¹

לפני כעשֹרים שנה שֹוֹחחתי באסיפת סוֹפרים בּתל־אביב על הנוֹשֹא “ספרוּת של שבט אוֹ ספרוּת של עם?” הדברים עשֹוּ בשעתם קצת רוֹשם ועוֹררוּ דברי ויכּוּח מקרוֹב וּמרחוֹק.

כּבר אז בּרוּר היה, כּי שכינת המלה העברית בּוֹנה את בּיתה בארץ־ישֹראל, אף־על־פּי שלא עקרה עוֹד לגמרי מתפוּצוֹת הגוֹלה. גדוֹלי היצירה העברית עלוּ לארץ והספרוּת העברית בּגוֹלה נידלדלה; הסוֹפרים שנשארוּ שם היוּ מתי מספּר, אנשים בּשנוֹת העמידה אוֹ למעלה מזה, ועמהם צעירים אחדים, שהצטרפוּ בקוֹשי למנין. הצד השוה שבּהם, שכּוּלם היו כיושבים אל עקרבּים, מרגישים עצמם כּשבוּיים, לא רק בּין עכּוּ"ם אלא גם, ואוּלי בעיקר, בּין יהוּדים המסתלקים מן הצוֹרך בּספר עברי וּבמחשבה עברית, והטוֹבים שבּהם היוּ משתוֹקקים לבוֹא אל המקדש מעט שבּארץ־ישֹראל להציל את נפשם. מי שיכוֹל עשֹה כן.

אבל גם כּאן, בּארץ חיוּתה של המלה העברית, היינוּ נאנחים על צרוּת האוֹפק, על חוֹסר ריזוֹנאַנס, על מיעוּט כּוֹחוֹת יצירה פעילים, על פּילוּג מקצץ בּנטיעוֹת, על איברים חשוּבים החסרים בּגוּף ספרוּתנוּ כספרוּת נוֹרמאלית של עם נוֹרמאלי, והעיקר על ההתנתקוּת הגוֹברת מגוּף האוּמה הגדוֹל, השרוּי ברחבי עוֹלם.

שאלתי אז: היוּכל הקיבּוּץ העברי הקטן בּארץ (כּמאתיים אלף נפש אז), הקיבּוּץ המתהווה, המשתנה, המטוּפּל בּדאגוֹת בּנין, המוּקף סכּנוֹת תמיד – היוּכל הקיבּוּץ הזה, שאינוֹ עוֹלה על אוֹכלוֹסיה של עיר בּינוֹנית במדינה גדוֹלה, להקים לבדוֹ את בּנין הספרוּת העברית?

בקיצוּר: ראיתי שאין נחת לא הכא ולא התם.

הדגשתי אז בדאגה את התגבּשוּתה של השקפה ידוּעה פה בארץ, הנתמכת בּחוּגים מסוּימים גם בּחוּץ־לארץ, והשקפה זוֹ אם תשתלט בּרוֹב ציבּוּרנוּ סוֹפה להיוֹת לרוֹעץ לספרוּתנוּ כוּלה. כּוונתי להשקפה, כּי ההואי הנוֹצר בּארץ־ישֹראל, חזוֹן הגאוּלה ומעשֹה הגאוּלה בשטח האדמה ההיסטוֹרית בּשעה זוֹ צריכים להיוֹת האלף והתיו במגילת הכתב של עם ישֹראל. כּל מה שהוּא מעבר לזה הוּא מחוּץ לזמנוֹ ומחוּץ למקוֹמוֹ. אם השקפה זוֹ תכריע, צפוּיה לספרוּתנוּ סכּנה להיעשֹוֹת ספרוּת של חלק קטן, מעין שבט נפרד מן העם, וכל ספרוּת שאינה מבטאה פּוֹטנציה של עם, של המוֹנים גדוֹלים, אי־אפשר שתפעם בּה רוּח גדוֹלה. ואם נכרוֹת את טבּוּרנוּ הרוּחני מהיקפנוּ הלאוּמי וּבהצלחתנוּ מעט נלבּש גאוֹן ונאמר, כּי אנחנוּ הננוּ לא רק השֹאוֹר שבּעיסה אלא השֹאוֹר והעיסה גם יחד, תהיה ספרוּתנוּ אוּלי בריה חדשה, אבל בריה משוּנה מאוֹד.

