שתי כפי מונחות על הנייר הלבן. אני הופכן והופכן ומסתכל בהן מתוך הרהורים. רחבות הן וכבדות וגידיהן המלאים רוטטים בלי הרף. צבען החום וחמימותו הנוקשה יש בהם משהו מעפר־החמר בחריש של קיץ. האם לא ככפי אמי הן, הכפיים היקרות, אשר כל ימי היותן באוירו של עולם היו לשות בצק, ממרקות כלים, חולבות פרות, מנכשות בערוגה וכו'? כמוהן הן מלאות את הגירוי התמידי לעמול ולעמול שוב, ובנוחן עייפות על השולחן, או על משען הכסא או על הברכים, הן נראות כמתנות את עמלן בקורת רוח של פשטות אמיצה.
היו ימים וגם כפּי אני עמלו בדברים אשר יומשו: חפרתי ועדרתי, תקנתי כלים, תלשתי כישות, גוללתי חוטי־ברזל, ציירתי שלטים ועוד. כל מגעי המלאכות הטובות האלו, ריחותיהן וצבעי חמריהן, עוברים שנית על כפי אלה, המשמשות עתה את חומר הנייר והדיו באותה הנאמנות ובאותו רטט התלהבות, אשר בהם שימשו לפנים את החמרים האחרים. כלום לא אח אני בעמלי היום לכל העמלים בארץ זו בכמות ובאיכות, ביושר ובאמונה? כלום לא נעשה קצב העמל ברקמת שרירי ועורקי טבע שני, שאין כל יכולת להתכחש לו? הן לאחר יומיים או שלושה של מנוחה, של בטלה יבוא תמיד אותו הגירוי הדק והמציק, אותו אי־הסיפוק העמום, המוצא הרגעתו רק בהמשך העבודה. כלום אין אני חש ומרגיש, ככל העמלים הגופניים, את הקיטור המפעפע ומעלף את המוח בעת הבטלה, ורק קצב העבודה ישוב ויבהירו עד להפליא? כלום אין כל העובד בכוח שריריו, כדי לספק קורטוב רוָחה לנפשו ולנפשות ביתו, אח שוה ויקר וטהור בעיני, כשם שלהפך, כל רך וחלק ומצוחצח, המחשל את ערמתו כדי להגדיל את הונו הצבור, הוא זר וצר ומאוס עלי?
ואף־על־פי־כן יש ואראה בעיני האח, אשר ניתנה לו זכות האפיטרופסות על קהל העמלים, כעין ברק רע. מתנכר ודוחה: “לא לנו אתה”. לא שאני נכסף, כי הוא. יותר מאחרים, יקרבני כמו אח. לא, איני רוצה בזאת יותר משאני רוצה במנת האחוה מכל אדם – אבל הרע המפגין הזה בעיניו מתמיהני ומדכאני, ועלי להודות, כי איש־העמל עצמו, זה שהעבודה היא לו חלק מעצמותו ותכלית לעצמה, כמוני אני, ולא כלי שרת לדבר אחר, שהוא יכול להיות ההפך הגמור מטהרת־ העמל, – עם מגע ראשון, במבט או בדיבור, נמתח בינינו מיד נים של הבנה אחותית זו, שהיא היסוד לכל חברה אנושית יוצרת.
הסופר העברי, יותר מסופר של כל אומה אחרת, הוא איש המעמד העמל. ולא פחות מכל אנשי־ העמל הוא מגשם בגופו את קללת העבודה ללא סימן ברכה ורוָחה. לא רק שעמלו אינו מספק את צרכיו החמריים אלא שכל תנאי עבודתו עשויים להכות בשדפון את שדה האילוזיות שלו, שבלעדיהן ימוש מעשות פרי. יוצאים מן הכלל, שאין בלבם ידיעת נפשם וחייהם, ישנם כמובן בכל מקום, ומאלה אין להקיש על הכלל.
היו שנים בארץ הקטנה הזאת, הארץ האהובה והמוזרה לפעמים עד לידי יאוש, שגשר של כסף טהור היה מתוח בה בין לב העובד ולב הסופר. הם היו כמשפחה אחת, שחלקיה משלימים זה את זה בעמל כשר. בבוא הסופר (מתי מספר היו אז בארץ, כמחנה העובדים הקטן) אל משכנות הפועלים, היה חש עצמו כבא אל בּיתו. מכירים משותפים, משאות־נפש משותפות; פלוני המשורר היושב בחו"ל, אלמוני המסַפּר הצעיר (הנותן תקוות…) אלמוני המבקר או כותב־המסות – אלה היו תמיד נושאים חמים. יקרים ללב, מדליקים בעינים נרות נשמה. הסופר ידע תמיד את מנת גורלו של האח העובד בתנאי לא-אנוש; הוא ידע את מלחמתו לכבוש יום עבודה, את סבלו מן האדמיניסטרטור העריץ, את עלבונותיו מן האגרונום העיקש. מלב ללב השיחו את יחסם אל “השומר”, אל “האכר” ואל “המפלגה החדשה”, בעלת העיקרים הגלותיים, הקמה פה. הסופר ידע בכמה “נקודות” עבד הפועל, כמה מהן עזב, כמה פעמים עבר את גלילות הארץ ברגל וברכיבה. הפועל ידע את נדודי־הרוח של הסופר, וכילד פיקח ניסה לנחש את תכניותיו.
תאמרו: אידיליה קטנה שהיתה מוכרחה ליהרס. כן, שבטנו בארץ פרץ ורחב ונתפצל, ורבו בו בדרך הטבע הניגורים ונתפרדו הלבבות. כחזיון הזה יראה בכל מקום ובכל זמן. חוק התפתחות, חוק חיים הוא. אולם מה אעשה וגם ידיעה ברורה זו בחוקי־החיים אינה מספיקה לי להשלים עם עובדת ההתרחקות וההתנכרות בין שני סוגי עובדים, שגורל אכזרי ונעלה אחד מרתקם יחד – גורל אנשים השופכים את תמצית חייהם לתוך דפוס, שבו נוצקת ראשית תקומת עמם האומלל, בלי תקוה לראות בעיניהם שילומים לחייהם השפוכים!
והמסייעים להתרחקות זו בשני המחנות עתידים ליתן את הדין.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.