¹

רבּוֹתי וחברי!

הנוֹשא שאני אוֹמר להרצוֹת עליו לפניכם הוּא רחב וּמוּרכּב מאד, וּבטפח הזמן הניתן לי לא אוּכל למצוֹת את כּל הענינים התלוּיים בּוֹ. על כּן יהיוּ דברי בהכרח מקוּטעים וּבמקוֹמוֹת אחדים מרוּמזים בלבד, ואת השוֹמעים הסליחה.

לפני ארבּעים שנה כתב בּיאליק בּמאמרוֹ “שירתנוּ הצעירה” כדברים האלה: “עתה עם ‘שקיעת החמה’ ( רמז לספר שיריו הראשוֹן של שניאוּר ) הגיעה, כּמדוּמה, השעה, שהשירה ‘הלאומית’ בה”א הידיעה תקפּל טליתה ותצא להתפּלל ערבית, בּביתה, בּיחידוּת“… ועוֹד בּאוֹתוֹ מאמר: " עם שאין לו חיים גמוּרים, אלא נוֹבלוֹת חיים, אי אפשר שתהא לוֹ גם שירה ואמנוּת גמוּרה, אלא נוֹבלוֹתיהן”.

רעיוֹנוֹת אלה הם גם הרקע לסיוּם “מגילת האש” על יגוֹן היחיד ולשירי "ערבית, של המשוֹרר.

בּניגוּד לדעתוֹ של אחד־העם, שהיצירה הספרוּתית העברית חייבת לשמש בּמישרין את הצרכים הלאוּמיים, סבר אז בּיאליק, שיצירה לאוּמית ראוּיה לשמה היא זוֹ, הנוֹצרת בּלשוֹן האוּמה וע"י אישי האוּמה, אך תכניה הם טבעיים, כּלוֹמר אנוֹשיים־כּלליים. אלא שלהכּרתוֹ של המשוֹרר נצטרפה גם הרגשת הערבית כּלוֹמר, בּתוֹך ההתפּעלוּת מגילוּיי החיים הטבעיים בשירתנוּ בשעת השקיעה, חילחלה גם טיפּה של יאוּש בּנוֹגע למצבה הכּללי של היצירה העברית.

ולאחר שש שנים, בּשנת תרע“ג, במאסף “נתיבוֹת” פּירסם מיכה יוֹסף בּרדיצ’בסקי את המאמר “בּקיעי הספרוּת”, שבּוֹ הוּא כוֹתב: “לא יאוּמן, אבל חוֹק אצלנוּ (היינוּ, בּספרוּתנוּ), כּי אין מקוֹם לרוּח חיים, אין מקוֹם לאוֹמץ רוּח ולאדם הוֹלך בּדרכּוֹ. אם במזיד ואם בּשוֹגג, אם יש שיטה אוֹ אין שיטה – מעצוֹרים ישֹימוּ לכל אלה שנפשם שוֹאפת למחשבה חיה ולהרחב”. והלאה: “אנוּ יוֹדעים את התשוּבה בעצמנוּ: אין בּידינוּ לשנוֹת את מצבנו בגוֹלה, ואם האדמה מתמוֹטטת בּכל פעם מתחת לרגלינוּ, בּודאי יכּשלוּ ההוֹלכים עליה; אבל איזוֹ תשוּבה בפינוּ למראה כל המעצוֹרים שבבית וכל הרקבוֹן שבבית”? וּבסוֹף המאמר: “אין דרך לנוּ, אין דרכים וארחוֹת ואין מנוֹח. – – מי יחיה אצלנוּ ומי יוֹדע את החיים? מי יאמין וּמפיק אֵמוּן? הן אין זוֹ שירה עוֹד, כּי אם צעקה, צעקה ודוֹחק ודכּוּי הנפש”… להאשמת האחראים למעצוֹרים שבּבית מצטרפת אצל מי”ב ההכּרה, שאין לשנוֹת את המצב בּתנאי הגלוּת.

וּמעניין, שבּיאליק, לאחר שנתיאש כּביכוֹל משירת עצמוֹ, הלאוּמית, ולאחר שמסר את “קסתוֹ” לצעירים, התכּנס ראשוֹ ורוּבּוֹ בעבוֹדת הכּינוּס של הספרוּת הלאוּמית (מעינוֹ היה רק “שוֹתת וּמטפטף לפעמים”) וּמי"ב, אחרי דברי יאוּשוֹ השחוֹרים, כּתב בּשנים האחרוֹנוֹת לחייו כמה דברי־יצירה, שהם ראשוֹנים בּמעלה ביצירתוֹ וביצירת הדוֹר; ונוֹשאיהם דוקא החיים כּמוֹת שהם.

