בּיוֹם מן הימים עמדתי בשוֹּרת העוֹמדים וּמחכּים בּתחנת־אוֹטוֹבּוּס שבּרחוֹב. מעבר לסייג, בּאמצע השוּרה ויוֹצא דוֹפן, עמד איש יהוּדי בעל קוֹמה והדרת פּנים, לבוּש ארוּכּים, מאצילי בני ישֹראל שבּפוֹלין. אחד מן העוֹמדים בּתוֹך הסייג פּנה אליו בשאלה: " למה אין כּבוֹדוֹ עוֹמד בּתוֹך השוּרה?" השקיף עליו האיש מלמעלה והשיב בּנוֹסח־דיבּוּר יהוּדי־פּוֹלני: “ואין אדוֹני יכוֹל לשווֹת בּנפשוֹ, כּי מצוּי אדם שאינוֹ יכוֹל לעמוֹד בּתוֹך סייג?”
תשוּבת היהוּדי הנאֶה עשֹתה רוֹשם על העוֹמדים. השוֹאל חייך נבוּכוֹת. אף עלי עשֹוּ הדברים רוֹשם. הסתכּלתי באוֹמרם, בּזקיפוּת קוֹמתוֹ, בּפרקוֹ הנאה, בּסדר בּגדיו המסוֹרתיים, בּמבּט עיניו התקיף תחת הגבּוֹת השוֹפעוֹת – ודבריו קיבּלו בלבּי צידוּק מלא. אף אמרתי לנפשי: דבר גדוֹל שמעת מפּיו של זה. מה טוֹב שיש עוֹד בּימי שפל אלה לאדם, וּביחוּד בּינינו היהוּדים, אחד שאינוֹ יכוֹל לעמוֹד בּתוֹך הגדר שגדרוּ לוֹ אחרים שלא בטוֹבתוֹ. הנה מחאתוֹ של האדם בּן־החוֹרין על החירוּת שרוֹצים לשלוֹל ממנוּ.
מאוֹד מאוֹד ישר האיש בּעיני, וכל מה שהוֹספתי להסתכּל בּו, נראה לי שהאיש ודברוֹ הם זיווּג נאה: אדם השלם. כּמעט קטוֹנתי בפניו. וגם בּשבתי באוֹטוֹבּוּס עוֹד נהניתי מיפי מראהוּ הנפלא מן השאר. ראיתי שגם נוֹסעים אחרים, ששמעוּ את תשוּבתוֹ, נהנוּ מזה שישב בּתוֹכם כּתפארת אדם.
אבל כּשהגעתי לביתי ושבתי להרהר בּדבר, נתערער בּי הרוֹשם ההוּא. שוּרת ההגיוֹן אמרה לי, שהדברים היוּ רק אמירה נאה שאין בּה ממש. שהרי למעשֹה עמד האיש בּמקוֹמוֹ הקבוּע בּשוּרת המחכּים וקיבּל עליו את הדין, כּלוֹמר, את הסייג, וחיכּה עם האחרים ולא עלה על דעתוֹ לפרוֹץ את התוֹר ולהקדים אפילוּ איש אחד. היוֹצא מזה, שהאיש יכוֹל היה לעמוֹד בּתוֹך הסייג, אלא שהתנגד לצוּרתוֹ החיצוֹנית, לשני המוֹטוֹת המתוּחים מזה וּמזה. ואילוּ שאל האיש את נפשוֹ קוֹדם שאמר את הדברים, והוּא אדם ישר, אפשר שלא היה משמיע את דבריו, שיש בּהם משוּם הפגנה בלי תוֹכן ממשי. אפשר שזוֹ קוֹמתוֹ כתמר, הדרוּתוֹ וארשת השוֹע שבּוֹ, הידוּעוֹת לוֹ בודאי, עוֹררוּ בוֹ את הרעיוֹן וגם העוֹז להשמיע את הדברים רבּי־הרוֹשם בּאזני רבּים; ואילו היה בעל קומה נמוּכה ולבוּשוֹ דל וּמראהוּ לא תוֹאר לוֹ, לא היה מעיז לוֹמר את דברי היוֹהרה שאמר. ועוד: אפשר שאילוּ עמד הוּא והשוֹאל לבדם, ואין אחרים עדי־שמיעה באותוֹ מעמד, לא היה אוֹמר מה שאמר, שלא היה נמצא לוֹ “קהל” לעשֹוֹת עליו רוֹשם. ויוֹתר מזה; אפשר שהדברים מוּרגלים בּפיו והוּא חוֹזר עליהם בּכל שעת־כּוֹשר…
הירהוּרים אלה וכיוֹצא באלה באוּ עלי בבית וכירסמוּ את הרוֹשם היפה שהבאתי עמי מן החוּץ, עד שכּילוּהוּ. מתוֹך כּך בּאתי לידי כמה מחשבוֹת כּלליוֹת על ענין זה של גבוּלוֹת וסייגים, שהבּריאה והאדם נתוּנים בהם, וקצתן אני רוֹצה להרצוֹת בּזה, לא כמשנה סדוּרה וכחידוּשי תוֹרה, אלא כדברים הצריכים לגוּף הענין והשעה.