אין להביא ראיה מימי קדם, שעמים קטנים, ואפילוּ שבטים, יכלוּ ליצוֹר יצירוֹת גדוֹלוֹת לאנוֹשוּת. החזיוֹן ההוּא לא ישוּב לעוֹלם.

הקשרים בּין העמים בּזמן הזה, המשתכללים והולכים משנה לשנה, מחייבים כּוֹחוֹת וכשרוֹן תחרוּת בּמידה שהקדמוֹנים לא ראוּם אפילוּ בחלוֹם.

ואפילוּ נסכּים ונרצה להיוֹת פּה שבט קטן, איך יהיה הפלא הזה? הרי הפּרטים של הקיבּוּץ שלנוּ, שבּאוּ מפּינוֹת עוֹלם שוֹנוֹת, נוֹשֹאים בּקרבּם ציוּרים שוֹנים של תרבּוּת, ציוּרים הקשוּרים על פּי רוב בּעוֹלמוֹת גדוֹלים ועשירים, ואיך יאנסוּ את נפשם להצטמצם בּהשֹגוֹת של שבט? לפנים, בּשבט היוֹצר, שלטה קנאוּת גדוֹלה, עיורת, כּמעט פּראית – היכן ניקח אנחנוּ, אנשים מוֹדרניים, שרוּחנו מפוּזר על שבעים תרבּוּיוֹת, את הקנאוּת הזאת, את כּוח הצימצוּם הזה?

אם תהליך ההיכרתוּת מן היהדוּת שבּגוֹלה, בּמוּבן הרוּחני, הספרוּתי (כּי רוּח עמנוּ בגוֹלה מעוֹלם כּרוּך בּספר), יימשך ויוּשלם – וּמצאה רעה את כּל עמנוּ, גם פּה וגם שם.

וסיימתי אז את דברי התשוּבה שלי למתוכּחים: אם כּל היהדוּת היא כאוֹקיינוֹס והיהדוּת הא"י היא כאגם קטן ועמוֹק – נניח, כּים כּנרת – הכרח הוּא לכרוֹת תעלה, שתחבּר את האוֹקיינוּס עם האגם, עד שייוּשרוּ פחוֹת אוֹ יוֹתר פּני המים בּשניהם (אין מים אלא תורה!), ואם יהיוּ אילוּ הבדלים בּגוֹבה, נעמיד בּנקוּדוֹת אחדוֹת תחנוֹת־כּוֹח לתרבּוּתנוּ ולספרוּתנוּ, אבל אם נשאיר את האגם בּיחידוּתוֹ, ילכוּ מימיו וימליחוּ, וּמי יוֹדע אם לא יהיוּ חלילה, בּרוֹב הימים, לים המלח.

דעה־דאגה זוֹ הבעתי אז, לפני כעשֹרים שנה.

מאז חלוּ שינוּיים עצוּמים בּעוֹלמנוּ. שוּם נביא־תוֹכחה בתוֹכנוּ לא יכוֹל היה לחזוֹת את הפּוּרענוּת שבּאה על עמנוּ בגוֹלה, שוּם נביא־נחמה לא יכוֹל היה לראוֹת את הגאוּלה הקרוֹבה בצוּרה שבּאה. מכל הגוֹלוֹת הגדוֹלוֹת, מכוֹרוֹת ספרוּתנוּ החדשה שבּאירוֹפּה (גוֹלת רוּסיה הוּצאה עוד קוֹדם לכן מתחוּמנוּ הרוּחני), לא נשארוּ אלא שֹרידים מעוּנים זוֹרמים לארץ־ישֹראל הגאוּלה, ונוֹתרה רק גוֹלה אחת גדוֹלה, הנוֹשאת עוֹד בּחוּבּה קצת מזכרוֹנוֹת הגוֹלוֹת מכוֹרוֹתיה, היא גוֹלת אמריקה, אבל גם היא לא נעשֹתה במשך עשֹרים השנים האלה יהוּדית יוֹתר (בּיחוּד הדוֹר הצעיר). התרכּזוּת מיטב הכּוֹחוֹת היוֹצרים, זקנים וצעירים, על אדמת המוֹלדת, בּצירוּף הניצנים אשר נראוּ בארץ, עשֹתה את ארץ־ישֹראל בּמשך זמן קצר למרכּז היצירה העברית. אוֹר חדש זרח על ספרוּתנוּ בציוֹן, בּתחילה אוֹר מגשש וּמהסס, אך מפציע והוֹלך, מתפשט והוֹלך, לקראת יוֹם נכוֹן, – והיוֹם הנכוֹן הנה זה בא על זהרוֹ הגדוֹל, שבּחידוּשוֹ עדיין הוּא מהבהב בעינינוּ אוּלי יוֹתר משהוּא מחמם אוֹתנוּ. העצמאוּת, הכּוֹח המבצע, ההכרח בּלשוֹן אחת החוֹבקת את כּל זרוֹעוֹת החיים, המדרש והמעשֹה גם יחד – אלה הם בּלי ספק גוֹרמים מכריעים לא רק בּקיוּמה של תרבּוּתנוּ הלאוּמית וּבספרוּתה, אלא גם בּהמשך גידוּלה, פּיתוּחה והתחדשוּתה.