ואמנם כּך היה המצב בּספרוּתנוּ בערב מלחמת העוֹלם הראשוֹנה. הפּריחה בשֹדה היצירה הטבעית שלנוּ, בּעיקר בּשירה וּבמקצת גם בּפרוֹזה, לא האריכה ימים, ואף כּי עשֹתה כמה פירוֹת־הילוּלים, לא יכלה להתמיד בּתנוּבתה, כּי זיקין וזוָעוֹת ירדוּ לעוֹלם בּכלל ולעוֹלמנוּ

בּפרט, ומה שלא היה למרמס, נפוֹץ בּרוּח. לא היה עוֹד מרכּז ליצירה העברית ולחוֹלים על שברה היתה הרגשה של “מחנה נשאר”, אוֹ נכוֹן מזה של מחנה מוּכּה ונפוֹץ. והיתה גם התפלגוּת עלוּבה לשני מחנוֹת צוֹררים: מחנה העברית וּמחנה היידיש. “השלוֹח” התקיים בּנס, “המעוֹרר” גוַע מחוֹסר קוֹראים וסוֹפרים, הבּיבּיליוֹתיקה הגדוֹלה של בּן־אביגדוֹר לא הצליחה והמאספים הבּוֹדדים שהוֹפיעוּ לעתים רחוֹקוֹת היוּ מעשֹה עקשנים יחידים. הענף הרך והירוֹק שבּיצבּץ בּארץ־ישראל (בּ“הפּעל הצעיר” וּב“מוֹלדת”) נגדע בּראשית המלחמה.

אך בּשלהי המלחמה וּבשנים שלאחריה אירעוּ שני מאוֹרעוֹת, שנתנוּ פנים חדשוֹת לספרוּת העברית, והם: יסוּד הוֹצאת שטיבל, שבּמוּבן הרוּחני היה זה מפעלוֹ של פרישמן אוֹ עשֹוּי ברוּחוֹ, ועליית השכינה העברית לארץ־ישֹראל.

עד שני המאוֹרעוֹת האלה היה סימנה הראשי של ספרוּתנוּ החדשה – כּוֹבד־רוּח: קינה אוֹ סאטירה אוֹ חיטוּט בּפצעים; חשבּוֹן־הנפש של אין־אוֹנים בּחיי הפּרט וּבחיי הכּלל. מעט מאד היה בה מיסוֹד האוֹר. לא רק בּרנר הקוֹדר, המוֹשך עליו יסוּרים, וּברקוֹביץ משוֹרר הדלוּת, אפילוּ שוֹפמן, הניצת תמיד מגילוּיי הטבע, היוֹפי והאהבה, לא יכוֹל להשתיק בּקרבּוֹ את הפּחד הישראלי. ושניאוֹר “בּעל־השרירים” ראה את בּלהוֹת “ימי הבּינים המתקרבים”. החסידוּת של פּרץ, שטיינבּרג וּברדיצ’בסקי היתה בה משוּם בּריחה מן החיים. שאלת “לאן”? בּנוֹסחאוֹת וּבצוּרוֹת שוֹנוֹת (הבּרנרית, הבּן־ישֹראלית אוֹ הש"י איש־הורוויצית) ניסרה תמיד גם בּשירה וגם בּפּוּבליציסטיקה. אף בּטחוֹנוֹ של אחד־העם בּעל השיטה המוּחלטת נתערער ולא הוֹעילוּ כל הטלאים שהוּא גוּפוֹ הטליאה כדי שתיראה שלימה.

מפעלם של שטיבל־פרישמן עשֹה גדוֹלוֹת בּקרעוֹ לספרוּתנוּ חלוֹנוֹת אל העוֹלם הגדוֹל, בּהרחיבוֹ את יריעוֹתיה וּבּסייעוֹ להאנשתה של היצירה העברית. ואין תימה, שמפעל זה נתקבּל בּרצוֹן רב כּל־כּך על־ידי הישוּב בּארץ־ישֹראל, שנתבּשֹרה בשֹוֹרת חיים לאוּמיים חדשים, שהאטריבוּטים שלהם סוֹפם להתקרב עד כּדי הזדהוּת עם אלה של חיי־התרבּוּת הטבעיים בּאוּמוֹת העוֹלם.

התרכּזוּת מבחר הכּוֹחוֹת היוֹצרים, זקנים וצעירים, על אדמת האבוֹת, בּצירוּף הניצנים אשר נראוּ בארץ, עשֹתה מיד את ארץ־ישׂראל לאתחלתא של מרכּז היצירה העברית. על כּל פּנים ההיקף נידלדל בּמידה כזוֹ, שרוֹשמוֹ לא ניכּר עוֹד אלא מעט. אוֹר חדש זרח לספרוּתנוּ בציוֹן, בּתחילה אוֹר מגשש וּמהסס, אך הוֹלך וּמפציע וּמתפשט לקראת יוֹם נכוֹן. אבל גם על האוֹר הזה האפילוּ צללים מבּית וּמחוּץ: מכּוֹת־הגבּלה בבית ובשֹרוֹת איוֹב מן העוֹלם היהוּדי בגוֹלה, עד שהשֹתרע צל המות הגדוֹל שעלה מטוּמאת גרמניה. הישוּב, ועמוֹ הסוֹפר העברי, היה נקלע כּל השנים בּין ההרגשה של שבט, אמנם גדוֹל וּמתחסן, אך נתוּן בּמצרים וּבסכּנוֹת תמיד, וּבין ההכּרה המדמדמת, שעליו הוּטל להיוֹת הנוֹשֹא העיקרי של העם בּעתיד, של “שאר ישוּב” גם בּמוּבן הרוּחני.

