֶרֶךְ עֲגָלָה טֶרֶם תִּהְיֶה – כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְבֵּירוּת, בְּהִשְׁתַּדְּלוּתָם לְהַשִּׂיג אִשׁוּר לַאֲדָמָה רִאשׁוֹנָה זוֹ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל, אַדְמַת פוּלִיָּה, שֶׁנִּרְכְּשָׁה לְשֵׁם הַחֲיָאָה וְהַפְרָאָה, מֵאֵת מִשְׁפַּחַת סוּרְסוּק, וּמוֹשֵׁל הַמָּחוֹז הַתֻּרְכִּי בַּיָמִים הָהֵם, הַקַּיְמַקַם בְּנַצֶּרֶת, מֵאֵן לָתֵת הַסְכָּמָתוֹ לְעֻבְדָּה זוֹ וְאַף הֵבִיא שׁוֹטְרִים וְגֵרֵשׁ מִן הַמָּקוֹם אֶת הָעוֹבְדִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁבָּאוּ אֵלָיו, וְגַם לְאַחַר הָאִשּׁוּר מִן הַמֶּמְשָׁלָה הַמֶּרְכָּזִית בְּקוּשְׁטָא לֹא חָדַל לְהָצִיק לִמְחַיֵּי הַשְּׁמָמָה וְלִרְדֹּף אוֹתָם כְּכָל אֲשֶׁר יָכֹל.

לֹא קִבְּלוּ עֻבְדָּה זוֹ וְלֹא הִשְׁלִימוּ אִתָּהּ גַּם “תַּקִּיפֵי” הַסְּבִיבָה, רָאשֵׁי חָמָס וָשֹׁד, אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם עַל כָּל עֵמֶק יִזְרְעֶאל, וְלֹא יָכְלוּ לִרְאוֹת בְּעַיִן טוֹבָה יִשּׁוּב עִבְרִי שׁוֹכֵן בָּדָד בָּעֵמֶק וְאֵינוֹ נִזְקָק לְחָסוּתָם וְהַשְּׁמִירָה עָלָיו אֵינָהּ נִמְסֶרֶת לְיָדָם, כְּמִנְהַג הַמּוֹשָׁבוֹת בַּגָּלִיל עַד הָעֵת הַהִיא, עֵת קוּם “הַשּׁוֹמֵר”. וְהַיִּשּׁוּב הַקָּטָן לֹא יָדַע שָלֵו.

“בְּט”ו בִּשְׁבָט תַּרְעַ“א – מְסַפֵּר יוֹסֵף רַבִּינוֹבִיץ בְּחוֹבַרְתּוֹ עַל “מֶרְחַבְיָה” – נָפַל הַקָּרְבָּן הָרִאשׁוֹן שֶׁל הִתְיַשְּׁבוּתֵנוּ בָּעֵמֶק, יְחֶזְקֵאל נִיסָנוֹב ז”ל. הוּא וַחֲבֵרוֹ נָתָן בֶּרְגְמַן הָלְכוּ בַּעֲגָלָה לְיַבְנְאֵל לְהָבִיא אִינְוֶנְטָר שֶׁהוּכַן לַמֶּשֶק הֶחָדָשׁ בְּמֶרְחַבְיָה. הַדֶּרֶךְ בֵּין שָׂרוֹנָה לְבֵין בֵּית־גַּן נֶחְסְמָה עַל יְדֵי שׁוֹדְדִים. חֲבֵרֵינוּ פִּנּוּ לָהֶם דֶּרֶךְ בְּתוֹךְ מְטַר יְרִיּוֹת, וְאַחַד הַכַּדּוּרִים פִּלַּח אֶת רֹאשׁוֹ שׁל יְחֶזְקֵאל נִיסָנוֹב, שֶׁבָּא אֵלֵינוּ צָעִיר, מְלֵא מֶרֶץ וֶאֱמוּנָה, מֵהָרֵי קַוְקַז וְשָׂם לוֹ לְמַטְרַת חַיָּיו – הֲגָנָה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.

מָרְדָה גַּם הַשְּׁמָמָה עָצְמָהּ וְשָלְחָה בַּמִּתְיַשְּׁבִים אֶת כָּל תַּחֲלוּאֶיהָ – קַדַּחַת, טִיפוּס, דִיזֶנְטֶרִיָּה, מַחֲלוֹת עַיִן וּמַחֲלוֹת עוֹר. מַיִם טוֹבִים לִשְׁתִיָּה לֹא הָיוּ, אַךְ בִּצּוֹת הַמְּאֵרָה הֵכִילוּ דֵי רְטִיבוּת לְפַרְנָסַת הָאֲנוֹפֶלֶס. וְהַשְּׁמָמָה גָּזְלָה אֶת שֶׁלָּהּ. בֵּין קָרְבְּנוֹת הַמַּחֲלָה הָרִאשׁוֹנִים הָיָה גַּם שְׁלֹמֹה כֹּהֵן, עֶלֶם בֶּן 17 שָׁנָה, בַּעַל עֵינֵי תְּכֵלֶת וּפָנִים אֲצִילִים. הוּא בָּא אֵלֵינוּ מִסְּטַנִיסְלַב. אָבִיו־זְקֵנוֹ – רֹאשׁ הָעִיר סְטַנִיסְלַב – לִוָּה אֶת נֶכְדּוֹ הַצָּעִיר אַרְצָה וְשָׁלַח אֶת בִּרְכָתוֹ לְאֶרֶץ הַקֹּדֶש… שַׁתְקָן הָיָה וּמָסוּר לַמָּקוֹם לְלֹא גְבוּל. הוּא הָעֳבַר לְחֵיפָה… אוּלָם אֶת כְּפָרוֹ לֹא שָׁב לִרְאוֹת עוֹד". בָּנִים שָׁבִים לִגְּבוּלָם מִקַּוְקַז וּמִסְּטַנִיסְלַב – קָרְבָּנָם נִרְצָה. נִצְחוּ הַמְּחַיִּים. נִצַּח הָרָצוֹן הַטָּהוֹר, הָאֱמוּנָה בְּצִדְקַת הַמַּעֲשֶׂה, הַהַתְמָדָה. מֶרְחַבְיָה שׁוֹקֶקֶת חַיִּים וַעֲבוֹדָה. גִּבְעוֹתֶיהָ צוֹפוֹת פְּנֵי עֵמֶק־יִזְרְעֶאל הַשּׁוֹקֵק חַיִּים וַעֲבוֹדָה.

הַמַּמְשִׁיכִים בְּבִנְיַן מֶרְחַבְיָה שָׂמִים פְּנֵיהֶם אֶל עֵבֶר הַהַתְחָלָה שֶׁמִּלִּפְנֵי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאוֹמְרִים לְהַקְרִין מוּל פְּנֵי מַנִּיחֵי הַיְסוֹד מִזִּיו חֵן הַהֶמְשֵׁךְ הַנֶּאֱמָן.

נִתְבָּרֵךְ כֻּלָּנוּ יַחַד, בְּתוֹךְ אֲפֵלַת הַיָּמִים הָאֵלֶּה, בַּמִּפְעָל הָאֶחָד הַחַי וּמְחַיֶּה, אֲשֶׁר חֲזוֹנוֹ אַחֲוַת עַמִּים וְאַחֲוַת עוֹבְדִים וּגְאֻלַּת יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ עוֹלָם מְשֻׁחְרָר מִמְּצוּקוֹתָיו.

אייר תש"א

---

עִם הַמַּתָּנָה

מאת

דוד רמז

מַתְּנַת הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי בֶּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הֵם הַכֵּלִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר בֶּחָצֵר הַזֹּאת, הַמְיֻעָדִים לְס.ס.ס.ר.

אַמְבּוּלַנְס בַּאֲמֵרִיקָה – עֶרְכּוֹ כַּסְפִּי בִּלְבָד. אַמְבּוּלַנְסִים אֵלֶּה הַמֻּצָּגִים כָּאן יֵשׁ לָהֶם בְּעֵינֵינוּ עֵרֶךְ נוֹסָף, כִּי הֵם פְּרִי תּוֹצַרְתָּהּ שֶׁל הַתַּעֲשִׂיָּה הָעִבְרִית הַחֲלוּצִית הַצְּעִירָה. וְלֹא הַכֵּלִים עַצְמָם בִּלְבַד, כִּי אִם גַּם צִיּוּד הַמִּלּוּאִים שֶּׁבִּפְנִים – רֻבּוֹ הַמַּכְרִיעַ פְּרִי עֲמַל יָדֵינוּ וְתוֹצַרְתֵּנוּ הוּא.

בִּמְּסִבּוֹת אֲחֵרוֹת, בַּיָּמִים שֶׁבֵּין מִלְחֶמֶת־הָעוֹלָם הַקּוֹדֶמֶת לְזוֹ, בִּשְׁנַת 1924 רָאִינוּ עִנְיָן לִשְׁלוֹחַ לְרוּסְיָה אֶת פְּרִי הַמֶּשֶק הַחַקְלָאִי הַחֲלוּצִי הַפּוֹעֲלִי בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְהַתּוֹצֶרֶת הַחַקְלָאִית שֶׁלָּנוּ הֻצְּגָה בַּתַּעֲרוּכָה בְּמוֹסְקְבָה וְעָלֶיהָ הוּנַף הַדֶּגֶל הַלְּאֻמִּי שֶׁלָּנוּ – הַדֶּגֶל הַכָּחֹל־לָבָן. שְׁלִיחֵינוּ לְהוֹבָלַת הַתּוֹצֶרֶת הַזֹּאת הָיוּ אָז: דָוִד בֶּן־גֻּרְיוֹן, בַּיָּמִים הָהֵם מַזְכִּיר הַהִסְתַּדְרוּת הַכְּלָלִית שֶׁל הָעוֹבְדִים הָעִבְרִים בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, כַּיּוֹם יוֹשֵׁב־רֹאשׁ הַנְהָלַת הַסּוֹכְנוּת הַיְּהוּדִית, וְהֶחָבֵר מֵאִיר רוּטְבֶּרְג, מְנַהֵל “הַמַּשְבִּיר” אָז. בַּתְּנָאִים שֶׁל הַיּוֹם, בִּימֵי מִלְחָמָה, מְרֻצִּים אָנוּ לִשְׁלוֹחַ אֶת פְּרִי הַתּוֹצֶרֶת הַחֲרָשְׁתִּית שֶׁלָּנוּ בְּצוּרַת מַתָּנָה – כֵּלִים לְעֶזְרָה לֶחָזִית, אֲשֶׁר יַבִּיעוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֵינוּ אֶת בִּרְכָתֵנוּ לַעֲמִידַת הַגְּבוּרָה שֶׁל הַצָּבָא הָאָדֹם בְּמַעַרְכוֹת הַמִּלְחָמָה.

גַּם אֲנַחְנוּ נִלְחָמִים כְּשֵׁם שֶׁנִּלְחֶמֶת רוּסְיָה הַסּוֹבֵיטִית. גַּם בָּנֵינוּ וּבְנוֹתֵינוּ עוֹמְדִים כְּלוֹחֲמִים דְּגוּלִים, כְּמִתְנַדְּבִים וּמִתְנַדְּבוֹת, בְּמַעַרְכוֹת הַמִּלְחָמָה. אֲנִי רוֹאֶה כָּאן אֲחָדִים הַמְיַצְּגִים אֶת הַמִּתְנַדְּבִים וְהַמִּתְנַדְּבוֹת. כְּכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר גֹּרְשׁוּ מִנַּחֲלָתָם וּמִבֵּיתָם וְהָלְכוּ בַּגּוֹלָה – אָנוּ מְקַוִּים לְהַחֲזָרַת חֵרוּתֵנוּ וְעַצְמָאוּתֵנוּ. רַק לְבָבוֹת קְטַנִּים, יוֹתֵר נָכוֹן: נַעֲוֵי־לֵב בְּכָל עַם וָעָם, יְכוֹלִים לִגְרוֹס חֵרוּת וְעַצְמָאוּת לְכָל עַם – מִחוּץ לְעַמָּם. אֲנַחְנוּ נוֹכַחְנוּ כִּי אֵין חֵרוּת אֵין עַצְמָאוּת בְּלִי רִכּוּז עַצְמָאִי, בְּלִי כֹּחַ עַצְמָאִי, בְּלִי בִּטָּחוֹן עַצְמָאִי.

הִנֵּה שֻׁלְחָה בָּנוּ הַיּוֹם פִּתְקַת־הַקֶּלֶס הַמִּשְׁתּוֹלֶלֶת הַהִיטְלֶרִית: “מֵת בַּדֶּרֶךְ לְפִתְרוֹן שְׁאֵלַת הַיְּהוּדִים” – פִּתְקָה הַמְּלַוָּה אֶת אֵפֶר הַנִרְצָחִים. אֲנַחְנוּ מְקַוִּים כִּי קָרְבְּנוֹתֵינוּ, הָעוֹלִים עַל קָרְבְּנוֹת כָּל עַם, וּגְבוּרַת לוֹחֲמֵינוּ, שֶאֵינָהּ נוֹפֶלֶת מִגְּבוּרַת לוֹחֲמָיו שֶׁל כָּל עַם וָעָם – אֵלֶּה לֹא הָיוּ לְחִנָּם. וַאֲנַחְנוּ רוֹצִים לְהַאֲמִין כִּי רוּסְיָה הַסּוֹבֵיטִית, עִם נִצְחוֹנָהּ עַל הִיטְלֶר, תִּהְיֶה בֵּין הַגּוֹרְמִים הָאִינְטֶרְנַצִיּוֹנַלִיִּים הַמְסַיְּעִים לָנוּ לְהַחֲזָרַת חֵרוּתֵנוּ בַּמּוֹלֶדֶת הַזֹּאת. אָנוּ נִלְחָמִים הַיּוֹם וְנִלָּחֵם מָחָר עַל חֵרוּתֵנוּ זוֹ. אָנוּ רְאוּיִים לָהּ לֹא פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר כָּל עַם אַחֵר בָּעוֹלָםִ!

מְרֻצִּים אֲנַחְנוּ כִּי גַם בָּתֵּי־הָחֲרֹשֶׁת, גַּם בָּתֵּי־הַמַּדָּע שֶׁלָּנוּ – הָאוּנִיבֶרְסִיטָה וְהַתֶּכְנִיּוֹן – לֹא רַק הִפְתִּיעוּ אֲחֵרִים, כִּי אִם הִפְתִּיעוּ גַּם אוֹתָנוּ בְהֶשֵּׂגֵיהֶם הַחֲשׁוּבִים, שֶׁהֶעֱמִידוּ לְשֵׁרוּת הַמִּלְחָמָה. אֲבָל מִחוּץ לָזֶה, שָׁלַחְנוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף מִתְנַדְּבִים וּמִתְנַדְּבוֹת לַמַּעֲרָכָה. הַבֹּקֶר יָשַׁב לְפָנַי בְּחַדְרִי חָבֵר אֶחָד חַיָּל, מִפּוֹעֲלֵי נְמַל תֵּל־אָבִיב, מִפְּלֻגָּה שֶׁל סַוָּרִים יְהוּדִים בִּנְמַל טְרִיפּוֹלִי. וִינְסְטוֹן צֶ’רְצִ’יל בִּשְׁעַת בִּקּוּרוֹ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, שָׁמַע עַל עֲבוֹדָתָם, הֻגַּד לוֹ מָה אֲנָשִׁים אֵלֶּה עוֹשִׂים וּמֶה עָשׂוּ בַּשָׁעוֹת הַחֲמוּרוֹת, שְׁעוֹת הַהַכְרָעָה – וְהוּא בִּקֵּש לְהַגִּיד לַבַּחוּרִים הָאֵלֶּה כִּי “הֵם פּוֹרְקִים הִיסְטוֹרְיָה” “They are unloading history”. כֵּן הִגִּיעוּנוּ בְּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים הֵדֵי הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ, בִּימֵי הַהֲלִיכָה לַמַּעֲרָכָה וְלַנִּצָּחוֹן, עַל־יְדֵי הַפְּלֻגּוֹת הָעִבְרִיּוֹת מִבֵּין סַפָּקֵי הַמַּיִם, אֲשֶׁר מִלְחֶמֶת הַמִדְבָּר תְּלוּיָה בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ הַיְהוּדִים תְּלוּיִּים בַּמִדְבָּר בִּבְאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם. הָאַגָּדָה מְסַפֶּרֶת כִּי הַבְּאֵר הַזֹּאת נִתְגַּלְגְּלָה עִם הַמַּחֲנֶה – וְכָךְ יָכְלוּ לַעֲבֹר אֶת הַמִּדְבָּר. סֻפַּר לָנוּ עַל יְדֵי חָבֵר אֶחָד מְהֵימָן, מִן הָחַיָּלִים, שֶׁהָיָה בְּעַצְמוֹ בְּתוֹךְ הַפְּלֻגָּה הַזֹּאת, כִּי לֹא הָיָה מִקְרֶה שֶׁל אִחוּר רְגָעִים אֲחָדִים לַמּוֹעֵד. לֹא הָיָה מִקְרֶה שֶׁהָאֲנָשִׁים יִרְצוּ לְהִשָּׁאֵר מֵאֲחוֹרֵי הַפְּלֻגָּה הַמִּתְקַדֶּמֶת – אִם בְּתוֹר חוֹלִים, אִם בְּתוֹר עֲיֵפִים. לֹא הָיָה דָּבָר כָּזֶה. לֹא רָצוּ לְפַגֵּר וְהָלְכוּ עִם הַחָזִית.

אֶת הָאַמְבּוּלַנְסִים הָאֵלֶּה וְאֶת הַכֵּלִים הָאֵלֶּה מְלַוָּה בְּדַרְכָּם לְרוּסְיָה בִּרְכַּת לְבָבוֹת אַמִּיצִים, לְבָבוֹת נֶאֱמָנִים לְעַמָּם, לְבָבוֹת הַהוֹלְמִים עִם חֲזוֹן הָעָם, עִם חֲזוֹן הָעוֹלָם, עִם חֲזוֹן הַגְּאֻלָּה, לְבָבוֹת בָּנִים בּוֹנִים, אֲשֶׁר נִלְחֲמוּ יִלָּחֲמוּ וְיַעַמְדוּ עַל זְכוּתָם לִחְיוֹת כְּעַם בֵּין כָּל הָעַמִּים בָּעוֹלָם, לְבַל יוּכְלוּ עוֹד לְהִתְעַלֵּל בָּנוּ כְּפִי שֶׁמִּתְעַלְּלִים בָּנוּ הַיּוֹם.

אֵין אִתָנוּ יוֹדֵעַ חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מָחָר. אֵין אִתָּנוּ יוֹדֵעַ אֲפִילוּ חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל הַמָּחָר הַקָּרוֹב. הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁל הָעוֹלָם הוּא מְסֻבָּךְ לִבְלִי שִׁעוּר. אֲבָל בְּתוֹךְ הַחֶשְׁבּוֹן הַמְּסֻבָּךְ הַזֶּה יֵשׁ נְקֻדָּה אַחַת בְּרוּרָה: אֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ. שׁוּם הִתְבַּטְּלוּת מִפְּנֵי אֲחֵרִים! לָנוּ, לְפוֹעֲלֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְלַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, יֵשׂ הַכָּרָה כִּי מִבְּלִי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ שִׁלְטוֹן וּמִבְּלִי שֶׁיִּהְיוּ לָנוּ תְּנָאִים אֲשֶׁר יָקֵלּוּ וַאֲשֶׁר יְעוֹדְדוּ מַאֲמַצֵּינוּ, עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ אֶת חֶלְקֵנוּ בְּתוֹר אַחַד הַגּוֹרְמִים הַצְּנוּעִים בְּמַעֲרֶכֶת הָעוֹלָם – גַּם בְּשֵׁרוּת הַתַּעֲשִׂיָּה, גַּם בְּשֵׁרוּת הַחַקְלָאוּת, גַּם בְּשֵׁרוּת הַתַּחְבּוּרָה וְגַם בַּמַּאֲמַצִּים הַיְּשִׁירִים שֶׁל הַמִּתְנַדְּבִים וְהַמִּתְנַדְּבוֹת.

אַחַד הַתַּפְקִידִים שֶׁל הַלִּיגָה V הוּא: לִמְצוֹא אֶת הַדֶּרֶךְ לְסַלֵּק מֵעַל הַיְּחָסִים בֵּין הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וּמִפְעָלוֹ, בֵּין הַפּוֹעֲלִים הָעִבְרִים בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וִיצִירָתָם וַחֲזוֹנָם – לְסַלֵּק בֵּין אֵלֶּה לְבֵין רוּסְיָה הַסּוֹבֵיטִית כָּל אִי־הֲבָנָה, כָּל סֶלֶף. וּכְמוֹ שֶׁהִנְּנוּ, עַל כָּל הָעֹמֶס הַגָּדוֹל שֶׁל הַתִּקְוָה וְשֶׁל הַזַּעַם וְשֶׁל מַאֲמַצִּים נוֹאָשִׁים שֶׁל עַם, אֲשֶׁר שְׁאֵרִיתוֹ הָאַחֲרוֹנָה נִתְכַּנְּסָה כָּאן, נַעֲמוֹד זְקוּפֵי קוֹמָה גַּם בִּפְנֵי עַמֵּי רוּסְיָה.

וְתַרְשׁוּנִי לְסַיֵּם בְּהַבָּעַת מִשְׁאָלָה אַחַת, אֲשֶׁר אוֹתָה הִבַּעְתִי בַּכִּנוּס הָרִאשׁוֹן שֶׁל לִיגָה V, לִפְנֵי שְׁלִיחֵי ס.ס.ס.ר. שֶׁבָּאוּ אֵלֵינוּ אָז מֵאַנְקָרָה:

כִּי נַגִּיעַ עוֹד בִּימֵי הַמִּלְחָמָה – כְּכָל אֲשֶׁר תִּקְצַר וּכְכָל אֲשֶׁר תֶאֱרַךְ – בִּיחָסֵינוּ עִם הַשִּׁלְטוֹן הַסּוֹבֵיטִי בְּרוּסְיָה לִשָׁלָב שֶׁל עֶזְרָה הֲדָדִית, וְשֶׁהַחָזִית בַּמִּלְחָמָה שֶׁלָּנוּ כָּאן – בַּחֲרֹשֶׁת, בַּחַקְלָאוּת, בַּהִתְנַדְּבוּת, בַּגִּיּוּס – תְּ חֻזַּק עַל יְדֵי עֲלִיַּת יְהוּדִים מֵרוּסְיָה. וִיהְיוּ בַּעֲלֵי גִילִים כָּאֵלֶּה שֶׁאֵינָם בָּאִים בְּחֶשְׁבּוֹן לְאֵיזֶה מַאֲמָץ מִלְחַמְתִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ רוּסְיָה הַסּוֹבֵיטִית: גַּם יְלָדִים שֶׁטֶּרֶם בָּגְרוּ, זְקֵנִים וְנָשִׁים. אָנוּ נְכוֹנִים לְקַבֵּל אוֹתָם בְּאוֹתוֹ רָצוֹן חַי וּבְאוֹתָם גַּעְגּוּעִים, בָּהֶם נְכוֹנִים אֲנַחְנוּ לְקַבֵּל יְהוּדִים מִכָּל אֶרֶץ וּמִכָּל מְדִינָה: לֹא רַק מִן הָאֲרָצוֹת, שָׁם הַיְּהוּדִים נִרְדָּפִים, כִּי אִם גַּם מֵאֲרָצוֹת כְּאֲמֵרִיקָה וּכְאַנְגְּלִיָּה וְכִדְרוֹם אַפְרִיקָה, אֲשֶׁר יְהוּדֶיהָ מוּכָנִים לְחַזֵּק מִשָּׁם אֶת חָזִיתֵנוּ.

אדר ב' תש"ג

---

עוֹלָם הַיֹּשֶׁר עוֹמֵד עַל דָּמֵנוּ...

מאת

דוד רמז

עָרוּךְ מִקְלָט לְתַפְקִידוֹ – וְאֵין מְחַבֵּר בֵּינוֹ לְבֵין הַמֻּסְגָּרִים לַמָּוֶת. בְּמִבְרַק מוֹעֶצֶת הַפּוֹעֲלוֹת מִתְּחִלַּת דֶּצֶמְבֶּר 1942 לְאִגּוּדֵי הַנָּשִׁים בְּאַנְגְּלִיָּה לַאֲחָדוֹת מִנּוֹשְׂאוֹת הַדֶּגֶל שֶׁל תְּנוּעַת הַפּוֹעֲלִים וְשֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת הַלּוֹחֶמֶת לְחֵרוּתָהּ – נֶאֱמַר:

“עַם עַתִּיק מִמַּנִיחֵי הַיְסוֹד לַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית נִשְׁמָד וְהוֹלֵךְ. עֲשׂוּ כָּל הָאֶפְשָׁרִי כְּדֵי לְהַזְהִיר אֶת הָרוֹצְחִים הַנַּאצִיִּים, שֶׁיַּפְסִיקוּ אֶת הַשְׁמָדַת עַמֵּנוּ הַבִּלְתִּי־מוּגַן וְאֶת שְׁחִיטַת הַיְלָדִים, עִזְרוּ לְהַצִּיל יְלָדִים מִזְּוָעוֹת וּלְהֲבִיאָם לִמְקוֹם מִבְטָחִים”.

מֵאָז נִגְבּוּ בָּאָרֶץ עֵדֻיּוֹת רִאשׁוֹנוֹת מִפִּי נִמְלָטִים וְנִצּוֹלִים, בְּשִׁלְהֵי שְׁנַת 1942, אֵינָה פּוֹסֶקֶת הָאַזְעָקָה. הִיא פּוֹרֶצֶת מִשָּׁם, מִגֵּיא הַמָוֶת עַצְמוֹ, אֲשֶׁר הִתְמָרְדוּת נוֹאֶשֶׁת וּמְסִירוּת־נֶפֶשׁ מְאִירוֹת אֶת מַחֲשַׁכָּיו הַתְּהוֹמִיִּים וְנֹגַהּ לַהֲבָן הוֹפִיעַ עָלֵינוּ בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים. הִיא נִשְׁלַחַת מִכָּאן, מִן הַמִּקְלָט הַמַּצִיל וְקוֹלֵט עֲשָׁרוֹת וּמֵאוֹת, וְהָיָה עָלוּל לְהַצִּיל וְלִקְלוֹט אֲלָפִים וּרְבָבוֹת. הִיא בּוֹקַעַת מִקְּצוֹת הַיַּהֲדוּת בָּעוֹלָם שֶׁמִּחוּץ לְיַבֶּשֶׁת אֵרוֹפָּה וּמִלֵּב טוֹבֵי הָאָדָם בְּדוֹר־הַדָּמִים, וַעֲדַיִן לֹא נִרְאֶה סִמָּן כָּל־שָׁהוּא לְמַעֲשֶׂה שֶׁל מַמָּשׁ מִצַּד הַמַּעֲצָמוֹת הָאַדִּירוֹת וְשַׁלִּיטֵיהֶן. עֲדַיִן לֹא הֻגַּד לְשׁוּם אֶרֶץ נֵיטְרָלִית, אֲשֶר גְּבוּל מְשֻׁתָּף לָהּ עִם שִׁטְחֵי הַכִּבּוּשׁ הַנַּאצִי: “הֱוִי סֵתֶר לָמוֹ מִפְּנֵי שׁוֹדֵד, נוֹדֵד אַל תְּגַלִּי!” עֲשִׂי חוֹבָתֵךְ וְאָנוּ עֲרֵבִים לָךְ! עֲדַיִן לֹא הֻדְגְּלָה אַף אֳנִיָּה אַחַת לְשֵׁם הַצָּלָה, לְשֵׁם קִיּוּם מִצְוַת הַחֹק הָאֱנוֹשִׁי הָעוֹלָמִי – חֹק הַהַצָּלָה.

וְאֵין חֲסֵרוֹת אֳנִיּוֹת, וְאֵין חָסֵר דָּבָר מִלְבַד הָרָצוֹן הַטּוֹב לְחַבֵּר אֶת קְצֵה הָעֱנוּת עִם קְצֵה הַפְּדוּת וּלְמַמֵּשׁ בִּפְעֻלָּה חַיָּה – וּלְאַלְתֵּר – אֶת הַנָּתוּן לְמִמּוּשׁ. וְהִנֵּה הֶהָמָן הַנַּאצִי אָץ לְהַשְׁמִידֵנוּ וְעוֹלַם הַיּשֶׁר עוֹמֵד עַל דָּמֵנוּ כְּמִין סְדוֹם שֶׁל צַדִּיקִים, וּמִתְמַהְמֵהַּ לְהַצִּילֵנוּ.

כֹּל עוֹד מַצָּב זֶה קַיָּם אֵין לָנוּ דָּבָר לְהַגִּיד לְעַצְמֵנוּ בְּשׁוּם יוֹם בֵּינְלְאֻמִּי אֶלָּא זֹאת. וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאֵין לָנוּ לְהַגִּיד אֶלָּא זֹאת בַּיּוֹם הַבֵּינְלְאֻמִּי לַפּוֹעֶלֶת, הַמְּיֻעָד לְסַמֵּל אֶת מֵיטַב קִיּוּם הָחוֹבָה וְאֶת מֵיטַב הָרֶגֶשׁ הָאֱנוֹשִׁי. נְשַׁנֵּן זֹאת לְעַצְמֵנוּ – קֹדֶם כֹּל: לְמַעַן דַּעַת, לְמַעַן הַכִּיר אֶת הָאֱמֶת כַּהֲוָיָתָהּ.

שֵׁנִית: לְמַעַן הוֹסִיף זְעוֹק, הוֹסִיף קְרוֹא לִקְהַל הָעַמִּים בְּמַעַרְכוֹת הַבְּרִית וְלָעַמִּים הַנֵּיטְרָלִיִּים, לְפוֹעֲלוֹתֵיהֶם וּלְפוֹעֲלֵיהֶם, לִצְעִירֵיהֶם וְלזִקְנֵיהֶם וּלְכָל אִישׁ וְאִשָׁה, נֶאֶמְנֵי חֹק אָדָם וַחֲזוֹנוֹ, בַּאֲשֶׁר הֵם. שְׁלִישִׁית – לְמַעַן זְכוֹר!

אדר ב' תש"ג

---

שְׁתֵּי לֶהָבוֹת

מאת

דוד רמז

בִּישִׁיבַת הַוַּעַד הַפּוֹעֵל שֶׁל הַהִסְתַּדְּרוּת הַיָּמִים הָאֵלֶּה מוּאָרִים בְּאוֹר שְׁתֵּי לְהָבוֹת הַשּׂוֹרְפוֹת אֶת הַלֵּב: וַרְשָׁה־פּוֹלִין – לְהָבָה אַחַת, וְהַשְּׁנִיָּה – אֵי־שָׁם בְּלֵב הַיָּם, בְּמַעַרְכוֹת הַמִּלְחָמָה. נְיַחֵד אֶת עַצְמֵנוּ, בִּפְתִיחַת הַיְּשִׁיבָה, עִם שַׁעְתָּם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל חַיָּלֵינוּ, אֲשֶׁר הַפְּצָצָה הַיַּמִּית לָקְחָה אוֹתָם מְאִתָּנוּ, וְעִם שַׁעְתָּם שֶׁל נוֹקְמֵי הַהַשְׁמָדָה, אֲשֶׁר הֶעֱלוּ אֶת עַצְמָם לְגַרְדֹּם הַהִתְגּוֹנְנוּת וַאֲשֶׁר יָרְקוּ בְּאֵשׁ בִּפְנֵי הַמְרַצְּחִים מִשֶּׁנִּתַּן בְּיָדָם נֶשֶׁק כָּלְשֶׁהוּ. אֵלֶּה וָאֵלֶּה לוֹחֲמֵי מִלְחֶמֶת יִשְׂרָאֵל. הַ“מְּנַצְּחִים”, אֲשֶׁר הִכְרִיעוּ לַטֶּבַח אֶת יַהֲדוּת פּוֹלִין וְאֶת גֵּיטוֹ וַרְשָׁה – יִנֻצָּחוּ. בָּזֶה אֵין סָפֵק. אֲבָל אֵין דַּי בְּמַפַּלְתָּם. הָעָם אֲשֶׁר בָּנָיו וּבְנוֹתָיו עָלוּ וְעוֹלִים בְּלַהֲבוֹת פּוֹלִין וַאֲשֶׁר בָּנָיו עוֹמְדִים בְּמַעַרְכוֹת הַמִּלְחָמָה בַּיָּם, בַּיַּבָּשָׁה וּבָאַוִּיר – אֲנַחְנוּ – תּוֹבְעִים לָנוּ אֶת הַזְּכוּת לֹא לִהְיוֹת אֲבֵלִים בֵּין הַמְּנַצְּחִים. וְיֵשׁ רַק גְּמוּל הִיסְטוֹרִי אֶחָד לַחֲלָלֵינוּ כָּאן וָשָׁם – הַמְרֻבִּים וְהַיְּקָרִים: תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיַן עֲתִידוֹ בְּמוֹלַדְתּוֹ.

סיון תש"ג.

---

בְּמִשְׁפַּט סִירְקִין־רַיְכְלִין

מאת

דוד רמז

קָרָאנוּ הַבֹּקֶר בָּעִתּוֹנִים כִּי הַקַּטֵּגוֹר שֶׁל בֵּית־הַדִּין הַצְּבָאִי מַיּוֹר בַּקְסְטֶר אָמַר בִּנְאוּם הַנְּעִילָה שֶׁלּוֹ, בְּמִשְׁפַּט סִירְקִין־רַיכְלִין, כִּי הִסְתַּדְּרוּת הָעוֹבְדִים הָעִבְרִית הַכְּלָלִית “יֵשׁ לָהּ מִשְׁמַעַת נַאצִית עַל חֲבֵרֶיהָ”.

הַנֻּסְחָאוֹת הַנְּתוּנוֹת בָּעִתּוֹנִים כִּמְעַט שֶאֵינָן שׁוֹנוֹת זוֹ מִזּוֹ וּבְכֻלָּן קָבוּעַ הַתֹּאַר “נַאצִי” כְּמַגְדִּיר אֶת שְׁלִיטָתָהּ שֶׁל הַהִסְתַּדְרוּת עַל חֲבֵרֶיהָ.

מַיּוֹר בַּקְסְטֶר פֵּרֵשׁ כָּךְ אֶת דִּבְרֵי העדה גּוֹלְדָה מֵאִירְסוֹן, חֲבֵרַת הַוַּעַד הַפּוֹעֵל שֶׁל הַהִסְתַּדְּרוּת.

לֹא יִתָּכֵן כִּי מַיּוֹר בַּקְסְטֶר לֹא יָחוּשׁ, כִּי אֵין דָּבָר אֲשֶׁר יְזַעֲזַע לֵב יְהוּדִי וְלֵב פּוֹעֵל כְּהַעֲלָאַת הַמֻּשָּׂג נַאצִיּוּת, הַנּוֹשֵׂא בְּחֻבּוֹ אֵיבַת כִּלָּיוֹן לָעָם הַיְּהוּדִי לְמַעֲמַד הַפּוֹעֲלִים.

אָנוּ מַבִּיעִים אֶת מֶחָאָתֵנוּ הָעֲמֻקָּה בְּיוֹתֵר עַל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה! אֵין זוֹ רַק פְּגִיעָה בְּכָבוֹד. פְּגִיעוֹת כָּאֵלֶּה שָׂבְעָה הַהִסְתַּדְרוּת הַכְּלָלִית שֶׁל הָעוֹבְדִים הָעִבְרִים, מוֹסְדוֹתֶיהָ וְאִישֶׁיהָ, בְּמַהֲלַךְ הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה, מִפִּי הַקַּטֵּגוֹרְיָה. כָּאן – חִלּוּל עֶרְכֵי הַמּוּסָר הַטְּהוֹרִים בְּיוֹתֵר, עֲלֵיהֶם מְיֻסֶּדֶת הַהִסְתַּדְרוּת הַכְּלָלִית שֶׁל הָעוֹבְדִים הָעִבְרִים בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.

הִיא הַהִסְתַּדְרוּת אֲשֶׁר חֲבֵרֶיהָ הֵטִילוּ עַל עַצְמָם הִתְנַדְּבוּת מֵרָצוֹן לִצְבָא בְּנוֹת הַבְּרִית וְנָטְלוּ חֶלְקָם בְּרֹאשׁ חֵיל הַמִּתְנַדְּבִים שֶׁל הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי הַנִּלְחָם כָּתֵף אֶל כָּתֵף עִם חֵילוֹת הָעַמִּים הָאֲחֵרִים, וַאֲשֶׁר מֵאוֹת מֵחֲבֶרֵיהָ נָתְנוּ כְּבָר אֶת חַיֵּיהֶם עַל מִשְׁמַרְתָּם, בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה וּבָאַוִּיר.

הִיא הַהִסְתַּדְרוּת אֲשֶׁר קָרְאָה פֻּמְבִּית לְהַבְלָגָה וְקִיְּמָה אוֹתָהּ לְמַעֲשֶׂה בִּזְמָנִים שֶׁחֲבֶרֵיהָ נִרְצְחוּ – בְּתוֹךְ שְׁאָר הַיְּהוּדִים – בְּכָל דַּרְכֵי הָאָרֶץ, מִן הַמַּחְשָׁךְ וּמִן הַמַּאֲרָב, וּמְשָׁקֶיהָ הָיוּ לְמַאֲכֹלֶת אֵשׁ וְשֹׁד בְּמֶשֶךְ אַרְבַּע שָׁנִים רְצוּפוֹת, שְׁנוֹת הַ“מְּאֹרָעוֹת”.

מָהוּתָהּ הַמּוּסָרִית שֶׁל הִסְתַּדְּרוּת הָעוֹבְדִים הָעִבְרִית הַכְּלָלִית בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל קְבוּעָה וְעוֹמֶדֶת בְּמַעֲשֶׂיהָ וּבְמִפְעָלֶיהָ, מִיּוֹם קִיּוּמָהּ, וִידוּעָה לְכָל הַיּוֹשֵׁב בָּאָרֶץ, כָּעִבְרִי כָּעֲרָבִי כְּאַנְגְּלִי, וְלָעוֹלָם הָאִינְטֶרְנַצִיּוֹנַלִי־הַפּוֹעֲלִי הַכְּלָלִי.

שׁוּם סִלּוּף שְׁרִירוּתִי לֹא יִפְגֹּם בִּדְמוּת הִסְתַּדְּרוּתֵנוּ, אֲשֶׁר יְסוֹדָהּ – יְצִירָה וְלֹא הֶרֶס, וַחֲזוֹנָהּ – חֵרוּת, שָׁלוֹם וְתַּרְבּוּת.

אלול תש"ג.

---

לַחֲבֵר הַהִסְתַּדְּרוּת מִסְפָּר אֶחָד

מאת

דוד רמז

יְשִׁיבַת הַוַּעַד הַפּוֹעֵל רוֹאָה בְּתוֹכָהּ אֶת זְקַן חֲבֵרֶיהָ – אֶת אֲלֶכְּסַנְדֶּר זִיסְקִינְד רַבִּינוֹבִיץ. הִטְרַחְנוּ אוֹתוֹ לַעֲלוֹת אֵלֵינוּ, לְיוֹבֵל שְׁנַת הַתִּשְׁעִים שֶׁלּוֹ. בְּסִפּוּרָיו חוֹזֵר וְנִשְׁנֶה הַתֹּאַר “כָּשֵׁר”: עֲבוֹדָה כְּשֵׁרָה, חַיִּים כְּשֵׁרִים. יִכֻבַּד נָא סָבָא אֲלֶכְּסַנְדֶּר זִיסְקִינְד רַבִּינוֹבִיץ בְּכִבּוּד מִשֶּׁלּוֹ: מִי כָּמוֹהוּ הַנּוֹשֵׂא הַכָּשֵׁר שֶׁל דֶּגֶל הַחַיִּים הַכְּשֵׁרִים? מְסַפְּרִים עַל מֶנְדֶּלִי, שֶׁהָיָה אוֹמֵר לִבְנֵי הָחֲבוּרָה הַצְּעִירִים: אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי זָקֵן – הֻרְגַּלְתִּי לִחְיוֹת. וַאֲנִי מְבָרֵךְ אוֹתוֹ, אֶת אֲזַ"ר, שֶׁיַּמְשִׁיךְ עוֹד וְעוֹד בִּרְגִילוּת זוֹ.

שבט תש"ד.

---

אַל תִּתְּנוּ לַשְּׁאֵרִית שֶׁלָּנוּ בְּאֵרוֹפָּה לָרֶדֶת שַׁחַת!

מאת

דוד רמז

בְּעוֹד חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים, בְּאֶחָד בְּסֶפְּטֶמְבֶּר, תִּמְלֶאנָה חֲמֵשׁ שָׁנִים לַמִּלְחָמָה הָעוֹלָמִית.

עֲצוּר נְשִׁימָה עוֹמֵד הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נֹכַח חֲמֵשֶׁת הָחֳדָשִים הָאֵלֶּה, הַצּוֹפְנִים בְּקִרְבָּם אֶת תִּקְוַת הַהַכְרָעָה.

הַהִתְקַדְּמוּת הַמְנַצַּחַת, הַיַּבַּשְתִּית, שֶׁל הַצָּבָא הָאָדֹם וְהַמַּהֲלֻמּוֹת הָאַדִּירוֹת הָאֲוִירִיּוֹת, הָאַנְגְּלוֹ־אֲמֵרִיקָנִיּוֹת, מְקָרְבוֹת אוֹתָנוּ לְעֵת קֵץ.

הַחַיִּים יִרְאוּ בַּנִּצָּחוֹן. הָאֲרָצוֹת הַהֲרוּסוֹת תִּבָּנֶינָה. הָעַמִּים הַנִּלְחָמִים לְדִגְלֵי־הַחֵרוּת יָבוֹאוּ עַל גְּמוּלָם.

הָעָם אֲשֶׁר קָרְבְּנוֹתָיו עָצְמוּ מִקָּרְבְּנוֹת כָּל עָם, אֲשֶׁר הֲמוֹנָיו הוּרְדוּ חַיִּים לַבּוֹר הָאָפֵל שֶׁל הִיטְלֶר – אֲנַחְנוּ.

וְאִם יֵשׁ גְּמוּל יָחִיד לִנְתִיב הָעִנּוּיִים הַהִיסְטוֹרִי שֶׁלָּנוּ, כְּנוֹדְדֵי־עוֹלָם, דּוֹרוֹת עַל דּוֹרוֹת, וּלְתֹפֶת הַהַשְׁמָדָה בַּדּוֹר הַזֶּה – הֲרֵי זוֹ: הֲקָמַת מוֹלַדְתֵּנוּ.

וְהַיּוֹם, עִם יְדִיעוֹת הַבֹּקֶר עַל כְּנִיסַת צִבְאוֹת הִיטְלֶר לְהוּנְגַרְיָה, יֵשׁ לָנוּ תְּבִיעָה דְּחוּפָה בּוֹקַעַת שְׁחָקִים:

לֹא לָתֵת לַשְּׁאֵרִית הַחַיָּה שֶׁלָּנוּ בְּאֵרוֹפָּה לָרֶדֶת שַׁחַת.

אָנוּ דּוֹרְשִׁים מִשְּׁלֹשֶׁת רָאשֵׁי הַמַּעֲרָכָה הָעוֹלָמִית – צֶ’רְצִ’יל, רוּזְוֶלְט וּסְטַלִין – אַזְהָרָה נִמְרֶצֶת וּדְחוּפָה, אַזְהָרָה נוֹסֶפֶת, לָעַמִּים אֲשֶׁר בְּקִרְבָּם שְׁאֵרִית זוֹ נִמְצֵאת וּמַעֲשִׂים נִמְרָצִים לְהַצָּלָה דְּחוּפָה.

וְאָנוּ שׁוֹלְחִים מִכָּאן, בְּשֵׁם פּוֹעֲלֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, קְרִיאָה לִתְנוּעוֹת הַחֵרוּת בְּעַמִּים אֵלֶּה: לְמַלֵּט כָּל נִמְלָט מִשְּׁאֵרִית עַמֵּנוּ. בְּיָמִים אֵלֶּה מְהַלְּכִים בְתוֹכֵנוּ יְחִידִים, חֲבֵרִים וַחֲבֵרוֹת, נִצּוֹלֵי הַתֹּפֶת. קָשֶׁה לְהַאֲמִין כִּי שְׂרִידִים בּוֹדְדִים הֵם, וְאוֹתָם מֵאוֹת הָאֲלָפִים וְהַמִּילְיוֹנִים אֲשֶׁר מִתּוֹכָם צָמְחוּ – אֵינָם עוֹד.

מַה יֵשׁ לָנוּ לְעִדּוּד עַצְמֵנוּ וּבַמֶּה נִתְנַחֵם? – בְּמִתְנַדְּבֵינוּ הָעוֹמְדִים בְּחָזִיתוֹתֵיהֶם, בְּמַדִּים וּבְלֹא מַדִּים וּבְכָל כֹּחַ מְגֻיָּס לְמַעֲרְכוֹת הָעָם. הֵם הַמְרַכְּזִים בְּתוֹכָם, בְּדֶרֶךְ הַנַּעֲלָה בְּיוֹתֵר, אֶת תַּמְצִית מַאֲוַיֵּיהֶם שֶׁל הֲמוֹנֵינוּ בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם. נַגְבִּיר גִּיּוּסֵנוּ.

נַגְבִּיר אֶת הַמְּעַט מִן הַמְּעַט, שֶׁאָנוּ מִתְאַמְּצִים לַעֲשׂוֹת בְּכֹחוֹתֵינוּ אָנוּ לְהַצָּלָה. לֹא רַבִּים הַדְּבָרִים הַתְּלוּיִּים בִּרְצוֹנֵנוּ. עַל הַמְעַט הַתָּלוּי בָּנוּ – אַל נְוַתֵּר!

אחד במאי, 1944.

---

לַלּוֹחֲמִים

מאת

דוד רמז

לַחֲטִיבָה הַיְּהוּדִית הַלּוֹחֶמֶת בִּרְכָתֵנוּ לַצָּבָא הַמְנַצֵּחַ!

אִחוּלֵינוּ הַלְּבָבִיִּים לְךָ, הַבְּרִיגָדִיר, וּלְחַיָּלֶיךָ. אָנוּ מְאֻשָּׁרִים וְגֵאִים עַל הַתְּרוּמָה שֶׁתָּרְמוּ הַחַיָּלִים הַיְּהוּדִים וְהַמִּתְנַדְּבִים הָאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵלִיִּים לַנִצָּחוֹן הַמְפֹאָר שֶׁל צִבְאוֹת הַבְּרִית.

חֲלוּצֵינוּ וּבוֹנֵי עֲתִיד עַמֵּנוּ – אַנְשֵׁי הַבְּרִיגָדָה וְחַיָּלֵי הַיְּחִידוֹת הַיְּהוּדִיּוֹת – מִלְאוּ בְּנֶאֱמָנוּת וּבְכָבוֹד אֶת שְׁלִיחוּתָם בְּמִלְחַמְתָּם נֶגֶד אוֹיְבֵי הַדֶּמוֹקְרַטְיָה וּמַחֲרִיבֵי הָעָם הַיְּהוּדִי.

אָנוּ תִּקְוָה כִּי הַבְּרִיגָדָה הַיְּהוּדִית, אֲשֶׁר הֵחֵלָה בְּהַצְלָחָה אֶת פְּעֻלּוֹתֶיהָ, תַּמְשִׁיךְ עַד הַסּוֹף. כָּבוֹד וִיקָר לְזִכְרָם שֶׁל אֵלֶּה שֶׁנָּפְלוּ חָלָל בְּמִלְחָמָה זוֹ.

הוֹקָרָה וְצִפִּיָּה רַבָּה לְאֵלֶּה אֲשֶׁר יָשׁוּבוּ וְיַמְשִׁיכוּ אֶת שֵׁרוּתָם וְהִתְמַכְּרוּתָם לָעִנְיָן הַקָּדוֹשׁ – לְהַצָּלַת הָעָם וּלְהֲקָמַת הַמּוֹלֶדֶת לָעָם הָעִבְרִי בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.

תש"ד.

---

לְרִאשׁוֹנֵי הָאוּדִים הַמֻּצָּלִים

מאת

דוד רמז

שְׂאוּ שָׁלוֹם, חֲבֵרִים־נִצּוֹלִים, בְּנֵי כַּמָּה

אֲרָצוֹת: אֶחָד מִפּוֹלִין; אֶחָד מִטַּנְגִ’יר; שְׁנַיִם מִצֶּ’כְיָה; חֲמִשָּׁה מֵרוּמַנְיָה; שְׁמוֹנָה מִצָּרְפַת, רֻבָּם מֵחַבְרֵי מַקִי; תִּשְׁעָה מֵהוּנְגַרְיָה. שׁוֹמֵעַ אֲנִי, כִּי מִבֵּין הַתִּשְׁעָה מֵהוּנְגַרְיָה – אַרְבָּעָה הָיוּ בִּיוּגוּסְלַבְיָה, עִם הַפַּרְטִיזָנִים שֶׁל טִיטוֹ. מְעַטִּים הֵם הַנִּצּוֹלִים אֲשֶׁר זָכִינוּ לִרְאוֹתָם עַד הַיּוֹם עוֹלִים וּבָאִים. וִיקָרִים לָנוּ מְאֹד, אַתֶּם הַמְּעַטִּים.

אַךְ מִלִּפְנֵי זְמַן מוּעָט הִגִּיעוּ עָדֵינוּ הַשְּׁמוּעוֹת עַל פְּעֻלּוֹת “מַקִי” בְּצָרְפַת עַל מִלְחַמְתָּם כְּפַּרְטִיזָנִים, עַל פְּעֻלּוֹת הַצָּלָה מֻפְלָאוֹת, עַל מְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ. לְשֵׁמַע הַדְּבָרִים הָהֵם הָיְתָה לְכֻלָּנוּ הַרְגָּשָׁה כִּי זוֹהִי אַחַת הַנֶּחָמוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּדוֹר הַשְּׁמָד הַזֶּה.

הַהִסְתַּדְּרוּת מְקַבֶּלֶת אֶתְכֶם, הַמְּעַטִּים, כִּמְבַשְׂרֵי כְּנִיסַת אֲלָפִים וּרְבָבוֹת: כְּנִיסַת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ עוֹד וַאֲשֶׁר נִצְטָרֵךְ לִמְצוֹא אוֹתָם וּלְרַכֵּז אוֹתָם וּלְהַעֲלוֹתָם לָאָרֶץ כְּדֵי לְהַוּוֹת כָּאן אֶת הַכֹּחַ הַמֶּרְכָּזִי בְּעַם יִשְׂרָאֵל, אֶת נוֹשְׂאֵי־עֲתִידוֹ.

הַיְּסוֹד הָאֵיתָן הַיְּחִידִי, עָלָיו יִבָּנוּ חַיֵּי־עָם – עֲבוֹדָה: בַּחַקְלָאוּת, בַּחֲרֹשֶׁת, בַּתַּחְבּוּרָה בַּיַּבָּשָׁה וּבַיָּם. בְּכָל שִׁטְחֵי־עֲבוֹדָה אֵלֶּה עָשִׂינוּ הַתְחָלוֹת, אֲשֶׁר עָלֵינוּ לְפַתְּחָן. אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶתְכֶם כְּתוֹסֶפֶת־כֹּחַ לַנִּמְצָאִים וּכְהַגְדָּלַת חֵיל־הַמִּתְנַדְּבִים שֶׁלָּנוּ. בְּקוֹרַת־רוּחַ מְיֻחֶדֶת שָׁמַעְנוּ כִּי נִתְקַבַּלְתֶּם עֶשְׂרִים וְשִׁשָׁה מִתּוֹךְ שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה הַחֲבֵרִים שֶׁל “מַקִי”, שֶׁהִתְיַצַּבְתֶּם כְּמִתְגַיְּסִים לַחֲטִיבָה הַיְהוּדִית הַלּוֹחֶמֶת. הֱיוּ בְּרוּכִים!

כסלו תש"ה.

---

עִם פְּלִיטֵי הַשְּׁמָד שֶׁהִתְגַּיְּסוּ לְחַיִ"ל

מאת

דוד רמז

הָיִינוּ מְאֻשָּׁרִים לוּ יָכֹלְנוּ לִשְׁלוֹחַ אֶתְכֶם לִדְגַנְיָה, לְעֵין־חֲרוֹד, לְדָן, לִרְבִיבִים, לְנַהֲלָל – שָׁם חוֹרְשִׁים, זוֹרְעִים וְקוֹצְרִים – וְלֹא לַמִּלְחָמָה. הַבַּיִת הַזֶּה לֹא בֵּית־מִלְחָמָה הוּא: הוּא מֶרְכָּז לְאַנְשֵׁי עֲבוֹדָה, יְצִירָה וְשָׁלוֹם, אֲשֶׁר הִנִּיחוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת יְסוֹדוֹת לְחַיֵּי־עָתִיד לְעַם יִשְׂרָאֵל. אַךְ עַל הַדּוֹר הַזֶּה בָּעָם מוּטָל חוֹב גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ: לִנְקוֹם וּלְהַצִּיל – וְאֶת הַחוֹב הַזֶּה מְמַלְאִים בָּנֵינוּ, אַחֵינוּ וְגַם זְקֵנֵינוּ. שְׁלֹשִׁים אֶלֶף מִבְּנֵי הַיִּשּׁוּב, וְרֻבָּם בְּנֵי הַפּוֹעֲלִים, לָבְשׁוּ אֶת מַדֵּי הַצָּבָא, יָצְרוּ אֶת הַכֹּחַ הַצְּבָאִי הָעִבְרִי לְמִלְחָמָה בְּהִיטְלֶר.

לִפְנֵי יָמִים מְעַטִּים נִפְרַדְנוּ פֹּה מֵחֲבֵרִים מִתְנַדְּבִים מֵהוּנְגַרְיָה וּמִצָּרְפַת, אֲשֶׁר לָחֲמוּ בְּשׁוּרוֹת הַפַּרְטִיזַנִים וְהַ“מַּקִי” וְהִפְלִיאוּ לַעֲשׂוֹת בְּהַצָּלַת יְהוּדִים מִצִּפָּרְנֵי הָאוֹיֵב. אַחַד הַנְּדָרִים בַּהַשְׁבָּעָה שֶׁלָּהֶם הָיָה, כִּי אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה הֵם צְרִיכִים לְהַגִּיעַ לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל – בְּכָל תְּנַאי. מֵהֶם אֲשֶׁר זָכוּ לְהַגְשִׁים זֹאת. הֵם בָּאוּ לָאָרֶץ – וְעִם בּוֹאָם הִתְגַּיְּסוּ לַבְּרִיגָדָה הָעִבְרִית. גַּם חֲבֵרֵינוּ מֵהַמְּשָׁקִים, מִבָּתֵּי־הַחֲרֹשֶׁת, מִכְּפָר וּמֵעִיר, נֶחְלְצוּ לָקַחַת נֶשֶק בַּיָּד וְלָצֵאת לַמִּלְחָמָה בְּהִיטְלֶר. אֲנִי רוֹאֶה אֶתְכֶם מֵהַיּוֹם הַזֶּה כְּחֵלֶק מִתְּנוּעַת הַפּוֹעֲלִים בָּאָרֶץ, כִּבְנֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, עֶצֶם מֵעַצְמוֹתֵינוּ בָּשָׂר מִבְּשָׂרֵנוּ. אֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם כְּאֶל בָּנִים: צֵאתְכֶם לְמִלְחָמָה וְשׁוּבְכֶם לְשָׁלוֹם. יֵשׁ לִי בֵּן, אֲשֶׁר יוֹתֵר מֵחָמֵשׁ שָׁנִים לֹא רְאִיתִיו. הוּא טַיָּס, עוֹשֶׂה שֵׁרוּתוֹ כְּמִתְנַדֵּב בְּחֵיל הַתְּעוּפָה הַבְּרִיטִי. אֲנִי נִפְרָד מִכֶּם כְּאִלּוּ הָיִיתִי נִפְרָד מִבְּנִי. הַלְוַאי וְנִזְכֶּה לִרְאוֹת אֶתְכֶם כֻּלְכֶם שָׁבִים, עֲטוּרֵי זֵר הַנִּצָּחוֹן, לְמַעַן שְׁלוֹחַ שֹׁרֶשׁ בְּאַדְמַת הַמּוֹלֶדֶת, הַמְּצַפָּה לְמִילְיוֹנִים אַחִים מִכָּל תְּפוּצוֹת הַגּוֹלָה.

טבת תש"ה.

---

עוֹלַם־הָעֲבוֹדָה הִכִּיר בְּצִדְקֵנוּ!

מאת

דוד רמז

בְּמוֹעֶצֶת הַהִסְתַּדְּרוּת נ"ד

בְּפֶרֶק־הַזְּמַן הַזֶּה הִגִּיעַתְנוּ בְּשׂוֹרַת הַחְלָטוֹת לוֹנְדוֹן: הַחְלָטַת הַוְּעִידָה הָעוֹלָמִית שֶׁל הָאֲגֻדּוֹת הַמִּקְצוֹעִיּוֹת וְהַחְלָטַת הַוְּעִידָה הָעוֹלָמִית הַסּוֹצְיַאלִיסְטִית, שֶׁהֻזְמְנָה עַל־יְדֵי מִפְלֶגֶת הָעֲבוֹדָה. בְּשׂוֹרָה – כִּי עַל כֵּן תְּנוּעַת הַצֶּדֶק וְהֶחָזוֹן הָעוֹלָמִי הִכִּירָה בְּצִדְקַת חֲזוֹנֵנוּ וְשִׁלְּבָה אֶת תְּבִיעָתֵנוּ בְּשׁוּרַת הַתְּבִיעוֹת הַיְּסוֹדִיּוֹת שָׁלָּהּ לְסִדּוּר הַשָּׁלוֹם, וְהַפַּעַם: עַל דַּעַת אֲגַפֶּיהָ הַחֲשׁוּבִים – וַאֲגַף פּוֹעֲלֵי ס.ס.ס.ר. בִּכְלָלָם.

אָנוּ עוֹנִים וְאוֹמְרִים בְּשֵׁם פּוֹעֲלֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לִשְׁתֵּי הַוְּעִידוֹת הָאֵלֶּה: עֲשִׂיתֶן חוֹבָתְכֶן בְּשָׁעָה גְּדוֹלָה, הִזְדַּהֵיתֶן עִם תְּבִיעָתֵנוּ – עִמְדוּ לִימִינֵנוּ לְהַגְשִׁימָהּ, לְמַעַן תַּהֲפֹךְ מְצִיאוּת הִיסְטוֹרִית.

וּבַאֲשֶׁר שָׁעָה גְּדוֹלָה הִיא לָנוּ, אֲיֻמָּה בְּגָדְלָהּ, לְלֹא כָּל הַפְרָזָה, חֲשׁוּבָה מְאֹד הַחְזָרַת הַתֹּם לְמַחֲנֵנוּ פְּנִימָה, לִהְיוֹת כֻּלָּנוּ, עַל פִּי הַמַּטְבֵּעַ הָעַתִּיקָה, אֲגֻּדָּה אַחַת, נוֹעָזָה וְאַחֲרָאִית – וּבִלְבָב שָׁלֵם. הַפֵּרוּד בְּתוֹכֵנוּ (אֵינֶנִי מַקְנֶה לוֹ כָּל תֹּאַר, כִּי קִלְלָתוֹ עֲמֻקָּה מִלְהַבִּיעָהּ), כָּל עוֹד לֹא חֻסַּל, מֵטִיל וְיָטִיל בָּנוּ פֵּרוּדִים חֲדָשִׁים, אוֹכֵל וְיֹאכַל אֶת מֵיטַב כֹּחוֹתֵינוּ. הָבוּ עֵצָה, יַחַד. וְלֹא נַעֲמֹד דָּלֵי־קוֹמָה נֹכַח הָעִנְיָן הַנִּשָּׂא שֶׁלְּפָנֵינוּ.

אדר תש"ה.

---

"בִּדְפִיקָה אַחַת"

מאת

דוד רמז

דברי נעילה בועידה השביעית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל

לא תקפידו עלי, חברים, אם אלך בדרכי ואנעל את הועידה “בדפיקה אחת”. מפלגת פועלי ארץ־ישראל, מפלגת השרשים ומפלגת היוחסין, העולם המיוחד הרעיוני של תנועת פועלי־ציון, של יוסף ויתקין ואהרן דויד גורדון, של ברל כצנלסון ויוסף־חיים ברנר, המפלגה שהיא אם המהפכה העברית הגדולה במאה האחרונה; המפלגה אם העבודה העברית בארץ וכיבושיה, אם היצירה החקלאית העובדת ופריה, אם המלחמה ונצחונותיה, נועלת כנס א' של ועידת־השבת שלה במדינת ישראל החיה, המוסיפה ומעלה את נידחי העם; הנוטעת ישובים למאות בכל קצות הארץ הכבושה, מדינת ישראל החיה, המציאותית בפועל ממש, שלנו. אין זו נעילה, כי אם פתיחה. אנחנו נועלים לשם המשך עבודה קשה, יום־יומית, אשר בכוחה עלינו להגיע אל אשר אנחנו רוצים, צריכים, ראויים וזכאים להגיע – להיות עַם עובד, עַם אדם במולדתו, חבר למשפחת העמים, ערוך להגן בכל עוז על חייו הגאוּלים ונושא שלום לקרוב ולרחוק.

אלול תש"י.

---

לִמְכוֹנְנֵי יְסוֹדוֹת הַשָּׁלוֹם

מאת

דוד רמז

בְּשֵׁם הַוַּעַד הַלְּאֻמִי לִיהוּדֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל

בְּיוֹם חֲתִימַת שְׁבוּעַ הָאֵבֶל עַל חַלְלֵי עַמֵּנוּ הָעֲצוּמִים, הֵטַלְנוּ עַל עַצְמֵנוּ עֹצֶר בַּיִת בְּכָל יִשּׁוּבֵינוּ, כְּדֵי לְהָבִיא בְּדֶרֶךְ זוֹ אֶת זַעֲקָתֵנוּ לִפְתִיחַת שַׁעֲרֵי הָעֲלִיָּה לְכָל הַיְּהוּדִים הָרוֹצִים וּמוּכָנִים לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.

בְּהַשְׁמִידוֹ לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ מִילְיוֹנֵי יְהוּדֵי אֵירוֹפָּה, אֲשֶׁר נִלְכְּדוּ בְּחֶרְמוֹ, הוֹסִיף הִיטְלֶר עַל מוֹקְדֵי הָאֵשׁ וְהַדָּם שֶׁל גָּלוּתֵנוּ פֶּרֶק מְזַעֲזֵעַ יְסוֹדוֹת עוֹלָם.

מִתּוֹךְ הִתְיַחֲדוּת עִם אֲסוֹן גָּלוּתֵנוּ, אָנוּ חוֹזְרִים וּמַכְרִיזִים עַל דְּרִישָׁתֵנוּ הַמֻּפְנֵית לִבְּרִיטַנְיָה הַגְּדוֹלָה, לְאַרְצוֹת־הַבְּרִית וְלִבְרִית הַמּוֹעֵצוֹת וּלְכָל שְׁאָר הָאֻמּוֹת הַמְאֻחָדוֹת בַּמִּלְחָמָה עִם הִיטְלֶר.

לִקְבֹּעַ, עִם כִּנּוּן יְסוֹדוֹת הָעוֹלָם מֵחָדָשׁ, אֶת הַפִּתְרוֹן הַיְסוֹדִי לִשְׁאֵלַת גָּלוּתוֹ שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי וּלְהֵעָנוֹת לִתְבִיעוֹתֶיהָ הַמְּדִינִיּוֹת שֶׁל הַתְּנוּעָה הַצִּיּוֹנִית הָעוֹלָמִית.

בְּשֵׁם פְּזוּרֵי הַנִּצּוֹלִים מִטֶּבַח הַמִּילְיוֹנִים בְּיַבֶּשֶׁת אֵרוֹפָּה, בְּשֵׁם מֵאוֹת הָאֲלָפִים מִבְּנֵי הָעָם הָעִבְרִי הָעוֹמְדִים בְּמַערְכוֹת הַמִּלְחָמָה, בְּשֵׁם רִבְבוֹת חַיָּלֵינוּ וְחַיָּלוֹתֵינוּ הַמִּתְנַדְּבִים בְּצִבְאוֹת הַבְּרִית – אָנוּ תּוֹבְעִים אֶת הַבְטָחַת עֲתִיד הָעָם הָעִבְרִי, כְּעַם בֶּן־חוֹרִין בְּמוֹלַדְתּוֹ וּפְתִיחַת שְׁעָרֶיהָ מִיָּד לְנִצּוֹלָיו.

אדר תש"ה.

---

אֶבֶן־פִּנָּה לִמְכוֹן וַיצְמַן – מֶרְכָּז לְמַדָּע וּלְמֶחְקָר

מאת

דוד רמז

בְּשֵׁם הַוַּעַד הַלְּאֻמִּי לִיהוּדֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל

יִגְדַּל הַמָּכוֹן וְיַגִּיעַ לְמַדְרֵגָתוֹ הַגְּבוֹהָה, לִהְיוֹת לְעַד, כִּי גַם בְּהִשָּׁמֵד אוֹצַר הַנְּשָׁמוֹת הַמְּקוֹרִי הַכַּבִּיר בְּיוֹתֵר שֶׁל עַמֵּנוּ, נַחֲלִיף כֹּחַ בַּמּוֹלֶדֶת וְעוֹד נְגַדֵּל נִשְׁרֵי־מַדָּע עִבְרִים, אֲשֶׁר גְּאֻלַּת עַמָּם תִּהְיֶה נְשׂוּאָה עַל כַּנְפֵיהֶם כְּחֵלֶק בִּלְתִּי־נִפְרָד מִגְּאֻלַּת הָעוֹלָם.

יֵשׁ לַפְּרוֹפֶסוֹר וַיצְמַן עִקָּרוֹן גָּדוֹל אֶחָד, אֲשֶׁר הוּא מַאֲמִין בּוֹ אֱמוּנָה בְּלִי מְצָרִים – עֲבוֹדָה, יְצִירָה! בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים לְשֶׁבֶת פְּרוֹפֶסוֹר וַיצְמַן בִּרְחוֹבוֹת, הָיוּ פּוֹעֲלֵי הַמָּכוֹן מְסַפְּרִים בְּשִׁבְחוֹ, כִּי הוּא מַשְׁכִּים בַּבֹּקֶר לַמַּעְבָּדָה וְעוֹשֶׂה בָּהּ אֶת יוֹמוֹ כְּפוֹעֵל, חָגוּר אֵפוֹד בַּד, עַד עֶרֶב. כִּנְשִׂיא הַהִסְתַּדְּרוּת הַצִּיּוֹנִית קָסְמָה לוֹ בְּקֶסֶם מְיֻחָד הַיְצִירָה הַקַּרְקָעִית הָרַעֲנַנָּה שֶׁל הַהִתְיַשְּׁבוּת הָעוֹבֶדֶת וְהוּא קָרָא עָלֶיהָ: “מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב!” וַעֲדַיִן בְּרָכָה זוֹ מְהַדְהֶדֶת בְּלִבֵּנוּ.

אֹרֶךְ יָמִים, פְּרוֹפֶסוֹר וַיצְמַן, וְחַיָל מְדִינִי וּמַדָּעִי רַב! וְתֶחֱזֶינָה עֵינֶיךָ בִּמְדִינַת הַיְּהוּדִים הַבְּנוּיָה וּבְמַעְיְנוֹת תּוֹרָה מְפַכִּים מִצִּיּוֹן וְנוֹשְׂאִים שָׁלוֹם לָעוֹלָם!

סיון תש"ו

---

לַתּוֹלָלִים

מאת

דוד רמז

בְּכִנּוּס הָאַזְעְקָה עַל שִׁלּוּחַ מַעְפִּילֵי “כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל”

בָּאנוּ לְחֵיפָה לִמְקוֹם הַמַּעֲשֶׂה, כְּדֵי לְהַגִּיד לְמַעְפִּילֵינוּ, כִּי הַמַּעֲרָכָה שֶׁלָּהֶם הִיא הַמַּעֲרָכָה שֶׁל הַיִּשּׁוּב כֻּלּוֹ. יֶתֶר עַל כֵּן: הֵם הַנּוֹשְׂאִים, בַּנְּסִבּוֹת שֶׁל הַיּוֹם, בְּכָל כֹּבֶד הַמַּעֲרָכָה, אַךְ הַדְּפִיקָה עַל הַשְּׁעָרִים הִיא מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ – וְסוֹפָם לְהִפָּתֵחַ. בִּרְצוֹנֵנוּ לְהַגִּיד בְּרוּרוֹת: לֹא מִכְסָה

לִמְהַגְּרִים אָנוּ מְבַקְשִׁים, לֹא רַחֲמִים עַל פְּלִיטִים – צֶדֶק אָנוּ דוֹרְשִׁים! אִם יֵשׁ עַם הַזַּכַּאי לְאַחַר הַמִּלְחָמָה הַזֹּאת לִדְרֹשׁ צֶדֶק בְּחָזְקָה בְּרֹאשׁ כָּל הָעַמִּים, הֲרֵי זֶה – הָעָם הָעִבְרִי. הוּא נִלְחַם עִם כָּל הַלּוֹחֲמִים: בַּיַּבָּשׁוֹת, בַּיַּמִּים וּבָרְקִיעִים. הוּא נָשָׂא בְּשִׁשָּׁה מִילְיוֹן קָרְבָּנוֹת, מִתּוֹךְ שְׁמוֹנָה מִילְיוֹן שֶׁל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ – וְלֹא זָכָה לִכְלוּם, פְּרָט לְיִסּוּרִים. לְעֻמָּתוֹ, יֵשׁ עַמִּים אֲשֶׁר זָכוּ לִגְמוּל רַב מִבְּלִי שֶׁהָיוּ בַּלּוֹחֲמִים מֵהֶם גַּם שֶׁעָזְרוּ לְהִיטְלֶר.

אָנוּ דוֹרְשִׁים אֶת צִדְקֵנוּ! אוֹי לָעוֹלָם וְאוֹי לָנוּ, אִם לֹא דַיָּהּ זַעֲקָתֵנוּ וּזְקוּקִים אָנוּ לְקָרְבָּנוֹת כְּדֵי לְהַחְדִּיר אֶת זַעֲקָתֵנוּ וּכְדֵי לְהַזְהִיר כִּי לֹא נִתֵּן אֶת עַצְמֵנוּ לְחֶנֶק וְלִתְלִיָּה נוֹסֶפֶת. לֹא נַסְכִּים לִהְיוֹת מְשׁוֹלָלִים מוֹלֶדֶת וְעַצְמָאוּת. בַּאֲשֶׁר אֵלֶּה שֶׁיֵּש לָהֶם אֲרָצוֹת כַּבִּירוֹת, רֵיקוֹת וְשׁוֹמֵמוֹת, דּוֹרְשִׁים לָהֶם גַּם אֶת זוֹ – מוֹלַדְתֵּנוּ, עֲרִיסָתֵנוּ וּבֵית חַיֵּינוּ, מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם.

הַמִּלְחָמָה הַזֹּאת לִמְּדָה אֵת כֻּלָּנוּ, כִּי בְּאֵין בַּיִת לֹא יִהְיֶה עַם. אָכֵן, כְּבָר אָפְסוּ מִלִּים מִפִּינוּ לְהַזְכִּיר אֶת עִנְיָנֵנוּ, לְהַבִּיעַ אֶת זַעְמֵנוּ. הִנֵּה נֶעֶקְרוּ מִן הַחַיִּים עוֹד שְׁנַיִם

מִשְּׂרִידֵי פְּלִיטֵינוּ שֶׁנִּקְבְּרוּ בְּצִנְעָה, בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם, בִּגְזֵרַת הַמֶּמְשָׁלָה – הָאֶחָד עַל חֵטְא קָפְצוּ הַיָּמָּה כְּדֵי לְהַגִּיעַ בִּשְׂחִיָּה לְחוֹף אֲבוֹתָיו – וְהַשֵּׁנִּי הֶגִּיעַ אֵלֵינוּ מוּמָת. מִי יָרָה בּוֹ? הָעָם הַבְּרִיטִי? לֹא! אֵינִי רוֹצֶה לְהַאֲמִין בְּכָךְ. עוֹד בִּי תִּקְוָה, כִּי הָעָם הַבְּרִיטִי יִזְרֶה הָלְאָה אֶת הַמְּדִינִיּוּת הָעֲרֵלָה הַזֹּאת, הַחוֹשֶׁבֶת לַעֲבֹר בְּבִטּוּל עַל הָעָם הָעִבְרִי וְתִקְוַת קוֹרוֹתָיו וּמִתְאַכְזֶרֶת לֹא אֶל רוֹצְחִים, כִּי אִם אֶל נַחְשׁוֹנִים גִבּוֹרִים, אוֹהֲבֵי מוֹלַדְתָּם.

