א    🔗

כמעט לא יאָמן, והוּא מעשׂה שהיה.

בפרבר הגוֹיים שבעיירתי חי איכּר וּשמוֹ דניס קוֹלוֹדא. הוּא ירש מאביו בית ונחלה קטנה וקיבל עם אשתוֹ שתי חלקוֹת שׂדה טוֹבות. איש חרוּץ היה ויוֹדע חיסכוֹן וּמתרחק מן השיכּרוּת, וּבכן נעשׂה לאחר שנים אחדוֹת איכּר אמיד וּמכובּד בעדתוֹ. אשתוֹ, טֶקלָה, אף היא בעלת בית מצוּינת בסדר וּבנקיוּת, ילדה לוֹ כמעט בכל שנה בן אוֹ בת, אך הולדוֹת לא הוֹציאוּ שנתם והיוּ מסתלקים במחלה זוֹ אוֹ אחרת. ידעוֹנים ורוֹפאים לא הוֹעילוּ, עשׂבים ושיקוּיים היוּ לשוא. הולד יצא לאויר העוֹלם בריא ושלם וּמום אין בוֹ, ופתאום חלה את חוֹליוֹ, ולא עברוּ ימים מוּעטים והריהו כבר בר מינן קטן, וּפעמוֹני ה“צירקבא” מצלצלים וקוֹראים את האנשים לקבוּרתו.

ודניס קוֹלוֹדא שיפּץ את ביתוֹ, החליף את יסוֹדוֹת האוֹרן ביסוֹדוֹת אלוֹן, חיזק והרים את הקירוֹת, הגדיל את החלוֹנוֹת, אף חידש את גג הקש, עשׂהוּ מגוּזז תלמים תלמים וצבע עליו צלב גדוֹל. בחצר המרוּוחת מאחוֹרי הבית היוּ אורוה ורפת, שעוֹמדוֹת בהן ממבחר הבהמוֹת, וּכלי עבוֹדה מן המין המשוּכלל ערוּכים תחת סככה של קרשים. ולפני הבית, אחרי ערוּגוֹת הפרחים והירקוֹת, גן אילנוֹת גדוֹל, צוֹמח עצי פרי ואילני סרק, שמעטים כמוֹתוֹ בסביבה; וּבגן מעלוֹת ומוֹרדוֹת, והוּא כמין חוּרשה. וּבירכתי גן, בעוֹמק המוֹרד, לרגלי כֵף תלוּל, משוּבּץ מעיין מים חיים, גדוּר בעמוּדי עץ מחוּברים למעלה בקוֹרוֹת, ידוּע בשם “העין”. בכל מקוֹם בעיירה שנאמר “העין” סתם, ידעוּ כי הכונה היא לעין של קוֹלוֹדא. ואין פלא בדבר, כי מימיה היו שיקוּי עדנים: זכּים כבדוֹלח, קרים כקרח וטעמם ערב לחיך, כאילוּ הוּטלה בהם טיפה של יין הרקח. אך מעטים זכוּ לטעוֹם מן המים, כי כלב רתחן, אסוּר בשלשלת ארוּכּה, היה עוֹמד במבוֹא, ורק אוֹרח, שבעלי הבית יצאוּ לקראתוֹ להכניסוֹ, יכוֹל היה לעבוֹר את המשעוֹל הנמשך מן הפּשפּש שבגדר עד הבית והגן.

עברוּ כחמש עשׂרה שנה מיוֹם נישׂוּאיהם וּכבר קיברוּ מניין של תינוֹקוֹת, והיוּ מדוּכּאים מצער וּמעלבוֹן. שניהם שׂערם הלבּין ולא עת, פניהם נחרשוּ קמטים וקוֹמתם שחה, לא רק מרוֹב עבוֹדה קשה. והנה בא בקיץ לעיירה, אל היהוּדים, כפי הנהוּג פעם בכמה שנים, אחד הצדיקים, שהיוּ לוֹ כשני מניינים של חסידים במקוֹם. הצדיק לוּקח אחר כבוֹד אל בית אחד העשירים, שפינה לו את הבית כוּלוֹ, ועשׂה בעיירה כשבוּע ימים. כל הימים האלה היוּ חג לעיירה. לא רק חסידיו מחזיקיו, אלא גם חסידי צדיקים אחירים, וּבפרט הנשים, היוּ צוֹבאים על מקוֹם משכנוֹ, לבוּשים בגדי שבת, הם וילדיהם, ליטוֹל ברכה מאת איש האלוֹהים, חֵלף דמי פּדיוֹן.

איש שׂיבה היה הצדיק, זקנוֹ מגוּדל וּפניו אצילוֹת, נעים מידוֹת ונוֹח לשמוֹע צרוֹתיהם של בני אדם. הכוֹל סיפּרוּ בשבח תמימוּתוֹ והאמינוּ בברכתוֹ. והגיעה השמוּעה גם אל בית קוֹלוֹדא, כי איש קדוֹש בא לשכוֹן ימים אחדים בתוֹך קהל עדת היהוּדים, והוּא רוֹפא חוֹלים וּמוֹשיע חלכאים, וכוֹחוֹ יפה לפקוֹד עקרוֹת וּלהסיר נגע מבית.

בא דניס אל אבי, מיוּדעוֹ מאז, קוֹנה תבוּאתוֹ וּבהמתו, וּשאלוֹ אם ייתכן שיתקבל אצל ה“ראבּין” הקדוֹש. ממיטב אסמוֹ יתן לוֹ מַתּת, ואם מזוּמנים יבקש – ונתן לוֹ ככל אשר ישׁית עליו, וּבלבד שיסיר מביתו את מר המות המכלה את זרעוֹ.

היה אבי במבוּכה: הכיצד, ערל ייכנס לבקש תיקוּן אצל הרבי? עוֹד לא נשמע כדבר הזה. ביקש לדחוֹתוֹ בקש, אך האיכר עמד על דעתוֹ ולא הרפה. למחר בא עם אשתוֹ והיא מתחננת על נפשה, אף תוֹפסת יד אבי ויד אמי לנשקה. אמר להם אבי:

– באמת אין זה “ראבּין” שלי, שאני נוֹסע אל אחר, אף על פי כן אשאל את פי הגבּאי משמשוֹ.

אמרוּ שניהם קוֹל אחד:

– שאל, איש טוֹב, ואלוֹהים יתן חינך בעיניו. לא נשכח לך את הטוֹבה כל הימים.

וּראה פלא: הגבּאי צחק ולא האמין כי הצדיק יתרצה לדבר זה. עם זה נכנס וּמסר לרבוֹ את דברי אבי. והצדיק לא צחק, רק ציוה להכניס את אבי ושאל אוֹתוֹ, אם הגוֹי אדם ישר הוּא. העיד אבי על מיוּדעוֹ, כי אדם הגוּן הוּא. אמר הרבי:

– בוֹא עמוֹ והיית המליץ בינוֹתינוּ, כי אין אני והגבּאי שלי שוֹמעים שׂפת הערילים.

