אֵינִי אָדָם עַתִיק, אֵינִי אָדָם חָדָשׁ,

בֵּן אֲנִי לְדוֹרִי, דּוֹר שׁוֹקֵעִ חוֹלֵף;

וּמֵעַל גַרְעִינִי, גַּרְעִין עֶרְגַּת־אָדָם –

קְלִיפָּה אַחֲרֵי קְלִיפָּה אֲנִי נוּגֶה קוֹלֵף.

סתו, רל"א.

גם יעקב רבּינוֹביץ הגיע לזקנה, בּעוֹד רגליו הקלוֹת מדלגות על גדר הבּחרוּת. בּעוֹדנוּ הֵלך קל בּארצוֹת החיים הועמס עליו משׂא שנים רבּוֹת־תנוּבה. רק חלק מן הפּירוֹת שעשׂה עטוֹ המהיר והמחוֹנן זכה לכינוּס מסכּם וּמגדיר. רוֹב פּירוֹתיו עדיין מפוּזרים בּשדוֹת־הפקר. אך פּניו מזדקרים בּכל שטחי אוירנוּ הרוּחני בּחוֹתמם העצמי.

הוּא מיחידי הסגוּלה בּחבוּרתנוּ, שכּל הגיוֹן, כּל חוּש וכל עצב בּהם משוּעבּדים לספרוּת, הן כּנוֹתנים והן כּמקבּלים. כּל עניני החיים והעוֹלם, הקרוֹבים והרחוֹקים, נוֹפלים אצלם אל פּי העט, וּמשם הם עוֹלים לחיוֹת את חייהם. רצוֹנם וּמזלם עשׂוּם סוֹפרים בּכל נפשם וּבכל מאוֹדם. זה כוֹחם וּבמקצת גם רפיוֹנם.

עינוֹ של רבּינוֹביץ היא של משוֹרר סוֹקר ודיין. אין היא נחה על הדברים חוֹלמת אוֹ תוֹהה, אלא סוֹקרתם והוֹפכת בּהם לבדקם ולדוּנם, אם לשבט ואם לחסד. לא רק בּמאמר הצבּוּרי וּבמסה הבּקוֹרתית, כּי גם בּספּוּר, בּמחזה וּבשיר עינוֹ בּוֹלשת תחת דוֹק הצבע והצליל למצוֹא ולגלוֹת, בּפירוּש אוֹ בּרמז, את המניע המוּסרי והשׂכלי. גם בּלבשוֹ טלית של פילוֹסוֹף, המטיל ספק בּכל החלטיוּת, אינוֹ יכוֹל שלא להכּווֹת מדברי השוֹגים, לדעתוֹ, ולהעמידם על טעוּתם. על כּן כּה רבּה החיוּת בּדבריו, כּה רב בּהם היצר להשׂיח, לישר את המעוּוָת.

הקרקע המוּסרי, בּוֹ נעוּצים שרשי מחשבתוֹ, והחרוּת הגמוּרה, בּחרה לוֹ אישיוּתוֹ, מסייעים בּידוֹ להיוֹת נאמן לרצוֹנוֹ

ולקווֹ. אחרים, שהחליפוּ קו מסילתם, בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים, חוֹשדים בּוֹ בּסתר וּבגלוּי, שהוּא סטה מקו, אך המיטיבים לראוֹת, גם בהזדמן להם קרוֹנוֹ בּמקוֹמות שוֹנים, רואים יפה את פּסי־קווֹ נוֹדדים עמו. שנוּי האכסניה אינוֹ משנה את עיקרי דעוֹתיו ותביעוֹתיו. רוֹב מאמריו, שראוּ אוֹר בּעתוֹנוּת הבּוּרגנית, כּביכוֹל, יכוֹלים היוּ להדפס בּעתוֹן

הפּוֹעלים שלפני האחוּד. מוּבן, שהפּסלנוּת צרת־העין, המתפּשטת בּגוּף צבּוּרנוּ כּנגע ממאיר, רוֹאה את מקוֹם הדברים ואינוֹ רוֹאה את גוּפי הדברים, לנזקם של הרוֹאה והנראה גם יחד.