מְשׁוֹרְרִים וָאֳמָנִים בְּכָל הָעַמִּים עֲתִידִים לָשִׁיר עַל גְּבוּרוֹת אַהֲבָה מֵעֵין זוֹ. בַּמֶּה חָטְאוּ בָּנֵינוּ, בָּהֶם מְפַעֶמֶת אַהֲבַת יְהוּדִים לְמוֹלַדְתָּם?

הִגַּעְנוּ לְמַעֲשִׂים מִצַּד הַמֶּמְשָׁלָה הַבְּרִיטִית, מִצַּד הַצָּבָא וְהַצִּי הַבְּרִיטִי אֲשֶׁר לֹא הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהַעֲלוֹת עַל דַּעְתֵּנוּ וַאֲשֶׁר אֵין לְהָבִין כֵּיצַד נוֹשֵׂאת בָּהֶם דַּעַת הַצִּבּוּר הַבְּרִיטִית וְדַעַת הַצִּבּוּר הָעוֹלָמִית.

אָנוּ דוֹרְשִׁים מִן הָעוֹלָם הַמְנַצֵּחַ, בּוֹנֶה הַשָּׁלוֹם, כִּי תֻּפְסַק הַמִּלְחָמָה נֶגֶד הָעָם הָעִבְרִי וְנֶגֶד בִּנּיַן מוֹלַדְתּוֹ וְכִי יְבֻשַּׂר גַּם הוּא בְּשׂוֹרַת מוֹלֶדֶת וְשִׁקּוּם.

וְלִפְלִיטֵינוּ הָעוֹמְדִים עוֹד דְּבוּקִים בְּשָׁעָה זוֹ לַחוֹף הַזֶּה וּדְבוּקִים אֵלֵינוּ, כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ דְבוּקִים אֲלֵיהֶם וְאֶל סְפִינָתָם, אִם גַּם צָבָא עָרוּךְ וּמְזֻיָּן, צִי וַאֲוִירוֹנִים מַפְרִידִים בֵּינֵינוּ – לִפְלִיטִים אֵלֶּה, הָאוּדִים הַמֻּצָּלִים. הָאוּדִים הַחַיִּים שֶׁל הַהַשְׁמָדָה – אָנוּ שׁוֹלְחִים אֶת דְּבָרֵינוּ: אַחִים וַאֲחָיוֹת, יְלָדִים וְזְקֵנִים, נִשָּׂא בְּגָאוֹן אֶת גּוֹרַל הַמִּלְחָמָה שֶׁהֻכְרְזָה עֲלֵיכֶם וְעָלֵינוּ, נִשָּׂא בְּלֵב חָזָק בְּאֵבֶל קָרְבְּנוֹתֶיהָ וְנוֹסִיף לַעַמֹד בָּהּ יַחַד, לְכָל גִּלְגּוּלֶיהָ הַבָּאִים. סוֹפֵנוּ לְנַצֵּחַ. אִם גַּם יַאֲרִיכוּ אֶת סִבְלֵנוּ – דַּכֵּא לֹא יְדַכְּאוּנוּ וְסוֹף הַשְּׁעָרִים לְהִפָּתֵחַ. אַחַת אָמַרְנוּ וְלֹא נִסְטֶה מִמֶּנָּה גַּם דֶּגֶל עַמֵּנוּ בַּמּוֹלֶדֶת נוֹס יִתְנוֹסֵס בֵּין דִּגְלֵי עַמֵּי הָעוֹלָם, כְּשֵׁם שֶׁהִתְנוֹסֵס בַּמִּלְחָמָה.

חשון תש"ז.

---

מָצוֹר מִחוּץ – מָעוֹז מִבָּיִת

מאת

דוד רמז

בְּשֵׁם הַוַּעַד הַלְּאֻמִּי לִיהוּדֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל

כִּמְעַט עַל מַחֲצִית הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי הוּטַל מִשְׁטָר צְבָאִי. הָעִיר הָעִבְרִית הַמֶּרְכָּזִית, תֵּל־ אָבִיב הַגְּדוֹלָה, וּבְנוֹתֶיהָ הַחֲשׁוּבוֹת רָמַת־גָּן וּפֶתַח־תִּקְוָה, וְצֹמֶת שְׁכוּנוֹת עִבְרִיּוֹת, בַּעֲלוֹת אוֹכְלוֹסְיָה עֲמֵלָה, בִּירוּשָׁלַיִם – הֻבְדְּדוּ בְּטַבַּעַת צְבָאִית מֵעַל שְׁאָר הַיִּשּׁוּב וּמֵעַל הָאָרֶץ כֻּלָּה.

בְּתוֹךְ הַתְּחוּמִים הַנְּצוֹרִים “מָסוּר כָּל אָדָם לִרְשׁוּתוֹ שֶׁל כָּל חַיָּל” – עַל פִּי הַמַּצָב הַחֻקִּי – וְהַזְּכוּת שֶׁל מַחֲצִית הַיִּשּׁוּב לִחְיוֹת וְלַעֲשׂוֹת אֶת עֲבוֹדָתוֹ נֶהֶפְכָה, לְמַעֲשֶׂה, לְחֶסֶד.

אֵין לְהַאֲמִין כִּי זֹאת תַּעֲשֶׂה לַיִּשּׁוּב מֶמְשָׁלָה, אֲשֶׁר עַל שְׁלוֹמוֹ הִיא מֻפְקָדָה מִטַּעַם הָעַמִּים. אֵין לְהַאֲמִין כִּי זוֹהִי מְצִיאוּת וְלֹא דִמְיוֹן־תַּעְתּוּעִים.

אַךְ לֹא בְּאֵלֶּה יוּכְלוּ לָנוּ. הַיִּשּׁוּב לֹא יְדֻכָּא, לֹא יְפוֹרָר. חֵפֶץ הַחַיִּים שֶׁבּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ בְּצִדְקוֹ יַגְבִּירוּהוּ עַל הַחֶנֶק. גַּם חֶרֶב צְבָאִית לֹא תַּפְרִיד אֶת הַיִּשּׁוּב הָאֶחָד לִפְרֻדּוֹת וְלֹא תַּחְתֹּךְ אֶת הַגּוּף הַחַי לִנְתָחִים נְתָחִים, מְפַרְפְּרִים כָּל אֶחָד לְבַדּוֹ.

הַמֶּשֶׁק הַחַקְלָאִי, מוֹפֵת מִפְעָלֵנוּ הַחֲלוּצִי בָּאָרֶץ הַזֹּאת, יַעֲנֶה אֶת הֶעָרִים הַנְּצוֹרוֹת וְיִשְׁקֹד, כְּכָל אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יְכָלְתּוֹ, לְמַלֵּא חֶסְרוֹנָן בְּמֵיטַב תְּנוּבָתוֹ.

מוּל תָּכְנִית זוֹ תִּתְעוֹרֵר בִּמְלֹא כֹּחָהּ הָאַחֲוָה וְהַהִתְלַכְּדוּת הַיִּשּׁוּבִית. הַדָּבָר הַנִּדְרָשׁ מֵאֵת הָעָם הָעִבְרִי וּמֵאֵת הַיִּשּׁוּב – לְהַסְכִּים לַחֲרִיצַת גּוֹרָלוֹ כְּמִעוּט נִצְחִי,

תָּלוּי בְּאַרְצוֹ בְּחֶסֶד אֲחֵרִים – לֹא יֻשַּׂג.

תָּכְנִית זוֹ לֹא תַּשִּׂיג אֶת תַּכְלִיתָהּ. הִיא לֹא תִּצְלַח, מוּל עֲמִידָתֵנוּ הַמְאֻחֶדֶת.

ּוַעֲמִידָה מְאֻחֶדֶת זוֹ תִּהְיֶה גַם עֲמִידַת הַיִּשּׁוּב מוּל מְהָרְסָיו וּמַחֲרִיבָיו מִבֶּפְנִים. מִתּוֹךְ הַכָּרַת טָהֳרַת מִפְעַל תְּקוּמָתֵנוּ יַעֲשֶׂה הַיִּשּׁוּב כָּל אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, כְּכָל אֲשֶׁר הֶחְלִיט וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ, לִמְנִיעַת מַעֲשֵׂי הָרֶצַח הַנִּתְעָבִים וּשְׁפִיכַת הַדָּמִים הַמֻּפְקֶרֶת, הַמְבֻצָּעִים בִּידֵי פּוֹרְקֵי עֹל כָּל מִשְׁמַעַת וְכָל אַחֲרָיוּת לְאֻמִּית.

הָעָם הָעִבְרִי כֻּלּוֹ, מַאֲמִינִים אָנוּ, יִרְאֶה וְיָחוּשׁ בְּיִסּוּרֵי עֲמִידָתוֹ שֶׁל הַיִּשּׁוּב, כְּשֶׁחֶרֶב הַהֶרֶס נְטוּיָה עָלָיו מִבַּחוּץ וּבַחֲדָרָיו אֵימַת פּוֹרְקֵי־עֹל – וְיִתְנַעֵר לִזְעָקָה גְדוֹלָה, מוּסָרִית וּמְדִינִית, וּלְעֶזְרָה חָמְרִית נֶאֱמָנָה.

וְעָלֵינוּ לִשְׁמֹר עַל אֵלֶּה:

1.  עֶזְרָה הֲדָדִית מְלֵאָה, כְּכָל אֲשֶׁר נוּכַל לְהַעֲלוֹתָהּ מִתּוֹכֵנוּ, מִן הַשֶּׁטַח הַחָפְשִׁי לַשְּׁטָחִים הַנְּצוֹרִים, וּבְתוֹךְ גּוּפֵי הַשְּׁטָחִים הַנְּצוֹרִים.

2.  עֲבוֹדָה רְצוּפָה, לְלֹא כָּל הֶפְסֵק, לְלֹא שְׁבִיתָה וּלְלֹא הַשְּׁבָּתָה, כָּל יְמֵי הַמָּצוֹר, וְיִשּׁוּב כָּל הַדְּבָרִים בְּעִנְיְנֵי עֲבוֹדָה – בְּדֶרֶךְ פְּנִימִית.

3.  הַעֲדָפַת תּוֹצַרְתֵּנוּ עַל פְּנֵי כָּל הוֹצָאַת כְּסָפִים לַחוּץ, כִּי חִזּוּק יִצּוּרֵנוּ הַתַּעֲשִׂיָּנִי וְהַחַקְלָאִי הוּא הַחִסָּכוֹן הָאֲמִתִּי.

4.  הֵעָנוּת נְדִיבָה לִקְרִיאַת הָרָשֻׁיּוֹת הַנְּצוֹרוֹת לְתוֹשָבֵיהֶן לְסִלּוּק הַמִסִּים הַקְּבוּעִים וְהַגְבָּרַת מַגְבִּית הַהִתְגַּיְּסוּת בַּשֶּׁטַח הַחָפְשִׁי וּבַשְּׁטָחִים הַנְּצוֹרִים.

5.  מַתַּן כָּתֵף לְמִלְוֶה פְּנִימִי יִשּׁוּבִי, מִתּוֹךְ הִתְעוֹרְרוּת כָּל הַשְּׂדֵרוֹת לָקַחַת חֶלְקָן בּוֹ בְּעַיִן יָפָה וְהִשְׁתַּתְּפוּת בַּעֲלֵי הַיְכֹלֶת – כְּיַד יְכָלְתָּם.

עָמוֹד נַעֲמֹד כְּיִשּׁוּב אֶחָד, שׁוֹמֵר יִעוּדוֹ וּשְׁלִיחוּתוֹ, הַמְרַתֵּק – מֵעַל לַשַּׁרְשֶׁרֶת הַצְּבָאִית – בְּשַׁרְשֶׁרֶת שֶׁל עֶזְרָה הֲדָדִית אֶת כָּל חֻלְיוֹתָיו, הַנְּצוֹרוֹת וְהַחָפְשִׁיּוֹת, וְנִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָתֵנוּ, כִּי מִתּוֹךְ עִתּוֹת הַמִּבְחָן יָקוּם וְלֹא יְכַזֵּב דְּבַר גְּאֻלָּתֵנוּ.

מָצוֹר מִבַּחוּץ – מָעוֹז מִבִּפְנִים!

שבט תש"ז.

---

הֲבִתְלִיּוֹת יְרַפְּאוּ אֶת הָאָרֶץ?

מאת

דוד רמז

בְּשֵׁם הַוַעַד הַלְּאֻמִּי לִיהוּדֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל

עַל סַף הַבֵּרוּר בָּאֻמּוֹת הַמְאֻחָדוֹת הֻנְחֲתָה עַל רֹאשׁ הַיִּשּׁוּב אֶתְמוֹל לִפְנוֹת בֹּקֶר מַהֲלֻמַּת אַרְבַּע הַתְּלִיּוֹת בְכֶלֶא עַכּוֹ, תְּלִיּוֹת־סְתָרִים, לְלֹא כָּל מִדַּת חֶסֶד אַחֲרוֹן.

הַיִּשּׁוּב וּמוֹסְדוֹתָיו, הַתְּנוּעָה הַצִּיּוֹנִית וּמוֹסְדוֹתֶיהָ, מִתּוֹךְ שְׁלִילָתָם שְׁלִילָה נוֹקֶבֶת אֶת מַעֲשֵׂי הַטֶּרוֹר וּמִתּוֹךְ הִתְגַּיְּסוּתָם לַעֲמִידָה כְּנֶגֶד הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה בְּכָל כֹּחָם הַפְּנִימִי, הִפְנוּ בְּשַׁעְתָּם לְמֶמְשֶׁלֶת הָאָרֶץ בַּקָּשַׁת חֲנִינָה לְדֹב גְּרוּנֶר, הָרִאשׁוֹן לְאַרְבַּעַת הַנְּדוֹנִים. הִכִּיר הַיִּשּׁוּב וְהִכִּירָה הַתְּנוּעָה הַצִּיּוֹנִית, כִּי לֹא עֲנִיבַת הַתַּלְיָן תְּחַזֵּק אֶת הַמַּעֲרָכָה הַצִּבּוּרִית נֶגֶד הַטֶּרוֹר.

הַמֶּמְשָׁלָה הִקְשִׁיחָה לִבָּה מִתֵּת חֲנִינָה. וְעִם הַתְּלִיּוֹת הִתְבַּשַּׂרְנוּ, כִּי נֶעֶקְרָה מִן הַחֹק זְכוּתָם שֶׁל נְדוֹנִים לְמָוֶת בְּמִשְׁפָּטִים צְבָאִיִּים לְעַרְעֵר עַל גְּזָר־דִּינָם, כְּאִלּוּ אֵין זוֹ אַחַת מֵאֵלּוּ הַזְּכֻיּוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת, שֶׁאֵינָן בְּטֵלוֹת לְעוֹלָם.

הֲבִתְלִיּוֹת, לְלֹא חֲנִינָה וּלְלֹא עִרְעוּר, יְרַפְּאוּ אֶת הָאָרֶץ?

ניסן תש"ז.

---

לְאַחֵינוּ בְּמַחֲנוֹת קַפְרִיסִין

מאת

דוד רמז

בְּשֵׁם הַוַּעַד הַלְאֻמִּי לִיהוּדֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל

הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי קוֹרֵא לָכֶם קְרִיאָה נִמְרֶצֶת: הַפְסִיקוּ אֶת צוֹמְכֶם! הָעֲלִיָּה מִתּוֹךְ מְסִירוּת נֶפֶשׁ הִיא זְכוּתְכֶם הַגְּדוֹלָה וְהִיא – כֹּחֲכֶם. הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי כֻּלּוֹ מְאֻחָד אִתְּכֶם

בַּמַּעֲרָכָה וּבַתִּקְוָה. הוּא רוֹאֶה אֶתְכֶם כְּבָנָיו – וְסוֹף הַשְּׁעָרִים הַנְּעוּלִים לְהַפָּתֵחַ! בַּעֲמִידָתֵנוּ הַמְלֻכֶּדֶת נַשִּׂיגֶנָּה.

אייר תש"ז.

---

לָאֻמּוֹת הַמְאֻחָדוֹת

מאת

דוד רמז

בְּשֵׁם הַוַּעַד הַלְאֻמִּי לִיהוּדֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל

אַתֶּם פּוֹתְחִים הַיּוֹם אֶת אֲסַפַתְכֶם הַמְיֻחֶדֶת, הַקְּרוּיָה לְדִיּוּן בִּשְׁאֵלַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל – וּמִירוּשָׁלַיִם שְׁלוּחָה אֲלֵיכֶם בִּרְכָתֵנוּ.

גַּם אִלְמָלֵא מְצָאַתְנוּ בַּמִּלְחָמָה הַזֹּאת שׁוֹאַת הַהַשְׁמָדָה הַהִיטְלֶרִית הֱיִיתֶן אַתֶּן, הָאֻמּוֹת הַמְאֻחָדוֹת, חַיָּבוֹת לְקַיֵּם לָנוּ הַבְטָחַתְכֶן, הַבְּנוּיָה עַל הָאֱמֶת הַהִיסְטוֹרִית וְעַל צֶדֶק אַחֲרוֹן.

גַּם אִלּוּ הָיוּ מִעוּטֵי יִשְׂרָאֵל שׁוֹכְנִים לָבֶטַח, אֲהוּבִים וּרְצוּיִים בְּכָל אַרְצוֹת הָעוֹלָם, לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לִגְזוֹר עַל יִשְׂרָאֵל לְהִשָּׁאֵר עַד עוֹלָם עַם־מְעוּטִים לְלֹא מְדִינַת מוֹלֶדֶת.

אֵין אָנוּ מַעֲלִים עַל הַדַּעַת, כִּי זְכוּתוֹ שֶׁל הָעָם הָעִבְרִי לְמוֹלֶדֶת וּלְחֵרוּת הִיא פְּחוּתָה בְּעֵינֵיכֶם מִזְּכוּתוֹ שֶׁל כָּל עַם אַחֵר.

אָנוּ מְקַיְּמִים בַּעֲבוֹדָה חֲלוּצִית חֲזוֹן דּוֹרוֹתֵינוּ הַמְעֻנִּים וְהַנִּרְדָּפִים. אָנוּ מְחוֹנְנִים בְּאַהֲבָה כְּבָנִים נֶאֱמָנִים אֶת שִׁמְמוֹת אַדְמַת אֲבוֹתֵינוּ וְעוֹלִים אֵלֶיהָ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ. אָנוּ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם וּבְרָכָה לִשְׁכֵנֵינוּ הָעַרְבִים מִקָּרוֹב וּמֵרָחוֹק – וְהֵם שַׁלִיטֵי מְדִינוֹת עַצְמָאִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וְרֵיקוֹת מֵאָדָם.

דּוּנוּ מֵישָׁרִים! חַזְּקוּ הָאֱמוּנָה בְּלֵב עַם עַתִּיק, כִּי בְּכִבְשְׁנֵי הַנַּאצִיזְם לֹא נִשְׂרְפָה נִשְׁמַת הָעוֹלָם!

אייר תש"ז.

---

כַּקַּרְקַע וְכַלָּשׁוֹן – הַיָּם

מאת

דוד רמז

בְּמִפְקַד הַנֹּעַר בְּיוֹם הַיָּם – בְּשֵׁם הַוַּעַד הַלְּאֻמִּי לִיהוּדֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל

לְמַרְאֵה הַמִּפְקָד הַנָּאֶה הַזֶּה, הַכּוֹלֵל כִּשְׁנֵי אֲלָפִים נַעַר וְנַעֲרָה, אֵין לְפַקְפֵּק עוֹד, כִּי הַנֹּעַר שֶׁלָּנוּ הוֹלֵךְ וְקוֹשֵׁר קְשָׁרָיו עִם הַיָּם: לֹא קִשְׁרֵי עֹנֶג בִּלְבַד, כִּי אִם גַּם קִשְׁרֵי מַעֲשֶׂה, קִשְׁרֵי דַיִּג וָשַׁיִט. כְּשֵׁם שֶׁחִדַּשְׁנוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת קִשְׁרֵי הָעָם לְאַדְמָתוֹ, כָּךְ הִנְנוּ הוֹלְכִים וּמְחַדְּשִׁים קִשְׁרֵי הָעָם לְיַמּוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁהַקַּרְקַע וְהַלָּשׁוֹן חוֹשְׂפוֹת לָנוּ אוֹצְרוֹתֵיהֶן, בְּמִדָּה שֶׁאָנוּ שׁוֹקְדִים עֲלֵיהֶן, כָּךְ גַּם הַיָּם עָתִיד לַעֲרוֹת לִקְרָאתֵנוּ, בְּמִדָּה שֶׁנִּתֵּן לוֹ מִכֹּחֵנוּ.

בַּשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת מְרַחֶפֶת לְעֵינֵינוּ תָּמִיד – וּבְיִחוּד בְּיוֹם הַיָּם – סְפִינַת הַמַּעְפִּילִים שֶׁלָּנו: סֵמֶל סְפִינַת יִשְׂרָאֵל הַטְּרוּפָה בַּיָּם, הַמְגַלְגֵּל נֶגְדֵּנוּ – דַּוְקָא נֶגְדֵּנוּ! – גַּלֵּי מַשְׂטֵמָה וְאַכְזְרִיּוּת.

כְּשֵׁם שֶׁהַיָּם יוֹדֵעַ שֵׁפֶל וְגֵאוּת, כָּךְ גַּם רוּחַ הָאָדָם נְתוּנָה לַחֲלִיפוֹת אֵלֶּה. אָנוּ חַיִּים בִּתְקוּפַת שֵׁפֶל־רוּחַ־הָאָדָם – וְהָעָם הָעִבְרִי הוּא נְצִיג הַגֵּאוּת שֶׁל הָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁית – וּבַשֵּׁפֶל רַע לָנוּ… כִּמְעַט בְּדוֹר אֶחָד, לִפְנֵי כְּאַלְפַּיִם וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה, חָיוּ לְחוֹפֵי יָם הַתִּיכוֹן שְׁנֵי עֲנָקִים:

מְשׁוֹרֵר כַּבִּיר יְוָנִי – הוֹמֵירוֹס, וְחוֹזֶה כַּבִּיר עִבְרִי – יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ. מֶה הָיָה חֲזוֹנוֹ? וּמָה הַמַּרְאֶה, אֲשֶׁר רָאוּ עֵינָיו לְאַחֲרִית הַיָּמִים? אַחֲוַת עַמִּים. “לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.”

וְיִהְיוּ הַגַּלִּים, אֲשֶׁר הַיָּם מְגַלְגֵל נֶגְדֵּנוּ גְבוֹהִים כַּאֲשֶׁר יִהְיוּ – תְּהִי יָדֵנוּ אֱמוּנָה: נַחְתֹּר בְּזָוִית יְשָׁרָה, כְּחֹק לַשַּׁיִט, אֶל לֵב הַנַּחְשׁוֹל וְנַבְקִיעַ לָנוּ דֶרֶךְ אֶל הַגֵּאוּת הָאֱנוֹשִׁית, אֲשֶׁר עוֹד תַּעֲלֶה.

אייר תש"ו.

---

בֶּן־לְוָיָה נֶאֱמָן לַמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּנוּ – הַמַּדָּע

מאת

דוד רמז

בִּפְתִיחַת הַכִּנוּס הָעוֹלָמִי לְמַדָּעֵי הַיַּהֲדוּת

בְּשֵׁם הַוַּעַד הַלְּאֻמִּי הִנְנִי לְהַגִּיד שָׁלוֹם לָאוֹרְחִים הַחֲשׁוּבִים, הָאֻשְּׁפִּיזִין שֶׁל הַכִּנּוּס, אַנְשֵׁי הַמַּדָּע הַיְּהוּדִי לַעֲנָפָיו.

כְּבָר נֶאֱמַר כָּאן כִּי הַמַּדָּע הַיְּהוּדִי – גְּבוּלוֹ הֻרְחַב וְהִנֵּהוּ כּוֹלֵל כַּיּוֹם דַּעַת הַיַּהֲדוּת, דַּעַת הַיְּהוּדִים וְדַעַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאל הַנִּבְנֵית. כְּלוֹמַר: אוֹרַיְתָא, יִשְׂרָאֵל וְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. טִבְעִי הוּא, כִּי הַכִּנּוּס הַמַּדָּעִי הָרִאשׁוֹן, תַּחַת כַּנְפֵי הָאוּנִיבֵרְסִיטָה הָעִבְרִית עַל הַר הַצּוֹפִים בִּירוּשָׁלַיִם, סוֹבֵב עַל צִיר זֶה: דַּע אֶת עַצְמֶךָ, אוּלָם מֻתָּר לָנוּ לְהַבִּיעַ בְּמַעֲמָד זֶה אֶת תִּקְווֹתֵינוּ, כִּי גַם הָעֲבוֹדָה הַמַּדָּעִית הַכְּלָלִית שֶׁל הַיְּהוּדִים בְּמוֹלַדְתָּם, אֲשֶׁר הָאוּנִיבֶרְסִיטָה הָעִבְרִית הִיא מֶרְכַּז הַכֹּחַ שֶׁלָּהּ, תִּזְכֶּה לַעֲלוֹת לְמַדְרֵגָה בַּעֲלַת עֵרֶךְ, שֶׁכֵּן אֵין הַמַּדָּע קִנְיָן וְנַחֲלָה רַק לְעַמִּים עֲצוּמִים. עֻבְדָּה הִיא, כִּי יְחִידִים מִיִּשְׂרָאֵל כָּבְשׁוּ לָהֶם מָקוֹם כִּגְדוֹלֵי הַמַּדָּע בְּכָל הַדּוֹרוֹת וּבְכָל הַתְּפוּצוֹת. וְאִם בִּיחִידוּת כָּךְ – בְּצַוְתָּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

בְּעִקָּרוֹ, כָּל הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּנוּ בָּאָרֶץ הוּא מַעֲשֶׂה תַּרְבּוּתִי, הַמָּקוֹר שֶׁלּוֹ – אַהֲבָה, וְתַכְלִיתוֹ – הִשְׁתַּחְרְרוּת מִפִּזּוּר וּמִשִּׁעְבּוּד שֶׁל טִשְׁטוּשׁ, לְשֵם חֵרוּת יצִירָה, אַחֲוָה וְשָׁלוֹם. בֶּן־לְוָיָה נֶאֱמָן לַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה שֶׁלָּנוּ – הַמַּדָּע.

מְאֻשָׁרִים אָנוּ, כִּי עַל הֶהָרִים הָאֵלֶּה, מַעֲלֵיהֶם שֻלְּחוּ דִבְרֵי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ בְּכִנּוּס מַדָּעִי יְהוּדִי, אֲשֶׁר בְּמֶרְכָּזוֹ – הַתּוֹרָה, הַנְּבוּאָה וְהַלָּשׁוֹן, לְשׁוֹן הַנְּבִיאִים, הַנּוֹשׂאוֹת מֵחָדָשׁ פֵּרוֹתֵיהֶן הַחַיִּים.

וְאִם גַּם נִרְאֶה הַדָּבָר כְּאִלּוּ בּוֹדְדִים אֲנַחְנוּ בְּעוֹלָם זֶה שֶׁלְּאַחַר מִלְחֶמֶת הִיטְלֶר, הַאֲמֵן נַאֲמִין כִּי סוֹף סוֹף יֻכַּר צִדְקֵנוּ וְיִנָּתֵן לָנוּ מְקוֹמֵנוּ לְיַד שֻׁלְחַן הָעַמִּים וְנִתָּמֵךְ תְּמִיכָה בֵּינְלְאֻמִּית בְּהַפְרָאַת שִׁמְמוֹת מוֹלַדְתֶּנוּ וּבְמַתַּן חֶלְקֵנוּ כְּעַם לָאוֹצָר הָרוּחָנִי שֶׁל הָעוֹלָם.

הר הצופים, תמוז תש"ז.

---

עַל הַיָּם אָנוּ לוֹקִים – וְעַל הַיָּם עָלֵינוּ לְנַצֵּחַ

מאת

דוד רמז

בַּנָּמָל, בְּקַבָּלַת הַפָּנִים לְ“קֵדְמָה”

הַנֹּעַר שֶׁלָּנוּ כָּבַשׁ כִּבּוּשִׁים רִאשׁוֹנִים בְּיַמָּאוּת, אוּלָם דְּרוּשִׁים לָנוּ כֵּלִים. אִלּוּ הֲבִינוֹנוּ לְהַעֲמִיד אֳנִיּוֹת לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה, הָיָה מַצָּבֵנוּ כַּיּוֹם אַחֵר.

עַמִּים, אֲשֶׁר וֶתֶק יַמִּי לָהֶם וְאֳנִיּוֹתֵיהֶם מַפְלִיגוֹת וּבָאוֹת, אוּלַי לֹא יָבִינוּ לְשִׂמְחָה מַה זּוֹ עוֹשָׂה. אַךְ לָנוּ הַהוֹפָעָה הַקְּרוֹבָה שֶׁל הָאֳנִיָּה הַקְּטַנָּה הַזּוֹ בְּחוֹפֵנוּ, כְּשֶׁהִיא דְגוּלָה בְּדִגְלֵנוּ וּמוּשָׁטָה בִּידֵי צֶוֶת שֶׁלָּנוּ – פְּרָט, לְפִי שָׁעָה, לַקַּבַּרְנִיט וְלַמְהַנְדֵּס הָרָאשִׁי – בְּשׂוֹרָה הִיא, אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם נֶחָמָה גַם בְּיָמִים מָרִים אֵלֶּה.

עַל הַיָּם אָנוּ לוֹקִים וְעַל הַיָּם עָלֵינוּ לְנַצֵּח.

אב, תש"ז.

---

אֻשְּׁרָה הַמְּדִינָה הַיְּהוּדִית!

מאת

דוד רמז

בְּשֵׁם הַוַּעַד הַלְּאֻמִּי לִיהוּדֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל

יְצִירָתֵנוּ, עֲמִידָתֵנוּ וְצִדְקָתֵנוּ – זָכוּ אֶמֶשׁ בְּדִין הָאֻמּוֹת. כְּנֶגֶד שְׁלִישׁ, הַכּוֹלֵל בְּתוֹכוֹ אֶת שֵׁש הַמְּדִינוֹת הָעַרְבִיּוֹת הַיּוֹשְׁבוֹת כְּבָר אֶל הַשֻּׁלְחָן בְּלֵיקסַכְּסֶס, זָכְתָה הַתָּכְנִית לַהֲקָמַת הַמְּדִינָה הַיְּהוּדִית לְרֹב מּיֻחָס שֶׁל שְׁנֵי שְׁלִישִׁים וְיוֹתֵר וּבְרֹאשׁוֹ שְׁנֵי עֲנָקֵי הָעוֹלָם: אַרְצוֹת־הַבְּרִית וּבְרִית־הַמּוֹעֵצוֹת. הַמַּעֲשֶׂה הַגָּדוֹל הַזֶּה עַל כָּל שְׁלֹשׁ מַעַרְכוֹתָיו – מַסְקָנַת הָרֹב בְּוַעֲדַת הַחֲקִירָה, אִשּׁוּר מַסְקָנָה זוֹ בִּמְלִיאַת הַוַּעֲדָה לְעִנְיְנֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְהַהַחְלָטָה הַשְּׁרִירָה בַּעֲצֶרֶת הָאֻמּוֹת – עוֹד יִתְפָּאֲרוּ בּוֹ כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר נָתְנוּ יָדָם לוֹ; וְשׁוֹלְלָיו יִתְבַּיְּשׁוּ בִּשְׁלִילָתָם. לְכָל מַעֲשֶׂה מְדִינִי, בֵּין מוּסָרִי וּבֵין נוֹשֵׁה־מוּסָר, יֵשׁ חֶשְׁבּוֹן שֶׁל כְּדַאי וְלֹא כְּדַאי. אַךְ בַּמַעֲשֶׂה הָרַע מַכְרִיעַ הַחֶשְׁבּוֹן הַקָּטָן, הֲנָאַת הָרֶגַע – וְהָעִקָּר בַּמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב הוּא הַחֶשְׁבּוֹן הַגָּדוֹל, חֶשְׁבּוֹן הַצֶּדֶק.

ִהַהַחְלָטָה הַנֶּאֱמָנָה שֶׁל הָאֻמּוֹת הַמְאֻחָדוֹת מַטִּילָה עַל הָעָם וְעַל הַיִּשּׁוּב חוֹבוֹת מִבְחָן, רַבֵּי־עִנְיָן וְרַבֵּי אַחֲרָיוּת. אִם הִצַּלְנוּ אֶת זְכוּת עַצְמְאוּתֵנוּ לַהֲלָכָה – עָלֵינוּ לְגַלְּמָהּ בְּמַעֲשֶׂה: בִּיצִירַת מְדִינָה מְתֻקֶּנֶת, אֲשֶׁר אֵיכוּתָהּ הַדֶּמוֹקְרָטִית הַתַּרְבּוּתִית תַּגְבִּיר אוֹתָהּ עַל צִמְצוּם שִׁטְחָהּ וּתְנָאֵי־פִּתּוּחָהּ הַקָּשִׁים וּתְבִיאֶנָּה לְדַרְגַּת רִבּוֹנוּת שְׁלֵמָה וְתוֹשִׁיבֶנָּה לְשֻׁלְחַן הָאֻמּוֹת כִּמְדִינָה שְׁוַת־זְכוּת וּשְׁוַת־עֵרֶךְ.

בְּכֹחַ שְׁאִיפַת אֱמֶת לְשָׁלוֹם וְעֹז נֶפֶשׁ לַהֲגָנָה וּבִתְנוּפָה מִשְׁקִית־מַדָּעִית נְכַנֵּס לִמְדִינָתֵנוּ אֶת שְׂרִידֵינוּ וְנִדָּחֵינוּ, מֵאֵרוֹפָּה וּמֵאַפְרִיקָה, וְאֶת כָּל הַיְּהוּדִים הָרוֹצִים בִּגְאֻלָּה בְּכָל קְצוֹת פִּזּוּרֵיהֶם בָּעוֹלָם.

עוּרָה, הָעָם, עוּרָה, הַיִּשּוּב, לְמַעֲשִׂים שֶׁל מַמָּשׁ, אֲשֶׁר יָכִילוּ אֶת כָּל עֹמֶק עֶרְגָתֵנוּ לִגְאֻלָּה.

ירושלים, מוצאי שבת, אור ליום ט“ז בכסליו תש”ח.

מושב הסיום של אסיפת הנבחרים הרביעית

---

עַל סַף הַמִּבְחָנִים הַגְּדוֹלִים

מאת

דוד רמז

בְּשֵׁם הַוַּעַד לִיהוּדֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל

עִם הָרְוָחָה, אֲשֶׁר זָכִינוּ לָהּ אֶמֶשׁ, בְּהֵאָמֵר דְּבָרוֹ שֶׁל נְצִיג אַרְצוֹת־הַבְּרִית בַּעֲצֶרֶת הָאֻמּוֹת הַמְאֻחָדוֹית, וּמִתּוֹךְ תִּקְוָה וֶאֱמוּנָה כִּי הַכַּף תֻּכְרַע לְצַד מְדִינָה יְהוּדִית, בְּקַו הַצָּעוֹת הָרֹב שֶׁל וַעֲדַת הָאֻמּוֹת, וְאַף יֻגַּשׁ בִּדְחִיפוּת לְבִצּוּעַ הַהַכְרָעָה, חַיָּב הַיִּשּׁוּב לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ, בְּעֶצֶם הַיָּמִים הָאֵלֶּה, עָרוּךְ וְנָכוֹן לְכָל סַכָּנָה וּלְכָל פֻּרְעָנוּת, הָעֲלוּלָה לְהִתְרַגֵּשׁ עָלָיו, מִצַּד רוֹקְמֵי מְזִמּוֹת־סֵתֶר, הַמִתְקַשִּים הַפַּעַם, כַּנִרְאֶה, בִּמְיֻחָד בְּמַאֲמַצֵּיהֶם לָצוּד בְּרִשְׁתָּם אֶת נֶפֶשׁ הֲמוֹנֵי הָעַרְבִים וּלְבַצֵּע אֶת זְמָם אִיּוּמֵיהֶם, שֶׁהֵם מְהַלְּכִים עָלֵינוּ בְּשֶׁפַע בְּכָל הִזְדַּמְּנוּת – וּבִפְרָט בַּזְּמָן הַזֶּה.

הַיּשּׁוּב חוֹזֵר וְשׁוֹנֶה אֶת קְרִיאָתָהּ הַנֶּאֱמָנָה שֶׁל אֲסֵפַת הַנִּבְחָרִים לָעַרְבִים בָּאָרֶץ וְלָעַמִּים הָעַרְבִים הַשְּׁכֵנִים – לַעֲבוֹדַת שָׁלוֹם מְשֻׁתֶּפֶת, נוֹשֵׂאת קִדְמָה וּבְרָכָה לַמִּזְרָח כֻּלּוֹ.

וְעַל סַף הַמִּבְחָנִים הַגְּדוֹלִים הַמֻּטָּלִים עָלֵינוּ, יְצַוֶּה לְעַצְמוֹ כָּל יָחִיד וְכָל חוּג בַּיִּשּׁוּב אֶת שְׁלֹשֶׁת הַדְּבָרִים:

1. הֵעָנוּת זְרִיזָה בְּגוּף וּבְמָמוֹן – כְּכָל הַנִּדְרָשׁ – לְצָרְכֵי עֲמִידָתֵנוּ וְהִתְגוֹנְנוּתֵנוּ.

2.  אַחֲרָיוּת שְׁקֵטָה וּמִשְׁמַעַת חֲמוּרָה בְּהִתְנַהֲגוּתֵנוּ בַּמַּעֲרָכָה הָאַחַת הַשָּׁוָה לְכֻלָּנוּ.

3.  הִתְלַכְּדוּת נֶאֱמָנָה סְבִיב מוֹסְדוֹתֵינוּ הָעֲמָמִיִּים הַנִּבְחָרִים, מַנִּיחֵי יְסוֹדוֹתֶיהָ, וְנוֹשְׂאֵי דִגְלָהּ שֶׁל עַצְמָאוּתֵנוּ

כסליו תש"ח.

כַּנָּהָר הַמִּשְׁתַּפֵּךְ אֶל הַיָּם מִשְׁתַּפֶּכֶת הָעֶרֶב הַזֶּה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁתִּכּוֹן לָעַד.

אור ליום ט“ו בשבט תש”ט

ציונים ונפשות

מאת

דוד רמז

קדמאים ועתיקות

מאת

דוד רמז

---

מְעָרוֹת עַתְלִית

מאת

דוד רמז

המערות שבקרבת עתלית וטנטוּרה הקנו לארץ־ישראל מקום ראשון בפריסת יריעות הפריהיסטוֹריה של האדם. המדובר הוא בארבע מערות: שלוש – כרמליות והאחת – באדמת כַּבַרַה, דרומית לטנטורה. המימצא של המערות האלה הקפיץ אותנו בספר תולדות אדם בארץ קפיצה של שבעים וחמשת אלפים–מאה אלף שנה, ויש אומרים: חצי מיליון!

עד 1925 לא נחשׂף בארץ לא שריד־אדם מתקופת־האבן הקדומה ולא סדר־כלים שלה, או של התקופות הבאות בעקבותיה. עד אז נתגלו רק גיבובי כלים מכלים שונים, עקורים ממסיבותיהם, מעורבבים יחד בערימות עיליות – ולפיכך, חדלי ערך כרוֹנוֹלוֹגי ודאי.

כיום הארץ מציגה – מלבד החומר שפרסומו עודנו צפוי – כתריסר שלדי האדם הקדמון. כמעט שלמים. הם הועלו מתוך עפרותיהם, כשלצדם, או במסיבותיהם ומעליהם, מערכות כלים שלהם, או של בני־זמנם.

רציפות הרבידה הרשתה לעקוב ולקבוע גם את היחס והקשר ביניהם לבין הבאים אחריהם – שלדי האדם הדעתּן (בלשון ספר בראשית: לאחר שטעם מעץ הדעת). מבשרHomo Sapiens ובינתים העלה המחקר הפאליאוֹנטוֹלוֹגי, מחקר שרידי החי הקדמונים, מסקנות המסייעות לנו לשַווֹת לנגד עינינו את רקע מציאותם של אנשי־בראשית אלה, את התנאים הסובבים אותם.

בּוּל־אבן, שנפרד בזמן מן הזמנים מסלעו, ב“מערת הצוענית” שבוָדי־אל־עמוד, בקצה הצפוני של בקעת גינוסר, שמר – כשמוֹר גולל על קבר – על גולגלתו של אדם קדמון גלילי, מלפני מאה אלף ולכל הפחות – ארבעים אלף שנה. כדי להגיע לפתחה של המערה צריך לטפס ולעלות כ־135 רגל בכתלו של הוָדי המהוּרְדָף¹. החופר חָדר בפנים המערה ובשטח הרחבה שבחזיתה מבעד לשבעה רבדים של “אשפת דורות”: למן גללי הצאן החי שמלמעלה עד לרובד של חמרה יפה אדמדמת, הוא הרובד האחרון, אשר תשתיתו הסלע. כאן נשתמרו אותם ארבעת פרקי עצם־הגולגולת, אשר פתחו מפלש חדש בערפלי העבר הרחוק. לפי בדיקתו של המנתח וחוקר הגוף האַנטרוֹפּוֹלוֹגי אַרטוּר קִיט, גולגולת זו היא של אדם צעיר – בן מין חדש, קצת נִפְלֶה בדיוֹקנו, למשפחת האדם הקדמון, הניאנדרטאלי. למעלה מעשרים שלדים, קצתם שלמים ורובם חלקיים, מבני־מינו של זה נתגלו באירופה (גרמניה, ספרד, בלגיה, מוראביה, קרואטיה. צרפת, איי־ג’ירסי, איטליה) וכן בגיברלטר ובמַלטה. בכל המקומות הנ"ל נפוצים גם כלי־המעשה שלו, הנקראים “מוֹסטיריים”, על שם Le Moustier שבצרפת, שם נתגלו לראשונה. אולם הכלים האלה הופיעו גם בארצות אפריקה הצפונית, סוּריה, עיראק, ארץ־ישראל. ויש אומרים: גם בסין וברודזיה. מיהו איפוא – מחוץ לאירופה – אשר יצר כלים אלה לחפצו ועשה את מלאכתו? לפתרון שאלה זו פתחה המערה הגלילית פתח, שנתרחב והלך עם החפירות הבאות.

עונת חפירות אחת ב“מערת־שוכּבה” שבבקעת נטוֹפה, בשנת 1924, עוררה עוד יותר את התשוקה לתוּר ולחפור בארץ את שרידיו של האדם הקדמון. במערה זו, הנתונה בגובה של שבעים רגל, באחד הסלעים של אשדות הרי יהודה, במרחק עשרה מילין מירושלים, צפונית־מערבית לה – נתגלו שלושה רבדים: עילי מעורבב, אמצעי ותחתי. בין השנים האחרונים – פרץ־זמן רחב מאד. ברובד האמצעי נחשפה שפעת כלי־צור זעירים. תרבות מיוחדת, מיקרוֹליטית, אשר קורא לה אחר כך בשם “כלי־נטוֹפה”: שלל שׂהרוֹנים דקים, חודים, סכינים, מקדחים, שפופרות, צוּרות של משולשים ושל מעין טרפּציוֹת, מחטים גסות, שהאחת בהן “קוֹפה” סמוך לחוּדה, אף חודים של עצם, עשויים ביד־חרוצים, אף שברי טבלה אחת של עצם, מקושטת לאורך קצותיה קבוצות של תחריטים מקבילים, ועוד. כמלכיצדק, שאין המדע יודע לא את קודמיו ולא את הבאים אחריו, כך תרבות זו של כלי־נטופה, אין המדע יודע כצביונה בשאר חלקי־עולם. אף בארץ־ישראל גופא לא ניתן עדיין לקבעה כחוּליה בשרשרת. הגם שב“מערת כברה” וביריחו נמצאו כמה מן המפתחות האבודים לסתוּמוּתיה. עם שפעת הכלים הדקים האלה ועם שרידיהן של חיות רבות, נחשפו כאן אחד־עשר קברים, שמהם שבעה לפחות הם מקברות בני־זמנם של הכלים האלה. לוקטו שרידיהן של ארבעים וחמש גופות, המיצגות את הטיפוס העתיק ביותר של האדם החדיש הארץ־ישראלי. כל אלה – ברובד האמצעי. לעומתו הופיע הרובד התחתי דל וחסר. חלקים ממנו נשאו שטפי־מים עזים – עדות לתקופות של גשמים מרובים – וחלקים הוסטו בכוח המים ונשתנתה רבידתם. בצד הרבה עצמות מן החי, ספונות בכּורכּר, שבכמה מקומות נתקשו כאבן יצוקה, נחשפה כאן רק שן אחת (טוחנת) ופירור עצם־גולגולת של אדם קדמון – מימצא מגרה, שהיה בו יותר כדי לעורר בעיות מאשר לישבן.

עם התחלת החציבה בעתלית, לצרכי נמל חיפה, בשנת 1928, אמרו תחילה להפוך למחצב את אחת השלוחות המערביות של הכרמל – צוּק־ סלע זקוף, מפולש נחל, העובר מתחתיו. כבחצי כתלו של הצוק, מעל לצמרות העצים אשר לחופי הנחל. נשקף פתח של מערה, היא – “מערת־הנחל”. עם ירי־הנפץ הראשון הופיע לעין השמש שלל כלי־צור, שעוררו תשומת־לב וחייבו, לאחר בדיקה, להסתלק מן החציבה ולפתוח כאן בחפירה, אשר לא הכזיבה. סמוכות לה ל“מערת־הנחל”, גם “מערת־התבון” ו“מערת־הגדיים”, אשר נחקרו ונחפרו אף הן. במערות הכרמליות הללו נחשפו מטמוֹני־רבדים מפליאים, צבורים זה למעלה מזה, כנתינתם מיד הפריהיסטוריה. כאן זוהו שרידיהם של חמישים ושנים מיני יונקים, רובם מן החיה הדקה ורק מקצתם מן החיה־הענק – הקרנף, הבהמוֹת, השנהב. הצבאים והיעלים מצויים כאן ביותר – ומפליא עד מאד מיעוט העדוּת למזונות שלל הים. מסתבר כי פרנסתו של האדם הקדמון היתה בעיקרה על העכברים ועל החפרפרות. אשר לאדם הקדמון עצמו – הנה הופיעו כאן רבים משלדיו: עשרה מן השלדים האלה הם מן הנכסים החשובים ביותר, שהצליחה הארכיאולוגיה להעלות במעדרה בזמן מן הזמנים. ואכן, אין כמקום הזה טוב למשכן האדם הקדמון: עורקי־חלמיש בסלע – ליצירת כלי־הצור, עצים – להתקנת הקתות. קרבת ים והר – וביניהם: רצועה מפסקת, המתרחבת במקום הזה כדי שני מילין שדות שבלי־קמה.

חדר לפנים מחדר, ב“מערת־הנחל”, נמצאו ששה רבדים פריהיסטוריים דובבים, ללא כל חציצת סרק ביניהם, להעיד כי שלשלת הדרים לא נפסקה כאן במשך שבעים וחמשת אלפים–מאת אלף שנה. וכאז הלכו ונגלו בזה אחר זה שלבי ההתפתחות הקדומה כהויתה. השלדים בפנים המערה – והם המועטים – היו מוטלים על גבם, אפרקדן, ואלה הקבורים בשטח הרחבה – והם המרובים – היו מושכבים על צדם. ברבדים העמוקים ביותר נמצאו שלושה קברים קבוצתיים: של ארבעה, של חמישה ושל אחד־עשר שלד, כפופים בחזקה, כשברכיהם משוכות לסנטריהם. מן הקישוטים השונים תצוין מחרוזת השינים – פאר לראשיהם של אחדים. בשטח הרחבה נתגלתה כעין חלקה מיושרת במקצת – חמישה על שבעה רגל – ופה נמצאה כעין מרצפת, ובגוף הסלע – שוּרת כלי־קיבול, מראה גביעים להם, החטובים בידי אדם. האחד, שצורתו צורת חריט הפוך, מדויק, מלאכתו מושלמת ביותר ואת שפתו סובב חריץ, עשוי ב“חרט אנוֹש”. מתוך העדר עקבות כל־שהם של שימוש תכליתי ומתוך קרבת הקברים, מתבקשת המסקנה כי היו אלה כלים מוקדשים לפולחן המתים. רבים התכשיטים של עצם. יש גם שרטוט פרימיטיבי של ראש, חקוק בסלע, ליד קבר ילד. מתוך כלי־המלאכה ראויים לציוּן חרמשים של עצם: צלע ארוכה של צבי, או של חיה אחרת, עשויה לארכה מגרעות מגרעות, למושב סכיני־צוּר קטנים, אשר צדם החיצוני נמצא מלוטש אגב קצירה. מציאות הקצירה, כהשלמה לציד ולדיג, אינה מחייבת עדיין מסקנה על התחלת חקלאות של ממש, שעיקרה – זריעה. אך כמה שברים של מכתשות ועלי של בזלת מעוררים לחשוב כי גרעיני צמחי־הבר שנקצרו – נטחנו לקמח. כמה מחרמשי־האבן יש להם ידות מתוארות (קויהן אינם ישירים. כי אם נטויים, לשם נוֹי). וכלים אלה מעוררים את הרושם, שהם מיועדים מלכתחילה לצרכי מועד בלבד. עוד מסכת כלים אחת – קדומה לזו של “כלי־נטופה” – הופיעה כאן. סימנה המיוחד: חודי־צור מתוארים. לכלים אלה, אשר לא נמצא כיוצא בהם בכל הידוע עד עתה, נתיחד השם: עתליתיים.

הגענו עד תשתית הסלע כ“מערת־הנחל”, עדיין לא הגענו ל“סוף כל הדורות”. ההמשך, לעומק קדמוּת האדם, נתון ב“מערת־התבון” – ונתון כך, שלא יחול פקפוק כלשהו בלוח הרבדים וסדרם. אוצרות מגוּרי־קדם אלה מרתקים להפליא רתוקה אל רתוקה.

צוֹהר, דמיונו כארובת־עשן, הפותח את “מערת־התבון” לשמים – הוא הגורם לשמה. כמה מן הרבדים של מערה זו קושטים לרבדים של אחותה – “מערת־הנחל”. אתה מפליג מן הרבדים הללו, שתקופתם חופפת אחת את השניה, והנך יורד למטה בסולם הדורות, אשר ראשו – הרובד העלי ב“מערת־הנחל”, ורגלו – הרובד התחתי של “מערת־התבון”. בעוד אשר ב“מערת־הנחל” לא נמצאו משרידי עצמותיו של האדם הקדמון אלא שן אחת או שתים, נתגלה ונחשף ב“מערת־התבון” מספר עצמות, בעיקר פרקי־גולגולת, וכן מספר שיני־חלב ושיני־קבע ואף שלד־אשה שלם, שנשתמר יפה. הוא נמצא מושכב על גבו, מתוך נטיה לצדו השמאלי, הרגלים כפופות במקצת והיד השמאלית שׂוּמה אל הגוף בזוית ישרה. מכוח חדירת שרשיו של חרוּב, הצומח בקרבת מקום, נפרקו בכמה מקומות עצמות השלד, שהן קשות ועינן כעין עץ המהגוֹן.

אולם בשום מקום בעולם לא נמצא עד היום אוצר גדול ומשומר של שלדי האדם מתקופת־האבן הקדומה מעין זה שנתגלה ב“מערת־הגדיים”, שהיא, לפי מידותיה, הצנועה ביותר בין שלוֹש המערות הכרמליות. היא מעמיקה רק כדי עשרים רגל בגוף הסלע והמדרגה שלפניה – עליה תאהיל תקרת הסלע התלוי – שיעורה 16 רגל עד 40. ביום אחד הופיעה בעומק ששה וחצי רגל, למטה מן הרובד המוֹסטירי הנמוך ביותר, לסת תחתונה ושינים, שהוגדרה מיניה וביה כלסת אנושית. עד מהרה נתגלה בסמוך לזו גם החלק השני של הלסת ובקרבתם – גם הגולגולת והשלד כולו, כשהם ספונים בתוך כּורכּר קשה, אשר שמר עליהם כל רבבות השנים על הצד היותר טוב. מפאת קשי ההפרדה של השלד מן האריזה (הכּורכּרית), באותם כלים שהיו מצויים בידי החופרים, נשלח השלד על סלעו – ללונדון, לארטור קיט. שהגדירו כשלד של תינוקת רכת גיל, כבת שש. הגפים הכפופות בחזקה העידו כי הגויה היתה מכורכת בתכריכים או כפותה וכי אין זו תנוחה מקרית אלא קבורה מדעת. שלד צעיר זה, ניאנדרטאלי לפי כל סימניו – כמה מסגולותיו המיוחדות, בפרט צורת הקדקוד, עוררו את השאלה, אם אין לפנינו חוּלית־בינים העשויה לגשור את הגשר בין האדם הקדמון לאדם הדעתן. היתה משום כך ציפיה רבה להמשך החפירה, שמא תביא זו לחישוף שלד מבוגר, אשר לפיו יקל להכריע בדבר. ואמנם נתקיימה ובאה תקוה זו – ובמידה לא שיערוה! בחודש מאי 1932 הופיעו ב“מערת־הגדיים”, במשך תשעה־עשר יום, שרידיהם של שבעה “קדמונים” מבוגרים, ניאנדרטאליים, ושל שני ילדים. גם מערכות שרידים אלה נשלחו ללונדון על סלעיהן – האחד מהם משקלו הגיע עד שני טון – והוברר כי יש ביניהם שני שלדים תמים, שנשתמרו על הצד היותר טוב, עד לעצמות הדקות של האצבעות. מן השלדים השלמים ומן החסרים גם יחד הוּכח כי לפנינו – קבורה מדעת, שנעשתה מתוך כוָנה ושימת־לב. ליד האחד נמצא ראש של שור – כפי הנראה: קבור אתו יחד (“בכור שוֹרֹ הדר לו” – דברים ל“ג, י”ז).

השלמות חשובות למימצא שלוש המערות הכרמליות באו מן החפירות ב“מערת־כברה” ומכמה בדיקות וחפירות ביהודה ובגליל.

בחפירה הכברית, שנסתיימה בשנת 1931, באה לידי גילוי עוד תרבות מיקרוליטית אחת, בעלת צביון משלה, אשר לא נודעה מקודם. יציינוה: ידות־עצם מתוארות לחרמשי־אבן. כינוה, לפי שעה על שם מקומה: כַּבָּרית.

בבית־לחם יהודה, ברמת גבעה, הנשואה היום הזה 2500 רגל על פני הים, בפרשת מימי הים התיכון וים המלח, מצא מר ג’והן ליסלי סטארקי – חופר לכיש – מציאה שבאַקראי ועורר את המוזיאון הדרומי הקינסינגטוֹני לחפור שם. טמון בזיפזיף, אשר לידתו בחיק־הים, נתגלה כאן, ברבדים קדומים ביותר, שלל עצמות של חיות – בהן: שנהב, בהמות וקרנף – ואף שרידי הסוס־הננס, שעצמותיו נחשפו באסיה ובאמריקה, בהודו ובאפריקה, וכן שברי כלי־צור, אשר לפשר שברם אין עוד ביאור מוכרע. מעל לרבדים – אוהל אבני נארי, המעידות על קדמוּת התקופה. אין זאת כי אם שקוֹע שקעה האדמה הזאת מתחת למי־הים, בטרם יבוא הזעזוע העיקרי (שהוליד את בקעת הירדן) ויעלנה לראש גבעה.

בזיפזיף של יצוע הירדן וחוֹפיו – למטה מהחולה – נעשו בהדרכת ד"ר מ. שטקליס, מטעם האוניברסיטה העברית, בדיקות, שהביאו בכללותן למסקנה כי עוד בעידן הבין־קרחי השני, היינו: לפני כחצי מיליון שנה, החל האדם הקדמון בארץ לחיות תחת כיפת השמים. כלי הבזלת והצור שנמצאו בבדיקות אלה, יחד עם עצמות שנהב אחד מעלים על הדעת מבחינת המלאכה את שׂפוני אחד הרבדים של “מערת־התבון”.

ב“הר־הקפיצה” הנשקף על פני עפולה, גילו האבות הפרנציסקנים של נצרת מערה מכוסה כליל, שהבטיחה שלל נצוּרות. מן הרובד התחתי הועלו בשנת 1935, שרידיהם של שבעה שלדים קדמונים, מקצתם לקויים קשה בחסר – ונחלקו בהם הדעות: יש מקדימים ויש מאחרים. רק עם פרסום מלוא החומר יוכרע, אם יש ליחס אותם על קדמוני־הקדמונים של העידן הבין־קרחי השני, או שיש לראותם כבני־זמנו של אדם־הכרמל.

לטרון, מחנה העצורים, תמוז תש"ו.

---

אָדָם־הַכַּרְמֶל וְיוֹרְשׁוֹ

מאת

דוד רמז

“מיהו אדם־הכרמל? שלד האשה שב”מערת־התבון" – ניאנדרטאלי טיפוסי הוא ומעיד כי הגזע הלז היה מצוי בארץ. בצד ה“קדמונים” האחרים, – טמוני “מערת־הגדיים” הכרמלית ו“מערת־הצוענית” הגלילית. הללו – נופלים הם מן הניאנדרטאלי בכמה מסימניהם וגם שונים זה מזה. אין למצוא בעולם שוני כזה בשום קבוצה מקומית של שלדים קדמונים. לפי בדיקות ומדידות מדוקדקות יש נטיה ברורה של התפתחות לצד “האדם הדעתן”. “לרגלי הכרמל – אומר אחד משני החוקרים שבדקו את השלדים הקדמונים הארץ־ישראלים – עסק הטבע בניסויים. כאילו מתוך כונה להוציא לאור את הטיפוס המסוגל ביותר לעמוד במבחן הברירה הטבעית”.

קדמונים אלה לא היו ענקים, אך קומתם עלתה על זו של הניאנדרטאלים. מידת גבהם של הגברים – מחמישה רגל ושמונה אינטש עד חמישה רגל ואחד־עשר אינטש. ושל הנשים – מחמישה רגל עד חמישה רגל וארבעה אינטשים. הילוכם זקוף, כזה שלנו, לא קוֹפי. הם בעלי חזה רחב וכפי הנראה – מיטיבי רוץ. כף רגלם, השוק, הזרוע והחוּליוֹת של חוט־השדרה – יש בהם פרטים הדומים לאלו של קופים. האורב (חיבור הירך והפחד) של אחד מן השלדים נמצא מנוקב ברומח מרובע של עץ – דבר המוכיח איל מלחמתי לא־ישוער. מוחם דומה לזה שלנו ויש רגלים למסקנה כי גם הדיבור לא נעדר מהם. ואותה לסת של חזיר־הבר, התקועה בזרועותיו של אחד השלדים – כלום אין לסבור כי היא באה להברות את המנוח את חלקו ב“סעודת שור־הבר”, בעולם שמעבר לפרגוד החיים?

ריבוי שרידיהן של העצמות מן החי בפנים המערות המכַפליוֹת ומחוּצה להן, בקרבתן – הועיל לאַלפנוּ רבות. העצמות שנחשפו בחוץ – בהן רבות המבוקעות ושבורות בקרדומות־הצור של האדם הקדמון ובסכיני־צור: הן מראות בעליל כנגד מי היה עליו להילחם, מחמת מי נאלץ לבקש מחסה במערותיו, מאחורי מדורת־אש, ומפני מי הטמין את מזונותיו. מציאות עצמותיה של חיה ממשפחת הצבאים, אוהבת היערות והרטיבות, תוֹרנו כי האקלים בתקופות אלו היה לח ביותר, והופעתן המתרבה והולכת של עצמות היעלים, אוהבי החורב בתקופות הבאות, תוכיח כי נתרחשה בהדרגה תמורה של ממש והאקלים נשתנה מלַח ליבש.

ארץ־ישראל לא ידעה מעולם אַקלים אַרקטי. התקופה הקדומה ביותר, אשר יש לנו סימנים בה, לפי הרובד התחתי של “מערת־התבון”, האקלים שלה הנהו דומה לזה של הקו־המשוה. במידה שאנו מטפסים ועולים במעלות הזמן מתגלות ומופיעות עצמות יעלים. בצד עצמותיה של Dama Mesopotamica, עד שהן נעשות שתיהן מצויות במידה שוה, כגון ברובד הרביעי של “מערת־התבון”, ללמד כי האקלים נשתנה לצד התמעטות הרטיבות. בו בזמן הארץ שופעת נהרות איתן, אשר במימיהם הרבים יחיו התנין, הבהמות, הקרנף. אחרי זה, בלי שתפול תמורה במערכות כלי־הצור. חל שינוי בולט במערכות החי: החיה־הענק, גסת־העור, נעלמת. מכאן ואילך – התקדמות לקראת אקלים יבש וחם, עד לרובד “כלי־נטופה”, ששם אין למצוא עוד זכר לצבאים.

החידושים שנתגלו עם היגלות אדם־הכרמל עוררו את שני החוקרים שעסקו במחקר שלדי הארץ, להציע סדר מדעי חדש לטיפוסי האדם הקדמון בעולם וליחד לאדם־הכרמל הארץ־ישראלי מקום בראש, כלומר: לקרבוֹ, ככל האפשר, לאדם הדעתן.

ובכן, לפני כמאה אלף שנה, בעידן הבין־קרחי השלישי, כשבאירופה התגורר רק הגזע הניאנדרטאלי, חי בארץ גזע נעלה עליו, אשר אחדים מבני־מינו מתקרבים לנציגים האירופיים הראשונים של אדם הדעתן, מעין זה של Dama Mesopotamica – אשר מצאנוהו באירופה רק כעבור חמישים אלף או שבעים וחמשת אלפים שנה!

לאור הגילוי הזה העמיקה חידת צמיחתו של “האדם הנטוֹפי”, זה שהופעתו חלה לפני כעשרת אלפים שנה, ואשר כלי־מעשהו הם “כלי־נטופה” הזעירים, המיקרוליטים, המצויים גם ב“מערת־הנחל”, גם ב“מערת־שוכּבה”, גם במקומות אחרים בארץ – והוא אבי האדם הקדמון Homo Sapiens – הארץ־ישראלי. מהיכן בא? האם מצאצאי האדם הקדמון הוא, יליד המערות האלו גופן, גלגול התפתחות של דורות, או כי בן גזע כובש הוא, אשר השתלט על המערות מבחוץ? גם העפר העשיר של המערות הכרמליות, אשר שמר לנו את שלדיו של האדם הקדמון, לא הותיר לנו לפליטה מערכת שרידים, שיהא בהם להעמידנו על עקבות מוצאו של “האדם הנטוֹפי”. בהופיעו הרי הוא עומד לפנינו כאדם חדש בעולם חדש!

גם מבלי להיעגן לתוספת חקירה יש ליחסו על הגזע הלבן, הוא הגזע הקַוקַזי, ולראותו כאחד מאבות הענף הים־תיכוני, המהווה יסוד מיסודות ההרכב הגזעי של העמים השוכנים כיום לחופי הים התיכון. הוא עומד לפנינו, מבחינת מבנה גופו, מפותח בתכלית. עוד אין לו מתכת, אף לא כלי־חרס, אך הוא נתון כבר להתחלות של עבודת־האדמה וכבר אילף לו את הכלב. כפי שיש להסיק ממציאותן של עצמות אדם השבורות בעודן טריות, הריהו מאוכלי־בשר־אדם. קשה להגדיר את מהות הפולחן הדתי שלו, אך מסתבר כי האמין בחיים שלאחר המות והיה מדקדק במנהגי קבורת מתיו.

על מידותיו יש למנות – שליחת־יד ראשונה במלאכת מחשבת. בשנת 1932 מצא פרופסור נלסון גליק על פני סלעי עבר־הירדן כמה ציורים מפליאים של חיות. מהיותם חרותים על הסלעים תחת כיפת השמים אין סעד צדדי לקביעת זמנם. מיחסים אותם לתקופת־האבן האמצעית, ולכל היותר – החדשה.

התחלות אמנותיות, הניתנות להגדרת זמנן בוַדאות, באות מתקופת־האבן האמצעית. הגביע הנאה, צורת קוֹנוּס, החטוב בסלע של “מערת־הנחל”, מוכיח חוש גיאומטרי יפה. המלאכה בעצם, כפי המדרגה שהגיעה אליה בשכבות הרבודות ב“מערת־הנחל”, ב“מערת־שוכּבה” וב“מערת־כברה” – יש בה משום נצנוצי היצר האמנותי, ואף כושר ביצוע מסוים. כיצירת־פלא בתקופה זו יש לראות פסל קטן, הבא מאחת המערות שלחופי ים המלח – צבי זעיר, חטוב מאבךגיר; גופו, המתואר יפה, נוטה קצת על צדו ורגליו מקופלות בצורה הטבעית ביותר.

אך משמעותה של התרבות הנטוֹפית היא רחבה הרבה יותר. בסדרת הרבדים של “מערת־הנחל” ו“מערת־התבון” מונחת התרבות הנטופית. היא ראשית התרבות העתליתית, שהיא פסגת התרבות של תקופת־האבן הקדומה. זו וזו אין להן דוּגמה באירופה, אפריקה ואסיה. לא רק מבחינת צביון הכלים, כי אם גם מבחינת מציאותה של חקלאות בטרם קדרות. הוה אומר כי מגמה זו של התפתחות מקומית־מקורית או “פרובינציאלית”, כשם שהטביעה חותמה על הדברים בשלהי תקופת־האבן הקדומה בארץ־ישראל, כך המשיכה לפעול וכוחה היה יפה גם בתקופת־האבן האמצעית.

ראשית החקלאות וראשית אליפת החי מוצאת בארץ־ישראל את האדם הקדמון כשעיקר דירתו היא כבר מחוץ למערה, תחת כיפת השמים. צא ולמד: בעוד אשר בפנים “מערת־הנחל” – בתקופת־האבן האמצעית – עביה של “אשפת־הדורות” אינו אלא ארבעה אינטשים, הרי בשטח המדרגה – עביה כעשרה רגל. וכאן מצוי אותו שהרון, שכמותו אנו פוגשים בעפרן של תחנות אחרות שתחת כיפת השמים. מסתבר שהאקלים הגיע בזמנים ההם למידה כזו של יובש שחיי־מערה חדלו להיות נוחים. ואם גם הוסיפו לגור מספר חדשים בשנה בתוך המערות, הרי עיקר המגורים הועתק החוצה – לאוהל, לסוכה ולאויר הפתוח.

בארץ־ישראל אירע הדבר, לפי ההשערות האחרונות, לפני כשמונת אלפים שנה. מאליו ברור כי מאורע זה לא חל אלא לאחר שחלפו כליל נחשולי־הקור ומטרות־העוז של תקופת־הקרח האחרונה. רק משיבשה האדמה במידה מרובה והאקלים התקרב לזה של ימינו יכלה משפחת האדם – עם גידולה – להתחיל ו“לעבוד את האדמה”, ולאין ספק נטלה האשה חלקה בראש “בזיעת־האפים”.

האדם הנטוֹפי, לפי פזורי הכלים הנטוֹפיים, היה נפוץ על פני כל ארץ־ישראל, כשם שבן־גילו הטרדינוסיאני היה נפוץ במערב אירופה ובצפון אפריקה.

לטרון, מחנה העצורים, תשעה באב תש"ו.

---

עָרִים רִאשׁוֹנוֹת

מאת

דוד רמז

“ויהי בונה עיר…”

(בראשית ד', י"ז)

בדרך הארוכה מן המערה אל העיר הקדומה היו אילוּף החי וראשית “זיעת האפים” (עבודת האדמה) – פסיעות ראשונות מכריעות. ביניהן לבין הרישומים הראשונים של היסטוריה כתובה – מהלך אלפים אחדים של שנים, המפליאות בהישגיהן ובכיבושיהן. הללו עולים על חידושי הרדיו והקולנוע. כינון ערים, ריכוז מדינות, הצמחת שיטות דתיות, התקנת הלוח, המצאת הכתב, כיבוש חרושת המעשה, התּכה ונגידה, הנחת אשיוֹת ראשונות של אדריכלות ואמנוּת, קביעת שיטוֹת מסחר ומערכות חוקים – כל אלה אינם אלא ציונים בולטים בתהליך ההתפתחות הקדומה. פרקה של ארץ־ישראל בקורות ההתפתחות הקדומה הזאת, כפי שיש בידינו להרצותו היום, הנהו חי ומפורט, אם גם לא שלם עדיין – ויש בו כדי לעורר בנו התפעלות, לפי רוב ענינו.

משך תקופת־האבן, אשר בה ידע האדם כלי־אבן בלבד למעשהו – תקופת אבנא קמייתא, מציעתא ובתרייתא – תופס, בלי ספק, למעלה ממאה אלף שנה. לעומת נבכי־זמן אלה מה רדוד הוא הים ההיסטורי! עד היום לא נמצאו בארץ־ישראל תעודות שבכתב, שעתיקותן תעלה על שלושת אלפים וחמש מאות שנה. הזכירוֹת הותיקוֹת ביותר, המתיחסות לארצנו הקטנה בתעודות המצריות והבבליות, אינן מעמיקות מחמשת אלפים שנה. הערים, אשר שרידיהן נחשפו עד הזמן האחרון בארץ־ישראל, קדמותן לא עלתה על ארבעת אלפים וחמש מאות שנה. עד הזמן האחרון – ולא עד בכלל. בנדון זה חל שינוי רב בעקבות החפירות ביריחו וצפונית לה, במרחק ארבעה וחצי מיל מים המלח ושלושה מיל מהירדן, בעברו המזרחי, במקום הקרוי בפי ערביי המקום בשם “גבעות־כובס”, לציין תעשית הסבון הגס, אשר היתה נהוגה במקום הזה. סימניה של תעשיה זו, בצורת שפכי־דשן. עודם פזורים פה ושם. כאן הגענו לראשית צמיחת העיר הקדומה הארץ־ישראלית: עוד ברשות אדם רק כלי־אַבנוֹ בלבד. והנה הוא עוזב את מערותיו ויוצא לבנות לו בתי־חומר, זה בצד זה, ומתחיל רוקם תרבות עירוניות.

הסברה כי ארץ־ישראל עשתה פסיעה גסה ודלגה על השלב של אבנא בתרייתא – לא נתאמתה, אם גם משך השלב הזה בארץ ותכנוֹ היו שונים מן המקובלים לגבי אירופה. לאחר שלב זה בא עידן כלכּוליטי שבו כלי אבן ונחושת משמשים יחד, אר הראשונים עיקר. מניחים כי המצרים הם שהיו ראשוני מגלי הנחושת ומפיקיה, מלפני כשבעת אלפים שנה, ממכרות סיני. מכרות־נחושת קדומים נמצאו גם בלבנון ובאדוֹם, גם בקפריסין. יחזקאל (כ“ז, י”ג) מונה גם את יון, משך ותוּבל, כארצות מוצא לנפש אדם (עבדים) וכלי־נחושת. מסתבר, כי השם המקראי “נחושת” כלל גם את הנחושת הנקיה, גם את התערובת של נחושת ואבץ. אשר זכתה להתפשטות רבתי דוקא בזמנים החדישים, גם את זו של נחושת ובדיל, אשר נחלה את נצחונה המלא, על מנת להיות מנוצחת על ידי הברזל. לפני למעלה משלושת אלפים שנה, בימי השופטים. “וַיוֹרש (יהודה) את ההר, כי לא להוריש את יושבי העמק, כי רכב ברזל להם” (שופטים א', י"ט). עוד היה הציוד המלחמתי הזה בימים ההם נוצץ בחידושו וביקרו.

