תנאי הכרחי לגבּי ההוּמוֹר הוּא, אשר הנכבּד, אם גם לא ינצח את הנקלה, עליו להתקיים בּספירתוֹ. נוֹשׂא הערכים המוּסריים אינוֹ צריך דוקא להתגבּר על הרעים הנלחמים בּוֹ, אבל הוּא צריך לעמוֹד על נפשוֹ ועל ערכּוֹ, מרוּצה מתוֹך הכּרת עוֹשרוֹ הפּנימי וּמתוֹך זלזוּל בּברק חיצוֹני ואוֹשר מדוּמה. וּבמקוֹם שאין הדבר כּן, והגבּוֹר נוֹפל בּמלחמת קיוּמוֹ המוּסרי, שם תתהוה הטרגיוּת.
בּתוֹר אמנוּת, ואוּלי בתוֹר הבּיטוּי העליוֹן של האמנוּת, צריכה הטרגדיה לעוֹרר רגש־הנאה, כּי תכלית האמנוּת אינה יכוֹלה להיוֹת בּשוּם אוֹפן להעציב ולהרגיז. ואיכה זה יהיה אשר אבדן היקר לנוּ, שעוֹרר את אהבתנוּ והערצתנוּ, כּליוֹנוֹ ברוֹב יסוּריו וּמלחמוֹתיו יעוֹרר בּנוּ רגש־הנאה?
הכּל מוֹדים כּי הטרגדיה עלוּלה, יוֹתר מכל סוּגי הפּיוּט,
לזעזע ולרוֹמם כּאחד. היא תחשׂוֹף לעינינוּ את תהוֹמוֹת לב האדם, תוֹבילנוּ אל מעמקי הצער ותרתק אוֹתנוּ בצפית־חרדה לתוֹצאה הצריכה לאַמת את נקיפוֹת־הלב הכי נפעמוֹת. ויחד עם כּל זה תתן בּנוּ מין התעוֹררוּת נשׂגבה, מין כּאב־אוֹשר, אשר רק היצירוֹת היוֹתר נעלוֹת שבּמוּסיקה תוּכלנה לתתוֹ בנוּ.
הפסיכוֹלוֹגיה החדשה מבארת את הרעיוֹן הנפלא הזה כך: כּל התעוֹררוּת חזקה וכל זעזוּע־נפש מגבּירים בּנוּ את רגשוֹת־החיים. השקט, חוֹסר השתתפוּת, המוֹנוֹטוניה השׂבעה נוֹסכים על האדם רוּח כּהה ואי־סיפּוּק סתוּם מהויתוֹ. ולזאת יוּבן שבּני־אדם יתפּרצוּ ממצב־קיוּם של בּטחוֹן ושלוה להתנפּל לתוֹך חיי סכּנוֹת וּבהלוות. וכל יצירה אמנוּתית המדבּרת אל דמיוֹננוּ ולבּנוּ, מלהיבתם וּמפעמתם, גם היא תגבּיר את רגשוֹת חיינוּ, – להנאתנוּ. הלב רוֹצה להוכח אם עוֹדנוּ ער, חי ודוֹפק. וּבאמנוּת תגדל ההנאה הזאת מאשר בּחיים, כּי בחיים מן הנמנע הוּא להשתחרר מאמת־המציאוּת הנזעמה, בּעוֹד שבּאמנוּת חיה תמיד מתחת לסף־ההכּרה הודאוּת שאין לפנינוּ אלא אילוּזיה. והיצירה שבּכוֹחה להשׂיג את הרוֹשם הכי־אדיר היא גם מקוֹר העוֹנג האמנוּתי היוֹתר רם, ולכן אין לך בּיטוּי יפה לטרגיוּת מן הצוּרה הדרמתית, אף־על־פּי שגם השירה האֶפּית תצליח לבטאה.
