רקע
אשר ברש
בכפרים (תרפ"ה)

בעצם נַתּחוֹ במחלקה ו' של הגימנסיה בלבוּב את פרקי האיליאדה במקוֹרם הקשה, וּבחַלקוֹ באוֹזני המוֹרה הכבידוֹת מזוֹקן את הפסוּקים הסבוּכים לצוּרוֹתיהם הדיקדוּקיוֹת; בעצם תסיסת גיל עלוּמיו, גיל הגידוּל וסערת הרוּח אצל רוֹב התלמידים – תקף את יעקב רוּדוֹרפר בּוֹלמוֹס האידיליה. אף על פי שהיה בן שבע עשׂרה וקטעי שיטתם של שוֹפּנהוֹאֶר וניצשה היבהבוּ בתוֹך המחשבה המשׂתרעת כשני לפּידים ברוּח, נצטרפוּ אצלוֹ יפה “הרמן ודוֹרוֹתיאה” עם “אהבת ציוֹן” ו“אנשי סלדוילה” עם סיפּוּרי שׂ. בן-ציוֹן.

עוֹד מילדוּתוֹ הוּבלט בוֹ, ביעקב רוּדוֹרפר, קו רציני מוּרכב מהסתכלוּת רכּה ואהבת חיי האוֹשר של אחירים. הוּא גוּפוֹ לא ביקש לוֹ את האוֹשר, אף לא את זה התמים שבמשׂחקי הילדוּת. עוֹרך היה משׂחקים בזריזוּת וּבכשרוֹן לחביריו, מסַדר וּמפקד, אך ברגע המכריע ממַלא תפקיד של מסתכל מן הצד. כשרוֹנוֹתיו הטוֹבים לא היה להם סיכּוּי להצלחה פרטית, אך הצלחתם של אחירים היתה לעתים ממַלאה את לבּוֹ רגש של אמת. “הקו הרוּדוֹרפרי”, היה קוֹרא לתכוּנה זוֹ, בשנים הבאוֹת, לאחר שעמד על אוֹפיוֹ שבא לוֹ בירוּשה וידע להגדירוֹ לעצמוֹ. אביו, שלוֹם רוּדוֹרפר, הבּאנקיר ישר המעשׂים, הדוּר הפנים וּפתוּח היד, המכוּבד בעדת עיירתוֹ עד כדי יִראה קלה מפניו – היה חש בחוּש המציאוּת הנפלא שלוֹ, שבּנוֹ, עם כל כשרוֹנוֹתיו הטוֹבים, לא נוֹעד לגדוֹלוֹת. אך לא מצא זכוּת לעצמוֹ להוֹכיחוֹ על טבעוֹ. עוֹד מילדוּתוֹ, כמעט מגיל עשׂר, התיחס אליו כאל מגוּדל: יחס מצוּי רק אצל אצילי רוּח. יתוֹם היה יעקב מאמוֹ, והאֵם החוֹרגת ידה לא השׂיגה לקנוֹת את לבוֹ, והאב ראה את חוֹבתוֹ היחידה במילוּי רצוֹנוֹ של הבן “הנבוֹן והמוּזר”. אף הדאגוֹת לעתידוֹ של זה הוּעמוּ הרבה בתוֹך הרגשת מילוּי חוֹבה זוֹ. “הקו הרוּדוֹרפרי”!

הלימוּדים הקבוּעים, “הפּיהוּק הארוֹך שבין צילצוּל לצילצוּל”, כמוֹ שקראוּ להם התלמידים, נמאסוּ עליו, ואם לא יכוֹל לכבּוֹש את עיניו בספר קריאה שהוֹציא בגניבה מילקוּטוֹ, היה מניח ידיו לפניו על הספסל, סוֹמך עליהן את סנטרוֹ וּמביט ישר בפני המוֹרה המדבר על הקתדרה ורוֹאה את פרצוּפוֹ פוֹשט ולוֹבש צוּרוֹת משוּנוֹת. לבסוֹף נמאסה עליו גם הסתכלוּת שטוּת זוֹ, וּבהיוֹתוֹ רגיל לעשׂוֹת את רצוֹן עצמוֹ, בלי להימלך באיש, החליט יוֹם אחד, כשבוּעיים לפני גמר שנת הלימוּדים, לעשׂוֹת “מעשׂה רב”. הסיפּוּר “מחייו של לא יצלח” לאייכנדוֹרף מילא את נפשוֹ ריח פרחי אביב וּצלילי חליל, והחבירים היוּ טרוּדים בסידוּר קבוּצוֹת טיוּל לימי החוּפשה לטאטרה, לטירוֹל וּלשוייץ, והוּא החליט ללכת מיד ברגל הביתה, אל עיירתוֹ, דרך הכפרים, במישוֹר, מהלך חמישה אוֹ שישה ימים. הוֹדיע להנהלת הגימנסיה במכתב שהוּא חוֹלה (“חוֹלה נדוּדים”, חשב בשעת כתיבה, לצדק את נפשוֹ משקר) והכין עצמוֹ לצאת לדרך. את הערים והעיירוֹת שבדרך החליט להקיף. אֵלוּ לא עניינוּ אוֹתוֹ, אחרי שבתוֹ שנים אחדוֹת בכרך. קנה גרביים של צייד, תרמיל גב של בד, גלימת גשם, כוֹבע טרוֹפּי וסוֹכך גדוֹל ועבה, שיכוֹל לשמש עתים מקל ועתים מטריה, וּלעת הצוֹרך גם אוֹהל קטן. את “כלי היקר” הזה, שהיה משוּמש קצת, גילה באחד מבתי הממכּר לישנוֹת. נתן לתוֹך התרמיל את גלימת הגשם, מעט צידה לדרך, מעט אך מן המוּבחר, ולא לקח אתוֹ שוּם ספר. “כהלך קל על אדמת יה”, טירטר במוֹחוֹ חרוּז משיר נשכּח.

כדי שיתחיל את מהלכוֹ ישר בכפר “בלי הקדמוֹת”, החליט לנסוֹע ברכבת תחנה אוֹ שתיים, ושם ירד וייכּנס אל הכפר הראשוֹן, וּמשם ילך ברגלוֹ הלוֹך ונדוֹד מזרחה, עד בוֹאוֹ הביתה.

כשירד בתחנה הקטנה בשעת בוֹקר מוּקדמת והתחיל ללכת במוֹרד הדרך המוֹליכה אל הכפר, עמד פתאוֹם והביט בתימהוֹן: הכפר היה עשן כוּלוֹ. תימרוֹת עשן כהוֹת התאַבּכוּ מן הבתים החבוּיים בין אילנוֹת, והרוּח ניצחן וּפיזרן על פני מרחב השׂדוֹת. “שׂריפה אין כאן”, חשב רוּדוֹרפר, בעמדוֹ בשׂדה וּבשמש וּבתקנוֹ על זרוֹעוֹתיו את רצוּעוֹת תרמילוֹ, “שאִלמלי כן היה העשן מרוּכּז במקוֹם אחד וחוֹמרי שׂריפה היוּ פוֹרחים באויר והיה נשמע צילצוּל פעמוֹנים וקוֹלוֹת קוֹראים לעזרה. מה אפוֹא עתר העשן הזה? אין זאת כי מן השמיים מזמנים לי נפלאוֹת”, כה חשב כמעט בקוֹל והחיש צעדיו לקראת הכפר. כשקרב יוֹתר השגיח, שהעשן אינוֹ עוֹלה מן הארוּבּוֹת שעל גגוֹת הבתים, אלא מתוֹך ארוּבּוֹת בוֹלטוֹת קצת בחצרוֹת. הוּא נכנס אל החצר הראשוֹנה. איכּרית זקנה עמדה פשׂוּקת רגליים וּבידה תרנגוֹלת והיא נוֹעצת אצבע בפי טבעתה למשמש אם היא מעוּבּרת בביצה. רוּדוֹרפר הסיר את הכוֹבע, כפף ראשוֹ ושאל נדיבוֹת:

– הגידי נא, זקנתי, לאיש עוֹבר אוֹרח: מה העשן הגדוֹל העוֹלה מחצרך?

– אוֹפים לחם, אדוֹן צעיר. לחם אלוֹהים. – ענתה הזקינה, כשהיא מחזיקה את האצבע בתוֹך התרנגוֹלת.

– ושם בחצרוֹת האחירוֹת?

– גם שם אוֹפים לחם אלוֹהים, אדוֹן צעיר.

– ולמה לכם, זקנתי, כל כך הרבה לחם?

– לא לנו, אדוֹן צעיר, לא לנוּ. בני אדם מוֹבילים את הפּת הריחנית ללבוּב וּמוֹכרים אוֹתה שם לאדוֹנים. לחם אלוֹהים מן הטחנה שלנוּ וּמאפיית ביתנוּ מאד ינעם לחיך האדוֹנים בלבוּב.

עתה הבין רוּדוֹרפר. כפר זה הסמוּך לכפר מצא לוֹ פרנסה נוֹספת על המשק החקלאי. הדבר מצא חן בעיניו.

– כל השנה אתם אוֹפים?

– ישמוֹר אלוֹהים, אדוֹן צעיר! – התנערה הזקינה והשמיטה את התרנגוֹלת, שנמלטה פרוּעת נוֹצוֹת אל פינת החצר – רק בימים שאין עבוֹדה בשׂדה.

רוּדוֹרפר נזכר, כי פעמים אחדוֹת בשנה מוֹפיעה בבתי האוֹכל בלבוּב, ביחוּד באלה שברחוֹבוֹת הצדדיים, פת כפרית, פת שיפּוֹן כהה מתוּבּלת בכמוֹן אוֹ בקצח, מליאת טעם, שהיתה ניתנת ימים אחדים, לשׂמחת האוֹכלים, ואחר כך היתה נעלמת שוּב. זוֹהי הפּת!

הוּא ביקש רשוּת להיכּנס לפנים החצר לראוֹת בעבוֹדה, והרשוּת ניתנה לוֹ ברצוֹן. התנוּר היה נמצא בתוֹך בניין של חוֹמר אדוֹם, וּבתוֹכוֹ עבדוּ בחצי אפילה האיכּר הזקן, בניו וּבנוֹתיו, כוּלם בכוֹתנוֹת בד עבוֹת וּנקיוֹת. זה ניפּה ואלה לשוּ, זה תלש מן העיסה, וזוֹ עיגלה את המקרצוֹת לכיכרוֹת, והצעיר עמד לפני התנוּר הלוֹהט ורדה לתוֹכוֹ את הכיכרוֹת העגוּלוֹת, שהיה מרקידן קוֹדם בשתי ידיו שטבל בכל רגע בכלי עץ מלא מים, וּטפיחוֹת הידיים על הבצק היו משמיעוֹת קישקוּש לח ונעים, אחר כך היה מפזר סוּבּין על המרדה, מניח את הכיכר ורוֹדה בזריזוּת לתוֹך החלל האפל. כוּלם עבדוּ עבוֹדתם בזריזוּת וּבביטחוֹן כאוֹפים מלידה.

– יתן אלוֹהים הברכה! – בירך רוּדוֹרפר את העמלים הברכה הרגילה.

– יתן אלוֹהים הבריאוּת! – ענוּ כוּלם קוֹל אחד.

– התרשוּ לעוֹבר אוֹרח להסתכל קצת?

– נבקש! – ענה הזקן, ואיש לא הפסיק עבוֹדתוֹ.

רוּדוֹרפר עמד והסתכל. החוֹם בבניין היה מרוּבה. ריח הלחם הטרי מילא את החלל ונדף החוּצה – ריח מתוֹק וּמגרה את שקדי הרוֹק. האנשים העוֹבדים הזיעוּ וכוֹתנוֹתיהם היוּ רטוּבּוֹת מזיעה. רק זה שלפני התנוּר היה חצי גוּפוֹ העליוֹן ערוֹם וּמכנסי הבד הדוּקים באזוֹר עוֹר אל מתניו הדקוֹת, וגוּפוֹ נראה כרוֹקד כנגד פי התנוּר הלוֹהט. אחרי עמדוֹ רגעים מספר, נזכר רוּדוֹרפר שעליו ללכת הלאה, אך לפני פנוֹתוֹ ללכת שאל:

– אפשר לקנוֹת כיכר אחת?

– לעוֹבר אוֹרח ניתן בלי כסף, – ענה הזקן שהיה מנַפּה את הקמח, הניח את הנפה, מחה את ידיו במכנסיים וניגש אל כוֹננית הכיכרוֹת וּבחר אחת אפוּיה יפה, חוּמה, זרוּעה קצח שחוֹר, והגישה לרוּדוֹרפר שפּסע פּסיעה לקראתוֹ. רוּדוֹרפר קיבל את הכיכר ברוֹב תוֹדוֹת וּבכפיפת הברך, וּבצאתוֹ מן החצר הוֹשיט לזקינה, שהיתה כבר עסוּקה בשיפשוּף אילפּס נחוֹשת, חפסית “גאלא פּטר”.

