לב רך ורגש היה לוֹ, אך סוּג בּקוֹצים. מהם היוּ פוֹנים ודוֹקרים חוּצה, וּמהם פּוֹנים וּפוֹצעים את הלב פּנימה.

כּמה נפגעוּ על ידוֹ, אך יוֹתר מכוֹל נפגע הוּא עצמוֹ מעצמוֹ, אף כּי לא הוֹדה על כּך בּפה, כּי אם בּמבּט נדיב למבינים.

גבר גאה היה, משׂחק חזק וּמחמיר על אחרים ועל עצמוֹ, צמא נצחוֹנוֹת מטבע בּרייתוֹ. גם כּשבּא לידי ויתוּר ראה בויתוּרוֹ מעין נצחוֹן.

העריץ את העיקרי והמוּחלט בּשירת בּיאליק; הכּיר בּנס ההתחדשוּת של טשרניחוֹבסקי; כּיבּד את חוּש היאוּת של שמעוֹנוֹביץ – ואוּלם קינא בכוֹחוֹ של חברוֹ שניאוּר. מדי דבּרוֹ בשניאוּר (והוּא ידע את כּל סטיוֹתיו המסוּכּנוֹת, ידע בּצער), המה בקוֹלוֹ משהוּ שנוֹלד בּוֹ עוֹד אז, בּימי הראשית, כּשיצאוּ שניהם, גוּרי־לבאים, אל זירת השירה, וּפסיעוֹתיו של הלה, הגדוֹלוֹת, הרחיקוּהוּ הרחק.

אהב חיים וּברק של חיים, והם שׂיחקוּ עמוֹ במחבוֹאים, התקרבוּ לרגעים והתחמקוּ לימים; אהב חברה, והחברה העניקה לוֹ את זר הבּדידוּת; נכסף להיוֹת ראש המדבּרים, אך בּרקי שׂיחוֹ לא יצאוּ לאוֹפק ונגהם נבלע בּחבוּרת שוֹמעים קטנה; בּיקש תמיד להסבּיר הגיוֹנוֹ על ידי משל מלוּטש, ונעשׂה אחד מכּבדי־הבּיטוּי.

על כּן הקים לוֹ בעמל רב את “בּית הצוֹרף”, שחלוֹנוֹתיו קטנים ואוירוֹ דחוּס, לפעוֹל בּוֹ כוּלוֹ מרוּכּז בּמוֹקד היוצר.

הוּא הביא עמוֹ משהוּ משל יליד־יער אציל. אף כּי שקד על צוּרוֹת־תרבּוּת והקפּיד על נוֹהג של איש־בּינה, לא יכוֹל להתפשט כּליל ממשהוּ יערי זה עד אחרית ימיו. גם חריפוּת שׂנאתוֹ, גם רוֹך אהבתוֹ לא יצאוּ לגמרי מגדר ראשוֹנוּת זוֹ, שהוֹסיפה חיוּת לדבריו השקוּלים בּפלס השׂכל.

כּשבּא יעקב שטיינבּרג בּקיץ תרע“ד, עם פּרוץ מלחמת העולם הראשוֹנה, לארץ־ישׂראל, הביא עמוֹ מטען ספרוּתי נאה ולא כּבד. הוּא היה אחד מסגל החבוּרה הקטנה שהבטיחה הרבּה, מאלה שזכוּ לעמוֹד בּשוּרת המשוֹררים, שבּיאליק ליוה (מתוֹך התעוֹררוּת מתמיהה קצת) את כּניסתם בּקוֹל מבשׂר חם בּמאמרוֹ הידוּע “שירתנוּ הצעירה”. אבל הוּא, שטיינבּרג, נראה אז כּסר אל דרכים סלוּלוֹת בּשירה האינדיבידוּאלית. קצת מוּזר וקצת מתגנדר בּא לארץ מעוֹלם כּתיבה קל, לאחר שפּירסם שלוֹש חוֹברוֹת שירים, שתים האחרוֹנוֹת קלוֹת מן הראשוֹנה, קצת סיפּוּרים ושני נסיוֹנוֹת דרמתיים, כּמה נוֹבילוֹת ושירים בּיידיש. גם מה שפּירסם בּזמן הראשוֹן בּארץ לא העיד עדיין על מפנה ביצירתוֹ. קצת שכּרוֹן תמים ממראוֹת הארץ וקצת התפּרקוּת על ה”שם", על שדמוֹת אוּקראינה ועל נשי פּוֹלין. והנה לא עברוּ עליו שנים מעטוֹת (שנוֹת מלחמה כּבדוֹת גוֹרל וסבל) ונתרחש לוֹ מה שהבּיע בּאחד משיריו בּחוּץ־לארץ וּבדרך סטירה:

