הכרך כוּלוֹ טוֹבע בשלג.

פסי השמיים הצרים מעל לרחוֹבוֹת הגבוֹהים מסוּבּלים ענני עוֹפרת המפריחים מבוּל של פרפרים לבנים, יבישים כמעט. הקוֹר מגליד את הבל הפה על השפם ועל מטפחת הצואר השׂעירה. הרוּח הוֹדפת את ההוֹלכים, מבדרת שוּלי אדרוֹתיהם וחוֹדרת בעד כל חוֹר וסדק להגיע אל עירוֹם הבשר וּלדוֹקרוֹ במחטיה הדקוֹת. הבריוֹת, הסוּסים, המרכּבוֹת והטראמים מתרוֹצצים בתוֹך הערבוּביה כאחוּזים ברשת כשפים מפרפרת.

במבוֹא הרחב של בית חוֹמה ישן, מימין המבוֹא, עוֹמדת כירת ברזל נמוּכה ויהוּדי מכוּרבל בבלוֹיים מהפך בקיסם שבידוֹ את הערמוֹנים הנצלים עליה, המתפקעים מתוֹך ריקוּד עליז וּפוֹלטים הבל ריחני הממוֹגג את הפיתים השׂעירים של האיש הכפוּף עליהם.

– ערמוֹנים! שלוֹשה בפרוּטה. לוֹהטים כאש וּמתוּקים כדבש. קנוּ! קנוּ! שלוֹשה בפרוּטה. ערמוֹנים! ער–מוֹ–נים!

הקוֹל העמוּם דוֹמה לקוֹלוֹ של טוֹבע הקוֹרא בלא כוֹח לעזרה.

משמאלוֹ של המבוֹא, יוֹתר פנימה, עוֹמדת איצטבה רחבה, לא נקייה, ועל גביה ערוּכים טוּרים-טוּרים כיכרוֹת לחם, חלוֹת וּרקיקים גדוֹלים עם קטנים קמוּטים וּנפוּלים מלחץ הצינה, ועל מחציתם פּרוּשׂ שק ישן – תריס בפני השלג הנסער גם שמה. אשה עבה כחבית תקוּעה בתוֹך שריוֹן של בגדי חוֹרף כהים, עבים וּמבהיקים מיוֹשן ומשמנוּנית, יוֹשבת ליד האיצטבה, רגליה מוּגבהוֹת על סיר גחלים עשינוֹת, ראשה שמוּט על כתיפיה ועיניה עצוּמוֹת למחצה. מי יוֹדע? אפשר רוֹאה היא בחלוֹמה ירקוֹת קיץ רעננים אוֹ תוּתי אדמה אדוּמים צפים בתוֹך שמנת צחוֹרה!

מעבר למבוֹא חצר מרוּבעת רחבת ידיים, כמגרש אימוּנים לצבא. מתוֹך שכבת השלג בוֹלטים זעיר שם ריקוּעי פחים חלוּדים, שברי תיבוֹת מליאים מסמרים, ציבוּרי אשפה ועוֹד מיני זיזים, שמהיוֹתם מוּשלגים קשה לעמוֹד על טיבם. באמצעיתה של החצר עשׂוּי כעין שקע, וּבוֹ משחיר פי הביב. פעם בּפעם יוֹצאת שפחה מזוֹהמת, מטלטלת ברגליים מפוּשקוֹת עביט של שוֹפכין וּמריקתוֹ בזעם לתוֹך הביב, וקילוּחים ניתזים לכל צד וחוֹקקים כתב טמיר על השלג מסביב.

שעת הצהריים זה כבר נגמרה והכלים להדחה מרוּבים כל כך!

