לא פחות מיושר-לב דרוש לה לביקורת אומץ־לב (הבחנה וטעם – הם תנאים Sine qua non). בספרות נורמלית יימצא אומץ־הלב בלי התאמצות. אמות־המידה קבועות על־ידי המסורת של מאות בשנים, חוש האמיתי מצוי לרוב גם בקהל, ויש יכולת לאדם לקיים את אישיותו קיום שלם גם בדברי אמת, ואם באה שם ביקורת של הריסה, שבירת אלילים וכינון אלילים, רק לתקופות היא באה, אבל איננה חזיון כרוני. בימים כתיקונם הביקורת היא ביקורת של בנין, גם במקום שהיא באה לקצות לשם ישור ההדורים. גם ביקורת־החנופה, שאין שום ספרות נקיה ממנה, אינה שם ענין אלא לחוגים קטנים, ואין היא שולחת את שריגיה הצהובים על שדה הספרות כולו להחניק את מטעיו הטובים.

ספרותנו, גם בשנים שלפני המבוכה, לא הצטיינה מעודה בביקורת בת־לויה, והראתה סימני עוז רק בנקודות המהפך. אבל גם בשנים השקטות (כביכול!) היה בה שיעור ניכר של רצון טוב. עתה, בשנות המבוכה (אין לדבר על ירידה בספרות העברית של ימינו כלפי זו של הדור הקודם, ואם צד האישיות הספרותית נחלש קצת, הנה נתגברה כנגדו השליטה האמנותית ונשתבח הטעם, אך אין מי שלא יודה, כי מבוכה שוררת בה) באה ירידת־פלאים לביקורת, וביותר לזו המטפלת, או המתימרת לטפל, בערכי הזמן. המבקרים הטובים האחרים פרשו לפירושה של ספרות העבר ועושים את מחקרם ההיסטורי, מי בפחות ומי ביותר יסודיות וכשרון, אף זכינו לספרים בחקר ספרותנו, שלא ידענו כדוגמתם עד עתה. אולם הכל יודו שהספרות השוטפת היא יתומה בהחלט מביקורת מהוגנת. לא זו בלבד, שתעלולים מושלים בה (אוי ואבוי לממשלם!), אלא שגם בעלי הבעה. כשנוגעים בה בקצה עטם, אין במגעם משום יושר ואומץ־הלב. יש ודומה, כאילו החליטו, שאין היצירה החדשה ראויה לשימת־לבם המלאה, ואם הם נטפלים לעתים לחזיונות הספרות החדשים, הרי הם כאנוסים או כגומלי חסד עם חברים.

ואולם המחשבה, שספרות העבר ראויה לטיפול יותר מן הספרות החיה, יש בּה גם שטות וגם עקרות הרגש. שטות – שהרי כעבור דור תהא זו ספרות של עבר והמבקרים הבאים יהיו מחטטים בה לתיאבון, ועקרות הרגש – שהביקורת נעשית להם תורה, בעוד שכל עצמה היא חיים, ובחיים נוהג הכלל, כי הכלב החי הוא טוב מן האריה המת. מגלי־קברים ומעלי אובות ערכם רב ועבודתם מועילה, אך מבקרים אינם, שאין פרכוס־חיים בינם ובין המבוקר. ועל־כן נדמה לי, שהביקורת העברית בימינו אלה, לא זו בלבד, שהיא מונעת מן הספרות את השירות הדרוש כל־ כך להתפתחותה. אלא שהיא מתשת גם את עצמה על ידי זה שהיא מפקיעה עצמה מתפקידה העיקרי.

תשעה מעשרה ממה שמתפרסם בימים אלה בעתונים ושיש לו התביעה להקרא בשם ביקורת־ הספרות אינו אלא להג נלעג של אנשים נמוכי־רוח וחלושי־רצון (גם קורטוב כשרון־הביטוי אינו מכפר על חסרונם), בין אם הוא מתגלה בחוצפה, בין בחנופה. יש שמבקרי־עמל אלה עושים עליך את הרושם, שלבם בטוח, כי הבהמה־קהל עלולה לקבל הכל, ואם הם יורקים בפניה היא שמחה לגשם שירד. אבל הזלזול הזה בקהל באמת אינו אלא זלזול בעצמם. הקהל הוא מורם לאין ערוך ממה שמדמים להם המבקרים האלה, ודעתו אינה מתבלבלת על ידיהם לאורך ימים.

מסופקני אם יש עוד ספרות בספרותנו, שתהא שולטת בה במידה כזו הביקורת להכעיס: בהיותה שלילית היא מתכוונת להכעיס את הסופר, ובהיותה חיובית היא מתכוונת להכעיס את יריביו. לעצם המבוקר, כמדומה אין גם אחד מתכּון. על־פי־רוב באות שם החוצפה והחנופה כרוכות יחד. ויש שהחוצפה אינה מגעת אפילו למדרגה של עזות נפש, והיא רק מין פלצֵיט צורם. שהוא תוצאה של התגברות רגעית על חולשה תמידית. נוסף על “מעלותיה” אלו של הביקורת מתוח עליה כאן בארץ גם חן הפרובינציה הברוכה. העתונים והעתנונים יוצרים להם כל אחד מעין קלייזיל מגוחך, ומתוך פינת הקלייזיל הזה נזרקים החצים המשוחים בנופת או ברעל.

ואם יבוא מי ויטען: כספרות כביקורת! לא אסכים לו בשום אופן. אפילו באחרונה שביצירות הספרות העברית החדשה אנו מכירים שמפעם בה הרצון הפנימי לתת את המיטב שבאדם (הצורה המסולפת והמוטעה אינן משנות), למצות את הרגש וההגיון עד קצה גבול היכולת. על־כל־פנים כשאדם כותב שיר טבע או שיר הגות אינו יכול להיות בעל כונה נמוכה, אם אדם מספר חיי־הוָי או חיי־נפש, הוא חותר לאיזה גילוי של אמת. לא כן הביקורת הפרזיטית שפשתה כל־כך בספרותנו העלובה. היא, שהיתה צריכה לשפוט מתוך גובה רוחני – אסתיטי ומוסרי – אפילו על הקטנה שביצירות הספרות ולהעלותה על־ידי כך למדרגת סמל, לדבר מה גדול ונעלה, סמל חיובי או שלילי – עושה את ההפך: גם את הגבוהה שביצירות היא גוררת לתוך שלוליתה העכורה, כאילו כל תענוגה הוא להוכיח - שהכל שורץ.

כשאני ממריץ את דמיוני לשוות לפני דמות ספרות ימינו כפי שתשתקף בעיני בן הדור הבא, אני רואה שדה נטעים, גבוהים ונמוכים, אך בגזעי כולם דבוקות פטריות נמאסות צבע ורעות ריח. האמנם לא יקום בתוכנו איש בעל יכולת ודעה, מישיר לבו ומאמץ רוחו, שיצא אל גננו וכלי־סמים טוב בידו לרפא את העצים מן הפטריות הרעות האלו, שדבקו בהם להשחיתם?

תרצ"א