עַל הַיַּרְדֵּן וּבַגָּלִיל רָאָה חוֹרֵשׁ זִיו הַשְּׁכִינָה

אחרי כמה גילגוּלים ראה שטיינבּרג בּארץ יוֹם אחד את השכינה המיוּעדת לוֹ. מעין התגלוּת היתה זוֹ בּשבילוֹ אך כּי לא תפס עוֹד את כּל משמעה. עיניו נפקחוּ לראוֹת את “מעט היקר”, כּלשוֹנוֹ, שיש בּארץ זוֹ וּבאוּמה המתחילה לחדש חייה. וּבמעט ימים הכּיר, כּי היקר הזה, סגוּלת היסוֹד בּאוּמה, בּחלק מן הכּלל וּבמקצת מן היחידים, מוֹרשת קדוּמים מוּפלאה, כּדאי הוּא לתת עליו את הנפש, את כּל הנפש. ואמנם מאז נתן שטיינבּרג את עיקר נפשוֹ על “מעט היקר” של האוּמה והארץ, שחיפּשׂ אחריו בּבוּלמוּס של זעם וצמא ורחמים. הוּא האמין אמוּנה אדוּקה, כּי נמצא לוֹ בנפשוֹ המזרה להבר את הבּר מן התבן.

ספר שיריו שבּהוֹצאת כּתביו ליוֹבל החמישים מחוּלק לשנים. לחלק השני, העיקרי שבּספר, קרא “חרוּזים מבּית הצוֹרף”. אכן רוּבּוֹ של חלק זה יאה לשמוֹ. כּאן החרוּזים רוּבּם התפשטוּ את הקלוּת הראשוֹנה, את הקפּריסה הפּיוּטית ילידת המקרה והרגע, – כּאן הכּל מרוכּז ומזוּקק, מכוּון וּמחוּקק, כּאוֹתם כּלים זעירים ויקרים, המשוּכללים עד דק, הנעשׂים בּבית הצוֹרף. בּאוֹתוֹ זמן שנוֹלדוּ השירים האלה חלה גם לידת הרשימה, זוֹ שחידשה את מטבּעוֹ וייצבה את מקוֹם כּבוֹדוֹ.

נתגלה בוֹ, בּשטיינבּרג, בּתקוּפת יצירתוֹ השניה־הראשה, האֶתוֹס השירי במלוֹא עמקוֹ, שקיבּל, כּביכוֹל, יתר הבלט בּשל חוּלשתוֹ ברוֹב דוֹר היוֹצרים. עדים היינוּ במקרה שטיינבּרג לחזיוֹן לא נפרץ בּספרוּתנוּ. אדם שעמד לוֹ כוֹחוֹ לפרוֹש מבּית־המטבּחים של הספרוֹת ולהתדבק כּוּלוֹ, מתוֹך החלטה שבּרוּח־הקוֹדש, בּעצם הדבר, בּיצירה לשמה. הוּא נראה כמוַתֵּר על הפּרוֹזדוֹרים המבוֹאוֹת והחצרוֹת כּדי להתכּנס

לבית־היוֹצר מתוֹך בּדידוּת. הוּא נראה כאדם שבּחר לוֹ מדעת את גוֹרל הממיתים עצמם בּאהלן של שירה והגוּת. וכיון שתפסוֹ לאֶתוֹס זה, היה הלה מלוה אוֹתוֹ כמלאך, מלאך קשה וקפּדן, אבל דוֹרש טוֹב וּמדריך אמוּנה, רוֹב שנוֹת יצירתו בּארץ. יש אשר נשתוֹמם על גבוּרת הנפש הזאת, על שנוֹת־המסה הרצוּפוֹת, להתפּשט מכּל נוּסח ספרוּתי משׂתרר ולהעמיד לנפשוֹ עיקרים חמוּרים וּקבוּעים של יצירה לשמה, בּחינת “יהרג ולא יעבוֹר”. מעין כּתיבה מתוֹך שׂפתים חשוּקוֹת. וּמאמצים אלה מתוֹך סגפנוּת חברוּתית וספרוּתית, פּרישה מן הכּלל לשם הכּלל, אמנם עשׂוּ פּרי ישוה להם.

