הכרך כוּלוֹ טוֹבע בשלג.

פסי השמיים הצרים מעל לרחוֹבוֹת הגבוֹהים מסוּבּלים ענני עוֹפרת המפריחים מבוּל של פרפרים לבנים, יבישים כמעט. הקוֹר מגליד את הבל הפה על השפם ועל מטפחת הצואר השׂעירה. הרוּח הוֹדפת את ההוֹלכים, מבדרת שוּלי אדרוֹתיהם וחוֹדרת בעד כל חוֹר וסדק להגיע אל עירוֹם הבשר וּלדוֹקרוֹ במחטיה הדקוֹת. הבריוֹת, הסוּסים, המרכּבוֹת והטראמים מתרוֹצצים בתוֹך הערבוּביה כאחוּזים ברשת כשפים מפרפרת.

במבוֹא הרחב של בית חוֹמה ישן, מימין המבוֹא, עוֹמדת כירת ברזל נמוּכה ויהוּדי מכוּרבל בבלוֹיים מהפך בקיסם שבידוֹ את הערמוֹנים הנצלים עליה, המתפקעים מתוֹך ריקוּד עליז וּפוֹלטים הבל ריחני הממוֹגג את הפיתים השׂעירים של האיש הכפוּף עליהם.

– ערמוֹנים! שלוֹשה בפרוּטה. לוֹהטים כאש וּמתוּקים כדבש. קנוּ! קנוּ! שלוֹשה בפרוּטה. ערמוֹנים! ער–מוֹ–נים!

הקוֹל העמוּם דוֹמה לקוֹלוֹ של טוֹבע הקוֹרא בלא כוֹח לעזרה.

משמאלוֹ של המבוֹא, יוֹתר פנימה, עוֹמדת איצטבה רחבה, לא נקייה, ועל גביה ערוּכים טוּרים-טוּרים כיכרוֹת לחם, חלוֹת וּרקיקים גדוֹלים עם קטנים קמוּטים וּנפוּלים מלחץ הצינה, ועל מחציתם פּרוּשׂ שק ישן – תריס בפני השלג הנסער גם שמה. אשה עבה כחבית תקוּעה בתוֹך שריוֹן של בגדי חוֹרף כהים, עבים וּמבהיקים מיוֹשן ומשמנוּנית, יוֹשבת ליד האיצטבה, רגליה מוּגבהוֹת על סיר גחלים עשינוֹת, ראשה שמוּט על כתיפיה ועיניה עצוּמוֹת למחצה. מי יוֹדע? אפשר רוֹאה היא בחלוֹמה ירקוֹת קיץ רעננים אוֹ תוּתי אדמה אדוּמים צפים בתוֹך שמנת צחוֹרה!

מעבר למבוֹא חצר מרוּבעת רחבת ידיים, כמגרש אימוּנים לצבא. מתוֹך שכבת השלג בוֹלטים זעיר שם ריקוּעי פחים חלוּדים, שברי תיבוֹת מליאים מסמרים, ציבוּרי אשפה ועוֹד מיני זיזים, שמהיוֹתם מוּשלגים קשה לעמוֹד על טיבם. באמצעיתה של החצר עשׂוּי כעין שקע, וּבוֹ משחיר פי הביב. פעם בּפעם יוֹצאת שפחה מזוֹהמת, מטלטלת ברגליים מפוּשקוֹת עביט של שוֹפכין וּמריקתוֹ בזעם לתוֹך הביב, וקילוּחים ניתזים לכל צד וחוֹקקים כתב טמיר על השלג מסביב.

שעת הצהריים זה כבר נגמרה והכלים להדחה מרוּבים כל כך!

בקרן החצר עוֹמד בלי ניד קבצן עיור, גבוֹה וכחוּש. ידיו מכוּנסוֹת בשרווּליו, השלג יוֹרד עליו בלי הרף, מלבין את בגדיו הקרוּעים וּמצטבר על מגבעתוֹ הקשה, הכפוּיה כקדירה על אוֹזניו המסמיקוֹת, והוּא פוֹלט בקוֹל מצלצל ונוֹאש לתוך השלג והקיפאוֹן את המלים החמוֹת:

הַאִם אֶבֶן בַּשָּׂדֶה מִלְּטַתְנִי,

הַאִם אֵם לֹא חָלְצָה לִי שַׁד? – –

בעד סבכת המעקה של הקוֹמה השנייה נראית שפחה תלוּיה על ברכיה כצפרדע, מגרדת בחמת כוֹחה קלחת נחוֹשת וּמנסה להוֹציא קוֹל מגרוֹנה אף היא, אבל הצינה מכאבת שיניה הרעוּעוֹת והיא משתתקת. לרגע היא מפסיקה את הגירוּד, מתיישרת והכף קוֹפאת בידה, אוֹזניה קשוּבוֹת אל הזמרה המוּזרה הבוֹקעת מתוֹך השלג וּלתוֹכוֹ, חזה מתרחב רגע כאילוּ נשמה את אויר כפרה הרחוֹק, אך מיד היא חוֹזרת לגרד ביתר עוֹז, תוֹקעת ראשה לתוֹך הקלחת, כמבקשת לה שם מקלט מפני הצינה הזרה.

והעיור קוֹפא על מקוֹמוֹ ואינוֹ מפסיק משירתוֹ. אין איש יוֹצא אליו לתת לוֹ פרוּטה אוֹ שיוּר של מזוֹן, הכוֹל ספוּנים במעוֹנוֹתיהם החמים והוּא עוֹמד כנטוּע וּמשוֹרר וּמשוֹרר. אינוֹ מחכה לשוּם דבר, אינוֹ פוֹלט קללה כלפי האכזרים, אין מאחריו זכרוֹן עבר, אין לפניו חזוּת עתיד. הוּא עוֹמד על עוֹמדוֹ בתוֹך רשת השלג הרוֹעדת. כצבת מהדקת את אצבעוֹת רגליו, ואת שירתוֹ אינוֹ מפסיק. להיפך, קוֹלוֹ מתגבר וּמצטלל יוֹתר ויוֹתר, כאילוּ את זמר חייו הוּא אוֹמר לסיים כאן.

שפחה אחרת יוֹצאת, מפשילה ראשה למעלה, אל חברתה שעל המעקה, וצוֹעקת מבעד לשלג המתלהלה:

– מה בעיניך קבּצן זה? עוֹמד ככלוֹנס והשלג יורד עליו.

– קבצן מטוֹרף. שר בצינה כזוֹ!

– אוֹלי תרדי לחממוֹ קצת? חי-חי-חי!

– חממיהוּ אַת. הרי אַת למַטה, קרוֹבה אליו ממני… חה-חה-חה!

בעוֹד רגעים מספר אין איש בחצר. והעיור, כמוֹ לא הגיעה שיחת השׁפחוֹת אל אוֹזניו, עדיין ניצב במקוֹמוֹ ושירת נכאיו נמשכת ונמשכת, גוֹברת ועוֹלה. כבר כיסהוּ השלג עד בלתי יכוֹלת להבחין אם בחוּר הוּא אוֹ זקן, שחוֹר אוֹ צהוֹב, נאה אוֹ מכוֹער. רק קוֹלוֹ החם בוֹקע בעבי השלג וזוֹרם עקלקלוֹת בתוֹך נחילי הפרפרים, נאטם לרגע וּמתפרץ שוּב, כאוֹמר לחדוֹר עד לב הקיפאוֹן וּלמוֹגגוֹ.

אִם פּוֹצְעִים אוֹתִי אֵין דָּמִים לִי?

אִם מַכִּים אוֹתִי אֵין לִי כְּאֵב? – –

מאחד הפתחים נדחקת ויוֹצאת חבילת בגדים מהבילה והדלת נסגרת אחריה. הרי זה קבּצן עיור אחר, שזכה לישיבה של שעה בחדר המבשלוֹת ולסעוּדה שמינה. עיניו הקמוֹת אינן זעוֹת מפני הפתיתים הנוֹפלוֹת עליהן. רגע הוּא שוֹהה על המדרגה וּמקנח בשרווּלוֹ את פיו ואת זקנוֹ. מרגיש הוּא עצמוֹ כתינוֹק שיצא ממעי אמוֹ, מעוֹלם של חמימוּת ויניקה לעוֹלם חלוּל וקר. אנה יפנה עתה? מה הדרך אל המוֹצא? שם בחדר המשלוֹת החם, המלא ריח מזוֹנוֹת משׂביע, כה נוֹח היה לנמנם, וכאן הצינה עוֹקצת את תנוּכי האוֹזניים וּמכוצת את ריסי העיניים, אוּ-אוּ! למה לא הניחה לוֹ המבשלת להישאר שם בפנים?

פתאוֹם נגע אל אוֹזניו קוֹל השירה המפכּה מקרן החצר. הוּא עמד כמכוּשף. מה זה? מאין בא הקוֹל? הוּא רוֹאה אוֹתוֹ בדמוּת סילוֹן אדוֹם ודק מתפתל באויר הקוֹפא עד שמגיע אליו, נצמד אל גוּפוֹ ומכניס בוֹ חמימוּת נעימה. והקוֹל ידוּע לוֹ כל כך. מהיכן? מאימתי? הוּא משפשף את מצחוֹ בחוֹזקה, אוּלי יזכוֹר, אבל – לחינם. הקוֹל פעם מתרחק ממנוּ, כמתגלגל על פני ערבה שטוּחה ונבלע ביער, מרקד שם בין האילנוֹת ועוֹמם, עוֹמם, וּפעם הוּא חוֹזר ומתקרב אליו, עד שנוֹגע בגוּפוֹ וּמכניס לתוֹכוֹ את החמימוּת המתוּקה.

כמוֹ בבלי דעת מתיר העיור את חיתוּלי לבוּשוֹ, מפשפש בכיס מכנסיו וּמעלה מתוֹכוֹ מטבע, ממשמש בוֹ רגע וּכמוֹ באיזה כוֹח נעלם הוּא נמשך אחרי הקוֹל, מגשש וּפוֹסע בשלג החוֹרק באלכסוֹנה של החצר כלפי חבירוֹ המשוֹרר. כשהוּא חש כבר את הבל פיו, הוּא עוֹמד וּפוֹשט לוֹ את כף ידוֹ עם המטבע שבתוֹכה. ואוּלם הלה אינוֹ מרגיש בוֹ ומוֹשך בקוֹלוֹ הלאה ואינוֹ מניד איבר.

ידוֹ של העיור פשוּטה, תוֹעה באויר מעבר לגוּפוֹ של המשוֹרר ומגששת בחלל הריק. לבסוֹף הוּא משמיע בקוֹצר רוּח:

– קח נדבה!

יד רוֹעדת נפשטת, תוֹעה וּמחפשת רגע, עד שמוֹצאת וּמקבלת את המטבע. אך עדיין שירתו אינה נפסקת, כי אם הוֹלכת וגוֹברת, הוֹלכת ועוֹלה, דוֹמה, עתה היא מגיעה למרוֹם קצה בחוֹזרה על תחילתה:

הַאִם אֶבֶן בַּשָּׂדֶה מִלְּטַתְנִי,

הַאִם אֵם לֹא חָלְצָה לִי שׁד? – –

העיור נוֹתן הנדבה מקשיב עוֹד רגע, אחר מתרחק וחוֹצה בשלג, ראשוֹ מוּשפל על חזהוּ וּבאוֹזניו מצלצל קוֹל אשתוֹ, הקבּצנית הצעירה, ששוֹררה כן לפני שנים רבוֹת, ביוֹם חוֹרף לוֹהט מקרה, בערבת שלג נרחבה, בין עיירה לעיירה, ונשמתה יצאה בשירה…

א

כמעט לא יאָמן, והוּא מעשׂה שהיה.

בפרבר הגוֹיים שבעיירתי חי איכּר וּשמוֹ דניס קוֹלוֹדא. הוּא ירש מאביו בית ונחלה קטנה וקיבל עם אשתוֹ שתי חלקוֹת שׂדה טוֹבות. איש חרוּץ היה ויוֹדע חיסכוֹן וּמתרחק מן השיכּרוּת, וּבכן נעשׂה לאחר שנים אחדוֹת איכּר אמיד וּמכובּד בעדתוֹ. אשתוֹ, טֶקלָה, אף היא בעלת בית מצוּינת בסדר וּבנקיוּת, ילדה לוֹ כמעט בכל שנה בן אוֹ בת, אך הולדוֹת לא הוֹציאוּ שנתם והיוּ מסתלקים במחלה זוֹ אוֹ אחרת. ידעוֹנים ורוֹפאים לא הוֹעילוּ, עשׂבים ושיקוּיים היוּ לשוא. הולד יצא לאויר העוֹלם בריא ושלם וּמום אין בוֹ, ופתאום חלה את חוֹליוֹ, ולא עברוּ ימים מוּעטים והריהו כבר בר מינן קטן, וּפעמוֹני ה“צירקבא” מצלצלים וקוֹראים את האנשים לקבוּרתו.

ודניס קוֹלוֹדא שיפּץ את ביתוֹ, החליף את יסוֹדוֹת האוֹרן ביסוֹדוֹת אלוֹן, חיזק והרים את הקירוֹת, הגדיל את החלוֹנוֹת, אף חידש את גג הקש, עשׂהוּ מגוּזז תלמים תלמים וצבע עליו צלב גדוֹל. בחצר המרוּוחת מאחוֹרי הבית היוּ אורוה ורפת, שעוֹמדוֹת בהן ממבחר הבהמוֹת, וּכלי עבוֹדה מן המין המשוּכלל ערוּכים תחת סככה של קרשים. ולפני הבית, אחרי ערוּגוֹת הפרחים והירקוֹת, גן אילנוֹת גדוֹל, צוֹמח עצי פרי ואילני סרק, שמעטים כמוֹתוֹ בסביבה; וּבגן מעלוֹת ומוֹרדוֹת, והוּא כמין חוּרשה. וּבירכתי גן, בעוֹמק המוֹרד, לרגלי כֵף תלוּל, משוּבּץ מעיין מים חיים, גדוּר בעמוּדי עץ מחוּברים למעלה בקוֹרוֹת, ידוּע בשם “העין”. בכל מקוֹם בעיירה שנאמר “העין” סתם, ידעוּ כי הכונה היא לעין של קוֹלוֹדא. ואין פלא בדבר, כי מימיה היו שיקוּי עדנים: זכּים כבדוֹלח, קרים כקרח וטעמם ערב לחיך, כאילוּ הוּטלה בהם טיפה של יין הרקח. אך מעטים זכוּ לטעוֹם מן המים, כי כלב רתחן, אסוּר בשלשלת ארוּכּה, היה עוֹמד במבוֹא, ורק אוֹרח, שבעלי הבית יצאוּ לקראתוֹ להכניסוֹ, יכוֹל היה לעבוֹר את המשעוֹל הנמשך מן הפּשפּש שבגדר עד הבית והגן.

עברוּ כחמש עשׂרה שנה מיוֹם נישׂוּאיהם וּכבר קיברוּ מניין של תינוֹקוֹת, והיוּ מדוּכּאים מצער וּמעלבוֹן. שניהם שׂערם הלבּין ולא עת, פניהם נחרשוּ קמטים וקוֹמתם שחה, לא רק מרוֹב עבוֹדה קשה. והנה בא בקיץ לעיירה, אל היהוּדים, כפי הנהוּג פעם בכמה שנים, אחד הצדיקים, שהיוּ לוֹ כשני מניינים של חסידים במקוֹם. הצדיק לוּקח אחר כבוֹד אל בית אחד העשירים, שפינה לו את הבית כוּלוֹ, ועשׂה בעיירה כשבוּע ימים. כל הימים האלה היוּ חג לעיירה. לא רק חסידיו מחזיקיו, אלא גם חסידי צדיקים אחירים, וּבפרט הנשים, היוּ צוֹבאים על מקוֹם משכנוֹ, לבוּשים בגדי שבת, הם וילדיהם, ליטוֹל ברכה מאת איש האלוֹהים, חֵלף דמי פּדיוֹן.

איש שׂיבה היה הצדיק, זקנוֹ מגוּדל וּפניו אצילוֹת, נעים מידוֹת ונוֹח לשמוֹע צרוֹתיהם של בני אדם. הכוֹל סיפּרוּ בשבח תמימוּתוֹ והאמינוּ בברכתוֹ. והגיעה השמוּעה גם אל בית קוֹלוֹדא, כי איש קדוֹש בא לשכוֹן ימים אחדים בתוֹך קהל עדת היהוּדים, והוּא רוֹפא חוֹלים וּמוֹשיע חלכאים, וכוֹחוֹ יפה לפקוֹד עקרוֹת וּלהסיר נגע מבית.

בא דניס אל אבי, מיוּדעוֹ מאז, קוֹנה תבוּאתוֹ וּבהמתו, וּשאלוֹ אם ייתכן שיתקבל אצל ה“ראבּין” הקדוֹש. ממיטב אסמוֹ יתן לוֹ מַתּת, ואם מזוּמנים יבקש – ונתן לוֹ ככל אשר ישׁית עליו, וּבלבד שיסיר מביתו את מר המות המכלה את זרעוֹ.

היה אבי במבוּכה: הכיצד, ערל ייכנס לבקש תיקוּן אצל הרבי? עוֹד לא נשמע כדבר הזה. ביקש לדחוֹתוֹ בקש, אך האיכר עמד על דעתוֹ ולא הרפה. למחר בא עם אשתוֹ והיא מתחננת על נפשה, אף תוֹפסת יד אבי ויד אמי לנשקה. אמר להם אבי:

– באמת אין זה “ראבּין” שלי, שאני נוֹסע אל אחר, אף על פי כן אשאל את פי הגבּאי משמשוֹ.

אמרוּ שניהם קוֹל אחד:

– שאל, איש טוֹב, ואלוֹהים יתן חינך בעיניו. לא נשכח לך את הטוֹבה כל הימים.

וּראה פלא: הגבּאי צחק ולא האמין כי הצדיק יתרצה לדבר זה. עם זה נכנס וּמסר לרבוֹ את דברי אבי. והצדיק לא צחק, רק ציוה להכניס את אבי ושאל אוֹתוֹ, אם הגוֹי אדם ישר הוּא. העיד אבי על מיוּדעוֹ, כי אדם הגוּן הוּא. אמר הרבי:

– בוֹא עמוֹ והיית המליץ בינוֹתינוּ, כי אין אני והגבּאי שלי שוֹמעים שׂפת הערילים.

וּלמחר בא אבי עם דניס להתייצב על הצדיק. והצדיק נטה אוֹזנוֹ לדברי האיכר, אף כי לא הבין לשוֹנוֹ. קוֹל הדוֹבר היה שקט ועצוּב, והצדיק לא ראה את פניו בדבּרוֹ, שכך דרכוֹ של אוֹתוֹ צדיק: מאהיל בכפוֹ על מצחוֹ וּמאזין בעיניים עצוּמוֹת. האיכר חינן את קוֹלוֹ בהשׂיחוֹ צרת לבוֹ ולב אשתוֹ, וּכשהתחמם בדיבוּרוֹ אמר, כי אם יושיענוּ ה“ראבּין” ויתן לו זרע של קיימא, ייטיב עם עדת היהוּדים במקוֹם ככל אשר תשׂיג ידוֹ.

אבי תירגם את דבריו מלה במלה.

– וּמה יש בידוֹ להיטיב עמהם? – שאל הצדיק ולא נשׂא עיניו מן השוּלחן.

האיכר מנה את טוּבוֹ: כך וכך שׂקים של תפוּחי אדמה יתן לעניים, כך וכך כּוֹר חיטים, בן בקר טוֹב יתן לשחוֹט בשבילם, לחוֹרף יביא להם כך וכך עגלוֹת עצים מן היער. וּברוֹב רגשוֹ חיפשׂ אחרי הדבר היקר מכוֹל, שיש ברשוּתוֹ לעשׂוֹת למען בני אמוּנתוֹ של האיש הקדוֹש – והנה אוֹרוּ עיניו: הוא זכר את גנוֹ ואת העין אשר בתוֹכוֹ. הם היוּ הדבר היקר שברשוּתוֹ. על שני אלה היתה גאותוֹ, אלה היוּ תהילתוֹ. הכוֹל קינאוּ בו בשל אלה. ה“סוֹלטיס” (העשיר) שבפרבר שלח אליו כמה פעמים סרסוּרים לדבר על לבוֹ, שימכוֹר לוֹ את הבית והגן והמעיין אשר בוֹ. את ביתו הטוֹב ואת מבחר שׂדהוּ ואפרוֹ הציע לו תמוּרתם. אבל דניס מיאן לשמוֹע וגירש את הסרסוּרים מביתו, אוֹתם ואת המשקה שהביאוּ אתם, כפי שנהוּג אצלם. והנה עלתה על דעתוֹ מחשבה טוֹבה: את הגן יפתח ליהוּדים לימי שבת ומוֹעד, שיבוֹאוּ לטייל בוֹ לרוּח היוֹם להנאתם; ואת העין יתן להם לשאוֹב ממנה מים כחפצם, המים הזכּים, הקרים, הבשׂוּמים, שרבים יחמדוּ אוֹתם. והוּא קרא בקוֹל רוֹעד מהתלהבוּת:

– את גני הטוֹב, את מעיין המים החיים אפתח לבני אמוּנתכם, יבוֹאוּ וייהנוּ מהם בכל עת!

והצדיק, כשוֹמעוֹ את קוֹל האנוֹש האָנוּש, נשׂא את עיניו לראוֹתוֹ, עוֹד בטרם ישמיע אבי את פתשגן הדברים, ונתן בוֹ מבט ממוּשך של חיבּה, וּכשפּתח אבי לחזוֹר על הדברים, הפסיקוֹ הרבי בתנוּעת יד:

– אמוֹר לוֹ: החיים והמות בידי שמיים, ואני בידי רק לברכוֹ וּלהתפלל עליו. אם כוָנתוֹ רצוּיה והוּא מאמין בכל לב שיקיים את הבטחתוֹ – אפשר שתפַילתי תעשׂה רוֹשם.

כשהגיד לוֹ אבי את דברי הצדיק, הוֹציא דניס את צרוֹר הכסף מכיס מכנסיו והתחיל לפתּח את שׂרוֹכוֹ באצבּעוֹת רוֹעדוֹת, אך הצדיק עשׂה תנוּעה של סירוּב, וּלאבי אמר:

– אמוֹר לוֹ, שיתן פרוּטה קטנה, הקטנה שיש עמוֹ בצרוֹר, ואברכנה, וּתהא קמיע שיתלה בצואר היִלוֹד, אם השם יזכּהוּ ויחייהוּ.

כשקיבל האיכר את הפרוּטה המבוֹרכה, נשק לה ושלח את ידוֹ לאחוֹז ביד הצדיק, אך הצדיק משך את ידוֹ ואמר:

– הוֹציאוּהוּ מעלי.

ב

וטקלה, אוּמלֶלֶת הבנים, מעוּבּרת שוּב. ודניס הלך לבקש מאת רב המקום, שיכריזוּ בשני בתי התפילה, כי מעתה גנוֹ ועינוֹ פתוּחים לפני היהוּדים. הכלב הוֹעבר אל החצר מאחוֹרי הבית, וכל הרוֹצה לבוֹא, אם איש ואם אשה אוֹ הטף, יבוֹאוּ בשבתוֹת וּבמוֹעדים לשאוֹף אויר צח בגן ויתהלכוּ בוֹ לאוֹרכוֹ וּלרוֹחבו, אין מעצוֹר. והעין פתוּחה תמיד לבאים לשאוֹב, ואין מַכלים דבר. אף קיים דברוֹ לעניים ושלח בעבוּרם לרב מטוּב אסמוֹ לחלק ביניהם.

וּמאז היוּ הגן והעץ אשר בתוֹכוֹ והעין אשר על קרקע המוֹרד נתוּנים לעדת היהוּדים ליהנות מהם כאות נפשם.

וּזהירים היוּ מקבלי הטוֹבה, שלא לחבוֹל בעצים, ורק היוּ מתהלכים בין העצים, בשבילים ועל גבי העשׂב, עוֹלים בגבעוֹת ויוֹרדים בבקעוֹת, נאחזים בזהירוּת בענף וּמזהירים זה את זה, לא להזיק לעץ, “כי האדם עץ השׂדה”. ולא היוּ לוֹקחים מפרי העץ, אף כי לא נאסר עליהם, רק ממה שנשר לארץ היוּ מרימים ואוֹכלים. כי כן התיר להם דניס בפירוּש.

וּלעת האביב ילדה טקלה בן. ותהי השׂמחה במעוֹנם. עשׂוּ משתה לרבים וקראוּ לכוֹהן ולרב לבוֹא לביתם. הכוֹהן בא והרב שלח ברכתוֹ בידי השמש. וּמתנוֹת שלח דניס בשביל עניי היהוּדים ביד רחבה. ויקרא את שם היִלוֹד סטֶפּקוֹ.

בחוֹרף עזוּב היה הגן ואיש מן היהוּדים לא בא שמה. גם מים לא שאבוּ מן העין, כי מי זה ישתה בימוֹת הצינה מים קרים כקרח? אך בבוֹא האביב, לאחר הפסח, כשהאילנוֹת היוּ מלבלבים והשמש מחממת ומצמיאה את הבריוֹת, התחילוּ יוֹרדים לגנוֹ של קוֹלוֹדא.

והעוֹלל סטפּקוֹ הוּא כבר בן כמה שבוּעוֹת, והאם המאוּשרה מוֹציאה אוֹתוֹ בחיתוּליו על זרוֹעוֹתיה להראוֹתוֹ לבּאים, פוֹתחת את פי כוּתוֹנתוֹ וּמראה, שקשוּרים לוֹ בצוארוֹ, זה בצד זה, צלב שחוֹר קטן וקמיע תפוּר בתוֹך פיסת בד: “את זה קיבל מאת הכוֹהן ואת זה נתן לוֹ ה”הראבּין“, יחייהוּ השם!”

לאחר זמן בא קוֹלוֹדא והעמיד לפני הבית חצוּבה של קוֹרוֹת, וּבימים של אוֹרה תלה בה בחבלים את העריסה, והאם, אוֹ בת משק הבית הזקינה, אוֹ האב בעצמוֹ, יוֹשבים על האבן בתוֹך העשׂב וּמנענעים את הילד בחבל וּברגל אגב עשיית מלאכה בידיים, וּבשעת מעשה עיניהם מפיקוֹת אהבה והוֹדיה לאלוֹהים ולאנשים.

וּראוּ, דבר הצדיק קם ונהיה. עבר קציר, כלה קיץ – והעוֹלל גדל וּפרח ולא פגע בוֹ כל חוֹלי. וּבשלהי הקיץ כבר יוֹשב היה בעריסתוֹ וּבצחקוֹ לאנשים צמד שיניים מציץ מבין שפתיו.

וּבאביב הבא, אך מלאה לוֹ שנה, היה מתהלך בבית וּבחוץ, כוּתוֹנתוֹ הקצרה מגלה את עירוֹם גוּפוֹ עד לערוָתוֹ הערילה. והקמיע של הצדיק מקרב את הילד ללבם של ישׂראל.

ועצי הגן, מהם לפרי וּמהם לנוֹי, גדילים בערבוּביה נחמדה לעין. בקיץ היה קרקע הגן (אדמה שחוֹרה וּדשינה) צוֹמח עשׂב רב וּבתוֹכוֹ פרחי בּר קטנים, זעיר שם גם פּטרייה מסתתרת, אוֹ תלוּלית עפר תחוּח שהעלתה חפרפרת. והעצים צפוּפי עלים, זה מצל על זה וזה חוֹסה בצל שכינוֹ, פירוֹת יוֹשבים בסתר העלים אוֹ ציפוֹרי שיר, והם מרשרשים בנעימוּת וּמשרים חרמי צללים רוֹעדים. קלִינא רחבת עלים ודקת ענפים וערמוֹן כבד ענף, אזדרכת לבנת פרח וּסגוּלת פרח, וּביניהם תּפּוּחוֹת כבידות, נשענוֹת על סמוֹכוֹת, אגסוֹת וּשזיפוֹת מכל המינים והסוּגים, שׂיחי חזרזרים ודוּמדמניוֹת וּפטל, וגם עצי תוּת וענבי סנה וּשאר גרגרים יפים לאכילה כמוֹת שהם אוֹ לשימוּרים בסוּכר.

ונפש הגן – העין – שוֹכנת משוּבּצת למטה, על קרקע המוֹרד, בצל הכף הזקוּף. הקוֹרוֹת הגוֹדרוֹת אוֹתה משלוֹשת עבריה הקדירוּ מרוֹב ימים. והירידה אליה במדריגוֹת חצוּבוֹת באדמה, והיוֹרד ורוֹצה להיכנס פנימה כוֹפף ראשוֹ ועוֹבר תחת הקוֹרה. סף של עץ גבוֹה גוֹבל את מי הבריכה, ושלוֹש אבנים מרוּחקוֹת זוֹ מזוֹ מבצבצוֹת מתוֹך המים. האבנים העלוּ ירוֹקה והן חלקלקוֹת מאוֹד, ויש להישמר יפה שלא להתחלק מעליהן ולצנוֹח לתוֹך המים, שהם עמוּקים ממה שהם נראים לעין. ואחרי האבן השלישית, במרחק פסיעה גסה, מתחתית הסלע, נוֹבע המעיין עצמוֹ, ומראהוּ שם כשיבוֹלת קטנה רוֹתחת וּמבעבעת בתוֹך אלפס של אבן, וּמשם המים יוֹצאים לבריכה.

המים היוּ צלוּלים ושקוּפים כזכוּכית, וכל קרקע הבריכה הזרוּע חוֹל מלבין מתוֹכם נקי וחלק מאוֹד, אך היד שנשתלחה להגיע עדיו לא יכלה השיגוֹ. ושלוֹש האבנים אחרוֹנה אחרוֹנה קטנה מחברוֹתיה וּבמרחק גדוֹל מן הקוֹדמת, ורק איש ארך רגליים יכוֹל היה לפסוֹע את הפּסיעה הגדוֹלה כדי לעמוֹד עליה ברגל אחת, ורק הזריז והמוּמחה בשיווּי משקל יכוֹל היה לגחוֹן ולשאוֹב בכלי שבידוֹ את המים כיציאתם ממקוֹרם קרים עד לחיתוּך השיניים. רוֹב השוֹאבים היוּ מסתפּקים בשאיבה מתוֹך עמידה על האבן השנייה, אוֹ גם הראשוֹנה, ואפילוּ מעל הסף בלבד. אוֹ שהיוּ מבקשים מאת הארוֹך, שימלא להם את הכלי מן המקוֹר.

וכמדוּמה, שלא היה להם ליהוּדי עיירתי דבר שנתאַווּ לוֹ יוֹתר מכוֹס מים שאוּבים מתוֹך העין של קוֹלוֹדא. הגוֹיים היוּ להם בארוֹת ועיינוֹת שלהם, ואף על פי שמימיהם לא נשתבחוּ בסגוּלוֹת כאלוּ, הסתפקוּ בשלהם ולא באוּ לשאוֹב אצלוֹ. אף היוּ מתלוֹצצים וּמספרים בגנוּתו של קוֹלוֹדא, שׁנעשׂה ספּקם של ישׂראל, במצותוֹ של ה“ראבּין”.

גם בימוֹת החוֹל היוּ רוֹאים לעתים ברחוֹב נער אוֹ נערה, אוֹ אשה גדוֹלה ואפילוּ יהוּדי בעל זקן, עוֹלים מן הסימטא ונוֹשאים כאוֹצר יקר אם כד ואם קנקן אוֹ צנצנת של זכוּכית מליאים מן המים של המעיין. עד שהוּבאוּ הביתה אוֹמנם פגה רוֹב צינתם, אך עוֹד משיבי נפש היוּ, והשוֹתה בבית העביר לאחר שתייה כף ידוֹ על חזהוּ, שוֹאף רוּח וקוֹרא: “אה, טעם גן עדן, מחייה נפשוֹת!”

ואוּלם ביוֹתר היוּ נהנים מן הגן והעין בשבתוֹת ובמוֹעדוֹת שבקיץ. אחרי שינה של צהריים היו רבים יוֹרדים העינה. הזקינים מעטים היוּ, כיון שעסקוּ בבית בתוֹרה, אך אברכים קלים, בחוּרים ובתוּלוֹת, וגם קצת נערים וּנערוֹת, שלא היו שטוּפים במשׂחקים של מה בכך, היוּ נוֹהרים שמה לעשׂרוֹת, לבוּשים בגדי מוֹעד, עם כלים בידיהם או זוּלתם, נכנסים בּפשפש, עוֹברים על הבית הנקי, המסוּיד לבן כחלוּלי, אגוּדוֹת איזוֹב וּפרחי שׂדה יבישים תלוּיים מעל למשקוֹף הדלת יחד עם כלי הכיבוּי הארוּכּים, היוּ מסתכלים בכלוֹנס הקדירוֹת ומגילוֹת הבּד השטוּחוֹת כשבילי שלג על העשׂב, מברכים את בעל הבית אוֹ את אשתוֹ, אם נמצאוּ ברחבה, מתעכבים ליד התינוֹק, מחליקים על ראשוֹ הגזוּז, מחייכים לוֹ ואוֹמרים דבר חיבה ליוֹלדיו – ויוֹרדים אל בינות לאילנות, מתפזרים מתוֹך עוֹנג של שׂיחה וּצחוֹק, ואינם ממהרים אל העין עצמה, אף שהיא תכלית בוֹאם לכאן, כי סמוּך לבם, שטוּבם שמוּר להם ולא כדאי לנהוֹג מנהג גרגרנים הנהנים מן הטוֹב ללא הכנה. אבל לא קרה כמעט מקרה, שיבוֹאוּ ולא ימצאוּ למטה, בתוֹך הבריכה, מישהוּ עוֹמד על אחת האבנים ושוֹאב בכלי המוּשט לוֹ מאחוֹר כדי להחזירוֹ מלא.

השוֹאב, אם הוּא עוֹמד על האבן השלישית, כוֹפף עצמוֹ, כמעט נוֹגע בגוּפוֹ בפני המים, מהדק ביד אחת את כנפוֹת אצטליתו הארוּכה בין ברכיו, והוּא משהה את הכלי בתוֹך שיבוֹלת המקוֹר הסוֹערת, השטף נכנס לכלי ויוֹצא ממנוּ, עד שהאיש מחליט לקוּם עם המים השאוּבים (צריך להיוֹת מוּמחה כדי לכוין את הרגע וּלהרים באחת את הכלי כשהוּא מלא). אוֹר החמה המרוּכז בתוֹך הבריכה משתבר במים וצוֹבע בהם פסים של כסף וגביש וזהב וחרוּץ בין צללי הענפים הכפוּיים על העין מלמעלה. אין ריח למים והם נראים ריחניים מאוֹד, אין צבע להם והם נראים קוֹסמים בגוֹניהם. הצינה הלחה אוֹפפת את העוֹמדים שם רגש מתוֹק ורענן, טוֹב וּמיטיב לבשׂר ולנפש.

ג

והדברים נהגוּ כמנהגם שנה אחרי שנה.

העוֹלל סטפּקוֹ נעשׂה בן שנתיים ושלוֹש וארבע: נער מגוּדל ויפה תוֹאר, בר דעת אך חצוּף קצת וקוֹלע מתוֹך צחוֹק צרוֹרוֹת קטנים בבאים לגן ולעין, אך עדיין שוֹמע לגערת אב ולמוּסר אם. הם בוֹדקים בכל לילה לפני השינה אם שתי הסגוּלוֹת, הצלב והקמיע, שמוּרוֹת על חזהוּ של בנם בּבת עינם, ועל התפילה שהם מקריאים לוֹ הם מוֹסיפים ברכה ל“ראבּין” שנתן לוֹ חיים.

וטקלה עמדה מלדת.

דניס עוֹד שמר הבטחתוֹ והיה שוֹלח מתנוֹתיו הקצוּבוֹת לבית הרב לחלקן לעניי היהוּדים, אך צימצם קצת משנה לשנה את המנה. ואוּלם גנוֹ נשאר פתוּח לכל בא, וּשניהם משיבים בסבר פנים יפוֹת על ברכת הנכנסים, אף כי לא הרבּוּ עוֹד דברים עמהם כבשנים הראשוֹנוֹת. הבאים הבינוּ, כי עסוּקים האנשים במאוֹד מאוֹד במשק ביתם ולא הקפידוּ.

שערם, דוֹמה, פחת בוֹ הלבן. קוֹמתם נזדקפה, פניהם נתעדנוּ ועיניהם היוּ מאירותֹ, וּבכל מראיתם ניכר היה סיפוּקם של בני אדם: הנה ניתן טעם לחיים! המעט שהעניקוּ ליהוּדים הוֹסיף להם ברכה ועוֹשרם פרץ. הכוֹל הכירוּ בעיירה את הזוּג קוֹלוֹדא עם ילדם, שהיוּ יוֹצאים עמוֹ בכל יוֹם ראשוֹן בשבת וּמחזירים על החנוּיוֹת (עוֹד לא נאסרה אז פתיחת חנוּיוֹתיהם של יהודים ביוֹם זה) לקנוֹת בשביל הקטן לבוּש וצעצוּע. הכוֹל ידעוּ, כי רק בזכוּת הצדיק חי וקיים זה.

והדבר נעשׂה הרגל. כמעט לא הרגישוּ בוֹ עוֹד. רק בהזדמן אוֹרח זר למקוֹם, היוּ מסיחים לוֹ את פוֹעל הצדיק וּמנהגוֹ של האיכר בעל הנס, והוּא שוֹמע את הדברים, מאמין ואינו מאמין.

וּבאחד הימים הגיעה הידיעה, כי אוֹתוֹ צדיק, השוֹכן כבוֹד באחת העיירוֹת המרוּחקוֹת, נסתלק. היה אֵבל מעט בעיירתי, והזוּג קוֹלוֹדא, ששמעוּ את השמוּעה, באוּ אל בית אבי, והשׂיחוּ את צערם על פטירת האיש הקדוֹש מיטיבם, וטקלה שאלה לפי תוּמה, אם כוֹח הקמיע יפה גם אחרי מוֹת האיש שנתָנוֹ. אבי הרגיע את האשה, ודניס חזר והבטיח, כי מוֹת האיש הקדוֹש לא ישנה את נדרוֹ, וכל עוֹד הוּא חי יוֹסיף לקיימוֹ.

והנער סטפּקוֹ גדל עוֹד, ולא יכלו הוֹריו להחזיקוֹ בבית. היה משתמט מהשגחתם וּמתערב עם ילדי האיכרים השכינים, וגם לסימטאוֹת אחירוֹת הגיע. וּכשהרגישוּ הנערים המשׂחקים עמוֹ בקמיע התלוּי לוֹ בצוארוֹ יחד עם הצלב, היוּ מתגרים בוֹ והיוּ בוֹדים עליו שמוֹת וחניכוֹת של גנאי. נתכעס הנער והיה מכה אוֹתם על שמלעיגים בוֹ. וּכשהציקוּ לוֹ יוֹם יוֹם בקוֹראם לוֹ “יהוּדוֹני”, “בנו של ראבּין” וכדוֹמה, אף ביקשוּ לגזוֹל ממנוּ את הקמיע, וּמשלא עלה בידם דיברוּ על לבוֹ, שיפתח את התפירה ויראה להם את המטבע – בא הנער הביתה והיה בוֹכה וּמתקצף ושוֹאל מהוֹריו שיגידוּ לוֹ, מה נשתנה משאר נערים, שבצוארם תלוּי צלב בלבד, ואין להם אוֹתוֹ “מטבע מאוּס”, שהוֹריו תלוּ לוֹ. ההוֹרים פּייסוּהוּ והזהירוּהוּ, שלא ישמע לחביריו וישמוֹר מכל משמר את הקמיע הזה, שהוּא לו סגוּלת חיים ובריאוּת.

וּבאחד הימים עצמה מאוֹד סקרנוּתוֹ של הנער. מה עשה? לקח בלאט סכין מן הבית והלך אל האסם, הבריח את הדלת, וּלאוֹר האשנב הקטן פיתח את פיסת הבד והוֹציא מתוֹכה את הפרוּטה – והנה היא ככל הפרוּטוֹת, רק העלתה מעט חלוּדה וירוֹקה. וּראה, דוקא פשטוּת זוֹ של הפרוּטה הטילה אימה בלבוֹ הקטן וחרטה על מה שעשׂה. ביקש להחזירה למקוֹמה, ולא יכוֹל, כי החוּטים היוּ פסוּקים ואין בידוֹ חוּט וּמחט לאַחוֹת את הקרע. מרוֹב אימה התחיל לבכוֹת ורץ הביתה אל אמוֹ. בדרך בדה מלבוֹ תירוּץ: התפר נפתח מאליו. האמינה לוֹ האם ותפרה את הקמיע תפירה חדשה.

וּמעתה גס לבוֹ של הנער בקמיע, והיה מתהלך וחוֹשב מחשבוֹת להיפטר ממנו, להיוֹת ככל הנערים המשׂחקים עמוֹ. אבל עוֹד אימת אביו עליו, וגם שמץ פחד בלבוֹ, פן יבוּלע לוֹ אם ישחית את הקמיע. והוּא אז כבן שבע והגיעה שעתוֹ ללמוֹד בבית הספר, וההוֹרים לא יכלוּ לדחוֹת עוֹד, וכך אמרוּ לוֹ בבית:

– שמע, בננוּ, אחרי הקציר והאסיף, לכשיפּתח בית הספר אחרי החוֹפש, נשלחך שמה ללמוֹד כתב וחשבוֹן. יחיד אתה לפנינוּ ואנוּ רוֹצים לראוֹתך מוּשלם בכוֹל.

גם הוֹרוּהוּ תוֹרה, שעליו לנהוֹג בנימוּס וּבמשמעת, כדי שיאהבוּהוּ מוֹריו, ולא שכחוּ להזהירוֹ על הקמיע, הנוֹתן לוֹ חיים וּבריאוּת. עליו להסתירוֹ הסתר היטב, שלא יראוּהוּ חבריו ויקנטרוּ אוֹתוֹ. והם לא ידעוּ את מחשבתוֹ הזרה של הנער.

וּבמידה שקרב יוֹם ההליכה לבית הספר נדדה מנוּחתוֹ של הנער ורוּח רעה פיעמה את לבוֹ. סר תאבוֹנוֹ ממנוֹ והיה מוֹאס גם במטעמי אמוֹ אשר אהב. גם במגדנוֹת, שאביו הביא לוֹ מן החנוּת, בחלה נפשוֹ, והיה קוֹצף ורוֹגז כל הימים. וּבזמן ההוּא התאַנה יותר מתמיד ליהוּדים הבאים לשׂוּח בגן ולשאוֹב ממי העין, והיה קוֹלע אליהם צרוֹרוֹת גדוֹלים יותר. אף פגע באשה זקינה ועשׂה לה חבּוּרה במצחה, והאשה נבהלה מאוֹד למראה הדם הנוֹזל על פניה. קמה מהוּמה קטנה והביאוּ את האשה הנרעשת לפני טקלה, שקשרה לה את המצח בחתיכת בד פשתן חדש. כשחזר דניס מן השׂדה ונוֹדע לוֹ הדבר, קרא לנער והטיף לוֹ מוּסר, אף הלקהוּ קלוֹת לעיני האנשים. המכוֹת לא הכאיבוּ לנער, והוּא רק מילמל בכעסוֹ משהוּ לא מוּבן.

וּלמחר, ביוֹם ראשוֹן, נעלם סטפּקוֹ מן הבית מיד אחרי שוּבם מבית היראה, בטרם ישבוּ לסעוּדת המשפּחה. חיפּשׂוּהוּ בכה וּבכה ולא מצאוּהוּ. הלך דניס לבקש את בנוֹ אצל השכינים ואצל החבירים שהוּא רגיל להתהלך עמהם – ולא נמצא. ורק בין הערבּיים חזר הנער עם רוֹעה העדר וּפניו שוּנוּ: בגדיו הטוֹבים מלוּכלכים, שׂערוֹ פרוּע ורגליו מאוּבּקוֹת ושׂרוּטוֹת ועיניו מביטות זרוֹת.

– היכן היית, בני? – שאלוֹ אביו רכוֹת.

– ביער הייתי. וכי עסקך הוּא?

– לבדך, אוֹ עם חביריך?

– לבדי. וכי מה?

– מה עשׂית שם?

– מה שעשׂיתי, וכי עלי לספר לכם?

– ודאי. שעליך לספר לנוּ, ליוֹלדיך.

– עשׂיתי…

– מה עשׂית?