אנוּ, בּני הדוֹר הזה, ראינוּ ושמענוּ יוֹתר מכּל דוֹר שלפנינוּ מעשֹים ודברים העשוּיים לזעזע את מוֹסדי האדם כּברייה תבוּנתית וחברתית. יש שנראה לנוּ כאילוּ הנוֹרמוֹת שנקבעוּ במשך אלפי שנוֹת התפּתחוּתוֹ ותרבּוּתוֹ של האדם נעקרוֹת, ואחרוֹת, אוּלי עדיין לא מסוּמנוֹת כּראוּי, בּאוֹת לרשת את מקוֹמן. אף היוּ הוֹגים וחוֹזים, שניבּאוּ לנוּ עוֹד בּדוֹר הקוֹדם, כּמה וכמה שנים “שלפני הרעש”, את בּיטוּלן של הנוֹרמוֹת הישנוֹת ועלייתן של החדשוֹת, או, “שינוּי ערכּם של כּל הערכים”, ועתה כאילוּ בּאה המציאוּת בּצוּרה אפּוקאליפטית ונתנה צדק להוֹגים וחוֹזים אלה. ואף על פי כן, אחרי כל מה שקרה ושעתיד עוֹד לקרוֹת, אם ניטיב ונעמיק להתבּוֹנן, נראה כי סדרי בראשית בּמקוֹמם עוֹמדים וגבוּלוֹת עוֹלם, אף כּי זועזעוּ קשה, לא הוּמשו ממקוֹמם.
לא רק העוֹלם הגשמי, אף העוֹלם הרוּחני והמוּסרי נתוּנים במצרים המקיימים אוֹתם, ואם משהוּ אוֹ מישהוּ חוֹרג לשעה ממצריו – אוֹ שהוּא אוֹבד, אוֹ שהוּא מפקיע עצמוֹ מן השוּרה, אוֹ שהוּא חוֹזר למצריו. בּלי גבוּל – משמע: כּלה בחלל. אף האיוּמה שבּאנרגיוֹת שנתגלוּ לאדם, גם זוֹ שעלתה בידוֹ לשחרר מתהוֹם גנזיה עם כּל אימת עצמתה, כּדי שתיאָצר עליה להיות סגוּרה לבטח בּכלי־קיבּוּל מוּגבּל ומסוּיג עד תכלית, וכדי שתצא לפעוּלה שיש בה עמה תוֹעלת עליה להיוֹת מרוּסנת וּמתוּחמת בּתחוּם הפּעוּלה בכוֹח איתנים שכנגד, ורק כּשהיא מוּצאת להרס אפשר לה שתתגלגל לאפסי עוֹלם עד שתכלה באפס יד וּמקוֹם.
“אַל תסג גבוּל עוֹלם אשר עשֹוּ אבוֹתיך” ( משלי, כ“ב, כ”ח ) הוּא גם ציווּי וגם קיוּם עוּבדה. הבּיטוּי “אַל תסג” גוּפוֹ מחייב קיוּמוֹ של הגבול. אפשר להסיגוֹ מנקוּדה לנקוּדה, מרשוּת לרשוּת, אבל אין לבטלוֹ בלי לקפּח את עיקרוֹ של הקנין בּכללוֹ. גם בּיטוּל קנין הפּרט, כּפי שהוּא במשֹא־נפש וּבנסוּי, מחייב את הגבוּל בּשימוּש הקנין החלקי, אוֹ בתחום רחב יוֹתר של הקיבּוּץ. ואפילוּ נשוה בנפשנוּ, שיגיע האדם לכלל בּעלוּת־קנין אחת של כּל המין האנוֹשי, עוֹד יהא קיים הגבוּל בּיחס ליצוּרים אחרים, שהנאתם מן הקנין שבּרשוּת האדם תבוֹא להם בּתורת חסד ולא בתוֹרת זכוּת, הוֹאיל וּמין מתיחס למין ועולם מתיחס לעוֹלם.
