רקע
אשר ברש
הספר והקורא

1

אני מוֹסר מוֹדעה מראש שלא יכלתי, מקוֹצר רוּח וּמעבוֹדה קשה, להכין הרצאה אחראית כּזאת, ורק בּיוֹם האחרוֹן רשמתי לי איזה ראשי רעיוֹנוֹת, ותסלחוּ לי אם דברי יהיוּ מקוּטעים.

אין ספק שבּא שינוּי גדוֹל בּענין זה שאני רוֹצה לדבּר עליו, בּענין הספר והקוֹרא. גם בּספר עצמוֹ חל שינוּי וגם בּקוֹרא, ועוֹד יוֹתר בּזיווּג הזה שבּין ספר וקוֹרא. השינוּי הזה חל בּכל העוֹלם, אצל כּל העמים, וּבישׂראל בּמידה יתירה; מפּני שבּישׂראל היה הענין של ספר וקוֹרא שוֹנה מאשר אצל עמים אחרים, ענין יוֹתר אינטנסיבי, לאוּמי-פנימי; כּי על כּן “עם הספר” אנוּ, ועל-כּן השינוּי הזה אצלנוּ מוּרגש יוֹתר.

לפנים בּישׂראל (אני מתכּון לדוֹרוֹת הקרוֹבים), כּשהספר היה דתי והקוֹרא היה דתי-מסוֹרתי, היה הקוֹרא מתיחס לספר מתוֹך שני מניעים נפשיים: הוּא קרא קוֹדם כּל מתוֹך יראת החטא, כּי מי שאינוֹ קוֹרא הרי הוּא חוֹטא, אסוּר לא לקרוֹא; והמניע הנפשי השני היה תענוּג המצוָה, שהרי בקריאה זוֹ היה מקיים מצוה דתית. שני המניעים האלה היוּ חזקים מאד, וגם עמי הארצוֹת היוּ מספּקים את עצמם בּספרים פּשוּטים, בּספרים עממיים שאינם דוֹרשים הכנה מרוּבּה, ידיעוֹת ועמקוּת יתירוֹת. וגם אחר כּך, כּשעבר אוֹתוֹ הקוֹרא, בּיחוּד הצעיר, לתחוּם אחר, לתחוּם הספר החילוֹני היוּ גם בּוֹ שני מניעים דוֹמים לראשוֹנים: הוּא קרא את הספר החילוֹני בבית-המדרש, על גבּי הגמרא, בּגניבה – והיתה בזה יראת הבּריוֹת, שמא יתפס בּקלקלתוֹ, ולקריאה הזאת היה כוֹח גדוֹל; והיה גם תענוּג, תענוּג החטא, - וגם זה היה מניע חשוּב. אחר כּך יצא הקוֹרא משני המניעים הנפשיים האלה ונעשׂה כמעט קוֹרא ככל קוֹרא. כּמוּבן, יש עוֹד מניעים אחרים, תרבּוּתיים-חברוּתיים, נפשיים שוֹנים; אבל אין כּוֹחם יפה כאוֹתם המניעים הראשוֹנים שמניתי.

גם הקוֹרא העברי מהסוּג החדש בחוּ“ל, אף הוּא היה שוֹנה מהקוֹרא העברי בא”י. הקוֹרא העברי בחוּ“ל, שהיה מעוּט דמעוּט בּתוֹך קהל הקוֹראים בּישׂראל, היה לוֹ אוֹפי מיוּחד. הקוֹרא עברית בּדוֹר הקוֹדם לא היה אדם שקרא עברית מאין בּרירה, מפּני שלא ידע לקרוֹא בלשוֹן אחרת. אדרבּה, הוּא ידע לכל הפּחוֹת את לשוֹן המדינה והיה בקי בספרוּת הארץ, וכמנהג קוֹרא ישׂראלי לא הסתפּק בּספרוּת אחת – הוּא היה, כּביכוֹל, הנוֹשׂא הריאלי של המוּשׂג הגיטאי “ספרוּת העוֹלם”. ואם הוּא בא לקרוֹא עברית, הרגיש בּזה איזה תבלין מיוּחד, איזוֹ תוֹספת שיש בּה טעם מיוּחד, תוֹספת קוֹדש על החוֹל. החוֹל היה רחב, החוֹל היה עשיר, החוֹל היה מלא ששת ימי מעשׂה עם כּל המוּלת העשׂיה שבּהם, אבל בּספר העברי היה משהוּ מן השבּת. הספר העברי היה מעין חג לקוֹרא הזה, חג גם מפּני זה שהיה לא תדיר. אני זוֹכר תמיד את הימים שלפני א”י: כּשיצאוּ בכל הגוֹלה במשך שנה 30–20 ספר חדשים – לפני תקוּפת “שטיבּל” – היה זה מאוֹרע גדוֹל, אז היוּ מוֹנים את הספרים החדשים בּעשׂרוֹת. וּבא“י הגענוּ, בּרוּך השם, למצב כּזה שלבּנוּ גס בּ-500 ספרים המוֹפיעים בּשנה. ועוֹד דבר: מתוֹך שהספר העברי בשביל הקוֹרא העברי בחוּ”ל היה תוֹספת של שבּת, של מוֹעד, היה גם הוּא, הספר, בּעל אוֹפי מסוּים וּמוּגבּל. כּמה סוּגים היוּ בספרוּת העברית שבּחוּ"ל?