– תקחי, זקנתי, וּתחַלקי לנכדים.

– חן חן, אדוֹן צעיר, ישׂים נא שם על החלוֹן. הקטנים רוֹעים את האַוָזים, בערב ישוּבוּ. דרך צליחה!

– היוּ בריאים!

בצאתוֹ מן החצר העיף רוּדוֹרפר את עיניו העירוֹת והתמיהוֹת על הדרך והבתים והחצירוֹת, שמכל אחת מהן עלה העשן ונאפה הלחם, שאף אל קרבוֹ את הריח הנעים והמרעיב, נשען אל גדר הקרשים וחשב מחשבה “סוֹציוֹלוֹגית”: ראה, כמה משלימים צוֹרכי הכרך ההוֹמים את מפעל הכפר השליו! התבוּאה, שהאיכר מוֹציא מן האדמה בזיעת אַפּיו, אינה באה רק לחַיוֹת את נפש בעליה, אלא מתגלגלת במקוֹם גידוּלה כל גילגוּליה הטבעיים עד היוֹתה מוּגשת בקרוּמה החוּם והמבריק לחיכּם של המוֹנים הטוֹרחים בלי קשר ישר עם זרע האלוֹהים! כמוּבן, משער אני בנפשי את בגדי הצבעוֹנין והתכשיטים הזוֹלים, אשר יעדוּ בני הכפר הנבחר הזה בשבתוֹת תמוּרת יתרוֹן עמלם בהכנת הלחם לפי הרבים. מכוֹנת היישוּב בצוּרה זוֹ, אין בה, בכל אוֹפן, כלוּם מן המַבעית…

ככלוֹתוֹ לחשוֹב חייך לעצמוֹ על המדע והפּאתוֹס, כביכוֹל, שבמחשבתוֹ, ואף על פי כן חש כי הכּרתוֹ נקשרה במקוֹם זה עם שפע הטבע החי והזוֹרם בלי מחיצה וּבלי הפסק בין האדמה וּבין האדם. “מן הכיכר שבתרמילי, הוֹסיף לחשוֹב, אניח לי שיוּר לזכרוֹן קוֹדש”, ונזכר את “צנצנת המן” ואחר כך את ה“ריפתא”, פאת הכיכר הקשה והחמה, שאמוֹ המנוֹחה היתה מוֹרחת לוֹ בילדוּתוֹ בחמאה ריחנית, נספּגת בפת. סנטימנטאלי לא היה התלמיד יעקב רוּדוֹרפר, אך בזכרוֹ את אמוֹ המנוֹחה נאנחה בוֹ נשמתוֹ בלי קוֹל!

1.jpg

הוּא הלך הלאה בדרך המלך בין שתי שוּרוֹת הבתים שבכפר. כמעט בכל חצר ראה אוֹתוֹ מחזה שראה בראשוֹנה. מחצירוֹת אחדוֹת יצאוּ מן השער ילדים לבוּשים כוֹתנוֹת בד ארוּכּוֹת וּגלוּיי ראש, הביטוּ אחריו, אחדים אף בצחוֹק וּבהעויוֹת של ליגלוּג שוֹבבני. פה ושם נבח עליו כלב כפרי צרוּד. בהגיעוֹ אל הבאר הגדוֹלה עמד ושאב לוֹ בדלי התלוּי בקילוֹן מים חיים, שתה קצת, אחר כך שפך המים הישנים שב“מימיתוֹ” וּמילאה חדשים. ה“יד” שאצל הכפר הראתה בכתוֹבתה הכתוּבה ביד לא אמוּנה כלפי הכפר הסמוּך, שלפי המפּה שבכיסוֹ היה רחוֹק מכאן מהלך ארבע שעוֹת ואשר החליט ללוּן שם הלילה. השעה היתה עתה אחת עשׂרה. רוּח מרחב קרירה נשבה, פּוֹרחוֹת קטנוֹת שטוּ במרוֹמים והאפילוּ מדי פעם בפעם על הארץ, אך אוֹתוֹת גשם לא נראוּ והוּא יכוֹל ללכת הלאה. לשאוֹל לא היה צוֹרך, הדרך היתה ישרה לפניו מזרחה.

בצאתוֹ את הכפר שמע פתאוֹם המוּלת מים רבים, ועדיין לא ראה מאין היא באה, אך בעוֹד רבע שעה עבר על טחנת המים כפוּלת הקוֹמה, שעמדה במוֹרד מעבר לאגם גדוֹל, מוֹריק ורענן בצלילוּתוֹ הקיצית. שלוֹשה מרזבים רחבים הוֹליכוּ את המים מתחת לגשר קרשים אל שלוֹשת האוֹפנים הגדוֹלים, שחוֹרי השיניים, לנַפּצם שם לאשד קצף סוֹאן עם סיבּוּב הגלגל. ההמוּלה מקרוֹב היתה מחרישה את האוֹזניים, אך היה בה מן ההימנוֹן הדתי שיש בכל רעש שבטבע, ורוּדוֹרפר, ברוּחוֹ הרכּה והגרוּיה, שמע בה את הקוֹל הקוֹרא: לחם נכין, לחם, לחם! – איכרים אחדים מאוּבּקי בגדים יצאוּ ונכנסוּ בה, ועגלוֹת אחדוֹת, טעוּנוֹת וריקוֹת, עמדוּ כמַמתינוֹת באוֹרך רוּח על הרחבה הקטנה, השרוּיה כוּלה בצל נוֹפי עצים גדוֹלים. מראה המים הצלוּלים, הרסיסים הנישׂאים באויר ורישרוּש העלים הוֹסיפוּ על הרגשת הקרירוּת. רגעים אחדים עמד רוּדוֹרפר נשען על משען הגשר והציץ לתוֹך הטחנה, אחר ירד והלך לדרכוֹ. כחצי שעה הקשיב עוֹד לאחוֹריו, עד כי גועה ההמוּלה כליל.

באמצע הדרך, בשׂדה, בצל קוּבּה של “קדוֹש”, ישב רוּדוֹרפר לסעוֹד את לבוֹ. הדרך השׂתרעה כמעט לבנה באבקה הדק בין שׂדוֹת הקמה. איש לא נראה בה. זימזוּם הצרצרים מילא את האויר ואִושת ארבע האֵלוֹת הצעירוֹת שבארבע פינוֹת קוּבּת ה“קדוֹש” ענתה לעוּמתם. הדשא תחתיו היה קריר בצל, וגם בגבּוֹ שנשען על מַסַד האבנים חש צינה נעימה. במרחק מה, מאחד השׂדוֹת, נשמעוּ קטעי זמרה שהגיעוּ ונפסקוּ וניעוֹרוּ שוּב. רוּדוֹרפר עלה על המסד ואחוֹריו אל ה“קדוֹש” וּמשם השקיף על פני השׂדוֹת, עד כי ראה בעוֹמק, באחד מהם המוֹריק בירקוּת עדינה וּמהבהבת, סוּדר צבעוֹנים מוֹפיע ונעלם, וּצלילי זמר עוֹלים משם וּמשתתקים חליפוֹת. בת איכרים תלשה, כנראה, אפוּנים בשׂדה, והיתה נוֹתנת מן התלוּש פעם בפעם אל פיה, ואז נאלמה הזמרה. בגרוֹנה דירדרוּ הקוֹלוֹת כגרגרי אפוּנים ונשתפּכוּ באויר הצלוּל והמבוּשׂם כצלילי כנף רננים. רוּדוֹרפר בלע את רוּקוֹ להרטיב את גרוֹנוֹ היבש, אחר ירד וישב לסעוֹד. מתוֹך תרמיל הגב הוֹציא מַפּית לבנה, פּרשׂה על ברכיו והניח עליה את מאכלוֹ: ביצים שלוּקוֹת וּגבינה אֶמנטאלית. אך לפני אָכלוֹ הוֹציא בקבוּק קטן וגמע מתוֹכוֹ מעט יי"ש דוּבדבנים, אחר חתך מן הכיכר שקיבל בכפר, טבל במלח, ליפּת בביצה וּבגבינה ואכל בתיאבוֹן.

הארוּחה היתה מליאה טעם וּפילפּל.

הגרביים ירדוּ אצלוֹ אגב הליכה והוּא לא העלם. והנה פה דיגדגוּ קני העשׂב את מחשׂוֹף הרגליים, וּמזמן לזמן עמד עליהן זבוּב ועקץ עקיצה נשכנית מציקה. אז העלה את הגרביים, אך הזבוּבים, מזבוּבי השׂדה, הכניסוּ את עוֹקצם הארוֹך גם דרך הגרב. רוּדוֹרפר הפך פניו כמבקש עזרה מאת ה“קדוֹש”, אך זה עמד לוֹ עמידתוֹ הצנוּעה, עיניו עצוּמוֹת וראשוֹ שמוּט לוֹ על כתיפוֹ, כמתנמנם. “כל הזבוּבים עליך, גוֹלם נבער!” קיללוֹ העלם וחתך לוֹ עוֹד מן הפּת העריבה.

אחרי כלוֹתוֹ לאכוֹל החזיר הכוֹל בסדר לתוֹך התרמיל. הצית לוֹ פּפּירוֹסה עשׂוּיה, התפּרקד על העשׂב, באוֹפן שרגליו היוּ תלוּיוֹת קצת במוֹרד, שׂם תחת ראשוֹ את קרן התרמיל וטיבּע את עיניו בתכלת האויר, כשהוּא רוֹדף אחרי העשן הכּלה מפּליטוֹת פיו. מחשבוֹת לא היוּ במוֹחוֹ בהחלט. מילא אוֹתוֹ רק רגש חירוּת מתוֹק, שלא חש כמוֹהוּ מימיו. לוּלא קוֹל הריבה בשׂדה האפוּנים מלפניו וה“קדוֹש” מאחריו, שהמריצוֹ להפנוֹת אליו מדי פעם בפעם את מבטוֹ, היה נרדם מיד, כי העייפוּת שברגליו והכוֹבד שבכל גוּפוֹ מן הנסיעה המעטה ברכבת (עוֹפרת זוֹ, שאויר הרכבת יוֹצק בגוּף הנוֹסע שאינוֹ רגיל!) ורוּח השׂדה אשר שׂיחקה על פניו עיצמוּ את עפעפּיו; אך שניים אלה החזיקוּהוּ במצב של תיר-ונים במשך רגעים ארוּכּים, ומתוֹך עֵירוּת נמה זוֹ צפה בנוֹף וראהוּ מתנוֹעע וּמחליף מצב, מתרוֹמם מצד אחד ושוֹקע מן הצד השני, מתפּשט וּמצטמצם, מַבהיר וּמַכהה. אף שׂריטת הציפּוֹרים וליבוּטיהן בתוֹך ענפי העצים מעל לראשוֹ גירוּ בקרבוֹ איזוֹ נימה מציקה, אך לבסוֹף נרדם מתוֹך התנגדוּת שבנפש.

כמה ישן לא ידע, אך פתאוֹם כאילוּ ניערוֹ מי בחָזקה: קרע את עפעפּיו, ישב מתוֹך קפיצה של אֵימה וראה לפניו יוֹעֵר-צייד פּוֹלני בעל פאוֹת-זקן ושׂפם לבנים, רוֹבוֹ על שכמוֹ והוּא מתבוֹנן בישן בשׂפתיים מוּכנוֹת לצפצף.

– יקיצה ברוּכה, עלם נכבד! זה רגעים מספר אני עוֹמד וּמסתכל בפנים צעירים וחביבים אלוּ, וזוֹכר אגב את עצמי בהיוֹתי עלם גם אני. סטוּדנט נוֹדד, מה? ירשני: שמי זארמבּא.

– רוּדוֹרפרסקי שמי.

– מאַין וּלאָן?

– מלבוּב הביתה, אדוֹני.

– אם מלבוּב ולא ללבוּב, הרי על העלם לרדת לצד ימין, וגם אני שמה. ועתה, אם אין הרגליים מתנגדוֹת לכך, יקוּם נא ונלך יחדיו. בעוֹד שעה של הליכה “צעירה” נהיה, העלם, ביער.

– וגדוֹל הוּא היער? – שאל רוּדוֹרפר. הוּא שכח לגמרי שעליו לעבוֹר ביער לפני הגיעוֹ אל הכפר הקרוֹב; עתה שׂמח שנזדמן לוֹ בן לוייה “יערי” כזה. יוֹעֵר פּוֹלני בעל נימוּסים נאים, מה טוֹב!

– לאוֹרך הדרך כמהלך שעה, אך לרוֹחב – חי נפשי, מהלך חמש שעוֹת לכל הפּחוּת, למי שיוֹדע להקיף את האגמים. חתיכת יער נאה.

