הפּלא שבּדבר, כּי בּערוֹב יוֹמוֹ היתה לוֹ מעין תחיה. בּשנוֹת תחילת המאה עד אחרי המלחמה כּמעט נמחקה צוּרת מטבּעוֹ. והנה בּאוּ וינא־ניוּ־יוֹרק, ירוּשלים־תל־אביב ויצקוּ לוֹ מוֹניטין חדשים. הזכרוֹנוֹת חידשוּ את זכרוֹ, גם סיפּוּר גדוֹל, תמים וצלוּל משנוֹת החירוּם (“קוֹרוֹת אשה אחת”), ואיזה ציוּרים אנקדוֹטיים מקוּטעים עשׂה עטוֹ, וגם אלה לא חסרוּ חן וחסד־כּשרוֹן. אך החיבּה נתעוֹררה בּשל דברי הזכרוֹנוֹת הקשוּרים בּדוֹר דעה וחלוֹם וּמשׂאת־נפש.
ועוֹד פּלא: עטוֹ, שהיה טמוּן כּמעט בּמשך שנים רבּוֹת, לא העלה חלוּדה. להפך, חוֹד חדש היה לוֹ וגם מעט בּרק. זילבּרבּוּש, היהוּדי מכּל ימוֹת השנה, שידוֹ הרפה סיבּבה תמיד את גלגל־המעשׂה לעשׂוֹת חיים ופרנסה (צנוּעם ודלים למדי), לא גרע בּכל השנים האלה את עיניו המצוּמצמוֹת והנבוֹנוֹת מחזיוֹנוֹת החיים והספרוּת והוֹסיף על רכוּש הנפש. מידת נבוֹנים היתה בּוֹ מראשית דרכּוֹ, מידת תרבּוּת וקלוּת שלטוֹן בּסגנוֹן – מוֹרשת מוֹלדתוֹ מדוֹרוֹת. בּגדוֹלוֹת לא הלך ולזוֹלוֹת לא ירד. בּשעה שאחרים רגזוּ ורגנוּ ונסתלקוּ בּחירוּק פּה בּלא שינים, אגר הוּא נסיוֹן וּמרץ לשנוֹת־עמל אחרוֹנוֹת.
הוּא לא היה מראשי המדבּרים, אף לא מן ההוֹלכים בּראש איזה מחנה. אך מבּני־לויה היה להוֹלכים בּראש והוֹסיף לתהלוּכה לוית־חן. האין עיננוּ נגרעת לפעמים מן האישים המרכּזיים ונצמדת דוקא באחד מבּני־הלויה, שקצב מהלכוֹ, אוֹר פּניו וחכמת עיניו מוֹשכים את לבּנוּ, וּבמידה שנתבּוֹנן בּוֹ נפשנוּ נקשרת בּנפשוֹ, עד כּי דוקא אליו נרצה להיטפל, עמוֹ נרצה להכּנס בּשׂיחה, את דעתוֹ נכסוֹף לשמוֹע בּענין זה אוֹ אחר? האין אשר תעלה בּלבּנוּ לרגע מחשבה: וכי מה חסר זה שהוּטל עליו תפקיד של בּן־לויה ולא הוּרשה ללכת עם ההוֹלכים בּראש השוּרה? האם בּינתוֹ פּחוּתה משלהם? האם קנה דעת פּחוֹת מהם? וכי מדבּרוֹ אינוֹ נאה כּשלהם? האם שקד פּחות? האם אהב פּחוֹת את מין האדם? האם היה מיצר פּחוֹת בּצער אֶחיו? – ויש אשר נשיב לנפשנוּ רגע: אוּלי חסר את הרצוֹן הזה ללכת בּראש, לעמוֹד בּמקוֹם גדוֹלים והסתפּק לעמוֹד אצלם? אוּלי אין אדם מגיע לנשׂיאוֹת, אם אין בּוֹ מרוּח ההתנשׂאוּת? עדיין לא נחקרה פּרשה זוֹ עד היסוֹד.
היש לקבּל את זכרוֹנוֹתיו־מרחוֹק תמיד כּדברים כּהוויתם? בּודאי ימצאוּ בּעלי־זכרוֹן ויוֹדעי־הכּל, שיכחישוּ פּרט זה אוֹ אחר. ואפילוּ פּרטים רבּים. אבל היא הנוֹתנת, שאמן היה האיש ולבוֹ קן־חזוֹן. זכרוֹנוֹתיו הם בּעצם ציוּרים אמנוּתיים. מסַפּרם האמין בּהם, בּכל פּרט
ותג שבּהם. כּמוֹ שיאמין הפּיטן האֶפּי בּכל פּרט שהוּא מסחר. חשבונות של תחרוּת וּפניוֹת של קטנוּת לא היוּ לוֹ. אפשר שהתמוּנה, השמוּרה בּלשכּת־הזכּרוֹן, דרשה הגהה פּה ושם, אפשר שהיה לוֹ “הכרח אמנוּתי” משלוֹ, אבל בּסוּרנוּ אל שבילי ספרוֹ האחרוֹן, אנוּ מתהלכים בּאמת בּשבילי גן עוֹמד בּשלכת, אשר למגע ידוֹ החיה של המוֹליכנוּ יחיוּ עציו ושׂיחיו, יתכּסוּ עלים וינוּעוּ בּרוּח לא מכּאן. והנפלא מכּל: ריח הגן יבוֹא בּאפּנוּ וימלא את ישוּתנוּ גירוי של חלוֹם בּהקיץ.
הוּא מת מוֹת נדיבים. שחרוּרית־שׂערוֹ נשתמרה כּמעט בּשלימוּת. קוֹמתוֹ לא נכפּפה, עינוֹ לא כּהתה ולא נס ליחו. את צעירים התהלך כּאחד מהם. זקנים היוּ עליו למשׂא. מה שקיבּל, קיבּל בּחן וּבתוֹדה, אך חפצוֹ היה לתת, לתת עד הטיפּה האחרוֹנה.
האמנם נתן את הטיפּה האחרוֹנה, והן רק לפני חוֹדש פּרסם כּרך ראשוֹן מזכרוֹנוֹתיו? יש שגם בּן שמוֹנים ומעלה מת קוֹדם זמנו. חבל על דאבּדין.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.