“…ורק זה האחד שנשאר לאחרונה, ראה דרך טובה רק אחת – אלך ציונה”. (פזמון עממי). ובכן ללכת ציונה! נגמר! אין לנו כאן מה לעשות ואין אפשרות לעשות ולמה נכלה לשוא כוחנו? וככה לבסוף החלטנו לעשות עוד נסיון נועז ומסוכן מאד, שהיה יכול לגרור אחריו תוצאות קשות ולהיגמר במאסר ובגולה, אבל דרך אחרת לא היתה וניגשנו אל הענין. החלטנו לסדר הגירה מאורגנת של מאות משפחות לארץ-ישראל ובאופן כזה להציל את כל מה שאפשר להציל ואת הנשאר לקשור בתקווה לגאולה שלימה לעתיד. אבל איך לגשת אל שאלה זו ובאיזה אופן להציג אותה לפני הממשלה, שהיא לא תגלה פה את הטנדנציה הציונית? איך לסובב אותה, לסדר את הענינים ככה שהממשלה תהיה מוכרחה לענות הן ולהסכים לה?
ירידת המצב הכלכלי וחוסר העבודה בין יהודי גרוזיה קיבלה צורה רצינית וכמעט קטסטרופלית, פתאם, במשך זמן קצר התגלתה לעין כל ריקניותה ואי-בסיסיותה של “האקונומיקה היהודית”. אנשים שנחשבו לאמידים בעסקם בפרקמטיה, בהתרוצצותם אנה ואנה ובהקימם שאון מסביב, כאילו “בונים עולמות ומחריבים עולמות” בעסקיהם, כשרק שבת המסחר וצומצם שטח התנועה במקצוע זה, התגלה, שמצבם של הרבה והרבה לא היה איתן כל כך גם לפני הכל והיה תלוי על בלימה והתקיים בנס. אנשים סוחרים, בעלי עסקים מאתמול, עמדו ברחובות קריה מבוקר עד ערב סמוכים אל הקירות והתחממו, מאפס מעשה, לאור השמש, וגם אלה אשר נשאר בידם דבר מה והמשיכו את עסקיהם ואת קיומם, תקפו אותם היאוש ואי-הבטחון מפני המסים הכבדים, יוקר החיים והתחרות מצד הקואופרטיבים וממוסדות ממשלתיים ממין זה. באופן כזה, הדלות הכללית הלכה וקרבה אליהם בצעדים אמיצים ובטוחים.
עד אותו זמן ניהלנו מלחמה ומשא-ומתן עם הממשלה בשטח התרבותי, היינו, לעשות דבר-מה לטובת החינוך והתרבות העברית. מעתה החלפנו את החזית והעברנו את השאלה לשטח “אקונומי טהור”, נוצרה ועדה, שתיגש לממשלה, תתאר את המצב הכלכלי הירוד והקטסטרופלי של היהדות הגרוזית ותדרוש ממנה לחפש אמצעים לפתרון הופעה זו. על הוועדה גם להראות מצדה על המוצא היחידי ז. א. לדרוש ממנו להקצות שטחי קרקעות מסוימים בגרוזיה להתישבות היהודים.
לוועדה נכנסו הר' באזוב, אני ועוד שני חברים וביקשנו ראיון עם המפקח על עניני הקרקעות ומשק המדינה, מנהיג הקומוניסטים הגרוזים פ. מאַחַרדזֶה. התייצבנו לפניו, הרצינו את מצב הענינים כמות-שהוא והוא שמע את כל זה בתשומת לב. אגב שיחה נגענו גם בשאלת החינוך והתרבות העברית. היה נראה, שנגענו ב“שאלה כואבת” מאד, שלא נעים לו לחוות את דעתו בענין זה בגלוי. לאחר תשובה קצרה בנידון זה, התאמץ להפנות את הדברים לצד אחר.
