רקע
אשר ברש
ארבע רוחות העולם

בּאוּ לידי שני מאמרים כּתוּבים בּידי סוֹפרים אנשי־שם: אחד צרפתי ואחד אשכּנזי. הצרפתי שר הימנוֹן למדינת הצפוֹן החדשה, לפינלנד. הוּא, בּן־הדרוֹם, האדם הלטיני, הקלסי, בּיקר בּארץ־צפוֹן זוֹ וחזה בה חזוּת הכּל. הארץ והעם היוֹשב בּתוֹכה הם בּעיניו סמל היוֹפי, גבוּרת החיים, העוֹז והמסתוֹרין שבּטבע, ההתחדשוּת, ההתפּתחוּת – הענף הצעיר על מצבת־מסוֹרת עתיקה. בּה שמע את צלילי האֶפּוֹס הקדמוֹן “קליוַלה”, ראה את העלילוֹת והטיפּוּסים רבּי ההוֹד והתמימוּת הרוֹמנטית בּגלגוּלים חדשים.

אפילוּ בתי־החרוֹשת האוֹכלים כּפי שאוֹל את יערוֹת־הקדוּמים, כּדי לשלוֹח את הנייר לכל קצוי תבל – גם הם הנם חלק מן האפּוֹס החי, רב־התנוּעה וגדוֹל־החן של פינלנד העתיקה. היא, ארץ שלוֹשים וחמשת אלפי האגמים, הבּוֹנה עתה את בּתיה אבן תחת העץ. הכּל שם חי, מתנוֹעע, זוֹרם, מתחדש, מתפּתח. וּבתנוּעת זוֹ, בּהתחדשוּת וּבהתפּתחוּת זוֹ, הוּא רוֹאה יוֹפי עליוֹן וּפיוּט מלהיב.

כּנגדוֹ ביקר האשכּנזי בן־הצפוֹן (כּך הוּא מעיד על עצמוֹ) בּרוֹמא. והוּא שר הימנוֹן לדרוֹם, לרוֹמא הקלאסית. גם הוּא חזה שם חזוּת הכּל. הכּרך העתיק־החדש והעם היוֹשב בּתוֹכוֹ, דמוּיוֹת וּבנינים, אישים וּמצבוֹת־אמנוּת, מזרקוֹת ודקלים וארזים, הרבעים הבּנוּיים עליים ותחתיים וּמתחת לארץ ה“כּכּרוֹת” המפוּרסמוֹת, הצפיפוּת והרוָחה, הגבעות והשמים – הכּל מתמזג לחטיבה כבירה אחת, שכּוֹחה במוֹנוּמנטליוּת, שכּל השינוּיים המתהוים בּה אינם נראים לעין ואינם מוּרגשים ללב, והם כּחלקים של שלימוּת אחת, אוֹ כשלימוּת של חלקים רבּים, שלימוּת כּבּירה העוֹמדת ללא תמוּרה מאז וּמעוֹלם. ולא עוֹד אלא שרעיוֹן ההתפּתחוּת עצמוֹ בתוֹך רוֹמא, בּתוֹך המוֹנוּמנטליוּת הזאת, נראה כרעיוֹן תפל, שהגה לבּם של בּני־צפוֹן, שאינם יוֹדעים את הגדלוּת והנצח, וּמתוֹך הפּחזוּת והחליפוֹת שבּחייהם וּבאקלימם הגיעוּ לכלל תוֹרה זוֹ, שיש בּה יוֹתר מן המדוּמה מאשר מן המוּכח ועוֹמד.

איש־הדרוֹם מבקש את הפּתרוֹנים למצוּקת נפשוֹ, לעקת רוּחוֹ, לקפאוֹן תרבּוּתוֹ – בּצפוֹן הקר, בּין שלגים ויערוֹת, בּמיתוֹס האשדוֹת, מפּלי השלגים והקרחוֹנים. ולעוּמתוֹ איש־הצפוֹן מבקש את תיקוּן עוֹלמוֹ, שנטרף עליו ברוֹב תנוּעה וחידוּשים וכיבּוּשים – בּרוֹמא של הדרוֹם, בּעיר של מלכוּת־שמים קוֹפאת בּאבן וּבצוּרה וּבמנהגי קדוּמים. הצירים המתנגדים מגששים כּל אחד לעבר חברוֹ, כּל אחד רוֹצה להיבּנוֹת מניגוּדוֹ.