– זרקתי את הקמיע הארוּר…

שני ההוֹרים החוירוּ, וּשניהם צעקוּ:

– מה עשׂית, נער לא בינוֹת? את חייך ואת בריאוּתך זרקת. הגד מהר: היכן זרקת אוֹתוֹ?

– אֶה, לא תמצאוּהוּ. לשם כך הלכתי ליער…

– אבל חוּסה עלינוּ ואמוֹר: היכן זרקת את הקמיע?

– עמוֹק, עמוֹק ביער. לתוֹך הביצה הגדוֹלה. הוֹ, הבוֹץ כיסה עליו יפה. לא תמצאוּהוּ. בטוּח אני בזה.

והוּא פרץ בצחוֹק, צחוֹק לא ילדוּתי כלל.

החמה שקעה כבר והיער היה רחוֹק, אך עם שחר רץ דניס אל היער. הגיע עד הבּיצה והנה היא גדוֹלה משהיתה כל השנים, כי חוֹרף שלוּג היה השנה, וּבאביב עם ההפשרה הפך היער, שהיה שוֹכן בשפילה, אגם מים רוּבּוֹ, והבּיצה הרחיבה גבוּלוֹתיה כמעט כפליים. איך ימצא את הפרוּטה הקטנה בים זה של בּוֹץ? היחשׂוֹף את כּוּלוֹ ויחפּשׂנוּ? היניענוּ בכברה?

והוּא שב מיוֹאש לביתוֹ. תפס את הנער, שישב לפני הבית משוּקע בהירהוּרים, הטילוֹ על ברכיו והכּהוּ מכּוֹת נאמנוֹת. והנער לא השמיע כל אנקת כּאֵב. וּכשהוֹרידוֹ אביו מעל הברכיים, ירד אל הגן וישב על העשׂב בקרבת העין, ראשוֹ אחוּז בידיו, והוּא שוֹתק שתיקה לא טוֹבה.

ד

וגם בבית הספר לא ניקה סטפּקוֹ מלעגם של חביריו. בני גילוֹ וּגדוֹלים ממנוּ התקלסוּ בוֹ בכינוּיים ישנים וחדשים, אף אמרוּ לוֹ, שהוּא נוֹשא על לבּוֹ “מֶזוּזֶה” (מאין באה להם, לילדי הערילים, מלה זוֹ – חידה היא). מלה זוֹ בצילצוּלה המוּזר בפיהם, מתוֹך התזת שתי זי"נין, צרמה את אוֹזנוֹ וּבאה אל קרבּוֹ לגרוֹתוֹ עד לטירוּף. משהרגישוּ המתעללים בפעוּלת המלה, הרבוּ להשתמש בה בכל שעת כוֹשר. סטפקוֹ ביאוּשוֹ חשׂף את חזהוּ והראה להם, כי רק צלב קטן, שחוֹר, הוּא נוֹשׂא על לבּוֹ. אך הם צעקוּ:

– לא, לא, בתוֹך הצלב יש לך “מזוּזה”…

נמלך הנער בדעתוֹ והלך שנית אל היער וזרק גם את הצלב לתוך הבּיצה הגדוֹלה, למקוֹם שזרק קוֹדם לכן את הקמיע של ה“ראבין”. חזר ולא סיפּר בבית. וּבבית הספר, כשתקפוּהוּ אוֹיביו, היה מגלה חזהוּ במבּט ניצחוֹן כקוֹרא: ראוּ, אין כלוּם!

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך נעשׂה מנהיגם של בני גילוֹ ברדיפת הנערים היהוּדים המעטים בתוֹך רשוּת בית הספר ואת הרבים שמחוּצה לוֹ. ואת תעלוּלי המלחמה הזוֹ הביא עד מהרה גם אל רשוּת אביו, אל הגן והעין.

וּבקיץ הבא גדל הנער וחזק (מראהוּ היה כבן עשׂר ומעלה), וּבעזרת הבריוֹנים חביריו היה תוֹקף את הבאים לגן בחוֹזקה. והיה מתחכּם לתוֹקפם בשעה שאביו היה בשׂדה, אוֹ כשנסע לאיזה מקוֹם לענייניו. את אמוֹ לא ירא עוֹד, והיה צוֹחק למוּסרה בפניה.

וּביום שבת אחד, האב הלך לכפר סמוּך בעניין סוּסים, והאם היתה מוּטלת חוֹלה בבית – התירוּ הנער ואחוּזת מרעיו את הכלב מן השלשלת בחצר, ושילחוּהוּ מתוֹך קריאוֹת שיסוּי פרוּעוֹת במתהלכים להנאתם בתוֹך הגן. והכלב, שימים רבים היה אסוּר ואגר זעמוֹ, התנפּל על קוֹרבּנוֹתיו בחמת רצח. כזאב טרף טס בין העצים, בשבילים וּבעשׂב, בגבעוֹת וּבבקעוֹת, גם גלש במוֹרד וקפץ לתוֹך בריכת העין, וּבכל מקוֹם שמצא נפש חיה שלח בה את שיניו וריטש אוֹתה בכפוֹת רגליו. קוֹל מהוּמה וזעקוֹת שבר נשמעוּ מכל עבר, ועד מהרה היה כל הקהל מתגוֹדד ברחבה ליד הבית, ובתוֹכם רבים פצוּעים זבי דם, קרוּעי בגדים, קוֹראים לבעלי הבית להצילם משיני החיה הרעה המשתוֹללת כאילוּ נשתטתה, – אך דניס איננוּ, וטקלה מנסה לירד מעל ערשׂה ואינה יכוֹלה.

יוֹם בלהוֹת היה אוֹתוֹ יוֹם שבת לבני עיירתי. רבים רצוּ הביתה, ורבים רצים כנגדם מן הבית לראוֹת מה היה לקרוֹביהם. האיכרים יוֹשבי הסמטה יצאוּ מבתיהם לראוֹת מה קרה. אחדים התערבוּ וניסוּ לתפוֹס את הכלב וּלגרש את ה“תעלוּלים”. אך רוּבם עמדוּ וצחקוּ, כי נהנוּ מן המראה.

דניס חזר לביתו רק לעת ערב. מראה הגן היה כלאחר מהפיכה. עקבוֹת האנשים הרצים ועקבוֹת הכלב נראוּ בכל מקוֹם. פה ושם התגוֹללוּ מטפחוֹת וקרעי בגדים. גם כתמי דם נראוּ באילוּ מקוֹמוֹת. הכלב כבר אסוּר היה בשלשלת בחצר (אחד השכינים אסרוֹ), ושלוֹשה מן היהוּדים, שני בחוּרים וּבתוּלה אחת, ישבוּ בתוֹך הבית וחיכוּ לבעל הבית הטוֹב לספר לוֹ מה אירע. טקלה שכבה במיטתה גוֹנחת וּמקללת את בנה ואת חביריו, והנער נעלם ואיש לא ידע מקוֹמוֹ.

דניס היה מוּרתח וחיור. כוּלוֹ כאילוּ נזדקן בבת אחת. הוּא שמע מפי האוֹרחים את פרטי המאוֹרע מתוֹך כאב גדוֹל. דיבר על לבם שיֵרגעוּ וילכוּ להרגיע גם את הניזוֹקים. שלם ישלם להם כל נזק שנגרם להם. אף יראה מה לעשוֹת, שמעשׂים כאלה לא יישנוּ עוֹד.

סיפרוּ: דניס חיפש כל הלילה אחרי בנוֹ, ורק לעת בוֹקר, כשהאיר השחר, מצאוֹ ישן בחצר תחת הקרוֹן. הוּא נשׂאוֹ אל האסם וסגרוֹ שם על מסגר. שלוֹשה ימים החזיקוֹ כלוּא על פת חריבה וכוֹס מים. ואת הכלב פוֹרע הפרעוֹת הסגיר לידי השַלח שימיתנוּ ויפשוֹט את עוֹרוֹ. אחדים מן הניזוֹקים באוּ לבית דניס וקיבלו מידוֹ את דמי נזקם. כשיצאוּ הביטוּ בעצב לתוֹך הגן הדוֹמם ונסתלקוּ משם מדוּכאים. פג חשקם לבוֹא עוֹד אל תוֹכוֹ.

ה

וּבזה לא תמוּ עוֹד המעשים.

דניס וטקלה לא שבוּ עוֹד למנוּחתם. הם פייסוּ את היהוּדים בכל מה שיכלוּ, אף ביקשוּ שיכריזוּ שוּב בבתי התפילה, כי הגן והעין פתוּחים לפניהם להנאתם. אבל רק מעטים באוּ שמה. להתהלך לרוּח היוֹם בגן לא באוּ כלל. רק לשאוֹב מים מן העין באוּ מתי מספר, אוֹ שהיוּ שוֹלחים את השפחה הנוֹכרית עם הכלי להביא הביתה.

והנער סטפּקוֹ, שמיהר לגדוֹל שלא כדרך הטבע, וּבן עשר היה כבן שלוֹש עשׂרה ומעלה, היה למפלצת כל העיירה, ראש כל הנערים הבריוֹנים, שהיוּ מפליאים עתה תעלוּליהם לא רק ביהוּדים אלא גם בבני אמוּנתם. בכל מקוֹם שיכלוּ להזיק היוּ הוֹלכים ומזיקים. גם ברָשוּת התגרוּ לעתים קרוֹבוֹת. וּמעשׂה בסרדיוֹט של שוֹטרים, שמצאוּהוּ מוּטל מנמנם בדרך השׂדוֹת – כפתוּהוּ ולקחוּ ממנוּ את כלי זינוֹ ופשטוּ את בגדי השרת שעל גוּפוֹ.

ערכוּ השוֹטרים ציִד על החבוּרה. תפשׂוּ וכלאוּ כמה מהם בחדר המטרה של ה“גמינא” (כי בבית הסוֹהר לא יכלוּ לתתּם, מפני גילם הרך). בתוֹך הכלוּאים היה גם ראשם סטפּקוֹ. הספיגוּם שם מלקוֹת כמה שיכלוּ נשׂוֹא. אך בצאתם לחוֹפשי חזרוּ לסוּרם.

ואימת המפגיע נפלה על כל הסביבה. הבריוֹת אמרוּ: הנה גדל בביתוֹ של דניס קוֹלוֹדא פשיימסקי חדש (שוֹדד יער מפוּרסם בכל הגליל). הליכוֹת הבן הביאוּ רוֹב יגוֹן על הוֹריו להחלישם וּלהזקינם עד בלתי הכירם. וביוֹתר נתערערה בריאוּתה של טקלה, ורוֹב הימים היתה כפוּתה למיטתה. אילמלא הזקינה בת המשק, היה נחרב הבית. אך הבית והמשק ירדוּ עשר מעלוֹת אחוֹרנית. גם דניס נרזה ונכפף ועם כל מאמציו לקיים את נכסיו לא יכוֹל לעשוֹת אלא חלק קטן ממה שצריך היה לעשׂוֹת. לקח לוֹ עבד צעיר, אבל סטפּקוֹ בא אליו חרש ודיבר על לבוֹ, שיתחבר אל “אנשיו”, אף הבטיח לוֹ רוֹב שלל, גם חלק בירוּשתוֹ (“שהרי הזקינים – כך קרא להוֹריו – לא יאריכוּ ימים עוֹד”). ומשסירב העבד והגיד לאביו – התחילו סטפּקוֹ וחביריו להתעלל בוֹ, עד שעמד יוֹם אחד ועזב את מקוֹמוֹ.

את בית הספר עזב סטפּקוֹ עוֹד לפני שנה ולא רצה ללכת שמה. כמה פעמים החזירוּהוּ בכוֹח, אך הוּא עשׂה שם מעשׂים אשר לא ייעשׂוּ וּברח. לסוֹף לא רצה עוֹד מנהל בית הספר לקבלוֹ, וכן היה משוּלח לנפשוֹ. על פי רוֹב לא בא כלל הביתה לאכוֹל. ממה התכלכל? היה גוֹנב מן הבית אוֹ מן האסם והחצר וּמוֹכר. תכוּפוֹת היה לן מחוּץ לבית.

לא ארכוּ הימים וטקלה מתה מצער וּמחוֹלי. דניס, זקן ותשוּש כוֹח, נשאר גלמוּד. הוּא אסר על בנוֹ, שנעשה בן שתים עשׂרה, לראוֹת את פניו. והלה היה בא בסתר לקחת דבר אשר יימכר. פעם “משך” כבשׂה, פעם עגלה, וּפעם הוֹציא גם סוּס טוֹב. יש שנעלמוּ תרנגוֹלוֹת מן הלוּל אוֹ ביצים מן המטמוֹרת, או גם גליל בד פשתן. הזקינה, שעליה סמך עתה דניס בכל, היתה מקללת את הגנב בכל פעם שנתעלם איזה דבר מן הבית והצטערה שאין כלב טוֹב בחצר. אך דניס לא רצה לשמוֹע שמוֹ וזכרוֹ של כלב, אחרי מה שעשׂה ההוּא בגן.

דניס ישב רוֹב הימים בבית. קמעה קמעה זנח את השׂדוֹת והאפרים. לא זרע ולא אסף. לסוֹף מסר את אדמתוֹ לאיכר שכן, שהיה נוֹתן לוֹ חלק מן היבוּל. בזה היה מכלכל את עצמוֹ ואת הזקינה. פעמים אחדוֹת בשבוּע היה הוֹלך לכמה שעוֹת לרעוֹת את הבהמה שנשארה ברשוּתוֹ.

את הגן הפקיר לגמרי. לא עדר ולא זמר ולא סייד את גזעי העצים. ענפים רבים מהם יבשוּ, מהם נשברוּ וּמהם צפדוּ ועשׂוּ רק עלים מעטים, גמדיים, אוֹ פרי צוֹמק. עצי הפרי גדלוּ פרע ומראיהם היה כאילני סרק בחוֹרש. איש לא בא להתהלך בגן והעשׂב גדל כקמה מלא גידוּלים שוֹטים. רק לשאוֹב מים מן העין באוּ מעטים. ודניס שׂמח על הבאים והיה מסייע להם לשאוֹב. היה יוֹרד בעצמוֹ אל הבריכה, עוֹמד על אבן ושוֹאב בכלי וּמגיש למבקש בדברי נדיבוּת.

יוֹם אחד שלח סטפּקוֹ שליח לאביו, שיחדל להשקוֹת את היהוּדים מן העין, ולא – יראה מה יעשׂה הוּא וחביריו. דניס לא שעה לדברי הבלע של הבן הסוֹרר. ניענע בראשוֹ בעצב לאוֹת מיאוּן לשליח והלך לוֹ.

וּלאחר שבוּע, בליל ירח, דניס הוֹליך את סוּסוֹ היחיד למרעה לילה, באה החבוּרה, טינפוּ את העין בחבית של צוֹאה, אחר כך מילאוּ את הבריכה אבנים ועפר. חצי הלילה עבדוּ שם ברעש וּבהמוּלה. הזקינה ששמעה יצאה וצעקה, גידפה וקיללה – אך הם עשׂוּ את שלהם, ועוֹד איימוּ עליה שירצחוּה נפש – אם לא תיכנס ותשכב לישוֹן. לסוֹף תפָסה אחד גברתן, נשׂאה בזרוֹעוֹתיו, זרקה לתוֹך הבית וסגר את הדלת.

בבוֹקר השכם חזר דניס מן המרעה רוֹכב על סוּסוֹ הדל. הזקינה יצאה אליו אל החצר וסיפרה לוֹ מהנעשׂה. הוּא הלך אל הגן, עמד על שׂפת המוֹרד וראה במקוֹם העין ערימה של אבנים ועפר בגוֹבה הגדרת, אין סימן לבריכה ואין סימן למים. נסכר מקוֹר המים החיים. לבוֹ, אף כי זקן ונתקשה מרוֹב ייסוּרים, נתפּעם בוֹ בכאב עצוּם: המים הזכים, הקרים, הבשׂוּמים, – היכן הם? נסתמה, נסתמה העין. עין אלוֹהים בארץ נחנקה תחת משׂא הרשע. רגע נשׂאוֹ הזעם לגשת מיד לפנוּי האבנים והעפר, כדי לשחרר את מקוֹר הבריכה, אך מיד חזר בוֹ: “לא, אין זה כי רצוֹן אלוֹהים הוּא. הוּא הסיר ממני את ברכתוֹ ואיני ראוּי עוֹד למימיו הקדוֹשים…”

חזר וישב על מפתן ביתוֹ, אחז בראשוֹ השׂב ועיניו זלגוּ דמעוֹת, שנתגלגלוּ ונפלוּ על ברכיו.

וּמאז לא באוּ עוֹד בני אדם זרים לבית דניס, רק השכן, חוֹכר השׂדוֹת והאפרים, היה בא פעמים אחדוֹת בשנה להביא לוֹ את חלקוֹ ביבוּל, ודניס קיבל מידוֹ ברוֹב תוֹדוֹת.

וּסטפּקוֹ, שרוֹב ימיו בילה במקוֹמוֹת רחוֹקים, היה בא לעתים רחוֹקוֹת, לן פעם בחצר ופעם בגן. רק בחוֹרף אוֹ בקוֹר הגשמים היה מתגנב לתוֹך הבית, שוֹכב על גבי ספסל ונעלם עם עלוֹת השחר. הזקינה עיניה כהוּ ולא ראתהוּ, ודניס העלים עיניו ממנוּ.

וּבליל חוֹרף אחד הביאוּהוּ חביריו שתוּי עד לאיבוּד החוּשים. הכניסוּהוּ לתוֹך הגן והניחוּהוּ שם. היה ליל שלג וקיפאוֹן. הוּא נפל ארצה ונרדם. השלג ירד עליו וכיסהוּ. איש לא ידע בבוֹאוֹ. כעבוֹר ימים מספר מצאוֹ דניס מת וקפוּא, כי רגלוֹ האחת היתה בוֹלטת מן השלג. הוּא לא הוֹדיע לאיש, רק חזר וכיסהוּ בשלג עד בוֹא הלילה. וּבחצי הלילה יצא בגרזינוֹ וּבמעדרוֹ, כרה בוֹר בירכתי הגן וקבר את בנוֹ. שלג חשאי ירד על העפר השחוֹר. גם לזקינה בת משק הבית לא סיפר.

וּבמשך איזה זמן היוּ מרעיו מוֹפיעים לעתים אחד אחד, מציצים לתוֹך הגן, נכנסים וּמביטים לתוֹך הבית, אך משארכוּ הימים וּמנהיגם לא נמצא, פסקוּ מלבוֹא, והסביבה שקטה. גם בפרבר הגוֹיים וגם בלב העיירה, משכּן היהוּדים, שכחוּ את דניס וכל אשר קרהוּ. גם את סטפּקוֹ שכחוּ כשכוֹח חלוֹם רע.

רק לעתים בקיץ, בגבוֹר החוֹם, אוֹ בשבת לאחר שינה של צהריים, היה מישהוּ נזכר בגנוֹ של דניס וּמי העין אשר בתוֹכוֹ, והיה מעלה באנחת געגוּעים את זכר הימים הטוֹבים ההם.

ודניס שקע לתוֹך ילדוּת. עזוּב ומרוּשל בלבוּשוֹ התהלך ברשוּתוֹ. לא נוֹתרה לוֹ בהמה להוֹליכה למרעה. שׂער ראשוֹ וּזקנוֹ גדלוּ פרע. לעתים קרוֹבוֹת היוּ רוֹאים אוֹתוֹ הוֹלך לאיזה מקוֹם, קוֹמתוֹ כפוּפה אך פּסיעוֹתיו נמרצוֹת, וּמקל ארוֹך בידוֹ.

סקרנים חקרוּ ועקבוּ אחריו, עד שנוֹדע להם, כי הוֹלך הוּא ליער לראוֹת אם כבר יבשה הביצה. מאמין היה, כי עם יבוֹשת הביצה ימצא את הקמיע.

וּפעם עיכבוֹ אחד הבחוּרים בדרכוֹ וּשאלוֹ:

– וּמה יהא, דניס, כשתמצא את הקמיע?

– אוֹהוֹ, – השיב דניס מתוֹך התעוֹררוּת של חדוה – ביוֹם אשר אמצא את הקמיע של איש האלוֹהים ואביאנוּ הביתה – תעלה העין מכּלאה, תפרוֹץ את גל האבנים והעפר ותשוּב להשקוֹת את האנשים הטוֹבים. ואז… ואז…

ולא יכוֹל להגיד מה יהא אז, כפף גבוֹ וּפסע כנחפז לדרכוֹ.

(סיפוּרוֹ של רוָק)

א

בקוֹרת רוּח יתירה מקשיב אני לסיפּוּרי חבירי הרוָק בן הארבעים פ… עתים יש בהם מקדרוּת ענן צף וּמאַיים ועתים מבּהירוּת פּלג רץ וּמדלג באוֹר החמה. הכוֹל לפי העניין: כשהנוֹשׂא קל וּמבדח הרי עיניו חיוֹת וּפזיזוֹת וכל תנוּעת גוּפוֹ מליאה עליצוּת והתלהבוּת של נוֹער, ואילוּ כשהעניין מסתבּך וּמתעמק ויש בוֹ משוּם טראגיוּת, אזי מצחוֹ המלבּב נחרש קמטים, עיניו קמוֹת בניצנוּצן הלח, כל גוּפוֹ כאילוּ מתאַבּן ועל פניו העפרוּריים, לעבר חוֹטמוֹ, רועד תיו אלכסוֹני, ספק קמט ספק גיד, וכל מראהוּ כלפני בכי.

הפעם, בקיץ, ביוֹם ראשוֹן לשבוּע אחרי הצהריים, כששנינוּ משוּחררים מעבוֹדה של חוֹבה, ישבנוּ על תלוּלית דשוּאה בקצה של חוּרשה בלבוּב, חוּרשה נאה באשוּחיה המגוּדלים, האפילים והמאַושים תמיד, בתלוּליוֹת המעוּגָלוֹת, הזרוּעוֹת פרחים, בבריכה השטוּחה באמצעיתה כמַראַת כסף, בעמוּדי ההתעמלוּת הגבוֹהים והנמוּכים, בכלוֹנסאוֹת הנידנוּד הצבוּעים

פסים של אדוֹם-לבן-וּתכלת, באוֹהלי המסתּוֹר המחוּטבים, ועל כוּלם בבהרוֹת הטיילים החיוֹת הזרוּעוֹת והנעוֹת על פני כוּלה בצוּרוֹת וּבצבעים שוֹנים. מאיזה בית קיץ לא נראה אך קרוֹב הגיעה נגינת פּסנתר, פּרילוּדיוֹן שוֹפּיני עגוּם-עגוּם; בדי האילנוֹת התנוֹעעוּ מעל לראשינוּ באִושה חרישית-קוֹבלת, כלוַאי לנגינה, והלב נמלא אוֹשר עגמוּמי, מוֹצץ וּמתוֹק: בקיצוּר, מקוֹם ושעה רוֹמאנטיים. שעה קלה ישבנוּ נתוּנים זה לזה מתוֹך שתיקה, כדרך שידידים מסוּרים עשׂוּיים לשבת יחד.

והנה עלתה לקראתנוּ משפּחת טיילים: גבר, קטן קוֹמה ורזה, נוֹשׂא על ידוֹ האחת ילד כבן שנתיים, וּבשנייה, שהיתה עמוּסה מעיל נשים ארוֹך וּשניים אוֹ שלוֹשה מעילי ילדים קטנים, הדף לפניו עגלה שחוֹרה, שבה ישבוּ פנים אל פנים שני עוֹללים דוֹמים במראיהם וּבגילם, כנראה תאוֹמים, ואחריו, אחרי גבּוֹ ממש, כצמוּדה אליו בחוּט בלתי נראה, הלכה אשתוֹ השמינה, הגדוֹלה ממנוּ הרבה, מקוּשטה ומפוּרכּסה, והוֹליכה בידה שתי ילדוֹת וילד נוֹשׂאים סלים עם אוֹכל וּכלי משׂחק. המחזה הזה עוֹרר את התבוֹננוּתי: ראיתי לפנַי גבר עמוּס משׂא כבד מלפניו ומאחריו, והוּא ממלא את חוֹבת הנשׂיאה בכוֹבד ראש, ואוּלי גם באהבה, כעין סמל חי למשׂא החיים. חבירי, שהיתה לוֹ סגוּלה נפלאה להרגיש במחשבוֹתיו של זוּלתוֹ, פנה אלי בבת צחוק:

– רוֹאה אתה, כּבוּדה מהלכת זוֹ מזכירה לי את המאוֹרע שאירע לי לפני שנים רבוֹת, מאוֹרע שהיה, כמדוּמה, המכריע בגוֹרל חיי. רצוֹנך לשמוֹע – אסַפּר.

– אנא, סַפּר, – אמרתי לוֹ בקוֹל רך ככל האפשר, אף על פי שהייתי תפוּס במחשבוֹתי אני, כי ראיתי שהדבר נוֹגע בנימי לבוֹ.

– אבל הסיפּוּר יארך קצת. הרי ידעת את דרכּי בסיפּוּר.

ידעתי שאתה מן המאריכים, אך אין דבר. אפילוּ עד שקיעת החמה.

– אם כן, טוֹב. זה כבר חייב הייתי לסַפּר לך סיפּוּר זה, ועתה הגיעה שעתוֹ.

הוּא תיקן קצת ישיבתוֹ, באוֹפן שחצי גוּפוֹ וכל פניו היוּ פוֹנים אלי, והתחיל:

– לאחר חוֹרף מכוֹער, אוּלי המכוֹער בכל ימי חיי, ברחתי מלבוּב לעיירה קטנה במערב גאליציה. כל אוֹתוֹ החוֹרף ביליתי בחברת להקת המשׂחקים מן התיאטרוֹן היהוּדי של גימפּל, מוּקיוֹנים מחוּסרי טעם וחינוּך, אך ביניהם אחדים גם אנשי כשרוֹן אוּמללים. הלילוֹת רווּיי השאמפּאניה הזוֹל, שפעת תמרוּקי הנשים התפילים, אוֹר הגאז הכּבד ועשן הפּאפּירוֹסים התמידי, כל אלה פּרשׂוּ על הוָייתי מעין צעיף כתוֹם. אין דבר שׂנוּא עלי יוֹתר מצעיף כתוֹם. תקפני ייאוּש. אפשר שהמלה ייאוּש אינה הוֹלמת את מצבי אז – וּבכן, דיכדוּך, דיכדוּך גמוּר, שבא כמוּבן עקב מיעוּט שינה ואפיסת הכוֹחוֹת. הייתי חש באימה כבוּשה את מציצת הלב הכוֹאב ואת רעידת העוֹרקים בפרקי הבּרכּיים. הייתי נמאס וּמאוּס על עצמי כדבר פּיגוּל. הרגיזני חדרי המרוֹהט יפה, ויוֹם יוֹם נתעוֹרר בי החשק המוּזר להשליך את רהיטיו החוּצה, וּבצאתי לרחוֹב עשׂתה עלי המרצפת הלחה את הרוֹשם המבחיל, כאילוּ נוּקתה לפני רגע מקיאוֹ של מישהוּ. בקיצוּר, ברחתי לעיירה שבמערב גאליציה. עיירוֹת אלוּ עם החוּרשוֹת והשׂדוֹת הגבנוּניים המקיפים אוֹתן, עם העסקנוּת הלאוּמית הפּעוּטה של בחוּריהן, נדיבוּת לב נשיהן וחן בתוּלוֹתיהן המתפּנקוֹת, יש בהן כדי לרפּאוֹת נפש חוֹלה. וּבגוֹרלי עלתה עיירה מן המוּבחרוֹת. התאַקלמתי מהר – כשרוֹן זה שהוּא טבעי לי מקל לי הרבה על קיוּמי – וזרם חיי התחיל מזדכּך לאט לאט.

והנה בא אלי חבירי הרוּסי מלבוּב בדרך הפתעה ועכרהוּ שוּב.

חבירי זה – כּינוֹרין שמוֹ (עתה הוּא, כמדוּמני, באַרגנטינה), – היה אכּסמפּלאר יחיד במינוֹ. על צדעיו הכּחלחלים, נראה מעין רוֹך אשה, אבל עיניו העמוּקוֹת מתחת למצח הנוֹפל נתנוּ לוֹ הבּעה של עקשנוּת חייתית. וחוֹטמוֹ – כמגדל איתן, לא בגוֹדלוֹ אלא ביוֹשרוֹ וּחוֹסר תנוּעתוֹ. נדמה היה: כל מה שיעבוֹר על פנים אלה לא יזיע אוֹתוֹ זיע כלשהוּ. וּנחיריו היוּ דוֹמוֹת לפיוֹת הכינוֹר – בקיצוּר, שמוֹ נאה לוֹ והוּא נאה לשמוֹ. כשהיה צוֹחק (צחוֹקוֹ כרעם בגלגל) היוּ עוֹמדוֹת דמעוֹת בעיניו. עצלן מטבעוֹ וּבוֹרח מצל של סכנה, וּכתיפיו הרחבוֹת והבריאוֹת נראוֹת כתוֹהוֹת על עצמן: לְמה נבראנוּ? בלכתו יפשׂק את אצבעוֹת ימינוֹ ויכדר את כּפּוֹ ככף מבשלים, מחזיקה באויר, כמוּכן לחטוֹף משהוּ מן העוֹלם וּלהכניסוֹ לתוֹך פיו (ואוֹמנם רעב היה על פי רוֹב). אוֹמנוּתוֹ היחידה: הסתכלוּת מפליאה, אך מרגיזה לפעמים בדקוּתה וּבחריפוּתה. וּמוּמחה היה להמציא דימוּיים מוּצלחים מכל מערכוֹת הטבע לפרצוּפיהם של בני אדם ולתנוּעוֹתיהם. מתגדר היה גם בכשרוֹן החיקוּי שלוֹ, אבל כשרוֹן זה היה, על צד האמת, רק פרי דמיוֹנוֹ (באמנוּת זוֹ מצטיין ביחוּד ידידנוּ הגאליצי ל…, והוּא גבה קוֹמה, לבן שׂיער ולוֹ עיניים גדוֹלוֹת-מימיוֹת וּכעין קרוּם של גביש מצפּן). כשהיה מתפּעל התארכוּ פניו בצוּרה משוּנה, סנטרוֹ נתעקם ונעשׂה מצוּדד קצת וּבעיניו ניצנץ ברק לח. כוּלוֹ עשׂה אז את הרוֹשם של תינוֹק הרוֹצה לבכּוֹת, אך הוֹאיל ואין לוֹ שוּם סיבּה לכך, הוּא מחכה שיגע בוֹ מישהוּ ואז יפרוֹץ בגעייה. משוֹלל היה כל נימוּס ויחסוֹ אל הנשים היה פשוּט עד כדי גסוּת, ונדמה היה כי לעוֹלם לא יצוֹדד אדם זה לב אשה, האוֹהב מגע אצבעוֹת ענוּגוֹת. ואף על פי כן היה עוֹלה בידוֹ מזמן לזמן לקשוֹר קשרי “אהבה” עם אחת הנערוֹת, שסוֹפה כמוּבן גיהינוֹם לנפש המרוּמה… בקיצוּר – אכּסמפּלאר.

עדיין מוּטל במיטתי הייתי, נים ולא נים, אוֹזנַי סוֹפגוֹת את זמרת הזבוּבים על זגוּגיוֹת החלוֹן השטוּפוֹת בזוֹהר החמה, ואני חוֹלם על – נוּ, לא חשוּב על מה… והנה: טוֹק-טוֹק על הדלת.

– מי שם, לעזאזל?

– יוֹאיל נא כב' לפתוֹח. טלגראמה! – בּקע קוֹל עבה בלשוֹן הפּוֹלנית, כיוֹצא מתהוֹמה של חבית ריקה.

לא נתחלחלתי; אבל ירדתי מעל מיטתי בלי חמדה וּמתוֹך רגש של רוֹגז קל אגב פליטת קללה סוֹבבתי את המפתח, וּראה – חבירי הרוּסי לפנַי. צחוֹקוֹ כרעם בגלגל וּפנינים חרוּזוֹת על ריסיו.

– היטב הבהלתיך, מה? חַ-חַ-חַ!

– תאָרשׂך לילית, אשמדאי שלי! כסבוּר הייתי שנשמתך יצאה בטהרה, והביאוּ לי טלגראמה שאבוֹא לשׂאת הספד על עצמוֹתיך החביבוֹת… נוּ, איזה שד הביאך הלוֹם, ואיך אין אדם מוֹדיע במלה? הרי זה שוּב אחד מתעלוּליך האוֹריגינאליים…

חבירי נכנס, התנשק אתי, הטיל גלימתוֹ המאוּבּקה, שהיתה תלוּיה לוֹ מקוּפּלת על זרוֹעוֹ, על דוֹפן המיטה ואמר:

– ראשית כוֹל הבה לי מים. כל הלילה ניטלטלתי ברכבת “שלכם” (הוּא אהב את הרכבוֹת הרוּסיוֹת, הרחָבוֹת עם האיצטבאוֹת, עם ה“קיפּיאטוֹק”, המים הרתוּחים, בתחנוֹת) וכל עצמוֹתי אוֹמרוֹת מכאוֹב. אפשר שהצוֹננים יעוֹדדוּני קצת. כך, יפה. גם סבוֹן יש, למעלה מיפה. נוּ, הדירה אינה גרוּעה כל עיקר, אפשר לוֹמר בדוֹחק שהיא גם נאה. האילן שליד חלוֹנך מוֹריק את האוֹר בחדר, וזה טוֹב לעיניים. העיניים עניין חשוּב. הוֹצאתי השבוּע ארבע קרוֹנוֹת על רוֹפא העיניים בלבוּב. אתה זוֹכר אוֹתוֹ? פיילכנבּליט. אדם מעניין. מילא, את התמוּנוֹת שהדבקת על הכתלים בשפע רב כל כך הייתי מייעצך להשליך החוּצה. מה? נוּ, נוּ. הא לך אסימוֹן בעד כל הגאוֹנים הפּוֹלנים שלך עם מאטייקוֹ יחד. מי שקרא את דוֹסטוֹייבסקי ואת טוֹלסטוֹי וראה את תמוּנוֹת רייפּין ולויטאן יוֹדע את ערכם של הללוּ. לא, אינך מסכים? יהא כך עדיין לא נשתחררת מהשפּעתם של הללוּ. נוּ, כיצד חיית? שיעמוּם, מה? הרי אמרתי וחזרתי ואמרתי לך, שלא כדאי לצאת את לבוּב. סוֹף סוֹף כרך, אף כי גאליצי. וה“סיטרא אחרא”, כלוֹמר, הנערוֹת כאן? לא מעלוֹת ולא מוֹרידוֹת, מה? גם חמין אתה מכין? ידיים ברוּכוֹת לך. למעלה מיפה, באמת.

לאחר רגעים אחדים, כשזרם דיבוּרוֹ נפסק, שאלתיו:

– וּמה תכלית בוֹאך?

– פשוּטה מאוֹד: לגוּר אצלך שבוּעוֹת אחדים.

– בכל הכבוד!

לאחר שסעדנוּ אצל בעלת ביתי, יצאנוּ לראוֹת בסביבוֹת העיירה וּבגנה היפה והגדוֹל שלא כערכּה, שבאמצעיתוֹ קבוּע אגם מים ירקרק ואי קטן ונחמד בעציו האחדים בתוֹכוֹ. וּבשבתנוּ בסירה הצרה לשוּט מעט והפלגנוּ במים, גילה לי כינוֹרין את סוֹדוֹ:

– באמת באתי אליך בכוָנה להציע לפניך, וגם להסיתך, לנסוֹע עמי לאיזה זמן אל הרי הטאטרה. הרי מכאן לא רחוֹק הוּא. כדאי לראוֹת את ההרים גם במציאוּת. שמא דמיוֹננוּ דמיוֹן שוא הוּא ויתגלוּ לפנינוּ עוֹלמוֹת חדשים לא שיערנוּם. מלבד זה – אוֹי!

אני הייתי המשיט את הסירה, וּבראוֹתי את פני חבירי המתחילים משתנים מחמת התפּעלוּת בצוּרה מבדחת, תקפני חשק גדוֹל להפסיקוֹ באמצע. טפחתי בחוֹזקה במשוֹט על המים והסירה נזדעזעה ונטתה, עד ששוּליה הדקים נגעוּ בפני המים. חברי נזדעזע ונתחלחל אף הוּא וּפניו החוירוּ, ואני פרצתי בצחוֹק של הנאה על שהשׂגתי את מבוּקשי.

– בבקשה ממך, דויד, חדל. “חוֹכמוֹת” מעין זוֹ אינני אוֹהב. הקרב בטוּבך את הסירה אל החוֹף. מה, יצאת מדעתך, לכל הרוּחוֹת?! הנח, דויד, הנח – אני אוֹמר לך. לטבּעני אתה אוֹמר? חדל. נוּ, די, די.

כשפּסקתי לנענע את הסירה עדיין היוּ פניו חיורים והפּחד היבהב בעיניו, אבל על שׂפתיו כבר ריפרף חיוּך דק:

– גיבוֹר אתה על המים. אוּלם ביבּשה נראה מי יגבּר על מי (הוּא שירת בצבא הרוּסי והיה, כאמוּר, בעל כוֹח.)

– טיטוּס! – הטחתי בפניו וּפניתי לוֹ עוֹרף, והסירה החליקה על ראי המים קלה וּמהירה כסנוּנית באויר לאחר גשם.

כשנכנסנוּ בשלוֹם אל ה“נמל”, וּלאחר שקשרתי את שלשלת הסירה אל היתד, פניתי אליו בבקשה:

– אוּלי תסיח לי סוֹף סוֹף, מה יש שם בטאטרה מלבד ההרים?

– לא, עכשיו לא אגיד לך כלוּם. הרי לך עוֹנש על מחשבתך הרעה לטבּעני. אם לטבוֹע אזי לפחוֹת באוֹקיינוֹס הגוּן, אבל לא בשלוּלית שכזוֹ.

– רק בלי פגיעה בכבוֹד ה“ים” שלנוּ. בלבוּב אין לכם גם כזה.

– נוּ, נוּ, ידוּעה חיבּתך לטבע… פלא שלא נסעת ללמוֹד בשוייץ…

רצנוּ עוֹד כשעה בשׂדוֹת זוֹהר, טיפּסנוּ על גבעוֹת

ירוּקוֹת, ליקטנוּ מבּין הקמה פרחים נשוּקי שמש והסתּכּלנוּ בקרעי העננים הקוֹפאים במרוֹמיהם ללא ניד, כעדרי רחילים לבנוֹת, וכמה שביקשתי מאת חבירי שיספּר מה מחייו בכרך, מחיי החבירים שעזבתי, שחיינוּ בחוֹרף כמה שעוֹת נעימוֹת (בריחוּק מקוֹם וּזמן נראוּ לי כן)‎, לא רצה לעשׂוֹת את רצוֹני, וּבקוֹל מפקד ביטל את טענוֹתי:

– אל הטאטרה, אל הטאטרה ניסע, שם אספּר לך הכוֹל. וגם תראה…

כל עצמוּתוֹ העידה שיש לוֹ שם איזה “כוֹח מוֹשך”. שיערתי שיש לוֹ שם בחוּרה נאה, אשת איש צעירה, אוֹ תלמידה רעננה כתפּוּח מבשיל – אך מפיו לא עלה לי להציל אף רמז קל בנידוֹן זה.

אף אוֹתי העסיקה זה כמה המחשבה לסייר את הרי הטאטרה, ועכשיו, הנה שעה מוּכשרת לכך: קירוּב המקוֹם ולויית חבירי. כי מאוֹד נעם לי לבלוֹת איזה זמן בכפיפה אחת עם חבירי הרוּסי, שהיה חביב עלי עם כל זרוּיוֹתיו, ואוּלי דוקא בגללן.

אחרי הצהריים כבר היה הכוֹל חבוּש בתרמילי ויצאנוּ לבית הנתיבוֹת.

ב

באמצע הדרך, באחת התחנוֹת הגדוֹלוֹת, היוּ זוֹרקים לתוֹך הרכבת בעד החלוֹנוֹת הפּתוּחים חוֹברוֹת בשם “מוֹרה דרך בטאטרה” – חוֹברוֹת צנוּמוֹת מוּדפּסוֹת על נייר מחוּק עם מפּה מטוּשטשת, שקשה היה לקרוֹא את האוֹתיוֹת-העקרבּים שבה. מרוּבּים היוּ הנוֹסעים וּמגוּוָנים. על פי רוֹב היוּ שם פּקידים פּוֹלנים, מהם בגפּם וּמהם עם נשוֹתיהם הארוּכּוֹת, דלוֹת השדיים ונוֹבלוֹת הפּנים, שהן תמיד כלאחר בכי אוֹ כלאחר סער. מעטים היוּ היהוּדים, ואלה שהיוּ – סוֹחרים, סוֹכנים וסרסוּרים, רוּבּם באים בימים, מפוּטמים, גזוּזי שׂיער וקירחים – דיבּרוּ ביניהם יהוּדית אוֹ גרמנית משוּבּשת. הפּוֹלנים שנפגעוּ ברגשוֹתיהם הלאוּמיים התמרמרוּ על חוּצפּה זוֹ, ואחד לא יכוֹל למשוֹל ברוּחוֹ, קם והתהלך בתא אילך ואילך, כשהוּא כוֹסס את שׂפם הפּשתן שלוֹ וּפרקי לסתוֹתיו המגוּלחוֹת מזדעדעים מעוֹצר חימה, וּפתאוֹם הזדקר כלפי ספסל היהוּדים:

– חוּצפה יהוּדית, לדבּר טייטוֹנית על אדמת פּוֹלין, שאת לחמה הם אוֹכלים וחלבּה הם מוֹצצים וּבחברת פּוֹלנים טהוֹרים – חוּצפּה יהוּדית!

ואוּלם אחד מן המשׂוֹחחים התחיל מפלבּל בעיניו, קוֹרץ בשפתיו השמינוֹת וּמניע את תנוּכי אוֹזניו, וּבקול גחכני מרוּסס תסס כנגד המתנפּל:

– פּרוֹשה פּאנא, הרי אני נתין גרמני, מפּוֹזן, חי-חי… שם לוֹחצים אתכם, פּוֹלאקים, כדבעי, סוֹפגים אתם מלקוֹת, סוֹפגים, חי-חי… ואני נוֹסע ברכבת אוֹסטרית, פּרוֹשה פּאנא…

לעוֹלם לא אשכּח את פּרצוּפוֹ של יהוּדי מפיסתוֹפל זה. אכזריוּת והיסטריה שימשוּ בוֹ יחד. היה לי חשק לסטוֹר על לחָייו המאוּסוֹת. הפּוֹלני, איני יודע אם מתוֹך שהיה מיצר בצרת בני עמוֹ אוֹ שנבעת מפּני הבעת פרצוּף איוּמה זוֹ, נרתע לאחוֹריו וחזר למקוֹמוֹ בפחי נפש. וכן עבר ה“אינצידנט” בלי התנגשוּת חמוּרה.

כעבוֹר תחנוֹת אחדוֹת נזדקפוּ הנוֹסעים ועטוּ אל החלוֹנוֹת. נדחקוּ והסתכלוּ זה מעל כתיפיו של זה. ב“מוֹרה דרך” היה כתוּב, כי מתחנה זוֹ ואילך חייבים להסתכל, היינוּ, כאן מתחילים גבנוּני הטאטרה ו“פלאוֹת יה שפוּכים על הטבע ביד רחבה”. אף אני עם חבירי כבשנוּ פנינוּ בחלוֹן שלנוּ, אוּלם – על האמת צריך להוֹדוֹת – לא ראינוּ שוּם מחזה בלתי שכיח. גבעוֹת רגילוֹת ירוּקוֹת ועוֹטפוֹת בר, כאלוּ שמצוּיוֹת לרוֹב ברחבי גאליציה, התנשׂאוּ כה וכה, קטעי יערוֹת הוֹריקוּ וּשדימוֹת חתוּכוֹת למלבנים ישר וּבאלכסוֹן השׂתרעוּ לאוֹרך ולרוֹחב. אך הפּוֹלנים השמיעוּ קריאוֹת התפעלוּת. ואחד “גזלן”, – כך כינהוּ משוּם מה כינוֹרין – טיפּוּס סלאוי טהוֹר, בעל פרצוּף רחב מאוֹד, חוֹטם קצר וּנחיריו כשתי מטבעוֹת עגוּלוֹת, שׂער פּשתן ועיני דג, שישב כל הזמן שוֹתק וּמרוּכּז – עלה חיוּך על שפתיו וּבתנוּעת חן העביר את ידוֹ בלטיפה קלה על גב אשתוֹ הצעירה.

