ספרוּתנו “רחבה מני ים” וגם “קטנה ככף איש”. העתיקה היא רבּת אוֹצרוֹת “גנוּזים” בּשביל רוֹב קוֹראי זמננוּ (והם פּוֹחתים והוֹלכים), והחדשה, השוָה לכל נפש, מעטה בכמוּת וצעירה באיכוּת (וחלק גדוֹל מן המעט נפסל בּזמן). ספרינוּ הישנים, גם בּהוֹצאוֹת החדשוֹת, הם מסוּג היין הישן, שאמרוּ עליו כי “דעת זקנים נוֹחה הימנוּ”.
זה כשניים־שלוֹשה דוֹרוֹת, שישׂראל סבא נתוּן בּתהליך של גילגוּל לאחוֹר. אם נאבה ואם נמאן להוֹדוֹת בּעוּבדה – היא קיימת ועוֹמדת: אנוּ נעשׂים אוּמה צעירה, עם כּל החיוּבי והשלילי שבּתוֹפעה זוֹ.
מה כל דרכּה של ספרוּתנוּ החדשה (בּמידה שהיא דרך של חידוּש והתחדשוּת ולא המשך וּפירוּש הישן), אם לא יציאה מרשוּת “הבּית”, המסוֹרת הגלוּתית, וכניסה אל “העוֹלם”, התרבּוּת הכּללית, נטילה מרוּבּה ונתינה מוּעטה, הסתגלוּת וסיגוּל (בּצוּרוֹת, בּתפיסה, בּלשוֹן), טישטוּש הגבוּלין ומחיקתם, הידמוּת בּכל התחוּמין, וּביותר בּתחוּם היצירה הרוּחנית. כּך בּחיים, בּחברה, בּהנהגוֹת וכך בּספרוּת. גם את גילוּיי המסוֹרת של העבר ושל ההוֹוה, אנוּ רוֹאים, מתארים ומעריכים בּדרכי העוֹלם החיצוֹני.
עם כּל הערצתי את יצירת העבר שלנוּ וּמכאוֹבי על צימצוּם השפּעתה, איני מאמין שאפשר להגיש עוֹד הרבּה ממנה לדוֹרנוּ ולדוֹרוֹת הבּאים, לעשוֹתוֹ נכס־עם נוֹשׂא פירוֹת, חי וּפוֹעל – חוּץ מן התנ“ך, שהוּא גם ספר העוֹלם. אין להביא ראיה מ”ספר האגדה“, שדוקא הוּא משמש מוֹפת חוֹתך, כּי רק חוֹמר פּיוּטי־עממי יש בּוֹ כדי למצוֹא פינה בלב האדם החדש מישׂראל; וכן הסיפּוּר העממי והחסידי בצוּרה מחוּדשת. חוֹמר כּזה, נוֹסף על הנ”ל, איננוּ במציאוּת, וּבודאי לא בצוּרתוֹ המקוֹרית, שהיא גם עיקר תוֹכנוֹ. יחידים, לוֹמדים מרצוֹן, עשׂוּיים להתבּשׂם, אף לינוֹק ממקוֹרוֹתינוּ העתיקים – אבל אי אפשר לעשׂוֹתם קניין הכּלל, כּשם שחלק חשוּב מהם היה בעבר, וכשם שהספרוּת היא כך אצל כּל אוּמה ולשוֹן.
ודאי שעוֹד ישנם, ועוֹד יהיוּ להבּא, ישיבוֹת וחדרים ותלמוּדי־תוֹרה, אבל הם מצטמצמים, ועוֹד יצטמצמוּ, בּמידה יחסית להמוֹני המשׂכּילים החילוֹניים בּעם, והשפּעתם, אם תהיה בכלל, תהיה מעטה ואמצעית, כּמוֹ שראינוּ כבר בּדוֹרוֹת האחרוֹנים של יצירתנוּ. על כּן לא האמנתי (וכך אמרתי לביאליק ז"ל, שנתפס, אחרי שכרוֹן האגדה, לרעיוֹן ההלכה וניסה לפרש את המשנה לעשׂוֹתה ספר לעם, והתחיל לעשׂוֹת גם לכינוּסה ופירוּשה של שירת ספרד), לא בתחיית המשנה והתלמוּד ונוֹשׂאי כליהם בּעם, ולא בתחיית שירת ספרד, עם כּל הפּנינים שבּשירה זוֹ. אוֹצרוֹת אלוּ יהיוּ להבּא עניין לחוֹקרי ספרוּת ולשוֹן וקצת ללימוּד גבוֹה בבתי־ ספר ולא עניין להקנוֹתוֹ קניין של חיים לדוֹר ולדוֹרוֹת. כּבוֹד ויקר לחוֹקרים, למהדירים, לפרשנים, למוֹרים וכו', אך להשיבם ל“ארצוֹת החיים” אין בּכוֹחם, עם כּל התמוֹדדוּתם וגהירתם וחימוּמם. משוֹררים וסוֹפרים חייבים לדעת את האוֹצרוֹת האלה ולינוֹק מהם, בּמידה שהם מסוּגלים מן הבּחינה הנפשית ליניקה זוֹ, אבל המחיצה ביניהם וּבין הדוֹר והדוֹרוֹת הבּאים בּמקוֹמה תעמוֹד. הלכה ודרוּש, פּילוֹסוֹפיה דתית וּמסתוֹרין דתיים, שירה כבוּלה בצוּרוֹת וּבסמלים שיצאוּ מכלל שימוּש – אין להם תקנה אלא בבית־המדרש ליחידים.
כּל הקוֹרא מעט בּספרוּת הרוּסית של הדוֹר הזה, דוֹר הסוֹציאליזם בּצוּרתוֹ הסוֹביאֶטית, וּמדמה את פּירוֹתיה (בּספרוּת היפה הכּתוּב מדבּר) עם דברי היוֹצרים הגדוֹלים של ספרוּת זוֹ בדוֹרוֹת הקוֹדמים, אינוֹ יכוֹל להסתלק מן ההכּרה הוודאית של ירידה ושיטוּח, של פּרימיטיביוּת עשׂוּיה בידיים, של דילדוּל התוֹכן והצוּרה גם יחד. אף כּי גם כּאן עדיין פּוֹעל, כּמוֹ בדרך של אינרציה, חלק מן המסוֹרת הטוֹבה של היצירה הרוּסית: מעט טבעיוּת וחיוּניוּת, תבלין עממי, חכמת חיים שלוּבה עם חן בּיטוּי. אבל אין זה אלא זרם דם חלש בּתוֹך אוֹרגאניזם גדל־איברים. מצד זה ודאי שהירידה גדוֹלה ועמוּקה ומעוֹררת מחשבוֹת נוּגוֹת.
