¹

אל נא יתמהו חברי הועדה, אם הדבר הראשון אשר אגיד כאן בשם הסתדרות העובדים העברים בארץ־ישראל נוגע במהותו בעיקר בפועל הערבי. אני מתכוון להתקנת חוק של שכר מינימום אחיד לכל הארץ. לא להוריד את שכר העבודה של הפועל העברי הבלתי־מאוּמן, כפי שהוא נהוג ומקובל בחרושת ובעבודות ציבוריות ובנין, כי אם להרים את שכר העבודה של הפועל הערבי ולהשוותו. בשטח המינימום, אל הפועל העברי. בעבודה המקצועית נצטמצם כבר המרחק מאליו שנים רבות מלפני המלחמה, ובתור כלל אינו קיים עוד. ואשר לעבודה הפשוטה – כאן קידמה המלחמה במידה מרובה את התהליך אשר החל עם עקירת הארץ מפגרוֹנה והקמת הריסותיה, בכוח ההתישבות העברית. התהליך הזה הרים לאט לאט, במשך ששים שנה, את הארץ בכללה ואת כלל הפועלים בתוכה. לעומת שפל מצבו של הפועל הפשוט הערבי בכל ארצות המזרח, הסובבות את הארץ הקטנה הזאת, מורם הפועל הפשוט הערבי בארץ, גם בשכרו גם בהתפתחותו. והשעה הזאת היא שעת־כושר, לדעתנו. לחיסול שאָר המרחק, במידה שישנו, שבין רמת המינימום של הפועל הפשוט הערבי לזה של חברו העברי, בכוח התערבות מדינית־ממלכתית. אין אנו גורסים קביעת דרגות מינימום מיוחדות לאזורים שונים בארץ. הארץ אינה כּבּירת שטחים ותפקיד המינימום אינו להסתגל למציאות, כי אם לתקנה. במידה שאנו מדברים על הגנת שכרו של הפועל הערבי הפשוט, הרי האזור העיקרי בו הוא מוצא את פרנסתו איננו אזור גיאוֹגרפי, אלא אזור מדיני המשתרע לאורך כל הארץ. האזור הזה – העבודות הצבוריות, הנעשות בעיקר על ידי הממשלה (או הצבא) לכל מחלקותיה. דוקא עובדה זו, העושה את הממשלה לנוגעת עיקרית בדבר, בתור נותנת־עבודה, היא המקילה על התקנת חוק המינימום האחיד. אינני מומחה לתקציב ממשלה ובשעה קצרה של עדוּתי לא אוכל להפליג בדברים לצד זה. אבל שום ממשלה, ושום ארץ אינן עשויות להפסיד מתיקון מצב אוכלוסיהן בכלל ועובדיהן החקלאיים והחרשתיים בפרט. זה נראה להיות כלל נתוּן על פי השכל הישר ובדוּק על פי הנסיון. ולעומת זאת מה רב הוא התיקון העלול לבוא לארץ הזאת מתוך חיסול שתי רמות מינימום בתוכה, על ידי עיוּל המינימום הגבוה. כשאני לעצמי, הריני רואה בחוק זה – חוק המינימום האחיד, לפי רמת השכר של הפועל העברי – את אבן־הפינה לכל תחוקת עבודה בארץ־ישראל. ועל דרך המליצה אַרשה לי להגיד: רק ביום אשר יתוקן דבר זה יעלה השחר על התפתחות יחסי העבודה בארץ.

הדבר השני העיקרי בהנחת יסודות חוקיים ליחסי העבודה בארץ הוא, לדעתנו – מתן תוקף חוקי להסכמים שבכתב ושבעל־פה בין האיגוד המקצועי של הפועלים לבין נותני־העבודה ואיגודיהם. יש לדבר זה חשיבות יתירה. התנועה המתמדת בדרגות השכר, לכל חליפותיהן בכל מקצוע ובכל מפעל, וכן הרפת תנאי־הלוָי (הקפדה על שמירת הבריאות, מתן חופש ונופש, ביטוח מפגעי אסון, מחלה, אַבטלה, ביטוח לעת זקנה וכו') – לא תוכלנה להיקבע מלמעלה. הן ענין למשא־ומתן ישיר בין שני הצדדים, הנלחמים כל אחד לקיומו ולהתפתחותו ופועלים תחת לחץ החיים וההכרח. על כל פנים, עדיין אין אנחנו יודעים שיטה טובה מזו, כל עוד מפתחות היצור נתונים ברשות הון פרטי, המעביד פועלים שכירים. גם בתעשיה העברית בארץ היחסים בין הפועלים והמעבידים בנויים על יסוד הסכמים חפשיים, פרי משא־ומתן ישיר בין שני הצדדים. אבל מדרך הטבע הוא, כי בלי קרקע חוקית לפרנסת הסכמים אלה, גידולם הוא עצור והתפתחותם לקויה. בזמן האחרון שמענו מפי גורמים רשמיים לא פעם אחת כאילו נותני־העבודה בארץ אינם נותני־עבודה כי אם כבשוֹת תמות, שהפועלים גוזזים אותן לרצונם. אני רואה לחובתי להעיד כאן, כי בעלי־הדברים שלנו אינם כאלה. הם נותני־עבודה קשים – ושום הישג של הפועלים השכירים בארץ לא הושג על נקלה. הריני עושה בארץ הזאת כשלושים שנה, מלפני המלחמה העולמית הקודמת, ואני מצוי, כאיש ההסתדרות. במשא־ומתן עם נותני־עבודה. מסקנתי הנאמנה היא, כי אילמלא אחדות הפועלים העברים ואיגודם המקצועי, הבנוי על אחדות זו, לא היה מצבו של הפועל העברי בארץ הזאת נפלה לטובה אף במשהו ממצבו של הפועל הערבי. הישגינו הם פרי עמידתנו התקיפה, כציבור פועלים מאוגד, על צרכינו החיוּניים, למרות התנאים החמורים. אין הקפיטליסט היהודי נבדל מן הקפיטליסט האנגלי והאמריקני. אין המעבידים העברים ואיגודיהם שוכחים את חשבון התמיד שלהם וגם בתקופת גיאוּת ידם קמוצה בהחלט. וארשה לעצמי להגיד, כי גם הפועלים העברים והסתדרותם הכללית רואים את עצמם כצד אחראי בפיתוח המשק העברי, החרשתי והחקלאי בארץ, ואינם נוטים להפקיר חיי־עולם לשם חיי־שעה. ורק מתוך עמידתם התקיפה והאחראית של שני הצדדים ומשאם־ימתנם החפשי, עברנו בלי זעזועים את השנים האלו, למרות האמרת היוקר במידה שאינה ידועה בארצות מתוקנות. יש לפועל העברי ולהסתדרותו חלק חשוב בעוּבדה, שהחרושת העברית הצעירה בארץ־ישראל נותנת את אשר היא נותנת להגברת המאמץ הכללי של כוחות החירות במערכת האיתנים העולמית ואשר הננו מבקשים ומקוים להמשיך ולתת, כל עוד יהא שירותנו דרוש, במלוא יכלתנו.

טבת תש"ג.