אבל כבר הספקנו להרגיש מתשובתו הקצרה, שאת היהדות הגרוזית הוא חושב לחלק מהעם הגרוזי ואין לו שום קשר ויחס עם היהדות העולמית. נוכחנו לדעת, שבשאלת היהדות כולם שוים, כולם רואים את תשועת ישראל ורפואת תחלואיו בהתבוללות, בטמיעה ובטשטוש אפיו הלאומי, החל מרבותיהם קאוטסקי וכלה בתלמידיהון ןתלמידי תלמידיהון, כל אלה, המתנגחים זה עם זה בשאלות חברתיות, כלכליות ומפלגתיות וממיתים עצמם על קוצו של יוד, ולא מוותרים זה לזה על ערקאתא דמסאני 1, מתפשרים על נקלה, בשאלת היהודים, פותרים אותה בתנופת יד אחת ומבטלים כלאחר יד את כל ההיסטוריה הישראלית ורוח ישראל. על שאלתנו העיקרית אמר, שהיא ראויה לתשומת לב והבטיח שיעיין בדבר וידון בשאלה זו במוסדים השיכים לכך, גם לקומיסאר הקרקעות ועבודת האדמה הגשנו תזכיר בנידון זה. אולם אחרי כל זאת ידענו מרישא שכל זה לא יתן שום תוצאות חיוביות, שבגרוזיה אין קרקעות פנויים להתיישבות וגם לאיכרים החיים על עבודת האדמה מלידה ומבטן מורגש חסרון בקרקע. אם ישנם שטחי-אדמה פנויים, אינם מוכשרים להתיישבות וצריכים להכשיר אותם, בכדי להכשיר צריך כסף וכסף אין לממשלה הסובייטית בשביל זה. אולם אנו גם לא נתכוונו לזה. שעיננו היו נשואות לארץ-ישראל ואם בחרנו בדרך זו, הרי זה מפני שזה נראה לנו טכסיסי ביותר.
שנה שלמה התלבטנו בשאלה זו, התזכירים התגלגלו במשרדים ובמוסדים שונים עד שקבלנו התשובה הצפויה מראש: “לאחר העיון בכובד ראש והשקלא-וטריא בדבר, עליהם להודיע לנו לצערם הגדול שבזמן הקרוב אין לקוות לתשובה חיובית בשאלה זו. כי קרקעות בריזרבה ליישב אלמנטים חדשים אין להממשלה ואם יש לנו איזו הצעה קונקרטית אחרת בשאלה זו מוכנים הם לשמוע”. אז העזנו ואמרנו להם, שהנה בארץ-ישראל מיישבים יהודים על הקרקע ויש אפשרות לאיזה מספר של משפחות להגר שם ולסדרן על הקרקע ומדוע לא נשתמש בהזדמנות זו? הממשלה לא תפסיד כלום אם חלק של אנשים מחוסרי-עבודה, מי שהיו סוחרים ורוכלים, יהפכו לחקלאים ולא יתנוונו מאפס עבודה. אמת, שקשה פרידתנו מגרוזיה, ארץ שבה נולדנו וחיינו, אבל החיים הם יותר חזקים וקשים מכולם, וככה הסברנו בחוגי הממשלה את הענין עד שגם נתקבל על דעתם וביקשו ממנו רשימה לדעת “מי ומי ההולכים”. על הקורא לדעת דבר אחד, שבכל עבודתנו בחוגי הממשלה בעניני היהודים חסרונו המפריע הראשי – “ייבסקציה”. קומוניסטים מיהודי גרוזיה לא היו ולהשפעתם של יהודי רוסיה על חוגי הממשלה הגרוזית בעניני היהודים הגרוזים לא היה שום ערך, וכנראה, גם לא שמו לב לזה, וככה עלה לפעמים בידינו להטות את לבב “הגוי” לטובתנו בלי מפריע יהודי.
זה היה בשנת תרפ“ד-תרפ”ה 2. העליה הרביעית היתה בעם תקפה ובארץ ישראל היו מגיעות ידיעות, אם כי מצומצמות ורובן בעריכה הסובייטית, אבל מרהיבות ומשמחות ונותנות תקווה בלב שאכן הולכים ונוצרים שמה “מדינה עברית”, ועולם מתהוה והלב נמשך כל כך להיות בבונים. וכך נוצרה אצלנו אילוזיה של אפשרויות גדולות, סידור הגירה של מאות משפחות והתאחזותן בקרקע. אמנם כל כך תמימים לא היינו, ידענו את הקשיים הכרוכים בדברים כאלה. ידענו, שאין דומה שמיעה לראייה והמציאות היא אחרת לגמרי. אבל בדבר אחד לא הטלנו ספק, באפשרות של עבודה הנותנת אמצעי קיום לעובד ואחיזה בקרקע. ובתקוות כאלה ניגשנו לארגן הגירה ראשונה של 200 משפחות.