אני חוֹשב שאפשר למנוֹת אוֹתם בּאצבּעוֹת יד אחת; כּי לכל הצרכים הענפים והמרוּבּים היה מוֹצא לוֹ הקוֹרא ספרוּת בּלשוֹן המדינה, בּעברית חיפּשׂ תמיד את הענין האינטימי. מתוֹך כּך נבין לאוֹתוֹ היחס של דחילוּ וּרחימוּ שהיה לאוֹתה העדה הקטנה של הקוֹראים העבריים – טיפּוּסים שקצתם נשתמרוּ עוֹד לאשרנוּ בא"י – היחס המיוּחד אל הסוֹפר; אוֹתה היכוֹלת הנפשית לשׂאת בּלב בּמשך שנים פּרצוּפוֹ של סוֹפר, את ספריו, את אמרוֹתיו, אפילוּ את צוּרת שוּרוֹתיו, ולחזוֹר אליו מזמן לזמן ולקרוֹא אוֹתוֹ פעם וּפעמיים ושלוֹש פּעמים, ולקרוֹא לו בשם – אוּלי לא בקוֹל, כּי-אם בּלב בּלבד – בּשם “הסוֹפר שלי”.

הקוֹרא בא“י, בּדמוּתוֹ של האדם הצעיר בּא”י, הוּא כרוֹב הקוֹראים בּעוֹלם, סתם קוֹרא – שוֹנה מהקוֹרא ההוּא, שוֹנה בעל כּרחוֹ.

הספרוּת העברית בּארץ היא אמנם יצירת קיבּוּץ קטן וּמכוּונת לקיבּוּץ קטן, אך ספרוּת הממלאה את כּל הפוּנקציוֹת, לכל הפּחוֹת את רוֹב הפוּנקציוֹת של כּל ספרוּת אחרת. בּין אם היא יכוֹלה לשׂאת את עצמה בין אם אינה יכוֹלה, בּין אם היא מתקיימת קיוּם נוֹרמלי, בּין אם קיוּמה כמוֹ שאר ענפי עבוֹדה ויצירה בארץ, הוּא קיוּם הצריך לחיזוּק מלאכוּתי הכרחי – היא ספרוּת שיש בּה רוֹב סימנים של ספרוּת עם. הקוֹרא רוֹאה ורוֹצה לראוֹת בּה על פּי רוֹב חזיוֹן פּשוּט, נוֹרמלי, כּמוֹ אצל עם ועם; על-כּן הוּא בא לעתים קרוֹבוֹת בּדרישוֹת וּבתלוּנוֹת אל הספרוּת, לפעמים גם בּדרישוֹת הנראוֹת לחניכי הדוֹר הקוֹדם כּשטחיוֹת, וּפעמים אפילוּ עוֹלבוֹת אוֹ מגוּחכוֹת.

אבל עוּבדה היא ואין לשנוֹתה, צריך להבינה וצריך לדעת איך להתיחס אליה ומה לעשׂוֹת כּדי לתקן מה שאפשר לתקן וּמה שהכרחי לתקן בּגבוּלוֹת העוּבדה הזאת. אוֹתם הצוֹררים שקמוּ לספר בּכל העוֹלם ישנם גם בּא"י, אוּלי לפי שעה במידה פחוּתה קצת. לאשרנוּ, בּקיבּוּצינוּ בארץ יש מקוֹמוֹת קריאה כאלה, שאוּלי אין לעמים אחרים כּמוֹתם. אצל עמים אחרים מקוֹמוֹת הקריאה הם בּעיקר הכּרכים, וּבכפרים אין הקוֹראים מרוּבּים. בּכל אוֹפן אין שם קוֹראים רבּים בּעלי איכוּת כּזאת, כּמוֹ שיש בּארצנוּ. צדקה עשׂתה ההשגחה עמנוּ, שנתנה לנוּ בכל זאת משהוּ אחר ושוֹנה ממה שיש אצל עמים אחרים.

