שלושה סוגים ביוצרים:

א. שכוחותיהם גדושים (על פי רוב הרוחניים והגופניים במזיגה נכונה) והם מעיקים מבפנים, והיצירה היא לגביהם אקט של הרוחה או הקלה, מעין פליטת עודף הקיטור שבדוד. היוצרים האלה הם בדרך כלל מאושרים ביצירתם. כל מה שהם פולטים גורם להם הרגשה טובה. וגם הערכתם את יצירתם ניזונת מהרגשה טובה זו ומצטבעת בעיניהם משום כך צבע מרהיב. הם תמיד הנותנים לעולם וכל אושרם הוא בנתינתם, כלומר, בפריקת המשא מעל עצמם, ואפילו הם חכמים, ואפילו הם אסטניסים, אי־אפשר להם שלא לגלות את התפעלות עצמם ממעשי ידיהם, התפעלות ספונטנית, בלתי מחושבת. והתפעלות זו כמעט תמיד יש לה כוח מדביק. וגם אחרים רואים ומתפעלים. הם גם ראויים לכך, כי גודש הכּוֹחוֹת שניתן להם מידי הטבע מיחדם ומפלם למעלה משאר בני־אדם. ומטבע הבריות להעריץ את הכוח בכל גלויין.

ב. שאין בהם כוחות כלל, אלא שמוחם המצומצם חונן בתפיסה קלה וביכולת צירוף וחיקוי על פי דוגמאות מקובלות, וגם קורטוב כשרון להם לכוון לטעם הדור – אלה לוקחים הכל מבחוץ ומכינים מטעמים לקהל בקצת ריח מגרה וקישוט זול. בחינת טבחים זריזים, שמוצאים את כל החמרים ואף הריצפטים מוכנים במזוה של בעל־הבית. גם אלה מרוצים מעצמם. ראשית מזריזותם וכשרון־המעשה שבידם, ושנית, וזה העיקר, מן השבחים של הקהל. ואם יחדל הקהל שעה אחת לשבחם, למחוא להם כף, ולקרוץ להם עין (הוא שכרם וחית־אדם), מיד כל החומר שבידיהם הופך בעיניהם תפל ומסואב והם מואסים באומנותם, ואם עדיין לא נחלש כוח־הסתגלותם – ימצאו להם משלח יד אחר.

ג. שלא נתברכו במעין נובע ומתגבר ומשתפך על שוליו, אלא נפשם עשויה כמין לבורטוריה מורכבת, דקה ורגישה מאד, שרשמים פנימיים וחיצוניים נופלים לתוכה מתרקמים ומתמזגים ומתעבדים עד שהם נעשים חטיבה התובעת את התגלותה. כלומר, הגשמתה האמנותית, ואז נולד בהם ההכרח ליצור. אבל מתוך שאין אלה גלים הנדחפים בכוח גדול מבפנים ובלי מתח של התפרצות, הרי הם זקוקים לתנאי הריון ולידה נוחים.

קשה מצבם של בני הסוג האחרון ממצבם של הראי שונים, גם מצד פרוצס היצירה האיטי והקשה, הכרוך בהרגשת נטל, במיחושים מדומים ואמיתיים ובחבלי לידה ממושכים, וגם מן הצורך לאחר הלידה לטפח ולרבות עוד בזהירות את ולדותיהם הרכים, עד שיביאום לבין הבריות. אושרם הוא אושר חשאי, צנוע ומתאפק, ואם הם בעלי טקט (וכך הם רובם), הרי הם מרשים לעצמם להגיד לפעמים את שבח ילדם באזני זר, אך מיד פניהם מתלהטים מבושה, וכשהם נשארים לבדם, הם מתחרטים, בפרט כשלא ראו מצד השומע את שימת־הלב המקוּוה. אלה אינם מקילים לעצמם ביצירתם, כי לאחר הלידה מתחילה התרקמות של העובר החדש.

יתכן לומר על סוג א‘, שגם הם מתעברים, אבל הם משולים לחיות השדה או היער, שעוברן בא מתוך הזדוגות של סערה וגם לידתן היא בכוח ובעצמה, בחינת “ילדיהן תפלחנה”. ואמנם גם הם משלחים את בניהם כי “ירבו בבר” ומפקירים אותם לגורלם. סוג ג’ משול לנשים מן הישוב, רכות ומעונגות, שגם הריונן וגם לידתן צריכים תנאים נוחים, כחיצוניים כפנימיים, והן מלאות תמיד אלפי חששות לולד, שלא יהא נפל או סנדל ושלא יגרום להן צער ובושת.

על בני סוג ב' אין להרבות דברים, הם מדברים בעדם.

רבות קבלו סופרים על המחיצה שבין יצירתם ובין הקהל. באמת ישנם גם בנידון זה שלושה סוגי סופרים.

א. שמלכתחילה אין מחיצה ביניהם ובין הקהל (קהל, במובן העליון), שכבשוהו ב“הופעה” ראשונה. אלה אין לפניהם אלא מלחמתם הפנימית, האישית, עם כוחות היצירה או יצרי היצירה וניגודיהם. כלפי חוץ הם בני־חורין מכל מלחמה. בחינת “פורקין מעליהן עול של דרך ארץ”. לא תמיד העדר המחיצה, שמשמעו העדר מלחמת הקיום הספרותי, הוא סם חיים ליצירה. יש שהוא נוסך עצלות ותרדמה, עד כדי הסתלקות השכינה.

ב. שיש מחיצה גבוהה ביניהם ובין הקהל ונגזר עליהם לאחוז תמיד ביד אחת את אמת הבנין ובשניה את השלח. אם הם בעלי כוחות וכוחותיהם מוסיפים והולכים, סופם לנצח. ונצחונם מוסיף עליהם הוד של מחדשים פני היצירה, של כובשי דרך לבאים אחריהם.

ג. שבעצם אין להם מה להביא לקהל, ורק בטעות נטפלו למלאכת הספרות, וכל כונתם אינה אלא לפיהם. ורק כדי לתת חשיבות לעצמם (גם התפקיד הטרגי יכול להיות בר־הכנסה). הם עושים לעצמם מחיצה מדומה מסתערים עליה תמיד, מכים באגרופם ובועטים בעקבם כדי להרסה, הקהל, הרואה את בולמוס ההשתערות ואת תנועות ההריסה ועקשנותם של המהרסים, מתחיל להאמין, כי אכן יש להם לסופרים אלה מה להגיש לו, והוא מחכה להם איזה זמן וגם מעודדם קצת, כמו את המשחק הנאבק על הבמה במכשולים שנתן לפני עצמו, אבל במידה שמלאכת ההריסה נחלשת ושובתת – חדל הקהל להרגיש במהרס ועוזבן לנפשו.

יש שהמחיצה היא טבעית. היא קמה יחד עם היצירה. שאינה לפי רוח הדור והשגתו, שאחרה או הקדימה לבוא. אבל יש שהמחיצה (אמנם ממשית גם היא) מקורה באיזו תורת־טעות שנתפס לה הסופר. למשל: סופר בעל הגיון בריא, עשיר בנסיון ובידיעות, טעמו משובח ולשונו משופרת, אלא שמעופו היצירתי אינו איתן. אין בּוֹ מטבע המעופפים, כי־אם מטבע המהלכים. אילו היה סופר כזה רותם את הגיונו ונסיונו, ידיעותיו ולשונו לעגלת יצירה רגילה, לא גבוהה ביותר, היה משיג את הישגיו בלי יגיעת־שוא ובלי טרגיות עקרה והיה תופס את מקומו הראוי לו בלי מלחמות ויסורים. אבל יש שסופר ממין זה קנאה זרה יוקדת בלבו, והוא רואה אחרים שמצליחים דוקא בחוסר הגיון, בצירופי־שטות ובלשון פרועה, והריהו מחליט בנפשו להשליך את המושכות מידו שיגררו באבק הדרך, מעשה הרכב הנועז ההוא, וגם הוא משלח רסן מלפני סוסי יצירתו, שישאיהו לאשר יהיה רוחם לשטוף. סופר כזה יתרוצץ בצדי דרך שוממה, במעגל של כברת ארץ קטנה, ולא יגיע לשום מחוז. עוברי־דרכים כמעט לא יראוהו, ואם יראוהו ישחקו למשבתיו.

מה שמותר למשוגע אסור למשתגע.

בין סופרינו בדור הזה (ארבעים שנות הדור האחרון) מצויים שני טיפוסים:

א. והם המיעוט ההולך וכלה: לידתם וחינוכם היו בתוך חיק היהדות המסורתית (בחיקו של אברהם אבינו) עד שמונה עשרה או עשרים שנה, וגם אחר כך, כש“השכילו”, היתה השכלתם רק תוספת או פירוש חדש לעולם היהודי, הפנימי, הם בעצם המאושרים שבדור, קופסתם הקטנה (לפעמים יקרת ערך מאד) מחוברת בצינור דק אל העולם הגדול, והמעט ששופע משם אל תוכה ממלאה מיד ומעורר בהם מתוך כך הרגשה של שפע ומליאות עד לידי שכרון, עד שהיא נעשית להם כמין קרן של ברכה, שהם מוציאים מתוכה דברי חפץ בלי סוף ולעולם אינה מתרוקנת.

ב. והם הרבים והמתרבים: אמנם גם הם ינקו, ברוב או במעט, משדה היהדות, אבל עריסתם עמדה כבר מחוץ לתחום, וכשהגיעו לדעת, ראו את עולמם, במרחבי עולם ורוחם היתה מרחפת מלכתחילה בספירות הרוח והתרבות הכללית. קופסתם האישית הקטנה (קטנה בעל כורחם) פתוחה ומקיפה את בשמיה לתוך החלל הגדול, אי הסופי (לא חשוב כאן, שאת יצירתם הם מגישים בלשון עמם לחלק מעט מעמם הקורא בלשון זו), ועל־כן במידה שאויר העולם הגדול נעשה קלוש ובושמם נבלע בו בלא רושם (כי גם עמם רובו כלול בתוך עולם זה), קמה בהם ההרגשה הטרגית, שקופסתם מתרוקנת והולכת, שהיא סדוקה ומנוקבת, והטיפות המעטות שבה נוטפות לתוך החול שתחת רגליהם.

אנו רובנו שייכים לסוג הזה. שום הרהורי תשובה שום רצון ליהפך לטיפוס הראשון, לא יועילו. קביעת הטיפוס נעשית בסביבת הלידה, במקום ובזמן.

אין הולך וחוזר לעולם לרחם אמו, כדי להברא בריאה חדשה.

אצל המספר הטיפוסי (הפלאסטי בתיאור ובהרצאה) מכריעים תמיד רושמי הילדות והנערות, שהראיה קשורה אז בדמיון והעצם הנראה בא עם תוספת פיוטית־אמנותית. כי הילד והנער הסתכלותם אמנותית שלא מדעת. הרשמים הרעננים האלה משתמרים יפה בזכרון היוצר, וכשבא המספר המבוגר לתארם, ולעצב דמותם, הם ניצבים לעיניו בקומתם ובתוספתם.

לא כן הרשמים המאוחרים. המבוגר רואה את העצמים כמו שהם. ואם הוא משתדל מתוך הכרה וכונה, להוסיף עליהם את העיטורים הפיוטיים, הנה בשבתו על האבניים ובשימו אותם לעיניו, העיטורים הדקים נפרשים ונושרים מן העצמים, כאילו הדבק המחזיקם נמוג בכוח חומה של היצירה, והם מתערטלים ונעשים פשוטים ופחותים, עד שאין כדאי בעיניו ליתן להם דמות.

כך מצייר טולסטוי ברוב סיפוריו אנשים ומראות שראה בילדותו. גם דברים שראה סמוך ליצירה נתלבשו בלבושים שהיו מוכנים בזכרונו.

מה שרואה האמן בשנות עמידתו מועיל לך רק להזכיר את הנשכחות או להבליטן לצורך יצירתו.

(הרצאה)

ספר התנ"ך, אוֹ המקרא, האוֹצֵר את פּרי ההלוּלים של רוּח היוֹצר שפּיעם את עמנוּ בחזקה בימי חוֹסנוֹ הלאוּמי על אדמתוֹ, הוּא מקוֹר חיוּתנוּ הרוּחנית עד היוֹם הזה. כּל הספרוּת הגדוֹלה והמסוֹעפת, שעשׂוּ

העברים אחר-כּך: המשנה, התלמוּד, הפילוֹסוֹפיה הדתית, שירת ספרד, הקבּלה, הספרוּת הרבּנית והחסידית, ואפילוּ מבחר ספרוּתנוּ החדשה, אדניה כּוֹננוּ על המקרא, לא רק מבּחינת הלשוֹן אלא גם מבּחינת התוֹכן ודרכי-המחשבה. היא הבּאר, אשר בּכל יציאוֹתנוּ לנדוֹד היינוּ שוֹאבים מתוֹכה שיקוּי לדרך,

וכתוֹם כּל נדידה מיהרנוּ לחזוֹר אליה כדי לשבּוֹר את צמאנוּ.

הרבּה שכבוֹת עפר וצמחי-סרק עלוּ בפי הבּאר, עד שלפעמים צר היה בית-שאיבתה, אבל מימיה הזכּים והעזים נצנצוּ תמיד ממעמקים וּמלאוּ את סביבתם לחלוּחית מחסנת. בּדוֹרוֹת שוֹנים נבראוּ כלים שוֹנים לתפיסת המקרא, כּל דוֹר ודוֹר ראה בוֹ חזוּת אחרת, לפי צרכי הזמן והמקוֹם, והוּא נדרש בּשבעים פּנים, אך מעוֹלם לא יצא לגמרי מידי פשוּטוֹ, וכוֹח הפּשט הוּא שעמד לוֹ לקיימוֹ לדוֹרוֹת. הפּשט היה המלח שהעמיד את תוֹכוֹ בפני כל עוֹבש חיצוֹני.

אבל גם פּשט המקרא נעשׂה ברוֹב הימים קשה כקריעת ים סוּף בשל החציצוֹת שגדלוּ בין הפּסוּקים. בּכל דוֹר ודוֹר קמוּ אנשים מישׂראל, בּעלי בינת הלב, אשר חתרוּ בכוֹח להגיע אל הפּשט, למן ר' יוֹנה ורש“י ועד בּעלי הבּיאור והבּאים אחריהם, אך לכוּלם חסר היה המגע הישר עם אוירוֹ המקוֹרי של המקרא. ארץ-ישראל שלמטה, הממשית,”עם אלה הבּתים והשׂדוֹת", היתה רחוֹקה לא רק מהרגשתם אלא גם מתפיסתם. וגם המעטים שישבוּ בקרבּה ראוּה בעצם כּארץ לא להם, כּארץ שרק ד' ערים, כּלוֹמר, ארבּעה גיטאוֹת קטנים, הוּקצוּ לשבתם, וכל המתרחש וּמתרקם בּחייה הארציים הוּא מחוּצה להם. ועל-כּן לא עשׂוּ גם המפרשים המעטים בּארץ רבּוֹת בּחישׂוּפוֹ של המקרא.

רק בּדוֹר האחרוֹן, עם התפּשטוּתוֹ בארץ, וּבעיקר בּהליכוֹת החיים, בּכבשנוּ את אדמתה, מימיה ואוירה לצרכי חיים ועמל יצירה, בּבוֹאנוּ במגע של השפּעה והתנגשוּת עם גוֹרמים מדיניים ואתניים יוֹם יוֹם, בּעמדנוּ שנה שנה בפני סכּנוֹת מבּית וּמחוּץ, בּהקלענוּ בכף תקווֹת מאירוֹת ואכזבוֹת מרירוֹת, – רק עתה מתחילוֹת יריעוֹת המקרא להפּרש לפנינוּ לכל רחבן, הקפּוּלים והקמטים שנתהווּ במשך אלף דוֹרוֹת מתישרים לעינינוּ וכתב-האלהים מתבּלט בּזהרוֹ הראשוֹן. הקרע מתבּרר כּקרע ממש, הטלאי כּטלאי, אך השתי-והערב המשוּמר בּשלימוּתוֹ מגלה את צבעוֹ המקוֹרי וּמראה הרקמה העתיקה מחייה בנוּ זכרוֹנוֹת נשכּחים.

תהליך נפלא זה של חישׂוּף המקרא והחיאתוֹ הוּא רק בּראשיתוֹ. העינים זה החלוּ להיפּקח עליו לראוֹתוֹ כאוֹרגניזמוּס חי, שזרם הדמים אך זה החל לדפוֹק שנית בּעוֹרקיו המשוּתקים למחצה. עוֹד תעבוֹרנה שנים עד שכּוֹח החיים בּמלוֹא עוֹצמתוֹ וזרמי הדמים החמים יחדרוּ לכל גידיו ועצביו, ואוּלי גם יגדל קרוּמים ושרירים מחבּרים חדשים לאחוֹת את הקרעים ולמלא את המגרעוֹת, אבל רוּח עמנוּ, כּרוּח אליהוּ בשעתוֹ, לאחר שהתמוֹדד פּעם על ספר-חייו לא יכוֹל עוֹד הרפּוֹת ממנוּ. כּכל שרוּח זוֹ תהא איתנה, כּכל שהיא תהא צירוּף של רצוֹנוֹת רבּים ודרוּכים, כּן יוּחש התהליך הזה לטוֹבתנוּ.

כּי יחד עם החזרת ארץ-ישׂראל החמרית בּתוֹר קנין חוּקי לכל פּרט מישׂראל, למי פחוֹת ולמי יוֹתר, מקצתה בצוּרוֹת חדשוֹת וּמקצתה בצוּרוֹת ראשוֹנוֹת, על יסוֹד“והארץ לא תמכר לצמיתוּת”, יש להחזיר לעם כּקנין חוּקי, גם את ארץ-ישׂראל הרוּחנית, זוֹ שהוֹלמת את הארץ הלימה שלימה, זוֹ שנעשׂתה “בדמוּתה כצלמה” כוּלה על-פּי הדפוּס שלה מימי ראשיתה. וכשם שאין להעלוֹת על הדעת, שאדמת ארץ-ישׂראל תהיה רק ליחידים מעטים, כּך אין להעלוֹת על הדעת שהמקרא יהיה רק קנינם של תוֹפשׂי-תוֹרה יחידים. “וכל בּניך למוּדי ד'” הוּא שטר-חוֹב שפּריעתוֹ מוּטלת עלינוּ בשעה זוֹ ביתר תוֹקף. צריך שנגיע לידי כך, שלא יהיה קטן וגדוֹל בּארץ-ישׂראל, שלא כבש לוֹ חלקה קטנה אוֹ גדוֹלה מקרקע המקרא. שני הכּיבּוּשים האלה, כּיבּוּש החוֹמר העתיק וכּיבּוּש הרוּח העתיקה, צריכים להעשׂוֹת בּבת-אחת, מתוֹך חפץ-החיים המשוּתף לכל חלקי אוּמתנוּ.

בּית-הספר העברי בארץ, כּעממי כתיכוֹני, קבע בּתכניתוֹ תחוּם רחב ללימוּד המקרא, שיטת הלימוּד משתכללת משנה לשנה, וילדינוּ, אם זכוּ במוֹרה בעל-נפש היוֹדע להחיוֹת את החוֹמר העתיק, יעלוּ בשעת לימוּד זה נרוֹת-נשמה בעיניהם הכּשרוֹת. רגשוֹת קדוּמים וּבינה קדוּמה נטעים בּלבבוֹת הרכּים כּנטעי נעמנים אשר לא יבּוֹלוּ. אך לא די בלימוּד המקרא בתוֹך כּתלי בית-הספר, לימוּד של חוֹבה ואוֹנס אגב לימוּדים אחרים, מייגעים ולעתים גם רחוֹקים מן הלב. הגיע הזמן לעשׂוֹת את המקרא לספר הבּית והמשפּחה, ספר הכּלל והפּרט, בּמלוֹא משמעוּת המלה. ולא בשמים היא. כּל דוֹבר עברית וקוֹרא עתוֹן בּישׂראל יש לוֹ יסוֹד והכשרה מספּיקים לקבּל מן המקרא איש איש לפי כליו. ולא חשוּב הפּירוּש הנקרני, הניתוּח הדקדוּקי אוֹ המדעי, יש לעשׂוֹת את ספר-הספרים למקוֹר חי ועממי של חכמה והתעלוּת, הטהרוּת ונחמה בכל יוֹם תמיד.

אני משוה בנפשי, כּי לפני הסעוּדה הגדוֹלה, בּהתאסף בּני המשפּחה מסביב לשוּלחן, קוֹרא ראש המשפּחה, הבּן אוֹ הבּת, בּאזני המסוּבּים, לפי סדר קבוּע, פּרק מפּרקי המקרא, והרי זה אמצעי נאה לעדן את הנפש לפני ההנאה הגשמית; בּשבּתוֹת וּבמוֹעדים מייחדים שעה ארוּכּה יוֹתר לקריאת הפּרשיוֹת וּמגילוֹת מענייני היוֹם; בּשעת שׂשׂוֹן ואסוֹן מבקשים פּירוּש לרגשוֹת הלב בּפרקי הקוֹדש. וכן יברא ברוֹב הימים נוֹסח של קריאה מוּטעמת, אוּלי גם טעמים חדשים וחיתוּך-בּיטוּי חדש לקריאת המקרא בבית וּבציבּוּר. וגם הלשוֹן בּפינוּ, אשר מקוֹצר-רוּח וּמעבוֹדה בהוּלה רוּבּה מוֹץ ותבן, תתמלא גרעיני בר, ונוֹסף משקל וערך לארשת שׂפתינוּ. וּבזה יגדל כּבוֹדנוּ בעיני עצמנוּ וּבעיני העמים מוֹקירי “חכמתנוּ וּבינתנוּ” הקדוּמה. – כּי למה יגרע בּיתנוּ מבּית הנוֹצרי האיבנגלי? למה לא נביא מן הקוֹדש שכּוּלוֹ שלנוּ, אל בּתינוּ, המלאים חוּלין של נכרים עד אפס מקוֹם? וטיפּוּח המקרא בבית מתוֹך אהבה ויראת הרוֹממוּת ייצוֹר את הטבּעת המאחדת את הבּית וּבית-הספר לחינוּך שלם אחד. הבּנים יביאוּ הבּיתה וישמיעוּ בשׂמחה וּבהכּרת-ערכּם מחידוּשי פּירוּשיו של המוֹרה, וגם למוֹרה יגישוּ לפעמים מהערוֹתיהם ועיוּניהם של ההוֹרים החכמים, וּבזה יהיוּ הוֹרים וּמוֹרים לאגוּדה אחת שוֹקדת להקים דעה וּבנים אמוּן בּם, הראוּיים להיוֹת יוֹרשיהם וּמאדירי פּעלם של אבוֹתינוּ הקדמוֹנים.

היה לי מכּיר פּוֹלני, פּרוֹפיסוֹר לציוּר בּאקדמיה (הוּא גוּפוֹ מגדוֹלי הציירים), שהיה נוֹהג להטיף לתלמידיו המביאים לוֹ את מעשׂי-מכחוֹלם כּדברים האלה, בּערך: "אַל תבקשוּ, בּני, לצייר פּרוֹבּילמוֹת. אַל תהיוּ להוּטים אחרי קוֹמפּוֹזיציוֹת. תישמרוּ לכם, בּיחוּד, מהיוֹת עמוּקים, מזעזעים. אפילוּ כשאתם כּבר בּקוּרס השלישי, עוֹד הוֹסיפוּ לעשׂוֹת תרגילים רבּים וחמוּרים בּרישוּם. אַל תבוּזוּ לקטנוֹת: כּף-יד של חבר, כּוֹבע מרוּפּט, כּלי-יוֹצר פּשוּט, גדר דחוּיה, שרפרף על-גבּי שטיח, חציוֹ בחמה – כּל אלה הם נוֹשׂאים מצוּיינים לרישוּם. בּקוי השׂרטוּט יוּכּר האמן, אם נקיוֹן בּהם, אם טוֹהר וחן להם, אם נאצלה להם אוֹתה טבעיוּת, הנוֹגעת תמיד ללב המסתכּל.

"הווּ זהירים בּצבע. זכרוּ תמיד כּי לא מה שעלוּל להתקבּל, לפי הבנתכם, כּיפה, הוּא יפה באמת, כּי-אם אוֹתה מזיגה פלאית, שהיא כמוֹ חלק מהרגשת לבּכם, שהיא ממוֹגגת את לבּכם קוֹדם כּל – זה הצבע שמתקרב אל היוֹפי הטבעי, העלוּל לתפוֹס את עינוֹ של האמן האמיתי, התמים בּהסתכּלוּתוֹ. כּי רק המסתכּל הזה חשוּב, ורק לוֹ תכוונוּ. אַל תמזגוּ לעוֹלם צבעים לפי מה שאתם מבינים, כּי ראוּי למזוֹג כּך. הווּ מסתכּלים תמיד בּצבעיהם של גדוֹלי הגדוֹלים (לא כדי לחקוֹתם) ותראוּ כמה צניעוּת בּצבעיהם, כּמה ענוָה וכמה צער על קוֹצר-היד למסוֹר מה שהוֹמה בלב בּאמת. הכּרה זוֹ של קוֹצר-היד היא היא המשוה לדברים את שאר-הרוּח האמנוּתי, היצירי. אלה הצוֹהלים בּצבעיהם, אלה החזקים, כּביכוֹל – מתוֹך ריקוּת הם צוֹהלים, מתוֹך חוּלשה הם מרימים קוֹל, מתוֹך פּחד שמא ייראוּ בחוּלשתם.