אבל התפּעלוּת זוֹ לא ארכה הרבה. עננים מסוּבּלים ונזעמים הגיחוּ פתאוֹם מארבע רוּחוֹת השמיים וּבמהירוּת התלכּדוּ לגוּש אחד מטיל אימה באפילוּתוֹ המעיקה. פה ושם עוֹד הלבּינוּ מפלשים בהירים, כפלגי חלב שפוּכים על גבי ים של דיוֹ, וקרני החמה בקעוּ בעדם והסתננוּ בצוּרת עמוּדי נוֹגה שוֹנים, אך הסתערוּת העננים היתה רבת אוֹנים וטישטשה אוֹתם כעבוֹר רגעים מספּר. האילנוֹת שבצידי המסילה התנענעוּ כלוּלבים בנשוֹב בהם הרוּח החזקה, וּמצלעוֹת ההרים החשׂוּפוֹת התנשׂאוּ תימרוֹת אבק כתוֹם-אפוֹר והתאַבּכוּ באויר כעשן. טיפּוֹת גשם גדוֹלוֹת התחילוּ מקישוֹת הזכוּכית החלוֹנוֹת ונתלוּ עליהן כאבנים טוֹבוֹת, הרכבת הטסה כמוֹ בכוֹח מכוּפּל ניגפה במשהוּ והשמיעה חבטה מזעזעת את הקרב. אחרי כן נדמה שזוֹ היתה אנחה שנפלטה מחזות כל הנוֹסעים בבת אחת. רבים הצטמצמוּ והתחילוּ קוֹבלים על מזלם הרע, שלא נתנם לכוין שעה יפה לטיוּל. כידוּע, ברדת הגשם אין הישיבה בין ההרים שוה כלוּם. האדמה מתרכּכת וחלוּקי אבנים ניסוֹטים דרך עלייה מתחת כפּוֹת הרגליים ואפשר להתגלגל למטה ולשבוֹר את המפרקת. ולא עוֹד אלא שמזג האויר בין ההרים משתנה רק לתקוּפוֹת תקוּפוֹת, וּכשימי הגשמים מתחילים שוּב אינם פוֹסקים אלא כעבוֹר שבוּע אוֹ שבוּעיים. נמחתה העליצוּת וענני דאגה רבצוּ על פני הפּקידים ה“דלפוֹנים”. בלי משׂים מישמשוּ בכיסיהם, כמוֹ רצוּ להיוָכח, אם אפשר יהיה להמתין עד יעבוֹר זעם, אבל הידיים חזרוּ ונשתלבוּ על החזוֹת מתוֹך ייאוּש.

אחר כך התחילה הרכבת גוֹנחת מתוֹך התפּתלוּת והתדחקוּת בין דבשוֹת הרים. פעם, בשעת עלייה היתה נוֹשמת ונוֹשפת וּפוֹלטת אנקוֹת כמתוֹך התאַמצוּת יתירה, ופעם, בשעת ירידה, היתה רצה ונמהרה וּמתגלגלת ונעצרת מזמן לזמן בחריקה שוֹרקת, כמי שצוֹנח אל תהוֹם וּבחפצוֹ להינצל הוּא תוֹקע את ציפּוֹרניו בקיר החלמיש.

הגשם שניתך בזעף נכלא לאחר רגעים מעטים, אבל העננים השחוֹרים והצבים נשארוּ תלוּיים במרוֹם כגזר דין רע. אף על פי שהיה עוֹד כשעתיים קוֹדם שקיעת החמה, כבר פשטה האפילה כשהגענוּ אל מחוֹז חפצנוּ. לשׂיאֵי ההרים שמסביב היוּ חבוּשוֹת מצנפוֹת עבים אמוּצוֹת וּלבנוֹת, והגבוֹהים שבהם היוּ ראשיהם בוֹלטים וּמשקיפים בגאוֹן מלמעלה והעננים עטרוּם רק כענק לצואריהם. בטני הענקים היוּ עשינוֹת וּפוֹלטוֹת אדים כבידים על בתי הקיץ הצהוּבּים והרחוּצים הנטוּשים בשפילה הדוֹמה לקלחת ענקית, כמוֹ ביקשוּ לעוֹטפם וּלטלטלם לעוֹלמוֹת אחירים. אדיר היה המראה: התוֹהוּ והבּוֹהוּ נתגלה כאן בכל הוֹד פּראוּתוֹ, וגוּשי הסלעים הקוֹדרים שבּלטוּ יחד עם אוֹרוֹת החשמל, שבּקעוּ מכל הצדדים ונאבקוּ עם הערפל, העלוּ על הדמיוֹן את התהווּת היצירה.

ציבוּרי אנשים חיכוּ על הרציף חסר הגג והיוּ עליזים וצוֹהלים וּמפזזים בלבוּשי הקיץ הרטוּבים והמהוּדקים במקצת ליצוּרי גוּפם,

באוֹפן שהזכירוּ ילדים מבוֹססים ברפש ומשכשכים בשלוּליוֹת לאחר הגשם. הנוֹסעים שהספּיקוּ לרדת ממדריגוֹת הרכבת, אוֹ להיראוֹת בחלוֹנוֹת, נתקבלוּ בתרוּעוֹת וּמצהלוֹת, במחיאוֹת כפּיים וּבנשיקוֹת אויריוֹת, שקיבלוּ לאחר רגע צוּרה מוּחשית. ניסרוּ פה ושם שמוֹת של אבוֹת ואמהוֹת אחים ואחיוֹת, ריעים וריעוֹת, וגם שמוֹת של אהוּבים ואהוּבוֹת מוּבעים בקוֹל רך, רוה געגוּעים, ספוּג אוֹשר.

ישבנוּ בעגלה עם כילת בד ונסענוּ אל “התחנה האקלימית”.

כל האכסניוֹת, למן המפוֹארוֹת והחמוּדוֹת ועד הפחוּתוֹת והמזוֹהמוֹת, היוּ ממוּלאוֹת אוֹרחים עד אפס מקוֹם. התחלנוּ, איפוֹא, מחזרים על הבתים ושוֹאלים לדירה פרטית, אך בכל מקוֹם קיבלנוּ כמעט אוֹתה תשוּבה: “חכוּ בטוּבכם עד גמר החוֹדש, אז יתפנה חדר קטן בעלייה…”, אוֹ “חבל, חבל, אילוּ באוּ האדוֹנים ברכבת הקוֹדמת – כבר הוּשׂכר…”, אוֹ “אין לכם אלא ללכת אל “עין הים”, שם ודאי שתמצאוּ את מבוּקשכם…” אנשי חסד! ואנחנוּ הרי יצאנוּ גם מ“עין הים” בפחי נפש!

שוּב התחיל מטר דק וצוֹנן יוֹרד וּמעלה על הבגדים ריסוּס לבנבן, טל אוֹ כפוֹר. כינוֹרין, שראה כנראה חוֹבה לעצמוֹ על שפּיתּני לנסיעה זוֹ, חטף מידי את הילקוּט והיה נוֹשׂאוֹ במין רצינוּת והכנעה של פיוּס, שלעת אחרת היוּ מביאות אוֹתי לידי צחוֹק, אבל עכשיו היה המצב לא נעים לגמרי ונסתלק צחוֹקי. ניסינוּ פעמים אחדוֹת להעמיד את העוֹברים והשבים ולשאוֹל עצה מפיהם, אך הללוּ היוּ כל כך נחפזים וּמפוּזרים, שתקעוּ בנוּ מתחילה מבט של תהייה, כבאנשים מפלאניטה אחרת, אחר כך ענוּ בחטיפה: “אין אנוּ יוֹדעים כלוּם”, – וּפרחוּ להם.

פּתאוֹם שמענו קוֹל דוֹלק אחרינוּ:

– פּאניה כינוֹרין, פּאניה כינוֹרין!

נפנינוּ כאחד, והנה שתי בחוּרוֹת רוֹדפוֹת אחרינוּ, מצוּמצמוֹת תחת סוֹכך אחד ושׂמלוֹתיהן הצרוֹת משוּקעוֹת בין רגליהן מפני הרוּח.

חברי פלט מתוֹך הפתעה הברה מקוּטעה אחת:

– אה!

וּבידוֹ השׂמאלית רצה להסיר את ה“פּאנאמה” הרטוּבה מעל ראשוֹ, אבל זוֹ נשמטה מתוֹך תפיסה בלתי מוּצלחת ונפלה לתוֹך שלוּלית מים. פרצוּפוֹ הסמיק ועל עיניו נקרם כרגע הדוֹק המנצנץ. נכמרוּ רחמי עליו, שליתי לוֹ את המגבעת הצפה ונטלתי ממנוּ את הילקוּט.

צחוֹק צלוּל ליוָה את כל תנוּעוֹתיו. צחוֹק זה, שקשה היה להבחין כמה מן הליגלוּג וכמה מן הצהלה יש בוֹ, נידרדר מפיה של בת חוה, שלפי קוֹמתה וּמבנה גזרתה היתה עדיין עוּלת ימים, אך לפי מבט עיניה הערמוּמי והחיוּך הספקני שעטר את שׂפתיה האדוּמוֹת תאוניוֹת היתה כבר אשה בוֹגרת כל צוֹרכה. בכל מהוּתה היה דבר מה שדחה מתחילה ועוֹרר חשד סתוּם, אבל לאחר הסתכלוּת של רגעים אחדים נתקרבה ללב והחשד הקלוּש נתנדף כליל. חבירי קרא לה מיד בשמה הפרטי: יוֹטקה. וּכשרצה להציגה לפנַי, שכח את שם משפּחתה – כנראה מתוֹך טישטוּש – עד שהיא באה לוֹ לעזרה מתוֹך צחוֹק: “שמי פליגלמאן, כלוֹמר גבר וּבעל כנפיים, ח, ח!”

חברתה היתה חסרת כל הבעה: חוּץ מן הלסתוֹת המפוּטמוֹת ועיני החתוּל הסלאויוֹת לא היה בה דבר שיַשהה את העין. לאחר שנתרחק כינוֹרין עם בת לוייתוֹ פסיעוֹת אחדוֹת נטפלה אלי זוֹ, התגדרה במבטאה הוַרשאי, שאינה מפחדת מפני הגשם, אינה ב"ה של מלח, ואף לא של סוּכר, חי-חי! הראתה לי את מַטה התיירים שלה, העשׂוּי כעין קרדוֹם, וסחה לי בהתפעלוּת רבה על דבר טיוּליה בהרים ושיבחה לפני בהתלהבוּת מרוּבה את כל המקוֹמוֹת שעדיין לא ביקרה, אלא שחוֹשבת היא לבקרם מחר אוֹ מחרתיים בודאי. רוֹצה אני להילווֹת אליה? מאוֹד ינעם לה! גילתה לי כמה וכמה “רזין” משלה: היא אוֹהבת כבר בפעם השלישית – בה מתאהבים חדשים לבקרים, אך מי ישׂים לב! – אבל הפעם אהבתה אמיתית וּמשוּלהבת וּמים רבים לא יוּכלוּ לכבוֹתה. אני שאלתיה בכוֹבד ראש: “ואפילוּ מטר זה?” היא לא ענתה על שאלתי והמשיכה את סיפוּריה זריזוֹת ודחוּפוֹת: היתה חוֹששת, כנראה שמא אפרח לי ויישארוּ לה דברים שלא השמיעתם לי.

מתחילה שיעשעני במקצת מבוּל דברים זה, אבל כעבוֹר זמן מה תקפני שיעמוּם, וּמתוֹך קוֹצר רוּח פניתי לאחוֹרי פעם בפעם לראוֹת את חבירי-גוֹאלי. הלז עוֹד מטוּשטש היה והילוּכוֹ כמוּבל לגרדוֹם. על שאלוֹתיה הרבוֹת של בת לוייתוֹ היה עוֹנה רק אילוּ הברוֹת מקוּטעוֹת, שלא הגיעוּ לאוֹזני ושלא הניחוּ, כנראה, גם את דעתה, שכן היתה מציצה אליו מן הצד בתרעוֹמת וּבתהייה של תחנוּנים, כשוֹאלת: מה זה היה לך חביבי? איני מכירה אוֹתך…

בינתיים הגענוּ לסוֹפוֹ של הרחוֹב. הבחוּרוֹת התחילוּ להיפרד מאתנוּ, כשהן מביעוֹת את השתתפוּתן בצערנוּ – ביחוּד נתגלה אז טוּב לבה של הוארשאית – שאין אנוּ יכוֹלים להשׂיג מעוֹן.

בת לוייתי, שלא ידעתי את שמה, יעצתנוּ:

– שמא תחזרוּ אל הרחוֹבוֹת “המבריחים”, שם כמדוּמה מצוּיים חדרים פנוּיים. נסוּ, מה תפסידוּ?

אוּלם העלמה יוֹטקה, שהיתה משוּם מה נרגשת וחוֹטמה הקטן התקמט סמוּך לשוֹרשוֹ, זרקה בגנדרנוּת:

– הרי הם גברים ולא לנוּ לדאוֹג להם…

וּשתיהן פרשוּ להן מתוֹך לחיצוֹת ידיים אמיצוֹת.

– להתראוֹת? – שאלה יוֹטקה ברעד כבוּש ועיניה תלוּיוֹת בפיו של כינוֹרין.

– להתראוֹת. – ענה זה כאילו כפאוֹ שד.

ג

החדר שנפל לבסוֹף בחלקנוּ לא הניח את דעתי כלל, אף על פי שכינוֹרין חזר פעמים אין מספר וּבעיניים מבריקוֹת על הקריאה:

– אני מתפעל. באמת, חדר נפלא!

דמה בנפשך את פרצוּפוֹ בשעת קריאה זוֹ!

בחדר כבר עמדה אפלוּלית בין הערביים הקרירה. חבירי היה מוּטל פרקדן על הספה המעוּכה, השחוֹרה והצוֹננת, ידיו משוּלבוֹת תחת עוֹרפוֹ וחוֹטמי נעליו המאוּבקים זקוּפים זה על גבי זה – פוֹזה חביבה עליו ביוֹתר – ושר בקוֹלוֹ הערב-העגוּם שיר רוּסי מלא כלוֹת נפש.

אני הייתי מרוּגז, קצת מתוֹך עייפוּת וקצת מתוֹך אי רצוֹן. אחרי טילטוּלי היוֹם נדמה לי, שכינוֹרין גרם לי רעה רבה בהרגיזוֹ אוֹתי ממנוּחתי בעיירה השליוָה ובהביאוֹ אוֹתי שלא ברצוֹני לסביבת אהבים מסוּבכה, מליאה סיכסוּכים אילמים, תרעוֹמת ארסית וּמרי לב. כמוֹ ניבא לי לבי ימים קשים בנוֹף הרים נפלא זה.

הוּא סיים את שירוֹ-השתפכוּתוֹ ונשאר שוֹכב דוֹמם וקוֹפא. לא יכוֹלתי למשוֹל עוֹד ברוּחי:

– למה “סחבת” אוֹתי לכאן?

הוּא לא שינה את שכיבתוֹ ורק עין אחת הפנה אלי וּבחצי חיוּך אמר:

– אתה תינוֹק.

הוּא לא העליבני. אדרבה, בשתי מלים אלוּ השכּיח בבת אחת כל מה שתסס והמה בלבי. הכּרתי את חוּלשתי, ניגשתי אליו וישבתי על ידוֹ על הספה והתחלתי בוֹלש בבלוֹריתוֹ מתוֹך חוֹם וּמסירוּת.

– מאין אתה מכיר אוֹתה? – שאלתי בכל זאת בשויוֹן נפש מעוּשה.

– מלבוּב. – ענני כינוֹרין, כשהוּא מסתכל בסיפוּן ונוֹשך את שפתוֹ התחתוֹנה, שלא תיראה בת צחוֹקוֹ. לי לא איכפת היה.

– התודעת אליה, כנראה, אחרי צאתי משם.

– כן; רצוֹנך, הריני מוֹסרה לך ואני אשוּב לי כעבוֹר יוֹמיים. – אמר כמתעוֹרר.

– חן חן – אמרתי – בעד גוֹדל לבבך. אני שוֹנא מתנוֹת.

– אל תתנער ככה. היא נערה מלבבת מאוֹד. הסתכלת בעיניה? האין בהן מבּרק הגוֹפרית? וּשפתיה, – איך אומר שניאוּר? – “רק לנשיקוֹת נוֹצרוּ הן”. גם טיפּשה איננה. חי נפשי.

– ולמה אתה מסתלק ממנה? – דיברתי אליו פשוּטוֹת – הרי אם איני טוֹעה לא היה עיקר בוֹאך לכאן אלא לשמה…

– אמת. אבל, רוֹאה אתה, אני מתחרט על כל העניין (והשד בעיניו נתכּויץ); תקפוּני שוּב געגוּעים על לבוּב. סוֹף סוֹף כבר זקנתי מהסתבך באהבוֹת ממין זה, בייחוּד פה בין ה“איתנים”. אלך לסייר קצת את ההרים ואחר כך אשוּבה לי למקוֹמי, ואתה תתענג על היפהפיה יוֹטקה. אגב: היא אמרה לי שיש לך פרצוּף מעניין. היא מוֹצאת שהפרוֹפיל שלך מקוֹרי מאוֹד, ושמצחך מפיק אצילוּת נפש – לשוֹן הזהב שלה! – וּמי כמוֹני יוֹדע כמה צדקה במשפטה!…

הוּא תפס את כפי וּמיעכה בתוֹך כפיו הרכוֹת והחמימוֹת.

– חוֹנף שלא על מנת לקבל פרס! – זרקתי בפניו.

לא הוֹספנוּ לדבר בעניין זה.

למחר השכמנוּ קוּם, אני וכינוֹרין. השמש זרחה. העננים נעלמוּ והשאירוּ תכלת טהוֹרה מלמעלה ורעננוּת ירוּקה ורוֹססת מלמטה. כל המדרוֹנוֹת מכוּסים חוּרשוֹת אוֹרנים מבהירים. חשנוּ את עצמנוּ כבני מזל ויצאנו אל ההרים. בכונה לא שאלנוּ איש לדרך. יצאנו ממעוֹננוּ וראינוּ לפנינוּ הר בעל גוֹבה הגוּן, שעל צלעוֹ מטפסת ועוֹלה חורשת אוֹרנים מנצנצת בירקוּתה הטלוּלה, גבּוֹ טוֹבל במרוֹמי הבוֹקר הצלוּלים ועל פסגתוֹ מבהיק צלב מוּזהב – והחלטנוּ לעלוֹת שמה, בלכתנוּ נכחנוּ בדרך ישרה. כשהגענוּ אחרי טיפוּס מייגע של שעתיים למעלה וזקפנוּ את קוֹמתנוּ, שהתרגלה כבר בהליכה כפוּפה, קרא כינוֹרין פתאוֹם בקוֹל שאינוֹ רגיל אצלוֹ:

– אה, כמה יוֹפי!

הוּא נשתתק רגע, אחר כך קרא שוּב בשינוּי מלים קצת:

– איזה יוֹפי! אין ערוֹך!

וקוֹמתוֹ הזדקפה והתמתחה באויר השקוּף, כאילוּ אמרה להתרוֹמם מעל ליוֹפי הזה. וּבאמת אך יצאנו את היער העבוֹת והסבוּך, נתגלה לעינינוּ מחזה אדיר: גוּשי ההרים העירוּמים ממראה ברזל קלוּי היוּ מוּטלים בזוֹהר הבוֹקר הרענן זה בצד זה, זה על כתף זה וזה לרגלי זה, כחיוֹת ענק מחוּברוֹת בגוּפן אל שטח הארץ. שירטוּטי המשקעוֹת והבליטוֹת, שהסתמנוּ באוֹפק המדוּמדם בפראוּת נרדמה, העסיקוּ את העין הרגילה רק בשטחי זהב חוֹל, שחוֹר מעניוֹת וירק שׂדוֹת וגנים, והטילוּ במחי אחד את כל הרשמים הקוֹדמים לאיזה עבר תהוֹמי. משטחי השלג שהזהירוּ פה ושם בצוּרוֹת שוֹנוֹת דמוּ לחברבוּרוֹת על עוֹרוֹת הענקים הרוֹבצים. פה ושם נתלה על שן סלע קרע ענן צחוֹר ושקוּף ושהה באויר בלי ניד כדגל שלוֹם קוֹפא. העין הפליגה בצימאוֹן יוֹתר ויוֹתר וגילתה במרחק המעוּלף תכלת ורוּדה פסגוֹת חדשוֹת, ואחריהן הכחילוּ והלבינוּ עוֹד פסגוֹת ועוֹד פסגוֹת – מבוֹך קוֹסם של הרים והרי-הרים.

– אבל הרי לא הגענוּ עוֹד אל הצלב, ורק שם ראש ההר, ורק משם נראה את כל הטאטרה “כמוּנחה על פיסת היד”.

כינוֹרין לא שמע את דברי, פניו נתעווּ בארשת הצער המיוּחדת לוֹ והניצנוּץ הלח עלה בעיניו. ניעוֹר בי חשק להקניטוֹ:

– מתפעל כתינוֹק! בדמיוֹן הם עוֹלים ביוֹפיָם, ההרים. בוֹא הלאה.

הוּא לא הפך את פניו, ורק בנידנוּד ידוֹ השׂמאלית התחנן:

– הנח!

לאחר רגעים מספר ניתק כינוֹרין את עיניו מן המחזה, וּשנינוּ, נשענים זה על כתיפוֹ של זה, התחלנוּ עוֹלים במעלה דשוּא ורטוֹב אל הפסגה. והנה הגענוּ, לא הרחק מן הצלב, אל גדרת צאן גדוֹלה ורפת בצדה, ואת אלוּ לא ראינוּ בהיוֹתנוּ למטה, בעמק. גוּראל (הררי) זקן, גבר אלים, לבוּש כתוֹנת משוּלשלת על מכנסי צמר צרים ואדוּמים, צבר בקלשוֹן שחת ריחנית לערימה, ועל ידוֹ עזרוּ נער ונערה בריאים ואדוּמי לחיים. בתוֹך הגדרת רבצוּ פרוֹת אחדוֹת, הבליטוּ כריסוֹתיהן הנפוּחוֹת והעלוּ גירה, כשהן סוֹטרוֹת עצמן בזנבוֹתיהן נוּקשי הזבל, ועדר כבשׂים לבנים-כתוּמים רוֹבצים נערמים זה על זה כגלים עכוּרים בירכתי הגדרת.

כשבאנוּ עד הצלב מצאנוּ על זיז מסד האבנים שלוֹ יוֹשב זוּג פוֹלני צעיר. הוּא היה מגוּלה ראש בהיר ועיניו האפוֹרוֹת היוּ תלוּיוֹת בהרים שמנגד; היא היתה אוֹחזת את ראשה בשתי כפוֹת ידיה והסתכלה בחיקה. ביניהם היתה מוּנחת אדרת בלתי מקוּפלת ועליה מגבעת גדוֹלה וּמשקפת. שניהם שתקוּ. ישבנוּ בריחוּק קצת על הדשא והסתכלנוּ בהרים, שוֹתקים גם אנוּ.

לאחר שעה קלה נתהפך כינוֹרין, שכב על בטנוֹ, וּבשׂאתוֹ את פניו אלי אמר:

– נוּ, הסתכלנוּ דיינוּ. וּמה, לדעתך, הזוּג הזה? צא ונחש: נשׂוּאים הם, ארוּסים אוֹ רק אוֹהבים?

– אם לדוּן על פי שתיקתם, – עניתי – הרי הם אוֹ אוֹהבים אוֹ נשׂוּאים.

– מניין לך?

– האהבה יוֹנקת מן השתיקה, שהנפש מליאה, והנשׂוּאים אין להם עוֹד על מה לדבר, החידה כבר נפתרה. לא כן הארוּסים, אלה מיטלטלים בין העבר והעתיד והשׂיחה הכרחית.

– אין זאת ראיה כלל, רוֹב הארוּסים מרגישים את עצמם כנשׂוּאים כבר. מעניין לראוֹת כמה זמן יחרישוּ.

– הם לא ידברוּ היוֹם. על זה מעידה רצינוּתוֹ הקפדנית של האדוֹן יאצק.

איני יוֹדע משוּם מה עלה על דעתי לקרוֹא לוֹ בשם זה.

ריח השחת הרעננה היה כל כך חריף, שביטל כמעט את ריח האוֹרנים שנהר מלמטה. מעת לעת צצוּ מתוֹך היער, שהקיף את גוּף ההר, טיילים חדשים, יחידים, נוֹשׂאים כוֹבעם בידם וּגלימתם תלוּיה על זרוֹעם, עוֹלים בקוֹשי וּבכפיפת הקוֹמה, מזיעים ונוֹשמים בכבידוּת; נשים וטף לבוּשים בגדי קיץ קלים וצבעוֹניים נוֹשׂאים ילקוּטים מליאים צידה; בידי הילדים גם סלסלוֹת חוּטים וכדוּרים מגוּונים בתוכן. אך שטח הפסגה היה רחב ידיים, והם התפּזרוּ עד מהרה על פני הירק והיוּ נראים כפרחים גדוֹלים פזוּרים על פני הדשא. רוּח חגיגית לבשה גם אוֹתנוּ, התפרקדנוּ והסתכלנוּ בשמיים, שהתחילוּ מתלבנים ונקלים עם גבוֹר החמה. כינוֹרין תלש עשׂבים מתחתיו וכססם בעצבנוּת, אחרי כן פלטם על גוּפוֹ, באוֹפן שלאחר זמן מה היה גוּפוֹ זרוּע קצצי עשׂבים. ניכר היה שאין שלוה בנפשוֹ. פתאוֹם נפלטה אנחה סוֹלדת מחזוֹ.

ראשי היה נשען זה כבר על ידי הזקוּפה והסתכלתי בוֹ חרש.

– למה נאנחת? – שאלתיו ברוֹך ככל האפשר.

– מתי?! – התעוֹרר, ישב והתחיל מנער את העשׂבים מעל בגדוֹ.

– רוֹאה אני, כי דבר מה מעיק על לבך, ולמה תסתירוֹ מפני?

– הבלים! ראה נא את הקוּנדס המתהפך שם ראשוֹ למטה ורגליו למעלה.

“אינך רוֹצה לספר”, הירהרתי בלבי, “יהי כך, אין צוֹרך”.

שתקנוּ רגעים אחדים.

– והזוּג שלנוּ עדיין יוֹשב וּמחריש.

לא עניתי כלוּם. אחרי רגעים של דממה:

– מעניין לדעת, כמה אנשים נהרגוּ כאן בהרים. יש בודאי סטאטיסטיקה.

אני שוֹתק. ואחרי רגעים מספר שוּב מתוֹך התעוֹררוּת מרוּבה:

– ראה, ראה, איזה פנים מציצים מתוֹך הרפת! איזוֹ בריאוּת! אילוּ עיניים! חיה רעה!

הבטתי וראיתי בתוֹך פתח הרפת האפלוּלית תקוּע ראש של בת איכרים בעלת פנים רחבים ואדוּמים ועיניים יוֹקדוֹת. פנים כפריים כאלה לא ראיתי זה כבר.

– כן, כן, – אמרתי – אפשר שדוקא כאן מזוּמן לנוּ האוֹשר האמיתי, זה שכל ימינוּ אנוּ מחפשׂים אחריו ואיננוּ מוֹצאים אוֹתוֹ. אחרי כל אוֹתן האהבוֹת הקלוּשוֹת, החוֹלניוֹת, חסרוֹת הדם שבכרך, שהעצם בהן אינוֹ שוה פרוּטה, ורק דמיוֹננוּ הבדאי שת עליו איזה הוֹד מגרה, תשטפנוּ פה שיבוֹלת אהבה טבעית, בריאה, חזקה, איתנה – הררית! כמה נוֹעם אתה צריך לחוּש בשעה ש“נמירה” כזאת מפרפרת בלחיצוֹתיך.

דיברתי את דברי בהתפעלוּת עשׂוּיה, בסגנוֹנוֹ, לראוֹת את הרוֹשם שיעשׂוּ על כינוֹרין, וּבאמת נתארכוּ פניו והוּא לקק את שפתיו, כתינוֹק זה שמזכירים לוֹ דברי מתיקה.

הוּא לא יכוֹל להישאר עוֹד מוּטל במקוֹמוֹ במנוּחה. קם והתחיל מתהלך, כשידיו משוּלבוֹת לאחוֹריו והוּא נוֹשך את שׂפתוֹ, מסביב לרפת, וּבכל פעם בעוֹברוֹ ליד הפתח הוּא כוֹפף את עצמוֹ וּמציץ לתוֹכה. אך, כנראה, לא הבחין שם כלוּם בתוֹך האפלוּלית. ליויתי אל כל תנוּעוֹתיו וכמעט ריחמתיו בלבי.

כעבוֹר איזה זמן באה מחנכת מקוּשטה עם שתי ילדוֹת אצילוֹת, נכנסה לתוֹך הרפת והוֹציאה משם בשתי ידיה שתי כוֹסוֹת חלב מקציף וּנתנתן לילדוֹת. הללוּ קיבלוּן באי חמדה והריקוּן מתוֹך עיווּי הפנים. פרצוּפוֹ של כינוֹרין, שראה את הנעשׂה, הוּאר פתאוֹם. הוּא בא אלי במרוּצה:

– שמע, שם מוֹכרים חלב! בוֹא נשתה כוֹס חלב, חלב מן הפרה! בוא!

הלכתי אחריו. הוּא נכנס לתוֹך הרפת, והבטיח להוֹציא גם לי כוֹס חלב ואני חיכיתי לוֹ בחוּץ. מה עשׂה שם לא ידעתי, אך נדמה לי שהוּא שהה שם שעה ארוּכה, וּבצאתוֹ היה משוּלהב וּמטוּשטש, כוֹבעוֹ שמוּט הצידה וּבעיניו הניצנוּץ הלח. כוֹס חלב לא הביא לי.

– בוֹא, נשוּב למעוֹננוּ. עייפתי מן הטיוּל.

אמר כמפוּזר. הלכתי אחריו לעבר השני של ההר, שם החלטנוּ: לעלוֹת מזה ולרדת מזה. הוּא היה שוֹתק כל שעת ההליכה, עיניו נוֹצצוֹת וחיוּך משׂחק על פיו. פתאוֹם אמר כמדבר לנפשוֹ:

– איזה כוֹח! כמה שהתגוֹששתי אתה לא יכוֹלתי להפילה. היא תמכה את גוּלגוֹלתה בחזי וּבשוּם אוֹפן לא יכוֹלתי להזיזה ממקוֹמה, עמוּד ברזל! אפילוּ לנשק עצמה לא נתנה! יוֹדע אתה – פנה אלי מתוֹך התעוֹררוּת פתאוֹם – החלטתי להישאר כאן עוֹד ימים אחדים.

– לדידי, אפילוּ כל הקיץ. אבל ראה עצתי לך שתיזהר ב“שקצה”, שלא תצא מעניין זה בריסוּק איברים. הללוּ כאן אינם יוֹדעים חוֹכמוֹת. ראית את הגוּראלים שחוֹרי השׂפם, שמאכלת תקוּעה להם בחגוֹרתם? נוֹח לוֹ לאדם משלנוּ שלא יבוֹא ביחסים קרוֹבים עמהם.

הוּא הציץ בי מן הצד, כאוֹמר לבחנני אם אני מהתל בוֹ. לא, אני דיברתי בכוֹבד ראש. פרצוּפוֹ נעשׂה רציני והניצנוּץ שבעיניו נהפך להיבהוּב קל של פחד.

– ואף על פי כן, – אמר אחרי הפסקה ארוּכה – אנסה את מזלי. הרי זוֹכר אתה את המשרתת הצ’יכית בלבוּב – אתליט, איש לא האמין, וּלבסוֹף…

עמדתי מלכת. וּבהביטי ישר בעיניו, אמרתי:

– ויוֹטקה?

– זוֹ? כבר אמרתי לך שאין זה עסק בשבילי. היא, כבת גאליציה כשירה, צריכה ל“חתן”, ואני איני מסוּגל לכך. וּלעיניין אחר, הרי זוֹ שברפת עוֹלה עליה לאין שיעוּר.

נפגעתי בלבי מדיבוּרוֹ הציני.

בינתיים הגענוּ אל מוֹרד ההר ועמדנוּ שוּב על שׂפת יער האוֹרנים. העיפוֹתי את מבטי עוֹד פעם על פני השטח הירוֹק זרוּע האוֹר והטיילים, אחר כך נכנסנוּ אל היער במוֹרד. כאן היתה כבר דרך כבוּשה בין האילנוֹת, כעין שדירה ארוּכה. בשני צידי הדרך, ברוָחים גדוֹלים, היוּ עוֹדים ספסלים שקוּעים למחצה באדמה הרכה – מקוֹמוֹת מקלט לזוּגוֹת תוֹעים אחרי שקיעת החמה. הירידה היתה קלה ורק במקוֹמוֹת המשוּפעים ביוֹתר היינוּ מוּכרחים לרוּץ וּלהשתדל לעמוֹד ככל האפשר על העקביים לבל ניפּוֹל. אף כי שעת הצהריים כבר התקרבה היינוּ פוֹגשים עוֹד חבוּרוֹת של טיילים, שהיוּ עוֹלים למעלה. היוּ כאן חבוּיוֹת בין האילנוֹת גם סוּכוֹת קרשים מחוּטבוֹת, עזוּבוֹת וּמשחירוֹת ממטר וּמשלג, וּבתוֹכם ספסלים רקוּבים וחקוּקי שמוֹת בתוֹך מסגרוֹת בתבנית לב.

הלכנוּ זה בצד זה מחרישים וּמרוּחקים, כזוּג נאהבים השב מטיוּל שלא עלה יפה. כשהגענוּ אל תחתית ההר ראיתי, לתמהוֹני, שדרכנוּ מוֹבילה לתוֹך גן הטיוּל הגדוֹל, שהתזמוֹרת מנגנת בוֹ יוֹם יוֹם. כמוּפרש

מן הגן ולחוּץ אל ההר היה עוֹמד קפה-ריסטוֹראן נחמד, כוּלוֹ עשׂוּי עץ חוּם וּמגוּלף עדינוֹת, בשם “בּוֹנבּוֹן”, שעוֹד אמש הספקנוּ לשמוֹע את שבחוֹ מפי שכני מעוֹננוּ. לפני הבניין היתה רחבה מוּקפת אילני נוֹי מקוּצצים, ועליה, תחת כילת בד גדוֹלה – מחסה ממטר וּמשמש – עמדוּ שוּלחנוֹת קטנים ערוּכים במפוֹת צחוֹרוֹת וּבכלי סעוּדה נוֹצצים. רוֹב השוּלחנוֹת כבר היוּ כבוּשים בידי האוֹרחים, שבאוּ לארוּחת הצהריים, ורבים מהם שׂוֹחחוּ בינתיים, נשענים על מַטוֹת התיירים, אוֹ עוֹמדים, רגלם האחת על הקרקע והשנייה על הכיסא, בקוֹלוֹת עירנים וּבצחוֹק עליז. לא הספּקנוּ להציג את רגלינוּ על השטח וקוֹל צעיר-צלוּל צהל לקראתנוּ מתחת לכילה:

– הנה הם שׂוֹנאי הנשים! פּאניה כינוֹרין, פּאניה…

את שמי שכחה. כינוֹרין נתבלבל, נתן בי מבט מבקש עזרה, אבל אני החלטתי לנקוֹם בוֹ, וּמבלי לשאוֹל לדעתוֹ שׂמתי פני ישר אל הריסטוֹראן. לא היתה בידוֹ ברירה אחרת אלא ללכת אחרי. הוארשאית תפסה את כפי בשתי ידיה וּלחצתן במסירוּת וּבהתלהבוּת כזוֹ, כאילוּ הייתי בחיר לבה ששב מנסיעה במדינוֹת הים. יוֹטקה היתה משוּלהבת ותסרוֹקתה הילדוּתית פזוּרת רוּח קצת, נעליה מלוּכלכוֹת בטיט הרים וּנשימתה סוֹלדת מהתאמצוּת. היא פשטה לשנינוּ את שתי ידיה כאחת, וּבסנטרה רמזה לבן לוייתן, צעיר בלוֹנדי נעים פנים, שאך זה גמר כנראה את הגימנסיה, כי עדיין נשׂא את צוארוֹ כאילוּ הוּא נתוּן בתוֹך צורוֹן הגימנזיסטים הזקוּף והמהוּדק, והציגה: “אחי המתוֹק ברוֹנק פליגלמאן, “מצוּין” במתימטיקה ו”גרוּע" בהנהגה. בהיוֹתוֹ עוֹד “יקטן” במחלקה הרביעית התנפלה בגללוֹ נערה טיפשה מן הקוֹמה השנייה, אך לאוֹשרה, אוֹ לאוֹשרוֹ, נתלתה בשׂמלתה במעקה ולא אירע לה כלוּם". הוּא התאדם קצת, אבל רכס את המעיל השחוֹר בעל הכפתוֹר היחידי בגאוֹן. אחר כך הציגה גבר בא בימים, שישב בראש השוּלחן בהרחבה וּמפּיתוֹ תקוּעה בצורוֹנוֹ מתחת לסנטרוֹ השמן, בעל קרחת מבהקת וּפנים תלוּיים עם פה רחב ואוֹזני בּוּלדוֹג: “מצנאס דר. פּיפּס, רוָק זקן, ‘נוֹתן לחמי’ כלוֹמר, עוֹבדת אני אצלוֹ במשׂרד.”

הלז ניענע לנוּ בראשוֹ, בלי לשנוֹת את סבר פניו כמלוֹא נימה, אלא היה מטפל בכלי הסעוּדה שעל השוּלחן, בוֹדקם אם הם נקיים כל צוֹרכם וּמניחם כלי כלי במקוֹמוֹ.

– היכן אתם סוֹעדים? – פנתה אלי יוֹטקה בשאלה, כאילוּ היא בטוּחה, שאיני מסוּגל לשקר כחבירי. וּבאמת הביאתני שאלתה זוֹ במבוּכה קלה, כי בוֹ ברגע רמז לי כינוֹרין רמז דק בעינוֹ, אך בחרתי בדרך האמת:

– לפי שעה אין לנוּ מקוֹם קבוּע. בני חוֹרין אנוּ לסעוֹד במקוֹם שאנוּ רוֹצים.

– אם כן, – פנתה אל כינוֹרין בניצחוֹן – תסעדוּ עמנוּ. אוֹ אוּלי?…

כינוֹרין דיבר אלי בקוֹל קר ויבש:

– אתה רוֹצה להישאר כאן? אני הוֹלך את המחלבה של פּאני מלצ’ניצקה. (אמש אכלנוּ ארוּחת הערב במחלבה זוֹ, שהיתה סמוּכה למעוֹננוּ והיינוּ מרוּצים ממאכלי החלב העריבים שניתנוּ לנוּ שם בזוֹל) – וּפנה ללכת. פניה של הנערה נתכרכמוּ. חזה התחיל עוֹלה ויוֹרד באי מנוּחה. אני נתביישתי בפניה עד מות והחלטתי שלא להיכנע לאדם קשה זה בשוּם אוֹפן, וּבהסירי את כוֹבעי כמתכוֹנן לקנוֹת לי כאן שביתה, אמרתי:

– להתראוֹת, כינוֹרין, אני סוֹעד כאן.

הוּא הלך לוֹ, כשהוּא נוֹשׂא את כתיפיו האלימוֹת בלי נוֹע הלאה. כל החברה הקטנה ליוַתהוּ בעיני תימהוֹן ואי רצוֹן, ורק דר. פּיפּס היה עדיין מטפל בכלי הסעוּדה בשתיקה וּבגבוֹת עיניים מרוּכזוֹת.

כל שעת הסעוּדה לא שטפה השׂיחה כדבעי, אף על פי דלא חסרה השתדלוּת, בייחוּד מצד הוארשאית. יוֹטקה צחקה אוֹמנם בגבוּרה עשׂוּיה והתאמצה להיוֹת עליזה, אבל הדבר לא עלה בידה. הוארשאית סיפרה זכרוֹנוֹת מגן ה“לאזינקוֹת”, אך ברוֹנק סילסל כל הזמן את חתימת שׂפמוֹ וציפצף בשׂפתיו את האריה של “מַאדאם בּאטרפליי” ודר. פּיפּס כילה את כל מה שהוּגש לשוּלחן בתיאבוֹן של זאב, כשהוּא מנענע באוֹזניו השמינוֹת אגב לעיסה מקשקשת.

כשנפרדתי מן החברה ליותני יוֹטקה פסיעוֹת אחדוֹת וּבקשה ממני, שאמתין לה בחמש אחרי הצהריים ליד התחנה האקלימית, ואז נצא יחד אל “עמק הגיווֹנט”. הבטחתי לה ברצוֹן והלכתי למעוֹננוּ.

בבוֹאי מצאתי את כינוֹרין מוּטל על הספה בפוֹזה החביבה עליו וּמסנן דרך נחיריו את ניגוּן השיר הרוּסי שלוֹ. נזכרתי שנתתיו ללכת בלי פרוּטה בכיסוֹ וּבוַדאי לא אכל ארוּחת הצהריים, אך לא יכוֹלתי להציע לוֹ כלוּם. הוֹצאתי מילקוּטי ספר שירים של דיהמל וישבתי ליד החלוֹן לעיין בוֹ. לאחר שתיקה ארוּכה אמר כינוֹרין בלי שישנה את ישיבתוֹ:

– היוֹם בארבע אני נוֹסע. רצוֹנך, לוני אל בית הנתיבוֹת.

– צר לי, בשעה זוֹ אין לי פנאי. – עניתיו קצרות.

כל יתר הזמן שתקנוּ. רק בארבע קם מן הספה, פישר את בגדיו, לקח את גלימתוֹ, ניגש אלי וּביקש סכוּם להוֹצאוֹת הדרך, וּלאחר שנתתי לוֹ, אמר:

– איני יוֹדע אם יֵצא מה מכל העניין, אבל תוֹרה זוֹ נקוֹט בידך: כשם שישנם מיני פרחים, שבמידה שממעכים אוֹתם הם מוֹסיפים לתת ריח ניחוֹח, כן גם לבּוֹת הנשים: במידה שאתה מענה אוֹתם הם מסוּרים לך, הם נוֹתנים לך את ריח אהבתם. כן, כן, יש לקרוֹא את טוֹלסטוֹי ואת דוֹסטוֹייבסקי. להתראוֹת! בהצלחה!

תוֹרתוֹ לא ישרה בעיני.

קמתי ונפרדתי ממנוּ בצער אך גם ברצוֹן.

ואז התחיל הדבר.

ד

חבירי המסַפר הפסיק. דוֹמה היה לאדם שעבר את הפרוֹזדוֹר והוּא מתעכב רגע בלב פוֹעם לפני הקישוֹ על דלת הטרקלין.

– יוֹדע אתה? – המשיך אחר כך בחיוּך עצבני – הפייטנים הרי רגילים לתאר את גיבוֹריהם, שמשעת התאהבוּתם חוּשיהם נפקחים לטבע יוֹתר מבכל ימיהם: האוֹזניים קוֹלטוֹת רינת הפּלג, העיניים שוֹאבוֹת את מבטי הפרחים התמימים, הנחיריים מתרגשוֹת מבנוֹת ריח דקוֹת מן הדקוֹת, כאילוּ הוּסר בבת אחת הצעיף החוֹצץ והטבע בגילוּייו הטמירים והענוּגים ביוֹתר חי ורוֹנן מסביבם ונוֹהר אל תוֹכם. ידוּעים גם ידוּעים התיאוּרים האלה.