חשיבותן של “גבעות־כובס” היא בקדמותן, לא בתפארת ספונותיהן. כל החוקרים מודים כי נתגלתה כאן, כמו ביריחו, צורת עיר מן העתיקות ביותר, קדומה לכל הערים הארץ־ישראליית המפורסמות. בלב השממה המדברית הופיעו ארבעה רבדים של פשוטי־כלים קדומים: כלי־חרס, כלי־צור, כלי־עצם – “שׂפוּני טמוּני חוֹל”, בלי שתהי ממעל להם או מתחתיהם אחיזה לקביעת זמנם. וענין זה לא הוכרע עד שנחשף ביריחו רובד המכיל חומר דומה במידה מרובה לזה של “גבעות־כובס”, והוא משולב בתוך מערכות רבדים אחרים מוגדרים. לפי הדעה המקובלת היום על כל בני־סמך, הרובד העלי של “גבעות־הכובס” יש לו בני־רע במגידו ובבית־שאָן, בגזר ובעפולה, בחדרה וב“מערת־הנחל” ובעוד מקומות בצפון ובדרום. ואילו הרובד התחתי – גילו למעלה מששת אלפים שנה והוא נעוץ בשלהי אבנא בתרייתא או בתחילת העידן הכלכוליטי. בין קצות שני הרבדים – כאלף (ולא פחות מחמש מאות) שנה של רציפות ישובית והתקדמות מתפתחת, שלא חל בה הפסק רב, אם גם עברו עליה ארבעה חורבנות.

חומה אין: פרזות. בנינים מעטים. ערוכים מקצתם בקו מזרח־מערב ורובם בקו צפון־דרום. תכניתם – כמעט מרובעת, ישרת־זויות. הכתלים – פשוטי־פשוטים: שני נדבכי אבני־גויל זעירות ועליהם כּרוּמים גושי עפר, שוֹני־צורה, כבושים ביד ומיובשים בחמה, קרי: “לבנים”. יש שהקיר כולו, לרבות המסד, בנוי לבנים כאלה. העץ שולב בשפע במעשה־התקרה. כפי שמוכיחה עשירותן של רפידות האפר בין הרבדים. ואכן, לא חסרו עצים במקום הזה, לא במערבו לאורך שפת הירדן, לא במזרחו, בהרי מואב. החורבנות באו, כברוֹב ערי ארץ־ישראל, מחמת שריפות. בנפול הקורות, שמתפקידן לקשר את הכתלים ולשאת את המעזיבה, היה כל תוכן החדרים נקבר תחת עפר המעזיבה. וכן נשתמרו כלים ושברי־כלים של דורות ראשונים למחקר הדורות האחרונים.

לעומת מעשה־הכתלים הפשוט, רהוטה מלאכת כלי־היוצר: נקיון החומר, טיב הליבּוּן, שהחדיר את האודם דרך כל עבי הכלי, גם נוֹי הצורה – מעידים על כך. בדרך הטבע, יש בין הכלים שמלאכתם גסה ביותר, לעומתם יש מצוינים בגזרת תארם, בדקוּת כתליהם וביושר כיווּנם של העיטורים האפקיים – דבר המעיד על הסתייעות באבנַים של יוצר או בשיטת־סיבוב אחרת הקרובה לזו. כלי שכיח וחדל־צורה – גביע, מעשה חריט (קוֹנוּס), המועמד על חודו, דרך נעיצתו בחול. כנגדו, מושכים את העין אגנים יפי־צורה, קבועים על כנים רחבי־בסיס. סימן ברור לכלי המקום: זיז קטן מאד – ל“אוזן”. יש מן הכלים שניכר בהם כי היו נתונים בתהליך יצירתם על גבי חומר מטוה. לרבים עיטורי ציורים של חישוקים, או קוים שזיריים, או צליביים, או רשתיים. כמה מהכלים – נחשים־של־חומר כרוכים עליהם לנוֹי.

שלל כלי־אבן: מכתשים ועלי, ריחים ורכב. אבני־שפשוף, משקלות־נוּל, אבני משקל, מכשירי יִצור למיניהם: מפסלות, מגרדות, סכינים, מקדחים. בניגוד ליריחו של אותה תקופה עצמה – אין שום ראשי חצים. כמה מַלטשים של צור וכמה מכשירי־אבן לטושים. מקצתם או כולם. גם מקדחים ומחטים של עצם, גם כל מיני תֶּלֶת (קישוטים נתלים), חרוזים של אבן ושל צדף, חשָנים ושאר תכשיטים.

היה נסיון ערמומי להונות את ה“בטלנים” המדעיים, המחטטים בעתיקוֹת ולהוסיף על המימצא האמיתי גם מימצא מדומה של חרסים נושאי כתובות עתיקות, כביכול, במין כתב־קדומים דומה לשוּמרי. כשהוגשו אחדים מן החרסים האלה לאחראי על החפירה הרגיש הלה בסימן דיו שעל אחד מהם והעיר – כך מספרים – לפועל המגיש, כי תמוה הדבר שהחרסים הנם כל כך זעירים. כעבור כמה ימים הופיע שבר־חרס גדול. הבדיקה המיקרוסקופית שהבחינה עקבות פלדה בחריצים, הוכיחה שכולם מזויפים. העיר יריחו היתה כנראה, מקומה של תוצרת זו.

גמול מלא בא לחופרים ברובד השלישי, בהתגלות על אחדים מן הקירות סימני אַפריסקאוֹת, אשר בדי עמל נוּקוּ מילימטר אחר מילימטר, בידי האב קאפאל. להערכתן תינתן רשות הדיבור למר נלסוֹן גליק. בספרו החדש “הירדן”, בפרק ערבות מואב. דף 117, הוא אומר:

“קטעים של ציורי קיר מושכי־לב, כמעט מודרניים בסגנונם, נתגלו כאן על הקירות המסוידים, הבנויים לבני־טיט שיובשו בשמש, בתוך הבתים המרובעים, אשר בעיר השלישית (לפני האחרונה). כמה קירות כוסו ארבע או חמש שכבות של צבע; השכבה החדשה הוּשׂמה, כנראה, לאחר שדהה הצבע הקודם, או בשעה שהתעוררות דתית הלהיבה את לבו של האמן או הנדבן. רק ציור הצפור, המפליאה בטבעיוּתה, נמצא שלם פחות או יותר בשעת חשיפת המקום. כל שאר הציורים היו חרבים פחות או יותר, בגלל התמוטטות הקירות שעליהם צוירו. נמצאו כמה וכמה קטעים של צפרים, המצוירות באורח דרמתי ובכוח פרימיטיבי גדול. מה היתה מהותם של אלילים אלה, שצוירו ונערצו לפני חמשת אלפים וחמש מאות שנה בקירוב ומה היה טיבה של האמונה שנתרקמה סביבם? כל אלה עודם חידה. אולם התגליות העיקריות רומזות על פולחן פריון פרימיטיבי.”

מפליא מספר השלדים הטמונים בפנים הבתים, הגם שלפי מידות העיר אין להניח כי זוהי דרך הקבורה העיקרית. נמצאו עצמות תינוקות נתונות בתוך כדים ובין שברי כדים. ראשו הערוף של תינוק אחד, כבן שש או שבע, נמצא מסוגר בהקפדה בתוך כד, שנחצה לשנים. משרידי העצמות הללו רוקם מר נלסון גליק בפרק הנ"ל את התמונה הבאה:

“חזקה היא אמונתם של בני־אדם אלה, והצורות שלובשת דתם איומות הן לעתים. תהלוכה מתקרבת אל המקדש בקול זמרה ויבבה, בריקודים ובקריאות נלהבים. ומה הם נושאים בראש התהלוכה? נושאים הם כד חרס גדול וריק, ובידי אחד מהם ילד! הנדם הילד מתוך תרדמה או שמא כבר נפח את נפשו? התהלוכה עומדת לפני המקדש. הכוהנים יוצאים והטקס מתחיל. מכניסים את גופו של הילד לתוך הכלי המוזר וחותמים את פי הכד. מפי מי נפלטה אותה נאקה חנוקה? זו המנחה שהוקרבה לאל־הפריון, כדי שהארץ תתן פריה בשפע – עשתרות הצאן תרבינה – והנשים תלדנה בנים למכביר. קרבן זה יהיה מנחת־יסוֹד. הבית המוּקם עליו יזכה, לאין ספק, בחסדי האלים. הבט וראה מה מזהירים פני האלים המצוירים על גבי הקיר מרוב נחת! נתמלאה תאוָתם. להם ניתן פרי רחם. כדי שישובו ויפרוּהוּ!”

בין הציורים בולט כוכב רבגוֹני בן שמונה קצוות. אשר רשמו – כשהוא מועתק במלוא צבעיו ובגדלו הטבעי – אין לשער.

מהיכן תרבות־ציור זו? בארץ־ישראל לא נמצא ואף לא שוער למצוא מעין זו, אלא בדורות־הברונזה האחרונים. בבל אינה יודעת דוגמאות קדומות כאלה. אפריסקאות מוקדמות של קאנוסה הן מלפני ארבעת אלפים שנה, לכל המוקדם. במצרים יתכן למצוא מעין אלו שמלפני חמשת אלפים שנה, אך לא לפני ששת אלפים או שבעת אלפים! פרס אולי היחידה היכולה להציל אפריסקאות אלו מבדידותן העולמית – היות ונתגלו בה ציורי־קיר מעין אלה מלפני כששת אלפים שנה – אבל כיצד יקופל המרחק העצום של אלפי מיל תחת רגלי הפריהיסטוריה. בלי כל תחנות־בינים?

מהיכן תרבות כלי הצור הללו? משהו בדומה לזו נחשף בדרומה של קאהיר, אך אין בדמיון זה כדי לראות את שתיהן קשורות קשר ישיר.

והחקלאות מהיכן? אין כל ספק שכאן היה ישוב המצוי אצל החקלאות: בכל הרבדים נמצאו מטמורות כלי חרס עגולות, גם מכתשי־צור וחרמשי־צור. אך אין חקלאות זו בת אחת השיטות של עבודת האדמה הארץ־ישראלית, מאלה שנודעו לנו מימי קדם. החקלאות של אַבנא מציעתא, זו שמצאנו בשוכּבה ובעתלית, הרי היא תלויה בברכת הגשמים. אבל אדמות אלה לא הגשמים הרווּן. אכן, מים רבים יורדים מן ההרים במזרח וזורמים בנחלים ואין כל ספק שהשדות כאן היו שדות־שלחין רשימות עבודת האדמה כאלוּ של גדות היאור והנחל. על חקלאות שפלת הירדן בכללה ותגובתה אומר מר נלסון גליק את הדברים האלה: "שפלת הירדן, וערבות מואב בכללה, היתה נושבת מאות שנים, ואף אלפי שנים, לפני שבּוֹראוּ בחלקם היערות המרובים, שכיסו את הרי ארץ־ישראל ועבר־הירדן המזרחי, והוכשרו לישוב. ומשצצו אחרי זמן ישובים בהרים ואירעה לפעמים שנת בצורת ורעב, התחילה תנועת אוכלוסין אל חבלי השפלה, שבהם זרמו נחלי איתן. ואיכריהם לא היו תלויים בתעתועי מזג־האויר: “ויהי בימי שפוֹט השופטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב” (רות א‘, א’).

למרבה ההפתעה, נתגלתה בחולות בחדרה, בעומק מטר וחצי מתחת לכּורכּר, מערכת קברות, אשר, לפי הכלים המועטים שנחשפו בה, הוגדרה על ידי פרופסור סוּקניק והאב וינצנט ובני־סמך אחרים כבת־זמנן של “גבעות־כובס”. הכּורכּר הנהו מבחינה גיאולוגית חומר צעיר, אך הוא חומר קדום ביחס לאדם.

החידוש המיוחד בגילוי החדרתי הוא – משכן־נצח לעצמות המתים, בצורת ביתנים־קברים: בתים בזעיר־אַנפּין. הביתנים עשויים חומר שרוף למחצה. ביתן־קבר בעל צורה עגולה הופיע בחפירות ביריחו, אך בחדרה הביתנים הם ישרי־זוית. מידת ארכם, כמידת גבהם, משמונה־עשר עד עשרים אינטש. לאחדים מהם גגות משופעים. אחדים מורמים מעל הקרקע ועומדים על ארבע כרעים גבוהות וחזקות. יש מהם מקושטים חגורות אָפקיוֹת. בשנים או שלושה מהם – דלת ובצדה חוֹר, לצרכי נעילה. באחד מהם יש למעלה במשולש הכתלי, הסותם את חלל הגג המשופע, שלושה חללים קטנים, סימן לארובת־עשן או לחלונות.

מה מלמדים ביתנים אלה? קודם כל הם מספרים כי היו משכנות אדם בנויים על עמודים – דבר המתקבל על הדעת בהחלט במקום כחדרה. לפי צורתם הם מזכירים סוכות נצרים או ענפים, שלאחר הזקפתם קושרים את ראשיהם למעלה, אצל הגג. הגג המשופע מורה, בלי ספק, על אקלים גשום יותר מזה שבערבות מואב, שכן הבתים שם כולם שטוחי גג. כדאי לשים לב לעובדה כי התכנית היסודית של הבתים גם כאן גם ב“גבעות־כובס” אחת היא ־ מרובעת.

השקידה המיוחדת על שיכונן הקבוע של עצמות המתים, הטמנת כלים אתם בקבר, מוכיחה על אמונה בחיים שלאחר המות. התקנת בית למת פירושה, קודם כל, יצירת משכן לו, בו ימשיך את חייו. אין ספק כי יש בדבר גם מגלגולו של המנהג לקבור את המת – כמו ב“מערת־הגדיים” – בתוך פנים הבית. אם היה זה כאן מן הנמנע, באשר הבתים היו מורמים מן הקרקע. או שמחמת סיבות אחרות נשתנה המנהג לגופו – אין אנו יודעים. על כל פנים אפריסקאוֹת “גבעות־כובס” וביתני־הקברים בחדרה מעידים על דורותיהם כי נוססו בהם גם חיי־רוח גם תבונת כפים.

לטרון, מחנה העצורים, אלול תש"ו.

עם קום המדינה

מאת

דוד רמז

---

עִם הָאֳנִיּוֹת שֶׁבָּרְחוּ

מאת

דוד רמז

מועצת המדינה הזמנית

הגרעין של תקנה זו (הארכת התוקף של תקנות שעת חירום), שאני מדבר עליה, הוא בזה, שבאחד הלילות ברחו האניות מחופי הארץ. מנמל תל־אביב ברחו עשרים ואחת אניה. המטענים שהיו מיועדים לישראל לוקחו בחזרה מן הארץ והוטלו לחופי איטליה, יוָן, ולחופים אחרים. מהם פורקו במצרים והמצרים החרימו אותם. הופיעה השאלה, כיצד לרכז ולכוון את פיזורי הסחורות והמטענים ולהחזירם אלינו. הגענו למסקנה שיש צורך לתת כוח בידי המפקח להובלה ימית, להורות לאניות שבדגל ישראל לאן ומתי יסעו, מה להטעין על האניה ומה לפרוק מעליה, וגם לקבוע מחירים ועוד. תקנה זו היא מאותה הסידרה, שיש להאריך את תקפה לשלושה חדשים.

רק מלים אחדות, לא לצד ההלכה, אלא לצד המעשה שבדבר. לא הסתפקנו במתן כוח למפקח על הובלה ימית, אלא הזמנו את האגודות המעטות שיש להן אניות בדגל ישראל. איגדנו אותן באיגוד אחד, קבענו אתן, והן עצמן קבעו, ללכת לאותם הנמלים ולאותם המקומות שמשם צריך להביא סחורות: הן משתדלות להשיג בדרך של צ’ארטר – אניות, שאפשר להחיש אותן למקומות הנחוצים ולהביא את הסחורה הנחוצה. במשך זמן קצר רוכזה מחצית המטען המפוזר והוחזר לארץ־ישראל; בינתים התחילו אניות לחזור, ובינתים קיבלו גם אניות אנגליות יניקה מהחלטה אחרת, שמותר להן ללכת לחופי ארץ־ישראל. אין כל בטחון שלא נעמוד בפני חידוש כל הפרשה הזאת, ושרק באניות שלנו נוכל לדגול. עלי לציין, שמצד האוצר ניתן לנו כל הסעד הדרוש, תנאים מיוחדים שבעלי האניות היו זקוקים להם.

בשעתה פעלה תקנה זו פעולה מצוינת, חשובה למדי, והכל יחד יצטַרף להצלה פורתא; כי הצלה אמיתית תבוא רק באניות רבות שלנו.

אלול תש"ח.

---

הַדֶּגֶל וְהַסֵּמֶל

מאת

דוד רמז

בישיבה כ"ד של מועצת המדינה הזמנית

אני מרשה לעצמי לחלוק על דעתו של הרב פישמן, לא רק על הדעה, אלא גם על הגישה שלו. מאימתי פסולה המנורה בכלל בתור סמל? מדוע אין המנורה סמל? זהו כלי מִקַדמת האומה, כלי מאיר, מבית־הקדשים שלה. מדוע אין זה סמלו של הרב? ואם זה סמל, שיכול לאחד את הרב ואת הצעירים שבצעירים שלנו. מהו הרע בדבר? אבל אין דבר קשה בעולם מלמצוא חמישה או עשרה אנשים שיהיו חברים לטעם. הם יכולים להיות חברים לדעה ולכל דבר. אולם לא לטעם. מן ההכרח להכריע בדבר זה. ומכיון שזה ענין של טעם, הרי אי אפשר לגזור מראש. שטעמי אני קובע בענין זה. טעמו של הרב כטעמו של רב, טעמים של אחרים כטעמם של אחרים.

לא הייתי בישיבה שהחליטה על סמל זה. לא הייתי בישיבת הועדה. אך נטלתי רשות הדיבור, כי השתתפתי בועדה המצומצמת שישבה עם המומחים, ועוּבדות יש לקבל בתור עוּבדות. הועדה לא המציאה לא את הלולב ולא את האתרוג ולא את הפסוּק. אפשר לקבל או לא לקבל זאת, אך לא הועדה המציאה כאן משהו. היא לקחה את הכל מהמוכן. ולא בחנות של ויצ"ו, אלא בקיומה העתיק של האומה. יושב כאן פרופסור סוקניק, שנתגלגלה בזמן האחרון זכות גדולה על ידו עם גילוי המגילות הגנוזות. הוא היה אחד המומחים שהוזמנו לועדה יחד עם מומחים אחרים לאֶסתיטיקה, אמנים וציירים. הועדה היתה חייבת לעשות זאת. ענין המנורה הוחלט מראש. כשביררנו את הענין הציע פרופסור סוקניק את דעתו, ואני מציע למועצת המדינה לתת לו רשות לחוות את דעתו גם כאן כמומחה.

לא המציאו כאן שום דבר. ברובי החפירות, שבהן נמצאה המנורה, היא נמצאה עם הסמלים המשלימים הללו, עם הכתובת “שלום על ישראל”. פרופסור סוקניק עמד בכל תוקף על כך, שאם בוחרים במנורה כסמל, יש לקחת אותה כמו שהיא מצויה ברוב העתיקות שלנו. אני עצמי, נזדמן לי לפני זמן קצר לראות דוקא משקל מתכת, חצי מנה, שיש עליו ציור המנורה בלי סמלים אלה.

ובענין הכוכבים שהוסיפו וצירפו אל הסמל, נראה לי שהתוספת הזאת אינה מצטרפת יפה. למנורה של שבעה קנים מיוּתר להוסיף שבעה כוכבים. שכן שבע שלהבות כמוהן כשבעה כוכבים. למעשה הוצעה כאן מנורה עם הסמלים האלה, כפי שהיא מצויה ברוב העתיקות. הצעתי בועדה המצומצמת כתובת אחרת: “שלום לקרוב ולרחוק”. חשבתי שפסוק זה מתאים בתור קול קורא מציון. חוששני כי המשא־ומתן במועצת המדינה בענין זה זז קצת לצד גישה קלה יותר. הייתי רוצה שהמשא־ומתן ישאר ברמתו. אנו יכולים לקבל את התבניות שמצאנו אותן בעתיקות או לא לקבל. נוכל לקבל את המנורה בלבד ונוכל לקבל את המנורה ולהוסיף עליה פסוק אחר.

יש הבדל בין מחבר ובין מבקר. הרב פישמן, שהוא גם מבקר וגם מחבר, יודע שמלאכת הביקורת היא קלה יותר. מכל ההצעות החיוביות שקראתי בעתונות ושחיפשתי אותן וששמענו עליהן, יש לעת עתה כאן הצעה אחת: חזרה אל “מגן־דויד” וחזרה אל ספר־התורה. ברור לי, שאם אנו זזים מהצעת המנורה, נכנסים אנו לאיזה מרחב או של ריבוי הצעות או של חוסר כל הצעה חשובה.

תשרי תש"ט.

---

בֵּית "דָּבָר"

מאת

דוד רמז

והבית בהיוסדו לפני כ"ד שנים: ברל כצנלסון תלה בו את מנורת־הזהב, היא מנורת האיחוד, אשר האירה בבית בכל פינותיו, ומאירה בו עד היום הזה. משה בילינסון ממונה בו על תמידים כסדרם. ואליהו גולומב ממונה על השערים, נכנס ויוצא. נכנם ויוצא – ואתו דוב הוז ויצחק יציב ומשמרות־משמרות של פרחי־כהונה. גדול היה האור. אך הבמות לא סרו… ויש לשמור על האור – לימים יבואו.

חשון תש"ט.

---

אָנוּ נִצָּבִים כָּאן שְׁלֹשָׁה צִבּוּרִים יַחַד

מאת

דוד רמז

במועצת ההסתדרות ס"ב

אותה טבלה קבועה באולם המלאכה בתכניון העברי בחיפה – לכבוד יסוד ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל לפני 28 שנים – יש לשים לה מסגרת סביב סביב ולחרות עליה: נוסדה מדינת ישראל.

עברנו כברת דרך, כברת דמים – ועדים עמים כוּלם: עברנוּה! – משעבוד לגאולה. ואולי תציין את המעבר הזה בצורה היותר סמלית אותה דרך הגבורה לירושלים אשר נפתחה היום במעמד חגיגי רב. איו בתנועתנו מידה של פולחן אישי. הפולחן האישי מהווה סכנה לתנועתנו, כמו לכל תנועה אחרת. אולם רואה אני חובה לעצמי להביע במועצת ההסתדרות הזאת, הראשונה במדינת ישראל, הוקרה חברית לאחד בתוֹכנו, היושב אל יד השולחן, אשר פתח היום כביש זה, ואשר הייתי עד להתלבטויותיו ביסורי ההחלטה הנמרצת לעלות על ירושלים ולהילחם לה ולפרוץ אליה.

חזר ונתרחש בתולדותינו החזיון המופלא: רבים ביד מעטים. מזוינים ביד דַלֵי ציוד. והננו היום עם עצמנו: אין זר מפקד ואין זר שליט. היינו לעם לוחם בפועל ממש, לוחם על כרחו, מאין ברירה. קם לנו, לתדהמת אויבינו, צבא מנצח לחטיבותיו ולפלוגותיו, למפקדיו ולטוראיו. קם לנו צבא במין קימה כזאת ובמין תנאים כאלה, שמי יודע אם נמצא דוגמתם בקורות העולם.

ולא רק צבא יבשה. ילד נולד לנו – צי ימי, אשר עלה מתוך גלי ההעפלה ונתחשל ביסוריה, וכבר שׂרה אל גדולים ויכול להם. ובן לילה צץ חיל אויר, אשר גונן, אשר חיפה, אשר התקיף. וחגורת איל של בנים ובנות, אחים ואחיות. נפתחו אפקים לעלית־עם, אשר אליה כמהה נפשנו. אשר למענה ומתוך חזיונה נוסדה לפני עשרים ושמונה שנים הסתדרות זו, אשר מנתה אז חלק החמישים ממספר חבריה כיום. נוצר בסיס ממלכתי להתישבות חקלאית, אשר אני מקוה כי השבים מהמערכה יקחו בה חלק נכבד וחשוב. ניצר בסיס לחרושת המעשה, לתנופת תחבורה, לשיכון רבתי.

אך כל הבסיסים האלה כולם תלויים בחוט שׂערה אחד: כי נהיה מה שהננו צריכים להיות. מה שרצינו להיות, מה שנתן לנו כוח להגיע עד הלום.

אנחנו ניצבים פה היום שלושה ציבורים יחד: אלה אשר אינם עוד ואשר זכרם רענן ויקר לנו, אלה העומדים חגורי כוח ומזוינים באשר הם וערים לכל התנפלות, נכונים לקדם כל סכנה, ואנחנו – רוקמי המשך המפעל במדינה המוּגנת. ולא רק לנו לעצמנו אנו חייבים את השמירה על מהותנו, על מהות תנועתנו, על ערכיה וקניניה המוּסריים הנאמנים – אנו חייבים זאת לאלה העומדים על משמרותיהם על גבולות המדינה. אנחנו חייבים זאת לאלה אשר יצאו למערכה ולא חזרו עוד.

ההסתדרות של העובדים העברים – על פי הרכבה, על פי היקפה ועל פי חזונה – היא אחת הערובות הגדולות לתוכן מדינת ישראל, לנקיונה ולנאמנותה לתכליתה: לחיות כיהודים חפשים חיים אנושיים בעלי ערך. ואין חיים בעלי ערך אלא חיי יצירה, חיי עמל, מוּארים ומודרכים באור מדע ומוסר, בשויון, בחופש, באחדות. כזאת נוצרה הסתדרותנו – ולוּ תהי כזאת בעתיד הקרוב והרחוק ועד סוף כל הדורות.

כסליו תש"ט.

---

לִקְרַאת חִנּוּךְ חוֹבָה חִנָּם

מאת

דוד רמז

במועצת המדינה הזמנית

אני שמח להודיעכם, שבישיבה המשותפת של חברי הממשלה וחברי הנהלת הסוכנות היהודית, שנתקיימה שלשום בירושלים עם שובו של מר ישראל גולדשטין. גזבר הסוכנות היהודית, ובהשתתפותו, נתקבלה ההצעה על השתתפות הועדה – מחצה על מחצה, של הנהלת הסוכנות היהודית והממשלה, בתקציב החינוך לשנה זו, בגדר של מיליון ו־600,000 אלף ל"י. סכום זה יועמד משני מקורות אלה: מן הממשלה ומן הסוכנות היהודית – לפקודתה של רשות־החינוך הזמנית, שתבדוק את פרטי התקציב, תוך שימת הדגש העיקרי על קליטת ילדי העולים בגנים ובבתי־הספר.

אולי יהיה למועצת המדינה ענין בכמה פרטי ידיעות על כיתות חדשות לילדי העולים שכבר נפתחו: בג’בּליה, בנוּזהה ובמנשיה, שהן שכונות יפו; ברמלה, ביהודיה, בבית־דגן, בעכו ובתל־חנן, היא בלד־אל־שייך לפנים.

בבתי־ספר חדשים אלה כבר לומדים למעלה מאלף ושש מאות ילדי עולים, מהם בחסות הזרם הכללי – קרוב לשש מאות; בחסות זרם העובדים – שבע מאות ילדים ובחסות זרם “המזרחי” ו“אגודת ישראל” – קרוב לארבע מאות ילדים. עלי להדגיש שמספר הנקלטים בבתי־הספר הקיימים בערים, במושבות, בקריות ובמשקים, היא לפי ההנחה המקובלת במחלקת החינוך – לא פחות מהמספר הנ"ל. אלף תלמידים במקומות החדשים – כך מניחים. אמנם אין על זה רישום מדויק, אבל מניחים, שנבלעו בתור מוסדות החינוך של הישוב, ובעיקר במקומות מסביב לחיפה וכן ביתר המקומות – אותו מספר ילדים.

בויכוח במועצת המדינה נאמרו דברים חשובים, לפי עניות דעתי, להערכתו של החינוך העממי בישראל. אין לי ספק, שראשי־התיבות של המלים: “חינוך־חובה־חינם” – אות אחת מוכפלת שלוש פעמים – יהיו לסיסמת המדינה כולה, ומשא זה יוּרם; מחובת המדינה ומחובת האומה להרימו. אולי זוהי בכלל הנקודה העיקרית, שלמענה דרשנו ורצינו במדינת ישראל. אין ספק, שיש לבטל – והמדינה תבטל – לא רק את שכר הלימוד הנופל משום מה על הורי הילדים בלבד, המביאים את ברכתם זאת לעם – ואין ברכה כילדים. זהו עוֹל שצריך להיעקר ממדינת ישראל. אין לי ספק, שגם דמי־ההרשמה טעונים ביטול מוחלט, גם אם לא הצלחנו לעשות את הצעד הזה השנה.

נכון, שלשם ביצוע דברים גדולים אלה יש הכרח בסעד לחינוך, והוא יהיה. רשות החינוך הזמנית מורכבת: מוַעדת השרים, מועדת ההנהלה וממחלקת החינוך. ועד החינוך – רשות זו אינה אלא זמנית, המשמשת מעבר למימון החינוך ולהשכלה. אני מקוה שמחלקת החינוך תשים לב לכמה הערות הנוגעות לפרטי הדברים בקשר לחינוך.

לפרטי ההערות בויכוח אציין רק שתי הערות – לא מתוך כך שהערות אחרות אינן חשובות – את הערתו של מר סעדיה כובאשי על החשיבות בעזרה לתלמידים בעלי כשרונות, לתלמידים מחוננים המצטיינים בלימודים ומראים כוחות רוחניים חשובים, לעזור להם לעלות בסולם הידיעה וההשכלה, בין אם זו השכלה מקצועית ובין אם השכלה כללית. יש לקדם אותם ולהעלותם להשכלה תיכונית ואחר כך להשכלה גבוהה. לא אטעה אם אומר, שמחלקת החינוך עושה זה שנים אחדות צעדים צנועים במגמה זאת.

כן ראויה לתשומת־לב מיוחדת ההערה, שנשמעת מצד חברת מועצת המדינה, הגברת רחל כהן, על החשיבות להגביר בשנים אלה ולהרחיב, ואולי גם להעמיק את ההכשרה, את מוסדות ההכשרה למורים, למורות וגננות; כי הרבה נרות, הרבה מאורות כבו בשמד הגדול, בחורבן ובהתנוונות שבאה אחריהם, של נוער ללא חינוך סדיר וללא בתי־ספר. יש להדביק את הזמן שהרס את אלה ויש למצוא דרך כיצד להתגבר על זה. נשאלה שאלה מפי חבר המועצה גרבובסקי: היהיה אומץ־רוח לממשלה לקרוא אל הסדר את העיריות והרשויות המקומיות, שנטלו לעצמן את הרשות לקבל החלטה בניגוד לחוקה הקיימת ולקפח את אחד הזרמים? שאלה זו נענתה עוד טרם נשאלה. ועלי לחזור ולקרוא קטע אחד מדברי־הפתיחה הקצרים שלי בישיבה הקודמת: “אך מנוי וגמור עם הממשלה לא לקיים להבא את השיטה הכפולה של תמיכת תקציב החינוך המרכזי בעיריות וברשויות המקומיות ועם זה גם החזקת בתי־ספר בתוך תחומן של העיריות והרשויות הללו על חשבון התקציב המרכזי. הממשלה תדרוש מכל הרשויות המקומיות: החזקת כל בתי־הספר, הקיימים לפי החוקה, ברשותן”. כן עלי לתקן פליטת טעות של חבר מועצת המדינה, מר ברל רפטור, ששאל מדוע לא הודגשה העובדה של נשיאת תקציב זה בעוֹל החזקת בתי־ספר לנערים עובדים? האמת היא שהדובר אמר: “הנני מבקש להטעים: נשיאתו בעול בתי־הספר לנערים עובדים וכן תמיכתו בבתי־הספר למלאכה למקצועותיהם”. אשר למספר הערות, שנשמעו בויכוח זה בנוגע לצורת המבנה של רשת החינוך הזמנית, הריני מודה מראש כי מבנה זה איננו משוכלל ואיננו מאוזן מכמה וכמה צדדים, אבל יקרוֹ של הענין חייב אותנו, שלא נזדקק בפרטים, ואפילו בפרטים חשובים, הוא חייב אותנו להתקין לאלתר מהלך סדיר של עניני החינוך, בלי לבטל אף יום אחד של תלמוד־תורה. וכבר ציין מר ציזלינג שהצלחנו בזה, למרות החשש שהיה לרבים: גם למורים, גם לחברי בהנהלת הועד הלאומי, וגם לעצמי, שדבר זה לא יעלה בידינו לסדרו בלי הפסקת הלימוד. אני רוצה להביע בפומבי הוקרה להסתדרות המורים ולמרכזה, שעמדו אתנו במאבק וויתרו על כמה וכמה דרישות.

גם הזרמים נדרשים לויתורים מסוימים. ישמש לדוגמה הרכב מחלקת החינוך. חברי מועצת המדינה יודעים שמחלקת החינוך היתה מורכבת כל השנים ממנהל מחלקת החינוך ומשלושה מפקחים ראשיים של שלושת הזרמים. אנו החשבנו שילוב זרם החינוך של “אגודת ישראל” בתוך המסגרת הכללית של חינוך ישראלי, ולא מטעמי “הפרד ומשוֹל”. נשמע דיבור כזה בויכוח הקודם: “מי יודע אם לא היתה בזה כונה עמוקה”… אל תיחסו לממשלה “עומק” גדול כל כך, שהנה מתוך “כונות עמוקות” הכניסו את “אגודת ישראל”: הכונה היתה פשוטה: לחסל מחיצה אחת מיותרת בשעה שאנו עומדים על סף מדינת ישראל, והצלחנו בדבר. אך הזרם הכללי וזרם העובדים, שכל אחד מהם היה שליש בהרכב של מחלקת החינוך (אם לא לחשוב את המנהל), נהפכו כל אחד ואחד על ידי החלטה זו לרביע, והם קיבלו את הסידור הזה – אם גם נעשה לכבוד הזרם של “אגודת ישראל”, שהוא מועט במנין אליבא דכולי עלמא. רבותי, חברי המועצה! הייתי מבקש מכם להקדיש רגע מחשבה לכך, שהיציקה הבאה של הנהלת החינוך במדינת ישראל תהיה בהכרח שונה מן היציקה הקודמת: היא תכלול גם את נציגי האוכלוסין הערבים במוסדות ההנהלה, והעקרונות שעליהם תיבנה יהיו עקרונות ההולמים את המדינה, ולא עקרונות שהיו טובים לנו בתוך האוטונומיה הלאומית שלנו. אך עלינו להביא בחשבון, שהמעבר מן האוטונומיה הלאומית למדינת ישראל הוא מעבר המחייב אותנו להתבונן מחדש גם אל הכלים שהתרגלנו אליהם ולראות איך לבנותם במדינת ישראל.

אגב, אני רוצה להודיע למועצת המדינה, שלפני ישנה כבר רשימה של 4248 ילדי ערבים הלומדים בבתי־ספר שהם ברשת החינוך הזמנית במדינת ישראל. והיום כבר זכיתי לקבל גם תלונה מן המורים הערבים על מיעוט המשכורת שלהם. בנצרת בלבד לומדים 1500 ילדים ערבים בבתי־ספר. המכתב נתקבל מאת המורים של נצרת על שם ועדת השׂרים. חברי מועצת המדינה, אנו קפצנו קפיצה ראשונה בענין החינוך. נדמה לי שמתוך הרגשה מסוימת של קורת־רוח יכולים אנו לאשר את החלטת הממשלה, שכן עד לשינויים מוסכמים מטעם האסיפה המכוננת יתנהל החינוך על בסיס חוקת החינוך הקיימת. שגילה הוא לא פחות מאשר 20, ואולי 30 שנה. ושעברה עם התנועה הציונית ועם הישוב את כל הדרך עד עצמאותנו. ואנו יכולים להפליג לקראת העתיד תוך הסיסמה הנועזה, שאחד הנואמים העלה בויכוח הקודם, סיסמה חינוכית מדברי חז“ל: “אל תגעו במשיחי. אלו תינוקות של בית רבן”. חז”ל ראו מבעד לתינוקות את הכוחות הצומחים מהם.

ולא אפליג בדברים על זכות קיומם של הזרמים. אגיד רק זאת: אחדות החינוך הישראלי בדור שאנו חיים בו (שמר ויינשטיין חי בו ושאני חי בו) תלויה כשלהבת בפתילה בזכות כל אחד משלושת הזרמים העיקריים האלה (עדיין אני גורס שלושה זרמים, שכן בטוח אני שהזרם הדתי יהיה אחד בעתיד הלא־רחוק) להקים בתי־ספר לילדיהם ולחנך אותם ברוחם. זכות שוה לכל אחד משלושת הזרמים האלה היא לגבי קיומו של חינוך מאוחד שלנו עוּבדה, שהכירה בה לפני שלושים שנה התנועה הציונית; הכירה בה מתוך חושים עמוקים, ומשהכירה את החשיבות המיוחדת שיש לחינוך בעם ישראל לכל אב בישראל ולכל אם בישראל. ידעה שאחדות החינוך יכולה להתבסס על שלושת הזרמים האלה כעל יסודות עיקריים. אני אומר כמו שאמרו אחרים: ודאי זה מן הדברים שמיעוטם יפה ורובם מזיק. ואם נלך לפצל את החינוך פצלים פצלים – ודאי נפסיד ונאבד. אך קיום שלושה זרמים אלה, זרמי השורש בחינוך העברי. הוא תנאי לאחדותו. האם מישהו דורש קומפרומיס? אדרבא, יעמיק ויתלבן הבירור. אך אל נצא בנשק החריף של קיפוח. בירור עיוּני, הסברה לציבור – אינו ויתור! מי תובע ויתור? תובעים לוַתר רק על קיפוח. עליו מוכרחים לותר, כי זה נשק חריף, העלול ליהפך נשק הדדי, וכבר אמרו שיש מקומות שזה כבר נהפך לנשק. על כל פנים, בירור לחוד, עמדה לחוד, וחוקת חינוך לחוד. אני תובע ממר ויינשטיין, כבעל תפיסה מדינית, לתבוע קיום חוקת החינוך כמוני ולהורות לחברי המפלגה שלו להצביע בעד קיום חוקה. כי אי אפשר לאחוז בשתי דרכים אלה: או מדינה וחוקה או הפקר וקיפוח. ואם מדינה וחוקה, צריך לחוּל שינוי במקומות ידועים. אני מציע הצבעה רק על אחת מן המסקנות שהצעתי, והיא: “עד לשינויים מוסכמים מטעם האסיפה המכוננת יתבסס החינוך על יסוד חוקת החינוך הקיימת ופקודת החינוך לשנת 1933, פרט לשינויים הבאים, ושיבואו בתוקף החלטות מפורשות של הממשלה ושל מועצת המדינה”.

כסליו תש"ט.

---

קַו יַמִּי קָבוּעַ בֵּין יִשְׂרָאֵל לְאַרְצוֹת־הַבְּרִית

מאת

דוד רמז

שיחה עם סופר “הדור”

פרטים על הנעשה בענפי התחבורה השונים בישראל? הן זהו בדיוק מה שגם האויב מבקש לדעת. הפרשים שהם מענינים לא נוכל איפוא לפי שעה להביא ברבים. עד יעבור זעם… אך דבר־מה בשטח התחבורה הימית הנני מוכן להגיד לך. הניסית לעמוד פעם על הופעה משונה זו, אשר אני מתחבט בהבנת סיבותיה ועוד טרם אמצא לה הסבר מניח את הדעת? כונתי לחוסר הענין והאדישות שגילינו במשך עשרות שנים תמימות כלפי ענף התחבורה. אכן, זוהי בחינת חידה במסגרת היצירה ההתישבותית הנהדרת שלנו. אין להבין זאת גם אם נקח בחשבון את העובדה, כי שלטונות המנדט עשו כמיטב יכלתם כדי להרחיקנו מן הים. די אם ניזכר באמצעים שהיו דרושים להשגת “רשות פריקה” בחוף תל־אביב! רק בלחץ מאורעות־הדמים של קיץ 1936 והאיוּם בהרעבה על ידי סגירת הנמלים חיפה ויפו זכינו לקריעת אשנב עברי לים. ואף על פי כן, ונוכח המעמד שתפסו בני הישוב בשאר שטחי פעולה כלכליים, חידה היא. ארצנו נתברכה בפרי ההדר, אשר בגידולו ובשליחותו דרך הימים לקחו היהודים חלק פעיל וראשי. עסקי היבוא מצאו להם מטפלים ומפתחים יהודים שגילו כשרון ומרץ ויזמה רבה בשטח זה. כיצד אירע איפוא הדבר שכל האנשים המעשיים הללו יכלו לראות בשויון־נפש איך מיליוני לירות רבים מתפזרות על פני שבעה ימים, כדמי הובלה, בלי שייעשה נסיון כלשהו להעמיד לפחות כלי־שיט אחד משלנו? וראוי לא לשכוח גם פרט אחד בפרשה זו, המכונה ספנוּת.

חברות האניות דורשות, רובן ככולן, מטבע קשה תמורת ההובלה על פני הימים, והוא דבר שהשגתו אינה עולה בנקל, כידוע, לשום מדינה, וכל שכן למדינה צעירה כישראל.

היזמה שבאה מאמריקה. מכאן נודעת חשיבות יתירה ליזמה שנגלתה בארצות־הברית לשם שבירת המצור הימי בימי האביב הקשים שעה שכל האניות הזרות נמלטו מחופי ארצנו. החוג אשר נרתם בעול פעולה זו הוא אותו חוג המתרכז מסביב לחברת “אמפל”¹ והחברה P.E.C. המטפלות בביצוע הקניות בארצות־הברית לצרכי ישראל. הם יסדו חברה מיוחדת לעניני הספנות, אשר הוציאה לפועל בזריזות מפליאה הפלגות מן הקצה האמריקני עד לחופי ישראל – החל מראשית ימי המצור ועד עתה. בדרך זו נעשו שותפים לפעולה שנעשתה מן הקצה הישראלי, על ידי איחוד האניות העבריות. הגורם האמריקני הזה נדרש מצד התחבורה לעשות צעד שני – כהמשך לפעולה המוצלחה הראשונה – והוא: לרכוש אניות לדגל ישראל, ולא להסתפק בשׂכירת אניות בלבד.

ודרישה זו נתמלאה: שליחי החוג הזה באו לארץ לפני כשבועיים, נפגשו עם האנשים האחראים של חברת “צים” והניחו את היסוד לחברה ישראלית, בת ל“צים”, בשם “קו ישראל אמריקה” החברה עומדת לקיים שירות ימי קבוע להובלת סחורות מנמלי ישראל לנמלי ארצות־הברית. מר אברהם אפשטין, ציוני נודע משיקאגו, שהובל לקברות ביום ה' שעבר, עמד בראש המשלחת הזאת ועוד הספיק לתת ידו לביצועה של התכנית. מבצעי המפעל הזה עומדים לשתף גם הון ישראלי פרטי. ויש להניח כי המרץ שהניע את האנשים הללו לפעולות בשלב הראשון – יניעם גם להחיש את רכישת האניות הראשונות, כצעד ראשון לביצוע התכנית החדשה. ועל ידי כך יונח היסוד להתגברות על רפיון מעשה של דור שלם. כסליו תש"ט.

---

לֹא בִּמְצִלּוֹת וְלֹא בִּמְלִיצוֹת

מאת

דוד רמז

שיחה ב“קול ישראל”

הבחירות הללו העתידות לבוא ביום כ“ד בטבת תש”ט (25.1.49) – הן בחירות בתוך מדינת ישראל. נטיעת עמודי־היסוד לחוקת המדינה, ולשם בחירת הממשלה הקבועה. אין עוד כל בטחון כי המלחמה אשר הוכרזה על ישראל הגיעה לקצה. ורצוני להקדים שלושה דברים ידועים, אשר כל חידוש אין בהם:

א. רצינו במדינה, במדינה עצמאית. לא דו־לאומית, בשדה יצירה הנתון כולו לרשותנו, בריבונות שוה לזו של יתר העמים בני־החורין. לא רצינו בשום תחליף לריבונות זו.

ב. לא ביקשנו קרבות, לא הלכנו בדרך דמים, רצינו בסידור של פשרה, אשר היתה קשה לנו וחתכה כבאיזמל בבשרנו, אך קיבלנוה למען השלום. ופשרה זו, אשר נתנה לנו פחות מחצי מן החצי ממה שהובטח לנו לאחר מלחמת־העולם הראשונה ואשר אושרה מטעם השולחן הגבוה הבין־לאומי – מטעם עצרת האומות המאוחדות – כנגדה נשלפה החרב.

ג. בדרך החיאת שממה ועזובה בנינו את עצמנו. במאמצי שלושה דורות רצופים במשך שבעים שנה, הקימונו למעשה את חיינו העצמאיים במולדתנו. לא דחינו את התישבותנו עד לאחר גירוש יתושי המלריה, לא הפסקנו אותה, לשם המתנת “פאוּזה” – עד אשר הממשלה המנדטורית תיטיב את דרכיה. ידענו כי מדינות נבנות בעמל נמלים, לא במצילות ולא במליצות. ודרישתנו למדינה ולריבונות לא באה אלא כדי לתת תוקף של הכרה לעוּבדה קיימת ולשחרר את המפעל החלוצי החי והפורח, התוסס והנאדר בגבורה – מכבלי אדמיניסטרציה זרה ובוגדת.

והנה הוכרזה עלינו מלחמה. ואנחנו, המעטים, עמדנו נגד הרבים. כל מלחמה נושאת בתוכה עצב. הרי הוא העצב השפוך על ערוגות הקברים. גם מלחמה המסתיימת בנצחון – יש בה מי שמפסיד את הכל: אלה אשר נתנו את חייהם. ואנחנו היום לא ציבור אחד, אלא שלושה ציבורים דבוקים יחד: אלה שנפלו, אלה העומדים בחזיתות המלחמה ומגינים על גבולותיה ומשלטיה – ואנחנו כולנו כאן, רוקמי המשך המפעל בתוך מדינה מוגנת. עוד מעט וכל דבר המלחמה הזאת של מדינת ישראל בפולשים אליה ובמתנפלים עליה – יהיה לאגדה. אליבא דאמת הנהו כבר רובו אגדה: כיצד קם לנו צבא מונה רבבות, מתוך השורות של ההגנה במחתרת, כיצד הופיע אלינו מתוך נחשולי ההעפלה צי־ילד, צי־מלחמה ימי, מחולל נפלאות, וכיצד צמחו לנו בן לילה כנפי־שחקים, חיל־אויר לוחם, מגונן ותוקף. כיצד כל חודש וחודש מן החדשים שעברו עלינו בשנה האחרונה קפצנו קפיצת עוֹז… ומאמץ המלחמה שלנו איננו המאמץ האחד. יש למאמץ הזה אח, והוא מאמץ קליטת העליה. עוד חרב ישראל לא הוחזרה לנדן – ולעינינו מתקיים חזון ראשית קבוץ גלויות. חזון עליה בסך, אשר אליה חתרנו בכל דרך, עלית אלפים ורבבות – ובקומה זקופה וברננה… והמלאכה לפנינו רבה ועצומה! בת־קול מהלכת מקצה הארץ עד קצה ומכריזה: הבו התישבות גדולה, הבו שיכון רב, הבו מעשים רבים לקנה־מידה ראוי למהפכת הגאולה, מהפכת השערים הפתוחים.

לא רק את נידחי שארית ישראל במחנות אירופה עלינו לכנס בארץ, לא רק פזורינו בארצות ערב עלינו להעלות ולהשריש – יש לעורר רצון עליה בקרב הנוער היהודי בקיבוץ הגדול באמריקה ובשאר הארצות האנגלו־סכסיות.

התקופה הקרובה תובעת מאתנו בפשטות לעשות פי מאה מאשר עשינו בכל שנות היותנו בארץ: בחיזוק ההגנה על המדינה. בריבוי היצירה החקלאית, החרשתית והתחבורתית, לכל ענפיה וסוגיה – ביבשה, בים ובאויר. בחרישה עמוקה בשדות המדע והטכניקה. במזיגת העמל והמדע ובשכלול כשרון המעשה שלנו בכל מלוא יכלתנו.

המחנה הנושא שם “מפלגת פועלי ארץ־ישראל” חרת על דגלו, למן עלות ראשוני העליה השניה: “לא המדרש עיקר, אלא המעשה”. מימין ומשמאל לא פסקו מערערים על גופי המעשים ועל הדרך הישובית והמדינית של המחנה הזה. גם מבפנים, מתוך תנועת הפועלים הישראלים בגולה ובארץ, רבו המערערים: מערערים על תחית הלשון, מערערים על משק הפועלים החקלאי, מערערים על הקבוצה ועל הקיבוץ, על ההשתתפות בקונגרס הציוני ובהנהלה הציונית, על הפעילות בקרן־היסוד ובקרן הקיימת לישראל, על הנכונוּת לפשרה של החלוקה ועל דרישת המדינה. האחרונים, המערערים על המדינה, התימרו כי מיטיבים הם לדעת מה ריאַלי והגיוני בפוליטיקה והנהו בגדר ההישג ומה הנהו נטול הגיון ונטול תקוה. מהו סודה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, אשר עמד לה לעשות את דרכה היא, עד אשר – למעשה – נדמו כל הערעורים ולא נשארה בהם אלא קליפתם בלבד.

היניקה מן המקור. סוד זה – אחד הוא: היניקה מן המקור, ממקור החזון של העם וממקור המציאות של הארץ, מציאות מיוחדת במינה ותנאים היסטוריים מיוחדים במינם, אשר כל תרגום לא יצלח עליהם. הזדהות עמוקה ונאמנה זו עם מהפכת הגאולה של העם העברי ועם החזון הפועלי־הסוציאליסטי היא אשר העמידה את מפלגת פועלי ארץ־ישראל בראש תנועת הפועלים בארץ ובראש העם כולו, בכל אורך הדרך של ההגשמה הציונית. מעולם לא היה למפלגת פועלי ארץ־ישראל רוב בתנועה הציונית. כיבוש התנועה הציונית לדרכי היצירה ולדרכי המדיניות והמערכה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל היה כיבוש מוסרי והנהו כזה עד היום. כשהיה עולה ברל כצנלסון ז"ל על הבמה הציונית או הישובית, הרגיש העם כולו, על פועליו ולא פועליו, כי ההיסטוריה העברית מדברת מתור גרונו.

ובאשר היא מפלגת המקור – היתה למפלגת הרבים. ובאשר היא מפלגת המקור – היתה למפלגת האיחוד, ואין היא מניחה מידה את נס האיחוד, אשר העלתה לפני שלושים שנה בפתח־תקוה. איחוד כפשוטו, איחוד מעמד הפועלים על כל האחראים אשר בו, איחוד ללא תנאים מוקדמים וללא הטלת גזירות של תורות, פרט לתורה אחת: תורת הנשיאה באחריות יחד, קביעת הדרך יחד, על פי הכרעת רוב המחנה, והליכה יחד, לביצוע המעשים הגדולים. ואם גם תביעה זו לא נסתייעה במלוֹאה, הרי נתגשמה בשטח האיגוד המקצועי – ביציקת הכלי הכביר של הסתדרות העובדים העברים הכללית, המחשל את כוח העובדים ומבטיח להם את המקום הראוי להם בתוך מהלך צמיחתה וגידולה של מדינת ישראל. עמוסת הישגים מבורכים על דרכה האחראית בעבר ובהוֹוה, תובעת לה מפלגת פועלי ארץ־ישראל את האמון להמשך אחריותה על העתיד. שתי זרועותיה דרוכות: למלחמה, ליצירה ולאיחוד. ובדמותה זו יראו אותה פועלי ישראל ובוחרי ישראל בלכתם לבחירות הכלליות הראשונות של מדינת ישראל.

טבת תש"ט.

---

דִּבְרֵי סִיּוּם

מאת

דוד רמז

בועידה ההסתדרות

שמעתם דברי הלכה, אסיים בדברי אגדה. לפנים לא ידעו את המלים פוזיציה ואופוזיציה, ועל כן לא מצאתי שום אגדה בענין זה. אבל מצאתי אגדה שיש בה משהו קרוב לענין. “רבי לוי אמר: אמרו לאילני פרי למה אין קולכם הולך? – אמרו: אין אנו צריכים, פירותינו מעידים עלינו”. אינני יודע אם עלי לקרוא את המשך האגדה, אבל האומר דבר שלם יוצא ידי חובתו כלפי האגדה: “אומרים לאילני סרק: למה קולכם הולך? אמרו: יישמע קולנו וניראה”. ועוד פסוק – ונעלתי. מן הקלפי העמוקה של תולדות ישראל, מקלפי הדורות אחר ימי החורבן, הוצאנו פתקים של שעבוד, תעלולים, אינקויזיציה, עלילת דם, גירוש, פרעות, עד האחרון – השמדה כללית. מן הקלפי העמוקה הזאת הוצאנו עכשיו את הפתק של הקץ, את הפתק של מדינת ישראל – אשרינו.

מובטחני, כי בכוח פתק זה נתקדם, גם המדינה וגם תנועת הפועלים בתוכה – נתקדם ונעלה ונקח את מקומנו במקום שעומדים ראשי האומות בפסגת האנושות.

שבט תש"ט.

---

מְסִבָּה שֶׁל וְתִיקִים

מאת

דוד רמז

במסיבת ותיקי עליה שניה ושלישית

רבים החברים הרגילים לפנות לחברים השרים בתואר שר דוקא. התואר שׂר חולף, בא והולך, ואילו החבר נשאר תמיד ואינו חדל להיות חבר. במסיבה זו בחרתי להשיח את הרהורי על התקופה שבה אנו חיים. בעצם אין דור החי בימים של מאורעות המשנים את פני ההיסטוריה והמחדשים את ההיסטוריה יודעים למצוא את הביטוי והפירוש לדברים המתרחשים לעיניהם הם. אולי אילו חי כיום ביאליק היה יודע לבטא את המציאות, אולם גם ביאליק אמר: “העט אינו כותב כשהוא נתון עדיין בקסת”. אלמלא השטן ההולך, כנראה, וגדל עם גידול המאורע לא היה מעיז לרקוד בינינו. אין להבין איך לא בא האיחוד של התנועה הסוציאליסטית הציונית בשעה זו. בעצם היה צריך בן־לילה לקום האיחוד. אין לי ספק, שהנצחון שנחלה מפלגת פועלי ארץ־ישראל הוא פחות מזה שהגיע לה. נצחון זה, תוצאה זו – באה בזכות הליכוד והאיחוד. האיחוד עם זו, שאת ידה ולבה מבקשים זה עשרים שנה, עדיין לא בא, אולם הנני מלא אמונה שבוא יבוא. הם לא יוכלו לחיות על מקצוע אופוזיציה ואנו לא נוַתר עליהם. נחוץ שאֶת התפקידים הגדולים והמרובים יקדם ציבור גדול ומלוכד אחד, ואף יאָמר להם “לא זו הדרך”.

וכי איזה תפקיד לתנועה לבנות על חשבון קטן. סירקין אמר: “ודאי שגם סוחר קטן יכול לסדר איזו חנות או צרכניה קואופּרטיבית גדולה ולהתפרנס ממנה”. עומדים אנו בזמן של דמוֹבּיליזציה ועדיין אין האינדוסטריה וההתישבות שלנו מסוגלות לקלוט המונים. העברה מפסי מלחמה לפַסי חיים כלכליים אינה פחות חמורה מאשר מלחמה ממש. אנו חיים ביוקר שאין לשימו במסגרת המציאות, אנו עולים בדרך לחיי שלום, עלינו להיות מלוכדים לכוח מגובש. הערבים הוכו, אולם הם אינם מבינים בעצמם למה הוכו. רבים מהם חושבים עדיין על חשבון של סיום. המדינה שלנו טעונה ידים חזקות. ציבור מלוכד.

אדר תש"ט.

---

בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ

מאת

דוד רמז

חבר הכנסת יעקב ריפתין מערער על ההסכם של מדינת ישראל עם עבר־הירדן – ואני מערער על רחבוּת הברירה ללכת בדרך של לא הסכם, שכאילו נתונה לפניו הוא. סוף־סוף אין כוָנת “בקש שלום ורדפהו” לבקש שנים על שנים שלום עם הערבים־השכנים, ובבוא השלום – לרדפהו." והן הוא, שלא כחבר הכנסת מנחם בגין, מאמין כי מלבד מלחמה יש עוד מוצא ליחסי עמים, כי יש ערך גם לדברי שלום, כי לא “רק כך”… ולא זו בלבד: הן הוא ואשר אתו – כמוני אז – לא היה בין “הבוטחים ברוב חילנו” בימי ההכרעה בפרשת־הדרכים הגורלית… הן בעיניו לא היתה מופרכת אז השאלה: כסף אין, נשק אין ועוד משהו אין – כיצד ננצח?.. מהיכן איפוא הדיבור העז. הניצח – היום הזה? הבגלל שינוי השם מן “ממשלת עבר־הירדן” ל“ממלכה הירדנית ההאשימית”? ואפילו נפל הדבר בשנת מלחמתה אתנו – תש כוחה של זו והפכה מדבר… ואף מצרים, הלבנון וסוריה הפכו מיניה וביה מדבר, שכן נגד כל מדינות ערב יצא הדיבור ועל ההסכמים עם כולן חל הערעור… כיצד אומר בעל השיר: לא אבינה האמרים.

ניסן תש"ט.

---

שְׁבִירַת הַיַּקְרוּת

מאת

דוד רמז

בועידת ההסתדרות השביעית

במידה שיש כאן ויכוח של ממש, הויכוח אינו בין מפא“י למפ”ם, כי אם בין החשבון הקטן לחשבון הגדול. לא זו הפעם הראשונה נתקלים שני חשבונות אלה זה בזה, בעבודתנו בארץ. רק הנציגים של החשבונות מתחלפים. היה פעם חשבון קטן של עבודה ערבית. אנחנו נלחמנו מלחמה מרה במשך דור שלם על עבודה עברית בפרדס העברי והפרדסן טען – וטענתו היתה ניצחת ונוקבת: איך אעמוד בזה?! אני יכול לכלכל את עבודת הפרדס בשליש, ברבע ולכל הדעות – בחצי, מדוע אהיה אני המשלם הפרש כזה – ואיך אשא בו? היו שנים טובות לפרדסנות, אך היו גם שנים רעות, על גבול ההפסד. מבחינת החשבון הקטן, הרגעי, צדק הפּרדסן. מבחינת החשבון הגדול, המרחיק ראות, צדקנו אנחנו. השכלולים הבאים עכשיו, מקץ דור – חילוף עבודת היד בעבודת המכונה – היו יכולים לבוא לפני 20 שנה, לפני 25 שנה, כל המהלך המשקי היה מתחלף – וזה היה החשבון הגדול!

דוקא בענין שלפנינו – שבירת היקרוּת – הניגוד בין החשבון הקטן לגדול – לא רב! הרי החבר בנדוֹרי מודה כי בענין שכר העבודה – שבעים־שמונים למאה הגיעו לרמה הנדרשת והם מחוץ לכל חשש – ואותם עשרים, עשרים וחמישה למאה, הטעונים עוד תיקון, מובטחני, יתוקנו ללא ויכוח. וכן בטענת היצוּר החקלאי. אין איש מאתנו סבור כי מן הנכון הוא לקצץ בו. שמעתי דברים בכינוס החקלאי של המפלגה על פגיעה בלול – ואני אומר בפירוש: יש למצוא כל דרך לא להקטינו. ולא זו בלבד: גם על היצוּר התעשייני יש לגונן, בדרכים תכליתיות. הן גם התאחדות בעלי התעשיה לא הציגה מעולם דרישה להגנת תוצרתנו החרשתית ללא כל הבחנה. בודקים היינו את טיבה ומחירה, כדי לדעת אם יצוּרה מוסיף על כוח היצירה הכלכלי שלנו או אולי גורע ממנו, בגדרו את הדרך בפני יִצוּר משופר, בכלים מתוקנים.

כי אין לשאת עוד ביוקר החיים – מודים הכל! החבר ווֹשצ’ינה אך זה הכריז כאן: “אם נמשיך בדרך זו, לא נוכל לקלוט עליה – ויש צורך במאמץ מצד כולנו!” – נשאלת השאלה: מה הוא המאמץ? כשאומרים “מאמץ” צריך לפרש: מה תכנו! נראה לי כי הדמיון שלנו כשל. כדאי וכדאי לנו להזיז את נקודת־הכובד של ראייתנו אל המבצעים הכלכליים הגדולים הצפויים. אשר הם הם גורל עתידנו. אני עומד כאן תוהה: היכן היא גישתנו התוקפנית אל המבצעים הכלכליים הגדולים, שהם בעיקרם: אש ומים – חשמל זול ומים מוגשים לכל המקומות שניתן להגישם שם? ועידה זו, ראשונה במדינת ישראל, מקדישה 12 שעות לדיון על צנע, 11 שעות לדיון על האינטרנציונל המקצועי – ושתי שעות לחברים העובדים?!

נזכור כי לנו ים המלח, לנו אֵילת, לנו ההרים, לנו העמקים, לנו הנמלים, לנו הדרכים. בנערותנו, אם מותר לי להגיד כך, היינו צמודים אל הגדולות – “בחלומות ראינום” – בתור כוח פעיל ומפעיל, מעורר ומבצע – ועתה, כיום?! אולי חוק הוא, כי לאחר מתיחת־כוחות גדולה – והמלחמה מתחה את כוחותינו עד לשיעור הגבוה ביותר, אשר אדם, ציבור ועם מסוגלים לו – תבוא איזו ירידה, איזו התפרקות. אך כאן, בועידה זו, רציתי לראות לא את החיטוט הדל בפרטי פרטים של צנע הכרחי, כי אם את התפיסה הגדולה, האוחזת בבלורית עתידנו.

לשם אחיזה בבלורית עתידנו נחוצים לנו מיליוני דולרים, מאות מיליונים, וכל דולר ודולר שאנחנו מביאים אלינו היום – הרי אנו שורפים לאפר את מחציתו, ואולי את רובו. למי, אם לא לנו, יש ענין חיוני בכך שהדולר יהיה דולר ושגיוס ההון מן החוץ יהיה מכסימלי, שהמפעלים הגדולים יבוצעו, שהתעשיה והתחבורה יועמדו על בסיס של חשמל זול, שמיליוני דונמים יזכו להשקאה, שניכּנס לגיאות של קליטה? אני מקוה כי בשטח השיכון אנו הולכים להתנער מן הקפאון – והמפעל יזוז. אבל השיכון אינו מקור פרנסה. מקורות החיים שלנו הם החשמל והמים. וכדי להגיע אליהם עלינו לשבור את היקרוּת.

בדוֹר אחד היו שני גדולי ישראל, אשר דרכם בעבודת האלוהים היתה שונה: האחד עבד את האלוהים בצומות ובסיגופים. השני – בלבוש־הדר. אני יודע גדול שלישי: ציבור פועלי ישראל. לציבור זה לא זרו שתי המידות. דרך עבודתנו היא בהידור לבוש ונעל, אך אם יש צורך לעבור נהר – ניחלץ ונעבור! לכל זמן. ואין צורך בשמירה ובהשגחה מצד מפלגה זו או זו עלינו. רמת־החיים שלנו מובטחת ועתידה להתקיים – ובלבד שיפכּוּ מקורות החיים.

סיון תש"ט

---

הַשְּׁטָר נִפְרַע יָפֶה

מאת

דוד רמז

ישיבה נ"ח של הכנסת

ברשות היושב־ראש וברשות חברי הכנסת רצוני להעיר לסוגיה זו של חינוך ותרבות הערות אחדות:

א. נפרע השטר שחתמנו, אנחנו חברי “ועדת השרים לעניני החינוך” מטעם ממשלת ישראל הזמנית. חתמנו אשתקד שטר למורים, להורים ולמפעל והודענו להם, שיקום טרקלין לעניני החינוך והתרבות בתחומה של ממשלת ישראל, כי מדינת ישראל לא תישאר בלי חינוך ובלי תרבות, ואלה לא ישארו מחוץ למדינה. נעים לי למלא חובה במעמד זה ולהביע הוקרה לבעלי הדברים שלנו אשתקד, לקהל עדת המורים, שהאמינו לשטר הזה ולא הכבידו עלינו בתקופת הסידורים הזמניים, סידורי המעבר, ולא אמרו לנו: יקוֹב הדין את ההר.

ב. השטר נפרע יפה, לפי דעתי. כיושב־ראש הועד הלאומי וכיושב־ראש ועדת השרים של הממשלה הזמנית, הייתי שותף לנושאים בעול החינוך והתרבות בשנים האחרונות – ואני אומר בפה מלא: השטר נפרע יפה. ואל נא יסתלק מישהו בכנסת, אם מצד הימני של הבמה הזאת ואם מצדה השמאלי, מלהגיד זאת בפה מלא, גם אם יש לו תביעות נוספות. הוגש לכנסת חוק – בשנה השניה לקיום מדינת ישראל! – שדלתות בית־הספר העממי הישראלי יהיו פתוחות לכל הילדים, ילדי יהודים וילדי ערבים. אני מודה על האמת: הדבר החשוב לי בחוק הזה הוא לא העונש על סרבנים, כי אם הדלת הפתוחה לרוָחה.

ג. ואמנם – לרוָחה! שכן בוטל לא רק שכר הלימוד שבנגלה, שהוא מין קנס פומבי מטעם החברה על אלה שיש להם ילדים והם רוצים לחנכם. כי אם הולך להיעקר ולהיבטל ולעבור מעולמנו גם העונש שבצנעה – מס הרישום, שכר־הלימוד המוּסוה.

ד. והדלת פתוחה לא רק לרוָחה, כי אם גם לצדקה: לא צדקה בכסף, כי אם צדקה ברוּח. מעכשיו לא יגדור מישהו בעד שום אב או אם בישראל לרשום את ילדם לבית־הספר הרצוי להם, כדי לחנך את ילדיהם ברוחם וכרצונם. אין לי כלום נגד ההטפה הרעיונית בכנסת ובחיים לבית־ספר אחיד, אך הטפה זו נפגמה קשה, כשנלוותה אליה בישובנו מידת הכפיה, שלא השגיחה בשום חוקה ובשום צדק. יהיה הויכוח על חינוך אחיד ולא אחיד עמוק ורב־ענין כמו שהוא, אין הוא מזיז את יסוד היסודות של חיינו: חירות הרוח. ורק בית־ספר הפתוח לרוחה ולצדקה על יסוד חירות הרוח, יש לו תקוה!

ה. ירחב לב כולנו לקרוא את השורה הקטנה באיזה נייר כחול, בה כתוב: “השנה נקלטו 9000 ילדי עולים, מהם 2000 בבתי־הספר הקיימים ו־7000 בבתי־ספר חדשים שהוקמו לשם כך. ויש להביא בחשבון עוד 15 אלף לשנה הבאה. כן ירבו!” ובכן, שליחי העליה היינו, אנחנו חברי ועדת השרים לענין החינוך, כשהלכנו אשתקד להנהלת הסוכנות היהודית לתבוע ממנה את השתתפותה ההוגנת בתקציב החינוך, ושליחי העליה הננו כשאנו תובעים השתתפות מסוימת גם השנה בתקציב הזה. אכן, ילדי העולים הם הראשונים המחייבים את מדינת ישראל לדלת פתוחה בחינוך והמחייבים את הנהלת הסוכנות להשתתפות במעשה הרב הזה.

ו. וזאת לשר החינוך – לשַזר. אני עצמי לא פיללתי שנצליח לעשות קפיצה גדולה כזו בבת אחת ו“לדלג שור”. ואש שר החינוך הביא בלהטו את הדברים עד הלום, אשריהו – ודילוּגוֹ עלי אהבה.

תמוז תש"ט.

---

שֵׁרוּתֵי אֶתְמוֹל

מאת

דוד רמז

ישיבה נ"ט של הכנסת

ברשות היושב־ראש וברשות חברי הכנסת, הנני בא למלא קצרות אחרי הדברים שבכתב. הנתונים בספר התקציב, והדברים שבעל־פה, שהשמיע בפתיחת הבירור שר האוצר.

א. התקציב השנתי ומשרד התחבורה

אתחיל מן היחס שבין תקציב המדינה השוטף השנתי ובין משרד התחבורה. היניקה של משרד התחבורה מתקציב ההוצאה השוטף השנתי של המדינה היא יניקה קלה מאד. הסכום של 300 אלף ל"י הרשום על חשבון התחבורה בתקציב השנתי השוטף, ושאחד מן הנואמים, חבר הכנסת ישראל רוקח, קרא לו בויכוח הזה בשם: “גרעון” – איו לו כל נגיעה למפעלים המשקיים של התחבורה. יתר על כן, הסכום הזה עונה רק לחלק מן השירותים הפתוחים, שמשרד התחבורה אחראי להם ושאין להם כל הכנסה בצדם. או שההכנסה הבאה מהם למדינה מופיעה בתקציב במקום אחר. ישנם גם שירותים, שלא רק משרד התחבורה בלבד אוכל פירותיהם, אך הוא לבדו מפרנסם.

ב. שירותים ומפעלים

אתן שתים־שלוש דוגמאות: החזקת שדות־התעופה בלוד, חיפה ותל־אביב עולה למשרד התחבורה 200 אלף ל“י, בעוד שההכנסה שלהם, המגיעה ל־60 אלף ל”י לשנה. הולכת במישרין לאוצר. דוגמה שניה: המחלקה לבחינת נהגים, שהועברה למשרד התחבורה ממשרד המשטרה, החזקתה עולה לנו ב־50 אלף ל“י לשנה, בעוד שהמדינה מקבלת דרך האוצר – ממס רשיונות הנהגים – סכום של חצי מיליון ל”י בקירוב לשנה. דוגמה שלישית: המחלקה המטאורולוגית, היא מחלקת השמים. שירותיה הכרחיים לתעופה האזרחית ולחיל האויר כאחד, לצי הסוחר ולצי המלחמה – וגם לחקלאות. המחלקה הזאת מוחזקת על ידי משרד התחבורה ועולה לו 40 אלף ל“י לשנה, ובלי ספק תעלה יותר. אגב, השירות המטאורולוגי הזה היה גם בימי המנדט רובו ככולו בידי יהודים והצליח לרכוש לו שם טוב בעולם הבינלאומי. הנה מניתי שלושה שירותים פתוחים, שעליהם מוציא המשרד 300,000 ל”י לשנה. והיכן הן יתר המחלקות? מי מכלכל את מחלקת הים, זו שלא היתה קיימת כמנגנון מיוחד בזמן ממשלת המנדט, כי למעשה כמעט שלא היתה במציאות ספנות בעלת־ערך, דגולה בדגל ארץ־ישראל, ולא היה כל ענין לממשלה בבריאתה? על חשבון מי נבנית והולכת מחלקת התעופה, המחייבת מומחיות בעלת סמכות גבוהה? ומי משלם בעד מחלקת התעבורה בדרכים, שהיא אחת הפּעילוֹת ביותר? מנגנוֹנוֹת אלה, שבנינם ושכלולם אינם ענין לשנה אחת, החזקתם עולה כבר היום בתקציב שלפנינו למעלה מחצי מיליון ל"י. תקציב המדינה השנתי נושא רק בששים למאה מסכום זה – וארבעים למאה עתידים לבוא, וגם באו בשנה שעברה, מבפנים, מתוך הכנסות המפעלים העצמיים.

ג. המפעלים מתאַזנים ומביאים עודף

שלושה הם המפעלים המשקיים העצמיים – הדואר, הנמלים ומסילת־הברזל – והם מתאזנים יחד ונושאים את עצמם ומעדיפים עודף מסוים, אף על פי שרק שני הראשונים הם מפעלים חיים, והשלישי עדיין אינו בגדר זה, עד שיופעל הקו חיפה–תל־אביב–ירושלים.