ואף־על־פּי־כן – אין לבּנוּ גם עתה, אחרי ההישֹגים המפליאים, בּן־חוֹרין מדאגה, לפעמים כּבדה מאוֹד.

המהפּכה הכּפוּלה בקו ההיסטוֹריה שלנוּ: חוּרבּן רוּבּה של הגוֹלה והתהווּת עם לכל האטריבוטים שלו בארץ הנכספה מדורי דוֹרוֹת, פּירוּשה למעשה: צימצוּם בּחוּץ, והרחבה (שיש עמה צימצוּם מצד אחר) בּבית.

כּמוֹ בשטחי יצירה לאוּמיים אחרים, כּן גם בּשטח היצירה הרוּחנית, מצאה אוֹתנוּ הגאוּלה בלתי מוּכנים כּראוּי. שהרי עצם גאוּלתנוּ המשוּנה מגאוּלת כּל עם אחר, שלא מצאה את העם המשוּעבּד מכוּנס בּארצוֹ, ועליה להכבּיד ולעכּב את תהליך התמוּרה. וּבכל זאת מה רבּה וּמה נפלאה התמוּרה שכּבר בּאה!

מה שעשֹתה ארץ־ישֹראל ללשוֹננוּ בשלוֹשים השנים האחרוֹנוֹת לא נעשֹה לה במשך אלף שנים. רבבוֹת מוּנחים, מלים וניבים, נוֹספוּ לה. מלשוֹן העין בּלבד נעשֹתה גם לשוֹן האוֹזן. והרי זה חתך מכריע בּיסוֹדה. כּל זה עד יסוּד המדינה, ועתה, אחרי ייסוּדה, עם הלאמת כּל הפוּנקציוֹת, נעשֹה בנין הלשוֹן מתוֹך לחץ מרוּכּז וגדוֹל, אוּלי גדוֹל מכּוֹח הכּינוּס והבּירוּר שבּידי דוֹרנוּ.

