רקע
אשר ברש
יוסף אהרונוביץ

כּשבּאתי בּשנת תרס"ז לברוֹדי מצאתי לרוּחוֹ של יוֹסף אהרוֹנוֹביץ מתהלך בּתוֹך מנין בּני־העליה מן הנוֹער הלאוּמי בּעיר עתיקת יחשׂ זוֹ. הגבוּל שהעביר אלפים מבּחוּרי ישׂראל נמלטים מן ההפיכה הרוּסית, גל מתגעש והוֹרס להשתפּך הלאה, הביא לקרקע תחוּח זה זוֹרע נאמן. שם נוֹדע לי ראשוֹנה שמוֹ וּפעלוֹ כּמוֹרה וכמעוֹרר, וכשהיה לאחר שנים מספּר לאיש־מוֹפת בּארץ ישׂראל החדשה, לא היה עוֹד כּל תימה בּדבר: בּני בּרוֹדי ידעוּ גם ידעוּ, כּי זאת תפארת דרכּוֹ של אישם־מוֹרם.

יוֹסף אהרוֹנוֹביץ לימד צעירים נלבּבים אלה את הציוֹנוּת נוֹסח רוּסיה, נוֹסח אחד העם ולילינבּלוּם, נוֹסף על תוֹרת הרצל הממריאה: נאמנוּת בּלי גבוּל לבנין הארץ ולתרבּוּת העברית. נוֹסח זה היה שם חידוּש גדוֹל וקסם רב בּוֹ. את מכתביו שהיה משגר מן הארץ היוּ לוֹמדים כּפירוּש מוּסמך לכתביהם של גדוֹלי המחשבה הלאוּמית. דמיוֹנם של אחדים מצעירים אלה היה כּגוֹזלים, שיד גדוֹלה וחזקה הוֹציאתם מקן־אבוֹת רך ולימדתם את הטיסה בּרוּח וּבסערה, ועכשיו הם מתאמנים בּכוֹחוֹת עצמם. אחד אוֹ שנים ממכתבים ארוּכּים וצפוּפי תוֹכן אלה, כּתוּבים בּלשוֹן מפוֹרשת וּמסברת, קראתי גם אני. גם צלם דמוּתוֹ בּמעמדים שוֹנים הראוּני תלמידיו־חבריו, וּבכן נעשׂיתי, כּביכוֹל, שוּתף־מה לאוֹתוֹ סגל חבוּרה.

אחר כּך התחילוּ מגיעים גליוֹנוֹת “הפּוֹעל הצעיר”, גליוֹנוֹת שבּשׂרוּ בּקוֹל צעיר אך מבוּגר עד להפליא את הנעשׂה והצריך להיעשׂוֹת לשם תקוּמת ישוּב חדש ראוּי לשמוֹ על אדמת המוֹלדת. וּבראש הגליוֹנוֹת מאמרים חוֹצבים בלא מליצה אך בּהגיוֹן חם, בּסגנוֹן אוֹתם המכתבים המתקבּלים בּברוֹדי, וּבתוֹכם גם מוּכּרים מאד – “מכתבים לידידה”.

בּרוּר היה: לכשאגיע לארץ אדרוֹש מיד לשכנוֹ. וכשבּאה אחר כּך ההשתתפוּת מרחוֹק בּדברי־ספרוּת ראשוֹנים בּ“הפּוֹעל הצעיר”, הגיעוּני כּמה גלוּיות שלוֹ כּתוּבות בּאוֹתוֹ כּתב יוֹשר גדוֹל וּפשוּט ורב־מרץ, כּעשׂוּי בּאיזה מכשיר עבוֹדה, כּתב שעוֹרר את האימוּן בּמלוֹאוֹ. ולא ארכוּ הימים וּבמקוֹמם בּאוּ מכתביה הדקים והריחנים בּכתב־ידה הצח של דבוֹרה בארוֹן, כּתב שעוֹרר את החיבּה בּמלוֹאה. והיוּ שני כּתבי יד אלה כּשני צדדים של מטבּע אחד.

