(דברים שנאמרוּ על קברוֹ)
הנה כי כן, אחי יעקב – בּאה שעת הפּרידה, אף כי זמנית, כּכל פּרידה של החי מן המת.
אלי, אל בּיתי, לא תבוֹא עוֹד, עד בּוֹאי אני אליך.
כּימי דוֹר היינוּ יחד בּחיים, בּשאיפה, בּפעוּלה, כּכל אשר ניתן לנוּ. לא אגזים אם אוֹמר כּי במשך ל“ד שנה – חוּץ מהפסקוֹת מעטוֹת שנגרמוּ ע”י נסיעוֹת – לא זזה ידי מתוֹך ידך ועתה בא המות פּתאוֹם והפריד בּינינוּ ביד גסה. בּלכתך לתוּמך בּדרך נפגעת על־ידי גוֹלם־מכוֹנה. איזה גוֹרל! חיכּינוּ לבוֹאך, כּמנהגך יוֹם יוֹם, והנה בוֹששת לבוֹא, עד שהביאוּ לי בערב את הפּתקה השחוֹרה מבּית־החוֹלים.
אם יש ריעוּת, ריעוּת הנעשׂית בּרוֹב הימים כּטבע, כּנשימה – ריעוּתנוּ היתה זאת. הבדלי גיל, הבדלי טעם, חינוּך ואוֹרך חיים לא פגמוּ בה במשהוּ. להיפך, הם הם שכללוּ את יוֹפיה.
בּבוֹאי לארץ־ישׂראל, עלם בּעלוּמי, אפרוֹח אשר אך החל להציץ מתחת כּנפי הספרוּת, מצאתיך סוֹפר מוּגמר, איש הישוּב והציבּוּר, שׂבע נסיוֹן, מחוּשל בּמלחמת דעוֹת, חבר וּבעל־דברים לגדוֹלים וטוֹבים, וּבכל זאת נאחזנוּ איש בּאחיו מפּגישה ראשוֹֹנה על המזרקה לפני בית מלוֹנוֹ של גיסין בּאֵם המוֹשבוֹת ולא הרפּינוּ זה את זה מאז ועד עתה.
מה הדבר שעשׂנוּ לאחדים? דברים הרבּה קשרוּנוּ יחד. אבל אין ספק בּעיני כי אלה היוּ עיקר: הצוֹרך והרצוֹן לשמוֹר בּכל מחיר את חירוּת הנפש בּביטוּי האמת לפי היכוֹלת; הצוֹרך לראוֹת את הישוּב בּגידוּלוֹ כּקיבּוּץ עוֹבד ויוֹצר וּמחנך עצמוֹ לעצמאוּת חָמרית ורוּחנית,
מכּיר בּכוֹחוֹ במידה הראוּיה, לא מתבּטל ולא מתנשׂא; הרצוֹן והשׂמחה לראוֹת בּגידוּלה וּבהתחדשוּתה של ספרוּתנוּ ולשרתה בכל הדרכים הנאוֹתוֹת. לא אינדיבידוּאליוּת מתעתעת ולא המוֹניוּת משטחת, אלא מידה נכוֹנה ויחס נפשי.
אבל מעֵבר לכל אלה הדברים שבּרצוֹן וּבהכּרה היה משהוּ עמוֹק וּמכריע יוֹתר, משהוּ בלתי־מוּגדר העוֹשׂה שני בוֹדדים ללא־בוֹדדים בּעוֹלם הזה. ידענוּ את התגוּבוֹת, את הדעוֹת ואת העצוֹת כּמעט בּלא דיבּוּר־פּה. כּה מוּבן מאליו היה שקוֹרא ראשוֹן לכתב־ידי תהיה אתה, וראשוֹן לקריאת כּתב־ידך אהיה אני. הריעוּת הטוֹבה לא שיחדה את העין מראוֹת את החסרוֹנוֹת; הרגילוּת של שנים לא מחקה את היתרוֹנוֹת; הפּה לא היסס לציין את שניהם. הוּרגש והוּסכּם בּינינוּ: אנשי־גידוּל אנוּ ולא אנשי־הפיכוֹת, עשׂוּיים לנצחוֹנוֹת ולכשלוֹנוֹת, כּל אחד לפי דרכּוֹ וטבעוֹ.
היית נקי־כפיים וּבר־לבב ולא נשׂאת לשוא נפשך. בידיך, ידי זרעם של רבּני ליטא, גדוֹלי תוֹרה וּמוּסר מסתפּקים בּמוּעט, לא דבק מאוּם. בּר היה לבבך, תוֹכוֹ כּברוֹ, כּי שׂנאת ואהבת בּלא חיפּוּיים. לא נשׂאת את נפשך לשוא, לשוּם שוא, לא בחיים, לא בספרוּת, לא בעסקי ציבּוּר ואוּמה.