גם הספר יצא למרחב גדוֹל, לפחוֹת בּבחינת החיצוֹנית. לפי הכּמוּת וריבּוּי הפּנים הרי זוֹ באמת ספרוּת של עם, ולוּ גם עם לא גדוֹל. עצם המוּשׂג ספרוּת נתרחבוּ תחוּמיו, שהוּא כוֹלל ספרוּת מקצוֹעית לכל סוגיה, וגם בּסוּגי הספרוּת הטהוֹרה הוּא מתרחב והוֹלך (למשל, בּדראמה, שהיא צוֹרך החיים והציבּוּר). הפּוּבּליציסטיקה יצאה מן המדרש העיוּני אל העיוּן המעשֹי וכּובשת לה דרכים חדשוֹת. חכמת ישֹראל נכנסת לשלב התפּתחוּת שלישי: אחרי מלחמת העוֹלם הראשוֹנה יצאה מרשוּת לשוֹן הנכר לרשוּת לשוֹנה הטבעית (בּודאי זכוּר לכם מכתבוֹ של בּיאליק אל עוֹרכי המאסף “דביר”!), כּמה ספרים וּמחקרים מקוֹריים חשוּבים נכתבוּ מאז, כּמה ספרי־יסוֹד בּחכמת ישֹראל נגאלוּ ושבוּ לגבוּלם (צונץ, גייגר, גרץ ואחרים), ועתה היא נכנסת לשלב חדש, השלב הארצישֹראלי. לא רק המחקר הלשוֹני אלא גם המחקר ההיסטוֹרי והספרוּתי, מוּאר באוֹרה של ארץ־ישֹראל (די להזכּיר רק שלוֹשה מפעלים גדוֹלים, שיכלוּ לקוּם בּצוּרה זוֹ רק בארץ־ישֹראל: האנציקלופּדיה העברית, האנציקלוֹפּדיה המקראית ותרגוּם התלמוּד לעברית, ששלוֹש הבּבוֹת שלוֹ כבר נמצאוֹת בּדפוּס והוּא עתיד לשמש תאריך בּהיסטוֹריה שלנוּ! ) ועל חכמינו העוֹסקים בּחכמת ישֹראל בּחוּ"ל, בּיחוּד בּארצוֹת הבּרית, ליתן אל לבּם, שלא יחזרוּ אל השלב הראשוֹן– לפי כמה סימנים המתגלים בּה.

התפּרצוּת כּמה כוֹחוֹת חדשים, לא שערנוּם, ילידי טבע, יוֹדעי חיים וּמציאוּת, שלמים בגוּף וּבנפש, אמיצי־כוֹח וּבהירי־רצוֹן, אל שֹדה ספרוּתנוּ בשיר, בּסיפּוּר, בּדראמה, בּמאמר וּבמחקר – היא דבר חדש וגדוֹל וּמפליא, עד כּי יש אשר נשאל: ואלה מי גידל?

כּל זה מרנין את הלב, מגאה את הרוּח, מעוֹרר ציוּרי תקוה חדשה –

ואף־על־פּי־כן אין גם עתה לבּנוּ בן־חוֹרין מדאגה, לפעמים כּבדה מאוֹד.

עם השיכּרוֹן שנסך עלינוּ המעמד ההיסטוֹרי החדש, ואחרי צימצוּמוֹ האכזרי של גוּף האוּמה, עוֹד רבתה הסכּנה של הסתפּקוּת בּיש הארצישֹראלי, של הסתלקוּת בּאפס קוֹשי וצער מן ההיקף הנשאר וּמכמה ערכים חשוּבים שנוֹצרוּ בדוֹרוֹת הגלוּת, והשאלוֹת המטרידוֹת אוֹתנוּ הן: איך נבטיח את קיוֹמוֹ הרוּחני של רוֹב האוּמה? איך נקיים בּמלכוּת הכתב את האצילוּת הישֹראלית, שהיא נחלתנוּ העתיקה ושהיתה מצוּיה במידה לא מעטה בספרוּתנוּ החדשה עד הזמן הזה, – יחד עם החיוּניוּת העוֹלה, הדרוּשה כל־כּך לבנין חיינוּ ויצירתנוּ מתוֹך חירוּת? איך נשמוֹר את יצירתנוּ המקוֹרית מפּני רוֹב הטוֹבה המתחיל שוֹפע עלינוּ מן החוּץ הזר, ולא תמיד מן המעיינוֹת הטהוֹרים דוקא? אין רע בּעצם ההשפעה מן החוּץ, כּל ההשפעה ממקוֹם נמוּך משפּילה, משטחת וּמדלדלת אוֹתה. וכשם שלא נאבה ולא נוּכל להיוֹת משמרים צוֹמקים וּמפגרים, כּך לא נאבה להיוֹת לא ליואנטינים חקאים ולא אספסוּף רוּחני בנוֹסח אחר, עבד המוֹדה וההעויה האחרוֹנה, חסר אוֹפי וכבוֹד, היוֹם לוֹקק וּמחר רוֹקק, ולהפך.

על כּן אני אוֹמר: אוּלי לא פחוֹת משדרוּש המוֹקד הלאוּמי של יצירתנוּ הספרוּתית לעצם קיוּמה של ספרוּת עברית בּגוֹלה, דרוּש ההיקף היוֹצר לספרוּתנוּ במקוֹם חיוּתה.

