(הרצאה)

ספר התנ"ך, אוֹ המקרא, האוֹצֵר את פּרי ההלוּלים של רוּח היוֹצר שפּיעם את עמנוּ בחזקה בימי חוֹסנוֹ הלאוּמי על אדמתוֹ, הוּא מקוֹר חיוּתנוּ הרוּחנית עד היוֹם הזה. כּל הספרוּת הגדוֹלה והמסוֹעפת, שעשׂוּ

העברים אחר-כּך: המשנה, התלמוּד, הפילוֹסוֹפיה הדתית, שירת ספרד, הקבּלה, הספרוּת הרבּנית והחסידית, ואפילוּ מבחר ספרוּתנוּ החדשה, אדניה כּוֹננוּ על המקרא, לא רק מבּחינת הלשוֹן אלא גם מבּחינת התוֹכן ודרכי-המחשבה. היא הבּאר, אשר בּכל יציאוֹתנוּ לנדוֹד היינוּ שוֹאבים מתוֹכה שיקוּי לדרך,

וכתוֹם כּל נדידה מיהרנוּ לחזוֹר אליה כדי לשבּוֹר את צמאנוּ.

הרבּה שכבוֹת עפר וצמחי-סרק עלוּ בפי הבּאר, עד שלפעמים צר היה בית-שאיבתה, אבל מימיה הזכּים והעזים נצנצוּ תמיד ממעמקים וּמלאוּ את סביבתם לחלוּחית מחסנת. בּדוֹרוֹת שוֹנים נבראוּ כלים שוֹנים לתפיסת המקרא, כּל דוֹר ודוֹר ראה בוֹ חזוּת אחרת, לפי צרכי הזמן והמקוֹם, והוּא נדרש בּשבעים פּנים, אך מעוֹלם לא יצא לגמרי מידי פשוּטוֹ, וכוֹח הפּשט הוּא שעמד לוֹ לקיימוֹ לדוֹרוֹת. הפּשט היה המלח שהעמיד את תוֹכוֹ בפני כל עוֹבש חיצוֹני.

אבל גם פּשט המקרא נעשׂה ברוֹב הימים קשה כקריעת ים סוּף בשל החציצוֹת שגדלוּ בין הפּסוּקים. בּכל דוֹר ודוֹר קמוּ אנשים מישׂראל, בּעלי בינת הלב, אשר חתרוּ בכוֹח להגיע אל הפּשט, למן ר' יוֹנה ורש“י ועד בּעלי הבּיאור והבּאים אחריהם, אך לכוּלם חסר היה המגע הישר עם אוירוֹ המקוֹרי של המקרא. ארץ-ישראל שלמטה, הממשית,”עם אלה הבּתים והשׂדוֹת", היתה רחוֹקה לא רק מהרגשתם אלא גם מתפיסתם. וגם המעטים שישבוּ בקרבּה ראוּה בעצם כּארץ לא להם, כּארץ שרק ד' ערים, כּלוֹמר, ארבּעה גיטאוֹת קטנים, הוּקצוּ לשבתם, וכל המתרחש וּמתרקם בּחייה הארציים הוּא מחוּצה להם. ועל-כּן לא עשׂוּ גם המפרשים המעטים בּארץ רבּוֹת בּחישׂוּפוֹ של המקרא.

רק בּדוֹר האחרוֹן, עם התפּשטוּתוֹ בארץ, וּבעיקר בּהליכוֹת החיים, בּכבשנוּ את אדמתה, מימיה ואוירה לצרכי חיים ועמל יצירה, בּבוֹאנוּ במגע של השפּעה והתנגשוּת עם גוֹרמים מדיניים ואתניים יוֹם יוֹם, בּעמדנוּ שנה שנה בפני סכּנוֹת מבּית וּמחוּץ, בּהקלענוּ בכף תקווֹת מאירוֹת ואכזבוֹת מרירוֹת, – רק עתה מתחילוֹת יריעוֹת המקרא להפּרש לפנינוּ לכל רחבן, הקפּוּלים והקמטים שנתהווּ במשך אלף דוֹרוֹת מתישרים לעינינוּ וכתב-האלהים מתבּלט בּזהרוֹ הראשוֹן. הקרע מתבּרר כּקרע ממש, הטלאי כּטלאי, אך השתי-והערב המשוּמר בּשלימוּתוֹ מגלה את צבעוֹ המקוֹרי וּמראה הרקמה העתיקה מחייה בנוּ זכרוֹנוֹת נשכּחים.

תהליך נפלא זה של חישׂוּף המקרא והחיאתוֹ הוּא רק בּראשיתוֹ. העינים זה החלוּ להיפּקח עליו לראוֹתוֹ כאוֹרגניזמוּס חי, שזרם הדמים אך זה החל לדפוֹק שנית בּעוֹרקיו המשוּתקים למחצה. עוֹד תעבוֹרנה שנים עד שכּוֹח החיים בּמלוֹא עוֹצמתוֹ וזרמי הדמים החמים יחדרוּ לכל גידיו ועצביו, ואוּלי גם יגדל קרוּמים ושרירים מחבּרים חדשים לאחוֹת את הקרעים ולמלא את המגרעוֹת, אבל רוּח עמנוּ, כּרוּח אליהוּ בשעתוֹ, לאחר שהתמוֹדד פּעם על ספר-חייו לא יכוֹל עוֹד הרפּוֹת ממנוּ. כּכל שרוּח זוֹ תהא איתנה, כּכל שהיא תהא צירוּף של רצוֹנוֹת רבּים ודרוּכים, כּן יוּחש התהליך הזה לטוֹבתנוּ.