ד. העלאת מצב העובדים

אמרתי: המפעלים המשקיים מתאזנים יחד ורצוני להדגיש, שהישג זה בא עם הקפיצה הגדולה – והחשובה בלי ספק חשיבות יתירה בעיני הכנסת – קפיצת העלאתם של עובדי המדינה אל דרגת־שכר מתוקנת מתוך שפל התנאים של ימי המנדט. ודאי נשאר עוד הרבה לעשות בשטח זה. עוד יש להוסיף ולהעלות את התנאים. אך מה שנעשה עד היום – הוא מעשה רב, השקול כמהפכה כנגד הרמה המנדטורית.

ה. גידול מספר העובדים

אשר למספר העובדים, אציין את הגידול בפשטות. במספרים כוללים. הדואר היה מפעל, שגם בימי המנדט, על אף דחיקת רגלנו השיטתית מעבודות המדינה, העסיק בערך כ־1500 עובדים יהודים. עתה נוסף עליהם אלף אחד; היום עובדים בדואר כאלפיים וחמש מאות איש. הרכבת. שמנתה בעת יציאת האנגלים 450 עובדים יהודים (מתוך 7500 עובדים!) הוסיפה שלוש מאות איש והיא מעסיקה 750 עובדים, חוץ משש מאות העובדים העסוקים בבנית המסילה החדשה ובהכשרת המסילה הישנה לתנועה. הנמלים – חיפה, יפו ותל־אביב – שהעסיקו יחד בעת יציאת האנגלים רק 700 יהודים, כבר הוסיפו למעלה מ־2500 איש – והם מעסיקים למעלה מ־3300 עובדים. נסכם ונמצא: ששת אלפים חמש מאות וחמישים איש עובדים בששת המפעלים היום, כנגד אלפיים שש מאות וחמישים בעת צאת האנגלים. היינו – גידול של 150 אחוז, במשך השנה הראשונה לקיום מדינת ישראל. אך גידול זה יש בו יותר מאשר עצם העובדה של גידול בלבד: הוא מנבא לגידול נוסף – ולאו דוקא בעתיד הרחוק, כי אם לאלתר. הן שירותי הדואר, הטלפון והטלגרף עוד לא נחלצו במשך השנה הראשונה מרזון הציוד ומן המחנק, שהגיעו אליו בשנות האדמיניסטרציה הבריטית. ועל אחת כמה וכמה שלא נרפאו עדיין מפצעי המלחמה; והלא מסילת־הברזל אך נבנית והולכת השנה: וגם הנמלים, שהגיעו להתפתחות חשובה, עתידים עוד לקלוט בעתיד קליטה רבה.

ו. על הדואר

חבר הכנסת הרב מרדכי נורוק גזר דין חמוּר בויכוח הזה על הדואר, על יסוד שתים או שלוש עובדות של מכתבים שנתאחרו, נכון יותר, שנתקעו בצורה בלתי רגילה. מעיד אני עלי את הכנסת, שאני מקבל גם הרבה דברי שבח נרגשים על מעשים טובים של הדואר דוקא בשטח זה: מסירת מכתבים לתעודתם בזריזות מפליאה. אך את השנה הראשונה לדואר ישראל נשפוט לא לפי עובדות יוצאות מן הכלל, כי אם לפי כלל הישגיו בשיקוּמוֹ העצמי. ואדגים את הדברים בקריאת כמה שורות מתוך רשימה המונחת לפני – דוקא על המבצעים של הטלפון, שהמועקה בו גדולה מאד. בין ירושלים ותל־אביב פעלו בזמן המנדט עשרים קוי טלפון. בסוף המנדט, בחודש אפריל, לא נשאר בהם אלא קו אחד בלבד – ואחר כך הופסק גם קו זה. כיום שוב חיים ופועלים חמישה־עשר קוים, מהם שנים־עשר לציבור האזרחי. בין חיפה ותל־אביב פעלו בזמן המנדט שבעה־עשר קוי טלפון, באפריל 1948 – שני קוים. כיום פועלים בממוצע שנים־עשר קוים, שהוחזרו לפעולה!

שנת 1947 מנתה 45 מיליון שיחות טלפון בכל ארץ־ישראל! השנה הראשונה לקיום המדינה מונה – 44 מיליון רק בישראל בלבד! הייתי יכול להאריך ולהוסיף ציוּני שיקום. אך הזמן הנתון לי לא יספיק לכך, ואציין רק עוד אחד: קשר הטלגרף, שבימי המנדט היה מרוכז בידי חברה זרה, בעלת הכבל הימי בין ארץ־ישראל ובין קפריסין, חדל להיות מונופולין בידי חברה זו. הדואר התקין קשרים רדיוֹ־טלגרפיים ישירים בין ישראל ובין ניו־יורק, מוסקבה, פאריס ופראג.

ונזכור נא: הדואר הישראלי נותק בזדון מכל הקשרים הבינלאומיים שלו בידי הממשלה המנדטורית בצאתה מכאן – והוטל עליו לחדש הסכמי דואר אינדיבידואליים עם רוב מדינות העולם. והקשרים נתחדשו כמעט כולם, פרט לארצות ערב, סיאַם, פאראגוַאי, ועוד שתים־שלוש ארצות.

ז. על התעבורה

לעומת המפעלים התחבורתיים, שמהם נדחקנו בימי ממשלת המנדט, או שנסגרה לנו הדרך אליהם מלכתחילה, הצליח העובד היהודי לכבוש בידיו את התעבורה בפנים הארץ – ויהי לאדון ההגה. לפי אוּמדנה זהירה, מעסיק רכב־ההגה בישראל לערך 15 אלף עובדים (בכלל זה 1500 עובדי מוּסכּים ו־700 בעלי עגלות סוסים). מן הנהגים הראשונים, ברובם מתנדבים שעלו אלינו עם הלגיון במלחמת־העולם הראשונה, צמח איפוא, מפעל רב! שירות זה עמד לנו לקיים קשר בלתי פוסק בין כל נקודות הארץ. הן בימי שלום והן בתקופות הדמים, הרבות והתכופות, שעברו עלינו – עד למלחמת עצמאותנו ועד בכלל. שירות זה עמוס בזמן האחרון תרעומות רבות מצד הקהל, שנפשו קצה בסבל הרב: מחנק, יוקר, תורים, אשר שלשתם נגרמים במידה מרובה מחמת חוסר מערכת כלים מספיקה ומתאימה. המילוה האמריקאי, והאשראי הנוסף של החברות היצרניות, שהושג בפעולת האוצר ומשרד התחבורה, עתיד להביא בענין זה הקלה חשובה כעבור תקופה מסוימת. ישנוֹ גם סיכוי נוסף, בעל חשיבות יוצאת מן הכלל, להרחבת מצב הכלים בשירות הזה, בעזרת אשראי נוסף בתנאים נאותים, שגם קבוצת בעלי הון יהודי תתן לו יד.

אני רשאי לציין בקוֹרת־רוח. שמומחה לא מבני־ברית, המוסמך בעיני בעלי הון, לאחד שהכיר את השירות, את האנשים ואת היסודות השיתופיים, הביע את דעתו שיש כאן בסיס נאמן לאשראי. “אמנם אין זה נוסח אמריקה – אמר – אך גם זה נוסח, שאין לזלול בו”. ואני אוסיף, לפי עברו וזכויותיו ראוי שירות זה שנתן בו אֵמוןּ, כי ידע לסלק את ליקוייו – והם ישנם – ולהתקין את עצמו לטרקלינה של מדינת ישראל. אני מציין את הדבר החשוב שאמר חבר הכנסת אמין ג’ורג’ורה בנאומו בויכוח זה: “יש לתמוך בחזקה בדרך הקואופרציה”. אכן, שטח זה, שטח התעבורה הפנימית שהעבודה השיתופית הכתה בו שורש עמוק, נתון בדרך הטבע להמשך התפתחות קואופרטיבית – וגם הנהגים הערבים, שעבדו כשכירים, בקוי שירות של קבלנים, מקומם יכירם כחברים באגודות הקואופרטיביות, ומשרד התחבורה יתן את מלוא תמיכתו לקליטתם.

ח. על ההוזלה

הנני רואה חובה לי להקדיש כאן רגעים אחדים לענין הוֹזלת שירותי התעבורה. עשרת החדשים הראשונים של השנה הזאת היו בשירותים אלה חדשי הוזלה בתאריכים שונים ובשיעורים שונים, המפורטים ברשימה המונחת לפני. לא אָלאֶה את חברי הכנסת בקריאת הרשימה כולה, שתחולק לכם בחוברת, אך אקרא כמה קטעים ממנה. נתחיל ב“אגד”. בקו ירושלים–תל־אביב חלה בעשרת החדשים הללו הוזלה של 52.5%; בקו הגליל העליון, בתחילה הוזלה של 10%, אחר כך הוזלה נוספת של 15%; סך הכל – 25%. בקוי תל־אביב–עפולה, עם פתיחת ואדי־ערה, חלה הוזלה ב־14%, ואחר כך הוזלה נוספת של 5%, וכן הלאה. לא נשאר קו בלי הוזלה. “דרום יהודה” – הוזלה בכל המחירים בשיעור של 12%, חוץ מקו תל־אביב–ראשון־לציון, שבו היתה הוזלה ממוצעת גדולה יותר, היינו – של 20%; בכל קוי הנגב חלה הוזלה ממוצעת של % ½5, חוץ מקו באר־שבע–תל־אביב, שבו היתה הוזלה של 20%. בכל שאר הקוים חלה הוזלה של 7%. שירות “דן” הנהיג כרטיסיות של 11 נסיעות במחיר של 10; ההנחה עולה לפי החישובים ל־9%. (פ. לוביאניקר: אין זה מספיק. בקוים העירוניים צריכים לעשות הוזלה גדולה יותר). אני מסכים בהחלט, שיש מקום לבעל־דין לבוא ולדרוש הוזלה גדולה יותר. אני מוכן להיות בעצמי בעל הדין. אך הוזלות אלה נעשו בלי זעזועים, אם גם לא בלי לחץ, ובדרך משא־ומתן של מדינה עם בעלי דברים שלה.

ט. על שירות הטיסה

ואני עובר ברשותכם לשאלות תחבורת החוץ, שהיא בעיקרה שאלת השיִט והטיִס – וכדאי לחברי הכנסת להטות אוזן לכמה עובדות ומספרים: למעלה מ־50 אלף איש עשו את דרכם בנתיבי אויר אל הארץ ומן הארץ, מחודש קום המדינה עד יוני זה. את דמי הטיסה יש להעריך לסך שלושה מיליון וחצי מיליון ל"י – כולו לא¹ לנו! לפי החלטת הממשלה נעשו במשך שנה מצד משרד התחבורה צעדים ממשיים להקמת צי אוירי ישראלי. יש לי רשות לבשר לכנסת, שמועד התחלת השירות הזה לא ירחק חוֹק. חברת “אל־על” עומדת בשלב של גמר הכנותיה לפעולה. לענין חברת “אל־על” הוקדשו כמה תמיהות בדבריו של מר בן־אליעזר – ועלי להעמידו על שני דברים: ראשית, הסכום שהממשלה הישראלית הכניסה כהשקעת יסודית בחברת “אל־על” הוא 200 אלף לירות, ולא מיליון לירות. המיליון הרשום ברשימת ההשקעות לתעופה כולל גם סכומים לציוד שדה־התעופה בלוד ולציוד מכון לתיקון אוירונים. שנית, לא היתה אף הזדמנות אחת נאותה, בה לא הוצע לבעלי הון פרטי לקחת את חלקם במפעל, בשמירת התנאי, המובן מאליו במפעל תעופה ישראלי, שלממשלת ישראל תהא בו ההשפעה המכרעת. הצעותיה של אחת מחברות התעופה, שקיבלה מראש ובמפורש תנאי זה, מונחות לעיון לפני הממשלה, אך עלי להגיד שזו אינה חברה יהודית.

י. על ספנות ההולכה

הקדמתי את הטיִס לשיִט, בו זזנו במשך השנה הזאת זיזה של התקדמות ממשית. אנו זכאים להתברך על האלף הראשון של עובדי־ים עבריים (כשבע מאות ימאים וכשלוש מאות עובדים בתיקון אניות). ולא זו בלבד, אלא שלעינינו קמה התחלה נאה של ספנות ישראלית, שיש בה כוח צמיחה וגידול פנימי – והיא הולכת לשנות את המציאות שלנו בשטח זה. רבע מיליון נוסעים. אל הארץ ומן הארץ, עשו את דרכם בים, מאז קום המדינה עד יוני זה. יש להעריך את דמי הנסיעה למעלה מסך 5 מיליון ל“י. מסכום זה הצליחו האניות הדוגלות בדגל ישראל להציל לעצמן במשך השנה הראשונה למדינת ישראל כדי שלושה מיליון ל”י, לאמור, כדי 60%. אמנם חלק מסוים מן הסכום הזה חזר למספנות חוץ־לארץ תמורת תיקונים. ומכאן – במאמר מוסגר – הדחיפות הרבה להקמת מִבדוֹק בנמל חיפה לבדק אניות גדולות ומימשה לתיקון ספינות קטנות.

יא. על ספנות ההובלה

כדי להעריך כראוי מהו ההישג שהושג במשך השנה הזאת בשטח ההולכה, נשוה לפנינו את המצב בשטח ההובלה הימית. מחודש תקומת המדינה ועד יוני זה היתה תנועת הטען בשלושת הנמלים הישראליים כדי מיליון טון. את דמי הובלת הטען הזה בים יש להעריך לסך ששה מיליון ל"י – כמעט כולו לא לנו! אך יש סיכוי שהשנה הבאה תהא שנת התקדמות של ממש גם בשטח ההובלה הימית. ויש להניח, שבהתקדמות זו יהיה חלק גם לאותם הכוחות שהצמיחו לנו את ספנות ההולכה וגם לגורמים אחרים, המתעוררים לגשת גישה ממשית להעמדת אניות פרטיות לדגל ישראל.

יב. על הנס הימי

כיצד התרחש הנס הזה בים? הנס הזה בא בזכות המאמצים של השנים הקודמות, מאמצי מחלקת הים של הסוכנות היהודית, ומאמצי החברה הימית של ההסתדרות “נחשון”, ביסדן יחד את “צים” עוד בימי המנדט, ובזכות כוח להטם הנועז של הכוחות הצעירים, שרקמו במחתרת את מפעלי עליה ב' והוציאו אותם לפועל. עם קום המדינה חברו יחד שני הגורמים האלה, והם שהצמיחו לנו את ההתחלה החשובה של צי־ההולכה שלנו. וחשוב לציין, שאליהם הצטרפה עוד בתחילת השנה הקודמת מן הקצה האמריקאי יזמה משותפת של הון ציבורי והון פרטי. את המאמץ המבורך הזה רוצים להעמיד לעתים כמנוגד לאיזו יזמה, בעוד שהוא כולו מאמץ חיובי ואינו מנוגד למישהו או למשהו. אלה שנחלצו למעשה זה ידעו לא להחמיץ שעה גדולה. הם לא נרתעו מאימת אויבי ישראל – ובשעה שכל אניות הקוים הקבועים של החברות הזרות, כמעט בלי יוצא מן הכלל, הפנו עורף אל חוֹפינו והגלו את הסחורות שלנו לנמלים שונים בים התיכון – קמו והתעוררו אלה ושלחו כל כלי־שיט שמצאה ידם אל חופי ישראל, והצליחו להביא מארצות־הברית לישראל מטענים חשובים בעתם, וכן עזרו למאמצים, שנעשו מן הקצה הישראלי לשבור את המצור הימי – עד כי נשבר ועבר ובטל מן העולם.

יג. על ההון הפרטי בתחבורה

ציינתי את הסיכוי לשיתוף הון פרטי באשראי לתעבורה השיתופית. הזכרתי את השתתפותו של הון פרטי עם הון ציבורי, בקו “ישראל–אמריקה”, ואת ההתעוררות, המנבאת ממשוּת, להעמדת אניות פרטיות לדגל ישראל. ואני רוצה להוסיף על אלה את המשא־ומתן על הקמת אסמי דגן בנמלים ובמרכזים יבשתיים מסוימים. משא־ומתן זה הגיע לשלב של גמר הבדיקות מטעם המומחים וסיכום וניסוח תנאי הממשלה. הזכרתי את מפעל המימשה הפרטי במפרץ חיפה, המובא בחשבון בקביעת המדורים לנמל בעתיד. גם בשטח שירותי המוֹניוֹת נערכו, על יסוד פגישות עם בעלי הון, תנאים למפעלים משקיים, גם על בסיס שותפות וגם על בסיס אשראי, ויש להניח שכמה מן המפעלים האלה יקומו. בעובדות המובאות נתונה תשובה לשואלים: מדוע אין בעלי־הון הפרטיים נקראים לקחת חלק בקידום המפעלים התחבורתיים? התשובה היא – הם קרואים! ויש ביניהם לא מעטים שמצאו וימצאו דרכם למפעלים אלה, אם ביבשה ואם בים. אכן, יש צד שוה לכל בעלי היזמה הפרטית ולכל בעלי היזמה השיתופית: כאלה כן אלה מבקשים, ובצדק, בסיס הוגן לקיום עסקיהם.

יד. על חלק התחבורה במלוה הבנק ליצוא ויבוא

ולסיום: התחבורה, בהיקפם המלא של מעגלותיה. מפרנסת כיום קרוב ל~25 אלף עובדים. התחבורה על כל מעגלותיה זקוקה במידה מרובה לחידוש הכלים הישנים – במקום שישנם – ולרכישת כלים חדשים בשטחים שעדיין לא נכבשו. צעד ראשון חשוב לקראת המטרה הזאת נעשה על ידי הקדשת חלק מן המלוה האמריקאי לצרכי התחבורה. בצרכים אלה נכללו בשיעורים שונים גם חידוש רכב ההגה, גם ציוד חדש לקשרי טלפון, וטלגרף חוטי ואלחוטי, גם מכשירים לשיפור הפריקה והטעינה בנמלים, גם כלים הכרחיים לפעולות שדות־התעופה ולשירותי הטיִס והשיִט, וגם חמרים למסילת־הברזל, לבניתה והפעלתה. עבודה רבה הושקעה והולכת ומושקעת בהשגת האשראי הזה ובמימושו על הצד היעיל ביותר. במשך 14 חדשי קיומה של מדינת ישראל נשתנתה המציאות התחבורתית – בפועל ובכוח – שינוי נכבד, הצוֹפן בקרבו עתידות.

תמוז תש"ט.

---

חִפְרוּ וְהִתְחַפָּרוּ

מאת

דוד רמז

בפתיחת תערוכת העתיקות

הנני להגיש ברכה, בשם ממשלת ישראל, למחלקת העתיקות הישראלית, להצגת ביכורי פעולותיה ברבים. על שבעים הלשון של ההיסטוריה האנושית הוסיף המדע הארכיאולוגי את שפת החרסים. חוקרים־חופרים רבים השקיעו כוחם בפענוּח הלשון הזו – וטובתם מרובה על האנושות וכפולה ומכופלת על ישראל, אשר יונקות שרשיו שלוחות אל כל קרקע בראשית. באולם הצנוע הזה ערוכים שברי כלים וכלים, המספרים על חלל היסטוריה של 6000 שנה, מבטרם היות החרס לחומר־יצירה לאדם ורק הצור לבדו שימשהו. אכן, גילוי החרס לעצמו היה גילוי כביר: לעושים בו קראו עוד בימי הנביאים: יוצרים. ולבית העשיה – בית היוצר. תלמודו של המדע הארכיאולוגי הוא, אליבא דאמת, מן הדברים שאין להם שיעור: הפוך בה והפוך בה. הנה זו החפירה, הנעשית עכשיו בתל אחד מעבר לירקון – כמה חי ומאַלף הוא הסיפור העיקרי שהיא מספרת לנו על הירקון, שהיה משמש חוף מבטחים, מקום פריקה וטעינה לספינות, העוסקות ביצוא וביבוא – ואפילו ביבוא ממרחק רב. כי כה מעיד החרס, אשר נמצא בעפר התל: “זהב אופיר – לבית חורון”. עוד צעירה מדינת ישראל, המקוממת את עצמה על תלה, ועוד רכים מוסדותיה. ולחופרי ההיסטוריה הישראלית אגיד: ידעתי כי האמצעים שברשותכם מועטים. ובכל זאת: חפרו, חפרו והתחפרו – וסוף הנצחון לבוא.

אב תש"ט.

---

עִם הוֹפַעַת בּוּל פֶתַח־תִּקְוָה

מאת

דוד רמז

במועצת עירית פתח־תקוה

מתנתנו הקטנה היא הבעת כבוד ויקר לאם המושבות – ליובל ה־70. ישנה סברה בלשנית, כי השמות “בּוּל” ו“יבוּל” חד הם. בול פתח־תקוה מציג בשוליו את יבול ההדר ואת הבאר הראשונה במרכזו, אשר מימיה מציצים אלינו ממעמקים בהצצת שובבות עליזה – כדברי שמואל יבנאלי, שביקר אתי יחד בבאר הראשונה שנחפרה בשנת תרל"ט. צנוע הוא הבול, ואולי לא יגיד הרבה לאוהבי רעש. אולם אלה שיסדו את פתח־תקוה האמינו שלא ברעש יסוד הגבורה, כי אם בשקידה ובהקרבה. אמנם הבול מופיע באיחור של כמה חדשים, אולם לא רבים יודעים שהבעת דבר רוחני בכלי זעיר אינו דבר קל. נפוצה בציבור הדעה שבול יוצרים מבוקר עד ערב וטענו נגד זה שלא הופיע בול הרכבת. לאמיתו של דבר, מצריכה הוצאה של בול עבודה משותפת של ציירים ואמנים. ביאליק היה אומר, שאפילו יצירת יתוש זקוקה לרחמי שמים. בבחירות לכנסת, כשהייתי עולה על הדוכן לנאום היו דברי מתגלגלים תמיד על פתח־תקוה. מנין יהודים העפיל וכבש שממה ללא קונגרסים, תנועה, קרנות, וגם ללא אהדה יתירה של היהודים בגולה. אולם הם דפקו על שער התקוה הנעול על ידי ההיסטוריה ופתחוהו. ולואי ורוחם זו תשרה בתוכנו.

אב תש"ט.

---

לֹא נִזְדַּהֶה עִם שׁוּם כֹּחַ חִיצוֹנִי

מאת

דוד רמז

בכינוס בקרית־ענבים, במסגרת ההסברה “המפלגה במדינה”

עלה בגורלנו להיגאל בשעה חמורה וקודרת זו בעולם ודבר זה מעמידנו שוב, את התנועה כולה והמדינה, לומר לעצמנו שאנו דורשי שלום, שאנו גורם נייטראלי הנובע מהכרח חיינו ועצמיוּתנו ובלתי תלויים בכל גורם חיצוני. כוחה של המפלגה היה בזה שהיתה תמיד צמודה אל עצמה. דבר גדול הוא לא רק לדעת את עצמנו, אלא “להיות מה שהננו”. אנו לא נזדהה עם שום כוח חיצוני, אלא עם עצמנו בלבד. קשר אמיץ נקשור עם כל קיבוצי ישראל, קשר עם יצירתנו ומפעלנו. אנו לא נפגר, דרכנו היא קצת שונה, מדרך העולם. נהיה את אשר הננו. אלול תש"ט.

---

עִם חִדּוּשׁ הַתְּנוּעָה בְּרַכֶּבֶת חֵיפָה–תֵּל־אָבִיב

מאת

דוד רמז

הנני להגיש למדינה ולממשלה, לתל־אביב, ליפו ולבנותיה ולחיפה רבתי ולבנותיה ולכל הערים והמושבות, המשקים והישובים במדינת ישראל, על סף השנה היוצאת, תש"ט, את ההתחלה הזאת – התחלת תנועת נוסעים סדירה ברכבת חיפה–תל־אביב. מי שנזדמן לו להיות במקום זה לפני שלושה שבועות וראה כתריסר מחפרים ודחפוֹרים למיניהם מגביהים את עפר המקום כדי ליצור את המישור לתחנה, ולכל מלוא העין לא יכול היה עוד למצוא לא קורה ולא מסמר, לא פס ברזל ולא אֶדן ואף לא צרור של חצץ – לא יכול היה להאמין. בבואו השכם בבוקר לכאן ובראותו את הרכבת הראשונה, רכבת הזריחה, יוצאת לחיפה, כי אכן הושלמה המלאכה עד לנקודה זו. ואני מודה בפומבי ליד החרוצה, אשר עשתה במלאכה הזאת – יד הסוללים והבונים, במסגרת “סולל־בונה”, ויד המתקנים והמכַוונים והמגלגלים והמניעים את הרכבת, במסגרת הנהלת הרכבת ומשרד התחבורה. ואוֹמַר להם בקול רם: יישר כוחם! היה בעבודה זו משהו של שמחת יצירה, אשר אנחנו כל כך רעבים לה. בכל המלאכה אשר נעשתה עד כה – אני מעיד עלי את שר האוצר – לא הושקע אף דולר אחד של מטבע זר ולא פוּנט אחד שטרלינג. אספנו, כינסנו, ליקטנו, בדקנו, שיפצנו וערכנו – והנה הכלי הזה אשר לפניכם. אמנם, לצרכי הקו הקצר ושכלולו נזדקק לפסים ולמניעים יותר חזקים, שיחייבו השקעה מסוימת של מטבע זר. בביתנו, בבית מדינת ישראל, אין אנו צריכים לוַתר על נסיעה ברכבת נוחה, נקיה ואדיבה – וביום מן הימים גם מהירה. הישוב העברי עבד שנים רבות, בשטח התחבורה הפנימית, כאילו ביד אחת: היד האוחזת בהגה. אכן, היד הזו הראתה נפלאות: היא קשרה את כל נקודותינו בכל קצות הארץ, היא עמדה לנו במאורעות ובפרעות ובמלחמה. מעכשיו נעבוד בשתי ידים – היד האוחזת בהגה והיד המכוונת את הקטר. אני מאמין כי יקום שלום טבעי בין שתי הידים, אשר לכל אחת מהן תפקידה המיוחד לפי סגולותיה. כל חיבורי הרכבת אשר הוקמו עד היום, הן לנוסעים, הן למשא, אינם אלא ראשית חיבורים. עוד נדרים ונַצפין.

אלול תש"ט.

---

תַּחְבּוּרָה דְגוּלָה

מאת

דוד רמז

התחבורה הדגולה בדגל ישראל היא המשך המדינה ויש בה משום תוספת משקל למדינה בחוץ ותוספת בטחון למדינה בפנים. דברים אלה חלים במיוחד על שירותי האויר ושירותי הים. תוספת משקל כיצד? המדינות הנוטות קו אוירי לישראל – ולישראל נטויים קוים אויריים מכל קצות העולם – חייבות להרשות גם לאוירוני דגלנו לבוא אליהן ולחנוֹת בתוכן. אליבא דאמת, אין כל מניעה כי היחסים האויריים בינינו לבין המדינות השולחות אלינו את מטוסיהן, בלי להוציא מן הכלל אף את המדינות הגדולות ביותר, יאוזנו על בסיס של 50–50, אם רק יהיו לרשותנו הכלים הדרושים. תוספת בטחון כיצד?

החשיבות הבטחונית היא לאו דוקא במציאות כלי־טיס טובים ברשותנו, כי אם במציאותם בתנועה. שכן אין העמידה יפה לכלים שתפקידם לנוע. ולפיכך כל התרשלות מצדנו מלכבוש לנו את כל הנתון לפנינו בשדה זה, היא לא רק פשיעה במשקנו ובמשקלנו המדיני, כי אם גם בבטחוננו. באניות המצב החוקי שונה: כל אניה מותר לה לבוא לכל נמל, בלי נטילת רשות מוקדמת. אך למהותו של הענין – היינו הך. אם יסדנו קו ימי לאמריקה, הרי יכולים אנו להגיע, אם בהסכם תחילה ואם למעשה, לאיזון יפה של מידת המשלוח בכלים שלנו כנגד המשלוח בכלים של הארץ המוכרת. ומציאות כלים שלנו בים הרי היא הערובה הטובה ביותר לאי־הסגר – וככל אשר ירבו כלי הצי המסחרי שלנו כן ירבה בטחוננו. ויש משהו המיחד את מדינת ישראל, לעומת מדינות אחרות, לגבי קיומו של צי נוסעים. אי עם, אשר תשע עשיריות ממנו הן מחוץ למדינה ועם זה רצונן לפקוד את המדינה חי וער ועשוי לשלוח גלי־תמיד הלוך ושוב. מהתם להכא ומהכא להתם?

מי שיודע טעמם של חבלי יצירה יודע מה ערך ההתקדמות, אשר זכינו לה בשטח הימי, בשנה זו וחצי לקיום המדינה. אך אין זו אלא התחלה. ובשטח האוירי הרי אנחנו עומדים עוד רק בפתיחה להתחלה. ואם גם מרובות ומעיקות הדאגות העמוסות על המדינה הצעירה, אל נא תהא האחרונה ביניהן דוקא הקמת התחבורה הדגולה. כל המושקע כאן, בלוית מאמץ חלוצי, יתן פריוֹ למכביר.

אלול תש"ט.

---

עַל הָרַכֶּבֶת

מאת

דוד רמז

עוד בחייה, מופעלת על ידי השלטון האנגלי, נשתכחה זו מישראל, כי לא נתכוון השלטון לעשותה כלי־תנועה עממי נאה – וכמים הפנים לפנים! כדי להגיע מחיפה, המרכז העסקי הגדול, השוכן לשפת הים, אל תל־אביב, המרכז העסקי השני, החונה אף הוא על שפת הים, צריך היה הנוסע לשרך דרכו מזרחה ללוד על מנת לחזור משם לתל־אביב. כלומר: תוספת שליש בזמן ובטלטול. תכנית לתיקון המהלך הזה היתה מוטלת שנים על שולחן השלטון, אך הוא לא אץ להגשימה, כשם שלא אץ לבצע הקמת בנין בית־הדואר בתל־אביב ולא הספיקו לו שנות המנדט להעלותו אלא עד מסדוֹ. אך בעוד אשר הדואר, במידה שסניפיו נטועים בישובים העבריים, היה נשען מהכרח על פועלים יהודים, היתה הרכבת זזה במגמה הפוכה: כל כמה שהלך הישוב העברי וגדל. פחת מספר הפועלים היהודים ברכבת, עד רדתו לשיעור של ששה למאה מכל העובדים, שמנינם הגיע בשנים האחרונות לכדי שבעת אלפים. וכשם שהיתה זו רכבת אנגלית־ערבית מבָּרָה כך היתה זו גם מתוכה: מחלקה א‘, הדורה מאד, לפקידי השלטון הגבוהים ולתיירים עשירים: ומחלקה ב’ לפקידים פחות גבוהים ולתיירים פחות עשירים (ולשתי מחלקות אלה גם קרון־מזנון בינלאומי); ולעם היושב בציוֹן – מחלקה ג' חדלת כל נוחות ושרויה בזוהמה.

הגרעין של הפקידים והפועלים היהודים מילא בימי התוהו את תפקידו בנאמנות: שמר על הכלים, על הקטרים ועל הקרונות, לבל יחובלו, ועל המחסנים, לבל יושמדו. אמנם, אין להגיד כי לא חלו חבלות זדון פה ושם בידי היוצאים ולא אירעו “סחיבות־מצוה” משלנו – כמנהג הימים ההם; אך אלה לא היו אלא בחינת פרצים בגדרי השמירה. כשסולקה יד השלטון האנגלי מן הרכבת, היתה התעודה לפני משרד התחבורה משולשת:

א. כינוס הנפוצות – נפוצות החמרים (אדנים, פסים ואביזריהם) והטלטולת (קטרים, קרונות וכלי־העזר) – וריכוזם התכליתי במקומות הדרושים.

ב. הפעלת בית־המלאכה של הרכבת, לשם שיפוצם של הכלים המכונסים והתקנתם לפעולה חיה.

ג. גיוס כוחות מקצועיים – ליקוט העובדים הותיקים, מאלה אשר עבדו בזמנם ברכבת ועזבוה, ומשיכת עובדים מקצועיים מבחוץ והכשרתם בדרך מזורזת, לשם הפעלת רכבת ישראל, בבוא היום.

רכבת ההובלה, אשר אחזה דרכה לראשונה ביום י“ב באב תש”ט (7.8.49) מתל־אביב לירושלים ואשר ראש הממשלה בירך על בואה במעמד חגיגי רב, ורכבת ההובלה, אשר חידשה את מירוצה מחיפה לתל־אביב, לתחנת הדרום, על פסי הקו הישן, דרך תול־כרם, קלקיליה ולוד, וזו רכבת ההולכה, אשר פתחה, עם צאת השנה שחלפה, ביום כ“ו באלול תש”ט (20.9.49), את תנועת הנוסעים מחיפה לתל־אביב, לתחנת הצפון, על פי הקו הישן, המקוצר משהו, – אלה הם פירותיו של המאמץ הראשון ואינם אלא מעין סימנים למפעל המתכונן.

עבודה יסודית מקבילה נעשתה בו בזמן: נתוותה ונסוֹלה והולכת ונשלמת סוללת־בראשית לקו הקצר, אשר נתיבו רץ לשפת הים, דרך הישובים היהודיים: כפר־ויתקין, אביחיל, נתניה, כפר־נטר, אבן־יהודה, שפיים, רשפון, כפר־שמריהו, הרצליה, חוצה את הירקון ומגיע לתחנת תל־אביב מהצפון. נתכנו, נבנו והולכים ונשלמים הגשרים, ובהתקנה כולה, על אדניה ופסיה (הצפויים לבוא מעבר לים), יעמוד המרחק במסילת־הברזל מחיפה לתל־אביב על 92 קילומטר, במקום 128 קילומטר דרך לוד.

בינתים צאו וראו ברכבת ישראל, כמו שהיא, ובתחנה החדשה אשר בצפון תל־אביב, ודעו כי מנין ארבע מאות העובדים, אשר בו הוחל חידוש המפעל, גדל ויהי לאלף – וכן ירבה – ופירוט ענפי המלאכה יש בו ענין לחוד, ועוד נדבר בו, כשנספר על גמר המלאכה הגדולה.

תשרי תש"י.

---

שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם

מאת

דוד רמז

בכינוס “קול האדמה”

זכינו להגיע למהפכת הגאולה, ואלף פנים לגאולה זו: פנים חדשות לארץ, לעליה ולירושלים, ובין אלה יאירו פניה של הקרן הקיימת. בגאוה תביט על כיבושיה המרובים בעבר והיא תהיה כעץ שתול על פלגי מים.

תשרי תש"י.

---

הַיְּהוּדִים וְהַיָּם

מאת

דוד רמז

באניה “קוממיות”

נעניתי לבקשת החברה העברית לחקר ארץ־ישראל ועתיקותיה לפתוח את הכינוס הששי שלה לידיעת הארץ, בשיחה על היהודים והים. והנני למסור מראש הודעה: לא איש מדע הוא הדובר, כי אם אחד חובב מדע, אשר ענין לו ביהודים ובים.

ידוע כי שטחי הימים והאוקינוסים תופסים 71 אחוזים (פחות שתי אלפיות) משטח הכדור כולו. והם יכלו להיות מעצור בל־ינוּצח לחיבור עמים וארצות. אף על פי כן נוכל לקרוא לשטחי הימים והאוקינוסים: שדה תחבורתי.

הנחה מוסכמת היא כיום, כי הכבוד של הנצחונות הראשונים על הים מגיע לאנשי החופים של המזרח התיכון – הם החופים אשר גם למולדת ישראל חלק בהם. עוד טרם ידע האדם באירופה כל כלי־שיט, מחוץ לדוּגוֹת, הבינו אנשי החופים הללו להתקין כלי־שיט להפלגה בימים רחוקים וסחרו לארצות אירופה, אפריקה ואסיה. יש עדות כי הם היו מגיעים בצפון אירופה עד לעבר האיים הבריטיים, באפריקה חדרו עד מדבר סהרה. אשר רמותיה היו, אגב, בזמנים הקדומים ההם, ברובן רוות וירוקות. ובאסיה – עד מעבר למפרץ הפרסי.

ובמאמר מוסגר: השיט איננו הנצחון היחידי, אשר אנשי חופי המזרח של הים התיכון נחלוהו ראשונים; הם הקדימו את האדם האירופי עוד בשני כיבושים מכריעים: ראשית דעת הכתב וראשית ניצול המתכת.

הים התיכון היה איפוא שַמָש גדול לתרבות האנושית, מרכז בראשית לקדמת האדם. עוד לא נפתרה השאלה: איזו מארצות המזרח הקרוב הסובבות לים התיכון, ילדה את הספנות: אם זו מצרים ואם זו פרס, שהיא הפרוזדור הימי לבבל, ואם זו כנען – אך אין חולקים על כך, כי כנען פיתחה את הספנות הגדולה הקדומה. מאין באו הכנענים? – עדיין חידה היא. והנה מה שאומר בנידון זה פרופסור נ. סלושץ ב“ספר הים”, שהוצא על ידי החבל הימי לישראל: “מתוך כל העדויות והידיעות אשר בידינו, יוצא ברור, כי כשם שהתרבות המזרחית בכללה יצאה מארץ שנער, כך עלתה גם הספנות הקדומה מחופי ים פרס וערב. היא התפשטה בזמן קדום על פני נהרות בבל מזה וחופי ערב מזה. הספנות – הוא ממשיך – עלתה מן הים האדום, כמו שקראו הקדמונים לכל מערכת ים האוקינוס ההודי. יחד עמה עלו לחופי ים הצפון גם בני־אדם אדומים (Phoinikes ביוָנית), בני חם – בעברית”. חלקנו בשלב הקדום, הכנעני, של הספנות הגדולה הנהו מעורב בחלקי עמי כנען בכללם: הוא מרומז ב“זבולון לחוף ימים ישכון”, ב“דן יגור אניות” וב“אָשר על מפרציו”. האחת הידועה לנו במפורש היא הקמת הצי בעציון גבר – ורק באשר “נשברו האניות” נשאר לנו זכר מפורש עליהן. ועוד זכר מפורש נשאר לנו מן המרד הימי של היהודים במלחמה הגדולה עם רומא, בשנת 66. הצבא הרומי, אשר עלה עם קסטיוס גאלוס ממצרים, ביקש לקדם כל נסיון של התקוממות מצד הים וראה ראשית לו להחריב את יפו ולנשל את הספנים היהודים העזים. אבל עד מהרה נחל המצביא הזה תבוסה ניצחת במלחמתו בחיל המורדים. ואז שבו והתקבצו ביפו יהודים רבים מערי הגליל ומערי הים והם מיהרו לבנות – אומר יוספוס פלביוס בספר מלחמותיו (ב‘, ט’, ג') – “המון ספינות של פירטים, אשר עשו מעשי שוד בדרכיהם בין סוריה, פיניקיה ומצרים – וסגרו את דרך השיט בפני האניות (הנושאות בר) ממצרים”.

התלקחה מלחמה עזה בים, אשר בה, אמנם, היתה יד הרומאים על העליונה, אבל על חשיבות הנצחון מעידה העובדה, כי לחג הנצחון של רומא הובאו ספינות יהודיות לראוָה, וכן ציוה טיטוס לטבוע מטבע “יהודה הימית” – Judea Navali. לקט העובדות על חלקנו בקידום הימאות והספנות בתקופת הביניים, בנדידתנו, עם גולה, בקרב העמים, – הולך ורב. אך ספק הוא אם נגיע לפרשה מבררת, כי באין תחומי מולדת – תחומי יצירה מנַין?

והנה שבנו למולדת, רוּבנו בדרך הים. שירי הים של יהודה הלוי הם העדות אשר תעמוד לדורות באהבה העזה למולדת, המנצחת את הים. בכוח האהבה הזו בנינו – והגענו להכרח לעמוד על נפשנו ועתידנו במלחמה, אשר כללה מרד ימי גדול, הוא מרד ההעפלה. האניה הזאת – “קוממיות” – הנושאת אותנו, היא אניה אשר לקחה חלק במערכות ההעפלה. והגענו למלחמה מיוחדת: המלחמה על הנגב. וזכינו לנצחון, אשר העמיד אותנו על חוף אילת – הפתח ליַמי הדרום. ואנו מקיצים לחיינו החדשים כעם ימי.

תשרי תש"י.

---

נִטְּעוּ הָעֵצִים הָרִאשׁוֹנִים בְאֵילַת

מאת

דוד רמז

הנצחון הראשון שלנו בהקמת המולדת הוא בנטיעה. הנצחון השני שלנו היה המלחמה. בנטיעת השתילים הראשונים הללו על שפת ים אילת יש לראות סמל לשני הנצחונות: הנצחון על הטבע והנצחון על הזדון. בשיר “אל ארצי” אומרת רחל:

"לֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה,

בִּשְׁלַל קְרָבוֹת;

רַק עֵץ יָדַי נָטְעוּ

חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים".

רחל ידעה כי יש גבורה גם בנטיעה – ובמקום הזה שתי הגבורות צמודות יחד, ובכוחן תצמח במקום הזה שרשרת ישובים חיים.

חשון תש"י.

---

עַל הִתְקַדְּמוּתֵנוּ בַּיָּם

מאת

דוד רמז

בועידה העולמית של החבל הימי לישראל

עוד הערב תשמעו דברים מפי המרצים על התקדמותנו הימית במשך 18 חדשי קיומה של מדינת ישראל ועל התכניות החשובות לעתיד. בהקשיבכם לדברים אלה, תשאלו את עצמכם מכוח מה באה ההתקדמות הזאת ומנין העוז לתכניות העתיד? ואני רוצה לנסות לענות לשאלה זו.

הרואים את בנין הארץ במשך שלוש וחצי עשרות שנים, כמוני, היו יכולים להגדיר את תולדות הבנין הזה כהיסטוריה של הזדמנויות, הזדמנויות אשר ידענו לאחוז בהן בעתן ולהיבנות מהן והזדמנויות אשר הוחמצו. לא קרקע, לא בתים, לא אניות, לא אוירונים ירשנו מאבותינו. אך לא ריקם באנו הנה. הבאנו אתנו יצר יצירה ורצון חלוצי. וככל אשר ניתן לכוח החלוצי לכוון את עצמו לקראת איזו יכולת גנוזה, אשר הופיעה מכוח התנועה הציונית ומכוח עלית העם – צמחו לנר מפעלים גדולים. הראשון והכביר בהם – היצירה החקלאית. צירוף כוחות של הנוער החלוצי לאמצעים הכספיים של הקרן הקיימת ושל קרן־היסוד – ולוּ גם צנועים מאד בראשיתם – בנה את מסד המדינה, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה הגנתית. המרץ החלוצי של העליה השלישית. אשר הופנה בעתו לאפיקי הכבישים ובנית הבתים – הפך את הבנין למקור מחיה מתמיד.

לא אדבר על הזדמנויות שהוחמצו, הן ידועות ואין מעניני להעלותן הפעם. עם קום מדינת ישראל הועמדנו בבת־אחת בפני הכרח של בניה מהירה ועליה מהירה, והתגוננות מהירה בראש כולן. בליל בריחת הספנות הגדולה מחופי ישראל האמינו זרים כי לא נצליח לתת לעצמנו דרך בים. לא כן היה.

נתקיימה שוב המימרה העתיקה: “אלהים חשבה לטובה”. היזמה שנתעוררה להתגברות על המצור, גם בקצה הישראלי וגם בקצה האמריקני, הופנתה במשך זמן קצר, בהדרכת משרד התחבורה ובעידודו, ליזמה הבונה את צי ההובלה וצי ההולכה שלנו. כאן נתרחש מעין נס ימי. נסיון המנצחים על צי המעפילים, אשר עלה מן המצולות, נצטרף אל המאמצים הימיים הגלויים של הנהלת הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים העברים הכללית. ועליהם נוספה פעילות ברוכה של נציגי הון ציבורי ופרטי אשר יחד קלעו למטרה האחת. לא דבר ריק הוא, כי אנחנו יכולים היום להוביל בספינות דגולות בדגלנו ומסוגלות להפלגות רחוקות כ־30 אלף טון סחורות תחת כ־2000 הטונות בכלים קטנים שהיו ברשותנו בטרם מדינה. וכאשר נפתחו שערי הארץ לרוחה לקיבוץ גלויות, הצלחנו לשחרר את עצמנו משעבוד מוחלט לאניות חוץ ומתוך 257,000 שעלו דרך הים למדינת ישראל מיום קומה ועד אחד באוקטובר, הועלו באניות דגלנו 154,000 עולים. יודע אני כי העולים הללו ברובם הגדול והמכריע לא זכו לתנאי הרוָחה בהליכתם בספינותינו, וחושש אני כי אולי חטאנו בנדון זה כמה חטאים, אם לא בזדון הרי בשגגה, אד עובדה היא, כי לא כל כספי העלאת רבבות עולינו הענקנו לזרים. ומבחינת ביצור חלקנו וחבלנו בים יוּגד נא לכל אלה, שהניעו את הספנות שלנו קדימה באון ובלהט רב: יישר כוחכם!

מובטחני כי תיפקחנה עיני בחורי ישראל העובדים בצוות הים שלנו לראות כי הם מוליכים יהודים לארצם בימות מהפכת הגאולה. וזכות גדולה היא להם ועליהם להיזהר במידותיהם ולהתקין ביניהם לבין אורחיהם יחס לבבי.

ואני מביע ברמה את דרישתי לרווח את תנאי המצוקה בקצב מהיר. ולועידה העולמית של החבל הימי לישראל אגיד דבר פשוט בתכלית: הבו הכשרה ימית, הכשרה ימית לכל מגמותיה, לבחורים ולבחורות בישראל. השקיעו בזה את מלוא כוחכם. יש תקוה כי הספנות הישראלית קדם תתקדם ובנה תיבּנה. בניה ידאגו לכלים ולתנאים. אך העיקר הוא – האדם. לא ספן נטוּל שורש מתגלגל כאיש הפקר בנמלי עולם, כי אם ספן מושרש בחיי היצירה של הדור ובתרבותו – אל הדמות הזאת יכוון החבל הימי לישראל את הנוער וימצא לו במפעל הזה מסייעים במדינה ובעם. אינני מתעלם מן השאלות החמורות: כיצד לצרף נדידה ובית?

כיצד לשתף בפועל את החברה בספנות? כיצד להקים משמרות מתחלפות של עובדי ים ועובדי אדמה? בנדון זה עוד לא הוּתווּ נתיבות בים, אבל אין הכרח כי כל גידולי המשטר הנוכחי העולמי בים יהיו גם גידולי הים הישראלי. נחדש לנו – דרך לעצמנו.

חשון תש"י.

---

נִבְנֶה אֶת הַ"פִירְמָה" שֶׁלָּנוּ בְּכֹחוֹת מְשֻׁתָּפִים

מאת

דוד רמז

בועידת עמילי המכס

בתוקף תפקידכם, כעמילי מכס, הנכם מופקדים על שערי המדינה, והרבה תלוי, כידוע, בשוֹער – אם נזכה או נפסיד בחשבון הכללי של המדינה. וראשית חכמה היא: לזכות בשם טוב בעולם, “פירמה” אשר שמה הולך לפניה. פירושו של דבר: מידות נאות, יושר ונימוס טוב, בכוחם להבטיח לנו עתיד מפואר במדינה, ופרנסה בכבוד – למרות דלותנו. ובעמילי המכס, הבאים הראשונים במגע עם הבאים מחוץ־לארץ, תלוי הדבר בהרבה. על אף היותנו מדינה מזרחית, השוכנת על חופי המזרח התיכון, אין המושג “מזרחיות” מקובל כ“פירמה” טובה בעולם, לא בעניני נמלים ולא בעניני המכס והכרוך בכך. עלינו לקחת את הדוגמה של שווייץ, למשל, בענינים אלה. לא יועילו לנו כל הדברים הטובים שעשינו ונעשה, אם לא נעמוד על גובה ולא נשמור על מידות מסחריות הוגנות. נבנה איפוא את המדינה שלנו בכוחות משותפים, איש איש בשטח עבודתו.

חשון תש"י.

---

"יוֹם הַתַּעֲבוּרָה" בְּתֵל־אָבִיב

מאת

דוד רמז

ב“קול ישראל”

כשאני לעצמי קשה לי להבין ולתפוס: מדוע נחוצה תעמולה כל כך רבה לנהגי ישראל, אשר לב להם ושכל טוב, כי יתעוררו הם עצמם – ובכל כוחם – לשנות את המצב? מי נהג יהודי, אשר ישמע כי ילד טובע בים – ולא יחוש להצילו? מי לא ירוץ להציל נפש חיה מבית דולק? והנה עובדה היא, כי במשך שנה אחת נהרגו 214 יהודים במולדתם בתאונות דרכים. 214 בתי אבלים נוספו לנו – בשל דהירה פרועה, בשל אי־הקפדה על התקנת פנס אחורי ובשל מכת סַנורים, אשר נהג אחד מכה את חברו. היש כפרה לאלה? האומנם נוסיף לרצוח את עצמנו ביד רמה ולא נדוֹר נדר – הציבור והנהגים גם יחד – לחדול ממשוּבתנו ולהיזהר בחיי אדם? וכלום לא נבוז להמשך המנהג הנפסד – ירושת ימי־זדון – לקרוץ בפנסים אל הנהג הבא מוּלך, כי שוטרי תנועה נגדו? כלום אין זו חובתנו לעצמנו, כי נהג הדש בנהיגותו את חוקי התנועה, תדביקהו יד הדין? היש בטחון־דרך למישהו במדינת ישראל, באין בטחון בתנועה בדרכים בכללה?

חשון תש"י.

---

דֹּאַר וְתַחְבּוּרָה

מאת

דוד רמז

בכנסת

ברשוּת היושב־ראש וברשות חברי הכנסת!

ועדת הכלכלה של הכנסת עוררתני, עוד לפני הפגרא, אגב דיוּניה בעניני התחבורה, לגולל לפני הכנסת יריעה יותר רחבה מן ההתקדמות בשטח הזה ובתכנית־הפיתוח הסופית. אני מוקיר את ההזדמנות הנתונה לי כעת לספר על הדברים – ואעשה זאת במידה שנימוקי בטחון ואחרים לא ימנעוני מלפרש ולנקוב מספרים.

באחת משיחותי הראשונות עם שר־האוצר, בראשית כניסתי למשרד־התחבורה, הודעתי לו כי הנני רואה בתחום התחבורה – מחוץ לדואר והכלול בו – שני שטחים קיימים, שאותם יש רק לסדר ולחדש, לקומם הריסותיהם ולשכללם, והם השטחים החוּמים: רכב־ההגה והרכבת; ושני שטחים, שבהם צריך ליצור יש מאין – או כמעט יש מאין – והם השטחים הכחולים של מדינת ישראל: הים והאויר. אמרתי אז כי בראש תכניתי, במשך כהונתי, הנני מעמיד את המאמץ לעשות את המדינה לגורם גם בשטחים הריקים הללו – וביקשתי את עזרת הממשלה והאוצר למאמץ הזה. אני מרוצה להגיד כאן כי מקץ פחות מעשרים חודש היינו לגורם בשטחים הכחולים – ודבר זה קרה בלי שהמדינה נדרשה להשקיע מכספיה סכומים גדולים. להיפך: התקדמותנו המפתיעה בים, ללא כל השקעה מצד האוצר, חסכה סכום נכבד של מטבע זר למדינה, ואף המפעל האוירי שלנו, שהוא עודנוּ בבחינת רך הנולד, מביא קימוץ במטבע זר לממשלה, אשר לא השקיעה בו עד היום אלא סך 200,000 ל“י. אגב, אבשר לחברי הכנסת, כי בימי החנוכה יגיע “אל־על” לשלב ראשון בפרקי־גידולו: ביום כ”ז בכסליו תש"י הבא עלינו לטובה, יוּכרז על הפעלת שירות אוירי קבוע בין ישראל לאירופה, תחת דגל ישראל. קדמו: ארבעת חדשי נסיון, בהם הוטסו מישראל לאירופה וחזרה ללא הפרעה, בדייקנות ובהצלחה, כאלף וחמש מאות נוסעים. ועוד אחזור לדבר בענין זה כאשר אגיע בסדר הדברים לפרק התעופה – ואפתח בענין הדואר.

הדואר והבֶּזֶק

הנקודה העיקרית בתכנית הפיתוח של הדואר היא בהקמת רשת קשרי חוּט ואַלחוּט עצמאיים משוכללים בישראל. ביצועה המודרג של תכנית זו הוא ענין לארבע־חמש שנים. היא כוללת: ראשית, הרחבת רשת הטלפון האבטומטי בתוך הערים ובתוך המושבות הגדולות לסיפוק מלוא צרכיהן, ושכלוּל הטלפון החוטי והאלחוטי בין הערים והמושבות והרחבתו. שנית, העמדת שופרות אלחוּט חזקים, אשר קולם ילך מישראל עד סוף העולם, ושיעשו את ישראל למרכז שירותי־בזק (הטלפון, הטלגרף והשידור) במזרח.

ביסוד מימוּנה של התכנית הזאת הונח החלק, שהוּקצה למטרה זו מן המלוה של הבנק ליצוּא ויבוּא באמריקה וגם מן המוסד לאשראי בשווייץ. אך שני סוגי האשראי יחד עונים רק לסכום הדרוש במטבע זר לשלב הראשון של תכניתנו, מתוך הנחה שאת הסכומים הדרושים להוצאות ההתקנה ולבנינים עלינו להמציא כאן. אני מסב את תשומת־לב הבית לערכו של המפעל הזה ולחידושו. בעוּבדה, לא היו לארץ־ישראל בתקופת המנדט שום כלים עצמאיים לצרכי הטלגרף והטלפון: אלה היו מכּבשוֹנה של חברה בריטית “קייבלס אֵנד וויירלס”. אשר יש לה כּביל ימי מתוּח מישראל לקפריסין ומשם למצרים – והיא היתה הצינור היחידי המוליך ומביא את הקולות מן הארץ ואל הארץ. מתור שברי־הציוד וגרוטאות הקימונו קשר אלחוטי עצמאי של טלגרף וטלפון, דרך טאנג’יר, עם ארצות־הברית ושאר המרכזים, והשתחררנו בדרך זו מן התלות בכביל הזה. בעקבות המעשה הזה, אשר התמדנוּ בו ושיכללנו אותו עם כל חוּלית ציוד שהצלחנו להשיגה, באה החברה הנ"ל לידי מסקנה הגיונית, כי עליה לשאת ולתת אתנו על יציאתה מן הארץ וסידור הסכם הדדי עם דואר ישראל על פי המקובל בין מדינה למדינה. וכבר נוסחו בענין זה דברים מוקדמים

ביום ה' בסיון תש"ט כתבתי לשר־האוצר, להגדרת תכנית הבזק שלנו את הדברים האלה:

“אנו מניחים כי שלב א' של תכניתנו לטלקוֹמוּניקציה יכלול את השירותים הבאים: (א) קשר רדיו־טלגרפי ישיר בין ישראל לבין ארצות־הברית, מוסקבה, פראג, פריס, בלגרד, בוּקרשט, וארשה, בּרן ורומא: (ב) קשר רדיו־טלפוני ישיר בין ישראל לבין ארצות־הברית, פריס, ברן.”

נוסף על האמוּר במכתב זה, נעשות עתה עבודות הכנה לפתיחת קשר טלפוני ישיר עם לונדון. שירותי־עקיפין, דרך מרכזים אלה, ישנם כבר כיום עם כל ארצות אירופה ועם צפון־אפריקה.

כן יועמד, לצרכי שידורי־ישראל לתפוצות הגולה, משדר גדול לגלים קצרים בן 50 קל"ו.

בעריכת תכנית הפיתוח הזאת, על שני אגפיה – רשת הטלפון בפנים המדינה וקשרי הטלפון והטלגרף והרדיו עם ארצות העולם – בעבודה זו מושקע עמל של שנה מצד מומחי מחלקת ההנדסה של הדואר ובראשם המנהל הכללי. התכנית הערוכה הוגשה לבחינת המומחים של הבנק ליצוא ויבוא בארצות־הברית וקיבלה את אישוּרם. גם המשא־ומתן המסחרי דרש זמן. בעצם הימים האלה שוהים בארצות־הברית המנהל הכללי של הדואר וגזבר משרד־התחבורה, לשם עשיית חוזים עם חברות יצרניות על הזמנת הציוּד. רק חלקיק אחד, הדחוף וההכרחי ביותר, השׂגנו בכסף מזומן בספטמבר אשתקד ושיכללנו בכוחו את ההתחלות הראשונות.

אבל המחנק הטלפוני בפנים המדינה, וביחוד בתל־אביב, הניע אותנו לפעול עוד בדרך אחרת לצרכי הרחבה דחופה של רשת הטלפון האבטומטי בתל־אביב, חיפה וירושלים.

אחרי משא־ומתן רב עלה בידינו לשחרר מערכת ציוּד טלפוני, אשר הוּזמנה באנגליה על ידי ממשלת המנדט. אך שילוחה לישראל עוּכב מצד לונדון עד לישור החשבונות ההדדיים בין ישראל לאנגליה. רובה המכריע של מערכת זו כבר הגיע לחופי ישראל. העבודה בהתקנתה נעשית במרץ רב, ביחוד בתל־אביב; מעמידים את המִרְכֶּזֶת החדשה, חופרים תעלות ומניחים את הכבילים החדשים ומשחילים את קצות הכבילים במרכּזת. אין זו עבודה פשוטה, כי אם מלאכת־מחשבת, אשר איננה יכולה להיעשות בחפּזון. ואכן, מחמת הרעב שהורעבה הארץ לטלפונים במשך שנים רצופות, מתקופת המנדט, ומכוח הגידול המבורך של האוכלוסיה העברית בקצב מהיר בחדשי המדינה, הגיע הלחץ בנדון זה עד לנקודה שכמעט אין לשאת בה; אך אין ברירה. חדשים אחדים, הדרושים לביצוּע המלאכה, מפרידים בינינו לבין ההרחבה הדחוּפה הראשונה של הרשת האבטומטית הפנימית בתל־אביב חיפה וירושלים.

אני רוצה להוסיף כמה דברים בנוגע ליתר השטחים של הדואר.

א. ברית־דואר עולמית.

בימי המנדט לא זכתה ארץ־ישראל להימנות בשמה היא כחברה בברית־הדואר העולמית, כי אם נרשמה עם כל ארצות־התלות של בריטניה הגדולה, תחת טליתה הרחבה. עם הקמת המדינה נמצאנו מנוּתקים ומבוּדדים. חשיבותה של החברות בברית־הדואר העולמית מתבטאת בכמה יתרונות, בכלל זה גם הזכות למעבר דרך כל הארצות החברות, בין אם הארץ המסוימת, אשר דרכה אתה צריך להעביר את שקי הדואר שלך מכירה בך ובין אם איננה מכירה בך. לא היתה לנו כל ברירה אחרת מאשר לקשור קשר הדדי ביחידוּת, עם כל ארץ וארץ לחוד, בזו אחר זו. בדרך זו הקפנו כמעט את כל העולם, מחוץ לארצות ערב והצמודות אליהן. לאחד שנשתנו היחסים המדיניים וישראל התקבלה לאו"מ, נתקיימה הצבעה שניה של המדינות החברות בברית־הדואר העולמית, והושג הרוב החשוב של שני שלישים, הנדרש לפי תקנות ברית־הדואר הבינלאומית, לקבלת חבר חדש – וחברוּתנו כיום בברית־הדואר העולמית הנה עובדה להלכה ולמעשה. הוא הדין לחברותנו בברית־הבזק (הטלגרף, הטלפון והשידור) העולמית. אני רוצה בהזדמנות זו להביע הוקרה למרכזי הבריתות האלה ולמזכיריהם הכלליים, אשר הבינו למצבנו, למן פנייתנו הראשונה, ועמדו לימיננו בכל מה שניתן בידם בגדרי התקנות הקיימות.

ב. שיקום החוּט והוספת אלחוּט.

תוך התגברות על חוסר חמרים ועל חוסר עובדים מקצועיים, אשר רבים מהם היו מגויסי־צבא בתקופה הנדונה, נעשתה מלאכה גדולה בשיקום הריסות הרשת החוטית של הטלפון והטלגרף, וגם בהוספת קוים אלחוטיים בין הערים, ובצירוף שטחים חדשים של גושי ההתישבות, של מושבות מתפתחות ושיכוני עולים וריכוזיהם – אל רשת הטלפון והטלגרף של המדינה.

בדברי ראש הממשלה, בפתיחת הכנס הזה של הכנסת, צוּינו עוּבדות־יסוֹד במלאכת השיקום והשכלול בדואר. בפנים הארץ ובקשרים עם העולם. לא אחזור על הפרטים, אלא על כמה דברים עיקריים.

כבר לפני שנה נמתח קו טלפון וטלגרף באורך 30 קילומטר בין חוּלדה והקסטל, בצד כביש־הגבורה, כדי לקשור את השפלה עם ירושלים המנוּתקת. כוח קליטתו של קו זה הוגדל בהתמדה על ידי הוספת שכלולים טכניים והוא מאפשר כיום להעביר בעת ובעונה אחת 15 שיחות ו־5 מברקים. מבחן ליכלתו של הקו היו ימי המושב הראשון של הכנסת בירושלים, כי דרך קו זה הועברו, בלי שהיה ותקלה, כל הידיעות שמילאו אז את עמודי העתונים!

לקראת הפעלת מסילת־הברזל הישנה, מחדרה ללוּד, שוקם גם קו הטלגרף הנמשך לארכה. שיקום כיוצא בזה נעשה גם בטלפון המתוח לאורך המסילה, העולה ירושלימה. הותקן קו טלגרף תל־אביב–רחובות. קוי טלפון חדשים נמתחו מתל־אביב לראשון־לציון ולרשפון. נוסף ציוּד למרכּזוֹת הישנות בתל־אביב, רמת־גן, ראשון־לציון, רחובות ועמק זבוּלוּן. שורת ישובים – משמר־העמק, עין־כרם, באר־טוביה, מגדל־גד, בית־דגון, חלסה ועוד – זכו למרכּזוֹת טלפון משלהם. לפני סיומו עומד חידוּש הקשר לבאר־שבע.

בסך הכל נוספו עד עתה במרכזוֹת כ־2500 קוי טלפון. מלבד זאת מסיימים הקמת מרכזת של 500 קוים בעפולה.

לא אתאר לפניכם את שאר המלאכה שנעשתה בקוי הטלפון, המתוּחים לארכה ולרחבה של המדינה. את התוספת לרשת הטלפון הפרוּשה בתוך הערים, את השכלוּלים במברקה המרכזית החדשה בתל־אביב, הכוללים גם מִמְסר תמונות אלחוט.

אביא רק כמה מספרים מאירי עינים: אורך חוּטי הטלפון הבינעירוניים היה בקום המדינה במספר עגול – 15,000 ק“מ. בסוף דצמבר 1949 הגיע ל־20,000 ק”מ. אורך חוטי הטלפון בתוך הערים היה בקום המדינה 121,169 ק“מ, ובסוף דצמבר שנה זו – 148,712 ק”מ. מכשירי הטלפון שקיבלנו מימי המנדט היו 18,000 ובראשית אוקטובר שנה זאת 23,000.

ג. השירות הבּוּלאי.

דואר ישראל הצמיח בתקופה הנזכרת ענף ירוק חדש, אשר לא היה קיים בימי המנדט: השירות הבוּלאי הישראלי. חברי הכנסת נהנים מזמן לזמן מפירותיו – ולהם ההערכה על טעמם וטיבם. למן הבול הראשון ועד הבול האחרון נדפס הכל בארץ – ואין זה דבר ריק. במשך ח"י החדשים הראשונים למדינה קיבל הדואר מן הדפוס, לפי הדין־וחשבון של המדפיס הממשלתי, בולים כדי 82 מיליון (ערכם כמיליון וחצי ל"י). והרי זה ענף משקי לא דל־ערך. עם השתכלל מכשירי ההדפסה – ודבר זה עומד על הפרק – יעלה השירות הבולאי לקראת סיכוייו, אשר אינם קטנים.

ד. בנק הדואר.

נעשתה מרבית ההכנות לחידוש פעולת בנק החסכון של הדואר, אשר היה קיים גם בימי המנדט בהוספת מחלקת סילוקין, הידועה באירופה בשם “פוֹסט צ’ק קוֹנטוֹ”. אדם ציבורי, הראוי לאיצטלה זו, יוזמן לעמוד בראש הועד המפקח ובין חבריו יהיו אנשי ציבור ומוּמלצים¹ מטעם הבנקים הגדולים שלנו. אחד מן העובדים הבקיאים בשירותי הדואר שקד על לימוד הענין בארצות שווייץ וצרפת – ועם רכישת מערכת הכלים הדרושים וקבלת חוק המתאים בכנסת, או תיקון החוק הישן, יחל הבנק בפעולתו.

התעבורה

לתעבורה שלושה ענפים: רכבּוֹן (אַבטובוּס), העוֹמסוֹן (לורי) והמונית (הטכּסי) – שלשתם תלויים במטבע זר, אך ביתר הבחינות בעיותיהם שונות.

אני אקדים את הרכבּוֹנים. גרעינים שיתופיים של עובדי־הגה הצילו שטח זה לעבודה עברית – ועד להתחלת תנועת הרכבת הישראלית היוּ האיגודים השיתופיים האלה היחידים אשר שירתו את תנועת הנוסעים העברית בפנים המדינה. שירות זה, כרוב לזכויותיו – עמוס הוא בתקופה האחרונה ביקורת חמורה.

תכנית הפיתוח של השירות הזה – ניתן להגדירה בשתי מלים: ציוד ופיקוח. השמירה על התנועה בדרכים נקנתה בקרבנות רבים, הן מצד אנשי ההתישבות בהובלת תוצרתם והן מצד אנשי התעבורה: התוֹלכה והתוֹבלה. שנות מלחמת ישראל קדמו להן שנות המלחמה העולמית – ובמשך כל התקופה הזו לא היו הזדמנוּיות רבות לחידוש הכלים. אחת התוצאות היא: התישנוּת והתרפּטוּת כלי־הרכב. בעזרת החלק אשר הוקצב לתעבורה מכספי המלוה של הבנק ליצוּא ויבוּא נפתרה שאלת חידוש הכלים פתרון חלקי. רכבונים חדשים, מאלה שהוזמנו על יסוד כספי המלוה, התחילו כבר להגיע לארץ, ועד לאביב יבואו מאות אחדות. אמנם הכלים החדשים לא יעלו על הכבישים בבת אחת, מפאַת הצורך במועד מספיק לבנין התיבות, אך עם בואם נפתחת האפשרות להרוָחה מוּדרגת של המצב, במידה שהוא נגרם מצד הדוחק בכלים. אפס, חידוש הכלים עתיד להביא להרוָחת המצב ולתקנתו רק בתנאי אחד: כינון פיקוּח ממשלתי, אשר ישקף בתמידות את התנועה בשירותים אלה, ויקבע מפרק לפרק, לפי תקנות מסוימות, את מחירי השירותים וישקוד על קיום תכנית תנועה מאושרת מטעם הממשלה. לפי צרכי הציבור.

על הממשלה למַנוֹת לענין זה סגל נאמנים, מוּכשר לתפקידו ומצוּיד בסמכוּת מספיקה. בהודעת ראש הממשלה, בפתיחת הכנס הזה, על החוקים העומדים לבוא לפני הכנסת, נמנה גם חוק פיקוח שירותי התעבורה. החוק הזה מתכוון לבסס על יסודות קבועים את השירות השיתופי הזה. המבוצע בדרך כלל בכשרון רב ובעבודה מסוּרה.

אציין כאן אחדים מן היסודות העיקריים:

א. קביעת גובה המשכורת, אשר עובדי השירות הזה יהיו זכאים לו בתור שכר עבודתם, בצירוף תוספת של אחריותם להנהלת המשק, על מנת שהעדפים של ההכנסה יהיו קודש לבנין המשק ולהוזלת השירותים לציבור. כדאי להקצות לעובדים גם אחוז מסוים, לשיתופם ברוַח.

ב. והוא אחד התנאים היסודיים אשר אין המדינה יכולה לוַתר עליו: תכנית תנועה אחידה בכל המדינה. בין אם יתאחדו האיגודים השיתופיים הקיימים לאיגוד אחד ובין אם יקיימו את עצמם, רובם או כולם, כחטיבות נפרדות, הרי לגבי הציבור תכנית התנועה בכל הארץ צריכה להיות אחידה, לשם חסכון בכלים ובדלק ולשם נוחות הציבור. במידה שדבר זה יחייב שינויים במצב הקיים, יהיה מן הצורך להוציאם אל הפועל, בלי שים לב לשיגרה.

ג. בחוקת הפיקוח ינתן מעמד חוקי לועדה מיעצת בערים תל־אביב, חיפה וירושלים, לשאלות תכנון התעבורה המקומית.

ד. חוקת הפיקוח תקבע גם את הגובה של המניה באיגודים השיתופיים של התעבורה. האיגודים האלה. אשר קלטו עד עכשיו 330 חיילים משוחררים, צריכים להיות פתוחים גם להבא לקליטת חיילים ועולים ואין לבנותם על מניה גבוהה, המשמשת בלם לכניסת עובדים, אשר להם הזכות להיקלט בשירותי המדינה, גם כשאינם שליטים באמצעים מרובים.

ה. כן תפורש בחוקת הפיקוח חובת קבלתם של נהגים ערבים, אשר לא עזבו את הארץ ואשר עסקו במקצוע זה ורוצים לחזור אליו, כשם שהדבר נהוג למעשה כיום.

ו. בתכנית האחידה צריכה להיות משולבת גם שאלת סידור תעבורה נוחה בכלים מתוקנים, לתיירים, אשר עליהם צריך להישען לא במעט איזוּן מחסורה של המדינה במטבע זר, לצרכי הקימום המלא של משק ישראל.

במשא־ומתן בין משרד־התחבורה ומשרד־העבודה (מחלקת האיגוד השיתופי) הוסכם על קביעת ועדה משותפת להכנת הצעת החוק לפיקוח שירותי התעבורה על מנת להגישה לממשלה ולכנסת.

בפגישות מספר עם נציגות האיגודים השיתופיים הוצעו לפניהם היסודות אשר ביארתי כאן – והם הביעו נכונותם לדון בהם, מתוך גישה של קבלת מרות המדינה. אם עקרונות הממשלה לא יתקבלו. נשארת פתוחה לממשלה דרך ההלאמה וכן דרכים אחרות.

יש סיכוי כי גם אשראי נוסף, לבד מן המלוה של הבנק ליצוא וליבוא, ובלי ערבוּת הממשלה, יושג ממקורות אחרים, אם היסודות האמוּרים יוגשמו בפועל ואם בעלי האשראי יוכלו לתת את הכסף, אם לאגודה אחת ארצית, אשר תפעיל את השירות כולו, או לאיגוד עליון, הבנוי על יסוד ערבות הדדית.

הכברתי דברים בשטח זה, כי הוא הנטען ביותר – ואוסיף עוד כמה הערות לענפים אחרים של התעבורה, או לתעבורה בכללה.

א. עוֹמסוֹנים. בּתוֹבלה הבעיה החריפה היא בעית ההתחרוּת הבלתי־מוגבלת, הקיימת מימות המנדט, והמערערת מתקופה לתקופה את יסודות קיומם של העובדים במקצוע זה. יתכן כי לאחר לימוּד המצב לאשוּרו, יהיה צורך בקביעת הסדר מסוים בשטח זה. איגודים שיתופיים מעטים, הפעילים בתובלה, קלטו עד היום 117 חיילים משוחררים וכמאתים עולים חדשים, אשר הביאו אתם את כלי־הרכב מארץ מוצאם. יש להניח כי עם בוא העומסונים אשר הוזמנו באמצעים שהוקדשו לכך מן המלוה האמריקאי – יסופק הצורך לתקופה הקרובה במידה המניחה את הדעת.

ב. מוֹניוֹת. ענף המוֹניוֹת יש לו מסכת בעיות משלו. כאן לא יכולנו להסתייע באשראי של הבנק ליצוא ויבוא – ויש דוחק בכלים והפקעת שערים, מצד אחד. ומצד שני נתקלת הוספת כלים חדשים בתסבוכת של קשיי התנועה הפּנימית בתוך שתי הערים, תל־אביב וחיפה, והעדר תחנות עמידה במידה מספיקה. למעשה יתוספו במשך התקופה הקרובה, בהסכמת משרד־התחבורה, כ־250 מוניות, אשר מהן שלוש חמישיות הן לרשות אגף השיקום של משרד־הבטחון, הקובע כרגיל שני חיילים לכל מונית, המתחלפים בעבודת יום ולילה. ניתן עידוד מיוחד לקבוצת חיילים משוחררים על פי המלצת אגף השיקום, ליצירת שירות שיתופי מיוחד לנוחוּת התיירים, אשר פיקוּח הממשלה מפורש בתוך תקנות־היסוד שלו. חוקת הפיקוח תצטרך לקבוע סוגים מסוימים של מוניות עירוניות ובינעירוניות ולהגדיר את תחומי פעולתן.