ואני חוֹשב, שכל זה אינוֹ אלא פרי דמיוֹנם הכוֹזב של הפייטנים, בלי כל יסוֹד בהסתכלוּת הממשית. אצלי, למצער, היה ההפך הגמוּר: מיוֹם שנכויתי בשלהבתה של יוֹטקה, כאילוּ נסתתמוּ חוּשי בפני כל המתרחש מחוּץ לי. בעוֹברי ברחוֹב חלפוּ עלי המוֹן הטיילים כצללים זרים וקוֹלוֹתיהם נדמוּ לי כהדים ריקים של פיטפוּט רחוֹק. ההרים שמקוֹדם ריתקוּ את עיני יוֹם יוֹם, ביחוּד בבקרים הבהירים וּבשעוֹת השקיעה הבוֹערוֹת, היוּ מוּטלים עכשיו לעינַי כציבּוּרי עפר ענקיים, שאין ערכּם שוֹנה מערך בתי החוֹמה האפוּרים שבכרך. המוּלת הנחל ואשדוֹתיו עשתה עלי את הרוֹשם, ששיקשוּק הטחנה עוֹשה בודאי על הטוֹחן. שויוֹן נפש, שלא ידעתי כמוֹהוּ עד עתה, תקף את ישוּתי לכל אשר לא בשם יוֹטקה ייקרא. ורק כשהייתי ממתין לה בגן הציבוּרי, נדמה לי לא אחת, שבכל אִיושׁה וּבכל רחש הבא לאוֹזני אני שוֹמע את קוֹל צעדיה. וטבעי הדבר, כי בכל ציפייתי רק לה ציפיתי; בכל הליכוֹתי הלכתי אליה. אך בשעוֹת הטיוּל אִתּה בסביבוֹת ההרים, שהיוּ שקיטוֹת ואילמוֹת כתימהוֹן קרוּש, היה לבי פוֹנה במקצת את יפי הטבע. אבל לא הגאוֹן והתפארת והמסתוֹרין שבוֹ משכוּ אז את לבי, כי אם הרוֹך והירק, שהיה בהם משהוּ מרגיע. צללי הסלעים וריח האוֹרנים וכן גם הגונים הרכים של פסגוֹת ההרים הרחוֹקוֹת, זוֹך האויר עם נשיבת הרוּח החרישית – אלה נהרוּ לתוֹך נפשי הגרוּיה בהמיה דקה והכאיבוּ בנעימוּת את שטח חוּשי.

בקיצוּר, אהבתי. אחרי כל הנסיוֹנוֹת הקשים שנתנסיתי עם כמה נערוֹת ונשים, אחרי כל סיכסוּכי הנפש המרים, שאחרי כל אחד מהם נשבעתי אלף מוֹנים, שזוֹהי הפעם האחרוֹנה, וּביחוּד אחרי הרוֹמאן האחרוֹן, שנארג ביני וּבין נערה יתוֹמה יפה אך היסטרית, ושהתּקתוֹ עלתה לי בדמים וּבחוּרבן עוֹלמוֹת – אחרי כל אלה נסתבכתי שוּב בעניין ביש זה וּבאוֹפן כה פתאוֹמי ולא מקוּוה, כמוֹ על פי המלצת מישהוּ, ועם נערה מתהלכת בתוֹך חוּג רחוֹק מחברתי, מהלך נפשי, מהשקפת חיי. אכן נסתרים דרכי האהבה! וּכמוֹ הפעם לא אהבתי מעוֹדי. אפילוּ אוֹתה האהבה היחידה, אהבת הילדוּת עם הילדה הזרה והחיורת, שאהבתיה שלא בידיעתה, שחלמתי עליה בתוֹם קדוֹש ירחים ושנים, זוֹ שנעלמה עם הוֹריה מעירי כלעוּמת שהוֹפיעה וששימשה לי כל השנים סמל מאיר למה שמתגלה פעם ונעלם וּמניח בלב עירגוֹן מוֹצץ כל הימים – האוֹשר; גם אהבה זוֹ חורה הפעם, וּכאילוּ נבלעה כוּלה בתוֹך אוֹרה החזק של זוֹ האחרוֹנה.

אהבתי! כלוּם אעצור כוֹח לתאר כל אוֹתוֹ עוֹשר הרגשוֹת המצוּמצם בתוֹך הרגשה איתנה יסוֹדית כוֹללת זוֹ! את פתי לעסתי ברגש זה, את משקפי הרכבתי וסילקתי בוֹקר וערב מתוֹך רגש זה. בשוֹכבי וּבקוּמי היתה אתי, סבבתני, ריחפה עלי, נשמה אל אפי, שכנה בי, בתוֹכי, בתוֹך רמ“ח איברי, ואף על פי כן היה כל זה כל כך פשוּט, מוּבן, כל כך לא סוֹדי ולא חידתי. אני פלוֹני אלמוֹני הגבר, אוֹהב פלונית אלמוֹנית הנערה. והיא כמדוּמה אוֹהבת גם אוֹתי, אף על פי שזה לא חשוּב כלל. העיקר שאני אוֹהב אוֹתה וחפץ בה בכל לבי. וחוֹמד אוֹתה כ”ד שעוֹת ביוֹם, והוֹלך לקחת אוֹתה לי, שתהיה כוּלה לי, כי הן לכך הסכימה, כך אמרה בפירוּש, וּכבר נדבר בינינוּ הכוֹל, וכבר סידרנוּ את ביתנוּ ואת הכנסוֹתינוּ והוֹצאוֹתינוּ… צחק, צחק, על הפסיכוֹלוֹגיה הזעיר-בוּרגנית שלי… אז היה כל זה פשוּט מאוֹד, אבל עתה רוֹאה אני כמה נפלא היה הדבר. תמיד, עד העת ההיא, בכל סבך אהבה הייתי מגיע לנקוּדת משבר בטוּחה, הכרחית כגזוּרה מראש, שאז היתה נוֹפלת עלי פתאוֹם אימת החיים, אימת עוֹל החיים, האימה להימצא בשוּתפוּת נשימה תדירה עם אדם אחר, זר בעצם, אימת הקיצה האפשרית בעתיד, אימת ההרגל מתוֹך אוֹנס, אימת השיעבוּד אוֹ גם השלטוֹן, וכל זה התלכד לאימה גדוֹלה מכרעת אחת, שהיתה מביאתני לידי בריחה והתעללוּת בנפש עלוּבה-עזוּבה. ועתה כאילוְ הכוֹל נעשׂה פתאוֹם בטוּח, שקוּף, מוּבן מאליו, וטוֹב, טוֹב בלי מידה וּבלי גבוּל. אכן נפלאוֹת ברגש זה.

וּבכן, אהבתי. האבוֹא לתאר לפניך את כל פרטי היחסים, יחסי האהבה, הדקים מן הדקים, המתוּקים והמרים, את החיים והמות הנתוּנים ביד מבט, תנוּעה, העוייה, לחיצת יד וּפסיעת רגל? לא נער אתה וגם אתה בודאי נוּסית בדוֹמה לאלה, וּמה שלא חיית הן קראת בספרי הפייטנים עשירי הניוּאַנסים, ואני מה כי אבוֹא לתאר את שאינוֹ ניתן לתיאוּר? אמסוֹר לך רק מקרה אחד הנדחק לתוֹך זכרוֹני בעל כוֹרחי.

היא, יוֹטקה, שחינה היה מוֹסיף והוֹלך מיוֹם ליוֹם בעיני, היתה, עם כל אמיצוּת לבה ועירוּתה השׂכלית, בעלת קאפריסוֹת וחשקים ילדוּתיים משוּנים עם עקשנוּת שאין לשברה. כשבוּע אחרי ההתוַדוּת גילתה לי, שמשכתי את לבה בעיקר בפני הדוֹמים עד להפליא לפני הצייר הפוֹלני ק…, שהיא היתה מחזרת אחריו זמן מה בל… חסירוֹת לי רק פיאוֹת הלחָיים. כמה שהשתדלתי להוֹכיח לה, שאין זה יפה, שיש בזה משוּם זוֹלוּת ומעשׂה רכּב, היא בשלה: מוּכרח אני לגדל לי איזה זמן זקן, כדי שאוּכל לעשׂוֹת לי אחר כך פיאוֹת לחָיים. מתחילה חשבתי, שאין זו אלא הלצה מוּזרה, והשתמטתי גם אני בהלצוֹת שוֹנוֹת, אבל דרישתה נעשׂתה רצינית יוֹתר ויוֹתר, עד שלבסוֹף הוֹדיעה לי קטגוֹרית, שאם לא אעשׂה את רצוֹנה זה, לא אוֹסיף לבוֹא אל ביתה (היא גרה בחצר של חוילת עץ נחמדה, ואני הייתי רגיל לבוֹא אליה יוֹם יוֹם בבוֹקר לקחתה לארוּחה וּלבלוֹת אִתה אחר כך את כל היוֹם, עד שליויתיה בשעה מאוּחרת עד ביתה). קם בי אז רגש לא נעים. לא חפצתי להיכּנע לדבר, שראיתי בוֹ מעין התעללוּת גוּפנית, וגם הוֹכחתיה על עריצוּתה וקטנוּת השׂגתה. אז נשתתקה ולא יספה לדבר אלי. רק אחרי השתדלוּיוֹת מרוּבוֹת, בייחוּד על ידי דר. פּיפּס, עלה בידי לפייסה. וּביוֹם הראשוֹן הבא יצאתי מבית הגלב, כששני פסים שחוֹרים, דקים, יוֹרדים על לחיי למטה מן האוֹזניים. בדיעבד לא התחרטתי על המעשׂה, כי היא גמלתני בעד מילוּי רצוֹנה בעדני אהבה.

היתה מעין הסכמה חשאית בינינוּ לבלי חטט איש בעברוֹ של רעהוּ. כינוֹרין סיפר לי קוֹדם פרטים מאירים אחדים על חייה של יוֹטקה, וכן סיפר גם לה את הדרוּש על אוֹדוֹתי, וזה היה די לשנינוּ. שוּליה של טלית ההוֹוה הרחבה והנוֹחה היוּ מכסים על העבר המת. מימי לא היה בי טאקט נפשי, כבימים ההם. אף על פי שלא הייתי עוֹד עלם צעיר, חשתי כאילוּ בגרוּתי האמיתית באה רק עתה. יחד עם חירוּת יחסינוּ המלוּוה בהוּמוֹר קל וּבחריפוּת של אנשים עליזים אך ישרי לב, היתה נסוּכה על כל הליכוֹתינוּ רוּח תרבוּת, שהכרתה מנעימה את ההוייה. בהיוֹתי שרוּי אִתה וּמביט אל פניה, היוּ כל רגשוֹתי פתוּחים לקראתה וכוּלי נוֹהר אליה, אך כל יצר חוּשני לא עכרני. ורק בהביטי אליה לפעמים מן הצד חמדתי את קסם בשׂרה הפוֹרח. בי בכוּלי חל שינוּי מפליא לרוֹך ולעדינוּת. אפילוּ קוֹלי, נדמה לי, נתעדן הרבה משהיה, וּבעוֹנג הייתי חוֹזרבביתי וּמשמיע לאוֹזני את כל דברי הנעימים שאמרתי לה, ולפעמים קרוֹבוֹת הייתי גם מרנן וּמוֹשך את קוֹלי לשכּר את עצמי בעדנתוֹ הצלוּלה.

אבל הנה שכחתי לספר איך התחיל הדבר באמת.

נעניתי להזמנתה של יוֹטקה וּבחמש יצאתי לחכוֹת לה ליד התחנה האקלימית. אבל עוֹד לפני הגיעי שמה ראיתיה הוֹלכת וּבאה מרחוֹק במגבעת הבד המהוּדקה ברצוּעה תחת סנטרה, כילדת בית הספר, בידה האחת מַטה התיירים, מַטה הקרדוֹם, וּבשנייה, תלוּי על אצבע אחת, היא מטלטלת באויר את מעילה הירוֹק. כוּלה היתה לבוּשה בד לבן, חָלק בלי קמט. גם היא ראתני מרחוֹק ורמזה לי במַטה.

הייתי אסיר תוֹדה באמת לחברי, שנסע היוֹם ברכבת, אף על פי שלבי נקפני משוּם מה.

– יחידי? כּינוֹרין נסע? – שאלה בפניה המאירים בחמה.

– כן. לפני שעה.

– מה טוֹב! המשוּגע הזה כבר היה לי לזרא בתהפוּכוֹתיו. הוּא חוֹשב את עצמוֹ לגאוֹן. אפשר שהוּא גאוֹן, אבל בשבילי אין לוֹ כל חשיבוּת. אני אוֹהבת באדם קוֹדם כל את האדם.

זכוּרני כי הטעמת המלים “בשבילי” ו“האדם” בפיה נטלה ממני כל חשק להיראוֹת כפיקח, מה שהוּא טבעי ושכיח מאוֹד אצל “המחַזרים”, ביחוּד בראיוֹנוֹת הראשוֹנים. היתה בהטעמה זוֹ איזוֹ בגרוּת, שלא הייתי רגיל למצוֹא כמוֹתה אצל הנערוֹת שהכרתי עד היוֹם ההוּא.

היא היתה לי למוֹרת דרך. פנינוּ שׂמאלה ועברנוּ בין שתי שוּרוֹת של חוילוֹת לצאת אל ההרים. מתחילה שתקנוּ. אני לא מצאתי את ה“התחלה” ההוֹלמת. הרגש הטוֹרד, שההוֹלכת לצידך היתה שייכת קוֹדם לאחר, וּבייחוּד אם אחר זה הוּא ידידך הטוֹב, רגש זה חוֹצץ ועוֹצר בעד ההתקרבוּת. מי יוֹדע אם אין מוֹחה ולבה עתה ברכבת המתגלגלת עתה במדרוֹן ההרים?

היא, כאילוּ הרגישה במחשבוֹתי, אמרה:

– יוֹדע אתה, שאני השתחררתי היוֹם בעוֹרמה מחברתי, כדי שאוּכל ללכת אתך לבדך?

– גם אני שיערתי כן, אף כי לא מחוּור לי מה המריצך לעשׂוֹת כן.

– פשוּט, מפני שמצאת חן בעיני.

– כל כך מהר?

– וכי נחוּץ לזה זמן רב? הרי סוֹף סוֹף מכריע תמיד הרוֹשם הראשוֹן. אם גם תדחה את רגשך ותתבוֹנן וּתנסה את עצמך ותשוּב וּתנסה את עצמך, תמיד יכריע הרוֹשם הראשוֹן. ואני עשׂיתי לי כלל להישמע תיכף לרגש שלי. הנה אשמיע אוֹתך תיכף את הכאראקטריסטיקה שלך בקצרה. כמדוּמה, שהרבה לא תשתנה זוֹ, אם גם אכירך במשך שנים.

– בכל אוֹפן, מעניין לשמוֹע. – דיברתי במשהוּ אירוֹניה.

היא עמדה רגע, הפשילה את המעיל, שהיה מיטלטל על אצבעה מעל כתיפה, הביטה ישר בעיני ואמרה:

– כל הוייתך שוֹאפת בעיקר לשני דברים: לשלוה חיצוֹנית וּלחירוּת פנימית. פניך הגלוּיים, עיניך הצוֹחקוֹת, מהלכך המתוּן וקוֹלך הרך – אלה באים בלא יוֹדעים לכסוֹת על התהוֹמוֹת שבנפשך. בטוּחה אני, שאין רגש מן הרגשוֹת, הטוֹבים והרעים, שיהיה זר לך, אלא שיש לך יחס פיוּטי אל רגשוֹתיך אתה והנך חי עמהם בבדידוּת וּבאין רוֹאים. להכרתך הנפשית אין מוּתר ואסוּר, הכל מוּתר לך, אבל למעשה לא תעשׂה כל רע, ואף הטוֹבוֹת היוֹצאוֹת ממך אינן באוֹת אלא כדי ליצוֹר לעצמך סביבה נוֹחה וקלה. כדי להוֹציאך מקליפתך הרכה והקשה כאחת, נחוּצים לך זעזוּעים גדוֹלים, ואלה נתוּנים ביד האשה. כוֹח עבוֹדתך אינוֹ גדוֹל ביוֹתר, אבל בתנאים נוֹחים וּבאחריוּת ידוּעה מרצוֹן, יעזרך כשרוֹנך לעשׂוֹת מעשׂים בעלי ערך. רק דבר אחד נעלם ממני: אם האשה היא בעיניך אדם, אוֹ רק – אשה.

דברים אלה שנאמרוּ בפשטוּת ויחד עם זה בביטחוֹן של אדם חוֹשב, הביאוּני במבוּכה. כשגמרה הבטתי אל פניה מן הצד וּמשהוּ מרגש פחד תקפני. אוֹתה העלמה הרכה והקלה, שנראתה בעיני רק תמוֹל נבוֹכה וחדלת אוֹן בפני הגבר, שבגד בה קצת, עמדה לפני עתה במלוֹא קוֹמת אדם. בכל אוֹפן לא הייתי מוּכן לשמוֹע מפיה דברים כאלה בפעם הראשוֹנה להיוֹתנוּ ביחידוּת.

– מה אתה שוֹתק? אם טעיתי רשאי אתה להגיד לי בלי עקיפין. דיפלוֹמאטיה אינני אוֹהבת.

– טעית ולא טעית, – עניתיה – טעית במה שביקשת להכניס אדם לא ידוּע לך בעצם לתוֹך נוּסחה מוּגבלה, ולא טעית – שהדברים נראים לא רחוֹקים מן האמת; אף על פי שהתמוּנה יצאה אידיאלית יוֹתר מדי.

– וּתשוּבה על שאלתי האחרוֹנה? – אמרה בעיניים ערוּמוֹת, לא בלי גנדרנוּת.

– הדבר תלוּי באשה. – עניתי בכונה להפסיק את רוּח ההתפלספוּת שפיעם אוֹתה. וּבאמת, לאחר תשוּבה זוֹ הלכה לצידי כפוּפה קצת וּבפנים כבוּשים בקרקע.

אחרי זמן מה הזדקפה ואמרה בגאוֹן:

– סוֹף סוֹף אין זה חשוּב כלל. לא יחסוֹ של א. לב. עוֹשׂה את ב. למה שהוּא, אלא יחס ב. אל ב. עצמוֹ… ראה, הנה הגיווֹנט!

לפנינוּ, בקצה העמק הירוֹק והרוה, היה מוּטל ההר הענק, שעל ראשוֹ נראתה כדמוּת זקן נשען פרקדן וראשוֹ מוּרם קצת על כר סלע. נראוּ ברוּר קוי הפנים הענקיים וקווּצוֹת הזקן התפּתלוּ וירדוּ מלחיי החלמיש אל גוּף הסלע האפוּר-חוּם. במצח הזקוּף היה תקוּע מוֹט ברזל שתקעוּ התיירים אשר הגיעוּ למעלה. שמש בין הערביים עוֹד שׂיחקה בגונים רעננים בפרחים וּבירק. במלוֹא רוֹחב העמק לא נראתה נפש חיה, רק על כוֹתלי ההר התלוּלים טיפסוּ במרחק נקוּדוֹת נעוֹת – תיירים קשוּרים בחבלים.

פתאוֹם התחילה יוֹטקה רצה לפני במוֹרד כבוֹרחת, וּכשהגיעה תחת אחד העצים שבדרך, פנתה וחיכתה לי בלי תנוּעה. מיהרתי אליה וּבלי דבּר דבר לפתי את מוֹתניה, הרימוֹתיה והתחלתי רץ יחד אתה. כשכלתה נשימתי הוֹרדתיה, והיא מיהרה ליישר את שׂמלתה הקמוּטה.

המעשה הזה כאילוּ מחה את שארית הזרוּת שהיתה עוֹד בינינוּ והיינוּ הוֹלכים וּמפטפּטים בעליצוּת ובקלוּת נפש כזאת, ששכחנוּ את עצמנוּ ולא הרגשנוּ כלל בשקיעת החמה וברוּח הקרירה שהתחילה לוֹפפת את גוּפינוּ. ואוֹמנם השקיעה לא היתה מוּרגשת כל כך, כי הירח עמד מוּכן מבעוֹד יוֹם ולא הניח שיחשיך לגמרי. רק הצינה שנתגברה עוֹררתנוּ להיפּנוֹת ולראוֹת את העיר המוּארה כבר באוֹרוֹת החשמל. סייעתי ליוֹטקה ללבוֹש את מעילה, ואז שילבנוּ את זרוֹעוֹתינוּ ואחוּזים וּמחוּשקים שבנוּ בדרך הביתה. כשבאנוּ אל הרחוֹב הראשי היה זה הוֹמה מטיילים. נכנסנוּ עוֹד לקפה “עין הים”, אכלנוּ גלידה, אחר כך שתינוּ שוֹקוֹלאדה רוֹתחת. שמענוּ מוּסיקה טוֹבה וזרקנוּ זה לזה הערוֹת חריפוֹת על האוֹרחים השוֹנים והמשוּנים. אחר כך ליויתי אוֹתה לביתה. השעה כבר היתה מאוּחרת. אחיה לא היה בבית. בחצר, לפני דלת חדרה הנעוּלה, נשקתי לה בפעם הראשוֹנה על לחיה הרכה, המשיית, הצוֹננת. היא לא החזירה לי נשיקה, אך הרגשתי שנשיקתי היתה לרצוֹן לה. שבתי הביתה בצעדים מפוּזרים וּבראש רוֹנן.

ה

מי הגבר אשר לא נתנסה ברוקוּתוֹ בליל נדוּדים הבא מתוֹך הירהוּרי אירוּסין אוֹ נישׂוּאין!

עוֹד בלכתי לבדי הביתה התנהלתי לאט לאט כתוֹעה עייף, שאינוֹ יוֹדע לאן רגליו מוֹליכוֹת אוֹתוֹ. רק בה, ביוֹטקה, היוּ כל מחשבוֹתי. היא היתה חיה בי בצחוֹקה העליז, בחיתוּך דיבוּרה הפסקני, בתפיסתה החדה, בתנוּעוֹתיה המהירוֹת, בהמהלכה המוּסיקאלי, בעיניה החיוֹת והזכוֹת, ועל הכוֹל בצוארה הרענן, בעוֹרפה הלבן והמלבב כשיש חי. בייחוּד שיכרני זה וגירה את עיני וּנחירי במקוֹם שבשׂערוֹת הנקיוֹת מכוֹל נקי נטוּיוֹת וּמתוּחוֹת בחן משוֹרשיהן אל מעלה הקוֹדקוֹד החמוּד.

והחלטה אחת הלכה וגמלה בלבי, החלטה שמלאתני חרדה נעימה וּרחוֹקה, אך לא יכוֹלתי להגידה לעצמי בבירוּר, עד ששכבתי במיטתי, בוֹדד בחדרי, המנוֹרה כבוּיה וּרצוּעת אוֹר הלבנה הקר חוֹצה את הרצפה ונחה על חלק מבגדי המוּטלים בלי סדר על הכיסא ליד המיטה.

והנה בקעה ועלתה בפירוּש, כמעט בקוֹל, המחשבה:

– מחר אגיד ליוֹטקה שאנוּ מאוֹרשׂים. פשוּט. כך אגיד לה.

וברוּר היה לי שגם היא תענה תיכף ותסכים בפשטוּת והדבר היה יהיה, כאילוּ מוֹחלט וידוּע הוּא לשנינוּ זה שנים על שנים. ואף על פי כן, מיד לאחר המחשבה הזאת, התחילה החרדה הגדוֹלה מתוֹך דמיוֹן ער וּמציק וחוֹזר בלי חשׂך. הדמיוֹן התחיל אוֹרג וּמתיר וחוֹזר ואוֹרג את מסכת ההתקשרוּת על ידי מלים וּמעשׂים. נארגוּ דיבוּרים ושׂיחוֹת ביני ובינה; קמוּ לחיים דמוּיוֹת של אנשים קרוֹבים וּרחוֹקים, גם של כאלה שלא ראיתים ולא ידעתים מימי, קרוֹבים שלה ושלי: אמי הרחוֹקה, דוֹדי הנשכח, אביה ואחיה של יוֹטקה ועוֹד אנשים מספר, ביניהם גם מתים שקמוּ לתחייה, שטענוּ וחייכוּ וּבירכוּ במבט עיניים, וגם כאלוּ שעירערוּ והביטוּ בחשד וּבעצב, וכל אלה בקשר ישר עם אוֹתוֹ דבר יחידי ותקיף, שאינוֹ מרפה ממני, שממלא את כל ישוּתי, בקשר עם אירוּסי את הנערה הזרה. האירוּסין מתקשטים בעיני בצבעים שוֹנים. עם כל אחד מקרוֹבי וּמקרוֹביה אני מדבר על הדבר בסגנוֹן אחר, הכוֹל לפי אישיוּת בעל דברי. ואני כה מתוּן, כה נבוֹן. לזה אני מבאר את הטוֹב החוֹמרי שיצמח לי מן השידוּך, לזה אני משבח את יוֹפיה ואת חוֹכמתה של הנערה, לפני פלוֹני אני עוֹשׂה את חשבוֹן הכנסוֹתי וּמפריז קצת על המידה, לפני אלמוֹנית אני מתאר את את תוֹכנית פעוּלוֹתי לעתיד, מדבר על דבר נסיעוֹת לכרכי הים, על קבלת אוֹרחים, נטיעת גן וכו'. והכוֹל בגבוּלוֹת המעשׂיוּת החברוּתית והמוּסר המשפחתי. וּבעקב כל ההירהוּרים האלה, ההוֹלכים ונשנים כמעט בקביעוּת של גלגל חוֹזר, תקוּף הגוּף מין חרדה של קוֹר פנימי עד לידי ניקוּש השיניים. אני מוֹשך את השׂמיכה וּמתכסה בה למעלה מראשי, מכויץ את ברכי עד שאני נוֹגע בהן אל חזי, אבל הצינה מליאה את הגוּף שכאילוּ נתרוֹקן מדמוֹ, והחשבוֹנוֹת הפּיכּחים והשׂיחוֹת המכוּונוֹת בחכמה הוֹלכים ועוֹברים במוֹח בסדר בלי הרף. עייפוּת תוֹקפתני ואני מתהפך מצד אל צד, השמוּרוֹת כוֹאבוֹת, כפוֹת הרגליים נצבטוֹת מקוֹר, אך המוֹח ער כבצהריים וּמנסר במחשבוֹתיו הבהירוֹת בלי הפסק, בלי הפסק. יש בי רצוֹן חזק ונרגז להירדם, כמעט כעס על עצמי, אבל המחשבוֹת והדמיוֹנוֹת חוֹזרים וּמציקים, חוֹזרים וּמענים, חוֹזרים וּמנעימים.

וכה עבר עלי כל הלילה ההוּא ללא עצימת עין, עד שהאפיר השחר והתלבשתי וישבתי אל החלוֹן הפתוּח מוּל ההרים החבוּשים בערפל והמַשיבים עלי רוּחם הקרה. ישבתי והרוּח הקרה נשבה, נשבה בפני וּמחתה ברוֹך וּבנעימוּת את אֶרג הלילה הדק, החם והמסוּבּך. אוֹר הזריחה הבהיר את ההרים יוֹתר ויוֹתר וּנשי הגוּראלים עברוּ כבר בדרכים בשׂמלוֹת הצבעוֹנין ונשׂאוּ ירקוֹת וּמעשׂי חלב. הכוֹל נעשׂה מציאוּת מפיגה מפכּחת.

לבשתי מעילי וירדתי אל מחלבתה של פּאני מלצ’ניצקה. הקהוה המרירה מתקה לחכּי. את הפת השחוֹרה המרוּחה בחמאה טרייה, שעוֹד עמדוּ עליה רסיסי מים, בלעתי ברעבוֹן. הפסוּק שהיה עלי לוֹמר ליוֹטקה עוד היה חוֹזר ברפיוֹן במוֹחי, אך חשתי שכוֹח ההחלטה שבי נחלש. ברוּר היה לי, שהיוֹם לא יבוא הדבר, היוֹם לא אגאל. יצאתי לטייל קצת (עמה נדברתי להיפגש בשעת הצהריים בלכתה לאכוֹל), אך עד מהרה עייפתי. השמש עלתה והזיעה כיסתני. שבתי אל מעוֹני ושכבתי על הספה בפוֹזה של כּינוֹרין. שכבתי רק רגעים מספּר וּשׂעיפּי הלילה צצוּ, יצאוּ ממחבוֹאיהם ועטפוּני שוּב בארגם הדק והחם, אך בלי אוֹתוֹ עינוּי כבד שחשתי בלילה. וכן הייתי שוֹכב ומדמדם עד שקמתי שוּב.

בקיצוּר, שלוֹשה ימים ושלוֹשה לילוֹת התעניתי בכל מיני מצבים שבנפש. פעם אחת אפילוּ ראיתי את עצמי אַב משפחה גדוֹלה, ואני יוֹשב בתוֹכה ליד יוֹטקה הנוֹבלת, הקמוּטה, מוּקף בנים וּבנוֹת, נכדים ונכדוֹת, כוּלנו לבוּשים מוֹעדית, וצלם קיפּח וּבעל זקן חפוּף רוֹקד כנגדי עם המצלמה לצלמני. עד היכן הגיע דמיוֹני האזרחי! ורק ביוֹם הרביעי לפנוֹת ערב, כששבנוּ מטיוּל מייגע בדרך ל“שׂיאי האַיילים” נפרדנו שנינוּ מאת החברה העליזה ואני ליויתיה אל מעוֹנה. אז ישבנוּ על סף חדרה וּמאחרינוּ הדלת הנעוּלה. המפתח היה בכיסי. אני הנחתי את כוֹבעי על ברכיה והיא הניחה את מגבעתה על ברכי. הצצנוּ זה בפני זה והצטחקנוּ. אחר כך ישבנוּ זמן מה ושתקנוּ, כאנשים שבאוּ אחרי עינוּיי דרכים והרפתקאוֹת אל מחוֹז החפץ.

אהבתי עלתה בלבי כצמח קסם, ועליו גדלוּ ורחבוּ, עד כי עטוּ את כל ישוּתי. כל המוֹן רגשוֹתי נזדככוּ באיזה אוֹר שקט וּבהיר. שׂמתי את ידי קלה וּזהירה על גבּה הצר והיקר, והקוֹל רך אך מוֹחלט, לחשתי על אוֹזנה:

– יוֹטקה יקירה, אנוּ מאוֹרשׂים.

– כמוּבן, – ענתה היא ושׂיחקה בכוֹבעי אשר על ברכיה.

לא ידעתי אם כוֹבד ראש אוֹ לצוֹן בתשוּבתה. אך קיבלתיה כמספקת. אז גנחתי קצת ונשקתי את שׂערוֹתיה רטוּבוֹת הזיעה. היא החרישה.

– רצוֹנך, נוּכל להוֹדיע את הדבר פוּמבית.

– אפשר לחכוֹת עוֹד.

גם תשוּבה זוֹ, שהיתה יכוֹלה להשתמע לשני פנים, הספיקה לי. אוֹר לבּי היה מפעפע בתוֹך כוּלי ומילאני עוֹז בלי עזוּת.

– אני אסע אתך ישר לל… ושם תציגיני לפני הוֹריך.

– בודאי, בעוֹנג רב. – ענתה והתחילה מסוֹבבת את כוֹבעי על ברכיה.

– הבי, אפוא, את שתי ידיך המתוּקוֹת.

– הא, קח אוֹתן. – והיא הוֹשיטה לי את שתי כפוֹת ידיה הקטנוֹת, החמימוֹת. הוֹרדתי את פני והתחלתי נוֹשקן חליפוֹת, זוֹ אחר זוֹ, ולא יכוֹלתי להפסיק.

– נוּ, די, די. עוֹד תספיק.

הודאוּת הבהיקה פתאוֹם לתוֹכי כברק לתוֹך דימדוּמי היוֹם: “עוֹד תספיק, עוֹד תספיק.”

הדבר קם ונהיה.

בכל זאת החלטנוּ אחרי כן, בשעה מאוּחרת בלילה, להוֹדיע למכרינוּ. ביחוּד לדר. פּיפּס, שהיה, לפי דבריה של יוֹטקה, ידיד אמיתי ודוֹרש טוֹב לה. גם אני מצאתי חן בעיניו. וּבהיוֹתוֹ בעצמוֹ רוָק זקן וּבעל הוֹן גדוֹל, בודאי יתן לה, ליוֹטקה, בעוֹזבה את משׂרתה מסיבּה כזוֹ, “הענקה” הגוּנה. את זוֹ נשמוֹר לשם נסיעת נישׂוּאין לחוּץ לארץ. לשוייץ אוֹ לאיטליה. אני הבעתי דעתי בעד איטליה, שהרי בשוייץ נראה שוּב מה שראינוּ כאן – הרים.

– צדקת, – אמרה וצחקה.

בקיצוּר, הייתי המאוּשר באדם. בבוֹקר, עוֹד שכבתי במיטה, דפקוּ על הדלת. וטרם הספקתי לקרוֹא “יבוֹא!”, התפרצה החדרה הוארשאית, שאלה תוך כדי ריצה אלי: “אפשר?” והוֹשיטה לי את ידיה.

– לא יכוֹלתי להתאפּק, – השׂתערה אלי במענה לשוֹנה – מוּכרחה הייתי לרוּץ הנה. יסלח לי על החוּצפה. ברכוֹת, ברכוֹת, שפע ברכוֹת אני מאַחלת לוֹ וּלכלתוֹ! אני עוֹד ביוֹם הראשוֹן לפגישתנוּ אמרתי, כי כך יהיה. כמה פעמים אמרתי לברוֹנק והוּא לעג לי. עתה “ידע” ללעוֹג. גם לדר. פּיפּס אמרתי. הוּא הסכים, כמוּבן. את יוֹטקה כמעט חנקתי בחיבוּקי. הוֹי, איזוֹ ילדה מתוּקה, דבשית, דוּבשנית!… אתם תהיוּ מוּכרחים לבוֹא אלינוּ לוארשה. יוֹטקה כבר הבטיחה. גם אדוֹני יבטיח. איך אפשר לא לראוֹת את וארשה. את הלאזינקוֹת. יש לי מכר אחד, שׂחקן בתיאטרוֹן. צעיר נעים מאוֹד. נבלה יחד אילוּ ימים בעיר וּבסביבה… איזוֹ הפתעה! בכל זאת לא האמנתי. כל כך מהר… היא, המתוּקה, היתה כה תמימה, לא ידעה כלוּם…אה, טוֹב!…

וכן הלאה בנוּסח זה, בלי הפסק וּבלי סוֹף. לאחרוֹנה ביקשתי ממנה מחילה. היא יצאה לפרוֹזדוֹר ואני מיהרתי להתלבש. פתחתי לה את הדלת והנה נכנס יחד עמה צעיר לבוּש שחוֹרים, משרת בית מלוֹן, בידוֹ האחת אגד פרחים גדוֹל וּבשניה מכתב סגוּר. פתחתיו מהר: מאת דר. פּיפּס. בסגנוֹן נמלץ, קלאסי, הוּא מברכני. מוֹנה לי במלים אחדוֹת חזקוֹת, בדיוּק לאטיני, משפטי, את מעלוֹתיה של יוֹטקה, וּמזמין אוֹתי נדיבוֹת ל“ארוּחה מיוּחדה” הערב ב“עין הים”. את הפרחים יכוֹל אני לקבל בלב שוֹקט. יפים מאלה שלח ליוֹטקה. וחוֹתם: בידידוּת מצוּינה, דר. פּיפּס.

הייתי נרגש מאוֹד מן המכתב וּמן המתנה הפוֹרחת. הראיתי את המכתב לוַארשאית. היא קראה והיתה מליאה התפעלוּת:

– איזה זקן חביב! איזה לב טוֹב! את ידיו הייתי מנשקת. איזוֹ מסירוּת, כמוֹ סבא טוֹב!

וּבכל זאת ראיתי, שבאה בלבה איזוֹ דאגה והיתה כנבוֹכה, היא לא מצאה לה עוֹד מקוֹם.

– יסלח לי מר. עלי למהר הביתה. שם מחכים לי. להתראוֹת, להתראוֹת!

בשעת “הארוּחה המיוּחדה”, שהיתה באמת מצוּינה, נוֹדעה לי סיבת מבוּכתה. היא לא יכלה להתאפק וסיפרה לי: היא רצה בבוֹקר הביתה לראוֹת אם נתקבלה הזמנה גם בשבילה לארוּחה. והנה אמנם נתקבלה. איזה זקן חביב! איזה לב טוֹב!

ו

רוֹאה אתה, הסיפוּר באמת ארך ועלי לגמוֹר. כעבוֹר שלוֹשה-ארבעה ימים ערכנוּ טיוּל גדוֹל בהרים, אל “אגם הקרח”. היתה תשוּקה רבה לראוֹת וּלמשש את הקרח בתקוּפת תמוּז. חצי הדרך עלינוּ בעגלוֹת, בשתי עגלוֹת. מלבד שנינוּ המאוֹרשׂים, בּרוֹנק, הוַרשאית ודר. פּיפּס, היוּ עוֹד שלוֹשה מכּרים, שניים מלבוּב ואחד מקראקוֹב, שלוֹשתם עוֹרכי דין ציוֹנים ומוֹעמדים מנוּצחים בבחירוֹת לפארלאמנט הוינאי. החברה כוּלה היתה שרוּיה במצב רוּח נפלא. היתה חליפת קריאוֹת ושׂיחוֹת בדוּחוֹת בין עגלה לעגלה: בין הראשוֹנה, שבה ישב דר. פּיפּס עם הציוֹנים ורב אתם על הלאוּמיוּת (הוּא היה מתבּוֹלל קיצוֹני), והאחרוֹנה, שבה ישב “הדוֹר הצעיר”. ברוֹנק התקין שלא בידיעתנוּ חתיכת אריג אדוֹם קשוּר לארבעה מקלוֹת קטנים, ואך יצאנו למרחב, הוֹציא את ה“הפתעה” וּפרשׂ עלינוּ חוּפת ארגמן. “החוּפה הנוֹסעת!” הכריז, וּמן העגלה ההוֹלכת לפנינוּ התחילוּ עפוֹת ברכוֹת מזל טוֹב. אחד המוֹעמדים שב אל ילדוּתוֹ והתחיל להוֹציא משׂפתיו כקוֹל חצוֹצרה מארש עליז, והוארשאית רקדה על מוֹשבה וּמחאה כפיים. הנה כי כן הוּבלנוּ ב“חוּפה הנוֹסעת”. העגלה הראשוֹנה עמדה ודרשה “בכל תוֹקף”, שהאחרוֹנה תלך בראש, אך שנינוּ “הנוֹגעים בדבר” עמדנוּ “בכל תוֹקף” על הדרישה, שהכל יישאר ב“סטאטוּס קווֹ אנטי”. את הוֹרדת החוּפה לא דרשנוּ, כי בינתיים עלתה השמש והיתה משמשת מחסה מעט מפני החוֹם. כל אחד מארבעתנוּ החזיק במקל אחד וכן היינוּ נוֹסעים ועוֹלים. החזקת המקלוֹת מנעה את ברוֹנק והוארשאית מתעלוּלים אחירים. נסענוּ הלאה כמעט בדממה. רק מזמן לזמן הגיעוּ אלינוּ הקוֹלוֹת העליזים מן העגלה הראשוֹנה ואנוּ ענינוּ בקוֹל וּבחריפוּת ככל אשר יכוֹלנוּ. הדרך הוֹליכה מקצתה בין יערוֹת אוֹרן, שכבר היוּ ידוּעים לנוּ פה למדי. אף כי היערוֹת היוּ בודאי כוּלם עתיקים מאוֹד, לא ראיתי גזעים עבים, כאלוּ שראיתי ביערוֹתינוּ במישוֹר. כנראה אויר ההרים הקר אינוֹ נוֹח לגידוּלם של העצים. חזקים הם אך דקים וּגמישים, כמוֹ הגוּראלים, שלא ראיתי בתוֹכם אף בעל כרס אחד. אוּלם רוֹב הדרך עברה בתוֹך הרים וּלקצביהם, על שׂפת תהוֹמוֹת ולפעמים על רמה שטוּחה. עם סיבוּבי העגלה נשתנוּ המראוֹת וחשתי את עצמי כל הזמן כנמצא לפני פנוֹראמה מסתוֹבבת.

בשעה עשׂר, בערך, הגענוּ עד קצה הדרך הכבוּשה. פה היה עלינוּ לרדת מן העגלוֹת וּלהתחיל בעלייה מתוֹך טיפוּס בנתיבוֹת צרוֹת, עקלקלוֹת, זרוּעוֹת אבנים, נשענים על המקלוֹת-הקרדוּמוֹת ונאחזים מדי פעם בפעם בשיני חלמיש. התחיל ויכוּח בין דר. פּיפּס וּבני הלוייה אם צריך קוֹדם העלייה לעשׂוֹת “פּוֹפּאס” (אכילה בדרך) כדי לאסוֹף כוֹח, אוֹ מוּטב לעלוֹת מתוֹך גוּף קל. הציוֹנים היוּ בעד זה, שנעלה בלי הכנוֹת, כמוֹ שהננוּ; ברוֹנק אמר, שאחת היא לוֹ, וכן גם אנחנוּ והוארשאית; רק דר. פּיפּס עמד בתוֹקף על האכילה. “בכל שעה חייב אדם לאכוֹל”, אמר פסוּקוֹת, “בפרט לפני צאתוֹ לדרך שיש בה סכנה”.

“מוּבן, שפּיפּס מוּכרח להיוֹת בעד פּוֹפּאס” זרק אחד הציוֹנים בלשוֹן נוֹפל על לשוֹן. רגיל היה להשתמש בזה גם בנאוּמיו החגיגיים.

היה צחוֹק כללי, וּצחוֹק זה הפיג קצת את רעבוֹנוֹ של המצנאס ונכנע. וּבכן התחלנוֹ עוֹלים. העגלוֹת נשארוּ למטה, להמתין לנוּ עד שוּבנוּ מקץ 5–6 שעוֹת. בבוֹאנוּ שמה מצאנו כבר עגלוֹת אחדוֹת של תיירים זריזים שהקדימוּ לצאת. בכלל נראה המקוֹם כתחנה קטנה. אף היה בנוּי שם צריף עץ פתוּח לפנים, ששימש מקוֹם ישיבה לעגלוֹנים. אחרי עלייה של רגעים אחדים נשארנוּ, אני ויוֹטקה, מפגרים. מלבד מה שקשה היה לה, ליוֹטקה, עם כל קלוּתה וּרגילוּתה, להיטיב צעד עם העוֹלים (הוַארשאית נגררה בחירוּף נפש אחרי קפיצוֹת האייל של ברוֹנק), היה גם נוֹח להישאר לבד, בשניים. כל אבן, כל שן סלע, כל צמח, כל צבע, שימשוּ עניין להערה מבדחת, משׂמחת מלוּוה במבט עיניים ממוֹגג, מאַשר. בכל רגע עמדנוּ והבטנוּ מסביב וספגנוּ את מראוֹת ההוֹד האדיר. בכל פעם כשהעוֹלים לפנינוּ התרוֹממוּ-התרחקוּ, עמד מי מהם, נפנה וחיכּה לנוּ. לפעמים, במקוֹם מפנה הדרך, נעלמוּ, אך גם שם המתינוּ לנוּ. בייחוּד דאג לנוּ דר. פּיפּס, אף על פי שבעצמוֹ היה קל ברגליו וזריז בעלייה, שלא לפי גוּפוֹ המסוּרבל. אחרי שעה אוֹ יוֹתר קצת הגענוּ לרמה שטֹחה ונתגלוּ לעינינוּ הרים חדשים מוּטלים במרחקים שוֹנים. מרחוֹק ראינוּ כנקוּדוֹת אוֹ כצניפוֹת זעוֹת על צלעוֹתיהם, וּכשהתבוֹננוּ יוֹתר, בייחוּד במשקפת, ראינוּ שאלה אנשים קשוּרים בחבלים המטפסים על ארבעה.

– רוֹצה הייתי לטפס כך. זוֹהי סכנה אמיתית. – פניתי אל יוֹטקה.

– לא, לא! – מחאה היא וּמחתה במטפחתה את הזיעה מעל מצחי. היא כבר הרגישה את עצמה כאשתי. ניחא היה לי בכך.

עלינוּ הלאה. הטיילים היוּ קוֹראים זה לזה והד מכוּפל וּמשוּלש היה עוֹנה. אחד הדוֹקטוֹרים היה איזה זמן בשוייץ ולמד שם ל“יידל”. ישב על צוּק והתחיל להשמיענוּ את “יידוּלוֹ”. קוֹלוֹ היה נאה ונענוּעיו הצלוּלים נשתפכוּ באויר. איזה עוֹף, נשר אוֹ נץ, נתבהל והתרוֹמם מתוֹך צריחה באויר מעל לראשינוּ. עלינוּ הלאה. והנה מצאנוּ בדרך חברה אחרת, יוֹשבת לפוּש. כעבוֹר רגעים מספר התלקטנוּ ועמדנוּ גם אנוּ.

– עוֹד רחוֹקה הדרך אל ה“אגם”? – שאל אחד משלנו.

– כשעה וחצי. – ענה אחד מן החברה.

פתאוֹם קם אחד מהם, ניגש אלינוּ, השתחוה לדר. פּיפּס והציג את עצמוֹ.