“אַל יהא לבּכם גס בּמלאכה זוֹ, שקוֹראים לה ציוּר מן הטבע. איזוֹ אחריוּת כּבדה על האמן בּצאתוֹ לצייר מן הטבע. אחריוּת של עוֹשׂה עצמוֹ שוּתף למעשׂי בראשית! גם בּטבע אַל תבקשוּ את “הנוֹף הנהדר”, את “המראה המקוֹרי”, כּי אם את הגילוּיים התדירים, הנצחיים שבּכל מראה דק ועדין, המתגלה לעיניכם בּכל מקוֹם, בּכל מה שמתרקם בּתמידוּת וּבחשאי. את הדקוּת והעדינוּת והשקט בּקשוּ תמיד. מתחת לדקוּת ולעדינוּת ולשקט מסתתרים כּל העוֹמק, כּל החדוָה וכל הצער האמיתיים. כּלוּם אין בּכל יצוּר פּשוּט מן הלידה והפּריחה, מן החוֹלי והמות? אַל תצעקוּ “לידה וּפריחה, חוֹלי וּמות!”, בּרגע שצעקתם – זייפתם. זכרוּ שגם בּטבע הצבעים והקוֹלוֹת מוּעמים בּמרחבי החלל (כּל יוֹצר צריך שיהיה עמוֹ מרחב של חלל). שמעוּ את הקוֹלוֹת, לרבּוֹת את קוֹלכם אתם, בּאוֹזן רחוֹקה, ואז תשמעוּ אוֹתם יוֹתר עמוּקים, יוֹתר מצוּללים, ועל-כּן יוֹתר אמיתיים. אַל תראוּ את החיים והטבע כּבמת-תפאוֹרוֹת, כּמעשׂה משׂחקים לפני קהל צוֹפים רבּים. את המלה “רבּים” מחקוּ ממחשבתכם. כּל אמנוּת אמיתית היא למעטים… מביני-אמנוּת אמיתיים (כּלוֹמר, אנשים בּעלי חוּש יוֹפי טבעי בלתי-מסוּלף וכוֹשר שפיטה עצמית) אינם רבּים בּמספּרם מיוֹצרים אמיתיים. רק אחרי שהמעטים מברכים, הרבּים עוֹנים אחריהם אמן, על-פּי-הרוֹב מבּלי להבין פּירוּש הבּרכה…”

הוּא היה מתחמם בּדבּרוֹ, וכשהגיע לנקוּדת-להב, היה מפסיק פּתאוֹם ואוֹמר: “כּאן, בּני, עלי להפסיק. הטוֹן שנקטתי עלוּל לעשׂוֹת תוֹרתי פלסתר…” דבריו אלה של מכּירי הפּרוֹפיסוֹר אני זוֹכר תמיד, כּשמזדמנים לי כמה מדברי המבקרים המלווים בּימינוּ את ספרוּתנוּ רעת-המזל. אלה שאינם לא פרוֹפיסוֹרים לספרוּת ולא מגדוֹלי היוֹצרים עצמם, מצטיינים רוּבּם בּ “תביעוֹת גדוֹלוֹת” לגבּי ספרוּתנוּ. ידם של אלה אינה זזה מתוֹך ידם של אבּירי היוֹצרים בּספרוּת העוֹלם, שכּוֹחם היה, כּידוּע, יפה “לפתוֹר חידוֹת תבל”,“לרדת לתהוֹמוֹת החיים”,“לחשׂוֹף את מצוּלוֹת הנפש”,“לזעזע אוֹתנוּ עד היסוֹד”, הם “החוֹבקים זרוֹעוֹת עוֹלם”, “המוֹלידים בּנוּ חויוֹת סוֹערוֹת”, וכדוֹמה מן ההגדרוֹת החזקוֹת. ואוּלם אצל יוֹצרינוּ העלוּבים אין הם מוֹצאים את כּל אלה. גם את “בּעיוֹת הזמן” אין סוֹפרינוּ “מגוֹללים” לפני הקוֹרא. רוּבּם “כּוֹתבי זכרוֹנוֹת”,“מתארי העיירה המתה”,“משוֹררי האנשים הקטנים” וכו' – והנוֹשׂאים “הגדוֹלים” עדיין מחכּים לגוֹאלים… ואין גם אחד בּין המבקרים הטוֹבים האלה, שיעלה על דעתוֹ לשאוֹל את עצמוֹ, מה דרשוּ גדוֹלי הספרוּת שבּכל הדוֹרוֹת מן היצירה הספרוּתית. מה היה אצל פלוֹבר, מוֹפּסן, טוֹלסטוֹי, צ’יכוֹב, קלר, מנדל מוֹ"ס ואחרים שבח בּסיפּוּר, למשל. כּל מה שאני זוֹכר משבחיהם של הנזכּרים על סיפּוּרים טוֹבים, לא סבב לא על “פּרוֹבּלימוֹת” ו “תהוֹמוֹת”, לא על “חידוֹת תבל” ולא על “זעזוּעים גדוֹלים”, אלא דברי-שבח צנוּעים וּפשוּטים כּגוֹן אלה: “הוּא צייר נעים”. “ריח של טבע עוֹלה מתיאוּרוֹ”. “לשוֹנוֹ נוֹפלת על הדברים כּארג דק ורך”. “כּל שוּרה אצלוֹ גילוּי של עין, שראתה את הדברים ראיה ראשוֹנה”. “רוֹשם,החסר' אצלוֹ גדוֹל מרוֹשם ,היתר' אצל אחרים”. “הוּא פוֹעל בּבת-אחת על כּל החוּשים”. “הנוֹף רוֹסס אצלוֹ רעננוּת כּלאחר גשם”. “כּשהוּא אוֹמר על גבּוֹרוֹ, ‘אדם טוֹב’, אנוּ חשים את טוּבוֹ של האדם”. “צירוּף המקרים עשׂוּי אצלוֹ בתבוּנה רבּה”. “שליט בּידיעת החיים”. “עבוֹדה נקיה”. “נוֹשׂאיו הקטנים מקבּלים גדלוּת מתוֹך הטיפּוּל מאהבה”. כּך אוֹ בקירוּב כּך חיווּ גדוֹלי המסַפּרים את דעתם על חבריהם הטוֹבים בּעיניהם, וּבזה נתכּוונוּ למיטב השבח.

לא כן המבקרים שלנוּ, שרוּבּם ירדוּ אלינוּ, כּידוּע, מן “העוֹלם הגדוֹל”. להם לא די בכמוֹ אלה. תוֹבעים הם “תהוֹמוֹת”,“חויוֹת דתיות”, “חזוֹן”, “נבוּאה”, “אֶפּילפּסיה” – בּפחוֹת מזה אינם מסתפּקים. כּל המעלוֹת הקטנוֹת שגדוֹלי היוֹצרים בּיקשוּ ביצירה, הרי הם מן הדברים המצוּיים, המוּבנים מאליהם, המתגוֹללים בּראש חוּצוֹת…

לפני שנים רבּוֹת טיילתי בפארק יפה, בּקצוי כרך אחד של אירוֹפּה. על ידי הלכה עלמה משׂכּילה, שקראה ספרים הרבּה וראתה הרבּה דברי אמנוּת. בּאחד השבילים ראיתי פתאוֹם אֵלָה פוֹרחת עוֹמדת לבדה, סביב לה חלקה פנוּיה, נוֹפוֹ השוֹפע של העץ היה כל-כך רענן, לשלל עליו הקטנים ירקוּת כל-כך ענוּגה, וציציו הקטנים, הצפוּפים, החיורים-זוֹהרים רחשוּ חיים בּתוֹך השלל הירוֹק הזה. לא היה שם אוֹר השמש, אך העץ זרח כּמוֹ מתוֹכוֹ. עמדתי וזנתי עיני בוֹ רגע ארוֹך. לסוֹף קראתי לבת-לויתי:

• איזה עץ יפה! כּל חמדת הלבלוּב בּוֹ!

• מה שם העץ? – שאלה.

• אינה יוֹדעת? הרי זוֹ אֵלָה, אֵלָה פשוּטה.

• כּך. – אמרה – נכוֹן. איזוֹ חלקה יפה סביב לה. אילוּ היתה תלוּיה בענפיה נדנדה…

גם לרבּים ממבקרינוּ לא די בעץ פּוֹרח. נדנדה הבוּ להם!

¹

אני מוֹסר מוֹדעה מראש שלא יכלתי, מקוֹצר רוּח וּמעבוֹדה קשה, להכין הרצאה אחראית כּזאת, ורק בּיוֹם האחרוֹן רשמתי לי איזה ראשי רעיוֹנוֹת, ותסלחוּ לי אם דברי יהיוּ מקוּטעים.

אין ספק שבּא שינוּי גדוֹל בּענין זה שאני רוֹצה לדבּר עליו, בּענין הספר והקוֹרא. גם בּספר עצמוֹ חל שינוּי וגם בּקוֹרא, ועוֹד יוֹתר בּזיווּג הזה שבּין ספר וקוֹרא. השינוּי הזה חל בּכל העוֹלם, אצל כּל העמים, וּבישׂראל בּמידה יתירה; מפּני שבּישׂראל היה הענין של ספר וקוֹרא שוֹנה מאשר אצל עמים אחרים, ענין יוֹתר אינטנסיבי, לאוּמי-פנימי; כּי על כּן “עם הספר” אנוּ, ועל-כּן השינוּי הזה אצלנוּ מוּרגש יוֹתר.

לפנים בּישׂראל (אני מתכּון לדוֹרוֹת הקרוֹבים), כּשהספר היה דתי והקוֹרא היה דתי-מסוֹרתי, היה הקוֹרא מתיחס לספר מתוֹך שני מניעים נפשיים: הוּא קרא קוֹדם כּל מתוֹך יראת החטא, כּי מי שאינוֹ קוֹרא הרי הוּא חוֹטא, אסוּר לא לקרוֹא; והמניע הנפשי השני היה תענוּג המצוָה, שהרי בקריאה זוֹ היה מקיים מצוה דתית. שני המניעים האלה היוּ חזקים מאד, וגם עמי הארצוֹת היוּ מספּקים את עצמם בּספרים פּשוּטים, בּספרים עממיים שאינם דוֹרשים הכנה מרוּבּה, ידיעוֹת ועמקוּת יתירוֹת. וגם אחר כּך, כּשעבר אוֹתוֹ הקוֹרא, בּיחוּד הצעיר, לתחוּם אחר, לתחוּם הספר החילוֹני היוּ גם בּוֹ שני מניעים דוֹמים לראשוֹנים: הוּא קרא את הספר החילוֹני בבית-המדרש, על גבּי הגמרא, בּגניבה – והיתה בזה יראת הבּריוֹת, שמא יתפס בּקלקלתוֹ, ולקריאה הזאת היה כוֹח גדוֹל; והיה גם תענוּג, תענוּג החטא, - וגם זה היה מניע חשוּב. אחר כּך יצא הקוֹרא משני המניעים הנפשיים האלה ונעשׂה כמעט קוֹרא ככל קוֹרא. כּמוּבן, יש עוֹד מניעים אחרים, תרבּוּתיים-חברוּתיים, נפשיים שוֹנים; אבל אין כּוֹחם יפה כאוֹתם המניעים הראשוֹנים שמניתי.

גם הקוֹרא העברי מהסוּג החדש בחוּ“ל, אף הוּא היה שוֹנה מהקוֹרא העברי בא”י. הקוֹרא העברי בחוּ“ל, שהיה מעוּט דמעוּט בּתוֹך קהל הקוֹראים בּישׂראל, היה לוֹ אוֹפי מיוּחד. הקוֹרא עברית בּדוֹר הקוֹדם לא היה אדם שקרא עברית מאין בּרירה, מפּני שלא ידע לקרוֹא בלשוֹן אחרת. אדרבּה, הוּא ידע לכל הפּחוֹת את לשוֹן המדינה והיה בקי בספרוּת הארץ, וכמנהג קוֹרא ישׂראלי לא הסתפּק בּספרוּת אחת – הוּא היה, כּביכוֹל, הנוֹשׂא הריאלי של המוּשׂג הגיטאי “ספרוּת העוֹלם”. ואם הוּא בא לקרוֹא עברית, הרגיש בּזה איזה תבלין מיוּחד, איזוֹ תוֹספת שיש בּה טעם מיוּחד, תוֹספת קוֹדש על החוֹל. החוֹל היה רחב, החוֹל היה עשיר, החוֹל היה מלא ששת ימי מעשׂה עם כּל המוּלת העשׂיה שבּהם, אבל בּספר העברי היה משהוּ מן השבּת. הספר העברי היה מעין חג לקוֹרא הזה, חג גם מפּני זה שהיה לא תדיר. אני זוֹכר תמיד את הימים שלפני א”י: כּשיצאוּ בכל הגוֹלה במשך שנה 30–20 ספר חדשים – לפני תקוּפת “שטיבּל” – היה זה מאוֹרע גדוֹל, אז היוּ מוֹנים את הספרים החדשים בּעשׂרוֹת. וּבא“י הגענוּ, בּרוּך השם, למצב כּזה שלבּנוּ גס בּ-500 ספרים המוֹפיעים בּשנה. ועוֹד דבר: מתוֹך שהספר העברי בשביל הקוֹרא העברי בחוּ”ל היה תוֹספת של שבּת, של מוֹעד, היה גם הוּא, הספר, בּעל אוֹפי מסוּים וּמוּגבּל. כּמה סוּגים היוּ בספרוּת העברית שבּחוּ"ל?

אני חוֹשב שאפשר למנוֹת אוֹתם בּאצבּעוֹת יד אחת; כּי לכל הצרכים הענפים והמרוּבּים היה מוֹצא לוֹ הקוֹרא ספרוּת בּלשוֹן המדינה, בּעברית חיפּשׂ תמיד את הענין האינטימי. מתוֹך כּך נבין לאוֹתוֹ היחס של דחילוּ וּרחימוּ שהיה לאוֹתה העדה הקטנה של הקוֹראים העבריים – טיפּוּסים שקצתם נשתמרוּ עוֹד לאשרנוּ בא"י – היחס המיוּחד אל הסוֹפר; אוֹתה היכוֹלת הנפשית לשׂאת בּלב בּמשך שנים פּרצוּפוֹ של סוֹפר, את ספריו, את אמרוֹתיו, אפילוּ את צוּרת שוּרוֹתיו, ולחזוֹר אליו מזמן לזמן ולקרוֹא אוֹתוֹ פעם וּפעמיים ושלוֹש פּעמים, ולקרוֹא לו בשם – אוּלי לא בקוֹל, כּי-אם בּלב בּלבד – בּשם “הסוֹפר שלי”.

הקוֹרא בא“י, בּדמוּתוֹ של האדם הצעיר בּא”י, הוּא כרוֹב הקוֹראים בּעוֹלם, סתם קוֹרא – שוֹנה מהקוֹרא ההוּא, שוֹנה בעל כּרחוֹ.

הספרוּת העברית בּארץ היא אמנם יצירת קיבּוּץ קטן וּמכוּונת לקיבּוּץ קטן, אך ספרוּת הממלאה את כּל הפוּנקציוֹת, לכל הפּחוֹת את רוֹב הפוּנקציוֹת של כּל ספרוּת אחרת. בּין אם היא יכוֹלה לשׂאת את עצמה בין אם אינה יכוֹלה, בּין אם היא מתקיימת קיוּם נוֹרמלי, בּין אם קיוּמה כמוֹ שאר ענפי עבוֹדה ויצירה בארץ, הוּא קיוּם הצריך לחיזוּק מלאכוּתי הכרחי – היא ספרוּת שיש בּה רוֹב סימנים של ספרוּת עם. הקוֹרא רוֹאה ורוֹצה לראוֹת בּה על פּי רוֹב חזיוֹן פּשוּט, נוֹרמלי, כּמוֹ אצל עם ועם; על-כּן הוּא בא לעתים קרוֹבוֹת בּדרישוֹת וּבתלוּנוֹת אל הספרוּת, לפעמים גם בּדרישוֹת הנראוֹת לחניכי הדוֹר הקוֹדם כּשטחיוֹת, וּפעמים אפילוּ עוֹלבוֹת אוֹ מגוּחכוֹת.

אבל עוּבדה היא ואין לשנוֹתה, צריך להבינה וצריך לדעת איך להתיחס אליה ומה לעשׂוֹת כּדי לתקן מה שאפשר לתקן וּמה שהכרחי לתקן בּגבוּלוֹת העוּבדה הזאת. אוֹתם הצוֹררים שקמוּ לספר בּכל העוֹלם ישנם גם בּא"י, אוּלי לפי שעה במידה פחוּתה קצת. לאשרנוּ, בּקיבּוּצינוּ בארץ יש מקוֹמוֹת קריאה כאלה, שאוּלי אין לעמים אחרים כּמוֹתם. אצל עמים אחרים מקוֹמוֹת הקריאה הם בּעיקר הכּרכים, וּבכפרים אין הקוֹראים מרוּבּים. בּכל אוֹפן אין שם קוֹראים רבּים בּעלי איכוּת כּזאת, כּמוֹ שיש בּארצנוּ. צדקה עשׂתה ההשגחה עמנוּ, שנתנה לנוּ בכל זאת משהוּ אחר ושוֹנה ממה שיש אצל עמים אחרים.

וגם זאת עלינוּ לזכּוֹר כּאחת העוּבדוֹת המעוֹדדוֹת בּיוֹתר, ולכוון את מעשׂינוּ גם לאוֹרה של העוּבדה הזאת. צוֹררי הספר ידוּעים: העתוֹנוּת – אני סבוּר שהכּל יוֹדעים, כּי העתוֹן הוּא לעתים קרוֹבוֹת צוֹרר של הספר, בּלי רמז וּבלי סוֹד, כּמעט כּפשט – אני מתכּון לעתוֹן הרוֹדף עתוֹן. העתוֹנים שלא די להם עוֹד בּפעם אחת בּיוֹם, ואפילוּ לא בפעמיים בּיוֹם. הצוֹרר השני הוּא הרדיוֹ. השלישי הוּא, כּמוּבן, הקוֹלנוֹע. יש גם צוֹררים חיוּביים. לא כל הצוֹררים מתכּונים לרעה אוֹ גוֹרמים רעה. כּוָנתי לספרוּת המקצוֹעית-התּכנית, בּמוּבן הצר, שהיא צוֹרך ראשוֹן בּישוּב כּישוּבנוּ, ישוּב בּוֹנה, ישוּב מניח יסוֹדוֹת. וכן המפלגתיוּת המוּפרזת, שהיא לא רק בּעוֹכרי חיינוּ, כּי אם גם בּעוֹכרי ספרוּתנוּ – וכאן בּוֹלט הדבר יוֹתר מבּכל ארץ.

וּבכן הצוֹררים אינם חסרים, ויש צוֹרך בּכוֹח התגוֹננוּת רב בּפני כל הצוֹררים האלה אשר סבוּ גם סבבוּ את הספר. ואף-על-פּי-כן, עם כּל המציאוּת העוּבדתית האכזרית לפעמים, יש לציין כּבר מעכשיו הסתמנוּת הקו הרוּחני הנמשך בּנאמנוּת מהמסוֹרת של “עם הספר” בּא"י. אנוּ בכל זאת, עם כל “ההתהמנוּת” שלנוּ, לא נעשׂינוּ – ואין גם סימנים לכך שנעשׂה בקרוֹב – להמוֹן בּמוּבן המקוּבּל. בּעל כּרחנוּ, וזוֹהי הנקוּדה הגוֹרלית ההיסטוֹרית שלנוּ, אנוּ מוֹסיפים להיוֹת משהוּ מ “עם-הספר”; ואם אנוּ רוֹצים להיוֹת נאמנים ליעוּד ההיסטוֹרי שלנוּ, אפילוּ נאמנוּת בּמוּבן האגוֹאיסטי, נאמנוּת לשם קיוּם, לשם שׂגשׂוּג – עלינוּ לחזק בּכל כּוֹחנוּ את הקו הזה, כּי הוּא חיינוּ ואוֹרך ימינוּ.

הסכּנה אינה (אני משתמש פּה ברעיוֹן של אחד העם) בּזה שחדלנוּ לקרוֹא ספרים. אם לא יהיוּ ספרים טוֹבים – נקרא ספרים רעים, אבל קרוֹא נקרא. כּל הצוֹררים שבּעוֹלם אם ישיתוּ עלינוּ לא ינצחוּ את היצר הזה, יצר הקריאה. וּבכן, אין, כּמוֹ שאמר אחד-העם, סכּנת התבּוֹללוּת, אבל יש סכּנה אחרת – סכּנת התפּרדוּת, התנונוּת, ירידה. אנוּ צריכים לעמוֹד בּפרץ, וּמוּטב שנעמוֹד בּפרץ בּהתחלה, כּשעוֹדנוּ צר, מאשר כּאשר יהיה כּבר רחב מאד ויהיה הצוֹרך בּהרבּה גוּפים כּדי לסתמוֹ. עלינוּ יוֹתר מאשר על כּל עם אחר – דוקא מפּני שאצלנוּ קוֹראים ויקראוּ ורבּים יהיוּ הקוֹראים תמיד – עלינוּ לשקוֹד על חנוּכוֹ של הקוֹרא. אין עלינוּ לסמוֹך על זה שהקוֹרא יחנך את עצמוֹ, שאנוּ נראה את הקוֹרא כראוֹת פּדגוֹגים ידוּעים את התינוֹק, שצריך לתת לוֹ מזוֹן מכל הבּא ביד והטבע שבּוֹ יבחר את הדרוּש לוֹ. עלינוּ להיוֹת מחנכי הדוֹר העברי. אינני רוֹצה להיכּנס לתוֹך בּעיית תוֹכן החנוּך הזה, הענין הזה גדוֹל ורחב מאד, ויש להקדיש לוֹ הרצאוֹת אחדוֹת. התוֹכן של הקריאה מזדהה אוּלי עם כּל בּעית הספרוּת, עם כּל בּעית הרוּח שלנוּ. רצוֹני רק להדגיש את הצוֹרך בּקריאה שיש עמה חנוּך.

רצוֹני לנסוֹת למנוֹת סעיפים אחדים, שהם קרוֹבים יוֹתר למעשׂה, איך לטפּל בּקוֹרא העברי, מעין ראשי פרקים בּמתוֹדיקה של חנוּך הקוֹרא. לדעתי לא די לקנוֹת מספּר ספרים ידוּעים, להעמידם בּארוֹן ואפילוּ לסדרם יפה לפי מקצוֹעוֹתיהם ולרשוֹם אוֹתם בּתוֹך קטלוֹג ולהמציא את הספרים לכל דוֹרש; בּזה לא די.

גם זה חשוּב מאד: חשוּב הסדר, חשוּבה שמירת הספרים, הדייקנוּת בּמסירת הספרים וּבקבּלתם בּחזרה, אבל לא סגי בזה. בּזה אין חנוּך של קוֹרא דוקא, בּזה יש חנוּך של אדם מסוּדר. יש צוֹרך שכּל בּית-ספרים יהיה גם מקוֹם לימוּד, צריך שבּית-ספרים יהיה גם בּית-ספר, צריך שבּית-ספרים יהיה מקוֹם של קוּרסים ושׂיחוֹת בּענייני התוֹכן הנמצא בתוֹך הספרים העוֹמדים בּארוֹנוֹת. יש צוֹרך בּהדרכה. הספרן צריך למלא תפקיד חשוּב מאד, שהייתי מכנה אוֹתוֹ בשם הכּבוֹד שהשתמש בּוֹ הרצל: “שַמש של אוֹרה”. הוּא משמש את הקוֹרא באוֹר הספר. אבל גם בּזה לא סגי. כּל ספרן צריך להיוֹת, לדעתי, מדריך. אינני משלה את נפשי לחשוֹב שכּל אחד יכוֹל להיוֹת מדריך לספרוּת, אבל יש הדרכה ידוּעה, שכּל אחד יכוֹל לסגלה לעצמוֹ בקצת ידיעה, בּקצת רצון.