ג. הוזלה. הועדה הבינמשרדית לקביעת תעריפי הובלה ונסיעה, אשר נתמנתה מטעם ראש הממשלה ומשתתפים בה נציגי משרד ראש הממשלה, משרד־האוצר, משרד־האספקה־והקיצוב ומשרד־התחבורה – ממשיכה בפעולתה, לאחר שלפי מסקנותיה הוצאו לפועל הוזלות מסוימות. מהן המגיעות עד 57% (קו ירושלים–תל־אביב) והמינימום 10%. בנאומי מיום כ“ח בתמוז תש”ט (25 ביולי 1949) מסרתי כמה פירוטים על ההוזלות ולא אחזור עליהם כאן.

ד. תכנוּן. לתקנת הנוסעים הוצאו לפועל כמה מקיצורי־דרך תכניתיים. כמו: קו רכבּונים ישיר מרמת־גן לצפון תל־אביב, קו ישיר מירושלים לבאר־שבע וישובי הנגב. קו ישיר מישובי הגליל המערבי ונַהריה לתל־אביב – וכן נעשתה עבודת בירור בתכנוּן פּנימי של קוי תנועת הרכבוֹנים בחיפה והסביבה ובירושלים – וחלק חשוב מזה הוצא לפועל.

ה. רישוּי. משרדי הרישוי, שעברו לרשות משרד־התחבורה מתחום משרד־המשטרה, ואשר תפקידם בחינות ומתן רשיונות לנהגים ובדיקות כלי־הרכב ומתן רשיונות לכלים, עמדו כל התקופה הזאת תחת לחץ עצוּם, כי לא הותקנו מראש תנאי המגרש והבנינים לכך – ומהלך העבודה גרם קושי רב גם לבאים וגם לבוחנים ולבודקים. המגרש הולך ומותקן לתפקידו – וכן עומדים לבוא מחוץ־לארץ מכשירים שהוזמנו, לשם עיוּל שיטות חדישות בבדיקת הכלים. כן תופעלנה באזורים חדשים בארץ – נוסף על באר־שבע. חדרה, עפולה וטבריה – יחידות־הבחינה הניידות. ההכנסה השנתית של משרדי הרישוי מגיעה לכדי חצי מיליון לירות. חלק מהכנסה זו נופל בחלקן של העיריות. למען האמת יש להדגיש, כי למשרד־התחבורה אין, לפי שעה, חלק כל־שהוא בהכנסה הזאת, בעוד אשר צרכי העבודה וסידוריה מחייבים השקעת סכומים חשובים.

הרכבת

הרכבת פוטרת אותי מלדבר בה ארוכות. היא נתקבלה בחיבה ובעין יפה מצד הציבור – ויש בזה עידוד רב להמשך בנינה ושכלוּלה. עם בוא המנועים המהירים, אשר אנו עומדים לרכוֹש, יחד עם הפסים והאדנים, נוכל להגדיל גם את מהירות ההליכה מתל־אביב לחיפה, ולהפעיל רכבות נוסעים לירושלים – דבר אשר כולם שואפים אליו. התפקיד הקרוב בהמשך בנינה של רכבת ישראל הוא: להביאה ממגדל־גד – אשר אנו באים שם היום ברכבת־משא – לבאר־שבע. גם את קטעי הצפון והעמק יהיה צורך להפעיל בבוא הזמן. אני מניח שאין אנו רחוקים מכך שהרכבת תהיה בנהיגת “חי המגלגל את עצמו”.

כדי לסכם את התנועה ברכבת ישראל, אתן את המספרים העגולים כדלקמן:

עד 1 בדצמבר 1949 הוסעו קרוב לשש מאות אלף טון מטען בכל הקוים יחד (לרבות הקצרים, כמו חיפה והקריוֹת) ולמעלה מרבע מיליון נוסעים בקו חיפה–חדרה וחיפה–תל־אביב; וכארבע מאות אלף נוסעים בקוי חיפה–הקריות. פעולה זו ניתנה להיעשות רק בכוח שקידתם של העובדים למקצועותיהם, ובעזרת בית־המלאכה החשוב של הרכבת, ההופך, בידי עובדים היודעים את מלאכתם, כלים ישנים לחדשים ומתקינם לצרכינו.

הנמלים

תכנית פיתוחם של נמלי ישראל, כפי שהיא מסתמנת לפנינו לתקופה הקרובה, כוללת:

א. פיתוח נמל חיפה, עד למלוא ניצול שטח המים המוּגנים ושטח הרציפים העוטרים את המים. למעשה נעשית עבודת פיתוח נמל חיפה במשך כל החדשים האלה. הפיתוּח הזה הולך לגובה ולרוחב. הציוּד המוזמן, בכוח החלק מן המלוה של הבנק ליצוא ויבוא, מתכוון לצייד את נמל חיפה בכלים ובמכשירים, שבעזרתם תוגדל התפוּקה – ובחמרים, לשם הוספת רציפים, ליתר ניצול המים השקטים. מובא בחשבון בתכנון נמל חיפה הצורך בהקמת מבדוֹק לתיקוני אניות – על תיקונים אלה אנו מוציאים כספים גדולים ממטבע זר – וכן הצורך לשמור שטחים מתאימים כאֵזור חפשי. כן נבדקת והולכת בעית הפיכת נחל הקדומים, נחל הקישון, לאמצעי תחבורה חי, בחלקו היוצא לים.

ב. בנין נמל עמוק לתל־אביב ויפו, על מנת שיושגו הכספים הדרושים לבנינו על יסוד זכיון, בלי ערבות ישירה של הממשלה. ועדה משותפת למשרד־התחבורה ולאוצר מפעלי ים תורכב לעריכת היסודות לזכיון, אשר יוגש לממשלה ולכנסת.

ג. הקמת נמל־עזר בדרום הארץ, לפי התנאים העתידים להתברר במהלך פיתוח הארץ.

רבותי, על הישגי נמל חיפה מאז קום המדינה כדאי להגיד מלים אחדות: אמנם, מיתקני הנמל עברו אלינו כמעט בשלמוּתם, אוּלם בנמל עצמו שרר תוהו ובוהו אמיתי. ההנהלה, בת שלושה חברים, אשר נתמנתה מטעם הציבור בחיפה לענין זה, והאנשים שעזרו לידה, עמדו במבחן והצליחו במשך חדשים ספורים להכניס סדר ומשטר בעבודה. נמל חיפה הגיע לשיאים של תפוקה, העולים בחמישה־עשר אחוז על התפוקה היומית הממוצעת בשנת השיא תחת שלטון המנדט. בחודש נובמבר השנה עלתה התפוקה היומית בנמל חיפה לכדי חמשת אלפים טון, לעומת 4300 טונות ליום בנובמבר 1947, שהיתה שנת שיא. נמל חיפה מעביד כיום למעלה מאלפיים עובדים ופקידים. בתקופת המנדט היוו העובדים והפקידים היהודים לא יותר מעשרה למאה מכלל העובדים. תעריפי השירותים היו מבוססים על עבודה זולה ומחושבים לפי נתוני היבוא מן השנים הראשונות של משטר המנדט. החדרת הפועל העברי לעבודות הנמל היא אחת מזכויותיו של “סולל־בונה”, אשר נכנס – ויותר נכון: הוכנס – לעבי הקורה הזאת על ידי הנהלת הסוכנות היהודית. העבודה העברית חייבה העלאת התעריפים, אשר בוצעה בפעם הראשונה עוד על ידי שלטונות הנמל המנדטוריים, משעבר הנמל ב־23 באפּריל לעבודה עברית מלאה – ונמל חיפה היה עוד בידיהם. התעריף המוגדל ההוא לא הספיק לכסות את שכר העבודה והנמל הפסיד כ־10 אלפים לירות לחודש. – ורק לאחר העלאה שניה של התעריפים ב’25% קיבלו על עצמם קבלני השירותים את האחריות לעבודה. אולם באבגוסט 1949, עם הסתגלות הפועלים לעבודה והגברת תפוקתם, הורדנו את תעריפי השירותים, בשיעורים מ־10 למאה עד 20 למאה. אך גם לאחר הורדה זו עדיין תעריפי השירותים בנמלינו גדולים, בהשוואה לנמלים אחרים בעולם – ויש לבקש דרכים להורדה נוספת. מחוץ לבדיקת התעריפים הקיימים, אשר הותקנו ביסודם עוד בשנים הראשונות לשלטון המנדט, ועריכת תעריף חדש, מותאם למציאות החיה, לאור הנסיון של שנת המדינה, אנו רואים כאחת הדרכים לקימוץ והוזלה – את איחוד שלוש החברות הקבלניות, העוסקות בשירותי הנמל בחיפה, לחברה אחת לתועלת הציבור, בהשתתפות הממשלה.

גם בנמלי תל־אביב ויפו. שהמִמְשָׁק בהם מופקד בידי אוצר מפעלי ים, גדלה התפוקה והיא מגיעה לממוצע יומי של לערך 1500 טונות. מספר העובדים בשני הנמלים מגיע למעלה מ־1000 איש, בהם למעלה מ־100 ערבים.

השיט

כבוד חברי הכנסת, אני מתכבד לבקש מכם ללוות אותי לים. אנחנו זכאים להגיד היום כי מדינת ישראל, אשר בים לא היתה קיימת כמעט, בקום המדינה, הנה עכשיו בעלת צי־סוחר להולכת נוסעים ועולים ולהובלת משאות. כלי השיט של הצי הזה, דגולי דגל ישראל – בבעלוּתה של חברת “צים” ובנותיה ובעתיד הקרוב גם בבעלוּת פרטית – שטים והולכים בנתיבי ישראל–אמריקה, בנתיבי ישראל–אירופה ובנתיבי הים התיכון: כששים למאה מן העולים, הבאים בדרך הים, ואחוז ניכר של נוסעים ותיירים באים בספינות ישראל. אם נביע את ההתקדמות הימית שלנו, במשך עשרים חדשים אלה, בטונות של קיבול, תהיה זו קפיצה מששת אלפים טון ביום קום המדינה, עד לחמישים אלף טון היום – וממספר של 250 נוסעים לכדי 6000 נוסעים.

עם זאת יש לראות בעין פקוחה את ההֶחסרים הגדולים שעוד עלינו למלאותם. לעת עתה, אחוז המשאות המוּבאים לארץ באניותינו איננו עולה על 6!

התפקידים הקרובים ביותר לספנות ישראל הם: כניסה של ממש למעגל הובלת ההדר באניות מתאימות: כניסה של ממש למעגל התיירוּת: וכן הצגת רגל בשטח היקר והחשוב של הובלת נפט, בצד הרחבת חלקנו במטען הכללי.

קידום הספנות שלנו לקראת המשך התפתחותה מחייב הקמת בנק למשכנתות ימיות, אשר הבסיס החוקי למענו הוכן, – וכן המשך בנית המַנגנונים הימיים של המדינה, כפי הדרוּש למדינה ימית.

אני מרשה לעצמי להסב תשומת־לב הכנסת ביחוד לצורך להרחיב ולהאדיר את מפעל ההכשרה הימית – וכן האוירית – לנוער. ככל אשר נרבה להשקיע בדבר הזה – כן תוחזר לנו ברכה כפולה ומכופלת.

שדות־תעופה

נעלה מן הים ונעבור לשדות־התעופה.

בשדה־התעופה בלוּד עברו, כלומר: נחתו והמריאו במשך השנה מנובמבר 1948 עד נובמבר 1949 – 1330 אוירונים, שהסיעו יחד 80 אלף נוסעים. מהם 45 אלף עולים על “כנפי נשרים”, בעוד שבשנת 1947 לא עלה מספר הנוסעים־הטסים, העוברים את לוד, על 30 אלף.

השליטה על אכסניה אוירית גדולה כזאת לא באה מאליה. החיאת לוּד והכשרתה לתפקידה והעלאתה למדרגה זו – נשענת על עבודתם המסורה של כלל העובדים ופעולתה המבורכת של המחלקה המטאורולוגית, אשר יש לה שם בעולם.

עד שלא החזרנו עטרת לוד לישנה, עמד לנו שדה־התעופה בחיפה, אשר הננו מקיימים אותו ושומרים עליו. הננו מקיימים את שדה־התעופה בתל־אביב, לשם התקנת שירות של מוניות אויריות, לנוֹחוּת התיירות. דבר זה מחייב פיתוח רשת שדות־תעופה בנקודות המתאימות בארץ לאָרכה. בראש התפקידים האלה עומד דבר התקנת שדה־תעופה הוגן בירושלים עירנו.

אם נרצה לקבל מושג על סכום הכסף ששולם לחברות התעופה בשכר הטיסה לישראל במשך השנה הזאת, תביאנו האומדנה עד לכ־15 מיליון דולר. בתוך התנועה האוירית הכבירה הזו לא יתכן כי לא יתעורר בלב איש ישראל הרצון לראות גם צפרים שלנו עפות ושבות לביתן. ואכן, קורת־רוּח גדולה היא לנו, כי נולד וחי השירות האוירי הישראלי “אל־על”, שנוסד בתוקף החלטת הממשלה ביום י“ג באב תש”ט – ומתפתח והולך.

אחרי כ־70 טיסות מישראל לפאריס וחזרה ומישראל לרומא וחזרה, יתחיל הקו הקבוע של “אל־על” לפקוד גם את לונדון ואחרי זה – גם את ציריך. תכנית הפיתוח הקרובה שלנו, בתחום השירות האוירי, היא: הארכת טוָח הטיסה האזרחית שלנו עד ארצות־הברית.

תנאי־עבודה

מספר הפועלים העובדים בתחומו הישיר של משרד־התחבורה ומקבלים שכר ממנו מתקרב ל־5000. בעוד אשר העובדים המתפרנסים ממעגלי התחבורה בהיקפם המלא (תעבורה, ספנות, טיס וכו') מגיע, כפי שהיתה לי ההזדמנות להודיע במקום אחר, עד כדי 30־25 אלף.

אשר לפועלים העובדים בתחומו הישיר של משרד־התחבורה, היתה התקופה הזאת תקופה של תיקוני שכר והעלאתו, מפרק לפרק, מתוך שאיפה להביאו למצב תקין, אשר עובד בן תרבות בישראל יוכל להתקיים בו – כי זו תכלית כל המעשים והמפעלים. למפעלי התחבורה, תוך כדי לידתם וראשית גידולם והקמתם על רגליהם, לא היה זה ענין קל להדביק את עלית היוקר ואת עלית שכר העבודה – וּלאַזן את עצמם. תמונת השכר הכללית במפעלי התחבורה כיום היא כדלקמן:

א. התנאים הסוציאליים. בכל מפעלי משרד־התחבורה מובטחות הזכויות הסוציאליות – חופש שנתי, חופש מחלה, חופש לידה וכו' – לפקידים ולעובדים, כמקצועיים וכבלתי מקצועיים, כקבועים וכארעיים (לאחרונים – דרך קרן הביטוח).

ב. מבנה השכר. 1. פקידים – מקבלים שכר יסודי, שהמינימום שלו הועלה לסך –.12 ל“י לחודש, בהוספת סך –.10 ל”י לחודש (כמפרעה – עד לדירוג הסופי), בלוית תוספת משפחתית, תוספת ותק, תוספת יוקר (על שכר־היסוד עם התוספות המשפחתיות). פקידים חדשים, מלפני כ־4 חדשים, נקבעים בדרגתם עם כניסתם לעבודה, פרט לפקידי הדואר, המקבלים, לפי שעה, עד לדירוגם, שכר מוסכם.

2. פועלים קבועים מקצועיים – כפקידים.

3. פועלים קבועים בלתי־מקצועיים: ברכבת ובנמל – לפי תעריף איגוד פועלי המתכת; בדואר – לפי הסכם מיוחד..

4. פועלים ארעיים – שכר הלשכה הכללית.

יורשה לי עכשיו. לאחר השרטוטים הרהוטים על תכניות הפיתוח של משרד־התחבורה, להקדיש דברים אחדים לתשעה־עשר הירחים, ירחי מדינת־ישראל, אשר היו בכללם ירחי שיקום וחידוּש ופיתוח בתחבורה.

יכולנו למזימת הבידוד והניתוק בכל המגמות:

1. התגברנו על המצור הימי – ולא זו בלבד, כי אם הפכנו אותו למנוף להקמת צי סוחר שלנו, על פי הכתוב: עת צרה היא ליעקב – וממנה יוָשע.

2. הקימונו עצמאותנו בדואר ובקשר הטלגרפי והטלפוני והשידורי עם העולם, – ונכנסנו לברית הדואר ולברית הבֶּזֶק העולמית.

3. החיינו רכּבת שְסוּפה ושתוּקה והפעלנו אותה בחלקה, במאמצים פנימיים. 

4. החזרנו לנמלים שלנו ולשדות־התעופה את מלוא יכולת הקליטה והתפוקה שהיתה להם בימי ממשלת המנדט ואף עברנו עליה.

5. הקימונו קו אוירי בין ישראל לאירופה, אשר איננו נופל מקוי חברות זרות.

השגנו את אלה – פרט להקצבות למחלקות “הפתוחות”, שאין להן הכנסה משלהן כלל, או הכנסה מעוטה או שהכנסתן הולכת ישר לאוצר – לא בכוח תמיכות מאוצר הממשלה, כי אם ביגיע כפיהם של העובדים במפעלים ובשירותים אלה ובמאמציהם.

אין ספק, כי המאמץ הזה, ככל מאמץ אנושי, לא ניקה מליקויים ובמידה אשר חברי הכנסת יעירו עליהם ויתבעו את תיקונם – תהיה ביקרתם לברכה.

---

הַתְּעוּפָה הָאֶזְרָחִית תִּקְלוֹט מְשֻׁחְרְרֵי חֵיל־אֲוִיר

מאת

דוד רמז

נועדנו כאן, בלוד העתיקה־החדשה שלנו, לשם חנוכת השירות האוירי הישראלי “אל־על” – בתור שירות עתי קבוע בין ישראל למרכזי אירופה הגדולים: פאריס, לונדון, ציריך, רומא. טבעי היה לבחור את אחד מימי החנוכה לחנוכה זו, אשר קדמה לה עבודה מכינה של ארבעה חדשים וחצי החודש בקוי ישראל–צרפת וישראל–רומא. במשך הזמן הזה הוטסו ב“אל־על” בשני הכיוונים למעלה מאלף וחמש מאות נוסעים. יבורך הצוות האוירי והקרקעי על המלאכה היפה, אשר זכתה להצלחה ולהוקרה רבה – וּתלָווה נא הצלחה זו גם להבא את עבודתם האחראית. בטיסתי לוינה, כחבר מטעם ממשלת ישראל למשלחת הכבוד להעלאת עצמות ד"ר הרצל, ראיתי את עבודתם של אחדים מהבחורים היקרים הללו – וידעתי כי יש לנו על מי לסמוך. מכל מקצועות עבודת האדם אולי זהו המקצוע הנפלא ביותר והמחייב חרדה ושקידה יתירה מצד כל אלה שיש להם נגיעה בענין. למן היום הראשון, בו ניגשתי למפעל זה, התפללתי תפילה אחת, כי המפקידים את עצמם בידי נשרי ישראל יהיו לא פחות בטוחים מאשר אלה הנתונים על כנפיהן של מדינות אחרות. ומשאלתי החבויה היא, כי נשאף להשיג בתעופה הישראלית את המדרגה העליונה של בטיחוּת, במידה שזו תלויה בידי אדם.

הבאתי לראשונה את דבר יסוּד השירות האוירי הישראלי להחלטת ממשלת ישראל ביום י“ג באב תש”ח, וביום י“ג בחשון תש”ט נרשמה החברה כחוק והובטחה בתקנותיה ההשפעה המכרעת לממשלת ישראל. שלושת הגורמים, אשר זרעו עוד בארץ־ישראל של שנות המנדט את הגרעינים הראשונים לטיס העברי, הוזמנו לקחת חלק בקידום השירות האוירי של המדינה, בתנאים ההוגנים לבעלי זכויות חלוציות. ואני מעלה במעמד זה את דמותם של דוב הוז ויצחק בן־יעקב, אשר עמלו על הקמת בית־הספר לטיס הראשון ויסוד חברת “אוירון”, מתוך שותפות הנהלת הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים העברים הכללית ושל מר פינחס רוטנברג, אשר יזם והקים את חברת “נתיבי־אויר ארץ־ישראליים” והפעילה עד לפרוץ המלחמה.

כל התחלות קשות – ביבשה, בים ובאויר. אין האויר יוצא מן הכלל, ואולי הוא יוצא מן הכלל לקושי. סייעה לנו לא במעט העובדה, כי רקמת המעשה של התעופה האזרחית הישראלית באה לאחר שבגזרת המלחמה קם ויהי חיל־אויר ישראלי, אשר ריכז כוחות והישגים נועזים. ואין לתעופה האזרחית בישראל תפקיד נעלה יותר מאשר להיות בית־עתידם האזרחי של כל אלה, אשר לאחר מילוי חובתם בחיל־האויר ירצו להמשיך כאנשי־תעופה את דרכם בחיים.

בשדה הזה, שדה לוד, יוחג מחר חג קיבוץ גלויות, חג עלית העם למולדתו, אשר יסמלוה הבאים מירכתי תימן, על כנפי נשרים. השירות הישראלי האוירי הצעיר מתכוון לקחת את חלקו בעליה העתידה, במידה שזו תבוצע בדרכי אויר. והנני רואה להחזיק טובה לחברת “היאס” על אשר נתנה ידה להצעדת “אל־על” קדימה, מתוך מחשבה על שיתופו בהטסת עולים.

מחוז חפצו של השירות האוירי הישראלי הוא – הקצה האמריקני, אשר ממנו תצא ואליו תחזור התנועה התיירית המתמדת לישראל. אנו רואים בחנוכת השירות העתי לאירופה הקדמה לשלב הבא, אשר אנו שואפים להגיע אליו בזמן לא רחוק.

והנני להודות לכל המסובים וליושב־ראש. השמחה הזו, מובטחני, היא שמחת רבים בישראל.

כסליו תש"י.

---

תשובה לויכוח בכנסת (בעניני תחבורה)

מאת

דוד רמז

רבותי, חברי הכנסת!

הויכוח, שבא מבחינת־מה באורח בלתי־צפוי לכנסת, עשה הקפה גדולה מסביב לעניני התחבורה – ונגע בגדולות ובקטנות.

שתי טענות גדולות נשמעו בויכוח: שאין טלפונים ושהמצב בתעבורה הוא רע. ואני מודה בשתיהן. לכן הקדמתי בהודעתי את הענינים האלה והשתדלתי להסביר את המצב לאשוּרוֹ. אינני יודע מה מנע מאת הממשלה המנדטורית הקמת מרכזות במידה מספיקה והתקנת כּבילים די הצורך. יתכן שאחת הסיבות היתה ההשקעה הכספית הנדרשת, שאיננה קטנה. אנחנו אינני חסים להוציא סכום של ששה מיליון דולר רק לשלב הראשון בלבד ולהוסיף על זה את סכומי ההתקנה והבניה הדרושים, שגם הם עולים למאות אלפים ל"י. השגנו את המטבע הזר הדרוש לכך, ערכנו את התכנית, שיש להשוותה רק לתכנית בית־חרושת מהגדולים ביותר – ריכזנו הצעות מחירים מחברות יצרניות של אמריקה, אנגליה, שוודיה ושווייץ. והזמנות הציוד הולכות ונעשית בעצם הימים האלה באמריקה ובשווייץ, שבהן הושג אשראי מתאים. הצלחנו לשחרר גם ציוד־ביניים, שהיה תקוע באנגליה, ואם לא סיפוק מלוא־הצרכים במחי אחד, הרי מכל מקום צפויה הרוָחה קרובה. ולאחריה – יציאה

בהדרגה למרחב. העמדנו בתל־אביב, בחיפה ובירושלים, בכל אחת מן הערים הללו, ועדת שלושה: שני אנשי־דואר אחראיים ואחד מנבחרי העיריה, לפי מינוי ראש העיר, שתחווה את דעתה על השיטה שנביא לפניה בענין הקצאת הטלפונים לדורשיהם בתחוּמי ההרוָחה הקרובה. אני נאלץ לבקש מאת אזרחי ישראל להאריך את רוחם עוד לחדשים אחדים. יש לשר־התחבורה ענין לסדר טלפון – ואפילו שנים – לכל בית בישראל. אך כשם שאין עצה, לא עליכם, נגד חוסר כסף, כך אין עצה נגד חוסר כּבילים ומרכּזוֹת ואביזריהם. כל מספר טלפוני חדש דורש חוט מיוחד בכביל וּמנעץ מיוחד במרכזיה. ואין לנעוץ שני מספרים בגומה אחת בשום פנים, משל לשתי טיפות גשם, שלפי האגדה, אילו היו נופלות לתוך גומה אחת, היו מטשטשות את העולם.

המצב הרע בתעבורה, במידה שהוא נגרם מהעדר חידוש כלי הרכב – שנוצלו במידה שרק עובדים־בעלים יכולים לנצל – צפויה גם לו הרוָחה במועד מסוים. ובמידה שהתיקון תלוי בפיקוח, הבאתי לפניכם את העקרונות, שילבשו בקרוב צורת חוק פיקוח שירותי התעבורה – ויהיה בידי הכנסת להחיש את בירורו ואישורו. בענין הוזלת התעריפים: הודעתי שהועדה הבינמשרדית לקביעת תעריפי הובלה ונסיעה ממשיכה בפעולתה והיא עומדת לפני מחזור שני של הוזלות – וכבר החליטה על הוזלה של 12% ב“המקשר” – ומשרד־התחבורה יעמוד לה לביצוע החלטותיה, כשם שעמד לה בפעמים הקודמות. בענין שיעורי ההוזלות למדתי משהו מנהרות שווייץ ואפילו מ“נהרות בבל”, מנהר פרת. סירה השטה בנהר והנהר יורד פתאום ממשטח גבוה למשטח נמוך, אין מורידים את הסירה בבת אחת, אלא מתקינים לירידתה משטח־ביניים אחד או שנים. ואין לזלזל בהוזלות שהוצאו לפועל עד היום, אם גם לא בכל המגמות הן מניחות את הדעת, וגם לא את דעתי. אני מבקש תשומת־לב הבית להקבלת מחירי הכרטיסים דאשתקד בקוים עיקריים של “אגד” ו“דרום יהודה” למחירים של היום באותם הקוים:

רכבּוֹנים

תל־אביב–ירושלים וכן חזרה: במקום 1.000 ל“י 475.– ל”י, הוזלה 57%

תל־אביב–עפולה וכן חזרה: במקום 595. ל“י 475.– ל”י, הוזלה 20%

תל־אביב–טבריה וכן חזרה: במקום 820. ל“י 675.– ל”י, הוזלה 18%

תל־אביב–ראשון־לציון וכן חזרה: במקום 110. ל“י 083.– ל”י, הוזלה 25%

תל־אביב–באר־שבע: במקום 1.000 ל“י 800.– ל”י, הוזלה 20%

קוי הגליל העליון הוזלה 25%

קוי השרון הוזלה 5%

שאר קוי “אגד” הוזלה 10%

שאר קוי “דרום יהודה” הוזלה 18%

“דן” הוזלה 6%

“שחר” הוזלה %½2

אחים ליטוינסקי הוזלה 6%

מוֹניוֹת

שיעורי ההוזלה שהוצאו לפועל כאן לפני כששה חדשים הם ממשיים עוד יותר.

שירות תל־אביב־ירושלים: במקום 1.125 ל“י 800.– ל”י, הוזלה 30%

שירות תל־אביב–חיפה: במקום 1.100 ל“י 875.– ל”י, הוזלה 20%

נסיעות מיוחדות מחוץ לעיר הוזלה 20%

שכירת מוניות ליום (10 שעות ו־200 ק"מ) הוזלה 20%

נסיעות בתל־אביב ויפו הוזלה 20%

עוֹמסוֹנים

תל־אביב–חיפה וחזרה, לטונה: במקום 2.700 ל“י 2.100 ל”י, הוזלה 22%

תל־אביב–ירושלים וחזרה, לטונה: במקום 3.500 ל“י 2.560 ל”י, הוזלה 24%

חיפה–ירושלים וחזרה, לטונה: במקום 6.000 ל“י 4.500 ל”י, הוזלה 25%

הובלת תוצרת חקלאית מהעמקים לחיפה, תל־אביב וירושלים הוזלה 35%

הובלת דלק הוזלה 30%

הובלות עד 50 ק"מ הוזלה 15%

אשר לעצם זכות קיומן ולגורלן של “הסירות השטות” שלנו, בין אם זו התעבורה השיתופית ובין אם הן חברות־השירותים בנמל חיפה – נראה לי שנקטתי כלל הוגן: לתת הזדמנות לכל הגורמים השירותיים, שנשאו אותנו עד למדינה, להמשיך בפעלם, בתנאי של קבלת מרוּת מלאה של המדינה ופיקוחה, וגם את שיתופה, אם היא רואה צורך בכך. למעשה לא הוּצע כלל בויכוח ניפוץ הכלים האלה, כי אם הוצעו תחליפים שונים למרוּת המדינה, כמו: מרוּת העיריות על הקוים העירוניים ומרוּת המדינה על הקוים הבינעירוניים, או צירוף שותפים למדינה במרוּתה על התעבורה. לא ארד לעומקן של ההצעות האלה. אגיד רק זאת: כל מרוּת מבוקעת היא פחות ממרוּת שלמה – וכאן נחוצה דוקא מרוּת שלמה.

עוד שתי שאלות נכבדות צמודות לענין התעבורה: א. תקנת התנועה הפנימית העירונית, ביחוד בתל־אביב, ב. בעית האסונות – תאונות הדרכים.

הענין הראשון – פתרונו נתון בשטח משותף לעירית תל־אביב, למשרד־התחבורה ולמשרד־העבודה. אינני מתעלם מסיבוכי הפתרונים, המחייבים שינויי תכניות קיימות, הרחבת רחובות, סידור מנהרות ואולי גם סילוק בנינים קיימים. הושבנו ועדה בשיתוף נציגי העיריה, התכנוּן, העבודה, הפנים, התחבורה ואגודת המהנדסים. לבדיקתה של שאלת שיפור מבואיה ומוצאיה של העיר תל־אביב והתוָית מעברי הרכבת בתוכה, אף הקצבנו לועדה זו סכום כסף למדידות. וּלואי ויבוא הביצוע בעקבות המסקנות, שאני מקווה כי לא יתמהמהו!

ולענין התאונות. המשטרה עורכת מערכה; הצבא עורך מערכה; משרד־העבודה מרחיב את כבישי הארץ במידה לא שערנוּה, ומקרוב ומרחוק מובעת ברכת הנהגים למעשה רב זה. פּעיל החוק, פעילה ההסברה – ואף על פי כן אין במה להשתבּח. נחוצה תוספת משטרה לענין זה. אם ביחס לרחובות בתל־אביב רואים תיקון־מה בחד־סיטריוּת, הרי למניעת התאוּנות, הייתי מתפלל לכל הפּחות לתלת־“שיטרתיוּת”, כלומר: לשילוּש הכוח המשטרתי, הערוך לתפקיד זה. ומהבמה הזאת אני פונה שוב לנהגינו, הצבאיים והאזרחיים כאחד, המוכנים למסור נפשם להצלת נפש אחת מישראל, שיתנו אל לבם מה איום הוא הרצח הזה. התלוּי על ראש כולנו!

מפי כמה נואמים נשמעו טענות בשטח הדואר וההתישבות. אינני חולק על התביעה, אך אני חולק על הכתובת. בידי דין־וחשבון על מבצעי הדואר בשטחי ההתישבות ושיכוני העליה – והשם הנאה לדין־וחשבון זה הוא, לדעתי, רשימת כבוד:

הותקנו טלפונים לשלושים ושמונה ישובים ונתקנים ונעשים עוד לאחד־עשר: 5 סביב מתולה (דפנה, כפר־סולד, בית־הלל, משק־שוַרץ); 6 סביב כנרת (מסדה, שער־הגולן, מנחמיה, אפיקים, אשדות־יעקב, בית־ירח); 3 סביב טבריה (סג’רה, כפר־תבור, בית־ספר כדורי); 6 סביב נהריה ועכו (גשר א־זיב, עברון, שומריה, ראש־הנקרה, כברי, פדויים); 4 סביב נהלל (תימורים, מאבק, כפר־החורש, נוה־יער); 1 על יד עין־חרוד (ארגון הגליל); 1 בעמק זבולון (אושה); 7 בעמק בית־שאן (טירת־צבי, שדה־אליהו, קבוצת חרמונים, בית־יוסף, נוה־איתן, מעוז־חיים, עין־הנציב); 3 סביב אבן יהודה (הדסים, משתלת קדימה, תל־יצחק); 2 סביב רחובות (שכונת־חבצלת, באר־יעקב); 7 סביב מגדל ועזה (נגבה, גת, גל־און, ברור־חייל, יד־מרדכי, גבר־עם, מבקיעים); 4 סביב בית־שאן (כפר־רופין, אבוקה, שטפה, רשפים). כן הותקנו טלפונים לתשעה מחנות־עולים ובתי־עולים (בנימינה, אחוזה, סט' לוקס, נוה־חיים, חדרה, יעזור, בית־ליד, קרית־מוצקין ופרדס־חנה).

הדואר, החי מיגיע כפיו, הטיל על עצמו מעמסה גדולה: להשתתף בחמישים למאה בהוצאות חיבורם של גושי־ההתישבות ושיכוני־העליה אל הרשת הטלפונית. אַל תדרשו מן הדואר היום מאה למאה. כי גם החצי שהוא מקדיש לענין זה, הוא – כמאמר השנינה היהודית – החצי שאין לו.

ואשר לרכבת העמק: אין ספק, שגם קטע זה עתיד להתחדש בעתו. בהסכם עם נציגי העמק נמסר לועדה משותפת מבאי־כוחם ובאי־כוח הנהלת הרכבת לאסוף את החומר, כדי לקבל מושג מסוים – ולו גם בדרך אוּמדנה – על היקף המטען הצפוי. בדיקה מוקדמת כזו היא מחובת כל שירוּת.

נשאלתי שאלות חמורות בענין הטיפול בחפצי העולים, הבאים דרך נמל חיפה, ובענין הכסף הנדרש מהם בעד הטיפול הזה. אני חייב להפריד כאן בין החלק הנתון בסמכותו של הנמל לבין החלק שמחוץ לסמכותו. את מחירי השירותים של הנמל בעד טיפול בחפצי העולים הורדנו לפני חדשים אחדים במיוחד ב־40%, ואגב עיוּל התעריף החדש בנמל חיפה נורידם שנית. כן דאגנו לסידורים מיוחדים לשם העברה ישירה של חפצי העולים מן האניה למכוניות – ורוב מטענם מועבר בדרך זו. כל שאר הטענות – אם הן נכונות ובמידה שהן נכונות – מופנות לא אל הנמל, כי אם אל “מחסני הערובה לעולה” הנמצאים מחוץ לתחומי הנמל ואינם בבעלותו.

היתה תביעה מחבר הכנסת אבא חושי, אחד האנשים הקרובים לנמל חיפה, להקטנת מספר האשנבים ומספר הטפסים, אשר על האורח להיזקק להם. הוגד כי המלאכה הזאת כולה, או לפחות רובה, יכולה להיעשות בין כתלי האניה, תוך כדי גישתה אל החוף. אני יכול להשיב לתביעה זו רק אחת: “קריינא דאיגרתא – איהו להווי פרוונקא”. אדרבא: תינתן העצה הטובה – ותבוּצע.

חבר הכנסת מר קליבנוב, איש חיפה גם הוא, מערער על הסידורים ההנהלתיים החדשים בנמל חיפה. אך האמת היא, שאין הסידורים הללו מבטלים את קיום השלישיה, כי אם מגדירים את תפקידו של כל אחד בה ומחזקים בדרך זו את כושר פעולתה. ועוד נקודת ביקורת היתה בדבריו, על שלא הוזמן ולא נתמנה כמנהל לנמל חיפה מומחה מובהק בעל נסיון. תשובתי היא, שלא קל למצוא פתרון למשאלה זו. היה נסיון בענין זה בנמל תל־אביב. אז היינו עוד דרדקי בים ונזקקנו מאד למנהל מומחה. מי מנהל כיום את נמל תל־אביב? האם לא אדם צעיר משלנו? מדוע לא לתת אמוּן בעוד אדם צעיר משלנו, העובד בצוותא עם אדם קשיש, חרוץ ונאמן, מחוגי המסחר, שעליו הוטל תפקיד הגזבר של הנמל, ועם יועץ טכני אנגלי, בעל נסיון בעבודת נמלים ובעבודת נמל חיפה גופו, הממשיך עבודתו אתנו – והם יחד מהווים את השלישיה? ולעזרתם היום: מהנדס ימי ומהנדס כללי היודעים את ענינם.

ועל ההון הפרטי. בשתי ההזדמנויות הקודמות, בהן נטלתי רשות־הדיבור בכנסת בעניני התחבורה, הדגשתי, שלא זו בלבד שלא נדרתי הנאה מן ההון הפרטי, אלא מניתי, בתחום מפעלי התחבורה, כמה קוים חשובים לשיתוף ההון היהודי הפרטי. חברת הכנסת שושנה פרסיץ הזכירה כאן נכונוּת של יהודים להשתתף בהשקעת הון ב“אֶל־על”. יודע אני על הצעה אחת כזו, בתנאי מפורש, שממשלת ישראל תוַתר על השפעה של 51 אחוז בחברה ותסתפק בחמישים. אם ידועה למי מחברי הכנסת הצעה שאיננה קשורה בתנאי מעין זה – שר־התחבורה ישמח לברך עליה, אם זו הצעה של ממש.

לטענה החמורה על מחירי פריקה וטעינה בנמל חיפה, יש לי להגיד כמה דברים: ראשית, עוד לא הגענו בסידורים החיצוניים והטכניים (רציפים, מחסנים, ציוּד) לגובה אמריקני – ואין מקום לגזירה שוה. שנית, 2000 העובדים היום בנמל חיפה – אין מאחוריהם מסורת־עבודה רבת־שנים. הפּריון הוא בקו העליה, אך הקו גופו הוא קצר עדיין. שלישית, במידה שהתקדמו הסידורים והפּריון, התבטא הדבר בהוזלה: הורדנו 40% מחפצי העולים ומ־10%–20% מן המטענים האחרים. רביעית, אנו הולכים לא רק לבחון, אלא גם לבנות מיסודו את התעריף וּלבחנוֹ לאור הנסיון – והמגמה היא כפולה: להתאימו להרכב החדש של היבוּא והיצוּא שלנו ולהוזילו. חמישית, אנו רואים באיחודן של שלוש החברות הקבלניות לאחת – בהשתתפות הממשלה – דרך לקימוץ ולהוזלה נוספת.

נמנעתי מלהגיד בהודעתי דבר על שביתת האזהרה ברכבת; הסתפקתי בהסברה לגופם של תנאי השכר והתפתחותם בשירותי התחבורה. לא אוכל לעשות זאת הפעם, לאחר שכמה מחברי הכנסת העלו כאן את דבר השביתה ואחד מהם אף הוציא פסק־דין – ו“באופן מוחלט”. חוששני, שחבר הכנסת חנן רוּבין הוא יותר מדי נוגע בדבר משתהא לו זכות לעשות את עצמו שופט ודיין. הממשלה מקיימת עבודה מאורגנת. אין זה שבח מיוחד, אך עבודה מאורגנת אינה בגדר “איש הישר בעיניו יעשה”. ומאת חבר הועד הפועל של ההסתדרות מותר היה לצפות, שלא יסמוך את ידיו על שביתות, שלא הוסכמו גם מן המוסד העליון, שהוא חייב להיות כפוף לו.

אני מרוצה לענות לידידי חבר הכנסת יצחק בן־צבי, שתבע התקנת שדה־תעופה לירושלים, כי נעשתה עבודת הכנה על ידי ועדה מצומצמת של מהנדסים בענין זה – וראש העיר ירושלים הופקד עכשיו על הועדה המלאה, שנציגי כל המשרדים הנוגעים בדבר משותפים בה. נשתדל לעשות כמיטב יכלתנו לקיום מהיר של המשאלה הזאת.

והנני מסמיך לירושלים את ענין השבת. לא לשר־הדתות היא השבת, ולא לשר־התחבורה, כי אם לעם, למדינה, לכנסת, לממשלה. ומה שיוּחק – נקיים כולנו. דברי חבר הכנסת ציזלינג ודברי מר פינקס וחבריו הוכיחו כי יש כאן אחת מאותן הבעיות שיש לגשת אליהן בחרדה הדדית. וכבר נאסרו בענין זה דברים קולעים מפי חבר הכנסת הכרמלי. במאמר מוסגר: אבקש מאת מר פינקס לא להתפלא, שעשיתי כשר־התחבורה מלאכה שהוטלה עלי. הנה השמיענו בסוף נאומו דברים מן הספירה העליונה – ואנחנו ידענוהו כבנקאי.

בשלהי הויכוח נתעוררה כאן שאלה נכבדה: למי זכות־הקדימה בהנאה מהמשך התפתחותה של התעבורה הישראלית? כל הימים שאני מצוי אצל התעבורה, עוד מבטרם מדינה, ראיתי את אנשי הישובים הצעירים כבעלי זכות גדולה ליניקה ממקור פרנסה זה. עם קום המדינה ופתיחת שעריה לקיבוץ גלויות נראים לי לגבי זה שלושה בעלי זכות עיקריים: חיילים ונכים, עולים חדשים וישובים צעירים.

נשאלה שאלה מפי חבר הכנסת תופיק טובי בדבר מספר הפועלים הערבים שנתקבלו חזרה לרכבת. המספרים הנתונים בידי הם: פנו כמאתים עובדים ערבים פועלי הרכבת בעבר, ונתקבלו. אך אין לשכוח, שכברת רכבת זו, שהחיינו עד היום, מעסיקה לפי שעה רק כאלף עובדים, לעומת 7000 שהעסיקה הרכבת לפני המלחמה. ולתלונתו על מחירי התעבורה בקטעי קוים מסוימים בגליל – יוּשם לב והיא תבורר.

תמה אני על חבר הכנסת גיל, שלבו מצאו להעלות שוב על הבמה הזאת את “קדמה”. אין אני יודע ואין מר גיל יודע בדיוק מה זה: “כֶּלַח”. אך מכיון שנשתרבבה מלה זו בדבריו, נדמה לי שאני יכול להשיב לו בידידות: “בי, אדוני: ‘כלח’!” ובתשובה לשאלתו, מדוע לא המריא הנשיא בשעתו במטוס “אל־על”, הנני להזמינו ללוד בעוד ימים אחדים, בתוך כלל חברי הכנסת, להכרזת השירות הקבוע של “אל־על” בין ישראל לאירופה.

ובעקבות דבריו של חבר הכנסת גיל על הספנות – נאלץ אני לחזור לענין שיתוף ההון הפרטי. לא עברה אף פגישה אחת שלי עם יהודים בעלי יכולת, או בעלי השפעה על בעלי יכולת, במשך כהונתי כשר־התחבורה, בלי שאתבע אותם אני להתעורר ולמלא את החלל הזה. הנה הגיעתני בשורה כפולה: שמר גרץ סיים את המשא־ומתן על העמדת שתי אניות־משא לדגל ישראל לחציית הים האטלנטי. אך עד כמה שידוע לי, בלי עזרת הון יהודי; וש“צים” עומד להדגיל בניו־יורק אניה להובלת הדר, הראשונה לעסק זה בדגל ישראל. בעלי־ההון היהודים שוב מוזמנים במפורש ובפומבי, להוסיף עוד כלי־שיט להובלת הדר, ולפחות צמד אניות לתייר!

אני שואל את חבר הכנסת גיל: מאין שאב בענין אזורים חפשיים את הידיעה, ש“היא (הממשלה) מתנגדת לאזורים חפשיים בנמלים”? הלא נהפוך הוא! בתכנון להרחבת נמל חיפה הוקצה מראש ובכוונה תחילה מקום לאזור או לאזורים חפשיים, ונציגי לשכת המסחר בתל־אביב, שביקרוני בשעתו בענין זה, שמעו ממני דברים שהניחו את דעתם בהחלט.

כמה חצים שולחוּ בשירות הבולאי. “אין חברוּת לטעם” – ואין גם קבלנות לאי־משגה. מסרתי את המשפט לחברי הכנסת. אך הערה אחת אעיר: יש אופק לעמים צעירים – ויש אופק לישראל־סבא ולעמי קדם. הנה מוציאה הודו סדרה של בולי־עתיקות ממש, הטעונות לימוד. בוא יבואו גם בולי נוף (אגב: מאימתי הגמל אינו יצור אציל ואינו מן הנוף?), בוא יבואו גם דמויות אישים. תנוּ לכלים להשתכלל. השירות הבולאי הצעיר של דואר ישראל עוד עתידו לפניו.

ובענין סחר הבולים: נאמר בויכוח מפי חבר הכנסת לנדוי: “נגזלה מהבולאים היכולת לעמוד בקשרים עם הארצות”. תשובתי: מאז נפתח המדור הבולאי במחלקה ליבוא ויצוּא של משרד־התחבורה – זה כארבעה חדשים (וכל המחלקה עברה אלינו רק לפני חדשים אחדים) – מתנהל כסדרו יבוּא ויצוּא של בולים, רובו בדרך חילוף וחלקו תמורת מטבע. המדור דואג עכשיו להקל את עסקי החילוף לא רק לסוחרי בולים, אלא גם לאספנים, שלא כדאי להם לבקש רשיונות יצוא ורשיונות יבוא לסכומיהם הזעירים.

אחדים מחברי הכנסת תמהו, שמכתבי דואר־אויר באים לעתים באיחור רב. יוּרשה נא לי לקרוא שורות אחדות מעתון “הארץ”, מיום ל' בתשרי תש"י: “מטוסי ט.וו.א. בקו ישראל–ארצות־הברית יטוסו מעתה פעמיים בשבוע. ובכך תבוא הקלה מסוימת במשלוח דואר־האויר מארצות־הברית. עם פתיחת השירות האוירי של חברת התעופה האמריקאית ט. וו. א.. קיבלה הנהלת הדואר בישראל הודעה מחברה זו, שמעתה ישלחו כל המכתבים מארצות־הברית לישראל רק באמצעות אוירוני חברת ט.וו.א., שנתמנתה על ידי הדואר האמריקאי כסוכנת היחידה להובלת הדואר לישראל. הואיל ועד עתה טסו אוירוני ט.וו.א. לישראל רק אחת לשבוע, נמצא שמכתב שנתקבל בדואר באמריקה אחרי יציאת האוירון, הושהה שם לפחות שבעה ימים, עד ההמראה הבאה. ההשהיה בקבלת המכתבים מאמריקה עד עתה לא היתה איפוא באשמת הדואר הישראלי, הנושא באחריות לחלוקתם בלבד. נראה, שכן הוא גם המצב בענין שירות הדואר האוירי מאנגליה. הדואר נשלח לישראל באוירונים בריטיים דרך קפריסין. או באופן ישר לישראל. גם מאנגליה אין עדיין שירוּת אוירי יומי לישראל. לעומת זה נשלחים המכתבים בדואר אויר מישראל לארצות־הברית 3–4 פעמים בשבוע באמצעות שתי חברות־תעופה: ט.וו.א. ואייר פראנס ומגיעים לתעודתם תוך ימים אחדים”.

ואשר לאיחורים בכלל, במסירת מכתבים ומברקים מן הדואר, רצוני לציין סיבה עיקרית אחת: אין למחַלקי הדואר כלי־רכב הולמים (הללו צפויים לבוא בקרוב). משפיעה גם העובדה, שהמחלקים, בהרכבם החדש ובתנאי מציאותנו, לא הספיקו להכיר יפה את בעלי המענים למשכנותיהם. אך זה אינו אלא גורם חולף, שהשפעתו תלך ותוקטן במשך הזמן. בכללם השתפרו סדרי החלוקה – ויגיעו לתקנתם.

חבר הכנסת גנחובסקי דרש תשומת־לב למתן צורה אחידה לבניני הדואר. אני תמים דעים אתו וגם שמתי לב לנקודה זו. אך עיקר הדאגה, הרובצת עלינו לפי שעה, היא: התקציב להקמת עצם הבנינים.

ואחרון אחרון: חתירה ליִצוּר. אין דבר קרוב ללבי ממגמה זו. בזכות עמל שנים, בטרם מדינה, קיימת במעגל התחבורה שורה צנועה של מפעלים לבנין תיבות, לחידוש מנועים, שמנים וכו', שערך תוצרתם השנתית מתקרבת בכל זאת לכדי מיליון ל"י. וישנם כמה מפעלים חשובים וגם חשובים ביותר – התלויים בחלל, ויש לקוות שמשהו מזה ירד לעולם התחתון. כחבר הכנסת צבי יהודה סבור גם אני, שאין לחסוך כל מאמץ להרחבת הנתיב הזה, נתיב היִצוּר.

סיימתי. ואם החסרתי דבר־מה מלֶקט ההערות – יסוּלח לי.

רבותי חברי הכנסת! רשת מפעלים זו, הכלולה בתחבורה, היא רשת מלאה סכנות – אולי הראשונה מבחינה זו בשטח האזרחי – ולא תמיד מאירה ההצלחה פנים. ומשאלתי בסיום תשובתי היא, שהרוח הידידותית שנשבה בביקורת על משרד־התחבורה בויכוח זה, תהי נאמנה אתו גם בימים קשים ותעמוד לו גם בעת החלטות ממשיות בכנסת, לכל ענין וענין בשעתו.

כסליו תש"י.

---

תֵּל־אָבִיב – יָפוֹ

מאת

דוד רמז

מעשה שהיה, או משל:

בפתיחת המכללה העברית בהר־הצופים בירושלים, בשנת 1925, הושיבו את לורד בלפור ליד נחום סוקולוב, עד יגיע תורם לנאום. וכשארכו דברי הקודמים, שאל סוקולוב את בלפור: מה הם רשמיו מביקורו בתל־אביב? לורד בלפור ענה:

– יפהפה, לבנת בתים, והים רוחץ רגליה; אבל, הגד לי, ידידי: על מה תל־אביב זו חיה?

– שאלה גדולה שאלת, אדוני הלורד! תן לי שהות לעיין בתשובתי…

מקץ כמה חדשים נזדמן לשניהם לשבת שוב כתף אל כתף. בעצרת גדולה לעניני ארץ־ישראל ב“אלבּרט הול”, בלונדון. פנה לורד בלפור אל ידידו ואמר:

– ביקשת שעה קלה לעיוּן… הנה עברו ירחים אחדים… מה תשובתך?

– בנטילת רשותך, אדוני הלורד, אקיים בך מנהג יהודים – ואענה לשאלתך בשאלה: על מה חיה לונדון?

– לונדון?! יש לה “הינטרלנד” עצום: כל האימפריה הבריטית".

– ולתל־אביב יש “הינטרפולק”…

אכן, עבריוּתה של השכונה העברית הקטנה ליד יפו גרם לה, כי נמשכו אליה יהודים במשך 40 שנות עליה. עבריוּתה – זאת אומרת: גם בנקיונה, גם היות הגימנסיה העברית במרכזה מראשית ימיה, גם היות עובדיה עברים – הקימוה נדבר על גבי נדבך עד היותה, בטרם מדינה, מדינה עברית בזעיר־אנפין, מעין סמל ונבואה לעתיד לבוא. בימים רעים, כשאמרו שואפי דמים לכלות את הישוב כולו ברעב, בכוח השבתת הנמלים, קשה היה לסרב ולא לתת לה לפתוח לעצמה אשנב לים – והוא הפך מעגן פריקה וטעינה – ועליה, מעין סמל ונבואה לנמלי ישראל היום. והיא זכתה להצמיד אליה את אחותה הגדולה – את יפוֹ – ולהיות לתל־אביב רבתי במדינת ישראל.

ניסן תש"י.

---

בָּבוּאָה וּמָקוֹר לְמַחֲשָׁבָה וּלְמַעֲשֶׂה

מאת

דוד רמז

ל“דבר”

זכינו אנחנו, הדור החי, להגיע אל אשר לא הגיעו דורות על דורות בישראל.

זכינו והגענו כולנו ליסוּד מדינת ישראל ולהתחלת כינוס נפוצותיו “מירכתי ארץ”. וזכינו אנחנו, ציבור פועלי ארץ־ישראל, זכיה יתירה: להיות גורם־אב, ראש וראשון, בכל אלה.

בכוח מה?

בכוח ההליכה המקורית שלנו, כמעט כמוכי־ירח, מראשיתנו, לקראת המטרה האחת, כלילת כל המטרות. כי העמדנו במרכז לא את המלל, אלא את המעשה; כי אמרנו לעצמנו: אין מהפכה חברתית בלי מהפכה אישית; כי העמדנו את האיש, את חירות מחשבתו ורצונו, את כיבוש עצמו לעול העבודה והחברה – בראש הגורמים לכל מהפכת אמת ולכל גאולת אמת.

רק שרשים איתנים אלה יכלו להצמיח לנו דור, אשר ככוחו ליצירה כוחו למלחמה – וביום מערכה היה הוא הלוּז, אשר אינו נשרף ואינו נמחה במים ואינו נחלק. בנים ובנות אלה – מה ייקר זכרם! – יכלו לגדול רק לאמהות ולאבות, אשר הפליגו לארץ מדבר ונטעו במדבר זה נטעי ישוב, שגם דוגמה אין להם בעולם התרבות; אבות ואמהות, אשר עקרו מלבם כל מידה של התבטלות בפני אחרים – לא נרתעו גם מפני מהפכה לשונית.

בזו ההליכה המקורית של תנועת פועלי ארץ־ישראל לקראת מטרתה הנעלה – נעשה לפני עשרים וחמש שנים מעשה רב: הוקם “דבר”, עתון יומי להסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ־ישראל, והוא השפיע השפעה חוזרת עמוקה על אלה אשר הקימוהו ודבקו בו לאהבה. גם “דבר” היה כולו מקור, מעצם ברייתו. תרבות ואי־תלוּת, עזוּת ועירוּת, טוהר וטוב טעם – אך מקצת הן מן הסגולות היקרות, אשר הטביעו בו עורכיו־אבותיו ברל כצנלסון ומשה בילינסון – ויהי “דבר” לפועל ולעם לא רק לבבואת המעשה והמחשבה, כי אם גם למקור מחשבה ומעשה, מהפכה ממעמקים.

ימי רבע המאה הלזו, הצרורים בגליונות “דבר” – היו ימי מארה ומגרעת עמוקה בחשבון העולם וימי שוֹאת דמים, לא שערה מוח אנוש, לעמנו. וזה האוּד הצלנוהו בחרב ובדמים – מדינת ישראל הצעירה ושרידי גלויותינו הטבוחות – רק בכוחות פנימיים נאמנים נוכל להפכו לאור מאיר. והוא רצוננו!

וגם בהזדמנות זו של יובל למפעל גדול, לא נתעלם מן האמת המרה, אשר תֵמר לנו כפלים במצבנו: הגענו ליסוּד מדינת ישראל על תלה – לא הגענו לאיחוד השלם של מחנה פועלי ישראל.

את מאמרו: “אל קוראינו”. בפתח הגליון הראשון של “דבר”, מסיים העורך בדברים אלה: “נהיה איפוא נאמנים לציווּי של משה הס, מלפני 75 שנים: חירות הויכוח ואחדות הפעולה”.

גם מנקודה זו התרחקנו, לא התקרבנו אליה.

מאז היום ההוא, יום הגליון הראשון של “דבר”, חלפו עלינו כתשעת אלפים ימים ולילות, רבי־מסה – ובקיעי הפנים במחנה ובהסתדרותו העמיקו עד מאד.

המשימה המוטלת על כתפי תנועת הפועלים במדינה הצעירה נראית, בתנאים אלה, איומה ומוּפלגת וכמעט מן הנמנעות. אך מתוך אימתה נשאב כוח ונגביר חיילים.

נדרוך עוז – ו“דבר” לפנינו!

סיון תש"י.

---

נִטַּע "יַעַר הַצָּבָא הַסּוֹבֵיטִי"

מאת

דוד רמז

הייתי בין הנודרים את נדר הנטיעה הזאת בימים הקשים כשאוֹל והמרים לעולם, לרוּסיה ולישראל. ואני שמח להיות נוכח בקיום הנדר הזה בימים של נחמה, בהתחדש ריבונוּת עם ישראל במולדתו, המקבץ כיום נידחים וששערי ארצו פתוחים לכל יהודי מכל קצות העולם. המצבה הזאת, הצופה על פני ירושלים – המצבה והיער יסמלו רצוננו, כי שלום העולם לא יופרע. היתה לנו נקודה אחת במלחמה וברית־המועצות היתה תמימת־דעים אתנו, זו היתה מדינת ישראל. יש לנו גם נקודה בשלום והיא: כל יהודי שירצה לעלות יביט על האבן הזאת ועל הנוטעים – יעלה ויבוא. ומשאלתנו לא נסתיר: כי רוסיה תתמוך בנו בשלום, כמו שתמכה בנו, בנקודה היהודית, במלחמה.

תמוז תש"י.

---

מִפְנֶה בַּתַּחְבּוּרָה

מאת

דוד רמז

בפתיחת התנועה בכביש החדש חל־אביב–הרצליה –נתניה.

מסופקני, אם בימי אחד המלכים בישראל היתה מהדהדת בחלל המולדת הלמות פטישים כזו הנשמעת היום בכל קצות מדינת ישראל. לארכה ולרחבה. והברכה, קודם כל, ליד העובדת! נתבדו החששות, פן לא תרצה עליה זו של קיבוץ גלויות לשים פניה לעבודת כפים ממש. עדים הכבישים המרובים, עדים טורי הבתים לאלפיהם, עדים הישובים החדשים למאותיהם, כי עליה זו אף היא יודעת לעבוד, יודעת לבנות, יודעת להתישב וברכה נאמנה למנצחים בטוּב־טעם על המלאכה הרבה!

והנה הוגש לנו היום כביש־משנה, לקיצור הדרך בין תל־אביב האֵם, אשר זכתה להיות לתל־אביב־יפו רבתי, לבין נתניה, הבת הצעירה והצולחת, דרך הרצליה. המשגשגת אף היא, והישובים הפורחים אשר בין שתי הנקודות. גם מבחינת המידות, גם מבחינת הביצוע, רואה משרד העבודה את הכביש הזה ככביש למופת – ומשרד התחבורה רוצה לחזות בו כביש־מפנה. אשר בו ישלטו סדרי תנועה כהלכתם מלכתחילה. בל תהי תאונה בכביש הזה מפאת פזיזות או רשלנות הנהג, או ההולך ברגל. יהודי, אשר נשאר בחיים וזכה להגיע לקיבוץ גלויות ולמדינת ישראל, אל נא יהי קרבן־דריסה במולדתו. לא תורשה בכביש הזה, למן שעת פתיחתו, לא ריצה מבוהלת, לא הסעת נוסעים במעומד, לא זיזה מן התחנה בלי נעילת דלת קודמת, וכיוצא באלה. עלינו לחסל את המצב בו כל אזרח מבקש להימלט מן הרכבון הציבורי אל המכונית הפרטית, או לפחות אל המונית. במצב זה לא נוכל לשאת.

מדינת ישראל חייבת הרבה לנהגיה על פעילותם הנועזת והחרוצה, בימי מלחמה ובימי שלום, בימי צרה ובימי נחת. אך אלה מנֶהגי ישראל, אשר הממשלה מקיימת בידם עמדת מונופולין, חייבים חוב גדול למדינה: חוב של שירות נאה, מרווח, מדויק ואדיב. לא על המדינה לעורר אותם לשיפורים, כי אם עליהם להיות ראשונים, ליזמה ולמעשה. יש לעסק הזה יכולת של אשראי ובידיו לרכוש לו את הכלים החסרים ולבצע את השכלולים הדרושים, בלי להתמהמה עוד. זו צריכה להיות מטרתם הראשונה של האוחזים בהגה התעבורה הציבורית, מטרה קודמת לכל הענקות וחלוקת רווחים לעצמם. מחיסול תנאי־המחנק, ההופכים את הנסיעה “הציבורית” לעינוי לכל אדם בישראל, וכל תייר, השב לביתו, יתארנה כזוועה – ירויחו הכל. יבוא נא המפנה לאלתר! והבּרכה בה פתחתי, ליד העובדת – תחול נא על סוללי הדרכים החדשות, על עושי הבדק ועל הנהגים גם יחד.

אב תש"י.

---

"בִּדְפִיקָה אַחַת"

מאת

דוד רמז

דברי נעילה בועידה השביעית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל

לא תקפידו עלי, חברים, אם אלך בדרכי ואנעל את הועידה “בדפיקה אחת”. מפלגת פועלי ארץ־ישראל, מפלגת השרשים ומפלגת היוחסין, העולם המיוחד הרעיוני של תנועת פועלי־ציון, של יוסף ויתקין ואהרן דויד גורדון, של ברל כצנלסון ויוסף־חיים ברנר, המפלגה שהיא אם המהפכה העברית הגדולה במאה האחרונה; המפלגה אם העבודה העברית בארץ וכיבושיה, אם היצירה החקלאית העובדת ופריה, אם המלחמה ונצחונותיה, נועלת כנס א' של ועידת־השבת שלה במדינת ישראל החיה, המוסיפה ומעלה את נידחי העם; הנוטעת ישובים למאות בכל קצות הארץ הכבושה, מדינת ישראל החיה, המציאותית בפועל ממש, שלנו. אין זו נעילה, כי אם פתיחה. אנחנו נועלים לשם המשך עבודה קשה, יום־יומית, אשר בכוחה עלינו להגיע אל אשר אנחנו רוצים, צריכים, ראויים וזכאים להגיע – להיות עַם עובד, עַם אדם במולדתו, חבר למשפחת העמים, ערוך להגן בכל עוז על חייו הגאוּלים ונושא שלום לקרוב ולרחוק.

אלול תש"י.

---

בִּמְסִבַּת הַפְּרֵידָה מְעִם חֶבֶר עוֹבְדֵי מִשְׁרַד־הַתַּחְבּוּרָה

מאת

דוד רמז

ידידי,

אני כותב בימים אלה איגרת לראש הממשלה – על תקופת כהונתי כשׂר התחבורה – ותוך כדי כתיבה הנני חש כמה אוהב אני כל פרט ופרט בתחבורה. אגיד במליצה רוּסית: “עוד המסורת רעננה” – והדברים כבר עוטים קסם רב: גם שיקום הרכבת, גם יסוּד “אל־על”, גם חידושי הבזק (שלא היה סימן ממנו בדואר המנדטורי), גם הצמחת הבול הישראלי וכו'. וכשׂר אוהב ארשה לעצמי, בניגוד להלכות באנקט, להזכיר גם דברים שהכאיבוני עמוקות. הכאיבתני שביתת ההפגנה של פועלי הרכבת, ביום עלותי על הבמה בכנסת בפעם הראשונה כשר התחבורה. וצר לי מאד כי לא הגעתי לגמר יציקה בעסקי התעבורה ולא הספקתי לסיים את המשא־ומתן עם אנשי התעבורה השיתופית, אשר כימי דור שלם הנני קשור אליהם קשרי ידידות וריבות. על כגון זה שמעתי פעם שיחת־חוּלין של ח. נ. ביאליק, שכדאי לספרה. “בדרך כלל – אמר ביאליק – הצלחתי במעשי ידי בארץ, לרבות מפעלים שלא היתה לי כל הכנה מיוחדת אליהם, כמו – ‘אוהל שם’ – חוץ מענין אחד, שלכאורה היתה לי כל ההכשרה הדרושה לו – ובו לא הצלחתי: אגודת הסופרים”.

אני מקוה כי הבא במקומי ישלים את המלאכה, למען תוסיף ותתקיים במדינת ישראל תעבורה שיתופית מתוקנת, עובדת על אחריותה – דבר שאינו קיים במקום אחר בעולם – ומפוקחת מטעם המדינה.

ידידי! לא איש מסיבות אנכי. אך אני מודה לכם נאמנה על מסיבה זו. דברי החברים ריגשוני, כי נאמרו מלב עמוק.

תודה.

כסליו תשי"א.

---

יוֹבֵל הַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת לְיִשְׁרָאֵל

מאת

דוד רמז

רבותי, אחי ורעי!

בשני דברים אין איש מטיל פקפוק: א. כי היובל, יובל החמישים, הוא היובל המקורי, האמיתי, אבי היובלות, אשר הנחלנו אנחנו לכל העולם כולו ולכל השלטונות, שכן גם השם יובל ניתרגם, או יותר נכון הורק כמו שהוא, ללשונות הגויים; ב. אין איש מטיל פקפוק בדבר, כי השליחות, אשר עשתה קרן הקיימת לישראל במשך יובל השנים מיום היוָסדה, עוד לפני קום ההסתדרות הציונית, ועד שנת היובל הזאת, כשעומדות רגלינו בתוך מדינת ישראל ועל קרקע מדינת ישראל, היתה שליחות היסטורית רבתי.

אלמלא אדמת המולדת שנגאלה עמק עמק, הר הר, חלקה חלקה, באמצעיה של הקרן הקיימת לישראל, לא היה יכול לצמוח לנו ישוב חקלאי עובד בעל מהות חברתית כזו; ואלמלא הישוב החקלאי העובד, בעל הצביון החברתי הזה, לא היה קם יסוד־היסודות לגידולו של כלל־הישוב ולהתפתחותו – העירונית, החרשתית, המדעית והכלכלית; ואלמלא כלל־הישוב הזה, בעל שיעור הקומה כמו שהוא. בעל הכוחות ליצירה ולמלחמה, כפי שראינום לעינינו, לא היתה יכולה לבוא המדינה.

ועם קום המדינה לא נסתיימה השליחות הזאת. לעם הנקבץ נחוצים תחת רגליו שטחי קרקע גאולים, מטוּיבים: מסוקלים ומנוּטעים, מנוּקזים ומיובשים, מיוּשרים ומוּשקים כדי לפרנסו בכבוד ובשפע. והקרקע איננה רק פני הקרקע, כי אם גם כל הספוּן וטמוּן בה. וזוהי שליחות אשר אין לה שיעור.

במשך חמישים שנה כמו נבלעה הקרן הקיימת בדמו של העם והנוער בעם – לכל תפוצותיו. יש בכוחו של רעיון גדול לשאת את נושאיו. והצמידות והדבקות הזאת בין העם והנוער לבין הקרן הקיימת לישראל עתידות להמשיך ולהראות את כוחן גם להבא, עם המדינה החיה, המתאַכלסת ומתמלאת.

אני רואה לפני את מדינת ישראל בעוד חצי יובל – ויש בה בעל־אחוזה אחד גדול, רב־קרקעות. ירוקות ומוריקות, המתנוססות בתוך שטחי המדינה – לפי מאמר הנשיא – כבבת־העין בתוך הגוף. ואין הוא מוכר את קרקעותיו, כי אם נותן אותן רק בחכירה, לעבדן ולשמרן. וה“לאנד־לורד” הזה הוא עם ישראל. הוא הוא בעל הקנין הגדול הקרקעי. ומה שהיה למקור קללה בכל העולם, ה“לאנד־לוֹרדיוּת”, השליטה ביחידות גדולות של קרקע, לשם רדיפת בצע, תהיה לנו לברכה ולתפארת. אחד הסופרים הדגולים, איש מוסר ואיש חברה, פוֹפר לינקיאוס, היה אומר: קנה־המידה להתקדמות האנושות הוא במוּסריוּתם של המוסדות. אם מבחינה זו נבדוק את הקרן הקיימת, הרי היא לישראל המוסד המוסרי־הכלכלי־החברתי, אשר תפארתו על כל ההיסטוריה האנושית.

ואני חוזר ליובל. הרעיון של הקרן הקיימת הוא גלגול של רעיון היובל. כי מה היה היובל בקדמת ישראל? היובל שקד על החוק, כי האדמה אשר נכבשה ואשר חולקה בגורל לשבטי־יה לא תימכר ממכר־של־קנין, ממשפחה למשפחה או משבט לשבט, כי אם תינתן רק “למספר שנות תבואות”. קרן היובל היתה מריעה: “כי לי הארץ” – להכריז ולהזכיר כי גם בעל הנחלה איננו הבעל העליון לנחלתו, כי יש בעלוּת עליונה, נצחית, אשר היא המחלקת את הארץ. ומבחינה זו, ידידי ורעי, הקרן הקיימת היא מעין יוֹבל־תמיד.

וארשה לעצמי לסיים בדבור אחד: הקרן הקיימת – לעולם קיימת ולעולם יוֹבל.

שבט תשי"א.

---

לִשְׁנַת הַשְּׁלֹשִׁים שֶׁל הַהִסְתַּדְּרוּת

מאת

דוד רמז

לא חג פירוד לנו הערב, כי אם חג פשוטו במשמעו. אשר יהיה לנו להגיד זה לזה מבחינת ערעור חילוקי הדעות וההערכות – נשמור לערב אחר. הערב יש לי להגיד דברים פשוטים בתכלית הפשטות: שלושים שנות ההסתדרות, חמישים שנות תנועת העבודה, שבעים שנות הישוב בנו והקימו את המדינה. אנשי הישוב, ביניהם אנשי ירושלים אשר עזבו חומות העיר ויצאו לשדות הקדחת בסביבות הירקון, היו החלוצים שמסרו כל אהבתם למולדת ולאדמה. שני הדברים האלה, מולדת ואדמה, נתלכדו בלבבם ועשאום גיבורים בשל הליכתם הנועזת, הליכת בודדים להתישבות בפתח־תקוה, ראש־פינה, גדרה ומקומות אחרים.

כשהלכתי ביום עלייתי ארצה לקסטינה – וניטרטרתי במשך יום שלם בעגלה עד אשר נתגלו באופק שדות החיטה והגגות האדומים, והיושב על דוכן העגלה הצביע: זוהי גדרה – הרגשתי כמה אומץ לב היה דרוש להגיע למקום ישוב זה ולתקוע בו יתד. חלוצים אלה הם הם שהורישו לנו את החזון הגדול והעמוק של העם העברי ותנועת הפועלים היא אשר קיבלה ירושה זו מהם. אנשי העליות הבאות המשיכו והוסיפו עליה: חשבון חמור עם עצמם, דבקות בעיקרים, ברעיונות ובקנאות שהפכה אותם לצוקי סלע, עד כי יכלו להחזיק מעמד בעבודה קשה ובחיי צנע. הם שיצרו בקנאותם הדתית את דת העבודה, כפי הגדרתו הקולעת של א. ד. גורדון¹. קנאות לחיות על העמל, רק על העמל ודוקא על העמל, לבנות את התא הקבוצתי בו מרוכזים כל הענינים האנושיים של חיי אדם עלי אדמה, לבנות את התא הזה על אף הלגלוג הרב למעשם השׂגיא מכל עבר.

ההסתדרות ירשה את רעיון חלוצי הישוב ואת רגשם לאדמה ולמולדת, את העקרונות המוסריים והחברתיים הטהורים שבטהורים של תנועת העבודה ויוצריה והיא החלה לבנות את עצמה כמדינה. במידה שמשפחת ההסתדרות היתה לאלפים והגיעה לרבבות הן הוסיפה לבנות את עצמה בתור מדינה הנשענת לא על משטרה, צבא, חוק, אלא על בסיס עזרה הדדית ומשמעת פנימית; ההסתדרות הקימה מוסדותיה ביסורים, בחבלי גידול ובצער. עשתה את האלפים גרעין של מדינה, קלטה ואספה אחים מכל כנפות הארץ. לא היה לה צבא ובכל זאת גידלה את ההגנה והכינה אותם הכלים אשר ביום המבחן נאלצים היינו להשתמש בהם מול אויבינו, שלא רצו להשלים עם עצם הרעיון של מציאותנו וקיומנו בארץ הזאת. במערכה הזאת, שהיתה מערכה לחיים ולמות, ניצחנו בכוח אותוֹ הרוח שההסתדרות טיפחה בתוכנו, בכיח אותו העוז שצמח מתוך ההתישבות וההגנה, ובעיקר הודות לנוער אשר נשא על כתפיו את המערכה האיומה הזאת.