וּבמרכּז המעט נוֹצרה מעין שניוּת, שקיבּלה לפעמים צוּרה של צוֹררוּת: מצד אחד בּעלי המהלך הישן, ממשיכי המסוֹרת המוּסמכת וּמעצבי ההואי, שעוֹד לפני כליוֹנוֹ החרוּץ הוּרגש כּהוֹלך ודוֹעך, לפחוֹת בּבחינה הרוּחנית, וּבעלי המהלך החדש, שרוּבּוֹ עמד בּסימן האכּספּרסיוֹניזם האירוֹפּי והרוּסי וּמקצתוֹ דיבּר בּשם החיים החדשים בּארץ־ישֹראל, השוֹנים בּיסוֹדם מן החיים ההם, הגלוּתיים. מתוֹך שההתנגשוּת היתה על שטח קטן ושוֹני האינטרסים לא הגיע לידי בישוּל, לא היה בה תמיד משוּם קנאת סוֹפרים המרבּה חכמה ויצירה והפסדה היה לפעמים מרוּבּה משֹכרה, הוֹאיל והיא הגבּירה את תהליך הַבְזָיָתָה של היצירה המקוֹרית בּכלל וסייעה בידי הסנוֹבּיזם הטבעי, שעיניו נוֹטוֹת תמיד לשוֹטט בּקצה ארץ ולא לראוֹת את הטוֹב שבּדלת אמוֹת הבּית. עד אשר בּשנים האחרוֹנוֹת נזדוגה לה להַבְזָיײה גם החנוּפּה, שהן מאז וּמעוֹלם אחיוֹת טבעיוֹת להרע.

בּאוֹתן השנים נתבּרר למתבּוננים, מתוֹך הכּרה טראַגית, כּי שֹדה ההשפּעה אשר לספרוּתנוּ נתוּן במצרי־תחוּמים חיצוֹניים הגוֹרמים בּעל כּוֹרחם גם מצרי־תחוּמים פּנימיים. נתבּרר שתשעים למאה מתוֹצרת הספר העברי בארץ נפוֹצים בּארץ גוּפה, בּישוּב שאינוֹ עוֹלה על מאוֹת אלפים אחדוֹת, וארצוֹת הגוֹלה (גם כּשהיוּ עוֹד קיימוֹת) אטוּמוֹת בּפני הספר העברי. ואַל לנוּ לשכּוֹח, כּי הסוֹפר העברי בדרך כּלל גוּדל וחוּנך בּסביבה של ספרוּיוֹת גדוֹלוֹת וּמכּיר חללי־ריזוֹנאנס גדוֹלים בּיוֹתר, וּמשוּם כּך לא יכוֹל היה, בּיחוּד מן הבּחינה הנפשית, להשלים עם הצימצוּם הזה. והרגשת הנתוּן בּמצרים גברה עוֹד עם תגבּוֹרת חיל התרגוּמים, ההוֹדפים אוֹתוֹ לקרו־זוית גם בּתחוּם הצר.

הוֹסף על כּך את ההסתעפוּת הטבעית של סוּגי הספרוּת, העיוּנית והשימוּשית, לפי צרכי הקיבּוץ החי ויוֹצר בּלשוֹנוֹ; המפלגתיוּת הנפרזה המשֹגשֹת בּישוּב ושחדרה, בּמידה שאין כּמוֹתה בשוּם ארץ, גם לתחוּמי היצירה הספרוּתית הטהוֹרה; הישוּב השרוּי ראשוֹ ורוּבּוֹ וּבכל יוֹם תמיד בקדחת של עשיית קנינים, לרוֹב חמריים, לשם בנינה המהיר של המוֹלדת הנכבּשת בּיסוּרים והוּא נתוּן על־פּי־רוֹב בּעוֹלם רחוֹק מן ההתבּוֹננוּת ושיקוּל־הנפש הדרוּשים לקליטת היצירה הספרוּתית והשמירה עליה; היהירוּת הכּרוּכה בעקב כּל בּעל הכּרה שהוּא בוֹנה־מוֹלדת, מתקן חברה וּמכוֹנן מדינה, הכּרה שטחית המביאה לעתים קרוֹבוֹת לידי יחס קשה וּמוּזר כּלפּי איש הכּשרוֹן הרוחני, ואפילוּ כלפי זה ששוֹתים את דבריו בשעת הפּנאי. כל אלה הם דברים ידועים לכל סוֹפר ישר וּבעל חירות פּנימית בארץ, והם גוֹרמים לא מעט עלבּוֹן וכאב. גם העלייה המערבית, עם כּל הטוּב שהביאה לארץ, אם מחוֹסר ידיעה ואם מתוֹך קני־מידוֹת שאינם הוֹלמים את הויתנוּ, גם היא הוֹסיפה נוֹפך משלה על יחס הזילזוּל בּיצירתנוּ המקוֹרית. שיקוֹר־עינים תמידי זה לצד הראשוֹנים בּמלכודת הספרוּת העוֹלמית יש בּו, יחד עם הגרוֹסטקיוּת, משוּם מתן סיוּע לסנוֹבּיזם שאינוֹ מבחין.