חדלוֹן מנוּחה זה, תעיית־רוּח זוֹ מצפוֹן לדרוֹם וּמדרוֹם לצפוֹן נוֹספוּ עתה (אוֹ נכוֹן מזה, קיבּלוּ ביטוּי עתה) על הכּיסוּפים והכּמיהוֹת הידוּעים של שני הכּיווּנים האחרים: מזרח ומערב.

כּידוּע נמצא המזרח זה עשׂרוֹת בּשנים (לא רק מאחר גמר המלחמה, כּאשר ידמוּ רבּים) בּמצב של התעוֹררוּת והתחדשוּת. לא רק יפַּן סיגלה לעצמה את כּל מנוֹת הציביליזציה האירוֹפּית – גם מדינוֹת ואוּמוֹת אחרוֹת, שהיוּ חשוּבוֹת כּישינוֹת שנת דוֹרוֹת רבּים, שוֹלחוֹת תלמידים למערב וקוֹראוֹת למוֹרים משם. בּלי סיגוּל תרבּוּת אירוֹפּה לעצמן אין האוּמוֹת רוֹאוֹת אפשרוּת של חיים בּהקיץ. כּנגד זה קיימת בּאירוֹפּה תנוּעה העוֹלה ויוֹרדת כּתנוּדת הגלים (הכּל לפי סערת הזמן), שחרתה על דגלה “ממזרח אוֹר”. לא רק שהם מוֹדים בּזכוּת קיוּמוֹ של המזרח על יסוֹד תרבּוּת האירוֹפּית האמיתית, העמוּקה, הנפשית והשׂכלית, אינה אלא בבוּאה מ“חכמת הוֹדוּ”, אוֹ חכמת המזרח בּכלל. לפי דעתה של תנוּעה זוֹ, כּל אלה מבּני המערב שהלכוּ למזרח כּכוֹבשים, כּמוֹרים, כּמפיצי תרבּוּת ודת אמת – הם בּאמת רק כּתלמידים קטנים בּפני המזרח השׂב, שׂבע־הנסיוֹן ורוה החכמה העליוֹנה, האחרוֹנה. גם בּעבוֹדתנוּ הלאוּמית רבּת־המאמצים פּה על סף המזרח נראתה בהרת של הנטיה הזוֹ. ואנוּ, עם הנביאים מאז, זכינוּ פה וּבחוּץ־לארץ לכמה נביאי־מזרח (לפי חוֹק הניגוּד: כּמעט כּוּלם אנשי־מערב קרי־מזג וּבעלי־חשבּוֹן ואוֹהבי תרבּוּת אירוֹפּית), המבקשים להבזוֹת עלינוּ את המערב המקוּלקל.

מוּבן שבּשעה זוֹ שעמי המזרח נלחמים על שחרוּרם מעוֹל כּוֹבשים זרים, משתמשים מנהיגי המלחמה הזאת לארצוֹתיהם בּטענה של תרבּוּת המערב, כּתכסיס מוּסרי, ואף־על־פּי־כן אנוּ רוֹאים את טגוֹר עוֹרך כּמעט פּעם בּשנתים “גלוּת” לאירוֹפּה, כּדי לזכּוֹתה בּביתה בחתיכת מזרח…

וּמשוֹררי הוֹדוּ כּוֹתבים אנגלית!

היש אפשרוּת לקבוֹע את האמת בּנטיוֹת אלוּ של ארבּע רוּחוֹת העוֹלם מוּל רוּח? מי החכם הכּוֹלל ויגיד לנוּ מה עיקר וּמה טפל: המזרח כּלפּי המערב, הצפוֹן כּלפּי הדרוֹם, אוֹ להפך? וּמי צריך להיוֹת המוֹרה וּמי התלמיד? ולמי צפוּנוֹת העתידוֹת? וּמי יפתוֹר את שאלת האדם והחיים? ואי־זה הרוּח יביא את האוֹשר לעוֹלם? וּמי מַחכּים: המַצפּין אוֹ המַדרים, המקדים אוֹ המעריב?