דוקא עכשיו בתוך המדינה, בשעה שיש לנו סדן של רבבות אחים ואחיות, יוצאי ארצות רבות ועדות שונות, בשעה שנחוצים לנו כוחות גדולים פי כמה וכמה – דוקא עכשיו הפטיש שלנו הצריך להלום על הסדן איננו שלם ופינה אחת נסתדקה בו. אולם הסדק בפינת הפטיש אין בכוחו להחליש את ההלם.

דבר ההסתדרות וסמל פעולתה היום הוא לבנות יסודות המדינה לקיבוץ גלויות מלא, לקרוא לילד מהמעברה ולתת לא רק “קורת־גג”, אלא להקים למענו “חומת־גג”.

שבט תשי"א.

---

"יוֹם הַתַּעֲבוּרָה" בְּתֵל־אָבִיב

מאת

דוד רמז

ב“קול ישראל”

כשאני לעצמי קשה לי להבין ולתפוס: מדוע נחוצה תעמולה כל כך רבה לנהגי ישראל, אשר לב להם ושכל טוב, כי יתעוררו הם עצמם – ובכל כוחם – לשנות את המצב? מי נהג יהודי, אשר ישמע כי ילד טובע בים – ולא יחוש להצילו? מי לא ירוץ להציל נפש חיה מבית דולק? והנה עובדה היא, כי במשך שנה אחת נהרגו 214 יהודים במולדתם בתאונות דרכים. 214 בתי אבלים נוספו לנו – בשל דהירה פרועה, בשל אי־הקפדה על התקנת פנס אחורי ובשל מכת סַנורים, אשר נהג אחד מכה את חברו. היש כפרה לאלה? האומנם נוסיף לרצוח את עצמנו ביד רמה ולא נדוֹר נדר – הציבור והנהגים גם יחד – לחדול ממשוּבתנו ולהיזהר בחיי אדם? וכלום לא נבוז להמשך המנהג הנפסד – ירושת ימי־זדון – לקרוץ בפנסים אל הנהג הבא מוּלך, כי שוטרי תנועה נגדו? כלום אין זו חובתנו לעצמנו, כי נהג הדש בנהיגותו את חוקי התנועה, תדביקהו יד הדין? היש בטחון־דרך למישהו במדינת ישראל, באין בטחון בתנועה בדרכים בכללה?

חשון תש"י.

---

דֹּאַר וְתַחְבּוּרָה

מאת

דוד רמז

בכנסת

ברשוּת היושב־ראש וברשות חברי הכנסת!

ועדת הכלכלה של הכנסת עוררתני, עוד לפני הפגרא, אגב דיוּניה בעניני התחבורה, לגולל לפני הכנסת יריעה יותר רחבה מן ההתקדמות בשטח הזה ובתכנית־הפיתוח הסופית. אני מוקיר את ההזדמנות הנתונה לי כעת לספר על הדברים – ואעשה זאת במידה שנימוקי בטחון ואחרים לא ימנעוני מלפרש ולנקוב מספרים.

באחת משיחותי הראשונות עם שר־האוצר, בראשית כניסתי למשרד־התחבורה, הודעתי לו כי הנני רואה בתחום התחבורה – מחוץ לדואר והכלול בו – שני שטחים קיימים, שאותם יש רק לסדר ולחדש, לקומם הריסותיהם ולשכללם, והם השטחים החוּמים: רכב־ההגה והרכבת; ושני שטחים, שבהם צריך ליצור יש מאין – או כמעט יש מאין – והם השטחים הכחולים של מדינת ישראל: הים והאויר. אמרתי אז כי בראש תכניתי, במשך כהונתי, הנני מעמיד את המאמץ לעשות את המדינה לגורם גם בשטחים הריקים הללו – וביקשתי את עזרת הממשלה והאוצר למאמץ הזה. אני מרוצה להגיד כאן כי מקץ פחות מעשרים חודש היינו לגורם בשטחים הכחולים – ודבר זה קרה בלי שהמדינה נדרשה להשקיע מכספיה סכומים גדולים. להיפך: התקדמותנו המפתיעה בים, ללא כל השקעה מצד האוצר, חסכה סכום נכבד של מטבע זר למדינה, ואף המפעל האוירי שלנו, שהוא עודנוּ בבחינת רך הנולד, מביא קימוץ במטבע זר לממשלה, אשר לא השקיעה בו עד היום אלא סך 200,000 ל“י. אגב, אבשר לחברי הכנסת, כי בימי החנוכה יגיע “אל־על” לשלב ראשון בפרקי־גידולו: ביום כ”ז בכסליו תש"י הבא עלינו לטובה, יוּכרז על הפעלת שירות אוירי קבוע בין ישראל לאירופה, תחת דגל ישראל. קדמו: ארבעת חדשי נסיון, בהם הוטסו מישראל לאירופה וחזרה ללא הפרעה, בדייקנות ובהצלחה, כאלף וחמש מאות נוסעים. ועוד אחזור לדבר בענין זה כאשר אגיע בסדר הדברים לפרק התעופה – ואפתח בענין הדואר.

הדואר והבֶּזֶק

הנקודה העיקרית בתכנית הפיתוח של הדואר היא בהקמת רשת קשרי חוּט ואַלחוּט עצמאיים משוכללים בישראל. ביצועה המודרג של תכנית זו הוא ענין לארבע־חמש שנים. היא כוללת: ראשית, הרחבת רשת הטלפון האבטומטי בתוך הערים ובתוך המושבות הגדולות לסיפוק מלוא צרכיהן, ושכלוּל הטלפון החוטי והאלחוטי בין הערים והמושבות והרחבתו. שנית, העמדת שופרות אלחוּט חזקים, אשר קולם ילך מישראל עד סוף העולם, ושיעשו את ישראל למרכז שירותי־בזק (הטלפון, הטלגרף והשידור) במזרח.

ביסוד מימוּנה של התכנית הזאת הונח החלק, שהוּקצה למטרה זו מן המלוה של הבנק ליצוּא ויבוּא באמריקה וגם מן המוסד לאשראי בשווייץ. אך שני סוגי האשראי יחד עונים רק לסכום הדרוש במטבע זר לשלב הראשון של תכניתנו, מתוך הנחה שאת הסכומים הדרושים להוצאות ההתקנה ולבנינים עלינו להמציא כאן. אני מסב את תשומת־לב הבית לערכו של המפעל הזה ולחידושו. בעוּבדה, לא היו לארץ־ישראל בתקופת המנדט שום כלים עצמאיים לצרכי הטלגרף והטלפון: אלה היו מכּבשוֹנה של חברה בריטית “קייבלס אֵנד וויירלס”. אשר יש לה כּביל ימי מתוּח מישראל לקפריסין ומשם למצרים – והיא היתה הצינור היחידי המוליך ומביא את הקולות מן הארץ ואל הארץ. מתור שברי־הציוד וגרוטאות הקימונו קשר אלחוטי עצמאי של טלגרף וטלפון, דרך טאנג’יר, עם ארצות־הברית ושאר המרכזים, והשתחררנו בדרך זו מן התלות בכביל הזה. בעקבות המעשה הזה, אשר התמדנוּ בו ושיכללנו אותו עם כל חוּלית ציוד שהצלחנו להשיגה, באה החברה הנ"ל לידי מסקנה הגיונית, כי עליה לשאת ולתת אתנו על יציאתה מן הארץ וסידור הסכם הדדי עם דואר ישראל על פי המקובל בין מדינה למדינה. וכבר נוסחו בענין זה דברים מוקדמים

ביום ה' בסיון תש"ט כתבתי לשר־האוצר, להגדרת תכנית הבזק שלנו את הדברים האלה:

“אנו מניחים כי שלב א' של תכניתנו לטלקוֹמוּניקציה יכלול את השירותים הבאים: (א) קשר רדיו־טלגרפי ישיר בין ישראל לבין ארצות־הברית, מוסקבה, פראג, פריס, בלגרד, בוּקרשט, וארשה, בּרן ורומא: (ב) קשר רדיו־טלפוני ישיר בין ישראל לבין ארצות־הברית, פריס, ברן.”

נוסף על האמוּר במכתב זה, נעשות עתה עבודות הכנה לפתיחת קשר טלפוני ישיר עם לונדון. שירותי־עקיפין, דרך מרכזים אלה, ישנם כבר כיום עם כל ארצות אירופה ועם צפון־אפריקה.

כן יועמד, לצרכי שידורי־ישראל לתפוצות הגולה, משדר גדול לגלים קצרים בן 50 קל"ו.

בעריכת תכנית הפיתוח הזאת, על שני אגפיה – רשת הטלפון בפנים המדינה וקשרי הטלפון והטלגרף והרדיו עם ארצות העולם – בעבודה זו מושקע עמל של שנה מצד מומחי מחלקת ההנדסה של הדואר ובראשם המנהל הכללי. התכנית הערוכה הוגשה לבחינת המומחים של הבנק ליצוא ויבוא בארצות־הברית וקיבלה את אישוּרם. גם המשא־ומתן המסחרי דרש זמן. בעצם הימים האלה שוהים בארצות־הברית המנהל הכללי של הדואר וגזבר משרד־התחבורה, לשם עשיית חוזים עם חברות יצרניות על הזמנת הציוּד. רק חלקיק אחד, הדחוף וההכרחי ביותר, השׂגנו בכסף מזומן בספטמבר אשתקד ושיכללנו בכוחו את ההתחלות הראשונות.

אבל המחנק הטלפוני בפנים המדינה, וביחוד בתל־אביב, הניע אותנו לפעול עוד בדרך אחרת לצרכי הרחבה דחופה של רשת הטלפון האבטומטי בתל־אביב, חיפה וירושלים.

אחרי משא־ומתן רב עלה בידינו לשחרר מערכת ציוּד טלפוני, אשר הוּזמנה באנגליה על ידי ממשלת המנדט. אך שילוחה לישראל עוּכב מצד לונדון עד לישור החשבונות ההדדיים בין ישראל לאנגליה. רובה המכריע של מערכת זו כבר הגיע לחופי ישראל. העבודה בהתקנתה נעשית במרץ רב, ביחוד בתל־אביב; מעמידים את המִרְכֶּזֶת החדשה, חופרים תעלות ומניחים את הכבילים החדשים ומשחילים את קצות הכבילים במרכּזת. אין זו עבודה פשוטה, כי אם מלאכת־מחשבת, אשר איננה יכולה להיעשות בחפּזון. ואכן, מחמת הרעב שהורעבה הארץ לטלפונים במשך שנים רצופות, מתקופת המנדט, ומכוח הגידול המבורך של האוכלוסיה העברית בקצב מהיר בחדשי המדינה, הגיע הלחץ בנדון זה עד לנקודה שכמעט אין לשאת בה; אך אין ברירה. חדשים אחדים, הדרושים לביצוּע המלאכה, מפרידים בינינו לבין ההרחבה הדחוּפה הראשונה של הרשת האבטומטית הפנימית בתל־אביב חיפה וירושלים.

אני רוצה להוסיף כמה דברים בנוגע ליתר השטחים של הדואר.

א. ברית־דואר עולמית.

בימי המנדט לא זכתה ארץ־ישראל להימנות בשמה היא כחברה בברית־הדואר העולמית, כי אם נרשמה עם כל ארצות־התלות של בריטניה הגדולה, תחת טליתה הרחבה. עם הקמת המדינה נמצאנו מנוּתקים ומבוּדדים. חשיבותה של החברות בברית־הדואר העולמית מתבטאת בכמה יתרונות, בכלל זה גם הזכות למעבר דרך כל הארצות החברות, בין אם הארץ המסוימת, אשר דרכה אתה צריך להעביר את שקי הדואר שלך מכירה בך ובין אם איננה מכירה בך. לא היתה לנו כל ברירה אחרת מאשר לקשור קשר הדדי ביחידוּת, עם כל ארץ וארץ לחוד, בזו אחר זו. בדרך זו הקפנו כמעט את כל העולם, מחוץ לארצות ערב והצמודות אליהן. לאחד שנשתנו היחסים המדיניים וישראל התקבלה לאו"מ, נתקיימה הצבעה שניה של המדינות החברות בברית־הדואר העולמית, והושג הרוב החשוב של שני שלישים, הנדרש לפי תקנות ברית־הדואר הבינלאומית, לקבלת חבר חדש – וחברוּתנו כיום בברית־הדואר העולמית הנה עובדה להלכה ולמעשה. הוא הדין לחברותנו בברית־הבזק (הטלגרף, הטלפון והשידור) העולמית. אני רוצה בהזדמנות זו להביע הוקרה למרכזי הבריתות האלה ולמזכיריהם הכלליים, אשר הבינו למצבנו, למן פנייתנו הראשונה, ועמדו לימיננו בכל מה שניתן בידם בגדרי התקנות הקיימות.

ב. שיקום החוּט והוספת אלחוּט.

תוך התגברות על חוסר חמרים ועל חוסר עובדים מקצועיים, אשר רבים מהם היו מגויסי־צבא בתקופה הנדונה, נעשתה מלאכה גדולה בשיקום הריסות הרשת החוטית של הטלפון והטלגרף, וגם בהוספת קוים אלחוטיים בין הערים, ובצירוף שטחים חדשים של גושי ההתישבות, של מושבות מתפתחות ושיכוני עולים וריכוזיהם – אל רשת הטלפון והטלגרף של המדינה.

בדברי ראש הממשלה, בפתיחת הכנס הזה של הכנסת, צוּינו עוּבדות־יסוֹד במלאכת השיקום והשכלול בדואר. בפנים הארץ ובקשרים עם העולם. לא אחזור על הפרטים, אלא על כמה דברים עיקריים.

כבר לפני שנה נמתח קו טלפון וטלגרף באורך 30 קילומטר בין חוּלדה והקסטל, בצד כביש־הגבורה, כדי לקשור את השפלה עם ירושלים המנוּתקת. כוח קליטתו של קו זה הוגדל בהתמדה על ידי הוספת שכלולים טכניים והוא מאפשר כיום להעביר בעת ובעונה אחת 15 שיחות ו־5 מברקים. מבחן ליכלתו של הקו היו ימי המושב הראשון של הכנסת בירושלים, כי דרך קו זה הועברו, בלי שהיה ותקלה, כל הידיעות שמילאו אז את עמודי העתונים!

לקראת הפעלת מסילת־הברזל הישנה, מחדרה ללוּד, שוקם גם קו הטלגרף הנמשך לארכה. שיקום כיוצא בזה נעשה גם בטלפון המתוח לאורך המסילה, העולה ירושלימה. הותקן קו טלגרף תל־אביב–רחובות. קוי טלפון חדשים נמתחו מתל־אביב לראשון־לציון ולרשפון. נוסף ציוּד למרכּזוֹת הישנות בתל־אביב, רמת־גן, ראשון־לציון, רחובות ועמק זבוּלוּן. שורת ישובים – משמר־העמק, עין־כרם, באר־טוביה, מגדל־גד, בית־דגון, חלסה ועוד – זכו למרכּזוֹת טלפון משלהם. לפני סיומו עומד חידוּש הקשר לבאר־שבע.

בסך הכל נוספו עד עתה במרכזוֹת כ־2500 קוי טלפון. מלבד זאת מסיימים הקמת מרכזת של 500 קוים בעפולה.

לא אתאר לפניכם את שאר המלאכה שנעשתה בקוי הטלפון, המתוּחים לארכה ולרחבה של המדינה. את התוספת לרשת הטלפון הפרוּשה בתוך הערים, את השכלוּלים במברקה המרכזית החדשה בתל־אביב, הכוללים גם מִמְסר תמונות אלחוט.

אביא רק כמה מספרים מאירי עינים: אורך חוּטי הטלפון הבינעירוניים היה בקום המדינה במספר עגול – 15,000 ק“מ. בסוף דצמבר 1949 הגיע ל־20,000 ק”מ. אורך חוטי הטלפון בתוך הערים היה בקום המדינה 121,169 ק“מ, ובסוף דצמבר שנה זו – 148,712 ק”מ. מכשירי הטלפון שקיבלנו מימי המנדט היו 18,000 ובראשית אוקטובר שנה זאת 23,000.

ג. השירות הבּוּלאי.

דואר ישראל הצמיח בתקופה הנזכרת ענף ירוק חדש, אשר לא היה קיים בימי המנדט: השירות הבוּלאי הישראלי. חברי הכנסת נהנים מזמן לזמן מפירותיו – ולהם ההערכה על טעמם וטיבם. למן הבול הראשון ועד הבול האחרון נדפס הכל בארץ – ואין זה דבר ריק. במשך ח"י החדשים הראשונים למדינה קיבל הדואר מן הדפוס, לפי הדין־וחשבון של המדפיס הממשלתי, בולים כדי 82 מיליון (ערכם כמיליון וחצי ל"י). והרי זה ענף משקי לא דל־ערך. עם השתכלל מכשירי ההדפסה – ודבר זה עומד על הפרק – יעלה השירות הבולאי לקראת סיכוייו, אשר אינם קטנים.

ד. בנק הדואר.

נעשתה מרבית ההכנות לחידוש פעולת בנק החסכון של הדואר, אשר היה קיים גם בימי המנדט בהוספת מחלקת סילוקין, הידועה באירופה בשם “פוֹסט צ’ק קוֹנטוֹ”. אדם ציבורי, הראוי לאיצטלה זו, יוזמן לעמוד בראש הועד המפקח ובין חבריו יהיו אנשי ציבור ומוּמלצים¹ מטעם הבנקים הגדולים שלנו. אחד מן העובדים הבקיאים בשירותי הדואר שקד על לימוד הענין בארצות שווייץ וצרפת – ועם רכישת מערכת הכלים הדרושים וקבלת חוק המתאים בכנסת, או תיקון החוק הישן, יחל הבנק בפעולתו.

התעבורה

לתעבורה שלושה ענפים: רכבּוֹן (אַבטובוּס), העוֹמסוֹן (לורי) והמונית (הטכּסי) – שלשתם תלויים במטבע זר, אך ביתר הבחינות בעיותיהם שונות.

אני אקדים את הרכבּוֹנים. גרעינים שיתופיים של עובדי־הגה הצילו שטח זה לעבודה עברית – ועד להתחלת תנועת הרכבת הישראלית היוּ האיגודים השיתופיים האלה היחידים אשר שירתו את תנועת הנוסעים העברית בפנים המדינה. שירות זה, כרוב לזכויותיו – עמוס הוא בתקופה האחרונה ביקורת חמורה.

תכנית הפיתוח של השירות הזה – ניתן להגדירה בשתי מלים: ציוד ופיקוח. השמירה על התנועה בדרכים נקנתה בקרבנות רבים, הן מצד אנשי ההתישבות בהובלת תוצרתם והן מצד אנשי התעבורה: התוֹלכה והתוֹבלה. שנות מלחמת ישראל קדמו להן שנות המלחמה העולמית – ובמשך כל התקופה הזו לא היו הזדמנוּיות רבות לחידוש הכלים. אחת התוצאות היא: התישנוּת והתרפּטוּת כלי־הרכב. בעזרת החלק אשר הוקצב לתעבורה מכספי המלוה של הבנק ליצוּא ויבוּא נפתרה שאלת חידוש הכלים פתרון חלקי. רכבונים חדשים, מאלה שהוזמנו על יסוד כספי המלוה, התחילו כבר להגיע לארץ, ועד לאביב יבואו מאות אחדות. אמנם הכלים החדשים לא יעלו על הכבישים בבת אחת, מפאַת הצורך במועד מספיק לבנין התיבות, אך עם בואם נפתחת האפשרות להרוָחה מוּדרגת של המצב, במידה שהוא נגרם מצד הדוחק בכלים. אפס, חידוש הכלים עתיד להביא להרוָחת המצב ולתקנתו רק בתנאי אחד: כינון פיקוּח ממשלתי, אשר ישקף בתמידות את התנועה בשירותים אלה, ויקבע מפרק לפרק, לפי תקנות מסוימות, את מחירי השירותים וישקוד על קיום תכנית תנועה מאושרת מטעם הממשלה. לפי צרכי הציבור.

על הממשלה למַנוֹת לענין זה סגל נאמנים, מוּכשר לתפקידו ומצוּיד בסמכוּת מספיקה. בהודעת ראש הממשלה, בפתיחת הכנס הזה, על החוקים העומדים לבוא לפני הכנסת, נמנה גם חוק פיקוח שירותי התעבורה. החוק הזה מתכוון לבסס על יסודות קבועים את השירות השיתופי הזה. המבוצע בדרך כלל בכשרון רב ובעבודה מסוּרה.

אציין כאן אחדים מן היסודות העיקריים:

א. קביעת גובה המשכורת, אשר עובדי השירות הזה יהיו זכאים לו בתור שכר עבודתם, בצירוף תוספת של אחריותם להנהלת המשק, על מנת שהעדפים של ההכנסה יהיו קודש לבנין המשק ולהוזלת השירותים לציבור. כדאי להקצות לעובדים גם אחוז מסוים, לשיתופם ברוַח.

ב. והוא אחד התנאים היסודיים אשר אין המדינה יכולה לוַתר עליו: תכנית תנועה אחידה בכל המדינה. בין אם יתאחדו האיגודים השיתופיים הקיימים לאיגוד אחד ובין אם יקיימו את עצמם, רובם או כולם, כחטיבות נפרדות, הרי לגבי הציבור תכנית התנועה בכל הארץ צריכה להיות אחידה, לשם חסכון בכלים ובדלק ולשם נוחות הציבור. במידה שדבר זה יחייב שינויים במצב הקיים, יהיה מן הצורך להוציאם אל הפועל, בלי שים לב לשיגרה.

ג. בחוקת הפיקוח ינתן מעמד חוקי לועדה מיעצת בערים תל־אביב, חיפה וירושלים, לשאלות תכנון התעבורה המקומית.

ד. חוקת הפיקוח תקבע גם את הגובה של המניה באיגודים השיתופיים של התעבורה. האיגודים האלה. אשר קלטו עד עכשיו 330 חיילים משוחררים, צריכים להיות פתוחים גם להבא לקליטת חיילים ועולים ואין לבנותם על מניה גבוהה, המשמשת בלם לכניסת עובדים, אשר להם הזכות להיקלט בשירותי המדינה, גם כשאינם שליטים באמצעים מרובים.

ה. כן תפורש בחוקת הפיקוח חובת קבלתם של נהגים ערבים, אשר לא עזבו את הארץ ואשר עסקו במקצוע זה ורוצים לחזור אליו, כשם שהדבר נהוג למעשה כיום.

ו. בתכנית האחידה צריכה להיות משולבת גם שאלת סידור תעבורה נוחה בכלים מתוקנים, לתיירים, אשר עליהם צריך להישען לא במעט איזוּן מחסורה של המדינה במטבע זר, לצרכי הקימום המלא של משק ישראל.

במשא־ומתן בין משרד־התחבורה ומשרד־העבודה (מחלקת האיגוד השיתופי) הוסכם על קביעת ועדה משותפת להכנת הצעת החוק לפיקוח שירותי התעבורה על מנת להגישה לממשלה ולכנסת.

בפגישות מספר עם נציגות האיגודים השיתופיים הוצעו לפניהם היסודות אשר ביארתי כאן – והם הביעו נכונותם לדון בהם, מתוך גישה של קבלת מרות המדינה. אם עקרונות הממשלה לא יתקבלו. נשארת פתוחה לממשלה דרך ההלאמה וכן דרכים אחרות.

יש סיכוי כי גם אשראי נוסף, לבד מן המלוה של הבנק ליצוא וליבוא, ובלי ערבוּת הממשלה, יושג ממקורות אחרים, אם היסודות האמוּרים יוגשמו בפועל ואם בעלי האשראי יוכלו לתת את הכסף, אם לאגודה אחת ארצית, אשר תפעיל את השירות כולו, או לאיגוד עליון, הבנוי על יסוד ערבות הדדית.

הכברתי דברים בשטח זה, כי הוא הנטען ביותר – ואוסיף עוד כמה הערות לענפים אחרים של התעבורה, או לתעבורה בכללה.

א. עוֹמסוֹנים. בּתוֹבלה הבעיה החריפה היא בעית ההתחרוּת הבלתי־מוגבלת, הקיימת מימות המנדט, והמערערת מתקופה לתקופה את יסודות קיומם של העובדים במקצוע זה. יתכן כי לאחר לימוּד המצב לאשוּרו, יהיה צורך בקביעת הסדר מסוים בשטח זה. איגודים שיתופיים מעטים, הפעילים בתובלה, קלטו עד היום 117 חיילים משוחררים וכמאתים עולים חדשים, אשר הביאו אתם את כלי־הרכב מארץ מוצאם. יש להניח כי עם בוא העומסונים אשר הוזמנו באמצעים שהוקדשו לכך מן המלוה האמריקאי – יסופק הצורך לתקופה הקרובה במידה המניחה את הדעת.

ב. מוֹניוֹת. ענף המוֹניוֹת יש לו מסכת בעיות משלו. כאן לא יכולנו להסתייע באשראי של הבנק ליצוא ויבוא – ויש דוחק בכלים והפקעת שערים, מצד אחד. ומצד שני נתקלת הוספת כלים חדשים בתסבוכת של קשיי התנועה הפּנימית בתוך שתי הערים, תל־אביב וחיפה, והעדר תחנות עמידה במידה מספיקה. למעשה יתוספו במשך התקופה הקרובה, בהסכמת משרד־התחבורה, כ־250 מוניות, אשר מהן שלוש חמישיות הן לרשות אגף השיקום של משרד־הבטחון, הקובע כרגיל שני חיילים לכל מונית, המתחלפים בעבודת יום ולילה. ניתן עידוד מיוחד לקבוצת חיילים משוחררים על פי המלצת אגף השיקום, ליצירת שירות שיתופי מיוחד לנוחוּת התיירים, אשר פיקוּח הממשלה מפורש בתוך תקנות־היסוד שלו. חוקת הפיקוח תצטרך לקבוע סוגים מסוימים של מוניות עירוניות ובינעירוניות ולהגדיר את תחומי פעולתן.

ג. הוזלה. הועדה הבינמשרדית לקביעת תעריפי הובלה ונסיעה, אשר נתמנתה מטעם ראש הממשלה ומשתתפים בה נציגי משרד ראש הממשלה, משרד־האוצר, משרד־האספקה־והקיצוב ומשרד־התחבורה – ממשיכה בפעולתה, לאחר שלפי מסקנותיה הוצאו לפועל הוזלות מסוימות. מהן המגיעות עד 57% (קו ירושלים–תל־אביב) והמינימום 10%. בנאומי מיום כ“ח בתמוז תש”ט (25 ביולי 1949) מסרתי כמה פירוטים על ההוזלות ולא אחזור עליהם כאן.

ד. תכנוּן. לתקנת הנוסעים הוצאו לפועל כמה מקיצורי־דרך תכניתיים. כמו: קו רכבּונים ישיר מרמת־גן לצפון תל־אביב, קו ישיר מירושלים לבאר־שבע וישובי הנגב. קו ישיר מישובי הגליל המערבי ונַהריה לתל־אביב – וכן נעשתה עבודת בירור בתכנוּן פּנימי של קוי תנועת הרכבוֹנים בחיפה והסביבה ובירושלים – וחלק חשוב מזה הוצא לפועל.

ה. רישוּי. משרדי הרישוי, שעברו לרשות משרד־התחבורה מתחום משרד־המשטרה, ואשר תפקידם בחינות ומתן רשיונות לנהגים ובדיקות כלי־הרכב ומתן רשיונות לכלים, עמדו כל התקופה הזאת תחת לחץ עצוּם, כי לא הותקנו מראש תנאי המגרש והבנינים לכך – ומהלך העבודה גרם קושי רב גם לבאים וגם לבוחנים ולבודקים. המגרש הולך ומותקן לתפקידו – וכן עומדים לבוא מחוץ־לארץ מכשירים שהוזמנו, לשם עיוּל שיטות חדישות בבדיקת הכלים. כן תופעלנה באזורים חדשים בארץ – נוסף על באר־שבע. חדרה, עפולה וטבריה – יחידות־הבחינה הניידות. ההכנסה השנתית של משרדי הרישוי מגיעה לכדי חצי מיליון לירות. חלק מהכנסה זו נופל בחלקן של העיריות. למען האמת יש להדגיש, כי למשרד־התחבורה אין, לפי שעה, חלק כל־שהוא בהכנסה הזאת, בעוד אשר צרכי העבודה וסידוריה מחייבים השקעת סכומים חשובים.

הרכבת

הרכבת פוטרת אותי מלדבר בה ארוכות. היא נתקבלה בחיבה ובעין יפה מצד הציבור – ויש בזה עידוד רב להמשך בנינה ושכלוּלה. עם בוא המנועים המהירים, אשר אנו עומדים לרכוֹש, יחד עם הפסים והאדנים, נוכל להגדיל גם את מהירות ההליכה מתל־אביב לחיפה, ולהפעיל רכבות נוסעים לירושלים – דבר אשר כולם שואפים אליו. התפקיד הקרוב בהמשך בנינה של רכבת ישראל הוא: להביאה ממגדל־גד – אשר אנו באים שם היום ברכבת־משא – לבאר־שבע. גם את קטעי הצפון והעמק יהיה צורך להפעיל בבוא הזמן. אני מניח שאין אנו רחוקים מכך שהרכבת תהיה בנהיגת “חי המגלגל את עצמו”.

כדי לסכם את התנועה ברכבת ישראל, אתן את המספרים העגולים כדלקמן:

עד 1 בדצמבר 1949 הוסעו קרוב לשש מאות אלף טון מטען בכל הקוים יחד (לרבות הקצרים, כמו חיפה והקריוֹת) ולמעלה מרבע מיליון נוסעים בקו חיפה–חדרה וחיפה–תל־אביב; וכארבע מאות אלף נוסעים בקוי חיפה–הקריות. פעולה זו ניתנה להיעשות רק בכוח שקידתם של העובדים למקצועותיהם, ובעזרת בית־המלאכה החשוב של הרכבת, ההופך, בידי עובדים היודעים את מלאכתם, כלים ישנים לחדשים ומתקינם לצרכינו.

הנמלים

תכנית פיתוחם של נמלי ישראל, כפי שהיא מסתמנת לפנינו לתקופה הקרובה, כוללת:

א. פיתוח נמל חיפה, עד למלוא ניצול שטח המים המוּגנים ושטח הרציפים העוטרים את המים. למעשה נעשית עבודת פיתוח נמל חיפה במשך כל החדשים האלה. הפיתוּח הזה הולך לגובה ולרוחב. הציוּד המוזמן, בכוח החלק מן המלוה של הבנק ליצוא ויבוא, מתכוון לצייד את נמל חיפה בכלים ובמכשירים, שבעזרתם תוגדל התפוּקה – ובחמרים, לשם הוספת רציפים, ליתר ניצול המים השקטים. מובא בחשבון בתכנון נמל חיפה הצורך בהקמת מבדוֹק לתיקוני אניות – על תיקונים אלה אנו מוציאים כספים גדולים ממטבע זר – וכן הצורך לשמור שטחים מתאימים כאֵזור חפשי. כן נבדקת והולכת בעית הפיכת נחל הקדומים, נחל הקישון, לאמצעי תחבורה חי, בחלקו היוצא לים.

ב. בנין נמל עמוק לתל־אביב ויפו, על מנת שיושגו הכספים הדרושים לבנינו על יסוד זכיון, בלי ערבות ישירה של הממשלה. ועדה משותפת למשרד־התחבורה ולאוצר מפעלי ים תורכב לעריכת היסודות לזכיון, אשר יוגש לממשלה ולכנסת.

ג. הקמת נמל־עזר בדרום הארץ, לפי התנאים העתידים להתברר במהלך פיתוח הארץ.

רבותי, על הישגי נמל חיפה מאז קום המדינה כדאי להגיד מלים אחדות: אמנם, מיתקני הנמל עברו אלינו כמעט בשלמוּתם, אוּלם בנמל עצמו שרר תוהו ובוהו אמיתי. ההנהלה, בת שלושה חברים, אשר נתמנתה מטעם הציבור בחיפה לענין זה, והאנשים שעזרו לידה, עמדו במבחן והצליחו במשך חדשים ספורים להכניס סדר ומשטר בעבודה. נמל חיפה הגיע לשיאים של תפוקה, העולים בחמישה־עשר אחוז על התפוקה היומית הממוצעת בשנת השיא תחת שלטון המנדט. בחודש נובמבר השנה עלתה התפוקה היומית בנמל חיפה לכדי חמשת אלפים טון, לעומת 4300 טונות ליום בנובמבר 1947, שהיתה שנת שיא. נמל חיפה מעביד כיום למעלה מאלפיים עובדים ופקידים. בתקופת המנדט היוו העובדים והפקידים היהודים לא יותר מעשרה למאה מכלל העובדים. תעריפי השירותים היו מבוססים על עבודה זולה ומחושבים לפי נתוני היבוא מן השנים הראשונות של משטר המנדט. החדרת הפועל העברי לעבודות הנמל היא אחת מזכויותיו של “סולל־בונה”, אשר נכנס – ויותר נכון: הוכנס – לעבי הקורה הזאת על ידי הנהלת הסוכנות היהודית. העבודה העברית חייבה העלאת התעריפים, אשר בוצעה בפעם הראשונה עוד על ידי שלטונות הנמל המנדטוריים, משעבר הנמל ב־23 באפּריל לעבודה עברית מלאה – ונמל חיפה היה עוד בידיהם. התעריף המוגדל ההוא לא הספיק לכסות את שכר העבודה והנמל הפסיד כ־10 אלפים לירות לחודש. – ורק לאחר העלאה שניה של התעריפים ב’25% קיבלו על עצמם קבלני השירותים את האחריות לעבודה. אולם באבגוסט 1949, עם הסתגלות הפועלים לעבודה והגברת תפוקתם, הורדנו את תעריפי השירותים, בשיעורים מ־10 למאה עד 20 למאה. אך גם לאחר הורדה זו עדיין תעריפי השירותים בנמלינו גדולים, בהשוואה לנמלים אחרים בעולם – ויש לבקש דרכים להורדה נוספת. מחוץ לבדיקת התעריפים הקיימים, אשר הותקנו ביסודם עוד בשנים הראשונות לשלטון המנדט, ועריכת תעריף חדש, מותאם למציאות החיה, לאור הנסיון של שנת המדינה, אנו רואים כאחת הדרכים לקימוץ והוזלה – את איחוד שלוש החברות הקבלניות, העוסקות בשירותי הנמל בחיפה, לחברה אחת לתועלת הציבור, בהשתתפות הממשלה.

גם בנמלי תל־אביב ויפו. שהמִמְשָׁק בהם מופקד בידי אוצר מפעלי ים, גדלה התפוקה והיא מגיעה לממוצע יומי של לערך 1500 טונות. מספר העובדים בשני הנמלים מגיע למעלה מ־1000 איש, בהם למעלה מ־100 ערבים.

השיט

כבוד חברי הכנסת, אני מתכבד לבקש מכם ללוות אותי לים. אנחנו זכאים להגיד היום כי מדינת ישראל, אשר בים לא היתה קיימת כמעט, בקום המדינה, הנה עכשיו בעלת צי־סוחר להולכת נוסעים ועולים ולהובלת משאות. כלי השיט של הצי הזה, דגולי דגל ישראל – בבעלוּתה של חברת “צים” ובנותיה ובעתיד הקרוב גם בבעלוּת פרטית – שטים והולכים בנתיבי ישראל–אמריקה, בנתיבי ישראל–אירופה ובנתיבי הים התיכון: כששים למאה מן העולים, הבאים בדרך הים, ואחוז ניכר של נוסעים ותיירים באים בספינות ישראל. אם נביע את ההתקדמות הימית שלנו, במשך עשרים חדשים אלה, בטונות של קיבול, תהיה זו קפיצה מששת אלפים טון ביום קום המדינה, עד לחמישים אלף טון היום – וממספר של 250 נוסעים לכדי 6000 נוסעים.

עם זאת יש לראות בעין פקוחה את ההֶחסרים הגדולים שעוד עלינו למלאותם. לעת עתה, אחוז המשאות המוּבאים לארץ באניותינו איננו עולה על 6!

התפקידים הקרובים ביותר לספנות ישראל הם: כניסה של ממש למעגל הובלת ההדר באניות מתאימות: כניסה של ממש למעגל התיירוּת: וכן הצגת רגל בשטח היקר והחשוב של הובלת נפט, בצד הרחבת חלקנו במטען הכללי.

קידום הספנות שלנו לקראת המשך התפתחותה מחייב הקמת בנק למשכנתות ימיות, אשר הבסיס החוקי למענו הוכן, – וכן המשך בנית המַנגנונים הימיים של המדינה, כפי הדרוּש למדינה ימית.

אני מרשה לעצמי להסב תשומת־לב הכנסת ביחוד לצורך להרחיב ולהאדיר את מפעל ההכשרה הימית – וכן האוירית – לנוער. ככל אשר נרבה להשקיע בדבר הזה – כן תוחזר לנו ברכה כפולה ומכופלת.

שדות־תעופה

נעלה מן הים ונעבור לשדות־התעופה.

בשדה־התעופה בלוּד עברו, כלומר: נחתו והמריאו במשך השנה מנובמבר 1948 עד נובמבר 1949 – 1330 אוירונים, שהסיעו יחד 80 אלף נוסעים. מהם 45 אלף עולים על “כנפי נשרים”, בעוד שבשנת 1947 לא עלה מספר הנוסעים־הטסים, העוברים את לוד, על 30 אלף.

השליטה על אכסניה אוירית גדולה כזאת לא באה מאליה. החיאת לוּד והכשרתה לתפקידה והעלאתה למדרגה זו – נשענת על עבודתם המסורה של כלל העובדים ופעולתה המבורכת של המחלקה המטאורולוגית, אשר יש לה שם בעולם.

עד שלא החזרנו עטרת לוד לישנה, עמד לנו שדה־התעופה בחיפה, אשר הננו מקיימים אותו ושומרים עליו. הננו מקיימים את שדה־התעופה בתל־אביב, לשם התקנת שירות של מוניות אויריות, לנוֹחוּת התיירות. דבר זה מחייב פיתוח רשת שדות־תעופה בנקודות המתאימות בארץ לאָרכה. בראש התפקידים האלה עומד דבר התקנת שדה־תעופה הוגן בירושלים עירנו.

אם נרצה לקבל מושג על סכום הכסף ששולם לחברות התעופה בשכר הטיסה לישראל במשך השנה הזאת, תביאנו האומדנה עד לכ־15 מיליון דולר. בתוך התנועה האוירית הכבירה הזו לא יתכן כי לא יתעורר בלב איש ישראל הרצון לראות גם צפרים שלנו עפות ושבות לביתן. ואכן, קורת־רוּח גדולה היא לנו, כי נולד וחי השירות האוירי הישראלי “אל־על”, שנוסד בתוקף החלטת הממשלה ביום י“ג באב תש”ט – ומתפתח והולך.

אחרי כ־70 טיסות מישראל לפאריס וחזרה ומישראל לרומא וחזרה, יתחיל הקו הקבוע של “אל־על” לפקוד גם את לונדון ואחרי זה – גם את ציריך. תכנית הפיתוח הקרובה שלנו, בתחום השירות האוירי, היא: הארכת טוָח הטיסה האזרחית שלנו עד ארצות־הברית.

תנאי־עבודה

מספר הפועלים העובדים בתחומו הישיר של משרד־התחבורה ומקבלים שכר ממנו מתקרב ל־5000. בעוד אשר העובדים המתפרנסים ממעגלי התחבורה בהיקפם המלא (תעבורה, ספנות, טיס וכו') מגיע, כפי שהיתה לי ההזדמנות להודיע במקום אחר, עד כדי 30־25 אלף.

אשר לפועלים העובדים בתחומו הישיר של משרד־התחבורה, היתה התקופה הזאת תקופה של תיקוני שכר והעלאתו, מפרק לפרק, מתוך שאיפה להביאו למצב תקין, אשר עובד בן תרבות בישראל יוכל להתקיים בו – כי זו תכלית כל המעשים והמפעלים. למפעלי התחבורה, תוך כדי לידתם וראשית גידולם והקמתם על רגליהם, לא היה זה ענין קל להדביק את עלית היוקר ואת עלית שכר העבודה – וּלאַזן את עצמם. תמונת השכר הכללית במפעלי התחבורה כיום היא כדלקמן:

א. התנאים הסוציאליים. בכל מפעלי משרד־התחבורה מובטחות הזכויות הסוציאליות – חופש שנתי, חופש מחלה, חופש לידה וכו' – לפקידים ולעובדים, כמקצועיים וכבלתי מקצועיים, כקבועים וכארעיים (לאחרונים – דרך קרן הביטוח).

ב. מבנה השכר. 1. פקידים – מקבלים שכר יסודי, שהמינימום שלו הועלה לסך –.12 ל“י לחודש, בהוספת סך –.10 ל”י לחודש (כמפרעה – עד לדירוג הסופי), בלוית תוספת משפחתית, תוספת ותק, תוספת יוקר (על שכר־היסוד עם התוספות המשפחתיות). פקידים חדשים, מלפני כ־4 חדשים, נקבעים בדרגתם עם כניסתם לעבודה, פרט לפקידי הדואר, המקבלים, לפי שעה, עד לדירוגם, שכר מוסכם.

2. פועלים קבועים מקצועיים – כפקידים.

3. פועלים קבועים בלתי־מקצועיים: ברכבת ובנמל – לפי תעריף איגוד פועלי המתכת; בדואר – לפי הסכם מיוחד..

4. פועלים ארעיים – שכר הלשכה הכללית.

יורשה לי עכשיו. לאחר השרטוטים הרהוטים על תכניות הפיתוח של משרד־התחבורה, להקדיש דברים אחדים לתשעה־עשר הירחים, ירחי מדינת־ישראל, אשר היו בכללם ירחי שיקום וחידוּש ופיתוח בתחבורה.

יכולנו למזימת הבידוד והניתוק בכל המגמות:

1. התגברנו על המצור הימי – ולא זו בלבד, כי אם הפכנו אותו למנוף להקמת צי סוחר שלנו, על פי הכתוב: עת צרה היא ליעקב – וממנה יוָשע.

2. הקימונו עצמאותנו בדואר ובקשר הטלגרפי והטלפוני והשידורי עם העולם, – ונכנסנו לברית הדואר ולברית הבֶּזֶק העולמית.

3. החיינו רכּבת שְסוּפה ושתוּקה והפעלנו אותה בחלקה, במאמצים פנימיים. 

4. החזרנו לנמלים שלנו ולשדות־התעופה את מלוא יכולת הקליטה והתפוקה שהיתה להם בימי ממשלת המנדט ואף עברנו עליה.

5. הקימונו קו אוירי בין ישראל לאירופה, אשר איננו נופל מקוי חברות זרות.

השגנו את אלה – פרט להקצבות למחלקות “הפתוחות”, שאין להן הכנסה משלהן כלל, או הכנסה מעוטה או שהכנסתן הולכת ישר לאוצר – לא בכוח תמיכות מאוצר הממשלה, כי אם ביגיע כפיהם של העובדים במפעלים ובשירותים אלה ובמאמציהם.

אין ספק, כי המאמץ הזה, ככל מאמץ אנושי, לא ניקה מליקויים ובמידה אשר חברי הכנסת יעירו עליהם ויתבעו את תיקונם – תהיה ביקרתם לברכה.

---

תשובה לויכוח בכנסת (בעניני תחבורה)

מאת

דוד רמז

רבותי, חברי הכנסת!

הויכוח, שבא מבחינת־מה באורח בלתי־צפוי לכנסת, עשה הקפה גדולה מסביב לעניני התחבורה – ונגע בגדולות ובקטנות.

שתי טענות גדולות נשמעו בויכוח: שאין טלפונים ושהמצב בתעבורה הוא רע. ואני מודה בשתיהן. לכן הקדמתי בהודעתי את הענינים האלה והשתדלתי להסביר את המצב לאשוּרוֹ. אינני יודע מה מנע מאת הממשלה המנדטורית הקמת מרכזות במידה מספיקה והתקנת כּבילים די הצורך. יתכן שאחת הסיבות היתה ההשקעה הכספית הנדרשת, שאיננה קטנה. אנחנו אינני חסים להוציא סכום של ששה מיליון דולר רק לשלב הראשון בלבד ולהוסיף על זה את סכומי ההתקנה והבניה הדרושים, שגם הם עולים למאות אלפים ל"י. השגנו את המטבע הזר הדרוש לכך, ערכנו את התכנית, שיש להשוותה רק לתכנית בית־חרושת מהגדולים ביותר – ריכזנו הצעות מחירים מחברות יצרניות של אמריקה, אנגליה, שוודיה ושווייץ. והזמנות הציוד הולכות ונעשית בעצם הימים האלה באמריקה ובשווייץ, שבהן הושג אשראי מתאים. הצלחנו לשחרר גם ציוד־ביניים, שהיה תקוע באנגליה, ואם לא סיפוק מלוא־הצרכים במחי אחד, הרי מכל מקום צפויה הרוָחה קרובה. ולאחריה – יציאה

בהדרגה למרחב. העמדנו בתל־אביב, בחיפה ובירושלים, בכל אחת מן הערים הללו, ועדת שלושה: שני אנשי־דואר אחראיים ואחד מנבחרי העיריה, לפי מינוי ראש העיר, שתחווה את דעתה על השיטה שנביא לפניה בענין הקצאת הטלפונים לדורשיהם בתחוּמי ההרוָחה הקרובה. אני נאלץ לבקש מאת אזרחי ישראל להאריך את רוחם עוד לחדשים אחדים. יש לשר־התחבורה ענין לסדר טלפון – ואפילו שנים – לכל בית בישראל. אך כשם שאין עצה, לא עליכם, נגד חוסר כסף, כך אין עצה נגד חוסר כּבילים ומרכּזוֹת ואביזריהם. כל מספר טלפוני חדש דורש חוט מיוחד בכביל וּמנעץ מיוחד במרכזיה. ואין לנעוץ שני מספרים בגומה אחת בשום פנים, משל לשתי טיפות גשם, שלפי האגדה, אילו היו נופלות לתוך גומה אחת, היו מטשטשות את העולם.

המצב הרע בתעבורה, במידה שהוא נגרם מהעדר חידוש כלי הרכב – שנוצלו במידה שרק עובדים־בעלים יכולים לנצל – צפויה גם לו הרוָחה במועד מסוים. ובמידה שהתיקון תלוי בפיקוח, הבאתי לפניכם את העקרונות, שילבשו בקרוב צורת חוק פיקוח שירותי התעבורה – ויהיה בידי הכנסת להחיש את בירורו ואישורו. בענין הוזלת התעריפים: הודעתי שהועדה הבינמשרדית לקביעת תעריפי הובלה ונסיעה ממשיכה בפעולתה והיא עומדת לפני מחזור שני של הוזלות – וכבר החליטה על הוזלה של 12% ב“המקשר” – ומשרד־התחבורה יעמוד לה לביצוע החלטותיה, כשם שעמד לה בפעמים הקודמות. בענין שיעורי ההוזלות למדתי משהו מנהרות שווייץ ואפילו מ“נהרות בבל”, מנהר פרת. סירה השטה בנהר והנהר יורד פתאום ממשטח גבוה למשטח נמוך, אין מורידים את הסירה בבת אחת, אלא מתקינים לירידתה משטח־ביניים אחד או שנים. ואין לזלזל בהוזלות שהוצאו לפועל עד היום, אם גם לא בכל המגמות הן מניחות את הדעת, וגם לא את דעתי. אני מבקש תשומת־לב הבית להקבלת מחירי הכרטיסים דאשתקד בקוים עיקריים של “אגד” ו“דרום יהודה” למחירים של היום באותם הקוים:

רכבּוֹנים

תל־אביב–ירושלים וכן חזרה: במקום 1.000 ל“י 475.– ל”י, הוזלה 57%

תל־אביב–עפולה וכן חזרה: במקום 595. ל“י 475.– ל”י, הוזלה 20%

תל־אביב–טבריה וכן חזרה: במקום 820. ל“י 675.– ל”י, הוזלה 18%

תל־אביב–ראשון־לציון וכן חזרה: במקום 110. ל“י 083.– ל”י, הוזלה 25%

תל־אביב–באר־שבע: במקום 1.000 ל“י 800.– ל”י, הוזלה 20%

קוי הגליל העליון הוזלה 25%

קוי השרון הוזלה 5%

שאר קוי “אגד” הוזלה 10%

שאר קוי “דרום יהודה” הוזלה 18%

“דן” הוזלה 6%

“שחר” הוזלה %½2

אחים ליטוינסקי הוזלה 6%

מוֹניוֹת

שיעורי ההוזלה שהוצאו לפועל כאן לפני כששה חדשים הם ממשיים עוד יותר.

שירות תל־אביב־ירושלים: במקום 1.125 ל“י 800.– ל”י, הוזלה 30%

שירות תל־אביב–חיפה: במקום 1.100 ל“י 875.– ל”י, הוזלה 20%

נסיעות מיוחדות מחוץ לעיר הוזלה 20%

שכירת מוניות ליום (10 שעות ו־200 ק"מ) הוזלה 20%

נסיעות בתל־אביב ויפו הוזלה 20%

עוֹמסוֹנים

תל־אביב–חיפה וחזרה, לטונה: במקום 2.700 ל“י 2.100 ל”י, הוזלה 22%

תל־אביב–ירושלים וחזרה, לטונה: במקום 3.500 ל“י 2.560 ל”י, הוזלה 24%

חיפה–ירושלים וחזרה, לטונה: במקום 6.000 ל“י 4.500 ל”י, הוזלה 25%

הובלת תוצרת חקלאית מהעמקים לחיפה, תל־אביב וירושלים הוזלה 35%

הובלת דלק הוזלה 30%

הובלות עד 50 ק"מ הוזלה 15%

אשר לעצם זכות קיומן ולגורלן של “הסירות השטות” שלנו, בין אם זו התעבורה השיתופית ובין אם הן חברות־השירותים בנמל חיפה – נראה לי שנקטתי כלל הוגן: לתת הזדמנות לכל הגורמים השירותיים, שנשאו אותנו עד למדינה, להמשיך בפעלם, בתנאי של קבלת מרוּת מלאה של המדינה ופיקוחה, וגם את שיתופה, אם היא רואה צורך בכך. למעשה לא הוּצע כלל בויכוח ניפוץ הכלים האלה, כי אם הוצעו תחליפים שונים למרוּת המדינה, כמו: מרוּת העיריות על הקוים העירוניים ומרוּת המדינה על הקוים הבינעירוניים, או צירוף שותפים למדינה במרוּתה על התעבורה. לא ארד לעומקן של ההצעות האלה. אגיד רק זאת: כל מרוּת מבוקעת היא פחות ממרוּת שלמה – וכאן נחוצה דוקא מרוּת שלמה.

עוד שתי שאלות נכבדות צמודות לענין התעבורה: א. תקנת התנועה הפנימית העירונית, ביחוד בתל־אביב, ב. בעית האסונות – תאונות הדרכים.

הענין הראשון – פתרונו נתון בשטח משותף לעירית תל־אביב, למשרד־התחבורה ולמשרד־העבודה. אינני מתעלם מסיבוכי הפתרונים, המחייבים שינויי תכניות קיימות, הרחבת רחובות, סידור מנהרות ואולי גם סילוק בנינים קיימים. הושבנו ועדה בשיתוף נציגי העיריה, התכנוּן, העבודה, הפנים, התחבורה ואגודת המהנדסים. לבדיקתה של שאלת שיפור מבואיה ומוצאיה של העיר תל־אביב והתוָית מעברי הרכבת בתוכה, אף הקצבנו לועדה זו סכום כסף למדידות. וּלואי ויבוא הביצוע בעקבות המסקנות, שאני מקווה כי לא יתמהמהו!

ולענין התאונות. המשטרה עורכת מערכה; הצבא עורך מערכה; משרד־העבודה מרחיב את כבישי הארץ במידה לא שערנוּה, ומקרוב ומרחוק מובעת ברכת הנהגים למעשה רב זה. פּעיל החוק, פעילה ההסברה – ואף על פי כן אין במה להשתבּח. נחוצה תוספת משטרה לענין זה. אם ביחס לרחובות בתל־אביב רואים תיקון־מה בחד־סיטריוּת, הרי למניעת התאוּנות, הייתי מתפלל לכל הפּחות לתלת־“שיטרתיוּת”, כלומר: לשילוּש הכוח המשטרתי, הערוך לתפקיד זה. ומהבמה הזאת אני פונה שוב לנהגינו, הצבאיים והאזרחיים כאחד, המוכנים למסור נפשם להצלת נפש אחת מישראל, שיתנו אל לבם מה איום הוא הרצח הזה. התלוּי על ראש כולנו!

מפי כמה נואמים נשמעו טענות בשטח הדואר וההתישבות. אינני חולק על התביעה, אך אני חולק על הכתובת. בידי דין־וחשבון על מבצעי הדואר בשטחי ההתישבות ושיכוני העליה – והשם הנאה לדין־וחשבון זה הוא, לדעתי, רשימת כבוד:

הותקנו טלפונים לשלושים ושמונה ישובים ונתקנים ונעשים עוד לאחד־עשר: 5 סביב מתולה (דפנה, כפר־סולד, בית־הלל, משק־שוַרץ); 6 סביב כנרת (מסדה, שער־הגולן, מנחמיה, אפיקים, אשדות־יעקב, בית־ירח); 3 סביב טבריה (סג’רה, כפר־תבור, בית־ספר כדורי); 6 סביב נהריה ועכו (גשר א־זיב, עברון, שומריה, ראש־הנקרה, כברי, פדויים); 4 סביב נהלל (תימורים, מאבק, כפר־החורש, נוה־יער); 1 על יד עין־חרוד (ארגון הגליל); 1 בעמק זבולון (אושה); 7 בעמק בית־שאן (טירת־צבי, שדה־אליהו, קבוצת חרמונים, בית־יוסף, נוה־איתן, מעוז־חיים, עין־הנציב); 3 סביב אבן יהודה (הדסים, משתלת קדימה, תל־יצחק); 2 סביב רחובות (שכונת־חבצלת, באר־יעקב); 7 סביב מגדל ועזה (נגבה, גת, גל־און, ברור־חייל, יד־מרדכי, גבר־עם, מבקיעים); 4 סביב בית־שאן (כפר־רופין, אבוקה, שטפה, רשפים). כן הותקנו טלפונים לתשעה מחנות־עולים ובתי־עולים (בנימינה, אחוזה, סט' לוקס, נוה־חיים, חדרה, יעזור, בית־ליד, קרית־מוצקין ופרדס־חנה).

הדואר, החי מיגיע כפיו, הטיל על עצמו מעמסה גדולה: להשתתף בחמישים למאה בהוצאות חיבורם של גושי־ההתישבות ושיכוני־העליה אל הרשת הטלפונית. אַל תדרשו מן הדואר היום מאה למאה. כי גם החצי שהוא מקדיש לענין זה, הוא – כמאמר השנינה היהודית – החצי שאין לו.

ואשר לרכבת העמק: אין ספק, שגם קטע זה עתיד להתחדש בעתו. בהסכם עם נציגי העמק נמסר לועדה משותפת מבאי־כוחם ובאי־כוח הנהלת הרכבת לאסוף את החומר, כדי לקבל מושג מסוים – ולו גם בדרך אוּמדנה – על היקף המטען הצפוי. בדיקה מוקדמת כזו היא מחובת כל שירוּת.

נשאלתי שאלות חמורות בענין הטיפול בחפצי העולים, הבאים דרך נמל חיפה, ובענין הכסף הנדרש מהם בעד הטיפול הזה. אני חייב להפריד כאן בין החלק הנתון בסמכותו של הנמל לבין החלק שמחוץ לסמכותו. את מחירי השירותים של הנמל בעד טיפול בחפצי העולים הורדנו לפני חדשים אחדים במיוחד ב־40%, ואגב עיוּל התעריף החדש בנמל חיפה נורידם שנית. כן דאגנו לסידורים מיוחדים לשם העברה ישירה של חפצי העולים מן האניה למכוניות – ורוב מטענם מועבר בדרך זו. כל שאר הטענות – אם הן נכונות ובמידה שהן נכונות – מופנות לא אל הנמל, כי אם אל “מחסני הערובה לעולה” הנמצאים מחוץ לתחומי הנמל ואינם בבעלותו.

היתה תביעה מחבר הכנסת אבא חושי, אחד האנשים הקרובים לנמל חיפה, להקטנת מספר האשנבים ומספר הטפסים, אשר על האורח להיזקק להם. הוגד כי המלאכה הזאת כולה, או לפחות רובה, יכולה להיעשות בין כתלי האניה, תוך כדי גישתה אל החוף. אני יכול להשיב לתביעה זו רק אחת: “קריינא דאיגרתא – איהו להווי פרוונקא”. אדרבא: תינתן העצה הטובה – ותבוּצע.

חבר הכנסת מר קליבנוב, איש חיפה גם הוא, מערער על הסידורים ההנהלתיים החדשים בנמל חיפה. אך האמת היא, שאין הסידורים הללו מבטלים את קיום השלישיה, כי אם מגדירים את תפקידו של כל אחד בה ומחזקים בדרך זו את כושר פעולתה. ועוד נקודת ביקורת היתה בדבריו, על שלא הוזמן ולא נתמנה כמנהל לנמל חיפה מומחה מובהק בעל נסיון. תשובתי היא, שלא קל למצוא פתרון למשאלה זו. היה נסיון בענין זה בנמל תל־אביב. אז היינו עוד דרדקי בים ונזקקנו מאד למנהל מומחה. מי מנהל כיום את נמל תל־אביב? האם לא אדם צעיר משלנו? מדוע לא לתת אמוּן בעוד אדם צעיר משלנו, העובד בצוותא עם אדם קשיש, חרוץ ונאמן, מחוגי המסחר, שעליו הוטל תפקיד הגזבר של הנמל, ועם יועץ טכני אנגלי, בעל נסיון בעבודת נמלים ובעבודת נמל חיפה גופו, הממשיך עבודתו אתנו – והם יחד מהווים את השלישיה? ולעזרתם היום: מהנדס ימי ומהנדס כללי היודעים את ענינם.

ועל ההון הפרטי. בשתי ההזדמנויות הקודמות, בהן נטלתי רשות־הדיבור בכנסת בעניני התחבורה, הדגשתי, שלא זו בלבד שלא נדרתי הנאה מן ההון הפרטי, אלא מניתי, בתחום מפעלי התחבורה, כמה קוים חשובים לשיתוף ההון היהודי הפרטי. חברת הכנסת שושנה פרסיץ הזכירה כאן נכונוּת של יהודים להשתתף בהשקעת הון ב“אֶל־על”. יודע אני על הצעה אחת כזו, בתנאי מפורש, שממשלת ישראל תוַתר על השפעה של 51 אחוז בחברה ותסתפק בחמישים. אם ידועה למי מחברי הכנסת הצעה שאיננה קשורה בתנאי מעין זה – שר־התחבורה ישמח לברך עליה, אם זו הצעה של ממש.

לטענה החמורה על מחירי פריקה וטעינה בנמל חיפה, יש לי להגיד כמה דברים: ראשית, עוד לא הגענו בסידורים החיצוניים והטכניים (רציפים, מחסנים, ציוּד) לגובה אמריקני – ואין מקום לגזירה שוה. שנית, 2000 העובדים היום בנמל חיפה – אין מאחוריהם מסורת־עבודה רבת־שנים. הפּריון הוא בקו העליה, אך הקו גופו הוא קצר עדיין. שלישית, במידה שהתקדמו הסידורים והפּריון, התבטא הדבר בהוזלה: הורדנו 40% מחפצי העולים ומ־10%–20% מן המטענים האחרים. רביעית, אנו הולכים לא רק לבחון, אלא גם לבנות מיסודו את התעריף וּלבחנוֹ לאור הנסיון – והמגמה היא כפולה: להתאימו להרכב החדש של היבוּא והיצוּא שלנו ולהוזילו. חמישית, אנו רואים באיחודן של שלוש החברות הקבלניות לאחת – בהשתתפות הממשלה – דרך לקימוץ ולהוזלה נוספת.

נמנעתי מלהגיד בהודעתי דבר על שביתת האזהרה ברכבת; הסתפקתי בהסברה לגופם של תנאי השכר והתפתחותם בשירותי התחבורה. לא אוכל לעשות זאת הפעם, לאחר שכמה מחברי הכנסת העלו כאן את דבר השביתה ואחד מהם אף הוציא פסק־דין – ו“באופן מוחלט”. חוששני, שחבר הכנסת חנן רוּבין הוא יותר מדי נוגע בדבר משתהא לו זכות לעשות את עצמו שופט ודיין. הממשלה מקיימת עבודה מאורגנת. אין זה שבח מיוחד, אך עבודה מאורגנת אינה בגדר “איש הישר בעיניו יעשה”. ומאת חבר הועד הפועל של ההסתדרות מותר היה לצפות, שלא יסמוך את ידיו על שביתות, שלא הוסכמו גם מן המוסד העליון, שהוא חייב להיות כפוף לו.

אני מרוצה לענות לידידי חבר הכנסת יצחק בן־צבי, שתבע התקנת שדה־תעופה לירושלים, כי נעשתה עבודת הכנה על ידי ועדה מצומצמת של מהנדסים בענין זה – וראש העיר ירושלים הופקד עכשיו על הועדה המלאה, שנציגי כל המשרדים הנוגעים בדבר משותפים בה. נשתדל לעשות כמיטב יכלתנו לקיום מהיר של המשאלה הזאת.

והנני מסמיך לירושלים את ענין השבת. לא לשר־הדתות היא השבת, ולא לשר־התחבורה, כי אם לעם, למדינה, לכנסת, לממשלה. ומה שיוּחק – נקיים כולנו. דברי חבר הכנסת ציזלינג ודברי מר פינקס וחבריו הוכיחו כי יש כאן אחת מאותן הבעיות שיש לגשת אליהן בחרדה הדדית. וכבר נאסרו בענין זה דברים קולעים מפי חבר הכנסת הכרמלי. במאמר מוסגר: אבקש מאת מר פינקס לא להתפלא, שעשיתי כשר־התחבורה מלאכה שהוטלה עלי. הנה השמיענו בסוף נאומו דברים מן הספירה העליונה – ואנחנו ידענוהו כבנקאי.

בשלהי הויכוח נתעוררה כאן שאלה נכבדה: למי זכות־הקדימה בהנאה מהמשך התפתחותה של התעבורה הישראלית? כל הימים שאני מצוי אצל התעבורה, עוד מבטרם מדינה, ראיתי את אנשי הישובים הצעירים כבעלי זכות גדולה ליניקה ממקור פרנסה זה. עם קום המדינה ופתיחת שעריה לקיבוץ גלויות נראים לי לגבי זה שלושה בעלי זכות עיקריים: חיילים ונכים, עולים חדשים וישובים צעירים.

נשאלה שאלה מפי חבר הכנסת תופיק טובי בדבר מספר הפועלים הערבים שנתקבלו חזרה לרכבת. המספרים הנתונים בידי הם: פנו כמאתים עובדים ערבים פועלי הרכבת בעבר, ונתקבלו. אך אין לשכוח, שכברת רכבת זו, שהחיינו עד היום, מעסיקה לפי שעה רק כאלף עובדים, לעומת 7000 שהעסיקה הרכבת לפני המלחמה. ולתלונתו על מחירי התעבורה בקטעי קוים מסוימים בגליל – יוּשם לב והיא תבורר.

תמה אני על חבר הכנסת גיל, שלבו מצאו להעלות שוב על הבמה הזאת את “קדמה”. אין אני יודע ואין מר גיל יודע בדיוק מה זה: “כֶּלַח”. אך מכיון שנשתרבבה מלה זו בדבריו, נדמה לי שאני יכול להשיב לו בידידות: “בי, אדוני: ‘כלח’!” ובתשובה לשאלתו, מדוע לא המריא הנשיא בשעתו במטוס “אל־על”, הנני להזמינו ללוד בעוד ימים אחדים, בתוך כלל חברי הכנסת, להכרזת השירות הקבוע של “אל־על” בין ישראל לאירופה.

ובעקבות דבריו של חבר הכנסת גיל על הספנות – נאלץ אני לחזור לענין שיתוף ההון הפרטי. לא עברה אף פגישה אחת שלי עם יהודים בעלי יכולת, או בעלי השפעה על בעלי יכולת, במשך כהונתי כשר־התחבורה, בלי שאתבע אותם אני להתעורר ולמלא את החלל הזה. הנה הגיעתני בשורה כפולה: שמר גרץ סיים את המשא־ומתן על העמדת שתי אניות־משא לדגל ישראל לחציית הים האטלנטי. אך עד כמה שידוע לי, בלי עזרת הון יהודי; וש“צים” עומד להדגיל בניו־יורק אניה להובלת הדר, הראשונה לעסק זה בדגל ישראל. בעלי־ההון היהודים שוב מוזמנים במפורש ובפומבי, להוסיף עוד כלי־שיט להובלת הדר, ולפחות צמד אניות לתייר!

אני שואל את חבר הכנסת גיל: מאין שאב בענין אזורים חפשיים את הידיעה, ש“היא (הממשלה) מתנגדת לאזורים חפשיים בנמלים”? הלא נהפוך הוא! בתכנון להרחבת נמל חיפה הוקצה מראש ובכוונה תחילה מקום לאזור או לאזורים חפשיים, ונציגי לשכת המסחר בתל־אביב, שביקרוני בשעתו בענין זה, שמעו ממני דברים שהניחו את דעתם בהחלט.

כמה חצים שולחוּ בשירות הבולאי. “אין חברוּת לטעם” – ואין גם קבלנות לאי־משגה. מסרתי את המשפט לחברי הכנסת. אך הערה אחת אעיר: יש אופק לעמים צעירים – ויש אופק לישראל־סבא ולעמי קדם. הנה מוציאה הודו סדרה של בולי־עתיקות ממש, הטעונות לימוד. בוא יבואו גם בולי נוף (אגב: מאימתי הגמל אינו יצור אציל ואינו מן הנוף?), בוא יבואו גם דמויות אישים. תנוּ לכלים להשתכלל. השירות הבולאי הצעיר של דואר ישראל עוד עתידו לפניו.

ובענין סחר הבולים: נאמר בויכוח מפי חבר הכנסת לנדוי: “נגזלה מהבולאים היכולת לעמוד בקשרים עם הארצות”. תשובתי: מאז נפתח המדור הבולאי במחלקה ליבוא ויצוּא של משרד־התחבורה – זה כארבעה חדשים (וכל המחלקה עברה אלינו רק לפני חדשים אחדים) – מתנהל כסדרו יבוּא ויצוּא של בולים, רובו בדרך חילוף וחלקו תמורת מטבע. המדור דואג עכשיו להקל את עסקי החילוף לא רק לסוחרי בולים, אלא גם לאספנים, שלא כדאי להם לבקש רשיונות יצוא ורשיונות יבוא לסכומיהם הזעירים.

אחדים מחברי הכנסת תמהו, שמכתבי דואר־אויר באים לעתים באיחור רב. יוּרשה נא לי לקרוא שורות אחדות מעתון “הארץ”, מיום ל' בתשרי תש"י: “מטוסי ט.וו.א. בקו ישראל–ארצות־הברית יטוסו מעתה פעמיים בשבוע. ובכך תבוא הקלה מסוימת במשלוח דואר־האויר מארצות־הברית. עם פתיחת השירות האוירי של חברת התעופה האמריקאית ט. וו. א.. קיבלה הנהלת הדואר בישראל הודעה מחברה זו, שמעתה ישלחו כל המכתבים מארצות־הברית לישראל רק באמצעות אוירוני חברת ט.וו.א., שנתמנתה על ידי הדואר האמריקאי כסוכנת היחידה להובלת הדואר לישראל. הואיל ועד עתה טסו אוירוני ט.וו.א. לישראל רק אחת לשבוע, נמצא שמכתב שנתקבל בדואר באמריקה אחרי יציאת האוירון, הושהה שם לפחות שבעה ימים, עד ההמראה הבאה. ההשהיה בקבלת המכתבים מאמריקה עד עתה לא היתה איפוא באשמת הדואר הישראלי, הנושא באחריות לחלוקתם בלבד. נראה, שכן הוא גם המצב בענין שירות הדואר האוירי מאנגליה. הדואר נשלח לישראל באוירונים בריטיים דרך קפריסין. או באופן ישר לישראל. גם מאנגליה אין עדיין שירוּת אוירי יומי לישראל. לעומת זה נשלחים המכתבים בדואר אויר מישראל לארצות־הברית 3–4 פעמים בשבוע באמצעות שתי חברות־תעופה: ט.וו.א. ואייר פראנס ומגיעים לתעודתם תוך ימים אחדים”.

ואשר לאיחורים בכלל, במסירת מכתבים ומברקים מן הדואר, רצוני לציין סיבה עיקרית אחת: אין למחַלקי הדואר כלי־רכב הולמים (הללו צפויים לבוא בקרוב). משפיעה גם העובדה, שהמחלקים, בהרכבם החדש ובתנאי מציאותנו, לא הספיקו להכיר יפה את בעלי המענים למשכנותיהם. אך זה אינו אלא גורם חולף, שהשפעתו תלך ותוקטן במשך הזמן. בכללם השתפרו סדרי החלוקה – ויגיעו לתקנתם.

חבר הכנסת גנחובסקי דרש תשומת־לב למתן צורה אחידה לבניני הדואר. אני תמים דעים אתו וגם שמתי לב לנקודה זו. אך עיקר הדאגה, הרובצת עלינו לפי שעה, היא: התקציב להקמת עצם הבנינים.

ואחרון אחרון: חתירה ליִצוּר. אין דבר קרוב ללבי ממגמה זו. בזכות עמל שנים, בטרם מדינה, קיימת במעגל התחבורה שורה צנועה של מפעלים לבנין תיבות, לחידוש מנועים, שמנים וכו', שערך תוצרתם השנתית מתקרבת בכל זאת לכדי מיליון ל"י. וישנם כמה מפעלים חשובים וגם חשובים ביותר – התלויים בחלל, ויש לקוות שמשהו מזה ירד לעולם התחתון. כחבר הכנסת צבי יהודה סבור גם אני, שאין לחסוך כל מאמץ להרחבת הנתיב הזה, נתיב היִצוּר.

סיימתי. ואם החסרתי דבר־מה מלֶקט ההערות – יסוּלח לי.

רבותי חברי הכנסת! רשת מפעלים זו, הכלולה בתחבורה, היא רשת מלאה סכנות – אולי הראשונה מבחינה זו בשטח האזרחי – ולא תמיד מאירה ההצלחה פנים. ומשאלתי בסיום תשובתי היא, שהרוח הידידותית שנשבה בביקורת על משרד־התחבורה בויכוח זה, תהי נאמנה אתו גם בימים קשים ותעמוד לו גם בעת החלטות ממשיות בכנסת, לכל ענין וענין בשעתו.

כסליו תש"י.

---

הַתְּעוּפָה הָאֶזְרָחִית תִּקְלוֹט מְשֻׁחְרְרֵי חֵיל־אֲוִיר

מאת

דוד רמז

נועדנו כאן, בלוד העתיקה־החדשה שלנו, לשם חנוכת השירות האוירי הישראלי “אל־על” – בתור שירות עתי קבוע בין ישראל למרכזי אירופה הגדולים: פאריס, לונדון, ציריך, רומא. טבעי היה לבחור את אחד מימי החנוכה לחנוכה זו, אשר קדמה לה עבודה מכינה של ארבעה חדשים וחצי החודש בקוי ישראל–צרפת וישראל–רומא. במשך הזמן הזה הוטסו ב“אל־על” בשני הכיוונים למעלה מאלף וחמש מאות נוסעים. יבורך הצוות האוירי והקרקעי על המלאכה היפה, אשר זכתה להצלחה ולהוקרה רבה – וּתלָווה נא הצלחה זו גם להבא את עבודתם האחראית. בטיסתי לוינה, כחבר מטעם ממשלת ישראל למשלחת הכבוד להעלאת עצמות ד"ר הרצל, ראיתי את עבודתם של אחדים מהבחורים היקרים הללו – וידעתי כי יש לנו על מי לסמוך. מכל מקצועות עבודת האדם אולי זהו המקצוע הנפלא ביותר והמחייב חרדה ושקידה יתירה מצד כל אלה שיש להם נגיעה בענין. למן היום הראשון, בו ניגשתי למפעל זה, התפללתי תפילה אחת, כי המפקידים את עצמם בידי נשרי ישראל יהיו לא פחות בטוחים מאשר אלה הנתונים על כנפיהן של מדינות אחרות. ומשאלתי החבויה היא, כי נשאף להשיג בתעופה הישראלית את המדרגה העליונה של בטיחוּת, במידה שזו תלויה בידי אדם.