וגם זאת עלינוּ לזכּוֹר כּאחת העוּבדוֹת המעוֹדדוֹת בּיוֹתר, ולכוון את מעשׂינוּ גם לאוֹרה של העוּבדה הזאת. צוֹררי הספר ידוּעים: העתוֹנוּת – אני סבוּר שהכּל יוֹדעים, כּי העתוֹן הוּא לעתים קרוֹבוֹת צוֹרר של הספר, בּלי רמז וּבלי סוֹד, כּמעט כּפשט – אני מתכּון לעתוֹן הרוֹדף עתוֹן. העתוֹנים שלא די להם עוֹד בּפעם אחת בּיוֹם, ואפילוּ לא בפעמיים בּיוֹם. הצוֹרר השני הוּא הרדיוֹ. השלישי הוּא, כּמוּבן, הקוֹלנוֹע. יש גם צוֹררים חיוּביים. לא כל הצוֹררים מתכּונים לרעה אוֹ גוֹרמים רעה. כּוָנתי לספרוּת המקצוֹעית-התּכנית, בּמוּבן הצר, שהיא צוֹרך ראשוֹן בּישוּב כּישוּבנוּ, ישוּב בּוֹנה, ישוּב מניח יסוֹדוֹת. וכן המפלגתיוּת המוּפרזת, שהיא לא רק בּעוֹכרי חיינוּ, כּי אם גם בּעוֹכרי ספרוּתנוּ – וכאן בּוֹלט הדבר יוֹתר מבּכל ארץ.

וּבכן הצוֹררים אינם חסרים, ויש צוֹרך בּכוֹח התגוֹננוּת רב בּפני כל הצוֹררים האלה אשר סבוּ גם סבבוּ את הספר. ואף-על-פּי-כן, עם כּל המציאוּת העוּבדתית האכזרית לפעמים, יש לציין כּבר מעכשיו הסתמנוּת הקו הרוּחני הנמשך בּנאמנוּת מהמסוֹרת של “עם הספר” בּא"י. אנוּ בכל זאת, עם כל “ההתהמנוּת” שלנוּ, לא נעשׂינוּ – ואין גם סימנים לכך שנעשׂה בקרוֹב – להמוֹן בּמוּבן המקוּבּל. בּעל כּרחנוּ, וזוֹהי הנקוּדה הגוֹרלית ההיסטוֹרית שלנוּ, אנוּ מוֹסיפים להיוֹת משהוּ מ “עם-הספר”; ואם אנוּ רוֹצים להיוֹת נאמנים ליעוּד ההיסטוֹרי שלנוּ, אפילוּ נאמנוּת בּמוּבן האגוֹאיסטי, נאמנוּת לשם קיוּם, לשם שׂגשׂוּג – עלינוּ לחזק בּכל כּוֹחנוּ את הקו הזה, כּי הוּא חיינוּ ואוֹרך ימינוּ.

