היה לי מכּיר פּוֹלני, פּרוֹפיסוֹר לציוּר בּאקדמיה (הוּא גוּפוֹ מגדוֹלי הציירים), שהיה נוֹהג להטיף לתלמידיו המביאים לוֹ את מעשׂי-מכחוֹלם כּדברים האלה, בּערך: "אַל תבקשוּ, בּני, לצייר פּרוֹבּילמוֹת. אַל תהיוּ להוּטים אחרי קוֹמפּוֹזיציוֹת. תישמרוּ לכם, בּיחוּד, מהיוֹת עמוּקים, מזעזעים. אפילוּ כשאתם כּבר בּקוּרס השלישי, עוֹד הוֹסיפוּ לעשׂוֹת תרגילים רבּים וחמוּרים בּרישוּם. אַל תבוּזוּ לקטנוֹת: כּף-יד של חבר, כּוֹבע מרוּפּט, כּלי-יוֹצר פּשוּט, גדר דחוּיה, שרפרף על-גבּי שטיח, חציוֹ בחמה – כּל אלה הם נוֹשׂאים מצוּיינים לרישוּם. בּקוי השׂרטוּט יוּכּר האמן, אם נקיוֹן בּהם, אם טוֹהר וחן להם, אם נאצלה להם אוֹתה טבעיוּת, הנוֹגעת תמיד ללב המסתכּל.
"הווּ זהירים בּצבע. זכרוּ תמיד כּי לא מה שעלוּל להתקבּל, לפי הבנתכם, כּיפה, הוּא יפה באמת, כּי-אם אוֹתה מזיגה פלאית, שהיא כמוֹ חלק מהרגשת לבּכם, שהיא ממוֹגגת את לבּכם קוֹדם כּל – זה הצבע שמתקרב אל היוֹפי הטבעי, העלוּל לתפוֹס את עינוֹ של האמן האמיתי, התמים בּהסתכּלוּתוֹ. כּי רק המסתכּל הזה חשוּב, ורק לוֹ תכוונוּ. אַל תמזגוּ לעוֹלם צבעים לפי מה שאתם מבינים, כּי ראוּי למזוֹג כּך. הווּ מסתכּלים תמיד בּצבעיהם של גדוֹלי הגדוֹלים (לא כדי לחקוֹתם) ותראוּ כמה צניעוּת בּצבעיהם, כּמה ענוָה וכמה צער על קוֹצר-היד למסוֹר מה שהוֹמה בלב בּאמת. הכּרה זוֹ של קוֹצר-היד היא היא המשוה לדברים את שאר-הרוּח האמנוּתי, היצירי. אלה הצוֹהלים בּצבעיהם, אלה החזקים, כּביכוֹל – מתוֹך ריקוּת הם צוֹהלים, מתוֹך חוּלשה הם מרימים קוֹל, מתוֹך פּחד שמא ייראוּ בחוּלשתם.
“אַל יהא לבּכם גס בּמלאכה זוֹ, שקוֹראים לה ציוּר מן הטבע. איזוֹ אחריוּת כּבדה על האמן בּצאתוֹ לצייר מן הטבע. אחריוּת של עוֹשׂה עצמוֹ שוּתף למעשׂי בראשית! גם בּטבע אַל תבקשוּ את “הנוֹף הנהדר”, את “המראה המקוֹרי”, כּי אם את הגילוּיים התדירים, הנצחיים שבּכל מראה דק ועדין, המתגלה לעיניכם בּכל מקוֹם, בּכל מה שמתרקם בּתמידוּת וּבחשאי. את הדקוּת והעדינוּת והשקט בּקשוּ תמיד. מתחת לדקוּת ולעדינוּת ולשקט מסתתרים כּל העוֹמק, כּל החדוָה וכל הצער האמיתיים. כּלוּם אין בּכל יצוּר פּשוּט מן הלידה והפּריחה, מן החוֹלי והמות? אַל תצעקוּ “לידה וּפריחה, חוֹלי וּמות!”, בּרגע שצעקתם – זייפתם. זכרוּ שגם בּטבע הצבעים והקוֹלוֹת מוּעמים בּמרחבי החלל (כּל יוֹצר צריך שיהיה עמוֹ מרחב של חלל). שמעוּ את הקוֹלוֹת, לרבּוֹת את קוֹלכם אתם, בּאוֹזן רחוֹקה, ואז תשמעוּ אוֹתם יוֹתר עמוּקים, יוֹתר מצוּללים, ועל-כּן יוֹתר אמיתיים. אַל תראוּ את החיים והטבע כּבמת-תפאוֹרוֹת, כּמעשׂה משׂחקים לפני קהל צוֹפים רבּים. את המלה “רבּים” מחקוּ ממחשבתכם. כּל אמנוּת אמיתית היא למעטים… מביני-אמנוּת אמיתיים (כּלוֹמר, אנשים בּעלי חוּש יוֹפי טבעי בלתי-מסוּלף וכוֹשר שפיטה עצמית) אינם רבּים בּמספּרם מיוֹצרים אמיתיים. רק אחרי שהמעטים מברכים, הרבּים עוֹנים אחריהם אמן, על-פּי-הרוֹב מבּלי להבין פּירוּש הבּרכה…”