ואוּלם נשאלת שאלה: בּמה יבוֹאר, אשר דוקא אבדן הגבּוֹר ישלים את ההנאה הטרגית ויתן לה את חריפוּתה? והדבר היה צריך להיוֹת להפך: דוקא אחרי ראוֹתנוּ בעינינוּ מלחמה אשר כּה העמיקה לזעזענוּ, עלילה אשר כּה רתקה את התענינוּתנוּ, היינוּ צריכים לשׂמוֹח על נצחוֹן יקירנוּ. ונהפוֹך הוּא: רק אבדן הגבּוֹר יתן לפעוּלה הטרגית את עצמה העיקרי; והדרמוֹת הנגמרוֹת “בּכי טוֹב”, לא תביאנה אוֹתנוּ לידי אוֹתוֹ רגש הרוֹממוּת, כּאשר תעשׂינה הטרגדיוֹת ה“אכזריוֹת”. והרי לא נוּכל להניח, אשר ה“שמחה לאיד” כּה נוֹראה בקרבּנוּ, עד כּי נתענג על אבדן היקר, על ענוּיי הנאצל ועל מוֹתוֹ. בּעל כּוֹרחנוּ נאמר, אפווא, כּי יש דבר הנשאר אחרי האבדן הזה, וזה יתן לרגשנוּ את הגאוֹן האנוֹשי. וּמהוּ? ההכּרה אשר הערך עצמוֹ, שנוֹשׂאוֹ היה הגבּוֹר, נשאר קיים אחרי הכּליוֹן. ולא עוֹד, אלא שעל־ידי יסוּריו וּמוֹתוֹ של הגבּוֹר הוּא מתבּלט בּמלוֹא חשיבוּתוֹ, וּמתגלה במּובן זה בתוֹר ערך נצחי. והכּרה זוֹ תוֹליד את ההנאה האנוֹשית החריפה, אשר היא רק רגש־ההתרוֹממוּת מעל גוורל האדם היחיד, מעל ליסוּרים ולמות. אך הכּרה זוֹ תקוּם בּנוּ רק בּבוֹאנוּ לידי אמוּנה באוֹתם הכּוֹחוֹת והערכים המתגבּרים על כּל והחיים על־פּני כל.
כּוֹחוֹת וערכים אלה מָהֵם? מוּסריים בּמוּבן המקוּבּל, החברתי, וּבמוּבן הבּלתי־מקוּבּל, האישי.
בּמוּבן החברתי: נצחוֹן החוֹבה על נטית־הלב, נצחוֹן חוּקי־המוּסר על התאווֹת הטבעיוֹת; זהוּ יסוֹד הנשׂגב והפּטטי. הגבּוֹר נלחם וסוֹבל בּגלל אידיאל מוּסרי, וּבהקריבוֹ את עצמוֹ הוּא מקדש בּמוֹתוֹ את שם האידיאל הזה (הדת, המוולדת, הצדק וכו'), כּאשר נראה אצל בּרוּטוּס של שקספּיר, אצל רוֹב גבּוֹרי שילר ואצל בּרַנד של איבּסן. אלה הם גבּוֹרים חיוּביים. ולהפך, אם הגבּוֹר חוֹטא לאידיאל המוּסרי, נלחם בּוֹ, אך נוֹפל בּמלחמתוֹ־לריק, אז יהיוּ שני מיני גבּוֹרים: א) חיוּביים למחצה, כּלוֹמר, שהם מכּירים לאחרוֹנה בנצחוֹן האידיאה וּמכפּרים את עווֹנוֹתיהם בּמיתתם; קוֹריוֹלנוּס של שקספּיר, קרל מור של שילר, רבקה של איבּסן: ב) שליליים, כּלוֹמר, שהם נלחמים עד הסוֹף ונוֹפלים בּאפס יד: מקבּט, פיֶסקו. בּמין הראשוֹן נראה הטרגיוּת של “האשמה והכּפּרה”, וּבשני – של “החטא וענשוֹ”.