וּלמחר בא אבי עם דניס להתייצב על הצדיק. והצדיק נטה אוֹזנוֹ לדברי האיכר, אף כי לא הבין לשוֹנוֹ. קוֹל הדוֹבר היה שקט ועצוּב, והצדיק לא ראה את פניו בדבּרוֹ, שכך דרכוֹ של אוֹתוֹ צדיק: מאהיל בכפוֹ על מצחוֹ וּמאזין בעיניים עצוּמוֹת. האיכר חינן את קוֹלוֹ בהשׂיחוֹ צרת לבוֹ ולב אשתוֹ, וּכשהתחמם בדיבוּרוֹ אמר, כי אם יושיענוּ ה“ראבּין” ויתן לו זרע של קיימא, ייטיב עם עדת היהוּדים במקוֹם ככל אשר תשׂיג ידוֹ.

אבי תירגם את דבריו מלה במלה.

– וּמה יש בידוֹ להיטיב עמהם? – שאל הצדיק ולא נשׂא עיניו מן השוּלחן.

האיכר מנה את טוּבוֹ: כך וכך שׂקים של תפוּחי אדמה יתן לעניים, כך וכך כּוֹר חיטים, בן בקר טוֹב יתן לשחוֹט בשבילם, לחוֹרף יביא להם כך וכך עגלוֹת עצים מן היער. וּברוֹב רגשוֹ חיפשׂ אחרי הדבר היקר מכוֹל, שיש ברשוּתוֹ לעשׂוֹת למען בני אמוּנתוֹ של האיש הקדוֹש – והנה אוֹרוּ עיניו: הוא זכר את גנוֹ ואת העין אשר בתוֹכוֹ. הם היוּ הדבר היקר שברשוּתוֹ. על שני אלה היתה גאותוֹ, אלה היוּ תהילתוֹ. הכוֹל קינאוּ בו בשל אלה. ה“סוֹלטיס” (העשיר) שבפרבר שלח אליו כמה פעמים סרסוּרים לדבר על לבוֹ, שימכוֹר לוֹ את הבית והגן והמעיין אשר בוֹ. את ביתו הטוֹב ואת מבחר שׂדהוּ ואפרוֹ הציע לו תמוּרתם. אבל דניס מיאן לשמוֹע וגירש את הסרסוּרים מביתו, אוֹתם ואת המשקה שהביאוּ אתם, כפי שנהוּג אצלם. והנה עלתה על דעתוֹ מחשבה טוֹבה: את הגן יפתח ליהוּדים לימי שבת ומוֹעד, שיבוֹאוּ לטייל בוֹ לרוּח היוֹם להנאתם; ואת העין יתן להם לשאוֹב ממנה מים כחפצם, המים הזכּים, הקרים, הבשׂוּמים, שרבים יחמדוּ אוֹתם. והוּא קרא בקוֹל רוֹעד מהתלהבוּת:

– את גני הטוֹב, את מעיין המים החיים אפתח לבני אמוּנתכם, יבוֹאוּ וייהנוּ מהם בכל עת!

והצדיק, כשוֹמעוֹ את קוֹל האנוֹש האָנוּש, נשׂא את עיניו לראוֹתוֹ, עוֹד בטרם ישמיע אבי את פתשגן הדברים, ונתן בוֹ מבט ממוּשך של חיבּה, וּכשפּתח אבי לחזוֹר על הדברים, הפסיקוֹ הרבי בתנוּעת יד:

– אמוֹר לוֹ: החיים והמות בידי שמיים, ואני בידי רק לברכוֹ וּלהתפלל עליו. אם כוָנתוֹ רצוּיה והוּא מאמין בכל לב שיקיים את הבטחתוֹ – אפשר שתפַילתי תעשׂה רוֹשם.

כשהגיד לוֹ אבי את דברי הצדיק, הוֹציא דניס את צרוֹר הכסף מכיס מכנסיו והתחיל לפתּח את שׂרוֹכוֹ באצבּעוֹת רוֹעדוֹת, אך הצדיק עשׂה תנוּעה של סירוּב, וּלאבי אמר:

– אמוֹר לוֹ, שיתן פרוּטה קטנה, הקטנה שיש עמוֹ בצרוֹר, ואברכנה, וּתהא קמיע שיתלה בצואר היִלוֹד, אם השם יזכּהוּ ויחייהוּ.

כשקיבל האיכר את הפרוּטה המבוֹרכה, נשק לה ושלח את ידוֹ לאחוֹז ביד הצדיק, אך הצדיק משך את ידוֹ ואמר:

– הוֹציאוּהוּ מעלי.

 

ב    🔗

וטקלה, אוּמלֶלֶת הבנים, מעוּבּרת שוּב. ודניס הלך לבקש מאת רב המקום, שיכריזוּ בשני בתי התפילה, כי מעתה גנוֹ ועינוֹ פתוּחים לפני היהוּדים. הכלב הוֹעבר אל החצר מאחוֹרי הבית, וכל הרוֹצה לבוֹא, אם איש ואם אשה אוֹ הטף, יבוֹאוּ בשבתוֹת וּבמוֹעדים לשאוֹף אויר צח בגן ויתהלכוּ בוֹ לאוֹרכוֹ וּלרוֹחבו, אין מעצוֹר. והעין פתוּחה תמיד לבאים לשאוֹב, ואין מַכלים דבר. אף קיים דברוֹ לעניים ושלח בעבוּרם לרב מטוּב אסמוֹ לחלק ביניהם.

וּמאז היוּ הגן והעץ אשר בתוֹכוֹ והעין אשר על קרקע המוֹרד נתוּנים לעדת היהוּדים ליהנות מהם כאות נפשם.

וּזהירים היוּ מקבלי הטוֹבה, שלא לחבוֹל בעצים, ורק היוּ מתהלכים בין העצים, בשבילים ועל גבי העשׂב, עוֹלים בגבעוֹת ויוֹרדים בבקעוֹת, נאחזים בזהירוּת בענף וּמזהירים זה את זה, לא להזיק לעץ, “כי האדם עץ השׂדה”. ולא היוּ לוֹקחים מפרי העץ, אף כי לא נאסר עליהם, רק ממה שנשר לארץ היוּ מרימים ואוֹכלים. כי כן התיר להם דניס בפירוּש.

וּלעת האביב ילדה טקלה בן. ותהי השׂמחה במעוֹנם. עשׂוּ משתה לרבים וקראוּ לכוֹהן ולרב לבוֹא לביתם. הכוֹהן בא והרב שלח ברכתוֹ בידי השמש. וּמתנוֹת שלח דניס בשביל עניי היהוּדים ביד רחבה. ויקרא את שם היִלוֹד סטֶפּקוֹ.