אבל אין רע בּלי טוֹב. תפקיד חשוּב ממלאה, לדעתי, הספרוּת הרוּסית בּפרימיטיביוּת פּשטנית זוֹ, אם מרצוֹן ואם מאוֹנס (הבּיטוּי הספרוּתי הרוּסי היה תמיד פּחות מסוּלסל וּמסוּלף מזה של ספרוּת המערב וּבתוֹכוֹ גם קצת אוּמוֹת מזרחיוֹת). יוֹתר מדי הוּרחק האדם המוֹדרני, בּעטייה של האמנוּת החדשה, מן הטבע, מן אי־האמצעיוּת מן הישרוּת, מן האמת. יוֹתר מדי ניתנה כוּשרה (שאנסה) למוּקיוֹנים רוּחניים מכּל המינים לאַחז את העיניים ואת הלבבוֹת בּצוּרוֹת־בּיטוּי מעוּרפּלוֹת, משיגיוֹן וּמחיקוּי. יוֹתר מדי הוֹעלוּ שמרי־הנפש מן התחתיוֹת, הראוּיות להם, אל השטח להשקוֹתם את האדם התמים (תמים – מפּני שנוֹח להאמין לכל דבר!) ולרפוֹת את רצוונוֹ לטוֹב וליפה ולתיקוּנם על דרך האמת.
לא נעלם ממני, כּי גם בּפשטנוּת זו צפוּנוֹת סכּנוֹת חמוּרוֹת: התרוֹקנוּת, עשׂייה לצרכי השעה ולצוו השליט, שיעבּוּד ואיבּוּד הצלם וכו', אבל כּך דרכּן של תרבּוּיוֹת מעוֹלם: יש לגזם את קוֹמתן כּדי שיגיעוּ לצמיחה חדשה ונכוֹנה.
הספרוּת הרוּסית החדשה ממלאה, אגב תפקידיה האחרים, חלק מן התפקיד ההיסטוֹרי הזה.
אין עדיין ממשלת עוֹלם, עדיין העוֹלם מפוּלג למזרח ולמערב, לצפוֹן ולדרוֹם, וּבתוֹך הפּלגים בּני־פלגים. עמים וּמדינוֹת קמים, ועוֹד רחוֹק העוֹלם מהיוֹת עוֹלם אחד – ואף על פּי כן נוֹצר והוֹלך משהוּ חדש, שאפשר לכנוֹתוֹ בשם סגנוֹן עוֹלמי. בּייחוּד בתחוּם הכתב. והגוֹרם העיקרי לכך הוּא: גלי האתר. אם בּה בשעה וּבוֹ ברגע יוֹשבים בּני אדם בּכל קצווי תבל רחוֹקים מקוֹטב לקוֹטב, בּכל הרחבים הגיאוֹגראפיים, ליד אוֹתן המכוֹנוֹת, מקליטים וקוֹלטים, משדרים וּמאזינים, אוֹתן הטלגראמוֹת, אוֹתן הידיעוֹת,
אוֹתם קטעי המאמרים וההרצאוֹת; המתרגמים שוֹמעים וּמתרגמים אגב שמיעה והמשדרים משדרים אגב תרגוּם – איך תמצא שלא ייוצר, אם לא שׂפה אחת, על כּל פּנים דברים אחדים? הרי מכאן בּאים הדברים לתוֹך העיתוֹן הנקרא בכל שעוֹת היוֹם, וּמכאן אל החיים, וּמכאן אל הספר ואל הנאוּם, וחוֹזר חלילה. הסיני והאיסלאנדי, העברי והקירגיזי לוֹמדים יוֹם יוֹם לחשוֹב ולהבּיע בּאוֹתן קטגוֹריוֹת המחשבה והסגנוֹן, וכך נוֹצרת הניבילאציה העוֹלמית של סגנוֹן המחשבה וּביטוּיה.
והתהליך הזה, שלא היה כדוּגמתוֹ בדברי ימי האדם עלי אדמוֹת לצוּרה, להתמד ולהיקף, עדיין בּראשיתוֹ, וגמר אחריתו עוֹד יארך שנים רבּוֹת.
אין ספק שגם ניבילאציה זו, כּכל ניבילאציה, מביאה בהכרח לידי שיטוּח המחשבה ודילדוּל הלשוֹן והצוּרוֹת, ורק בּסיוּמוֹ של התהליך תתחיל על יסוֹד זה הדיפירנציאציה, שיש עמה גיווּן וייחוּד והעמקה. כּי אין בּכוֹח השוֹוי, שהוּא פרי רצוֹנוֹ וחינוּכוֹ של אדם, להכריע לעוֹלם את השוֹני, שהוּא יצרוֹ וטבעוֹ של אדם מעוֹלם.
הגיעוּ אלי כמה מכתבים כּתוּבים בּידי נערים ונערוֹת יהוּדים בּאמריקה אל נערים ונערוֹת בּישׂראל. מכתבים עדינים, מלאי חיבּת ישׂראל, שׂמחה על נס הגאוּלה ורצוֹן לעזוֹר בּהקמת מדינתנוּ וּביסוּסה. אבל – וטענה זוֹ חוֹזרת וּמוּטעמת שם כּמעט בּנוֹסח אחד – אבל אנחנוּ אזרחי הדמוֹקראטיה הגדוֹלה, המדינה־האֵם, אנוּ בניה ושוים בּה לחוֹק, לחוֹבוֹת ולזכוּיוֹת וכוּ', וחוֹבתנוּ הקדוֹשה היא להחזיק לה טוֹבה ולשמוֹר לה אמוּנים שלא על תנאי. אי אפשר להעלוֹת על הדעת כּלל נאמנוּת כּפוּלה. אפשר ואפשר אמוּנה בציוֹן, אבל נאמנוּת אפשרית רק לארצוֹת־הבּרית. וּמכיון שאין אנוּ בגלוּת, אין אנוּ יכוֹלים ואין אנוּ רוֹצים להמיר את מדינתנוּ באחרת, ותהא זוֹ מדינת ישׂראל. בּקיצוּר, קוֹלם של הגדוֹלים מצפצף מתוֹך גרוֹנם של הקטנים.