וכשהגעתי באביב תרע"ד לארץ היה כּבר אהרוֹנוֹביץ עוֹרכוֹ הטבעי של אוֹרגן הישוּב החדש לאחר כּמה מערכוֹת־מלחמה כּבדוֹת (המלחמה בּועד האוֹדיסאי וּמלחמת “עזרה” חוּץ ממלחמת־תמיד על עבוֹדה עברית בּכל שטחי הישוּב), והיה זה עתוֹן כּמעט מבוּסס עם מערכת והנהלה ועמדה מכוּבּדת, כּחברוּתית כּספרוּתית, ועם שׂכר סוֹפרים מסוּיים וּבטוּח.

העוֹרך היוֹשב על כּסאוֹ, כּסא ערבי (שמחירוֹ שני בּישליקים) בּחדר מזרחי גבוֹה ריק כּמעט, ליד שוּלחן עץ קטן, כּזה המצוּי בּמטבּח של צריף, פּשוּט מעילוֹ והכּתפוֹת מהדקוֹת את הכּתוֹנת הצבעוֹנית על הכּתפים הצרוֹת, קם לקראתי ולחץ את ידי רגע ממוּשך ושאל את שאלוֹתיו והעיר את הערוֹתיו מתוֹך הבּטה פּקחית ודוֹרשת־טוֹב, ולאחר רגעים אחדים, כּשפּניתי לדבּר עם בּן־מוֹלדתי העוֹזר על ידוֹ בּמערכת, היה כּבר עוֹשׂה את ההגהה בּקוֹל ניגוּן וּבפיסוּק טעמים – אז הבנתי לבחוּרי בּרוֹדי בּשלימוּת.

ועוֹד בּאוֹתוֹ יום ראיתיו בּביתוֹ (“איך זה: לא תבוֹא לראוֹת את דבוֹרה?”), בּית קטן בּחצרוֹ של בּית גדוֹל, בּקוֹמה השניה, שמדרגוֹת־עץ שלוֹ בּחוּץ, והוּא, אהרוֹנוֹביץ, עוֹמד בּמרפּסת ליד אוֹתן המדרגוֹת וּמפסטר בּסבלנוּת וּבאהבה את החלב בּשביל בּתוֹ, בּת שלוֹשת הירחים, וּמדבּר אגב על כּל הדברים היקרים, האביביים בּארץ זוֹ, שנראית כּאילוּ נתבּקעה זה עתה מתוֹך בּיצתה, מתוֹך אוֹמן ותוֹקף ואוֹשר בּקוֹל חוֹטמני זהיר – אז אהבתי את האיש.

אחר כּך בּאה המלחמה והמבוּכה והחרדה לבנין המעט שלא יתערער, חלילה. התחילה פּרשת הנגישוֹת והגירוּשים, וּבית אהרוֹנוֹביץ גלה מאוֹנס למצרים. אך עד מהרה ידענוּ, יוֹסף לא ירד מצרימה לעשוֹת לביתוֹ אלא לציבּוּר: הוּא נעשׂה מוֹרה וּמדריך למהגרים.

עם פּתיחת הגבוּלין חזר לארץ והמשיך עריכת עתוֹנוֹ יחד עם חברתוֹ. וּמאז ראינוּ את האיש תוֹך היאבקוּת קשה עם אחרים ועם עצמוֹ, היאבקוּת שיש עמה צער וּמוֹרא. היה משהוּ ישן ונאמן ואהוּב שקשה הפּרידה ממנוּ, שהלב היה עמוֹ לבשׂר אחד והאמין בּוֹ אמוּנה שלימה, וכנגדוֹ היה משהוּ חדש, גדוֹל ורב פּעלים וסיכּוּיים, שמשך וּפיתה וּפתח אפקים – וקשה היה לוֹמר הן וקשה היה לוֹמר לאו – וּלבסוֹף גבר החיוּב וקיבּל עוּלה של “אחדוּת העבוֹדה” ושל ההסתדרוּת וכל הנוֹבע מזה. אבל משניבעה הפּרץ בּאמוּנה האחת (כּי מוניסט היה האיש עד שרשי ציפּוֹרניו) נעשׂתה הכּתיבה כּבדה והססנית וּמתחמקת – עד שפּסקה כּמעט. ואז בּאה לאהרוֹנוֹביץ תקוּפה חדשה: תקוּפה הציבּוּריוּת המעשית. איש העט והחלוֹם היה לאיש העסקים והכּספים: עסקיו וכספיו של ציבּוּר העוֹבדים.