בחוֹרף עזוּב היה הגן ואיש מן היהוּדים לא בא שמה. גם מים לא שאבוּ מן העין, כי מי זה ישתה בימוֹת הצינה מים קרים כקרח? אך בבוֹא האביב, לאחר הפסח, כשהאילנוֹת היוּ מלבלבים והשמש מחממת ומצמיאה את הבריוֹת, התחילוּ יוֹרדים לגנוֹ של קוֹלוֹדא.

והעוֹלל סטפּקוֹ הוּא כבר בן כמה שבוּעוֹת, והאם המאוּשרה מוֹציאה אוֹתוֹ בחיתוּליו על זרוֹעוֹתיה להראוֹתוֹ לבּאים, פוֹתחת את פי כוּתוֹנתוֹ וּמראה, שקשוּרים לוֹ בצוארוֹ, זה בצד זה, צלב שחוֹר קטן וקמיע תפוּר בתוֹך פיסת בד: “את זה קיבל מאת הכוֹהן ואת זה נתן לוֹ ה”הראבּין“, יחייהוּ השם!”

לאחר זמן בא קוֹלוֹדא והעמיד לפני הבית חצוּבה של קוֹרוֹת, וּבימים של אוֹרה תלה בה בחבלים את העריסה, והאם, אוֹ בת משק הבית הזקינה, אוֹ האב בעצמוֹ, יוֹשבים על האבן בתוֹך העשׂב וּמנענעים את הילד בחבל וּברגל אגב עשיית מלאכה בידיים, וּבשעת מעשה עיניהם מפיקוֹת אהבה והוֹדיה לאלוֹהים ולאנשים.

וּראוּ, דבר הצדיק קם ונהיה. עבר קציר, כלה קיץ – והעוֹלל גדל וּפרח ולא פגע בוֹ כל חוֹלי. וּבשלהי הקיץ כבר יוֹשב היה בעריסתוֹ וּבצחקוֹ לאנשים צמד שיניים מציץ מבין שפתיו.

וּבאביב הבא, אך מלאה לוֹ שנה, היה מתהלך בבית וּבחוץ, כוּתוֹנתוֹ הקצרה מגלה את עירוֹם גוּפוֹ עד לערוָתוֹ הערילה. והקמיע של הצדיק מקרב את הילד ללבם של ישׂראל.

ועצי הגן, מהם לפרי וּמהם לנוֹי, גדילים בערבוּביה נחמדה לעין. בקיץ היה קרקע הגן (אדמה שחוֹרה וּדשינה) צוֹמח עשׂב רב וּבתוֹכוֹ פרחי בּר קטנים, זעיר שם גם פּטרייה מסתתרת, אוֹ תלוּלית עפר תחוּח שהעלתה חפרפרת. והעצים צפוּפי עלים, זה מצל על זה וזה חוֹסה בצל שכינוֹ, פירוֹת יוֹשבים בסתר העלים אוֹ ציפוֹרי שיר, והם מרשרשים בנעימוּת וּמשרים חרמי צללים רוֹעדים. קלִינא רחבת עלים ודקת ענפים וערמוֹן כבד ענף, אזדרכת לבנת פרח וּסגוּלת פרח, וּביניהם תּפּוּחוֹת כבידות, נשענוֹת על סמוֹכוֹת, אגסוֹת וּשזיפוֹת מכל המינים והסוּגים, שׂיחי חזרזרים ודוּמדמניוֹת וּפטל, וגם עצי תוּת וענבי סנה וּשאר גרגרים יפים לאכילה כמוֹת שהם אוֹ לשימוּרים בסוּכר.

ונפש הגן – העין – שוֹכנת משוּבּצת למטה, על קרקע המוֹרד, בצל הכף הזקוּף. הקוֹרוֹת הגוֹדרוֹת אוֹתה משלוֹשת עבריה הקדירוּ מרוֹב ימים. והירידה אליה במדריגוֹת חצוּבוֹת באדמה, והיוֹרד ורוֹצה להיכנס פנימה כוֹפף ראשוֹ ועוֹבר תחת הקוֹרה. סף של עץ גבוֹה גוֹבל את מי הבריכה, ושלוֹש אבנים מרוּחקוֹת זוֹ מזוֹ מבצבצוֹת מתוֹך המים. האבנים העלוּ ירוֹקה והן חלקלקוֹת מאוֹד, ויש להישמר יפה שלא להתחלק מעליהן ולצנוֹח לתוֹך המים, שהם עמוּקים ממה שהם נראים לעין. ואחרי האבן השלישית, במרחק פסיעה גסה, מתחתית הסלע, נוֹבע המעיין עצמוֹ, ומראהוּ שם כשיבוֹלת קטנה רוֹתחת וּמבעבעת בתוֹך אלפס של אבן, וּמשם המים יוֹצאים לבריכה.

המים היוּ צלוּלים ושקוּפים כזכוּכית, וכל קרקע הבריכה הזרוּע חוֹל מלבין מתוֹכם נקי וחלק מאוֹד, אך היד שנשתלחה להגיע עדיו לא יכלה השיגוֹ. ושלוֹש האבנים אחרוֹנה אחרוֹנה קטנה מחברוֹתיה וּבמרחק גדוֹל מן הקוֹדמת, ורק איש ארך רגליים יכוֹל היה לפסוֹע את הפּסיעה הגדוֹלה כדי לעמוֹד עליה ברגל אחת, ורק הזריז והמוּמחה בשיווּי משקל יכוֹל היה לגחוֹן ולשאוֹב בכלי שבידוֹ את המים כיציאתם ממקוֹרם קרים עד לחיתוּך השיניים. רוֹב השוֹאבים היוּ מסתפּקים בשאיבה מתוֹך עמידה על האבן השנייה, אוֹ גם הראשוֹנה, ואפילוּ מעל הסף בלבד. אוֹ שהיוּ מבקשים מאת הארוֹך, שימלא להם את הכלי מן המקוֹר.

וכמדוּמה, שלא היה להם ליהוּדי עיירתי דבר שנתאַווּ לוֹ יוֹתר מכוֹס מים שאוּבים מתוֹך העין של קוֹלוֹדא. הגוֹיים היוּ להם בארוֹת ועיינוֹת שלהם, ואף על פי שמימיהם לא נשתבחוּ בסגוּלוֹת כאלוּ, הסתפקוּ בשלהם ולא באוּ לשאוֹב אצלוֹ. אף היוּ מתלוֹצצים וּמספרים בגנוּתו של קוֹלוֹדא, שׁנעשׂה ספּקם של ישׂראל, במצותוֹ של ה“ראבּין”.

