כשהמאכלת מוּנפה על החי, מן הטבע הוא שיתן קוֹלוֹ בצעקה. וּביוֹתר כשבּרוּר לוֹ שאין הכּוָנה ניתוּח לשם ריפוּי אלא לשם קיטוּע, לשם חיתוּך הכּוֹח החיוּני, אוֹ גם להריגת הנפש. קוֹל הצעקה יש בּוֹ לפעמים כּדי לשתק לרגע את זרוֹעוֹ של מניף המאכלת – עד שהקרבּן יספּיק למצוֹא לוֹ מפלט אוֹ עזרה בצרה. אבל כּשהקרבּן הוּא יצוּר חדל אוֹנים והשוֹדד הוּא גבר אלים – אין פּעוּלתה של הצעקה אלא הרגזה וגירוּי הרצוֹן להשתיק את הקוֹל מהרה ככל האפשר. על כּן טוֹב, כּשיחד עם הצעקה יכוֹל הנתקף גם לתפוֹשׂ ידוֹ של השוֹדד ולעוֹצרוֹ זמן מה מלהגיש את המאכלת. אז תקום בּשוֹדד המבוּכה, שהיא חשוּבה כל כּך להצלתוֹ של האוּמלל. אז ייתכן כּי בנפש השוֹדד (גם לשוֹדד נפש!) תבוֹא איזה תמוּרה, אוֹ שתפּוֹל עליו אימת העוֹזר הקרוֹב. אם כּה ואם כּה, אין לדרוֹש מאת הקרבּן הנתקף, שלמראה החרב המתעוֹפפת עליו יכבּוֹש את קוֹלוֹ מרצון מתוֹך שלא נאה לאדם בּן־תרבּוּת לצעוֹק (עיין מחקר לאוֹקוֹאוֹן ללסינג!). הקוֹל ההוֹלך הוּא ברגע מכריע בּיטוּי של אינסטינקט היוֹדע מה יפה לקיוּם הגוּף.

לא כן בּימי איבה ממוּשכים בּין תוֹקף ונתקף. אז חשוּב כּוֹח ההתמדה השקט בּבנין קוי הגנה נראים וּבלתי נראים שיש להם תפקיד כּפוּל: לחזק את עמדתוֹ של הנתקף ולחתוֹר קמעא קמעא תחת הכּרת יכוֹלתוֹ של התוֹקף להוֹרסוֹ ממעמדוֹ, עד שיסתלק מרצוֹנוֹ הרע ויבקש להתהלך עם שׂנוּאוֹ כשוה עם שוה, אוֹ לפחוֹת כּעם בּריה שאין קיוּמה תלוּי בחסדוֹ. תכסיס־הגנה זה עוֹמד כּוּלוֹ על כּוֹח ההתמדה הסטאטי כלפּי חוּץ והדינאמי כלפּי פנים. דוּגמת צבע המגן של בּעל החיים המתמזג עם צבע הסביבה. האזהרוֹת ההיסטוֹריוֹת לישׂראל: “חבי כמעט רגע עד יעבוֹר זעם” ו“למה תתראוּ” אין מקוֹרן דוקא הפּחד והשפלוּת שבּעבדוּת, אלא הן בּיטוּי של חכמה עליוֹנה, פּרי נסיוֹן של דוֹרוֹת, לגבּי קיבּוּץ המוּקף סכּנה תמיד. גם עמים גדוֹלים וחזקים אינם מסכּילים לחשׂוֹף, את צפּוֹרניהם בּכל יוֹם תמיד שלא לצוֹרך, ואם הם עוֹשׂים כּך – סוֹפם ייסוּרים וּמפּלה.

וּביוֹתר צריך לנקוֹט כּלל זה מי שבּא להרחיב יריעתוֹ בגבוּלם של אחרים (לא בזכוּיוֹת עסקינן אלא בחזקה למעשׂה). עליו להראוֹת, בּכל מקוֹם וּבכל שעה, כּדוֹרש־טוֹב, כּידיד, כּבא להוֹסיף ולא לגרוֹע, להתחבּר ולא להשׂתרר. ואל ייראוּ את המרחיב יריעתוֹ בחששוֹת של צביעוּת והתחסדוּת. אין צביעוּת והתחסדוּת לגבּי הכּלל. אלה הם אמצעים להבטחת קיוּם ולרכישת תנאים של גידוּל. ואם נאמר לפרט “אל תהי צדיק הרבּה… למה תשוֹמם?” לכלל על אחת כּמה וכמה. ולא לדרכּם של רוֹדפי שלוֹם שאננים, מחייבי אחים וּמזכּי זרים, מכוּונים הדברים, אלא לאלה שהחרדה לגוֹרל קיבּוּצם הגזעי ממלאת את נפשם תמיד ובהם בּוֹערים בּאש אהבתוֹ, שרק אהבה זוֹ זכּאית לכסוֹת על מעשׂיהם נראים כּפשעים והם צדקוֹת.

עמנוּ נוֹטה מטבעוֹ לשכּוֹח ולסלוֹח לצריו. בּזה יש רק רעה למחצה. אבל רעתוֹ רבּה, שהוּא נוֹטה לסלוֹח לעצמוֹ, כּלוֹמר לחטוֹא לנפשוֹ ולהתחרט בּשעת הפּוּרענוּת כּדי שישוּב לחטוֹא ברפוֹא הפּוּרענוּת. מי יתן והצרוֹת האחרוֹנוֹת, שבּאוּ עליו כחתף והממוּהוּ והוֹציאוּ מלבּוֹ צעקוֹת־כּאב אמיתיוֹת, יביאוּ תיקוּן של קיימא לחוּלשתוֹ זוֹ, שאינה נאה לאוּמה שׂבעת ייסוּרים ונסיוֹנוֹת יוֹתר מכּל האוּמוֹת!