עם צאת שלוֹשת כּרכיו בלט המאמץ הזה, שהבשיל הרמוֹניה של יצירה ספרוּתית המעוֹררת פּליאה. שלוֹשת הכּרכים משלימים זה את זה לא רק בּצוּרה וּבסגנון אלא גם בּתפיסה וּבתוך. מוּבן שאין המשקל של שלוֹשתם שוה בכל. פּחת־משקל מוּרגש דוקא בעבה מן השלוֹשה, הוּא כרך הסיפּוּרים, אף כּי גם בּוֹ משוּקעוֹת סגוּלוֹת כּשרוֹנוֹ ונפשוֹ בּמידה הגוּנה, וּבסיפּוּרים אחדים השׂיג שלימוּת של חן התיאוּר ויוֹשר המבנה ראוּיה לתהילה (“בת הרב”, “בּחצר האצילים” וּברוּבּו של “על גבוּל אוֹקראינה”). נראה הדבר, שלא נתרכּז המשוֹרר בּסוּג זה, בסיפּוּר, בּכל אוֹתוֹ כוֹח הרצוֹן ללא שיוּר

שנתן לשירוֹ ואחר־כּך לרשימתוֹ. אחדים מהם נכתבוּ עוֹד בּחוּץ־לארץ וּבלשוֹן יידיש ואחר־כּך העתיקם לעברית. הוֹאיל וניתק עצמוֹ מן ההוָי ההוּא ונתכּנס כּוּלוֹ לתחוּם החוָיה הנפשית והשׂכלית, ראה את עוֹלמוֹ החמוּר בּעיקר בּשיר וּברשימה. ואמנם בּשני סוּגים אלה הגיע למלוֹא גילוּיו. יתכן לוֹמר על שיריו הטוֹבים, מן החלק השני, שהם רשימוֹת, לפי עוֹמק ההתבּוֹננוּת וּברקי ההגיוֹן שבּהם, כּשם שאפשר לוֹמר על רשימוֹתיו, שהן שירים בּהרצאה המרוּכּזת, בּביטוּי הסמלי וּבאמוֹציה החזקה המפעמת אוֹתן. בּנסיוֹנוֹתיו הסיפּוּריים האחרוֹנים כּבר הכריעה דחיסוּת הרשימה את חיוּת התיאוּר. זוֹ שוּרת הרשימוֹת בּעלוֹת האוֹפי הבּלטריסטי שקרא להן “נוֹבילוֹת קטנוֹת”.

בּכלל נטה שטיינבּרג אל המרוּכּז והמרוּמז, אל “השוּרה”. ידוּע כּמה נחשב בּעיניו המשל. מתוֹך חיבּת אמצעי זה הוּא מגיע לעתים קרוֹבוֹת לידי הפרזה, עד שהוּא ממשיל כּמה משלים על אוֹתוֹ ענין וגוֹרם על ידי כך חציצה וטישטוּש הנוֹשׂא, למבוּכתוֹ של הקוֹרא. אבל כּמה ממשליו הם כּחיצים שחוּטים וּבפגעם בּלב הרעיוֹן הם מציתים אוֹתוֹ בנוֹגה חזק.

דרכּוֹ של שטיינבּרג בּרשימה הוּא לא רק ליטוֹל רגבי־מתכת, לצרפם מסיגים ולעשׂוֹתם כּלים מזוּקקים, מדוּיקים עד כּדי מדידה קפּדנית. הוּא גוּפוֹ בוֹדק מוּבהק, שעינו‚ֹ מזוּינת תמיד בּזכוּכית בּדקנית, כּאוֹתוֹ לוֹטש אבנים יקרוֹת המצמצם את כּוֹח עיניו לבחוֹן את האבן כּדי לראוֹת טיבה אוֹ לגלוֹת פּגמיה.