לא, אין אפשרוּת לקבוֹע את האמת, ולעוֹלם לא תיקבע. תמיד יהיוּ מצוּיים אנשים, וגם קיבּוּצים הנגררים אחרי היחידים, שמסיבּוֹת שוֹנוֹת: פּסיכוֹלוֹגיוֹת, אידיאוֹלוֹגיוֹת ואפילוּ אגוֹאיסטיוֹת, יהיוּ נוֹטים להחליף את מקוֹמם בּעוֹלם בּמקוֹם שכּנגד, על־פּי הכּלל הכּלוּל בּפתגם ההמוֹני: “טוֹב בּאשר אינני”. אבל יש ויש לציין ולפרש את הכּמיהה הגדוֹלה והמשוּנה הזוֹ – האנוֹשית כּל־כּך בּשרשה – שתקפה את העוֹלם כּוּלוֹ דוקא בשנים האחרוֹנוֹת.

לדעתי, הסיבּה הנכוֹנה לחזיוֹן זה היא במה ששטח פּני ארצנוּ נתקצר ונתכּווץ על־ידי אמצעי החיבּוּר הנפלאים, הקוֹסמים – בּמקוֹם, בּקוֹל וּבאוֹר. האדם כּאילוּ נחפשׁ בּקרוֹן־אוֹר מסמאה בתוֹך פּינוֹתיו החבוּיוֹת והוּא מוּצא מתוֹכן (משל לעיר של נמלים, שהוּבהלה ממקוֹמה) בּחזקה להיוֹת מטוּלטל (בּגוּף אוֹ בנפש, אחת היא!) בּכל רחבי תבל. אבד לוֹ משוּם כּך חוּש הקרקע והסביבה ועיניו משוֹטטוֹת תמיד בּקצה ארץ. הכּל נכוֹנים עתה להמיר מקוֹמוֹתיהם ואלהיהם בּכל יוֹם וּבכל שעה. אבדה לנפש נקוּדת־האחיזה והיא נקלעת בּכף־הקלע: הצפוֹני לדרוֹם, הדרוֹמי לצפוֹן, המערבי למזרח והמזרחי למערב. בּוּלמוּס הנדוּדים בּבשׂר וּברוּח אחז את הכּל, ואלה הקוֹפאים על שמריהם אינם עוֹשׂים זאת בּשעה זוֹ אלא מחוֹסר יכוֹלת וּמתוֹך צער. כּל מי שיכוֹל לקוּם על רגליו וללכת, קם והוֹלך, ואל תאמין למתפּארים בּישיבתם, כּי צדקה הם עוֹשׂים עם העוֹלם. את חסרוֹנם הם עוֹשׂים יתרוֹנם.

אבל מצב זה, עם שיש בּוֹ מן האנוֹשי ולעוֹלם יהיוּ יחידים ותנוּעוֹת חלקיוֹת כּאלוּ, – בּתוֹר תוֹפעה כּללית, מידבּקת, הוּא הוֹפעה בלתי־נוֹרמלית, ואינוֹ עלוּל לתת לחברת האדם ולערכיו האמיתיים קדמה ועליה. להפך. אך נחמתנוּ, נחמת הדוֹר הנבוֹך, היא, שאין זה אלא מצב של מעבר. כּשהעוֹלם יסתגל לכל החידוּשים התכניים; אוירוֹן ורדיוֹ וטלויזיה יהיוּ לנחלת הכּל וללחם יוֹם־יוֹם אוֹ אז יתחיל האדם לראוֹת שוּב – אפשר בּאוֹרח חדש וּבפרספּקטיבה חדשה – את הקרוֹב, את הסביבה, ואז יתחיל לגלוֹת שוּב את העוֹלם שבּד' אמוֹתיו, שרק הוּא ישאר לעוֹלמים וּבעל־כּרחוֹ עוֹלמוֹ של האדם, בּחיים וּבמות. אין זוֹ אלא שאלה של זמן. מי יתן והזמן הזה לא יארך הרבּה. המבוּכה מכאיבה וּממעטת את הדמוּת. אחרי אשר עינה בדרך כּוֹחוֹ שוֹב ישוּב האדם לביתוֹ. כּי אין קיוּם אמיתי בלי בית, ואין אדם יכוֹל לדוּר בּבת־אחת בּבתים רבּים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!