כּי יחד עם החזרת ארץ-ישׂראל החמרית בּתוֹר קנין חוּקי לכל פּרט מישׂראל, למי פחוֹת ולמי יוֹתר, מקצתה בצוּרוֹת חדשוֹת וּמקצתה בצוּרוֹת ראשוֹנוֹת, על יסוֹד“והארץ לא תמכר לצמיתוּת”, יש להחזיר לעם כּקנין חוּקי, גם את ארץ-ישׂראל הרוּחנית, זוֹ שהוֹלמת את הארץ הלימה שלימה, זוֹ שנעשׂתה “בדמוּתה כצלמה” כוּלה על-פּי הדפוּס שלה מימי ראשיתה. וכשם שאין להעלוֹת על הדעת, שאדמת ארץ-ישׂראל תהיה רק ליחידים מעטים, כּך אין להעלוֹת על הדעת שהמקרא יהיה רק קנינם של תוֹפשׂי-תוֹרה יחידים. “וכל בּניך למוּדי ד'” הוּא שטר-חוֹב שפּריעתוֹ מוּטלת עלינוּ בשעה זוֹ ביתר תוֹקף. צריך שנגיע לידי כך, שלא יהיה קטן וגדוֹל בּארץ-ישׂראל, שלא כבש לוֹ חלקה קטנה אוֹ גדוֹלה מקרקע המקרא. שני הכּיבּוּשים האלה, כּיבּוּש החוֹמר העתיק וכּיבּוּש הרוּח העתיקה, צריכים להעשׂוֹת בּבת-אחת, מתוֹך חפץ-החיים המשוּתף לכל חלקי אוּמתנוּ.

בּית-הספר העברי בארץ, כּעממי כתיכוֹני, קבע בּתכניתוֹ תחוּם רחב ללימוּד המקרא, שיטת הלימוּד משתכללת משנה לשנה, וילדינוּ, אם זכוּ במוֹרה בעל-נפש היוֹדע להחיוֹת את החוֹמר העתיק, יעלוּ בשעת לימוּד זה נרוֹת-נשמה בעיניהם הכּשרוֹת. רגשוֹת קדוּמים וּבינה קדוּמה נטעים בּלבבוֹת הרכּים כּנטעי נעמנים אשר לא יבּוֹלוּ. אך לא די בלימוּד המקרא בתוֹך כּתלי בית-הספר, לימוּד של חוֹבה ואוֹנס אגב לימוּדים אחרים, מייגעים ולעתים גם רחוֹקים מן הלב. הגיע הזמן לעשׂוֹת את המקרא לספר הבּית והמשפּחה, ספר הכּלל והפּרט, בּמלוֹא משמעוּת המלה. ולא בשמים היא. כּל דוֹבר עברית וקוֹרא עתוֹן בּישׂראל יש לוֹ יסוֹד והכשרה מספּיקים לקבּל מן המקרא איש איש לפי כליו. ולא חשוּב הפּירוּש הנקרני, הניתוּח הדקדוּקי אוֹ המדעי, יש לעשׂוֹת את ספר-הספרים למקוֹר חי ועממי של חכמה והתעלוּת, הטהרוּת ונחמה בכל יוֹם תמיד.

אני משוה בנפשי, כּי לפני הסעוּדה הגדוֹלה, בּהתאסף בּני המשפּחה מסביב לשוּלחן, קוֹרא ראש המשפּחה, הבּן אוֹ הבּת, בּאזני המסוּבּים, לפי סדר קבוּע, פּרק מפּרקי המקרא, והרי זה אמצעי נאה לעדן את הנפש לפני ההנאה הגשמית; בּשבּתוֹת וּבמוֹעדים מייחדים שעה ארוּכּה יוֹתר לקריאת הפּרשיוֹת וּמגילוֹת מענייני היוֹם; בּשעת שׂשׂוֹן ואסוֹן מבקשים פּירוּש לרגשוֹת הלב בּפרקי הקוֹדש. וכן יברא ברוֹב הימים נוֹסח של קריאה מוּטעמת, אוּלי גם טעמים חדשים וחיתוּך-בּיטוּי חדש לקריאת המקרא בבית וּבציבּוּר. וגם הלשוֹן בּפינוּ, אשר מקוֹצר-רוּח וּמעבוֹדה בהוּלה רוּבּה מוֹץ ותבן, תתמלא גרעיני בר, ונוֹסף משקל וערך לארשת שׂפתינוּ. וּבזה יגדל כּבוֹדנוּ בעיני עצמנוּ וּבעיני העמים מוֹקירי “חכמתנוּ וּבינתנוּ” הקדוּמה. – כּי למה יגרע בּיתנוּ מבּית הנוֹצרי האיבנגלי? למה לא נביא מן הקוֹדש שכּוּלוֹ שלנוּ, אל בּתינוּ, המלאים חוּלין של נכרים עד אפס מקוֹם? וטיפּוּח המקרא בבית מתוֹך אהבה ויראת הרוֹממוּת ייצוֹר את הטבּעת המאחדת את הבּית וּבית-הספר לחינוּך שלם אחד. הבּנים יביאוּ הבּיתה וישמיעוּ בשׂמחה וּבהכּרת-ערכּם מחידוּשי פּירוּשיו של המוֹרה, וגם למוֹרה יגישוּ לפעמים מהערוֹתיהם ועיוּניהם של ההוֹרים החכמים, וּבזה יהיוּ הוֹרים וּמוֹרים לאגוּדה אחת שוֹקדת להקים דעה וּבנים אמוּן בּם, הראוּיים להיוֹת יוֹרשיהם וּמאדירי פּעלם של אבוֹתינוּ הקדמוֹנים.