הסכּנה אינה (אני משתמש פּה ברעיוֹן של אחד העם) בּזה שחדלנוּ לקרוֹא ספרים. אם לא יהיוּ ספרים טוֹבים – נקרא ספרים רעים, אבל קרוֹא נקרא. כּל הצוֹררים שבּעוֹלם אם ישיתוּ עלינוּ לא ינצחוּ את היצר הזה, יצר הקריאה. וּבכן, אין, כּמוֹ שאמר אחד-העם, סכּנת התבּוֹללוּת, אבל יש סכּנה אחרת – סכּנת התפּרדוּת, התנונוּת, ירידה. אנוּ צריכים לעמוֹד בּפרץ, וּמוּטב שנעמוֹד בּפרץ בּהתחלה, כּשעוֹדנוּ צר, מאשר כּאשר יהיה כּבר רחב מאד ויהיה הצוֹרך בּהרבּה גוּפים כּדי לסתמוֹ. עלינוּ יוֹתר מאשר על כּל עם אחר – דוקא מפּני שאצלנוּ קוֹראים ויקראוּ ורבּים יהיוּ הקוֹראים תמיד – עלינוּ לשקוֹד על חנוּכוֹ של הקוֹרא. אין עלינוּ לסמוֹך על זה שהקוֹרא יחנך את עצמוֹ, שאנוּ נראה את הקוֹרא כראוֹת פּדגוֹגים ידוּעים את התינוֹק, שצריך לתת לוֹ מזוֹן מכל הבּא ביד והטבע שבּוֹ יבחר את הדרוּש לוֹ. עלינוּ להיוֹת מחנכי הדוֹר העברי. אינני רוֹצה להיכּנס לתוֹך בּעיית תוֹכן החנוּך הזה, הענין הזה גדוֹל ורחב מאד, ויש להקדיש לוֹ הרצאוֹת אחדוֹת. התוֹכן של הקריאה מזדהה אוּלי עם כּל בּעית הספרוּת, עם כּל בּעית הרוּח שלנוּ. רצוֹני רק להדגיש את הצוֹרך בּקריאה שיש עמה חנוּך.

רצוֹני לנסוֹת למנוֹת סעיפים אחדים, שהם קרוֹבים יוֹתר למעשׂה, איך לטפּל בּקוֹרא העברי, מעין ראשי פרקים בּמתוֹדיקה של חנוּך הקוֹרא. לדעתי לא די לקנוֹת מספּר ספרים ידוּעים, להעמידם בּארוֹן ואפילוּ לסדרם יפה לפי מקצוֹעוֹתיהם ולרשוֹם אוֹתם בּתוֹך קטלוֹג ולהמציא את הספרים לכל דוֹרש; בּזה לא די.

גם זה חשוּב מאד: חשוּב הסדר, חשוּבה שמירת הספרים, הדייקנוּת בּמסירת הספרים וּבקבּלתם בּחזרה, אבל לא סגי בזה. בּזה אין חנוּך של קוֹרא דוקא, בּזה יש חנוּך של אדם מסוּדר. יש צוֹרך שכּל בּית-ספרים יהיה גם מקוֹם לימוּד, צריך שבּית-ספרים יהיה גם בּית-ספר, צריך שבּית-ספרים יהיה מקוֹם של קוּרסים ושׂיחוֹת בּענייני התוֹכן הנמצא בתוֹך הספרים העוֹמדים בּארוֹנוֹת. יש צוֹרך בּהדרכה. הספרן צריך למלא תפקיד חשוּב מאד, שהייתי מכנה אוֹתוֹ בשם הכּבוֹד שהשתמש בּוֹ הרצל: “שַמש של אוֹרה”. הוּא משמש את הקוֹרא באוֹר הספר. אבל גם בּזה לא סגי. כּל ספרן צריך להיוֹת, לדעתי, מדריך. אינני משלה את נפשי לחשוֹב שכּל אחד יכוֹל להיוֹת מדריך לספרוּת, אבל יש הדרכה ידוּעה, שכּל אחד יכוֹל לסגלה לעצמוֹ בקצת ידיעה, בּקצת רצון.

