הגיעוּ אלי כמה מכתבים כּתוּבים בּידי נערים ונערוֹת יהוּדים בּאמריקה אל נערים ונערוֹת בּישׂראל. מכתבים עדינים, מלאי חיבּת ישׂראל, שׂמחה על נס הגאוּלה ורצוֹן לעזוֹר בּהקמת מדינתנוּ וּביסוּסה. אבל – וטענה זוֹ חוֹזרת וּמוּטעמת שם כּמעט בּנוֹסח אחד – אבל אנחנוּ אזרחי הדמוֹקראטיה הגדוֹלה, המדינה־האֵם, אנוּ בניה ושוים בּה לחוֹק, לחוֹבוֹת ולזכוּיוֹת וכוּ', וחוֹבתנוּ הקדוֹשה היא להחזיק לה טוֹבה ולשמוֹר לה אמוּנים שלא על תנאי. אי אפשר להעלוֹת על הדעת כּלל נאמנוּת כּפוּלה. אפשר ואפשר אמוּנה בציוֹן, אבל נאמנוּת אפשרית רק לארצוֹת־הבּרית. וּמכיון שאין אנוּ בגלוּת, אין אנוּ יכוֹלים ואין אנוּ רוֹצים להמיר את מדינתנוּ באחרת, ותהא זוֹ מדינת ישׂראל. בּקיצוּר, קוֹלם של הגדוֹלים מצפצף מתוֹך גרוֹנם של הקטנים.
איני יוֹדע מה משיבים רוֹב המקבּלים על המכתבים הטוֹבים והישרים האלה. זאת יוֹדעים מקבּלי התשוּבוֹת מעבר לים. אוּלם העניין הוּא כה גדוֹל וחשוּב וּמכריע לעתידה של מדינת ישׂראל ולעתידוֹ של עם ישׂראל כּוּלוֹ, שאני רוֹאה חוֹבה לעצמי להשיב גם אני, הבּלתי צעיר עוֹד, לצערי, תשוּבה כללית לנוֹער היהוּדי שבּאמריקה, נוֹער המוּכתר בּכמה וכמה מעלוֹת טוֹבוֹת, נוֹער משׂכּיל ותרבּוּתי, יוֹדע חיים של מטה וצרכים של מעלה, בּני טיפוּחיו של הקיבּוּץ היהוּדי הגדוֹל בּעוֹלם, נוֹער שאליו אנוּ נוושׂאים עינינוּ באהדה וּבכיסוּפים.
וּמשאלת לבי היא, שיראוּ את תשוּבתי זוֹ גם כּפנייה אליהם, פּניית סוֹפר וּמחנך עברי, בּן הגוֹלה, שעלה לפני כּארבּעים שנה לארץ (כּכמה וכמה אחרים), לא מתוֹך רדיפוֹת וקיפּוּחים, אף לא מתוֹך בּקשת הצלחה בחיים, וכל גלגוּלי הישוּב בּארץ, ששתי קצוֹתיהם הן: גירוּש יהוּדי יפוֹ־תל־אביב בּשעת מלחמת־העוֹלם הראשוֹנה וייסוּד מדינת ישׂראל אחרי מלחמת־העוֹלם השניה, עברוּ עליו בזעזוּעים גדוֹלים של כּאב ואוֹשר.
מניח אני, שאמריקה היא באמת גן־עדן (עד כּמה שיש גן־עדן עלי אדמוֹת!) לאחינוּ בני ישׂראל היוֹשבים בּה. לא זוֹ בלבד שעבוֹדה וּפרנסה, תוֹרה והצלחה, שויוֹן וחירוּת וכו' מצוּיים בּה לאחינוּ באוֹתה מידה שהם מצוּיים לאזרחים בּני אוּמוֹת אחרוֹת, אלא שאין בּה הפליה כל שהיא: לא שׂנאה ולא עלבּוֹן, לא דחיקת רגל ולא צרוּת עין, ואתם, הנוֹער היהוּדי, נהנים מכל טוּבה וּברכתה של המדינה הגדוֹלה והעשירה, בּחוֹמר וּברוּח, ועוֹד נצפּנוּ לכם עתידוֹת של בּרכה והצלחה שכם אחד עם הדוֹר הצעיר הלא־יהוּדי הצוֹעד לקראת עתיד מאוּשר (עד כּמה שצפוּי עתיד מאוּשר לאנוֹשוּת!). סימני האנטישמיוּת. המתגלים מזמן לזמן זעיר שם הם רק נחלתן של קבוּצוֹת קטנוֹת, שקיבּלוּ השפּעתן מן החוּץ, שיש להן מדריכים זרים, וכל התנהגוּתן היא למוֹרת רוּחוֹ ואפילוּ לזעמוֹ של רוֹב האוּמה האמריקאית. מניח אני, שאתם, הנוֹער היהוּדי, דבקים בּדוֹר הוֹריכם וּמוֹריכם הטוֹבים ואין אתם יכוֹלים לעזבם לאנחוֹת, ליטוֹל מהם את הנחת הטבעית והעיקרית, שיש להוֹרים וּמוֹרים: דוֹר הבּנים. מניח אני, מה שהוּא בדרך הטבע, שלא רק העוֹשר והרווחים והסיכּוּיים המזהירים והאפשרוּיוֹת ללא גבוּל כּמעט, מוֹשכים אתכם, אלא מלידה וּמערשׂ למדתם לחמוֹד ולאהוֹב את הנוֹף האמריקאי, הנוֹף הגשמי והרוּחני, החברוּתי והאנוֹשי של יבּשת עצוּמה זוֹ, את המרץ הגדוֹל ואת המעוּף הכּבּיר, את החירוּת המאירה ואת הנפש הרחבה, שאתם חלק מכל אלה –
ואף־על־פּי־כן – אין הדבר כּן.