הבאתי לראשונה את דבר יסוּד השירות האוירי הישראלי להחלטת ממשלת ישראל ביום י“ג באב תש”ח, וביום י“ג בחשון תש”ט נרשמה החברה כחוק והובטחה בתקנותיה ההשפעה המכרעת לממשלת ישראל. שלושת הגורמים, אשר זרעו עוד בארץ־ישראל של שנות המנדט את הגרעינים הראשונים לטיס העברי, הוזמנו לקחת חלק בקידום השירות האוירי של המדינה, בתנאים ההוגנים לבעלי זכויות חלוציות. ואני מעלה במעמד זה את דמותם של דוב הוז ויצחק בן־יעקב, אשר עמלו על הקמת בית־הספר לטיס הראשון ויסוד חברת “אוירון”, מתוך שותפות הנהלת הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים העברים הכללית ושל מר פינחס רוטנברג, אשר יזם והקים את חברת “נתיבי־אויר ארץ־ישראליים” והפעילה עד לפרוץ המלחמה.

כל התחלות קשות – ביבשה, בים ובאויר. אין האויר יוצא מן הכלל, ואולי הוא יוצא מן הכלל לקושי. סייעה לנו לא במעט העובדה, כי רקמת המעשה של התעופה האזרחית הישראלית באה לאחר שבגזרת המלחמה קם ויהי חיל־אויר ישראלי, אשר ריכז כוחות והישגים נועזים. ואין לתעופה האזרחית בישראל תפקיד נעלה יותר מאשר להיות בית־עתידם האזרחי של כל אלה, אשר לאחר מילוי חובתם בחיל־האויר ירצו להמשיך כאנשי־תעופה את דרכם בחיים.

בשדה הזה, שדה לוד, יוחג מחר חג קיבוץ גלויות, חג עלית העם למולדתו, אשר יסמלוה הבאים מירכתי תימן, על כנפי נשרים. השירות הישראלי האוירי הצעיר מתכוון לקחת את חלקו בעליה העתידה, במידה שזו תבוצע בדרכי אויר. והנני רואה להחזיק טובה לחברת “היאס” על אשר נתנה ידה להצעדת “אל־על” קדימה, מתוך מחשבה על שיתופו בהטסת עולים.

מחוז חפצו של השירות האוירי הישראלי הוא – הקצה האמריקני, אשר ממנו תצא ואליו תחזור התנועה התיירית המתמדת לישראל. אנו רואים בחנוכת השירות העתי לאירופה הקדמה לשלב הבא, אשר אנו שואפים להגיע אליו בזמן לא רחוק.

והנני להודות לכל המסובים וליושב־ראש. השמחה הזו, מובטחני, היא שמחת רבים בישראל.

כסליו תש"י.

---

תֵּל־אָבִיב – יָפוֹ

מאת

דוד רמז

מעשה שהיה, או משל:

בפתיחת המכללה העברית בהר־הצופים בירושלים, בשנת 1925, הושיבו את לורד בלפור ליד נחום סוקולוב, עד יגיע תורם לנאום. וכשארכו דברי הקודמים, שאל סוקולוב את בלפור: מה הם רשמיו מביקורו בתל־אביב? לורד בלפור ענה:

– יפהפה, לבנת בתים, והים רוחץ רגליה; אבל, הגד לי, ידידי: על מה תל־אביב זו חיה?

– שאלה גדולה שאלת, אדוני הלורד! תן לי שהות לעיין בתשובתי…

מקץ כמה חדשים נזדמן לשניהם לשבת שוב כתף אל כתף. בעצרת גדולה לעניני ארץ־ישראל ב“אלבּרט הול”, בלונדון. פנה לורד בלפור אל ידידו ואמר:

– ביקשת שעה קלה לעיוּן… הנה עברו ירחים אחדים… מה תשובתך?

– בנטילת רשותך, אדוני הלורד, אקיים בך מנהג יהודים – ואענה לשאלתך בשאלה: על מה חיה לונדון?

– לונדון?! יש לה “הינטרלנד” עצום: כל האימפריה הבריטית".

– ולתל־אביב יש “הינטרפולק”…

אכן, עבריוּתה של השכונה העברית הקטנה ליד יפו גרם לה, כי נמשכו אליה יהודים במשך 40 שנות עליה. עבריוּתה – זאת אומרת: גם בנקיונה, גם היות הגימנסיה העברית במרכזה מראשית ימיה, גם היות עובדיה עברים – הקימוה נדבר על גבי נדבך עד היותה, בטרם מדינה, מדינה עברית בזעיר־אנפין, מעין סמל ונבואה לעתיד לבוא. בימים רעים, כשאמרו שואפי דמים לכלות את הישוב כולו ברעב, בכוח השבתת הנמלים, קשה היה לסרב ולא לתת לה לפתוח לעצמה אשנב לים – והוא הפך מעגן פריקה וטעינה – ועליה, מעין סמל ונבואה לנמלי ישראל היום. והיא זכתה להצמיד אליה את אחותה הגדולה – את יפוֹ – ולהיות לתל־אביב רבתי במדינת ישראל.

ניסן תש"י.

---

בָּבוּאָה וּמָקוֹר לְמַחֲשָׁבָה וּלְמַעֲשֶׂה

מאת

דוד רמז

ל“דבר”

זכינו אנחנו, הדור החי, להגיע אל אשר לא הגיעו דורות על דורות בישראל.

זכינו והגענו כולנו ליסוּד מדינת ישראל ולהתחלת כינוס נפוצותיו “מירכתי ארץ”. וזכינו אנחנו, ציבור פועלי ארץ־ישראל, זכיה יתירה: להיות גורם־אב, ראש וראשון, בכל אלה.

בכוח מה?

בכוח ההליכה המקורית שלנו, כמעט כמוכי־ירח, מראשיתנו, לקראת המטרה האחת, כלילת כל המטרות. כי העמדנו במרכז לא את המלל, אלא את המעשה; כי אמרנו לעצמנו: אין מהפכה חברתית בלי מהפכה אישית; כי העמדנו את האיש, את חירות מחשבתו ורצונו, את כיבוש עצמו לעול העבודה והחברה – בראש הגורמים לכל מהפכת אמת ולכל גאולת אמת.

רק שרשים איתנים אלה יכלו להצמיח לנו דור, אשר ככוחו ליצירה כוחו למלחמה – וביום מערכה היה הוא הלוּז, אשר אינו נשרף ואינו נמחה במים ואינו נחלק. בנים ובנות אלה – מה ייקר זכרם! – יכלו לגדול רק לאמהות ולאבות, אשר הפליגו לארץ מדבר ונטעו במדבר זה נטעי ישוב, שגם דוגמה אין להם בעולם התרבות; אבות ואמהות, אשר עקרו מלבם כל מידה של התבטלות בפני אחרים – לא נרתעו גם מפני מהפכה לשונית.

בזו ההליכה המקורית של תנועת פועלי ארץ־ישראל לקראת מטרתה הנעלה – נעשה לפני עשרים וחמש שנים מעשה רב: הוקם “דבר”, עתון יומי להסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ־ישראל, והוא השפיע השפעה חוזרת עמוקה על אלה אשר הקימוהו ודבקו בו לאהבה. גם “דבר” היה כולו מקור, מעצם ברייתו. תרבות ואי־תלוּת, עזוּת ועירוּת, טוהר וטוב טעם – אך מקצת הן מן הסגולות היקרות, אשר הטביעו בו עורכיו־אבותיו ברל כצנלסון ומשה בילינסון – ויהי “דבר” לפועל ולעם לא רק לבבואת המעשה והמחשבה, כי אם גם למקור מחשבה ומעשה, מהפכה ממעמקים.

ימי רבע המאה הלזו, הצרורים בגליונות “דבר” – היו ימי מארה ומגרעת עמוקה בחשבון העולם וימי שוֹאת דמים, לא שערה מוח אנוש, לעמנו. וזה האוּד הצלנוהו בחרב ובדמים – מדינת ישראל הצעירה ושרידי גלויותינו הטבוחות – רק בכוחות פנימיים נאמנים נוכל להפכו לאור מאיר. והוא רצוננו!

וגם בהזדמנות זו של יובל למפעל גדול, לא נתעלם מן האמת המרה, אשר תֵמר לנו כפלים במצבנו: הגענו ליסוּד מדינת ישראל על תלה – לא הגענו לאיחוד השלם של מחנה פועלי ישראל.

את מאמרו: “אל קוראינו”. בפתח הגליון הראשון של “דבר”, מסיים העורך בדברים אלה: “נהיה איפוא נאמנים לציווּי של משה הס, מלפני 75 שנים: חירות הויכוח ואחדות הפעולה”.

גם מנקודה זו התרחקנו, לא התקרבנו אליה.

מאז היום ההוא, יום הגליון הראשון של “דבר”, חלפו עלינו כתשעת אלפים ימים ולילות, רבי־מסה – ובקיעי הפנים במחנה ובהסתדרותו העמיקו עד מאד.

המשימה המוטלת על כתפי תנועת הפועלים במדינה הצעירה נראית, בתנאים אלה, איומה ומוּפלגת וכמעט מן הנמנעות. אך מתוך אימתה נשאב כוח ונגביר חיילים.

נדרוך עוז – ו“דבר” לפנינו!

סיון תש"י.

---

נִטַּע "יַעַר הַצָּבָא הַסּוֹבֵיטִי"

מאת

דוד רמז

הייתי בין הנודרים את נדר הנטיעה הזאת בימים הקשים כשאוֹל והמרים לעולם, לרוּסיה ולישראל. ואני שמח להיות נוכח בקיום הנדר הזה בימים של נחמה, בהתחדש ריבונוּת עם ישראל במולדתו, המקבץ כיום נידחים וששערי ארצו פתוחים לכל יהודי מכל קצות העולם. המצבה הזאת, הצופה על פני ירושלים – המצבה והיער יסמלו רצוננו, כי שלום העולם לא יופרע. היתה לנו נקודה אחת במלחמה וברית־המועצות היתה תמימת־דעים אתנו, זו היתה מדינת ישראל. יש לנו גם נקודה בשלום והיא: כל יהודי שירצה לעלות יביט על האבן הזאת ועל הנוטעים – יעלה ויבוא. ומשאלתנו לא נסתיר: כי רוסיה תתמוך בנו בשלום, כמו שתמכה בנו, בנקודה היהודית, במלחמה.

תמוז תש"י.

---

מִפְנֶה בַּתַּחְבּוּרָה

מאת

דוד רמז

בפתיחת התנועה בכביש החדש חל־אביב–הרצליה –נתניה.

מסופקני, אם בימי אחד המלכים בישראל היתה מהדהדת בחלל המולדת הלמות פטישים כזו הנשמעת היום בכל קצות מדינת ישראל. לארכה ולרחבה. והברכה, קודם כל, ליד העובדת! נתבדו החששות, פן לא תרצה עליה זו של קיבוץ גלויות לשים פניה לעבודת כפים ממש. עדים הכבישים המרובים, עדים טורי הבתים לאלפיהם, עדים הישובים החדשים למאותיהם, כי עליה זו אף היא יודעת לעבוד, יודעת לבנות, יודעת להתישב וברכה נאמנה למנצחים בטוּב־טעם על המלאכה הרבה!

והנה הוגש לנו היום כביש־משנה, לקיצור הדרך בין תל־אביב האֵם, אשר זכתה להיות לתל־אביב־יפו רבתי, לבין נתניה, הבת הצעירה והצולחת, דרך הרצליה. המשגשגת אף היא, והישובים הפורחים אשר בין שתי הנקודות. גם מבחינת המידות, גם מבחינת הביצוע, רואה משרד העבודה את הכביש הזה ככביש למופת – ומשרד התחבורה רוצה לחזות בו כביש־מפנה. אשר בו ישלטו סדרי תנועה כהלכתם מלכתחילה. בל תהי תאונה בכביש הזה מפאת פזיזות או רשלנות הנהג, או ההולך ברגל. יהודי, אשר נשאר בחיים וזכה להגיע לקיבוץ גלויות ולמדינת ישראל, אל נא יהי קרבן־דריסה במולדתו. לא תורשה בכביש הזה, למן שעת פתיחתו, לא ריצה מבוהלת, לא הסעת נוסעים במעומד, לא זיזה מן התחנה בלי נעילת דלת קודמת, וכיוצא באלה. עלינו לחסל את המצב בו כל אזרח מבקש להימלט מן הרכבון הציבורי אל המכונית הפרטית, או לפחות אל המונית. במצב זה לא נוכל לשאת.

מדינת ישראל חייבת הרבה לנהגיה על פעילותם הנועזת והחרוצה, בימי מלחמה ובימי שלום, בימי צרה ובימי נחת. אך אלה מנֶהגי ישראל, אשר הממשלה מקיימת בידם עמדת מונופולין, חייבים חוב גדול למדינה: חוב של שירות נאה, מרווח, מדויק ואדיב. לא על המדינה לעורר אותם לשיפורים, כי אם עליהם להיות ראשונים, ליזמה ולמעשה. יש לעסק הזה יכולת של אשראי ובידיו לרכוש לו את הכלים החסרים ולבצע את השכלולים הדרושים, בלי להתמהמה עוד. זו צריכה להיות מטרתם הראשונה של האוחזים בהגה התעבורה הציבורית, מטרה קודמת לכל הענקות וחלוקת רווחים לעצמם. מחיסול תנאי־המחנק, ההופכים את הנסיעה “הציבורית” לעינוי לכל אדם בישראל, וכל תייר, השב לביתו, יתארנה כזוועה – ירויחו הכל. יבוא נא המפנה לאלתר! והבּרכה בה פתחתי, ליד העובדת – תחול נא על סוללי הדרכים החדשות, על עושי הבדק ועל הנהגים גם יחד.

אב תש"י.

---

"בִּדְפִיקָה אַחַת"

מאת

דוד רמז

דברי נעילה בועידה השביעית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל

לא תקפידו עלי, חברים, אם אלך בדרכי ואנעל את הועידה “בדפיקה אחת”. מפלגת פועלי ארץ־ישראל, מפלגת השרשים ומפלגת היוחסין, העולם המיוחד הרעיוני של תנועת פועלי־ציון, של יוסף ויתקין ואהרן דויד גורדון, של ברל כצנלסון ויוסף־חיים ברנר, המפלגה שהיא אם המהפכה העברית הגדולה במאה האחרונה; המפלגה אם העבודה העברית בארץ וכיבושיה, אם היצירה החקלאית העובדת ופריה, אם המלחמה ונצחונותיה, נועלת כנס א' של ועידת־השבת שלה במדינת ישראל החיה, המוסיפה ומעלה את נידחי העם; הנוטעת ישובים למאות בכל קצות הארץ הכבושה, מדינת ישראל החיה, המציאותית בפועל ממש, שלנו. אין זו נעילה, כי אם פתיחה. אנחנו נועלים לשם המשך עבודה קשה, יום־יומית, אשר בכוחה עלינו להגיע אל אשר אנחנו רוצים, צריכים, ראויים וזכאים להגיע – להיות עַם עובד, עַם אדם במולדתו, חבר למשפחת העמים, ערוך להגן בכל עוז על חייו הגאוּלים ונושא שלום לקרוב ולרחוק.

אלול תש"י.

---

בִּמְסִבַּת הַפְּרֵידָה מְעִם חֶבֶר עוֹבְדֵי מִשְׁרַד־הַתַּחְבּוּרָה

מאת

דוד רמז

ידידי,

אני כותב בימים אלה איגרת לראש הממשלה – על תקופת כהונתי כשׂר התחבורה – ותוך כדי כתיבה הנני חש כמה אוהב אני כל פרט ופרט בתחבורה. אגיד במליצה רוּסית: “עוד המסורת רעננה” – והדברים כבר עוטים קסם רב: גם שיקום הרכבת, גם יסוּד “אל־על”, גם חידושי הבזק (שלא היה סימן ממנו בדואר המנדטורי), גם הצמחת הבול הישראלי וכו'. וכשׂר אוהב ארשה לעצמי, בניגוד להלכות באנקט, להזכיר גם דברים שהכאיבוני עמוקות. הכאיבתני שביתת ההפגנה של פועלי הרכבת, ביום עלותי על הבמה בכנסת בפעם הראשונה כשר התחבורה. וצר לי מאד כי לא הגעתי לגמר יציקה בעסקי התעבורה ולא הספקתי לסיים את המשא־ומתן עם אנשי התעבורה השיתופית, אשר כימי דור שלם הנני קשור אליהם קשרי ידידות וריבות. על כגון זה שמעתי פעם שיחת־חוּלין של ח. נ. ביאליק, שכדאי לספרה. “בדרך כלל – אמר ביאליק – הצלחתי במעשי ידי בארץ, לרבות מפעלים שלא היתה לי כל הכנה מיוחדת אליהם, כמו – ‘אוהל שם’ – חוץ מענין אחד, שלכאורה היתה לי כל ההכשרה הדרושה לו – ובו לא הצלחתי: אגודת הסופרים”.

אני מקוה כי הבא במקומי ישלים את המלאכה, למען תוסיף ותתקיים במדינת ישראל תעבורה שיתופית מתוקנת, עובדת על אחריותה – דבר שאינו קיים במקום אחר בעולם – ומפוקחת מטעם המדינה.

ידידי! לא איש מסיבות אנכי. אך אני מודה לכם נאמנה על מסיבה זו. דברי החברים ריגשוני, כי נאמרו מלב עמוק.

תודה.

כסליו תשי"א.

---

יוֹבֵל הַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת לְיִשְׁרָאֵל

מאת

דוד רמז

רבותי, אחי ורעי!

בשני דברים אין איש מטיל פקפוק: א. כי היובל, יובל החמישים, הוא היובל המקורי, האמיתי, אבי היובלות, אשר הנחלנו אנחנו לכל העולם כולו ולכל השלטונות, שכן גם השם יובל ניתרגם, או יותר נכון הורק כמו שהוא, ללשונות הגויים; ב. אין איש מטיל פקפוק בדבר, כי השליחות, אשר עשתה קרן הקיימת לישראל במשך יובל השנים מיום היוָסדה, עוד לפני קום ההסתדרות הציונית, ועד שנת היובל הזאת, כשעומדות רגלינו בתוך מדינת ישראל ועל קרקע מדינת ישראל, היתה שליחות היסטורית רבתי.

אלמלא אדמת המולדת שנגאלה עמק עמק, הר הר, חלקה חלקה, באמצעיה של הקרן הקיימת לישראל, לא היה יכול לצמוח לנו ישוב חקלאי עובד בעל מהות חברתית כזו; ואלמלא הישוב החקלאי העובד, בעל הצביון החברתי הזה, לא היה קם יסוד־היסודות לגידולו של כלל־הישוב ולהתפתחותו – העירונית, החרשתית, המדעית והכלכלית; ואלמלא כלל־הישוב הזה, בעל שיעור הקומה כמו שהוא. בעל הכוחות ליצירה ולמלחמה, כפי שראינום לעינינו, לא היתה יכולה לבוא המדינה.

ועם קום המדינה לא נסתיימה השליחות הזאת. לעם הנקבץ נחוצים תחת רגליו שטחי קרקע גאולים, מטוּיבים: מסוקלים ומנוּטעים, מנוּקזים ומיובשים, מיוּשרים ומוּשקים כדי לפרנסו בכבוד ובשפע. והקרקע איננה רק פני הקרקע, כי אם גם כל הספוּן וטמוּן בה. וזוהי שליחות אשר אין לה שיעור.

במשך חמישים שנה כמו נבלעה הקרן הקיימת בדמו של העם והנוער בעם – לכל תפוצותיו. יש בכוחו של רעיון גדול לשאת את נושאיו. והצמידות והדבקות הזאת בין העם והנוער לבין הקרן הקיימת לישראל עתידות להמשיך ולהראות את כוחן גם להבא, עם המדינה החיה, המתאַכלסת ומתמלאת.

אני רואה לפני את מדינת ישראל בעוד חצי יובל – ויש בה בעל־אחוזה אחד גדול, רב־קרקעות. ירוקות ומוריקות, המתנוססות בתוך שטחי המדינה – לפי מאמר הנשיא – כבבת־העין בתוך הגוף. ואין הוא מוכר את קרקעותיו, כי אם נותן אותן רק בחכירה, לעבדן ולשמרן. וה“לאנד־לורד” הזה הוא עם ישראל. הוא הוא בעל הקנין הגדול הקרקעי. ומה שהיה למקור קללה בכל העולם, ה“לאנד־לוֹרדיוּת”, השליטה ביחידות גדולות של קרקע, לשם רדיפת בצע, תהיה לנו לברכה ולתפארת. אחד הסופרים הדגולים, איש מוסר ואיש חברה, פוֹפר לינקיאוס, היה אומר: קנה־המידה להתקדמות האנושות הוא במוּסריוּתם של המוסדות. אם מבחינה זו נבדוק את הקרן הקיימת, הרי היא לישראל המוסד המוסרי־הכלכלי־החברתי, אשר תפארתו על כל ההיסטוריה האנושית.

ואני חוזר ליובל. הרעיון של הקרן הקיימת הוא גלגול של רעיון היובל. כי מה היה היובל בקדמת ישראל? היובל שקד על החוק, כי האדמה אשר נכבשה ואשר חולקה בגורל לשבטי־יה לא תימכר ממכר־של־קנין, ממשפחה למשפחה או משבט לשבט, כי אם תינתן רק “למספר שנות תבואות”. קרן היובל היתה מריעה: “כי לי הארץ” – להכריז ולהזכיר כי גם בעל הנחלה איננו הבעל העליון לנחלתו, כי יש בעלוּת עליונה, נצחית, אשר היא המחלקת את הארץ. ומבחינה זו, ידידי ורעי, הקרן הקיימת היא מעין יוֹבל־תמיד.

וארשה לעצמי לסיים בדבור אחד: הקרן הקיימת – לעולם קיימת ולעולם יוֹבל.

שבט תשי"א.

---

לִשְׁנַת הַשְּׁלֹשִׁים שֶׁל הַהִסְתַּדְּרוּת

מאת

דוד רמז

לא חג פירוד לנו הערב, כי אם חג פשוטו במשמעו. אשר יהיה לנו להגיד זה לזה מבחינת ערעור חילוקי הדעות וההערכות – נשמור לערב אחר. הערב יש לי להגיד דברים פשוטים בתכלית הפשטות: שלושים שנות ההסתדרות, חמישים שנות תנועת העבודה, שבעים שנות הישוב בנו והקימו את המדינה. אנשי הישוב, ביניהם אנשי ירושלים אשר עזבו חומות העיר ויצאו לשדות הקדחת בסביבות הירקון, היו החלוצים שמסרו כל אהבתם למולדת ולאדמה. שני הדברים האלה, מולדת ואדמה, נתלכדו בלבבם ועשאום גיבורים בשל הליכתם הנועזת, הליכת בודדים להתישבות בפתח־תקוה, ראש־פינה, גדרה ומקומות אחרים.

כשהלכתי ביום עלייתי ארצה לקסטינה – וניטרטרתי במשך יום שלם בעגלה עד אשר נתגלו באופק שדות החיטה והגגות האדומים, והיושב על דוכן העגלה הצביע: זוהי גדרה – הרגשתי כמה אומץ לב היה דרוש להגיע למקום ישוב זה ולתקוע בו יתד. חלוצים אלה הם הם שהורישו לנו את החזון הגדול והעמוק של העם העברי ותנועת הפועלים היא אשר קיבלה ירושה זו מהם. אנשי העליות הבאות המשיכו והוסיפו עליה: חשבון חמור עם עצמם, דבקות בעיקרים, ברעיונות ובקנאות שהפכה אותם לצוקי סלע, עד כי יכלו להחזיק מעמד בעבודה קשה ובחיי צנע. הם שיצרו בקנאותם הדתית את דת העבודה, כפי הגדרתו הקולעת של א. ד. גורדון¹. קנאות לחיות על העמל, רק על העמל ודוקא על העמל, לבנות את התא הקבוצתי בו מרוכזים כל הענינים האנושיים של חיי אדם עלי אדמה, לבנות את התא הזה על אף הלגלוג הרב למעשם השׂגיא מכל עבר.

ההסתדרות ירשה את רעיון חלוצי הישוב ואת רגשם לאדמה ולמולדת, את העקרונות המוסריים והחברתיים הטהורים שבטהורים של תנועת העבודה ויוצריה והיא החלה לבנות את עצמה כמדינה. במידה שמשפחת ההסתדרות היתה לאלפים והגיעה לרבבות הן הוסיפה לבנות את עצמה בתור מדינה הנשענת לא על משטרה, צבא, חוק, אלא על בסיס עזרה הדדית ומשמעת פנימית; ההסתדרות הקימה מוסדותיה ביסורים, בחבלי גידול ובצער. עשתה את האלפים גרעין של מדינה, קלטה ואספה אחים מכל כנפות הארץ. לא היה לה צבא ובכל זאת גידלה את ההגנה והכינה אותם הכלים אשר ביום המבחן נאלצים היינו להשתמש בהם מול אויבינו, שלא רצו להשלים עם עצם הרעיון של מציאותנו וקיומנו בארץ הזאת. במערכה הזאת, שהיתה מערכה לחיים ולמות, ניצחנו בכוח אותוֹ הרוח שההסתדרות טיפחה בתוכנו, בכיח אותו העוז שצמח מתוך ההתישבות וההגנה, ובעיקר הודות לנוער אשר נשא על כתפיו את המערכה האיומה הזאת.

דוקא עכשיו בתוך המדינה, בשעה שיש לנו סדן של רבבות אחים ואחיות, יוצאי ארצות רבות ועדות שונות, בשעה שנחוצים לנו כוחות גדולים פי כמה וכמה – דוקא עכשיו הפטיש שלנו הצריך להלום על הסדן איננו שלם ופינה אחת נסתדקה בו. אולם הסדק בפינת הפטיש אין בכוחו להחליש את ההלם.

דבר ההסתדרות וסמל פעולתה היום הוא לבנות יסודות המדינה לקיבוץ גלויות מלא, לקרוא לילד מהמעברה ולתת לא רק “קורת־גג”, אלא להקים למענו “חומת־גג”.

שבט תשי"א.

---

מוּל הַר הֶרְצְל

מאת

דוד רמז

הנחת אבן הפינה לאכסנית הנוער מול הר־הרצל

יש מקום בעולם המַשרה מהודו על כל מפעל הנוסד בו. המקום הזה – ירושלים. יש גיל המוסיף לוית חן לכל היקום – הוא גיל הנעורים. אכסניה לנוער בירושלים היא מרגלית במחרוזת האכסניות לנוער, המתחילה להתרקם בארץ־ישראל, כדי להשתלב ברשת העולמית. הבוחרים במפעל זכרון זה לשמה של מרת לוּאיז ווטרמן־וַוייז – יפה בחרו. הבן, בספרו על נעורי אמו, מעלה לפנינו דמות נערה החורגת מן “המקובלות”. היא לא רצתה באהבת אדם, הבאה לחפות על בריחה מאהבת ישראל. האמת החיה שבלב הובילה לאהבת האדם, לאהבת ישראל ולאהבת ציון. וכך הוּשב גם לב הבת הזו על אבותיה. תחת שמי ירושלים יתנוסס לכבודה הבית הזה, אשר את אבן־פינתו אנו יורים היום.

שבט תשי"א.

---

עַל הַחִנּוּךְ בַּמַּחֲנוֹת וּבַמַּעְבָּרוֹת

מאת

דוד רמז

בכנסת ברשות היושב־ראש וברשות חברי הכנסת,

הנני להגיש התנצלותי על אשר הודעתי זו בדבר מצב החינוך במחנות ובמעברות, התמהמהה עד כה, מחמת סיבות הטבועות בגוף הענין ואשר תובהרנה בהמשך הדברים.

רצוני להקדים מלים אחדות לעצם החזיון של לידת המעברות וצמיחת ישובי העולים, כפי שראינוהו בעינינו במשך שנת תש“י וחדשי תשי”א וכפי שאנו מקווים לראותו הולך וגובר, במידת התקבצות גלויותינו. בשנת תש“ט דובר בישראל לא מעט על סכנת המרחבים השוממים, הריקים מאדם. והנה לא תהיה כל הפרזה בדבר, אם נגדיר את החדשים של שנת תש”י וראשית תשי"א כחדשי סערה של התנחלות והתאחזות, אשר לאחר סערת הכיבוש המלחמתי היא התופעה הכבירה ביותר בחיי המדינה ובחיי העם.

אכן. מוטל עלינו לאכסן ולפרנס, לשכן ולכלכל, לחנך וללמד צבא־עולים מפוזר בכל הארץ ואשר לא הוכן למענו מראש המלאי הנדרש. ברור, כי הכוחות שלנו, של כולנו, לא הדביקו את המעשה הגדול הזה ונצטרך לשקוד רבות עד להשלמת מחסוריו ההכרחיים. אף על פי כן, כשחזרתי מן הביקורים הראשונים שלי במעברות – ולצערי לא יכולתי לעשות זאת אלא במאוחר – הייתי מלא כולי רגש אחד: מי שראה את אלה – לא יוכל להיות מקטני אמנה. ההתנחלות וההתאחזות הסוערת הזאת מילאה את הארץ. וגורל מר היא לכולנו, כי אנו נזקקים למפעל־ענקים זה דוקא מתוך טענה או קובלנה, זו או זו, המסתירה מאתנו בהכרח את כל גדלותו ואת כל זכויותיהם של אלה, האנשים והמוסדות, אשר ביצעוהו

ועתידים להמשיך ולבצעוֹ.

והנני לגשת לתיאור המציאות החינוכית העובדתית בישובים, במעברות ובמחנות, מתוך מסירת מודעה, כי יתכן מאד שחלו בינתיים, תוך כדי טיפולי בחומר המספרי, שינויים מסוימים, או כי נפלה טעות באחד הפרטים. הסקירה שלי, על כל פנים, שואפת להיות נאמנה עם המצב המציאותי, כפי שהיה מלפני מספר שבועות.

הישובים החקלאיים

במשך שנה ורבע נוטעו במרכז הארץ, בדרומה ובצפונה מאה עשרים וחמישה ישובים חקלאיים חדשים. אגף החינוך הנהו, לפי שעה, בעל דברים רק לתשעים ושנים מהם: בתוכם 60 לתנועת המושבים, 21 ל“הפועל המזרחי”, 4 לפועלי אגודת ישראל, 4 לעובד הציוני, 2 לחרות, 1 בלתי מוגדר. המתישבים ביתר הנקודות עדיין הם צעירים – נוער חלוצי או חיילים משוחררים, ברובם חברי קבוצות וקיבוצים – ועוד לא הגיעו לגיל הדאגה לתינוקות של בית רבן.

מיהו המקיים רישום לבית־ספר בישוב חקלאי?

החוק אומר: "לגבי מושב, קבוצה או קיבוץ – ועד המושב, או מזכירות הקבוצה או הקיבוץ, לפי הענין, מהווים רשות חינוך מקומית.

כיום אנו מונים בישובים החקלאיים האלה:

65 – גני־ילדים

83 – בתי־ספר

29 – בתי־ספר לנערים עובדים

סך הכל 177 – מוסדות חינוך.

אם נצרף את ישובי “הפועל המזרחי” (21), פועלי אגודת ישראל (4) עם הישובים, בהם קיימים בתי־ספר של המגמה הדתית של זרם העובדים (30), נקבל מספר 55 של בתי־ספר דתיים, בתוך 92 הישובים החקלאיים, אשר התינוקות שלהם הגיעו לגיל בית־ספר.

המעברות

המעגל הקרוב ביותר לישובים החקלאיים – הוא מעגל 58 המעברות המתחלקות לשתי חטיבות: 24 מעברות הסמוכות לעיר או למושבה – והן אומצו על ידי העיר או המושבה, עד כדי רישום ילדי המעברה בתוך הרישום הכללי וקליטתם בתוך בתי־הספר של העיר או המושבה, לפי זרמיהם – וכנגדן 34 מעברות, שהצריכו וחייבו פתיחת מוסדות חינוך בתוך תחום המעברה.

כדי להקנות מושג ממשי לחברי הכנסת על המעברות המאומצות, אקרא את שמות הישובים על סדרם, מצפוֹן הארץ לדרומה:

נהריה, עכו, כפר־אתא, טבריה, טירה, יבנאל, יקנעם, עפולה, גבעת־עדה, בית־שאן, חדרה, אבן־יהודה, תל־מונד, כפר־סבא א‘, ב’, הרצליה, בני־ברק, כפר אונו, אור־יהודה, בת־ים, גדרה, גן־יבנה א‘, ב’, באר־טוביה, מגדל־גד, באר־שבע.

מיהו המקיים רישום לפתיחת בתי־ספר במעברות?

הסמכות לביצוע הרישום היא לרשות המקומית או האזורית, אשר בתחום שיפוטה נמצאת המעברה. ולפי מיטב ידיעתנו לא נותרה עוד מעברה אשר לא הוכללה בתחום שיפוטה של אחת הרשויות המקומיות או האזוריות. יש בידינו ידיעות על הרישום שנתקיים ברובן המכריע של המעברות הללו. בשליש מהן, לערך, נפתחו מוסדות חינוך, לפי אישור אגף החינוך, עוד בקיץ תש"י. לעומת זאת, היו עוד באחדות מן המעברות, בשעת סיכום המספרים הללו, עיכובים מציאותיים: אם שהעולים עדיין לא הגיעו לעת ההיא (עין־הנציב, הר־טוב), אם שהמיבנים עוד טרם יושלמו אז.

ולא למיותר אולי יהיה להוסיף כאן הערת הסבר צדדית: שרת העבודה, בספרה בכנסת דברים כהוָיתם על דאגות החומר של המעברות, נקטה מספר כולל של 110 מעברות. שחולקו בנאומה למעברות־קליטה ולמעברות־התישבות. אני מניתי כאן¹ בסך הכל 58 מעברות, מאומצות ובלתי־מאומצות – והשאר הן 52 מעברות־ההתישבות, שנכללו בתוך 125 הישובים החקלאיים שמניתי לעיל.

המחנות

המעגל השלישי הוא מעגל המחנות, מחנות העולים, אשר עליהם נתקבל בכנסת, בערב פסח תש"י, חוק־תיקון, כי לא תחול בהם חובת רישום לארבעה זרמים, כי אם שר החינוך והתרבות הוא אשר יקבע את סדרי הלימוד שם.

בתוקף חוק־התיקון הנזכר הוצא לפועל בחדשי סיון־תמוז תש"י, רישום בעשרים וחמישה מחנות העולים, והוחל בהקמת בתי־הספר לפי השיטה של שתי מגמות, שאחת מהן דתית, באותם המחנות אשר שוכניהם הם יוצאי ארצות שונות – ואילו למחנות של עולי תימן לבד נתיחד בית־ספר אחיד דתי, אשר בפיקוחו משותפים נציגים דתיים של כל ארבעת הזרמים.

בינתיים הופיע גם כאן, במציאות החיים של “מחנות העולים”, חזיון חשוב, חיובי במהותו: בקצב במרץ הועברו יושבי המחנות מעל שולחן הסוכנות היהודית, כדי לחיות על יגיע כפיהם. מתוך 25 המחנות, אשר נעשה בהם הרישום המגמתי בסיון–תמוז תש"י, עברו 12 למצב החדש – ואלה הם: ראש־העין, בית־ליד א‘, ב’, ה‘, באר־יעקב א’, ב‘, ג’. בנימינה, נתניה, עתלית, מחנה־ישראל ותלפיות. ורק 11 נשארו קיימים בתפקידם הקודם, בתור אכסניה לעולים.

ואלו הם: עין־שמר א‘, ג; בית־ליד ג’, ד‘, ו’; פרדס־חנה א‘, ב’, ג‘, ד’; חדרה מרכז; גבעת־שאול ב'.

כדי להבדיל ביניהם הותקן לאחד־עשר שם ישן: “בתי־עולים” – ולשנים־עשר הושאל שם: “מחנות־עבודה”.

וגם במחנות נגעה בינתיים התפתחות הרשת המוניציפלית – והן רובם הוכללו, כל אחד ואחד במקומו, בתחום אחת הרשויות המקומיות אוֹ האזוריות. בעקבות העובדות הללו נתעוררו שאלות משפטיות, אשר גררו אחריהן בירור רב – והמשך הרישום במחנות נתעכב בגללו לחדשים אחדים. גורם־לואי² היה גם חופש הקיץ, אשר בא באמצע, בין הרישום לבין הביצוע.

החלטות הממשלה האחרונות מכירות, כי בכל המחנות, לרבות “מחנות־העבודה” שהזכרתי לעיל, יש לקיים את המשך הרישום לפי חוק־התיקון של ערב פסח תש“י. אמנם, אין ספק בדבר, כי הללו נכנסו לתהליך של היווּי נקודה שיכּוּנית קבועה. אך הואיל והן היו בזמן הרישום של סיון–תמוז תש”י “מחנות־עולים” – במובנו המדויק של התיקון – הרי כל עוד לא באה מטעם שר החינוך קביעה חוקית, המפקיעה אותם מחזקתם, הם עומדים בה.

הבחינה החוקית

השטף העז של מציאות העליה, הקליטה. ההתאחזות וההתישבות. השתנות צורותיה וכינוייה חייב את הממשלה לפרשנות מסוימת, מתוך זהירות רבה בגדרי החוק. אין חוקי־חיים בלי פרשנות חיה – ובלבד שתהיה אחראית, כלומר: נאמנה לרוח החוק ולכוונתו. בכנסת נשמעה טענת אחד החברים, כאילו עברה הממשלה על החוק, או נתכוונה לעבור עליו. חס ושלום! אמנם, יודע אני בחבר הכנסת, אהרן ציזלינג, בעל הטענה הזאת, כי נזדמן לו בחייו הציבוריים להיות לפעמים במצב של “עת לעשות – הפרוּ”. ואולי נחשבו לו המעשים ההם בשעתם לצדקה. כאן לא היתה הפרה כלשהי. המציאות הפרה את עצמה – ולטובה, בדרך כלל.

עיקר העיקרים בחוק לימוד חובה חינם – רצון ההורים ומשאלתם. הלבושים של החוק הם רבים אבל הנשמה אחת היא. הממשלה סבורה כי בהחלטותיה נשתמרה נשמת החוק בטהרתה. ואלוּ הן ההחלטות:

א. הרישום לקראת שנת תשי"ב יקוים השנה – כפי שהוצע מצד מועצת החינוך – בחודש אדר ב', במקום חודש ניסן.

ב. לילדים במעברות, אשר לפי הרישום יהיה רצוי להם זרם דתי, ינתן להם לקבל חינוכם בזרם הרצוי להם, גם תוך חדשי הלימוד שנשארו עוד לשנת תשי"א. 

ג. במעברות יהיה בין שני הרַשמים, הנדרשים לפי החוק, אחד דתי.

ד. במחנות – הרישום יהיה מגמתי, לפי חוק־התיקון של ערב פסח תש"י.

ה. במעברות של תימנים ובישובים של עולים דתיים יותקן – מבלי להיעגן לחודש אדר ב' – בית־ספר דתי. על ועדת שרים של שלשה – ראש הממשלה. שר החינוך והתרבות ושר דתי – מוטל לשקוד על ביצוע הדבר.

לא אתימר כי בדברים המעטים האלה מיציתי את הסוגיה העמוקה. השתדלתי, במידת יכלתי, להקל על חברי הכנסת לשוות לפניהם תמונה ברורה מגופו של ענין ומן השקלא וטריא המשפטית.

ציוד ושירות

יורשה לי, לאחר הדברים שנאמרו בשטח הרוחני, להוסיף שנים־שלושה קוים לתמונת המציאות החינוכית במחנות ובמעבדות, מצד הטיפול בציודם ובריהוטם של בתי־הספר ובפירנוּסם של הילדים בכוס חלב.

במידה שסידור הצריפים, הפַּחונים, ושירוּת הנקיון והבריאות ואספקת תקינה של מכולת, לבוש ונעל ושאר צרכי קיום וסעד משפיעים על כוחם ובריאות גופם של ילדי המעברות והוריהם ומסייעים להם לשאת בעול התורה, חייב אני לציין את הברכה המרובה, אשר הביא למעברות בכללן ריכוז הדאגה החמרית הבינמשרדית, בראשותה של שרת־העבודה. כן הנני רואה לחובתי להעלות על נס את הפעולה היפה והמסורה, אשר פעל הצבא בטיפול בנקודות המרוחקות והמבודדות ביותר, על סף החורף. אשר לחינוך – קיבל עליו הצבא, לפי הוראה מפורשת מטעם שר הבטחון, כי בשטח החינוכי לא תיעשינה במעברות, שטיפולן עליו, כל פעולות, אלא לפי הוראות מוסמכות מטעם משרד החינוך.

דאגת משרד החינוך למעברות בשטח החמרי אף היא רבת־סעיפים:

א. ריהוט בתי־הספר והגנים, שפירושו: אספקת אלפי ספסלים למיניהם. שולחנות, ארונות, לוחות וכיוצא באלה.

ב. ציוד במחברות וכלי־כתיבה.

ג. המצאת רבבות ספרי־לימוד, מפות וכו'.

כולנו יודעים בכמה יגיעה עולה, בתנאים שלנו, השגת חמרים והתקנת מלאכה בעתה – ותיתי ליה שירות זה, אשר רדף אחר המציאות במלוא כוחו ועודנו זקוק למאמץ רב כדי להדביקה.

אחד השירותים החשובים, הקיים עוד מימי הועד הלאומי, הוא שירות כוס החלב לילדי בתי־הספר. עם כניסתי לתפקידי במשרד החינוך, הוריתי להרחיב את השירות הזה ולהפנותו, בלי כל שהיה והשהיה, גם למעברות. אני סבור כי הוא עושה שליחות חשובה. במקום 90 אלף ילדים, אשר נהנו מכוס חלב זו בראשית שנת הלימודים, מספר הילדים הזוכים לה כיום הוא 150 אלף – וכל יום, לפי עדות העוסקים בדבר, מרחיב את המעגל. מספר המוסדות אשר החלב מגיע אליהם כיום הוא 778. אציין במיוחד את מכתבי התודה הנרגשים, אשר אנו מקבלים מבתי־הספר הערבים על המצאת כוס קקאו זו לילדים.

לשון ותרבות

עם כל רצוני להפנות מלכתחילה למעברות את עיקר עבודת התרבות – ובמרכזה: הנחלת הלשון והעמקת ידיעתה, באמצעי פעולה תרבותית, בקרב המבוגרים והמתבגרים – עלי להודות כי עודני בראשית הצעדים. אולם נפתחו כבר כ־400 כיתות לשיעורי־ערב בישובים החקלאיים החדשים באמצעות המועצות האזוריות ובעזרת המרכז לתרבות של הסתדרות העובדים הכללית. ב־27 ישובים חקלאיים חדשים ומעברות נפתחו מטעם לשכת הנוער באגף החינוך מועדונים לילדי בתי־הספר מכל הזרמים – ונעשות הכנות לפתיחת מועדונים בעוד 11 מקומות. המועדון מרכז את כל הילדים בשעות שלאחר הצהרים בפעולות נופש, משחקים, מלאכת־יד וכו'. מהעדר צריפים מיוחדים לעבודת התרבות ומחוסר כלי רכב, היתה פעולה רחבה תרבותית בחורף כמעט מן הנמנעות. ואני מביע ברכה מיוחדת לאלה מן המורים, המורות והגננות שלנו, העושים את עבודתם בקביעות במחנות ובמעברות ובישובים הצעירים, בין בבתי־הספר, בין בהוראה למבוגרים, בין בגנים ובמוסדות לתינוקות – פעולת תרבות ודרך־ארץ.

מפעל החינוך

מהיות זו סקירתי הראשונה בכנסת כשר החינוך והתרבות, לא אוכל לסיימה בלי להפנות רגע אחד את מבטם של חברי הכנסת – מן הקצה האחד של הבית עד קצהו השני – אל שדה החינוך בכללו, גידולו והתרחבותו. 

למטרה זו אקביל שני טורי מספרים: את אלו של חודש חשון תש“י, מול אלה של חודש חשון תשי”א – ואעשה זאת בשלוש מחלקות. שהן –

		תלמידים
	חינוך עברי	חינוך ערבי
	מוסדות מוכרים (מחוץ למחנות ולמעברות)	מוסדות פטור
תשי"א	205950	7337	24240
תש"י	162811		15617
גידול	43139		8623
גידול ב־%	26.4		55.2

ואת הגידול יש לזקוף בעיקרו על מאה הגנים לילדים הערבים, שנפתחו בינתיים. כאמור, בשטח החינוך הערבי נוספו במשר השנה יותר מחצי מספר התלמידים. כחינוך העברי – יותר מרבע, אשר עליו צריך להוסיף את ילדי המחנות והמעברות.

נקטתי בכוונה תחילה מספר יחיד זה, שגם בהיותו לבדו יש בו כדי להבליט את התעודה החינוכית הגדולה אשר לפנינו. לוּ נאמץ כוח למלאוֹתה.

שבט תשי"א.

---

על עִנְיָנֵי הַחִנּוּךְ בַּמַּחֲנוֹת וּבַמַּעְבָּרוֹת

מאת

דוד רמז

בכנסת

רבותי! העליתי מתוך הויכוח נקודות אחדות עיקריות – ועליהן אעמוד ראשונה.

א. מניעת כפיה

מאז באתי לכהן כשׂר החינוך והתרבות, מלאו אזני טענות קשות וחריפות על מעשי כפיה בעניני החינוך. יש טענות על כפיה לצד זה ויש כנגדן טענות על כפיה לצד שני – ואני מניח כי היו תקלות. מי שיאמר כי למניעת כפיה בחיי המדינה הצעירה, המקבצת גלוּיותיה לתוכה ויוצקת אך זה את יסודי היסודות של חייה, דיה הכרזה בלבד, אינו אלא מסתלק על נקלה מפתרון הבעיה החמורה. סוד הביצוע של חיי־מדינה מיוסדים על מניעת כפיה – סוד עמוק הוא. זוהי תורה גדולה, זוהי מלאכה גדולה! אולי יש צורך בחינוך כימי דור לפחות, במסגרת מדינה עצמאית ובת־חורין, כדי שיותקן בתוכנו, בכל האגפים ובכל החוגים, נוסח חיים כולל, אשר בו תהיה הכפיה מנוגדת לטבע החברה והמדינה.

וכשבא שר־הסעד לפני שולחן הועדה לבירור שאלות דתיות ולמניעת כפיה בחיי המדינה, ודרש מאת הממשלה קביעת מנגנון מסוים לבירורים, בשטח זה, נענה לו ראש הממשלה והודיע כי הולך הוא למנות אדם מיוחד, אשר יתמיד בתפקיד אחראי זה. כי בין אם הכפיה היא לשם שמים ובין אם היא לשם מטרה הפוכה. מלאכת עקירתה אינה קלה.

אבל יש ערך, רבותי המאמינים, גם לעיקרון. יש ערך גם להכרזה. ובהכרזה יש להבחין בין דיבור בעלמא. דיבור לשעתו, לבין “אני מאמין” של תנועה ישובית מדינית גדולה, בונת הארץ, תנועה כמחנה הפועלים המאוחד, תנועה אשר מעצם ראשיתה האדם ורצונו הם במרכז עולמה ואשר חרתה על דגלה: “חירות האדם – היסוד היחידי לקיום חברה אנושית צודקת”, אשר לא זזה מעמדתה זו כמלוא נימה גם “בהמיר ארץ ובמוֹט הרים” בעולם כולו והיתה נאמנה לה בכל המסות אשר עמדה בהן במערכות פנים. תנועה כזאת, רבותי, גם אם איננה נקיה פה ושם מפשעי־ביצוע, מהימנה היא ודיבורה – דיבור. ובאשר היא מהימנת אין היא נרתעת מקביעת סידורים, שמתפקידם לגדור מראש, במידת היכולת האנושית. כל דרך לכפיה.

בהחלטות הממשלה. אשר הבאתי בפתיחתי, מצאה נכונות זו של הממשלה ביטוי מלא. לפני כניסת חודש אדר ב', הוא חודש הרישום, יש בדעתי – אם עד אז אמשיך לכהן בתפקידי כשר החינוך – לכנס את זוגות הרַשמים מכל הארץ ליום אחד בירושלים, על מנת להגיד להם דבר ברור: קיימו את הרישום ואת קבלת ההצהרות בנוגע לזרם הרצוי להורים, מתוך הנחה כי אין צורך למדינה בתרמית. אלא בהרגשה שירגיש כל יהודי בלבו, כי חפשי הוא להביע את רצונו במדינתו.

היה זמן לא רחוק – ובחירות בישראל היו מרובות תקלות. הצלחנו במידה גדולה להגיע לקיום בחירות הוגנות. כך נשאף ונגיע, בעזרת מאמץ מיוחד, למדרגה גבוהה גם בשטח החינוכי. מכל מקום, זה רצוננו.

ב. הפשט הדתי בזרם העובדים

ברם, עיקר הויכוח הפעם בין הצדדים היה על ענין לידתו של הפשט הדתי בזרם החינוך של העובדים. אני רוצה להודות, רבותי, כי חביבים עלי יסורי ויכוח זה ומכאוביו. אלה הם חבלי־לידה. עשרות בתי־ספר שכבר ישנם לפשט הדתי יעידו כי אכן קם דבר חדש. דבר חדש וגדול. לא לשם התנצחות עם החזית הדתית בא הפשט הזה בזרם החינוך של העובדים, כי אם מתוך בקשת נתיב־אמת לקיבוץ גלויות. תנועת העבודה ותנועת העליה היו דבקות זו בזו כל ימי בנין הארץ. יתכן כי אנשי המרכז לחינוך בהסתדרות, בתוכם אישי הפשט הדתי, אינם משערים בעצמם מה גדול המעשה ורב (וכדי שלא תהיה לחישה באולם על עסקי “פשט”, אומר את המקור: “נהרא נהרא – ופַשטֵיה”. (לקריאות־ביניים נוספות החולקות על “פשט”): אם ישאר ויכוח זה היחידי בינינו, אסכים למתנגדים – ויהיה שלום.

אני חוזר ואומר, גדול המעשה הזה, בין אם עתידים אנו להגיע בקרוב לחינוך אחיד ובין אם החזון הזה יתמהמה. הפשט הדתי בזרם העובדים אינו עוד דליה נידחת. יש לו קרקע: אהבת ישראל של תנועת הפועלים, דבקותה ומסירת־נפשה על חזון העם וכינוסו במולדתו – ועליה עובדת ומתישבת. מצד החזית הדתית הטיפו בויכוח זה על לב יוצרי הפשט הדתי רק נטפי פקפוק וספק: לא תוכלו, לא תצליחו, לא נסמוך עליכם. באויר של מעלה, אשר אליו נגעי אמש כנפי נאומו של שר החינוך קודמי, שזר, היו הדברים מלאים תּוֹם ואוֹמן. ואילו במוחו הצלול והקר של חבר הכנסת ד. צ. פינקס, נולדה שורת שאלות נוֹקבות, כמעט קאטכיזיס שלם: מה זה בית־ספר דתי? מה זה רשם דתי? מהו זרם דתי שבזרם העובדים? אם הדברים עמוקים כל כך – מאי קא סברו אנשי־שלומנו־וריבנו בחזית הדתית, כשדרשו כי בין שני הרשמים במעברות יהיה גם רשם דתי? אולי ייטיבו הם להסביר לשואל מה זה רשם דתי, וממילא יובן גם מה זה בית־ספר דתי ומהו הפשט הדתי שבתוך זרם העובדים.

בין חברי הכנסת ישנם לאין ספק אחדים המכירים את שם ר' חיים דב משפֵיָה, אשר נפטר במושב־הזקנים בירושלים לפני מספר שנים. יוּרשה לי לעשות לקנין הבית אחת משיחותיו הנאות: “מה ראו”, אומר ר' חיים דב, “יהודים באים בימים, משופעים בתורה ובגדולה, להתכנס ולטרוח בעסק גדול בענין תינוק בן 8 ימים? אלא מאי: מנסיון הדורות למדנו, כי מן הגוזלים הרכים צומחים ועולים רוטשילדים. רוקפלרים, גבאים בצילינדרים ופרופסורים”, והיה מוסיף בלחש: “ואף – רבנים וגאונים”.

באמירת מזל־טוב לרך הנולד אני רוצה לחתום את דברי בנקודה זו. יהודים נאמנים, יראים ושלמים, חייבים לבחון מחדש את עמדתם בענין הנדון. באשר במקום הזה נקשרו יחד אהבת העבודה, אהבת הקרקע, אהבת היצירה והאחריות לקיום המדינה – על יסודות הצדק והשויון.

ג. הערעורים על החוקיות.

לשבח הויכוח הפעם בכנסת, אני רוצה להגיד כי לא נזכרה בו פעמים רבות, ואולי גם לא נזכרה כלל, טענת הפרת הסכם. לעומת זאת הקשו הרבה, גם מימין וגם משמאל, על הצד החוקי. אך מה אעשה ולדעת הממשלה ולדעתי אני בתור חבר הממשלה, כל אשר הוחלט – בגדרי החוק ולפנים מן החוק הוחלט. דברים אשר היועץ המשפטי גזר עליהם – שוּנו. ואשר נתקבל – נתקבל בישיבת הממשלה, אשר שר המשפטים השתתף בה, ובנוכחותו של היועץ המשפטי. חבר הכנסת י. הררי מתכוון להרחיב את הפירצה בחוק לימוד חובה – ולהפקיע מן השטח של תחולת החוק גם את המעברות. על כן הוא זקוק לתיקון, המבטל את הרישום הזרמי במעברות. הממשלה, המתנגדת לביטול זה, איננה זקוקה לשום תיקון בחוק. חבר הכנסת א. ציזלינג, כמידת גנרלים רבים וטובים, נלחם כאן את מלחמת העבר – ולא את מלחמת היום. הוא אמר: “הבאת לנו עבירה על החוק”, בלי שטרח לבדוק את הענין. מתוך הדרוש, הנחמד והנעים, על פשרנות ופרשנות, חטא הוא גופו באחד מת"ק של רעשנות. אם הממשלה הסכימה כי לילדים במעברות, אשר ברישום החדש יגלו הוריהם את רצונם לחנכם בחינוך “המזרחי” או בחינוך “אגודת ישראל”, תינתן היכולת לקבל את החינוך הרצוי להם גם בחדשים הנשארים של השנה הזאת – הרי אין זה חטא כלפי החוק, כי אם להיפך, הידור החוק. מתוך רצון חפשי של הממשלה. אין לחייב על כך שום רשוּת מקומית בכוח החוק, אך מותר לעשות כך מתוך הסכם ומתוך רצון. לפי החוק, מוסמך שר החינוך ומחויב לשמור על סידורים נכונים, אשר יבטיחו רישום תקין. הוא מוסמך לבטל רישום, אם יש לו יסוד להניח כי הדברים לא היו כתיקונם. סמכות זו מקנה לו, בדרך הטבע ובדרך ההגיון, גם את הרשות להבטיח מראש סדרי רישום אשר ימנעו את הצורך להיכנס בשיקולים חמורים – תמיד חמורים – של פסילת רישום אשר כבר הוצא לפועל. היועץ המשפטי הביע דעתו בפירוש לטובת ההגיון הזה. במידה שיהיה צורך בהתקנת תקנה מסוימת, הרי מוסמך שר החינוך, כמו כל שר במדינה, להתקין – לאחר התיעצות עם מועצת החינוך – תקנה נחוצה. וכך ננהג.

ד. מספרים ועובדות

לא הספיקה לי השעה לבדוק את הרשימה, אשר שר הפנים הואיל למסור לידי הבוקר על 49 ישובים דתיים שהחינוך בהם הוא חילוני. אבל שמעתי אמש שם “גלבוע” ברשימה זו – וקראתי קריאת־ביניים כעד־ראיה. אברהם הרצפלד שמע “מסילת־ציון” – ועירער בקול כעד־ראיה. נתערערה איפוא הרשימה והיא טעונה בדיקה. אבל יש רשימה שניה, שאותה אני יכול וחייב להגיה כאן, בפומבי. שר הפנים הביא לפני הכנסת את המספר “שני מחנות”, אשר כאילו רק בהם הוקמו בקיץ, אחרי הרישום, בתי־ספר מגמתיים דתיים – שנים מתוך עשרים וחמישה מחנות. אחריו חזרו על המספר הזה רבים אחרים. לפי העובדות שבאגף החינוך החשבון מסתכם אחרת: במחנות עין־שמר ובמחנה ראש־העין סודרו בתי־הספר המגמתיים לאלתר. במחנה בנימינה נפתחו כיתות דתיות מיוחדות מיד, עוד טרם ניתן לפעול בהתאם לתוצאות הרישום. במחנה פרדס־חנה א' היו רוב הנרשמים דתיים. כ־84% והוסכם לקיים רק בית־ספר דתי – וכן היה הדבר, עד הימים האחרונים ממש. גם במחנה תלפיות, ומשם הגיעו אלינו על כך תלונות קשות, מצד אלה שנרשמו למגמה השניה. גם במחנה גבעת־שאול סודרו הילדים הדתיים בבית־ספר דתי בקרבת־מקום. בבית־ליד בוצע רישום בחודש האחרון ונפתחו שם בתי־ספר של שתי המגמות, הרי איפוא הסיכום: השר שפירא נקב מספר 25 מחנות. הרי שמנה אותם לפי סימניהם הסידוריים, כלומר: עין שמר – 2 מחנות, בית־ליד – 6 מחנות, פרדס־חנה – 4 מחנות. ואם כן, הרי ב־13 מתוך 25 המחנות – ולא בשנים – הוצא הסידור לפועל לשביעת רצונה של החזית הדתית. (מר שפירא, שר הפנים: מתי זה היה?) עוּבדה!

ובסמיכות לפרשה זו של המספרים, עוד הערה אחת לענין סטטיסטיקה בכללה. שאלוני: כמה ילדים הם מחוץ לבתי־הספר? כמה ילדים הם מחוץ לגנים? כמה נערים־עובדים אינם לומדים עדיין? שאלות אלו לבשו גם צורת שאילתות ועניתי עליהן בצניעות: איני יודע. לאחר מפקד מיוחד למטרה זו – אודיע לכנסת את המספרים, לכשיסתכמו. ברם, חבר הכנסת אהרון ציזלינג לא הסתפק בתשובה זו ודרש: אם אין לך מספרים מדויקים – תן אומדנה. וכשעניתי לו כי הנני חושש להכניס את ראשי באומדנה בענין שלא חקרתיו – חזר ויעץ לי: אם אין לך אומדנה משלך – קח אומדנה משל פרופסור בקי. עניתי לו: אם ישנה לפניך אומדנה של פרופסור בקי, קח אותה מכלי ראשון! ועל זה הרעים אמש קולו בויכוח: שר החינוך משתמט מלתת מספרים. חבר וידיד ותיק ציזלינג: זוהי לשון נקיה? (אהרן ציזלינג [מפלגת הפועלים המאוחדת]: בכל זאת, על הילדים שאינם לומדים וחייבים לימוד לפי חוק החינוך – אתה אחראי). במספרים אין אני שליט. אם יש אומדן של פרופסור בקי, הרי היא לפניך כספר הפתוח. (אהרן ציזלינג: אתה אחראי לזה שארבעת אלפים ילדי עולים אינם לומדים בגן ילדים). אף על פי כן, שאלתי: “אם זו לשון נקיה?” בעינה עומדת.

אני בא לסיום הערותי. התרעמו על שקיצרתי בפתיחתי. אמת, השתדלתי להבהיר את הענין הסבוך ולא להטביעו ברוב דברים. אני הולך לקצר גם הפעם מתוך הנחה כי אחרי הרישום, באדר ב', תרצה הכנסת לשמוע סקירה על החינוך במלוא היקפו ואני אהיה נכון לעשות זאת.

אדר א' תשי"א.

---

עַל עִסְקֵי חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת

מאת

דוד רמז

במועדון המסחרי התעשיתי

תרשוני להודות לכם על ההזמנה ולהקדים מלים אחדות אישיות.

מיום בואי לארץ, זה כארבעים שנה, אהבתי ללוּש בחומר ולא ברוח. כל מעשה ממשי, אם בחרושת, אם בחקלאות, אם בימאוּת ואם באויראוּת, ואם במסחר. את המשימה החדשה, משימת החינוך והתרבות, היססתי מאד לקבל עלי, לא מפני הקלת־ראש בערכה, כי אם להיפך – בשל רום ערכה ושׂיאה.

אספר לכם שיחה מקרית בהחלט, אשר שׂח אלי לפני כמה חדשים אורח חשוב – הרב האלברשטאט מברוקלין, ניו־יורק. ערב קיץ אחד ואני עובר מיפו לתל־אביב ורואה שני יהודים לבושים שחורים, תרים למצוא מכונית. אמרתי לנהגי: עצוֹר. נכנס האחד (השני אך ליוָהו). עוד טרם הספיק האיש לפנות כה וכה, עמל להגיע לארנקו. פתאום נתן עינו בדגלון אשר על המכונית: “וואס איז דאָס פענדל?” שאל את הנהג, אשר על ידו התישב. זו מכוניתו של שׂר התחבורה – ענה הנהג. ואילו לאורח נשמע: שר התרבות. בהתפעלות עצומה הסב אלי את פניו: וַי, וַי, וַי, – הרי יש לי הכבוד לשבת במחיצתו של שר החינוך והתרבות בישראל – הזדמנות כזו! אני הרב האלברשטאט מניו־יורק – הרי בידי כבודו כל ילדי ישראל, הישיבות ותלמודי־התורה, כל הנשמה היהודית. – וַי, וַי – היודע כבודו היכן שמעתי שמו? בבית הלובּאביטשי ז"ל, בניו־יורק – סימן שאצלנו עוד רואים בו אחד “משלנו”… לא מיהרתי להעמידו על טעותו, עד שהוסיף להפליג בדברים: אמנם, יש שרים לענינים שונים, שר לפוליטיקה, שר לכספים וכו'. כאן הפסקתיו: אדוני הרב, חייב אני להוציא אותך מטעוּתך: לא במחיצת שר החינוך והתרבות נוסע כבודו, כי אם במחיצת שר התחבורה. הוא נבהל: וי, וי – הרי שצריך אני לנקוט לשון דיפלומטית ולהצטדק – ודאי: גם התחבורה ענין גדול – תחבורה – כל ישראל חברים – ועוד ועוד.

הקיצור: נבואתו של הרב האורח נתקיימה בי ומודה אני ומתוַדה, כי אימת הענין העצום של החינוך רבה עלי. בשיחתי זו לא הייתי רוצה להסתגר בתחום החינוך בלבד: יש לי צורך להגיד משהו באזניכם על עסקי התרבות בכלל. וכמובן, לא אדלג גם על המשבר בחינוך. אשׂרטט שרטוטים רהוטים אחדים על הבעיות הגדולות שלנו בתרבות ובחינוך.

הבעיה הגדולה בשדה החינוך והתרבות שלנו כיום היא – המלאכה המרובה, אשר אין אנו מספיקים לעשותה, כמו ביצור החקלאי והחרשתי, כמו בשיכון ובשאר צרכים חיוניים. אך יש הבדל יסודי לבין צרכינו במזון, בלבוש ובדירה לבין צרכינו בחינוך ובתרבות. את החסר לנו בתוצרת שלנו ובבניה מחוברת לקרקע אנו משלימים – וההכרח לא יגוּנה – בתוצרת חוץ ומחליפים ביבוא אוהלים וצריפים וכו'. אך מלמדי תינוקות ומורי עם יש למצוא רק בפנים. זה לי כשלושה חדשים כשר החינוך והתרבות. ניסיתי להגיד לאורחים אמריקאיים שביקרוני, כי ישאילו לנו קצת תלמידי־חכמים מבתי־המדרש החשובים, שיש להם שם באמריקה. הודעתי להם: אם יתעוררו לפחית מאתים צעירים וצעירות לבוא למדינת ישראל לעבודת שנתים בהוראה, במעברות ובמחנות – אהיה מוכן לשלוח אניה להביאם הנה ולהחזירם מכאן על חשבוננו, מקץ מועד התנדבותם – ופרנסתם עלינו כל ימי שהותם אתנו, אמנם לא על דרך המותרות, כי אם על דרך הצנע. לצערי. עוד לא הגיע אלי הד חוזר כלשהו להודעתי זו. באין פולין, באין ליטא ובאין ארצות בּלטיוֹת ובאין אירופה היהודית הקונטיננטלית כולה – מאין נעלה מורים נושאי־תרבות? העולם היהודי כולו, וביחוד ארצות דרום־אמריקה, דורש מורים מדריכי נוער. יש צמאון לתורה – ואיו מַרוה. ובמידה שכינסנו אלינו, אל תוך מדינת ישראל, עוד חצי מיליון יהודים מירכתי ארץ, הרי זקוקים אנו ללימוד תורה ודעת בשקידה רבה ובקצב נמרץ… כבר נשתגר בפינו המספר “אלפיים מורה” החסרים לנו – ואין אנו חשים בכל חריפותו של המצב הזה. אולי כדאי להדגיש זאת לא במספרים גדולים, כי אם דוקא במספרים צנועים מאד. כשדרושים לנו שנים־שלושה מורים – לשלוח אותם למעברה חדשה – אין למצוא אותם על נקלה.

וכאן אסור הצדה כהרף עין ואגיד מלה אחת בשבח הצבא, בתור בית־ספר גדול. האמת היא, כי אינני יודע כיצד היינו יכולים בכלל להחזיק מעמד בקיבוץ גלויות זה לולא כינס הצבא לתוכו את רבבות הבחורים הרעננים ולולא הפך להם את מועד השירות בצבא גם למועד של לימוד. שמעתם מסיפורי על הרב. כי נוהג אני להעלות למכוניתי נוֹעים ונוֹעות ביחוד לבושי־מדים. בדרך זו מקבץ אני, לעתים, מניה־וביה קיבוץ גלויות בין כתלי המכונית. אני שואלם לארץ המוצא, לתקופת השהיה בארץ, למקור ידיעת העברית, למשלח־היד של הבנים וההורים גם יחד. התשובה בפי אנשי המדים ברובם – היא: עברית קנינו לנו בצבא. נציין איפוא לשבח – ובלב מלא – את הצבא כמורה להועיל.

אבל הגילים שהם למעלה מגיל הצבא והגילים שהם למטה ממנו – הרי הם רובו של העם – והן לא קל ללמוד בתנאי המעברות וישובי העולים, אשר אינם משופעים בנוֹחויות. אמנם, יש עובדות המוכיחות רצון עז ללמוד גם בגילים הקשישים. ידעתי מפי חבר ירושלמי, אשר עשה לו קבע לבוא לאחד הישובים הקרובים ולעשות בה עבודה כמורה מתנדב. מפצירים בו לשהות אתם עוד ועוד. מעשה שבאה עם המבקשים ללמוד קריאה וכתיבה גם אשה בשנות העמידה והביאה אתה את בעלה, להמליץ עליה כי ילמדוה לפחות לחתום את שמה. רעב תרבותי מעין זה, כפי שהוא נתון לפנינו היום, הנו חזיון חדש בתוכנו, באשר הוא חל היום על כל אחד משני יהודים, הנמנים בתוך המיליון היהודי שלנו. הכרחית איפוא עבודה תרבותית גדולה. רבוֹלוּציונית. המימזָג התרבותי לא יכול הפעם להיעשות מאליו. כל עוד לא הקנינו למחצית האוכלוסין ידיעת לשון וספר, וזאת אומרת, קצת ידיעת תורה ודעת, עדיין אין עם, עדיין לא הושלמה מלאכת הקמת המדינה – ואין אנו יכולים להיעגן לתקופה ארוכה של תהליך התמזגות.

כל שנות חיי בארץ הלכתי לשיטתו של יעקב אבינו, אשר התפלל: לחם לאכול ובגד ללבוש, מתוך שהיה סבור, לפי הביאור העממי, כי קצת יי"ש יקנה בכספו הוא… אף אני הייתי כל ימי אומר: נקים לנו חקלאות, חרושת, תחבורה וכל מן דין – והתרבות תבוא מאליה. מקרקע אוכלוסין יהודים המתפרנסים בכבוד וחיים כבני־חורין יצמחו לנו משוררים, מנגנים, מציירים, אנשי עט ואנשי מחשבה. עכשיו אינני אומר זאת: יש לדאוג ללחם לאכול, לבגד ללבוש – ולספר ללמוֹד ולמוֹרה ללמד.

אתמול אחר הצהרים התקיימה בתל־אביב ישיבת חבר הרשויות המקומיות. אשר הוקדש לענין הקנית הלשון והתרבות; ראיתי כי נכונותם רבה. כי חיוּניוּת הענין ברורה. “ישוב שלנו לא יתקיים בלי לשון” – אמר האחד. “אנחנו שליש ותיקים במושבה ושני שלישים חדשים – איך נחיה בלי קליטה תרבותית?” – אמר שני. “יש לי אחת־עשרה עדות ברשות המקומית שלי ובלי עבודה תרבותית נמרצת – אנה אנו באים?” – אמר השלישי. “יש לי שאלה, איך למשוך את האנשים ללימוד אחרי יום עבודה קשה, אחרי לינה באוהל או בפחוֹן” – אמר הרביעי. ואכן, צריך להנעים את הלימוד להמונים, בעזרת כלים המושכים את הלב. לכשנַראה להם מחזה עברי טוב, מוצג בידי משחקים היודעים את מלאכתם – והיה הלימוד בדרך עונג ושעשועים. הוא הדין בקריינות טובה. הוא הדין בזמרה ובנגינה. כל זה מוכרח עכשיו להיות מוּפנה בכוח לצד המעברות והמחנות, כדי להקל על האנשים החדשים את המעבר התרבותי, לבל ישתגרו בלעז שלהם.

בענין החינוך ראיתי כי ד"ר ברוך בן־יהודה שוחח כאן אשתקד – ודבריו הוכתרו בחוזר פנימי בשם: “חינוך הזרמים”. בנעילת הויכוח בכנסת על עניני החינוך במחנות ובמעברות, אך זה לפני ימים אחדים, אמרתי: “בין אם עתידים אנו להגיע בקרוב לחינוך אחיד ובין אם החזון הזה יתמהמה”. זו לא היתה פליטת פה. רציתי להשמיע כי אין אני מן האדוקים בחינוך הזרמים. אבל עוד יותר שולל אני קנאות עיורת, נוגדת לזרמים. אין דבר אשר הועיל להעמיק בלב ציבור הפועלים את הכרת ההכרח בשמירה על הזרם החינוכי המיוחד שלהם, כמו הכפיה, אשר התמידה במשך עשר שנים, להחרמת בית־הספר של זרם העובדים בפרובינציה נידחת, הנקראת תל־אביב, וברוב של קול אחד. המרירות אשר הצבירה עובדה זו, נאומים לעשרות לא יוכלו להמתיקה. אם יש תקוה לחינוך ילדי ישראל בלי מחיצות, הרי זו עתידה לבוא רק כפי בירור של כבוד ושל אמת, בו יתאמץ כל אחד מן הצדדים לבקר את עמדתו הוא ולהגיע לעמק השוה לכולם. נתאר לנו: אין זרמים – ויש בית־ספר אחיד. כלום יהיה זה בעל צביון אחיד, על פי גזירת הרוב במדינה? לא אני ארצה בדבר הזה, לא אתם תרצו בו. נניח, כי ביום מן הימים. בעוד עשרים שנה, למשל, יהיה הרוב במדינה לפועלים, כלום יגזרו אז על בית־ספר רק בנוסח הסתדרות העובדים? יתכן כי יש חולמים על כך – אך הרוב הגדול במדינת ישראל, פועלים ולא פועלים, שולל זאת בכל כוח. בעניני רוח ונפש, בעניני אמונה ודעה, לא נשלים כי תהיה גזירה של מישהו, שכן אבדנו אז דבר יקר מאד, אבדנו את חירות הרוח. יהודים לפי תכונתם לא ישלימו בדבר זה. במעשה־העגל עמד משה ללמד על ישראל סניגוריה משונה: “כי עם קשה־עורף הוא”. וכי בגלל כך אין להעניש אותם על חטא העגל? – שואלת השיחה העממית – ומשיבה: טענתו של משה לפני הקדוש־ברוך־הוא היתה טענה של ממש – בי אדוני, אל נא תכלה אותם כרגע! אמנם, לא קלה תהיה המלאכה להכניס את ראשם בעול התורה והמצוה, אבל משיקבלון, יעבירון באש ובמים, כי עם קשה־עורף הוא. עמידה על אמונתם ועל רעיונם עד למסירת־נפש טבועה בדמם של בני העם הזה – ורק בכוח עקשנות זו הננו מסובים היום כבני־חורין, במדינת ישראל.