– אקוה שאין שם פריצי חיוֹת. ולוּ גם היוּ לא הייתי חוֹשש להם בחברתוֹ של צייד מנוּסה כמוֹהוּ. טוֹב, אני מוּכן.

והוּא עמד על רגליו, פישר ויישר את בגדיו, חבש את הכוֹבע, כיתּף את התרמיל, לקח את הסוֹכך וירד מן התלוּלית.

כעבוֹר צעדים אחדים עמד רוּדוֹרפר וּבפנים מוּצפי צחוֹק:

– אוֹ, שכחתי להיפּרד מן ה“קדוֹש” – וניפנף לוֹ בכוֹבעוֹ.

היוֹער עשׂה כמוֹהוּ וּכמדבּר אל עצמוֹ פלט: “עלם נחמד!”. את רוּדוֹרפר שיעשע הרעיוֹן, שהיוֹער התמים חוֹשבוֹ לבן דתוֹ. הסיוּם שהוֹסיף לשמוֹ וּמבטאוֹ הפּוֹלני עשׂוּיים היוּ לסייעוֹ במשׂחקוֹ.

אחרי מהלך חצי שעה נראה בדרך תל אדמה גדוֹל ועליו אבן מרוּבּעת כבדה.

– מה זה? – שאל רוּדוֹרפר את בן לוייתוֹ.

– קבר! – ענה פּאן זארמבּא ונאנח – נשאר מימי המרד של 1863. קבר אחים. האיכרים מספרים, שהם שוֹמעים כאן בלילוֹת שריקוֹת כדוּרים עפים. אני עברתי פה פעמים רבוֹת בלילוֹת, אך את האמת צריך לוֹמר: לא שמעתי דבר. ינוּחוּ להם הגיבוֹרים בשלוֹם על משכבם! – סיים והרים כלשהוּ את כוֹבעוֹ.

רוּדוֹרפר לא חיבּב ביוֹתר לא את הפּוֹלנים ולא את גאוָתם הלאוּמית, אך ספרוּת הגאוּלה שלהם וּטראגיוּת השיעבּוּד המתמרמרת שבה עוֹררוּ בוֹ רחשי אהדה מסוּימים ביחס אליהם ונזהר שלא לפגוֹע בהם. הוּא שתק, אך היוֹער המשיך:

– אני נוֹלדתי שנה אחת אחרי המרד. הה, כי נגזר עלי לירוֹת כל ימַי בבעלי חיים תמימים, תחת לנַפּץ קוֹדקוֹדיהם של אוֹיבי העם שבמערב וּבמזרח! (הכּוָנה היתה לגרמנים וּלרוּסים) אך מתנקם אני לפחוּת באלה בני ההידאמאקים (הכוָנה לרוּתינים), נכדיו של חמיל, זכרוֹנוֹ לקללה! כשאני תוֹפשׂם בגניבת עצים ביער הריני יוֹרה ישר לרגליהם. לא אחד מהם נוֹשׂא ברגליו מתנה מעמי כדוּר גדוֹל אוֹ ליטרא בּרד-ציפּוֹרים – דם כלבים!

הוּא התרגש בדבּרוֹ, ורוּדוֹרפר ראה חוֹבה לעצמוֹ לפנוֹת אליו כמתנצל:

– אני הנני מרחוֹק, מעם הגבוּל הרוּסי. שם מכר הראבּיא מוֹלוֹדצקי את רוֹב אחוּזוֹתיו ליהוּדי סוֹחר, וזה חילקן חלקוֹת חלקוֹת וּמכרן לרוּתינים. הללוּ מתחזקים שם!

– תתחזק הכוֹלירה בתוֹכם! – התפּרץ היוֹער – השלאכטה שלנוּ

כיוֹם הזה בוֹגדת בעמה לגמרי. זמנם של הוישנוֹביצקים והסאפּייהים עבר, ידידי הצעיר!

מאחוֹר נשמעה חריקת אוֹפנים איטית וּכבידה וקוֹלוֹת מאיצים בסוּסים. רוּדוֹרפר הביט לאחוֹריו: שוּרה ארוּכּה של קרוֹנוֹת גבוֹהים התנהלה וּבאה וגלגליהם מוּקפים ענן של אבק.

– מוֹבילים שׁיכר מלבוּב – אמר היוֹער – לעיירה נ. השוֹכנת שם מימין. מכינים של משקה לחג “פיוֹטר וּפאול”.

בינתיים הגיעוּ הקרוֹנוֹת העמוּסים מגדלי חביוֹת. הסוּסים,

סוּסי הכרך הגבוֹהים, הגסים, כבדי הרגליים השׂעירוֹת מעל לפרסוֹת ורחבי החזה, פסעוּ מדוּדוֹת והיוּ עוֹד יוֹתר “חשוּבים” מאשר בכרך, אך התקדמוּ מהר, כי פסיעוֹתיהם היוּ גסוֹת. שני ההוֹלכים עמדוּ בצד הדרך ליד שׂדה התבוּאה, ורק בהתרחק הקרוֹן האחרוֹן וּברדת האבק, הלכוּ הלאה. במרחק לא רב כבר האפיל היער, והיה נמתח כענן סתיו הסוֹגר את האוֹפק. מן הגשם שירד בלילה עלה עתה, עם גבוֹר החמה, אד כעין העשן.

– הארנבוֹת אוֹפוֹת לחם, – אמר היוֹער – סימן לגשם נוֹסף.

רוּדוֹרפר תמה על הביטוּי הזה, בייחוּד אחרי שהיה בכפר הלחם. הוּא לא יכוֹל לגרוֹע עין מן היער. זה שנים לא עבר ברגל בתוֹך יער, ורוֹשמי ילדוּתוֹ קמוּ בוֹ חיים, וראה וחָש בכל נימי גוּפוֹ ונפשוֹ את רקמת הצמיחה והחיים הנפלאה שבממלכת האילנוֹת.

היוֹער, שקרא כנראה את מחשבוֹתיו, השתפּך:

– הוֹי, היערוֹת פוֹחתים והוֹלכים. הכוֹל נמכר עתה בכסף. כמה קרחוֹת כבר הוּטלוּ ביער זה שלפנינוּ, דוֹמה הוּא כבר לכברה קרוּעה. גם השבוּע מכרוּ האדוֹנים מאה וחמשים מוֹרג. עוֹד מעט ואדם כמוֹני יישאר כצבי מוּדח בלי מחסה סבך. אשרי, שזקן אני וּלחיי עוֹד יספיק איך שהוּא. אוֹ!

פתאוֹם נשתנוּ פניו והוּא קפץ קפיצה משוּנה, אוֹזניו כמוֹ נזדקפוּ וכל מראהוּ קיבל הבּעה של כלב אוֹרב. בבת אחת וּבנקישה הוֹריד את הרוֹבה מעל שכמוֹ, פנה ורדף במבטוֹ המאוּמץ איזוֹ תנוּעה נעלמה בשׂדה, כשהוּא מסנן בעד שיניו ההדוּקוֹת:

– קאנאליא! איזוֹ “חַלוֹת” היא קוֹלעת! עתה היא שוֹטפת בתוֹך השיפּוֹן. בעוֹד רגע תיכנס לתוֹך הכּוּסמת. הרגישה בי, המנוּולת! הנה, כמה היא זוֹרקת את אחוֹריה וּמהבהבת בזנבנבה! ארנבת מוּגת לב! הנה לך!

וּפף-פף-פף! ירה פעמיים ושלוֹש; אחר כך קפץ ועלה על אבן שהתגוֹללה בפאת שׂדה, אימץ עינוֹ ושוּב: פף-פף-פף! רץ אל השׂדה שכנגד, גחן ותלה עצמוֹ על ברכּיו, הוֹריד ראשוֹ כמַטה אוֹזן אל האדמה. – אחרי ישיבה-תלייה כזוֹ במשך רגעים אחדים עם רוֹבה מוּכן, קם בפנים אדוּמים כדם וכוֹבעוֹ שמוּט לוֹ הצידה והוּא מגדף:

– למאה שדים! נבילה ארוּרה! ברחה הפחדנית! אך מסוּפּקני אם בכל ארבע ה“כּפּוֹת”. חבל ש“דיאנה” אינה אתי. חוֹלה היא המסכנה. זה שלוֹשה ימים שכּלבתי רוֹבצת בבית בנזלת וכוּלה רוֹעדת, אף כי תפרתיה בתוֹך שׂק. בעשׂרה רגעים היתה מניחה אוֹתה לרגלי. חבל!

כיון שניעוֹר בוֹ ה“צייד” לא יכוֹל עוֹד לעצוֹר ברוּחוֹ והיה הוֹלך וּמספר לרוּדוֹרפר את כל מאוֹרעוֹת הציד שאירעוּהוּ מיוֹם שעמד על דעתוֹ. הזכיר שמוֹת ציידים שוֹנים ושמוֹת חיוֹת ועוֹפוֹת בר. בייחוּד הרבה לתאר את ציד חזירי היער, את הסכנוֹת הכרוּכוֹת בציד זה, תכוּנוֹת החיה הזוֹ והתחבוּלוֹת כנגדה, אך לבסוֹף נאמר ואמר:

– עתה שׂמיחים אנוּ כשעוֹלה בידינוּ לצוּד עוֹפר עלוּב אוֹ איילה מסכנה. היערוֹת הוֹלכים וּמתרוֹקנים, הוֹלכים ונעשׂים יישוּב. עוֹד מעט יוּכלוּ לגוּר שם בשלוה “זוּגוֹת” צעירים. – והוּא מיצמץ בלשוֹנוֹ מיצמוּץ לא צנוּע. הרוָק ביצבץ מתוֹך דבריו.

– האדוֹן אינוֹ נשׂוּי?

– כמוּבן. אינני טיפּש. גר אני עם שתי אחיוֹתי. גם הן לא נשׂוּאוֹת. אף על פי שאי אפשר לוֹמר עליהן שאין הן טיפשוֹת. נשים – שאני.

“אוֹ, כך אני אוֹהב אוֹתך!” חשב רוּדוֹרפר. בעברם על פּרשת דרכים וּבפנוֹתם אל היער, שהיה כבר קרוֹב, עמד שוּב “קדוֹש” אחד בדרך. זה היה מתוּח וּבעל זקן ארוֹך. פאן זארמבּא הסיר עתה כל כוֹבעוֹ והצטלב, אך רוּדוֹרפר לא נע ולא זע. היוֹער העיר:

– בודאי פארן מאסוֹן? (בוֹנה חפשי)

– מעין זה, – השיב רוּדוֹרפר וצחק בלבוֹ. וּשניהם נשתתקוּ. גם שני האיכרים שעברוּ לא עוֹררוּם משתיקתם.

כשנכנסוּ לתוֹך היער, והרוּח דמם, והחמימוּת הספוּגה ריח שׂרף ליפּפה את רוּדוֹרפר יחד עם הדממה הסוֹאנת תמיד, המחטים החוּמוֹת היבישוֹת על הקרקע, הסיכּוּך המצל עם בהרוֹת האוֹר הנוֹשרוֹת בין העצים, – קם בנפשוֹ התימהוֹן, זה התימהוֹן שהיה תוֹקפוֹ מעוֹדוֹ בבוֹאוֹ אל היער ואל בית הכנסת. וּלהפך, בפאן זארמבּא נגלתה מיד עירוּת רבה, כאילוּ נעשׂה צעיר בכמה שנים, תנוּעוֹתיו נעשׂוּ קלוֹת וּגמישוֹת והיה פוֹסע באוֹתה ארשׁת החוּשים, שנראתה בוֹ בירוֹתוֹ בשׂדה אל הארנבת הבוֹרחת. בן לוייתוֹ שעניינוֹ כל כך עד עתה, כאילוּ נעשׂה לוֹ זר וּמיוּתר, כאדם שמסיח עם אוֹרח וּפתאוֹם הוא נזכר את חוֹבת עבוֹדתוֹ והוּא נעשׂה אי שקט וחסר סבלנוּת. הוּא עוֹד פסע בדרך הפתוּחה, אך עיניו היוּ משוֹטטוֹת בין העצים.

– רוֹאה הוּא את הטבלאוֹת ההן, המצוּמדוֹת שם אל הגזעים? לעזאזל! החלקה הזאת נמכרה השבוּע לכריתה. יבנוּ כאן מנסרה. יקח האוֹפל את האדוֹנים של היוֹם! לוּ צעיר הייתי בחרת לי “אוּמנוּת” אחרת. – ושוּב הלך שוֹתק אך מבריק עיניו.

אחרי זמן מה, כשרגליהם דרכוּ על כביש של זקדים חדש, אמר פאן זארמבּא:

– פּאניה רוּדוֹרפרסקי, יכוֹל אני ללווֹתוֹ עוֹד מהלך רבע שעה, אחר כך עלי להיכנס אל יערי, אל עוֹלמי. צר מאד!

