בּאחד הימים בּשנת תרפ"ב, בשנה הראשונה להוֹציאנוּ, חברי המנוֹח יעקב רבּינוֹביץ ואני, את החוֹברוֹת לספרוּת “הדים”, הביא אלינוּ אברהם שלוֹנסקי את חברוֹ, כּוֹתב שירים גם הוּא, בּחוּר ווֹהליני, שעבד אז בּגליל, כּמדוּמה בּסג’רה – את יצחק למדן. בּחוּר גבוֹה וצנוּם, עצוּב ושתקן, מכוּנס בּעצמוֹ כּשוֹמר איזה סוֹד מכאיב. וּבחוֹברת ד' של “הדים” בּאוֹתה שנה הדפסנוּ שני שירים קטנים שלוֹ. בשיר הראשוֹן היו החרוּזים האלה, העירוֹמים מכּל מכלוֹל פיוּטי:

שָׂא הָעֹל

יוֹם־יוֹם, יוֹם־יוֹם

• הֵן זֶה הַכֹּל – –

וָדֹם.

כּמעט לא יאמן: בּן עשׂרים וּשתים היה אז וּכבר דיבּר בּשירוֹ כבעל־נסיוֹן המכּיר את גוֹרלוֹ וּמשלים עמוֹ. אבל זאת לא היתה השלמה של הינזרוּת, של “שב ואל תעשׂה”, להיפך: היה בה ציווּי לנפשוֹ: “שׂא העוֹל!” מה טיבוֹ של עוֹל זה נתבּרר אחר כּך בּשיריו הבּאים, בּרשימוֹת וּבמאמרים וּבכל העשׂיה הספרוּתית הלמדנית רבּת־העקשנוּת ורבּת המכאוֹב, שמניעה העיקרי: אמוּנה מתוֹך ראיה וּתחוּשה טראגית. נתגלתה בוֹ אישיוּת רגישה, סגפנית, מתבּוֹננת, השוֹקדת על בּחינת עצמה ועוֹלמה, על פּחדיה ויעוּדה בלי הרף וּבלי פוּגה.

כּעבוֹר חמש שנים, בּתרפ"ז, יצא ספרוֹ הראשוֹן, הפּוֹאימה “מסדה”, פּוֹאימה זוֹ שנעשׂתה לספר־הדוֹר של העליה השלישית הצעירה, השם “מסדה” נעשׂה במשך השנים שם נרדף ללמדן.

יוֹתר מכל משוֹרר עברי אחר מבני גילוֹ זכה למדן לתת בּיצירה אחת בּיטוּי נוֹקב, פּשוּט וּמתקבּל על הלב, לדוֹר הצעיר, הנסער והמעפּיל, אחרי מלחמת העוֹלם הראשוֹנה וכל הפּוּרענוּיוֹת שבּאוּ על בּית ישׂראל בּעקבוֹתיה. בּה נראתה לוֹ לדוֹר הצעיר, ארץ־ישׂראל מבצר אחרוֹן של עתיד העם, חייו, תקוָתוֹ וּגאוּלתוֹ. לא מסדה הרדוּמה של קוֹמץ גיבּוֹרים־קנאים, מקדשים בּמוֹתם את שם האוּמה, אלא מסדה חדשה לעברי החדש, שבּא לידי ההכּרה הנוֹאשת־הגוֹאלת, כּי:

פֹּה הַגְּבוּל, מִזֶּה וָהָלְאָה אֵין גְּבוּל עוֹד

וּמֵאָחוֹר – לְאֵין מוֹצָא אֶחָד יוֹבִילוּ כֹּל הָאֳרָחוֹת – –

סִיַּמְּנוּ סִפְרֵי כָּל הַדְּרָכִים – –

מֵעַתָּה סֵפֶר בְּרֵאשִׁית חָדָשׁ נִפְתַּח עַל הַחוֹמָה.

בּה, בפוֹאימה “מסדה”, נמצא הפּרק הנוֹדע “שלשלת המחוֹלוֹת”, וּבוֹ הבּית שהרקיד והלהיב וריתק דוֹר שלם של חלוּצים הוֹרסים אל המוֹלדת:

לֹא נֻתְּקָה עוֹד הַשַּׁלְשֶׁלֶת

עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת

מִנִֹי אָבוֹת אֱלִי בָּנִים,

מְנֵי מְדּוֹרוֹת אֱלֵי מְדוּרוֹת

עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת.

יש לשׂים לב בּיחוּד לשני החרוּזים: “מני אבוֹת אלי בנים, מני מדורות אלי מדורות”, האוֹפיינים כּל־כּך לכלל יצירתוֹ והשקפת־עוֹלמוֹ של למדן. בּרית־חיים, בּרית־עוֹלם של המסוֹרת הישׂראלית והמארטירוֹלוֹגיה הישׂראלית היא הערוּבּה לתקוּמתה של האוּמה, הגאה והאוּמללה באוּמוֹת. פּנים חדשוֹת וטעם חדש ניתנוּ כאן למסוֹרת הקדוֹשה והגבּוֹרה גם יחד. והרי זוֹ זכוּת גדוֹלה ולא־מצויה הרבּה לכל משוֹרר.