אני הייתי מיעץ שבּכל ספריה וספריה, ותהי גם הקטנה ביוֹתר, תימצא מלבד רשימת הספרים גם רשימה במוּבן גבוֹה יוֹתר, רשימה מאלפת וּמדריכה. כּוּלכם יוֹדעים כּמה ספרוּתנוּ שוֹנה לרעה בפרט זה מכּל ספרוּת אחרת, שהיא כל כּך מפוּזרת ולא מכוּנסת, כּל כּך סוֹבלת משכחה וּפאה וּמיעוּט לקט. הרי אצלנוּ יש בּית-עלמין ענקי של כּתבי-עת, יוֹתר מאשר בּכל אוּמה ואוּמה. אם אוּמה אחרת יכוֹלה להתפאר בּכתב-עת היוֹצא כּבר 200 שנה, אנוּ יכוֹלים להתפּאר בּ-200 כּתב-עת שיצאוּ במשך 30 שנים, כּמה מאמרים חשוּבים וכמה יצירוֹת מאירוֹת שוֹכנוֹת בּמעמקים, צוֹללים בּמים אדירים, ואין דוֹלה ואין מעלה. הלא אצלנוּ ההרגל נעשׂה טבע. שדבר שהיה אתמוֹל אינוֹ עוֹד היוֹם, ועל אחת כּמה וכמה שאינוֹ צריך להיוֹת מחר. והחוֹבה על הספרן להיוֹת בּנידוֹן זה מחיה מתים, עוֹשׂה חסד של אמת עם הספרוּת ועם הקוֹראים גם יחד. הוּא צריך לדאוֹג לכך, שגם בּספריתוֹ הקטנה תימצא איזוֹ רשימה של מאמרים ושירים שוֹנים, כּי המאמר אוֹ השיר הנשכּח יכוֹל לפעמים להיוֹת לתוֹעלת, יכוֹל לפעמים להאיר את עיניו של הקוֹרא הדוֹרש אוֹ הנדרש לדבר זה. ואני חוֹשב שלא בשמים היא, אין הדבר קשה כל-כּך. יש בּודאי נסיוֹנוֹת בּאיזה מקוֹמוֹת: בּספריה הלאוּמית יש נסיוֹן לא רחב, משהוּ מזה יש גם בּספריית אחד-העם. אני חוֹשב שאפשר לקבּל רשימוֹת כּאלה ולהעתיקן, אינני חוֹשב שיש עליהן “קוֹפּירייט”, וכדאי להפיץ אוֹתן בּספריוֹת בּא"י. אני חוֹשב שזה עלוּל להביא תוֹעלת מרוּבּה לעבוֹדה בספריוֹת. אני סבוּר, שבּמקוֹם שהספרן עצמוֹ אינוֹ מספּיק, וגם בּמקוֹם שהוּא מספּיק, יכוֹל הוּא

לעשׂוֹת משהוּ נוֹסף לשם פּעוּלה רוּחנית בּספריה וּמסביב לה. יש בּכל מקוֹם מוֹרה לעברית, לספרוּת עברית; אינני יוֹדע מדוּע צריך להנמיך אוֹתוֹ, שיהיה נידוֹן לבלוֹת תמיד עם הילדים בּלבד. אני חוֹשב שצריך למשוֹך אוֹתוֹ אל הספריה, יש לבקש ממנוּ, לגרוֹת בו את היצר, שיבוֹא במגע עם הקהל בּמקוֹם, שיהיה משׂוֹחח וּמשׂיח, מרצה וּמדוֹבב אחרים, בּענין שהוּא קרוֹב ללבּוֹ אוּלי יוֹתר ממה שידוּע לוֹ בעצמוֹ. ואוּלי בזה נביא לידי קירוּב רחוֹקים, ואוּלי קירוּב קרוֹבים.

לוּ הייתי אני ספרן, הייתי עוֹשׂה גם דבר כּזה: הייתי מגרה גם את הקוֹראים עצמם לעבוֹדה. הייתי מציע להם שהם ייעשׂוּ סוֹפרים בּמוּבן זה: “קראת ספר – שלם לי תמוּרת הקריאה, כּתוֹב לי את חוַת דעתך על הספר”. כּל מי שמחזיר ספר צריך למסוֹר יחד עם הספר גליוֹן בּוֹ כתב מה חוֹשב הוּא על הספר. ויש לצרף חווֹת-דעת כאלה לספר. אני מתאר לי, שכּל ספר וספר ייעשׂה ע"י כך אישיוּת, שעליה כתבוּ רבּים. ואני מתאר לי, כּי כל ספר וספר יש לוֹ תיק קטן אוֹ חפיסה קטנה של גליוֹנוֹת כּאלה – זהוּ ספר היחוּס שלוֹ. ולא יהא ספר עברי כסוּסה אצל הערבים?

אינני רוֹצה להאריך. הייתי רוֹצה – והאמינוּ לי שאני מעוּנין בּזה גם ענין אישי – לראוֹת את הספר העברי, שיש סביביו איזוֹ אוירה, איזוֹ תנוּעה. בּידי הספרנים להרחיב את האויר מסביב לספר ולמלא את האויר הזה תנוּעה. שׂרטטתי רק קוים מעטים, מוֹדה אני כי דיבּרתי על כּל זה כהדיוֹט, אבל מאמין אני שרמזי הקוים האלה אוּלי יש בּהם כּדי לעוֹרר את המוּמחים למתוֹח קוים נוֹספים אוֹ טוֹבים מאלה. העיקר – עשׂוּ אזנים לספר העברי!

עשׂוּהוּ לנפש חיה.

מה שמציין את רוּבּוֹ של דוֹר הכּוֹתבים החדש, כּלוֹעזים כּעברים, הוּא: העדר כּוֹח הלב. הכּל אתה מוֹצא בכתיבתם: לשוֹן לטוּשה, חרוּז נוֹצץ, תפיסה מחוּכּמת, צירוּף נוֹעז, ציוּר רב רוֹשם, חישוּב מדוּקדק – רק עיקר אחד חסר מן הספר: פּיכּוּי הרגש, אוֹתה תנוּעה באה מקרב, הנוֹתנת לדברים את החוֹם והחיים.

אנוּ בני החמישים וּמעלה, כּשיצאנוּ אל מערכוֹת הספרוּת, שלחנוּ את לבּנוּ לפנינוּ. הבאנוּ לבב חסד לכל הנברא בצלם, וגם לנוּ עצמנוּ, לחיינוּ הרכּים, הענוּגים, הנתוּנים בּיד העוֹלם האכזר כּגוֹזל חסר נוֹצוֹת בּיד בּוֹזז קינים. כּל כּתיבתנוּ, אם בּשיר ואם בּפרוֹזה, היתה מכוּונת להיוֹת לאחדים עם הטבע, עם רעינוּ, עם עמנוּ, עם האנוֹשוּת כּוּלה. ועל כּן לעתים קרוֹבוֹת כּל כּך צהל הלב עת רעדוּ הדמעוֹת בּעיניים. גם אנוּ חטאנוּ לפעמים בּפוֹזה, בּהתייפיפוּת – אבל עשׂינוּ זאת כּילדים. אחר כּך התבּיישנוּ. ראינוּ תמיד את המות האוֹרב והשתדלנוּ לכסוֹת את מפלצתוֹ בקוֹמץ פּרחים. וכשדיברנוּ בוֹ, לא יכוֹלנוּ לכבּוֹש את הבּוּשה מפּני פּחדנוּ. לא חוֹסר אוֹמץ לב היה בזה, כּי אם חכמה מעט. לא רוֹמאנטיקה היתה זוֹ (גם דוֹרנוּ, העשׂרת הראשוֹנה של מאתנוּ, לא היה רוֹמאנטי, אף לא אידילי), כּי אם הכּיסוּפים להתדבק בּמשהוּ טוֹב יוֹתר, עדין ונעלה ונצחי יוֹתר. הם הם שהוֹלידוּ את מעשׂינוּ, הקטנים עם הגדוֹלים. כּל דבר שכּתבנו, בּמידה יתירה אוֹ פחוּתה של רוּח-הקוֹדש, היה לנוּ מאוֹרע נפשי, העוֹמד לצאת לרשוּת הרבּים. כּל שיר, כּל סיפּוּר היה חטיבה, יצוּר שבּא לעוֹלם מתוֹך צירי לידה. לא חרזנוּ שירים בסריוֹת שאין להן סוֹף, לא פלטנוּ סיפּוּרים כּסרטים מפּיו של עוֹשׂה בּלהטים, לא גיבּבנוּ מאמר על מאמר, לא סתרנוּ היוֹם מה שבּנינוּ אתמוֹל, לא סמכנוּ על קלוּת דעתם של הקוֹראים. לכל אחד ממנוּ היוּ שניים אוֹ שלוֹשה סוֹפרים-מאוֹרוֹת ששאלנוּ את עצמנוּ: מה יאמרוּ הם כּשיקראוּ? הרעיוֹן, שמא יפסלוּ את עמלנוּ מעיקרוֹ, גרם לנוּ מראש חוּלשת הדעת. לא שׂשׂנוּ לתקוֹע ציפּוֹרנינוּ איש בּבשׂר רעהוּ. רק האריוֹת שבּחבוּרה הוּרשוּ לערוֹך קרב, להנחית כּפּוֹתיהם זה על כּתף זה. אנוּ, גוּרי האריוֹת, לכל היוֹתר השתעשענוּ בתרגילי נשיכה מתוֹך לחץ שיניים זהיר. הלב המתפּעם תמיד לא נתננוּ לגרוֹם כּאב אמיתי.

כּלוּם בּא עכשיו לעוֹלם דוֹר חסר לב? לא ולא. גם לבּוֹ של דוֹר הכּוֹתבים החדש הוּא במקוֹמוֹ הראוּי. אבל יש איזוֹ הזנחה מדעת, מטעוּת. אבוֹתינוּ אמרוּ: “אינוֹ מתחייב בּנפשוֹ עד שישב ויסירם מלבּו”. הם לא צפוּ, כּי ייתכן להסיר גם את הלב עצמוֹ, כּלוֹמר, עיקר הרגשתוֹ. איזוֹ טעוּת פאטאלית נפלה בדוֹרנוּ: שאפשר גם בּלי כוֹח הלב, שנוֹח יוֹתר בּלעדיו, שאפשר להשׂיג הכּל בּכוֹח “השׂכל הקטן”, בּכשרוֹן

המעשׂה בלבד. על כּן כּה מעטים המטים אוֹזן להמיה הטבעית העוֹלה מעוֹמק החזה. ואם שוֹמעים – משתיקים אוֹתה מתוֹך חשש לחטוֹא לרוּח הזמן. בּעוֹד שעניין כּוֹח הלב הוּא פשוּט מאד. כּמוֹ כל פוּנקציה בטבע הבּרוּאים: הוּא גדל בּמידה שמשתמשים בו, הוא נענה במידה שקוֹראים לוֹ. הוּא המחייה כל אמנוּת ועוֹשׂה אוֹתה אמיתית. הוּא מעלת החוֹם המעמידה אותה לדוֹרוֹת.

לבּי לבּי לדוֹר המזלזל בּקלוּת דעתוֹ בקדוֹש שבּכוֹחוֹת האדם – בּכוֹח לבּוֹ.

כּל קני המידה הרגילים, אפילוּ אלה שנתחשלוּ באסוֹנוֹת העמים, ואפילוּ אלה שבּידי עם ישׂראל, המנוּסה במה שלא נוּסה כל עם תרבּוּת אחר, לא יצלחוּ על מה שקרה ועדיין קוֹרה והוֹלך את האוּמה הישׂראלית. המוֹח קוֹדח מעוֹצם המכּה, טרף הוּא לבּלהוֹת הרוֹדפוֹת זוֹ את זוֹ ואינוֹ יכוֹל

ואוּלי גם אינוֹ רשאי, להגיב על הדברים תגוּבה של ישוּב הדעת. לא רק מה שעוֹשׂה הסאדיזם האנוֹשי, להחויר כּל דוּגמא מן העבר, להמוֹני עמנוּ שניתנוּ בידוֹ, אלא גם הקהוּת של אלה שיש בּידם לעשׂוֹת משהוּ לריכּוּך הזוָעה ואין להם הכּוֹח המוּסרי לעשׂוֹת, משמיטים מתחת לכוֹח השוֹפט את הקרקע הדרוּש לפעוּלתוֹ. נשאר רק אֵבל ושוּב אֵבל, כּאב ודמע ושוּב כּאב ודמע, כּמי שפּצעוֹ נקרע בּכל יוֹם מחדש.

ואף על פּי כן אין די באבל בּלבד.

חלילה לנוּ מלחלל את אבלנוּ. לא למתים הוּא דרוּש, כּי אם לנוּ, לנשארים בּחיים. דרוּש הוּא כדי שהחיים יוּכלוּ לשׂאת את עצמם, לשמוֹר לעצמם קוּרטוֹב של כּבוֹד אנוֹשי, שבּלתוֹ אין חיים עוֹד אלא יאוּש הפקר של נידוֹנים למות בּלבד. אך אין די באֵבל, הרגש הפּאסיבי. הכרח לקיוּמנוּ לטפּח גם רגש אחר, אקטיבי – והוּא רגש הנקמה מתוֹך הכּרה. “זכוֹר את אשר עשׂה לך עמלק”: אינוֹ ציווּי כאחד מציווּיי תוֹרתנוּ. זהוּ ציווּי הדם, זוֹהי הצעקה מציפּוֹרני רגליה של הוייתנוּ. ולא בקללה אוֹ בניפנוּף אגרוֹף רזה צריך רגש זה להסתיים, אם עליו להיוֹת סם חיים, עליו להיפך לגוֹרל הנישׂא באלם מרי בחביוֹן הנפש. “זכוֹר!” – אם אין בּכוֹחך להפעיל את רגש נקמתך בּשעה זוֹ, כּשידיך כּפוּתוֹת, כּשהמאכלת מוּנחת על הצואר, חשוֹק את שׂפתיך וזכוֹר!

לא כדי לבוֹא מתוֹך דגירה זוֹעפת על רגש עקר לידי חוֹסר פּעוּלה, לא כדי להסתפּק בּשׂמחה עוֹברת לאיד הצוֹרר, אלא כדי לעשׂוֹת חשבּוֹן נפש מהיר, להחליט החלטה יחידה, לקיים את אחדוּתנוּ בכל מחיר, לכנס את שארית המרץ הישׂראלי בנקוּדת מוֹקד אחת, לצבּוֹר כּוֹח ולהוֹסיף כּוֹח בּלי הרף, לא לבזבּזוֹ על מעשׂי ילדוּת, על נצחנוּת תפלה.

רגש הנקמה יוֹסיף טעם חדש לרצוֹננוּ להיוֹת עם, הוּא עצמוֹ נבט פּוֹרה של כּוֹח.

ייתכן כּי ברוֹב הימים, כּששכבת עפר חדשה תכסה את הלבּה השפוּכה, ירפא לנוּ מן הרגש-החוֹלי הזה, עד כּי ימוֹג וילבּין לאחרוֹנה. אבל עד אז נשָׂאֶנוּ נא בנפשנוּ כאבן חפץ, נשמוֹר עליו כעל משׂא קוֹדש, כּי בלעדיו, בּלי ציוּר הגמוּל לעמלק האיש ולעמלק העם – מה ערך עוֹד לסבל, מה ערך עוֹד למעשׂים, מה ערך לנשמת אפּינוּ? לשם הגמוּל הזה, גמוּל צדק, גמוּל מלא – כּדאי לחיוּת, לסבּוֹל, לחשוֹב ולפעוֹל.

אל נשעה לעת כּזאת לתוֹרת חסידים מחוּלשה, מפּחד, מייאוּש.

גדוֹלה נקמה. לא תשכּח!

תש"ג

אנוּ, העברים, חיים עתה בשעת הכרעה גדוֹלה: אנוּ עוֹברים מתקוּפה ארוּכּה, קוֹשמאר ארוֹך, של תוֹרת קיוּם, אוֹ נכוֹן מזה, התחכּמוּת קיוּם, לתוֹרת חיים, אוֹ נכוֹן מזה, לחכמת חיים. תוֹרת הקיוּם עוֹמדת על ההתחמקוּת, ההערמה, ההתחפּשׂוּת וכדוֹמה מן הסגוּלוֹת של הנרדף המשלים עם גוֹרלוֹ. לא כן תוֹרת החיים המיוּסדת על קניינים ממשיים ראשוֹניים גלוּיים לעיני כל: התחבּרות עמית, לשוֹן, כּלי מגן, כּבוֹד לאוּמי, ועל הכּל – כּלכּלה מבוּססת, אדמה. החיים אינם יוֹדעים תחליפים. רק הקיוּם של גוּף חוֹלה מסתפּק לעתים בּרפוּאוֹת בּמקוֹם מזוֹן. כּל הרדיפוֹת, כּל האסוֹנוֹת, כּל הסכּנוֹת, כּל ההתנכּרוּיוֹת מבּית – לא יעצרוּ כוֹח להחזירנוּ אל תוֹרת הקיוּם שעבר זמנה.

עיבּוּדה המוּסרי של החברה דוֹמה לעיבּוּד האדמה: לפנים היתה האדמה עוֹשׂה קוֹץ ודרדר והאדם היה גוֹחן עליה ועוֹקרם וּמכלם בּידיו הקטנוֹת, ידי בשׂר. שנים גשוּמוֹת הרבּוּ את הצמחים השוֹטים ולא היה בכוֹח האדם לעקוֹר אלא מקצת מן המקצת. עד שבּאוּ המכשירים הקטנים, ולאחרוֹנה המכוֹנה, שסייעוּ בידי האדם לעמוֹד כּנגד המשחיתים. כּך גם בּשׂדה המוּסר האנוֹשי. תחילה היוּ בעלי מוּסר יחידים שעסקוּ בביעוּר הקוֹצים מן הכּרם, אחר כּך בּאוּ חברוֹת קטנוֹת. הם הספּיקוּ בקוֹשי בזמנים כּתיקוּנם,

כּשהאוֹכלוֹסים לא היוּ מרוּבּים והפּרטים עסקוּ בעיבּוּד הקרקע המוּסרי.

עם ריבּוּי האוֹכלוֹסים לאין שיעוּר והתייאשוּת הפּרטים מעקירת הקוֹצים הכּוֹבשים שטחים עצוּמים, הכרח הוּא להשתמש בּמכוֹנוֹת אדירוֹת כּוֹח, כּלוֹמר, בּשיטוֹת ממלכתיוֹת, לשם שיפּוּר מוּסרה של החברה. יד היחידים קצרה.

ארץ ישׂראל העברית גדלה ורחבה ועמקה והיתה לגוֹרם המעוֹרר כבר אצל העוֹינים רגש לא בטוּח. ידענוּ כי במידה שנהיה לגוֹרם, יקוּמוּ עלינוּ כוֹחוֹת האיבה שבּכל המחנוֹת.

אנוּ שרוּיים בּטריטוֹריה וּבתנאים התוֹבעים מתיחוּת-תמיד, עמידה על המשמר בּלי הרף. יש בּכך משוּם דריכוּת יתר, משוּם כּילוּי כוֹחוֹת, אבל גם בּרכה, גם ייצוּר כּוֹחוֹת. רק אוּמה היוֹדעת וּמסוּגלת לעמוֹד על משמר חייה מפּני סכּנוֹת, מתחשלת וּמפתחת בּעצמה את סגוּלוֹת החיים החשוּבוֹת בּיוֹתר. אַל ננוּד לעצמנוּ פה במקוֹם חיוּתנוּ!

א. אוּמן שעוֹשׂה כליו סחוֹרה למכירה – מרבּה לעשׂוֹת בּדרך חיקוּי טפסיו;

ב. אוּמן שעוֹשׂה כליו לראוָה – אף הוּא מרבּה לעשׂוֹת, לכוין ולגוין, כּדי לתפוֹס את עיני הרוֹאים;

ג. אוּמן שעוֹשׂה כליו לביתוֹ, לצוֹרך שימוּשוֹ, להנאתוֹ ולהנאת קרוֹביו – זה אינוֹ עוֹשׂה אלא כפי הצוֹרך וּמכוין כּל כּלי לתכליתוֹ ולמקוֹם המיוּעד לוֹ. כּל כּלי ואוירת המקוֹם והזמן עמוֹ. כּל זמן שהבּית קיים – אף הם קיימים וּמתנחלים מדוֹר לדוֹר. אוּמנים מסוּג זה מעטים – כּמעשׂי ידיהם.

ראבּינדראנאת טאגור מחוה דעתוֹ, שיש ליתן לילדים למקרא ספרים שיש בּהם קצת דברים שאינם מוּבנים להם. אין רע בזה: הם יבינוּ אוֹתם על פּי דרכּם, אוֹ יכניסוּ לתוֹכם מהרהוּרי לבּם.

על זה רצוֹני להוֹסיף: ואוּלם לגדוֹלים יש ליתן ספרים מוּבנים בּכּוֹל, כּי המקוֹמוֹת הסתוּמים יאפילוּ בעיניהם גם את המקוֹמוֹת הבּרוּרים. הקוֹרא ילד – נוֹתן לספר, והקוֹרא גדוֹל – נוֹטל ממנוּ.

איזה פּגם, איזה עול בּטבע! ראיתי היוֹם שתי נשים בּרחוֹב. שתיהן הלכוּ לפני וראיתין תחילה מאחוֹר. אחר כּך, כשנזדרזתי מתוֹך איזוֹ דחיפה פּנימית לעבוֹר עליהן, ראיתין מפּנים. האחת היוּ לה רגליים דקוֹת, מחוּטבוֹת, יפוֹת תנוּעה וקצב, כּאוֹמרוֹת שירה בהליכתן – וכשעברתי עליה ראיתי לאכזבתי, פּנים כּעוּרים, זוֹעפים, מרים, כּשׂוֹנאים את כּל העוֹלם ואת עצמם. האחרת היוּ לה רגליים צבוֹת, מעוּקלוֹת שרירים, כּאילוּ נחבּלוּ, כּתמים כּהים נראוּ כּטלאים מבּעד לגרבּיים, רגליים חוֹלוֹת, כּוֹאבוֹת, אוּמללוֹת, מתנהלוֹת בּכבידוּת – וכשעברתי עליה ראיתי, להפתעתי, פּנים צחים, צעירים, מחייכים, עיניים זוֹהרוֹת, מפיקוֹת אהבת הבּריוֹת והעוֹלם, עיניים מאוּשרוֹת, רוֹצוֹת לאשר.

תאמרוּ: פּיצוּי. לא, דיספּרוֹפּוֹרציה, עול מכאיב!

הסוֹפר בּעל האמת שבּלב (שהוּא לוֹ טבע יוֹתר מהכּרה), עם התעלוּת התוֹכן בּכתיבתוֹ מתעלה גם לשוֹנוֹ ונכנסת לתחוּם הנישׂא; כּנגדוֹ בּעל הנטייה להתיפּות (גם היא לוֹ טבע יוֹתר מהכּרה) לשוֹנוֹ היא על פּי רוֹב “נשׂגבה” דוקא בּמקוֹם שהתוֹכן מדוּלדל. רק לעתים, כּשהאמת שבּתוֹכן גוֹברת בּוֹ בּבלי דעת, תיעשׂה לשוֹנוֹ אנוֹשית, פּשוּטה.

“קרבּנה הראשוֹן של המלחמה – האמת”. פּתגם מקוּבּל ונכוֹן בּעיקרוֹ. עליו יש להוֹסיף: הוֹאיל והמלחמה מגלה בבת אחת אמת אכזרית, שהיתה מסוּתרת בּשקידה שנים רבּוֹת, יש צוֹרך פּסיכי לעוֹטפה עטיפה של שקרים חדשים. לא הוּכשרוּ בני האדם לראוֹת את האמת בּמערוּמיה.

אצל בּעלי-חיים ידוּעים, כּשהולד יוֹצא מלוּכלך ועיניו מלוּפלפות, האם היוֹלדת מלקקת אוֹתוֹ, מיטיבה את איבריו וּמנקה את עיניו עד שהוּא נעשׂה ברייה שלימה. גם אצל בּני האדם, כּל זמן שהיוּ טבעיים, היה כּך (,“כּי חיוֹת הנה”!). כּשנעשׂוּ בני תרבּוּת, קראוּ למיילדת והיא עשׂתה מלאכתן. היוֹם אין די עוֹד בּמיילדת. אחוֹת-מטפּלת לוֹקחת עליה את כּל העוֹל, ולה מגישים את היילוֹד בּכל שעה נקי וּמוּכן.

סוֹפרים לפנים היוּ בעצמם לוֹטשים את דבריהם שכּתבוּ. היוּ חוֹששים לשוֹלחם למערכת, כּל זמן שלא עשׂוּ בעצמם כּכל הישׂג ידם. היוֹם אוֹ שהם שׂוֹכרים להם מסגנן, אוֹ שהם סוֹמכים על העוֹרך.

יש רק תקנה אחת: לייקר את מלאכת המטפּלים ואז, אוּלי, ימעטוּ היוֹלדים!

סוֹפר, בּדוֹמה לכל בּעל אוּמנוּת, פּירוּשוֹ קוֹדם כּל אדם שיוֹדע את מלאכת הכּתיבה. ואצלנוּ רבּוּ כל-כּך האנשים שאינם יוֹדעים את האלף-בּית של מלאכה זוֹ, עד שניתן לשער כּי הם רוֹב הסוֹפרים בּימינוּ.

יש לאסוֹר, לפחוֹת, למשך עשׂר שנים את העריכה. אוּלי יראוּ בעלי התאוה האלה את עצמם כּמוֹת שהם – ותחלש תאוָתם. אוֹ שיראוּ את עצמם מחוּייבים לשקוֹד בּעצמם על מלאכתם.

בּעוֹדני נער קטן הייתי מתגנב מן הבּית והוֹלך עם יאשקוֹ הזקן למרעה לילה של הסוּסים, בּתוֹכם גם סוּסנוּ אנוּ. לפני שהגענוּ אל האפר הגדוֹל היינוּ צריכים לעבוֹר חוֹרש קטן צוֹמח מיני אילנוֹת שוֹנים. בּלילוֹת חשיכה הייתי אנוּס גם אני הקטן לגחוֹן על גב הסוּס כּדי שלא להיפּגע בּענפי האילנוֹת.

הרבּה רשמים חזקים הייתי מביא עמי ממרעה לילה זה: מראה כוֹכבים נוֹפלים, יללת זאב רחוֹקה, שׂיחת צפרדעים, סיפּוּרי בלהוֹת. אך יוֹתר מכּל עשׂתה בי רוֹשם אמירתוֹ של הזקן, כּשהיינוּ עוֹברים בּחשיכה תחת העצים:“זה אוֹרן, זה מילה, זה אלוֹן, זה עוזרד” וכו'.

שאלתיו:

איך אתה מכּיר בּחוֹשך, כּשאין רוֹאים אפילוּ את צוּרת העץ?

– על פּי האיושה. – ענה.

בּדקתי וּמצאתי שמעוֹלם לא טעה. אזנוֹ של איש הטבע!