– הוֹ, אין דבר, פּאניה זארמבּא, עלי להוֹדוֹת לוֹ על חברתוֹ הנעימה עד עתה. אל יטריח את עצמוֹ בגללי. הדרך ישרה לפני והיוֹם גדוֹל ואני מקוה להגיע הכפרה בשלוֹם. אף איני מחוּסר נשק. – והוֹציא מכיס שתוֹ את הברוֹנינג הממוּלא.

– ירשני כבוֹדוֹ! – וּפאן זארמבּא לקח את האקדוֹח והתבוֹנן בוֹ בעין מוּמחה וּבתאוה גלוּיה. “חתיכה יפה!” קרא והחזירוֹ לוֹ, "אך אל נא ירבה לירוֹת בוֹ בשׂדוֹת אוֹ גם ביער, כי מתהלכים כאן בסביבה ז’אנדארמים, וּכלבים אלה יכוֹלים לגזוֹל מאדם את נשקוֹ, פשוּט לגזוֹל. בייחוּד, אם יזדמן לוֹ “חזיר” רוּתיני! מכירים אנוּ במין הזה! אם ישמע הוּא יריוֹת – אל יירא! פּה זה הוּא המדבר! – והראה על פּי רוֹבוֹ.

פּאן זארמבא לא קיים את הבטחתוֹ בשלימוּת, ואחרי לוייה של חמישה רגעים נפרד מאת רוּדוֹרפר כוּלוֹ אי מנוּחה, אך לחץ לוֹ את היד בשתי כפיו החסוּנוֹת והזמין אוֹתוֹ, שאם ייקלע שנית למקוֹמוֹת אלה, יסוּר אל ביתוֹ, וקרא בשם הכפר ותיאר לוֹ בדיוּק את מקום הבית וּמראהוּ. וּבדברוֹ התרגש מאד והתאדם, עד שחטף את כוֹבעוֹ מעל ראשוֹ, עקר מתוֹכוֹ אחת הנוֹצוֹת הברוּדוֹת והוֹשיטה בתנוּעה אבירית לבן לוייתוֹ מַזכּרת. אחר המעשׂה הזה, שהתמיה את רוּדוֹרפר, התחמק לבין העצים.

רוּדוֹרפר הלך עתה לבדוֹ, נפעם מפרידת היוֹעֵר. השעה היתה שעת אחר הצהריים. הדרך היתה מוּארה יפה, אך בשחוֹר אדמתה וּבין חוֹמוֹת העצים נראית היתה כרטוּבה, אף על פי שגשם לא ירד זה יוֹתר משבוּעיים. גזעי האוֹרנים הישרים והגבוֹהים, כנרוֹת שעוה ענקיים, אִיושוּ במרוֹמיהם, אך פה ושם צמח ביניהם עץ עלים ענף, וזה ברחבוּתוֹ היה נראה כ“אישיוּת עיקרית” כאן, והאוֹרנים כהמוֹן צבא השוֹמר עליה. משהוּ נקבי היה בעץ העלים המעוּגל לעוּמת רוֹשמם הזכרי של האוֹרנים הזקוּפים. מאד נעם לצעוֹד על פני דרך העפר הרכה. עייפוּת לא הוּחשה, כי הדממה הרוֹננת שביער, עם המסתוֹרין הריחניים עד כדי פחד כבוּש, נתנוּ ענפיים להוֹלך. ניעוֹר חשק גם להרים קוֹל ולשיר, אך הפחד מפני ההד עיכּב.

והנה נשמעה ירייה! לעשׂרוֹת שברים, נדמה לרוּדוֹרפר, נתנפּץ הקוֹל. העצים השתקנים כאילוּ הכריזוּ קוֹל אחד על איזוֹ סכנה קרוֹבה, אוֹ כקוֹל מבשׂר השׂתערוּת על מחנה צר. ההד לא ארך כבמקוֹם גלוּי, אך הדממה נצטרפה אל הקוֹל כהמשך הד, ועוֹד לא הספיק רוּדוֹרפר לבאר לעצמוֹ את קוֹל הירייה והנה באה עוֹד אחת. “דיבוּרוֹ של פאן זארמבא!” לחש לעצמוֹ רוּדוֹרפר והביט בהנאה לתוֹך היער.

באוֹתוֹ רגע גילתה עינוֹ, לא הרחק מן הדרך, איכּר זקן, לבוּש בגד דוֹמה לשׂק ממוֹרט, מהלך כפוּף בין העצים וּמחַפּשׂ. זה לא שׂם לבוֹ ליריוֹת. גם לא הרים ראשוֹ, רק היה זוֹחל וּמתבוֹנן לרגלי העצים וּכנף בגדוֹ אחוּזה בידוֹ. “פטריוֹת הוּא מלקט”, החליט רוּדוֹרפר, וטעם פטריוֹת טריוֹת מבוּשלוֹת בשמנת וּבחמאה, כפי שהיה אוֹכלן בילדוּתוֹ, עלה בחכּוֹ, ונדמה לוֹ שכל היער נוֹדף את הריח המגרה והנעים הזה. יחד עם זה ניעוֹר בוֹ תיאבוֹן חזק, עד כדי כאב בטן. “אוֹכל כשאצא מן היער”, אמר בלבוֹ, הידק את חגוֹרתוֹ וּפסע הלאה. מזמן לזמן שמע רישרוּש פתאוֹם, הברה משוּנה, אך עד מהרה התרגל בהם. פעם חלף סנאי את דרכוֹ וכעבוֹר רגע ישב על ענף עץ, זבנוֹ מוּרם וּמעוּגל, והוּא מציץ בעיניו המהירוֹת כלוֹעג לוֹ, להוֹלך. שם עמד נקר כהה נשען על זנבוֹ, כדבוּק אל הגזע העתיק, וּפיסל במקוֹרוֹ, פיסל והפסיק וחזר לפיסוּלוֹ. ציפּוֹרים שאינן נראוֹת ביישוּב הגלוּי, גדוֹלוֹת וּברוּדוֹת, דילגוּ פה ושם בין הענפים. במקוֹם אחד ראה מבעד לעצים ככתם מבריק גדוֹל, וּכשהתבוֹנן יוֹתר ראה שאין זוֹ אלא ביצה עוֹמדת, כאגם שחוֹר, וקירקוּר מוּזר נשׂא משם. האַוַז-בּר הוּא?

באה עגלה מאחריו, מרכבה עירוֹנית נאה, וּבתוֹכה ישב נשען אל הדוֹפן הרך פקיד הרשוּת בבגדי שׂרד (מבית הדין, אין ספק!) וּבצידוֹ איש לבוּש הדר (עוֹרך דין, ברוּר!) ועל הדוּכן, ליד הרכּב, יהוּדי (התוֹבע, נשבעתי!) פוֹלני מקוּמט (שמש בית הדין!) תלוּי ועוֹמד מאחוֹר. “ברי לי שאלה נוֹסעים מעיקוּל רכוּשוֹ האחרוֹן של שלאכצ’יץ בעל חוֹב!” חשב רוּדוֹרפר כמעט בקוֹל וליוה את המרכבה ברגש בוּז קל. אחר כך באוּ מאחריו זוּג איכרים. היא אשה צעירה במגפיים גבוֹהים, אך שׂמלתה מוּגבהה למעלה מהן וּמן הברכיים, וּמגלה בשׂרה, על ראשה מטפחת צבעוֹנין וּפניה רכים, עדינים וחיורים כחיורוֹן יוֹלדה. וּבצידה הוֹלך הוּא, בעלה, גוּפוֹ חסוֹן וּכתפיו רחבוֹת והוּא נוֹשׂא בקלוּת את משׂא השׂק על שכמוֹ, ראשוֹ מוּרם, אך פניו כאילוּ רק עתה נתקלפה צרעתם, במקוֹם החוֹטם יש לוֹ שני חוֹרים אפילים בלתי שוים והשׂפה העליוֹנה שסוּעה והשיניים מגוּלוֹת מבעד לשסע. האיכרית הלכה בצדוֹ והשתדלה להתאים צעדה לצעדוֹ הגס, וּבפניה הרכים והעדינים לא היה נידנוּד של גוֹעל נפש, כאילוּ בטבע הדברים הוּא, שבעלה יהיה בעל פנים רקוּבים. “כוֹחה של אשה”, חשב רוּדוֹרפר וחש שכּל האירוֹטיקה שבדמוֹ שקעה באיזה עוֹמק לא מוּשׂג. הוּא הלך לאִטוֹ והם עברוּ עליו והאיכר בירך בקוֹל מוּזר, ריק ונבוּב, כיוֹצא משני החללים שבפניו, והוּא הסתכל אחריהם זמן ארוֹך אחרי עברם.

כעבוֹר איזה מהלך בא לקראתוֹ בן איכרים צעיר, כמעט נער, רוֹכב יחף על סוּס בלי אוּכף, והוּא יוֹשב ישיבה מרוּשלת. בעבוֹר הסוּס ליד רוּדוֹרפר הקטין את פסיעתוֹ, הרים את זנבוֹ, ניפנף בוֹ לכאן וּלכאן והטיל את גלליו הצהוּבים, שנידרדרוּ ונפלוּ על הדרך הנקייה ככדוּרי זהב. רגע עלה מהם אֵד חם וריח חריף עלה באפּוֹ של רוּדוֹרפר, והסוּס הלך לוֹ הלאה מתוֹך זנב מוּרם, מצליף לצדדין כמניפה. “אין כיעוּר בטבע”, הירהר רוּדוֹרפר, “הדבוֹרה מוֹציאה מגוּפה דבש והסוּס מטיל צניפוֹת זהוּבוֹת, יפוֹת לזיבּוּל וּלהסקה”, והלך הלאה.

לסוֹף התחילוּ עצי היער פוֹחתים והוֹלכים והאוֹר מבהיר לקראתוֹ. נתרבוּ עצי העלים ולא היוּ עוֹד אוֹתם הסדר והשלימוּת שבצמיחה הפנימית. נראוּ פה ושם ענפים רצוּצים וּתלוּיים. “גניבת האיכרים”, ביאר לעצמוֹ רוּדוֹרפר. אחר כך נסתיים היער מצד אחד, והדרך עברה רק בצד לשוֹן יער נמשכת משׂמאל. מימין השׂתרע אפר גדוֹל עם ביצה מכוּסה פה ושם טרפים רחבים וירוּקים וקנים צהוּבים על גדוֹתיה. במקוֹם אחד עבר על מעברת קוֹרוֹת אחדוֹת, שתחתיה זרמוּ מן היער מים אל הביצה הזאת. נראוּ פרוֹת ועגלים בוֹדדים רוֹעים, ורוֹעה אין עליהם. אחר כך כלתה גם הלשוֹן שמשׂמאל ורוּדוֹרפר יצא למרחב. נשבה פתאוֹם רוּח קרה ולקראת האוֹפק התנוֹעעה מחגוֹרת עננים אפילה. “גשם לא יהיה”, דיבר רוּדוֹרפר אל עצמוֹ “כי העננים נוֹסעים מפה”. השׂתרעוּ שׁדוֹת בוּר אחדים וּבמוֹרד השחיר איזה גיבוּב, ספק בניין ספק חוֹרשה, אך כשקרב יוֹתר ראה בניין ארוֹך בצל עצים ולפני הבניין עוֹמדוֹת עגלוֹת אחדוֹת.

“הפוּנדק!” אמר רוּדוֹרפר לעצמוֹ עברית, וזכר מתוֹך חיוּך את פוּנדקוֹ של מנדלי מו"ס.

הפוּנדק נמצא בתוֹך בניין ארוֹך מאד, שנראה כקסרקטין בעל עשׂרוֹת חלוֹנוֹת, אך רוֹב החלוֹנוֹת היוּ שבוּרים אוֹ סתוּמים בקרשים וּברשתוֹת חלוּדוֹת, ורק בקצה הבניין נמצא אוּלם הפוּנדק. לפני אוּלם זה עמדוּ העגלוֹת. לפני הבית, מן הצד, על רחבה זרוּעה שׂרידי מוֹץ וגללי בהמה, היתה משאבה של ברזל וּבצידה שוֹקת עץ רקוּבה וּמכוּסה ירוֹקה עבישה בקצה. שם השקוּ את הסוּסים. אוּלם הפוּנדק עצמוֹ היה ארוֹך וגבוֹה וחסר רצפה. וּבעלוֹת הבא מן הפּתח אל שוּלחן המזיגה, נדמה לוֹ שהוּא עוֹלה למקוֹם גבוֹה. ליד הכוֹתל העליוֹן עמד שוּלחן מן הכוֹתל הצדדי כמעט עד שוּלחן המזיגה, כששה מטר אוֹרכוֹ, וּמשני צדדיו ספסלים כבדים בלי משענוֹת. ליד השוּלחן החשׂוּף הזה ישבוּ אנשים אחדים, עגלוֹנים ונוֹסעים, על כוֹסוֹת יי"ש ושיכר, כיכרוֹת לחם וצלחוֹת פח קטנוֹת. מאחרי שוּלחן המזיגה הגדוּר סבכה של עץ עמדה המוֹזגת, יהוּדיה באה בימים, וראשה הגזוּז מלבּין קצת מתחת לשביס השמוּט. נער גיבּן ורזה-רזה, שפּניו הזקינים והחדים יוֹשבים תחת מצנפת שׂיער גדוֹלה, הגיש לאוֹרחים והתהלך בתוֹך האוּלם, כשהוּא מכניס בכל פעם את ידוֹ לתוֹך צורוֹן מעילוֹ וּמגרד את גּבוֹ מתוֹך העויוֹת משוּנוֹת.