איני יוֹדע מה משיבים רוֹב המקבּלים על המכתבים הטוֹבים והישרים האלה. זאת יוֹדעים מקבּלי התשוּבוֹת מעבר לים. אוּלם העניין הוּא כה גדוֹל וחשוּב וּמכריע לעתידה של מדינת ישׂראל ולעתידוֹ של עם ישׂראל כּוּלוֹ, שאני רוֹאה חוֹבה לעצמי להשיב גם אני, הבּלתי צעיר עוֹד, לצערי, תשוּבה כללית לנוֹער היהוּדי שבּאמריקה, נוֹער המוּכתר בּכמה וכמה מעלוֹת טוֹבוֹת, נוֹער משׂכּיל ותרבּוּתי, יוֹדע חיים של מטה וצרכים של מעלה, בּני טיפוּחיו של הקיבּוּץ היהוּדי הגדוֹל בּעוֹלם, נוֹער שאליו אנוּ נוושׂאים עינינוּ באהדה וּבכיסוּפים.
וּמשאלת לבי היא, שיראוּ את תשוּבתי זוֹ גם כּפנייה אליהם, פּניית סוֹפר וּמחנך עברי, בּן הגוֹלה, שעלה לפני כּארבּעים שנה לארץ (כּכמה וכמה אחרים), לא מתוֹך רדיפוֹת וקיפּוּחים, אף לא מתוֹך בּקשת הצלחה בחיים, וכל גלגוּלי הישוּב בּארץ, ששתי קצוֹתיהם הן: גירוּש יהוּדי יפוֹ־תל־אביב בּשעת מלחמת־העוֹלם הראשוֹנה וייסוּד מדינת ישׂראל אחרי מלחמת־העוֹלם השניה, עברוּ עליו בזעזוּעים גדוֹלים של כּאב ואוֹשר.
מניח אני, שאמריקה היא באמת גן־עדן (עד כּמה שיש גן־עדן עלי אדמוֹת!) לאחינוּ בני ישׂראל היוֹשבים בּה. לא זוֹ בלבד שעבוֹדה וּפרנסה, תוֹרה והצלחה, שויוֹן וחירוּת וכו' מצוּיים בּה לאחינוּ באוֹתה מידה שהם מצוּיים לאזרחים בּני אוּמוֹת אחרוֹת, אלא שאין בּה הפליה כל שהיא: לא שׂנאה ולא עלבּוֹן, לא דחיקת רגל ולא צרוּת עין, ואתם, הנוֹער היהוּדי, נהנים מכל טוּבה וּברכתה של המדינה הגדוֹלה והעשירה, בּחוֹמר וּברוּח, ועוֹד נצפּנוּ לכם עתידוֹת של בּרכה והצלחה שכם אחד עם הדוֹר הצעיר הלא־יהוּדי הצוֹעד לקראת עתיד מאוּשר (עד כּמה שצפוּי עתיד מאוּשר לאנוֹשוּת!). סימני האנטישמיוּת. המתגלים מזמן לזמן זעיר שם הם רק נחלתן של קבוּצוֹת קטנוֹת, שקיבּלוּ השפּעתן מן החוּץ, שיש להן מדריכים זרים, וכל התנהגוּתן היא למוֹרת רוּחוֹ ואפילוּ לזעמוֹ של רוֹב האוּמה האמריקאית. מניח אני, שאתם, הנוֹער היהוּדי, דבקים בּדוֹר הוֹריכם וּמוֹריכם הטוֹבים ואין אתם יכוֹלים לעזבם לאנחוֹת, ליטוֹל מהם את הנחת הטבעית והעיקרית, שיש להוֹרים וּמוֹרים: דוֹר הבּנים. מניח אני, מה שהוּא בדרך הטבע, שלא רק העוֹשר והרווחים והסיכּוּיים המזהירים והאפשרוּיוֹת ללא גבוּל כּמעט, מוֹשכים אתכם, אלא מלידה וּמערשׂ למדתם לחמוֹד ולאהוֹב את הנוֹף האמריקאי, הנוֹף הגשמי והרוּחני, החברוּתי והאנוֹשי של יבּשת עצוּמה זוֹ, את המרץ הגדוֹל ואת המעוּף הכּבּיר, את החירוּת המאירה ואת הנפש הרחבה, שאתם חלק מכל אלה –
ואף־על־פּי־כן – אין הדבר כּן.
עם כּל המַתוֹת הגדוֹלוֹת והיקרוֹת הנ"ל, שאדמת־הנכר המבוֹרכה מעניקה לכם בּידה הפּתוּחה והרחבה, אתם מדעת ושלא מדעת, בּנים של אוּמה, אשר בּדברים הרבּה אינה דוֹמה לשאר אוּמוֹת העוֹלם, וגוֹרלה של אוֹתה אוּמה, של הגזע שאתם נצריו, חל עליכם בּטוֹבתכם ושלא בטוֹבתכם, ואם אין אתם חוֹזים, האחרים חוֹזים – לרעה וגם לטוֹבה. וּבכן, הייחוּד הלאוּמי שלכם הוּא דבר שבּעל כּוֹרחכם, לא דבר שבּבחירה, אלא דבר שבּתוֹרשה וגזירה היסטוֹרית. סוֹלד אני מפּני המלה “דם” ואני בוֹחר את השם הנרדף שלה בלשוֹננוּ “נפש”. כּן, זהוּ ענין של נפש, שאין כּל גוּף יכוֹל להיפּרד ממנוּ ולהיוֹת בּבחינת חי וקיים אמיתי. סבוּר אני, שעם כּל ההסתייגוּיוֹת המוּכנוֹת בּודאי לכמה־מכּם בּפה וּבלב, לא תוּכלוּ וגם לא תרצוּ להתכּחש לעוּבדה זוֹ, המוּכּרת על ידי רוּבּוֹ של עוֹלמנוּ שאנוּ חיים בּוֹ.