שמעוֹנוֹביץ בּנאוּמוֹ היפה הדגיש בּיחוּד את הנס שהתרחש לנוּ. ואמנם אנוּ יוֹדעים, כּיהוּדים, שבּכל צרה גדוֹלה המתרגשת עלינוּ יש גם איזה נס. הלא יכוֹל היה להיוֹת הרבּה יוֹתר רע. אבל, עם כּל ידיעתנוּ זוֹ, עלינוּ לשנוֹת ממנהגנוּ הלאוּמי לברך תמיד על הנסים, לזכּוֹר את הנסים שהתרחשוּ בלבד ולהסיח את הדעת מן הנס שלא נתרחש. משהוּ גדוֹל ואיוֹם נפל בּהיסטוֹריה שלנוּ. נס שלילי כזה לא ידעה ההיסטוֹריה שלנוּ ואסוּר לנוּ להסיח את הדעת מן ה “לא” הזה. גם עשׂרת הדיבּרוֹת מוּרכּבוֹת מציווּיים של “לאו” ושל “הן”, וה “לאוין” מרוּבּים שם על ה “הנין”. עוֹד קדמוֹנינוּ אמרוּ בדבר קטן “אין סוֹמכין על הנס”, על אחת כּמה וכמה שבּענין הגדוֹל והעיקרי בחיי עמנוּ אסוּר לנוּ להיוֹת סוֹמכים על הנס. אוּלי זוֹהי התקלה העיקרית בּהיסטוֹריה שלנוּ, שהיינוּ יוֹתר מדי קלים לסמוֹך על ישוּעוֹת שלא כדרך הטבע. “זכוֹר את אשר עשׂה לך עמלק” – התוֹרה לא הסתפּקה בציווּי החיוּבי “זכוֹר” והוֹסיפה בסוֹף הפּרשה “לא תשכּח”. אסוּר לשכּוֹח שעמלקם של ישׂראל חי בכל הזמנים, הוּא עוֹד לא מת. אף-על-פּי שהוּא מתחפּשׂ לפעמים כּמת. אילוּ זכרנוּ בכל הדוֹרוֹת אפשר שלא היינוּ מגיעים למה שהגענוּ.

אנוּ צריכים לבוֹא לידי הכּרה מכריעה בהיסטוֹריה שלנוּ. אין חידוּש בּדברים, הם נאמרוּ פעמים רבּוֹת, אבל כּנראה לא חדרוּ לעוֹמק הנפש. ההכּרה שאין קיוּם לישׂראל בּלי מדינת יהוּדים בּארץ-ישׂראל, ואפילוּ אם זוֹ לא תכיל את כּל היהוּדים. ואם ישאל מישהוּ: "והיהוּדים שבּחוּץ לארץ? נשיב: “אם יש מדינה יהוּדית בּארץ ישׂראל יש קיוּם לישׂראל בּעמים”.

מה שקרה את עם ישׂראל בּשנים האחרוֹנוֹת האלה יש לראוֹת כּאתראה אחרוֹנה. גם הפּרט מקבּל אתראוֹת: ויש רמזים דקים וגסים, והפּרט נוֹח לוֹ להסיח דעתוֹ מהם. אבל אוֹי ואבוֹי למי שמסיח דעתוֹ מאתראה אחרוֹנה. אוּמתנוּ קיבּלה אתראה שאין למעלה הימנה, ואוֹי ואבוֹי לה, אם תסיח חלילה דעתה גם מזוֹ.

אנוּ צריכים להבין כּי משהוּ נשתנה גם בּעוֹלם, לא רק בישׂראל. סבלוּ אוֹתנוּ, היהוּדים – נוֹדה בזה – בּמשך כּל הדוֹרוֹת כּעבדים בּלבד, לא חשוּב בּאיזה צוּרה של עבדוּת, שחוֹרה אוֹ לבנה – היה גם זה וגם זה – מעוֹלם לא ראוּ אוֹתנוּ בגלוּת כּבני-חוֹרין. אבל נתבּטלה העבדוּת בּעוֹלם, ואפילוּ אילוּ ניצח הוּא שחיק-עצמוֹת, העבדוּת ממש לא היתה חוֹזרת לעוֹלם. ואת ישׂראל אין האוּמוֹת רוֹצוֹת לעשׂוֹת בּני-חוֹרין כּל זמן שאין הם דוֹמים לכל אוּמה ולשוֹן, זאת אוֹמרת, כּל זמן שאינם בּני אוּמה בארצה. ומכיון שעבדים אי אפשר שיהיוּ וּבני-חוֹרין אין לעשׂוֹת אוֹתם, ורבּים גם מאמינים שישׂראל עצמוֹ אינוֹ רוֹצה להיוֹת בּן-חוֹרין, על-כּן אין דרך אחרת אלא השמד. עלינוּ כוּלנוּ להגיע להכּרה זוֹ, להתאמץ להקנוֹתה לעצמנוּ, עם כּל פּשטוּתה, קנין-עוֹלם; אין ישׂראל יכוֹלים עוֹד להתקיים בּעוֹלם כּעבדים, והם לא יהיוּ בני-חוֹרין, אם לא תהיה להם מדינה בארץ-ישׂראל.

על-כּן אנוּ פוֹנים קוֹדם כּל לאחינוּ בני ישׂראל בּתפוּצוֹת הנשארוֹת, מתוֹך נסיוֹן מר מכל מר, נסיוֹן שהוּקנה לנוּ על ידי מוֹפתים חוֹתכים ממש את הבּשׂר ואת הנפש גם יחד, וּמזכּירים להם, שגם להם לא תהיה חירוּת וקיוּם בּטוּח, אם לא יהיוּ בני אוּמה עברית שיש לה מדינה. אין זוֹ מלאכה קלה לעוֹרר בּהם את ההכּרה הזוֹ, אבל אין הסוֹפר העברי פטוּר מלהקדיש כּל כּוֹחוֹ לכפּוֹת אוֹתה עליהם.

ואנוּ פוֹנים שוּב בּקריאתנוּ הנוֹאשת אל אוּמוֹת העוֹלם.

אם גם נדע שרק מעט צדיקים נמצאים בּתוֹכן, אין אנוּ רשאים שלא לפנוֹת אליהם, נחלת המצפּוּן האנוֹשי עדיין לא כבתה כוּלה.

הרבּה עלינוּ לקרוֹא וּבמלוֹא כוֹבד-הראש, לקיבּוּצי ישׂראל להתאחד לענין ארץ-ישׂראל. הגיעה השעה, שגם אנוּ, מיטב הציוֹנים, סוֹפרי ישׂראל, נתיחס אל הענין הזה ביתר עוֹמק מאשר עד עתה. מה שהיה עד עתה בהכּרתנוּ וּבהרגשתנוּ אינוֹ מספּיק עוֹד. תפקידים עצוּמים עוֹמדים לפני היהדוּת הדווּיה, תפקידים קשים ועצוּמים יוֹתר מן התפקידים העוֹמדים לפני האוּמוֹת הגדוֹלוֹת. גם האוּמוֹת המנצחוֹת צריכוֹת לרפּא פצעים, אבל אינם דוֹמים הפּצעים שלהם לפצעים שלנוּ, אף לא אמצעי הריפּוּי שלהם לאמצעי הריפּוּי שבּידנוּ. הם צריכים לבנוֹת הריסוֹת (לנוּ לא ניתן עוֹד לבנוֹת הריסוֹת), אבל אנוּ צריכים לבנוֹת עם ומדינה. אין עוֹד אוּמה בעוֹלם העוֹמדת לפני תפקיד כּזה. אנוּ צריכים לחנך דוֹר, גם חכמי הגוֹיים נבוֹכים, אם לצטט את דברי ריה“ל שהביא שמעוֹנוֹביץ –”חכמים נבוֹכים", גם הם מבקשים דרכים לחנך את הדוֹר, כּדי למנוֹע מה שהיה בלתי נמנע בּדוֹרוֹת הקוֹדמים. אבל אנוּ צריכים לחנך דוֹר שעדיין אינוֹ בידנוּ. אנוּ עוֹמדים לפני תפקיד של גיוּר יהוּדים. יש כּבר צוֹרך אפילוּ בארץ-ישׂראל להתחיל בּגיוּר יהוּדים. ועכשיו, תארוּ לכם, אם נזכּה בקרוֹב לעלייה גדוֹלה, וּביחוּד לעליית הנערים והנערוֹת אשר אליהם אנוּ מתפּללים – הרי רבּים מהם נצטרך לגייר ממש. ואם בּשני התפקידים הראשוֹנים: ריפּוּי פצעים וּבנין מדינה יכוֹלים וּמחוּייבים וּמוּכרחים לעזוֹר לנוּ קיבּוּצי היהוּדים שבּחוּץ-לארץ, הנה את התפקיד השלישי: חינוּך הדוֹר, רק ארץ-ישׂראל יכוֹלה וחייבת לקחת על עצמה. ואם תאמרוּ: היתכן. ארץ-ישׂראל הצעירה והחלשה עדיין יכוֹלה לקבּל על עצמה אחריוּת לחינוּך הדוֹר כּוּלוֹ? אני מבין לרוּח השאלה הזאת, אף-על-פּי-כן אני אוֹמר בּמלוֹא ההכּרה: בּשעה זוֹ רק בּכוֹחה של ארץ-ישׂראל לקבּל עליה את חינוּך הדוֹר הבּא. מוּבן וּמוּבן: קשוֹט עצמך תחילה, וּבזה אני מסכּים לרוֹב דברי התוֹכחה של שמעוֹנוֹביץ, אנוּ צריכים לחנך עצמנוּ כדי שנהיה ראוּיים לחנך אחרים. על זה יש לחשוֹב הרבּה ולדוּן הרבּה, והעיקר – לעשׂוֹת הרבּה. אבל ברי לי, שארץ-ישׂראל, אף כּמוֹת שהיא, מסוּגלת וראוּיה לחנך את הדוֹר, שהוּא בהישׂג ידנוּ. לא מפּני שבּני הישוּב גדוֹלים מאחרים בּתרבּוּת, בּמדע וּבאמנוּת, אלא מפּני העוּבדה, שארץ-ישׂראל היא המקוֹם היחיד בּעוֹלם, ואחרי החוּרבּן, היחיד בּהיסטוֹריה שלנוּ, שבּוֹ חי קיבּוּץ יהוּדי גדוֹל חיי יצירה עצמאיים כּמעט שלימים. בּנידוֹן זה אנוּ עוֹלים על מרכּזינו בבבל וּבספרד. מיוֹם החוּרבּן לא ידעה היהדוּת קיבּוּץ כּזה הממלא את כּל תפקידי החברה היוֹצרת לעצמוֹ.

עלינוּ גם לוֹמר דברי נחמה לעמנוּ. הרב קוּק ז"ל אמר, שאסוּר לנוּ להגזים ולוֹמר לאחינוּ, שכּבר נרצה עווֹננוּ, שכּבר לקחנוּ כפלים בּכל חטאתינוּ, ואף-על-פּי-כן אנו מחוּיבים לנחמם, כּי איך אפשר לא לחזק מוּכּים ועשוּקים? גם בּנחמה יש לפעמים משוּם מעשׂה. אבל אסוּר לנוּ לחדוֹל מהזהיר וּמהתרוֹת. אסוּר לנוּ להסיח את הדעת עוֹד, כּאשר עשׂינוּ עד כּה, אסוּר לנוּ לסמוֹך עוֹד על נסים. גם עוֹמק האסוֹן, גם גוֹבה השעה מחייבים אוֹתנוּ לעשׂוֹת את חשבּוֹננוּ ולחזוֹר לעשׂוֹתוֹ, גם בּשכבנוּ בלילה, אַל ישכּב לבּנוּ. הרי זה חשבּוֹן ארוֹך, חשבּוֹן הפּרט וחשבּוֹן הכּלל. וּבימים כּאלה אין להפריד בּין הפּרט והכּלל. אם החשבּוֹן הזה יקבּל משהוּ תוֹספת חיזוּק בּכינוּסנוּ

– לא היה הכּינוּס לבטלה.

ארץ ישֹראל חדלה להיוֹת חזוֹן ואמוּנה בּלבד. היא נעשֹתה ממשוּת חדשה, שממשוּיוֹת אחרוֹת אינן רוֹצוֹת לפנוֹת לה מקוֹם, ממשוּת לוֹחמת תּוֹך כדי גידוּל. דבר זה יוֹדעת היום כמעט כל הגוֹלה, לא רק השֹרידים, האוּדים המוצלים, שעשׂוּ את ארץ ישׂראל מטרה להליכתם ולהעפּלתם, אלא גם קיבּוּצים שלא נפגעוּ בגוּפם, אך נפגעוּ בהרגשתם וּבהכּרתם. להם, להמוֹניהם, ארץ ישֹראל היא כבר היום הכרח. לאחיהם העקוּרים – בגוּף, וּלעצמם – ברוּח. לא היוּ ימים כאלה, בּהם גם יהוּדים שמתכּחשים בּפיהם לציוֹן נלחמים בּשבילה בּכל מאוֹדם, מכאן לא רחוֹקה הדרך אל תחת כּנפי השכינה העברית.

הגיעה השעה להרחיב את הטבּעת המלכּדת את האוּמה, את הלשוֹן העברית, גם על אלה שעדיין לא הגיעוּ לציוֹן. רק לאחר שטבּעת זוֹ תהדק את רוּבּם – יהיוּ לחטיבה אחת. אין עוֹד לדחוֹת את הדבר לשעוֹת אחרוֹת. זוֹ השעה. לא קל ולא פשוּט הדבר. רבּים הכּשלוֹנוֹת בּדרך זוֹ, ורבּים רפוּ ידיהם. אבל רב גם הנסיוֹן שנרכּש ויש לנצלוֹ עד קצה היכוֹלת.

לשם כּך הכרח הוּא לכנוֹס את אלה שהכּרתם כּהכּרתנוּ בנידוֹן זה, שיטכּסוּ עצה איך לעשֹוֹת שוּב את הלשוֹן העברית, שעתה היא לא רק זכר יקר של עבר נערץ, אלא נוֹשֹא של ערכים חיים, לנחלת הרבּים בּתוֹך אוֹכלוֹסי אחינוּ הנפוֹצים בּעוֹלם. כּמדוּמה שהדוֹר הוּכשר לכך מכּמה בּחינוֹת. על כּל פּנים לא תהיה עוֹד התנגדוּת אידיאוֹלוֹגית לפעוּלה רחבה לשם הקניית הלשוֹן העברית לכל השדרוֹת. המעצוֹרים הם מעשֹיים בּעיקר, ויש למצוֹא את הדרכים והאמצעים לעוֹרר את התנוּעה, שסוֹפה להימשך בּכוֹח עצמה.

כּינוּס גדוֹל וּבעל משקל של אבוֹת העברית ונאמניה מכל תפוּצוֹת הגוֹלה בּארץ ישֹראל הוא דבר בּעתוֹ ואין לדחוֹתוֹ. הוּא עלוּל להיוֹת גם סיוּע רב־ערך לעניננוּ הכּללי. כּל הגוֹרמים הלאוּמיים חייבים לסייע בּידי העוֹסקים בּהכנתוֹ, כּדי שהצלחתוֹ תביא פירוֹת שיהיוּ לברכה גם להם בּמאמציהם הגדוֹלים והממוּשכים.

אייר, תש"ז

בּיוֹם מן הימים עמדתי בשוֹּרת העוֹמדים וּמחכּים בּתחנת־אוֹטוֹבּוּס שבּרחוֹב. מעבר לסייג, בּאמצע השוּרה ויוֹצא דוֹפן, עמד איש יהוּדי בעל קוֹמה והדרת פּנים, לבוּש ארוּכּים, מאצילי בני ישֹראל שבּפוֹלין. אחד מן העוֹמדים בּתוֹך הסייג פּנה אליו בשאלה: " למה אין כּבוֹדוֹ עוֹמד בּתוֹך השוּרה?" השקיף עליו האיש מלמעלה והשיב בּנוֹסח־דיבּוּר יהוּדי־פּוֹלני: “ואין אדוֹני יכוֹל לשווֹת בּנפשוֹ, כּי מצוּי אדם שאינוֹ יכוֹל לעמוֹד בּתוֹך סייג?”

תשוּבת היהוּדי הנאֶה עשֹתה רוֹשם על העוֹמדים. השוֹאל חייך נבוּכוֹת. אף עלי עשֹוּ הדברים רוֹשם. הסתכּלתי באוֹמרם, בּזקיפוּת קוֹמתוֹ, בּפרקוֹ הנאה, בּסדר בּגדיו המסוֹרתיים, בּמבּט עיניו התקיף תחת הגבּוֹת השוֹפעוֹת – ודבריו קיבּלו בלבּי צידוּק מלא. אף אמרתי לנפשי: דבר גדוֹל שמעת מפּיו של זה. מה טוֹב שיש עוֹד בּימי שפל אלה לאדם, וּביחוּד בּינינו היהוּדים, אחד שאינוֹ יכוֹל לעמוֹד בּתוֹך הגדר שגדרוּ לוֹ אחרים שלא בטוֹבתוֹ. הנה מחאתוֹ של האדם בּן־החוֹרין על החירוּת שרוֹצים לשלוֹל ממנוּ.

מאוֹד מאוֹד ישר האיש בּעיני, וכל מה שהוֹספתי להסתכּל בּו, נראה לי שהאיש ודברוֹ הם זיווּג נאה: אדם השלם. כּמעט קטוֹנתי בפניו. וגם בּשבתי באוֹטוֹבּוּס עוֹד נהניתי מיפי מראהוּ הנפלא מן השאר. ראיתי שגם נוֹסעים אחרים, ששמעוּ את תשוּבתוֹ, נהנוּ מזה שישב בּתוֹכם כּתפארת אדם.

אבל כּשהגעתי לביתי ושבתי להרהר בּדבר, נתערער בּי הרוֹשם ההוּא. שוּרת ההגיוֹן אמרה לי, שהדברים היוּ רק אמירה נאה שאין בּה ממש. שהרי למעשֹה עמד האיש בּמקוֹמוֹ הקבוּע בּשוּרת המחכּים וקיבּל עליו את הדין, כּלוֹמר, את הסייג, וחיכּה עם האחרים ולא עלה על דעתוֹ לפרוֹץ את התוֹר ולהקדים אפילוּ איש אחד. היוֹצא מזה, שהאיש יכוֹל היה לעמוֹד בּתוֹך הסייג, אלא שהתנגד לצוּרתוֹ החיצוֹנית, לשני המוֹטוֹת המתוּחים מזה וּמזה. ואילוּ שאל האיש את נפשוֹ קוֹדם שאמר את הדברים, והוּא אדם ישר, אפשר שלא היה משמיע את דבריו, שיש בּהם משוּם הפגנה בלי תוֹכן ממשי. אפשר שזוֹ קוֹמתוֹ כתמר, הדרוּתוֹ וארשת השוֹע שבּוֹ, הידוּעוֹת לוֹ בודאי, עוֹררוּ בוֹ את הרעיוֹן וגם העוֹז להשמיע את הדברים רבּי־הרוֹשם בּאזני רבּים; ואילו היה בעל קומה נמוּכה ולבוּשוֹ דל וּמראהוּ לא תוֹאר לוֹ, לא היה מעיז לוֹמר את דברי היוֹהרה שאמר. ועוד: אפשר שאילוּ עמד הוּא והשוֹאל לבדם, ואין אחרים עדי־שמיעה באותוֹ מעמד, לא היה אוֹמר מה שאמר, שלא היה נמצא לוֹ “קהל” לעשֹוֹת עליו רוֹשם. ויוֹתר מזה; אפשר שהדברים מוּרגלים בּפיו והוּא חוֹזר עליהם בּכל שעת־כּוֹשר…

הירהוּרים אלה וכיוֹצא באלה באוּ עלי בבית וכירסמוּ את הרוֹשם היפה שהבאתי עמי מן החוּץ, עד שכּילוּהוּ. מתוֹך כּך בּאתי לידי כמה מחשבוֹת כּלליוֹת על ענין זה של גבוּלוֹת וסייגים, שהבּריאה והאדם נתוּנים בהם, וקצתן אני רוֹצה להרצוֹת בּזה, לא כמשנה סדוּרה וכחידוּשי תוֹרה, אלא כדברים הצריכים לגוּף הענין והשעה.

אנוּ, בּני הדוֹר הזה, ראינוּ ושמענוּ יוֹתר מכּל דוֹר שלפנינוּ מעשֹים ודברים העשוּיים לזעזע את מוֹסדי האדם כּברייה תבוּנתית וחברתית. יש שנראה לנוּ כאילוּ הנוֹרמוֹת שנקבעוּ במשך אלפי שנוֹת התפּתחוּתוֹ ותרבּוּתוֹ של האדם נעקרוֹת, ואחרוֹת, אוּלי עדיין לא מסוּמנוֹת כּראוּי, בּאוֹת לרשת את מקוֹמן. אף היוּ הוֹגים וחוֹזים, שניבּאוּ לנוּ עוֹד בּדוֹר הקוֹדם, כּמה וכמה שנים “שלפני הרעש”, את בּיטוּלן של הנוֹרמוֹת הישנוֹת ועלייתן של החדשוֹת, או, “שינוּי ערכּם של כּל הערכים”, ועתה כאילוּ בּאה המציאוּת בּצוּרה אפּוקאליפטית ונתנה צדק להוֹגים וחוֹזים אלה. ואף על פי כן, אחרי כל מה שקרה ושעתיד עוֹד לקרוֹת, אם ניטיב ונעמיק להתבּוֹנן, נראה כי סדרי בראשית בּמקוֹמם עוֹמדים וגבוּלוֹת עוֹלם, אף כּי זועזעוּ קשה, לא הוּמשו ממקוֹמם.

לא רק העוֹלם הגשמי, אף העוֹלם הרוּחני והמוּסרי נתוּנים במצרים המקיימים אוֹתם, ואם משהוּ אוֹ מישהוּ חוֹרג לשעה ממצריו – אוֹ שהוּא אוֹבד, אוֹ שהוּא מפקיע עצמוֹ מן השוּרה, אוֹ שהוּא חוֹזר למצריו. בּלי גבוּל – משמע: כּלה בחלל. אף האיוּמה שבּאנרגיוֹת שנתגלוּ לאדם, גם זוֹ שעלתה בידוֹ לשחרר מתהוֹם גנזיה עם כּל אימת עצמתה, כּדי שתיאָצר עליה להיות סגוּרה לבטח בּכלי־קיבּוּל מוּגבּל ומסוּיג עד תכלית, וכדי שתצא לפעוּלה שיש בה עמה תוֹעלת עליה להיוֹת מרוּסנת וּמתוּחמת בּתחוּם הפּעוּלה בכוֹח איתנים שכנגד, ורק כּשהיא מוּצאת להרס אפשר לה שתתגלגל לאפסי עוֹלם עד שתכלה באפס יד וּמקוֹם.

“אַל תסג גבוּל עוֹלם אשר עשֹוּ אבוֹתיך” ( משלי, כ“ב, כ”ח ) הוּא גם ציווּי וגם קיוּם עוּבדה. הבּיטוּי “אַל תסג” גוּפוֹ מחייב קיוּמוֹ של הגבול. אפשר להסיגוֹ מנקוּדה לנקוּדה, מרשוּת לרשוּת, אבל אין לבטלוֹ בלי לקפּח את עיקרוֹ של הקנין בּכללוֹ. גם בּיטוּל קנין הפּרט, כּפי שהוּא במשֹא־נפש וּבנסוּי, מחייב את הגבוּל בּשימוּש הקנין החלקי, אוֹ בתחום רחב יוֹתר של הקיבּוּץ. ואפילוּ נשוה בנפשנוּ, שיגיע האדם לכלל בּעלוּת־קנין אחת של כּל המין האנוֹשי, עוֹד יהא קיים הגבוּל בּיחס ליצוּרים אחרים, שהנאתם מן הקנין שבּרשוּת האדם תבוֹא להם בּתורת חסד ולא בתוֹרת זכוּת, הוֹאיל וּמין מתיחס למין ועולם מתיחס לעוֹלם.

גם האהבה גם השֹנאה וכל שאר ההיפּעלוּיוֹת של הנפש המסתעפוֹת מהן בּעל כּוֹרחן שוֹמרוֹת גבוּל קפּדניוֹת הן, כּדי שלא תיהפכנה להעדרן. האהבה בלא גבוּל שוֹללת את הנוֹשֹא, השֹנאה ללא גבוּל סוֹפה שוֹללת את המוּשֹא וּבטלוֹת מאליהן. " וּבמוֹתם לא נפרדוּ" שבּקינת דויד וזוֹ שבּמחזה של שקספּיר אינוֹ אלא הד של דבר שכּלה מן העוֹלם וחי רק בּזכּרוֹן אוֹ בדמיוֹן. “קשה כשאוֹל קנאה” – כּלוֹמר, כּמוֹ משהוּ שאינוֹ במצוּי.

בּעלי־החיים מוּגבּלים על־ידי האינסטינקט הסוֹכן בּהם; הכּוֹכבים והתהוֹמוֹת על־ידי כוֹח המשיכה. כּל דבר שצריך להיוֹת קיים וּפוֹעל ונפעל – נתוּן בּמצרי גבוּל, ואין יכוֹלת להגיד, אם בּעל כּוֹרחם אוֹ ברצוֹנם, אוֹ בתוֹקף העוּבדה בלבד. רק המות והכליוֹן שוֹברים את המעצוֹר הרצוֹני (מעין “בּמתים חפשי”), אך לא בגילגוּל החוֹמר, שגבוּלוֹת החוֹק מוֹסיפים לחוּל עליו.

