כהמשך לדברי הקודמים רוצה אני לרשום טורים מספר על יחסי הסופר והמפלגה, שכאן בארץ קיבלו חריפות מיוחדת.

אין סופר אמיתי אלא מי שהוא בן־חורין. מי שנידון מלכתחילה לראות בעיניהם של אחרים ולדבר בקולם של אחרים (אחת היא אם “אחרים” אלה הם אנשים או תוֹרוֹת) יכול להיות אדם מועיל מאד, אם הוא עושה נפשות לרעיון או למעשה מועיל, אך תואר־הכבוד סופר אינו הולמו בשום פנים, ויותר מזה במפלגות. יכול להיות סופר, שכל מלה היוצאת מעטו משמשת משען חזק לאידיאולוגיה של מפלגה זו או אחרת - ואף־על־פי־כן הוא סופר בן-חורין, מפני שהדברים נחצבו כך מלבו, מבלי לדעת בשעת כתיבה, כי מפלגה פלונית תבוא לתמוך יתדותיה בו; או שלמרות ידיעתו זו כתב את הדברים, מפני שעיניו נטויות רק לנקודת אמיתו, ולהפך, יכול להיות סופר, שאין גם אחת מן המפלגות הקיימות מוצאת בו סעד לאידיאולוגיה שלה, אך הוא בדרכיו מאיר את מחשכי כל הלבבות מצד שאין רוב בני אדם רגילים להסתכל בו, ואף שראשי המפלגות מתנכרים לו בגלוי, הוא יושב בלבותיהם בסתר, ובלבות ה“חברים” לא כל שכן.

איבסן מגרונו של שטוקמן נתן ביטוי חריף לאמת. כי “המפלגה דומה למכתשת־בשר, הקוצצת את כל הראשים לקציצה אחת; ועל כן אף נעשים הם ראשי־חמורים וראשי־שורים כולם יחד”. אם גם לא נסכים בכל להגדרתו הקיצונית של איבסן ולא נשלול את ערכן של מפלגות בהתקדמותה של החברה האנושית (במידה שאנו רשאים לקרוא לתיקונים חיצוניים בשם התקדמות) ונודה ברצון גם בכמה מראשי המפלגות, שהם כלי־שרת טובים וחשובים בידי שר־החברה – עלינו להודות בכל זאת, שהסופר האמיתי אינו יכול להיות לא בן־מפלגה ולא ראש־מפלגה. כי בהיותו אחד מאלה תגזזנה בבת־אחת שבע מחלפותיו, וטוב יהיה רק לטחון בריחים, אך לא להפיל את חתיתו על הפלשתים, שזה תפקידו מבטן ומהריון.

ובאמת אין לך בריה עלובה מסופר, שרתם את עצמו לקרונה של אחת המפלגות. אפילו כשקולו מנסר ברמה והוא נראה כמתאמץ לכסות את שאר הקולות – יבחין בו המבחין נעימה של עלבון וגזל היקר שבקנינים – החירות. אי אפשר שימצא בין סופרי אמת גם אחד, שלבו שלם עם הגבתם ותכסיסיהם, עם הערכתם ויושר־פעולתם של מנהיגי מפלגות – אלא אם כן הוא עצמו מנהיג מפלגה בכוח וסופר רק בפועל. על־כן האמן לבריחתם של סופרים מן המפלגה ואל תאמן לריצתם אליה, שבריחתם ודאי שאינה על מנת לקבל פרס. וגן־ העדן התחתון ברוסיה כבר הביא סופרים לבקש להם מפלט בגן העדן העליון…

במובנים אלה אי אפשר שארץ-ישראל תהיה שונה מכל משכנות בני האדם. הסופר העברי בדרך כלל הוא, כאמור, איש־העם ועובד עממי ומשאות נפשו וגורלו עולים בד בבד עם משאות נפשם וגורלם של שאר העובדים הישרים – אך חס לו להתכחש לעצמותו ולהאסר לאחת העגלות המסיעות המונים לשדה קטל. אפשר שאחת הסיבות העיקריות לירידת השפעתה של הספרות בימים אלה היא בזה, שאנשי יצירה רבים נתעו לזמן מה להאמין, כי יכולים הם לשבת כבוד ליד מטי־ההגה המפלגתיים, וכיון שהטיית ההגה למעשה אינה לא מטבעם ולא מכשרונם ולא מענינם – נדחוּ משם עד מהרה או שנשתמטו מעצמם, והעם, אשר ראם בחולשתם, הוציאם בלבו מן הקטגוריה, ששם הם בעליי כוח, והכניסם לתוך קטגוריה, ששם הם חדלי אונים, וכך נתחללו על הרבים. ואין להביא ראיה מימים קדמונים, שהספר והסייף עוד היו כרוכים בעולם, שכבר הנביאים חדלו מהיות מנהיגים. וצד זה של הענין הנידון מחכה ערד למחקר מיוחד.

גם בארץ-ישראל ראינו כמה כשלונות שנסתבבו מערבוב תחומים זה. והכשלון אינו על צד הסופר בלבד, אלא גם על צד המנהיג. גם המנהיג האמיתי, שנתברך מן השמים בכל הסגולות הטובות והרעות של מנהיג, ועל-ידי התקרבותו הארעית של הסופר הוא מתחיל לראות את עצמו מנהיג גם לו, מתאכזב עד מהרה מ“עם הסופרים” בכלל ומאבד על־די כך את אמת הקרקע שלו במחוז התרבות – מה שיהיה לו ברוב הימים לרועץ. ביום צו נכפל קלונו, שפוקדים עליו עוונות שאין הוא

בר־עונשין עליהם. ועל־כן מה טוב ומה מועיל היה אילו יכולנו לתחום בארץ זו, שאנו עומדים בה עדיין בהנחת היסודות לחברה הבאה, מלכתחילה את התחום הטבעי שבין הסופר והמפלגה, כדי שהמפלגה העברית לא תצטרך ל“היכשל” כל־כך ב“סופריה”, וכדי שהסופר העברי יוכל להציל בחתחתי דרכו, שאין דומה להם בדרכיהם של סופרי שאר האומות, את נפשו – אם בעל נפש הוא.

אפשר שלא חידשתי הרבה ברשימה זו, אבל אדם המסיח עם לבו אינו מחויב לחדש.