כּדי להעריך בּשלימוּת את תנוּבת שירתוֹ של שניאוּר בּמשך 25 שנה של יצירה, צריך לכתוֹב ספר. חבל שבספרוּתנוּ החדשה אין מנהג זה נוֹהג אפילוּ ביחס לגדוֹלי־גדולים. חסרוֹן זה גוֹרר אחריו בּהכרח “המעטת הדמוּת” בּרבוֹת השנים ועם צמיחת הנטיעים החדשים. בּרשימה קטנה זוֹ ניתן לי להתווֹת איזוֹ קוים בּאוֹפי־יצירתוֹ של המשוֹרר, כּפי שהוּא מתגלה בשני כרכי־שירתוֹ¹.

שני הכּרכים, שיצאוּ מתוֹך טיפּוּל של טעם ומסירוּת, בּהידוּר ענו הבּא מהכּרת עשירוּת שלא קפצה פתאום, מצטרפים יחד למלוֹא קוֹמתוֹ של המשוֹרר. “גשרים” הוּא יוֹתר תמים, “ירוֹק”, ו“חזיוֹנוֹת” יוֹתר מבוּגר, “זהוֹב”, מגוֹן השבּוֹלת הבּשלה, אך שניהם נעוּצים זה בזה, כּעוֹלים בּקנה אחד. אף בּראשוֹן אין המשוֹרר רוֹצה להיוֹת “פּיטן צעיר”, שעיניו חוֹלמוֹת וידוֹ על הלב. השם “גשרים” בּלבד נוֹטל את הנשימה הלוֹהטת וּמרוֹץ הדוֹפק, שאנוּ רגילים למצוֹא בספריהם הראשוֹנים של משוֹררים. גשרים כּאן, ארכיטקטוּרה פילוֹסוֹפית, גשרי עוֹלם, מעין “הגשר הרעוּע” של ר' ידעיה הפּניני, ותחתיהם “ים זוֹעף”, תהוֹמוֹת, סוֹערים וריקים, ואנוּ מוּבלים על הגשרים בּעל־כּוֹרחנוּ מראשם “האחוּז בּחבלי ההעדר” ועד תכליתם – מי יוֹדע מה תכליתם? אי־ידיעה זוֹ הרי היא כל טעמה של השירה. ו“חזיוֹנוֹת” אף הוּא “שירים וּפוֹאימוֹת”, כּראשוֹן, ואחרי ה“פּתיחה: לחזיוֹן”, בּמקוֹם ש“המחוֹלל, המוּקיוֹן היהיר” מצטווה לעמוֹד, כי “בשׂערו זרקה שׂיבה”, בּאוֹת ה“מרגניוֹת” המזדוגוֹת יפה עם הרוֹמנס שבּתחילת הכּרך הראשוֹן “את כּל לבּה מסרה לוֹ”; “ננסי מטר” מקבּילים אל “נוֹפל שלג” וכו'. בּמידה שאנוּ עוֹלים אל גוֹבה השבּוֹלת הוֹלכים ה“קשרים” הירוּקים וּמתמעטים, אך הם נראים בּכל־זאת בּקנה וליח־האדמה בהם.

שניאוּר נחתם סמוּך להוֹפעתוֹ בטבּעת הכּוֹח. “שמשוֹן שצמחוּ לוֹ בן־לילה שבע מחלפוֹתיו”. כּך, כּמדוּמני, “הגדיר” אוֹתוֹ ביאליק. נטל עליו, איפוֹא למלא תפקיד “הגבּור” היחיד. תפקיד קשה וּמרגיז. שבעים ושבע עינים הסתכּלוּ בלי־חשך בּמחזה. רוּבּן בברק לח מתוֹך פּרפּוּרי השתתפוּת ושׂמחה בלב, אך לא עין אחת חכּתה לראוֹת “בּסוּר ממנוּ כוֹחוֹ”. ועינים רעוֹת אלוּ הדריכוּ את מנוחתוֹ של “המשׂחק” אדיר־השרירים ואלצוּהוּ לפעמים להחליף את תפקידוֹ העיקרי בתפקיד “צדדי” של מיזנטרוֹפּוּס (“ערבית”, “משׂטמה”, “כּוּלכם תבוֹאוּ” ועוֹד). אך בעצם היה טרוּד להכּוֹת את ה“פּלישתים” מכל המינים, לשמוֹר על “נזירוּתוֹ” – סוֹד גבוּרתוֹ – ולרדת מזמן לזמן:תמנתה" ו“עזתה”. בּדרך גם קרהוּ לפגוֹש “כּפיר שוֹאג לקראתוֺ” וגם לרדוֹת דבש דבוֹרים שמצא… בּעוֹד שבּחוּרי ה“פלשתים” בּיקשוּ להכשילוֹ ב“חידוֹת”…