וּמכאן תוֹצאוֹת לביקורת שירדה אצלנוּ פלאים. המסה, שבּאה במקוֹמה, נעשֹתה אחוֹת לספרוּת היפה, כּמעט שירה בפרוֹזה הבּאה רק להנוֹת את הקוֹרא אך לא לתקנוֹ בהשֹגה נכוֹנה אוֹ לעוֹרר מחשבתוֹ על מהוּת היצירה, דרכיה, שרשיה ותכליתה. הריצנזיה שנתלוותה אליה נעשֹתה מלאכה קלה ולא תמיד נקיה, סוּג כּתיבה דרך־אגבי, שאינוֹ מחייב לא את כּוֹתבה ולא את קוֹראה, ועל פּי רוֹב גם לא את נוֹשֹאה. מקור החזיוֹן הזה לא רק בּהתרוֹפפוּת הענין העמוֹק ויחס הכּבוֹד אל יצירת הרוּח, התרוֹפפוּת שנתגלתה בזמן הזה ברוֹב העמים, הגדוֹלים והקטנים, אלא גם בּיחוּדם של חיי הישוּב, שהם אינטנסיביים מאד בּממד השטח, אבל אינם אינטנסיביים כּלל בּממד העוֹמק, הדוֹרש קדיחה מכוּונת, פּוּלחן האמת, יתרוֹן־רוּח ואוֹרך –רוּח בּלי סוֹף.

הפּוּבּליציסטיקה העברית, חלק גדוֹל מן התימאטיקה שלה נתבּטל, כּל אלה הנוֹשֹאים שהעסיקוּ את טוֹבי מוֹחוֹתינוּ ההוֹגים למען ריב"ל ועד קליאצקין, ונכנסה לשני ערוּצים: למחקר היסטוֹרי־סוֹציוֹלוֹגי ולמאמר הפּריוֹדי, המשמש את “השאלוֹת הבּוֹערוֹת” בּישוּב, אוֹ דברי הערכה ואוֹריינטאציה, על חזיוֹנוֹת כּלליים. הפּוּבּליציסטיקה הכּבדה, זוֹ הראוּיה לבוֹא בספר ולהיוֹת נקראת גם לאחר זמנה, כּמעט פּסקה, וּבמדה שישנה אין רישוּמה ניכּר. בּודאי עוֹד זכוּרים לרבּים בּתוֹכנוּ דברי ההתפּעלוּת של בּיאליק מן הספר “גוֹלה ונכר” לפני הוֹפעתוֹ, שלפני אמוּנתוֹ הוּא עשֹוּי לפרנס בּמחשבה דוֹר שלם של קוֹראים, והנה גם ספר חשוּב זה מוּנח כּאבן שאין לה הוֹפכין. וידוּעוֹת תלוּנוֹתיהם של טוֹבי הקוֹראים אצלנוּ על המאמרים הכּבדים, שאין המוֹחוֹת בּימינוּ סוֹבלים אוֹתם. וכן הוֹלך ויוֹרש העתוֹנאי הזריז וקל־העט את מקוֹמוֹ של הפּוּבּליציסט הדוֹרש בּסיבּה וּמסוֹבב וּבוֹנה עוֹלם בּשיטה.

רעיוֹן הכּינוּס של בּיאליק ודאי שמקוֹרוֹ היה בהרגשה עמוּקה ונכוֹנה. לבּוֹ הרגיש, כּמוֹ שמוֹחוֹ של אחד העם ידע, כּי דבר גדוֹל ורב־ערך הוֹלך וּמתחסל בּישֹראל. הגיעה עת סיוּם לפרשה גדוֹלה, שהיתה אחוּזה בחיים הספּצפיים של קיבּוּצי הגלוּת והיה פחד, שעם סתימת הגוֹלל על פּרשה זוֹ נהיה כ“קטנים שנוֹלדוּ”, כּאחרוֹנים שבּאוּמוֹת הנחוּתוֹת המתחילוֹת הכּל מבּראשית. והיה משהוּ יסוֹדי וטוֹב בּמלאכת הכּינוּס: הצלת אוֹצרוֹת מן האבדוֹן, חישֹוּפם וקירוּבם, לאחר בּירוּר של הבדלה והבחנה, לצרכי הדוֹר, הנחת יסוֹד ליצירה הבּאה. אך היוֹם אנוּ רוֹאים כּבר את הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּכינוּס של סיטוֹנוּת: טישטוּש גבוּלים ועירבּוּב זמנים, סתימת מקוֹרוֹת־חיים והכבּדה על היצירה החפשית, ניצוּל חסר־מצפוּן של נכסי ־הפקר והרגלת הקהל בּהכנסת ספרים לביתוֹ, שאין לוֹ לא ההכשרה, לא הפּנאי ולא הצוֹרך הרוּחני לקרוֹא בהם, אלא לראוֹתם בּלבד. אני רוֹאה בחוּש, כּי רק עוֹד זמן מוּעט אפשר יהיה להשתמש בּהילה החוֹפפת על שמוֹת עתיקים וּמקוּדשים, הילה זוֹ סוֹפה לכבּוֹת מהרה, וּמראה האפר לא מרנין כּלל.