בּמוּבן האישי: הגבּוֹר נלחם וסוֹבל לא בגלל אידיאל מוּסרי, כּי־אם בּעד תאווֹת טבעיוֹת, שאינן נמדדוֹת בּאמת־מידה מוּסרית: אהבה, כּבוֹד, תאוַת־שלטוֹן וכו'. נטיוֹת אלוּ מתפּתחוֹת לכוֹחוֹת הרוֹדים בּוֹ, ונוֹח לוֹ לסבּוֹל ולמוּת מאשר לוַתר עליהן. הן נהפכוֹת לכוֹחוֹת־טבע המוֹשלים בּעצם עצמוּתוֹ. וּמהוּ נוֹשׂא־הנצחוֹן הנשאר אחרי נפילתוֹ של זה? אין כּאן אלא הרוֹשם הכּללי של אישיוּתוֹ, הממלא אוֹתך יראת־כּבוֹד והערצה סתוּמה דוקא אחרי נפלוֹ. הרגש שיש אנשים היכוֹלים להביא לידי ביטוּי איוֹם כּזה את שלמוּת אישיוּתם, הוּא העוֹבר ועוֹלה לרווממוּת טרגית. האיש הזה מסר את נפשוֹ על שמירת עצמיוּתוֹ, מת ולא בגד בּעצמוֹ – ואתה עוֹמד כּוּלך חרדת־אלהים. כּן הם רוֹמיאוֹ ויוּליה, כּן הוּא ורטר, וכן גם הפּוֹשעים הגדוֹלים: ריצ’רד וּפרנץ מור.
הפּעוּלה הטרגית אפשרית רק בּמקוֹם, שהאשם אוֹ החוֹטא מצטיינים בּגבוּרה רוּחנית אוֹ בטיפּוּסיוּת חביבה, אשר אבדנם ימריצנוּ לקרוֹא בלא־יוֹדעים: “חבל”; ואוּלם בּראוֹתנוּ חוֹטאים מוּגי־לב, נרפּים וּפטפּטנים־ארסיים, נשׂמח על שהתפּטרנוּ מהם, אך לא יהיה לנוּ הרגש, אשר הבאנוּ לאידיאל הנערץ קרבּן גדוֹל ויקר. לכן ינהגוּ גם הדרמתיקנים וגם האֶפּיקנים, על הרוֹב, לחבּב את החוֹטאים לפני מפּלתם, בּגלוֹתם לנוּ את פּרצוּפם האנוֹשי.
אך יש עוֹד סוּג של יצירוֹת טרגיוֹת, שאין בּהן גם אחד משני המוֹמנטים המרוֹממים אשר הזכּרנוּ: אין אידיאל מוּסרי, אשר ינצח את הזמן והמות, והאישיוּת הוֹלכת וּמתנונת וחרבה לעינינוּ לאט־לאט מבּפנים, מתוֹך הכרח טבעי, אוֹ מתוֹך גְזָר פטַלי, והסך־הכּל הוּא – כּליוון מנוּול. כּאשר נראה ב“המלט”, בּ“רוּחוֹת”, בּ“בעל העגלה הנשל”, וּבאוֹפן הכי־בוֹלט בּ“איבן איליץ'” של טוֹלסטוֹי.
הטרגיוּת הזאת היא אוּלי היוֹתר אמיתית, היוֹתר טבעית והיוֹתר תהוֹמית, אבל אין בּה כדי להוֹליד אוֹתה הרוֹממוּת האמנוּתית המכתירה את הטרגדיה מן המין הנ"ל. ורק זאת תשׂיג: בּעזוֹב הקוֹרא אוֹ הרוֹאה את בּמת־חזיוֹן תלוהוּ מעין הכּרה לא־ברוּרה כזאת: הנה כבר ראיתי את האיוֹם בּיוֹתר, ועתה התהוֹם פּתוּחה וגלוּּיה, ואין עוֹד מה לחרוֹד בּנתיב־החיים האוובד בּערפל. וגם זאת הקלה…
מה הם התנאים המאפשרים את התגשמוּת הטרגיוּת בּיצירה הפיוּטית? מאין נוֹבע סבל הגבּוֹר? מה הם הכּוֹחוֹת הטרגיים העוֹמדים כּחוֹמה בפני רצוֹנוֹ וּמעלליו? הם יכוֹלים להיוֹת חיצוֹניים: מלחמה באוֹיבים, בּרשעים וכו‘; הניגוּד יכוֹל להגיע לידי דֵמוֹניוּת, כּמוֹ בּ“פרוֹמתיאוּס” של איסכילוס וּב“שוֹדדים” של שילר; אך טרגיוּת זוֹ אינה עמוּקה, היא עלוּלה לזעזע ולהרגיז יוֹתר מאשר לנגוֹע עד הלב. ואוּלם המקרה הפּנימי ימצא בקרבּנוּ הד יוֹתר חזק מכּל מאוֹרע חיצוֹני, ולכן תגבּר ותעמק