יחד עם קלוּת־התנוּפה המפליאה שאנו מוצאים בּשירתוֹ של שניאוּר, איננוּ יכוֹלים להשתחרר מרוֹשם ההשתדלוּת “למלא את התפקיד”. הראיה הבּוֹקעת אינה מוּרכּבת על טוּב־לב ופשטוּת היחס, המציינים תמיד את המשוֹררים הבּרוּכים. האהבה, יסוֹד היסוֹדוֹת בשירה הלירית, בּאה כמעט תמיד “בּקליפּת איבה”; ואף בּלי הקליפּה היא רק “ריקוּד אהבה”. זוֹהי הטרגיוּת הכּבוּשה, המוּסוָה, המוֹצצת את עצמה, בּליריקה השניאוּרית.

על־כּן גם ניזוֹן שניאוּר בּשנוֹת גבוּרתוֹ מצד הקהל בּ“הערצה” וּביחס של “פּחד” ידוּע, אך לא זכה לאהבה ולחסד כּמשוֹרר אחר בּן גילוֹ וקוֹמתוֹ. מה שסוֹלחים ל“אהוּב” אין סוֹלחים ל“נערץ”. עם רפיוֹן הפחד רוֹפף גם הפּרסטיז'. אך שניאוּר הוא נאמן לעצמוֹ וּממשיך את תפקידוֹ במנה ידוּעה של בּוּז, כּיאוֹת לגיבּוֹר אמיתי.

שיריו הקטנים של שניאוּר, אינם יצוּרים נחמדים, החיים והמלבּבים בּקטנוּתם הטבעית, אלא הם חצוּבים כּרגבים מן החוֹמר, שממנוּ נבנים בּנינים גדוֹלים. ועל־כּן יש שהם אפוֹרים מצבע האבן או אמוֹצים מצבע החוֹמר, אך יש בּיניהם שנעשׂוּ מן החוֹמר היקר, זה שבּא לקשט את הבנין הגדוֹל, ואלה מחוּטבים וצבעם שוֹקט וּמאיר בּאוֹר־יקרוֹת (“בּדרך”, “פּעם בּגן”, “פּזמוֹן ערב”, “תפילה”, “שירת הדרך”, מכתבי בּציר“, “בּפּרדס האפל”, “נגינוֹת לילה” והסוֹניטוֹת הנפלאוֹת “טעמים” ו”ממרחקים"). לבּוֹ של המשוֹרר, כּנראה, גס בפּרוּטוֹת אלוּ והוּא משלשלן כּלאחר־יד “מתוֹך שרווּלוֹ”. אין זה “גברי” למדי בעיניו להיוֹת ליריקן טהוֹר, בּחינת נוּקבא. אין בּליריקה משוּם “זירה”, והעוֹשר בּמקצוֹע זה מצטרף אצלוֹ כּמוֹ מפּסוֹלתם של לוּחוֹת גדוֹלים. ועל־כּן גם כּה מרוּבּים הגוָנים בּשיריו הקטנים: שיר רעיוֹני, כּמעט דידקטי, ליד שיר לירי יותר ציוּרי ליד נעימה עממית, שיר סרקסטי ליד אידיליה צלוּלה. בּכוּלם מרוּבּה החן על החסד, הצבע על הניגוּן.