גם בימוֹת החוֹל היוּ רוֹאים לעתים ברחוֹב נער אוֹ נערה, אוֹ אשה גדוֹלה ואפילוּ יהוּדי בעל זקן, עוֹלים מן הסימטא ונוֹשאים כאוֹצר יקר אם כד ואם קנקן אוֹ צנצנת של זכוּכית מליאים מן המים של המעיין. עד שהוּבאוּ הביתה אוֹמנם פגה רוֹב צינתם, אך עוֹד משיבי נפש היוּ, והשוֹתה בבית העביר לאחר שתייה כף ידוֹ על חזהוּ, שוֹאף רוּח וקוֹרא: “אה, טעם גן עדן, מחייה נפשוֹת!”

ואוּלם ביוֹתר היוּ נהנים מן הגן והעין בשבתוֹת ובמוֹעדוֹת שבקיץ. אחרי שינה של צהריים היו רבים יוֹרדים העינה. הזקינים מעטים היוּ, כיון שעסקוּ בבית בתוֹרה, אך אברכים קלים, בחוּרים ובתוּלוֹת, וגם קצת נערים וּנערוֹת, שלא היו שטוּפים במשׂחקים של מה בכך, היוּ נוֹהרים שמה לעשׂרוֹת, לבוּשים בגדי מוֹעד, עם כלים בידיהם או זוּלתם, נכנסים בּפשפש, עוֹברים על הבית הנקי, המסוּיד לבן כחלוּלי, אגוּדוֹת איזוֹב וּפרחי שׂדה יבישים תלוּיים מעל למשקוֹף הדלת יחד עם כלי הכיבוּי הארוּכּים, היוּ מסתכלים בכלוֹנס הקדירוֹת ומגילוֹת הבּד השטוּחוֹת כשבילי שלג על העשׂב, מברכים את בעל הבית אוֹ את אשתוֹ, אם נמצאוּ ברחבה, מתעכבים ליד התינוֹק, מחליקים על ראשוֹ הגזוּז, מחייכים לוֹ ואוֹמרים דבר חיבה ליוֹלדיו – ויוֹרדים אל בינות לאילנות, מתפזרים מתוֹך עוֹנג של שׂיחה וּצחוֹק, ואינם ממהרים אל העין עצמה, אף שהיא תכלית בוֹאם לכאן, כי סמוּך לבם, שטוּבם שמוּר להם ולא כדאי לנהוֹג מנהג גרגרנים הנהנים מן הטוֹב ללא הכנה. אבל לא קרה כמעט מקרה, שיבוֹאוּ ולא ימצאוּ למטה, בתוֹך הבריכה, מישהוּ עוֹמד על אחת האבנים ושוֹאב בכלי המוּשט לוֹ מאחוֹר כדי להחזירוֹ מלא.

השוֹאב, אם הוּא עוֹמד על האבן השלישית, כוֹפף עצמוֹ, כמעט נוֹגע בגוּפוֹ בפני המים, מהדק ביד אחת את כנפוֹת אצטליתו הארוּכה בין ברכיו, והוּא משהה את הכלי בתוֹך שיבוֹלת המקוֹר הסוֹערת, השטף נכנס לכלי ויוֹצא ממנוּ, עד שהאיש מחליט לקוּם עם המים השאוּבים (צריך להיוֹת מוּמחה כדי לכוין את הרגע וּלהרים באחת את הכלי כשהוּא מלא). אוֹר החמה המרוּכז בתוֹך הבריכה משתבר במים וצוֹבע בהם פסים של כסף וגביש וזהב וחרוּץ בין צללי הענפים הכפוּיים על העין מלמעלה. אין ריח למים והם נראים ריחניים מאוֹד, אין צבע להם והם נראים קוֹסמים בגוֹניהם. הצינה הלחה אוֹפפת את העוֹמדים שם רגש מתוֹק ורענן, טוֹב וּמיטיב לבשׂר ולנפש.

 

ג    🔗

והדברים נהגוּ כמנהגם שנה אחרי שנה.

העוֹלל סטפּקוֹ נעשׂה בן שנתיים ושלוֹש וארבע: נער מגוּדל ויפה תוֹאר, בר דעת אך חצוּף קצת וקוֹלע מתוֹך צחוֹק צרוֹרוֹת קטנים בבאים לגן ולעין, אך עדיין שוֹמע לגערת אב ולמוּסר אם. הם בוֹדקים בכל לילה לפני השינה אם שתי הסגוּלוֹת, הצלב והקמיע, שמוּרוֹת על חזהוּ של בנם בּבת עינם, ועל התפילה שהם מקריאים לוֹ הם מוֹסיפים ברכה ל“ראבּין” שנתן לוֹ חיים.

וטקלה עמדה מלדת.

דניס עוֹד שמר הבטחתוֹ והיה שוֹלח מתנוֹתיו הקצוּבוֹת לבית הרב לחלקן לעניי היהוּדים, אך צימצם קצת משנה לשנה את המנה. ואוּלם גנוֹ נשאר פתוּח לכל בא, וּשניהם משיבים בסבר פנים יפוֹת על ברכת הנכנסים, אף כי לא הרבּוּ עוֹד דברים עמהם כבשנים הראשוֹנוֹת. הבאים הבינוּ, כי עסוּקים האנשים במאוֹד מאוֹד במשק ביתם ולא הקפידוּ.

שערם, דוֹמה, פחת בוֹ הלבן. קוֹמתם נזדקפה, פניהם נתעדנוּ ועיניהם היוּ מאירותֹ, וּבכל מראיתם ניכר היה סיפוּקם של בני אדם: הנה ניתן טעם לחיים! המעט שהעניקוּ ליהוּדים הוֹסיף להם ברכה ועוֹשרם פרץ. הכוֹל הכירוּ בעיירה את הזוּג קוֹלוֹדא עם ילדם, שהיוּ יוֹצאים עמוֹ בכל יוֹם ראשוֹן בשבת וּמחזירים על החנוּיוֹת (עוֹד לא נאסרה אז פתיחת חנוּיוֹתיהם של יהודים ביוֹם זה) לקנוֹת בשביל הקטן לבוּש וצעצוּע. הכוֹל ידעוּ, כי רק בזכוּת הצדיק חי וקיים זה.

והדבר נעשׂה הרגל. כמעט לא הרגישוּ בוֹ עוֹד. רק בהזדמן אוֹרח זר למקוֹם, היוּ מסיחים לוֹ את פוֹעל הצדיק וּמנהגוֹ של האיכר בעל הנס, והוּא שוֹמע את הדברים, מאמין ואינו מאמין.

וּבאחד הימים הגיעה הידיעה, כי אוֹתוֹ צדיק, השוֹכן כבוֹד באחת העיירוֹת המרוּחקוֹת, נסתלק. היה אֵבל מעט בעיירתי, והזוּג קוֹלוֹדא, ששמעוּ את השמוּעה, באוּ אל בית אבי, והשׂיחוּ את צערם על פטירת האיש הקדוֹש מיטיבם, וטקלה שאלה לפי תוּמה, אם כוֹח הקמיע יפה גם אחרי מוֹת האיש שנתָנוֹ. אבי הרגיע את האשה, ודניס חזר והבטיח, כי מוֹת האיש הקדוֹש לא ישנה את נדרוֹ, וכל עוֹד הוּא חי יוֹסיף לקיימוֹ.

