א    🔗

יריעוֹת אוֹהלנוּ מוּפשלוֹת לרווחה, פּתוּחוֹת לכל רוּחוֹת העוֹלם, והם עוֹברים בּוֹ בלי מעצוֹר. המשטר הדימוֹקרטי, שאנו דוֹגלים בּוֹ בצדק כּבנימוּק קיוּמנוּ המדיני בתנאים קשים ללא דוּגמה, אינוֹ מקל את ההתגוֹננוּת מפּני רוּחוֹת אלה, המביאים בּכנפיהם לא רק סמי חיים.

לא המוֹני המוּבאים אלינו לשבת עמנוּ (שלעת עתה עדיין הם בּרוּבּם המוֹן אנוֹנימי) הם המרבּים את המבוּכה בחיינוּ המוּסריים והתרבּוּתיים, אלא היישוּב היציב, שאיבּד הרבּה מיציבוּתוֹ בתמוּרוֹת הגדוֹלוֹת והדחוּפוֹת, הוֹאיל ולא היה מוּכן להן לא מבּחינת החוֹמר ולא מבּחינת הרוּח.

בּמצב רוּחני זה של הקוֹלטים, שמספּר דעוֹתיהם כּמספּר המפלגוֹת וּפלגיהן שאליהם הם משתייכים, איך תיתכן קליטת אחרים? למַה נקלוט? זוֹ השאלה. על כּן נראה לי, כּי יחד עם העבוֹדה הגדוֹלה הנעשׂית בּאמצעים רבּים בּעניין הנחלת הלשוֹן, ידיעת הארץ וההשׂכּלה השימוּשית, שהם הלחם והמים לכל אדם מן היישוּב, יש להקדיש מחשבה מעמיקה לבירוּר המכנה המשוּתף של השׂגוֹתינוּ הלאוּמיוֹת התרבּותיוֹת, כּדי שנוּכל לכוון את פעוּלוֹתינוּ לאפיק מרכּזי המוֹליך אל מחוֹז החפץ.

ב    🔗

אי אפשר, אף לא רצוּי, להקים בּישׂראל תרבּוּת אוּניפוֹרמית. עצם המוּשׂג הזה שוֹלל את מהוּת התרבּוּת מעיקרה. רק כּוֹחוֹת שוֹנים, לעתים גם מתנגשים, מהם נוֹפלים וּמהם גוֹברים, תוֹך כּדי התפּתחוּתם והשתזרוּתם זה בזה, מהווים את הריקמה הכּוֹללת הראוּיה להיקרא בשם תרבּוּת. כּך היה בכל העמים וּבכל התקוּפוֹת. אף תרבּוּתנוּ הקדוּמה, הדתית, כּפי שמצאה את בּיטוּיה הקלאסי, בתנ"ך ואחר כך בּתלמוּד, שממרחק הזמן הם נראים לנוּ כחטיבוֹת אחדוּתיוֹת – אף היא לא נוֹצרה אלא מתוֹך זרמים מתחכּכים בּכיווּנים שוֹנים, מבּית וּמבּחוּץ.

אוּלם חוֹק עוֹלם זה יפה בדרך התפּתחוּת תוֹלדתית רצוּפה וּבתוֹך חברה הוֹמוֹגינית פּחוֹת אוֹ יוֹתר, ואסוּר שישלוֹט בּתקוּפה של מהפּכה וקיבּוּץ שבטים שנתרחקוּ זה מזה מרחקים עצוּמים. בּמצב כּזה שוֹלל החוֹק הזה את עצמוֹ, עד שנעשׂה היפוּכוֹ, כּלוֹמר, אנארכיה ושׁרירוּת רוּח, שכּוֹח הסתירה שלהן איננוּ עוֹלה בניין כּל שהוּא. בּייחוּד כּשהמדוּבּר הוּא בתרבּוּת לאוּמית המוּשתתה בעל כּוֹרחה על נחלת עבר. בּנידוון זה אין אוּמה בעוֹלם, ותהא מהפּכנית בּמידה הקיצוֹנית בּיוֹתר, שתוּכל להתקיים קיוּם רוּחני אפילוּ דוֹר אחד בּלי יניקה ממקוֹרוֹת הכּוֹח של עברה הקרוֹב אוֹ הרחוֹק. עדוּת חיה לכך: האוּמה הרוּסית בּימינוּ והתמוּרוֹת שחלוּ בדרכיה בדוֹר המהפכה עצמוֹ.

על כּן חוֹבה לאוּמית היא לנוּ בימים אלה, חוֹבה ראשוֹנה במעלה, לבדוֹק ולחזוֹר ולבדוֹק את נחלת עברנוּ, כּדי להוֹציא ממנה חוֹמר חיוּני הרבּה ככל האפשר, על מנת להזרימוֹ לתוֹך עוֹרקי הוָייתנוּ ויצירתנוּ החדשה. נחלת העבר היא הערוּבּה העיקרית לשמירת אוֹתם גוֹני היסוֹד, שהם סימן ההיכּר של כּל תרבּוּת לאוּמית, יהיוּ חוֹמריה מה שיהיוּ.

ג    🔗

בּבוֹאנוּ להקנוֹת את לשוֹננוּ להמוֹני העוֹלים החדשים קניין שהוּא תנאי קוֹדם לכל הפּנים האחרוֹת של הקליטה הרוּחנית, עלינוּ לזכּוֹר יפה, כּי הלשוֹן בּלבד, כּבית קיבּוּל לתכנים שוֹנים, אינה ערוּבּה לשוּם תווכן. כּל לשוֹן, אם אינה צמוּדה לתוֹכן מהוּתי, עשׂוּיה להינגע עד כּדי שינוּי פנים ועיווּת פּנים. על כּן יש לחסנה מלכתחילה מפּני נגעים מסוּכּנים. וזה דרך חיסוּנה: הקנייה יחד עם ערכי עבר בּדוּקים. ואם אין הגוּף המקבּל מוּכשר לקבּלם כּמוֹת שהם, בּריכּוּזם ובחריפוּתם המקוֹריים, יש לעבּדם עיבּוּד זהיר ואחראי, בּטוּב טעם ודעת, כּדי להגישם לוֹ במנוֹת הראוּיוֹת לוֹ.

אין כּוָנת הדברים, שיש להפקיר אוֹ להחליש את לימוּד המקוֹרוֹת וחישׂוּפם. בּצדוֹ של המחקר, בּצד התלמוּד העליוֹן של ערכי העבר בּצוּרתם המקוֹרית בּיוֹתר, שמן ההכרח לטפּחם וגם להגבּירם בּכל האמצעים שבּרשוּתנוּ, אסוּר להסיח את הדעת מן המוֹנים ולהשהוֹת את השׂכּלתם עד שיחפצוּ. אין לך סכּנה גדוֹלה מזוֹ. ההקרנה צריכה לצאת לגוֹבה ולרוֹחב בּבת אחת. הכּוֹח הנוֹצר בּמצבּר הגבוֹה נפרשׂ וּמתפּשט לרוֹחב, אבל רק בּמידה שהוּּכשר לוֹ שׂדה קליטה מספּיק, שאם לא כן עלוּל הוּא לצאת לבטלה, בדרך זוֹ אוֹ אחרת.