ובכן, לא בית־ספר גזוּר על פי טופס אחד, הטופס של הרוב במדינה. אלא מעין הפרדת הענין של הזרמים מן המפלגות; קביעת תכנית של לימודי חול, שהיא חובה מטעם המדינה על כל בתי־הספר; רשות להוספות לימודיוֹת או חינוכיות, לפי צביון המקום. המדינה לא תקבע חובת תפילה – זו היא מצוה המסורה ללב. ואם במקום מסוים ירצה חלק מן האוכלוסין בחינוך דתי והשאר לא ירצה בשום פנים בחינוך דתי – יקוימו באותו מקום שני בתי־ספר. אין לי ספק כי יהיו אז הרבה מקומות אשר ימצאו דרך משותפת. לא כל ההורים החפשיים יסרבו לשלוח את ילדם לבית־ספר בו מתפללים – לא כל ההורים החפשיים האשכנזים, ואין צריך לאמור, לא כל ההורים החפשיים מקרב עדות המזרח. אף אני הייתי שולח את הנכד שלי בלב שקט לגמרי לבית־ספר של מאמינים ומתפללים – כשיגיע תורו להיות אפיקורס, יגיע לכך בכוחותיו הרוחניים של עצמו. לי חשוב, קודם כל, לבל יהיה בּוּר.

הוה אומר: בית־ספר אחיד מן הסוג אשר תיארתי כאן, אף הוא איננו ענין פשוט. אבל בין סידור מעין זה לבין הקמת מחיצות ארציות ומסירת המפתחות למפלגות – יש מרחק. ומן הדין כי בענין זה יתנהל בירור בין יהודים בנחת. ואין מקום לכל “הבּאטאליה”, כפי שהיא סוערת. שום יהודי לא יוַתר לא על האמונה שלו ולא על החופש שלו. בגלל האבק הרב, אשר העלה הענין בחלל הציבור שלנו, אין רואים את גוף הענין כהוָייתו.

זהו, נדמה לי, מה שיכולתי אני להגיד לכם הפעם בסוגיה הזאת.

אודה לפניכם, אף אני אינני רואה עוד את הכל ברור ומבורר. כדי לפלס לנו דרך חדשה בחינוך, אנו צריכים לעשות זאת מתוך גישה יפה ומתוך לב פתוח, כי היא הענין הקדוש ביותר שיש לכל אדם, לכל אב, לכל יהודי. פוליטיקה פוליטית, השוכחת מתוך התנצחות את הענין עצמו ונעשית אמצעי למטרות אחרות – פסולה כאן בהחלט.

גם בחינוך הילדים עומדת בכל חריפותה שאלת ההיקף הכמותי, כן ירבה! מספר התלמידים שלנו השנה – למן בני חמש וכולל תלמידי בתי־ הספר התיכוניים ועד לסטודנטים במכללה ובישיבות, מצטרפים לחשבון 215 אלף. על אלה יש להוסיף עוד 25 אלף תלמידי בתי־הספר והגנים הערבים. לקראת השנה הבאה אנו עורכים לנו חשבון של 300 אלף תלמיד, כולל גם התלמידים הערבים. מדינת ישראל הטתה שכמה לשאת בעול זה – ולשאת בו ברצון. ההשקעה הפוריה ביותר בשנים אלה של קיבוץ גלויות – השקעת כלל המדינה בעסקי כלל המדינה – היא ההשקעה בחינוך ובתרבות. כי באלה סוד קיום המדינה ועיצוב מהותה. “אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד”, וחזקה עליכם, כי רצונכם לראות בבוא כל הדברים האלה למדינת ישראל.

אדר א' תשי"א. 

---

לָאֳמָנִים בְּיִשְׂרָאֵל

מאת

דוד רמז

בפתיחת תערוכת אמני ישראל במוזיאון תל־אביב

התחלה נאה, כי היא התחלה של מעשה. פתחתם את שערי התערוכה הזאת לכל אמן, אשר רצה לשלוח אליה את יצירתו, אם מן העיר ואם מן ההתישבות ואם מן המעברה. בדרך זו יצרתם איחוד כולל – והנני לברכו, כי יהיה בר־קיימא.

יש לנו כיום במדינת ישראל בעיה ציוּרית גדולה – ממזג גלויות סַסגוֹניוֹת להרמוניה של צבעים, אשר יצטרפו לדמות נאה של עם מקובץ, עתיק־צעיר. ולכם – שליחות.

בשיחתי הראשונה עם הממונים במשרד החינוך על מדורי השירה והנגינה והציור ועם אנשי המשחק הבמתי אמרתי: אל תצטמצמו עוד בתחומים שמלפני קיבוץ הגלויות, כי אם צאו ובואו אל המעברות ואל המחנות ואל ישובי העולים ותהיו שם לבני בית. למדו את הצעירים ואת הצעירות ראשית אמנות ובדרך אגב גם קצת עברית וידיעת הארץ והמעשה אשר נעשה בה עד הלום. בדרך הזאת תעשירו גם את החרט ואת המכחול שלכם – ותעשו גם שליחות גדולה, תרבותית.

אדר א' תשי"א.

---

בְּאָזְנֵי הָרַשָּׁמִים

מאת

דוד רמז

בכנס רַשמים

מורי ורעי!

עם צאת השנה הראשונה לחוק לימוד החובה ולקראת עבודת השנה הבאה, שנת תשי"ב, ראינו לכדאית קריאת פגישה זו של הרשמים למקומותיהם, כדי לקיים שיחה בצוותא על התקנת השבילים הציבוריים המוליכים את התינוק לגן ואת הילד לבית־הספר. עליכם, הרשמים, מוטלת חובת הכבוד לפקח על השבילים האלה ולסלק מהם כל מכשול. אבן הפינה לבנין החוק שלנו היא הקשבה למשאלתם של ההורים, או של המוסמכים לבוא במקומם. יתכן כי המדינה צימצמה את עצמה יותר מדי, כדי לתת לרצון ההורים הרבה מאד. אך אם נעשה כן, הרי לא נעשה אלא מנימוק אחד: כאן יש נגיעה בנפש, אשר אפילו המדינה חייבת בה בזהירות יתירה, על אחת כמה וכמה – כל חוג, או כל אדם במדינה.

שנות הילד, ביחוד שנותיו הראשונות בארץ, הן בחינת חומר היוּלי עדין, הנתון בידי החברה־המדינה, לעיצוב האדם החדש. על כן יש לדאוג מאד למלא את השנים האלה תורה ודעת, אהבה ורצון, דבקוּת בחזון עם ואדם ותחושת ערך גאולתנו אנו, העושה אותנו חטיבה עצמאית, בת־חורין, בקרב עמי עולם. על כן יש לנטוע בשנים אלה בלבבות הרכים של ילדינו חשק ליגיעה ולעבודה, אהבה ליצירה ועוז להתגוננות, אשר הם הבונים את גאולתנו והעתידים לקיימה בידינו.

בכל המגמות בחינוכנו צריך לתפוס מקום עיקרי – הספר, ספר הספרים, אשר שרשי האומה מעורים בתוכו. אין כמוהו לבשם את דמיונו של הילד העברי ואת נפשו ולרקום רקמת־חן מקשרת בינו לבין הארץ, בינו לבין העם.

המגמה החרדית והחפשית בחינוכנו אינן אש ומים: אפיקורסות לתיאבון ועבריינות להכעיס לא היו מעולם מדרכי הבניה בעם ובארץ. ומי שתמה על פֶּשֶט חרדי שהופיע בזרם החינוך של העובדים אינו אלא מעיד על עצמו, כי לא ראה מעודו קשת מלאה על כל גווניה.

המבצע החינוכי הכביר העומד לפנינו בפרק קיבוץ הגלויות – ספק אם עדיין אנו תופסים אותו למלוא היקפו ולכל עומקו ודקותו.

אם זו תהיה גישתנו למהות החינוך שלנו בכללו, הרי נבין כולנו כי אין כל הגיון ואין כל טעם להאכילנו רוֹש ולענה, טענות וערעורים שלאחר מעשה, על עסקי הרישום, כי אם יש לקיימו מראש בהידור של כבוד. אתם, הרשמים למקומותיכם, חייבים לראות את עצמכם בפעולתכם כנאמני החוק וכשליחי המדינה.

ואשר לצעדים הטכניים, הרי נתון לפניכם החוק על סעיפיו, התקנות המשלימות לחוק וההוראות לקראת שנה זו – וכל דבר מוקשה ישָאל נא ויֵעָנה.

אדר ב' תשי"א.

---

עַל עִסְקֵי חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת

מאת

דוד רמז

במועדון המסחרי התעשיתי

תרשוני להודות לכם על ההזמנה ולהקדים מלים אחדות אישיות.

מיום בואי לארץ, זה כארבעים שנה, אהבתי ללוּש בחומר ולא ברוח. כל מעשה ממשי, אם בחרושת, אם בחקלאות, אם בימאוּת ואם באויראוּת, ואם במסחר. את המשימה החדשה, משימת החינוך והתרבות, היססתי מאד לקבל עלי, לא מפני הקלת־ראש בערכה, כי אם להיפך – בשל רום ערכה ושׂיאה.

אספר לכם שיחה מקרית בהחלט, אשר שׂח אלי לפני כמה חדשים אורח חשוב – הרב האלברשטאט מברוקלין, ניו־יורק. ערב קיץ אחד ואני עובר מיפו לתל־אביב ורואה שני יהודים לבושים שחורים, תרים למצוא מכונית. אמרתי לנהגי: עצוֹר. נכנס האחד (השני אך ליוָהו). עוד טרם הספיק האיש לפנות כה וכה, עמל להגיע לארנקו. פתאום נתן עינו בדגלון אשר על המכונית: “וואס איז דאָס פענדל?” שאל את הנהג, אשר על ידו התישב. זו מכוניתו של שׂר התחבורה – ענה הנהג. ואילו לאורח נשמע: שר התרבות. בהתפעלות עצומה הסב אלי את פניו: וַי, וַי, וַי, – הרי יש לי הכבוד לשבת במחיצתו של שר החינוך והתרבות בישראל – הזדמנות כזו! אני הרב האלברשטאט מניו־יורק – הרי בידי כבודו כל ילדי ישראל, הישיבות ותלמודי־התורה, כל הנשמה היהודית. – וַי, וַי – היודע כבודו היכן שמעתי שמו? בבית הלובּאביטשי ז"ל, בניו־יורק – סימן שאצלנו עוד רואים בו אחד “משלנו”… לא מיהרתי להעמידו על טעותו, עד שהוסיף להפליג בדברים: אמנם, יש שרים לענינים שונים, שר לפוליטיקה, שר לכספים וכו'. כאן הפסקתיו: אדוני הרב, חייב אני להוציא אותך מטעוּתך: לא במחיצת שר החינוך והתרבות נוסע כבודו, כי אם במחיצת שר התחבורה. הוא נבהל: וי, וי – הרי שצריך אני לנקוט לשון דיפלומטית ולהצטדק – ודאי: גם התחבורה ענין גדול – תחבורה – כל ישראל חברים – ועוד ועוד.

הקיצור: נבואתו של הרב האורח נתקיימה בי ומודה אני ומתוַדה, כי אימת הענין העצום של החינוך רבה עלי. בשיחתי זו לא הייתי רוצה להסתגר בתחום החינוך בלבד: יש לי צורך להגיד משהו באזניכם על עסקי התרבות בכלל. וכמובן, לא אדלג גם על המשבר בחינוך. אשׂרטט שרטוטים רהוטים אחדים על הבעיות הגדולות שלנו בתרבות ובחינוך.

הבעיה הגדולה בשדה החינוך והתרבות שלנו כיום היא – המלאכה המרובה, אשר אין אנו מספיקים לעשותה, כמו ביצור החקלאי והחרשתי, כמו בשיכון ובשאר צרכים חיוניים. אך יש הבדל יסודי לבין צרכינו במזון, בלבוש ובדירה לבין צרכינו בחינוך ובתרבות. את החסר לנו בתוצרת שלנו ובבניה מחוברת לקרקע אנו משלימים – וההכרח לא יגוּנה – בתוצרת חוץ ומחליפים ביבוא אוהלים וצריפים וכו'. אך מלמדי תינוקות ומורי עם יש למצוא רק בפנים. זה לי כשלושה חדשים כשר החינוך והתרבות. ניסיתי להגיד לאורחים אמריקאיים שביקרוני, כי ישאילו לנו קצת תלמידי־חכמים מבתי־המדרש החשובים, שיש להם שם באמריקה. הודעתי להם: אם יתעוררו לפחית מאתים צעירים וצעירות לבוא למדינת ישראל לעבודת שנתים בהוראה, במעברות ובמחנות – אהיה מוכן לשלוח אניה להביאם הנה ולהחזירם מכאן על חשבוננו, מקץ מועד התנדבותם – ופרנסתם עלינו כל ימי שהותם אתנו, אמנם לא על דרך המותרות, כי אם על דרך הצנע. לצערי. עוד לא הגיע אלי הד חוזר כלשהו להודעתי זו. באין פולין, באין ליטא ובאין ארצות בּלטיוֹת ובאין אירופה היהודית הקונטיננטלית כולה – מאין נעלה מורים נושאי־תרבות? העולם היהודי כולו, וביחוד ארצות דרום־אמריקה, דורש מורים מדריכי נוער. יש צמאון לתורה – ואיו מַרוה. ובמידה שכינסנו אלינו, אל תוך מדינת ישראל, עוד חצי מיליון יהודים מירכתי ארץ, הרי זקוקים אנו ללימוד תורה ודעת בשקידה רבה ובקצב נמרץ… כבר נשתגר בפינו המספר “אלפיים מורה” החסרים לנו – ואין אנו חשים בכל חריפותו של המצב הזה. אולי כדאי להדגיש זאת לא במספרים גדולים, כי אם דוקא במספרים צנועים מאד. כשדרושים לנו שנים־שלושה מורים – לשלוח אותם למעברה חדשה – אין למצוא אותם על נקלה.

וכאן אסור הצדה כהרף עין ואגיד מלה אחת בשבח הצבא, בתור בית־ספר גדול. האמת היא, כי אינני יודע כיצד היינו יכולים בכלל להחזיק מעמד בקיבוץ גלויות זה לולא כינס הצבא לתוכו את רבבות הבחורים הרעננים ולולא הפך להם את מועד השירות בצבא גם למועד של לימוד. שמעתם מסיפורי על הרב. כי נוהג אני להעלות למכוניתי נוֹעים ונוֹעות ביחוד לבושי־מדים. בדרך זו מקבץ אני, לעתים, מניה־וביה קיבוץ גלויות בין כתלי המכונית. אני שואלם לארץ המוצא, לתקופת השהיה בארץ, למקור ידיעת העברית, למשלח־היד של הבנים וההורים גם יחד. התשובה בפי אנשי המדים ברובם – היא: עברית קנינו לנו בצבא. נציין איפוא לשבח – ובלב מלא – את הצבא כמורה להועיל.

אבל הגילים שהם למעלה מגיל הצבא והגילים שהם למטה ממנו – הרי הם רובו של העם – והן לא קל ללמוד בתנאי המעברות וישובי העולים, אשר אינם משופעים בנוֹחויות. אמנם, יש עובדות המוכיחות רצון עז ללמוד גם בגילים הקשישים. ידעתי מפי חבר ירושלמי, אשר עשה לו קבע לבוא לאחד הישובים הקרובים ולעשות בה עבודה כמורה מתנדב. מפצירים בו לשהות אתם עוד ועוד. מעשה שבאה עם המבקשים ללמוד קריאה וכתיבה גם אשה בשנות העמידה והביאה אתה את בעלה, להמליץ עליה כי ילמדוה לפחות לחתום את שמה. רעב תרבותי מעין זה, כפי שהוא נתון לפנינו היום, הנו חזיון חדש בתוכנו, באשר הוא חל היום על כל אחד משני יהודים, הנמנים בתוך המיליון היהודי שלנו. הכרחית איפוא עבודה תרבותית גדולה. רבוֹלוּציונית. המימזָג התרבותי לא יכול הפעם להיעשות מאליו. כל עוד לא הקנינו למחצית האוכלוסין ידיעת לשון וספר, וזאת אומרת, קצת ידיעת תורה ודעת, עדיין אין עם, עדיין לא הושלמה מלאכת הקמת המדינה – ואין אנו יכולים להיעגן לתקופה ארוכה של תהליך התמזגות.

כל שנות חיי בארץ הלכתי לשיטתו של יעקב אבינו, אשר התפלל: לחם לאכול ובגד ללבוש, מתוך שהיה סבור, לפי הביאור העממי, כי קצת יי"ש יקנה בכספו הוא… אף אני הייתי כל ימי אומר: נקים לנו חקלאות, חרושת, תחבורה וכל מן דין – והתרבות תבוא מאליה. מקרקע אוכלוסין יהודים המתפרנסים בכבוד וחיים כבני־חורין יצמחו לנו משוררים, מנגנים, מציירים, אנשי עט ואנשי מחשבה. עכשיו אינני אומר זאת: יש לדאוג ללחם לאכול, לבגד ללבוש – ולספר ללמוֹד ולמוֹרה ללמד.

אתמול אחר הצהרים התקיימה בתל־אביב ישיבת חבר הרשויות המקומיות. אשר הוקדש לענין הקנית הלשון והתרבות; ראיתי כי נכונותם רבה. כי חיוּניוּת הענין ברורה. “ישוב שלנו לא יתקיים בלי לשון” – אמר האחד. “אנחנו שליש ותיקים במושבה ושני שלישים חדשים – איך נחיה בלי קליטה תרבותית?” – אמר שני. “יש לי אחת־עשרה עדות ברשות המקומית שלי ובלי עבודה תרבותית נמרצת – אנה אנו באים?” – אמר השלישי. “יש לי שאלה, איך למשוך את האנשים ללימוד אחרי יום עבודה קשה, אחרי לינה באוהל או בפחוֹן” – אמר הרביעי. ואכן, צריך להנעים את הלימוד להמונים, בעזרת כלים המושכים את הלב. לכשנַראה להם מחזה עברי טוב, מוצג בידי משחקים היודעים את מלאכתם – והיה הלימוד בדרך עונג ושעשועים. הוא הדין בקריינות טובה. הוא הדין בזמרה ובנגינה. כל זה מוכרח עכשיו להיות מוּפנה בכוח לצד המעברות והמחנות, כדי להקל על האנשים החדשים את המעבר התרבותי, לבל ישתגרו בלעז שלהם.

בענין החינוך ראיתי כי ד"ר ברוך בן־יהודה שוחח כאן אשתקד – ודבריו הוכתרו בחוזר פנימי בשם: “חינוך הזרמים”. בנעילת הויכוח בכנסת על עניני החינוך במחנות ובמעברות, אך זה לפני ימים אחדים, אמרתי: “בין אם עתידים אנו להגיע בקרוב לחינוך אחיד ובין אם החזון הזה יתמהמה”. זו לא היתה פליטת פה. רציתי להשמיע כי אין אני מן האדוקים בחינוך הזרמים. אבל עוד יותר שולל אני קנאות עיורת, נוגדת לזרמים. אין דבר אשר הועיל להעמיק בלב ציבור הפועלים את הכרת ההכרח בשמירה על הזרם החינוכי המיוחד שלהם, כמו הכפיה, אשר התמידה במשך עשר שנים, להחרמת בית־הספר של זרם העובדים בפרובינציה נידחת, הנקראת תל־אביב, וברוב של קול אחד. המרירות אשר הצבירה עובדה זו, נאומים לעשרות לא יוכלו להמתיקה. אם יש תקוה לחינוך ילדי ישראל בלי מחיצות, הרי זו עתידה לבוא רק כפי בירור של כבוד ושל אמת, בו יתאמץ כל אחד מן הצדדים לבקר את עמדתו הוא ולהגיע לעמק השוה לכולם. נתאר לנו: אין זרמים – ויש בית־ספר אחיד. כלום יהיה זה בעל צביון אחיד, על פי גזירת הרוב במדינה? לא אני ארצה בדבר הזה, לא אתם תרצו בו. נניח, כי ביום מן הימים. בעוד עשרים שנה, למשל, יהיה הרוב במדינה לפועלים, כלום יגזרו אז על בית־ספר רק בנוסח הסתדרות העובדים? יתכן כי יש חולמים על כך – אך הרוב הגדול במדינת ישראל, פועלים ולא פועלים, שולל זאת בכל כוח. בעניני רוח ונפש, בעניני אמונה ודעה, לא נשלים כי תהיה גזירה של מישהו, שכן אבדנו אז דבר יקר מאד, אבדנו את חירות הרוח. יהודים לפי תכונתם לא ישלימו בדבר זה. במעשה־העגל עמד משה ללמד על ישראל סניגוריה משונה: “כי עם קשה־עורף הוא”. וכי בגלל כך אין להעניש אותם על חטא העגל? – שואלת השיחה העממית – ומשיבה: טענתו של משה לפני הקדוש־ברוך־הוא היתה טענה של ממש – בי אדוני, אל נא תכלה אותם כרגע! אמנם, לא קלה תהיה המלאכה להכניס את ראשם בעול התורה והמצוה, אבל משיקבלון, יעבירון באש ובמים, כי עם קשה־עורף הוא. עמידה על אמונתם ועל רעיונם עד למסירת־נפש טבועה בדמם של בני העם הזה – ורק בכוח עקשנות זו הננו מסובים היום כבני־חורין, במדינת ישראל.

ובכן, לא בית־ספר גזוּר על פי טופס אחד, הטופס של הרוב במדינה. אלא מעין הפרדת הענין של הזרמים מן המפלגות; קביעת תכנית של לימודי חול, שהיא חובה מטעם המדינה על כל בתי־הספר; רשות להוספות לימודיוֹת או חינוכיות, לפי צביון המקום. המדינה לא תקבע חובת תפילה – זו היא מצוה המסורה ללב. ואם במקום מסוים ירצה חלק מן האוכלוסין בחינוך דתי והשאר לא ירצה בשום פנים בחינוך דתי – יקוימו באותו מקום שני בתי־ספר. אין לי ספק כי יהיו אז הרבה מקומות אשר ימצאו דרך משותפת. לא כל ההורים החפשיים יסרבו לשלוח את ילדם לבית־ספר בו מתפללים – לא כל ההורים החפשיים האשכנזים, ואין צריך לאמור, לא כל ההורים החפשיים מקרב עדות המזרח. אף אני הייתי שולח את הנכד שלי בלב שקט לגמרי לבית־ספר של מאמינים ומתפללים – כשיגיע תורו להיות אפיקורס, יגיע לכך בכוחותיו הרוחניים של עצמו. לי חשוב, קודם כל, לבל יהיה בּוּר.

הוה אומר: בית־ספר אחיד מן הסוג אשר תיארתי כאן, אף הוא איננו ענין פשוט. אבל בין סידור מעין זה לבין הקמת מחיצות ארציות ומסירת המפתחות למפלגות – יש מרחק. ומן הדין כי בענין זה יתנהל בירור בין יהודים בנחת. ואין מקום לכל “הבּאטאליה”, כפי שהיא סוערת. שום יהודי לא יוַתר לא על האמונה שלו ולא על החופש שלו. בגלל האבק הרב, אשר העלה הענין בחלל הציבור שלנו, אין רואים את גוף הענין כהוָייתו.

זהו, נדמה לי, מה שיכולתי אני להגיד לכם הפעם בסוגיה הזאת.

אודה לפניכם, אף אני אינני רואה עוד את הכל ברור ומבורר. כדי לפלס לנו דרך חדשה בחינוך, אנו צריכים לעשות זאת מתוך גישה יפה ומתוך לב פתוח, כי היא הענין הקדוש ביותר שיש לכל אדם, לכל אב, לכל יהודי. פוליטיקה פוליטית, השוכחת מתוך התנצחות את הענין עצמו ונעשית אמצעי למטרות אחרות – פסולה כאן בהחלט.

גם בחינוך הילדים עומדת בכל חריפותה שאלת ההיקף הכמותי, כן ירבה! מספר התלמידים שלנו השנה – למן בני חמש וכולל תלמידי בתי־ הספר התיכוניים ועד לסטודנטים במכללה ובישיבות, מצטרפים לחשבון 215 אלף. על אלה יש להוסיף עוד 25 אלף תלמידי בתי־הספר והגנים הערבים. לקראת השנה הבאה אנו עורכים לנו חשבון של 300 אלף תלמיד, כולל גם התלמידים הערבים. מדינת ישראל הטתה שכמה לשאת בעול זה – ולשאת בו ברצון. ההשקעה הפוריה ביותר בשנים אלה של קיבוץ גלויות – השקעת כלל המדינה בעסקי כלל המדינה – היא ההשקעה בחינוך ובתרבות. כי באלה סוד קיום המדינה ועיצוב מהותה. “אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד”, וחזקה עליכם, כי רצונכם לראות בבוא כל הדברים האלה למדינת ישראל.

אדר א' תשי"א. 

---

מֵעֵין הַסִּכּוּם

מאת

דוד רמז

במלאות שנה לשידורי “קול ישראל לגולה”

אחים ורעים, יהודים בתפוצות!

הערב מלאה שנה ל“קול ציון לגולה” ובלב שמחה וגאוה נספר לכם, כי השנה הזאת היתה שנת המשך נועז לקיבוץ הגלויות ולהשרשת העולים לרבבותיהם – לא בתחום הערים והמושבות הנודעות, כי אם באדמות חדשות, במאות נקודות ישוביות, אשר אך זה נוסדו לתכליתן זו, כדי למלא את ארצנו לגבולותיה משק ועבודה ולקיים את הציווי: “ומילאו אה הארץ!”

אכן, שני אלה – התקבצות פזורי ישראל במולדת והשתרשותם באדמתה היו מלכתחילה עיקר תכליתה של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל. סוף מעשה במחשבה תחילה! משניצחנו במלחמה, משהכה צבא ההגנה לישראל בצבאות מדינות ערב פתחנו לרוָחה את השערים, אשר היו סגורים על מסגר ביחוד בתקופה המרה והאכזרית ביותר לעמנו, כשיהודי אירופה נאלצו להידחק חיים אל תאי המות.

בשנה הראשונה למדינת ישראל תכניתנו – יותר נכון: חלומנו – להכפיל את מספר בני ישראל במדינת ישראל במשך 4 שנים. היום הזה, מקץ פחות מ־3 שנים, אנו עדים לחזוננו כי בא והיה למציאות.

כינסנו כבר למדינת ישראל הרבה למעלה ממאה אלף יהודים מארץ פולין, כ־50 אלף יהודים מתימן, לערך 80 אלף יהודים מרומניה כ־40 אלף יהודים מבולגריה ולמעלה מ־30 אלף מתורכיה, וכמספר הזה מצפון־אפריקה (מרוקו, תוניס, אלג’יר, טאנג’יר). ובחדשים האחרונים המרצנו במיוחד את העלאת יהודי בבל על כנפי נשרים, ולילה־לילה אנו מצילים מעיראק זו אלף, אלף עולים, שדודי־כל. ובסך הכל זכינו כבר לכנס בתוך מדינת ישראל, מאז נוסדה, כדי 600 אלף יהודים, עולי 63 מדינות. לא נשארה כמעט פינה נידחת בעולם, אשר אין שמה נמצא ברשימת ארצות העליה במשך שלוש השנים הללו.

בין השנה הראשונה לחירותנו לבין השנה השלישית, קיימנו בשנה האמצעית – השניה – בחירות כלליות ובנינו את המוסד המחוקק למדינת ישראל – הכנסת – והקימונו ממשלה נבחרת וקנינו את מקומנו, כמדינה ריבונית, במשפחת האומות המאוחדות. 

נקווה ונאמין, כי הדרך לשיבת ישראל למולדתו תלך ותרחב. עד היותה פתוחה – בעולם של שלום ושל אומות מאוחדות – לכל היהודים המבקשים לשוב אל מולדתם הגאולה.

אדר ב' תשי"א.

---

בְּאָזְנֵי הָרַשָּׁמִים

מאת

דוד רמז

בכנס רַשמים

מורי ורעי!

עם צאת השנה הראשונה לחוק לימוד החובה ולקראת עבודת השנה הבאה, שנת תשי"ב, ראינו לכדאית קריאת פגישה זו של הרשמים למקומותיהם, כדי לקיים שיחה בצוותא על התקנת השבילים הציבוריים המוליכים את התינוק לגן ואת הילד לבית־הספר. עליכם, הרשמים, מוטלת חובת הכבוד לפקח על השבילים האלה ולסלק מהם כל מכשול. אבן הפינה לבנין החוק שלנו היא הקשבה למשאלתם של ההורים, או של המוסמכים לבוא במקומם. יתכן כי המדינה צימצמה את עצמה יותר מדי, כדי לתת לרצון ההורים הרבה מאד. אך אם נעשה כן, הרי לא נעשה אלא מנימוק אחד: כאן יש נגיעה בנפש, אשר אפילו המדינה חייבת בה בזהירות יתירה, על אחת כמה וכמה – כל חוג, או כל אדם במדינה.

שנות הילד, ביחוד שנותיו הראשונות בארץ, הן בחינת חומר היוּלי עדין, הנתון בידי החברה־המדינה, לעיצוב האדם החדש. על כן יש לדאוג מאד למלא את השנים האלה תורה ודעת, אהבה ורצון, דבקוּת בחזון עם ואדם ותחושת ערך גאולתנו אנו, העושה אותנו חטיבה עצמאית, בת־חורין, בקרב עמי עולם. על כן יש לנטוע בשנים אלה בלבבות הרכים של ילדינו חשק ליגיעה ולעבודה, אהבה ליצירה ועוז להתגוננות, אשר הם הבונים את גאולתנו והעתידים לקיימה בידינו.

בכל המגמות בחינוכנו צריך לתפוס מקום עיקרי – הספר, ספר הספרים, אשר שרשי האומה מעורים בתוכו. אין כמוהו לבשם את דמיונו של הילד העברי ואת נפשו ולרקום רקמת־חן מקשרת בינו לבין הארץ, בינו לבין העם.

המגמה החרדית והחפשית בחינוכנו אינן אש ומים: אפיקורסות לתיאבון ועבריינות להכעיס לא היו מעולם מדרכי הבניה בעם ובארץ. ומי שתמה על פֶּשֶט חרדי שהופיע בזרם החינוך של העובדים אינו אלא מעיד על עצמו, כי לא ראה מעודו קשת מלאה על כל גווניה.

המבצע החינוכי הכביר העומד לפנינו בפרק קיבוץ הגלויות – ספק אם עדיין אנו תופסים אותו למלוא היקפו ולכל עומקו ודקותו.

אם זו תהיה גישתנו למהות החינוך שלנו בכללו, הרי נבין כולנו כי אין כל הגיון ואין כל טעם להאכילנו רוֹש ולענה, טענות וערעורים שלאחר מעשה, על עסקי הרישום, כי אם יש לקיימו מראש בהידור של כבוד. אתם, הרשמים למקומותיכם, חייבים לראות את עצמכם בפעולתכם כנאמני החוק וכשליחי המדינה.

ואשר לצעדים הטכניים, הרי נתון לפניכם החוק על סעיפיו, התקנות המשלימות לחוק וההוראות לקראת שנה זו – וכל דבר מוקשה ישָאל נא ויֵעָנה.

אדר ב' תשי"א.

---

לָאֳמָנִים בְּיִשְׂרָאֵל

מאת

דוד רמז

בפתיחת תערוכת אמני ישראל במוזיאון תל־אביב

התחלה נאה, כי היא התחלה של מעשה. פתחתם את שערי התערוכה הזאת לכל אמן, אשר רצה לשלוח אליה את יצירתו, אם מן העיר ואם מן ההתישבות ואם מן המעברה. בדרך זו יצרתם איחוד כולל – והנני לברכו, כי יהיה בר־קיימא.

יש לנו כיום במדינת ישראל בעיה ציוּרית גדולה – ממזג גלויות סַסגוֹניוֹת להרמוניה של צבעים, אשר יצטרפו לדמות נאה של עם מקובץ, עתיק־צעיר. ולכם – שליחות.

בשיחתי הראשונה עם הממונים במשרד החינוך על מדורי השירה והנגינה והציור ועם אנשי המשחק הבמתי אמרתי: אל תצטמצמו עוד בתחומים שמלפני קיבוץ הגלויות, כי אם צאו ובואו אל המעברות ואל המחנות ואל ישובי העולים ותהיו שם לבני בית. למדו את הצעירים ואת הצעירות ראשית אמנות ובדרך אגב גם קצת עברית וידיעת הארץ והמעשה אשר נעשה בה עד הלום. בדרך הזאת תעשירו גם את החרט ואת המכחול שלכם – ותעשו גם שליחות גדולה, תרבותית.

אדר א' תשי"א.

---

עַל הַחִנּוּךְ הַחַקְלָאִי

מאת

דוד רמז

בכינוס לחינוך חקלאי במדרשה החקלאית

צר לי מאד, כי לא יכולתי להיות נוכח כל השעות של הכינוס. הייתי רוצה לשמוע וללמוד הרבה יותר מאשר הספקתי בשעה האחרונה בהקשיבי לדבריהם של החברה עדה מימון ושל החבר אריגי ושל יוסף שפירא.

ובדבר התביעות שהופנו כאן אלינו להרחבת החינוך החקלאי יש לי, קודם כל, תשובה קצרה: אני מסכים. ולאחר שאני מסכים, רצוני להגיד כי לרבים מאתנו, ולי בתוכם, דרוש כוח־דמיון רב כדי לתפוש את כל היקף המשא שנפל עלינו בשנים אלו. מבחינת חינוך חקלאי, הייתי רוצה, קודם כל, לתת חינוך לאלה היושבים על האדמה, לאלה שמילאו את הארץ. מדי עברי בארץ ומדי ראותי הטורים הארוכים של הבתים ואת אורותיהם בלילה – לבי מתמלא הערצה. עברתי במקומות האלה עשרות אחדות של שנים – ואני רואה שמילאו את הארץ! הייתי רוצה איפוא שינתן חינוך לילדים היושבים במקומות החדשים האלה, מקומות שאינם לא עיר ואפילו לא מושבה ותיקה, כי אם ריכוזים חדשים. והרי הילדים כאן שרויים עוד בחוסר כל: לא מורה כהלכה (לא לחקלאות; לאלף־בית!), לא ספר, לא ספר תנ"ך ולא ספר לימוד של חול. במידה גדולה אין עוד לא ספסל ולא כסא, לא לוח ולא מחברת ולא עיפרון. תיאור זה איננו מוגזם. זהו המצב הקיים בחלק גדול מן הריכוזים החדשים.

והיות ואנו מוסיפים עליהם – וכן ירבו! – הרי צריך לרדוף אחרי המציאות הזאת ולהדביקה. זה כששה חדשים אשר אני עושה רק דבר אחד: אני מנסה לרדוף אחרי המציאות הזאת, שהיא מבורכת, והייתי רוצה להדביקה, לו רק מבחינת הדברים ההכרחיים הראשונים. אילו הצלחתי לבצע זאת, הייתי סבור שמילאתי את חובתי. 

היות וחברה עדה הקפידה להגיד דוקא בלע"ז “מיניסטרים”, אני רוצה להגיד לה, כי לא המיניסטרים הם הנתבעים, אלא המדינה. כי מה יעשה המיניסטר כשהמדינה קובעת לו תקציב “כדאֶשתקד'” – ויהודים הוסיפו לו? והלא דוקא אשתקד היה המצב בכל רע, ואי אפשר בשום פנים להשלים עם המצב של אשתקד! ואני מדבר רק על דברים שבלעדיהם אי אפשר, שבלעדיהם אין לנו רשות לשבת בבית הזה. ובכן, בעלת הדברים היא – המדינה. ואם כך – אין כמעט הבדל אם הצינור הוא המשרד החקלאי או משרד החינוך. אין כל הבדל. ואני מודה: אין לי יצר “אימפּריאליסטי”, כי דוקא משרד החינוך ימלא את הצורך הזה. ודאי: אילו עיינות ומקוה־ישראל והמדרשה החקלאית וחַוַת רחל ינאית היו יצירות המשרד לחינוך – וצרכיהן עליו – הייתי חושב זאת לתפארת למשרד. אבל גם אם יקום הדבר במסגרת המשרד לחקלאות, אברך – כשר החינוך – על הדברים.

המדינה, בשנים אלו, צרכיה מרובים, ואני מפחד להגיע גם לסיפא דקרא: “ודעתם קצרה”. נדמה לי כי נתקיימו בנו שני הדברים גם יחד. מכל מקום, כאחד מחברי הממשלה, נראה לי כי אין אנו מאַזנים יפה את סיפוק הצרכים שלנו עם סיפוק ההכרחיוֹת לסוגיהן השונים.

אנו מוציאים, לדעתי, יותר מדי כסף מסביב לענינים ופחות מדי – לענינים עצמם. זוהי אחת מנקודות־הביקורת שיש לי עלינו, על עצמנו. נראה לי שלוּ היינו מסובבים את הענין בפחות משרדיות והיינו עושים את הדברים ביתר פשטות, בפחות תזכירים ואַנקיטוֹת – כשם שהיינו עושים אותם פעם – היינו משיגים יותר.

חוששני כי בקרב המדינה נסתבך משהו מעודף של משרדיות. הייתי מוכן ללכת ברצון עם כל כינוס, אשר היה נוטה לדרוש מעצמנו (ואנו הננו, בכל זאת, הגורם החשוב במדינה הזאת!) להעביר קצת תחת שבט הביקורת את הריבוי העצום של גינוּנים משרדיים: חדרים, טלפונים, מזכירים ומזכירי־מזכירים.

אני גם רוצה להאמין כי עתידים אנו למצוא דרך לפשט קצת את העשיה שלנו במדינה ולבצע בדרך קצרה יותר את הדברים הקשים המוטלים עלינו, שהם באמת קשים.

ואגיד עוד משהו. אשר לא הייתי רוצה כי תפרשוהו כרצון להעתיק מכתף לכתף, אין זו מידתי. יש כמה דברים אשר המדינה חוסכת עכשיו להסתדרות, יכולה לחסוך להסתדרות, גם חוסכת. הנה שמענו לא מכבר, כי הועד הפועל של ההסתדרות חיסל את קרן חוסר־העבודה. הייתי ביוזמי הקרן הזאת ואני יודע כי זאת היתה בשעתה קרן־הצלה, כאשר היינו רק הסתדרות ורק ישוב והיו לנו אלפי מחוסרי־עבודה, ולא היתה כל מסגרת אחרת לדאוג להם. וכשיצרנו אז, ב־1936, את קרן חוסר־העבודה – היתה זו לברכה רבה. והנה עכשיו המדינה, בכל זאת, מזילה עשרות מיליונים לירות לתעסוקה והיא יוצרת נפלאות בשטח זה. כל הכבישים הללו, וכל הבניה העצומה הזאת – הרי הם: תעסוקה. ולנוכח המדיניות הזו – קרן חוסר־העבודה אולי לא יכלה כבר למלא תפקיד רב.

וגם זאת: הרי הולכים אנו לעשות במדינה התחלה של ביטוח כולל, למחלה וליתמוּת ולאַלמנוּת ולנכות ולכיוצא באלה. כל אלה היו ענפי פעולתה של הקרן לחוסר־עבודה. וגם בענין קופת־חולים מסייעת כבר המדינה עכשיו לא מעט ובודאי תוכל ותוסיף במשך הזמן להגדיל את חלקה.

והנה יש דבר אחד, אשר לפי שעה, ואולי גם לתמיד, חייב ציבור הפועלים לא להרפות ממנו ולהשקיע בו יותר מאשר השקיע בטרם מדינה ובטרם קיבוץ גלויות – החינוך לחקלאות, החינוך החלוצי המובהק! היש עוד דבר אשר כל כך יהיה חשוב לציבור הפועלים ולהסתדרות לאחוז בו? וכמה חשוב למדינה כי יימצא בתוכה גורם – נוסף – אשר הענין הזה יהיה אחד הענינים הראשיים בפעולתו!

על כן אני אומר: המדינה היום מותחת את כוחותיה עד הקצה. המאמץ שלה הוא בדרך כלל מאמץ עצום. אם הוספנו כבר משפחה יהודית על כל משפחה ותיקה, הרי זה מאמץ כביר; עם כל העזרה שאנו מקבלים מהחוץ ועם כל התקוה לקבל עזרה גדולה יותר, הרי זה מעשה אשר לא היה דוגמתו ואין לחשוב כי יהיה בעולם דוגמתו – שלמדינה בת־יומה של 600,000 יהודים ייכנסו במשך שנתים וחצי עוד 600,000 יהודים! זאת מתיחת כוחות רבה לאין שיעור, ועל כן היה חשוב מאד כי ציבור הפועלים, אשר השתחרר מדאגה לחוסר־עבודה, – ועניני בריאות ונכות ומחלה הולכים להיות גם הם במידה גדלה והולכת על המדינה – יקדיש כוח רב לענין החינוך לחקלאות.

אני יודע כי גם ההסתדרות היא רבת צרכים וגם היא עמוסה, וגם חייה אינם קלים. ואף אני, כשאדבר על הקנית הלשון, למשל, לא אוכל לשחרר את ההסתדרות מן הדאגה הזאת – והיא גם לא תוכל להשתחרר ממנה, כי להסתדרות נחוצים חברים אשר תוכל לדבר אליהם. אם היא לא תוכל לדבר אל החבר – אבד סיכויה. ואף על פי כן נראה לי, כי בנקודה הזאת, בהפנית מרץ ההסתדרות למפעלי החינוך החקלאי – יכול וצריך הכינוס הזה למלא תפקיד. לא בלי המדינה; עם המדינה, וברצינות!

ועוד מלים אחדות בשטח החינוך. אני שר חינוך צעיר ועדיין אינני שליט בכל מלוא השדה. ברם, אל נשכח כי יחד עם קיבוץ הגלויות החלטנו על חינוך חובה חינם. והרי דבר זה נותן לאדם העובד תוספת חשובה מאד למשכורתו! הטלנו עלינו את הענין הזה בשנה השניה לקיום המדינה, ואנו צריכים למלאותו בשעה שהנוער שלנו נמצא בצבא. גומרי בתי־ספר תיכוניים, רובם ככולם, הם בגיל שמונה־עשרה, בגיל הצבא. הם נלקחים לצבא. מהם רבים עושים שם עבודה חשובה של השכלה ותרבות וחינוך והנחלת הלשון – וגם עושים לבטחון. גם הנוער הבא אלינו בגיל זה מן הגולה – אף הוא הלך לצבא. ואנו עומדים לא רק בפני שאלה של כסף, של בנינים, של כלים, כי אם בפני שאלה מסוג אחר לגמרי: מהיכן נקח מורים?

ועדיין אין אני רואה פתרון. אני מחפש אותו, אבל עוד לא מצאתיו. כמובן, אנו יכולים לחכות שלוש שנים, עד אשר אנשים יצאו מהצבא – אבל מה נעשה במשך שתים־שלוש השנים הללו? מאין נקח מורים ומורות?

באלף דרכים אנו הולכים להכשיר מורים ומורות וגננות – הכשרה מהירה. אנו חושבים עכשיו על תכנית גדולה של הכשרת־קיץ, לנסות לרכז גילים קשישים, לתת להם הקלות שונות, על מנת שיוכלו ללכת להכשרה ואחר כך – להוראה. לא בערים ובמושבות, כי אם במקומות החדשים. ומבחינה זו יש לי איזו תביעה שכנגד. לא סיפרתי זאת רק כדי להשיח את הדאגה. לי לא ברור, שאין למצוא בישובים הקיימים שלנו, בהסתדרות (נכניס בזה גם את חברינו העובדים בפקידות וגם את הפועלים בבתי־חרושת) אלף בחורים ובחורות שהיו יכולים לשתי השנים האלו, או לפחות לשנה אחת, לתת לנו כתף בשטח ההוראה. אני יודע כי אין אתנו הולכי־בטל, אבל אם הגיעו הדברים לידי כך שיש לנו קיבוץ גלויות, יש לנו חוק לימוד חובה חינם (ואף אלמלא היה לנו חוק זה, היה לנו הכרח לא להשאיר את הילדים בטלים: שנה אבודה לרבבות הילדים האלה – הרי תתנקם בנו שנים רבות!), אם באו הדברים עד הלום ואנו איננו יכולים להחליש את כוחות הבטחון שלנו, ואנו מוכרחים לקיים את הצבא כמתכונתו, האין למצוא במחננו אלף קשישים, אשר יבואו לעזרה בשטח ההוראה? אני מדבר על לימוד אלף־בית, על לימוד ראשית קריאה בספר, על משהו ידיעת הארץ, על משהו שיחה, על משהו חינוך, להיעקר נדבה לשנה אחת ולתת את השנה הזאת ממש לתורה.

אני מפנה תשומת־לב המכונסים כאן לצורך הבוער הזה. הייתי רוצה כי יקום חיל של אלף מורים, מתוך הישובים שלנו בעיקר, גם מתוך בית־ החרושת ומתוך הפקידות, ושילכו לעשות במעברות ובמחנות ובישובי העולים את השנה הזאת. הייתי רואה בדבר הזה לא רק ענין של לימוד ותורה, אשר הוא ענין גדול, כי אם גם צעד חשוב – אולי מכריע – לקראת אותה המטרה, אשר אנו שואפים להשיגה בחינוך לחקלאות. רצוננו לחבב על הילד, לחבב על הנער, על הנערה, את עבודת השדה, את חיי העבודה. זאת באמת אין לעשות על ידי “געדוּנגענע קדיש’ים”. אילו הגדוד הזה של אלף איש ואשה היה הולך למקומות אלה – הריני בטוח כי הוא היה מחנך לחקלאות. בעצם מציאותו ובעצם עבודתו בתוך הציבור הזה היה מחנך. וקשה לי להבין: האומנם כל כך דלוֹנוּ, לבלי יוכל קום חיל כזה של אלף איש ללכת לאותם 500 המקומות החדשים. שנים למקום?

הרבה שנים חיכינו: מי יתן לנו עם, עם כמו שנאמר: המוני אנשים, אשר בפעולה תרבותית־חינוכית נוכל להעלותם, להתעלות אתם, להתקשר אתם ולהתמזג אתם! וכאשר זה בא – אנו כאילו משותקים. אנו יושבים כל אחד בפינתו, במקומו. העם ישנו – אבל המעשה איננו.

ואם לא תבוא עזרה כזאת מן הצד שלנו, מהתנועה, מעובדי התנועה – כיצד נמלא את חובתנו, כיצד נקיים: “הבאים יַשרֵש יעקב, יציץ ופרח ישראל – ומלאו פני תבל תנובה”.

ניסן תשי"א. 

---

הַחִנּוּךְ וְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת

מאת

דוד רמז

בכנס מורים בירושלים

בעוד כחודש ימים תמלאנה שלוש שנים למדינת ישראל – וכמעט שהתרגלנו כבר לא לנס של מדינת ישראל, כי אם גם לנס של קיבוץ גלויות.

חלומנו, עם יסוד המדינה, היה להכפיל את הישוב העברי בארצנו במשך 4 שנים – והנה היה החלום הזה לממשות במשך פחות משלוש שנים וכבר אנו רואים בעיני בשר את העליה של שנות המדינה משתווה למספרנו בארץ ביום הקמתה.

בחיי עם, כבחיי יחיד, לא כל השנים שוות. מידת הזמן היא מידת התנועה אשר חלה בו. אם נשוה, מבחינה זו, את שלוש שנות מדינת ישראל לשלושים שנות המנדט – 1918–1948 – ואם אפילו נתעלם מהעובדה כי הצהרת בלפור מצאה כבר בארץ־ישראל כ־60 אלף יהודים, הרי ברור כי בקצב שנות המנדט חיינו כבר שלושים שנה, כלומר: חיינו כל שנה עשר שנים!

במלים אחרות: כדי להדביק את קיבוץ הגלויות, עלינו לעשות בשנה אחת מעשה של עשר שנים קודמות.

גם בחינוך אינני רואה את מרכז הכובד בחוק, אלא בחובה, בצורך, בהכרח להדביק את העליה החיה.

בשנת 1950 היו במדינת ישראל בני גיל 14 שלושים אחוזים. זאת אומרת, התפקיד של החינוך איננו קטן, גם אילו היו כל הילדים נולדים לאבות יודעי עברית ומדברים עברית ומעורים בתרבות העברית.

יש להודות לעצמנו, כי בשלושה־ארבעה דברים עשה הישוב התחלות גדולות, בבנותו את המוסד בכוחות חלוציים נאמנים:

א. בהגנה, ב. בחקלאות, ג. בחינוך, ד. בהחיאַת הלשון.

הנצחון במלחמה על צבאות המדינות, הסובבות אותנו בשלושה עברים, לא יכול היה לבוא בשום פנים, אילמלא קדמו שנות השמירה וההגנה החלוצית.

ואילמלא החקלאות העובדת לא היינו יכולים להשריש את רבבות הבאים, בלי נסיון של עבודת אדמה ושל עבודה בכלל.

בחינוך הילדים גבר הישוב על מעצורי לשון ועל נטיות לחינוך בשפות זרות: צרפתית, גרמנית, איטלקית, אנגלית ועוד. ולפיכך יש לנו יסוד לקוות, כי גם בעלית קיבוץ הגלויות יקוים הפסוק: “מפי עוללים ויונקים יסדת עוז”.

ואשר עשו מחיי הלשון – הבלשנים, המורים והפועלים המתישבים – הוא העמוד התיכון לגאולתנו מבליל שפות ולשונות ולהיתוּכנו לעם אחד.

אם נגש מקרוב לענין החינוך נראה שלושה אָפקי פעולה עיקריים לפנינו:

א. גן־הילדים, ב. בית־הספר, ג. בתי־הספר לנערים אשר בילדותם הופנו למלאכה, מחמת עוני ודחקות, והם חסרים את חוק הלימוד היסודי.

לימוד החובה, או נכון יותר: חובת הלימוד, פועלת כבר בכל שלושת האפקים האלה: בגן־הילדים – מגיל 5, בבית־הספר – עד גיל 14־15, נערים עובדים חייבים למלא את חסרונם – עד גיל 18.

הצרכים הבוערים הם: דירה, ריהוט וציוד, ספרים ומכשירי־כתיבה – ועל כולם: מורים ומורות!

היש בקיפולי קיבוץ גלויות חומר המוכשר לקבל לידיו מלאכת הוראה במחנות ובריכוזי העולים הנשארים, לאחר שניתנה לו במשך הקיץ הזה הזדמנות להתכונן ולהשתלם, הן בידיעת הלשון והן בלימודים אחרים?

ראיתי במחנה אחד, על יד קרית־מוצקין. בסביבת חיפה, כיתת אנשים מעולי עיראק, שוקדים על הכשרתם כדי להמשיך במדינת ישראל במלאכת ההוראה, אשר היא היתה מקצועם, ברובּם הגדול, גם בעיראק. לנו דרושים כמועמדים להכשרה כזו לא פחות מאלפיים איש ואשה – ועוד הקיץ.

זוהי, אליבא דאמת, שאלת השאלות לגבי גורל חינוך ילדי העולים בשנת הלימודים הבאה.

סיכומי שנת החינוך, תשי"א, הם כאלה:

בית־הספר היסודי העממי, מחוץ לבתי־ספר תיכוניים, מקצועיים וגבוהים, כלל בשנה זו מאה וחמישים אלף, בתוך זה ארבעים אלף ילדי עולים. גן־הילדים כלל כחמישים אלף. בתוך זה כעשרים אלף ילדי עולים. בסך הכל איפוא כמאתים אלף. כן ירבו! יש להוסיף על המספרים האלה עוד עשרים וחמשת אלפים – ילדי הערבים.

כמה מורים ומורות וגננות נושאים בשנה זו בעול החינוך? למעלה מאחד־עשר אלף.

אבל חינוך הילדים מהווה את מרכז הענין, המוקף בעיה ניספת: בעית הנחלת הלשון לכל העם. המיזוג התרבותי הגדול הנדרש מחייב תנופה גדולה של עבודת לימוד והנחלה באלף דרכים, למען הקל על האבות ועל האמהות ועל הקשישים בכלל את ההשתרשות בקרקע הלשון והתרבות של המדינה.

יודעים אנו את היסורים של אנשים באים בימים, כשגורלם מטיל עליהם רכישת לשון חדשה והתאקלמות בתנאי חיים חדשים מעיקרם. אנחנו פגשנו לא מעט בני דור ראשון להגירה לאמריקה, או לדרום־אפריקה וכיוצא בהן, אשר גם לאחר עשרים ושלושים שנות ישיבה בארץ החדשה לא הצליחו לסגל להם כראוי את הלשון החדשה. לא יתכן כי נתן לדברים להתגלגל כך, כי קיבוץ הגלויות יהיה במולדת זמן רב נטוּל לשון ויתפרנס מיניקה דלה מעתוני לעז ושרידי תרבות של מנַדיהם, רודפיהם, צורריהם ומשעבּדיהם.

בלי ממזג לשוני ותרבותי עדיין אין עם! ובלי עם – גם בטחון המדינה אין לו על מי להישען.

סַלוֹנוּ דרך חדשה ללימוד עברית למשכילים. יש הצלחה רבה באוּלפנים המיועדים למשכילים. נכפיל את האולפנים האלה וּנשלש אותם, אך יש צורך גם בהרחבת דרך הקליטה הלשונית התרבותית להמונים כולם.

לעזרה – ולעזרה גדולה – קרואים האמנים: אנשי הבמה והמחזה, אנשי הקריינוּת הטובה, אמני הזמרה והשירה, גם אמני הנגינה והציור. יש לבקש ולמצוא נסיבות חדשות כדי להקנות בעזרת צלילי השיר והמשחק, בבת אחת, לאוכלוסיה של עולים, את הרגשת רוח השפה ולעורר בלבם חיבה לצלילה ורצון לסגל להם את הדיבור והקריאה במאמץ גדול. ישנם סימנים כי אין זו מליצה ריקה: זה יתכן – כי הדבר תלוי בפעולה.

ניסן תשי"א.

---

עִם הַנֹּעַר הָעוֹלֶה

מאת

דוד רמז

בעצרת יום הילד היהודי בירושלים

נוער יקר, אחים ורעים!

לא באתי להוסיף נאום על עלית הנוער; רצוני לספר משהו. דוקא בימים האחרונים נזדמן לי ללמוד משהו, מעין עדות חיה, בתחום עלית הנוער, בדרך הליכתי מירושלים לתל־אביב. היום נטה לערוב ובמקום המיועד לעמידת הממתינים לנס של כלי־רכב – שהייתי קורא להם “נוֹעים ונוֹעוֹת” – ראיתי עלם אחד רך, יפה־פנים, עומד בצניעות רבה, גם אינו מעיז להושיט יד, ושני צרורות, לא מזוָדות מבריקות, משני עבריו. אם כי היו הממתינים גם במדים, העליתי את העלם הזה. והנה סיפור:

הוא בא מאחת הישיבות בירושלים. למד שנתים וחצי. כיום בן שבע־עשרה, עוד לו שנה עד לשירות הצבא.

– ולאן אתה הולך? – הוא הולך לאחד הקיבוצים בפרוזדור ירושלים להמשיך בעבודת ההכשרה שהתחיל בה. הוא מקווה שיינתן לו להמשיך במשק עד לשירות בצבא. יליד פולין; בן 8 היה כשלוקחו הוריו למקום אשר ממנו לא שבו. הוא ברח לשדה, ניצל, אבל גם הוא נתגלגל כעבור זמן מסוים למחנה, לאחד המחנות, ולא הספיקו לאבדוֹ, עד שבאה מפלת הצורר והוא הוכנס לבית־יתומים. כעבור זמן־מה בא אחד הגואלים, שהם רבים, וזכות כולם היא הזכות הזאת, ולא אזכיר את שמו, וגאל אותו מבית־היתומים והביא אותו לארץ רומניה. מארץ רומניה הוליך אותו גורלו להולנד.

– ואיך עלית לארץ־ישראל? – התשובה היתה קצרה מאד: – בעלית הנוער.

והנה נתמלאתי חיבה למפעל שהיתה לו הזכות להציל את העלם האחד הזה. עלם זה הריהו מן אותם אלפים ורבבות נערים ונערות שהועלו לארץ. ואני יכול להגיד בפה מלא: תוספת יקרה היא לעבודתה הברוכה של “הדסה”, הפעולה בעלית הנוער!

ניסן תשי"א. 

---

יוֹסֵף־חַיִּים וְחַיִּים־נַחְמָן

מאת

דוד רמז

לימי הזכרון

יש מקור אחד עמוק, ממנו ינקו שניהם יניקה בלתי־נשכחת. מהו המקור הזה? הדלות. שניהם – ילדי עניים, ילדים לבתים אשר הדלוּת הישראלית המדולדלת שמה עליהם מצור:

"בַּעֲשׂוֹת אָבִי חֹל אֶת שַׁבַּתּוֹ מֵעֹנִי:

מְחֻסָּר הַשֻׁלְחָן יֵין קִדּוּשׁ גַּם־חַלּוֹת;

הַמְּנוֹרוֹת חֲבוּלוֹת, בִּמְקוֹמָן עֲשֵׁנִים

מְעוּכִים בַּטִּיט נֵרוֹת רָזִים אֲחָדִים

מַרְקִידֵי הַכְּתָלִים; וְשִׁבְעָה יְלָדִים

כֻּלָּמוֹ רְעֵבִים וּקְצָתָם יְשֵׁנִים,

יָסֹבוּ הַשֻׁלְחָן; אִמֵנוּ עֲגוּמָה

לְקוֹל תִּתָּם שָׁלוֹם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת;

וּכְאָשֵׁם עַל־חֶטְאוֹ, עָנִי וּנְכֵה־רוּחַ,

בּוֹצֵעַ אָבִינוּ בְּסַכִּין פְּגוּמָה

עַל פַּת לֶחֶם שָׁחוֹר וּזְנַב דָּג מָלוּחַ –

עוֹדֶנּוּ לוֹעֲסִים וּבְטֶרֶם תִּכָּרֵת

הַפְּרוּסָה הַטְּבוּלָה בְּמֶלַח מִפִּינוּ,

הַפְּרוּסָה הַחֲמוּצָה, הַפְּגוּמָה, הַתְּפֵלָה,

נְעַלְּעֶנָּה בִּדְמָעוֹת כַּעֲלוּבִים וּגְזוּלִים,

וּזְמִירוֹת נַעֲנֶה בְּקוֹל אַחֲרֵי אָבִינוּ

מִבֶּטֶן הוֹמִיָּה, מִלְּבָבוֹת חֲלוּלִים –

אָז נִטְפַּל הַצְּרָצַר גַּם־הוּא לַמַּקְהֵלָה."

דבקותו של חיים־נחמן בשרשי מעשיהם של החלוצים בארץ־ישראל באה כתשובה לדלוּת ישראלית זו, דלות אורירית, נטולה מן הקרקע, חדלת־כּל. תשובת המשקל של יוסף־חיים לדלות זו – הזדהות עם נושאי הסבל, טעימת כל טעמי העוני ומיצוי כל עסיסיו וחתירה נאמנה, מתוך פשטות שבפשטות, לתיקון חיי היהודים ולתיקון סדר עולם שטוּתי זה:

"הלא כן הוא הדבר, אחא. הלא יתירות הן הטענות הארוכות. קשים באופן מוזר ובלתי מובנים באופן מוזר, לחלוטין בלתי מובנים (ירוֹק על הפוזיטיביסטים, ההיסטוריקים והאֶקונומיסטים, אחא שלי!) הם חיי האדם על פני האדמות. באמנה, אינני יכול לזוז מנקודה זו. ברם, לית ברירה, אם רק רוצה אני לכתוב לך: מוכרח אני לזוז קצת להלן ולהוסיף, שאיך שלא יהיו קשים חיי האדם, האדם בתור בן־איש, ילוד־אשה, הרבה מרירות מתוַספת לקושי זה, שהוא נצמד אל התנאים השטוּתיים של העשירות העניה השוררת בעולם, אל ההכרח ליגע יגיעת הסוס במחנק־האויר של בית־הזיעה בעד לחם ומי־נזיד־עדשים – וגם זה לרכוש לו רק מזמן לזמן! קיצור הדברים, מתקשה ההויה, יקירי, כשעוד אין בה לפחות מעט חופש יחוסי, מעם ששון בטחה, מעט גיל רעננות וריח שדה, אשר בירכוֹ אלהים.

השליך הס! לא טוב לכל. אולם רע מזה לזה האינטליגנטי במקצת. לזה האיסטניסי פורתא, לזה בעל הבחינה של “יוסף דעת”. ומר מזה כשהדחקות החמרית, השטוּתית, גדר לך… כשהעניות והדלות הפשוטה כפויה על כולך. ומה אם בנוסף לזה הנך גם יהודי? יהודי… יהודי. הוי! בריה זו, הטובעת ברוֹק, ולדמה אין אפילו ערכו של רוק; בריה שהנה לחרפה ולמשא על כל וקודם כל – על עצמה; בריה, הנטפלת לרצונה ובעל כרחה בכל מקום – ובכל מקום צורת “חוזק” לה; בריה שאינה יוצרת מעולם את הצריך לה לעצמה ואינה נהנית לעולם מפירות עבודותיה. בריה, שכל מקום ומקום גלוּת לה ושאין לה לא רצון, לא אֱיָל ולא תקוה לבוא אל מקום אשר לא גולה יהיה. בריה שאין לה שפה משלה ולה, שאין לה חיק טבע ונאות שדה קרובים לה, שאין לה כתבים גדולים מאחים גדולי רוח ואין לבות חמים מאחיות יפות מראה; בריה שאין לה לא שמַיא ולא אַרעא, שאין לה כלום, כלום, בהחלט לא מאומה, במה לחיות, בהחלט, לא פינה לך לברוח".

(הקדמה, כרך ו')

פירושו זה של יוסף־חיים לדיבורו השירי של חיים־נחמן:

“אָבִי – גָּלוּת מָרָה, אִמִּי – דַּלּוּת שְׁחוֹרָה”. (כוכב נדח)

ראוי הוא להיקרא שוב דוקא בימים אלה, כדי לחוש בכל מתקוֹ את האושר כי נחלצנו – ותהיינה הסכנות בדרכנו אשר תהיינה – מהיות עוד דוגמה לתיאור זה.

יוסף־חיים, הצולל בחשכת תהום רבה, היה ער ורגיש לכל זיע שירי של חיים־נחמן, משל אמודאי זה השרוי במעמקי ים – וחבל חייו הופקד בידי הלה, הנאמן, העומד באוֹר. 

ואולי הופקד החבל בידי שנַים, שהם אחד: חיים־נחמן מעבר מזה – והשיירה, זו שהפליגה אל המעשה הפשוט, הגדול והממשי, מעבר מזה. על כן, כשנעדר טרומפלדור מן השיירה, הורעשו כל מיתרי־לבו של יוסף־חיים – והוא אשר קרא עליו: “אשרי מי שעמד בד' אמותיו”. וחזר וקרא עליו: “אשרי מי שמת – ותל־חי למראשותיו”. והדברים – אלה ואלה – נחרתו בלב כל המחנה, כשם שנחרתו אחר כך דברי האמת והצדק הנבואיים, אשר לב אנושי גדול, טרם ידוּקר, נתן להם מבּע:

"אנחנו רצינו להושיב אדמות בור במהגרים יהודים, להקים ישוב יהודי עובד, נוסף על הערבי. האדם הערבי העובד אח הוא לנו. לא מצרות עין בו התרעמנו על שהוא ממלא את הנקודות הישוביות היהודיות, כי אם מכאב עליו, על שהוא מוכרח להישכר בבישליק, ועל אחינו השוֹכרוֹ, על אחינו שאינו עומד ברשות עצמו ועל שהניצול הוא כתנאי הכרחי לקיומו. עוד יבוא יום וקשר אמיץ יקום בינינו, עובדי ישראל, וביניהם, פועלי ערב.

ואולם רחוק רחוק היום ההוא. וכיום הזה אויבינו מקצים בנו, אינם יודעים מה שהם עושים, שופכים את מיטב דם האנושיות. ירָצו קרבנותינו!

ואשר למושלים, לנציבים, לפילטוסים – הם לעולם ישאלו אותנו בבוז ובלעג: מה היא האמת? ואנחנו תמיד נדע אותה וניצָלב. זוהי הפריבילגיה שלנו: לדעת את האמת ולהיצלב.

אלהי אמת, תבוא מלכותך!"

טוב כי נגאלנו ואין חיינו תלויים בדברי תוכחה אלה לשכנינו. אף טוב כי נזכרם ולא נשכחם.

ניסן תשי"א.

 

---

בְּרוֹשׁ

מאת

דוד רמז

עם יסוד בית־התרבות לפועלי ירושלים

והקדשתו לזכרו של אהרן רבינוביץ

נשאתי בתפקיד מזכירה הכללי של ההסתדרות. כשנשא אהרן רבינוביץ באחריותה של מועצת פועלי ירושלים. חימדתי ברוש זה, שעלה בסלעי ירושלים – והעתקתיו לועד הפועל. אני אומר: “העתקתיו”, ואין אני אומר: “נטעתיו” – הוא נטע את עצמו. הכוחות הנאמנים, אשר ראשיתם הופיעה כבר בירושלים, התלבלבו מהר בשדה המורחב, אשר קצותיו נגעו לתחום הבינלאומי.

נצר משורש ר' חיים מווֹלוֹז’ין, היו בו, לאין ספק, כוחות מוֹרשה גנוזים. תלמיד־חכם, נקי־הדעת, איש־השיטה, איש ההסבר ההגיוני ואיש המידות החבריות הנעימות – היה לקברניט מחונן לספינת האיגוד המקצועי ההסתדרותי, אשר לא ידעה יום שקט מעודה, קברניט מחונן ונועז.

בשנות הסטודנטיות שלו היה לו הכבוד להיאסר שתי פעמים בפטרוֹגרד על ציונות ולהישלח בפעם השניה לארץ גזירה (סיביריה, צֶ’לאבּינסק), “בלי חילוף לארץ־ישראל”, והיה לו הכבוד להיאסר בירושלים עירו ולהיכּלא בבית־הסוהר שלה, בימי מאורעות תרצ"ו, על עסקי נשק. באלה ובאלה עמד במלוא שיעור קומתו, גא וזקוף.

בית־תרבות לפועלי בירת ישראל ואהרן רבינוביץ – אין מעשה־זכרון נאה מזה. ואחד במאי כיום ירית אבן־הפינה לבית הזה – מוסיף כבוד ויקר לזכרון.

ניסן תשי"א.

---

לְזִכְרוֹ שֶׁל הָרַב מֵאִיר בַּר־אִילָן

מאת

דוד רמז

אני נושא ברכה כפולה למוסד רב־הפנים – המרכז החינוכי על שם הרב מאיר בר־אילן – אשר לחנוכת בנינוֹ נתכנסנו כאן.

ברכה כפולה על שום מה? מאיר ברלין – ברכה לזכרו הדגול של הרב, אשר את שמו ישא המוסד הזה – אחד מבעלי התנופה בציונות, ראש המדברים במחנהו החשוב, נותן כתף להנהלת הקרן הקיימת לישראל – ואחד מבני עליה שהם מעטים. היה לנו הכבוד לחיות יחד כאנשי ישוב וכציוֹנים משך שנים רבות, מתוך כבוד הדדי והוקרה רבה.

וברכה הנדרשת מאליה לרוח החיה שבהקמת המפעל הזה – מרת בתי גוטיספילד – אשר לזכותה מעשים רבים בהקמת שורת מפעלי סעד וחינוך חשובים. ברוך טעמה.

התנופה שבהקמת המוסד הזה – גם בית־ספר עממי, גם בית־ספר תיכוני, גם לימוד מלאכה, גם חקלאות, גם ישיבה וגם מוֹריוֹן להכשרת מורים ומדריכים – תנופה זו, תורנית וחינוכית, ודאי יש בה כדי לדובב בקבר עצמות כל גדול בישראל.

וברוך טעמם של מקימי הזכרון הזה.

ניסן תשי"א.

---

לְתַלְמִידֵי בָּתֵּי־הַסֵּפֶר בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת תשי"א

מאת

דוד רמז

שידור ב“קול ישראל”

תלמידים ותלמידות!

בנים ובנות אתם לעם עתיק ולמדינה צעירה. אך גם היא, המדינה, איננה חדשה. העם נשא אותה בלבו כל 1878 השנים, מאז נוּתק חוט עצמאותנו – בתפילותיו, במועדיו, באמונתו הכבירה כי שוב ישוב לארצו, בשירתו ובחזונו, בעלית זקניו וישישיו, גאוניו ונושאי־כליו הרוחניים.

העליה הרוחנית הזאת, עליה מתוך כיסופי חיבה, דורות על דורות, ידעה גבורות ומסירת־נפש עד לאין שיעור. לא יום ולא חודש, כי אם חדשים רבים על פני ימים, משבריהם ונחשוליהם, בספינות־מפרש – ונשיקת עפרות הארץ החרבה, מתוך אימות שוד ורצח. הדמות בה נתגלמה העליה הרוחנית בכל יפעת סגולותיה – היא דמותו של רבי יהודה הלוי, אשר חצב מלבו את מרגליות השירה, המפארות בחן עולם קשרי עם ישראל למולדתו.

לפני שמונים שנה הצמיחה העליה הרוחנית הזאת צמח צדק: את הניצן הראשון לעליה של התישבות, אשר נקודת־המוקד שלה היתה עבודת האדמה והחיאת הנשַמות. מיסדי פתח־תקוה., מחיי השממה הראשונים, היו אנשים חרדים, יוצאי חומות ירושלים ועולי הונגריה, יהודים עזי־נפש ותקיפי־רצון – ובעקבותיהם באו אנשי ביל"ו, ובוני המושבות הותיקות. ודור שלישי להם – מיסדי כנרת ודגניה ומרחביה. והממשיכים הרבים, הבונים והנוטעים, מישבי העמקים וההרים, בכל קצות הארץ. הדבקות בעבודת האדמה ובחיי צדק – היא אשר בנתה את המסד למדינה והיא שהכשירתנו לעמוד בימי מערכה כאשר עמדנו ולהילחם לגאולתנו כאשר נלחמנו.

והנה שבנו היום להיות עם ריבוני, יושב על אדמתו, שומר בטחון גבולותיו בגופו, מכנס פזוריו ונידחיו מירכתי ארץ. זכור נזכור כי בני־חורין אנחנו ואוהבי דרור, כי רוממותנו היא רוממות רוח, כי הצדק הוא כוחנו ושלום עמים הוא חזוננו.

גם אלה מכם אשר עוד טעמו בשחר ילדותם מחנק גלויות, וגם אלה אשר מילדותם נשמו אויר גאולה – תנו יד יחד לבנות את מדינת ישראל הותיקה הצעירה על יסודות נאמנים, לכוננה על מכוֹני הטוב והנעלה, אשר רקמו נביאי ישראל, להקימה כמדינה עובדת, יוצרת, שוחרת דעת ואוהבת אדם. עולה במעלות העתיד האנושי ומגיעה לשלביו העליונים.

תחי מדינתנו!

יום העצמאות, ה' באייר תשי"א.