והנער סטפּקוֹ גדל עוֹד, ולא יכלו הוֹריו להחזיקוֹ בבית. היה משתמט מהשגחתם וּמתערב עם ילדי האיכרים השכינים, וגם לסימטאוֹת אחירוֹת הגיע. וּכשהרגישוּ הנערים המשׂחקים עמוֹ בקמיע התלוּי לוֹ בצוארוֹ יחד עם הצלב, היוּ מתגרים בוֹ והיוּ בוֹדים עליו שמוֹת וחניכוֹת של גנאי. נתכעס הנער והיה מכה אוֹתם על שמלעיגים בוֹ. וּכשהציקוּ לוֹ יוֹם יוֹם בקוֹראם לוֹ “יהוּדוֹני”, “בנו של ראבּין” וכדוֹמה, אף ביקשוּ לגזוֹל ממנוּ את הקמיע, וּמשלא עלה בידם דיברוּ על לבוֹ, שיפתח את התפירה ויראה להם את המטבע – בא הנער הביתה והיה בוֹכה וּמתקצף ושוֹאל מהוֹריו שיגידוּ לוֹ, מה נשתנה משאר נערים, שבצוארם תלוּי צלב בלבד, ואין להם אוֹתוֹ “מטבע מאוּס”, שהוֹריו תלוּ לוֹ. ההוֹרים פּייסוּהוּ והזהירוּהוּ, שלא ישמע לחביריו וישמוֹר מכל משמר את הקמיע הזה, שהוּא לו סגוּלת חיים ובריאוּת.

וּבאחד הימים עצמה מאוֹד סקרנוּתוֹ של הנער. מה עשה? לקח בלאט סכין מן הבית והלך אל האסם, הבריח את הדלת, וּלאוֹר האשנב הקטן פיתח את פיסת הבד והוֹציא מתוֹכה את הפרוּטה – והנה היא ככל הפרוּטוֹת, רק העלתה מעט חלוּדה וירוֹקה. וּראה, דוקא פשטוּת זוֹ של הפרוּטה הטילה אימה בלבוֹ הקטן וחרטה על מה שעשׂה. ביקש להחזירה למקוֹמה, ולא יכוֹל, כי החוּטים היוּ פסוּקים ואין בידוֹ חוּט וּמחט לאַחוֹת את הקרע. מרוֹב אימה התחיל לבכוֹת ורץ הביתה אל אמוֹ. בדרך בדה מלבוֹ תירוּץ: התפר נפתח מאליו. האמינה לוֹ האם ותפרה את הקמיע תפירה חדשה.

וּמעתה גס לבוֹ של הנער בקמיע, והיה מתהלך וחוֹשב מחשבוֹת להיפטר ממנו, להיוֹת ככל הנערים המשׂחקים עמוֹ. אבל עוֹד אימת אביו עליו, וגם שמץ פחד בלבוֹ, פן יבוּלע לוֹ אם ישחית את הקמיע. והוּא אז כבן שבע והגיעה שעתוֹ ללמוֹד בבית הספר, וההוֹרים לא יכלוּ לדחוֹת עוֹד, וכך אמרוּ לוֹ בבית:

– שמע, בננוּ, אחרי הקציר והאסיף, לכשיפּתח בית הספר אחרי החוֹפש, נשלחך שמה ללמוֹד כתב וחשבוֹן. יחיד אתה לפנינוּ ואנוּ רוֹצים לראוֹתך מוּשלם בכוֹל.

גם הוֹרוּהוּ תוֹרה, שעליו לנהוֹג בנימוּס וּבמשמעת, כדי שיאהבוּהוּ מוֹריו, ולא שכחוּ להזהירוֹ על הקמיע, הנוֹתן לוֹ חיים וּבריאוּת. עליו להסתירוֹ הסתר היטב, שלא יראוּהוּ חבריו ויקנטרוּ אוֹתוֹ. והם לא ידעוּ את מחשבתוֹ הזרה של הנער.

וּבמידה שקרב יוֹם ההליכה לבית הספר נדדה מנוּחתוֹ של הנער ורוּח רעה פיעמה את לבוֹ. סר תאבוֹנוֹ ממנוֹ והיה מוֹאס גם במטעמי אמוֹ אשר אהב. גם במגדנוֹת, שאביו הביא לוֹ מן החנוּת, בחלה נפשוֹ, והיה קוֹצף ורוֹגז כל הימים. וּבזמן ההוּא התאַנה יותר מתמיד ליהוּדים הבאים לשׂוּח בגן ולשאוֹב ממי העין, והיה קוֹלע אליהם צרוֹרוֹת גדוֹלים יותר. אף פגע באשה זקינה ועשׂה לה חבּוּרה במצחה, והאשה נבהלה מאוֹד למראה הדם הנוֹזל על פניה. קמה מהוּמה קטנה והביאוּ את האשה הנרעשת לפני טקלה, שקשרה לה את המצח בחתיכת בד פשתן חדש. כשחזר דניס מן השׂדה ונוֹדע לוֹ הדבר, קרא לנער והטיף לוֹ מוּסר, אף הלקהוּ קלוֹת לעיני האנשים. המכוֹת לא הכאיבוּ לנער, והוּא רק מילמל בכעסוֹ משהוּ לא מוּבן.

וּלמחר, ביוֹם ראשוֹן, נעלם סטפּקוֹ מן הבית מיד אחרי שוּבם מבית היראה, בטרם ישבוּ לסעוּדת המשפּחה. חיפּשׂוּהוּ בכה וּבכה ולא מצאוּהוּ. הלך דניס לבקש את בנוֹ אצל השכינים ואצל החבירים שהוּא רגיל להתהלך עמהם – ולא נמצא. ורק בין הערבּיים חזר הנער עם רוֹעה העדר וּפניו שוּנוּ: בגדיו הטוֹבים מלוּכלכים, שׂערוֹ פרוּע ורגליו מאוּבּקוֹת ושׂרוּטוֹת ועיניו מביטות זרוֹת.

– היכן היית, בני? – שאלוֹ אביו רכוֹת.

– ביער הייתי. וכי עסקך הוּא?

– לבדך, אוֹ עם חביריך?

– לבדי. וכי מה?

– מה עשׂית שם?

– מה שעשׂיתי, וכי עלי לספר לכם?

– ודאי. שעליך לספר לנוּ, ליוֹלדיך.

– עשׂיתי…

– מה עשׂית?

– זרקתי את הקמיע הארוּר…

שני ההוֹרים החוירוּ, וּשניהם צעקוּ:

– מה עשׂית, נער לא בינוֹת? את חייך ואת בריאוּתך זרקת. הגד מהר: היכן זרקת אוֹתוֹ?