העבד נוֹח לוֹ בהפקרוּת, מפּני שאין בּו זיקה נפשית אל הקנין, שהוּא רוֹאה אוֹתוֹ, מתוֹך טעוּת אוֹפּטית, כּשייך שייכות מוּחלטת לאחר ( מכאן תאוַת ההריסה, שהיא פעמים רבּוֹת לרעת ההוֹרס). ואוּלם אוֹתוֹ רגע שהקנין נעשֹה שלוֹ, הוּא נעשֹה אדוּק בּוֹ כאוֹתוֹ כוּתי שהחזיק במצוה. האדוֹן נוֹח לוֹ בשלילת רצוֹנם של הנתוּנים למרוּתוֹ רק עד גבוּל מסוּים, שהרי בכליוֹנם פּוֹסקת אדנוּתוֹ, כּפי שהוֹרה הגל בּשני המוּשֹגים האלה, שהם קוֹרילאטיביים בּהחלט ואין להם קיוּם זה בלא זה.

דיבּוּרוֹ של אדם נתוּן רוּבּוֹ ככוּלוֹ בגדרי המוּתר והאסוּר, אם אינוֹ רוֹצה להיוֹת לטירוּף. הרצוֹן והמעשֹה שניהם מסוּיגים בּעל כּורחם, הראשוֹן שלא יכלה את בּעליו, והשני שלא יכלה את מה שמטבע הדברים אינוֹ ראוּי לכלייה.

האמת המאַבּדת את נפש הנרדף וכן השקר המקיים את הנפש, שניהם כּפוּפים לגבוּלוֹת, שבּלעדיהם הם עוֹשֹים עצמם פּלסתר או יוֹצאים לקלקלה. הטוֹב והרע הם מוּשֹגים יחסיים, כּלוֹמר, נתוּנים בּגבוּלוֹת שקבע להם המוּסר האנוֹשי מדעת אוֹ שלא מדעת, לצוֹרך אוֹ שלא לצוֹרך.

גם האוֹפי, המתגלה אם בּצוּרת הקפדה ואם בּצוּרת ויתוּר, אף הוּא מוּגדר בּגדר היאוּת המקוּבּל, שבּלעדיו אין לוֹ סימן־היכּר כּלל.

גם האמנוּת לסוּגיה ולסעיפיה כל כּוֹחה וכל יֵשה בקיוּם החוּקים המגבּילים המקוּבּלים אוֹ בקביעת חוּקים חדשים טוֹבים אוֹ רעים מן הראשוֹנים, עד שמזרה העת יבוֹא ויבר את הראוּי לקיוּם ולגידוּל.

אפילוּ המהפּכה, שעצם מוּשֹגה נראה כהזדהוּת עם מחיקת גבוּלוֹת, אין בּה באמת יוֹתר מעקירת גבוּל עראית לשם הנחתוֹ באוֹתוֹ מקוֹם אוֹ במקוֹם מרוּחק קצת. לכל מתן תוֹרה חדשה סמוּכה “הגבּלת העם סביב”.

מציאוּת הגבוּל בּהכּרת האדם מעניקה לוֹ מידת בּטחוֹן, כּי באין גבוּל בּהכּרתוֹ הוּא נישֹא לכל רוּח בּלא מעמד לרוּחוֹ והוּא עלוּל למעשֹים החוֹרגים מכל נוֹרמה מתקבּלת על דעת החברה.

על כּן טוֹבה הידיעה, שגם התבוּנה נתוּנה בסייגים. ההכּרה במציאוּת הקטגוֹריוֹת אינה צריכה דוקא לטמטם את תבוּנת האדם אוֹ ליאשה, אבל היא עשֹוּיה לקשרה בממש וּבאוֹמץ־לב לחזרה הנצחית, היוֹצרת את עצמה, בּשינוּיי גירסאוֹת, בּמקוֹם שתתנדף בּמוּפשט האפסי, כּאוֹתה אנרגיה המוּצאת לחוּרבּן.

שֹוּמה עלי, האדם, להרגיש גם בּצער שבּגדר ולקבּל את העוֹנג שבּשיחרוּר, שעה שאני מגיע אליו דרך בּחירה. עשֹיית רוֹשם בּשטח, שכּל מגע של מחשבה חפשית וּמעמיקה עשֹוּי לבטלוֹ, מעוֹררת בּנוּ את האשלייה של עוֹלם שרוּי בלא גבוּלוֹת. בּרצוֹנם של מעטים, חלשים ונוֹחים לוַתר ברגע מסוּים, יכוֹל רוֹשם זה להביא גם הנאה ותוֹעלת מה לבעליו, אבל האוֹנאה מוּנחת בּעצם הרוֹשם הזה והיא מגיעה עד מהרה להכּרת המכּיר, כּמו במקרה אוֹתוֹ אדם שלא יכוֹל היה לעמוֹד בּתוֹך הסייג.

אוּמתנוּ, שנתקיימה דוֹרוֹת רבּים כּל כּך בּכוֹח סייגים וגבוּלוֹת, הגיעה במסיבּוֹת העתים והמקרים, וּמתוֹך התעוֹררוּת תשוּקה גדוֹלה לשיחרוּר ולקיוּם עצמאי, לידי הכּרה בצוֹרך לפרוֹץ גדרוֹת. והשבר הגדוֹל מני ים שבּא עליה בשנים האחרוֹנוֹת כּאילוּ מכריז ואוֹמר: "ראוּ מה הגיע לכם? הגם עתה תוֹסיפוּ לשמוֹר על מוּשֹגים והרגלים, שרגל הזמן רמסה אוֹתם בּעריצוּת ללא דוּגמה? אין לכם מפלט מאכזריוּתוֹ של עוֹלם אם לא תתאכזרוּ לעצמכם. רק בּשבירת כל הכּלים תחיו?

ולא רק בּשֹדה המערכה הלאוּמית, גם בּשֹדוֹת אחרים, בּחיי הפּרט וּבחיי הכּלל, בּעניני המעשֹה וּבעניני הרוח, מתגלה בּרבּים בּשנים האחרוֹנוֹת ( מטעמים מוּבנים) נטייה קיצוֹנית לפריקת עוֹל והריסת גבוּלוֹת.

אנוּ רוֹאים, וּבכמה מקרים בּצדק, הוֹד של גבוּרה וּמעוּף חזוֹן ועליית נשמה בכמה מן החריגוֹת האלה. ואף על פּי כן, אם ניטיב ונעמיק להתבּוֹנן, נראה גם בּשעה זוֹ של “עת לעשֹוֹת לד'” – סכּנה חמוּרה של שכחת גבוּלוֹת; ורע מזה – הפגנת כּוֹח ללא תוֹכן ממשי, והחוֹבה עלינוּ להזהיר את עצמנוּ.

בּגבוּרה וּבזעם, בּהקרבה וּביאוּש, בּמלחמה וּבויתוּר, חס לנוּ לשכּוֹח את מציאוּתם של הגבוּלוֹת, שהם התנאי והמסגרת לכל קיוּם ולכל כּיבּוּש.

¹

רבּוֹתי וחברי!

הנוֹשא שאני אוֹמר להרצוֹת עליו לפניכם הוּא רחב וּמוּרכּב מאד, וּבטפח הזמן הניתן לי לא אוּכל למצוֹת את כּל הענינים התלוּיים בּוֹ. על כּן יהיוּ דברי בהכרח מקוּטעים וּבמקוֹמוֹת אחדים מרוּמזים בלבד, ואת השוֹמעים הסליחה.

לפני ארבּעים שנה כתב בּיאליק בּמאמרוֹ “שירתנוּ הצעירה” כדברים האלה: “עתה עם ‘שקיעת החמה’ ( רמז לספר שיריו הראשוֹן של שניאוּר ) הגיעה, כּמדוּמה, השעה, שהשירה ‘הלאומית’ בה”א הידיעה תקפּל טליתה ותצא להתפּלל ערבית, בּביתה, בּיחידוּת“… ועוֹד בּאוֹתוֹ מאמר: " עם שאין לו חיים גמוּרים, אלא נוֹבלוֹת חיים, אי אפשר שתהא לוֹ גם שירה ואמנוּת גמוּרה, אלא נוֹבלוֹתיהן”.

רעיוֹנוֹת אלה הם גם הרקע לסיוּם “מגילת האש” על יגוֹן היחיד ולשירי "ערבית, של המשוֹרר.

בּניגוּד לדעתוֹ של אחד־העם, שהיצירה הספרוּתית העברית חייבת לשמש בּמישרין את הצרכים הלאוּמיים, סבר אז בּיאליק, שיצירה לאוּמית ראוּיה לשמה היא זוֹ, הנוֹצרת בּלשוֹן האוּמה וע"י אישי האוּמה, אך תכניה הם טבעיים, כּלוֹמר אנוֹשיים־כּלליים. אלא שלהכּרתוֹ של המשוֹרר נצטרפה גם הרגשת הערבית כּלוֹמר, בּתוֹך ההתפּעלוּת מגילוּיי החיים הטבעיים בשירתנוּ בשעת השקיעה, חילחלה גם טיפּה של יאוּש בּנוֹגע למצבה הכּללי של היצירה העברית.

ולאחר שש שנים, בּשנת תרע“ג, במאסף “נתיבוֹת” פּירסם מיכה יוֹסף בּרדיצ’בסקי את המאמר “בּקיעי הספרוּת”, שבּוֹ הוּא כוֹתב: “לא יאוּמן, אבל חוֹק אצלנוּ (היינוּ, בּספרוּתנוּ), כּי אין מקוֹם לרוּח חיים, אין מקוֹם לאוֹמץ רוּח ולאדם הוֹלך בּדרכּוֹ. אם במזיד ואם בּשוֹגג, אם יש שיטה אוֹ אין שיטה – מעצוֹרים ישֹימוּ לכל אלה שנפשם שוֹאפת למחשבה חיה ולהרחב”. והלאה: “אנוּ יוֹדעים את התשוּבה בעצמנוּ: אין בּידינוּ לשנוֹת את מצבנו בגוֹלה, ואם האדמה מתמוֹטטת בּכל פעם מתחת לרגלינוּ, בּודאי יכּשלוּ ההוֹלכים עליה; אבל איזוֹ תשוּבה בפינוּ למראה כל המעצוֹרים שבבית וכל הרקבוֹן שבבית”? וּבסוֹף המאמר: “אין דרך לנוּ, אין דרכים וארחוֹת ואין מנוֹח. – – מי יחיה אצלנוּ ומי יוֹדע את החיים? מי יאמין וּמפיק אֵמוּן? הן אין זוֹ שירה עוֹד, כּי אם צעקה, צעקה ודוֹחק ודכּוּי הנפש”… להאשמת האחראים למעצוֹרים שבּבית מצטרפת אצל מי”ב ההכּרה, שאין לשנוֹת את המצב בּתנאי הגלוּת.

וּמעניין, שבּיאליק, לאחר שנתיאש כּביכוֹל משירת עצמוֹ, הלאוּמית, ולאחר שמסר את “קסתוֹ” לצעירים, התכּנס ראשוֹ ורוּבּוֹ בעבוֹדת הכּינוּס של הספרוּת הלאוּמית (מעינוֹ היה רק “שוֹתת וּמטפטף לפעמים”) וּמי"ב, אחרי דברי יאוּשוֹ השחוֹרים, כּתב בּשנים האחרוֹנוֹת לחייו כמה דברי־יצירה, שהם ראשוֹנים בּמעלה ביצירתוֹ וביצירת הדוֹר; ונוֹשאיהם דוקא החיים כּמוֹת שהם.

ואמנם כּך היה המצב בּספרוּתנוּ בערב מלחמת העוֹלם הראשוֹנה. הפּריחה בשֹדה היצירה הטבעית שלנוּ, בּעיקר בּשירה וּבמקצת גם בּפרוֹזה, לא האריכה ימים, ואף כּי עשֹתה כמה פירוֹת־הילוּלים, לא יכלה להתמיד בּתנוּבתה, כּי זיקין וזוָעוֹת ירדוּ לעוֹלם בּכלל ולעוֹלמנוּ

בּפרט, ומה שלא היה למרמס, נפוֹץ בּרוּח. לא היה עוֹד מרכּז ליצירה העברית ולחוֹלים על שברה היתה הרגשה של “מחנה נשאר”, אוֹ נכוֹן מזה של מחנה מוּכּה ונפוֹץ. והיתה גם התפלגוּת עלוּבה לשני מחנוֹת צוֹררים: מחנה העברית וּמחנה היידיש. “השלוֹח” התקיים בּנס, “המעוֹרר” גוַע מחוֹסר קוֹראים וסוֹפרים, הבּיבּיליוֹתיקה הגדוֹלה של בּן־אביגדוֹר לא הצליחה והמאספים הבּוֹדדים שהוֹפיעוּ לעתים רחוֹקוֹת היוּ מעשֹה עקשנים יחידים. הענף הרך והירוֹק שבּיצבּץ בּארץ־ישראל (בּ“הפּעל הצעיר” וּב“מוֹלדת”) נגדע בּראשית המלחמה.

אך בּשלהי המלחמה וּבשנים שלאחריה אירעוּ שני מאוֹרעוֹת, שנתנוּ פנים חדשוֹת לספרוּת העברית, והם: יסוּד הוֹצאת שטיבל, שבּמוּבן הרוּחני היה זה מפעלוֹ של פרישמן אוֹ עשֹוּי ברוּחוֹ, ועליית השכינה העברית לארץ־ישֹראל.

עד שני המאוֹרעוֹת האלה היה סימנה הראשי של ספרוּתנוּ החדשה – כּוֹבד־רוּח: קינה אוֹ סאטירה אוֹ חיטוּט בּפצעים; חשבּוֹן־הנפש של אין־אוֹנים בּחיי הפּרט וּבחיי הכּלל. מעט מאד היה בה מיסוֹד האוֹר. לא רק בּרנר הקוֹדר, המוֹשך עליו יסוּרים, וּברקוֹביץ משוֹרר הדלוּת, אפילוּ שוֹפמן, הניצת תמיד מגילוּיי הטבע, היוֹפי והאהבה, לא יכוֹל להשתיק בּקרבּוֹ את הפּחד הישראלי. ושניאוֹר “בּעל־השרירים” ראה את בּלהוֹת “ימי הבּינים המתקרבים”. החסידוּת של פּרץ, שטיינבּרג וּברדיצ’בסקי היתה בה משוּם בּריחה מן החיים. שאלת “לאן”? בּנוֹסחאוֹת וּבצוּרוֹת שוֹנוֹת (הבּרנרית, הבּן־ישֹראלית אוֹ הש"י איש־הורוויצית) ניסרה תמיד גם בּשירה וגם בּפּוּבליציסטיקה. אף בּטחוֹנוֹ של אחד־העם בּעל השיטה המוּחלטת נתערער ולא הוֹעילוּ כל הטלאים שהוּא גוּפוֹ הטליאה כדי שתיראה שלימה.

מפעלם של שטיבל־פרישמן עשֹה גדוֹלוֹת בּקרעוֹ לספרוּתנוּ חלוֹנוֹת אל העוֹלם הגדוֹל, בּהרחיבוֹ את יריעוֹתיה וּבּסייעוֹ להאנשתה של היצירה העברית. ואין תימה, שמפעל זה נתקבּל בּרצוֹן רב כּל־כּך על־ידי הישוּב בּארץ־ישֹראל, שנתבּשֹרה בשֹוֹרת חיים לאוּמיים חדשים, שהאטריבוּטים שלהם סוֹפם להתקרב עד כּדי הזדהוּת עם אלה של חיי־התרבּוּת הטבעיים בּאוּמוֹת העוֹלם.

התרכּזוּת מבחר הכּוֹחוֹת היוֹצרים, זקנים וצעירים, על אדמת האבוֹת, בּצירוּף הניצנים אשר נראוּ בארץ, עשֹתה מיד את ארץ־ישׂראל לאתחלתא של מרכּז היצירה העברית. על כּל פּנים ההיקף נידלדל בּמידה כזוֹ, שרוֹשמוֹ לא ניכּר עוֹד אלא מעט. אוֹר חדש זרח לספרוּתנוּ בציוֹן, בּתחילה אוֹר מגשש וּמהסס, אך הוֹלך וּמפציע וּמתפשט לקראת יוֹם נכוֹן. אבל גם על האוֹר הזה האפילוּ צללים מבּית וּמחוּץ: מכּוֹת־הגבּלה בבית ובשֹרוֹת איוֹב מן העוֹלם היהוּדי בגוֹלה, עד שהשֹתרע צל המות הגדוֹל שעלה מטוּמאת גרמניה. הישוּב, ועמוֹ הסוֹפר העברי, היה נקלע כּל השנים בּין ההרגשה של שבט, אמנם גדוֹל וּמתחסן, אך נתוּן בּמצרים וּבסכּנוֹת תמיד, וּבין ההכּרה המדמדמת, שעליו הוּטל להיוֹת הנוֹשֹא העיקרי של העם בּעתיד, של “שאר ישוּב” גם בּמוּבן הרוּחני.

וּבמרכּז המעט נוֹצרה מעין שניוּת, שקיבּלה לפעמים צוּרה של צוֹררוּת: מצד אחד בּעלי המהלך הישן, ממשיכי המסוֹרת המוּסמכת וּמעצבי ההואי, שעוֹד לפני כליוֹנוֹ החרוּץ הוּרגש כּהוֹלך ודוֹעך, לפחוֹת בּבחינה הרוּחנית, וּבעלי המהלך החדש, שרוּבּוֹ עמד בּסימן האכּספּרסיוֹניזם האירוֹפּי והרוּסי וּמקצתוֹ דיבּר בּשם החיים החדשים בּארץ־ישֹראל, השוֹנים בּיסוֹדם מן החיים ההם, הגלוּתיים. מתוֹך שההתנגשוּת היתה על שטח קטן ושוֹני האינטרסים לא הגיע לידי בישוּל, לא היה בה תמיד משוּם קנאת סוֹפרים המרבּה חכמה ויצירה והפסדה היה לפעמים מרוּבּה משֹכרה, הוֹאיל והיא הגבּירה את תהליך הַבְזָיָתָה של היצירה המקוֹרית בּכלל וסייעה בידי הסנוֹבּיזם הטבעי, שעיניו נוֹטוֹת תמיד לשוֹטט בּקצה ארץ ולא לראוֹת את הטוֹב שבּדלת אמוֹת הבּית. עד אשר בּשנים האחרוֹנוֹת נזדוגה לה להַבְזָיײה גם החנוּפּה, שהן מאז וּמעוֹלם אחיוֹת טבעיוֹת להרע.

בּאוֹתן השנים נתבּרר למתבּוננים, מתוֹך הכּרה טראַגית, כּי שֹדה ההשפּעה אשר לספרוּתנוּ נתוּן במצרי־תחוּמים חיצוֹניים הגוֹרמים בּעל כּוֹרחם גם מצרי־תחוּמים פּנימיים. נתבּרר שתשעים למאה מתוֹצרת הספר העברי בארץ נפוֹצים בּארץ גוּפה, בּישוּב שאינוֹ עוֹלה על מאוֹת אלפים אחדוֹת, וארצוֹת הגוֹלה (גם כּשהיוּ עוֹד קיימוֹת) אטוּמוֹת בּפני הספר העברי. ואַל לנוּ לשכּוֹח, כּי הסוֹפר העברי בדרך כּלל גוּדל וחוּנך בּסביבה של ספרוּיוֹת גדוֹלוֹת וּמכּיר חללי־ריזוֹנאנס גדוֹלים בּיוֹתר, וּמשוּם כּך לא יכוֹל היה, בּיחוּד מן הבּחינה הנפשית, להשלים עם הצימצוּם הזה. והרגשת הנתוּן בּמצרים גברה עוֹד עם תגבּוֹרת חיל התרגוּמים, ההוֹדפים אוֹתוֹ לקרו־זוית גם בּתחוּם הצר.

הוֹסף על כּך את ההסתעפוּת הטבעית של סוּגי הספרוּת, העיוּנית והשימוּשית, לפי צרכי הקיבּוץ החי ויוֹצר בּלשוֹנוֹ; המפלגתיוּת הנפרזה המשֹגשֹת בּישוּב ושחדרה, בּמידה שאין כּמוֹתה בשוּם ארץ, גם לתחוּמי היצירה הספרוּתית הטהוֹרה; הישוּב השרוּי ראשוֹ ורוּבּוֹ וּבכל יוֹם תמיד בקדחת של עשיית קנינים, לרוֹב חמריים, לשם בנינה המהיר של המוֹלדת הנכבּשת בּיסוּרים והוּא נתוּן על־פּי־רוֹב בּעוֹלם רחוֹק מן ההתבּוֹננוּת ושיקוּל־הנפש הדרוּשים לקליטת היצירה הספרוּתית והשמירה עליה; היהירוּת הכּרוּכה בעקב כּל בּעל הכּרה שהוּא בוֹנה־מוֹלדת, מתקן חברה וּמכוֹנן מדינה, הכּרה שטחית המביאה לעתים קרוֹבוֹת לידי יחס קשה וּמוּזר כּלפּי איש הכּשרוֹן הרוחני, ואפילוּ כלפי זה ששוֹתים את דבריו בשעת הפּנאי. כל אלה הם דברים ידועים לכל סוֹפר ישר וּבעל חירות פּנימית בארץ, והם גוֹרמים לא מעט עלבּוֹן וכאב. גם העלייה המערבית, עם כּל הטוּב שהביאה לארץ, אם מחוֹסר ידיעה ואם מתוֹך קני־מידוֹת שאינם הוֹלמים את הויתנוּ, גם היא הוֹסיפה נוֹפך משלה על יחס הזילזוּל בּיצירתנוּ המקוֹרית. שיקוֹר־עינים תמידי זה לצד הראשוֹנים בּמלכודת הספרוּת העוֹלמית יש בּו, יחד עם הגרוֹסטקיוּת, משוּם מתן סיוּע לסנוֹבּיזם שאינוֹ מבחין.

וּמכאן תוֹצאוֹת לביקורת שירדה אצלנוּ פלאים. המסה, שבּאה במקוֹמה, נעשֹתה אחוֹת לספרוּת היפה, כּמעט שירה בפרוֹזה הבּאה רק להנוֹת את הקוֹרא אך לא לתקנוֹ בהשֹגה נכוֹנה אוֹ לעוֹרר מחשבתוֹ על מהוּת היצירה, דרכיה, שרשיה ותכליתה. הריצנזיה שנתלוותה אליה נעשֹתה מלאכה קלה ולא תמיד נקיה, סוּג כּתיבה דרך־אגבי, שאינוֹ מחייב לא את כּוֹתבה ולא את קוֹראה, ועל פּי רוֹב גם לא את נוֹשֹאה. מקור החזיוֹן הזה לא רק בּהתרוֹפפוּת הענין העמוֹק ויחס הכּבוֹד אל יצירת הרוּח, התרוֹפפוּת שנתגלתה בזמן הזה ברוֹב העמים, הגדוֹלים והקטנים, אלא גם בּיחוּדם של חיי הישוּב, שהם אינטנסיביים מאד בּממד השטח, אבל אינם אינטנסיביים כּלל בּממד העוֹמק, הדוֹרש קדיחה מכוּונת, פּוּלחן האמת, יתרוֹן־רוּח ואוֹרך –רוּח בּלי סוֹף.

הפּוּבּליציסטיקה העברית, חלק גדוֹל מן התימאטיקה שלה נתבּטל, כּל אלה הנוֹשֹאים שהעסיקוּ את טוֹבי מוֹחוֹתינוּ ההוֹגים למען ריב"ל ועד קליאצקין, ונכנסה לשני ערוּצים: למחקר היסטוֹרי־סוֹציוֹלוֹגי ולמאמר הפּריוֹדי, המשמש את “השאלוֹת הבּוֹערוֹת” בּישוּב, אוֹ דברי הערכה ואוֹריינטאציה, על חזיוֹנוֹת כּלליים. הפּוּבּליציסטיקה הכּבדה, זוֹ הראוּיה לבוֹא בספר ולהיוֹת נקראת גם לאחר זמנה, כּמעט פּסקה, וּבמדה שישנה אין רישוּמה ניכּר. בּודאי עוֹד זכוּרים לרבּים בּתוֹכנוּ דברי ההתפּעלוּת של בּיאליק מן הספר “גוֹלה ונכר” לפני הוֹפעתוֹ, שלפני אמוּנתוֹ הוּא עשֹוּי לפרנס בּמחשבה דוֹר שלם של קוֹראים, והנה גם ספר חשוּב זה מוּנח כּאבן שאין לה הוֹפכין. וידוּעוֹת תלוּנוֹתיהם של טוֹבי הקוֹראים אצלנוּ על המאמרים הכּבדים, שאין המוֹחוֹת בּימינוּ סוֹבלים אוֹתם. וכן הוֹלך ויוֹרש העתוֹנאי הזריז וקל־העט את מקוֹמוֹ של הפּוּבּליציסט הדוֹרש בּסיבּה וּמסוֹבב וּבוֹנה עוֹלם בּשיטה.