משהגיע להכּרתוֹ המכרעת, הניח כּמעט כּלה את שאר הנוֹשׂאים היפים לבדיקה ונתן על לוּח־אָבניו את אבן־ישראל לכל גילוּייה. אוֹתוֹ שטיינבּרג, שהיה לכתחילה משוֹרר האהבים הקלים, משוֹרר הכּרך והצעירוּת המתפלספת על הריקוּת והשיעמוּם, משורר ה“מחוֹלוֹת” וה“סטירוֹת”, – דוקא הוּא מזקיק עצמוֹ כּוּלו לבחינת היהדוּת ההיסטוֹרית לשם עתידה. אין כּמעט צד בּאוֹתה חטיבה ששמה יהדוּת, לפי תפיסתוֹ של שטיינבּרג, שלא העביר עליו את משקפתוֹ הרגישה, שלא בדקוֹ בדיקת מוּמחה אינטואיטיבי. וכמעט תמיד מלֶוָה את בּדיקתוֹ רוּגזה כּבוּשה ותוֹצאוֹתיה מתלבּשוֹת דברי־חזוֹן קשים ונוֹקבים. להגבּרת החזוּת הקשה יגדיל את הפּגימוֹת הגדלה יתרה, אף כּי לא גלוּיה תמיד, והרמז עשׂוּי להגבּיר את חשדיו של הדמיוֹן. זוֹהי אוֹתה ה“אנטישמיוּת הפּנימית”, שהפרתה כּל־כּך בּדוֹרוֹת האחרוֹנים את ספרוּתנוּ וחיינוּ. אבל שוֹנה היא מזוֹ המנדלאית. הלגלגנית והעקצנית מתוֹך הרחבת הדעת וּבדיחוּת הדעת. זוֹהי “אנטישמיוּת” מיקרוֹסקוֹפית הנוֹקבת ויוֹרדת עד לב הדברים. תחת החקרנוּת המתרגשת, הספקנוּת המוֹחה והקיטרוּג העקשני, מסתתרת אהבה עמוּקה, לפעמים עד כּדי גאות־הערצה, לאוֹתה יהדוּת מבוּקרת כּה קשוֹת. ושגוּ אלה שתפסוּהוּ בזילזוּל בּערכי היהדוּת האמיתיים.

אין להעלים: שטיינבּרג אינוֹ סוֹפר לרבּים. אפשר שבּראשית צעדיו בשׂדה הספרוּת התכּון להיוֹת מקובּל על הרבּים. וּויתוּרוֹ לא בא משוּם שלא החשיב את “הקלוֹת והקטנוֹת” ולא ייחס להן כּל תפקיד בּחיים וּביצירה, אלא מתוֹך שנגלתה לוֹ הסכּנה לעיקר החליט לפסוֹח על הצדדי.

שטיינבּרג העיקרי הוּא סוֹפר למשפּחה קטנה. מסוּפּקני אם גם עתה יצליחוּ מגדלי שמוֹ להוֹציאוֹ לרשוּת הרבּים. אבל הפסדוֹ יוֹצא בּשׂכרוֹ. אם אין יצירתוֹ החשוּבה עשׂוּיה להשׂיג את תהילת הרבּים, היא נחנה בסגוּלה היקרה להנחיל את תמצית נפש מחַבּרה לדוֹרוֹת דרך צינוֹרוֹת סמוּיים מן העין. מי כמוֹהוּ ידע, כּי הערצת הרבּים תלוּיה בכמה דברים, שבּטילתם גוֹרמת בּטילה גם לה. אין הפכפּך כקהל הגדוֹל. לא כן המשפּחה הקטנה, הצפוּפה, הנוֹטעת את צמח האהבה והידיעה האמיתית מדוֹר לדוֹר וּמשקה אוֹתוֹ בדרכים נעלמוֹת אך בּטוּחוֹת.

שטיינבּרג היה איש־הכּבוד. לא רבּים, לצערנוּ, יוֹדעים לשמוֹר כּמוֹהוּ על כּבוד המלה הנדפּסת ועל כּבוֹד עצמאוּתוֹ של הסוֹפר. לכאוֹרה, אפשר לראוֹת בּכך יהירוּת והתנשׂאוּת ויחוּד עצמי, אבל מי שיוֹדע לקלל ולבזוֹת (בּכמה משיריו) את ה“מוץ” של עצמוֹ – איך יהיה חשוּד על יהירוּת? מי שלא פּסק מלהציץ בּעיני הקץ המתקרב – איך יהיה חשוּד על התנשׂאוּת? אין זה כי רגש־כּבוד פּנימי עמוֹק, הכּרת בּעל הנס בּנסוֹ וּבנסם של כּמה מיחידי־הסגוּלה בספרוּתנוּ, לא נתנוּהוּ לעמוד בּמקוֹם שראה פתח לחילוּלוֹ של הנס.

גוֹרל חייו ויצירתוֹ של שטיינבּרג עלה בקנה אחד עם כּמה מן הטוֹבים שבּספרוּתנוּ קמוּצת־היד. מצד זה לא היה ראוּי לקנאה כלל. אך ראוּי היה לקנאה מתוֹך אהבה על מידת עוֹז־הנפש, הגוֹבה והעוֹמק שהשׂיג בּעמלוֹ היוֹצר מתוֹך מסירוּת נפש.

יציאתוֹ מן העוֹלם היתה בחשאי. כּאילוּ הפסיק בּמקוֹם שרצה להפסיק. אף בּזוֹ היה מעין ויתוּר של נצחוֹן.