על ברכתוֹ של רוּדוֹרפר השיבה רק המוֹזגת בקוֹל עבה, אך עצוּב ורך, כשהיא מפשפשת וּמקשקשת בארוֹן הבקבוּקים, והנער הציץ בוֹ מן הצד והוֹסיף להתגרד בגבוֹ הבוֹלט. רוּדוֹרפר עלה עד קצה השוּלחן והזמין לעצמוֹ כוֹס שיכר שחוֹר: בּוֹק. הנער הגיבן רץ בלהיטוּת והביא לוֹ את השיכר. ואחרי שנתן באוֹרח מבט חוֹדר וּממוּשך, הוֹציא מתוֹך כיס מעילוֹ עיתוֹן יהוּדי מקוּפל וּמקוּמט, הציץ שוּב לצד האוֹרח, כמבקש לעוֹרר את תשׂוּמת לבוֹ, וּבהישענוֹ בגבוֹ אל שוּלחן המזיגה פתחוֹ והתחיל קוֹרא בוֹ מתוֹך חיטוּם קל. מרגע לרגע הרים את עיניו הבוֹערוֹת והעגוּמוֹת, כעיני בעל חיים חוֹלה, והעיפן על רוּדוֹרפר. האוֹרח הזה משך את לבוֹ והוּא הביאוֹ כנראה בקשר עם העיתוֹן שבידוֹ. רוּדוֹרפר פרק בינתיים את תרמילוֹ, הוֹציא את לחמוֹ וּגבינתוֹ, הזמין אצל המוֹזגת שתיים מן הביצים הקשוֹת שבקערה, פרשׂ את מפּתוֹ ואכל את הלחם הכפרי והביצים הקרוֹת ושתה אחרי כל שתיים שלוֹש לגימוֹת מן השיכר המריר והמגרה את התיאבוֹן. הנער הגיבן, בראוֹתוֹ את שויוֹן נפשוֹ של האוֹרח הצעיר, נתקרב אל השוּלחן, עלה על הספסל מוּל פניו של רוּדוֹרפר, פרשׂ את הגיליוֹן לכל גוֹדלוֹ וכבש בוֹ את פניו בשתיקה. באוֹתוֹ רגע נכנס המוֹזג: גבר עבדקן, כנפוֹת מעילוֹ הארוֹך תחוּבוֹת באבנטוֹ והוּא מזיע מעבוֹדה קשה. לפי ליכלוּך בגדיו והידיים, שנשׂא אוֹתן מוּרחקוֹת מגוּפוֹ, ניכר היה שהיפּך בזבל. בסקירה אחת הקיף את כל החדר וּפנה אל הנער:

– פּיני, רשמת את חוֹבוֹ של ה“שחוֹר”?

– וּמה? – זרק לוֹ בנוֹ, בלי הרים את פניו מן העיתוֹן, בקוֹל של קפדנוּת המיוּחד לבעלי מוּמים.

האב ניגש בידיו הנשׂוּאוֹת כמַשׂא אל שוּלחן המזיגה, פנה כה וכה ויצא שוּב – כנראה להמשיך בעבוֹדתוֹ.

כשכּל האוֹרחים יצאוּ לנסוֹע, וגם המוֹזגת יצאה אל המסדרוֹן ורוּדוֹרפר כילה לשתוֹת את השׁיכר ונשאר לבדוֹ עם הנער, פנה אליו בשאלה:

– אתם מקבלים כאן את ה“טאגבלאט”?

– בכל יוֹם! – ענה הגיבּן ביהירוּת – שלוֹשה חדשים בכיתי עד שאמי נתנה לי כסף להזמינוֹ. זה יוֹתר משנתיים שאני מקבלוֹ. איני מניח שעה אחת בלי קריאה.

– כלוּם יש לכם פה דוֹאר?

– לא, אני מקבלוֹ בכל יוֹם אצל סוֹכן הגראף. יוֹם יוֹם מביא עבד רוֹכב את המכתבים מן התחנה ואני הוֹלך שמה בכל ערב לקבל את העיתוֹן. – והוּא הביט סביביו בעיניו העמוּקוֹת והעצוּבוֹת, אחר כך השׁרן על רוּדוֹרפר, כמוֹ ביקש לגלוֹת לאוֹרח שלקח את לבוֹ איזה סוֹד ועדיין הוּא חוֹכך בדבר. רוּדוֹרפר החליט להקל עליו את הדבר ושאלוֹ:

– וּמה עוֹשׂה נער מפוּתח שכּמוֹתך בכפר נידח כזה?

גבנוּני לחָיו של הנער הוּצפוּ באוֹדם חוֹלני, ידיו הארוּכּוֹת התחילוּ רוֹעדוֹת וּבשׂפתיו החיורוֹת התחיל ממַלמל כבקוֹל זר:

– אני כוֹתב שירים וסיפּוּרים וּמאמרים… הרבה מאד… שלחתי פעמים אחדוֹת ל“טאגבלאט”, אך עד היוֹם לא קיבלתי מהם תשוּבה… הם אינם מכירים אוֹתי ויש לי כתב מכוֹער… – הוֹסיף כמלמד זכוּת עליהם.

יצר ההוּמוֹר של רוּדוֹרפר חש גירוּי חזק, אך מיד נתערב בוֹ רגש אחר, רגש אנוֹשי ביחס לבעל מוּם גוּפני ורוּחני זה, והוּא נכנס עמוֹ בשׂיחה ארוּכּה, חציה ליגלוּג וחציה כוֹבד ראש. הוּא גם עיין קצת בדברים שהגיבּן הביא והראה לוֹ. הדברים היוּ כתוּבים על פיסוֹת נייר מלוּכלכוֹת וּמקוּמטוֹת בכתב יד איוֹם, שבוּר ורצוּץ וּמטוּשטש וּבכתיב מבהיל. רוֹב הדברים היוּ דברי שטוּת וּפיטפּוּט ילדוּתי, אך פה ושם ביצבץ איזה ביטוּי של תאוה חזקה, חוֹלנית, ולפעמים היה גם איזה ציוּר חזוּי, רענן ולקוּח מן הטבע, קצר וּרווּי מציאוּת מפרכּסת. בייחוּד הפליאהוּ ונקבע בלבוֹ ביטוּי אחד, שהיה חוֹזר פעמים אחדוֹת ב“יצירוֹת” שוֹנוֹת: “נפשי פזוּרה עלי שׂדוֹת – הלילה יאספנה ביתה”. ועוֹד אחד: “הערב אוֹכל את שיירי היוֹם”. הגיבּן שאל את רוּדוֹרפר אם הוּא מלבוּב. הוּא הרגיש בזה תיכף. אם כן, יש לוֹ בקשה אליו: שייכּנס אל המערכת של העיתוֹן ויגיד להם, שהוּא מכיר אוֹתוֹ וישפּיע עליהם, שידפּיסוּ איזה דבר שלוֹ. רק דבר אחד. זה יספּיק לוֹ לעת עתה. אם לא ידפּיסוּ, חש הוּא, שלא יוּכל עוֹד עמוֹד. שמוֹ מוּכרח להתפּרסם, וּבזמן קרוֹב ככל האפשר. הוּא שכב כל החוֹרף במיטה חוֹלה את רגליו ולא יכוֹל לרדת. בכל חוֹרף שוֹכב הוּא חדשים אחדים, אך בשנה האחרוֹנה הוּרע מצבוֹ מאד. יש לוֹ שני אחים גדוֹלים, אך הם עוֹבדים ביער וּבאים הביתה רק לשבתוֹת. האחוֹת נישׂאה לאיש לפני חצי שנה ויש לה חנוּת בקצה השני של הכפר. היא כבר מעוּבּרת. אח, לוּ הדפיסוּ איזה דבר משלוֹ! בן כמה הוּא? הוּא מתבייש לוֹמר: כבר מלאוּ לוֹ שש עשׂרה. קטן קוֹמה הוּא. לא, ספרים כמעט אין לוֹ. יש בביתם רק מעט ספרי מוּסר של אביו, “עין יעקב” וספרי תפילה. פעם כבר פה יהוּדי סוֹחר מעיר רחוֹקה ושכח ספר אחד יקר מאד, שם הספר “עיט צבוּע”. הוּא קראוֹ כבר כעשׂרים פעם, בלי גוּזמא. אך חסרים בוֹ באמצע כארבעים עמוּד. אוּלי יוּכל לספּר לוֹ את החסר והוּא יכתוֹב אחר כך על נייר וימַלא את החסר? הוּא בעל זיכּרוֹן טוֹב, ואם ישמע עתה יזכוֹר אחר כך הכוֹל מלה במלה, אפילוּ בעוֹד שנה. יש משוֹרר אחד ב“טאגבלאט”, כמילניצקי שמוֹ, כוֹתב מלים, שהן כמוֹ קרני השמש בעת שקיעה. אך אין שם אחד, שכוֹתב מלים כאֵלוּ, שהן כמוֹ קרני השמש בעת זריחה. חבל, שאין משוֹרר כזה! הוּא שוֹאף להיוֹת משוֹרר כזה. אם ידפּיסוּ אוֹתוֹ ויהיה בריא – הוּא יסע בעוֹד שנים אחדוֹת לארץ ישראל ושם יגוּר על הר הגלבוֹע! שם נפלוּ שאוּל ויהוֹנתן, ודוד המלך אמר: “הרי בגלבוֹע, אַל טל ואַל מטר עליכם וּשׂדי תרוּמוֹת!” והוּא המשוֹרר החדש, יזיל עליהם טל כשל שיטה, שהמלים שלה יהיוּ כמוֹ קרני השמש בעת זריחה… רוּדוֹרפר, שאהב ספרי פיוּט יפים לפעמים עד כלוֹת הנפש, לא היה לוֹ כל עניין וכל ידיעה בצד האוּמנוּת שבספרוּת. עניין הסוֹפרים והמערכוֹת וכל הקשוּר בהם היה זר לוֹ, ועל כן התחיל לחוּש שיעמוּם בדבריו של הגיבּן לעוּמת העניין שעוֹרר בוֹ מתחילה. אך הבטח הבטיחוֹ, כשהוּא מלטפוֹ בחיבה, שילך בשבילוֹ לבית המערכת וישתדל שידפּיסוּ אוֹתוֹ. וּבלבוֹ צחק: הן מימיו לא היה במערכת ואין לוֹ שם שוּם מַכּרים.

וּבקוּמוֹ מן הספסל חש, שרגליו כבידוֹת כשני בוּלי עץ וכל עצמוֹתיו אוֹמרוֹת מכאוֹב. היוֹם ערב כבר, וּבאוּלם הוּרגשה כבר אפלוּלית. לא, אל הכפר לא ירד עוֹד היוֹם. הוּא מבקש רק מקוֹם נקי לישוֹן, וּבבוֹקר השכּם ירד לראוֹת את הכפר ויצא לדרכּוֹ הלאה. הגיבּן רץ אל אמוֹ, וּכעבוֹר שעה קלה שב וּמסר לאוֹרח, שמוּכן בשבילוֹ חדר מיוּחד ואמוֹ מציעה לוֹ שם את הדרגש בלבנים חדשים. רצוֹנוֹ, יכוֹל הוּא ללכת לישוֹן, הרי בוַדאי עייף הוּא מן ההליכה. אם יפריעוּהוּ בערב האיכרים באוּלם בצעקוֹתיהם, יתכּסה נא מעל לראשוֹ בסדין, ואז לא ישמע. גם הוּא עוֹשׂה כך. רוּדוֹרפר הבטיחוֹ לעשוֹת גם הוּא כך וּפרש לישוֹן. צעקוֹת האיכרים לא העירוּהוּ עד הבוֹקר.