הפּעוּלה הטרגית, אם רצוֹן הגבּוֹר נשבּר אל כּוֹחוֹת־הניגוּד אשר בּוֹ וּמתוֹכוֹ, אם בּעצם טבעוֹ הוּנח יסוֹד טרגי, המפרך את רצוֹנוֹ וּמצעיד את עצמוֹ אל האבדוֹן. אמנם כּל מקרה פנימי נגרם על־ידי מאוֹרע חיצוֹני, ואין לך עלילה פּיוּטית־פּנימית טהורה, אבל העלילה החיצוֹנית יכוֹלה להיוֹת כּה בלתי־נכבּדה, עד שכּל תפקידה יהיה רק להניע את הפּרוֹצס הטרגי. וזה יתכן יותר בּרוֹמן מאשר בּדרמה, כּי הדרמה, שנוֹצרה בעיקר בּשביל העין, אינה יכוֹלה לוַתר על המעשׂים הגלוּיים, כּאשר נראה ב“עזה כמות” של מוֹפּסן וּב“נילס לינה” של יעקבסן. אבל גם הדרמה המוֹדרנית נוֹטה לעלילה פסיכוֹלוֹגית יוֹתר: ה“בּנאי סולנס” של איבסן, “אנשים בדוֹדדים” של הוֹיפּטמן (עברית ע"י ברנר) וכו’.
את הפּעוּלה היוֹתר עצוּמה בדרמה משׂיג הפּרוֹצס הטרגי הנוֹצר מכּוֹחוֹת־ניגוּד חיצווניים וּפנימיים יחד. בּמלחמתוֹ נגד עוולם החוּץ מתגלה הקרע בּנפשוֹ של האדם. וּמתוֹך הסכסוּך הכּפוּל בּא כליוֹנוֹ: קוריולנוס, יהוּדית. הגבּוֹרים שהם מ“עוֹר אחד” והנלחמים רק בּאוֹיבים חיצוֹנים, לא יעוֹררוּ את הסכסוּך הטרגי האמיתי. גם הגבּוֹר הנוֹפל לקרבּן לאינטריגוֹת חיצוֹניוֹת, לא יהיה טרגי במלוֹא מוּבן המלה, ולכן נראה כי הטרגדיה פלטה לאט־לאט את האינטריגה, בּעוֹד שבּקוֹמדיה נשמרה עד היוֹם, כּי שם היא ממלאת תפקיד חשוּב בּקוֹמיוּת של המצב.
גם הטרגיוּת החיצוֹנית מתעמקת, אם גם “הצד שכּנגד” איננוּ כוֹח זר, אלא הוּא מעוֹרה ונעוּץ בּשרשיו בעצם עצמוֹ של הגבּוֹר, ולכן נוֹטים הטרגיקנים הקלסיים לתאר אחים ורעים, למַצוֹת את עוֹמק הטרגיוּת ה“קינית”. כּי גם בּנצחוֹנוֹ יכאב לבּוֹ ונפילת אוֹיבוֹ תרעיש נפשוֹ. התהוֹם הרוֹבצת בּין רצוֹנוֹת קשוּרים בּקשרי משפּחה היא הכי־עמוּקה. ועווד יוֹתר תעמק הטרגיוּת, אם על קשרי־הבּשר יוֹסיפוּ גם קשרי־רוּח והערכים האידיאליים פּוֹעלים בּחזקה משני הצדדים: יוּליוּס קיסר. גם בּלי שׂנאה גלוּיה ורשעוּת צעקנית תקוּם כּאן ההסתבּכוּת הטרגית. אך צריכה להיוֹת מערכה של תנאי איבה, אשר יגרמוּ לסכסוּך הנוֹרא. ואוּלם תנאים אלה אינם צריכים להיוֹת מקריים או פטליים, שבּמקרה הראשוֹן הם פּוֹגמים את ההכרח הפּנימי וּמביאים את הרוֹאה לידי ביקוֹרת מחללת. וּבשני הם הוֹרסים את האילוּזיה המציאוּתית. המקרה בתוֹר אפקט מפתיע והפטליוּת בּתוֹר אוֹיב חיצוֹני נסתר, אין בּכוֹחם להשרוֹת הלך־נפש טרגי על בּן דוֹרנוּ. וההכרח הטרגי צריך להיוֹת, כּמוֹ ההכרח הפּיוּטי בכלל, פּנימי. הכרח זה ישנוֹ, אם רעיוֹן היצירה התוֹבע את אבדן הגבּוֹר בּתוֹר תוֹצאה של ניגוּד טרגי, הוֹלך יד בּיד עם הכשרה והתפּתחוּת פּסיכוֹלוֹגית הדוֹחקוֹת אל הקץ. ולמען תהיה הפּעוּלה שלימה וּמקיפה צריך שההכרח הפּסיכוֹלוֹגי ייתמך בּהכרח המוּסרי.