אם הרבּה ואם בּמעט, אם מתוֹך לימוּד בּמישרים, ואם מתוֹך קליטה מן האויר, אוֹ רק מתוֹך השערה שבּנפש ידוּעוֹת לכם הליכוֹת עוֹלם של עמכם־גזעכם, וגם בּשעה שיש בּכם התנגדוּת שבּלב לכמה גילוּיים שלוֹ, אין אתם יכוֹלים ואין אתם רוֹצים להינתק ממנוּ וּבעל כּוֹרחכם אתם מוֹסיפים לינוֹק מליחוֹ וּממיצוֹ הטוֹב (אוֹ גם הלא־טוֹב) ולקבּל הרבּה מן התכוּנוֹת המוּנחוֹת בּטבעוֹ.
ואם ידוּע לכם משהוּ מכּל זה, אי אפשר שאינכם יוֹדעים מה קרה את עמכם בּאחרית ימי העבר: האסוֹן הגדוֹל בּאסוֹנוֹת כּל אוּמה ולשוֹן והאוֹשר הגדוֹל שיכול למצוֹא רק אוּמה אוּמללה מסוּג אוּמתנוּ. ראָיה לכך: רוּח ההתנדבוּת שפּיעמה רבּים מכּם בּימי המסה, אשר חשוּ לעזרתנוּ, גל האהבה והדאגה לשלוֹמנוּ ולנצחוֹננוּ שעבר עליכם בּסערה.
ואיך יעלוּ שני אלה בקנה אחד? איך אפשר שאוותוֹ לב האוֹמר “הן” יאמר גם “לאו”? איך אפשר שתפלגוּ עצמכם בּצוּרה כזוֹ, אתם הצעירים, השלמים, שכּל עצמוּתכם צוֹעקת לשלמוּת בּרגש, בּמחשבה, וּבמעשׂה? אם גם נבין לרוּחם של דוֹר הזקנים והעוֹמדים, ואפילוּ הדוֹגלים מאז ועד עתה במשׂאת נפש של ציוֹן וּפדוּתה, שידענוּם בּגוֹלוֹת שוֹנוֹת (שהיוּ ואינן עוֹד!), וליכוֹלתם לחיוֹת חיים של כּפילוּת, איך נוּכל להבין לרוּחכם אתם, הרוּח הצעירה, המתפּרצת לאחדוּת, ואפילוּ במחיר קרבּן הקרבּנוֹת: החיים, כּנהוּג בּכל אוּמה בעלת הכּרה וגאוה טוֹבה?
אין זאת כיּ טעוּת פאטאלית, שאינה מכם וּבכם אלא הוּרכּבה עליכם מבּית אוֹ מחוּץ, היא המעכּבת, היא המערבּבת עליכם את עוֹלמכם.
ואוּלי גם זוֹ אינה אלא טעוּת, שאני מעיז להצבּיע עליה מכאן אל מעֵבר לאוֹקינוֹס: שנאמנוּתכם לציוֹן, מכוֹרתכם ההיסטוֹרית, תיחשב בּעיני מישהוּ אי נאמנוּת למוֹלדתכם העוּבדתית. אני מעיז להצבּיע על טעוּת זוֹ משני טעמים:
א. לאוֹשרנוּ, מנהיגיה הגדוֹלים של מדינתכם הרי הם הם שטיפּחוּ וּמוֹסיפים לטפּח את מדינתנוּ שקמה;
ב. אף גם בּהיוֹתכם בּביתכם, בּתוֹך עמכם בּציוֹן, לא ייבצר מכּם להוֹכיח את ידידוּת נפשכם ואת פּוֹעל תוֹדתכם לארץ, שרבּים רבּים מאחינוּ עוֹד ישבוּ בה דוֹרוֹת על דוֹרוֹת, וּבמידה שתוֹסיפוּ על כּוֹחנוּ כאן, תיראוּ בעיניה כתוֹרמים תרוּמה של ממש גם לה ולעצמתה.
רבבות רבּוֹת של בּני נוֹער יהוּדי באים אלינוּ מתפוּצוֹת שוֹנוֹת. הם שׂמחתנוּ, הם תקותנו. הם החוֹמר והלבנים לעתיד מדינתנוּ ואוּמתנוּ. אבל לאסוֹנם ולאסוֹננוּ, לא היתה להם היכוֹלת להצטייד בּכל הדרוּש לחיים תקינים בּחברה מתוּקנת בּמדינה מוֹדרנית. אנוּ, בּני הישוּב שלפני מתן המדינה, אין כּוֹחנוּ מספּיק למלא את חסרוונם־חסרוֹננוּ, להתערב עמהם עד כּדי להכריע בּטיב החוֹמר. ועל כּן אנוּ קוֹראים אליכם: על תעמדוּ מרחוֹק. בּוֹאוּ, בּוֹאוּ ללוּש ולהילוֹש, לבנוֹת ולהיבּנוֹת, לתת ולקבּל אוֹשר וכבוֹד; בּוֹאוּ, כּי עת לחננה, כּי בא מוֹעד! אנוּ מחכּים לכם בכל עוֹניינוּ, בכל עוֹשרנוּ! בּוֹאוּ והיוּ עמנוּ לאחדים!
בּודאי ידוּעה לכם מגילת הסיפּוּר הקטנה, מן הקטנה שבּספרי המקרא שלנוּ, מגילת רוּת. יוֹדעים אתם את המסוּפּר שם על הרעב אשר היה בארץ יהוּדה ועל נדוּדיה של משפּחת אלימלך לשׂדי מוֹאב וכל המוֹצאוֹת את המשפּחה בארץ הנכר, אשר רק חלק קטן ממנה נשאר בּחיים: האשה הזקנה ושתי כלוֹתיה האלמנוֹת הצעירוֹת, בּנות עם נכר. וכאשר פּקד ד' את יהוּדה שבה נעמי לארצה ולמוֹלדתה, ורוּת האשה הצעירה, הנכריה, דבקה באשה העבריה, הלכה אחריה ולא הרפּתה ממנה, גם אחרי אשר זו ביקשה ממנה לשוּב אל עמה ואל אלוֹהיה, בּאמרה לה את המלים הספוּרוֹת, אשר יעמדוּ לנצח כּנס בּספרוּת העוֹלם: “אַל תפגעי בי לעזבך לשוּב מאחריך, כּי אל אשר תלכי אלך וּבאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוֹהיך אלוֹהי… כּה יעשׂה השם לי וכה יוֹסיף כּי המות יפריד בּיני ובינך”. והיא זכתה ויצא ממנה דוד המלך.