אוֹר החמה האיר את החדר דרך סדקי תריס הקרשים הסגוּר. שלוֹשה חרגים רוֹטטים נמתחוּ באלכסוֹן מן החלוֹן עד משכבוֹ של רוּדוֹרפר. לא היה לוֹ חשק לקוּם. מתוֹך עצלוּת פשט את ידוֹ ולקח את השעוֹן מעל הכיסא וראה כי כבר שבע, אך הניחוֹ שוּב והתמסר לעוֹנג השכיבה ברגליים כוֹאבוֹת, אך במוֹח צלוּל מאד. הכתלים הרמים, הריקים והאפוּרים, והחרגים המאירים על בזק האבק שבתוֹכם הפכוּ בעיניו את החדר למין עליית גג, בדוֹמה לזוֹ שהיתה בביתם, והוּא שוֹכב בה אחרי הצהריים ביוֹם שבת של קיץ בתוֹך ערימת שחת. בחוּץ טיפּל מישהוּ ברתמה והוֹביל סוּס להשקאה. במסדרוֹן הגדוֹל חטב מי עצים וּמאוּלם המזיגה נשמעה תפילת שחרית קוֹלנית, ברינה וּבקוֹל ערב, מתוֹך התלהבוּת והשתפּכוּת מתוּקה. מי המתפּלל? האב? זה מגוּשם מדי בשביל תפילה כזוֹ! אוּלי איזה עוֹבר אוֹרח חסיד? אך בעוֹד רגעים מוּעטים נשמעוּ דפיקוֹת קלוֹת, זהירוֹת על הדלת. רוּדוֹרפר ירד וּפתח קצת את הדלת, והנה הגיבּן מעוּטר בתפילין עוֹמד לפניו: “וּבכן אתה הוּא המשתפּך כל כך יפה בתפילה!” חשב רוּדוֹרפר מתוֹך הנאה. פני הגיבּן האירוּ כנגדוֹ:

– השעה כבר מאוּחרת. אוּלי אביא לוֹ כוֹס חמין?

רוּדוֹרפר הוֹדה לוֹ ואמר, שיתלבש ויבוֹא בעוֹד כמה רגעים אל אוּלם המזיגה. אחרי שהתלבש בחצי האוֹר שבחדר יצא אל המסדרוֹן הגדוֹל והמקוּמר גג בלי תיקרה. ריח סוּסים חריף נדף שם וציבּוּר של גזי עצים צהוּבּים, חטוּבים זה עתה, היה מוּנח באמצע ועל ידוֹ הגרזן הנוֹצץ. דלת האוּלם היתה פתוּחה והנער התהלך שם והשתפּך בתפילתוֹ, כשהוּא אוֹחז בכף ימינוֹ את מרפּק שׂמאלוֹ הכפוּתה ברצוּעה. לפני היכּנסוֹ לאוּלם יצא רוּדוֹרפר דרך המסדרוֹן המפוּלש אל אחוֹרי הבניין. שם היתה גינת ירקוֹת נאה ותרנגוֹלוֹת היוּ מדדוֹת וּמחליקוֹת בתוֹך הירק הטלוּל גוּשי טל גדוֹלים, ביחוּד שפעה הרעננוּת מקלחי התירס, ששיבּוֹלתם אך החלה להבקיע מתוֹכם. איכרית זקינה, שׂבת ראש במטפּחת קשוּרה על הצואר ונוֹפלת על גבּה, ישבה על הערוּגה וניכּשה באצבעוֹת מהירוֹת, שלא לפי גילה, בין הירקוֹת.

– יתן אלוֹהים הברכה!

– יתן אלוֹהים הבריאוּת!

והוּא עמד רגעים אחדים על הסף והסתכל. מראה בוקר נחמד אחרי ליל שינה בניכר! עיניו אוֹרוּ מן הירק הרענן, מן הטל המזהיר, מן האויר הזך. אחר הלך אל האוּלם. רק עגלוֹן אחד, תלוּי שׂפם וּמקוּמח, ישב אל השוּלחן בהרחבה וחתך באוֹלר איכרים את פיתוֹ השחוֹרה, טבלה במיץ “מוֹסקאלים”1 והכניס בקביעוּת זהירה את הפרוּסוֹת אל פיו. היתה באכילת בוֹקר זוֹ מעין “עבוֹדה”. הפּוּנדקית הגישה לרוּדוֹרפר, בלי שאוֹל את פיו, ספל רחב ועמוֹק, כגיגית קטנה, וּבוֹ תה עם חלב, ושׂמה תחת הספל, במקוֹם מַפּית, נסר עץ קטן ועגוֹל, שנוֹתנים תחת כוֹסוֹת השׁיכר. אחר כך הביאה לוֹ גם רקיק טרי, חם, זרוּע בצלים חרוּכים וּפרג, ואף חתיכת חמאה יפה בתוֹך צלחת חימר מזוּגגה.

– אוּלי יאכל גם ביצים אחדוֹת? חמוֹת. (בקוֹלה היתה נעימה אמהית: תשוּאוֹת חן לך בעד יחסך היפה אל בני!)

– שתיים, אבל קשוֹת. צנוֹנית וּמלפפוֹן מן הגינה.

– בכבוֹד גדוֹל. עם שמנת טרייה.

אחרי אכלוֹ ניגש אל שוּלחן המזיגה והציץ דרך הסבכה. בתוֹך צנצנת רבוּבה על ידי הזבוּבים היוּ סוּכּריוֹת אחדוֹת עטוּפוֹת בניירוֹת, וּבקוּפסת פּח חלוּדה היוּ אגוֹזים תוּרכּיים. הוּא קנה מעט מאלה וּמעט מאלה, שׂם בשני הכיסים, מסר את התרמיל לגיבּן לשמירה וּבעצמוֹ יצא לרדת אל הכפר. בעוֹד שעה יחזוֹר. את חיי הבוֹקר בכפר כבר אֵחַר. האיכרים כבר יצאוּ לעבוֹדתם בשׂדה והבהמוֹת אל המרעה. הכפר הקטן היה נח במדרוֹן שקט ורך בשמש. מחגוֹרת העננים, שאפדה אתמוֹל את האוֹפק, נמסה, והיוֹם החם כבר עמד נכוֹן. בפאת הדרך עמדוּ ערמוֹנים אחדים, אחריהם אֵלָה עניפה. אחר כך נכנס בין בתי הכפר. זה היה שוֹנה מן הכפר הקוֹדם. בתיו לא היוּ בנוּיים בשוּרה ישרה, כי אם מפוּזרים בין הגנים, וּמחוּבּרים זה לזה על ידי שבילים וּמשעוֹלים וחצירוֹת גדוּרוֹת עם עצי פרי שוֹנים. הוּא חָדר יוֹתר פנימה. איזה כלב הרים עליו קוֹל נביחה, אך נחבא שוּב במלוּנתוֹ. אחר כך ראה על חלקה פנוּיה, בצל עץ רחב ענפים, תינוֹקוֹת אחדוֹת, קטנוֹת וּגדוֹלוֹת, חמש אוֹ שש במספר, משׂחקוֹת במשׂחק של ריצה וחטיפה, כשראוּ את הזר הקרב התחילוּ מתנגחוֹת וצוֹחקוֹת צחוֹק שוֹבב חנוּק. אחת קטנה, ערוּמה למחצה, ברחה במהירוּת כזאת, שנראתה כמתגלגלת על פני הדרך והאבק מיתּמר אחריה. רוּדוֹרפר התקרב בכל זאת, הוֹציא בשתי ידיו מכיס אחד סוּכּריוֹת וּמן השני אגוֹזים וזרק להן. הן התנפּלוּ על הארץ וחטפוּ. רק אחת לא גחנה ולא חטפה. היא נשארה עוֹמדת זקוּפה, צמת הפּשתה הכוֹרכת את קוֹדקוֹדה הקטן והסגלגל הלבּינה בשמש, וּמבעד לרקמה האדוּמה של כתוֹנת הבד התרוֹממוּ שני גלי שדיה הזעירים. היא נתנה בוֹ מבט ישר וקבוּע כזה, שפּני רוּדוֹרפר הוּצפוּ אוֹדם. כמה אצילוּת היתה בעמידתה זוֹ, כשמחצית פניה נתוּנה בצל האילן והרגליים היחפוֹת והמאוּבּקוֹת עוֹמדוֹת מתוֹך קלוּת של ביטחוֹן על הקרקע השחוֹרה והקשה! הוּא קרב צעד, בירך ושאל רוּתינית:

– היש בכפרכן בית ספר?

– יש, – ענתה הניצבת. האחירוֹת שבוּ התלקטוּ סביבה וכמעט נלחצוּ אליה.

– ואַתּן לוֹמדוֹת כוּלכן?

– לא, רק אני ואֵלוּ השתיים. האחירוֹת עוֹדן קטנוֹת.

– ואביך הוּא ראש העדה?

– לא. השנה בחרוּ באחר, בסטפּאן מוֹלוֹטוֹק.

– ויש אצלכם גם קאתוֹליקים?

– אחדים, אבל הם מתפּללים אתנוּ ב“צרקבה”; אין כאן “קוֹסטיוֹל”.

– למה לא חטפת מן הסוּכּריוֹת?

– איני אוֹהבת לחטוֹף.

רוּדוֹרפר הצטער שאין אתוֹ חפיסת “גאלא פּטר”. אך באין ברירה נתן את ידוֹ בכיסוֹ וחפן את האגוֹזים האחרוֹנים והוֹשיטם לה.

– חן חן! – אמרה הנערה ולקחה מידוֹ את האגוֹזים והתחילה חוֹלקתן בין חברוֹתיה התלוּיוֹת בה בפניהן המשוּלהבים וּבעיניהן הנבעתוֹת.

– הן חטפוּ… – אמר רוּדוֹרפר בתרעוֹמת אמיתית, כי סבל מזה שאינה אוֹכלת בעצמה.

– אין דבר, אני גדוֹלה מהן… והנה גם אני אוֹכלת – וּכדבּרה שׂמה אגוֹז בפיה, פצחתהוּ בלחיצת שיניים אחת והוֹציאה את המפוּצח על כף ידה, מפוֹרר וּמרוּטב ברוּקה. מראה רוֹק זה על לוֹבן תוֹך האגוז כיוץ את לבוֹ וּבילבל את חוּשיו, כמה רוֹצה היה לנַשק לנערה כפרית זוֹ על פיה הילדוּתי! לא, לזאת לא היתה כאן כל אפשרוּת.

כמעט מתוֹך מכאוֹב פנה רוּדוֹרפר בקידה קלה ושב בדרך שבּא. מה יכוֹל לראוֹת עוֹד בכפר? השמש גברה, חמתה והיתה קוֹפחת על ראשוֹ. רוּח יבישה חלפה והוּחש בה מעין להט הקש של אשתקד, שהיה נערם וכבוּש בין ארבעה כלוּנסאוֹת גדוֹלים. עלי האילן קישקשוּ זה בזה וקילוֹן הבּאֵר התנוֹדד וחָרק מתוּנוֹת וֹקצוּבוֹת עד להרגיז. בבוֹאוֹ אל הפּוּנדק לא מצא את הגיבּן. זה הלך, לפי דברי אמוֹ, אל אחד האיכרים להביא פירוֹת. יחכה נא האדוֹן רגע, הוּא יחזוֹר כרגע. והיא נאנחה. כל צערה של האם על בנה נשמע לרוּדוֹרפר באנחה זוֹ, ולא יכוֹל עוֹד לפרוֹש מכאן בלי לראוֹת את הגיבּן. הוּא השׂתרע על אחד הספסלים, שילב ידיו תחת ראשוֹ והביט אל הסיפּוּן, שכתמי טחב גדוֹלים הוֹריקוּ בוֹ מימוֹת הגשמים. היתה קרירוּת בחדר ושלוה זרה. הריח החריף שנדף משוּלחן המזיגה נסך הרגשה כבידה אך נעימה, ושוּב חש את הכבידוּת שביצוּריו. הנערה שיקבלה מידוֹ את האגוֹזים במגע אצבעוֹת קריר עמדה עתה בתוֹך דמוֹ הצעיר. הוּא הבריחה מעיניו, אך היא שבה וּמילאתהוּ נעימוֹת הזיה. “פרח מפּרחי השׂדה, פרי מפּירוֹת הגן!” חשב.

כעבוֹר חצי שעה חזר הגיבּן והביא בתוֹך עלים גדוֹלים, שנשׂא בשתי ידיו, דמדמניוֹת אדוּמוֹת, מלאוֹת ורעננוֹת שגירוּ את החיך, בהשקיפן מתוֹך העלים הירוּקים והגסים, שהאיכריוֹת רגילוֹת להביא בהם את החמאה למכירה. דוֹמה היה לרוּדוֹרפר, שנטפי הטל עוֹדם עליהן. הגיבּן הגיש לאוֹרחוֹ את הפרי מתוֹך מסירוּת והציע לוֹ לאכוֹל ממנוּ ולקחת את הנוֹתר לדרך. הרי הוּא אוֹמר ללכת כבר, האין זאת? הוּא ירד בכונה אל גן האיכר להביא בשבילוֹ את הפרי. פרי אחר אין להשׂיג בשעה זוֹ. בעוֹד שבוּעיים שלוֹשה יהיוּ תפוּחים נפלאים: “ספּאסוּבסקי”, ביכּוּרי תפוּחים מן המין הייני, השקוּף! חבל שאינוֹ יכוֹל לשהוֹת פה, יש גם חזרזרים, אך עוֹדם קשים וחמוּצים. הנה הביא אחדים להראוֹת לוֹ. מקהים את השיניים.