– אוֹ, לא הכרתי כלל את אדוֹני. – אמר דר. פּיפּס – סוֹחר היערוֹת הוֹלצר מזאלשצ’יקי. גם הוּא אתנוּ פה! לא די לו שכבש את היערוֹת שם למטה, רוֹצה הוּא לכבוֹש גם את הטאטרה!

הוּא הציגוֹ לפני כוּלנוּ: “אציל יהוּדי אמיתי”.

– אם כך, תתודעוּ כוּלכם. מַאניה! – פנה הוֹלצר לבני חבוּרתוֹ וקרא לאשתוֹ. ניגשוּ כוּלם. התחילה התודעוּת מאיש לאיש, שאלוֹת, תשוּבוֹת. בקיצוּר חברתנוּ כמעט הוּכפלה בבת אחת.

איש לא חש שנפגם מה בטיוּל. רק עלי ירדה פתאוֹם איזוֹ עצבוּת ואי מנוּחה. נראה, שזה כבר היה יוֹתר מדי בשבילי. וּבעוֹמדי כה בתוֹך החברה הזרה (פתאוֹם הרגשתי שאני נמצא בתוֹכה, וכמה שהשתדלתי להצטדד, להישאר לבדי עם יוֹטקה, לא עלה הדבר בידי; וזה הרגיזני עוֹד יוֹתר), זכרתי פתאוֹם את חבירי, שהיה כבר שוּב בלבוּב, את כּינוֹרין המוּזר, והוּא עמד כמוֹ חי לעיני, וּמראהוּ חביב עלי. ראיתי את הליגלוּג בעיניו השוֹקטוֹת, שמעתי את קוֹלוֹ הנגיני:

– אין דבר, כך יאה לך. לכך נוֹצרת.

התערבתי בשׂיחת האנשים. ניסיתי להרים קוֹלי, אך קוֹלי שב ונכנס לתוֹך אוֹזני והרגיזני. אחרי רגעים אחדים קראתי ליוֹטקה וּשנינוּ התחלנוּ עוֹלים לפני החברה. כשהיינוּ לבדנוּ הוּקלה קצת מוּעקת רוּחי, אך פי לא נטה עוֹד לשׂיחה. לא היתה בלבי שוּם טינה על מי שהוּא, אך הייתי מרוּכז באיזוֹ נקוּדה כוֹאבת, שלא ידעתי את מקוֹרה. בקיצוּר – מצב רוּח. יוֹטקה שהיתה מנוּסה באלה – לא לחינם התהלכה זמן רב עם כּינוֹרין – הלכה לצידי והיתה רכה וּזהירה. לא הרימה קוֹלה, לא הרחיבה צעדה. רק מזמן לזמן היתה מעירה אוֹתי על איזוֹ פסיעה מסוּכנת, אוֹחזת בי להטוֹתני מאבן.

בגוֹבה הרים זה היתה כבר מנשבת רוּח חזקה, חריפה וקרה. שנינוּ לבשנוּ את הסוּדרים, שטילטלתי עד עתה מקוּפלים על זרוֹעי. צריכים היינוּ להדק את הכוֹבעים על ראשינוּ, שלא יינשׂאוּ ברוּח. רוּח זוֹ עוֹדדה אוֹתי במקצת, אך יחד עם זה גם הרגיזה אוֹתי. החברה השׂיגה אוֹתנוּ עד מהרה, וּבטרם הרגשנוּ איך נהיה הדבר, היינוּ שוּב מאחריה.

– מה לך, יקירי? – שאלתני יוֹטקה סוֹף סוֹף.

– לא כלוּם. זה יעבוֹר. איני שוֹלט בעצמי.

– אוּלי החברה מרגיזה אוֹתך? אלה החדשים!

– איני יוֹדע. עוֹד מעט נגיע אל מקוֹם הקרח. שם יסוֹער הכוֹל. – והצטחקתי צחוֹק מר. היא נשקה לי בחטיפה ושילבה זרוֹעה בזרוֹעי. כבר עייפה היתה.

אוֹתה החברה עצמה, שבצאתנוּ לדרך, היתה דוֹמה כחיה רק בשבילנוּ, הסיחה עתה את דעתה מאתנוּ, כאילוּ נשכחנוּ מלבה. אפילוּ דר. פּיפּס שלח אלינוּ את הערוֹתיו וּשאלוֹתיו רק לעתים רחוֹקוֹת. הוּא בוַדאי לא רצה להפריע את אוֹשרינוּ. וכן התחלתי להרגיש בדידוּת. אוֹמרים שהבדידוּת בשניים עלוּלה לקרב את הלבבוֹת. אני לא חשתי זאת. רק היגיעה שבעלייה היא שהשכיחתני במקצת את מר רוּחי. פניה של יוֹטקה, שראיתים בכל פעם מן הצד, היוּ מאוֹרכים וכהים מתוֹך ליאוּת וסבל. חמלתי עליה ולא יכוֹלתי לדבר אליה דברים טוֹבים, דברים ניחוּמים, כאשר חפצתי. התחילה מעיקה אבן הזרוּת. אך הנה שמענוּ מלמעלה קריאה משוּלשת של כמה קוֹלוֹת כאחד והדים ענוּ מעברים. החברה הגיעה עד שׂפת האגם והריעה לכבוֹד המאוֹרע, כּמגלי ארץ חדשה. קריאה זֹו החישה גם את צעדינו ומיהרנוּ לעלוֹת.

המראה היה באמת מרהיב עין! בצד חוֹמת סלעים, כמעט זקוּפה, השׂתרע והבהיק שטח מכוּסה שלג וקרח. השלג היה במקוֹמוֹת אחדים מקוֹרח ועכוֹר, אף הקרח כנראה לא היה עבה ביוֹתר – אך מראה כזה בעצם ימי תמוּז, איזה פלא! ברוֹנק חפן מן השלג וזרק כדוּר בוארשאית. זוֹ השמיעה צוָחה ורצה לצד האגם. אחר כך התחילה מרגמה של כדוּרי שלג מכל הצדדים. ביחוּד התעללוּ הכדוּרים בגוּפוֹ הדשן של דר. פּיפּס. בנוּ נהגוּ בכבוֹד והניחוּ לנוּ לטייל שלוּבי זרוֹע על שׂפת האגם. יוֹטקה ניסתה פעמים אחדוֹת לדחוֹק במקלה את הקרח ותמיד נשבר. “כנראה, שאין זה קרח עוֹלמים.” – “כנראה,” עניתי מפוּזר. בּרוֹנק הביע משאלה, שיבעירוּ מדוּרה להתחמם קצת, אך לא נראה מסביב סימן של עצים. על אבן אחת ישבוּ אנשים אחדים והסתכלוּ בלי הרף באגם. סוֹף סוֹף נסתדרה החברה שלנוּ על זיז סלע ארוֹך, כעין ספסל, פרקוּ את התרמילים, הוֹציאוּ את הצידה וכוּלנוּ ניגשנוּ לסעוּדה. זוֹ היתה סעוּדה עליזה, עם מלח ועם פילפל. הכוֹל היוּ שרוּיים בבדיחוּת דעת נפלאה, ב“רגשי שוֹשנים”, בסגנוֹנוֹ של בּרוֹנק. התיאבוֹן היה ער מאוֹד שם במרוֹמי ההרים, אחרי יגיעת עלייה כזוֹ. נקניקי קראקוֹב, ה“חזה” המעוּשן, בקבוּקי השיכר הפילסני, הגבינה האָמנטאלית, הסארדלים המלוּחים – הכוֹל היה מלא טעם וליח. אף הלחם השחוֹר והגלוּסקאוֹת הלבנוֹת – הכוֹל היה נהדר. תרמילוֹ של מישהוּ פלט גם תפוּחים טירוֹליים ושוֹקוֹלאדה שוייצית. דר. פּיפּס הפתיע את כוּלנוּ בתיבת תמרים אלג’יריים. “הקיץ הנצחי בתוֹך החוֹרף הנצחי!” – הכריז חגיגית והגיש את תיבת העץ הארוּכה לכל המסוּבין. היה פיקניק, שלא רבים כמוֹתוֹ.

אף אני נתעוֹררתי קצת. העירוֹתי שתיים שלוֹש הערוֹת מוּצלחוֹת, שגרמוּ לצחוֹק מתגלגל. חשתי את חיבתם של האנשים. הרגש נעם לי. יוֹטקה אף היא הזהירה. נתגלתה בכל חריפוּתה ועליצוּתה. ראיתי בה צדדים של חיים וּתנוּעת רוּח אשר הפליאוּני. היתה בה מזיגה נאה של שׂכליוּת עדינה עם חמימוּת מזג פשוּטה, כמעט עממית. היא גם יצאה במחוֹלוֹת עם כל בני החבוּרה על שׂפת האגם. הוארשאית, שגם היא השתדלה להיוֹת “מעניינת”, היתה כקוֹף בפניה. אף אוֹתי ואת מר הוֹלצר, שלא ידענוּ שנינוּ רקוֹד, לקחה והסתוֹבבה אתנוּ פעמים אחדוֹת כדי שלא לבייש. מר הוֹלצר נכנס עמי אחר כך בשׂיחה על הספרוּת העברית. הוּא עמד עוֹד בבּרוֹידס וּבבּראנדשטטר, אך לא התעלם גם מן החדשים. חתם וקרא את “השלח”, אף כי דברים רבים לא היוּ שם לפי רוּחוֹ. הוּא היה אחד העמי והרצליאני כאחד, אך ארץ ישראל ממש לא עניינה אוֹתוֹ. השמש חיממה והאירה את ראשוֹ ואני השגחתי בקצוֹת הפיאוֹת המוּפשלוֹת לתוֹך כוֹבעוֹ. היה יהוּדי יפה, מנוּמס וחביב, אף כי לא נקי משמץ גיחוּך.

בשוּבי אל יוֹטקה הייתי כבוּי רוּח. היא עגנה בי את עיניה היפוֹת, אך אני פגשתיה בפנים עצוּבים ועייפים.

בשעה שלוֹש בדיוּק התחלנוּ לרדת. הנחנוּ לכל החברה לעבוֹר לפנינוּ ואנחנוּ שנינוּ היינוּ מדלגים ויוֹרדים אחריהם בריחוּק מקוֹם קצת. עתה לא היה רצוֹן גם לאחד משנינוּ להתערב בקהל העליזים. דר. פּיפּס דיבר עם יוֹטקה רגע “על האוֹזן”, ושוּב לא פנה אלינוּ. לא התעניינתי לשאוֹל אוֹתה מה דיבר אתה. הלכנוּ בקוֹר, ירדנוּ על טרשים, השתדלנוּ לפסוֹע על העקיבים. פעם בפעם עמדתי והקפתי את ההרים במבטי. “אגם הקרח” כבר נעלם מעינינוּ, אך טלאי שלג הלבינוּ בצלעוֹת הרים שוֹנים. הלכנו שוּב בנתיב צר לשׂפת תהוֹם פעוּרה. מעבר לתהוֹם נערמוּ רכסי הרים מוּארים וּמוּצלים. הנתיב התפּתל. בלכתנוּ ראינוּ את הדרך שעברנוּ בה. פעמים ראינוּ לפנינוּ למטה את בני חבוּרתנוּ מקפצים ויוֹרדים. הראש היה מסתחרר קצת. פתאוֹם, בצאתנוּ מתוֹך מפנה, הגיחה רוּח חזקה, נשׂאה את כוֹבעי הרך וגילגלה אוֹתוֹ כרגע לתוֹך התהוֹם. הוּא נעצר בחצי דרכוֹ באבן ונשאר מוּטל שם, מקוּפּל וּמאפיר כחתוּל. המקרה הזה בידח את דעתי רגע. יוֹקה נבהלה ועשׂתה תנוּעה כאוֹמרת לרוּץ אחרי הכוֹבע. אחזתי בה רכוֹת:

– את מתארת לך: כוֹבעי יהא מוּנח כאן בין ההרים עד שיתבּלה. בחוֹרף יכסנוּ השלג, בקיץ ישׂחקוּ בוֹ רוּחוֹת, ירטיבוּהוּ גשמים. אני אהיה בין הבריוֹת חי, מדבר, צוֹחק – וכוֹבעי, אשר חבשתיו חצי שנה ויוֹתר, יהא מוּטל כאן בבדידוּת, כחלק עזוּב ממני, בתהוֹם זוֹ.

מוּזר!

– טראגדיה של כוֹבע! – אמרה יוֹטקה בטוֹן המלגלג שלה – בכל אוֹפן מאוֹרע של טיוּל! אוּלי תכרוֹך את ראשך במטפחת זוֹ. שׂערוֹתיך פוֹרחוֹת.

– לא, תודה. אין צוֹרך.

היא שילבה ידה בזרוֹעי. לא, גם מאוֹרע טיוּל זה, גם הרוּח שהפריחה את שׂערוֹתי, לא בידרוּ את רוּחי הנכיאה. ראיתי במקוֹם אחד תוֹאמי פרחים של צחוֹרית (אָדלוייס). טיפסתי וּקטפתים וּנתתים ליוֹטקה. אך בלי רגש עשׂיתי זאת. היא הוֹדתה לי וּבחנה את מבטי, אחר הצמידה את הפרחים הקרים אל חוּלצתה וירדנוּ הלאה.

אחרי כשעה הדבקנוּ את החברה כוּלה, שישבה לנוּח: האנשים כבר היוּ עייפים וּפחוֹת קוֹלנים, אך שׂמחת החזירה מילאה אוֹתם. כוּלם חפצוּ כבר להיוֹת למטה בעיר. הוארשאית התאוֹננה, שסוּבכי רגליה כוֹאבים.

– חכי עד מחר! – אמר ברוֹנק באבק רשעוּת – תצטרכי לשכב ימים אחדים. כל זמן שהוֹלכים הוֹלכים, הכאב האמיתי בא עם המנוּחה.

– אדוֹנַי, יש למהר, – אמר דר. פּיפּס – עם בעלי העגלוֹת התנינוּ שנשוּב בארבע וחצי, עתה כבר ארבע, ויש לפנינוּ עוֹד מוֹרד שעה וחצי לכל הפחוֹת.

החבוּרה זזה. נשארנוּ שוּב מאחוֹר. מר הוֹלצר הביט פעמים אחדוֹת לאחוֹריו, מחכה לי שאילוה אליו. הוּא השתוקק לדבר אתי על אוֹדוֹת ה“לאנדספּוֹליטיק”. אך מכיון שלא ראה מצידי תשׂוּמת לב, הסתפק בציוֹנים ה“גוֹיים”. החבוּרה הלכה והתרחקה יוֹתר ויוֹתר ואנחנוּ פיגרנוּ אחריה. בא אחרינוּ תייר, והוּא אזוּר על מוֹתניו ועל חזהוּ כריכוֹת כריכוֹת של חבל עבה, פניו שזוּפים ועיניו דוֹלקוֹת. דוֹמה למנקה ארוּבוֹת. הציץ ב“זוּג המפגר”, בירך בפּוֹלנית ועבר, וחלוּקי האבנים מידרדרים ברעש אחרי צעדיו האמיצים. למראהוּ תקפני רגש קנאה. את יוֹטקה תקפה אי מנוּחה. הסירה מגבעתה, נוֹפפה אוֹתה ברוּח, שׂערוֹתיה דבקוּ אל מצחה ואל רקוֹתיה. לחייה האפילוּ ועיניה היוּ ככבוּיוֹת.

– מתחרטת אני על כל הטיוּל, – אמרה בקוֹל עצוּב.

– גם אני הייתי בוֹחר להיוֹת בבית. אף כי המחזוֹת היוּ נפלאים. כנראה, לא תמיד יש התאמה בין המחזוֹת החיצוֹניים והפנימיים.

– מי יתן וידעתי את מחזוֹתיך הפנימיים…

בתוֹך הצער שבדברים מוּבלע היה גם משהוּ ארס. הארס הידוּע. בפעם הראשוֹנה שמעתי מפיה טוֹן כזה. כנטפי עוֹפרת אחדים הכבּידוּ בנפשי. לא עניתיה דבר. אך הרוּח, רוּח ההרים הזרה, נשבה בינינוּ קרה וּמפזרת. החבוּרה התרחקה הרבה. שמענוּ את קוֹלוֹתיהם במוֹרד רב, אך בכל הסיבוּבים לא יכוֹלנוּ לראוֹתם. אף הם, כנראה, הסיחוּ דעתם ממנוּ. חריפוּת הקוֹר, שהיה נוֹשב במרוֹמים רפתה קצת. העננים השרוּ על דרכינוּ צללים כבידים ורגבי העפר והאבן חלפוּ מתחת לרגליים הכוֹאבוֹת והנוּקשוֹת במקצת. והנה הגענוּ אל מקוֹם מוֹרד צר ותלוּל כשלוֹש-ארבע אמוֹת. זכרתי את המקוֹם מן העלייה, שאז עליתי אני בראשוֹנה מתוֹך זחילה ואת יוֹטקה משכתי אחרי במקל. גם עכשיו ישבתי אני הראשוֹן וצנחתי למטה ברגליים מתוּחוֹת, וּבהגיעי למטה עמדתי וחיכיתי ליוֹטקה. היא זרקה אלי את מעילה וּמקלה, וּבעצמה ישבה, קיפלה את שׂמלתה מסביב לרגליה והתחילה צוֹנחת אלי. אך גוּפה נשמט מעט הצידה ורגלה האחת נתקלה באבן. קוֹל פחדים קל – וּבעוֹד רגע אחזתי בה.

– אוֹי, רגלי נחבטה כהוֹגן, – פלטה וּשׂפתיה כחוּלוֹת.

– האם לא נקעה? נסי לעמוֹד.

– חוֹשבת אני שלא.

והיא עמדה. הרגל כאבה מאוֹד, אך יכלה לעמוֹד. ניסתה לצעוֹד. אפשר היה, אך המכאוֹב גדוֹל.

אחרי שישבה רגעים מספר אמרה:

– אלך מעט ואחדל לחוּש כאב. כבר קרני פעם כך. שטוּיוֹת!

המקרה הרגיזני. הבטתי על סביבוֹתי: אין איש נראה מקרוֹב. ההרים מוּטלים דוֹממים וּמוּצקים, מאוּם לא נקע בהם. הדממה היתה מפחידה. הבטתי בשעוֹן: עוֹד כחצי שעה עלינוּ לרדת. למטה במרחק כבר נראתה רצוּעת הדרך הסלוּלה, אך את העגלוֹת לא ראינוּ.

– תישעני עלי וכך נרד לאט, – אמרתי לה.

היא צייתה לי והתחלנוּ יוֹרדים.

– הוּקל?

– כמדוּמה, שהוֹלך וקל, – והיא צוֹלעת על ידי – אילוּ היתה הדרך ישרה, בלי מוֹרד, הייתי יכוֹלה ללכת בלי קוֹשי. – והיא עמדה לנוּח. שׂפתיה החוירוּ. הלכנוּ עוֹד כחמישים צעד. עמדה שוּב.

– הכאב מתגבר, – אמרה בקוֹל דוֹאג.

– מה נעשׂה, אפוֹא? אוּלי אקרא לחבוּרה. סבוּר אני שהם עוֹד ישמעוּ.

– לא כדאי. חוֹשבת אני, שזה יעבוֹר בכל זאת.

ניסינוּ לרדת הלאה. הכאב הלך וגבר. תקפני רוֹגז. השקפתי על ההרים מסביב. והנה בתוֹך המצוּלה, למטה, נדמה לי, עוֹמד כּינוֹרין, מחזיק את כוֹבעי בידוֹ, מביט אלי וצוֹחק כנגדי: אין דבר, כך יאה לך. לכך נוֹצרת… גירשתי כרגע את החזוֹן ושבתי אל יוֹטקה, שנשענה על סלע וּפניה צוֹחקים, אוּמללים.

– וּבכן, מה נעשׂה?… בינתיים הם מתרחקים ויוֹרדים. אנסה לקרוֹא.

וקראתי פעם וּפעמיים. הקוֹל אבד בהרים. נדמה לי, תחת לרדת למטה הוּא עוֹלה למעלה. עשׂיתי כפּי כשפוֹפרת, אימצתי גרוֹני – לשוא.

רוֹגזי הלך וחזק.

– הישעני עלי שוּב ונרד לאט. תשתדלי לקפץ על רגל אחת.

היא ניסתה, אבל כמעט אי אפשר היה. זיעה כסתה את שנינוּ ושוּב עמדנוּ אוֹבדי עצוֹת. הבטתי בפניה: בעיניה נקווּ דמעוֹת. ראיתי, שאני זר לה בשעה וּבמקוֹם אלה. אך בזה ניתן דוֹרבן לרוּחי:

– הבי את ידיך ואשׂאך על גבי.

– כלוּם תוּכל? – והיא נתנה לי את שתי ידיה הדקוֹת, הצחוֹת.

– אחזי היטב בצוארי!

התכוֹפפתי והעמסתיה על גבי והתחלתי נוֹשׂאה במוֹרד.

היא צחקה בדמעוֹת בנוּחה על גבי. אף כי עייף הייתי ירדתי בכוֹח. נזהרתי שלא להיכשל. עוֹד כעשרים דקה. אם רק אצא את המפנה האחרוֹן. משם השביל יוֹרד ישר.

הוֹלך הייתי וחוֹשב על המשׂא שאני נוֹשׂא על גבי: הנה אני עוֹשׂה חוֹבת גבר. הנה באני עניין רומאנטי. המכה עצמה אינה חשוּבה, נקיעה קלה. ימים אחדים במיטה בודאי ירפאוּ את הרגל… צצוּ בזכרוֹני סצינוֹת ומעשׂי אבירוּת ברוֹמאנים שקראתי, ונעים היה לי להיוֹת כאחד הגיבוֹרים ההם. בייחוּד חזר בי המחזה ב“הרמאן ודוֹרוֹתיאה”, שהיא מוֹעדת בדרך הטרשים ונפשוֹ של הרמאן “מרגישה במשׂא הנעים, בדפיקוֹת חוֹם לבוֹ”. חפצתי גם אני להרגיש רגש מעין זה, אך לא הרגשתי כלוּם, מלבד נטל המשׂא והנשימה ההוֹלכת וּמסתתמת בגרוֹני. ברכי התחילוּ רוֹעדוֹת וכל גוּפי פוֹלט זיעה. הרגשתי צוֹרך לעמוֹד ולנוּח אך איזה כוֹח הצליף עלי מאחוֹר ודחפני הלאה הלאה במוֹרד, כאילוּ זירזני להביא את המשׂא למקוֹמוֹ וּלפוֹרקוֹ מעלי, ומהר ככל האפשר. הרוֹגז נהפך עד מהרה לדיכדוּך. הייתי מדוּכא מאוֹד, כאדם הממלא חוֹבה כבידה מתוֹך אוֹנס. וּבדלגי כה כפוּף, ורידי צוארי מתוּחים עד כדי התפקעוּת ורגלי יוֹטקה מיטלטלוֹת על צידי, שמעתי את כּינוֹרין צוֹעד על ידי ולוֹחש על אזני:

– אין דבר, כך יאה לך. לכך נוֹצרת…

– סוּר, שׂטן! – קראתי פתאוֹם בקוֹל, ועמדתי.

– מה אמרת? – שאלה יוֹטקה, שצנחה מעל גבי ועמדה על רגל אחת נשענת על כתיפי וּפניה אוּמללים, מטוּמטמים קצת.

– לא כלוּם. עייפתי מאוֹד. בעוֹד דקוֹת עשׂר נראה את העגלוֹת.

טענתי אוֹתה שנית על גבי. עשׂר דקוֹת אלוּ ארכוּ בעיני כשעה. וּפתאוֹם נצטייר במוֹחי משׂא האשה שעל גבי כמין סמל: הרגשתי בוֹ מתוֹך הכרה ברוּרה – אל תצחק – את משׂא חיי המשפחה, עוֹל של ריחיים, שנתוּן עלי והוּא למעלה מכוֹחוֹתי והוּא מדכאני וּמַשחני עד עפר, והוּא כוֹפתני ונוֹטל ממני את ההליכה הישרה, את הקוֹמה הזקוּפה, את קוֹמת האדם החוֹפשי, ועוֹשׂה אוֹתי לבל חיים רתוּם, מוֹשך בעוֹל, נוֹשם בכבידוּת – מין סוּס משׂא. זר וּמוּזר! לא כן? אך כך הרגשתי וחשבתי ונשׂאתי את המשׂא הלאה במין טימטוּם של שׂכיר יוֹם, במין התמסרוּת של גמר מלאכה, כמעט בכעס.

כשעברתי את המפנה ראיתי את החבוּרה כוּלה עוֹמדת בדרך סמוּך לעגלוֹת, כוּלם מביטים אל מעלה ההר, וּברוֹנק ואחד הדוֹקטוֹרים שבים ועוֹלים לקראתנוּ במרוּצה. רק שתי העגלוֹת שלנוּ עמדוּ למטה. השמש כבר שקעה.

– מה קרה אתכם? – נשׂא ברוֹנק את שאלתוֹ אלינוּ.

עמדתי והוֹרדתיה. לא עניתי כלוּם, כי לא היה קוֹל בגרוֹני.

ז

למחר בבוֹקר קמתי בשעה מאוּחרת כוּלי רוֹעד מצינה. בחוּץ היה ערפל וגשם. כל גוּפי היה רצוּץ. הרגליים כשני בוּלי עץ וכאב אטוּם בגרוֹן, אך במוֹחי עמדה מחשבה בהירה: חסל! עלי לנסוֹע מפה, לשוּב אל עיירת מגוּרי. חשתי חרטה עמוּקה ונוֹקבת וּמדכדכת: ראה, שוּב נסתבכת, אחרי כל מה שנתנסית, אחרי שברחת… היתה בלבי תרעוֹמת קשה על חבירי, על כּינוֹרין, שראיתיו כאילוּ הכניסני לתוֹך נהר עמוֹק, הציגני הלב המים, וּבעצמוֹ נסתלק ונעלם. פתאוֹם זכרתי את אשר עשׂיתי לוֹ לפני כמה שבוּעוֹת בסירה וחייכתי לעצמי: הנה זוֹהי נקמתוֹ על מחשבתי לטבּעוֹ אז… אך אני רק לצוֹן חמדתי לי והוּא עשׂה מעשׂה. באיזוֹ קלוּת התנער הוּא מיוֹטקה, באיזוֹ זריזוּת מסר אוֹתה על ידי. ואני איך אימלט, איך אצא בשלוֹם מן הסבך המכאיב הזה? את טוֹלסטוֹי ואת דוֹסטוֹייבסקי קראתי רק מעט, ובמשל הפּרחים שלוֹ, לדאבוֹני לא אוּכל להשתמש. איני יכוֹל למעך לבבוֹת. כי מה אשמה יוֹטקה, אשר נעגנה לי, אחרי אשר נעזבה?…

התעטפתי בשׂמיכה למעלה מן הצואר והרגשתי חוֹלי, חוֹלי ממש.

הקישוּ על הדלת. ברוֹנק נכנס נוֹטף מים כוּלוֹ והביא פתקא מאחוֹתוֹ. מלים מעטוֹת: לקוּם אינה יכוֹלה. לפי דברי הרוֹפא, תצטרך לשכב שלוֹשה-ארבעה ימים. כל הרגל חבוּשה. הנקיעה אינה קשה. אם נחתי כבר – אבוֹא נא לבקרה אחרי הצהריים. הוארשאית מטפלת בה במסירוּת כאחוֹת… כשכיליתי לקרוֹא את הפתקא, שאל ברוֹנק אם יש מה למסוֹר. לא, אחרי הצהריים אבוֹא. בודאי.

אחרי הצהריים לא הלכתי. לא יכוֹלתי. חוֹלה הייתי, חוֹלה ממש. הכאב בגרוֹן נתגבר, אך לא שאלתי כי איש יבוֹא לבקרני. ניחא היה לי בבדידוּת. בחוּץ ירדוּ זרמי מטר. בין ההרים דירדרוּ רעמים. בחוּץ, מאחוֹרי החלוֹן, עמדה אפלוּלית צוֹננת. ידעתי שעתה נגזר על עיר הטאטרה סגריר של ימים. “משהתחילוּ הגשמים בין ההרים שוּב אינם פוֹסקים אלא כעבוֹר שבוּעיים אוֹ יוֹתר”, חזרתי לעצמי כקוֹרא ב“מורה דרך”. ירדתי פעמים אחדוֹת ממשכבי, עטוּף בשׂמיכה, והשקפתי בעד החלוֹן. אנשים רצוּ בגשם במעילי גוּמי או תחת סוֹככים מבהיקים ממים.

עוֹד בבוֹקר, כשבאה המשרתת לסדר את החדר, ביקשתי ממנה להביא לי מן המחלבה כד חלב חם עם עוּגוֹת אחדוֹת. מעט החלב שנשאר נצטנן ואני גמעתי ממנוּ בכל פעם להרטיב את גרוֹני הכוֹאב. מוּסר הכליוֹת והרשעת עצמי ריטשוּ את עצבי. חיבקתי את הכר הדק בשתי ידי ונעצתי את עיני בזוית החדר. מה לי פה? מה רציתי מנערה טוֹבה זוֹ? מה רצה ממני כּינוֹרין? לוּלא הכאב בגרוֹן הייתי קם ונוֹסע מיד. הייתי כוֹתב לה טוּרים אחדים, דברי אמת. סוֹף סוֹף היא נערה נבוֹנה, נבוֹנה ובעלת ניסיוֹן. היא תבין לי. היא, שידעה להגדיר כה יפה את עיקר אוֹפיי, תבין שאין אני יכוֹל לשׂאת משׂאוֹת, ותסלח לי. לא גרוּע אני מכּינוֹרין, והרי גם עליו לא דיברה רעוֹת. נתפתיתי איזה זמן להאמין, שאַחר אני, שאוּכל להירתם כשאר בני מיני, אך הנה בא הטיוּל ל“אגם הקרח” והוֹכיח לי את טעוּתי. אך טעוּת לעוֹלם חוֹזרת. מה אשמתי? כל כונוֹתי היוּ אך לטוֹבה. נהגתי בה כבוֹד כל הימים וּזהירוּת וחיבה אמיתית. לא התעמרתי בה… כה דיברתי אל נפשי להקל לי. אבל כשתיארתי לי אוֹתה, את מבט עיניה המשוּנה, את חיתוּך שׂפתיה הדקוֹת, את החיוָרוֹן האפל שבצוארה – אוֹתם ביטוּיי הצער, שכה ידעתים, ידעתים אצל הנערוֹת לאחר האכזבה – כשתיארתי לי כל אלה, היוּ הדמעוֹת נדחקוֹת אל עיני.

אחרי ששטפתי את גרוֹני כל היוֹם בחוּמצת בּוֹר, הוּקל קצת הכאב. בבוֹקר יוֹם השלישי התלבשתי היטב, עטפתי צוארי בסוּדר, נעלתי את הערדליים והלכתי בגשם הרוֹסס אל פּאני מלצ’ניצקה. שם שתיתי שוּב את הקהוה המרירה עם הפת השחוֹרה, המרוּחה בשכבה עבה של חמאה קשה וּקרירה. בחדר היתה אפלוּלית. האוֹרח השני, שכּילה את ארוּחתוֹ, קיפּל את אוֹלרוֹ, נתנוֹ בכיס והלך לוֹ. נשארתי לבדי בתוֹך הקדרוּת הריחנית, המשביעה. פּאני מלצ’ניצקה ישבה מאחרי השוּלחן עם מאכלי החלב הנקיים, קוֹדקוֹדה הלבן סרוּק וּפקוּס וּמשקפיים גדוֹלים על עיניה הישישוֹת והיא סוֹרגת עקב של פוּזמק. על שוּלחן קטן בקרן זוית ראיתי עט וּדיוֹ. ניגשתי וישבתי. הוֹצאתי מכיסי כרטיס ביקוּר והתחלתי לבקש נוּסח לטוּרי הפרידה. זמן רב בחזקתי בעט ולא יכוֹלתי להעלוֹת את המלים האחדוֹת, המבררוֹת, המפייסוֹת. כתבתי על פּיסת נייר וקרעתיה. כתבתי שוּב וקרעתי. כתבתי בעיפרוֹן על שיש השוּלחן וּמחקתי. לבסוֹף העליתי באוֹתיוֹת רוֹטטוֹת על הכרטיס:

יוֹטקה, סלחי. הטיוּל לפני שלוֹשה ימים בּירר לי, ששנינוּ אנשים ישרים בהחלט. ישרים עד כדי אי אפשרוּת לקשוֹר את חיינוּ יחד. מאמין אני באמוּנה שלימה, שזהוּ הניסיוֹן האחרוֹן אצלי. מתוֹך ייסוּרים יוֹקדים במשך ימים ולילוֹת אני מתפלל לאוֹשרך השלם. אני אין בכוֹחי לתת לך את האוֹשר הזה. היוֹם אני נוֹסע. פרשי את העוּבדה, שאיני בא להיפרד ממך – כיוֹשר לבבך.

בזכרוֹן אהבה

* * *

ואחרי הצהריים נסעתי. בודאי חוּלשה היתה בי. לא חשתי בי כוֹח לראוֹתה אוֹ לדבר אליה.

ח

חברי סיים את סיפוּרוֹ. השמש שקעה בין האילנוֹת. אך התלוּלית שישבנוּ עליה עוֹד היתה מוּארה. צל הצער שצייר באחרוֹנה היה שוֹרה על פניו העייפים. בטוּח הייתי שיוֹטקה נישׂאה לאחר, וכי התוּגה נשארה רק על צד אחד. אך לא שאלתיו לגוֹרלה, כי חששתי לעלבוֹנוֹ. ידעתי שחבירי הגזים אז אז ברגשוֹתיו ולא צדק בהערכת המשׂא. חפצתי לבאר לוֹ, שדוקא המשׂא, אם הוּא טעוּן כראוּי וּבמידה, אינוֹ מעכב בעד ההליכה הנכוֹנה, להיפך, הוּא מביא בה קצב וכוֹח. אך לא ידעתי איך אתחיל. תמוּנוֹת הטאטרה עוֹד ריחפוּ לנגד עיני.

וּבעוֹדני חוֹשב כה וכה והנה משפחת הטיילים, שעברה עלינוּ לפני תחילת סיפוּרוֹ של חבירי, שבה ממעלה החוֹרשה. פני כוּלם היוּ זוֹעפים. האשה משכה ברוֹגז את הילד, שלא רצה ללכת, וּשתי הילדוֹת הלכוּ אחוּזוֹת ידיים כלאחר בכי. והוּא, הגבר, הניח את גל המעילים על העגלה, בין העוֹללים, פניו היוּ אפילים, על זרוֹעוֹ האחת נשׂא ילד ואת העגלה הכבידה הדף לפניו בשנייה, כמוֹ מתוֹך ייאוּש, במוֹרד, לתוֹך מהוּמת הכרך, שאוֹרוֹתיו הליליים הלכוּ וניצתוּ.

– ראה! – אמר חבירי, כשאלה עברוּ, וּבקוֹלוֹ לא נשמע כלוּם מן הניצחוֹן.

א

בסימטה עכוּרה שבקראקוּב הבירה, בבית חרב לחצאין וחשוּך בחלוֹנוֹתיו הרקוּבים והאטוּמים, בדיוֹטה השלישית מצד החצר, בחדר אפלוּלי ושוֹפע טחב, פקעה זכוּכית העששית. השברירים ניתזוּ בצילצוּל מלגלג על השוּלחן, על הדרגש ועל הרצפה, והשלהבת, שנצטמצמה וכהתה, שלחה לשוֹן של פיח ארוּכה ומסריחה כלפי הסיפוּן הקוֹדר.

מאחוֹרי התנוּר בקעה פתאוֹם נהימה משוּנה, ויצור בעל שׂיער מדוּבלל ומכוּסה נוֹצוֹת פשט זוּג ידיים ערוּמוֹת וניענע בהן בחלל העכוּר כלפי לשוֹן השלהבת המתאבּכת, כאילוּ אמר לעוֹצרה אוֹ לעלוֹת עמה למרוֹם. זוֹ היתה פֶּסי האילמת והמטוֹרפת כאחת, שנתחלחלה למאוֹרע המוּזר, ושׂכלה המטוּשטש לא יכוֹל לתוֹפסוֹ.

הבתוּלה הבוֹגרת מיריל, שעל ידה אירעה התקלה – שהעלתה את השלהבת יותר מדי – עמדה תלוּית ידיים גסוֹת ואדוּמוֹת ועל פרצוּפה הנבעת שפוּכה אוויליוּת מתרגשת. שני אגלי דמע נתלוּ על ריסי עיני העגל שלה ולא נשרוּ. חתוּל שחוֹר ולהוּט עיניים חלף בקפיצה וּבנהימת תזזית את החדר באלכסוֹן ונעלם מתוֹך חבטה תחת הדרגש. בפתחוֹ של החדר הסמוּך, האפל לגמרי, שהגיע מתוֹכוֹ קטע של אופּריטה, המוּשר על המעקוֹת שבחצרוֹת בפי השפחוֹת היחפוֹת והחצוּפוֹת, נתגלתה לרגע גוּלגוֹלת נערה חבוּשה מגבעת רחבה, שמתחת לשוּליה הציצוּ שתי עיניים נוֹצצוֹת לתוֹך החדר בסקרנוּת קלה, ועד מהרה נעלמה מתוך רקיקה וּקריאת בּוּז:

– נבילה חשוּכה!

מיריל התנערה מקפאוֹנה, קרבה בחשאי וּבהיסוּס אל הפתח והתחננה בקוֹל ספוּג דמע:

– חנה’לי! שוֹמעת את, חנה’לי? אפשר מצוּיוֹת אצלך עשר פרוּטוֹת, הבי ואקנה זכוּכית חדשה. חנה’לי, כשאמא תחזוֹר הרי תדוּש את בשׂרי ביַתּוּך, הוֹ-הוֹ-הוֹ!

וסיימה ביבבה קוֹרעת לב.

– הניחני, הריני אוֹמרת לך! אין לי כסף בשבילך! בסך הכוֹל יש לי ארבעים פרוּטה ואנוּסה אני לילך מחר אל התיאטרוֹן. בהמה! מצדי אין מניעה, שהאם היקרה תתלה אוֹתך תחת העששית, ולכשתרצה – אף את עצמה… שמא תיאלמי שם ותפסיקי את יללת הכלבה שלך?!

יבבתה של מיריל גברה, ודוֹמה היה, שהיא בוֹקעת דרך הפה, החוֹטם והאוֹזניים בבת אחת.

חנה’לי, אוֹ, כמו שקראוּה בחוּץ: הַנְיָה, נכנסה מגוֹהצת בתלבוֹשתה הבלוּיה לשם טיוּל, כשכל איבריה מרתתים מכעס, רקקה כלפי אחוֹתה ה“גסה והבהמית” בשאט נפש ורצתה לברוֹח, – אבל זוֹ קדמתה בקפיצה זריזה, שלא התאימה עם גוּפה המרוּשל, התייצבה על הסף וּבידיים פשוּטוֹת קוֹננה:

– חנה’לי, אמא תהרגני… אמא תהרגני, הוֹ-הוֹ-הוֹ!

פתאוֹם נמחוּ הזעם והבוּז מעל פרצוּפה של האחוֹת ועיניה השחוֹרוֹת והיפוֹת הסתכלוּ במיריל העלוּבה מלאוֹת חנינה וחמימוּת. חיש העלתה מתוֹך הילקוּט המעוּך, שהיה תלוּי על ידה בשרשרת ברזל שחוֹרה, מטבע, ונתנה לה:

– הרי לך, מהרי קני ואני אלקט בינתיים את השברירים.

וּכשזוֹ נעלמה וקפיצוֹתיה הכבידוֹת, שהגיעוּ מעל המעלוֹת, התרחקוּ ועממוּ, ישבה לה חנה’לי על הדרגש והטילה את ראשה על קרן השוּלחן אגב אנקת קללה:

– הוֹ, לעזאזל!

אחר כך הפנתה את פניה כלפי לשוֹן הפיח הקוֹפצת ותרה אחר נענוּעיה המשוּנים. סנטרה היה זקוּר בעיקשוּת והשׂפתיים חשוּקוֹת בארשת היסטרית. על השׂפה העליוֹנה היתה בהרת כעין מכוָה, וּמתוֹך אישוֹניה נשקף דבר מה מוּזר וּמַבעית, איזוֹ החלטה חשוּדה, אבל תקיפה. פעם בפעם פירכסוּ ראשה וכתיפיה בעוית כלאחר בכי ממוּשך, אגרוֹפה נקפץ ואיים בחלל, אחר כך נזדקפה והתחילה פוֹסעת במרץ על הרצפה, דוֹרכת על שברי הזכוּכית וּמרססתם, דוֹרכת וּמקללת:

– לעזאזל הכוֹל, הכוֹל!

חזרה מיריל עם הזכוּכית, חיממתה בכפיה המגוּשמוֹת וּקבעתה בזהירוּת מרוּבה בעששית – ויהי אוֹר. נתבלט המצע הסתוּר והמזוֹהם שעל גבי המיטה היחידה; נזדקרה האיצטבּה הרחבה שליד הכיריים עם אספסוּף הסירים המפוּיָחים והמלוּכלכים ושיוּרי המזוֹנוֹת שעליה; נתגלה דף הבשׂר עם הריאה-והכבד הממוּלחים והשוֹתתים מוֹהל; וּבזווית, בין המזנוֹן והכוֹתל, עמדוּ עוֹרוֹת יבישים אחדים מעלים סרחוֹן ממית. מיריל דרכה על רסיס זכוּכית ונתּבהלה, גחנה ולקטה את השברירים בזריזוּת וּזרקתם לתוֹך כּוּך התנוּר. אחר כך פרשה אל האיצטבה והתחילה מטפלת וּמנַקשת בסירים, וחנה’לי פתחה את המזוה וּפישפשה בוֹ. מיריל לא הפנתה את ראשה, רק בקוֹלה, שהיה ספוּג דמע, אמרה:

– אין שם כלוּם, חנה’לי, אין כלוּם – אמא בודאי תביא משהו…

וּבקוֹלה היה מעין פיוּס וּבקשת מחילה על חטא שחטאה.

נשמעוּ דילוּגים קלים וּפזיזים אחדים, וּלתוֹך החדר קפצה כאיילה סַאלקה, נערה כבת שתים עשׂרה, רזה וּגבוֹהה וירקרקת, שעיניה גדוֹלוֹת וּכחוּלוֹת וּשׂערה מהוּדק על אוֹזניה כשני כדוּרים, והיא מפזזת אחת לכאן ואחת לכאן וּמבליטה אגב פיזוּז את שוֹקיה החדוֹת בתוֹך השׂמלה הקצרה והצרה. ביד אחת החזיקה ספר מפוּטם וּקרוּע גב ואצבעה תקוּעה בין דפּיו. לאחר שפּישפשה אף היא במזוה ולא מצאה כלוּם, ישבה אל השוּלחן אגב נהימת תרעוֹמת והשתקעה בקריאה מתוֹך סמיכת הראש על הידיים.

חנה’לי התקרבה אליה בלאט, חטפה את הספר מידה ועיינה בשער:

– אין לך, כנראה, שוּם “ייסוּרים” אחרים חוּץ מרוֹמנים, צפרדע ירוּקה!

– ולך מי התיר לבלוֹע שניים ליוֹם? – הרימה הקטנה את גוּלגוֹלתה ושאלה בקוֹל נגיני חצוּף וּבקריצת עיניים ממזרית.

– לי מוּתר הכוֹל, לטאה מנוּולת! אני גם למדתי מתוֹך הרוֹמנים הרבה…

– מה, למשל, למדת משם, מטרוֹנה זחוֹחה? – שאלתה שנית הקטנה בהעויה של אשה חכמנית.

– זה יתברר לך בקרוֹב, תינוֹקת פתיה, – החזירה חנה’לי כמעט שלא מדעת. אדמוּמית הציפה את כל פניה ואנוּסה היתה להסב אוֹתם, כדי שלא תשגיח בכך הקטנה. אך זוֹ כבר השגיחה בכך במבטה האוֹרב והפיקח, נשענה על כפה והשתקעה בהירהוּרים, כשחיוּך טמיר עוֹטר את פיה הקטן. ולמן הרגע הזה לא גרעה עוֹד עין מאחוֹתה ולא פיגרה לצוּד אף אחת מתנוּעוֹתיה, אף על פי שלכאוֹרה היתה שקוּעה בספר שלפניה.