תפקיד המוֹקד בּארץ בּשוּתפוּת זוֹ הוּא בראש וראשוֹנה –

לספּק ליוֹצר העברי בהיקף את ההרגשה, שהוּא שוֹאב ממנוּ חיוּת של לשוֹן, של גידוּל והתחדשוּת בּלתי־פוֹסקים, הרגשה שבּלעדיה לא תצוּיר כּלל יצירה חיה; ותפקיד ההיקף הוּא – לסייע למוֹקד בּשימוּר הערכים המסוֹרתיים, בּקישוּר של הבחנה וּברירה עם תרבּוּת העוֹלם, והעיקר – בּריזוֹנאַנס רחב, שהוּא תנאי חשוּב כּל־כּך ליצירה בעלת־ערך.

רוֹאה אני בקיוּמה של השפּעת־גוֹמלין ביצירה רוּחנית בּין העם, הקטן עדיין, בּארץ (כּי לאשרנוּ כבר יצאנוּ מכלל שבט) וּבין שלוּחוֹתיו בעוֹלם, כּל זמן שלא עלוּ בגוּפן לארץ – בּרכה רבּה לשניהם. והשפּעת־גוֹמלין זוֹ יכוֹלה להתקיים רק בּלשוֹן אחת, אם גם לאו דוקא בדברים אחדים.

אנוּ כאן, אם גם נצרוֹך כּמוּת גדוֹלה של “סחוֹרה זוֹלה” לאחינוּ בגלוּת. מציאוּת קוֹרא עברי מטיפּוּס גבוֹה ואח־סוֹפר עברי חשוּב שם – תחייב בּמידה מרוּבּה את הסוֹפר כּאן. ואַל יהא דבר זה קל בּעינינוּ.

נפל הפּוּר: ארץ־ישֹראל תהיה מעתה מקוֹם־העלייה ודירת־הקבע של שכינת האוּמה. אבל אין גזירה, שהיא תסתלק ממקלטי הגלוּת הקיימים. כּל מקוֹם שיש שם קיבּוּץ ניכּר של יהוּדים – שכינה עמהם. וּביחוּד קיבּוּץ גדוֹל, רב אנפּין ורב יכוֹלת כּכנסת ישֹראל שבּארצוֹת הבּרית של אמריקה ושכנוֹתיה.

מלבד היצירה גוּפה, התלוּיה בסייעתא דשמיא והיא מעין נס, הרי בכמה תפקידים ממדרגה ראשוֹנה, הניצבים לפני ספרוּתנוּ כיוֹם הזה, נצטרך להיעזר בּאחינוּ הסוֹפרים בּחוּץ לארץ. והנה אחדים מהם:

א. נטל עלינוּ להעביר בּמשך מוֹעד לא ארוֹך את אוֹצרוֹת הפוֹלקלוֹר שלנוּ בלשוֹנוֹת אחרוֹת לעברית. לשם כּך נצטרך להקים מכוֹן מיוּחד בּארץ. ומן ההכרח יהיה לשתף בּעבוֹדתוֹ את חברינוּ הסוֹפרים והחוֹקרים בּחוּץ־לארץ, שמפתחוֹת האוֹצרוֹת האלה רוּבּם בּידיהם.

ב. בּמכוֹן הבּיוֹ־בּיבּליוֹגראפי, שאגוּדת הסוֹפרים העבריים עוֹמדת בּייסוּדוֹ ושמטרתוֹ היא לכנוֹס ולמיין ולהתקין לשימוּש את כּל התעוּדוֹת, המכתבים, כּתבי־היד, המסוֹרוֹת, הרמיזוֹת בּכתב וּבעל־פּה, הנוֹגעים לספרוּתנוּ וליוֹצריה של מאתיים השנים האחרוֹנוֹת, יוּקצה מקוֹם גדוֹל לחלקם, ליצירתם ולשיתוּפם בּעבוֹדה של חברינוּ בחוּ"ל.