ועתה כאשר פּקד ד' את עמו, הוּא משיב יוֹם יוֹם את נעמי אמכם מגלוּתה, אשר “נשארה משני ילדיה וּמאישה”, אל ארצה וּמוֹלדתה, האם לא ימלא אתכם רוּח ההידבקוּת בּה וההזדהוּת עמה כרוּת המוואביה?
מה נפשך: אם מדינת ישׂראל היא דבר טוֹב ונכסף העשׂוּי להוֹסיף טעם לחיים, ולהוייה, למה תסתפּקוּ בצל הדבר וּבאהבתוֹ מרחוֹק ולא תלכוּ אל הדבר עצמוֹ, להיוֹת ולחיוֹת עמוֹ? ואם הוּא דבר לא טווב, איך תאהבוּהוּ גם מרחוֹק? שאלוּ את נפשכם ותגדכם!
שלכם בּאהבה וּבחרדה.
תנאי הכרחי לגבּי ההוּמוֹר הוּא, אשר הנכבּד, אם גם לא ינצח את הנקלה, עליו להתקיים בּספירתוֹ. נוֹשׂא הערכים המוּסריים אינוֹ צריך דוקא להתגבּר על הרעים הנלחמים בּוֹ, אבל הוּא צריך לעמוֹד על נפשוֹ ועל ערכּוֹ, מרוּצה מתוֹך הכּרת עוֹשרוֹ הפּנימי וּמתוֹך זלזוּל בּברק חיצוֹני ואוֹשר מדוּמה. וּבמקוֹם שאין הדבר כּן, והגבּוֹר נוֹפל בּמלחמת קיוּמוֹ המוּסרי, שם תתהוה הטרגיוּת.
בּתוֹר אמנוּת, ואוּלי בתוֹר הבּיטוּי העליוֹן של האמנוּת, צריכה הטרגדיה לעוֹרר רגש־הנאה, כּי תכלית האמנוּת אינה יכוֹלה להיוֹת בּשוּם אוֹפן להעציב ולהרגיז. ואיכה זה יהיה אשר אבדן היקר לנוּ, שעוֹרר את אהבתנוּ והערצתנוּ, כּליוֹנוֹ ברוֹב יסוּריו וּמלחמוֹתיו יעוֹרר בּנוּ רגש־הנאה?
הכּל מוֹדים כּי הטרגדיה עלוּלה, יוֹתר מכל סוּגי הפּיוּט,
לזעזע ולרוֹמם כּאחד. היא תחשׂוֹף לעינינוּ את תהוֹמוֹת לב האדם, תוֹבילנוּ אל מעמקי הצער ותרתק אוֹתנוּ בצפית־חרדה לתוֹצאה הצריכה לאַמת את נקיפוֹת־הלב הכי נפעמוֹת. ויחד עם כּל זה תתן בּנוּ מין התעוֹררוּת נשׂגבה, מין כּאב־אוֹשר, אשר רק היצירוֹת היוֹתר נעלוֹת שבּמוּסיקה תוּכלנה לתתוֹ בנוּ.
הפסיכוֹלוֹגיה החדשה מבארת את הרעיוֹן הנפלא הזה כך: כּל התעוֹררוּת חזקה וכל זעזוּע־נפש מגבּירים בּנוּ את רגשוֹת־החיים. השקט, חוֹסר השתתפוּת, המוֹנוֹטוניה השׂבעה נוֹסכים על האדם רוּח כּהה ואי־סיפּוּק סתוּם מהויתוֹ. ולזאת יוּבן שבּני־אדם יתפּרצוּ ממצב־קיוּם של בּטחוֹן ושלוה להתנפּל לתוֹך חיי סכּנוֹת וּבהלוות. וכל יצירה אמנוּתית המדבּרת אל דמיוֹננוּ ולבּנוּ, מלהיבתם וּמפעמתם, גם היא תגבּיר את רגשוֹת חיינוּ, – להנאתנוּ. הלב רוֹצה להוכח אם עוֹדנוּ ער, חי ודוֹפק. וּבאמנוּת תגדל ההנאה הזאת מאשר בּחיים, כּי בחיים מן הנמנע הוּא להשתחרר מאמת־המציאוּת הנזעמה, בּעוֹד שבּאמנוּת חיה תמיד מתחת לסף־ההכּרה הודאוּת שאין לפנינוּ אלא אילוּזיה. והיצירה שבּכוֹחה להשׂיג את הרוֹשם הכי־אדיר היא גם מקוֹר העוֹנג האמנוּתי היוֹתר רם, ולכן אין לך בּיטוּי יפה לטרגיוּת מן הצוּרה הדרמתית, אף־על־פּי שגם השירה האֶפּית תצליח לבטאה.
ואוּלם נשאלת שאלה: בּמה יבוֹאר, אשר דוקא אבדן הגבּוֹר ישלים את ההנאה הטרגית ויתן לה את חריפוּתה? והדבר היה צריך להיוֹת להפך: דוקא אחרי ראוֹתנוּ בעינינוּ מלחמה אשר כּה העמיקה לזעזענוּ, עלילה אשר כּה רתקה את התענינוּתנוּ, היינוּ צריכים לשׂמוֹח על נצחוֹן יקירנוּ. ונהפוֹך הוּא: רק אבדן הגבּוֹר יתן לפעוּלה הטרגית את עצמה העיקרי; והדרמוֹת הנגמרוֹת “בּכי טוֹב”, לא תביאנה אוֹתנוּ לידי אוֹתוֹ רגש הרוֹממוּת, כּאשר תעשׂינה הטרגדיוֹת ה“אכזריוֹת”. והרי לא נוּכל להניח, אשר ה“שמחה לאיד” כּה נוֹראה בקרבּנוּ, עד כּי נתענג על אבדן היקר, על ענוּיי הנאצל ועל מוֹתוֹ. בּעל כּוֹרחנוּ נאמר, אפווא, כּי יש דבר הנשאר אחרי האבדן הזה, וזה יתן לרגשנוּ את הגאוֹן האנוֹשי. וּמהוּ? ההכּרה אשר הערך עצמוֹ, שנוֹשׂאוֹ היה הגבּוֹר, נשאר קיים אחרי הכּליוֹן. ולא עוֹד, אלא שעל־ידי יסוּריו וּמוֹתוֹ של הגבּוֹר הוּא מתבּלט בּמלוֹא חשיבוּתוֹ, וּמתגלה במּובן זה בתוֹר ערך נצחי. והכּרה זוֹ תוֹליד את ההנאה האנוֹשית החריפה, אשר היא רק רגש־ההתרוֹממוּת מעל גוורל האדם היחיד, מעל ליסוּרים ולמות. אך הכּרה זוֹ תקוּם בּנוּ רק בּבוֹאנוּ לידי אמוּנה באוֹתם הכּוֹחוֹת והערכים המתגבּרים על כּל והחיים על־פּני כל.