חנה’לי התחילה להלך בחדר, מתעכבת לרגע וּמסתכלת בעיניים עוֹרגוֹת באחת הזוויוֹת, כמוֹ שמסתכלים לפני פרידה עוֹלמית. סקרה לסירוּגין את שתי האחיוֹת המיוּשבוֹת מתוֹך מנוֹד ראש לגוֹרלן. שתיהן נדמוּ לה ברגע זה כיתוֹמוֹת גלמוּדוֹת והיא, האפּוֹטרוֹפסית היחידה שלהן, נגזלת מהן בכוֹח אכזרי, שאי אפשר לעמוֹד כנגדוֹ. וּמה יעלה בסוֹפן של העלוּבוֹת הללוּ? – רחמים רבים תקפוּה למראיהן וּבסדקי עיניה ביצבצוּ שתי דמעוֹת צלוּלוֹת. אחר כך פנתה לאחוֹרי התנוּר והביטה בפני פֶּסִי המטוֹרפת. זוֹ ישבה כפוּפה קצת, רמזה באצבע לתוֹך חיקה המפוּשק וחייכה את חיוּכה שאינוֹ משתנה לעוֹלם. וּכשהשגיחה בחנה’לי התחילה מנפנפת בידיה באויר כאוֹחזת תינוֹק וּפוֹעה למוּלוֹ בשׂפתיים מקוּמצוֹת: אוּ-יוּ, אוּ-יוּ!

בתוֹך כך נשמעוּ על המעלוֹת ניקוּשי מגפיים כבידים, וּלאחר רגע נדחף בפתח סל גדוֹל ואחריו אשה מכוּרבּלת בבלוֹאי בגדים, נוֹשמת ונוֹשפת בקוֹשי – האם. הציגה את הסל על הקרקע והיא גוּפה צנחה כגוּש על שׂק תפוּחי אדמה מסוֹאב והתחילה מתירה את חיתוּליה כשהיא מנסרת בקוֹלה הצרוּד:

– היכן הוּא התינוֹק העלוּב? שוּב אינוֹ בבית! כלוּם האכלתן אוֹתוֹ? כלוּם השקיתן אוֹתוֹ, לפחוֹת, כוֹס חמין? בודאי! כל כך הרביתן לפשוֹט את עוֹרוֹ, עד שאנוּס היה לברוֹח מפניכן, עלוּקוֹת! הַמְתֵּנָה, המתנה, המקוֹם ישלם לכן כפל-כפליים. רצוֹנכן להעבירוֹ מן העוֹלם. ידעתי, כקוֹץ הוּא בעיניכן – התינוֹק, מרשעוֹת! אבל לא בחייכן! אתן תהיינה כפרת כל שׂערה משׁלוֹ… ואת, פאניינקה נאה שלי, למה זה התקשטת כבת מלכה? חוֹשבת את, שאתיר לך להיוֹת יוֹצאת בלילוֹת כמוּפקרת? להשחיר את פני אבי הצדיק בקבר? – את שתי צמוֹתיך העבוֹת הללוּ אעקוֹר, עם השוֹרש אעקרן, אם לא תתפשטי בוֹ ברגע! התפשטי, מוּפקרת!

הבת הבוֹגרת התחילה מטפלת בסירים בזריזוּת וּבביטוּל החוּשים, כמתכוונת להוֹכיח לאחוֹתה, שהיא אינה חייבת בהתנפלוּת זוֹ. הקטנה אטמה את אוֹזניה בשתי אצבּעוֹת והעיפה את עינה על השיטין ישר והפוּך. ורק חנה’לי עמדה כנגד אמה והסתכלה בפרצוּפה הצוֹמק והמשחיר ככוֹתלי הקבר, ולא שמעה אף מקצת משטף לשוֹנה. ידיה כפוּתוֹת על בטנה ועיניה משוֹטטוֹת במרחקים. כל הבוּז והמשטמה, שהיוּ כבוּשים בלבה משכבר הימים ליצוּר תשוּש זה שלפניה – נידפוּ כעשן. מה לה וּלמוּסרה של זוֹ? מה לה וּלקללוֹתיה? היא תלך מזה, לכשתרצה בעוֹד שעה, ולכשתרצה – מיד. מעתה הרי היא בת חוֹרין… מתחילה לא תדע שוּם בריה להיכן נעלמה פתאוֹם, אבל סוֹף הדבר להתגלוֹת בכל כיעוּרוֹ וּמוֹראוֹ… האֵם תיפּח נשמתה מרוֹב צער, אין שוּם ספק. הרְבָב, שיחוּל על ביתה ועל יחוּסה, שכל כך היא מתגדרת בוֹ, ישבוֹר את לבה התשוּש, בודאי ישברנוּ… על אבא אינה חסה כלל: בּרנש זה אינוֹ עלוּל להתפעל משוּם דבר, גניחוֹתיו התפלוֹת לא תתמעטנה ואף לא תתרבינה משוּם כך… בערבים יהא מחבק, כדרכוֹ, את התנוּר ושוֹלף את הפּוּזמקאוֹת הרקוּבים המעלים צחנה ויהא מתחכך בכל חמוּקי גוּפוֹ המנוּול, שריח עוֹרוֹת נוֹדף ממנוּ, לרווחתוֹ ולהנאתוֹ… אך האֵם תמוּת מיד: הרי המות כבר מסתתר בחריצי פניה האפילים ועיניה עשׂוּיוֹת בכל רגע להלבין כזכוּכית… ושמא כך נאה ויאה: האֵם תסתלק ותיקבר בבית העלמין הגדוֹל תחת תלוּלית מעוּגלת נאה, והיא, חנה’לי, תהא פוֹקדת את קברה לפרקים תכוּפים. בקיץ תהא התלוּלית דשוּאה וירוּקה ונוֹחה לישיבה. היא תשתוֹל עליה קצת פרחים אדוּמים אוֹ לבנים – מוּטב שתשתוֹל לבנים: חרציוֹת אוֹ חבצלוֹת, אחת היא! – וּתטפחם בהתמדה מרוּבה, שיעלוּ יפים מכל שאר הפרחים שעל גבי הקברים, והיא תשב שם עם דימדוּמי החמה ותבכה חרש חרש. כל כך טוֹב יהיה אז להזיל דמעוֹת על הפרחים, על הקבר התחוּח, להילחץ אל הקרקע הצוֹנן והרטוֹב בגוייתה הלוֹהטת וּלחבק את המצבה הקרה… כל כך טוֹב יהיה אז!… ואף בחוֹרף לא יהא רע הדבר: לאחר ערב חשק רְוֵה יין והוֹללוּת תימלט שמה, אל מחוּץ לכרך, לבדה. היא תפסע על שיחים עוֹטי שלג ועל גלידי קרח, תיכשל ותפסע הלאה, הלאה, בלי ליאוּת, עד שתגיע אל בית העלמין. מה עמוּקה תהיה שם הדממה! השלג הצחוֹר יהא מנצנץ וּמכחיל קצת תחת אוֹר הסהר, והכרך יהא מוּטל במרחק כענק נרדם חסר תנוּעה וחדל שאוֹן. רצוּעת הוויסלה היפה תיראה מתפתלת וזוֹחלת למרחקים, למרחקים. הלב יגוע מפחד כשתהלך בין הקברים עד שתשׂיג את קבר האֵם, אבל משתשב עליו יתעוֹרר בה לאט לאט הדם, נחשוֹלים חמים יזרמוּ בכל גוּפה והיא תתחיל לשוֹרר לתוֹך הלילה שיר כל כך עגוּם וּמתוֹק, עד שהמתים יוֹציאוּ חרש את גוּלגלוֹתיהם הגרוּמוֹת והנבוּבוֹת מתוֹך לועי הקברים ויקשיבוּ בתמיהה וּבדוּמיה… כל כך טוֹב יהיה אז!

האֵם הפסיקה את הירהוּריה:

– למה את מסתכלת בי כמטוֹרפת? התפשטי ותאכלי רקיק שנשתייר בחמאה. מצוּי עוֹד, כמדוּמני, פירוּר חמאה.

– לא אתפשט, אמא. – החזירה חנה’לי בקוֹל שליו ויבש.

– למה?

– לא אתפשט, אמא. מוּכרחה אני ללכת.

סאלקה פסקה מלקרוֹא. מיריל פסקה מלשפשף את הקדירה, שתיהן הסתכלוּ חליפוֹת באמן וּבאחוֹתן.

– לאן?

– מחר אוֹ מחרתיים ייוָדע לך, אמא.

– ריבוֹנוֹ של עוֹלם, איך היא מדברת? היא יצאה מדעתה. התפשטי כרגע, חצוּפה!

– לא אתפשט, אמא.

– רצוֹנך שאתנפל עליך ואקרעך כדג, ממזרת?

– אני מוּכרחה ללכת, אמא.

– לאן תלכי בלילה, משוּגעת? לאן? שמא לשאוֹל תחתיוֹת? בחוּץ מטפטף גשם והצינה מוֹצצת את מוֹח העצמוֹת. בבקשה, חנה’לי, התפשטי ואל תביאני לידי כעס.

– שוּם כוֹח לא יעכבני בבית, אמא.

– אוֹי לי, מה היה לך? אלמלי ידעת כמה רצוּצה אני! כל היוֹם טיפסתי על גבי המדריגוֹת עם סל המאפה שבידי. בכל פעם נדמה לי, שבא קצי, פשוּט לא הרגשתי עוֹד את רגלי, בניסים נגררתי הביתה – וזוֹ רוֹצה למצוֹת את טיפת דמי האחרוֹנה, קחה-קחה-קחה.

– אני הוֹלכת, אמא.

– וּלואי שתשברי את שתי רגליך על אֵם הדרך, וּלואי ש…

הקללה השניה מתה על שׂפתי האֵם. חנה’לי גחנה בזריזוּת, חטפה את ידה המלוּכלכת והקרוּשה של אמה וּנשקתה. ועד שזוֹ התנערה מתמהוֹנה כבר קפצה הבת בחוּץ מעל המדריגות. שם פגשה באפלוּלית את אביה הנתקל במגפיו הכבידים במדריגות, פיו מלא אלה והוּא מושך באוֹזן אחיה הקטן הצוֹוח מכאב.

הוּא לא הכיר בהתלהבוּתוֹ החינוּכית את בתוֹ, ונהם:

– מוּמר שכזה! לחזוֹר על ה“חוּמש” הוּא חוֹלה, ואל הבריוֹנים הוּא נמשך, מוּמר שכזה!

ב

הכרך היה מעוּלף עלטה לחה, שגוֹנה כגוֹן האבנים והרפש שבחוּצוֹת. האויר והקרקע התמזגוּ לחטיבה ערפלית אחת, והבתים המוּארים, הרחוֹבוֹת עם כל החי והרוֹחש בהם, מרכבוֹת הטראם וּפנסי החשמל נראוּ כתלוּיים באויר, כאיזה מחזה תעתוּעים סבוּך, מתהפך וּמתנוֹעע בתוֹך האנדרלמוּסיה.

הַנְיָה עברה דרך סימטאות מרוּפשוֹת, שמוֹליכוֹת אל טבוּרוֹ של הכרך. הבריוֹת המצוּמצמוֹת והמזוּינוֹת על פי רוֹב בסוֹככים פתוּחים חלפוּ על פניה בבהילוּת וּבזילזוּל כעל סמרטוּט חסר ערך. פרצוּפים מחוּצפים צחקוּ כנגדה מעל המוֹדעוֹת שעל הכתלים בלעג גלוּי והיא נהנתה, שהגשם מטפח עליהם ורוֹחצם כדבעי. הקוֹסטיוֹלים הקוֹדרים והבצוּרים, שמזדקרים בכל צד וּבכל פינה עם השלשלאוֹת הכבידוֹת המקיפוֹת אוֹתם כעיגוּלי קסמים ועם השערים המוּצקים והמוּגפים, הטילוּ עליה אימה והיא מיהרה לחלוֹף עליהם. עוֹד לפני שנתיים עלתה מחשבה במוחה להימלט לתוֹך אחד המנזרים וּלהיפטר כן מן הבית המזוֹהם. בייחוּד היתה מתגברת בה תשוּקה זוֹ, כששמעה את מנגינת העוּגב הכבידה והמרתקת. אז היתה נעצרת בהליכתה ורוֹאה את כל הקוֹסטיוֹל בדמיוֹנה כאיזוֹ בריה ענקית חיה וּמנגנת. הקוֹלוֹת הכבירים בוֹקעים בעוֹז מבעד לעמוּדים, לכתלים ולצריחים, והשער הפתוּח לרוָחה בוֹלע את זרם האנשים כלוֹע פתוּח וּבכוֹח משיכה גדוֹל כל כך שאי אפשר להתנגד לוֹ. וּפעם נמשכה עם הזרם לפנים ועמדה שם כהלוּמה: הציבוּר הגדוֹל, הגברים עם ראשיהם המגוּלים והנשים במגבעוֹתיהן וּבמטפחוֹתיהן האיכריוֹת הצבעוֹניוֹת,

הציבור הכוֹרע, המצטלב וּפוֹרץ פעם בפעם בנהמה כנהמת ים; הנרוֹת הארוּכים הדוֹלקים, שמטפטפים חלב וּמעלים עשן; עמוּדי השיש הלבנים ועמוּדי הפלד השחוֹרים עם גוּלוֹת הזהב המבהיקוֹת; הויטראז’וֹת הפנטסטיות השוֹתתוֹת ארגמן; העֲזָרוֹת המרוּבוֹת המלאוֹת קטוֹרת ועשן נרוֹת; חוּפוֹת האיקוֹנין המקוּשטוֹת עם המאדוֹנוֹת תלוּיוֹת הראש כמתעלפוֹת, ועל כוּלם מנגינת העוּגב האדירה – כל אלה שיכרוּה וכפפוּ את ברכיה. אבל בוֹ ברגע השגיחה בחברתה, שהמירה דתה אשתקד ונישׂאה לאהוּבה הפוֹלני, פקיד בבית האסוּרים, כשהיא כוֹרעת בצד בעלה בעל העיניים הצבוֹת והפוֹלטוֹת דם, מסביב לפניה הירוּקים-חיורים כרוּכה מטפחת מקוּפלת וּמתחת לעיניה בוֹלטוֹת חבוּרוֹת כחוּלוֹת – סימני מלקוֹת – וּפרח לוֹ כל הקסם: הבהיקוּ בעלטה פרצוּפים שטוּפי זיעה וּמשוּלהבים, בעלי עיניים דוֹרסוֹת וּשׂפמים דוֹקרים, עיני נשים ירקרקוֹת צמאוֹת לדם יהוּדי, ניסר קוֹלוֹ היבש והמוֹנוטוֹני של הכוֹמר המפוּטם וגירה את העצבים, הזכירוּ העמוּדים והפסילים מוּשׂגים מטוּשטשים על המוֹקדוֹת וּמכוֹנוֹת העינוּי ששמעה עליהם בילדוּתה, עמדוּ על הכרכוּבים המאוּבקים כוֹהנים לבוּשי שחוֹרים כערפדים ענקיים וּפיהם מפיק נהרוֹת זפת קוֹדחת ושוּלי סוּטאנוֹתיהם מתנפנפים ככנפיים שחוֹרוֹת, וּבריח הקטוֹרת הוּרגש ריח של בשׂר אנשים צלוּי, הוירטאז’וֹת טיפטפוּ דם חם וקוֹל העוּגב המה כנגינת לעג אכזרית, – והלב נתמלא על גדוֹתיו שׂנאה מעוֹרבה בעצבוּת מדכאה, וּפתאוֹם הוּרגשה כעין חניקה בגרוֹן – והיא ברחה משם בברכיים כוֹשלוֹת. למן היוֹם ההוּא והלאה לא העיזה עוֹד מחשבה טרדנית זוֹ לבקר במוֹחה וּמראהוּ הקוֹדר של כל קוֹסטיוֹל הבעית אוֹתה, וּביחוּד בערבים, כשהמוּלת הרחוֹבוֹת נדחתה מאתוֹ כמֵאֵת גוּש של דממה קרוּשה…

הניה התחילה רצה. סוֹכך לא היה בידה, והגשם הדק והחד, שכבר הספיק להרטיב את מגבעתה, עד כי שוּליה נכפפוּ למטה, ואת תלבוֹשתה, שהתחילה מבהקת מרטיבוּת, לא טרד אוֹתה כלל. מה איכפת לה? כבר נגעה צינת המים בכתיפיה והיא נוֹחה לה. אבל למה היא רצה? – קשה לה, כנראה, להרהר במה שייעשׂה, שמוּכרח להיעשֹׂוֹת בה לאחר שעה אוֹ לאחר שעתיים. רוֹצה היא להחיש את הדבר האיוֹם, כדי שתהוּמם ולא תרגיש בוֹ בהיעשׂוֹתוֹ…

פתאוֹם נשבה בפניה הבוֹערים רוּח רגזנית, הטפיחה את שוּלי מגבעתה אל צדעיה, הידקה את השׂמלה הרטוּבה לבין רגליה והכבידה עליה את הריצה. היא נשׂאה את עיניה – וּלפניה נתגלתה כיכר הויסלה המכוּסה גלי אבנים וּלבינים, מטילי ברזל וקוֹרוֹת, תלוּליוֹת ושוּחוֹת, וּבתוך מוּטל הנהר הרחב והשחוֹר, שהגשרים עם כלוּנסאוֹתיהם הגבוֹהים, קוּבוֹת הרחצה השוֹממוֹת הפזוּרוֹת על החוֹף והפנסים הדוֹלקים מהבהבים ברוּח, משתקפים במעמקיו כעוֹלם הפוּך. במרחק הסתמנוּ שׂרטוּטי אילנוֹת מתנענעים וגיבוּב בתים. זהוּ הפּרבר המסוּכן הידוּע, שבריוֹני מַאזוּרים מהלכים בוֹ בלילוֹת, סכינים באפוּדוֹתיהם והם אוֹרבים לעוֹברים-ושבים ללסטמם. היא עלתה על הגשר, נשענה אל מעקה הברזל תחת כיפת גג קטנה ונעצה עיניה בזרם השחוֹר; המים שטפוּ כזפת נמסה והבהיקוּ מלמטה בברק קר, קשה; סירוֹת קיטוֹר אחדוֹת, שהיוּ אסוּרוֹת בשלשלאוֹת אל החוֹף, ניטלטלוּ ושיכשכוּ במים ברוּגזה ככלבים רעים אסוּרים; קטעי רפסוֹדוֹת נגרפוּ בחיפזוֹן כנחשים, חלפוּ בשאוֹן והשאירוּ מאחוֹריהם זנבוֹת קצף מלבינים. מדי פעם בפעם התרוֹמם נחשוֹל, כגוּלגוֹלת של שֵד, ונפל שוּב המימה, והרוּח התהוֹלל על פני הכיכר ויילל כחיה פצוּעה. כל זה הלם את הלך נפשה של הניה. אילוּ יכלה עכשיו לקפוֹץ לתוֹך הנהר, לשׂחוֹת במים הקרים והרוֹגשים כשֵׁדָה עירוּמה וּפזוּרת שׂיער וּליילל יחד עם הרוּח, מה טוֹב היה לה!

פעם בפעם הגיעה מרכבת הטראם בזימזוּם וּבצילצוּל קפדני עד הגשר. אילוּ בריוֹת מכוּרבלוֹת ומצוּמצמוֹת נפלטוּ מתוֹכה, נתפזרוּ לכל צד ועברוּ על הגשר מאחוֹריה, וּלאחר רגעים מוּעטים חזרה המרכבה העירה בזימזוּם וּצילצוּל חשוּב, כמי שמילא את תפקידוֹ יפה ונהנה. אוּלם הניה לא שׂמה לב לזה. היא הסתכלה לתוֹך הזרם השחוֹר והתחילה בחשבוֹן נפש: הרי היא הוֹלכת להיכנס עכשיו לתוֹך החיים, שאין עוֹד חזרה משם, ועליה לגמוֹר איזה חשבוֹן.

את קדמוּת ילדוּתה אין היא זוֹכרת. בכלל מתחילים זכרוֹנוֹתיה מן השנה השישית לחייה. עד הזמן ההוּא היתה – כפי שסחוּ לה לא פעם בבית – חוֹלה במחלה האנגלית. רגליה היוּ כפוּפוֹת ודקוֹת כגבעוֹלים ולא רצוּ לטלטל את גוּפה, שכבר היה מגוּדל בערך. ואף תפיסתה לא היתה מפוּתחה כראוּי. לפי מה שהיא מכירה את הבית שבוֹ גדלה, נקל לה לשער, שכל הימים היתה יוֹשבת בתוֹך מיטה מסוֹאבת עירוּמה למחצה, שׂערה בלתי סרוּק, מדוּבלל ותלוּי על פניה המלוּכלכים, ועיניה השחוֹרוֹת והיפוֹת (כי עיניים יפוֹת לה – דבר זה היא יוֹדעת!) מציצוֹת כמתחננוֹת מבין השמוּרוֹת המלוּכלכוֹת. בודאי היתה מתגרדת תדיר באצבעוֹתיה בתוֹך שׂערה המצוֹרע וּבוֹכה בלי חשׂך. שתי אחיוֹתיה הבכירוֹת, זוֹ שהיא מטוֹרפת וזוֹ שהיא סתם שוֹטה, היוּ מטפלוֹת בה, צוֹבטוֹת את בשׂרה וּמנשקוֹת לה בתאוה, מקללוֹת אוֹתה וּמוֹצצוֹת את לסתותיה, שריח של חוֹמץ נדף מהן. הוי, מה נמאס היה המראה!

ימי אוֹר מעטים ניצנצוּ לה רק בבית הספר. היא סיגלה ידיה בעצמה לָחוֹף את ראשה ולקלוֹע לעצמה מחלפה קטנה ולקשוֹר בקָצֶהָ עניבה אדוּמה. שׂמלוֹתיה היוּ, אמנם, לא נקיוֹת ולא שלימוֹת, אבל הספרים והמחברוֹת היוּ נקיים – עד שנפלוּ בידיה של סאלקה הפעוּטה, שהיתה מחבלתם בלי רחמים. המוֹרה הפוֹלניה היתה בעיניה סמל האצילוּת והקדוּשה. לנשק את ידה היה ראש חלוֹמוֹתיה: קוֹלה של זוֹ בלבד היה מזעזעה וּמעוֹרר בה רגשוֹת נעימים כל כך, שקרוֹבה היתה לבכוֹת, אך חברוֹתיה שבבית הספר לא היוּ חביבוֹת עליה: הן היוּ תמיד מלאוֹת עליצוּת החיים וּמזימוֹת משוּבה, נטפלוֹת אליה וּמלגלגוֹת עליה על דיבוּרה הפוֹלני המשוּבש. אבל היא למדה במהרה את הלשוֹן הפוֹלנית על בוּריה, דיברה בה ברהיטוּת וּבניגוּן המיוחד שלה והשיבה על שאלוֹתיה של המוֹרה בביטחוֹן וּבקוֹל רם, עד שכוּלן היוּ שוֹכחוֹת בוֹ ברגע את תעלוּליהן ומציצוֹת בה בתמיהה מרוּבה. אז התחילו למוֹשכה לתוֹך חברתן וּלשתפה במשחקיהן. וּפעם בשעת המשחק ב“צ’וּצ’וּבּאבּקה” (מחבוֹאים), שהיא לא היתה רגילה בוֹ, נתקלה שלא בכוָנה בילדה פוֹלנית אחת, בת אציל, ענוּגה וּתשוּשה כציפוֹרת, וזוֹ נפלה ונשברה רגלה. הכוֹל התנפלוּ עליה כחיוֹת קטנוֹת ורצוּ לקוֹרעה כדג, ומכל צד פרחוּ קריאוֹת: “יהוּדיה ארוּרה! מצוֹרעת! מוֹתתוּה!” בביתה ספגה גם כן מנה יפה. שני ימים ישבה מצוּמצמת בזוית והתמוֹגגה בדמעוֹת ואוֹכל לא בא אל פיה. מאז היתה בדֵלה מכל ה“חבוּרה”, מסתכלת בהן בפחד כבכלי זכוּכית, נזהרת שלא תיתקל באחת מהן, וכוּלה מסוּרה ללימוּדים, שהשכיחוּה במקצת את עוֹניה וּמרוּדיה.

כשהיתה מביאה את התעוּדה המצוּינת הביתה, הסתכלוּ בה הכוֹל בקנאה וּביראת כבוֹד. היא התחילה כוֹתבת את האדריסאוֹת וקוֹראת את המכתבים הפוֹלניים, שנתקבלוּ בבית לעתים רחוֹקוֹת מאוֹד. וּמשוּם כך נתרבה ערכה גם בעיני עצמה. האֵם השתבחה בה לפני השכינים וקילסתה בכל כוֹח פיה, אך כשזוֹ שאלה דבר מה ועמדה על דעתה בעקשנוּת ילדוּתית, היתה האֵם מוֹלקת בזוית אפילה את בשׂר זרוֹעוֹתיה הדל ושוֹפכת על ראשה קיתוֹן של אָלוֹת. משוּם זה שטמה את אמה, וּבשעה שהיתה מקללתה היה ניעוֹר בה החפץ להתנפל עליה ולנוֹשכה בכל כוֹחה, עד שיהא דמה שוֹתת. אבא, בעל הזקן הפרוּע עם עוֹרוֹתיו המנדפים סרחוֹן, היה שׂנוּא וּבזוּי עליה כל ימיה, ואף על אמה כך. היא שמעה את הגידוּפים הגסים, שהאֵם היתה מגדפתוֹ יוֹם יוֹם, ונהנתה בגלוּי, אף על פי שבעוֹמק הלב חסה עליו, וּמתוֹך רחמים בירכתוֹ במיתה חטוּפה.– לפרקים תכוּפים מאוֹד היתה שרוּיה ברוֹגז, שהיה נמשך ימים אחדים, ולפעמים – גם שבוּע ויוֹתר. וּתמהה היא עכשיו על עצמה איך יכלה להיוֹת קשת עוֹרף כל כך. כל הימים היתה מתהלכת אז ונוֹשׂאת את נפשה כפצע גדוֹל. כל העקיצוֹת הארסיוֹת מצד ההוֹרים גרמוּ לה רק הנאה. האחיוֹת הבכירוֹת היוּ מהלכוֹת סחוֹר סחוֹר ואליה לא קרבוּ, שמא יגרמוּ לה צער, אבל האֵם היתה מקלעתה מזוית לזוית, תוֹלשת את שׂערוֹתיה, מענתה בכל מיני התחכמוּיוֹת, ואבא היה שוֹלח בה את לעגוֹ הטיפשי, משסה בה את ה“שד הקטן”, את סאלקה, וּמשבחה בלשוֹן סגי נהוֹר, כדי שתתפקע מררתה, – והיא כאבן דוֹממת. פעם בלילה, היא זוֹכרת, התעקשה ולא רצתה להיכנס לתוֹך המיטה, וכל הלילה עמדה בחדר הבישוּל וראשה נתוּן בתוֹך ארוּבת העשן שמעל לכיריים. מן החדר הגיעוּ לאוֹזניה קללוֹת וחרמוֹת מבהילוֹת והיא צחקה לתוֹך החלל האפל. הרוּח קרע אבקת פיח ופיזרה על שׂערה, על צוארה, וּלתוֹך עיניה, – והיא לא זזה ממקוֹמה עד הבוֹקר. כוֹח כזה היה לה לשעבר! והיא אז כבת עשר.

בימים ההם השגיחה באמה, שכרסה הוֹלכת וּמתבלטת מיוֹם ליוֹם מבעד לסינר המצהיר בשמנוּנית נוּקשה ורגליה מתנפחוֹת, עד שהן נדחקוֹת כלפי חוּץ בעד סדקי הנעליים. וּכששמעה, שאלה הם סימני הריוֹן – נזדעזעה ונתאדמה וחשה אליה משטמה עזה כל כך, שקיללתה בחשאי. אך בעקב המשטמה היה כרוּך גם רגש אחר, שהיה אוֹמנם סתוּם, אבל לא נוֹפל בתוֹקפוֹ. היא התחילה מסתכלת בסקרנוּת בכל תנוּעוֹתיה של האֵם, ביחוּד בלילות, כשזוֹ היתה מתפשטת לפני המיטה. היא השתוֹממה רק על שויוֹן נפשה של הלזוֹ ל“דבר שכזה”. הוֹי, אלמלי אירע לה מאוֹרע כזה היתה הוֹגה בוֹ יוֹמם ולילה, מהלכת בכבדוּת, מתמתחת על המיטה וּמעסה מעדנוֹת את בטנה, מטה אוֹזן וּמקשבת. וזוֹ כאילוּ מטלטלת בעל כוֹרחה איזה משׂא חסר ערך ורק ממתנת ליוֹם שתפרקוֹ. וכך בא בֶּרֶלי לעוֹלם. פרצוּפוֹ של אבא הבהיק מרוֹב שׂשׂוֹן, והאם חזרה כל היוֹם במיטתה, מאחוֹרי הקלעים, על השם החביב “בּרלי” בהנאה וּביהירוּת, שזה היה שמוֹ של אביה השוֹ“ב, עליו השלוֹם, שהיה “צדיק” וזכה להיטמן בשכנוּתוֹ של הרמ”א הקדוֹש. והיא – אילו יכלה לחנוֹק את התוֹלעת הפעוּטה כמוֹ שחוֹנקים גוּר חתוּל! כאילוּ ניבא לה לבה, שזה יהא מלאך חבלה, שנברא לענוֹת אוֹתה ואת אחיוֹתיה. מיוֹם שזה בא לעוֹלם נעשׂוּ כוּלן מיוּתרוֹת בבית, כאילוּ הן דוֹחקוֹת את רגלי ה“בן יקיר” וּמקפחוֹת את מזוֹנוֹתיו. האֵם, אף על פי שהיתה משלחת בוֹ כל המגפוֹת שבעוֹלם, היתה כרוּכה אחריו כפרה זוֹ שכרוּכה אחר העגל. וּ“מלאך חבלה” זה, כיון שהכיר את ערכוֹ הרב בעוֹלם זה, לא הניח עוֹד שוּם הזדמנוּת שבאה לידוֹ, שלא ישתמש בה לטוֹבתוֹ ולהנאתוֹ באכזריוּת מרוּבה וּבכונה למרר חייהן של האחיוֹת הטפלוֹת. שתי הבכירוֹת היוּ נוֹשׂאוֹת בשׂרן בשיניהן וּמקבלוֹת יסוּריהן, ואוּלם היא, כסאלקה הקטנה, היתה מתנקמת בוֹ בהיחבא, מקפחת את שוֹקיו, צוֹבטת את בשׂרוֹ בראשי אצבעוֹתיה ונהנית לשמוֹע את צוחוֹתיו המחרישוֹת אוֹזניים.

הישיבה ב“בית המזוֹהם” קשתה עליה והיא התחילה שוֹאלת ספרים קטנים מן הבּיבּליוֹתיקה שעל יד בית הספר, יוֹצאת אל ה“פְּלַאנטים”, יוֹשבת על אחד הספסלים בצלוֹ של אילן ובוֹלעתם ברעבתנוּת. דבר זה היה יפה רק בקיץ. הישיבה בצל האילנוֹת היתה אז נוֹחה ונעימה, העוֹברים והשבים, שרישרשוּ על פניה במלבוּשיהם הנאים ובדיבוּרם המהוּקצע הטרקליני, גרמוּ לה נעימוּת והוֹסיפוּ קסם לתוֹכן הספרים הקלוּש. ואולם בערבי החוֹרף הארוּכים סבלה הרבה: פֶּסי ישבה מחרישה עם התנוּר והתנענעה בלי הפסק, מיריל טיפלה בסירים וּשני ה“שדים” הקטנים היוּ מהפכים את הבית וּמחרישים את האוֹזניים בקוֹלוֹתיהם השוֹרקים. אבל מעט מעט התרגלה אף בזה. סתמה את אוֹזניה בשתי אצבעוֹת וּבלעה את השוּרוֹת לאוֹרה של העששית המפוּיחה, וּכשאירעה איזוֹ תקלה לזוֹ – לאוֹרוֹ של נר, ולא הרגישה בכל הזיהוּם הסוֹבב אוֹתה. אך עד מהרה קצה נפשה בספרים הללוּ, שלא נתנוּ לה עוֹד סיפוּק. אלה היוּ סיפוּרים פוֹלנים היסטוֹריים, סנטימנטליים, כתוּבים בסגנוֹן פוֹשר וּמתוֹק, סיפוּרים מחיי האיכרים שלא ידעה אוֹתם ואת דרכיהם, שכמעט כוּלם היוּ דוֹמים זה לזה. אף תיאוּרי המלחמוֹת הנוֹראים עם מעשי הגבוּרה של ה“שמשוֹנים” הפוֹלניים לא עניינוּה ביוֹתר. ואז זנחה בּיבּליוֹתיקה משעממת זוֹ והתחילה לתוּר אחר מקוֹר חדש. היא באה אל הבּיבּליוֹתיקה של גוֹלדמאן, ששם משאילים ספרים חינם, ושם מצאה את עוֹלמה. הספר הראשוֹן שעלה בגוֹרלה, היה הרוֹמן ה“מטרוֹנה הלבנה”. בוֹ היה כבר תוֹכן מסוּבך עם אינטריגוֹת וּמחזוֹת אהבה מזעזעים. אחר כך באוּ הרוֹמנים המחרידים: “מחוֹשך לאוֹר גדוֹל”, “המלכה דרַאגה”. “ברשת השׂטן”, “החטא הנוֹרא” וכוּ‘, וכוּ’. מתחילה לא שׂמה לב לשם מחברוֹ של הספר: וכי מה נפקא מינה?י אבל לאט לאט התחילה משגחת גם בזה. הרבה סייע לה הבּיבּליוֹתיקאר הצעיר – סְפּוֹרְנִי. מה ירעד לבה לזכר שמוֹ! הוּא היה כל כך יפה בבלוֹריתוֹ החוּמה, בעיניו המעוּרפלוֹת-הנוּגוֹת! היכן הוא עכשיו? הוי, אילוּ ידעה – אפשר שזה היה מעכבה מלעשׂוֹת דבר איוֹם כל כך! – איוֹם? חה-חה! הרי זה פשוּט בתכלית הפשטוּת, כלוּם יש לה מוֹצא אחר? – כשהיה מוֹשיט לה את הספר המבוּקש היה מחייך בנעימוּת דקה, אצבעוֹתיו הענוּגוֹת היוּ שקוּפוֹת וחכליליוֹת, ובקוֹלוֹ היה עצוּר גן עדן ממש: “הריני יוֹעץ אוֹתה ליטוֹל עכשיו את “תוֹלדוֹת החטא” של ז’רוֹמסקי”. כמה עדנה היתה בקוֹל זה! כל גיבוֹרי האהבה שהיוּ מתוֹארים ברוֹמנים, קיבלוּ בדמיוֹנה את קלסתר פניו. וּברי היה לה, שהוּא גוּפוֹ משוֹרר. בלילוֹת יוֹשב הוּא בודאי כפוּף על שוּלחנוֹ, בלוֹריתוֹ פזוּרה, והוּא כוֹתב שירים או רוֹמנים יפים. פעם אחת, זוֹכרת היא, כמעט ניתקה שאלה מפיה: והיכן הספרים, שכתב הוּא? – אבל לאוֹשרה התאפקה בעוֹד מוֹעד. בודאי היה מחייך בחיוּכוֹ הטוֹב והנישׂא – והיא היתה מתעלפת מעלבוֹן. הוּא פרח לוֹ ואיננוּ. כמדוּמה לה, שהלך לחוּץ לארץ, לפאריז, וזה שנים אחדוֹת משמש במקוֹמוֹ בּיבּליוֹתיקאר זקן, קפדן וּבעל שיני זהב. כמה ספרים כבר קראה למן העת ההיא! באמת לא ייספרוּ מרוֹב. וכוּלם היו חביבים עליה, לא משוּם תוֹכנם המעניין, אלא – משוּם שהוּא החזיקם בזמן מן הזמנים בידוֹ. אוֹמנם, דמוּתוֹ ניטשטשה כבר וּבשוּם אוֹפן אינה יכוֹלה לתאר לעצמה את שׂירטוּטי פניו; אבל מאז היתה בלבה התשוּקה אל גבר מעוֹלם האצילוּת. לא ברייה מנוּולת כאבא שלה והנלוים עליו. נדמה לה, שגבר כזה עלוּל לאהוֹב בלי מצרים. להיות נאהבה, ולוּ יהא רק רגע, מבן אדם אשר כזה – זהוּ האוֹשר עצמוֹ. וכך היתה מתהלכת וחוֹלמת בהקיץ. בכל צעיר אציל פנים, שפגעה ברחוֹב, גילתה את משׂאת נפשה. וכך אהבה את כוּלם שלא בידיעתם ושלא בידיעתה. בימים הללוּ קיבלה את ה“גיהינוֹם” שבביתה באהבה. מְעַנֶיהָ, שראוּ את שויוֹן נפשה אל כל תעלוּליהם והרגישוּ בה עוֹלם בפני עצמוֹ, השתדלוּ לעוֹרר תשׂוּמת לבה אליהם – על ידי עינוּיים כפוּלים וּמכוּפלים. אבל מה לה וּלעינוּייהם? נפשה תפוּשׂה בחלוֹמוֹת ועתידה ישכוֹן על אי-זהב!

באחד מערבי הקיץ הנפלאים נזדמנה בשדירת ה“פלַאנטים” עם עלמה מכוֹערת, עקוּמת גב וגזוּזת שיער, שחוּטי כסף כבר נראים בוֹ, וּמאז היוּ לחבירוֹת בלתי נפרדוֹת. הלזוֹ ברחה מבית אבוֹתיה החסידים, התכוֹננה לבחינוֹת הבּגרוּת, למדה וּפסקה ולמדה, ולבסוֹף נכשלה בבחינה ונעשׂתה מוֹרה לשיעוּרים פרטיים. את שׂערה גזזה, משוּם שהתחיל נוֹשר מאליו ויעצוּה לגזזוֹ, ועל ידי כך תהא לוֹ תקנה. בָּרְתֶּה בֶּרְלֶר – זה שמה – פתחה לפניה עוֹלמוֹת חדשים שלא שערתם. היא הכניסתה לתוֹך “היכל הספרוּת” במלוֹא מוּבן המלה. בּרתה סייעתה במקוֹמוֹת שקשוּ לה, והיא, הניה, ראתה בה את סמל השלימוּת ואת טיפוּס האשה בת החוֹרין. בּרתה עוֹררה במוֹחה שאלוֹת שלא עלוּ מעוֹלם על דעתה, והעמידתה על כמה וכמה חזיוֹנוֹת בחיים, שעד עכשיו חלפה עליהם בלי להשגיח בהם כלל. היא גוֹללה לפניה בבת הצחוֹק הלגלגנית והילדוּתית שלה את כל הכיעוּר שבחיי המשפּחה, נתנה לה לקרוֹא כמה ספרים העוֹסקים בשאלה זוֹ: את איבסן, את שניצלר, את סטרינדבּרג, את טוֹלסטוֹי, ועוֹד, וסיפּרה לה מעשׂים נוֹראים מחיי מיוּדעוֹתיה הנשׂוּאוֹת. והכוֹל באוֹתה בת הצחוֹק הילדוּתית, שטוֹבעת על הכוֹל את חוֹתם האמת. היא קרעה באכזריוּת תמימה את המסוה מעל פני הצעירים גיבוֹריה, ילדי רוּחה, והראתה לה פרצוּפים מעוּוי תאוָה עם עיני חיה לוֹהטוֹת. היא פקחה את עיניה על הסטוּדנטיוֹת הישראליוֹת, המתרוֹצצוֹת בערבים בשדירוֹת האפילוֹת עם הארטיסטים הפוֹלנים ונעלמוֹת עמהם על פי רוֹב בשערי הוֹטלים מוּצפי אוֹרה; היא הראתה לה את הסוֹחרים המגוֹהצים, שכרסוֹתיהם מעוּגלוֹת והם סוֹבבים בקרנוֹת השוקים, מסיחים וּמדיינים בהתלהבוּת וּבנענוּעים משוּנים – וּנשיהם מקבלוֹת באוֹתה שעה “אמנים” בטרקליניהן. היא נְטלתה אל ה“קינוֹ”, אל התיאטרוֹן, אל קוֹנצרטים והראתה לה את בנוֹת ישׂראל יוֹשבוֹת שלוּבוֹת רגליים עם סטוּדנטים וּפרחי סטוּדנטים, בתוֹכם נוֹצרים. “רק תאוה אחת שוֹלטה בחיים ויוֹצרתם – תאות-המין, ואין מנוֹס מפניה. היא שוֹכנת בכל טיפת דם שלך וּממלאת את ישותך. להילחם בה – הרי זה להילחם עם עצם עצמך. ואשרי המתמכרים לה בעיניים עצוּמוֹת!” – דברי התוֹרה הללוּ, שיצאוּ מפי חברתה, חדרוּ לתוֹך לבה כטפין של ארס, וּבלילה על משכבה החזיקוּ בה כעקרבּים וּלחצוּה, לחשוּ באוֹזניה כנחשים קטנים, זימזמוּ במוֹחה כנחיל של צרעוֹת ולא הניחוּ לה עד שהשלימה עמהם.

בבוֹקר, בבוֹקר היתה יוצאת אל קרנוֹת הסימטאוֹת הנדחוֹת וּמסתכלת בנערוֹת ההפקר, שחוֹזרוֹת מבתי המלוֹן, פניהן הכתוּמוֹת מוּצנעוֹת בתוֹך סוּדריהן הקלים והיפים, שמלוֹתיהן הקצרוֹת והדקוֹת מתנפנפוֹת ברוּח, מבעד לפוּזמקאוֹת החוֹריים מציץ לוֹבן הרגליים המחוּטבוֹת והנתוּנוֹת בתוֹך נעלי לכּה זעירוֹת בעלוֹת עניבוֹת שחוֹרוֹת. הבריוֹת הללוּ מצאוּ עתה חן בעיניה והיא קינאה בהן. בתנוּעוֹתיהן התבטאה איזוֹ אצילוּת. והיא – מה כוֹעסת היא על תנוּעוֹתיה הכבידות והמגוּשמוֹת וּמה שׂוֹטמת היא את אצבעוֹתיה הגסוֹת בעלוֹת הציפּוֹרניים הקצרוֹת והרחבוֹת! ותמוּה: כיון שהגיעה לכך נִתנַוְלָה עליה חברתה עקוּמת הגב. כמה מגוּחכת היא בשעה שהיא הוֹלכת עם איזה צעיר ועיניו משוֹטטוֹת לצדדין, אל העלמוֹת היפוֹת החוֹלפוֹת ככוֹכבים נוֹפלים, והיא נגררת בצדוֹ כסרח עוֹדף! נתרוֹקנוּ, נתרוֹקנוּ החיים מכל ענייניהם המרוּבּים, וּמי שאינוֹ מסוגל לשתוֹת מכוֹס האהבה – טוֹב לוֹ שימוּת משיחיה. וּבּרתה בּרלר הרי היא כלי שבוּר שאין לוֹ תקנה. מי זה יתן עין בה? כמה שפילה היא וּבזוּיה ברדיפתה אחרי הגברים! והיא, הַנְיָה, כלוּם תמתין עד שאבוֹתיה יביאוּ לה בחוּר בעל פיאוֹת, מנוּול ואדוֹם חוֹטם? – לא! חייבת היא להיכנס בחוֹזקה לתוֹך החיים ו“לקרוֹע מהם חתיכוֹת חתיכוֹת!”:

אִם לֶאֱהוֹב – אָז לְהִתְאַוּוֹת עַד מוּת בָּאַהֲבָה,

וְאִם לְהִתְאַוּוֹת – אָז עַד הִשְׁתַּגֵעַ מִתַּאֲוָה.