גם האהבה גם השֹנאה וכל שאר ההיפּעלוּיוֹת של הנפש המסתעפוֹת מהן בּעל כּוֹרחן שוֹמרוֹת גבוּל קפּדניוֹת הן, כּדי שלא תיהפכנה להעדרן. האהבה בלא גבוּל שוֹללת את הנוֹשֹא, השֹנאה ללא גבוּל סוֹפה שוֹללת את המוּשֹא וּבטלוֹת מאליהן. " וּבמוֹתם לא נפרדוּ" שבּקינת דויד וזוֹ שבּמחזה של שקספּיר אינוֹ אלא הד של דבר שכּלה מן העוֹלם וחי רק בּזכּרוֹן אוֹ בדמיוֹן. “קשה כשאוֹל קנאה” – כּלוֹמר, כּמוֹ משהוּ שאינוֹ במצוּי.
בּעלי־החיים מוּגבּלים על־ידי האינסטינקט הסוֹכן בּהם; הכּוֹכבים והתהוֹמוֹת על־ידי כוֹח המשיכה. כּל דבר שצריך להיוֹת קיים וּפוֹעל ונפעל – נתוּן בּמצרי גבוּל, ואין יכוֹלת להגיד, אם בּעל כּוֹרחם אוֹ ברצוֹנם, אוֹ בתוֹקף העוּבדה בלבד. רק המות והכליוֹן שוֹברים את המעצוֹר הרצוֹני (מעין “בּמתים חפשי”), אך לא בגילגוּל החוֹמר, שגבוּלוֹת החוֹק מוֹסיפים לחוּל עליו.
העבד נוֹח לוֹ בהפקרוּת, מפּני שאין בּו זיקה נפשית אל הקנין, שהוּא רוֹאה אוֹתוֹ, מתוֹך טעוּת אוֹפּטית, כּשייך שייכות מוּחלטת לאחר ( מכאן תאוַת ההריסה, שהיא פעמים רבּוֹת לרעת ההוֹרס). ואוּלם אוֹתוֹ רגע שהקנין נעשֹה שלוֹ, הוּא נעשֹה אדוּק בּוֹ כאוֹתוֹ כוּתי שהחזיק במצוה. האדוֹן נוֹח לוֹ בשלילת רצוֹנם של הנתוּנים למרוּתוֹ רק עד גבוּל מסוּים, שהרי בכליוֹנם פּוֹסקת אדנוּתוֹ, כּפי שהוֹרה הגל בּשני המוּשֹגים האלה, שהם קוֹרילאטיביים בּהחלט ואין להם קיוּם זה בלא זה.
דיבּוּרוֹ של אדם נתוּן רוּבּוֹ ככוּלוֹ בגדרי המוּתר והאסוּר, אם אינוֹ רוֹצה להיוֹת לטירוּף. הרצוֹן והמעשֹה שניהם מסוּיגים בּעל כּורחם, הראשוֹן שלא יכלה את בּעליו, והשני שלא יכלה את מה שמטבע הדברים אינוֹ ראוּי לכלייה.
האמת המאַבּדת את נפש הנרדף וכן השקר המקיים את הנפש, שניהם כּפוּפים לגבוּלוֹת, שבּלעדיהם הם עוֹשֹים עצמם פּלסתר או יוֹצאים לקלקלה. הטוֹב והרע הם מוּשֹגים יחסיים, כּלוֹמר, נתוּנים בּגבוּלוֹת שקבע להם המוּסר האנוֹשי מדעת אוֹ שלא מדעת, לצוֹרך אוֹ שלא לצוֹרך.
גם האוֹפי, המתגלה אם בּצוּרת הקפדה ואם בּצוּרת ויתוּר, אף הוּא מוּגדר בּגדר היאוּת המקוּבּל, שבּלעדיו אין לוֹ סימן־היכּר כּלל.
גם האמנוּת לסוּגיה ולסעיפיה כל כּוֹחה וכל יֵשה בקיוּם החוּקים המגבּילים המקוּבּלים אוֹ בקביעת חוּקים חדשים טוֹבים אוֹ רעים מן הראשוֹנים, עד שמזרה העת יבוֹא ויבר את הראוּי לקיוּם ולגידוּל.