– אֶה, לא תמצאוּהוּ. לשם כך הלכתי ליער…

– אבל חוּסה עלינוּ ואמוֹר: היכן זרקת את הקמיע?

– עמוֹק, עמוֹק ביער. לתוֹך הביצה הגדוֹלה. הוֹ, הבוֹץ כיסה עליו יפה. לא תמצאוּהוּ. בטוּח אני בזה.

והוּא פרץ בצחוֹק, צחוֹק לא ילדוּתי כלל.

החמה שקעה כבר והיער היה רחוֹק, אך עם שחר רץ דניס אל היער. הגיע עד הבּיצה והנה היא גדוֹלה משהיתה כל השנים, כי חוֹרף שלוּג היה השנה, וּבאביב עם ההפשרה הפך היער, שהיה שוֹכן בשפילה, אגם מים רוּבּוֹ, והבּיצה הרחיבה גבוּלוֹתיה כמעט כפליים. איך ימצא את הפרוּטה הקטנה בים זה של בּוֹץ? היחשׂוֹף את כּוּלוֹ ויחפּשׂנוּ? היניענוּ בכברה?

והוּא שב מיוֹאש לביתוֹ. תפס את הנער, שישב לפני הבית משוּקע בהירהוּרים, הטילוֹ על ברכיו והכּהוּ מכּוֹת נאמנוֹת. והנער לא השמיע כל אנקת כּאֵב. וּכשהוֹרידוֹ אביו מעל הברכיים, ירד אל הגן וישב על העשׂב בקרבת העין, ראשוֹ אחוּז בידיו, והוּא שוֹתק שתיקה לא טוֹבה.

 

ד    🔗

וגם בבית הספר לא ניקה סטפּקוֹ מלעגם של חביריו. בני גילוֹ וּגדוֹלים ממנוּ התקלסוּ בוֹ בכינוּיים ישנים וחדשים, אף אמרוּ לוֹ, שהוּא נוֹשא על לבּוֹ “מֶזוּזֶה” (מאין באה להם, לילדי הערילים, מלה זוֹ – חידה היא). מלה זוֹ בצילצוּלה המוּזר בפיהם, מתוֹך התזת שתי זי"נין, צרמה את אוֹזנוֹ וּבאה אל קרבּוֹ לגרוֹתוֹ עד לטירוּף. משהרגישוּ המתעללים בפעוּלת המלה, הרבוּ להשתמש בה בכל שעת כוֹשר. סטפקוֹ ביאוּשוֹ חשׂף את חזהוּ והראה להם, כי רק צלב קטן, שחוֹר, הוּא נוֹשׂא על לבּוֹ. אך הם צעקוּ:

– לא, לא, בתוֹך הצלב יש לך “מזוּזה”…

נמלך הנער בדעתוֹ והלך שנית אל היער וזרק גם את הצלב לתוך הבּיצה הגדוֹלה, למקוֹם שזרק קוֹדם לכן את הקמיע של ה“ראבין”. חזר ולא סיפּר בבית. וּבבית הספר, כשתקפוּהוּ אוֹיביו, היה מגלה חזהוּ במבּט ניצחוֹן כקוֹרא: ראוּ, אין כלוּם!

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך נעשׂה מנהיגם של בני גילוֹ ברדיפת הנערים היהוּדים המעטים בתוֹך רשוּת בית הספר ואת הרבים שמחוּצה לוֹ. ואת תעלוּלי המלחמה הזוֹ הביא עד מהרה גם אל רשוּת אביו, אל הגן והעין.

וּבקיץ הבא גדל הנער וחזק (מראהוּ היה כבן עשׂר ומעלה), וּבעזרת הבריוֹנים חביריו היה תוֹקף את הבאים לגן בחוֹזקה. והיה מתחכּם לתוֹקפם בשעה שאביו היה בשׂדה, אוֹ כשנסע לאיזה מקוֹם לענייניו. את אמוֹ לא ירא עוֹד, והיה צוֹחק למוּסרה בפניה.

וּביום שבת אחד, האב הלך לכפר סמוּך בעניין סוּסים, והאם היתה מוּטלת חוֹלה בבית – התירוּ הנער ואחוּזת מרעיו את הכלב מן השלשלת בחצר, ושילחוּהוּ מתוֹך קריאוֹת שיסוּי פרוּעוֹת במתהלכים להנאתם בתוֹך הגן. והכלב, שימים רבים היה אסוּר ואגר זעמוֹ, התנפּל על קוֹרבּנוֹתיו בחמת רצח. כזאב טרף טס בין העצים, בשבילים וּבעשׂב, בגבעוֹת וּבבקעוֹת, גם גלש במוֹרד וקפץ לתוֹך בריכת העין, וּבכל מקוֹם שמצא נפש חיה שלח בה את שיניו וריטש אוֹתה בכפוֹת רגליו. קוֹל מהוּמה וזעקוֹת שבר נשמעוּ מכל עבר, ועד מהרה היה כל הקהל מתגוֹדד ברחבה ליד הבית, ובתוֹכם רבים פצוּעים זבי דם, קרוּעי בגדים, קוֹראים לבעלי הבית להצילם משיני החיה הרעה המשתוֹללת כאילוּ נשתטתה, – אך דניס איננוּ, וטקלה מנסה לירד מעל ערשׂה ואינה יכוֹלה.

יוֹם בלהוֹת היה אוֹתוֹ יוֹם שבת לבני עיירתי. רבים רצוּ הביתה, ורבים רצים כנגדם מן הבית לראוֹת מה היה לקרוֹביהם. האיכרים יוֹשבי הסמטה יצאוּ מבתיהם לראוֹת מה קרה. אחדים התערבוּ וניסוּ לתפוֹס את הכלב וּלגרש את ה“תעלוּלים”. אך רוּבם עמדוּ וצחקוּ, כי נהנוּ מן המראה.

דניס חזר לביתו רק לעת ערב. מראה הגן היה כלאחר מהפיכה. עקבוֹת האנשים הרצים ועקבוֹת הכלב נראוּ בכל מקוֹם. פה ושם התגוֹללוּ מטפחוֹת וקרעי בגדים. גם כתמי דם נראוּ באילוּ מקוֹמוֹת. הכלב כבר אסוּר היה בשלשלת בחצר (אחד השכינים אסרוֹ), ושלוֹשה מן היהוּדים, שני בחוּרים וּבתוּלה אחת, ישבוּ בתוֹך הבית וחיכוּ לבעל הבית הטוֹב לספר לוֹ מה אירע. טקלה שכבה במיטתה גוֹנחת וּמקללת את בנה ואת חביריו, והנער נעלם ואיש לא ידע מקוֹמוֹ.

דניס היה מוּרתח וחיור. כוּלוֹ כאילוּ נזדקן בבת אחת. הוּא שמע מפי האוֹרחים את פרטי המאוֹרע מתוֹך כאב גדוֹל. דיבר על לבם שיֵרגעוּ וילכוּ להרגיע גם את הניזוֹקים. שלם ישלם להם כל נזק שנגרם להם. אף יראה מה לעשוֹת, שמעשׂים כאלה לא יישנוּ עוֹד.