שאיפת ההתפּתחוּת הטרגית היא להראוֹת את הגבּוֹר הנלחם, סוֹבל ומת בּגלל מטרתוֹ. וזה יתכן בּשתי דרכים: א) הגבּוֹר בּוֹחר להלחם, לסבּוֹל ולמוּת, אף כּי בידוֹ להנצל משניהם, אם יוַתר על אידיאלוֹ. ב) הוּא סוֹבל בּכפיפת־צואר את הנגזר עליו, ורק ההכּרה הפּנימית, אשר נשאר נאמן לאידיאלוֹ, תתן לוֹ את כּוֹח־הסבל. הראשוֹן הוּא המוֹרד והשני הוּא המעוּנה, אוֹ: הטרגיוּת שבּמעשה והטרגיוּת שבּסבלנוּת. הראשוֹנה נאה להשקפת העוֹלם היוָנית, המחשיבה את האישיוּת האקטיבית, והשניה להשקפת־העוֹלם היהוּדית־נוֹצרית, הרוֹאה חזוּת הכּל בּאישיוּת הפּסיבית. פּעוּלתה של הראשוֹנה היא יוֹתר חוּשית, ולכן גם יוֹתר בּטוּחה, ושל השניה יוֹתר מוּסרית, ולכן היא דוֹרשת הכשרה אכּסטטית מצד הרוֹאה.
האם המות הוּא נקוּדת־הגוֹבה של היסוּרים, אוֹ הוּא הגוֹאל הפּוֹדה מן היסוּרים?
בּשביל האדם התמים והפּרימיטיבי המות הוּא רע מוּחלט, “מר המות”, אשר אין כּמוֹהוּ לרוֹע. ואמנם הקדמוֹנים תפסוּ כך את המות. והמבטא “כי לכלב חי הוּא טוֹב מן האריה המת” נוֹבע מתוֹך התפיסה הזאת. אין, איפוֹא, פּלא, כּי במקוֹם שהמות נתפּס כּכה הוּא נראה כעוֹנש היוֹתר קשה בשביל החוֹטא; והתפילה “אַל תתן נפשי למות” היא כמוֹ “וּבחמתך אַל תיסרני”; ולכן מטרת הנלחם והמתנקם היא מות המתנגד והחוֹטא, ותהילת הגבּוֹר והנשמר – להמלט ממות. ועל ההשקפה הזאת מיוּסדת המסוֹרת של “גאוּלת־הדם”. מוֹת מקבט הוּא העוֹנש האחרוֹן על החיים החטאים. אך גם הוּא נמלט על־ידי המות מיסוּרים נוֹראים. וגם בּספרוּת העתיקה בוֹקעת כּבר ההרגשה השניה פה ושם. הקריאוֹת “כּי טוֹב לי מות מחיים”, “מי יתן מוּתי תחתיך”, “יתר ידוֹ ויבצעני” מראוֹת כּבר על היחס אל המות כּאל דבר טוֹב מחיים רעים, והכּתוּב “וישאל את נפשוֹ למוּת” רוֹאה כבר את המות כּגאוּלה ממצב, אשר אין עוֹד כּוֹח לשׂאתו. ואוּלם החפץ הזה אינוֹ אלא רגעי, בּעוֹד אשר בּעיקר שוֹלט חפץ החיים הגדוֹל. הרעיוֹן הקבוּע, כּי המות הוּא הגוֹאל מיסוּרי הויה רצוּצה וּממוּסר־כּליוֹת נוֹרא, היה זר לשירה הקלסית העתיקה. השקפה זאת