ג. אחרי תהליך החילוּן (סקולאריזאציה) שעבר על ספרוּתנוּ בתקוּפת ההשֹכּלה, עוֹבר עתה (כּמוֹ על כּל חיינוּ בתקוּפת המדינה) תהליך של חילוּן חדש, בודאי פוֹרה מן הראשון אך גם קשה ממנוּ, מפּני שהוּא מיוּסד בּעיקרוֹ על ה“טבע”, וכל הכּרוּך בּמוּשֹג זה, הטבע האנוֹשי, הפּוֹרץ לתוֹך הוייתנוּ הרוּחנית וניזוֹן מכּוֹחוֹת ראשוֹניים, ויצרים שנשתחררוּ: כּיבּוּש, שלטוֹן, שֹררה, קנייני־חוֹמר ממלכתיים וכו', ואילוּ ההיקף, בּמידה שהוּא לאוּמי, תהיה לאוּמיוּתוֹ גם להבּא מיוּסדת כּמעט כּוּלה על ה“רוּח”, ועל כּן הוּא יהיה דרוּש לה לספרוּתנו כתוֹבע מתמיד את יסוֹד הרוּח.

ד. אין שוּם תרבּוּת בּעוֹלם, וּביחוּד תרבּוּת הכתב, יכוֹלה להתקיים בּלי שמירה וטיפּוּל בּנחלת עברה, ואין שוּם אוּמה בעוֹלם בּת־חוֹרין לבחוֹר לה את עברה אוֹ את ירוּשתה הרוּחנית. בּעל־כּוֹרחה היא דוֹרשת והוֹפכת בּספרוּת הדוֹרוֹת הראשוֹנים כּמוּת שהיא (הנסיוֹנוֹת להתחיל הכּל מחדש לא האריכוּ ימים בּשוּם מקוֹם, אף לא ברוּסיה הסוֹבייטית!), וכן ייעשֹה גם בּישראל – בּירוּשתנוּ אנוּ, שנוֹצרה בתנאים שוֹנים מבּכל אוּמה ולשוֹן, אינה מספּקת, לא רק בּאיכוּת אלא גם בּכמוּת (אני מתכּוין בּעיקר לנחלתנוּ הספרוּתית של שלוֹשת־ארבּעת הדוֹרוֹת האחרוֹנים). נעשֹה גם מעוּות, שלא הוּכנס בּכתב־בּית־ישֹראל המוֹדרני היסוֹד האחר, התורני, המוּסרי והחסידי, כּל זה ידרוֹש תיקוּן גדוֹל, וזהוּ רעיוֹן הכּינוּס של בּיאליק ואחרים. משהוּ נעשֹה ונעשֹה בפינה זוֹ כאן בּארץ, וגם בּחוּ"ל, משהוּ שאינוֹ אלא התחלה. אבל אין די בכינוּס סתם, – שאם הוּא נעשֹה “בהמוֹן” יש בּוֹ כדי להזיק. דרוּשים גם בּירוּר והיתוּך חדשים, כּדי לעשֹוֹת את הראוּי לכך מקוּבּל על ההשֹגה החדשה והטעם החדש. זהוּ הצימצוּם ההכרחי שרמזתי עליו קוֹדם לכן דרך אגב. יהיה הכרח בּזמירת ענפים יבשים ומעוּקלים לשם קיוּמוֹ ושֹיגשֹוּגוֹ של עץ חיינוּ. גם בּזה צריך להיוֹת רב חלקם של חברינוּ בהיקף.

כּל ספרוּת, אמנוּת וּמדע בּספירוֹתיה הגבוֹהוֹת יש בּהם מיסוֹד הקדוּשה. בּספרוּתנוּ נשתמר יסוֹד זה עד היוֹם בּמידה מרוּבּה. ואנוּ מזה וּמזה, ממשיכי מסוֹרתנוּ הגדוֹלה, עדיין סוֹככים בּכפינוּ הקטנות על אש הקוֹדש של תכבּה ברוּחוֹת החוּלין החזקוֹת של הזמן המסוֹער הזה.

