גם יצחק לופבּן עזבנוּ לאנחוֹת. בעקבוֹת יעקב שטיינבּרג ויעקב רבּינוֹביץ הלך גם הוּא. בּתי־נירים גדוֹלים ומרכּזיים בּארג הרוּחני של העליה השניה נקרעים בּזה אחר זה. איך יעמוֹד הארג הנשאר?
י. לוּפבּן היה פּוּבּליציסט מוּבהק, אחד המעטים שעמדוּ לה לספרוּתנוּ בדוֹר האחרוֹן. גם לפי המזג המגיב, גם לפי יכוֹלת הבּיטוּי, גם לפי היקף ההשׂכּלה. אך לשלוֹשת אלה, שהם תנאי־יסוֹד לכל פּוּבּליציסט ראוּי לשמוֹ, נצטרף היסוֹד העיקרי, זה שנוֹתן לוֹ את הזכוּת המוּסרית לעסוֹק בּדברים העוֹמדים ברוּמן של האוּמה והחברה: האמת והאמוּנה. בּלי יצר טוֹב זה לגלוֹת את האמת, ותהא מרה כּמוֹת, ולדרוֹש את קיוּמה בכל התנאים, בּלי האמוּנה, שדבר האמת עשׁוי להיוֹת נשמע וּמקוּבּל – אין הפוּבּליציסטיקה, ותהא מזהירה בּיוֹתר, אלא “שיר עגבים יפה קוֹל”.
מצד הלבוּש קיבּל ל. מצוּרוֹת־המוֹפת של המאמר המרכּז־אירוֹפּי והעברי כאחד. מכּאן – הגיהוּץ החיצוֹני, הבּרק והחריפוּת; וּמכאן – הפּתוֹס החם והשרשים בּמקוֹרוֹת. הפּתגם הזר, הציטוּט הקלאסי והמימרה המקראית והאגדית לא רק שלא צררוּ זה את זה, אלא אף השלימוּ זה את זה על פּי רוֹב בּמטבּעת סגנוֹנית אחת. בּיחוּד בּשנים האחרוֹנוֹת.
וּמצד התוכן קיבּל מרבּוֹת גדוֹלים וכן שלימים, מאלה שהניחוּ את היסוֹד לאידיאוֹלוֹגיה הלאוּמית־החברוּתית של הישוב. וּמה שקיבּל קיבּל בּשלימוּת, בּעין יפה ובנאמנוּת, וטיפּח וריבּה את שקיבּל בּמיטב הרצוֹן והכשרוֹן.
איש עניו בהליכוֹתיו, כּמעט נחבּא על הכּלים, יוֹשב בּפאת השוּלחן גם כּשנקרא לעלוֹת, הוֹלך בּקטנוֹת בּחיי יוֹם יוֹם – היה בכתיבתוֹ בעל השׁגוֹת גדוֹלוֹת וּבעל טוֹן גבוֹה בּיוֹתר. כּאילוּ שמר על מתכּוֹנת חוּמוֹ שלא יתבּזבּז על הטפל. אף כּי לא היה מפקד, היה לוֹחם אמיץ ומטיב להגן על העמדה שהוּפקדה בידוֹ.
מזמן לזמן ניסה את כּוֹחוֹ בביקוֹרת וּבמסה ספרוּתית. כּאן היוּ הפּתוס והמוֹפת האירוֹפּי פּוֹגמים בּמקצת. הערכים הפּוּבּליציסטיים והאסתיטיים שבּידו לא תמיד העניקוּ לדברים את החיוּניוּת ואת כּוֹח־השיכנוּע הדרוּשים. אבל גם בהוֹפעוֹת־אוֹרח אלוּ היתה מידת תרבּוּת ורצוֹן למצוֹת את העיקר, והדברים שנכתבוּ בכוֹבד־ראש נקראוּ בהנאה.
ארץ־ישׂראל והציוֹנוּת המגשמת היוּ האלף והתיו של עוֹלמו. הוּא בודאי היה אוֹמר (מתוֹך חוּלשתוֹ לגבּי המלה הזרה): הפּרימאט שלוֹ. מהן לא זז ולהן שיעבּד את חיי רוּחוֹ.
צעיר מאד היה בעלוֹתוֹ בשנת 1909 לארץ מדמביץ, העיירה הסימפּאטית, שישבה כמעט בין גליציה המערבית והמזרחית ונטלה ממעלוֹת שתיהן לעשׂוֹתן מזיגה של לאוּמיוּת מוֹדרנית וּמסוֹרת עממית עדינה. וּמשעלה לארץ דבק בּה והתערה בה לקבּל ממנה ולתת לה. גם זוֹ מידה של אמת ואמוּנה. יציאוֹתיו המעטוֹת לחוּץ־לארץ, שבּעיקרן היוּ מילוּי צו, לא עשׂוּ רוֹשם. שרשים עשׂה רק בּארץ־ישראל, כּאן היה גידוּלוֹ וכאן היתה חיוּתוֹ.
ארבּעים שנה, ימי דוֹר שלם, שימש דוּכן אחד, עבד אֵל אחד. לא דבר קטן הוּא בדוֹר שכּוּלוֹ היה הפיכוֹת וגילגוּלים, שגם החשוּבים חזקים לא יכלו לשמר את קוָם. אוּלי משוּם שהיה בוֹ ממידת הקנה, נשאר נעוּץ בּמקוֹמוֹ בשלימוּת יוֹתר מן הארזים.
הנאמנים והנעימים מסתלקים אחד אחד. מזלוֹ היטיב עמוֹ, שעוֹד הראהוּ את קימת החזוֹן. אך כּבר בּראשיתה של המדינה ראה את הסכּנוֹת הצפוּיוֹת לה מבּית, והזהיר מפּני אמוֹת־מידה שאינן הוֹלמוֹת את המציאוּת הרוֹפפת עדיין. כּגוֹדל החזוֹן וכגוֹדל נס התגשמוּתוֹ צריכה להיוֹת גדוֹלה אחריוּתם המוּסרית של המגשימים. אם ביסוֹדוֹת יהיוּ בקיעים – איך יעמוֹד הבּנין בּפני רוּחוֹת שאינן מצוּיוֹת? מי יתן ואזהרוֹתיו האחרוֹנוֹת ישמשוּ לנוּ צוָאה של דוֹרש טוֹב!
מבחר מאמריו בוַדאי עשׂוּי לשמש ספר של חינוּך והוֹראת־דרך בּמסילוֹת שעבר היישוּב בּמשך ארבּעים שנה.
תש"ח
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.