הוּא היה מתחמם בּדבּרוֹ, וכשהגיע לנקוּדת-להב, היה מפסיק פּתאוֹם ואוֹמר: “כּאן, בּני, עלי להפסיק. הטוֹן שנקטתי עלוּל לעשׂוֹת תוֹרתי פלסתר…” דבריו אלה של מכּירי הפּרוֹפיסוֹר אני זוֹכר תמיד, כּשמזדמנים לי כמה מדברי המבקרים המלווים בּימינוּ את ספרוּתנוּ רעת-המזל. אלה שאינם לא פרוֹפיסוֹרים לספרוּת ולא מגדוֹלי היוֹצרים עצמם, מצטיינים רוּבּם בּ “תביעוֹת גדוֹלוֹת” לגבּי ספרוּתנוּ. ידם של אלה אינה זזה מתוֹך ידם של אבּירי היוֹצרים בּספרוּת העוֹלם, שכּוֹחם היה, כּידוּע, יפה “לפתוֹר חידוֹת תבל”,“לרדת לתהוֹמוֹת החיים”,“לחשׂוֹף את מצוּלוֹת הנפש”,“לזעזע אוֹתנוּ עד היסוֹד”, הם “החוֹבקים זרוֹעוֹת עוֹלם”, “המוֹלידים בּנוּ חויוֹת סוֹערוֹת”, וכדוֹמה מן ההגדרוֹת החזקוֹת. ואוּלם אצל יוֹצרינוּ העלוּבים אין הם מוֹצאים את כּל אלה. גם את “בּעיוֹת הזמן” אין סוֹפרינוּ “מגוֹללים” לפני הקוֹרא. רוּבּם “כּוֹתבי זכרוֹנוֹת”,“מתארי העיירה המתה”,“משוֹררי האנשים הקטנים” וכו' – והנוֹשׂאים “הגדוֹלים” עדיין מחכּים לגוֹאלים… ואין גם אחד בּין המבקרים הטוֹבים האלה, שיעלה על דעתוֹ לשאוֹל את עצמוֹ, מה דרשוּ גדוֹלי הספרוּת שבּכל הדוֹרוֹת מן היצירה הספרוּתית. מה היה אצל פלוֹבר, מוֹפּסן, טוֹלסטוֹי, צ’יכוֹב, קלר, מנדל מוֹ"ס ואחרים שבח בּסיפּוּר, למשל. כּל מה שאני זוֹכר משבחיהם של הנזכּרים על סיפּוּרים טוֹבים, לא סבב לא על “פּרוֹבּלימוֹת” ו “תהוֹמוֹת”, לא על “חידוֹת תבל” ולא על “זעזוּעים גדוֹלים”, אלא דברי-שבח צנוּעים וּפשוּטים כּגוֹן אלה: “הוּא צייר נעים”. “ריח של טבע עוֹלה מתיאוּרוֹ”. “לשוֹנוֹ נוֹפלת על הדברים כּארג דק ורך”. “כּל שוּרה אצלוֹ גילוּי של עין, שראתה את הדברים ראיה ראשוֹנה”. “רוֹשם,החסר' אצלוֹ גדוֹל מרוֹשם ,היתר' אצל אחרים”. “הוּא פוֹעל בּבת-אחת על כּל החוּשים”. “הנוֹף רוֹסס אצלוֹ רעננוּת כּלאחר גשם”. “כּשהוּא אוֹמר על גבּוֹרוֹ, ‘אדם טוֹב’, אנוּ חשים את טוּבוֹ של האדם”. “צירוּף המקרים עשׂוּי אצלוֹ בתבוּנה רבּה”. “שליט בּידיעת החיים”. “עבוֹדה נקיה”. “נוֹשׂאיו הקטנים מקבּלים גדלוּת מתוֹך הטיפּוּל מאהבה”. כּך אוֹ בקירוּב כּך חיווּ גדוֹלי המסַפּרים את דעתם על חבריהם הטוֹבים בּעיניהם, וּבזה נתכּוונוּ למיטב השבח.
לא כן המבקרים שלנוּ, שרוּבּם ירדוּ אלינוּ, כּידוּע, מן “העוֹלם הגדוֹל”. להם לא די בכמוֹ אלה. תוֹבעים הם “תהוֹמוֹת”,“חויוֹת דתיות”, “חזוֹן”, “נבוּאה”, “אֶפּילפּסיה” – בּפחוֹת מזה אינם מסתפּקים. כּל המעלוֹת הקטנוֹת שגדוֹלי היוֹצרים בּיקשוּ ביצירה, הרי הם מן הדברים המצוּיים, המוּבנים מאליהם, המתגוֹללים בּראש חוּצוֹת…
לפני שנים רבּוֹת טיילתי בפארק יפה, בּקצוי כרך אחד של אירוֹפּה. על ידי הלכה עלמה משׂכּילה, שקראה ספרים הרבּה וראתה הרבּה דברי אמנוּת. בּאחד השבילים ראיתי פתאוֹם אֵלָה פוֹרחת עוֹמדת לבדה, סביב לה חלקה פנוּיה, נוֹפוֹ השוֹפע של העץ היה כל-כך רענן, לשלל עליו הקטנים ירקוּת כל-כך ענוּגה, וציציו הקטנים, הצפוּפים, החיורים-זוֹהרים רחשוּ חיים בּתוֹך השלל הירוֹק הזה. לא היה שם אוֹר השמש, אך העץ זרח כּמוֹ מתוֹכוֹ. עמדתי וזנתי עיני בוֹ רגע ארוֹך. לסוֹף קראתי לבת-לויתי:
איזה עץ יפה! כּל חמדת הלבלוּב בּוֹ!
מה שם העץ? – שאלה.
אינה יוֹדעת? הרי זוֹ אֵלָה, אֵלָה פשוּטה.
כּך. – אמרה – נכוֹן. איזוֹ חלקה יפה סביב לה. אילוּ היתה תלוּיה בענפיה נדנדה…
גם לרבּים ממבקרינוּ לא די בעץ פּוֹרח. נדנדה הבוּ להם!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.