נתקלתי בימים האחרוֹנים בּשוּרוֹת שכתב י.ח. בּרנר בּשנת תרס"ט: “ספרוּתנוּ העברית היא ספרוּת קוֹדש, כּלוֹמר, חוּג קוֹראיה מתי מספר, אנשים נבחרים, ולפיכך אין היא שֹדה מוּכשר להוֹפעוֹת סמרטוּטיוֹת בּיוֹתר, לדברים שנכתבים בּידי הדיוֹטוֹת ספרוּתיים בּשביל העוֹלם־גוֹלם הגדוֹל. יצירוֹת טוֹבוֹת אינן מוֹפיעוֹת אצלנוּ בכל יוֹם ויוֹם, אבל גם סמרטוּטים אינם חזוֹן נפרץ אצלנוּ”.

מאז נשתנה המצב: לא מעט יצירוֹת טוֹבוֹת מוֹפיעוֹת אצלנוּ שנה שנה, אבל אין אנוּ יכוֹלים להתבּרך, כּמוֹהוּ, היוֹם, כּי בפני ספרוּתנוֹ טבוּע תמיד צלם האלהים, אוֹ לפחוֹת צלם האדם העשֹוּי בצלם אלהים. יסוֹד הקדוּשה נפגם בּכל העוֹלם והוּא הוֹלך ונפגם גם אצלנוּ. אנוּ כאן, בּני הדור ההוֹלך, וּבודאי יצטרפו אלינוּ גם הטוֹבים, הנבחרים, שבּדוֹר העוֹלה, נעמוֹד על נפש ספרוּתנוּ שלא תתחלל ותתפּגל בּיסוֹדה – וּבזה יכוֹל וחייב לעזוֹר עמנוּ אחינוּ הסוֹפר העברי בגוֹלה. עצם עוּבדת קיוּמוֹ של סוֹפר עברי בנכר, בּתוֹך החוּלין של הגוֹיים והיהוּדים כּאחד, מחייבת חישֹוּפוֹ ושמירתוֹ של יסוֹד הקדוּשה שבּמלה. ועל כּן חשוּב כּל־כּך שהיצירה העברית תחיה ותגדל גם כאן וגם שם, שמזה וּמזה תסתייע גדוּלתה וקדוּשתה.

ועיקר העיקרים, שיהיוּ יוֹרשים וּממשיכים. שגם אתם סוֹפרי הגוֹלה, (אני פוֹנה על ידיכם גם אל חברינוּ שאינם כּאן) גם אתם תעמידוּ בנים ותלמידים, הרבּה ככל האפשר, ולוּ גם מוֹרדים בּמקצת. זכרוּ ואַל תשכּחוּ, כּי הנוֹער הוּא התקווה, הוּא הכּוֹבש, הוּא מרחיב הגבוּלוֹת, והוּא גם שוֹמר הנחלה, מדעת ושלא מדעת.

אם תשאלוּני: המאמין אתה, שאפשר לקיים ספרוּת עברית של ממש, ולוּ רק כּשלוּחה של אילן היצירה בישֹראל, בּגוֹלה זוֹ וּבזמן זה? המאמין אתה שאפשר ליצוֹר ולקיים לאוֹרך ימים הויה מלאכותית בּתוֹך הויה טבעית זרה, אדירה, סוחפת וּבוֹלעת?

אענכם: אני מאמין בּצוֹרך, על־כּן אאמין גם באפשרות. ואם יש אפשרוּת לקיים תנוּעה יהוּדית לאוּמית בּגוֹלה, אם יש אפשרוּת לקיים את הנשמה הישֹראלית מרדת שחת, אם יש אפשרוּת לקיים בּגוֹלה את הכּיסוּפים לארץ ישֹראל, כּיסוּפים המביאים לידי מעשֹים, לידי עלייה בנפש וּבגוּף – הרי זה רק אם תקוּם שם תנוּעה עברית. והרי לשם כּך נקרא הכּינוּס הגדוֹל הזה, לדוּן על הדרכים לשמוֹר את התנוּעה העברית ולהרחיבה, להגבּיר את ידיעת לשוֹננוּ וערכי תרבּוּתנוּ הישנים והחדשים, להקים דוֹר ממשיכים לדוֹר ההוֹלכים. ואם תהיה תנוּעה עברית בּגוֹלה, תהיה ממילא היצירה העברית נשמת אפּיה, חייה ואוֹרך ימיה – עד בּיאת קיבּוּץ־גלוּיוֹת השלם!