ושוּב עדים היינוּ ליסוּריו המוּצנעים של האיש: יסוּרי חליים ויסוּרי חוֹמר (כּן, הוּא שׂר הכּספים היה גוּפוֹ נתוּן בּמצוֹק חמרי, בּחינת “יפּוֹל מצדך אלף וּרבבה מימינך – אליך לא יגש” – כּמוֹ שקרא על עצמוֹ יהושע בּרזילי ז“ל בּהיוֹתוֹ גזבּר של אפּ”ק). ועל כּוּלם יסוּריו של מי שצעדוֹ אינוֹ עשׂוּי לרוּץ אחרי מהירי־הלכת והוּא מפגר בּעל־כּרחוֹ בּדרך ונשימתוֹ מתקצרת, וּמתקיים בּוֹ היפך האימרה “הלואי אוֹתי עזבוּ ותוֹרתי שמרוּ”, שחוֹלקן בּרצוֹן כּבוֹד לותיק התנוּעה ואת דבריו שוֹמעים תמיד, אך רק לעתים רחוֹקוֹת עוֹשׂים אוֹתם. וּבכל זאת לא זז האיש מן האמוּנה בּציבּוּרוֹ הגדוֹל וּבתעוּדתוֹ הלאוּמית והאנוֹשית ושקד בּכל מאוֹדוֹ לחזק מוֹסדוֹתיו, וכדרך אצילי־הרוּח היה מבקר מבּפנים והן מבּחוּץ, וּבכל שעה שנקרא לעשוֹת בּא ועשׂה, ולא ביקש שׂכר לעצמוֹ, לא שׂכר של חוֹמר ולא שׂכר של כּבוֹד, וכמה מפּעוּלותיו היוּ מוּבלעוֹת בּמעים שנקראוּ על שם אחרים, ולא הקפּיד.

וּבתוֹך מלחמתוֹ לחירוּת המחשבה לא שכח מסוֹרת אבות, ולא היה בּז גם לצדקה קטנה והרבּה להיטיב עם בּני אדם, וּבפרט עם אנשי רוּח. והיה אחד המעטים מאד בּארץ ישׂראל, שיסוּרים של תלמידי חכמים ידוּעים להם, והיה מחזר לדעתם וּמשתדל להמתיקם בּכל יכוֹלתוֹ. ועמדה לוֹ נאמנוּתוֹ לספר העברי, וּביוֹתר לזה שהוּא המשך לתוֹרת בחרוּתוֹ, זה שעוֹמד לשירוּתה של האידיאה הלאוּמית בּכל רחבי גילוּייה. וּבספרוּת כּמוֹ בּפעוּלה אהב את הודאי והבּרוּר והמוֹעיל, ולא גרס, אוֹ פּשוּט לא השׂיג, את המסוּפּק והספקני והעשׂוּי לשם נוֹי אוֹ חריפוּת בּלבד.

וּבמנחת חייו שב אל הספרוּת בּדרך אחרת, לא בּכתיבה של קבע אלא בּדאגה וּבחרדה לסוֹפר ולספרוּת העברית, בּמחשבוֹת וּבמחשבות וּבמעשׂים להוֹציא שניהם למרחב מה. ונעשׂה למתווך בּין דבּרי ציבּוּר העוֹבדים לדבּרי הספרוּת בּארץ, ושאף לאיחוּד הכּוֹחוֹת העליוֹנים לשם יחוּד העם והאדרת המפעל.

אך עוֹדנוּ עוֹשׂה בּמלאכה זוֹ, שסימני בּרכה ראשוֹנים נראוּ בּה, ונדמה היה, לשׂמחת כּל יוֹדעיו, כּאילוּ היתה לוֹ עדנה רוּחנית, שנתגלתה גם בּכמה התחלוֹת חשוּבוֹת של כּתיבה – והנה נלקח ואיננוּ.

אהרוֹנוֹביץ היה איש פּתוֹס־המעשׂה, והפּתוֹס שלוֹ היה יוֹנק מתוֹך אמוּנה שלימה. המדרש והמעשׂה היוּ ממוּזגים בּו לבלי הפרד, ולא היה לוֹ פּתוֹס גדוֹל לזה וקטן לזה, שבּמדרש ראה מעשׂה והמעשׂה היה נעוּץ אצלוֹ תמיד בּאידיאה. והשם “תמידי” שנטל לעצמוֹ פּירוּשוֹ: מתמיד בּרעיוֹן וּבאמוּנה. כּל השינוּיים לא שינוּהוּ.


תרצ"ח


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!