איני רוֹצה שמישהוּ יגלה בדברי פנים שלא כהלכה. עתה, יוֹתר מאשר בּכל זמן אחר, עם חוּרבּן מרכּזי היהדוֹת העיקריים, יש ערך רב לשמירת כּל חיבּוּר עברי באוֹצר האוּמה, בּיחוּד הנשכּחים והנידחים, אבל זהוּ ענין לאקדמיה, לספריה הלאוּמית, כחוֹמר לחוֹקרים, אבל מה למוֹ“לים פּרטיים, אנשי עסק, הבּאים להוֹשיב “עתיקי יוֹמין” אלה במקוֹם שאינוֹ יאה להם, “אחר הדלת והמזוּזה”, בּארוֹנוֹת מוֹדרניים, בּמקוֹם הספר החי והנקרא ולסייע ע”י כך בּעקיפין לתהליך ההתלעזוּת המתוּרגמת והבּלתי מתוּרגמת?

בשנים האחרוֹנוֹת גברוּ הטענוֹת נגד יסוֹד הקטגוֹריה שבּספרוּתנוּ החדשה. ימיה עשֹרוֹת שנים, אך נתחדשה עתה בארץ־ישֹראל. תחילה בדרך ההוֹכחה ע“י יחזקאל קוֹיפמן ועכשיו בפאתוֹס וּבעקשנוּת ע”י המשוֹרר־המבקר א. קריב. על צד האמת, הטענה שהקטגוֹריה, ולוּ גם החריפה ביוֹתר, השֹניאה את האוּמה על הקוֹרא העברי, אין לה על מה שתסמוֹך. המציאוּת מראה לנוּ את ההפך מזה. דוקא הדבקים בּבעלי־הקיטרוּג, חסידי מנדלי וביאַליק וּברנר, היוּ ראשוֹנים לעלייה השניה וּמניחי היסוֹד לחיים החדשים בּארץ. ישֹראל אוֹהב את התוֹכחה ואפשר להמליץ עליו בשינוּי את הפּסוּק בּמשלי: “כּי את אשר יוֹכיח – יאהב”. בּמידה שהקטגוֹריה הוֹעילה להשֹניא על הקוֹרא את צד הניווּן שבּחיי הגלוּת, כּדי להכשירוֹ לקליטת אידיאל של חיים חדשים, טבעיים וּפּרוֹדוּקטיביים, היא הביאה אך בּרכה.

יש מידת אמת בּטענה, שהתיאוּרים השליליים וּבכלל התימאטיקה של רוֹב ספרוּתנוּ החדשה אינה עשֹוּיה לקחת את לב החניך של בּית־הספר אוֹ הקוֹרא הצעיר, אבל כּלמוֹרה ספרוּת ותיק בּארץ, הרשוּ לי לפקפּק אם ספרוּת יהוּדית בּעלת טנדנציה חיוּבית, כּזוֹ שקריב מצבּיע עליה, עלוּלה להתקבּל על לב הדוֹר הצעיר יוֹתר מזוֹ, שהיא “מבזה” כביכוֹל את כּנסת ישֹראל. אין כּוֹחה של ספרוּת דתית אוֹ מוּסרנית יפה בלי דת וּמסוֹרה וּמוּסרנוּת בּחיי יוֹם יוֹם. והדברים עתיקים.

בּעל כּרחנוּ עלינוּ להכּיר בּעוּבדה, שאין בּידנוּ אלא הערך החיוּני, הנוֹגע ללב וּפוֹעל על הנפש, בּאיכוּתוֹ השירית והאנוֹשית, ויהי הנוֹשֹא דתי אוֹ חילוֹני, מסוֹרתי או חדש שבּחדש. ועוֹד אחזוֹר לענין עיקרי זה.

שנים רבּוֹת היוּ מוֹנים אוֹתנוּ, בּסתר כּבגלוּי, אוֹתנוּ מתי־מספּר מסַפּרים בּארץ־ישֹראל, יוֹצאי הגוֹלה, שהמשכנו זמן רב לטפּל בּהואי ההוּא, העוֹבר־וּבטל, בּתיאוּר העוֹלם שהבאנו בלבנו משם. זימזמוּ באזנינוּ: קצנוּ בחיי העיירה, בּאידילית הדלוּת, בּהואי המשעמם ההוּא, שגם שם כּבר פּשט את צוּרתוֹ. לא התנצלנוּ ולא שינינוּ את דרכּנוּ, אף כּי גם לנוּ לא ברוּר היה מה טיב היצר הסוֹכן בּנוּ להידבק ולעצב בּדחילוּ את החיים ההם, שאינם אלא חזוֹן לאחוֹר. אבל לאוֹר הלהבה הגדוֹלה והאיוּמה אשר אכל את נאוֹת ישֹראל מקצה נתבּרר לנוּ פתאוֹם כּי יצר זה ניטע בּנוּ ע"י ההשגחה להקים שם ושארית לאוּמה שנידוֹנה לכליה. ורב הצער, שכּה מעטים היינוּ, שרק שלוֹשה־ארבּעה מכחוֹלים העלוּ את צלם החיים ההם על הבּד בּצבעי האוֹת העברית. לא די בכנסת ישֹראל מלפני שמוֹנים שנה שצייר מנדלי במכוֹרתוֹ. היוּ עוֹד קיבּוּצי ישֹראל מאוּחרים בּזמן, והם אבוֹתינוּ