עתה לא ניכּר בנער כלוּם מן החוֹלניוּת שבתאוַת הכתיבה, שנתגלתה בוֹ אתמוֹל. הוּא עשׂה עתה רוֹשם של נער עֵר, טוֹב לב ודוֹרש טוֹב. אפילוּ בצבע פניו השׁעוָניים בא שינוּי לטוֹבה. הם הפיקוּ רוּחניוּת טוֹבה. רוּדוֹרפר נכוֹן היה ללחצוֹ אל לבוֹ. אך הקוֹל התוֹבע לקוּם וללכת גָבר בוֹ יחד עם איזה רוֹגז לא מוּבן. הוּא לקח אשכוֹלוֹת אחדים, הוֹדה לנער, פרט גרגרים אחדים לתוֹך פיו, אחר כך שילם למוֹזגת את המגיע, נפרד משניהם בברכה לבבית וּבנתינת יד (האב ירד הכפרה לגבוֹת אֵילוּ חוֹבוֹת), כיתּף את התרמיל ויצא. הגיבּן הלך עמוֹ ללווֹתוֹ קצת. הוּא שתק והיה נרגש מאד; ליד אחת הגדירוֹת עמד ועיניו מליאוֹת דמע. רוּדוֹרפר ליטף את המצנפת הקירחה שעל ראש הגיבּן ואמר: – נוּ, להתראוֹת, ידידי. עוֹד תהיה סוֹפר בישׂראל. את הבטחתי לא אשכח. אך אשוּב ללבוּב – אסוּר מיד למערכת. שלוֹם! – ועזב אוֹתוֹ, וּבמאמצים עלה לוֹ הדבר, שלא להפנוֹת את ראשוֹ.

אחרי הליכה של שעתיים ויוֹתר בדרך שׂדוֹת רעוּעה, שקוֹראים לה “דרך פּוֹלין”, עלה על כביש חדש וטוֹב, זרוּע כוּלוֹ חצץ דק ולבן, עם שׂפה של עפר מחוּלחל וטרי ועם אבני מילין קטנוֹת מסוּידוֹת וּמסוּמנוֹת בצבע אדוֹם. גם עמוּדי הטלגראף מימין היוּ חדשים, תרבוּתיים, מעלים את תמוּנת העוֹלם הגדוֹל. פה הלך רוּדוֹרפר מן הצד, לא על החצץ החד, כי אם על העפר הרך והיבש. העגלוֹת שעברוּ תכוּפוֹת היוּ שׂשׂוֹת לרוּץ והסוּסים היוּ מנַקשים בפרסוֹתיהם המפוּרזלוֹת על הכביש, זוֹקפים אוֹזניהם כנהנים לשמוֹע ניקוּשי עצמם. אבק רב לא עלה, כי החצץ טרם נטחן לדק. ההליכה בכביש זה היתה נעימה וּמעוֹדדה, והיתה הרגשה כמי שנכנס אל עיר גדוֹלה. רוּדוֹרפר חשב רגע שתעה, אבל הנה באוּ לקראתוֹ כמה קרוֹנוֹת עמוּסים לבינים שׂרוּפוֹת. אז הבין, כי בכפר זה יש מלבּן גדוֹל, וגם הכביש הזה נכבש בלבני המלבּן הזה ולשמוֹ. הוּא הלך הלאה והביט נכחוֹ, והנה כבר הלבּינוּ לעיניו הבתים הראשוֹנים. אחדים היוּ מכוּסים רעפים אדוּמים, ועליהם מסוּדרוֹת ספרוֹת: שנת היבּנוֹת הבית. על אחדים היוּ גם צלבים. “מוּבטחני, שגרי הכפר הזה הם גרמנים”, הירהר רוּדוֹרפר, בזכרוֹ כי בגאליציה המזרחית פזוּרים כמה כפרים של גרמנים, “שוַאבּים” בפי העם. כמה שוֹנים כפרים אלה מכפרי הרוּתינים ואפילו הפּוֹלנים! איזה ביטחוֹן, איזה כוֹח, איזה גידוּל, איזוֹ קוֹמה, יהירוּת וחירוּת! לא פעם ראה את האיכרים האלה בקוֹמתם הגבוֹהה, בפניהם האדוּמים משמש וּמשׁיכר, את מכנסי הקוֹרדרוֹי אוֹ העוֹר הנתוּנים בתוֹך מגפיים גבוֹהוֹת וּמגוֹהצוֹת, השוֹט הארוֹך עם הניצב הגָמיש ביד, אוֹ המַגלב הקלוּע בתוֹך בית השוֹק של המַגף. אוֹ בבוֹאם אל העיירה יוֹשבים על דוּכן עגלוֹתיהם הקטנוֹת והמצוּחצחוֹת, עגלוֹת יוֹם ראשוֹן, אוֹ בתוֹך קרוֹנוֹתיהם הגבוֹהים, אדירי הסוּלמוֹת. אף סוּסיהם היוּ אחירים, בני גזע אחר. הם דיברוּ את הגרמנית השוַאבּית שלהם מתוֹך הכרה של גאוֹן, כשהיוּ באים בעידן רתיחת העבוֹדה לשׂכוֹר פוֹעלים וּפוֹעלוֹת מבּין האיכרים. והוּא זוֹכר איך הם היוּ מעמיסים אוֹתם שלוֹשים-ארבעים על קרוֹן אחד וּמוֹבילים אוֹתם, כשאֵלה שרים בצפיפוּתם וצוֹחקים בקוֹלוֹת פרוּעים. אין ספק שבכפר זה גרים “שוַאבּים”. זה ניכּר מיוֹשר הרחוֹבוֹת בכפר, מגגוֹת הרעפים, מן העצים הנטוּעים בשדרוֹת, מן הכביש הנאה, מגוֹן החדש בכּוֹל… כל הסימנים היוּ ברוּרים וּוַדאים.

מימין הכביש הבהיקה לעיניו פתאוֹם רצוּעה, כעין סרט כסף מתפּתל במוֹרד, בשׂדוֹת וּבאפרים. הוּא האהיל על עיניו וראה: נחל זוֹרם. במרחק צעדים מספר ירדה מן הכביש נתיבה יפה, צרה וּנעימה, רצה לתוֹך שׂדה תלתן וכרשינה וּמשם אל אפר ירוֹק, לקראת הנחל. ריח המים עלה באַפּוֹ. כמה אהב את הנחלים הריחניים האלה! עוֹד בהיוֹתוֹ ילד היה יוֹצא אל מחוּץ לעיירה, יוֹשב שעוֹת וּמסתכל לתוֹך המים הצלוּלים, עוֹקב את משׂחק בני הדגים הפּזיזים, אוֹ גם עוֹמד על ברכיו וּמשליך חַכּה. שיר קטן של גרילפּארצר בשם “הדייג” היה ניעוֹר תמיד בזכרוֹנוֹ בחשבוֹ על דבר נחל. גם עתה טירטר בוֹ כבר השיר הזה:

דּוּמָם פֹה אֵשֵּׁב וּבְרִפְיוֹן יָדַיִם,

הַמְּנוּחָה הַשְּׁקֵטָה נְעִימָה הִיא לִי:

בְּנֵי-דָגִים עַלִּיזִים מְצַחֲקִים בַּמַּיִם,

וְהַמַּיִם מַזְהִירִים וּצְלוּלִים כִּרְאִי.


הֵם חוֹפְזִים, נַעֲלָמִים וְשֵׁנִית מִתְגַּלִּים,

אַךְ תִּפֹּל הַחַכָּה וְתַרְעִיד הַגָּל –

וּכְבָר לְכָל עֵבֶר הִתְפַּזְרוּ וְאֵינָם,

וְשׂוֹב אָשׁוּב לְבֵיתִי וּמְאוּם אֵין בַּסָּל.


אָמַרְתִּי אֲֲנַסֶּה לִדְלֹחַ הַמַּיִם,

אוּלַי עָרְמָתִי לִי תַעֲמֹד בַּצָּר,

אַךְ אִירָא, פֶּן עָנְגִי אֲקַפַּח לִרְאוֹתָם

מְצַחֲקִים עַלִּיזִים בַּנַּחַל הַבָּר.

הוּא לא יכוֹל למשוֹל בחשקוֹ לרדת בנתיבה זוֹ אל הנחל. הן לא יאחר כלוּם בכפר: ה“עסקים” שיש לוֹ שם ימתינוּ לוֹ. כמשיכה סוּסית חש אל הנתיבה הזוֹ. הוּא תיקן על גבּוֹ ועל זרוֹעוֹתיו את התרמיל והידק את חגוֹרתוֹ. באה עליו אוֹתה ההתעוֹררוּת, שהיה יוֹדעה רק לעתים רחוֹקוֹת. תחילה היה חוֹלף בכל גוּפוֹ זעזוּע נעים וּמגרה, בייחוּד לאוֹרך חוּט השדרה, אחר כך עוֹד זעזוּע ועוֹד אחד; נחיריו התרחבוּ ורעדוּ והוּא חש שהן נמתחוֹת למעלה; חוּש הריח ניעוֹר בעזוּז וּבתאוה; הלב כאילוּ נתפּשט בכל הגוּף, והיה קם בוֹ חפץ שליט להתפּרץ מתוֹך עצמוֹ. במקרים כאלה היה משׂתער אל אילן וּמתחיל מטפּס עליו בקלוּת וּבפראוּת, אוֹ היה חוֹבק את האיש שעמד לפניו ולוֹחצוֹ עד פירוּק עצמוֹת, אוֹ שהיה מתחיל רץ כמטוֹרף באמצע הרחוֹב. חביריו הקרוֹבים הכירוּ בוֹ את “התקפוֹת הפּראוּת” האלוּ והיוּ אוֹהבים אוֹתוֹ עליהן, אך כעברן היה שוּב פּרוּף וקר, מתוּן וּפיקח עד כדי זרוּת. גם זה “קו רוּדוֹרפרי”.

גם בנתיבה זוֹ חש רוּדוֹרפר בוֹאה של התעוֹררוּת זוֹ. כל חפצוֹ היה להפיל עצמוֹ לתוֹך התלתן העבוֹת והפּוֹרח וּלהתגלגל בוֹ איזה זמן, אך מראה הכפר הקרוֹב, כפר ה“שוַאבּים”, עיכּבוֹ מעשׂוֹת זאת. התחיל אפוֹא רץ בנתיבה במוֹרד, והתרמיל מכה על גבּוֹ וּמעוֹררוֹ עוֹד יוֹתר, כסוּס זה שברח ואוּכפוֹ מתחבּט עליו, עד שנתעייף וישב על פאת שׂדה דשוּאה לָפוּש. כוּלוֹ היה שטוּף זיעה. הוֹציא את מטפּחתוֹ וניגב בה את ראשוֹ ועוֹרפּוֹ, עד כי רטבה כוּלה. מיד באה רוּח והשיבה את שׂערוֹתיו בנעימוֹת וציננה את פניו הלוֹהטים. “הה, רוּדוֹרפר הזקן”, דיבּר רוּדוֹרפר אל עצמוֹ, “עוֹד לא שכחת את דרכיך, דרכי הכסל!” וצחק בקרבוֹ על שקרא לעצמוֹ, בן השבע עשׂרה, “רוּדוֹרפר הזקן”. אחרי שבתוֹ שעה קלה ואחרי הרגישוֹ שכוּתּוֹנתוֹ לבשׂרוֹ הוֹלכת וּמתיבּשת ברוּח, קם והביט שוּב כאוֹרב לצד הנחל. עתה הבחין שם דמוּת אדם שוֹכבת על שׂפת המים בעשׂב על הגָחוֹן, והראש מוּרם וּמביט למרחקים, נשען על שתי הידיים העוֹמדוֹת על מרפּקיהן. כשקרב יוֹתר ראה, כי השוֹכב הוּא נער כבן עשׂר אוֹ אחת עשׂרה. הוּא הוֹעיד פניו ישר אליו, וּבגשתוֹ הרים כוֹבעוֹ וּבירך. הנער נראה מקרוֹב עוֹד יוֹתר קטן. הוּא לא זז בשכיבתוֹ, כי אם נתן בבא את מבט עיניו הכחוּלוֹת והעזוֹת, וּבפישׂוּק שׂפתיים קל מן הקל השיב על הברכה. היתה בשכיבתוֹ של נער זה מן המשוּבה והעייפוּת כאחת. ניכּר היה ששכיבה זוֹ באה אחרי מרוּצה והתאמצוּת ועבוֹדת הכוֹח המדמה. היה בה דבר מה אנוֹשי וחַּייתי כאחת. רק ילדי הטבע יכוֹלים לשכב וּלהסתכל כך. גם איזה עצב מסתוֹרי הוּכּר בוֹ אחרי התבוֹננוּת קצרה. הטבע הגרמני הבהיר והנאה. השׂכליוּת והפּריצוּת, הארץ והשמיים, החסיד והשׂטן, נתלכּדוּ בנער רוֹבץ זה, רגלוֹ האחת היתה מתוּחה וחברתה כפוּפה. כנכדוֹ של ווֹטאן שכב כאן על שׂפת הנחל השוֹטף וההוֹמה חרש. מלבוֹ של רוּדוֹרפר נמחה הגיבּן במחי אחד. את מקוֹם החמלה לקחה ההשתאוּת.