אך תפארת כּוֹחוֹ של שניאור מתגלה בּפּוֹאימוֹת הגדוֹלוֹת. אלוּ יוֹרדות עלינוּ כזרם מתכת נתכה. לפעמים בּמצב נוֹזל יוֹתר מדי. שאלוֹת החיים, האדם והעם הן תמיד השְׁתִי במסכת הרחבה. הרעיוֹן הבנוּי קוֹמה על קוֹמה, אל על, נוֹהג ודוֹפק בּתמוּנוֹת הרתוּמוֹת. לא טֵימוֹת שוֹלחוֹת יד אל זר־הדפנים הן אלוּ. חלילה! נסערת־רצוֹנוֹת היא נפשוֹ של המשוֹרר והיא מבקשת תיקוּנה – לא רק בּאשה… ישנן תביעוֹת חזקוֹת לאמת חזקה, ותהי גם מרה ו“גסה”, לחיי יצירה מתוֹך חירוּת גדוֹלה, לפרצוּף־אדם לאוּמי. אך הראיה הבּוֹקעת, ההסתכּלות הפיסיוֹלוֹגית, מַטָה אצלוֹ את האינטוּאיציה האדירה כלפי השלילה הקוֹלנית המתגנדרת בּבוּז (מלה אוֹפיית בּשירת שניאוּר) והוֹפכת לפעמים את זוֹ של החיוּב הטוֹב לדבּרנוּת של גבוּרה, כּזוֹ שבּ“מנגינוֹת ישׂראל” ו“אספרטקוּס”. האינטוּאיציה הצרוּפה, זוֹ שמרעידה את כּל העצבּים בּעין הרוֹאה־את־הנוֹלד, זוֹ שעלוּלה אחר־כּך להתמיה את בּעליה עצמוֹ, בּאה אצלוֹ על פּי רוֹב בּשעת החזוֹן ההסתכּלוּתי הסַטירי, כּמוֹ ב“ימי הבּינים מתקרבים”. הטלית הרחבה עם הציציוֹת הנגררוֹת מאפילה על הראשים וּמשמיעה בקוֹל רוֹעם את כּל פּרשת “בּראשית בּרא” עד “ויכוּלוּ”, אם גם לא תמיד תתנוֹצץ עליה עטרת־הכּסף ולא תמיד כּוּלה תכלת, וּבהתבּוננוֹ בה מקרוֹב נראה בה אדרת איש־העם טלוּאה בפסי־תכלת רחבים, הוּא נוֹתן ביטוּי רוה־דם לגלוּי ההירוֹאי שבּהוי הישׂראלי, בּיחוּד כּשזה בא בהתנגשוּת עם הצביעוּת הגוֹיית (בּסוֹף “ימי הבּינים מתקרבים” וביתר אצילוּת בּ“וילנה”). יש גם חפץ לפצח בּמלקחים הלטוּשים של הרעיוֹן השירי את אגוֹז החידה אשר להויה (“אבנים גלוּמוֹת” ועוֹד). ציוּרי הטבע תלוּים בּאזני בת־שירתוֹ כנזמים כּבדים, נזמי־ענבּר משוּבּצים מעשׂה מחשבת. סגנוֹנוֹ השוֹטף והנמרץ בּפּוֹאימוֹת הוּא זה של פּרוֹזה מן הסוּג הנעלה. יש בּוֹ משֶׂגֶב התמוּנה והחוּש יוֹתר משׂגב ההגוּת והרוּח. צבע־בּשר וּברק־עין וצעד נכוֹן. בּרצוֹן נארח אתוֹ לדרך, אף כּי ניזהר להמתיק אתוֹ סוֹד נאמן ורחשי־יקר. לב מי לא עלץ לשמע חציבת מקבתוֹ הרחבה בלשוֹן. היא החרישה במשך שנים את קוֹל המפסלוֹת הדקוֹת, המנקשוֹת בּחריצוּת בּחדר־המלאכה אשר לשירה העברית החדשה.

עתה נפרץ חדר־המלאכה. רוּחוֹת וּזוָעוֹת הפכוּ את סדריו. האמנים אשר שקדוּ על אמנוּתם נעקרוּ ממוֹשבוֹתיהם. מהם נקלעו אל עוֹלמוֹת־תוֹהוּ זרים וּמהם מעפעפים בעינים לֵהוֹת בּשמש מוֹלדת נכספה, קרוֹבה וּבלתי־מוּשׂגת. היצירוֹת השיריוֹת המוּגמרוֹת והמכוּנסוֹת כּאילוּ ניטלה מהן סגוּלת המגע החי שבּין המשוֹרר והקהל, נפרשׂוּ ונתכּנסוּ לתוֹך תערוּכה, שמעטים מבקריה. אף בּין אלה המעטים מתי־מספּר הם המסתכּלים התַּמים טוֹבי הטעם והלב, רוּבּם “חכמים” רעי־נפש והם חסידים להכעיס.

היוֹבלוֹת לעת כּזאת עלוּלים רק לדכּא ולהכאיב. היצירוֹת תלוּיוֹת לבדן כּמיוּתמוֹת בּאוּלם התערוּכה השוֹמם. האמן מתהלך מרוּגז ומדוּכדך מאחרי החלוֹנוֹת הפּתוּחים, אוֹ מתערב בּקוֹל רם וצוֹרם עם המבקרים, כּמתנכּר.

עת היא לעוֹדד גם את החזקים. עת היא להזכּיר לברכה, בּלי קטוֹרת־תוֹעבה, את זה בהיר המוֹח והעין, גדוֹל הכוֹח, העוֹמד תחת שמי אדוֹני ולוֹפת בּשתי ידיו את עמוּדי שירתנוּ.