היא נחלת התוֹרה היהוּדית־נוֹצרית. האדם העתיק היה מסוּגל למוּת בּרגע של סער־נפש, בּיחוּד מתוֹך רגש הבּוּשה: “פּגע בּי!”, מעין מיתת הרקירי של היפּוֹנים. לא כן בּרוּטוּס של שקספּיר וסַפוֹ של גרילפרצר, המאבּדים את עצמם לדעת מתוֹך רגש־געגוּעים מלא למות, מתוֹך הכּרה ברוּרה, כּי המות יפדם מכל ענוּייהם. ולא עווד אלא שלַמָות יש גם כּוֹח צוֹרף וּמרוֹמם: “תהי מיתתוֹ כפּרתוֹ”. וּבטרגדיה הקלסית החדשה מוֹפיע המות בּתוֹר גוֹאל וּמכפּר כּאחד, כּאשר נראה ב“אוֹטילוֹ”.
נשארת עוֹד השאלה האחרוֹנה, אם השירה הטרגית היא ביטוּי השקפת־עוֹלם ידוּעה ההכרחית היא, אוֹ המלמדת היא אוֹתה? רוֹב הפילוֹסוֹפים המוֹדרניים ענוּ בחיוּב. אמנם לא תארוּ לעצמם, כּי הפּיטן הטרגי יוֹצא מתוֹך השקפת־עוֹלם בּרוּרה וּמסוּימה והוּא בא להטיף לה, אבל הם נטוּ לחשוֹב, כּי מהוּת הטרגיוּת תוּבן להלכה רק מתוֹך השקפתוֹ המטפיזית של הפּיטן. ואמנם אין ספק, שהשקפת עוֹלמוֹ הפּרטית של הפּיטן חוֹדרת לתוֹך כּל יצירוֹתיו וּמטבּיעה עליהן את חוֹתמה. אבל כּיון שהטרגיוּת תלוּיה ברוּבּה, כמוֹ שהוּכח למעלה, בּערכים מקוּבּלים וכלליים, הרי הוּא יוֹצר בּמידה מרוּבּה מתוֹך השקפת־העוֹלם של הדוֹר אוֹ של העם; שאלמלא כך לא היוּ הרבּה טרגדיוֹת מעוֹררוֹת כּל פּעוּלה טרגית. כּי איך יפעל “וילהלם טל”, אם לא יהיה אצל הקהל האידיאל של החירוּת?
שוֹפּנהוּאר סבר, שהטרגדיה נוֹבעת מתוֹך השקפת־העוֹלם הפּסימית, ואמנם משפּטוֹ צדק בּיחס לטרגדית־הגוֹרל, כּזוֹ של היוָנים, אבל הטרגיוּת החדשה הצרוּפה בכוּר האידיאלים החברתיים והמוּסריים והאישיוּת השוֹאפת לתקוּן־נפש שלם, אין לה כלוּם ולפּסימיוּת. היא מיוּסדת אמנם על הכּרת תהוֹם היסוּרים האנוֹשיים, המלחמה בכוֹחוֹת הרע המכריעים, אבל היא מעמידה את האידיאל המוּסרי ואת האישיוּת הנאמנה מעל לחיים ולמות. הערכת חיים פּסימית־שטחית לא תתרוֹמם לידי טרגיוּת אמיתית, ורק אידיאליוּת חזקה, הלוֹעגת למות היא תרוֹמם אוֹתנוּ אל פּסגת האוֹר, בּחיי האדם וּבמוֹתוֹ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.