אין ספק, שרבּינוֹביץ הוּא איש־הקצווֹת. לגבּי ענינים ואנשים, שנפשוֹ דבקה בּהם לאמוּן ולחיבּה, הוּא סבלן וטוֹב־עין עד כּדי כּסוּי פּשעים, אך לגבּי דברים ואנשים, שנכוה בּרשעתם אוֹ בּרוֹע־כּוָנתם – אינוֹ יכוֹל לנהוֹג מדת ותרנוּת. בּמקוֹם שעיקרי מוּסרוֹ (לא מוּסר מנוּסח כּי־אם מוּסר שבּדם) ואמוּנתוֹ נפגעים, שׂשׂ הוּא אלי קרב, וכשוֹמר־תוֹרה מוּבהק יתגרה בּרשעים בּדברים כּמחטים. אוּלם מתוֹך אינסטינקט מוּסרי עמוֹק נוֹטה הוּא תמיד להתגרוֹת בּצד התקיף, בּצד התוֹקף. התקיפוּת בּעצם קיוּמה וּבכל מקוֹם שהיא מגרה עליו את יצר ההתגרוּת. ולהפך, בּאשר ידבּר על סוֹבלים ונענים, שם יתגלה רוֹך דברוֹ כּמשי, שם יטיף את צרי רחמיו ותנחוּמוֹתיו.

אין להציב גבוּלוֹת בּיצירתוֹ רבּת־האוֹפקים ודקת־התפיסה ולוֹמר: זה עיקר וזה טפל, בּזה הגיע לשלמוּת וּבזה השׂיג רק חצי תאוָתוֹ. כּל חין ערכּוֹ ו“שלמוּתו” של רבּינוֹביץ הם בּזה, שאין להבדיל בּין מאמרוֹ, פיליטוֹנוֹ, ספּוּרוֹ ושירוֹ. בּזה שהוּא פּוֹרח תמיד ועוֹשׂה פּרי תמיד, אוֹ בּלשוֹן שירוֹ: “קוֹלף קליפּה אחר קליפה מגרעין ערגת־האדם” שבּוֹ. בּכּל אוֹתוֹ הסגנוֹן הרוֹטט, האבר מן החי; אוֹתה הסקירה החדה ורבּת־האסוֹציאציוֹת; אוֹתוֹ הצירוּף המפוֹרד בּענפיו והמאוּחד בשרשיו;

אוֹתה הנהיה אחרי האוֹר והגישוּש בּתוֹך האד; אוֹתה המציאוּתיוּת החיוּנית הרוֹעדת כּגשר של נייר על גבּי חלל מסתוֹרין ואינה נקרעת; אוֹתה בּחינת התבוּנה ואוֹתה ההתרפּקוּת האנוֹשית.

אמרתי לכתוֹב ליוֹבל רעי כּאח לי דברים הרצים מלב אל לב, חמים וכוֹאבים, אוּלם האויר הקר, הזר המוּזר, שאנוּ חיים בּוֹ כּיוֹם, אינוֹ יפה לדברים ערוּמים, ויש לחשוֹש שמא יבוּלע להם. איני מאמין שיש בּכוֹח מי מאתנוּ להפשיר בּימים אלה את האויר הזה. מי כּרבּינוֹביץ יוֹדע זאת. על־כּן בּטוּחני בּוֹ, שלא יבוּז גם לשוּרוֹת מעטוֹת, שכוָנתן לסייע מעט לבירוּר אישיוּתוֹ היוֹצרת, ההוֹלכת עמנוּ זה דוֹר שלם ואשר נשתוֹקק לחיוֹת עמה לפחוֹת עוֹד דוֹר אחד.

כּן יהי רצוֹן!