רעיוֹן הכּינוּס של בּיאליק ודאי שמקוֹרוֹ היה בהרגשה עמוּקה ונכוֹנה. לבּוֹ הרגיש, כּמוֹ שמוֹחוֹ של אחד העם ידע, כּי דבר גדוֹל ורב־ערך הוֹלך וּמתחסל בּישֹראל. הגיעה עת סיוּם לפרשה גדוֹלה, שהיתה אחוּזה בחיים הספּצפיים של קיבּוּצי הגלוּת והיה פחד, שעם סתימת הגוֹלל על פּרשה זוֹ נהיה כ“קטנים שנוֹלדוּ”, כּאחרוֹנים שבּאוּמוֹת הנחוּתוֹת המתחילוֹת הכּל מבּראשית. והיה משהוּ יסוֹדי וטוֹב בּמלאכת הכּינוּס: הצלת אוֹצרוֹת מן האבדוֹן, חישֹוּפם וקירוּבם, לאחר בּירוּר של הבדלה והבחנה, לצרכי הדוֹר, הנחת יסוֹד ליצירה הבּאה. אך היוֹם אנוּ רוֹאים כּבר את הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּכינוּס של סיטוֹנוּת: טישטוּש גבוּלים ועירבּוּב זמנים, סתימת מקוֹרוֹת־חיים והכבּדה על היצירה החפשית, ניצוּל חסר־מצפוּן של נכסי ־הפקר והרגלת הקהל בּהכנסת ספרים לביתוֹ, שאין לוֹ לא ההכשרה, לא הפּנאי ולא הצוֹרך הרוּחני לקרוֹא בהם, אלא לראוֹתם בּלבד. אני רוֹאה בחוּש, כּי רק עוֹד זמן מוּעט אפשר יהיה להשתמש בּהילה החוֹפפת על שמוֹת עתיקים וּמקוּדשים, הילה זוֹ סוֹפה לכבּוֹת מהרה, וּמראה האפר לא מרנין כּלל.

איני רוֹצה שמישהוּ יגלה בדברי פנים שלא כהלכה. עתה, יוֹתר מאשר בּכל זמן אחר, עם חוּרבּן מרכּזי היהדוֹת העיקריים, יש ערך רב לשמירת כּל חיבּוּר עברי באוֹצר האוּמה, בּיחוּד הנשכּחים והנידחים, אבל זהוּ ענין לאקדמיה, לספריה הלאוּמית, כחוֹמר לחוֹקרים, אבל מה למוֹ“לים פּרטיים, אנשי עסק, הבּאים להוֹשיב “עתיקי יוֹמין” אלה במקוֹם שאינוֹ יאה להם, “אחר הדלת והמזוּזה”, בּארוֹנוֹת מוֹדרניים, בּמקוֹם הספר החי והנקרא ולסייע ע”י כך בּעקיפין לתהליך ההתלעזוּת המתוּרגמת והבּלתי מתוּרגמת?

בשנים האחרוֹנוֹת גברוּ הטענוֹת נגד יסוֹד הקטגוֹריה שבּספרוּתנוּ החדשה. ימיה עשֹרוֹת שנים, אך נתחדשה עתה בארץ־ישֹראל. תחילה בדרך ההוֹכחה ע“י יחזקאל קוֹיפמן ועכשיו בפאתוֹס וּבעקשנוּת ע”י המשוֹרר־המבקר א. קריב. על צד האמת, הטענה שהקטגוֹריה, ולוּ גם החריפה ביוֹתר, השֹניאה את האוּמה על הקוֹרא העברי, אין לה על מה שתסמוֹך. המציאוּת מראה לנוּ את ההפך מזה. דוקא הדבקים בּבעלי־הקיטרוּג, חסידי מנדלי וביאַליק וּברנר, היוּ ראשוֹנים לעלייה השניה וּמניחי היסוֹד לחיים החדשים בּארץ. ישֹראל אוֹהב את התוֹכחה ואפשר להמליץ עליו בשינוּי את הפּסוּק בּמשלי: “כּי את אשר יוֹכיח – יאהב”. בּמידה שהקטגוֹריה הוֹעילה להשֹניא על הקוֹרא את צד הניווּן שבּחיי הגלוּת, כּדי להכשירוֹ לקליטת אידיאל של חיים חדשים, טבעיים וּפּרוֹדוּקטיביים, היא הביאה אך בּרכה.

יש מידת אמת בּטענה, שהתיאוּרים השליליים וּבכלל התימאטיקה של רוֹב ספרוּתנוּ החדשה אינה עשֹוּיה לקחת את לב החניך של בּית־הספר אוֹ הקוֹרא הצעיר, אבל כּלמוֹרה ספרוּת ותיק בּארץ, הרשוּ לי לפקפּק אם ספרוּת יהוּדית בּעלת טנדנציה חיוּבית, כּזוֹ שקריב מצבּיע עליה, עלוּלה להתקבּל על לב הדוֹר הצעיר יוֹתר מזוֹ, שהיא “מבזה” כביכוֹל את כּנסת ישֹראל. אין כּוֹחה של ספרוּת דתית אוֹ מוּסרנית יפה בלי דת וּמסוֹרה וּמוּסרנוּת בּחיי יוֹם יוֹם. והדברים עתיקים.

בּעל כּרחנוּ עלינוּ להכּיר בּעוּבדה, שאין בּידנוּ אלא הערך החיוּני, הנוֹגע ללב וּפוֹעל על הנפש, בּאיכוּתוֹ השירית והאנוֹשית, ויהי הנוֹשֹא דתי אוֹ חילוֹני, מסוֹרתי או חדש שבּחדש. ועוֹד אחזוֹר לענין עיקרי זה.

שנים רבּוֹת היוּ מוֹנים אוֹתנוּ, בּסתר כּבגלוּי, אוֹתנוּ מתי־מספּר מסַפּרים בּארץ־ישֹראל, יוֹצאי הגוֹלה, שהמשכנו זמן רב לטפּל בּהואי ההוּא, העוֹבר־וּבטל, בּתיאוּר העוֹלם שהבאנו בלבנו משם. זימזמוּ באזנינוּ: קצנוּ בחיי העיירה, בּאידילית הדלוּת, בּהואי המשעמם ההוּא, שגם שם כּבר פּשט את צוּרתוֹ. לא התנצלנוּ ולא שינינוּ את דרכּנוּ, אף כּי גם לנוּ לא ברוּר היה מה טיב היצר הסוֹכן בּנוּ להידבק ולעצב בּדחילוּ את החיים ההם, שאינם אלא חזוֹן לאחוֹר. אבל לאוֹר הלהבה הגדוֹלה והאיוּמה אשר אכל את נאוֹת ישֹראל מקצה נתבּרר לנוּ פתאוֹם כּי יצר זה ניטע בּנוּ ע"י ההשגחה להקים שם ושארית לאוּמה שנידוֹנה לכליה. ורב הצער, שכּה מעטים היינוּ, שרק שלוֹשה־ארבּעה מכחוֹלים העלוּ את צלם החיים ההם על הבּד בּצבעי האוֹת העברית. לא די בכנסת ישֹראל מלפני שמוֹנים שנה שצייר מנדלי במכוֹרתוֹ. היוּ עוֹד קיבּוּצי ישֹראל מאוּחרים בּזמן, והם אבוֹתינוּ

הקרוֹבים, הראוּיים לחיוֹת בּזכרוֹן העם. ועוֹד חזוֹן למוֹעד. אנוּ מחכּים עוֹד לאחרים, שיוֹסיפוּ על הגאליריה שלנוּ. אין להסתפק בּחוֹמר הדוֹקוּמנטארי, אוֹ המקרי, שהוּא חשוּב לעצמוֹ, אבל אין בּוֹ מן הצירוּף והעילוּ השירי. מתוֹך כּיסוּפים ואהבה, בּנפש רוֹחצת בּדמעוֹת וּמתוֹך הכּרת השֹגב שבּקרבּן יש לשוּב ולעצב מה שהיה, נוֹסף על מה שעוּצב עד כּה, את אבוֹתינוּ ואמוֹתינוּ, את אחינוּ ואחיוֹתינוּ, את הקן הצר והחם ( אף כּי בגלוּת הקרה), אשר בּוֹ קיננוּ דוֹרוֹת על דוֹרוֹת, את האדמה אשר קלטה את עצמוֹתיהם החביבוֹת – עלינוּ לכתוֹב לעוֹלמים בּכתב בּית ישֹראל! הכרח לאוּמי הוּא לעשֹוֹת נפש גדוֹלה לחיי קיבּוּצינוּ, שמָחה אשמדאי וכת דיליה מתחת שמי ד'. מסוּפּקני אם אלה שלא היוּ שם ( אם אינם בּבחינת דאנטי) יכוֹלים ורשאים ליטוֹל עליהם את כּתיבת מגילת הפּוּרענוּת האחרוֹנה. יש לי הרגש, שרק נפש שהיתה בתוֹך הגיהנוֹם אוֹ על מפתנה, רשאית לתארה. מי יוֹדע אם אין האחד הזה, בּדמוּת נער־פּלא, אשר נשמתו הבּתוּלית קלטה את המראוֹת והקוֹלוֹת, יוֹשב כּיוֹם הזה באחד ממחנוֹת־הבּכא אוֹ באחת האניוֹת החוֹתרוֹת מוּל חוֹפנוּ, אוֹ אוּלי הוּא כבר בּתוֹכנוּ ונפשוֹ רוֹקמת את הלבוּש בּשביל חזוֹן נוֹרא־הוֹד אשר יחזה לדוֹר ולדוֹרוֹת!

אין כּוָנת הרצאתי זוֹ להעריך אוֹ לתאר כּמוֹ את גילוּיי ספרוּתנוּ הגדוֹלים עם הקטנים בּזמן הזה. רבּים ושוֹנים הם מספוֹר וּמתאר ברגעים ספוּרים. איני רוֹצה לחטוֹא ברצנזיוֹת בּעל־פּה אם לטוֹב ואם לרע. ועלי להסתפק בסעיפים אחדים על כּוָנוֹת וּמעשֹים המוּטלים עלינוּ לתקנת ספרוּתנו, להעלאתה ולחיזוּקה:

א. השבט העברי בארץ־ישֹראל נעשֹה לעם. יש בּעוּבדה זוֹ מן הנשֹגב ומן הטראגי כאחד. הספרוּת העברית מרוּכזת בּמקוֹם חיוּתה, גם זוֹ עוּבדה. כּאן השיוּר, כּאן התקוה, כּאן העתיד. לאסוֹננוּ נשאר לעמנוּ רק עוֹד קיבּוּץ יהוּדי גדוֹל אחד, יציב בּערך, בּעוֹלם. כוָנתי לאמריקה. חס לנוּ לסייע לעשֹיית שארית ההיקף שלנוּ כמצוּלה שאין בּה דגים. לא רק לשם קיוּם “צלם האלהים” בּגלוּת הנשארה יש לקיים ולפתח שם בּמידת־האפשרוּת את היצירה העברית, אלא גם לשם מניעת סכּנה כאן, סכּנת התכּנסוּת בּתחוּם צר, של “שֹישֹוּ בני מעי” פּרוֹבינציאלי. המקדשים הקטנים שם רק יעלוּ את כּבוֹד המקדש הגדוֹל כּאן. נוֹציא מוֹניטין לפרי רוּחם של מנין אחינוּ שם ונבקש מהם להרחיב את שֹדה־הקליטה לדבר הסוֹפר העברי בארץ. וברכה גם בּמחשבה, ולוּ רק מן האשליה בה, לסוֹפר העברי, כּשם שהיתה לפני דוֹר אחד, כּי יש לוֹ קוֹראים, מיחדי שמוֹ ונפשוֹ, בּקצוי ארץ רחוֹקים.

ב. עלינוּ לעשֹוֹת הכּוֹל כּדי לסייע בּיצירת שיווּי־משקל מיצב וּפוֹרה בין כּמה ניגוּדים שבּעשֹייתנוּ הספרוּתית. לא להסירם אלא ליטוֹל את עוּקצם המכאיב. עבוֹדת הכּינוּס צריכה להימשך וגם לגבוֹר (בְיחוּד פּדיוֹן שבוּיים שלנוּ בלשוֹנוֹת נכר), אך מתוֹך בּרירה מדעת וּמכוָנה להציל ערכים של קיימא וּמתוֹך מטרה להפרוֹת ולהגבּיר את היסוֹד המקוֹרי של יצירתנוּ החדשה, וּבשוּם פּנים לא על חשבּוֹן האנרגיה, שאנוּ מצוּוים להשקיע בּיצירת ערכים חדשים.

אני חוֹזר וּמזהיר מפּני הסכּנה של אבדן הקוֹרא הצעיר בּשביל הספר העברי המקוֹרי והלעז העוֹמד בּשער, שגם המדינה והעצמאוּת לא תוּכלנה לוֹ באמצעים חיצוֹניים בּלבד, שאם גם נרצה ונחליט לגרש את הלשוֹן הלוֹעזית ממבוֹא הבּית היא תכניס את ממזריה מן החלוֹן בּתרגוּם ממזר.

דברים אלה אמוּרים בּעיקר כּלפּי מבּוּל התרגוּמים, ההוֹלך ונעשֹה מכּת מדינה עוֹד לפני היוֹת המדינה. שנים רבּוֹת חלמנוּ על פעוּלת תרגוּם מבוֹרכת, בּרוּחוֹ של פרישמן ואחרים (זכוּרים לנוּ דברי הצער של אחד־העם של שלא סיגלנוּ לנוּ בתרגוּם את אוֹצרוֹת יוָן בּמקוֹם להעתיק את תוֹרתנוּ ליוָנית ), וּבמידה זעוּמה נעשֹתה כבר עבוֹדה חשוּבה בשֹדה זה. אך לא עלה על דעת הסוֹפר העברי שהפּוּנדקית תנסה לגרש את הכּוהנת. שיבוֹא יוֹם ושֹדה־פּעוּלתנוּ הספרוּתי המצוּמצם יהיה הפקר לכל מיני גידוּלי־חוּץ מפוּקפּקים, ואפילוּ כאלה שרעל בּהם. רק תרגוּמי יצירוֹת־מוֹפת, עתיקוֹת וחדשוֹת, עשֹוּיים בּידי הראוּיים לכך מכל הבּחינוֹת, רשאים למצוֹא את סיוּעוֹ של הסוֹפר העברי, כּי בנפשוֹ הוא.

ג. יש להרים שוּב את קרנה של הבּיקוֹרת העברית מתוֹך יחס של כּוֹבד־ראש ואחריוּת והעדר כּל פּניה אישית שאינה לשמוֹ של הענין. יש לטפּח את האמת האחת הקיימת לגבּי יצירות־הספרוּת: שאין להפריד בּהן בּין ה“מה” וה“איך”. שכֹּל “מה”, המקוּשר בּזמן בּלבד ואין עמוֹ “איך” של דמיוֹן יוֹצר ונפש יפה, אם ה“מה” משרת רק את צוֹרך השעה אוֹ הכּת, ואין עמוֹ ידיעה נכוֹנה, חכמת חיים, בּינת־הלב וניחוּש מה שמעֵבר לדברים, הכּוֹח המסתוֹרי לכפּוֹת על הקוֹרא את החויה, הקסם שבּפשטוּת והיוֹפי שבּחירוּת הנפש – סוֹפוֹ משתכּח וּבטל. רק ה“איך” וה“מה” הכּוֹללים את כּל אלה, אם גם הנוֹשֹא עצמוֹ בטל, קיימים כּהויה לדוֹרוֹת. בּאַמת־מידה זוֹ יש למדוֹד, בּדרכים וּבצוּרוֹת וּבגוֹנים שוֹנים, את כּל יצירוֹת העבר וההוֹוה מתוֹך הכּרה, התמדה ואוֹרך־רוּח. אוֹ אז תיפקחנה עיניו לראוֹת את הטוֹב הצפוּן בּיצירוֹת “עוֹברוֹת וּבטלוֹת”, כּביכוֹל, ולא יפּתה לבוֹ על הקלוֹקל שבּמוֹדה האחרוֹנה, אם משחיטת־חוּץ ואם משחיטת־בּית. הטוֹב והרע שבּישן לא יהיוּ שוֹנים בּעיניו מן הטוֹב והרע שבּחדש – אלוּ ואלוּ יהיוּ בשבילוֹ דברי אלהים חיים אוֹ דברי־מהוּמה שיישמר מלהכניסם לביתוֹ.

כּל עוֹד אנוּ מאמינים בּערכי־רוּח קיימים בּעולם (והרי יוֹם־יוֹם אנוּ חוֹזרים אליהם בּהתפּעלוּת שבּנפש) אנוּ מוּכרחים להאמין גם בּקטריוֹנים קיימים לגבּי הערכים האלה, ששניהם עוֹלים בּקנה אחד: הערכים והמידוֹת שבּהן הם נדרשים. היצירה הפּיוּטית והבּיקוֹרת של היצירה הם שני צדדים של פּעוּלה אחת, וּבהיפּגם האחת אי־אפשר שלא תיפּגם גם האחרת.

ד. על האוֹטוֹריטה הספרוּתית, בּמידה שהיא קיימת עדיין, להרים קוֹלה נגד מעשֹי ההבזיה וההשֹנאה של ספרוּתנוּ המקוֹרית בּעיני הקהל. מעשֹים אלה נוֹפלים תמיד על קרקע פּוֹרה. גם האמת צריכה להיאמר בּצוּרה הנוֹתנת כּבוֹד לאוֹמרה ולשוֹמעה. אי־אפשר שתתקיים מדינה, וּמדינת־הרוּח בּתוֹכה, בּלי מוּשֹגי־כבוֹד וּמנהגי־כבוֹד נשמרים, בּלי גבוּלוֹת של מותר ואסוּר בּביקוֹרת. מעל לאוֹמץ־הלב וּבקשת־האמת צריכה להתנוֹסס אִמרת האבוֹת: " יהי כבוֹד חברך חביב עליך כּשלך!", והמחלוֹקת תהיה לשם שמים בּלבד.

ה. ודברים אחדים על השאיפה להוֹציא את מעינוֹתינוּ חוּצה, כּלוֹמר, לתרגם את שלנוּ ללשוֹנוֹת אחרוֹת, אם בּשביל אחינוּ בני ישֹראל שאינם זקוּקים לעברית, ואם למען “הראוֹת העמים והשֹרים”. אין ספק שהגיעה השעה לעשֹוֹת משהוּ לצוֹרך זה. מבחר נכוֹן ותרגוּם ראוּי של יצירתנוּ הספרוּתית עלוּלים להגדיל את הפּרסטיז’ה שלנוּ כלפי חוּץ, וּבדרך ההחזרה גם כּלפּי פנים. אבל גם לפתח זה רוֹבצת הסכּנה: שֹיקור־עינים לחוּץ ועשֹיית מטעמים לרוּח הנכרים. מראה־נגע זה ראינוּ כבר בּמקוֹם אחר. בּשל צל סכּנה כזו בלבד, יש לנהוֹג זהירוּת מרוּבּה בנידוֹן זה.

*

ראינוּ את מצבה הכּללי של ספרוּתנוּ, כּי עדיין לא בטוֹב הוּא. עם כּל ההישֹגים לרוֹחב, לרוֹם ולעוֹמק, שהשגנוּ בפרק־זמן קצר בּערך וּבתנאים שאין כּמוֹהם לרוֹע, בּשיר וּבסיפּוּר וּבמסה, ואפילוּ במחזה, שהיה אצלנוּ עד עתה שֹדה־בוּר לגמרי – עדיין רחוקים אנוּ מן המנוּחה והנחלה, ועדיין צללים כּבדים אוֹחזים בּעקב האוֹר המעט.

אבל אם נישֹא עינינוּ לעתיד ונביא בחשבּוֹן את הסיכּוּיים בּכוֹח ליצירתנוּ הספרוּתית בּארץ־חיינוּ, תיגלה לנוּ תמוּנה שיש בּה כדי לעוֹדד:

יצירה בתוֹך חיים חדשים, “חיים גמוּרים”, על רקע עבר כּבד־ערך בּפינה שמזרח ומערב נוֹשקים זה את זה, בּתוֹך עם מתהוה וקם ע"י קיבּוּץ גלוּיוֹת ועדוֹת שוֹנוֹת מתוֹך מגע עם קרקע גאוּל בּפלגי דם וזיעה; מזיגה של תרבּוּיוֹת שוֹנוֹת מתוֹך חבלי הסתגלוּת ויצירה בלתי פוֹסקים, מתוֹך מלחמת כּיבּוּש וּבנין וסכּנוֹת גלוּיוֹת ונסתרוֹת, כּל אלה עשֹוּיים לחשל את האוֹפי ולשווֹת לוֹ קו של גבוּרה; יצירה בלשוֹן שמטבּעתּה היא זקנה וּבחרוּת, שרבּים מאוֹצרוֹתיה עוֹד חבוּשים בּטמיוֹן, שהיא עצמה שרוּיה עוֹד בּתהליך של יצירה וגידוּל, – כּל אלה עשֹוּיים להיוֹת לברכה רבּה לספרוּתנוּ, וּפסגתה מי ישוּרנה, אם רק יעמוֹד לנוּ הכּוֹח הרוּחני לעשֹוֹתם לברכה בבנוֹתנוּ את ארץ־ישראל של מטה ושל מעלה בתנוּפה אחת.

איזוֹ ספרוּת לאוּמית – טבעית יכוֹלה לקוּם על קרקע יקר זה וּבמדינה נכספת זוֹ, העוֹלה כנס מתוֹך ערפּלי הגעגוּעים והתקוה לחיים של מציאוּת גדוֹלה וּמאירה!

¹

לפני כעשֹרים שנה שֹוֹחחתי באסיפת סוֹפרים בּתל־אביב על הנוֹשֹא “ספרוּת של שבט אוֹ ספרוּת של עם?” הדברים עשֹוּ בשעתם קצת רוֹשם ועוֹררוּ דברי ויכּוּח מקרוֹב וּמרחוֹק.

כּבר אז בּרוּר היה, כּי שכינת המלה העברית בּוֹנה את בּיתה בארץ־ישֹראל, אף־על־פּי שלא עקרה עוֹד לגמרי מתפוּצוֹת הגוֹלה. גדוֹלי היצירה העברית עלוּ לארץ והספרוּת העברית בּגוֹלה נידלדלה; הסוֹפרים שנשארוּ שם היוּ מתי מספּר, אנשים בּשנוֹת העמידה אוֹ למעלה מזה, ועמהם צעירים אחדים, שהצטרפוּ בקוֹשי למנין. הצד השוה שבּהם, שכּוּלם היו כיושבים אל עקרבּים, מרגישים עצמם כּשבוּיים, לא רק בּין עכּוּ"ם אלא גם, ואוּלי בעיקר, בּין יהוּדים המסתלקים מן הצוֹרך בּספר עברי וּבמחשבה עברית, והטוֹבים שבּהם היוּ משתוֹקקים לבוֹא אל המקדש מעט שבּארץ־ישֹראל להציל את נפשם. מי שיכוֹל עשֹה כן.

אבל גם כּאן, בּארץ חיוּתה של המלה העברית, היינוּ נאנחים על צרוּת האוֹפק, על חוֹסר ריזוֹנאַנס, על מיעוּט כּוֹחוֹת יצירה פעילים, על פּילוּג מקצץ בּנטיעוֹת, על איברים חשוּבים החסרים בּגוּף ספרוּתנוּ כספרוּת נוֹרמאלית של עם נוֹרמאלי, והעיקר על ההתנתקוּת הגוֹברת מגוּף האוּמה הגדוֹל, השרוּי ברחבי עוֹלם.

שאלתי אז: היוּכל הקיבּוּץ העברי הקטן בּארץ (כּמאתיים אלף נפש אז), הקיבּוּץ המתהווה, המשתנה, המטוּפּל בּדאגוֹת בּנין, המוּקף סכּנוֹת תמיד – היוּכל הקיבּוּץ הזה, שאינוֹ עוֹלה על אוֹכלוֹסיה של עיר בּינוֹנית במדינה גדוֹלה, להקים לבדוֹ את בּנין הספרוּת העברית?

בקיצוּר: ראיתי שאין נחת לא הכא ולא התם.

הדגשתי אז בדאגה את התגבּשוּתה של השקפה ידוּעה פה בארץ, הנתמכת בּחוּגים מסוּימים גם בּחוּץ־לארץ, והשקפה זוֹ אם תשתלט בּרוֹב ציבּוּרנוּ סוֹפה להיוֹת לרוֹעץ לספרוּתנוּ כוּלה. כּוונתי להשקפה, כּי ההואי הנוֹצר בּארץ־ישֹראל, חזוֹן הגאוּלה ומעשֹה הגאוּלה בשטח האדמה ההיסטוֹרית בּשעה זוֹ צריכים להיוֹת האלף והתיו במגילת הכתב של עם ישֹראל. כּל מה שהוּא מעבר לזה הוּא מחוּץ לזמנוֹ ומחוּץ למקוֹמוֹ. אם השקפה זוֹ תכריע, צפוּיה לספרוּתנוּ סכּנה להיעשֹוֹת ספרוּת של חלק קטן, מעין שבט נפרד מן העם, וכל ספרוּת שאינה מבטאה פּוֹטנציה של עם, של המוֹנים גדוֹלים, אי־אפשר שתפעם בּה רוּח גדוֹלה. ואם נכרוֹת את טבּוּרנוּ הרוּחני מהיקפנוּ הלאוּמי וּבהצלחתנוּ מעט נלבּש גאוֹן ונאמר, כּי אנחנוּ הננוּ לא רק השֹאוֹר שבּעיסה אלא השֹאוֹר והעיסה גם יחד, תהיה ספרוּתנוּ אוּלי בריה חדשה, אבל בריה משוּנה מאוֹד.

אין להביא ראיה מימי קדם, שעמים קטנים, ואפילוּ שבטים, יכלוּ ליצוֹר יצירוֹת גדוֹלוֹת לאנוֹשוּת. החזיוֹן ההוּא לא ישוּב לעוֹלם.

הקשרים בּין העמים בּזמן הזה, המשתכללים והולכים משנה לשנה, מחייבים כּוֹחוֹת וכשרוֹן תחרוּת בּמידה שהקדמוֹנים לא ראוּם אפילוּ בחלוֹם.