הקרוֹבים, הראוּיים לחיוֹת בּזכרוֹן העם. ועוֹד חזוֹן למוֹעד. אנוּ מחכּים עוֹד לאחרים, שיוֹסיפוּ על הגאליריה שלנוּ. אין להסתפק בּחוֹמר הדוֹקוּמנטארי, אוֹ המקרי, שהוּא חשוּב לעצמוֹ, אבל אין בּוֹ מן הצירוּף והעילוּ השירי. מתוֹך כּיסוּפים ואהבה, בּנפש רוֹחצת בּדמעוֹת וּמתוֹך הכּרת השֹגב שבּקרבּן יש לשוּב ולעצב מה שהיה, נוֹסף על מה שעוּצב עד כּה, את אבוֹתינוּ ואמוֹתינוּ, את אחינוּ ואחיוֹתינוּ, את הקן הצר והחם ( אף כּי בגלוּת הקרה), אשר בּוֹ קיננוּ דוֹרוֹת על דוֹרוֹת, את האדמה אשר קלטה את עצמוֹתיהם החביבוֹת – עלינוּ לכתוֹב לעוֹלמים בּכתב בּית ישֹראל! הכרח לאוּמי הוּא לעשֹוֹת נפש גדוֹלה לחיי קיבּוּצינוּ, שמָחה אשמדאי וכת דיליה מתחת שמי ד'. מסוּפּקני אם אלה שלא היוּ שם ( אם אינם בּבחינת דאנטי) יכוֹלים ורשאים ליטוֹל עליהם את כּתיבת מגילת הפּוּרענוּת האחרוֹנה. יש לי הרגש, שרק נפש שהיתה בתוֹך הגיהנוֹם אוֹ על מפתנה, רשאית לתארה. מי יוֹדע אם אין האחד הזה, בּדמוּת נער־פּלא, אשר נשמתו הבּתוּלית קלטה את המראוֹת והקוֹלוֹת, יוֹשב כּיוֹם הזה באחד ממחנוֹת־הבּכא אוֹ באחת האניוֹת החוֹתרוֹת מוּל חוֹפנוּ, אוֹ אוּלי הוּא כבר בּתוֹכנוּ ונפשוֹ רוֹקמת את הלבוּש בּשביל חזוֹן נוֹרא־הוֹד אשר יחזה לדוֹר ולדוֹרוֹת!

אין כּוָנת הרצאתי זוֹ להעריך אוֹ לתאר כּמוֹ את גילוּיי ספרוּתנוּ הגדוֹלים עם הקטנים בּזמן הזה. רבּים ושוֹנים הם מספוֹר וּמתאר ברגעים ספוּרים. איני רוֹצה לחטוֹא ברצנזיוֹת בּעל־פּה אם לטוֹב ואם לרע. ועלי להסתפק בסעיפים אחדים על כּוָנוֹת וּמעשֹים המוּטלים עלינוּ לתקנת ספרוּתנו, להעלאתה ולחיזוּקה:

א. השבט העברי בארץ־ישֹראל נעשֹה לעם. יש בּעוּבדה זוֹ מן הנשֹגב ומן הטראגי כאחד. הספרוּת העברית מרוּכזת בּמקוֹם חיוּתה, גם זוֹ עוּבדה. כּאן השיוּר, כּאן התקוה, כּאן העתיד. לאסוֹננוּ נשאר לעמנוּ רק עוֹד קיבּוּץ יהוּדי גדוֹל אחד, יציב בּערך, בּעוֹלם. כוָנתי לאמריקה. חס לנוּ לסייע לעשֹיית שארית ההיקף שלנוּ כמצוּלה שאין בּה דגים. לא רק לשם קיוּם “צלם האלהים” בּגלוּת הנשארה יש לקיים ולפתח שם בּמידת־האפשרוּת את היצירה העברית, אלא גם לשם מניעת סכּנה כאן, סכּנת התכּנסוּת בּתחוּם צר, של “שֹישֹוּ בני מעי” פּרוֹבינציאלי. המקדשים הקטנים שם רק יעלוּ את כּבוֹד המקדש הגדוֹל כּאן. נוֹציא מוֹניטין לפרי רוּחם של מנין אחינוּ שם ונבקש מהם להרחיב את שֹדה־הקליטה לדבר הסוֹפר העברי בארץ. וברכה גם בּמחשבה, ולוּ רק מן האשליה בה, לסוֹפר העברי, כּשם שהיתה לפני דוֹר אחד, כּי יש לוֹ קוֹראים, מיחדי שמוֹ ונפשוֹ, בּקצוי ארץ רחוֹקים.

