עברו שלושים שנה מיום שנסתלק יוצרה של הציונות המדינית, שלושים שנות מאורעות ומעשים היסטוריים יוצאים מן הכלל, ועדיין מדינת־היהודים לא יצאה מכלל חזון. יותר מפרק־זמן כזה עבר מאז מצא אחד־העם את אמיתו בתורת “המרכז הרוחני”, עבודה תרבותית ניכרת נעשתה במשך הזמן הזה בארץ-ישראל, ועדיין רוחניותו של המרכז בכלל מוטלת בספק, ובפרט לפי מושגיו של המורה.
אם כן צדקו שני בעלי־השיטה, כל אחד בשללו את שיטת מתנגדו, והאמת, כמסקנתו של אחד־העם בכל מקום, מונחת, כנראה, באמצע: לא “מדינת יהודים” ולא “מרכז רוחני”. אף־על־פי שגם עתה גדולה התרוצצות הדעות (שלא נמצאו לה, אגב, מנַסחים גדולים) ביחס לפינה קטנה זו מן הבחינה הגיאוגרפית, אך גדולה למזלם של ישראל. מה דמות תהיה ליצור־בינים זה – קשה לנבא, מאחר שראינו כי נבואותיהם של גדולי גדולים נכזבות ברובן.
אבל כיום הזה, ששתי התורות הנ"ל הגיעו למעין “חתימה”, יש ענין לחשוף את המקור שהביא את הרצל (ועל ידו נורדוי) לגרוס מדינת־יהודים, ואת אחד־העם לשלול בעיקר את אפשרותה. לדעתי, כל ההסברים, שמצאו ושימצאו לניגוד זה בין שני גדולי הדור, מקורם אחד:
הרצל (ועל ידו נורדוי) היה חניך ארצות אירופה המרכזית (שניהם היו ילידי גבול הבלקן), אשר החל משנת 1848 קמו שם מדינות קטנות בזו אחר זו, ואף כי משועבדות היו בדרך הטבע למדינות הגדולות ויצירות־כפיהן, לא נבלעו על ידיהן, אף נבנו ועשו חיל לעצמן. והיו מהן שאפילו ניצלו את התחרות והשנאה שבין המדינות הגדולות ונהנו מזכויות יתרות של שכן קרוב המפריד בין עצומים. על־כן לא היה בעיניהם החזון של מדינת־היהודים אוטופיה כלל (כמה סלד הרצל מפני חשש כנוי כזה לתכניתו!) והיא נצטיירה להם על אופק הזמן כבנין ממשי בעל שרטוטים בולטים למדי.
לא כן המושג של מרכז רוחני ליהדות. בריאה זו היתה רחוקה מהשגתם, כרחוק מהשגתם כל הציור העממי של הרוחניות הישראלית המיוחדת במינה. הם, אנשי המערב, לא יכלו להבין את הצורך ברוחניות כזו לעם ישראל. להם די היה בתרבות החדשה. האנושית, דוגמת התרבות האירופית ששלטה בימיהם. שהיא תמלא תוכן את הקיבוץ היהודי המדיני העומד לקום. וציור מושכל־ריאלי כזה היה לרוב הצעירים היהודים באירופה המרכזית, ואפילו לבני גליציה.
לעומת זה אחד־העם, שנולד ונתחנך ברוסיה (הספרים שקרא לא הכריעו בעצם מהותו). במדינה אימפריאליסטית כבירה, שבלעה עמים רבים ושקדה למחוק את צלם דמותם, לא יכול לתאר לעצמו מדינת־יהודים קטנה (בהיותו בעל חוש ריאלי־פיכח הבין יפה את הנמנעות שבהסעת רוב מנינו של עם ישראל לארץ קטנה ועניה), שתוכל לעמוד ברשות עצמה. לא חינם נעץ את שרשי רוחו במחשבת בריטניה, שחץ האימפריות. הלויתן הבולע את כל דגי הרקק, ואפילו תורכיה, “האדם החולה” שהכל נדו לו בימים ההם, נראתה לו בצורה של אימפריה ועל־כן לא יכול לדמות לו, שהיא תסכים לסבול קיבוץ מדיני זר בתוך גופה. מכאן, שלפי כל הקונצפציה שלו, לא יכול לראות ברעיון מדינת־היהודים אלא רעיון רוח. מין המצאה של בטלנים מודרניים. תחת זאת היה אחד־העם מעורה עמוק עמוק בפסיכולוגיה של כלל ישראל בארצות המזרח, שהיהודים היו חיים בהן בקהילות מיוחדות בעלות תוכן דתי ותרבותי רב (אך מתפורר והולך מסיבות שונות), וידע כמה ריאלית בשבילם הרוחניות הלאומית־העממית, ועל כן נצטיירה בנקל במוחו מין קהילה כזו, שלימה ברוחה ובסדריה שתשמש מופת ונחמה לשאר קהילות בגולה, שאינן יכולות להתקיים עוד בלי המופת הזה. מובן, שבתור הוגה־דעות חברתי־מדיני ובעקב התפתחות הענינים, לא שלל מן הקהילה האידיאלית הזאת גם איזו אטריבוטים מדיניים, ובמשך הזמן היה מוסיף עליה ומשכללה עד שחקק את דמותה המוחלטת בהגדרתו המפורסמת את “שלוש דרגות ההתפתחות” של הבניין הלאומי לפי תכניתו.