ואפילוּ נסכּים ונרצה להיוֹת פּה שבט קטן, איך יהיה הפלא הזה? הרי הפּרטים של הקיבּוּץ שלנוּ, שבּאוּ מפּינוֹת עוֹלם שוֹנוֹת, נוֹשֹאים בּקרבּם ציוּרים שוֹנים של תרבּוּת, ציוּרים הקשוּרים על פּי רוב בּעוֹלמוֹת גדוֹלים ועשירים, ואיך יאנסוּ את נפשם להצטמצם בּהשֹגוֹת של שבט? לפנים, בּשבט היוֹצר, שלטה קנאוּת גדוֹלה, עיורת, כּמעט פּראית – היכן ניקח אנחנוּ, אנשים מוֹדרניים, שרוּחנו מפוּזר על שבעים תרבּוּיוֹת, את הקנאוּת הזאת, את כּוח הצימצוּם הזה?

אם תהליך ההיכרתוּת מן היהדוּת שבּגוֹלה, בּמוּבן הרוּחני, הספרוּתי (כּי רוּח עמנוּ בגוֹלה מעוֹלם כּרוּך בּספר), יימשך ויוּשלם – וּמצאה רעה את כּל עמנוּ, גם פּה וגם שם.

וסיימתי אז את דברי התשוּבה שלי למתוכּחים: אם כּל היהדוּת היא כאוֹקיינוֹס והיהדוּת הא"י היא כאגם קטן ועמוֹק – נניח, כּים כּנרת – הכרח הוּא לכרוֹת תעלה, שתחבּר את האוֹקיינוּס עם האגם, עד שייוּשרוּ פחוֹת אוֹ יוֹתר פּני המים בּשניהם (אין מים אלא תורה!), ואם יהיוּ אילוּ הבדלים בּגוֹבה, נעמיד בּנקוּדוֹת אחדוֹת תחנוֹת־כּוֹח לתרבּוּתנוּ ולספרוּתנוּ, אבל אם נשאיר את האגם בּיחידוּתוֹ, ילכוּ מימיו וימליחוּ, וּמי יוֹדע אם לא יהיוּ חלילה, בּרוֹב הימים, לים המלח.

דעה־דאגה זוֹ הבעתי אז, לפני כעשֹרים שנה.

מאז חלוּ שינוּיים עצוּמים בּעוֹלמנוּ. שוּם נביא־תוֹכחה בתוֹכנוּ לא יכוֹל היה לחזוֹת את הפּוּרענוּת שבּאה על עמנוּ בגוֹלה, שוּם נביא־נחמה לא יכוֹל היה לראוֹת את הגאוּלה הקרוֹבה בצוּרה שבּאה. מכל הגוֹלוֹת הגדוֹלוֹת, מכוֹרוֹת ספרוּתנוּ החדשה שבּאירוֹפּה (גוֹלת רוּסיה הוּצאה עוד קוֹדם לכן מתחוּמנוּ הרוּחני), לא נשארוּ אלא שֹרידים מעוּנים זוֹרמים לארץ־ישֹראל הגאוּלה, ונוֹתרה רק גוֹלה אחת גדוֹלה, הנוֹשאת עוֹד בּחוּבּה קצת מזכרוֹנוֹת הגוֹלוֹת מכוֹרוֹתיה, היא גוֹלת אמריקה, אבל גם היא לא נעשֹתה במשך עשֹרים השנים האלה יהוּדית יוֹתר (בּיחוּד הדוֹר הצעיר). התרכּזוּת מיטב הכּוֹחוֹת היוֹצרים, זקנים וצעירים, על אדמת המוֹלדת, בּצירוּף הניצנים אשר נראוּ בארץ, עשֹתה את ארץ־ישֹראל בּמשך זמן קצר למרכּז היצירה העברית. אוֹר חדש זרח על ספרוּתנוּ בציוֹן, בּתחילה אוֹר מגשש וּמהסס, אך מפציע והוֹלך, מתפשט והוֹלך, לקראת יוֹם נכוֹן, – והיוֹם הנכוֹן הנה זה בא על זהרוֹ הגדוֹל, שבּחידוּשוֹ עדיין הוּא מהבהב בעינינוּ אוּלי יוֹתר משהוּא מחמם אוֹתנוּ. העצמאוּת, הכּוֹח המבצע, ההכרח בּלשוֹן אחת החוֹבקת את כּל זרוֹעוֹת החיים, המדרש והמעשֹה גם יחד – אלה הם בּלי ספק גוֹרמים מכריעים לא רק בּקיוּמה של תרבּוּתנוּ הלאוּמית וּבספרוּתה, אלא גם בּהמשך גידוּלה, פּיתוּחה והתחדשוּתה.

ואף־על־פּי־כן – אין לבּנוּ גם עתה, אחרי ההישֹגים המפליאים, בּן־חוֹרין מדאגה, לפעמים כּבדה מאוֹד.

המהפּכה הכּפוּלה בקו ההיסטוֹריה שלנוּ: חוּרבּן רוּבּה של הגוֹלה והתהווּת עם לכל האטריבוטים שלו בארץ הנכספה מדורי דוֹרוֹת, פּירוּשה למעשה: צימצוּם בּחוּץ, והרחבה (שיש עמה צימצוּם מצד אחר) בּבית.

כּמוֹ בשטחי יצירה לאוּמיים אחרים, כּן גם בּשטח היצירה הרוּחנית, מצאה אוֹתנוּ הגאוּלה בלתי מוּכנים כּראוּי. שהרי עצם גאוּלתנוּ המשוּנה מגאוּלת כּל עם אחר, שלא מצאה את העם המשוּעבּד מכוּנס בּארצוֹ, ועליה להכבּיד ולעכּב את תהליך התמוּרה. וּבכל זאת מה רבּה וּמה נפלאה התמוּרה שכּבר בּאה!

מה שעשֹתה ארץ־ישֹראל ללשוֹננוּ בשלוֹשים השנים האחרוֹנוֹת לא נעשֹה לה במשך אלף שנים. רבבוֹת מוּנחים, מלים וניבים, נוֹספוּ לה. מלשוֹן העין בּלבד נעשֹתה גם לשוֹן האוֹזן. והרי זה חתך מכריע בּיסוֹדה. כּל זה עד יסוּד המדינה, ועתה, אחרי ייסוּדה, עם הלאמת כּל הפוּנקציוֹת, נעשֹה בנין הלשוֹן מתוֹך לחץ מרוּכּז וגדוֹל, אוּלי גדוֹל מכּוֹח הכּינוּס והבּירוּר שבּידי דוֹרנוּ.

גם הספר יצא למרחב גדוֹל, לפחוֹת בּבחינת החיצוֹנית. לפי הכּמוּת וריבּוּי הפּנים הרי זוֹ באמת ספרוּת של עם, ולוּ גם עם לא גדוֹל. עצם המוּשׂג ספרוּת נתרחבוּ תחוּמיו, שהוּא כוֹלל ספרוּת מקצוֹעית לכל סוגיה, וגם בּסוּגי הספרוּת הטהוֹרה הוּא מתרחב והוֹלך (למשל, בּדראמה, שהיא צוֹרך החיים והציבּוּר). הפּוּבּליציסטיקה יצאה מן המדרש העיוּני אל העיוּן המעשֹי וכּובשת לה דרכים חדשוֹת. חכמת ישֹראל נכנסת לשלב התפּתחוּת שלישי: אחרי מלחמת העוֹלם הראשוֹנה יצאה מרשוּת לשוֹן הנכר לרשוּת לשוֹנה הטבעית (בּודאי זכוּר לכם מכתבוֹ של בּיאליק אל עוֹרכי המאסף “דביר”!), כּמה ספרים וּמחקרים מקוֹריים חשוּבים נכתבוּ מאז, כּמה ספרי־יסוֹד בּחכמת ישֹראל נגאלוּ ושבוּ לגבוּלם (צונץ, גייגר, גרץ ואחרים), ועתה היא נכנסת לשלב חדש, השלב הארצישֹראלי. לא רק המחקר הלשוֹני אלא גם המחקר ההיסטוֹרי והספרוּתי, מוּאר באוֹרה של ארץ־ישֹראל (די להזכּיר רק שלוֹשה מפעלים גדוֹלים, שיכלוּ לקוּם בּצוּרה זוֹ רק בארץ־ישֹראל: האנציקלופּדיה העברית, האנציקלוֹפּדיה המקראית ותרגוּם התלמוּד לעברית, ששלוֹש הבּבוֹת שלוֹ כבר נמצאוֹת בּדפוּס והוּא עתיד לשמש תאריך בּהיסטוֹריה שלנוּ! ) ועל חכמינו העוֹסקים בּחכמת ישֹראל בּחוּ"ל, בּיחוּד בּארצוֹת הבּרית, ליתן אל לבּם, שלא יחזרוּ אל השלב הראשוֹן– לפי כמה סימנים המתגלים בּה.

התפּרצוּת כּמה כוֹחוֹת חדשים, לא שערנוּם, ילידי טבע, יוֹדעי חיים וּמציאוּת, שלמים בגוּף וּבנפש, אמיצי־כוֹח וּבהירי־רצוֹן, אל שֹדה ספרוּתנוּ בשיר, בּסיפּוּר, בּדראמה, בּמאמר וּבמחקר – היא דבר חדש וגדוֹל וּמפליא, עד כּי יש אשר נשאל: ואלה מי גידל?

כּל זה מרנין את הלב, מגאה את הרוּח, מעוֹרר ציוּרי תקוה חדשה –

ואף־על־פּי־כן אין גם עתה לבּנוּ בן־חוֹרין מדאגה, לפעמים כּבדה מאוֹד.

עם השיכּרוֹן שנסך עלינוּ המעמד ההיסטוֹרי החדש, ואחרי צימצוּמוֹ האכזרי של גוּף האוּמה, עוֹד רבתה הסכּנה של הסתפּקוּת בּיש הארצישֹראלי, של הסתלקוּת בּאפס קוֹשי וצער מן ההיקף הנשאר וּמכמה ערכים חשוּבים שנוֹצרוּ בדוֹרוֹת הגלוּת, והשאלוֹת המטרידוֹת אוֹתנוּ הן: איך נבטיח את קיוֹמוֹ הרוּחני של רוֹב האוּמה? איך נקיים בּמלכוּת הכתב את האצילוּת הישֹראלית, שהיא נחלתנוּ העתיקה ושהיתה מצוּיה במידה לא מעטה בספרוּתנוּ החדשה עד הזמן הזה, – יחד עם החיוּניוּת העוֹלה, הדרוּשה כל־כּך לבנין חיינוּ ויצירתנוּ מתוֹך חירוּת? איך נשמוֹר את יצירתנוּ המקוֹרית מפּני רוֹב הטוֹבה המתחיל שוֹפע עלינוּ מן החוּץ הזר, ולא תמיד מן המעיינוֹת הטהוֹרים דוקא? אין רע בּעצם ההשפעה מן החוּץ, כּל ההשפעה ממקוֹם נמוּך משפּילה, משטחת וּמדלדלת אוֹתה. וכשם שלא נאבה ולא נוּכל להיוֹת משמרים צוֹמקים וּמפגרים, כּך לא נאבה להיוֹת לא ליואנטינים חקאים ולא אספסוּף רוּחני בנוֹסח אחר, עבד המוֹדה וההעויה האחרוֹנה, חסר אוֹפי וכבוֹד, היוֹם לוֹקק וּמחר רוֹקק, ולהפך.

על כּן אני אוֹמר: אוּלי לא פחוֹת משדרוּש המוֹקד הלאוּמי של יצירתנוּ הספרוּתית לעצם קיוּמה של ספרוּת עברית בּגוֹלה, דרוּש ההיקף היוֹצר לספרוּתנוּ במקוֹם חיוּתה.

תפקיד המוֹקד בּארץ בּשוּתפוּת זוֹ הוּא בראש וראשוֹנה –

לספּק ליוֹצר העברי בהיקף את ההרגשה, שהוּא שוֹאב ממנוּ חיוּת של לשוֹן, של גידוּל והתחדשוּת בּלתי־פוֹסקים, הרגשה שבּלעדיה לא תצוּיר כּלל יצירה חיה; ותפקיד ההיקף הוּא – לסייע למוֹקד בּשימוּר הערכים המסוֹרתיים, בּקישוּר של הבחנה וּברירה עם תרבּוּת העוֹלם, והעיקר – בּריזוֹנאַנס רחב, שהוּא תנאי חשוּב כּל־כּך ליצירה בעלת־ערך.

רוֹאה אני בקיוּמה של השפּעת־גוֹמלין ביצירה רוּחנית בּין העם, הקטן עדיין, בּארץ (כּי לאשרנוּ כבר יצאנוּ מכלל שבט) וּבין שלוּחוֹתיו בעוֹלם, כּל זמן שלא עלוּ בגוּפן לארץ – בּרכה רבּה לשניהם. והשפּעת־גוֹמלין זוֹ יכוֹלה להתקיים רק בּלשוֹן אחת, אם גם לאו דוקא בדברים אחדים.

אנוּ כאן, אם גם נצרוֹך כּמוּת גדוֹלה של “סחוֹרה זוֹלה” לאחינוּ בגלוּת. מציאוּת קוֹרא עברי מטיפּוּס גבוֹה ואח־סוֹפר עברי חשוּב שם – תחייב בּמידה מרוּבּה את הסוֹפר כּאן. ואַל יהא דבר זה קל בּעינינוּ.

נפל הפּוּר: ארץ־ישֹראל תהיה מעתה מקוֹם־העלייה ודירת־הקבע של שכינת האוּמה. אבל אין גזירה, שהיא תסתלק ממקלטי הגלוּת הקיימים. כּל מקוֹם שיש שם קיבּוּץ ניכּר של יהוּדים – שכינה עמהם. וּביחוּד קיבּוּץ גדוֹל, רב אנפּין ורב יכוֹלת כּכנסת ישֹראל שבּארצוֹת הבּרית של אמריקה ושכנוֹתיה.

מלבד היצירה גוּפה, התלוּיה בסייעתא דשמיא והיא מעין נס, הרי בכמה תפקידים ממדרגה ראשוֹנה, הניצבים לפני ספרוּתנוּ כיוֹם הזה, נצטרך להיעזר בּאחינוּ הסוֹפרים בּחוּץ לארץ. והנה אחדים מהם:

א. נטל עלינוּ להעביר בּמשך מוֹעד לא ארוֹך את אוֹצרוֹת הפוֹלקלוֹר שלנוּ בלשוֹנוֹת אחרוֹת לעברית. לשם כּך נצטרך להקים מכוֹן מיוּחד בּארץ. ומן ההכרח יהיה לשתף בּעבוֹדתוֹ את חברינוּ הסוֹפרים והחוֹקרים בּחוּץ־לארץ, שמפתחוֹת האוֹצרוֹת האלה רוּבּם בּידיהם.

ב. בּמכוֹן הבּיוֹ־בּיבּליוֹגראפי, שאגוּדת הסוֹפרים העבריים עוֹמדת בּייסוּדוֹ ושמטרתוֹ היא לכנוֹס ולמיין ולהתקין לשימוּש את כּל התעוּדוֹת, המכתבים, כּתבי־היד, המסוֹרוֹת, הרמיזוֹת בּכתב וּבעל־פּה, הנוֹגעים לספרוּתנוּ וליוֹצריה של מאתיים השנים האחרוֹנוֹת, יוּקצה מקוֹם גדוֹל לחלקם, ליצירתם ולשיתוּפם בּעבוֹדה של חברינוּ בחוּ"ל.

ג. אחרי תהליך החילוּן (סקולאריזאציה) שעבר על ספרוּתנוּ בתקוּפת ההשֹכּלה, עוֹבר עתה (כּמוֹ על כּל חיינוּ בתקוּפת המדינה) תהליך של חילוּן חדש, בודאי פוֹרה מן הראשון אך גם קשה ממנוּ, מפּני שהוּא מיוּסד בּעיקרוֹ על ה“טבע”, וכל הכּרוּך בּמוּשֹג זה, הטבע האנוֹשי, הפּוֹרץ לתוֹך הוייתנוּ הרוּחנית וניזוֹן מכּוֹחוֹת ראשוֹניים, ויצרים שנשתחררוּ: כּיבּוּש, שלטוֹן, שֹררה, קנייני־חוֹמר ממלכתיים וכו', ואילוּ ההיקף, בּמידה שהוּא לאוּמי, תהיה לאוּמיוּתוֹ גם להבּא מיוּסדת כּמעט כּוּלה על ה“רוּח”, ועל כּן הוּא יהיה דרוּש לה לספרוּתנו כתוֹבע מתמיד את יסוֹד הרוּח.

ד. אין שוּם תרבּוּת בּעוֹלם, וּביחוּד תרבּוּת הכתב, יכוֹלה להתקיים בּלי שמירה וטיפּוּל בּנחלת עברה, ואין שוּם אוּמה בעוֹלם בּת־חוֹרין לבחוֹר לה את עברה אוֹ את ירוּשתה הרוּחנית. בּעל־כּוֹרחה היא דוֹרשת והוֹפכת בּספרוּת הדוֹרוֹת הראשוֹנים כּמוּת שהיא (הנסיוֹנוֹת להתחיל הכּל מחדש לא האריכוּ ימים בּשוּם מקוֹם, אף לא ברוּסיה הסוֹבייטית!), וכן ייעשֹה גם בּישראל – בּירוּשתנוּ אנוּ, שנוֹצרה בתנאים שוֹנים מבּכל אוּמה ולשוֹן, אינה מספּקת, לא רק בּאיכוּת אלא גם בּכמוּת (אני מתכּוין בּעיקר לנחלתנוּ הספרוּתית של שלוֹשת־ארבּעת הדוֹרוֹת האחרוֹנים). נעשֹה גם מעוּות, שלא הוּכנס בּכתב־בּית־ישֹראל המוֹדרני היסוֹד האחר, התורני, המוּסרי והחסידי, כּל זה ידרוֹש תיקוּן גדוֹל, וזהוּ רעיוֹן הכּינוּס של בּיאליק ואחרים. משהוּ נעשֹה ונעשֹה בפינה זוֹ כאן בּארץ, וגם בּחוּ"ל, משהוּ שאינוֹ אלא התחלה. אבל אין די בכינוּס סתם, – שאם הוּא נעשֹה “בהמוֹן” יש בּוֹ כדי להזיק. דרוּשים גם בּירוּר והיתוּך חדשים, כּדי לעשֹוֹת את הראוּי לכך מקוּבּל על ההשֹגה החדשה והטעם החדש. זהוּ הצימצוּם ההכרחי שרמזתי עליו קוֹדם לכן דרך אגב. יהיה הכרח בּזמירת ענפים יבשים ומעוּקלים לשם קיוּמוֹ ושֹיגשֹוּגוֹ של עץ חיינוּ. גם בּזה צריך להיוֹת רב חלקם של חברינוּ בהיקף.

כּל ספרוּת, אמנוּת וּמדע בּספירוֹתיה הגבוֹהוֹת יש בּהם מיסוֹד הקדוּשה. בּספרוּתנוּ נשתמר יסוֹד זה עד היוֹם בּמידה מרוּבּה. ואנוּ מזה וּמזה, ממשיכי מסוֹרתנוּ הגדוֹלה, עדיין סוֹככים בּכפינוּ הקטנות על אש הקוֹדש של תכבּה ברוּחוֹת החוּלין החזקוֹת של הזמן המסוֹער הזה.

נתקלתי בימים האחרוֹנים בּשוּרוֹת שכתב י.ח. בּרנר בּשנת תרס"ט: “ספרוּתנוּ העברית היא ספרוּת קוֹדש, כּלוֹמר, חוּג קוֹראיה מתי מספר, אנשים נבחרים, ולפיכך אין היא שֹדה מוּכשר להוֹפעוֹת סמרטוּטיוֹת בּיוֹתר, לדברים שנכתבים בּידי הדיוֹטוֹת ספרוּתיים בּשביל העוֹלם־גוֹלם הגדוֹל. יצירוֹת טוֹבוֹת אינן מוֹפיעוֹת אצלנוּ בכל יוֹם ויוֹם, אבל גם סמרטוּטים אינם חזוֹן נפרץ אצלנוּ”.

מאז נשתנה המצב: לא מעט יצירוֹת טוֹבוֹת מוֹפיעוֹת אצלנוּ שנה שנה, אבל אין אנוּ יכוֹלים להתבּרך, כּמוֹהוּ, היוֹם, כּי בפני ספרוּתנוֹ טבוּע תמיד צלם האלהים, אוֹ לפחוֹת צלם האדם העשֹוּי בצלם אלהים. יסוֹד הקדוּשה נפגם בּכל העוֹלם והוּא הוֹלך ונפגם גם אצלנוּ. אנוּ כאן, בּני הדור ההוֹלך, וּבודאי יצטרפו אלינוּ גם הטוֹבים, הנבחרים, שבּדוֹר העוֹלה, נעמוֹד על נפש ספרוּתנוּ שלא תתחלל ותתפּגל בּיסוֹדה – וּבזה יכוֹל וחייב לעזוֹר עמנוּ אחינוּ הסוֹפר העברי בגוֹלה. עצם עוּבדת קיוּמוֹ של סוֹפר עברי בנכר, בּתוֹך החוּלין של הגוֹיים והיהוּדים כּאחד, מחייבת חישֹוּפוֹ ושמירתוֹ של יסוֹד הקדוּשה שבּמלה. ועל כּן חשוּב כּל־כּך שהיצירה העברית תחיה ותגדל גם כאן וגם שם, שמזה וּמזה תסתייע גדוּלתה וקדוּשתה.

ועיקר העיקרים, שיהיוּ יוֹרשים וּממשיכים. שגם אתם סוֹפרי הגוֹלה, (אני פוֹנה על ידיכם גם אל חברינוּ שאינם כּאן) גם אתם תעמידוּ בנים ותלמידים, הרבּה ככל האפשר, ולוּ גם מוֹרדים בּמקצת. זכרוּ ואַל תשכּחוּ, כּי הנוֹער הוּא התקווה, הוּא הכּוֹבש, הוּא מרחיב הגבוּלוֹת, והוּא גם שוֹמר הנחלה, מדעת ושלא מדעת.

אם תשאלוּני: המאמין אתה, שאפשר לקיים ספרוּת עברית של ממש, ולוּ רק כּשלוּחה של אילן היצירה בישֹראל, בּגוֹלה זוֹ וּבזמן זה? המאמין אתה שאפשר ליצוֹר ולקיים לאוֹרך ימים הויה מלאכותית בּתוֹך הויה טבעית זרה, אדירה, סוחפת וּבוֹלעת?

אענכם: אני מאמין בּצוֹרך, על־כּן אאמין גם באפשרות. ואם יש אפשרוּת לקיים תנוּעה יהוּדית לאוּמית בּגוֹלה, אם יש אפשרוּת לקיים את הנשמה הישֹראלית מרדת שחת, אם יש אפשרוּת לקיים בּגוֹלה את הכּיסוּפים לארץ ישֹראל, כּיסוּפים המביאים לידי מעשֹים, לידי עלייה בנפש וּבגוּף – הרי זה רק אם תקוּם שם תנוּעה עברית. והרי לשם כּך נקרא הכּינוּס הגדוֹל הזה, לדוּן על הדרכים לשמוֹר את התנוּעה העברית ולהרחיבה, להגבּיר את ידיעת לשוֹננוּ וערכי תרבּוּתנוּ הישנים והחדשים, להקים דוֹר ממשיכים לדוֹר ההוֹלכים. ואם תהיה תנוּעה עברית בּגוֹלה, תהיה ממילא היצירה העברית נשמת אפּיה, חייה ואוֹרך ימיה – עד בּיאת קיבּוּץ־גלוּיוֹת השלם!

א. החקלאוּת ­– יסוֹד היסוֹדוֹת

מן המוּסכּמוֹת בּזמן הזה: למדינה מוֹדרנית דרוּשים כל ענפי הכּלכּלה והתרבּוּת. סך כּוּלם מהוה את חטיבת המדינה וחייה. אף־על־פּי־כן יש להיזהר מהכללה זוֹ, וסכּנה בהיסח הדעת מן האמת, כּי יסוֹד יסוֹדה היא החקלאוּת. היא, בּעיקר היא, מקוֹר הלחם, הכּוֹח והמוּסר.

“יתרוֹן ארץ בּכל הוּא מלך לשֹדה נעבד”: מוּסר, לחם, כּוֹח.

יש לשנן את הדברים בּפרט וּבדרש.

ב. סכּנה לחקלאוּת האינטימית

כּשאני עוֹבר וּמסתכּל בּשטחי האדמה השוֹממים מעיבּוּד בּרחבי הארץ, בּעזוּבת גינוֹת הירק והנוֹי במוֹשבוֹתינוּ, בּזילזוּל הצמח למחיה ולעוֹנג בּמקוֹמוֹת רבּים כּל־כּך – אני בא לידי מחשבוֹת נוּגוֹת מאד על עתיד החקלאוּת של הפּרט בּארצנוּ, שהיא לא ענין כּלכּלי בלבד, אלא גם ענין נפשי, היוֹנק ממסוֹרת ויוֹצר מסוֹרת, זוֹ שאני קוֹרא לה שם: חקלאוּת אינטימית. הרושם המדאיג הוא: הפּרט כּאילוּ מוֹציא עצמוֹ מתלוּתוֹ הישירה בצמח ומחיבּתו.

האומנם נגזר על החקלאוּת גם אצלנוּ, בּארץ הקטנה, בּעלת השטחים המצוּמצמים, ליהפך לענין של קוניוּנקטוּרה. והוֹאיל ואין בּה מקום (וטוב שכן הוּא!) לאחוּזוֹת של יחידים, יעסקוּ בה רק גוּפים קיבּוּציים אוֹ שוּתפוּיוֹת בּמידת הכּדאיוּת הכּלכּלית, ואם לא תימצא כּדאית יעזבוּה לשם התעסקוּת אחרת ויחיוּ על הלחם המוּבא ממרחק? היהיוּ חיינוּ תמיד תלוּאים לנוּ מנגד להקצבוֹת דגן?