בקרן החצר עוֹמד בלי ניד קבצן עיור, גבוֹה וכחוּש. ידיו מכוּנסוֹת בשרווּליו, השלג יוֹרד עליו בלי הרף, מלבין את בגדיו הקרוּעים וּמצטבר על מגבעתוֹ הקשה, הכפוּיה כקדירה על אוֹזניו המסמיקוֹת, והוּא פוֹלט בקוֹל מצלצל ונוֹאש לתוך השלג והקיפאוֹן את המלים החמוֹת:

הַאִם אֶבֶן בַּשָּׂדֶה מִלְּטַתְנִי,

הַאִם אֵם לֹא חָלְצָה לִי שַׁד? – –

בעד סבכת המעקה של הקוֹמה השנייה נראית שפחה תלוּיה על ברכיה כצפרדע, מגרדת בחמת כוֹחה קלחת נחוֹשת וּמנסה להוֹציא קוֹל מגרוֹנה אף היא, אבל הצינה מכאבת שיניה הרעוּעוֹת והיא משתתקת. לרגע היא מפסיקה את הגירוּד, מתיישרת והכף קוֹפאת בידה, אוֹזניה קשוּבוֹת אל הזמרה המוּזרה הבוֹקעת מתוֹך השלג וּלתוֹכוֹ, חזה מתרחב רגע כאילוּ נשמה את אויר כפרה הרחוֹק, אך מיד היא חוֹזרת לגרד ביתר עוֹז, תוֹקעת ראשה לתוֹך הקלחת, כמבקשת לה שם מקלט מפני הצינה הזרה.

והעיור קוֹפא על מקוֹמוֹ ואינוֹ מפסיק משירתוֹ. אין איש יוֹצא אליו לתת לוֹ פרוּטה אוֹ שיוּר של מזוֹן, הכוֹל ספוּנים במעוֹנוֹתיהם החמים והוּא עוֹמד כנטוּע וּמשוֹרר וּמשוֹרר. אינוֹ מחכה לשוּם דבר, אינוֹ פוֹלט קללה כלפי האכזרים, אין מאחריו זכרוֹן עבר, אין לפניו חזוּת עתיד. הוּא עוֹמד על עוֹמדוֹ בתוֹך רשת השלג הרוֹעדת. כצבת מהדקת את אצבעוֹת רגליו, ואת שירתוֹ אינוֹ מפסיק. להיפך, קוֹלוֹ מתגבר וּמצטלל יוֹתר ויוֹתר, כאילוּ את זמר חייו הוּא אוֹמר לסיים כאן.

שפחה אחרת יוֹצאת, מפשילה ראשה למעלה, אל חברתה שעל המעקה, וצוֹעקת מבעד לשלג המתלהלה:

– מה בעיניך קבּצן זה? עוֹמד ככלוֹנס והשלג יורד עליו.

– קבצן מטוֹרף. שר בצינה כזוֹ!

– אוֹלי תרדי לחממוֹ קצת? חי-חי-חי!

– חממיהוּ אַת. הרי אַת למַטה, קרוֹבה אליו ממני… חה-חה-חה!

בעוֹד רגעים מספר אין איש בחצר. והעיור, כמוֹ לא הגיעה שיחת השׁפחוֹת אל אוֹזניו, עדיין ניצב במקוֹמוֹ ושירת נכאיו נמשכת ונמשכת, גוֹברת ועוֹלה. כבר כיסהוּ השלג עד בלתי יכוֹלת להבחין אם בחוּר הוּא אוֹ זקן, שחוֹר אוֹ צהוֹב, נאה אוֹ מכוֹער. רק קוֹלוֹ החם בוֹקע בעבי השלג וזוֹרם עקלקלוֹת בתוֹך נחילי הפרפרים, נאטם לרגע וּמתפרץ שוּב, כאוֹמר לחדוֹר עד לב הקיפאוֹן וּלמוֹגגוֹ.

אִם פּוֹצְעִים אוֹתִי אֵין דָּמִים לִי?