עניני הישוּב וקוֹרוֹתיו, עניני ספרוּתנוּ וקוֹרוֹתיה, היוּ מקוּפּלים בּך כּפנקס. כּשעלעלת בּפנקס היוּ דפיו פוֹרחים בּרוֹב דברים מאירים ושׂמחים.
קפדן וקנאי היית להגיוֹנך ולדברך. לא קל היה לך להוֹדוֹת מהר בּטעוּתך, אך לבסוֹף הוֹדית בּחן של ויתוּר, בטעם של זקן שקנה חכמה.
היתה בך אחדוּת של הגיוֹן ורגש, ושניהם כּפוּפים היוּ למוּסר יהוּדי ואנוֹשי מוּשרש בּדוֹרוֹת. הגיוֹנך היה חד ונוֹקב, מפליג למרחוֹק וּמקרב רחוֹקים, הגיוֹן של משׂיגי השׂגוֹת בּדברי תוֹרה וּבדברי חיים, ורגשך היה רך ועמוֹק וּמהיר לענוֹת, רגש של משוֹרר ואוֹהב הבּריוֹת.
רגיל היית לחזוֹר על אמרתוֹ של משוֹרר לאוּמה קטנה, משוֹרר אהוּב עליך שתרגמת אחד מספריו, אמרתוֹ של הרמן בּאנג: “האמנוּת הגדוֹלה להיוֹת קטן”. ידעת את גבוּלוֹתיו המציאוּתיים של עמנוּ ורצית לראוֹתוֹ מתקן חייו בגבוּלוֹתיו, ולא פסקת מלשנן לוֹ את תוֹרת “לאט לאט” שלך, שנבעה לא רק מדרכּה של חיבּת־ציון, שהוּרגלת בּה, אלא גם מידיעתך הרבּה והחוֹדרת בּדרכי עמים וארצוֹת. גם כּמעריך ספרוּתי, יחיד בּמינך, אך כּי הראית מלוֹא זרחם של המאוֹרוֹת הגדולים, אהבת בּיחוּד להעלוֹת את נרם של המאוֹרוֹת הקטנים. גם אצל הגדוֹלים בּלשת וּבדקת אחרי הקרנים המוּצנעוֹת.
כּל ימיך נוֹהג היית לפנוֹת אל ידידיך־מכּיריך בּכינוּי: “צדיק”: “מה שלוֹמך, צדיק שלי? מה כּתבת, צדיק שלי? אין כּלוּם, צדיק שלי”. כּאילוּ ביקשת להעמיד את האדם על חזקת המעוּלה שבּוֹ. בּשנים האחרוֹנוֹת, שנוֹת ההתכּנסוּת לתוך עצמך, פסק הכּינוּי הזה מפיך. אין זה כי אם נעשׂית בּעצמך צדיק גמוּר, צדיק תמים. הרבּית להתייחד עם אבוֹתיך הצדיקים וזכרוֹנם היה מרטיט את נפשך.
מיוֹם שירדה הפּוּרענוּת על שכוּנוֹת־הספר של עירנוּ וסכּנת המות מתהלכת בּין יושביהן וּמגיניהן, הרבּית ללכת שמה. כּשהזהרנוּך על כּך, אמרת: “אין כּלוּם. אני הוֹלך לראוֹת את עמי, כּי שם הוּא. בּמה אני מיוּחס מהם, שהם שרוּיים בּסכּנה כל הימים והלילוֹת, ולמה לא אהיה עמהם בּסכּנה שעה אחת?” אחר כּך בּאת משם וסיפּרת פּרטי פרטים על פּלוֹני הספרדי והתימני, האשה הזקנה והצעירה, הבּחוּר המגן, הילד החכם וכוּ'. כּל אחד מאלה מילא את לבּך הדוֹאג והירא.
הרבּה דאג לבּך, הרבּה מוֹרא היה בוֹ. בּיחוּד אחרי מה שקרה, מה שלא רצית ולא יכוֹלת להאמין – שם, בּגיהינוֹם של אירוֹפּה. כּמה מאמרים אחרוֹנים שלך סיימת בּמלים “על כּן נירא”.
עתה הנך כּבר מעֵבר לכל “מורא”. בּאת למקוֹם שם “חדל רוֹגז”. אוּלם לנוּ, הנשארים, נשאר גם המוֹרא וגם הכּאב הגדוֹל על העדרך.
היית נקי כפיים וּבר־לבב ולא נשׂאת לשוא נפשך. חייך וּמעשׂיך היוּ נקיים וּברים ולא היוּ לשוא.
תש"ח
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.