את ברתה היתה יוֹעצת, שתטביע את עצמה בויסלה: מיתה זוֹ יפה לה. והיא גוּפה צריכה רק לפרוֹץ את הגדר – וחסל. אז תשכוֹר לעצמה מעוֹן מיוּחד וּתקבל “אוֹרחים” נבחרים, וּמה? – אין נפשה סוֹלדת כלל מפני רעיוֹן זה… היא תקשט לה טרקלין מהוּדר, כלב קטן וּקצר רגליים, מפוּטם וחלקלק עם רצוּעה יפה על צוארוֹ, יהא מתרוֹצץ על הרצפה המשוּפשפת. והיא תלבש שׂמלה ורוּדה, דקה וּשקוּפה, ותיהנה מאוֹד לראוֹת את “מעריציה” מתרפסים לרגליה. מה נהדר יהא המראה! הוֹי, היא תתאכזר עליהם!… אבל לפי שעה לבוּשה היא בלוֹאים וּמשוּם כך אין הצעירים משגיחים בה. יש לה שיעוּר אחד, אבל ממשׂכוֹרת זעוּמה זוֹ אי אפשר לחסוֹך כדי תלבּוֹשת הגוּנה. וּבבלוֹאים אלה קשה לצוּד איזה “פַאצֶט”, אף על פי שעיניים יפוֹת לה. אוֹמנם נטפל לה באסיפת-עם יהוּדית המשוֹרר הז’רגוֹני לוין, בחוּר גבה קוֹמה, מצוּלק פנים וּלבוּש מקטוֹרן של קטיפה מחוּק וקרוּע, והתחיל מתנה עמה אהבים, מסתכל בה בעיניו המעוּרפּלוֹת וּמתאנח, אבל משוּם מה שׂנוּא הוּא עליה. היא טיילה עמוֹ פּעמים אחדוֹת, הוּא היה שוֹתק וּמתאנח, כדרכוֹ, וּפתאוֹם התחיל קוֹרא לפניה בעל פּה את שיריו הטיפשיים בהטעמה וּבניגוּן בכייני, ופעם אחת סח לה שהוּא רעב מאוֹד, זה יוֹמיים שלא טעם כלוּם, והוּא “ניזוֹן רק מצערוֹ העמוֹק מני ים”, – וּמאז אינה יכוֹלה עוֹד לראוֹת פניו, בּוּ! אבל, ברוּך השם, בא “גואלה”. כשהתהלכה על פני ה“קוֹרְסוֹ” נתקלה בבחוּר גבה קוֹמה וּמעניין במבטיו המפוּזרים וּבהילוּכוֹ המרוּשל. “זהוּ ארטיסט!”

– ניצנץ מיד רעיוֹן במוֹחה וּמאז לא הסיחה את דעתה ממנוּ. היא פּנתה בשאלה אל בּרתה – כל רז לא אניס לה, למפלצת זוֹ! – והלזוֹ רק שאלה אוֹתה: אוּלי בעל נעלי לכּה קרוּעוֹת? – כן! אם כן זהוּ הצייר היהוּדי, שבא עכשיו מוארשה. אוֹמרים עליו, שהוּא פּיזאז’יסט מצוּין ונוֹסף על זה – דוֹן-ז’וּאן מסוּכן. היזהרי, הַנְיָה! – כמה צחקה בלבּה על אזהרה זוֹ! היא התחילה מחזרת אחריו על ה“קוֹרסוֹ” ואתמוֹל –

– רצוֹנך לטבוֹל במי הויסלה! מחוֹכמה תעשׂי, חי נפשי! לי אין אוֹמץ לב לכך.

הניה נתחלחלה והפנתה את ראשה. בּרתה בּרלר עמדה לפניה מצוּמצמת במעילה הנוֹטף מים, צוארוֹנה זקוּף, ספר תחת בית שחיה וכוּלה רוֹעדת מצינה.

– לאן?

– יש לי “ראיוֹן”. עם מי? – עם “שׂרוֹ של ים”, חה-חה! כן, טוֹב שנזכרתי: וּמה ה“פַּאריס” שלך? – ימים אחדים לא ראיתיו. יוֹדעת את? המיגרינה מוֹצצת את שארית מוֹחי. יש עוֹד בראשי בשיעוּר הזבוּב ולא יוֹתר, חה-חה! טוֹב שנזכרתי: הרי לך ספרוֹ של פּשיבּישבסקי “בני השׂטן”. יקחהוּ אוֹפל! יוֹדע הוּא “לנגן על העצבים”, אבל כדאי לקוֹראוֹ. זהוּ אוֹפיוּם, חה-חה! אינך רוֹצה בוֹ? טְליהוּ, טְליהוּ. נוּ, לבסוֹף – מה העצבוּת השוֹרה עליך? רק הטיפשים עצוּבים…

תחת סוֹכך מבהיק בא מישהוּ. הניה פנתה אליו:

– סליחה, אדוֹני! מה השעה?

– תיכף וּמיד, פּאניינקה. שבע וּמחצה.

– חן חן! – נוּ, עלי לרוּץ. עכשיו הגיעה שעתי.

הלזוֹ הביטה אחריה בתמיהה וּבמנוֹד ראש, רקקה וקראה:

– מטוֹרפת!

ג

שלוֹשה צעירים היוּ מסוּבים בבית הקפה הארטיסטי של מיכאליק. האחד – גבה קוֹמה, מכוּרכם פנים, עיניו מעוּרפלוֹת וּשׂערוֹ הכּתוֹם חלק ותלוּי על עוֹרפוֹ כאניצי פשתן. חברוֹ – בעל בשׂר, גוּץ, פניו זרוּעים צלקות, להוּט עיניים וּשׂערוֹ השחוֹר כזפת סוֹמר. השלישי שבחבוּרה – ממוּצע, בלוֹריתוֹ, הנראית כקלוּיה באש, מסוּלקת כלפי הרקה השׂמאלית, פניו חיורים ורוֹתתים ועיניו שקוּעוֹת ועגוּמוֹת.

הגבוֹה קרע את עיניו מגזוֹזרת הקאריקטוּרוֹת של האמנים הפוֹלנים, שעם היוֹתן ידוּעוֹת מכל צד, מצאה בהן עינוֹ של המסתכל אילוּ נקוּדוֹת מגוּחכוֹת חדשוֹת, כבש בכפוֹ פיהוּק שהתפרץ וקרא בקוֹל ניחר:

– פוּ! שיעמוּם. המשׂחקוֹת אינן באוֹת. אף הציירת הצעירה אינה מראה את חוֹטמה המחוּצף. כבר נתנַולה עלי ההסתכלוּת בגלמים הללוּ. האמינוּ לי!

– ראה! – הצביע הגוּץ בזרת מוּל הגזוֹזרה – הסילוֹן השוֹפע מתוֹך טבוּר כּרסוֹ של מבקר זה, שמתעבה והוֹלך וניתך, לכאוֹרה, רק על גוּלגלוֹתיהם של חבר הציירים, חוּט אחד יוֹצא ממנוּ, מסתלק לצדדין וזוֹרם ישר לתוך פיו הפעוּר של עוֹרך ה“ביקוֹרת”. ישר לתוֹך פיו הקדוֹש!…

– מסתכל בחסד עליוֹן! – שיטה בוֹ הראשוֹן.

– צריך לשלם. רצוֹני לצאת מכאן. יש לי קצת מיחוּש ראש. שלם אתה, מאכּס. בארנקי כבר “העלה השחר”…

בקוֹלוֹ של השלישי שימשוּ בערבוּביה עייפוּת ואפּאתיה.

הגבוה הירהר: למה נתכונה יוּליה כשחייכה אתמוֹל, בשעה שטיילה עם המנגן הפוֹלני המכוֹער, בקריצת עיניים ממזרית? “קַאנַליה”!

והגוּץ הירהר: אמתין עוֹד שעה קלה עד שיבוֹא המלצר הגזבר עם המזלף שבידוֹ ויקלח באויר מי-קוֹלוֹניה. אבקת הבּוֹשׂם תרד על גוּלגלתי וריח נעים יהא נוֹדף משׂערי.

ואגב הירהוּר נעים זה העביר את פיסת ידוֹ בחליקה קלה על גבי שׂערוֹ הסוֹמר.

הממוּצע עיוָה את פרצוּפוֹ כמוּכן לבכוֹת:

– סוֹף סוֹף ישיבה זוֹ אין לה שוּם טעם. נוֹח לי, שאהיה מוּטל בחדרי על הספּה. דוֹמה שה“ערילים” מסתכלים בנוּ בבוּז. לשלם!

והתחיל מקיש בבית-הגפרוּרים של חרסינה, שהיה עוֹמד על שיש השוּלחן.

– לשלם!

הגוּץ פנה אל הגבוֹה, שהעלה מכיס מקטוֹרן הקטיפה מטבעוֹת אחדוֹת והניחן בניקוּש של זילזוּל על השוּלחן:

– חבל! רציתי לשהוֹת עוֹד מעט. שמא תבוֹא זוֹ “בעלת בבוֹת העיניים הארוּכוֹת”. טוֹב שנזכרתי: הרי סחת לנוּ על איזוֹ “מתבגרת” נאה, שהכרת אתמוֹל וּלהיוֹם קבעתם “ראיוֹן”. אוּלי תרשה לנוּ להילוות אליך ונלך יחדיו?

– אֵיך? אַהַא! – נזכר הלה נשכחוֹת – אדרבה, אדרבה, בכוֹל הכבוֹד! איני רוֹצה להיוֹת דוקא יחידי על ה“יריד”.

– והיכן נתחייבתם להזדמן?

– ליד התיאטרוֹן הלאוּמי, בשדירה האפילה, זוֹ שמוֹליכה, כמדוּמני, אל הקירקס.

על שׂפתיו חסרוֹת הדם של הממוּצע ריפרף חיוּך ספק מר ספק מתוֹק ועיניו לא נשתנוּ כל שהוּא.

– לשלם! – הקיש הגבוֹה בתרעוֹמת של חוּצפה.

המלצר בא וּבזריזוּת מדהימה צירף הכוֹל לחשבוֹן אחד ונטל את הסך עם ה“עוֹדף” בלא תוֹדה וּבלא קידה. החברה קמה, התלבשה, הסתכלה במראָה ויצאה.

רוּח סתיו צוֹננת וקפדנית נשבה בפניהם. השלהבוֹת שבפנסי הרחוֹב הבליחוּ, הטרַאם חלף בלי צילצוּלוֹ הרגיל, כשרוּי ברוֹגז על עצמוֹ.

– אומרים, - בישׂר הגוּץ, – כי בקרוֹב ייפתח כאן קאבּאריט חדש עם מחוֹלוֹת חצוּפים, “מחוֹלוֹת בטן”, כאלוּ שבכרכים האירוֹפיים. מי יתן!

– כן, כן. החוֹרף נכְנס עם לילות השאמפּאניה הפוֹשר וּבשר הנשים החריף. הפה מתמלא רוֹק והמוֹח מתרוֹקן. אה! – אמר הגבוֹה בקוֹלוֹ הפגוּם וּפיהק רחבוֹת.

הממוּצע עגוּם העיניים הלך והירהר מתוֹך שתיקה: יש אנשים שמתגאים בייסוּריהם כקבּצנים הללוּ, שמבליטים את מוּמיהם כדי להגביר את הרוֹשם, ואני בּז לעצמי בשל יסוּרי. אילוּ אפשר היה להימלט עמהם אל קצה העוֹלם!

– שוּב אוֹמרים – המשיך הגוּץ בהתלהבוּת – כי בעוֹד חוֹדש תבוֹא סיעת אַתליטים מתגוֹששים. השנה יבוֹאוּ “התנינים הגדוֹלים”: אַבְּס, ציגאנְיֶביץ ועוֹד. אלא – יודע אתה? – חוֹששני, שמא יעשׂוּ שוּב קנוּניה ביניהם, כמוֹ שעשׂוּ אלה שהיוּ אשתקד, ואז לשוא תהא ההמתנה עד כלוֹת הנפש לתוֹצאוֹת הקרב המכריע. רמאים! מנוּצחים בעד בצע כסף!

– חה-חה! – צחק הגבוֹה – מוּבטחני, שעוֹד ישוּבוּ ימי הגלאדיאטוֹרים כבראשוֹנה. אפשר שנזכה עוֹד להיוֹת נישאים באפיריוֹנוֹת, אחא? גלגל ההיסטוֹריה חוֹזר כאוֹתה קארוּסילה…

הם עברו דרך סימטה צרה וארוּכה. מימין השתטח קרפף ריק, שאך אילנוֹת ננסים, ערערים, התנענעוּ ושרקוּ בוֹ באבילוּת. משׂמאל התנוֹססה חוֹמת המבצר הענקית, וּמעליה נשקף מגדל המנזר המרוּבע עם חלוֹנוֹתיו הפרוּצים, שבעדם נתכנסה הרוּח והרנינה את מתכת הפּעמוֹנים הכבידים. הסימטה היתה ריקה מאדם, והדממה, ששרתה על המבצר, יצרה חזיוֹנוֹת מני קדם: נדמה, בעד אוֹתם ה“אשנבים” הקטנים שבמרוֹמי החוֹמה מציצים מלכי פוֹלין לבוּשים בשריוֹניהם המנצנצים וּמזימוֹת כיבוּש במחילוֹת עיניהם, והסוֹללה האפילה על אבניה הבוֹלטוֹת היתה דוֹמה למחנה צבא מעפיל לעלוֹת.

כשנכנסו אל הקוֹרסוֹ ההוֹמה נמחה בבת אחת הרוֹשם המעיק והמדמיע, שעשׂתה עליהם הסימטה המוּזרה. ערבוּביית השׂיחוֹת והצחוֹק הרעננים והליכתם המעוּדדת של שני זרמי המטיילים הביאוּ גם אוֹתם לִמְעֵין טיוּל. מיד התחילוּ בהסתכלוּת לכל הצדדים וּבזריקת הערוֹת מבוּדחוֹת ומפוּלפלוֹת כלאחר יד. מכירים מעטים בירכוּ בקידה קלה ונסחפוּ הלאה, והבחוּרוֹת שהתנוֹעעוּ תחת אוֹר החשמל הכחלחל-האלוּמיני, היוּ דוֹמוֹת לתבניוֹת שעל גבי הבד ב“קינוֹ”. לסוֹף גלשה מעל המגדל תרוּעת החצוֹצרה מרוּבעת ואחריה שמוֹנה צילצוּלים בּוֹקעים.

– תרוּעה זוֹ לפני גמר כל שעה מנהג יפה הוּא, – העיר הממוּצע בקוֹל עצוּב – היא הוֹלמת כל הלך נפש. תחי קראקוּב!

– אם לא נחיש פעמינוּ, – השיב הגבוֹה – אפשר שאוֹתה גראציה תימלך בדעתה ותיפטר לביתה מתוֹך רקיקה גסה.

– נחוּש, נחוּש! – זירז הגוּץ – ודאי “פרידה נאה” וחבל!

וּכשהתחילוּ נכנסים אל ה“שׂדירה האפילה” מילמל הגבוֹה כמוֹ לנפשוֹ:

– השד יוֹדע אוֹתה. היא נגררה אתמוֹל אחרי, נגררה על הקוֹרסוֹ והסתכלה בי מכל צד. מתחילה פעל הדבר, כמוּבן, על עצבי, רקקתי: “מרגלת, לעזאזל!” אך אחר כך פניתי אליה וּשאלתיה: “מה אַת רוֹצה? – והיא נבעתה וגימגמה: לא כלוּם! אחר כך פּיטפּטה, כדרכן, וגילתה לי רז רב ערך, שהיא מכירה בי זה כבר. היא ראתני פּעמים אחדוֹת עוֹבר ב”פּלאנְטים" ואני מוֹצא חן בעיניה. מילא, יהא כך. בכל הרי היא אכּסמפּלאר מעניין. עיניים לה – אש אוֹכלת! עיניים כאלוּ יכוֹל לצייר רק ז’מוּרקוֹ. רוֹצה היא, שאשכוֹר לה חדר מיוחד ואהיה “אוֹרחה” התמידי, כלוֹמר, היא תשמש לי “מוֹדיל”, מבינים אתם? היא פּיטפּטה הרבה על ביתה. בנאמנוּת, לא נשתמר בזכרוֹני מכל פּיטפּוּטה ולא כלוּם. כנראה, רוֹצה היא לברוֹח ולחיוֹת על חשבוֹן עצמה, מבינים? – עיניים לה – אשה של גיהינוֹם, זוֹ אמת. אוּלם מסוּפקני אם היא עדיין…

האילנוֹת שבאוֹתה שׂדירה היוּ נוֹפיהם הקירחים מלוּכּדים וּמאפילים על הספסלים שניצבוּ כה וכה מחוּברים לקרקע כערפדים קוֹפאים. הרוּח הילילה, והתהוֹללה תחתיהם בצחוֹק שׂטן חנוּק. לפרקים חלף איזה טייל חשוּד ואבד במרחק המטוּשטש. בצידי השׂדירה ליד האילנוֹת היה מהלך יצוּר לבוּש שחוֹרים, שרק על מגבעתוֹ רחבת השוּליים הלבינה רצוּעה לבנה. ברצוּעה זוֹ מצאה לה העין אחיזה, וּממרכזה עלתה לה להבחין גם את התלבּוֹשת המקוּמטת ואת שתי הצמוֹת העבוֹת, שבכוֹבדן וּבבלי נוּען היוּ כצמוּדוֹת אל הגב.

שלוֹשת הגברים כבר היוּ מאחוֹריה ועדיין לא הפכה פניה לראוֹתם. פסיעוֹתיה היוּ מפוּזרוֹת וכוֹבעה מוּרד על פניה.

– היא-היא! – גחן ולחש הגבוֹה על אוֹזנוֹ של איש ימינו הגוּץ, וּלאחר ששירבב את שׂפתיו המליט קריאת תסיסה:

– פְּסְטְ!

עיניה הבריקוּ בחשיכה. הגבוֹה הציג לפניה את חבריו. היא הוֹשיטה להם את כף ידה, כף רחבה עם אצבעוֹת קצרוֹת וצוֹננוֹת כגלידי קרח.

– כמה זמן את ממתינה לי? – שאל הגבוֹה.

– כשעה.

– איך זה? הרי קבענוּ את השעה שמוֹנה – ועכשיו רק מחצה אחריה.

– רק מחצה? אבל – סבוּרה הייתי, שתקדים לבוֹא.

– מגוּחך! – זרק הגוּץ מלה אחת כלאחר יד.

הממוּצע עגוּם העיניים נשען בינתיים אל גזע של אילן וסקר את פני הנערה, שמחציתם התחתוֹנה היתה מוּארת באוֹר הסיגארה שבין שׂפתי בעל דברה. סנטרה הסגלגל היה זקוּר בעיקשוּת והשׂפתיים חשוּקוֹת. על העליוֹנה היתה בהרת, כעין מכוה. את העיניים הליטוּ שוּלי המגבעת.

הגבוֹה הוֹציא גפרוּרים, ואחר שחיכּך אחד מהם בדוֹפן הקוּפסא, אמר:

– נוּ, עכשיו שמטי בטוּבך את שוּלי מגבעתך משהוּ כלפי מעלה והראי אוֹתנוּ את עיניך היפוֹת, השחוֹרוֹת והרטוּבוֹת, כזיתים שחוֹרים.

היא נשמעה וצחקה:

– האדוֹנים הללוּ לא ראוּ מימיהם עיניים כעיני, מה? חה-חה, רעיוֹן מטוֹרף!

ושיניה הלבנוֹת הבהיקוּ.

הגוּץ התחיל מכרכר סביבה, כשהוּא משפשף כַּפיו זוֹ בזוֹ בקוֹרת רוּח מיוּחדת:

– נוּ, למה נעמוֹד כאן?… הצינה הארוּרה מפרקת את העצמוֹת ממש… רוֹאים אתם, חביבי, אני מצדי הייתי מציע להיכּנס לאיזה בית מוֹשב סמוּך. כמדוּמני, שגם את לא תסרבי, מה? לא, בודאי שלא תסרבי.

– איני מסרבת. למה זה אסרב? אדרבה, אם רק האדוֹנים רוֹצים בכך… הרי גם סעוּדת הערב עדיין לא אכלתי, ולצוּם קשה, קשה באמת. מי מכם טעם טעם של צוֹם?…

הממוּצע הבחין בקוֹלה המצלצל נעימה של בכי. אך על שאר שני החברים נסך דיבוּרה העירני רוּח של אינטימיוּת יתירה.

– אבל, – אמרה הנערה ועמדה כחוֹששת לדבר מה.

– מה? – שאלוּ שניים בבת אחת.

– לא כלוּם. כלוֹמר, כמה אתם ביחד? – שלוֹשה. נוּ. אין בכך כלוּם. נלך. החזק אתה, אדוֹני, את ספרי!

הממוּצע נטל את הספר, דחקוֹ לתוֹך כיס אדרתוֹ הבלוּיה והירהר: לא, לא, אני לא ארשה נבלה כזוֹ…

הגוּץ משך את הגבוֹה הצדה ולחש על אזנוֹ:

– הריני תוֹקע לידך, שהיא עדיין…

– טוֹב, טוֹב, נראה.

לאחר רגעים מוּעטים היוּ מסוּבים ארבעתם בקוּבה מיוּחדת של הוֹטל-ריסטוֹראן.

ד

– יין שאמפּאניה?

– לא, יין הוּנגרי!

– לא, לא! הניחוּני בבקשה! יין דוּבדבנים פשוּט, חריף! תשעים מעלה!

– כמה?

– רביעית.

– יצאת מדעתך? בשביל ארבעה פיוֹת? חצי ליטרה!

– במה יכוֹל אני לשרת עוֹד?

– מוּטב שאני בעצמי אכנס אל המזנוֹן ואברוֹר דבר מה.

– בבקשה!

הגוּץ הלך גלוּי ראש אחר המלצר אל המזנוֹן.

– הוא קצת מגוּחך, לייבּ’לי שלנוּ. אבל בעצם – בחוּר חביב, לבוֹ – זהב טהוֹר.

כך דיבר הגבוֹה, בשבחוֹ של הגוּץ שלא בפניו. הוּא ישב בפאת המיטה, הרכיב רגל על חברתה, לפת את הארכוּבה בשתי כפיו המלוּכדוֹת ולא גרע עין מפניה של הַנְיָה. הממוּצע ישב בפינת הספה, נשען על ידוֹ ועיניו נעוּצוֹת בשוּלחן הרחצה. דממה כבידה וּמעיקה השׂתררה. רק מלמטה, מתוֹך אוּלם הריסטוֹראן, בקעוּ פעם בפעם ניקוּשי כלים עם קטעי קוֹלוֹת. הניה, שפשטה את מעילה הרטוֹב וישבה בחוּלצתה הדקה, שצורוֹנה פרוּף ושרווּליה ארוּכים, היבהב בעיניה פחד: הם שלוֹשה, כלוּם אפשר? – משנכנסוּ ישבה בקצה המיטה. רגעים אחדים ישבה כאילוּ לא חשב כלוּם. וּלפתע ניתרה ממקוֹמה כנשוּכת נחש. נדמה לה, שתחת השׂמיכה המקוּפלת נזדעזע איזה יצוּר חי. למן הרגע ההוּא הסתכלה בכל פעם במיטה: מי יוֹדע, שמא באמת מסתתר בתוֹכה מישהוּ?

הגבוֹה, שגילה, כנראה, את חששה, הפסיק את השתיקה:

– יקחם האוֹפל! כשאין אוֹר חשמל הכוֹל נראה לך חשוּד.

והוּא העלה את השלהבת בעששית. וּכשגדל האוֹר נדמה, שכוֹתלי החדר נרתעוּ לאחוֹר והחדר נתרחב. נתבלטה למעלה מנוֹרת החשמל חסרת הזכוּכית, ונקב הצינוֹר השחוֹר הציץ בהיקפוֹ הלבן כעין פקוּחה.

הגוּץ חזר מלא שמחה:

– נוּ, מיד יביא הבחוּר המלצר הכוֹל. ציויתי להעלוֹת גם חצי אוז צלוּי. סוֹף סוֹף אין סעוּדה בלי בשׂר. אני כבר “חטפתי” כוס יי“ש וקינחתי ב”יַבֶּלֶת", כלוֹמר בחִילָק ולחם כרוּכים. ציויתי להעלוֹת תיבה אחת של חילקים. הם מגרים את התיאבוֹן. גם שוֹק של חזיר – מפני מה השפלתם כוּלכם את החוֹטמים? פראנק זה עתיד לשכוֹח את הדיבוּר, חי נפשי! ברנש משוּנה, מוֹצא נחת בשתיקה! פתח פיך הקדוֹש!

המלצר הכניס את כל הסעוּדה על טס גדוֹל, הציג את הכוֹל על השוּלחן בזריזוּת. וּכשיצא העיף עין בוֹחנת על הניה.

הגוּץ מזג את הכוֹסוֹת אגב הלצה:

– לכשתרצוּ, יכוֹל אני להראוֹתכם מעשי להטים. עצמוּ לרגע עיניכם ותראוּ, שאשתה את היין דרך קרקע הכוֹס. נסוּ!

איש לא צחק. הגבוֹה קם, ניגש אל הדלת וּנעלה במפתח. הניה נזדעזעה: מה הוּא עוֹשה?

– על צד האמת – המשיך הגוּץ בשינוּי קוֹל – אין דעתי נוֹחה מהלך נפשכם כלל וּכלל. מה פירוּשה של “מרה שחוֹרה” פתאוֹמית זוֹ? ראוּ, הכוֹל מוּכן לסעוּדה: היין מתאדם בצלוֹחית, בת חוה נאה שרוּיה בתוֹכנוּ, נשתה ונאכל ושוּב נשתה ואחר כך נשיר. ומה משלוֹשת הדברים, שהם מנת חלקם של האמנים, יחסר לנוּ? Wein, Weib und Gesang, לחיים!

קוֹלוֹ ועיניו של הגוּץ היוּ ברגע זה יפים. הכוֹל, ואף הניה בכלל, צחקוּ ונטלוּ את הכוֹסוֹת, הקישוּ אוֹתן זוֹ בזוֹ והריקוּן בבת אחת. הגוּץ פשט לכל אחד חילק מוּקע על קיסם שיניים, ואחר כך התחיל מבתר בסכין את צלי האוז החוּם והמתפצל.

– עכשיו טלוּ וסעדוּ לבכם! בלי צרמוֹניוֹת!

לאחר שאכלוּ את הכוֹל, מצצוּ את העצמוֹת וקינחוּ את האצבעוֹת במפה, צילצל הגוּץ, פתח את הדלת וציוה למלצר להעלות ארבע “גדוֹלוֹת” שיכר שחוֹר: בּוֹן-בּוֹק, ידידי!

– נפלא, נפלא! – מחאה הניה כף, אף על פי שלא טעמה מימיה משקה זה. הגוּץ יצק לתוֹך השיכר, שהוּבא בינתיים, מן היי"ש, וּבהחזיקוֹ את הצלוֹחית נטוּיה מעל לכוֹסה של הניה, נסתכל בה בשאלה.

– כלוּם זה טוֹב? – שָאלה.

– מוּבן. משכר מיד.

– צק, אפוֹא, אבל לא הרבה.

הגבוֹה ניגש אל הדלת וּנעלה שנית. דוֹמה, העין של מנוֹרת החשמל נפקחה יוֹתר והיא מבטת באיוּם. הניה נבעתה ורצתה לגמוֹע מן הכוֹס, אך מתוֹך בהילוּת הקדימה קנה והתחילה כָחָה ורָקָה, כשפניה מאדימים ועיניה סחוּפוֹת דמע. הגוּץ והממוּצע הסירוּ את שׂפתוֹתיהם הרטוּבוֹת מעל שוּלי הכוֹסוֹת והחזיקו בה מבוֹהלים. אך הגבוֹה שחזר נטל במתינוּת את מטפחתוֹ, מחה בה את פניה רטוּבי הדמע והחליק בכפוֹ על שׂערה כשהוּא מסתכל בעיניה – ושָקטה.

– מה גדוֹל כוֹחך! – אמרה הניה ברטט קדחתני, כשהיא מאמצת את כפוֹ אל לחיה הבוֹערת.

– מאכּס יוֹדע גם פרק בהיפּנוֹטיזם – קרא הגוּץ.

– באמת?

הגבוֹה ניענע בראשוֹ: הן.

– הפנט אוֹתי, בבקשה, כרגע! – קראה הניה.

הגוּץ נזדקר והתחיל מנענע ידיו כמגן על עצמוֹ מפני איזוֹ התנפלוּת:

– לא, לא, בבקשה! איני אוֹהב “משׂחקים” כאלה. הדבר הוּא בחזקת סכנה. מוּטב שנוֹסיף לשתוֹת וּננשק זה לזה!

– אני רוֹצה! עשה זאת למעני, מאכּס!

והיא נשקה את כפוֹ של הגבוֹה.

הממוּצע גמע בינתיים מן הצלוֹחית גמיעה גסה, עיוה פרצוּפוֹ והעיף מבט אלכסוֹני אל הגבוֹה. אחר כך ישב שוּב בקרן הספה מחריש וּמרוּכז. כל המרירוּת, ששתה בחייו ושהיתה מנמנמת על קרקע נשמתו, כחיה, על ידי השיכּרוֹן שהיה נוֹסך עליה יוֹם יוֹם, התנערה עכשיו למראה נערה זוֹ, הצוֹנחת אל התהוֹם. שאגתה האיוּמה זיעזעה את כל ישוּתוֹ. נוֹצרה בוֹ מחאה קשה כלפי כל שנברא בצלם, בכה לבוֹ על אהבה מתה, צוחה נפשוֹ על טהרת נעוּרים שנתחללה, אבל פיו עדיין היה בלוּם.

הגבוֹה עֵירה את כוֹסוֹ בבת אחת, ישב מוּל הניה, החזיק בשתי ידיה ואמר:

– משתנוּמי הרי תהיי כוּלך ברשוּתי, פתיה פעוּטה, וכל מה שאני מצַוך בעל כוֹרחך את עוֹשׂה!

– הריני בידך כוּלי, וּבלבד שתיַשנני.

– מוּטב.

הוּא צימצם את השלהבת שבעששית. הכתלים חזרוּ ונתקרבוּ זה לזה. חלל החדר נתעכר. והעין הפקוּחה שבמנוֹרה החשמלית נעצמה. הגוּץ התגנב מאחוֹריה ולטף את שׂערה. היא נזדעזעה.

– אל תגע בי!

הגבוֹה העלה מכיסוֹ בתנוּעה מסתוֹרית איזה עצם מבריק בעל קצווֹת רבוֹת, כאבן טוֹבה, הפכוֹ פעמים אחדוֹת בין אצבע ואגוּדל ושאל:

– רוֹאה את יהלוֹם זה?

– כן. אני רוֹאה.

– דעי לך, שכוֹח גדוֹל עצוּר בוֹ. מי שמסתכל בוֹ רגעים מוּעטים בצימצוּם החוּשים נוֹפלת עליו תרדמה עמוּקה, והאוֹחז בוֹ יכוֹל להטוֹת את הנרדם אל כל אשר יחפוֹץ. רוֹאה אני, שעינך השׂמאלית כבר נתעצמה לגמרי והימנית מציצה עוֹד רק בעד סדק צר.

– כן.

– עכשיו נתעצמוּ כבר שתיהן ואת נמה. הכן?

– כן.

– עכשיו הריני מעביר את ראשי אצבעוֹתי על מצחך, על צדעיך, על עיניך העצוּמוֹת וקוֹסם לפניך ארמוֹן הדוּר. מה את רואה, הניה?

– ארמוֹן הדוּר אני רוֹאה.

– תאריהוּ לי!

– כוּלוֹ עשׂוּי זכוּכית ירקרקת, או אוּלי איזמרגד! עמוּדיו אדוּמים כדם וּבוֹערים כאש. שער זהב מעוּלף אבני חן פתוּח בוֹ לרוחה… לאוֹרך הפרוֹזדוֹר שטוּחים מרבדים של נוֹצת ברבוּרים אוֹ אוּלי של שלג!…ולשני עבריו שתי שׂדירוֹת של עציצי שוֹהם, וּבתוֹכם פוֹרחים הדסים ענוּגים נוֹתני ריח… האח, מה ערב ריחם! אַאַה, הריני סוֹפגתוֹ בכל איברי. בעד הסיפוּן מסתננוֹת אלוּמוֹת זוֹהר כקשתוֹת… הנה נפתח הטרקלין: על הכתלים המבהיקים מצוּירים כרוּבים פּוֹרשׂי כנפיים, כנפי כסף חיורות, עדינוֹת… לא, לא! הכרוּבים אינם מצוּירים, הם חיים!… הם קוֹרצים בעיניהם הזכוֹת, זכוֹת התכלת… כנפיהם רוֹעדוֹת, שפתוֹתיהם שׂוֹחקוֹת וּמנחיריהם השקוּפים יוֹצאים אדי קטוֹרת דקים, צחוֹרים, וּמתאבכים אל רוֹם הכיפה המעוּגלת, הזרוּעה כוֹכבים צהוּבים…

– וּמה באמצע הטרקלין?

– מיטת שן עוֹמדת על כרעי זהב חטוּבוֹת… רפוּדה היא ארגמן בוֹער וּמתקמט כפני הויסלה הרכה בשעת דימדוּמי ערב… עליה שוֹכבה-הוֹזה בת מלכה עירוּמה וּכחוּלת תלתלים… גוּפה צח מחלב וּכשלג היא צוֹננת, מה צוֹננת!… זרוֹעוֹתיה המזהירוֹת תלוּיוֹת ברפיוֹן וּמחלפוֹתיה מתפתלוֹת בין שדיה כנחשים… גבוֹתיה שחוֹרוֹת כלילה ועיניה נוֹצצוֹת כשחר…

– מי היא בת המלכה?

– אנוֹכי…

– וּמי כוֹרע לפניך?

– על עוֹר חוֹלד לבנבן כוֹרע בן מלך הדוּר בלבוּש גיבורים… תלתליו שחוֹרים כעוֹרב, עיניו בוֹערוֹת כשתי אבוּקוֹת, אפוֹ עקוּם כחרטוֹם הנשר ושׂפתוֹתיו כפרח האלמוֹג… פניו חיורים ורוֹעדים מתאוָה…

– ומי הוּא בן המלך?

– אתה. ארמוֹני היה עד עתה – קֶרח, ואני – בשנת-כשפים תפוּשׂה. עד שבאת, דוֹדי, שבאת גוֹאל לי…

על שׂפתי הגבוֹה נתגלה חיוּך טמיר.

– איזה כשרוֹן, איזה כשרוֹן! – מילמל ותפשׂ בזרוֹעה, קירבה אל המיטה והוֹשיבה עליה בזהירוּת מרוּבה. היא נשמעה כמשוּללת רוּח חיים. בפאת הוילוֹן המוּרד נשתייר חרך פנוּי, וּבעדוֹ חדרה רצוּעת אוֹר הפנס החשמלי שברחוֹב והבהירה את פניה החיורים של הניה עצוּמת העיניים, ונדמה, כי מסביב לפיה זע חיוּך דק.

הגוּץ עמד נשען אל קרן השוּלחן מחריש ואחוּז פחד ולא גרע עין מחברוֹ הגבוֹה. “כוֹחוֹ” של הלה הממוֹ לגמרי: בן אדם שכזה! זהוּ אדם עליוֹן! זהוּ דימוֹן! מסוּגל היה לקפוֹץ בשבילוֹ לתוֹך הדליקה – אילוּ היה צוֹרך בדבר.

אבל הממוּצע, שהסתכל כל הזמן במחזה בלי ניד עפעף, נתגברה בתוֹכוֹ המחאה הפנימית. היא תססה, תססה, עלתה ותקפה עד שלא עצר כוֹח לכוֹבשה עוֹד. פתאוֹם נזדקף, אחז במסעד הכיסא, בּלוֹריתוֹ סמרה, עיניו בערוּ כשתי גחלים לוֹחשוֹת וקוֹלוֹ רעד בדברוֹ לאט וּבהטעמה נפרזה:

– מה אתם אומרים לעשוֹת, אחים נתעים?… וכי דעך בלבכם הניצוֹץ האחרוֹן של רגש אנוֹשי?… כצבוֹעי מדבר שוֹאפים לדם אתם סוֹבבים-סוֹבבים את טרפכם חסר האוֹנים, משחקים בוֹ להגביר את תאותכם המאוּסה… הוי, את אש האלוֹהים על מזבח לבבכם כיביתם בקיתוֹנוֹת של שוֹפכין מכל המינים… וּבפהק בכם לבכם מאפס – – – –

הניה ישבה נשענת אל דוֹפן המיטה, פניה חיורים, עיניה עצוּמוֹת והחיוּך שמסביב לפיה זע כקוֹדם.

הגוּץ עמד נדהם ועיניו ממצמצוֹת כמזוּמנוֹת לבכי. – שפתוֹתיו ניסוּ פעמים אחדוֹת להגיד דבר מה, אך לא נשמע כל קוֹל.

הגבוֹה ניצב מוּל המתנבא. ידיו חבוּקוֹת על חזהוּ וּפניו כקוֹפאים. פתאוֹם נפנה, ניגש אל הדלת וּפתחה לרוחה, חזר ורמז בידיו לגוּץ. הלז ניעוֹר, נסתכל בחברוֹ, רגע נבוֹך, אך מיד חייך מתוֹך הבנת כונתוֹ. שניהם ניגשוּ אל חבירם שפירכס כבקדחת וּמילמל בלשוֹן עמוּסה: “מאפס… מעשׂה… אתם… אתם…עוֹלה תמימה…” החזיקוּ בוֹ, הרימוּהוּ וטילטלוּהוּ בלי שאוֹן המסדרוֹנה. שם הניחוּהוּ, חזרוּ אל החדר ונעלוּ את הדלת במפתח.

לאחר רגע נפתחה הדלת שנית ואדרתוֹ של המוּצא פרחה מתוֹך החדר וירדה על קוֹדקוֹדוֹ. הוּא התנער מקפאוֹנוֹ: לבוֹ מת, מוֹחוֹ נתרוֹקן וצינה היתה מרתיתה את כל איבריו. הוּא התכנס לתוֹך האדרת, ירד מעל המעלוֹת ויצא החוּצה.

הרחוֹב היה ריק מאדם. הגשם חדל מלטפטף, אבל הרוּח עוֹד שרקה אבילוֹת והרקידה את חוּטי מסילת הטראם. חלפה מרכבת צב עם שני פנסיה המהבהבים וקללת הרַכָּב נוֹתרה מאחוֹריה. רוֹב הפנסים כבר היוּ כבוּיים. אבני המרצפת הרחוּצוּת הבהיקוּ צוֹננוֹת. במרחק נתגלה בן אדם בוֹדד וּמיד נבלע באחד השערים.

בלי משׂים מישמש בכיס אדרתוֹ והרגיש בספר התקוּע בוֹ. רטט חלפוֹ. הוּא שלף אוֹתוֹ מתוֹך התרגזוּת, פתחוֹ ועיין בשער: פּשיבּישבסקי! וּפתאוֹם התחיל קוֹרע את דפי הספר זה אחר זה, קוֹרעם וּמפזר את הקרעים. והרוּח חטפתם מידיו, נשׂאתם וגילגלתם לאוֹרך הרחוֹב.

א. קְרָאקוּב

באוֹתוֹ יום היתה עליזה עד להפליא.

במקרים כאלה היתה אוֹמרת על עצמה, בתנוּעת החן שלמה מחברוֹתיה הפוֹלניוֹת באקדמיה לאמנוּיוֹת היפוֹת וניסחתה בנוֹסח שלה, היהוּדי:

– עליתי על גדוֹתי. היזהרוּ, השֶטֶף בא!

ואז לא יכוֹל עוֹד איש מחמשת מלויה, גם הקוֹדר שבקוֹדרים, להקשיב לניקוּר “יתוּשוֹ”, והפקיר את עצמוֹ בקלות ראש ילדוּתית לנחשוֹלי החדוה הצלוּלים והקלים, שרצו לקראתוֹ, אפפוּהוּ, עברוּ עליו והעמידוּהוּ בתוֹך הזרם הקריר, הירקרק והצלוּל, עירוֹם ובעינים צוֹחקוֹת.

ואז הגיע תוֹרה לפַקד, כשהיא מסרגת בין אצבעוֹתיה במהירוּת להטים את מקל הגֶמי שלקחה מידי אחד מבני לוייתה:

– אל “מיכאליק”, אספסוּף!

ואחרי שנבלעוּ שש מנוֹת גלידת שוֹקוֹלאדה:

– הריקוּ הכוֹסוֹת! אֶכּס!

ושש כוֹסוֹת מים, פוֹשרים וּתפלים אחרי קָרַת הגלידה המתוּקה הוּרקוּ בבת אחת.

אך באוֹתוֹ יוֹם היתה פקוּדתה:

– אל ה“וַאוֶל”!

והפעם קראנוּ כוּלנוּ במלוא גרוֹנוֹתינו:

– הוּררררא! תחי!

ונפנפנוּ לה בכוֹבעינו כלמלכה אמיתית.

לפני שער הברזל הגדוֹל והשחוֹר, ולפני השוֹער המתוּן והנכבד, שקטנוּ, כמוּבן, כוּלנוּ.

ראינו בחוּש את שֶפֶל המים, בשוּב נחשוֹלי החדוה במהירוּת גדוֹלה אל בריכת מקוֹרם.

אך עוֹד קלים ורעננים היינוּ.

כן, קלים ורעננים, עד כי עברנו על ארוֹן הפלדה של “קאזימיר הגדוֹל” התלוּי בשלשלאוֹת באיזה סיפוּן, שאין העין יכוֹלה להשיגוֹ.

ומעבר לארוֹן הזה כבר היינוּ קבוצת אנשים פּרוּפי מעילים וּגלוּיי ראש, פוֹסעים שֶפי וּמבליטים את הפנים להביט.

עברנו על הקוּבוֹת המצוּירוֹת, על הכּוּכין הדוֹממים וּבחנו בעינינוּ את הויטראז’ים הנראים כנוֹטפי דם.

ליד ארוֹן השיש הלבן של “יאדויגה” הצנוּעה עמדנו שעה ארוּכה, והסטוּדנט קצר הנשימה קרא ותירגם את הכתוֹבת הלאטינית.

כתיפיה כמוֹ שוּפוּ. שוּלי מגבעתה הרחבים היוּ תלוּיים ברפיוֹן ובבוֹתיה נתרחבו: נגלה הגילגוּל השני – ציפוֹר חרידה.

וּבעוֹד פקודת תחנוּנים:

– נעלה אל ה“זיגמוּנט”!

התרוֹממה בין חמשת מלויה הנאלמים על המעלוֹת הלוּליָניוֹת.

קצר הנשימה חירף את נפשוֹ כגיבור אמיתי.

למעלה, בתוֹך רוֹּח המרוֹמים החוֹתכת, שזרמה בעד אשנבי המגדל הפריחה את השערוֹת. נגע האחד בקצה משענתוֹ בפעמוֹן הענק.

כתלוּנת עם ניעורה ברנָנה זוֹממת. ועשׂר ידיים היוּ אנוּסוֹת לתמוֹך בציפוֹר החרידה, שלא תצנח על המעלוֹת הלוּליָניוֹת.

כשראינוּ בארבע רוּחוֹתיה את העיר והמרחבים הקוֹסמים למטה, בגיא עמוֹק, והויסלה מתפתלת בברק כספי, היינוּ בעינינוּ כעפים בחבוּרה במרוֹמים קרים.

– הבוּ קרקע! הבוּ אחיזה! – התחננה חיורת.

וּבהיוֹתנו כבר בחוּץ על המרצפת המוּצקה, בא־רץ אחרינוּ הסטוּדנט קצר הנשימה שפיגר, וּבנשימה אחרוֹנה הוֹשיט לה קרנפוֹל לוֹהט:

– מארוֹן מיצקיביץ… גנבתי… בשבילך… כן…

היא חטפה מידוֹ את הפרח:

– אילו תפשוּך הרי היו מקצצים את ידיך, בוּלדוֹג שלי, נשמה כלבית נאמנה שלי!…

וטפחה על עוֹרפוֹ השמן בכף ידה הקטנה לשׂמחתוֹ, לאוֹשרו ולגויעת לבו.

– בוֹאוּ אספסוּף, ונצטלם לכבוֹד המאוֹרע!

ושוּב “עלתה על גדותיה”.

ב. בּרודי

שמה חוה, וּבגרמנית אֶוָה. וגרמנית מדברים כל משׂכּילי בּרוֹדי.