המהגרים ראו לדרך יותר רצויה לשלוח מלאכוּת לא"י, “שיעלו ויתורו את הארץ”. גם הממשלה מצאה לנכון את ההצעה הזאת, שלא לעקור משפחות שלימות לארץ שלא ראו אותה מתמול שלשום ואינם יודעים את טיבה. וכך הורכבה המלאכות משני אנשים הר' באזוב ואותי, אשר קבלנו עלינו את האחריות הגדולה וכבדה הזאת לפני המהגרים ולפני הממשלה הגרוזית. מובן, שכל זה לא היה “חד וחלק” כל כך לסבב את הענינים ולהביא את הדבר לידי כך, שהממשלה הסובייטית תסכים להגירה מאורגנת ושילוח מלאכות, הדבר היה מסוכן מאד ומרגע לרגע היה החופש שלנו תלוי מנגד. הרבה פעמים הופתענו מהזמנה פתאומית בצ’קה, היא היתה עוקבת אחרי מהלך הענינים בשבע עינים, גם מזמינה את אחדים מהנרשמים להגירה, את האנשים הפשוטים והתמימים, חוקרת אותם, שואלת מה הביאם לידי כך שבחרו בדרך זו, לעזוב את גרוזיה ולהגר לארץ אחרת, מי הם המעוררים אותם לכך והמנהלים תעמולה בקרב ההמון? רצתה לגלות עקבות של אורגניזציה חשאית. אבל כלום לא העלתה בידה, הענינים היו מסודרים באופן כזה, שקשה היה למצוא את “האנשים”. וסוף סוף אחרי מאמצים יוצאים מין הכלל, רעידת-לב בין תקוה ויאוש, קיבלה המלאכות רשיון לנסוע לארץ-ישראל – ונסענו.
גדולות היו תקוותינו בצאתנו לדרך ורבה היתה שמחתנו בהגיענו לארץ אבות. לא היה לנו שום ספק, שאם לא הכל לפחות למחצה יעלה בידינו למלא אחרי תוכניתנו ולסדר הגירה של המשפחות, אשר יוכלו להסתדר בארץ, לעבוד ולחיות חיי אנשים היושבים על אדמתם. תלינו תקוותינו בהנהלה הציונית, בשאר המוסדות המיישבים, שכה הרבה שמענו עליהם בגולה, גם חלמנו על יצירת איזה “פונד” (קרן) בחוץ לארץ להתישבות יהודי גרוזיה. מלבד זה, הלא בארץ היינו צריכים לפגוש ישוב הגון של יהודי גרוזיה, אזרחי ארץ ישראל, אשר התערו כבר בארץ, הצריכים להיות עומדים על גובה יהודי הגון ולוקחים חלק חשוב בבנין הארץ (ככה דמינו), והם הלוא אחינו ובשרנו המה, בני עירנו ובני ארצנו, אחים, אחיות יהודים, קרובים וכו' וכו', אשר יפגשו אותנו בידים פתוחות, יעודדו אותנו וימציאו לנו אם לא עזרה חומרית, עזרה מוסרית בודאי. אמנם מעולם לא נטיתי לחלק את העם היהודי לעדות ולאגודות-אגודות וגם היום לא אוכל לשמוע במנוחת-נפש על “יהודי ספרדי” ו“יהודי אשכנזי”. אבל בכל זאת יש רגעים ידועים, שאדם מרגיש איזה “קשר”, איזו “קירבה נפשית” מיוחדה לבני עירו, לאיש מקומו. בתקוות אלה נסענו אני וחברי בתור מלאכות ובאי-כח היהדות הגרוזית לארץ-ישראל. אבל… באנו ראינו וצריך להגיד את האמת, שבהרבה הרבה נתאכזבנו.
באנו לא“י בשנת תרפ”ה (1925), בדיוק בערבי פסחים של פתיחת האוניברסיטה העברית, בזמן שכל ארץ ישראל היתה חוגגת. מיד בפגישות הראשונות עם ראשינו ומנהיגינו הציונים נדפו הרבה מן האילוזיות שיצרנו לנו בדמיוננו. מהר נוכחנו, שאין שום אפשרות להגירה כזאת שאנחנו חשבנו עליה, אפילו בזמן הגיאות ההיא, שאין אמצעים כספיים להנהלה הציונית לכך, הדורש סכומים ענקיים, אשר אין גם לחלום לעת עתה על זה.
אולם האכזבה הכי גדולה היתה לנו מן הישוב היהודי הגרוזי שבארץ ישראל, אשר על אודותם צריך אני לאמור בזה דברים אחדים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.