עם כּל המַתוֹת הגדוֹלוֹת והיקרוֹת הנ"ל, שאדמת־הנכר המבוֹרכה מעניקה לכם בּידה הפּתוּחה והרחבה, אתם מדעת ושלא מדעת, בּנים של אוּמה, אשר בּדברים הרבּה אינה דוֹמה לשאר אוּמוֹת העוֹלם, וגוֹרלה של אוֹתה אוּמה, של הגזע שאתם נצריו, חל עליכם בּטוֹבתכם ושלא בטוֹבתכם, ואם אין אתם חוֹזים, האחרים חוֹזים – לרעה וגם לטוֹבה. וּבכן, הייחוּד הלאוּמי שלכם הוּא דבר שבּעל כּוֹרחכם, לא דבר שבּבחירה, אלא דבר שבּתוֹרשה וגזירה היסטוֹרית. סוֹלד אני מפּני המלה “דם” ואני בוֹחר את השם הנרדף שלה בלשוֹננוּ “נפש”. כּן, זהוּ ענין של נפש, שאין כּל גוּף יכוֹל להיפּרד ממנוּ ולהיוֹת בּבחינת חי וקיים אמיתי. סבוּר אני, שעם כּל ההסתייגוּיוֹת המוּכנוֹת בּודאי לכמה־מכּם בּפה וּבלב, לא תוּכלוּ וגם לא תרצוּ להתכּחש לעוּבדה זוֹ, המוּכּרת על ידי רוּבּוֹ של עוֹלמנוּ שאנוּ חיים בּוֹ.
אם הרבּה ואם בּמעט, אם מתוֹך לימוּד בּמישרים, ואם מתוֹך קליטה מן האויר, אוֹ רק מתוֹך השערה שבּנפש ידוּעוֹת לכם הליכוֹת עוֹלם של עמכם־גזעכם, וגם בּשעה שיש בּכם התנגדוּת שבּלב לכמה גילוּיים שלוֹ, אין אתם יכוֹלים ואין אתם רוֹצים להינתק ממנוּ וּבעל כּוֹרחכם אתם מוֹסיפים לינוֹק מליחוֹ וּממיצוֹ הטוֹב (אוֹ גם הלא־טוֹב) ולקבּל הרבּה מן התכוּנוֹת המוּנחוֹת בּטבעוֹ.
ואם ידוּע לכם משהוּ מכּל זה, אי אפשר שאינכם יוֹדעים מה קרה את עמכם בּאחרית ימי העבר: האסוֹן הגדוֹל בּאסוֹנוֹת כּל אוּמה ולשוֹן והאוֹשר הגדוֹל שיכול למצוֹא רק אוּמה אוּמללה מסוּג אוּמתנוּ. ראָיה לכך: רוּח ההתנדבוּת שפּיעמה רבּים מכּם בּימי המסה, אשר חשוּ לעזרתנוּ, גל האהבה והדאגה לשלוֹמנוּ ולנצחוֹננוּ שעבר עליכם בּסערה.
ואיך יעלוּ שני אלה בקנה אחד? איך אפשר שאוותוֹ לב האוֹמר “הן” יאמר גם “לאו”? איך אפשר שתפלגוּ עצמכם בּצוּרה כזוֹ, אתם הצעירים, השלמים, שכּל עצמוּתכם צוֹעקת לשלמוּת בּרגש, בּמחשבה, וּבמעשׂה? אם גם נבין לרוּחם של דוֹר הזקנים והעוֹמדים, ואפילוּ הדוֹגלים מאז ועד עתה במשׂאת נפש של ציוֹן וּפדוּתה, שידענוּם בּגוֹלוֹת שוֹנוֹת (שהיוּ ואינן עוֹד!), וליכוֹלתם לחיוֹת חיים של כּפילוּת, איך נוּכל להבין לרוּחכם אתם, הרוּח הצעירה, המתפּרצת לאחדוּת, ואפילוּ במחיר קרבּן הקרבּנוֹת: החיים, כּנהוּג בּכל אוּמה בעלת הכּרה וגאוה טוֹבה?