אני הייתי מיעץ שבּכל ספריה וספריה, ותהי גם הקטנה ביוֹתר, תימצא מלבד רשימת הספרים גם רשימה במוּבן גבוֹה יוֹתר, רשימה מאלפת וּמדריכה. כּוּלכם יוֹדעים כּמה ספרוּתנוּ שוֹנה לרעה בפרט זה מכּל ספרוּת אחרת, שהיא כל כּך מפוּזרת ולא מכוּנסת, כּל כּך סוֹבלת משכחה וּפאה וּמיעוּט לקט. הרי אצלנוּ יש בּית-עלמין ענקי של כּתבי-עת, יוֹתר מאשר בּכל אוּמה ואוּמה. אם אוּמה אחרת יכוֹלה להתפאר בּכתב-עת היוֹצא כּבר 200 שנה, אנוּ יכוֹלים להתפּאר בּ-200 כּתב-עת שיצאוּ במשך 30 שנים, כּמה מאמרים חשוּבים וכמה יצירוֹת מאירוֹת שוֹכנוֹת בּמעמקים, צוֹללים בּמים אדירים, ואין דוֹלה ואין מעלה. הלא אצלנוּ ההרגל נעשׂה טבע. שדבר שהיה אתמוֹל אינוֹ עוֹד היוֹם, ועל אחת כּמה וכמה שאינוֹ צריך להיוֹת מחר. והחוֹבה על הספרן להיוֹת בּנידוֹן זה מחיה מתים, עוֹשׂה חסד של אמת עם הספרוּת ועם הקוֹראים גם יחד. הוּא צריך לדאוֹג לכך, שגם בּספריתוֹ הקטנה תימצא איזוֹ רשימה של מאמרים ושירים שוֹנים, כּי המאמר אוֹ השיר הנשכּח יכוֹל לפעמים להיוֹת לתוֹעלת, יכוֹל לפעמים להאיר את עיניו של הקוֹרא הדוֹרש אוֹ הנדרש לדבר זה. ואני חוֹשב שלא בשמים היא, אין הדבר קשה כל-כּך. יש בּודאי נסיוֹנוֹת בּאיזה מקוֹמוֹת: בּספריה הלאוּמית יש נסיוֹן לא רחב, משהוּ מזה יש גם בּספריית אחד-העם. אני חוֹשב שאפשר לקבּל רשימוֹת כּאלה ולהעתיקן, אינני חוֹשב שיש עליהן “קוֹפּירייט”, וכדאי להפיץ אוֹתן בּספריוֹת בּא"י. אני חוֹשב שזה עלוּל להביא תוֹעלת מרוּבּה לעבוֹדה בספריוֹת. אני סבוּר, שבּמקוֹם שהספרן עצמוֹ אינוֹ מספּיק, וגם בּמקוֹם שהוּא מספּיק, יכוֹל הוּא

לעשׂוֹת משהוּ נוֹסף לשם פּעוּלה רוּחנית בּספריה וּמסביב לה. יש בּכל מקוֹם מוֹרה לעברית, לספרוּת עברית; אינני יוֹדע מדוּע צריך להנמיך אוֹתוֹ, שיהיה נידוֹן לבלוֹת תמיד עם הילדים בּלבד. אני חוֹשב שצריך למשוֹך אוֹתוֹ אל הספריה, יש לבקש ממנוּ, לגרוֹת בו את היצר, שיבוֹא במגע עם הקהל בּמקוֹם, שיהיה משׂוֹחח וּמשׂיח, מרצה וּמדוֹבב אחרים, בּענין שהוּא קרוֹב ללבּוֹ אוּלי יוֹתר ממה שידוּע לוֹ בעצמוֹ. ואוּלי בזה נביא לידי קירוּב רחוֹקים, ואוּלי קירוּב קרוֹבים.

לוּ הייתי אני ספרן, הייתי עוֹשׂה גם דבר כּזה: הייתי מגרה גם את הקוֹראים עצמם לעבוֹדה. הייתי מציע להם שהם ייעשׂוּ סוֹפרים בּמוּבן זה: “קראת ספר – שלם לי תמוּרת הקריאה, כּתוֹב לי את חוַת דעתך על הספר”. כּל מי שמחזיר ספר צריך למסוֹר יחד עם הספר גליוֹן בּוֹ כתב מה חוֹשב הוּא על הספר. ויש לצרף חווֹת-דעת כאלה לספר. אני מתאר לי, שכּל ספר וספר ייעשׂה ע"י כך אישיוּת, שעליה כתבוּ רבּים. ואני מתאר לי, כּי כל ספר וספר יש לוֹ תיק קטן אוֹ חפיסה קטנה של גליוֹנוֹת כּאלה – זהוּ ספר היחוּס שלוֹ. ולא יהא ספר עברי כסוּסה אצל הערבים?

אינני רוֹצה להאריך. הייתי רוֹצה – והאמינוּ לי שאני מעוּנין בּזה גם ענין אישי – לראוֹת את הספר העברי, שיש סביביו איזוֹ אוירה, איזוֹ תנוּעה. בּידי הספרנים להרחיב את האויר מסביב לספר ולמלא את האויר הזה תנוּעה. שׂרטטתי רק קוים מעטים, מוֹדה אני כי דיבּרתי על כּל זה כהדיוֹט, אבל מאמין אני שרמזי הקוים האלה אוּלי יש בּהם כּדי לעוֹרר את המוּמחים למתוֹח קוים נוֹספים אוֹ טוֹבים מאלה. העיקר – עשׂוּ אזנים לספר העברי!

עשׂוּהוּ לנפש חיה.



  1. סטינוֹגרמה של דברים שנאמרו בכינוּס הספרנים, תש"ב.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!