אפילוּ המהפּכה, שעצם מוּשֹגה נראה כהזדהוּת עם מחיקת גבוּלוֹת, אין בּה באמת יוֹתר מעקירת גבוּל עראית לשם הנחתוֹ באוֹתוֹ מקוֹם אוֹ במקוֹם מרוּחק קצת. לכל מתן תוֹרה חדשה סמוּכה “הגבּלת העם סביב”.
מציאוּת הגבוּל בּהכּרת האדם מעניקה לוֹ מידת בּטחוֹן, כּי באין גבוּל בּהכּרתוֹ הוּא נישֹא לכל רוּח בּלא מעמד לרוּחוֹ והוּא עלוּל למעשֹים החוֹרגים מכל נוֹרמה מתקבּלת על דעת החברה.
על כּן טוֹבה הידיעה, שגם התבוּנה נתוּנה בסייגים. ההכּרה במציאוּת הקטגוֹריוֹת אינה צריכה דוקא לטמטם את תבוּנת האדם אוֹ ליאשה, אבל היא עשֹוּיה לקשרה בממש וּבאוֹמץ־לב לחזרה הנצחית, היוֹצרת את עצמה, בּשינוּיי גירסאוֹת, בּמקוֹם שתתנדף בּמוּפשט האפסי, כּאוֹתה אנרגיה המוּצאת לחוּרבּן.
שֹוּמה עלי, האדם, להרגיש גם בּצער שבּגדר ולקבּל את העוֹנג שבּשיחרוּר, שעה שאני מגיע אליו דרך בּחירה. עשֹיית רוֹשם בּשטח, שכּל מגע של מחשבה חפשית וּמעמיקה עשֹוּי לבטלוֹ, מעוֹררת בּנוּ את האשלייה של עוֹלם שרוּי בלא גבוּלוֹת. בּרצוֹנם של מעטים, חלשים ונוֹחים לוַתר ברגע מסוּים, יכוֹל רוֹשם זה להביא גם הנאה ותוֹעלת מה לבעליו, אבל האוֹנאה מוּנחת בּעצם הרוֹשם הזה והיא מגיעה עד מהרה להכּרת המכּיר, כּמו במקרה אוֹתוֹ אדם שלא יכוֹל היה לעמוֹד בּתוֹך הסייג.
אוּמתנוּ, שנתקיימה דוֹרוֹת רבּים כּל כּך בּכוֹח סייגים וגבוּלוֹת, הגיעה במסיבּוֹת העתים והמקרים, וּמתוֹך התעוֹררוּת תשוּקה גדוֹלה לשיחרוּר ולקיוּם עצמאי, לידי הכּרה בצוֹרך לפרוֹץ גדרוֹת. והשבר הגדוֹל מני ים שבּא עליה בשנים האחרוֹנוֹת כּאילוּ מכריז ואוֹמר: "ראוּ מה הגיע לכם? הגם עתה תוֹסיפוּ לשמוֹר על מוּשֹגים והרגלים, שרגל הזמן רמסה אוֹתם בּעריצוּת ללא דוּגמה? אין לכם מפלט מאכזריוּתוֹ של עוֹלם אם לא תתאכזרוּ לעצמכם. רק בּשבירת כל הכּלים תחיו?
ולא רק בּשֹדה המערכה הלאוּמית, גם בּשֹדוֹת אחרים, בּחיי הפּרט וּבחיי הכּלל, בּעניני המעשֹה וּבעניני הרוח, מתגלה בּרבּים בּשנים האחרוֹנוֹת ( מטעמים מוּבנים) נטייה קיצוֹנית לפריקת עוֹל והריסת גבוּלוֹת.
אנוּ רוֹאים, וּבכמה מקרים בּצדק, הוֹד של גבוּרה וּמעוּף חזוֹן ועליית נשמה בכמה מן החריגוֹת האלה. ואף על פּי כן, אם ניטיב ונעמיק להתבּוֹנן, נראה גם בּשעה זוֹ של “עת לעשֹוֹת לד'” – סכּנה חמוּרה של שכחת גבוּלוֹת; ורע מזה – הפגנת כּוֹח ללא תוֹכן ממשי, והחוֹבה עלינוּ להזהיר את עצמנוּ.
בּגבוּרה וּבזעם, בּהקרבה וּביאוּש, בּמלחמה וּבויתוּר, חס לנוּ לשכּוֹח את מציאוּתם של הגבוּלוֹת, שהם התנאי והמסגרת לכל קיוּם ולכל כּיבּוּש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.