כּוֹחוֹת וערכים אלה מָהֵם? מוּסריים בּמוּבן המקוּבּל, החברתי, וּבמוּבן הבּלתי־מקוּבּל, האישי.
בּמוּבן החברתי: נצחוֹן החוֹבה על נטית־הלב, נצחוֹן חוּקי־המוּסר על התאווֹת הטבעיוֹת; זהוּ יסוֹד הנשׂגב והפּטטי. הגבּוֹר נלחם וסוֹבל בּגלל אידיאל מוּסרי, וּבהקריבוֹ את עצמוֹ הוּא מקדש בּמוֹתוֹ את שם האידיאל הזה (הדת, המוולדת, הצדק וכו'), כּאשר נראה אצל בּרוּטוּס של שקספּיר, אצל רוֹב גבּוֹרי שילר ואצל בּרַנד של איבּסן. אלה הם גבּוֹרים חיוּביים. ולהפך, אם הגבּוֹר חוֹטא לאידיאל המוּסרי, נלחם בּוֹ, אך נוֹפל בּמלחמתוֹ־לריק, אז יהיוּ שני מיני גבּוֹרים: א) חיוּביים למחצה, כּלוֹמר, שהם מכּירים לאחרוֹנה בנצחוֹן האידיאה וּמכפּרים את עווֹנוֹתיהם בּמיתתם; קוֹריוֹלנוּס של שקספּיר, קרל מור של שילר, רבקה של איבּסן: ב) שליליים, כּלוֹמר, שהם נלחמים עד הסוֹף ונוֹפלים בּאפס יד: מקבּט, פיֶסקו. בּמין הראשוֹן נראה הטרגיוּת של “האשמה והכּפּרה”, וּבשני – של “החטא וענשוֹ”.
בּמוּבן האישי: הגבּוֹר נלחם וסוֹבל לא בגלל אידיאל מוּסרי, כּי־אם בּעד תאווֹת טבעיוֹת, שאינן נמדדוֹת בּאמת־מידה מוּסרית: אהבה, כּבוֹד, תאוַת־שלטוֹן וכו'. נטיוֹת אלוּ מתפּתחוֹת לכוֹחוֹת הרוֹדים בּוֹ, ונוֹח לוֹ לסבּוֹל ולמוּת מאשר לוַתר עליהן. הן נהפכוֹת לכוֹחוֹת־טבע המוֹשלים בּעצם עצמוּתוֹ. וּמהוּ נוֹשׂא־הנצחוֹן הנשאר אחרי נפילתוֹ של זה? אין כּאן אלא הרוֹשם הכּללי של אישיוּתוֹ, הממלא אוֹתך יראת־כּבוֹד והערצה סתוּמה דוקא אחרי נפלוֹ. הרגש שיש אנשים היכוֹלים להביא לידי ביטוּי איוֹם כּזה את שלמוּת אישיוּתם, הוּא העוֹבר ועוֹלה לרווממוּת טרגית. האיש הזה מסר את נפשוֹ על שמירת עצמיוּתוֹ, מת ולא בגד בּעצמוֹ – ואתה עוֹמד כּוּלך חרדת־אלהים. כּן הם רוֹמיאוֹ ויוּליה, כּן הוּא ורטר, וכן גם הפּוֹשעים הגדוֹלים: ריצ’רד וּפרנץ מור.
הפּעוּלה הטרגית אפשרית רק בּמקוֹם, שהאשם אוֹ החוֹטא מצטיינים בּגבוּרה רוּחנית אוֹ בטיפּוּסיוּת חביבה, אשר אבדנם ימריצנוּ לקרוֹא בלא־יוֹדעים: “חבל”; ואוּלם בּראוֹתנוּ חוֹטאים מוּגי־לב, נרפּים וּפטפּטנים־ארסיים, נשׂמח על שהתפּטרנוּ מהם, אך לא יהיה לנוּ הרגש, אשר הבאנוּ לאידיאל הנערץ קרבּן גדוֹל ויקר. לכן ינהגוּ גם הדרמתיקנים וגם האֶפּיקנים, על הרוֹב, לחבּב את החוֹטאים לפני מפּלתם, בּגלוֹתם לנוּ את פּרצוּפם האנוֹשי.
אך יש עוֹד סוּג של יצירוֹת טרגיוֹת, שאין בּהן גם אחד משני המוֹמנטים המרוֹממים אשר הזכּרנוּ: אין אידיאל מוּסרי, אשר ינצח את הזמן והמות, והאישיוּת הוֹלכת וּמתנונת וחרבה לעינינוּ לאט־לאט מבּפנים, מתוֹך הכרח טבעי, אוֹ מתוֹך גְזָר פטַלי, והסך־הכּל הוּא – כּליוון מנוּול. כּאשר נראה ב“המלט”, בּ“רוּחוֹת”, בּ“בעל העגלה הנשל”, וּבאוֹפן הכי־בוֹלט בּ“איבן איליץ'” של טוֹלסטוֹי.