המציאוּת, מציאוּתנוּ, מבשֹרת מצב כּזה. היש בּלב מי בעל־יכוֹלת דאגה אמיתית, לאוּמית־אנוֹשית, לשנוֹת את פּני המציאוּת הזאת?

ג. רוֹשם הארץ בּעיני הזר

אין ספק בעיני: מי שתיאר בּספר בּראשית את כּכּר הירדן לפני הפיכת סדוֹם ועמוֹרה במלים: " כגן ד' כּארץ מצרים בּואכה צוֹער" – אי אפשר שלא היה במצרים ולא נתרשם ממראה עיניו. נעימת ההתפּעלוּת רוֹעדת בּהן.

תייר העוֹבר בּארץ מן הארצוֹת, אם חקלאי הוּא ואם לא, רוֹשמוֹ המלא והחי ביוֹתר בּא לוֹ ממראה צמחה של הארץ: היער המצל, הניר הנאה, שֹדה אילן ושֹדה לבן, גן הירק והנוֹי, פּרדס הפּרי וכר הדשא, כּל חלקה טוֹבה, מעוּבּדת וּמטוּפּחת בּמיטב הכּשרוֹן והאהבה, בּאחת – יגיע האדם וּבריתוֹ עם האדמה מפרנסתוֹ.

מלבד הבּרכה הממשית שהחקלאוּת מביאה לעם הארץ עוֹבדה הנאמן, היא קוֹשרת לוֹ גם שם טוֹב וּמשמשת לאחרים מופת לכבוֹד ולאהבה.

על כּן נצטער כּל כּך בּראותנוּ את העזוּבה הזאת בארצנוּ, ועוֹד יגדל הצער בּהעלוֹתנוּ על דעתנוּ את הרוֹשם על הזר, הבּא לתוּר את הארץ ולהוֹציא לה שם. ולא בחלקי המדבּר והישימוֹן הדברים אמוּרים. גם על השרוֹן המבוֹרך בּשפע מים וּבקרקע טוֹבה ונוֹחה לעיבּוּד – קללת העזוּבה תלוּיה!

¹

שנה וּמחצה עברו למן ועידתנוּ האחרוֹנה. אז עמדנוּ כוּלנוּ בנס התמוּרה והגאוּלה. היינוּ לא רק כּחוֹלמים אלא גם כּנבוּכים, כּהלוּמי המאוֹרעוֹת הכּבּירים והתכוּפים. לא ידענוּ מה לשאוֹל וּמה להשיב. בּשׂפתינוּ בירכנוּ על הנס בּעוֹד הלב מלא חרדה לבּאוֹת.

עתה, אחרי ביסוּס עוּבדת המדינה (המדינה גוּפה עוֹד רחוֹקה מבּיסוּס), עם חיתוּך תוי־דמוּתה הראשוֹנים (אף כּי דאגת ירוּשלים עוֹד רוֹבצת עלינוּ ולה קבענוּ את הסעיף הקרוֹב בּישיבה זוֹ), מתבּררוֹת גם המשׂימוֹת העיקריוֹת המוּטלוֹת על כּתפיה החלשוֹת של האוּמה, משׂימוֹת הדוֹרשוֹת כּשרוֹן־ענקים, רצוֹן־ענקים וכוֹח־ענקים. משׂימוֹת אלוּ מחייבוֹת לא רק את המדינאי ואיש־ המעשׂה אלא גם את הסוֹפר, ההוֹגה והחוֹזה כאחד, וצוֹדקת הדרישה ממנוּ לעשׂוֹת למענן כּמיטב יכוֹלתוֹ. בּועידתנוּ זוֹ נצטרך לברר מה הן הדרכים למלא את חוֹבתנוּ, חוֹבת הסוֹפר, לצרכים עליוֹנים אלה.

בּשנה וּמחצה אלוּ סבלה משפּחת הסוֹפרים העברים אבידוֹת כּבדוֹת: כּמה חברים חשוּבים, סוֹפרים ותיקים, נעקרוּ מתוֹכנוּ ואנוּ מרגישים מאד בּחסרוֹנם (חברנוּ נתן גוֹרן יקדיש להם דברי־אזכּרה בישיבתנוּ הבאה), אך כּשילוּמים לאבידוֹת אנוּ רוֹאים את עלייתם המהירה והמרנינה של כּמה כוֹחוֹת צעירים בּשׂדוֹת יצירתנוּ הספרוּתית. אחדים מהם נמצאים עמנוּ בועידה, ואני מקדם אוֹתם בּברכה, שלהם העתיד על הזכוּיוֹת והחוֹבוֹת גם יחד. אי־אפשר לנוּ שלא לשׂמוֹח על הקוֹלוֹת החדשים, הצעירים, הרוֹננים, המתחילים למלא את חלל אוירנוּ – כּשם שגם הקוֹלוֹת הישנים, היקרים והמנוּסים, העוֹמדים עוֹד בּמלוֹאם, ממלאים את לבנוּ רגש של סיפּוּק ותוֹדה.

בּזמן האחרוון הגיעוּ כמה מחברינוּ החשוּבים ליוֹבל, אוֹ ליוֹבלות, ואף כּי רוּבּם נתבּרכוּ כּבר כּל אחד בּשעתוֹ, רוֹצה אני לשוּב ולברכם במעמד רוֹב ציבּוּר הסוֹפרים והאוֹרחים ידידי ספרוּתנוּ.

הרשימה שתחת ידי כוֹללת את השמוֹת היקרים, לפי סדר גילם: א. אברוּנין, בּן הגבוּרוֹת, יוֹסף קלוֹזנר, בּן השבעים וחמש, ר' בּנימין ויצחק גרינבּוֹים, בּני השבעים, י. צ. רמוֹן, דב קמחי ואברהם רוֹזנצוייג, בּני השישים, יצחק למדן, שמעון הלקין, עבר הדני וי. הר־אבן, בּני החמישים, ש. שלוֹם שמלאוּ כ"ה שנה ליצירתוֹ, ואחרוֹן אחרוֹן, אחד היוֹשבים ראשוֹנה במלכוּת שירתנוּ – יעקב כּהן, שמלאוּ חמישים לפירסוּם שירוֹ הראשוֹן. הצד השוה והמשׂמח שבּהם, שכּוּלם, למן בּן השמוֹנים ועד צעירי החבוּרה, בּני החמישים, כּוֹח יצירתם עמהם וכל אחד בּמקצוֹעוֹ מוֹסיף להעשיר את ספרוּתנוּ. יעמדוּ כוּלם על הבּרכה, יתנוּ עוֹד שנים רבּוֹת־רבּוֹת את חילם לכתב בּית ישׂראל!

מבחינתנוּ אנוּ, בּחינת הספרוּת והסוֹפר, מתיצבוֹת לפנינוּ כמה בעיוֹת גדוֹלוֹת וחמוּרוֹת. הספרוּת העברית נכנסת עתה להוייה חדשה: בּעל כּרחה עליה להיעשׂוֹת – מה שהיתה צריכה להיוֹת אך לא יכלה להיוֹת – ספרוּת של עם ולהמוֹני עם, לעיני ישׂראל ולעיני העמים. מעתה לא תוּכל עוֹד להסתגר בּד' אמוֹתיה המסוֹרתיוֹת, המפוֹארוֹת־והבּלתי־מפוֹארוֹת. ההשׂגה משתנה, ההוי משתנה, הלשוֹן והנוֹשׂאים משתנים, ואם חפצה חיים היא, עליה לגדוֹל ולהתרחב כּדי לבטא הוייה זוֹ. ואוּלם אין גידוּל בּלי רציפוּת, אין התפּתחוּת שאינה המשך, אין התקדמוּת בּלי מה שקדם לה, וכל ניתוּק גוֹרם איבּוּד דם וכוֹח חיוּני. על כּן יש מקוֹם וצוֹרך לברר ולקבוֹע דרכי פעוּלה נכוֹנוֹת לשם התפּתחוּת רצוּיה. הקוים המקבּילים בּין הוייתנוּ הגלוּתית

והארצישׂראלית שלפני מתן המדינה וּבין הוייתנוּ החדשה, עשירת האפשרוּיוֹת ורבּת הסכּנוֹת, מחייבים גם מחשבה וגם מעשׂה לשם ייחוּד וכיווּן לפי צרכיה האמתיים והנצחיים של האוּמה, וּמוּטב שמחשבה וּמעשׂה אלה יבוֹאוּ מבּית ולא נחכּה עד שיוּרכבוּ עלינוּ מבּחוּץ. אין לשכּוֹח, כּי עיקרי החיים, טבע הבּריוֹת והאידיאלים המוּסריים נשארים כּשהיוּ, ורק הרגע, רק המניעים החיצוֹניים עשׂוּיים להשתנוֹת ולהיוֹת אחרים. אבל אין גם לשכּוֹח כּי רב והדוּק מאד הקשר בּין המניעים החיצוֹניים והפּנימיים.

כּל תרבּוּת, והספרוּת בּתוֹכה, דוֹרשת התחדשוּת תמיד, חילוּפי חוֹמרים וזרמי דם חדשים. כּל קפיאה על שמרים מביאה התנונוּת, מות. אך הדם החדש צריך שיזרוֹם לתוֹך גוּף קיים ולא לתוֹך חלל ריק. ועל כּן תעמוֹד עתה ספרוּתנוּ לפני הבּעיה איך לקיים את האצילוּת הישׂראלית, היא נחלתנוּ מן העבר (כּל מוֹרשה רוּחנית יש בּה אצילוּת!) עם החיוּניוּת הדרוּשה כל־כּך לבנין חיינוּ ויצירתנוּ מתוֹך חירוּת ועצמאוּת, החיוּניוּת שנמצאה לנוּ לאשרנוּ בימי־גוֹרל אלה ושהראתה את כּוֹחה בגילוּיים מפליאים כּל כּך.

יש סכּנה, שעם נסיוֹנוֹת ההפרדה והניתוּק בּין שתי אלה – בּין האצילוּת המוֹרשתית וּבין החיוּניוּת המתפּרצת – תחלש עצמיוּתנוּ ויתמעט כּוֹחנוּ כלפי פנים וכלפי חוּץ. אילוּ גם רצינוּ לראוֹת את עצמנוּ כאוּמה חדשה, כקטנה שנוֹלדה, לא נהיה כן. העוֹלם היהוּדי וגם העוֹלם הנוֹכרי לא ירצוּ לראוֹתנוּ כך, לא יקבּלוּנוּ כך. הירוּשה הרוּחנית מחייבת כּל אוּמה ולשוֹן, ואוֹתנוּ על אחת כּמה וכמה. אין שוּם אוּמה יכוֹלה לוֹמר: אני פוֹשטת את עברי שאינוֹ הנוּי לי, אטוֹל ממה שהכינוּ אחרים. אין גם שוּם אוּמה יכוֹלה לבחוֹר לה את עברה, אוֹ את אוֹצרה הרוּחני. בּעל־כּרחה היא מקבּלת מה שנמסר לה וּבעל־כּרחה היא מוֹסרת מה שקיבּלה.

יש מה לזרוֹת ולהבר גם אצלנוּ, אבל הבר היפה לפרנס אוֹתנוּ הוּא בכל זאת בּאסמנוּ אנוּ ולא באסמם של אחרים.

בּכל העוֹלם המוֹדרני נתוּן הסוֹפר בּמצב של שפל. בּצרפת, בּאנגליה, בּאיטליה וּבארצוֹת הבּרית, בּכל ארצוֹת התרבּוּת הבּנוּיה שכבוֹת של דוֹרוֹת, בּארצוֹת שחירוּת הפּרט עדיין נשמרת שם פּחוֹת אוֹ יוֹתר – בּא במעמדוֹ הרוּחני של הסוֹפר שינוּי חריף לרעה. שלטוֹן הפּקידוּת (האדמיניסטרציה) טוֹבע את חוֹתמוֹ לא רק על חיי החוֹמר אלא גם על חיי הרוּח. הקאפּיטאל בּצוּרוֹתיו החדשוֹת (גם זוֹ של הקוֹאוֹפּראציה המוונוֹפּוֹליסטית), הקוֹלנוֹע והראדיוֹ, הפּוֹליטיזאציה המאוּרגנת של ההמוֹנים, שיסוּי יצרי המוֹתרוֹת בּהמוֹנים – כּל אלה מעמידים את הסוֹפר בּמקוֹם שלא עמד שם בּימים שעברוּ. אין הוּא נחשב עוֹד, לא בעיני אחרים ועל־פּי־רוֹב גם לא בעיני עצמוֹ, כּמעצב ואחראי לדמוּת החברה והדוֹר, אלא כמשמשם, אוֹ לכל היוֹתר כּמעסיקם בּשעוֹת־הפּנאי, כּאמן משעשע, יחד עם אמני השעשוּע האחרים. אוֹפייני הוּא הכּינוּי “משמש”, שמרבּים להשתמש בּוֹ אפילוּ כבתוֹאר־כבוֹד ואין מרגישים את הסכּנה שבוֹ לגבי איש־ הרוּח. שהרי אם ניתן פתחוֹן־פּה לשמש – אין עוֹד הבחנה וגבוּל למטרוֹת. האמת היא, כּי התעוּדה ניטלה מן הסוֹפר. ואם בּדרך השיגרה עוֹד מדבּרים עליה, אין בּה משוּם תביעה של אמת. מה רבּים התקיפים התוֹבעים בּפיהם מאיש־הרוּח את מילוּי התעוּדה, וכוונתם היא: שישמש אוֹתם. אוּלי אשם בּזה לא מעט גם הסוֹפר עצמוֹ, שויתר הרבּה, שלא עמד על נפשוֹ, שבּיקש יוֹתר מדי את נוֹחוּת החיים, שנתקנא יותר מדי בהצלחתם החוֹמרית, בּכבוֹדם המדוּמה, התפל, של חוּגי חברה אחרים.

כּך המצב בּארצוֹת המשטר שיש עמוֹ חירוּת הפּרט. וּבארצוֹת אחרוֹת, הקרוּיוֹת דימוֹקראטיוֹת, בּעלוֹת התרבּוּת הפּרוֹגרסיבית, נעשׂה הסוֹפר “בּוֹרג” בּלבד, כּכל שאר ה“בּרגים”, שמקוֹמם ותפקידם נקבעים וּמכוּונים ע“י הגלגל שאליו הם מחוּבּרים, ואוֹי לוֹ ל”בוֹרג" שאינוֹ נענה לתנוּפת הגלגל הנתוּן בּיד החזקה! ואין להאריך בּזה.

אנוּ סוֹפרי ישׂראל, בּארץ זוֹ וּבמדינה זוֹ, האמוּנים על מיטב האידיאלים המוּסריים, נפשנוּ סוֹלדת משתי האפשרוּיוֹת, שסימניהן הראשוֹנים כּבר נראים בּתוֹכנוּ בצוּרה בוֹלטת למדי. ברוּר לנוּ, כּי כשם שכפיית הנפש מביאה לידי שחוּת קוֹמתה ושמיטת־סדוֹם אינה משוה את הבּריוֹת אלא ממימה אוֹתן (מטילה בהן מוּם), כּך גם אינדיבידוּאליזם ללא רסן עלוּל להביא לידי התנַונוּת, וּבסוֹפוֹ של דבר – לידי שעבּוּד. ועל כּן רווצים היינוּ לראוֹת בּביתנוּ את המזיגה הבּרוּכה של חירוּת היוֹצר מתוֹך השתלבוּת של חוֹבה בחוֹבוֹת החברה והאוּמה.

על הסוֹפר העברי למצוֹא את הדרך לאיחוּד הצרכים הפּרוֹפסיוֹנאליים עם הצרכים היציריים, שבּעוֹלמנוּ הריאלי לא תמיד הם עוֹלים בּקנה אחד, אבל הכרח הוּא לנוּ למצוֹא התאם בּיניהם.

אנוּ מוּכרחים וגם רשאים לתבוֹע מאת המדינה את כּל החיזוּק והסיוּע הדרוּשים לקיוּמנוּ ולפיתוּח יצירתנוּ, אך בּלי ויתוּר על הזכוּת לאמת, לצדק ולטעם הטוֹב, שלוֹשת הדברים שעליהם עוֹמדת כּל יצירת־רוּח שערכּה לדוֹר ולדוורוֹת. ודוקא באלה נוֹהגים לזלזל בּימינוּ, אפילוּ אלה הקרוּיים עצמם אנשי־רוּח. ואוּלם אנשי־הרוּח האמיתיים, עם כּל הכּרתם בּערכּוֹ של הכּוֹח החוֹמרי במסיבּוֹת ידוּעוֹת, רוֹאים את הכּוֹח האמיתי ביכוֹלת הגדוֹלה להגדיל ולהאדיר את האמת, הצדק והטעם הטוֹב. כּך היה מעוֹלם וכך יהיה לעוֹלם. כּל דרך אחרת בּיצירת־הרוּח אינה אלא סטייה של הבל, שסכּנה בה לעצם קיוּמה של היצירה.

בּימים אלה אנוּ חוֹגגים את חג “קיבּוּץ הגלוּיוֹת”, את חג סיוּם המיליוֹן הראשוֹן. “שמע ישׂראל, היוֹם הזה נהיית לעם”. אין בּזמן הזה עם פּחוֹת ממאה ריבּוֹא. אנוּ מצפּים למיליוֹן השני והשלישי, כּמה שארץ הצבי תוּכל להחזיק, עד שנהיה לעם גדוֹל ורב. רצוֹננוּ ותפילתנוּ הם שנהיה עם יפה, עם שיאוּחדוּ בוֹ האידיאלים התוֹרשתיים עם האידיאלים הנרכשים מן המתוּקנים שבּאוּמוֹת העוֹלם, ושסוֹפרי העם הזה יהיוּ ראוּיים לוֹ, על ידי שישתמשוּ בכל כּוֹחם הרוּחני לכלוֹל את יוֹפיוֹ.

בּזה אני פוֹתח את הועידה הארבּע־עשׂרה של אגוּדת הסוֹפרים העברים וּמאַחל לה, שדיוּניה יהיוּ הוֹלמים את רוֹם המטרה, ואם הכרח הוּא שתהיה גם מחלוֹקת, תהא המחלוֹקת בּבית, ולא מחלוֹקת של קוֹרח ועדתוֹ, אלא מחלוֹקת של הילל ושמאי, מחלוֹקת לשם שמים.

א

יריעוֹת אוֹהלנוּ מוּפשלוֹת לרווחה, פּתוּחוֹת לכל רוּחוֹת העוֹלם, והם עוֹברים בּוֹ בלי מעצוֹר. המשטר הדימוֹקרטי, שאנו דוֹגלים בּוֹ בצדק כּבנימוּק קיוּמנוּ המדיני בתנאים קשים ללא דוּגמה, אינוֹ מקל את ההתגוֹננוּת מפּני רוּחוֹת אלה, המביאים בּכנפיהם לא רק סמי חיים.

לא המוֹני המוּבאים אלינו לשבת עמנוּ (שלעת עתה עדיין הם בּרוּבּם המוֹן אנוֹנימי) הם המרבּים את המבוּכה בחיינוּ המוּסריים והתרבּוּתיים, אלא היישוּב היציב, שאיבּד הרבּה מיציבוּתוֹ בתמוּרוֹת הגדוֹלוֹת והדחוּפוֹת, הוֹאיל ולא היה מוּכן להן לא מבּחינת החוֹמר ולא מבּחינת הרוּח.

בּמצב רוּחני זה של הקוֹלטים, שמספּר דעוֹתיהם כּמספּר המפלגוֹת וּפלגיהן שאליהם הם משתייכים, איך תיתכן קליטת אחרים? למַה נקלוט? זוֹ השאלה. על כּן נראה לי, כּי יחד עם העבוֹדה הגדוֹלה הנעשׂית בּאמצעים רבּים בּעניין הנחלת הלשוֹן, ידיעת הארץ וההשׂכּלה השימוּשית, שהם הלחם והמים לכל אדם מן היישוּב, יש להקדיש מחשבה מעמיקה לבירוּר המכנה המשוּתף של השׂגוֹתינוּ הלאוּמיוֹת התרבּותיוֹת, כּדי שנוּכל לכוון את פעוּלוֹתינוּ לאפיק מרכּזי המוֹליך אל מחוֹז החפץ.

ב

אי אפשר, אף לא רצוּי, להקים בּישׂראל תרבּוּת אוּניפוֹרמית. עצם המוּשׂג הזה שוֹלל את מהוּת התרבּוּת מעיקרה. רק כּוֹחוֹת שוֹנים, לעתים גם מתנגשים, מהם נוֹפלים וּמהם גוֹברים, תוֹך כּדי התפּתחוּתם והשתזרוּתם זה בזה, מהווים את הריקמה הכּוֹללת הראוּיה להיקרא בשם תרבּוּת. כּך היה בכל העמים וּבכל התקוּפוֹת. אף תרבּוּתנוּ הקדוּמה, הדתית, כּפי שמצאה את בּיטוּיה הקלאסי, בתנ"ך ואחר כך בּתלמוּד, שממרחק הזמן הם נראים לנוּ כחטיבוֹת אחדוּתיוֹת – אף היא לא נוֹצרה אלא מתוֹך זרמים מתחכּכים בּכיווּנים שוֹנים, מבּית וּמבּחוּץ.

אוּלם חוֹק עוֹלם זה יפה בדרך התפּתחוּת תוֹלדתית רצוּפה וּבתוֹך חברה הוֹמוֹגינית פּחוֹת אוֹ יוֹתר, ואסוּר שישלוֹט בּתקוּפה של מהפּכה וקיבּוּץ שבטים שנתרחקוּ זה מזה מרחקים עצוּמים. בּמצב כּזה שוֹלל החוֹק הזה את עצמוֹ, עד שנעשׂה היפוּכוֹ, כּלוֹמר, אנארכיה ושׁרירוּת רוּח, שכּוֹח הסתירה שלהן איננוּ עוֹלה בניין כּל שהוּא. בּייחוּד כּשהמדוּבּר הוּא בתרבּוּת לאוּמית המוּשתתה בעל כּוֹרחה על נחלת עבר. בּנידוון זה אין אוּמה בעוֹלם, ותהא מהפּכנית בּמידה הקיצוֹנית בּיוֹתר, שתוּכל להתקיים קיוּם רוּחני אפילוּ דוֹר אחד בּלי יניקה ממקוֹרוֹת הכּוֹח של עברה הקרוֹב אוֹ הרחוֹק. עדוּת חיה לכך: האוּמה הרוּסית בּימינוּ והתמוּרוֹת שחלוּ בדרכיה בדוֹר המהפכה עצמוֹ.

על כּן חוֹבה לאוּמית היא לנוּ בימים אלה, חוֹבה ראשוֹנה במעלה, לבדוֹק ולחזוֹר ולבדוֹק את נחלת עברנוּ, כּדי להוֹציא ממנה חוֹמר חיוּני הרבּה ככל האפשר, על מנת להזרימוֹ לתוֹך עוֹרקי הוָייתנוּ ויצירתנוּ החדשה. נחלת העבר היא הערוּבּה העיקרית לשמירת אוֹתם גוֹני היסוֹד, שהם סימן ההיכּר של כּל תרבּוּת לאוּמית, יהיוּ חוֹמריה מה שיהיוּ.

ג

בּבוֹאנוּ להקנוֹת את לשוֹננוּ להמוֹני העוֹלים החדשים קניין שהוּא תנאי קוֹדם לכל הפּנים האחרוֹת של הקליטה הרוּחנית, עלינוּ לזכּוֹר יפה, כּי הלשוֹן בּלבד, כּבית קיבּוּל לתכנים שוֹנים, אינה ערוּבּה לשוּם תווכן. כּל לשוֹן, אם אינה צמוּדה לתוֹכן מהוּתי, עשׂוּיה להינגע עד כּדי שינוּי פנים ועיווּת פּנים. על כּן יש לחסנה מלכתחילה מפּני נגעים מסוּכּנים. וזה דרך חיסוּנה: הקנייה יחד עם ערכי עבר בּדוּקים. ואם אין הגוּף המקבּל מוּכשר לקבּלם כּמוֹת שהם, בּריכּוּזם ובחריפוּתם המקוֹריים, יש לעבּדם עיבּוּד זהיר ואחראי, בּטוּב טעם ודעת, כּדי להגישם לוֹ במנוֹת הראוּיוֹת לוֹ.

אין כּוָנת הדברים, שיש להפקיר אוֹ להחליש את לימוּד המקוֹרוֹת וחישׂוּפם. בּצדוֹ של המחקר, בּצד התלמוּד העליוֹן של ערכי העבר בּצוּרתם המקוֹרית בּיוֹתר, שמן ההכרח לטפּחם וגם להגבּירם בּכל האמצעים שבּרשוּתנוּ, אסוּר להסיח את הדעת מן המוֹנים ולהשהוֹת את השׂכּלתם עד שיחפצוּ. אין לך סכּנה גדוֹלה מזוֹ. ההקרנה צריכה לצאת לגוֹבה ולרוֹחב בּבת אחת. הכּוֹח הנוֹצר בּמצבּר הגבוֹה נפרשׂ וּמתפּשט לרוֹחב, אבל רק בּמידה שהוּּכשר לוֹ שׂדה קליטה מספּיק, שאם לא כן עלוּל הוּא לצאת לבטלה, בדרך זוֹ אוֹ אחרת.