סיפרוּ: דניס חיפש כל הלילה אחרי בנוֹ, ורק לעת בוֹקר, כשהאיר השחר, מצאוֹ ישן בחצר תחת הקרוֹן. הוּא נשׂאוֹ אל האסם וסגרוֹ שם על מסגר. שלוֹשה ימים החזיקוֹ כלוּא על פת חריבה וכוֹס מים. ואת הכלב פוֹרע הפרעוֹת הסגיר לידי השַלח שימיתנוּ ויפשוֹט את עוֹרוֹ. אחדים מן הניזוֹקים באוּ לבית דניס וקיבלו מידוֹ את דמי נזקם. כשיצאוּ הביטוּ בעצב לתוֹך הגן הדוֹמם ונסתלקוּ משם מדוּכאים. פג חשקם לבוֹא עוֹד אל תוֹכוֹ.

 

ה    🔗

וּבזה לא תמוּ עוֹד המעשים.

דניס וטקלה לא שבוּ עוֹד למנוּחתם. הם פייסוּ את היהוּדים בכל מה שיכלוּ, אף ביקשוּ שיכריזוּ שוּב בבתי התפילה, כי הגן והעין פתוּחים לפניהם להנאתם. אבל רק מעטים באוּ שמה. להתהלך לרוּח היוֹם בגן לא באוּ כלל. רק לשאוֹב מים מן העין באוּ מתי מספר, אוֹ שהיוּ שוֹלחים את השפחה הנוֹכרית עם הכלי להביא הביתה.

והנער סטפּקוֹ, שמיהר לגדוֹל שלא כדרך הטבע, וּבן עשר היה כבן שלוֹש עשׂרה ומעלה, היה למפלצת כל העיירה, ראש כל הנערים הבריוֹנים, שהיוּ מפליאים עתה תעלוּליהם לא רק ביהוּדים אלא גם בבני אמוּנתם. בכל מקוֹם שיכלוּ להזיק היוּ הוֹלכים ומזיקים. גם ברָשוּת התגרוּ לעתים קרוֹבוֹת. וּמעשׂה בסרדיוֹט של שוֹטרים, שמצאוּהוּ מוּטל מנמנם בדרך השׂדוֹת – כפתוּהוּ ולקחוּ ממנוּ את כלי זינוֹ ופשטוּ את בגדי השרת שעל גוּפוֹ.

ערכוּ השוֹטרים ציִד על החבוּרה. תפשׂוּ וכלאוּ כמה מהם בחדר המטרה של ה“גמינא” (כי בבית הסוֹהר לא יכלוּ לתתּם, מפני גילם הרך). בתוֹך הכלוּאים היה גם ראשם סטפּקוֹ. הספיגוּם שם מלקוֹת כמה שיכלוּ נשׂוֹא. אך בצאתם לחוֹפשי חזרוּ לסוּרם.

ואימת המפגיע נפלה על כל הסביבה. הבריוֹת אמרוּ: הנה גדל בביתוֹ של דניס קוֹלוֹדא פשיימסקי חדש (שוֹדד יער מפוּרסם בכל הגליל). הליכוֹת הבן הביאוּ רוֹב יגוֹן על הוֹריו להחלישם וּלהזקינם עד בלתי הכירם. וביוֹתר נתערערה בריאוּתה של טקלה, ורוֹב הימים היתה כפוּתה למיטתה. אילמלא הזקינה בת המשק, היה נחרב הבית. אך הבית והמשק ירדוּ עשר מעלוֹת אחוֹרנית. גם דניס נרזה ונכפף ועם כל מאמציו לקיים את נכסיו לא יכוֹל לעשוֹת אלא חלק קטן ממה שצריך היה לעשׂוֹת. לקח לוֹ עבד צעיר, אבל סטפּקוֹ בא אליו חרש ודיבר על לבוֹ, שיתחבר אל “אנשיו”, אף הבטיח לוֹ רוֹב שלל, גם חלק בירוּשתוֹ (“שהרי הזקינים – כך קרא להוֹריו – לא יאריכוּ ימים עוֹד”). ומשסירב העבד והגיד לאביו – התחילו סטפּקוֹ וחביריו להתעלל בוֹ, עד שעמד יוֹם אחד ועזב את מקוֹמוֹ.

את בית הספר עזב סטפּקוֹ עוֹד לפני שנה ולא רצה ללכת שמה. כמה פעמים החזירוּהוּ בכוֹח, אך הוּא עשׂה שם מעשׂים אשר לא ייעשׂוּ וּברח. לסוֹף לא רצה עוֹד מנהל בית הספר לקבלוֹ, וכן היה משוּלח לנפשוֹ. על פי רוֹב לא בא כלל הביתה לאכוֹל. ממה התכלכל? היה גוֹנב מן הבית אוֹ מן האסם והחצר וּמוֹכר. תכוּפוֹת היה לן מחוּץ לבית.

לא ארכוּ הימים וטקלה מתה מצער וּמחוֹלי. דניס, זקן ותשוּש כוֹח, נשאר גלמוּד. הוּא אסר על בנוֹ, שנעשה בן שתים עשׂרה, לראוֹת את פניו. והלה היה בא בסתר לקחת דבר אשר יימכר. פעם “משך” כבשׂה, פעם עגלה, וּפעם הוֹציא גם סוּס טוֹב. יש שנעלמוּ תרנגוֹלוֹת מן הלוּל אוֹ ביצים מן המטמוֹרת, או גם גליל בד פשתן. הזקינה, שעליה סמך עתה דניס בכל, היתה מקללת את הגנב בכל פעם שנתעלם איזה דבר מן הבית והצטערה שאין כלב טוֹב בחצר. אך דניס לא רצה לשמוֹע שמוֹ וזכרוֹ של כלב, אחרי מה שעשׂה ההוּא בגן.

דניס ישב רוֹב הימים בבית. קמעה קמעה זנח את השׂדוֹת והאפרים. לא זרע ולא אסף. לסוֹף מסר את אדמתוֹ לאיכר שכן, שהיה נוֹתן לוֹ חלק מן היבוּל. בזה היה מכלכל את עצמוֹ ואת הזקינה. פעמים אחדוֹת בשבוּע היה הוֹלך לכמה שעוֹת לרעוֹת את הבהמה שנשארה ברשוּתוֹ.