הטרגיוּת הזאת היא אוּלי היוֹתר אמיתית, היוֹתר טבעית והיוֹתר תהוֹמית, אבל אין בּה כדי להוֹליד אוֹתה הרוֹממוּת האמנוּתית המכתירה את הטרגדיה מן המין הנ"ל. ורק זאת תשׂיג: בּעזוֹב הקוֹרא אוֹ הרוֹאה את בּמת־חזיוֹן תלוהוּ מעין הכּרה לא־ברוּרה כזאת: הנה כבר ראיתי את האיוֹם בּיוֹתר, ועתה התהוֹם פּתוּחה וגלוּּיה, ואין עוֹד מה לחרוֹד בּנתיב־החיים האוובד בּערפל. וגם זאת הקלה…
מה הם התנאים המאפשרים את התגשמוּת הטרגיוּת בּיצירה הפיוּטית? מאין נוֹבע סבל הגבּוֹר? מה הם הכּוֹחוֹת הטרגיים העוֹמדים כּחוֹמה בפני רצוֹנוֹ וּמעלליו? הם יכוֹלים להיוֹת חיצוֹניים: מלחמה באוֹיבים, בּרשעים וכו‘; הניגוּד יכוֹל להגיע לידי דֵמוֹניוּת, כּמוֹ בּ“פרוֹמתיאוּס” של איסכילוס וּב“שוֹדדים” של שילר; אך טרגיוּת זוֹ אינה עמוּקה, היא עלוּלה לזעזע ולהרגיז יוֹתר מאשר לנגוֹע עד הלב. ואוּלם המקרה הפּנימי ימצא בקרבּנוּ הד יוֹתר חזק מכּל מאוֹרע חיצוֹני, ולכן תגבּר ותעמק הפּעוּלה הטרגית, אם רצוֹן הגבּוֹר נשבּר אל כּוֹחוֹת־הניגוּד אשר בּוֹ וּמתוֹכוֹ, אם בּעצם טבעוֹ הוּנח יסוֹד טרגי, המפרך את רצוֹנוֹ וּמצעיד את עצמוֹ אל האבדוֹן. אמנם כּל מקרה פנימי נגרם על־ידי מאוֹרע חיצוֹני, ואין לך עלילה פּיוּטית־פּנימית טהורה, אבל העלילה החיצוֹנית יכוֹלה להיוֹת כּה בלתי־נכבּדה, עד שכּל תפקידה יהיה רק להניע את הפּרוֹצס הטרגי. וזה יתכן יותר בּרוֹמן מאשר בּדרמה, כּי הדרמה, שנוֹצרה בעיקר בּשביל העין, אינה יכוֹלה לוַתר על המעשׂים הגלוּיים, כּאשר נראה ב“עזה כמות” של מוֹפּסן וּב“נילס לינה” של יעקבסן. אבל גם הדרמה המוֹדרנית נוֹטה לעלילה פסיכוֹלוֹגית יוֹתר: ה“בּנאי סולנס” של איבסן, “אנשים בדוֹדדים” של הוֹיפּטמן (עברית ע"י ברנר) וכו’.
את הפּעוּלה היוֹתר עצוּמה בדרמה משׂיג הפּרוֹצס הטרגי הנוֹצר מכּוֹחוֹת־ניגוּד חיצווניים וּפנימיים יחד. בּמלחמתוֹ נגד עוולם החוּץ מתגלה הקרע בּנפשוֹ של האדם. וּמתוֹך הסכסוּך הכּפוּל בּא כליוֹנוֹ: קוריולנוס, יהוּדית. הגבּוֹרים שהם מ“עוֹר אחד” והנלחמים רק בּאוֹיבים חיצוֹנים, לא יעוֹררוּ את הסכסוּך הטרגי האמיתי. גם הגבּוֹר הנוֹפל לקרבּן לאינטריגוֹת חיצוֹניוֹת, לא יהיה טרגי במלוֹא מוּבן המלה, ולכן נראה כי הטרגדיה פלטה לאט־לאט את האינטריגה, בּעוֹד שבּקוֹמדיה נשמרה עד היוֹם, כּי שם היא ממלאת תפקיד חשוּב בּקוֹמיוּת של המצב.
גם הטרגיוּת החיצוֹנית מתעמקת, אם גם “הצד שכּנגד” איננוּ כוֹח זר, אלא הוּא מעוֹרה ונעוּץ בּשרשיו בעצם עצמוֹ של הגבּוֹר, ולכן נוֹטים הטרגיקנים הקלסיים לתאר אחים ורעים, למַצוֹת את עוֹמק הטרגיוּת ה“קינית”. כּי גם בּנצחוֹנוֹ יכאב לבּוֹ ונפילת אוֹיבוֹ תרעיש נפשוֹ. התהוֹם הרוֹבצת בּין רצוֹנוֹת קשוּרים בּקשרי משפּחה היא הכי־עמוּקה. ועווד יוֹתר תעמק הטרגיוּת, אם על קשרי־הבּשר יוֹסיפוּ גם קשרי־רוּח והערכים האידיאליים פּוֹעלים בּחזקה משני הצדדים: יוּליוּס קיסר. גם בּלי שׂנאה גלוּיה ורשעוּת צעקנית תקוּם כּאן ההסתבּכוּת הטרגית. אך צריכה להיוֹת מערכה של תנאי איבה, אשר יגרמוּ לסכסוּך הנוֹרא. ואוּלם תנאים אלה אינם צריכים להיוֹת מקריים או פטליים, שבּמקרה הראשוֹן הם פּוֹגמים את ההכרח הפּנימי וּמביאים את הרוֹאה לידי ביקוֹרת מחללת. וּבשני הם הוֹרסים את האילוּזיה המציאוּתית. המקרה בתוֹר אפקט מפתיע והפטליוּת בּתוֹר אוֹיב חיצוֹני נסתר, אין בּכוֹחם להשרוֹת הלך־נפש טרגי על בּן דוֹרנוּ. וההכרח הטרגי צריך להיוֹת, כּמוֹ ההכרח הפּיוּטי בכלל, פּנימי. הכרח זה ישנוֹ, אם רעיוֹן היצירה התוֹבע את אבדן הגבּוֹר בּתוֹר תוֹצאה של ניגוּד טרגי, הוֹלך יד בּיד עם הכשרה והתפּתחוּת פּסיכוֹלוֹגית הדוֹחקוֹת אל הקץ. ולמען תהיה הפּעוּלה שלימה וּמקיפה צריך שההכרח הפּסיכוֹלוֹגי ייתמך בּהכרח המוּסרי.
