(למלאת לוֹ ששים)

מבּעל הרשימוֹת התמימוֹת, הרפוֹת, בּ“ספרוּת” וּב“רשפים”,

עד כּוֹתב “תוֹלדוֹת הספרוּת העברית החדשה” שני הכּרכים “ראשוֹנים ואחרוֹנים”, עוֹרך “כּנסת” וכותב “תוֹלדוֹת ח. נ. ביאליק” היתה רבּה הדרך. אף לא קלה. והוּא הלך בּה בלי נפישה, ללא קוֹל תרוּעה וללא קוֹל תלוּנה, מתחנה לתחנה וּמתחוּם לתחוּם, עד שהגיע למקוֹם שהגיע.

עשׂרוֹת שנים שוֹקד האיש שקידה מרוּכּזת על ספרים וכתבי־יד, עתיקים וחדשים, בּוֹחן וּבוֹדק, בּוֹרר וּמכוין, כּדי לחבּר חוּט לחוּט, בּית־ניר לבית־ניר עד שארג מסכת רחבה וחזקה – היא מסכת חיבּוּריו של פ. לחוֹבר.

ואלוּ מקצת זכוּיוֹתיו:

הוּא לא גילגל כּדרך שהיה נהוּג על הרוֹב אצלנוּ, דעוֹת וציטאטוֹת (לעתים משוּבּשוֹת וּמסוּרסוֹת), אלא הלך תמיד אל “החוֹמר הראשוֹן” להעמיד את הדברים על בּוּרים.

גם בּשנוֹת־מסה קשוֹת לאנשי־הרוּח, נשתמרה בוֹ עד להפליא האמוּנה התמה בערכי הרוּח, אמוּנה שבּלעדיה לא יעשׂה גדוֹלוֹת שוּם מבקר וחוֹקר הספרוּת.

הוּא איש המצפּוּן הבּיקוֹרתי, שאין לפניו לא בית־מדרש ולא יחוּס־אבוֹת, לא תקיף ולא נחשל, אלא תמיד “גוּפוֹ של דבר”, היצירה כמוֹת שהיא; ועל כּן גם אמיתוֹתיו וגם שגגוֹתיו שלוֹ הן; גם השפּעוֹת שדבקוּ בו הפכוּ שלוֹ, מתוֹך הזדהוּת שבּנפש.

הוּא נחן בּאצילוּת־רוּח, שעם כּל שמירתה על נקוּדת הכּבוֹד אינה יוֹדעת לא פּרישוּת ולא התנשׂאוּת. מכּאן נכוֹנוּתוֹ המפליאה של לחוֹבר לתת צוארוֹ בּכל עוֹל עבוֹדה, שיש בּה כדי תיקוּן איזה פגם בּחיי הספר והסוֹפר העברי; נכוֹנוּת ליטוֹל מעתים קבוּעוֹת לתוֹרה לשם התעסקוּת בּצרכי ציבּוּר אנשי־העט.

הוּא חבר טוֹב, חבר תרתי משמע. סגוּלה זוֹ היא היא הנוֹתנת לוֹ את היכוֹלת לעמוֹד שנים רבּוֹת בּידידוּת שאינה תלוּיה בדבר עם אחים בּרוּח. חברת סוֹפר תלמיד־חכם כּמוֹהוּ רוֹב בּרכה בה.

חברתוֹ דרוּשה לנוּ, העוֹשׂים בּספרוּת, עוֹד שנים רבּוֹת, רבּוֹת.

עוֹד הדרך רב, עוֹד רבה המלחמה.