במקומות אחדים בדברי למעלה, ציינתי את השאיפה העזה והגעגועים לארץ אבות, שהיו מצויים תמיד בתוך לבות יהודי גרוזיה. זו היתה הסיבה שמזמן לזמן, כבר מזמן קדום, היו נוסעים לארץ ישראל יהודים מגרוזיה וכך נוצר במשך הזמן ישוב הגון של יהודי גרוזיה המגיע קרוב לארבע מאות משפחות (ואולי גם יותר) והמתרכז כמעט רובו ככולו בירושלים, בשכונת “בב-אל-עמוד”, “זכרון משה”, ובירושלים העתיקה לפנים החומה. המהגרים הראשונים היו ברגיל על פי הרוב זקנים וזקנות, אשר היו נוסעים על מנת להקבר ב“ארץ הקודש”, והיו חיים על חשבון החלוקה וחשבון הבנים אשר ישבו בחוץ לארץ. אולם היו גם כאלה, שנסעו עם משפחותיהם להשתקע בארץ ולחיות שמה. וכך נתהווה ישוב של יהודים אלה בירושלים.

הבאים לארץ מגרוזיה הביאו על הרוב את מעשי ידי אבותיהם בידיהם, את המסחר והרוכלות וכמעט כל הישוב הישן של יהודי גרוזיה מתעסק בזה עד היום ובו מוצא את לחמו. בצבור זה, אפשר לאמר בהחלט, שלא נתהווה שום שינוי בחייו הכלכליים והרוחניים (אם לא נביא בחשבון את השינוי החיצוני של הדור הצעיר בבגדים וב“התאירפות” מעושה), ועד היום הוא ממשיך את חייו באותה המסגרת אשר בה נמצא לפני מאה שנה. עד כמה שלא יהיה מר ומכאיב הדבר, אני צריך להגיד, שאיני חושב למצוא צבור, שפיגר בדרך ההתפתחות הצבורית והלאומית כצבור היהודי הגרוזי בארץ. כנראה, האנשים האלה עד היום “לא למדו כלום ולא שכחו כלום”, כמו שאומרים, וכל הרכוש הרוחני והתרבותי שלהם עודנו מצטמצם בתחומי הגבאות של בתי כנסיות עם שני מניינים אשר בכל שכונה ושכונה והנהלת בתי הקברות.

הפירוד לקהילות-קהילות למקומות מושבותיהם, אשר משם יצאו, עודנו גדול וקומץ קטן זה של אנשים לא יכלו עד היום להתארגן ולצאת מארבע אמותיהם המצומצמות, להיות אבר חי בגוף העם היושב בציון ולהשתתף השתתפות אקטיבית בהחיים הלאומיים והתרבותיים של הישוב העברי בא"י.

אנחנו בגולה תמיד הבטנו בעין קנאה, ביחוד בזמן האחרון, על הישוב הזה, שעלה בגורלו להשתרש בארץ, להיות עם יושב על אדמתו ומשתתף ביצירת החיים הלאומיים והמדיניים של האומה יחד עם שאר אברי האומה הישראלית. אבל באנו, ראינו ו“נפלנו משמים ארצה”. במקום צבור חי ומאורגן, פעיל וער לכל דבר לאומי וישובי, מצאנו יהודים מפוררים ומפורדים, שכל אחד ואחד מסור לבצעו ולעסקיו הפרטיים ושאלות הכלל לא מענינות אותו ולא מפריעות את מנוחתו כלל. במקום יהודים פעילים אנשי מעשה בעניני הצבור והאומה מצאנו יהודים של “בעוונותינו הרבים” ו“ירחם ה'”. בהחלט אפשר לאמר, שהיהדות הגרוזית בגולה, אם כי גם היא נחשלה הרבה על דרך ההתפתחות, אבל היא עומדת הרבה יותר גבוה בהכרתה הצבורית והלאומית מהישוב היהודי הגרוזי בא"י.