שאיפת ההתפּתחוּת הטרגית היא להראוֹת את הגבּוֹר הנלחם, סוֹבל ומת בּגלל מטרתוֹ. וזה יתכן בּשתי דרכים: א) הגבּוֹר בּוֹחר להלחם, לסבּוֹל ולמוּת, אף כּי בידוֹ להנצל משניהם, אם יוַתר על אידיאלוֹ. ב) הוּא סוֹבל בּכפיפת־צואר את הנגזר עליו, ורק ההכּרה הפּנימית, אשר נשאר נאמן לאידיאלוֹ, תתן לוֹ את כּוֹח־הסבל. הראשוֹן הוּא המוֹרד והשני הוּא המעוּנה, אוֹ: הטרגיוּת שבּמעשה והטרגיוּת שבּסבלנוּת. הראשוֹנה נאה להשקפת העוֹלם היוָנית, המחשיבה את האישיוּת האקטיבית, והשניה להשקפת־העוֹלם היהוּדית־נוֹצרית, הרוֹאה חזוּת הכּל בּאישיוּת הפּסיבית. פּעוּלתה של הראשוֹנה היא יוֹתר חוּשית, ולכן גם יוֹתר בּטוּחה, ושל השניה יוֹתר מוּסרית, ולכן היא דוֹרשת הכשרה אכּסטטית מצד הרוֹאה.
האם המות הוּא נקוּדת־הגוֹבה של היסוּרים, אוֹ הוּא הגוֹאל הפּוֹדה מן היסוּרים?
בּשביל האדם התמים והפּרימיטיבי המות הוּא רע מוּחלט, “מר המות”, אשר אין כּמוֹהוּ לרוֹע. ואמנם הקדמוֹנים תפסוּ כך את המות. והמבטא “כי לכלב חי הוּא טוֹב מן האריה המת” נוֹבע מתוֹך התפיסה הזאת. אין, איפוֹא, פּלא, כּי במקוֹם שהמות נתפּס כּכה הוּא נראה כעוֹנש היוֹתר קשה בשביל החוֹטא; והתפילה “אַל תתן נפשי למות” היא כמוֹ “וּבחמתך אַל תיסרני”; ולכן מטרת הנלחם והמתנקם היא מות המתנגד והחוֹטא, ותהילת הגבּוֹר והנשמר – להמלט ממות. ועל ההשקפה הזאת מיוּסדת המסוֹרת של “גאוּלת־הדם”. מוֹת מקבט הוּא העוֹנש האחרוֹן על החיים החטאים. אך גם הוּא נמלט על־ידי המות מיסוּרים נוֹראים. וגם בּספרוּת העתיקה בוֹקעת כּבר ההרגשה השניה פה ושם. הקריאוֹת “כּי טוֹב לי מות מחיים”, “מי יתן מוּתי תחתיך”, “יתר ידוֹ ויבצעני” מראוֹת כּבר על היחס אל המות כּאל דבר טוֹב מחיים רעים, והכּתוּב “וישאל את נפשוֹ למוּת” רוֹאה כבר את המות כּגאוּלה ממצב, אשר אין עוֹד כּוֹח לשׂאתו. ואוּלם החפץ הזה אינוֹ אלא רגעי, בּעוֹד אשר בּעיקר שוֹלט חפץ החיים הגדוֹל. הרעיוֹן הקבוּע, כּי המות הוּא הגוֹאל מיסוּרי הויה רצוּצה וּממוּסר־כּליוֹת נוֹרא, היה זר לשירה הקלסית העתיקה. השקפה זאת היא נחלת התוֹרה היהוּדית־נוֹצרית. האדם העתיק היה מסוּגל למוּת בּרגע של סער־נפש, בּיחוּד מתוֹך רגש הבּוּשה: “פּגע בּי!”, מעין מיתת הרקירי של היפּוֹנים. לא כן בּרוּטוּס של שקספּיר וסַפוֹ של גרילפרצר, המאבּדים את עצמם לדעת מתוֹך רגש־געגוּעים מלא למות, מתוֹך הכּרה ברוּרה, כּי המות יפדם מכל ענוּייהם. ולא עווד אלא שלַמָות יש גם כּוֹח צוֹרף וּמרוֹמם: “תהי מיתתוֹ כפּרתוֹ”. וּבטרגדיה הקלסית החדשה מוֹפיע המות בּתוֹר גוֹאל וּמכפּר כּאחד, כּאשר נראה ב“אוֹטילוֹ”.
נשארת עוֹד השאלה האחרוֹנה, אם השירה הטרגית היא ביטוּי השקפת־עוֹלם ידוּעה ההכרחית היא, אוֹ המלמדת היא אוֹתה? רוֹב הפילוֹסוֹפים המוֹדרניים ענוּ בחיוּב. אמנם לא תארוּ לעצמם, כּי הפּיטן הטרגי יוֹצא מתוֹך השקפת־עוֹלם בּרוּרה וּמסוּימה והוּא בא להטיף לה, אבל הם נטוּ לחשוֹב, כּי מהוּת הטרגיוּת תוּבן להלכה רק מתוֹך השקפתוֹ המטפיזית של הפּיטן. ואמנם אין ספק, שהשקפת עוֹלמוֹ הפּרטית של הפּיטן חוֹדרת לתוֹך כּל יצירוֹתיו וּמטבּיעה עליהן את חוֹתמה. אבל כּיון שהטרגיוּת תלוּיה ברוּבּה, כמוֹ שהוּכח למעלה, בּערכים מקוּבּלים וכלליים, הרי הוּא יוֹצר בּמידה מרוּבּה מתוֹך השקפת־העוֹלם של הדוֹר אוֹ של העם; שאלמלא כך לא היוּ הרבּה טרגדיוֹת מעוֹררוֹת כּל פּעוּלה טרגית. כּי איך יפעל “וילהלם טל”, אם לא יהיה אצל הקהל האידיאל של החירוּת?
שוֹפּנהוּאר סבר, שהטרגדיה נוֹבעת מתוֹך השקפת־העוֹלם הפּסימית, ואמנם משפּטוֹ צדק בּיחס לטרגדית־הגוֹרל, כּזוֹ של היוָנים, אבל הטרגיוּת החדשה הצרוּפה בכוּר האידיאלים החברתיים והמוּסריים והאישיוּת השוֹאפת לתקוּן־נפש שלם, אין לה כלוּם ולפּסימיוּת. היא מיוּסדת אמנם על הכּרת תהוֹם היסוּרים האנוֹשיים, המלחמה בכוֹחוֹת הרע המכריעים, אבל היא מעמידה את האידיאל המוּסרי ואת האישיוּת הנאמנה מעל לחיים ולמות. הערכת חיים פּסימית־שטחית לא תתרוֹמם לידי טרגיוּת אמיתית, ורק אידיאליוּת חזקה, הלוֹעגת למות היא תרוֹמם אוֹתנוּ אל פּסגת האוֹר, בּחיי האדם וּבמוֹתוֹ.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.