כוח עצום בלשון: חיים ומות בה. את עוצם ידה על מפעלות האדם “לעורר זיקי תגבורת בנפשו” תיאר בפתוס ציורי נאדר שלמה לויזון באודה האחת במינה בספרותנו המליצה מדברת".
ויפה כוח הלשון שבעל־פה מכוח הלשון שבכתב. כאן לא תוכנם וצירופם המסורתי של המלים והפסוקים בלבד פועלים, אלא גם נענועי הקול, הלוי הנגיני, החיבור הצלילי המבע העולה בגלים חיים ושלובי חן, דרך אורגנים מכוונים יפה, ממקור המחשבה והרגש בחיותם. לא רק הנואם האמן, כי גם איש השיחה על הביטוי ונעים הקול שופך כשפיו על השומע ומטה את נפשו לחפצו.
כל עם בן תרבות מטפח בלי הפסק את כלי לשונו, מנקם ומצחצחם ומכונם שיהיו ראויים לשימוש ויעשו את תפקידם בשלמות. לא רק עמים־אדונים חולשי על עולם, אדירי־תרבות ואמוני־ביטוי, משמיעים את לשונם בעוז ובהדר, אך גם עמים קטנים, משועבדים למחצה המתנערים מאשפה, נושאים את לשונם ברמה, בצלצול ובסלסול המזרימים מרץ וחפץ חיים לאוזן השומע, ובדרך חוזרת – גם אל נפש הדובר. בכמה הטעמה וטעם משמיע המשכיל הרומיני את שפתו, שהיא בעיניו יורשת הרומית הקדומה! באיזה תיאבון מסלסל ההונגרי את ניבו המונגולי המנוסח אירופית! אף בן־הכתב הערבי מנענע את מליו בקצב פרא כמכה בדרבן על כסלי־סוס מלחמה.
רק אנו, ילדי העברים, אחרי אשר זכינו כי לשוננו תדובב שפתי רבבות רבות בארץ-ישראל ובתפוצות הגולה, עודנו מדברים בה באפס־יד, ללא חשק ונועם, כמגלגלי חובה כבדה, למגומגמים ולמקוטעים, בלי קול ובלי הטעמה, בלי חריזת מלים של עונג, בלי זיווג משפטים של אהבה, בלי השכיר עצמנו וזולתנו.
במידה שתחנת־הכוח, אשר הקימונו ללשוננו בארץ, מוסיפה היקף ועוצמה, מונעים גם גלגלי הדיבור העברי בנקודות הרחוקות, שנראו לנו כשוממות ומתות. הלומדים את הלשון העברית בארצות הגלות, בתוך קול המון הלשונות הזרות בעצמת כשפיהן, מראים בעצם רכישת הלשון אקט של רצון ומסירות העלול לעורר השתוממות והערצה. אך גם הם, בשעת דיבורם רצונם נחבא אל הכלים ושמחת לשונם נעדרת, ומילוי חובה מאונס אינו מעשיר את הנפש ולפעמים גם מדלדלה. אף התיאטרון, המשמש אצל כל עם בית־לימוד כביר לחיתוך־הלשון, אצלנו הוא בית־ריסוק לאברי לשוננו ומשחקיו עושים בה כגזלנים בשבויה עניה.
בקצרה, לשוננו בפינו אינה תפארת לדובריה, ואין בה כדי לעורר כבוד אצל שומעיה. ואם יש אשר תפליא או תלהיב איזה רומנטיקן, אין זה כי אם בתוקף העובדה, שלשון־הקודש הקדומה, גדולת־היחש החנוטה, קמה מקברה ותתהלך בארצות החיים; אך לא בחיותה, בחנה ובמרצה.
והלא הדברים קל־וחומר: עמים שאין כל נס בדיבורם מסלסלים את לשונם בכל דרכי הסלסול, אנו שהנס מדבר מתוך פינו, אשר לשון־קדומים משוכללת בדרכי־צירוף עתיקים וחריפים, שרבים מהם משמשים תבלין כמעט לכל לשונות־התרבות הגדולות, לשון שספגה את מבחר הגיוניו ורחשיו של עם מופלא בארחות חייו בחומר וברוח, לשון משומרת כיין המשומר – לא־כל־שכן שהיינו צריכים לנהוג בה כבוד מלכות. אבל היינו כקבצנים צועני עולם, הסוחבים את קרעי הפורפוריה שהנחילום אבותיהם באבק דרכים ועל פני קוצים.
לא, אין להמשיך דרך זו של רפיפות וכסל מאין כמוהם. אם לא ניתן יקר ופאר ללשוננו, אם לא ננהוג בה כמו בכינור עתיק-ימים, ערוך־מיתרים ויקר־צלילים – האם ימים רבים יכבד ממנו להמיר כבודה בשופכין של כל לשון אדונים נכריה? והלא גם כאן, במקום חיותה אנו רואים את מומרי־הלשון שהם מתרבים והולכים…
נגביר לשוננו, נושיב חבר אנשי לבב וטעם, שינקוה, יצחצחוה ויכונו את מכשיריה. נחתוך את ביביה לתיאבון. נשאנה על שפתינו ברמה, תהי לשוננו בפינו רינה כהמון גלי הים, נאלף את גרוננו את כל גמות הקולות, למן הגה היונה עד שאגת הארי. תהי לשוננו בפינו לכבוד ולתפארת. לא למען הפליא זרים, לא מיהירות ריקה ומדלות גאה, לא לתרמית רגש וזיוף רעיון, אך לעצמנו, לביתנו ולנפשנו, להגביר כוחנו וחפץ חיינו, להעמיק אמיתנו ולהאדיר פעלינו. אולי בזאת נעורר בעצמנו מעט מן הכבוד והתפארת הנכונים, אשר בלעדיהם בגויים לא נתחשב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.