לאחר שראינו את מקור שתי ההשקפות האלו, לא נתפלא עוד למסקנות שכל צד הגיע אליהן. הרצל היה איש מדינה מערבי־ליברלי, מתנגד לאימפריאליזמוס שהמדינה הקטנה היתה בשבילו לא רק אפשרית אלא גם רצויה. אחד־העם, כנגדו, ראה תמיד את חזות המדינה הגדולה, החולשת על גויים, ועל כן היתה בעינין המדינה העברית הקטנה גם בלתי־אפשרית וגם בלתי־ רצויה (הוא ראה עלבון לזקן־העמים, שמיחסים לו יסוד מדינה בלקנית). שני בעלי־השיטה מובנים לנו ואת שניהם אנו זוכרים באהבה ובהערצה בעד השירות הרעיוני והממשי ששירתו את ענייננו הלאומי, ואם גם רחוקים אנו עדיין מאד מן המטרה שהציבו להם, אנו יודעים מה רב החלק של שניהם גם במעט שהשגנו.
לא כן עמנו, כשאנו באים להעריך את בעל האידיאולוגיה החדשה של מדינת־היהודים, את בעל שיטת הריביזיה. אותו קשה לנו להבין. הוא עצמו חניך רוסיה הישנה, בעל חתוך־דיבור ופוזה של אימפריאליסט מובהק. מהסתפקות במועט ומליברליות הוא רחוק מרחק רב – איך הוא משער לו את יסוד מדינת־היהודים? מהו הרקע, שעליו הוא מצייר לעצמו את דמות חזונו? מה הם הגורמים הריאליים בחשבונו, שימריצונו לראותו כאדם שאינן אוטופיסט?
הרצל תמך יתדותיו בהסכמת העמים, בתועלת שהעמים יפיקו מפתרון שאלת היהודים על-פי תכניתו. הוא האמין שהצ’רטר ינתן לעם ישראל ברצון. אבל על מה בונה בעל שיטת הריביזיה? הן לא נוכל ליחס לו תמימות עד כדי להאמין שבמצב הדברים היום יוכל להכריח את אנגליה, או איזו מדינה שהיא, לקבל את השקפתו למעשה, או שבחזרה הבלתי פוסקת על המלה “ממלכתיות” יעלה בידו לקדם במשהו את יסוד מדינתנו. הנימוק ההגיוני היחידי, שאנו מסיקים לפעמים בדבריו, הוא - קוניונקטורה של מלחמה. והיה כי תקראנה מלחמה – וידענו מה לעשות. כן, גם נימוק כזה יכול להיות ריאלי מאד לגבי עם היושב בארצו, והוא מצפה להשתמש בשעת מחלוקתם של אילי הארץ כדי לפרוק את עול משעבדיו. דוגמאות כאלו מרובות בהיסטוריה וכל נער ידען. אבל האם נמצא דוגמא בהיסטוריה, שמתוך קוניונקטורה של מלחמה איזו שתהי יוקחו המונים נפוצים בכל קצוי־תבל ויבואו ביד ובבת־אחת (בעת המלחמה או אחריה) אל ארץ רחוקה? איזו מדינה תתחייב בתמיכת עקירה־והנחה כזו? (תורכיה שנצחה את שכנתה, הכריחה אותה לכך.) ואם הקוניונקטורה תהיה בכלל נגדנו? ואם הקוניונקטורה תתמהמה, עד מתי נחכה לה?
הן לעומת אוטופיה נטולת כל יסוד הגיוני ונסיוני כזו – מדינת־היהודים של הרצל, כמפעל־הגירה חוקי, עם כל תמימותה הסנטימנטלית־האידיאליסטית, היא ממשות שבממשות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.