אִם מַכִּים אוֹתִי אֵין לִי כְּאֵב? – –

מאחד הפתחים נדחקת ויוֹצאת חבילת בגדים מהבילה והדלת נסגרת אחריה. הרי זה קבּצן עיור אחר, שזכה לישיבה של שעה בחדר המבשלוֹת ולסעוּדה שמינה. עיניו הקמוֹת אינן זעוֹת מפני הפתיתים הנוֹפלוֹת עליהן. רגע הוּא שוֹהה על המדרגה וּמקנח בשרווּלוֹ את פיו ואת זקנוֹ. מרגיש הוּא עצמוֹ כתינוֹק שיצא ממעי אמוֹ, מעוֹלם של חמימוּת ויניקה לעוֹלם חלוּל וקר. אנה יפנה עתה? מה הדרך אל המוֹצא? שם בחדר המשלוֹת החם, המלא ריח מזוֹנוֹת משׂביע, כה נוֹח היה לנמנם, וכאן הצינה עוֹקצת את תנוּכי האוֹזניים וּמכוצת את ריסי העיניים, אוּ-אוּ! למה לא הניחה לוֹ המבשלת להישאר שם בפנים?

פתאוֹם נגע אל אוֹזניו קוֹל השירה המפכּה מקרן החצר. הוּא עמד כמכוּשף. מה זה? מאין בא הקוֹל? הוּא רוֹאה אוֹתוֹ בדמוּת סילוֹן אדוֹם ודק מתפתל באויר הקוֹפא עד שמגיע אליו, נצמד אל גוּפוֹ ומכניס בוֹ חמימוּת נעימה. והקוֹל ידוּע לוֹ כל כך. מהיכן? מאימתי? הוּא משפשף את מצחוֹ בחוֹזקה, אוּלי יזכוֹר, אבל – לחינם. הקוֹל פעם מתרחק ממנוּ, כמתגלגל על פני ערבה שטוּחה ונבלע ביער, מרקד שם בין האילנוֹת ועוֹמם, עוֹמם, וּפעם הוּא חוֹזר ומתקרב אליו, עד שנוֹגע בגוּפוֹ וּמכניס לתוֹכוֹ את החמימוּת המתוּקה.

כמוֹ בבלי דעת מתיר העיור את חיתוּלי לבוּשוֹ, מפשפש בכיס מכנסיו וּמעלה מתוֹכוֹ מטבע, ממשמש בוֹ רגע וּכמוֹ באיזה כוֹח נעלם הוּא נמשך אחרי הקוֹל, מגשש וּפוֹסע בשלג החוֹרק באלכסוֹנה של החצר כלפי חבירוֹ המשוֹרר. כשהוּא חש כבר את הבל פיו, הוּא עוֹמד וּפוֹשט לוֹ את כף ידוֹ עם המטבע שבתוֹכה. ואוּלם הלה אינוֹ מרגיש בוֹ ומוֹשך בקוֹלוֹ הלאה ואינוֹ מניד איבר.

ידוֹ של העיור פשוּטה, תוֹעה באויר מעבר לגוּפוֹ של המשוֹרר ומגששת בחלל הריק. לבסוֹף הוּא משמיע בקוֹצר רוּח:

– קח נדבה!

יד רוֹעדת נפשטת, תוֹעה וּמחפשת רגע, עד שמוֹצאת וּמקבלת את המטבע. אך עדיין שירתו אינה נפסקת, כי אם הוֹלכת וגוֹברת, הוֹלכת ועוֹלה, דוֹמה, עתה היא מגיעה למרוֹם קצה בחוֹזרה על תחילתה:

הַאִם אֶבֶן בַּשָּׂדֶה מִלְּטַתְנִי,

הַאִם אֵם לֹא חָלְצָה לִי שׁד? – –

העיור נוֹתן הנדבה מקשיב עוֹד רגע, אחר מתרחק וחוֹצה בשלג, ראשוֹ מוּשפל על חזהוּ וּבאוֹזניו מצלצל קוֹל אשתוֹ, הקבּצנית הצעירה, ששוֹררה כן לפני שנים רבוֹת, ביוֹם חוֹרף לוֹהט מקרה, בערבת שלג נרחבה, בין עיירה לעיירה, ונשמתה יצאה בשירה…