את הגן הפקיר לגמרי. לא עדר ולא זמר ולא סייד את גזעי העצים. ענפים רבים מהם יבשוּ, מהם נשברוּ וּמהם צפדוּ ועשׂוּ רק עלים מעטים, גמדיים, אוֹ פרי צוֹמק. עצי הפרי גדלוּ פרע ומראיהם היה כאילני סרק בחוֹרש. איש לא בא להתהלך בגן והעשׂב גדל כקמה מלא גידוּלים שוֹטים. רק לשאוֹב מים מן העין באוּ מעטים. ודניס שׂמח על הבאים והיה מסייע להם לשאוֹב. היה יוֹרד בעצמוֹ אל הבריכה, עוֹמד על אבן ושוֹאב בכלי וּמגיש למבקש בדברי נדיבוּת.

יוֹם אחד שלח סטפּקוֹ שליח לאביו, שיחדל להשקוֹת את היהוּדים מן העין, ולא – יראה מה יעשׂה הוּא וחביריו. דניס לא שעה לדברי הבלע של הבן הסוֹרר. ניענע בראשוֹ בעצב לאוֹת מיאוּן לשליח והלך לוֹ.

וּלאחר שבוּע, בליל ירח, דניס הוֹליך את סוּסוֹ היחיד למרעה לילה, באה החבוּרה, טינפוּ את העין בחבית של צוֹאה, אחר כך מילאוּ את הבריכה אבנים ועפר. חצי הלילה עבדוּ שם ברעש וּבהמוּלה. הזקינה ששמעה יצאה וצעקה, גידפה וקיללה – אך הם עשׂוּ את שלהם, ועוֹד איימוּ עליה שירצחוּה נפש – אם לא תיכנס ותשכב לישוֹן. לסוֹף תפָסה אחד גברתן, נשׂאה בזרוֹעוֹתיו, זרקה לתוֹך הבית וסגר את הדלת.

בבוֹקר השכם חזר דניס מן המרעה רוֹכב על סוּסוֹ הדל. הזקינה יצאה אליו אל החצר וסיפרה לוֹ מהנעשׂה. הוּא הלך אל הגן, עמד על שׂפת המוֹרד וראה במקוֹם העין ערימה של אבנים ועפר בגוֹבה הגדרת, אין סימן לבריכה ואין סימן למים. נסכר מקוֹר המים החיים. לבוֹ, אף כי זקן ונתקשה מרוֹב ייסוּרים, נתפּעם בוֹ בכאב עצוּם: המים הזכים, הקרים, הבשׂוּמים, – היכן הם? נסתמה, נסתמה העין. עין אלוֹהים בארץ נחנקה תחת משׂא הרשע. רגע נשׂאוֹ הזעם לגשת מיד לפנוּי האבנים והעפר, כדי לשחרר את מקוֹר הבריכה, אך מיד חזר בוֹ: “לא, אין זה כי רצוֹן אלוֹהים הוּא. הוּא הסיר ממני את ברכתוֹ ואיני ראוּי עוֹד למימיו הקדוֹשים…”

חזר וישב על מפתן ביתוֹ, אחז בראשוֹ השׂב ועיניו זלגוּ דמעוֹת, שנתגלגלוּ ונפלוּ על ברכיו.

וּמאז לא באוּ עוֹד בני אדם זרים לבית דניס, רק השכן, חוֹכר השׂדוֹת והאפרים, היה בא פעמים אחדוֹת בשנה להביא לוֹ את חלקוֹ ביבוּל, ודניס קיבל מידוֹ ברוֹב תוֹדוֹת.

וּסטפּקוֹ, שרוֹב ימיו בילה במקוֹמוֹת רחוֹקים, היה בא לעתים רחוֹקוֹת, לן פעם בחצר ופעם בגן. רק בחוֹרף אוֹ בקוֹר הגשמים היה מתגנב לתוֹך הבית, שוֹכב על גבי ספסל ונעלם עם עלוֹת השחר. הזקינה עיניה כהוּ ולא ראתהוּ, ודניס העלים עיניו ממנוּ.

וּבליל חוֹרף אחד הביאוּהוּ חביריו שתוּי עד לאיבוּד החוּשים. הכניסוּהוּ לתוֹך הגן והניחוּהוּ שם. היה ליל שלג וקיפאוֹן. הוּא נפל ארצה ונרדם. השלג ירד עליו וכיסהוּ. איש לא ידע בבוֹאוֹ. כעבוֹר ימים מספר מצאוֹ דניס מת וקפוּא, כי רגלוֹ האחת היתה בוֹלטת מן השלג. הוּא לא הוֹדיע לאיש, רק חזר וכיסהוּ בשלג עד בוֹא הלילה. וּבחצי הלילה יצא בגרזינוֹ וּבמעדרוֹ, כרה בוֹר בירכתי הגן וקבר את בנוֹ. שלג חשאי ירד על העפר השחוֹר. גם לזקינה בת משק הבית לא סיפר.

וּבמשך איזה זמן היוּ מרעיו מוֹפיעים לעתים אחד אחד, מציצים לתוֹך הגן, נכנסים וּמביטים לתוֹך הבית, אך משארכוּ הימים וּמנהיגם לא נמצא, פסקוּ מלבוֹא, והסביבה שקטה. גם בפרבר הגוֹיים וגם בלב העיירה, משכּן היהוּדים, שכחוּ את דניס וכל אשר קרהוּ. גם את סטפּקוֹ שכחוּ כשכוֹח חלוֹם רע.

רק לעתים בקיץ, בגבוֹר החוֹם, אוֹ בשבת לאחר שינה של צהריים, היה מישהוּ נזכר בגנוֹ של דניס וּמי העין אשר בתוֹכוֹ, והיה מעלה באנחת געגוּעים את זכר הימים הטוֹבים ההם.

ודניס שקע לתוֹך ילדוּת. עזוּב ומרוּשל בלבוּשוֹ התהלך ברשוּתוֹ. לא נוֹתרה לוֹ בהמה להוֹליכה למרעה. שׂער ראשוֹ וּזקנוֹ גדלוּ פרע. לעתים קרוֹבוֹת היוּ רוֹאים אוֹתוֹ הוֹלך לאיזה מקוֹם, קוֹמתוֹ כפוּפה אך פּסיעוֹתיו נמרצוֹת, וּמקל ארוֹך בידוֹ.

סקרנים חקרוּ ועקבוּ אחריו, עד שנוֹדע להם, כי הוֹלך הוּא ליער לראוֹת אם כבר יבשה הביצה. מאמין היה, כי עם יבוֹשת הביצה ימצא את הקמיע.

וּפעם עיכבוֹ אחד הבחוּרים בדרכוֹ וּשאלוֹ:

– וּמה יהא, דניס, כשתמצא את הקמיע?

– אוֹהוֹ, – השיב דניס מתוֹך התעוֹררוּת של חדוה – ביוֹם אשר אמצא את הקמיע של איש האלוֹהים ואביאנוּ הביתה – תעלה העין מכּלאה, תפרוֹץ את גל האבנים והעפר ותשוּב להשקוֹת את האנשים הטוֹבים. ואז… ואז…

ולא יכוֹל להגיד מה יהא אז, כפף גבוֹ וּפסע כנחפז לדרכוֹ.