ב. עלינוּ לעשֹוֹת הכּוֹל כּדי לסייע בּיצירת שיווּי־משקל מיצב וּפוֹרה בין כּמה ניגוּדים שבּעשֹייתנוּ הספרוּתית. לא להסירם אלא ליטוֹל את עוּקצם המכאיב. עבוֹדת הכּינוּס צריכה להימשך וגם לגבוֹר (בְיחוּד פּדיוֹן שבוּיים שלנוּ בלשוֹנוֹת נכר), אך מתוֹך בּרירה מדעת וּמכוָנה להציל ערכים של קיימא וּמתוֹך מטרה להפרוֹת ולהגבּיר את היסוֹד המקוֹרי של יצירתנוּ החדשה, וּבשוּם פּנים לא על חשבּוֹן האנרגיה, שאנוּ מצוּוים להשקיע בּיצירת ערכים חדשים.

אני חוֹזר וּמזהיר מפּני הסכּנה של אבדן הקוֹרא הצעיר בּשביל הספר העברי המקוֹרי והלעז העוֹמד בּשער, שגם המדינה והעצמאוּת לא תוּכלנה לוֹ באמצעים חיצוֹניים בּלבד, שאם גם נרצה ונחליט לגרש את הלשוֹן הלוֹעזית ממבוֹא הבּית היא תכניס את ממזריה מן החלוֹן בּתרגוּם ממזר.

דברים אלה אמוּרים בּעיקר כּלפּי מבּוּל התרגוּמים, ההוֹלך ונעשֹה מכּת מדינה עוֹד לפני היוֹת המדינה. שנים רבּוֹת חלמנוּ על פעוּלת תרגוּם מבוֹרכת, בּרוּחוֹ של פרישמן ואחרים (זכוּרים לנוּ דברי הצער של אחד־העם של שלא סיגלנוּ לנוּ בתרגוּם את אוֹצרוֹת יוָן בּמקוֹם להעתיק את תוֹרתנוּ ליוָנית ), וּבמידה זעוּמה נעשֹתה כבר עבוֹדה חשוּבה בשֹדה זה. אך לא עלה על דעת הסוֹפר העברי שהפּוּנדקית תנסה לגרש את הכּוהנת. שיבוֹא יוֹם ושֹדה־פּעוּלתנוּ הספרוּתי המצוּמצם יהיה הפקר לכל מיני גידוּלי־חוּץ מפוּקפּקים, ואפילוּ כאלה שרעל בּהם. רק תרגוּמי יצירוֹת־מוֹפת, עתיקוֹת וחדשוֹת, עשֹוּיים בּידי הראוּיים לכך מכל הבּחינוֹת, רשאים למצוֹא את סיוּעוֹ של הסוֹפר העברי, כּי בנפשוֹ הוא.

ג. יש להרים שוּב את קרנה של הבּיקוֹרת העברית מתוֹך יחס של כּוֹבד־ראש ואחריוּת והעדר כּל פּניה אישית שאינה לשמוֹ של הענין. יש לטפּח את האמת האחת הקיימת לגבּי יצירות־הספרוּת: שאין להפריד בּהן בּין ה“מה” וה“איך”. שכֹּל “מה”, המקוּשר בּזמן בּלבד ואין עמוֹ “איך” של דמיוֹן יוֹצר ונפש יפה, אם ה“מה” משרת רק את צוֹרך השעה אוֹ הכּת, ואין עמוֹ ידיעה נכוֹנה, חכמת חיים, בּינת־הלב וניחוּש מה שמעֵבר לדברים, הכּוֹח המסתוֹרי לכפּוֹת על הקוֹרא את החויה, הקסם שבּפשטוּת והיוֹפי שבּחירוּת הנפש – סוֹפוֹ משתכּח וּבטל. רק ה“איך” וה“מה” הכּוֹללים את כּל אלה, אם גם הנוֹשֹא עצמוֹ בטל, קיימים כּהויה לדוֹרוֹת. בּאַמת־מידה זוֹ יש למדוֹד, בּדרכים וּבצוּרוֹת וּבגוֹנים שוֹנים, את כּל יצירוֹת העבר וההוֹוה מתוֹך הכּרה, התמדה ואוֹרך־רוּח. אוֹ אז תיפקחנה עיניו לראוֹת את הטוֹב הצפוּן בּיצירוֹת “עוֹברוֹת וּבטלוֹת”, כּביכוֹל, ולא יפּתה לבוֹ על הקלוֹקל שבּמוֹדה האחרוֹנה, אם משחיטת־חוּץ ואם משחיטת־בּית. הטוֹב והרע שבּישן לא יהיוּ שוֹנים בּעיניו מן הטוֹב והרע שבּחדש – אלוּ ואלוּ יהיוּ בשבילוֹ דברי אלהים חיים אוֹ דברי־מהוּמה שיישמר מלהכניסם לביתוֹ.