גם בחיים הדתיים והתורניים לא התקדם הישוב הגרוזי בארץ ולא פעל גדולות. גם בשטח זה אין אנו מוצאים בתוכו גדולי-תורה, שיהיה אפשר להתגאות בהם, אין מה לדבר על הדור הישן, הוא חי את חייו הישנים והקבועים וכמובן קשה לשנותו. אבל מעציב הוא גם מצב הנוער. הוא מחוסר כל התפתחות וחינוך רציני בכל המובנים וביחוד במובן הלאומי והתרבות העברית. אפשר לומר, שכל צעיר מהישוב הזה שאיפתו וחלומו האחד הוא, איך להמלט “מארץ נשמה” זו לאירופה, לאמריקה, בהן הוא רואה בדמיונו מטמוני כסף וזהב. מובן, שלכל זה יש גם גורמים אוביקטיביים “ואין אדם נתפס על צערו” וכאשר מסתתמים כל מעינות הפרנסה במקום מגוריו אז פונים למקומות אחרים ואי אפשר לתבוע מכולם התרוממות מעל לגבולות האינטרסים החומריים והצרכים היום-יומיים והקרבת עצמו על מזבח האידאה. אבל מעליב פה הזלזול הנובע מדבריהם ואי-ההבנה בצורך המולדת והחיים הלאומיים, התופשים מקום בלבו של כל אדם תרבותי – מחוץ לאינטרסים החמרים והצרכים היום יומיים שלו. יכול להיות, שבמשפטי זה “ארגיז את האווזים”, את ה“סלתו ושמנו” (כמו שמכנים את עצמם בכל מקרה) של הצבור הזה, החושבים את עצמם ל“עסקנים” ולמיצרים בצרת עמם, אבל יראו לי בעובדות את מעשיהם ואת מפעליהם לטובת הצבור הזה, יוכיחו לי את ההיפך, ואודה להם ואהיה שמח אם אתבדה. גם אנשים אמידים נמצאים בתוכם, אבל הם אינם נוקפים את אצבעם לטובת הצבור ולעיניני אומה ואינם משתתפים כלל בענינים צבוריים. הילדים רובם מתחנכים בחדרים וחלק מבקר על הרוב את בתי-הספר של “אליאנס”, אבל בתי-הספר האלה אינם מספיקים לגמור ומתפרצים מחצי הדרך.

בבואנו אני והר' באזוב לפני ארבע שנים ¹בתור משלחת לא"י וראינו את העזובה הרבה השוררת בחיי הצבור היהודי הגרוזי בירושלים, דבר אשר פיללנו לו, ניסינו לארגן אותם ולתת איזה דחיפה לעוררם. גם נענו איזה צעירים לכך, אבל הניסיון לא הצליח. לאחר שנסענו נפרדה החבילה ושב להיות “העולם הזה” כמנהגו נוהג. אין להכחיש שיש אפשרות, הרבה כוחות טמונים בצבור זה ואנרגיה רבה אצורה בו, אבל כל זה צריך לעבד, לעורר, להביא לידי פעולה ולתת כיון רצוי. ואם ככה ואם ככה נוכחנו אני וחברי, שאין לנו מה לעשות אצל הצבור הזה ואין מה לסמוך עליהם ובמקום שבאנו ללמוד היה עלינו “ללמד”.

אחרי התאמצויות והשתדלויות שונות לפני ההנהלה הציונית ומוסדות שונים, עלה בידי המלאכות לקבל איזו הבטחה מההנהלה הציונית על סידור איזה משפחות בצריפים והמצאת עבודה להם. וגם קיבלנו סרטיפיקטים בעד חמישים משפחות, שיעלו ויסתדרו על חשבונם כשאר העולים. וככה שבה המלאכות אל שולחיה. אולם בשובנו אל גרוזיה מצאנו עוד יותר שינויים לרעה במצב הכלכלי. המשפחות שהתעתדו לנסוע והיו להם איזה סכומים, הספיקו לבזבזם בינתים, הוצאות הנסיעה והפאספורטים עלו פי שלושה וגם בא“י נתן המשבר כבר את אותותיו. ובאופן כזה אחרי ה”רעש" והתקוות הגדולות נגמר הענין כמעט באפס. רק איזה שמונה עשרה משפחות מדלת העם עלה בידינו לארגן והם עלו יחד אתי (חברי הר' באזוב נשאר בגולה) בתחילת שנת תרפ“ו והסתדרו חלק בירושלים, בפתח-תקוה, בצריפים שנבנו להם על ידי הנה”צ, וחלק בירושלים. יצויין גם זה, שהממשלה הסוביטית הגרוזית הראתה הבנה רבה והשתתפות חשובה בדבר זה, משנוכחה בעניותן של אחדות מן המשפחות העולות לארץ, שיחררה אותן מתשלום התעודות וכן נתנה להם הנחה של 50% בכרטיסי המסע, אשר בזה איפשרו להמשפחות את העליה לארץ.