סוּדר הצמר האפוֹר סרוּג בעצם ידיה והוּא רך וחם. מה נעים לעטוֹף בוֹ יוֹם יוֹם את הכתיפיים העגוּלוֹת והנוֹפלוֹת במקצת, את הגב הבשׂרני ואת הרוֹך הנוֹבל אשר לחזה! העיניים גדוֹלוֹת וּשחוֹרוֹת ולחוֹת מתוך פיקחוּת מתוקה: אוֹתי לא יַרמוּ… שׂער העוֹרב מסתלסל וּמגלה רק תנוּכי אוֹזניים קטנים, לבנים. השפתיים מלאוֹת, מלאות קצת על הראוּי, והלחיים – קטיפה מגוֹן אפוֹר-כחלחל. לא, צעירה איננה עוד, וקוֹלה מנסר קצת כצרוּד. שתי חבירוֹת בנוֹת גילה כבר הספיקו להתגרש מבעליהן, ואחוֹתה הצעירה שבוּרה עתה מרוֹמאן אומלל. האחות הצעירה אף כותבת בספר שירים אירוֹטיים (כל העיר יוֹדעת זאת) – אבל למה לה אלה, והרי יש לה מחלת כליוֹת? (וזאת יוֹדעים רק מעטים). מוטב שתלמד איזה מקצוֹע מעשׂי, למשל, רוֹקחוּת… לא כן אֶוָה: בריאה היא ומיוּשבה וּצריכה להתחתן (הרוֹפא הגוֹי הזקן, ידיד ה“נוֹער” היהוּדי, אמר לה זאת לא אחת ברחוֹב), ובינתיים רשאית היא גם לשחק קצת ברוֹמאנים: אוֹתי לא ירמוּ…

אחרי בניין הגימנסיוֹן הגדוֹל המתנוסס בתוך גן גדוּר שבכת ברזל גבוֹהה, פוֹנה הרחוֹב אל שׂדירת טיוּל הנקראת בשם “סוֹללוֹת”. שׂרידי סוֹללוֹת שם ממלחמת המרד של הפוֹלנים. אך תוֹשבי בּרוֹדי עסוּקים אוֹ עצלים מדי כדי להרחיק טַיֵל על ה“סוֹללוֹת”. הם מסתפקים ב“רחוֹב הזהב” אשר בטבור העיר. וכך נכבשו ה“סוֹללוֹת” על ידי הגימנזיסטים. אלה חשוּבים בברוֹדי כסטוּדנטים בעיר של אוּניברסיטה.

שם יוֹשבת גם אֶוָה בבוֹקר בין עשׂר לשתים עשׂרה וּמחכה ל“מעריץ” שלה – לנתן הוֹפֵי, תלמיד המחלקה השביעית בן השבע עשרה. היא יוֹשבת על ספסל תחת עץ רב צל וקוֹראה את “אלטניילאנד” של הרצל. לכאוֹרה אינה מחכה לאיש. רוּח בוֹקר קיץ קרירה מנשבת מאחוֹר ורשת הצל רוֹעדת על דפי הספר בעל הסגנוֹן הערב כל כך. אך הנה היא שוֹמעת מאחריה רישרוּש בשיחים, הרישרוּש הידוּע, וכרגע עוֹמד לפניה הוּא, המעריץ – נתן הוֹפי.

צנוּם הוּא, גזוּז ראש, תחת המצח הצר לוֹחשוֹת בעצב שתי עיניים כחוּלוֹת. מקטוֹרן התלמידים השחוֹר והמהוּדק נוֹתן לוֹ תמיד את ההבעה של מי שמוּכן לקפיצה. ואמנם בשביל אֶוָה מוּכן הוּא לקפוֹץ אפילוּ – מן השבכה של הגימנסיוֹן. היא מלטפת אוֹתוֹ בידה הבשׂרנית הצוֹננת, ולבוֹ מתחמם כדי מחנק דמעוֹת. פעם בא לביתה, ולא מצא בחדרה איש, רק סוּדרה האפוֹר היה תלוּי על דוֹפן המיטה. הוא הכניס בוֹ את ראשוֹ וגעה בהידוק שיניים כנִצְלֶה. אבל היא מקרבת בנעימוּת ודוֹחה בחן.

– וּמה נתן, עבוֹדתך מתקדמת? (הכוונה להרצאה על “ישוּ והשליחים”, שהוּא מכין על פי “מקוֹרוֹת” שוֹנים זה יוֹתר משלוֹשה חוֹדשים).

– כך… יש מפריעים… – עוֹנה הוּא בסבר פנים ערמוּמי, אך בעיניים עצוּבוֹת.

– אני בכל אוֹפן איני מפריעה לך הרבה, – עוֹנה היא בקריצת עיניים מבעירה, וקוֹלה המנסר מרוּכּך.

– אח, לצערי הגדוֹל, – נאנח הוּא ויוֹשב על ידה בתנוּעה של קאוַאליר.

הוּא רוֹצה לאחוֹז את ידה, אבל היא מסלקת את ידוֹ בחיבה וּמציעה לוֹ לקרוֹא לפניה מתוֹך “אלטניילאנד”, והיא תקשיב מתוֹך עצימת העיניים, כאשר אהבה. אין לפניו ברירה אחרת אלא לציית. דממה. ענפי העצים נעים כחוֹלמים, קוֹלוֹ צעיר וצלוּל, והוּא משכר את עצמוֹ במבטאוֹ הגרמני הטהוֹר – לפני מוּשגי בּרוֹדי. אינו תוֹפס כלוּם ממה שהוּא קוֹרא, אך נוֹח לוֹ בכך, הוּא עוֹבד כך את אהוּבתו, חש הוּא כמו ישיר לפני שיר אהבים.

עוֹבר איזה סוֹכן נוֹכרי בעל מגבעת קדירה ותיק שחוֹר מרוּבע תחת בית שחיוֹ, וּבהגיעו אל מתחת לעצים בצל, הוּא מפשיל את ראשוֹ ושורק לתוֹך הענפים. הוֹפי מפסיק את הקריאה, ואֶוָה פוֹקחת את העיניים מתוֹך חלחלה קלה, וּבראוֹתה את הסוֹכן הפוֹסע לוּ במתינוּת היא קוֹראת:

– הוֹי, איזה רוּח קר נוֹשב! – וּמתעטפת בסוּדר הצמר.

לפני לכתה היא מזרזת את הוֹפי לשוּב אל הגימנסיוֹן. היא פוֹנה כה וכה וּמוֹשיטה לוֹ את מצחה לנשיקה.

בביתה של אֶוָה שׂוֹררים אחרי הצהריים ניקיוֹן ושקט מוֹפתיים. האֵם הזקינה וּנפוּחת הרגליים נתנה לבנוֹתיה חינוּך מצוּין. האב, ששׂב קוֹדם זמנוֹ, יוֹשב באוּלם, לבוש כמו לטיוּל, וּמתוכח עם דניאל בּהרב, המשׂכּיל הציוֹני בן הארבעים, על ענייני הקהילה – מתוכח בשקט ובנימוּס, אף על פי שאינוֹ יכול להבליע את הריתחה שבקוֹלוֹ. אֶוָה ואחוֹתה, הפּייטנית, נמצאוֹת בחדרן: הפייטנית עסוּקה במלאכת יד ואֶוָה מוּטלת על הספה עם “השקרים המוּסכּמים” ביד. נתן הוֹפי צריך לבוֹא “להחליף ספר”, וצריך להיפטר בשעה זוֹ מן הפּייטנית. אבל, הה, הפּייטנית, בכל כשרוֹנה הפיוּטי, לא חוּננה בכשרוֹן הסתכלוֹת וּבהבנת זוּלתה, ואינה רוֹאה כלל לנפש אחוֹתה הבכירה. זוֹ כבר התהפכה כמה פעמים, רמזה לאחוֹתה כמה רמיזוֹת דקוֹת וגסוֹת, והיא יושבת לה על מקוֹמה בלי זיז.

– יוֹדעת את, צילה? – פונה אליה אֶוָה סוֹף סוֹף בקוֹל ניצחון – אחוֹת וֶלבֶּר קיבלה כרך חדש משירי רילקֶה., הערב היא נוסעת ללבוּב. אם תלכי תיכף תוּכלי לקחת ממנה את הספר. הרי ידוע לך, שאני איני חוֹבבת שירה ביותר, אבל רילקה…

בפני רילקה לא יכלה הפּייטנית לעמוֹד, התחבוּלה הצליחה

כשבא הוֹפי (בהיוֹת איש זר בחדר הבנוֹת, לא העז איש בבית לפתוֹח את הדלת – הן ידעוּ זאת היטב) משכתהוּ אֶוָה אל הספה, ואמרה לוֹ בטוֹן קר וּמוֹחלט, כי שטוּיוֹת כאלוּ שעשׂה אמש ב“סוֹללוֹת” לא תרשה לוֹ יוֹתר – ויהי מה. עליה לא רק לאהוֹב אותו, כי אם גם להדריכוֹ. הוּא ילד, תינוֹק, ואינוֹ אחראי בעד מעשיו. ברגעים כאלה, מבין הוּא, גם היא אינה יכולה להיוֹת אחראית, ועל כן היא מזהירתוּ עכשיו.

הוּא מקבל את אזהרתה בהכנעה, אבל מגע שׂערוֹתיה מלהיב את אוֹזנוֹ כל כך, שיש לו חשק לכוֹרתה.

– עליך לדעת, שאם יחסינו צריכים להיגמר בדבר רציני (והיא מביטה מבוּישת לתוך חיקה) חייב אתה להתאזר כהוֹגן. החיים אינם משחק. וּלפניך, נתן, עוֹד לפחוֹת שש שנים של לימוּדים.

– יוֹדע אני, יוֹדע. לעת עתה, עם כל השתדלוּתם הנבזה של הפרוֹפיסוֹרים, לא נכשלתי בשוּם מקצוֹע חשוב… את ה“מַאטוּרה” אעשה איך שהוּא. עיקר הצרה אצלי עכשיו, שאיני יכול לגמוֹר להכין את הרצאתי. כבר שלוֹש פעמים דחיתיה, אי אפשר יוֹתר.

וּבדרכוֹ הביתה, שיכוֹר מריחה חש את חלקת עוֹרפה על שׂפתיו, הוּא חוֹזר וּמהרהר לעצמו, שאילוּ הסכימה היא היה מפסיק את הלימוּדים תיכף וּמיד, וּמתחתן אתה כמוֹ שהוּא. לפרנסה אינוֹ דוֹאג הרבה: יהי פקיד, ספרן, אוֹ אפילוּ מוֹרה לשעוֹת, כמוֹ הזקן טריסקר, למשל. בעצם הרי כל ה“מאטוּרה” אינה שוה קליפת השוּם!

______

אחרי שנה של ייסוּרי אהבה (עם קצת תענוּגים, אין לכחד) והוּא אז בשמינית, כחצי שנה לפני ה“מאטוּרה”, וּבמצב קשה מפני הפרוֹפיסוֹרים, שהתחילו עוֹינים אוֹתוֹ בגלוּי, ודיברוּ גם עם אחדים מחביריו על “מפלתו” הודאית, – בעצם הזמן הזה הגיעוּ לאוֹזניו שמוּעוֹת לחישוֹת על “בגידה” מצדה. אוֹמנם החבירים התייחסו תמיד במעין אי אמוּן לכל ה“יחס” שביניהם, אבל על כגוֹן זה לא העז איש לדבר. ידוֹע ידעוּ היטב שמלבדוֹ אין לה לאֶוָה שום “עניינים”, והנה… מתלחשים על איזה קרוֹב, בן דוֹד כמדוּמה, שגמר סמינאר לרבנים בוין ועכשיו נתקבל להיוֹת“מטיף” באיזוֹ עיירה במיהרן. היוֹם דיברוּ על כך ב“חוּג ההיסטוֹריה” כעל דבר הנעלה מכל ספק.

הוּא מיהר אליה. לא מצא אוֹתה בביתה. רץ אל חברתה וּמצאה שם. היא יצאה אליו אל הפרוֹזדוֹר ושם הציע לה ללכת אתוֹ מיד אל ה“סוֹללוֹת”. הוּא דיבר בקוֹל שבוּר וחנוּק, הרצה, איים, התחנן, תפס את ידיה ונשק את אצבעוֹתיה הצוֹננוֹת. אך היא צחקה, צחקה בקוֹל יוֹתר מן הרגיל, והקוֹל המנסר התנכר וניסר באכזריוּת:

וּמה בכך? לא תמצא לך אחרת? הרי יוֹדעת אני שאלישבע וֶלבֶּר “גוֹועת” פשוּט מאהבה אליך. איזה תינוֹק אתה! עליך בכלל לחשוֹב יוֹתר על ה“מאטוּרה” מאשר על דברים כאלה.

– כן, – תסס הוּא כנגדה בקוֹל צרוּד – אבל אני אאַבּד את עצמי לדעת. את מכירה אוֹתי. חרפה כזאת לא אשׂא. עוֹד הערב אאבד את עצמי לדעת. יש לי אקדוֹח…

עיניו שקיבלוּ עין הפלדה הבהילוּה, והיא שינתה את קוֹלה:

– בכלל מי סיפר לך שטוּת כזאת? אני, אני מסוגלה להינשׂא ל“מטיף”? הגד בעצמך. אני אסכים ללכת לאיזוֹ עיירה נידחת במיהרן לבלוֹת שם את כל חיי עם איזה “שיעמוּם דתי”? מה זה עלה על דעתך? איך יכוֹלת להאמין כזאת אף רגע? וכי אינך יוֹדע שיש לנו שׂוֹנאים, לשנינוּ? לך מפני כשרוֹנוֹתיך, ולי מפני – נוּ לא חשוּב מפני מה. הערב תחכה לי, ילדי, בתשע – עד אז אני עסוּקה. ואל תהא תינוֹק…

היא קיימה את הבטחתה וּבאה בדיוּק. לבוֹ היה רך עד לדמעוֹת, והיא היתה נפלאה, נהדרה בשׂמלתה החדשה בלי הסוּדר. כל כך רכה וטוֹבה וּמסוּרה לא היתה עוֹד אף פעם. עד אחת בילוּ בצל העצים הכבד בליל הירח. על עצם ה“עניין” לא חפצה לדבר בשוּם אוֹפן. – העיקר הרי היא האהבה, האין זאת? אפילו הנישׂוּאים אינם חשוּבים. הנישׂוּאים הם עסק, חשבוֹן, תחבוּלה, מוֹרך לב – אבל האהבה!… הה, נתן! אמת שלא תשכחני לעוֹלם, לעוֹלם? הה, אילוּ אפשר היה לשׂבוֹע אוֹתך פעם אחת לתמיד… אבל, למה הדיבוּרים הריקים. נֵשבה כה חבוּקים ונשתוֹק. אין יפה לאהבה משתיקה, הוֹי, ילד עדין, רפה שלי! ילדי!

והיא לחצה אוֹתוֹ אל רוֹך גופה וכיונה לרפד את ידוֹ הדקה בעריסת שדיה. הוּא היה מאושר? – לא?! נטוּל מחשבה, נטוּל רגש, נטוּל חושים. היה רק חפץ אחד – לגווֹע כאן, לשפוֹך את הנפש אל עדנת חיקה…

למחר היה יום חוֹפשי מלימוּדים. הוֹפי איחר קצת לקוּם, אבל בקוּמוֹ היתה לוֹ הרגשה קלה וטוֹבה, וחשק עבודה נמרץ תקפהוּ. חשק עבוֹדה כזה לא חש זה שנים. הוא ביקש מאמוֹ מהר פת שחרית, אחר כך נסגר בחדרוֹ. פתח את ה“מקוֹרוֹת” והיה קורא בקוֹל ורוֹשם על הגיליוֹן, בקלוּת וּבשקיקה עד כדי שכחת עצמוֹ. והנה דפקה אצבע פחדנית על הדלת. הוא קפץ וּפתחה באחת, והנה – צילה, הפּייטנית, לפניו. חיורת היתה ועצוּבה, כדרכה, ורביד הנוֹצוֹת הצחוֹר עוֹטף את צוארה עד האוֹזניים. היא ביקשה בקוֹלה הרך סליחה, מסרה לוֹ ביד לבנה, עגוּלה, מכתב קטן, חתוּם, ונסתלקה מיד. הוא רץ אל השוּלחן וקרע את המעטפה עם כתב ידה האהוּב של אֶוָה, ודמו קפא בקוֹראוֹ:

“נתן! לא הייתי מזוּיפה אמש: באהבתי (שני קוים עבים תחת המלה) לא בא כל שינוּי. ברכבת השעה השישית אני נוֹסעת עם אבא ואמא לקראקוּב, להינשא שם לבן דוֹדי ה”מטיף". אחרת אי היה אפשר, האמינה. עליך לשאת את גוֹרלך באוֹתוֹ העוֹז בו אני נוֹשאת את גוֹרלי, ויהי לנו ליל אתמוֹל זכרוֹן אוֹשר לכל ימי חיינוּ.

עוֹד פעם, סלח, אחרת אי אפשר. שלך לעוֹלם,

אֶוָה

כאוֹתוֹ האוז השחוּט, שנחלץ מידי השוֹחט והוּא רץ וצוֹבע בדמו את שלג הרחוֹב, כן רץ נתן הוֹפי כל אוֹתוֹ היוֹם ברחוֹבוֹת בּרוֹדי וּמחוּצה לה. היה לפניו רק שטח ריק וחלק, וחייו נשפכים וניגרים לֹעיניו הדוֹעכוֹת שלוּליוֹת, שלוּליוֹת.

אך לפנוֹת ערב שב אל חדרוֹ, ישב על הכיסא, וּבהטילוֹ את ראשוֹ הריק על ה“מקוֹרוֹת” הפתוּחים נשבע בקוֹל – לעשׂוֹת את ה“מאטוּרה” בהצטיינוּת.

ג. לְבוּב

אוֹמרים: לבוּב עוֹמדת על הקוּרקבן. אין לה בעוֹלמה אלא אכילה גסה. אתה נכנס אל הריסטוֹראן וּמוֹצא שם עלמה מקוּשטה וּמפוּרכסה יוֹשבת אל הפסנתר, ועל שאלתך לארוּחה – היא מרנינה באצבעוֹתיה את המנענעים ועוֹנה בזמר:

קֻרְקְבָנִים כְּבָר אָפְסוּ –

נוֹתָר רַק צְלִי כָבֵד…

דיבה היא. שבע שנים גרתי בלבוּב והן היוּ מיטב השנים. כל יוֹדעַי העידו, שאיני רעבתן. לבוּב קסמה לי ב“הר הארמוֹן” הנפלא שבטבוּרה, ב“גן הישוּעים” רך הצבעים,ב“רחוֹב 3 במאי” הרצוּף עץ והמרכבוֹת מתגלגלוֹת עליו כעל שטיח, ב“חוֹרש קילינסקי” הסבוּך, בבוּלוַאר “קארל לוּדויג”, ב“כיכר שלאחר התערוּכה”, ב“היכל הספוֹרט”, ועל הכוֹל – באוֹתה אמת חיים המצוּיה רק בכרך, ששלוֹשה עמים אחזו בוֹ ואינוֹ שייך אף לאחד מהם. עכשיו סבוּרים הפוֹלנים שהוּא שייך להם, ועל-כן הפכוּ, לפי השמוּעה, את “קארל לוֹדויג” ל“לגיוֹנוֹת”.

בקיצוּר, רוּת רוֹקֶר היא נערה נחמדה. אך לא פחוֹת נחמד ממנה הוּא אביה, הציוֹני הותיק דר. ישראל רוֹקֶר. הוּא אינו “נוֹאם מזהיר” ואינוֹ מארגן את ה“לאנדסמאנשאפטים” בקוֹנגרסים, אינוֹ עוֹרך את העיתון הרשמי ואינוֹ מטיף יוֹם יוֹם למשמעת הסתדרוּתית – אך כל העבוֹדה האמיתית, המכוּונת אל העיקר, לארץ ישראל, העבודה הפנימית, האידיאלית, נעשׂית על ידוֹ, בשתי השעוֹת הפנוּיוֹת שיש לוֹ בכל ערב וערב. גבר נמוּך הוּא וּפקיד גבוֹה בשלטוֹן המדינה. פנים עגוּלים לוֹ וּקטנים ועיניים כחוּלוֹת וּגדוֹלוֹת, וקרחת אצילה מכוּסה שתיים־שלוֹש שׂערות. אין גוֹי סתם חוֹשד בוֹ שהוא יהוּדי, ואף על פי כן הוּא מדבר בבית עברית זהירה. אין פלא, ששם בתוֹ היחידה (גם בן אין לוֹ) הוא רוּת ושגם לה פנים קטנים ועגוּלים ועיניים גדוֹלוֹת וּכחוּלוֹת, ואף היא מדברת עם אביה מקצת מן המקצת עברית.

יוֹשבים הם הרחק מן העיר ושאוֹנה, ברחוֹב החוילוֹת “29 בנוֹבמבר”, ורוּת נושקת יוֹם יוֹם לאבא ואמא ונוֹסעת בטראם אל הגימנסיה הפוֹלנית למחלקה השישית, מכאן שהיא בת שש עשרה. אוֹהבת היא במידה אחת את טֶטמאיר ואת פטר אלטנבּרג, אך יוֹתר מכל היא אוֹהבת את התיאטרון ויוֹתר מכל הארטיסטים את אדוֶנטוביץ. אף כי באהבתה זוֹ אינה מקורית, כי כל הנערות האוֹהבוֹת ארטיסטים אוֹהבוֹת את אדונטוֹביץ. הוא פֶר גינט, הוּא אוֹסואלד, הוּא קראמֶר. כמוֹ רבוֹת אחרוֹת חשקה גם היא לא פעם להתנפל ממקוֹמה אל הבמה בשעות משחקוֹ. אך היא לא הגידה את חשקה זה לשוּם חֲבֵרה.

אל ביתוֹ של דר. ישׂראל רוֹקר, אחרי הצהריים, בא יוֹם יוֹם הקאנד. יוּר. מוֹריץ הֶרבּסט, לפעמים בטראם ולפעמים באוֹטוֹמוֹביל. הוּא מזכיר “הועד המחוֹזי” ובידוֹ כל חוּטי הפעוּלוֹת הציוֹניוֹת. בזמן האחרוֹן הן מצוּמצמוֹת בעיקר ב“לאנדספּוֹליטיק”, למוֹרת רוּחוֹ של דר. ישׂראל רוֹקר. עוֹמדים לפני הבחירוֹת אל הפרלמנט בוין, וּמוּכרח להיוצר שם “קלוּב יהודי”, כלוֹמר ציוֹני. אם אי אפשר לעת עתה לקיים את קריאתו של הרצל: “כבשוּ את הקהילוֹת!” אפשר ואפשר לכבוש את ה“פוֹליטיקה הגבוֹהה”. לשם כך יש גם די כסף: כספי ההסתדרוּת, כספי “תרוּמוֹת מיוּחדות” וּביחוּד כספי הקאנדידטים. עשירים הם, וּבשביל כְבוד נבחר אין מחיר יקר.

לדר. רוֹקר זרה כל העבוֹדה הזאת. יוֹדע הוּא יפה, שבעבוֹדה שקיטה, בחריצוּת וּבצניעוּת, אפשר לכבוֹש כמה “פּוֹזיציוֹת” גם בשלטוֹן וּלהשפיע מבפנים, והמלחמה הגלוּיה תעוֹרר רק שׂנאה והתנכלוּת. הן עיקר עבוֹדת הלאוֹם היא למען ציוֹן, פשוּטה כמשמעה. אבל בוֹדד הוּא בדעתוֹ. מפני כוֹחוֹ המעשׂי והמוּסרי בהסתדרות מכבדים אוֹתוֹ חביריו ונראים כמקבלים מרוּתוֹ, אך קצת בטלן הוּא בעיניהם. על כן משתדלים הם לגנוֹב את דעתוֹ, שיחשוֹב כי עוֹבדים הם בשביל העיקר, העיקר שלוֹ. וּלכך נוסע אליו יוֹם יוֹם בשעה קבוּעה, אחרי הצהריים, המזכיר איש התחבּוֹלוֹת מוֹריץ הרבּסט לשאלוֹ “איך מעשרין את התבן?”, שוֹהה שם רגעים מספר ושב אל משׂרד “הועד המחוֹזי”.

יוֹם אחד השגיח מוֹריץ הרבּסט ברוּת הקטנה. שׂפמוֹ הבהיר חייך ועיניו העמוּקוֹת התרחבוּ. הוּא השתחוה לה עמוּקוֹת. יוֹם אחד נזדמן אתה “במקרה” בטראם וליוה אוֹתה לביתה. בפעם השלישית הזמינה ל“נסיכת הדוֹלארים”, כמוּבן, ברשות אבא ואמא. כעבוֹר חוֹדש ימים כבר ברוּר היה לה לרוּת הקטנה, שאין לה מוֹצא מאהבה זוֹ. נפשה היתה עתה יוֹמם ולילה כמיתר מתוּח, נכון לשיר ולבכי, הכוֹל לפי המגע.

עניין הבחירוֹת הלך והתקרב, הלך והסתבך. מוֹריץ הרבּסט היה מתרוצץ באוֹטוֹמוֹביל ששּ עשׂרה שעה במעת לעת. בשביל רוּת הקטנה נשארוּ רק הרגעים המעטים, החטוּפים, ליד גדר הגן לפני היכנסוֹ אל אביה ואחרי צאתוֹ משם. הוּא הציע לה ברצינוּת שעת בוֹקר, לפני שבע, אוֹ שעת לילה אחרי חצוֹת, במעוֹנוֹ. אך את השעוֹת הללו הן אי אפשר היה לקבל. וּבכל זאת קיבלה לבסוֹף. היא לנה בחדרוֹ, אתוֹ. לילה ועוֹד לילה ועוֹד כמה לילות. איך סידרה הנערה הקטנה, התמימה, את הדבר המסוּכן הזה? האהבה עשתה זאת, האהבה כוֹל תוכל. אחרי כן נגזלוּ ממנה גם שעוֹת אלו: מוֹריץ, פשוּט, לא לן בחדרוֹ. עסוּק היה כל הלילוֹת בהכנת הבחירוֹת, אף התחיל נוֹסע אל הפּרוֹבינציה פעמים אחדוֹת בשבוּע. בה לא התעניין עוֹד הרבה. היא אוֹמנם ידעה כבר את אסוֹנה. הוּא עצמוֹ סיפר לה פעם ברצינוּת, שיש לו עוֹד “פּילגשים” – נשים נשּׂוּאוֹת, כבוּדוֹת, מן ה“חוּגים” הגבוֹהים. פחד שחוֹר פילח את נשמתה עד התהוֹם. אף כי לא האמינה לכוֹל. לבסוֹף הכירה את האמת מאוֹפן נשיקותיו. היא אמרה לעצמה: יהי אשר יהי – מוֹריץ הוּא שלי! והעמיסה את הגהינוֹם על כתיפיה, כתפי הילדה הצרות.

בבית נוֹדע הדבר ראשוֹנה לאֵם. איך? צירי אמוּנים ללב האֵם. אך הלב הזה היה חוֹלה אנוּש וּמאוֹד מאוֹד צריך היה להיזהר בוֹ. האֵם דיברה בחצוֹת הלילה לאוֹר המנוֹרה הקטנה בחדר המיטוֹת עם האב. האב הרחיב את עיניו הכחוּלוֹת וקימט את קרחתוֹ בצער איוֹם, אחר אמר: “אני אדבר אתוֹ, ליל מנוּחה, יקירה!” והאם אמרה “אני אדבר אתה, ליל מנוּחה, יקיר!” וכיבוּ את האוֹר. אך לילה מנוּחה לא היה לא לאב ולא לאם.

בטרם דיברה האם עם רוּת בא הכוֹל כמו שמוֹריץ הרבּסט חיבל: בעצם ריתחת העבוֹדה לבחירוֹת, שעמדוּ מאחרי הכוֹתל, נעלם הוּא יחד עם הקוּפה – קוּפת הבחירוֹת. היוּ שם כספי ההסתדרוּת, כספי “התרוּמוֹת המיוּחדוֹת” וכספי הקאנדידטים. הדבר נוֹדע בבוֹקר, כאשר שברוּ את דלת המשרד. על השוּלחן מצאו מכתב בכתב ידוֹ היפה של הרבּסט, וּבוֹ כתוּב, שאת הכסף הפסיד. היו לפניו שתי דרכים: דרך החרפה ודרך המות. הוא בחר בראשוֹנה. אם גם יתפסוּהוּ – הכסף לא יימצא.

המנהיגים, ביחוד הקאנדידטים, רצוּ מיד אל דר. ישׂראל רוֹקר. אין שׂכל ישר כשׂכלו, אין נכוֹן לעזרה כמוהו. הם היו חיורים, נרגזים, נבוּכים. טענוּ, התמרמרוּ, חירפוּ, אך דר. רוֹקר היה שקט. הוא הביט בפניהם בעיניו התמימוֹת ואמר: “קוֹדם כל, רבוֹתי, יש לשמוֹר על כבוֹד ההסתדרוּת. אסוּר להוֹציא את הדבר החוּצה. אנחנו נמלא את החסר (וּבוֹ ברגע הירהר: אך מי ימלא את החסר לרוּת?). אחד מאתנו צריך לקבל על עצמוֹ את המזכירוּת עד עבוֹר הבחירות. אתה דר. נ…”

עצה טוֹבה מזוֹ לא מצאו כמוּבן גם המנהיגים, אף כי רוּבם עוֹרכי דין. הם נפרדו ממנוּ חפוּיי ראש, אך נכוֹנים לנצח בבחירות.

כצאת המנהיגים הליט דר. רוֹקר את פניו בכפיו והירהר דוּמם: איך יפעל הדבר על רוּת, ואחרי כן על האֵם? עצה אין. לדבר בשעה זוֹ על לבה של רוּת לא ייתכן. יש רק לעמוד איתן בפני הכוֹל.

רוּת השכימה למחרת לקוּם, ורצה כדרכה יוֹם יוֹם אל משׂרד “הועד המחוֹזי”. מפי השמש נוֹדע לה על דבר הבריחה. כעבוֹר שעה שבה כפוּפה, עוֹטיה, ונסגרה בחדרה. איש לא דפק על דלתה. האֵם כבר שכבה חוֹלה במיטה. מימיו לא העלים דר. רוֹקר מאשתוֹ דבר, ועל כן הגיד לה גם עתה מה קרה. הוֹדיע בטלפוֹן לבית השלטוֹן כי אסוֹן במשפחה עצרהוּ בביתוֹ, ושיחררוּהוּ מעבוֹדה לעת עתה ליוֹמיים. הוּא טיפל באשתוֹ שהיתה לאחר התקפה. היא שכבה, החזיקה את ידה על חזה וייבבה חרש: “רוּת, רוּת, האוּמללה שלי! ישׂראל, ישׂראל האוּמלל שלי!” בשׂרה היה תפוח ולבן מאוֹד, רך ושקוף, כאילוּ היא נמוגה כוּלה. הפחד ריטש את לבוֹ של דר. רוֹקר.

לפנות ערב הוּרע מצב החוֹלה. האב הקיש בזהירוּת על דלת החדר של בתוֹ. לא בא כל מענה. אז פתח לאטוֹ את הדלת ונדהם: הילדה לא היתה בחדר. היכן הילדה? התפלצה תחתיו הקרקע. אך באותו רגע באוּ המנהיגים והוּא נכנס אתם להתייעצוּת קצרה אל חדר עבוֹדתוֹ. הוּא ביקש מהם סליחה על שהוּא אנוּס לקצר – אשתוֹ חוֹלה; אך יעץ נכוֹחוֹת. הם הביעוּ צערם ויצאוּ בראשים שחים.

בשוֹכבה על המיטה בחדרה לבוּשה כוּלה, החליטה רוּת רוֹקר למוּת. אך איך תמוּת פה בחדר, וּבידה אין כל רעל? היא יכוֹלה רק לשכב וּלהרעיל את עצמה לאט לאט בייסוּריה הגדוֹלים. רוֹצה היא לשכב כך עזוּבה, שוֹממה, כחיה שכוּלה, בלי אוֹכל, בלי משקה, בלי תנוּעה, עד שתצא נשמתה. אבל דבר זה מן הנמנע הוּא כאן בחדר. הרי יבוֹאוּ לקרוֹא לה, יאלצוּה לקוּם, לאכוֹל. והיא אינה רוֹצה לראוֹת לא את אבא, לא את אמא ולא את קאשה, המשרתת הזקינה הנאמנה. לא, מוּכרחה היא למצוֹא לעצמה מקוֹם סתר, אשר שם תוּכל לדעוֹך באין מפריע. הוֹי, רק מנוּחה, רק לא לזוּז! רק לא להגדיל את הכאב! רעיוֹן טוֹב עלה על דעתה. היא ירדה מן המיטה, פתחה חרש את הדלת, הביטה כה וכה בפרוֹזדוֹר ועלתה במעלוֹת המוֹבילוֹת אל עליית הגג, ששם תוֹלים פעם בחוֹדש את הלבנים לייבוּש. לפני ימים אחדים הוֹרידוּ את הלבנים, וּבכן איש לא יבוֹא שמה במשך שבוּעוֹת. שם תשכב תחת קוּרי העכביש ותמוּת. הדלת לא היתה נעוּלה. היא נכנסה בלי רעש לתוֹך אפילת העליה, הלכה כפוּפה אל הפינה האפילה ביוֹתר, כרעה, שכבה ונלחצה בכל כוֹחה אל שיפוּל הגג. גג הרעפים כבר היה מחוּמם קצת משמש הבוֹקר. דרך פרצה קטנה חדרה רצוּעת אוֹר. ארוּבת העשן היתה פתוּחה, שחוֹרה מבפנים ואוֹר קלוּש יוֹרד לתוֹכה מלמעלה וּמבהיר את הפיח. תמיד פחדה רוּת להיות בעליה, אך עתה לא חשה עוֹד כל פחד.

היא חפצה לחשוֹב על אמה החוֹלה, אך מוֹריץ היה מוּטל במוֹחה כקוֹרה עבה, לוֹחצת וּמכאיבה, ולא הניח מקוֹם לכל מחשבה אחרת. כל היוֹם עבר עליה בדימדוּמי דמיוֹֹן מכאיבים, עד שהרגישה כי בא הערב. האפילה רבתה בעליה, אף נעשה קר לה. היא התכוצה יוֹתר, אספה את רגליה לתוֹך שׂמלתה הקצרה, עד כי ברכיה נגעו בחזה ושכבה בעיניים פקוּחוֹת. השיניים היו נוֹקשוֹת והכאב הלם ברקוֹתיה. הלילה היה הוֹלך ומעבּה עליה את טליתוֹ, עד שחשה בנטל האפילה. חתוּלים טיפסו על הגג, שׂרטוּ וייללוּ. שׂערה סמר לאט לאט ועיניה יצאוּ מחוֹריהן וחדרוּ לתוֹך מעבה החשכה, אך היא שכבה ולא זזה. בפחדה המתגבר היה משהו גדוֹל ואדיר, משהוּ מיסטי, דתי. היא עצמה גדלה בתוֹך הפחד הזה. היא התחילה מאַמצת את אוֹזנה כלפי מטה, אל מעוֹן ההוֹרים. ידוֹע ידעה כי האם שוֹכבת מסוּכנה וחפצה מאוֹד לדעת מה שם. ברוּר היה לה, שהאם הוֹלכת למוּת, אך חפצה לשמוֹע את פרטי מיתתה. הפרידה ביניהן תהיה קצרה: אחרי שתדעך גם היא, תיפגשנה שתיהן שם, בעוֹלם ההוּא. וּמתוך רצוֹנה החזק לשמוֹע – התחילה שוֹמעת. הדלת נפתחה ונסגרה פעמים אחדוֹת. הוּבא רוֹפא, כעבוֹר חצי שעה עוֹד שני רוֹפאים. קוֹנסיליוּם שם. הם הלכו שלוֹשתם. אבא לחץ את ידיהם. המשרתת הפוֹלניה הזקינה מיהרה לאיזה מקוֹם ושבה מיד. הביאה רפוּאה. נשמעו עוֹד צעדים, זרים קלים, חשאיים: הוּבאה כנראה גם “אחוֹת”. היא שמעה הכוֹל מבעד לתקרה, כל הבית נעשה מפוּלש בשביל שמיעתה. הכוֹל התהלכו שם חרש. אבא בנעלי בית רכים, ה“אחות” על בהוֹנוֹת רגליה, קאשה גררה בזהירוּת את צעדיה הזקינים. נכנסוּ ויצאוּ מחדר המיטוֹת. אבא התהלך בחדר עבוֹדתוֹ. סגר את הדלת היטב, הוֹֹריד והידק עליה את המסך הכבד, שהצילצוּל לא יישמע בחדר המיטוֹת ודיבר בטלפוֹן, בחשאי ככל האפשר. עם ה“ועד המחוֹזי” דיבר. הם עוֹבדים שם עתה בלילה. שאל, אם יש להם ידיעוֹת מה על הרבּסט? לא, אין. אוּלי היתה שם במקרה רוּת, רוּת בתוֹ? לא? חבל! שלוֹם אשתוֹֹ? תוֹדה. המצב קשה. אי אפשר עוֹד לדעת. כל הקוֹלוֹת האלה, אם שנשמעו לה באמת אוֹ רק הידהדוּ בדמיוֹנה, חזרוּ וחזרוּ במוֹחה הלוֹהט.

הגיע הבוֹקר, וּפתאוֹם הרגישה שבא הפסק בידיעתה.האוֹר התחיל מאפיר בעליה. הקוֹר נתגבר עם בוֹקר. היא חשה שהדם נס מכל איבריה והתרכז רק בחזה, ושם הוּא שוֹטף בעוֹז. מכוּוצה היא, מצוּמצמה וּכאילו מכוּנסה כוּלה בלבה. עתה היה שקט גדוֹל בבית. כן, אמא מתה. ברוּר הדבר. אוֹתוֹֹ השקט האיוֹם. הנה היא שוֹמעת: אבא מתהלך בצעדיו החשאיים על השטיחים הכבדים. מתהלך, מתהלך ואינוֹ עומד לרגע. ה“אחוֹת” הלכה לה. המשרתת הזקינה יוֹשבת על שרפרף ליד המנוֹחה המכוּסה בסדין לבן, ונרוֹת דוֹלקים למראשותיה. הטלפוֹן מצלצל: אבא מדבר עם השלטוֹן. מצלצל שוּב: אבא מדבר עם ה“ועד המחוֹזי”. מצלצל שוּב: אבא מדבר עם המשטרה. אה, זה מעניין! עליה הוּא מדבר. מחפשים אוֹתה. לעתה עתה אין כל ידיעה עליה. לא ראוּה בשום מקום. לא, אבא אינוֹ מניח שהיא נסעה אחרי מוֹריץ. אי אפשר, שהרי לא ידעה כלל אם הוּא נוֹסע וּלאן הוֹא נוֹסע. קוֹלוֹ רוֹעד בדברו, אך הטוֹן הוא חביב ורך וּמתון כשהיה. “לא, תוֹדה!” הכוֹל כתמוֹל שלשוֹם. אבא יקר. אבא חביב! כתחבוֹשת של חרדל מחוּממה ליהטוּ הרחמים מסביב ללבה, אך בוֹ, בתוֹך הלב, ישב הוא מוֹריץ הרבּסט, לחץ והכאיב. מצלצל שוב: אבא מזמין בדפוּס מוֹדעוֹת אבל. כך, הוּא מצוה לחתוֹם גם את שמה, רוּת. גם היא מתאבלת, כמוּבן בפוֹלנית וּבעברית. אבא לא יותר על העברית שלוֹ. ההלויה תהיה אחרי הצהריים, כנהוג.

אחרי הצהריים שמעה את שיכשוּך המים עת “טיהרוּ” את האם. לחש תפילוֹת. בכי עצוּר. ניקוּשי כלי עץ על הרצפה. המוֹן צעדים, קלים וּכבידים, זהירים וגסים. מרכבוֹת משקשקוֹת וּמצלצלות ברחוב, באוֹת ועוֹמדוֹת. עגלוֹנים מדברים זה אל זה בקוֹל, בצחוֹק, בקללה., וּפתאוֹם: “צדקה תציל ממות! צדקה תציל ממות!” וקישקוּש בקוּפסא. כל איבריה של רוּת התחילו מפרכסים מקוֹר נוֹרא. אך היא התכוצה יוֹתר ויוֹתר מסביב ללבה הכבד והלוֹהט ולא זזה. כל ההמוּלה התרחקה. הבית נשאר דוֹמם, דוֹמם דממה מתוּחה, מכאבת את האוֹזניים. אחרי כן שבוּ האבלים. מי הוּא הגבר השני המתהלך בבית? אה, הרי זה הדוֹד, הדוֹד ליאוֹן, שבא מטארנוֹפּוֹל אל ההלוייה. הוּא לא יפקיר את אחיו, את אבא, טרף לייאוּשוֹ. הנה הוּא יוֹשב בחדר עבוֹדתוֹ של אבא ושוֹתק כנגדו. הוּא לא יסע היוֹם וגם מחר וגם מחרתיים: בעוֹד יוֹם יוֹמיים ישתתף גם בהלוייתה שלה, של רוּת הקטנה. איך ייוָדע להם שהיא מתה? חה-חה-חה! הריח יוֹדיע. אין דבר. יוֹדעת היא יפה את הריח הזה עוֹד מן הבית, שבוֹ גרו לפני שנים אחדות וששם מתה נערה נוֹצרית מוּכת שחפת!

כל הלילה השני עבר עליה בדמיוֹנוֹת אוֹר ועדנים על העולם ההוּא ועל פגישתה עם אמא הצחוֹרה, המזהירה.

כעבוֹר כמה משעות הבוֹקר נשמעו צעדים על המעלוֹת. רוּת פקחה את עיניה לרוחה. הדלת נפתחה וקאשה, המשרתת הזקינה נכנסה, ועל זרוֹעה חבילת לבנים לחים. בעוֹמדה על קרקע העליה התחילה מתבוֹננת בעיניה מרחיקות־הראות כה וכה. פתאוֹם נשמטוּ הלבנים מעל זרוֹעה, והיא התחילה מצטלבת וּנסוֹגה אחוֹרנית, עד שאחזה במשענת המעלוֹת וירדה. כעבוֹר רגעים מספר עלו דר. רוֹקר וליאוֹן אחיו. הם עמדו שניהם והביטו רגע. ליאוֹן התכוֹפף והתקרב אל החבילה הצרוּרה. כפוּף עד ברכיו הסתכל בעיניה הפקוּחוֹת, בחן את עפעפיה, קירב את פניו אל פניה, והנה נשמע קוֹלוֹ: “את, רוּת?” וּבטרם תענה נפנה וקרא בצהלה: “היא חיה!” הוּא לפתה בידיו החזקוֹת, הוֹציאה ממקוֹמה, הרימה וּנשאה אל המעלוֹת. “בוֹא!” קרא לאחיו. זה ירד אחריו כמשוּלל רצוֹן.

בחדר האוֹכל הוֹרידה ליאוֹן מבין זרוֹעוֹתיו. אך היא לא יכלה לעמוֹד על רגליה. השכּיבה על הספר. עיניה היו פקוּחוֹת והיא רוֹעדת כוּלה. הפנים היו צוֹמקים וּקטנים. האף היה חיור וצר. “קאשה, מהרי מעט יין! חממי מעט חלב! עמוֹד עליה רגע, ישׂראל!” וּבעצמו רץ לחדר המיטוֹת, הביא שׂמיכה, הביא צלוֹחית “טיפוֹת”, כיסה אוֹתה עד צוארה והריחה מן הצלוֹחית. אחר משך את הספה לפנים החדר. הוּא עמד מצד אחד והאב מן הצד השני, שניהם אוֹחזים ידיה הצוֹננוֹת וּמשפשפים אותן. השקוּה מעט יין מתוֹק, השקוּה מעט חלב חם. אז התחיל אפה זב. מחה לה ליאוֹן את האף במטפחת. דר. רוֹקר שיפשף את ידה וּדמעות זרמוּ כמים מעיניו, על לחייו, על בגדיו, הוּא לא הרגיש. רק שיפשף את ידה הקטנה ולחש" “רוּת, רוּת יקרה! אמא עזבה אוֹתנוּ! אמא איננה!” רק על המלים האלה חזר עשׂרוֹת פעמים. והנה נעוּ שׂפתיה של הנערה. הוּא גחן והטה אוֹזנוֹ. היא לחשה: “אבא, גם הוּא מת. בלבי, פה, מת!”

– ואת תחיי, רוּת יקרה, רוּת שלי! – צהל האב בדמעוֹת.

– בודאי תחיה, תינוֹקת שכזוֹ! – אישר הדוֹד.

– וּשניהם שיפשפוּ ביתר עוֹז. המשרתת שלפה את נעליה, הלבישתה גרבי צמר וכיסתה את רגליה בכר גדוֹל. – –

באוֹתוֹ רגע צילצל הפעמוֹן. המנהיגים באו לנחם את חבירם האבל וּלהתייעץ עמוֹ בעניין דחוּף מאוֹד: הבחירוֹת צריכוֹת היוּ להיוֹת מחר.