כּל עוֹד אנוּ מאמינים בּערכי־רוּח קיימים בּעולם (והרי יוֹם־יוֹם אנוּ חוֹזרים אליהם בּהתפּעלוּת שבּנפש) אנוּ מוּכרחים להאמין גם בּקטריוֹנים קיימים לגבּי הערכים האלה, ששניהם עוֹלים בּקנה אחד: הערכים והמידוֹת שבּהן הם נדרשים. היצירה הפּיוּטית והבּיקוֹרת של היצירה הם שני צדדים של פּעוּלה אחת, וּבהיפּגם האחת אי־אפשר שלא תיפּגם גם האחרת.

ד. על האוֹטוֹריטה הספרוּתית, בּמידה שהיא קיימת עדיין, להרים קוֹלה נגד מעשֹי ההבזיה וההשֹנאה של ספרוּתנוּ המקוֹרית בּעיני הקהל. מעשֹים אלה נוֹפלים תמיד על קרקע פּוֹרה. גם האמת צריכה להיאמר בּצוּרה הנוֹתנת כּבוֹד לאוֹמרה ולשוֹמעה. אי־אפשר שתתקיים מדינה, וּמדינת־הרוּח בּתוֹכה, בּלי מוּשֹגי־כבוֹד וּמנהגי־כבוֹד נשמרים, בּלי גבוּלוֹת של מותר ואסוּר בּביקוֹרת. מעל לאוֹמץ־הלב וּבקשת־האמת צריכה להתנוֹסס אִמרת האבוֹת: " יהי כבוֹד חברך חביב עליך כּשלך!", והמחלוֹקת תהיה לשם שמים בּלבד.

ה. ודברים אחדים על השאיפה להוֹציא את מעינוֹתינוּ חוּצה, כּלוֹמר, לתרגם את שלנוּ ללשוֹנוֹת אחרוֹת, אם בּשביל אחינוּ בני ישֹראל שאינם זקוּקים לעברית, ואם למען “הראוֹת העמים והשֹרים”. אין ספק שהגיעה השעה לעשֹוֹת משהוּ לצוֹרך זה. מבחר נכוֹן ותרגוּם ראוּי של יצירתנוּ הספרוּתית עלוּלים להגדיל את הפּרסטיז’ה שלנוּ כלפי חוּץ, וּבדרך ההחזרה גם כּלפּי פנים. אבל גם לפתח זה רוֹבצת הסכּנה: שֹיקור־עינים לחוּץ ועשֹיית מטעמים לרוּח הנכרים. מראה־נגע זה ראינוּ כבר בּמקוֹם אחר. בּשל צל סכּנה כזו בלבד, יש לנהוֹג זהירוּת מרוּבּה בנידוֹן זה.

*

ראינוּ את מצבה הכּללי של ספרוּתנוּ, כּי עדיין לא בטוֹב הוּא. עם כּל ההישֹגים לרוֹחב, לרוֹם ולעוֹמק, שהשגנוּ בפרק־זמן קצר בּערך וּבתנאים שאין כּמוֹהם לרוֹע, בּשיר וּבסיפּוּר וּבמסה, ואפילוּ במחזה, שהיה אצלנוּ עד עתה שֹדה־בוּר לגמרי – עדיין רחוקים אנוּ מן המנוּחה והנחלה, ועדיין צללים כּבדים אוֹחזים בּעקב האוֹר המעט.

אבל אם נישֹא עינינוּ לעתיד ונביא בחשבּוֹן את הסיכּוּיים בּכוֹח ליצירתנוּ הספרוּתית בּארץ־חיינוּ, תיגלה לנוּ תמוּנה שיש בּה כדי לעוֹדד:

יצירה בתוֹך חיים חדשים, “חיים גמוּרים”, על רקע עבר כּבד־ערך בּפינה שמזרח ומערב נוֹשקים זה את זה, בּתוֹך עם מתהוה וקם ע"י קיבּוּץ גלוּיוֹת ועדוֹת שוֹנוֹת מתוֹך מגע עם קרקע גאוּל בּפלגי דם וזיעה; מזיגה של תרבּוּיוֹת שוֹנוֹת מתוֹך חבלי הסתגלוּת ויצירה בלתי פוֹסקים, מתוֹך מלחמת כּיבּוּש וּבנין וסכּנוֹת גלוּיוֹת ונסתרוֹת, כּל אלה עשֹוּיים לחשל את האוֹפי ולשווֹת לוֹ קו של גבוּרה; יצירה בלשוֹן שמטבּעתּה היא זקנה וּבחרוּת, שרבּים מאוֹצרוֹתיה עוֹד חבוּשים בּטמיוֹן, שהיא עצמה שרוּיה עוֹד בּתהליך של יצירה וגידוּל, – כּל אלה עשֹוּיים להיוֹת לברכה רבּה לספרוּתנוּ, וּפסגתה מי ישוּרנה, אם רק יעמוֹד לנוּ הכּוֹח הרוּחני לעשֹוֹתם לברכה בבנוֹתנוּ את ארץ־ישראל של מטה ושל מעלה בתנוּפה אחת.

איזוֹ ספרוּת לאוּמית – טבעית יכוֹלה לקוּם על קרקע יקר זה וּבמדינה נכספת זוֹ, העוֹלה כנס מתוֹך ערפּלי הגעגוּעים והתקוה לחיים של מציאוּת גדוֹלה וּמאירה!