אך המחבּרת “מסדה” בּעלת המהדוּרוֹת הרבּוֹת, שהיתה לספר לימוּד וחשבּוֹן הנפש וחישוּל הרצוֹן לאלפים ולרבבוֹת, כּאילוּ הצלה על מה שבּא אחר־כּך בּיתר בּגרוּת־יצירה, בּיתר היקף וחדירה, מבּחינת היחיד והכּלל, בּספרי השירים הגדוֹלים ורבּי התוֹכן “בּרתמה המשוּלשת” וּ“במעלה עקרבּים”. האקוֹרד ההוּא, הצעיר־הבּוֹגר, כּאילוּ ניצח מראש את האקוֹרדים הבּאים.

וחבל! בּרבּים מן השירים שבּספרים האלה גבר כּוֹחוֹ הפּיוּטי של למדן וּביטויוֹ נתחסן. כּדרכּם של כּמה משוֹררים גדוֹלים בּספרוּתנוּ: יל"ג, בּרדיצ’בסקי וטשרניחוֹבסקי, שלח גם הוּא את קרני התבּוֹננוּתוֹ אל העבר הישׂראלי, הרחוֹק והרחוֹק מאד, למצוֹא שם סמוּכין לרעיוֹנוֹ וּלהלך־נפשוֹ. בּדמוּיוֹת עתיקוֹת – למן אברהם, יעקב, ויוֹנה ועד חוֹני המעגל ורבּי עקיבא – הלבּיש את מערכוֹת נפשוֹ ועוֹלמוֹ. בּהן נתן בּיטוּי לפי דרכּוֹ לשניוּת הנצחית בּתוֹלדוֹתינוּ בּין המרד מתוֹך כּאב וּבין הסם המרדים את הכּאב, בּין גילוּי הסכּנה וּבין הכּיסוּי עליה, בּין הרצוֹן לעצב את הגוֹרל וּבין הכניעה לוֹ מתוֹך ויתוּר. רחב ונתגוון שׂדה־יצירתוֹ, אך הדגל “מסדה” שהרים לא פּסק מלהתנפנף עליו.

וּמעלה יתירה בוֹ בלמדן – שאישיוּתוֹ ויצירתוֹ חד הן. כּזו כן זוֹ אינן מבקשוֹת להן גינוּנים חיצוֹניים, לא להטי לשוֹן ולא שימוּשי ציוּר מפתיעים, לא רמזי מסתוֹרין ולא פּאתוֹס של משׂחק־אמן, והריהוּ תמיד כּאדם המשׂיח נפשוֹ בשיר, לפי הבּיטוּי העברי הקדמוֹן: דבּר שיר.

הכּרה כּבדה וטראגית הביא עמוֹ למדן מבּית אבּא, הכּרה שהיא כמכוָה חתוּמה בנפש, מכוה חיה וצוֹרבת, ללא יכוֹלת להבליג עליה ולהשתיקה אפילוּ לשעה, בּכי מחלחל עוֹלה מכּל מה שהוּא כוֹתב, אם זוֹ פּוֹאימה אוֹ שיר אוֹ רשימת־הערה בשוּלי הגיליוֹן. ואם יש אשר גם נעימה סאטירית נשמעת מדבריו, הרי היא מוּפנית פּנימה יוֹתר מאשר חוּצה. מקרים וּמראוֹת שנטבּעוּ בוֹ בעלוּמיו אינם מרפּים ממנוּ וחוֹזרים וּמבקשים להם תיקוּן בּכתב, ודמיוֹנוֹ כמי ששרוּי תמיד בּפחד מפּני האשליה, והוּא חוֹזר וּבוֹדק עצמוֹ אם לא נתפס לה בבלי דעת, כּדי לשוב אל חישׂוּף הסכּנה ואל האזהרה מפּניה. גם בצהוֹל הנפש רגע עם פּלאי הגאוּלה והתמוּרה, יצוה עליה את ההסתכּלוּת בּמראות הנגעים ולבּוֹ שוּב מלא חרדה וּבפניו שוּב “תו הקפּדנוּת אשר לבית שמאי!”

כּביאליק כּן גם הוּא “אינוֹ מחבּב יסוּריו”, אבל הוּא מקבּלם בּאין בּרירה ומתוֹך הכּרה שהם גוֹרל לוֹ ויעוּד לוֹ, כּשם שהיוּ גוֹרל ויעוּד לאוּמה מאז ומעוֹלם, והם גם הקרקע שממנוּ יצמח נס גאוּלתה.

וכדרכּוֹ ביצירה כך גם דרכּוֹ בעריכה. שבע־עשׂרה שנה הוא עוֹרך וּמוֹציא לאוֹר את הירחוֹן “גליוֹנוֹת”. כּל הסגוּלוֹת שמנינוּ בשירתוֹ נמצא בירחוֹנוֹ, ועל כּוּלן תתבּלט: עבריוּתוֹ המוּחלטת. כּוּלוֹ דאגה אחת: למקור, ליצירה העברית על טהרתה המסוֹרתית, הישנה והחדשה. לא טהרה מאוּבּנת־שמרנית, אלא חרדה בלתי פּוֹסקת לקו ההיסטוֹרי הלאוּמי־העברי שלא ייפּגם. הרבּה משוֹררים וסוֹפרים צעירים הכניס למדן בּמשך חמש עשׂרה השנים האלה לאכסניתוֹ החמה, שוֹני מזג ודרגה, אבל את כּוּלם צירף למניין, המניין שלוֹ, שניגוּן מצוֹרף מ“שיר השירים” ו“איכה” יוֹצא מתחת חוּפּת הטלית הפּרוּשׂה עליהם – טליתו האבהית של יצחק למדן.

תשי"א