אין זאת כיּ טעוּת פאטאלית, שאינה מכם וּבכם אלא הוּרכּבה עליכם מבּית אוֹ מחוּץ, היא המעכּבת, היא המערבּבת עליכם את עוֹלמכם.
ואוּלי גם זוֹ אינה אלא טעוּת, שאני מעיז להצבּיע עליה מכאן אל מעֵבר לאוֹקינוֹס: שנאמנוּתכם לציוֹן, מכוֹרתכם ההיסטוֹרית, תיחשב בּעיני מישהוּ אי נאמנוּת למוֹלדתכם העוּבדתית. אני מעיז להצבּיע על טעוּת זוֹ משני טעמים:
א. לאוֹשרנוּ, מנהיגיה הגדוֹלים של מדינתכם הרי הם הם שטיפּחוּ וּמוֹסיפים לטפּח את מדינתנוּ שקמה;
ב. אף גם בּהיוֹתכם בּביתכם, בּתוֹך עמכם בּציוֹן, לא ייבצר מכּם להוֹכיח את ידידוּת נפשכם ואת פּוֹעל תוֹדתכם לארץ, שרבּים רבּים מאחינוּ עוֹד ישבוּ בה דוֹרוֹת על דוֹרוֹת, וּבמידה שתוֹסיפוּ על כּוֹחנוּ כאן, תיראוּ בעיניה כתוֹרמים תרוּמה של ממש גם לה ולעצמתה.
רבבות רבּוֹת של בּני נוֹער יהוּדי באים אלינוּ מתפוּצוֹת שוֹנוֹת. הם שׂמחתנוּ, הם תקותנו. הם החוֹמר והלבנים לעתיד מדינתנוּ ואוּמתנוּ. אבל לאסוֹנם ולאסוֹננוּ, לא היתה להם היכוֹלת להצטייד בּכל הדרוּש לחיים תקינים בּחברה מתוּקנת בּמדינה מוֹדרנית. אנוּ, בּני הישוּב שלפני מתן המדינה, אין כּוֹחנוּ מספּיק למלא את חסרוונם־חסרוֹננוּ, להתערב עמהם עד כּדי להכריע בּטיב החוֹמר. ועל כּן אנוּ קוֹראים אליכם: על תעמדוּ מרחוֹק. בּוֹאוּ, בּוֹאוּ ללוּש ולהילוֹש, לבנוֹת ולהיבּנוֹת, לתת ולקבּל אוֹשר וכבוֹד; בּוֹאוּ, כּי עת לחננה, כּי בא מוֹעד! אנוּ מחכּים לכם בכל עוֹניינוּ, בכל עוֹשרנוּ! בּוֹאוּ והיוּ עמנוּ לאחדים!
בּודאי ידוּעה לכם מגילת הסיפּוּר הקטנה, מן הקטנה שבּספרי המקרא שלנוּ, מגילת רוּת. יוֹדעים אתם את המסוּפּר שם על הרעב אשר היה בארץ יהוּדה ועל נדוּדיה של משפּחת אלימלך לשׂדי מוֹאב וכל המוֹצאוֹת את המשפּחה בארץ הנכר, אשר רק חלק קטן ממנה נשאר בּחיים: האשה הזקנה ושתי כלוֹתיה האלמנוֹת הצעירוֹת, בּנות עם נכר. וכאשר פּקד ד' את יהוּדה שבה נעמי לארצה ולמוֹלדתה, ורוּת האשה הצעירה, הנכריה, דבקה באשה העבריה, הלכה אחריה ולא הרפּתה ממנה, גם אחרי אשר זו ביקשה ממנה לשוּב אל עמה ואל אלוֹהיה, בּאמרה לה את המלים הספוּרוֹת, אשר יעמדוּ לנצח כּנס בּספרוּת העוֹלם: “אַל תפגעי בי לעזבך לשוּב מאחריך, כּי אל אשר תלכי אלך וּבאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוֹהיך אלוֹהי… כּה יעשׂה השם לי וכה יוֹסיף כּי המות יפריד בּיני ובינך”. והיא זכתה ויצא ממנה דוד המלך.
ועתה כאשר פּקד ד' את עמו, הוּא משיב יוֹם יוֹם את נעמי אמכם מגלוּתה, אשר “נשארה משני ילדיה וּמאישה”, אל ארצה וּמוֹלדתה, האם לא ימלא אתכם רוּח ההידבקוּת בּה וההזדהוּת עמה כרוּת המוואביה?
מה נפשך: אם מדינת ישׂראל היא דבר טוֹב ונכסף העשׂוּי להוֹסיף טעם לחיים, ולהוייה, למה תסתפּקוּ בצל הדבר וּבאהבתוֹ מרחוֹק ולא תלכוּ אל הדבר עצמוֹ, להיוֹת ולחיוֹת עמוֹ? ואם הוּא דבר לא טווב, איך תאהבוּהוּ גם מרחוֹק? שאלוּ את נפשכם ותגדכם!
שלכם בּאהבה וּבחרדה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.