– זה כפר גרמני? – שאלוֹ רוּדוֹרפר גרמנית.

– כן, אדוֹני. – והעיניים הביטוּ בוֹ בהבעה מעין זוֹ: הייתי יכוֹל לקפוֹץ עליך וּלחנקך, אך לא כדאי לי הדבר.

– וחוּץ מגרמנים אין כאן תוֹשבים אחירים?

– יש, אבל הם רק פוֹעלים.

– התוֹשבים עוֹסקים בחקלאוּת?

– כן, עד הזמן האחרוֹן. בזמן האחרוֹן התחילוּ אחדים לעסוֹק גם בחרוֹשת. יש כאן מַלבן גדוֹל ועתה בוֹנים גם בית מבשל לשיכר. – והוּא הסב לאט את עיניו, בלי לשנוֹת את מצב גוּפוֹ, אל שטחי השׂדוֹת. וּבראוֹתוֹ שאין הזר תוֹפס את הרמז, הוֹסיף מתוֹך קפדה:

– הלא אדוֹני רוֹאה את שׂדוֹת השׂעוֹרה הנרחבים! רק השנה קנוּ איכרינוּ את האדמה הזאת וּזרעוּה שׂעוֹרה.

את רוּדוֹרפר תקף פתאוֹם חשק נמרץ להתגרוֹת בנער. הוּא ישב לוֹ על העשׂב, הרגליים אל הנער, פרק את התרמיל ואמר:

– מה עוֹשׂה נער שכּמוֹתך בשעה זוֹ כאן, והוּא צריך ללמוֹד?

בעיני הנער ניצת זיק חי. הוּא זקף את המרפּק והראש התרוֹמם, הסתכל רגעים אחדים בדוֹבר, אחר אמר:

– אבי הכּני היוֹם – וּברחתי הנה. – בוַדאי על לא דבר? מה?

הנער עיקם את פניו לשמַע האירוֹניה. נשך את שׂפתוֹ והשיב:

– קילקלתי לוֹ שתי נטיעוֹת צעירוֹת. אחזני טירוּף וכרתּי אוֹתן באוֹלרי.

– וּמפחד אתה לשוּב? – אָ, לא. רק חשבתי לטבּע את עצמי. אך לא היה לי אוֹמץ. על זאת אני שׂוֹנא את עצמי. עתה אשוּב הביתה לעת ערב. – ועיניו נתמלאוּ פתאוֹם עצב גדוֹל.

רוּדוֹרפר הוֹציא מן התרמיל חפיסת שוֹקוֹלאדה והוֹשיט לנער.

– תוֹדה, גרוֹני חנוּק. לא אוּכל לבלוֹע כלוּם.

– אבל כשבאתי לא היוּ פניך אוּמללים כלל!?

– וּמאַין אדוֹני? – שאל הנער שלא מן העניין.

– אני הלך עוֹבר ברגל מכפר לכפר.

– בהרבה כפרים עבר?

– עד עתה בשלוֹשה, אבל לפנַי עוֹד כפרים רבים. רוֹצה אתה להילווֹת עלי?

– לא. בעוֹד שנים אחדוֹת אסא לקאמרוּן. יש לי שם דוֹד.

– ולא תירא לנסוֹע בים?

מבט מבטל, כמעט של בוּז, היה המַענה.

וּבעוֹד הם תפוּסים כך בשׂיחה, קפץ הנער וישב כוּלוֹ התבוֹננוּת ועיניו מוּפנוֹת למרחוֹק, מעבר לנחל. רוּדוֹרפר הביט גם הוּא שמה, והנה ראה תימרוֹת עשן גדוֹלוֹת עוֹלוֹת באוֹפק, מתאַבּכוֹת וּמשחירוֹת, יוֹרדוֹת וּמלבּינוֹת. שניהם קמוּ להיטיב ראוֹת. והנה נדמה לרוּדוֹרפר, כי בתוֹך גאוּת עשן אחת ראה גם כברק להבה, שהבהיקה וכבתה באוֹר השמש. והנער הגרמני, שתחב את ידיו לתוֹך כיסי מכנסיו, התרוֹמם על בהוֹנוֹת רגליו ונידנד את ראשוֹ לכאן וּלכאן:

– אָ, שׂריפה היא זוֹ, בכפר מידוודי. כפר קטן אבל צפוּף ויכוֹל להישׂרף כוּלוֹ.

– רחוֹק הכפר?

– כשעה בקו ישר דרך השׂדוֹת. צריך רק לעבוֹר את שדרת העצים ואז רוֹאים את הכפר.

והנה נשמע גם צילצוּל פעמוֹן, והרוּח שנשבה וּבאה מעבר הנחל הביאה גם קוֹלוֹת כקוֹלוֹת אדם.

– באיזוֹ דרך שוֹכן הכפר?

– בדרך לעיר ר., ואפשר לפנוֹת משם לצד ג.

– רצוֹנך, נער, נמהר שמה ונעזוֹר להם!

בעיני הנער ניצנצה מזימה רעה:

– לנוּ אין פנאי לדברים כאלה, אנוּ עסוּקים יוֹתר מדי.

– מי “אנוּ”?

מַבּטוֹ התּקיף של רוּדוֹרפר שינה את קוֹלוֹ המבוּגר של הנער, והוּא אמר מתוֹך התעוֹררוּת של ילדוּת:

– אם רוֹצה אדוֹני, ארוּץ ואביא מקצה כפרנוּ שני דליים ונרד שמה.

גאוּת העשן הלכה וגברה, הלכה והתרחבה. נראוּ בתוֹכה גם נקוּדוֹת כהוֹת עפוֹת. שם נישׂאוּ כבר באויר אלוּמוֹת קש עשינוֹת וגזרי קרשים בוֹערים.

הנער שב עם הדליים.

– קמה רוּח – אמר רוּדוֹרפר – והיא בוַדאי תגדיל את השׂריפה. נמהר, אפוֹא. אך איך נעבוֹר את הנחל?

– הנה מצד ימין, שם גשר קטן.

הם עברוּ את הגשר ורצוּ לקראת הכפר הבוֹער. תחילה דרך אפר עבוֹת, ולא השגיחוּ לרוּץ דוקא בנתיבה הכבוּשה, אלא באוּ גם בעשׂב המגוּדל, נתיגעוּ אך רצוּ הלאה. אחר כך יצאוּ לדרך שׂדוֹת רחבה, והקמה סוֹאנת מימינם וּמשׂמאלם. תרמילוֹ של רוּדוֹרפר דפק על גבוֹ וסוֹככוֹ נגרר על הארץ וּשניהם מנעוּהוּ להשׂיג את הנער קל הרגליים, והלה צריך היה לעמוֹד בכל פעם וּלחכּוֹת לוֹ אֵילוּ רגעים. החמה יקדה על ראשיהם בחוֹם כבד וּמן הקמה כאילוּ עלוּ גיצים. ככל שהתקרבוּ התאַבּך העשן ביתר עוֹז, הוּחש גם ריח חריכה והתחילוּ נישׂאים ונוֹפלים פה ושם קיאֵי אש קטנים וּגדוֹלים.

– טוֹב שהקמה עוֹדנה ירוּקה, – העיר הנער – הניצוֹצוֹת היוּ יכוֹלים להבעיר את השׂדוֹת.

והם רצוּ הלאה. וּפתאוֹם היה האויר מלא סנוּניוֹת והן עפוֹת וחָגוֹת באויר כמיוֹאשוֹת, חוֹתכוֹת את החלל במשוּפּע, משפּילוֹת לעוּף, מתרוֹממוֹת ויוֹרדוֹת שוּב. כחיצים שוֹקטים נישׂאוּ בתוֹך האויר הרה האסוֹן. ריח החריכה וגלי הלהט הביאוּ את הרצים לידי עטיפה וזיעה שוֹטפת, אך הם רצוּ הלאה לקראת הבעירה. שלהבוֹתיה כבר רקדוּ בתוֹך תימרוֹת עשן שחוֹרוֹת לאוֹר השמש, נשמעוּ נפץ אוּים ודירדוּר בניינים מתמוֹטטים בתוֹך מאכוֹלת אש. לא הרחק מאחרי רוּדוֹרפר נפלה כריכה בוֹערת.

שׂריפה בכפר בעצם יוֹם הקיץ, מה שוֹנה היא משׂריפה בעיר! שם רבה התשוּאה: אלפי אדם מתגוֹללים תחת שוֹאַת הלהבה המשתוֹללת עצוּרה בתוֹך חוֹמוֹת הבתים הגדוֹלים. צבא מכבים עוֹבד במכוֹנוֹת וּבתכסיסי התקפה. לכל העניין צוּרת קרב נגד אוֹיב תוֹקף וּמשׂתער מן המארב. לא כן בכפר הקטן. כמוֹ אסוֹן הטבע הוּא הבא פתאוֹם וגָלוּי דרכּוֹ. גם פה קם האדם לעמוֹד על קנוֹ וּרכוּשוֹ, אך הכוֹל נעשׂה בטבעיוּת וּבפשטוּת יתירה, כמעט בשתיקה. הדאגה הראשוֹנה היא להניס את הבהמה, והנה היא מוּצאת אל מחוּץ ליישוּב על המגרש הגדוֹל, והזקינים והילדים מוּצבים שם להשגיח עליה, שלא תתפּזר ולא תרוּץ לתוֹך הלהבוֹת. כל זקן אוֹ זקינה וכל ילד נצרים בידיהם, והם משתדלים לקבץ את נידחי רפתם הם, כמוֹ השאר, של האחרים, הוּא הפקר. אספסוּף סוּסים, פרוֹת, חזירים, כבשׂים, אַוָזים ותרנגוֹלים. וּבעלי החיים נראים כמבליגים על המהוּמה והמבוּכה והם לוֹחכים וּמנקרים בירק המגרש. מן הפּרוֹת יש רוֹבצוֹת וּמעלוֹת גירה וּמן הסוּסים יש רוֹבצים וּמתגלגלים; ושם, בפנים הכפר, בוֹער בית אחר בית ואָסם אחר אָסם. האיכרים קלוּ רגליהם הכבידוֹת והם מתרוֹצצים בקרדוּמוֹת וּבמוֹטוֹת ארוּכּים, אלה המוּברחים בימים כתיקוּנם

על כל בית בין המריש וּלגג הקש וּבקציהם על האַנקוֹל תלוּיה אגוּדת האזוֹב היבישה והמקוּדשה במי קוֹדש. מהם נוֹשׂאים בדלייהם מים מן הבארוֹת וּמהם מהרסים במוֹטוֹתיהם את הבתים והמטמוֹרוֹת הסמוּכים, מהם עוֹמסים על קרוֹנוֹת פּיראמידוֹת להמליט וּמהם רוֹכבים על גגוֹת, מניחים חמילוֹת ושׂקים ושוֹפכים עליהם מים בלי הרף. רצוֹת נשים הרוֹת, חשׂוּפוֹת כתיפיים וחזה וּמפרשׂוֹת בכפּיהן. איזה בחוּר רץ ורגלוֹ שוֹתתה דם, והוּא צוֹרח לעוֹברים בגרוֹן ניחר לעלוֹת על הגג הסמוּך ללהבה. שם מגלגל איכר ארוֹך חבית כבידה, מליאה כנראה כרוּב כבוּש. פה רצה בת איכרים עמוּסה כלי בית שוֹנים: מַחבּצה, שׁוֹחק פּרגים, קערוֹת חוֹמר מצוּירוֹת, וּלמעלה על הכוֹל

– כלוּב עם חוֹחית. הרוּח נוֹשבת וּמפיחה את העשן בפני המצילים, זבוּבים גסים מזמזמים באויר, ציפּוֹרים טסוֹת וחָגוֹת כשיכּוֹרוֹת, עוֹברים גם עטליפים כנוֹפלים מאיזה מקוֹם, והשמש מלהטת בשמיים, מלהטת באש של מעלה כנגד אש של מַטה.

רוּדוֹרפר והנער נכנסוּ לתוֹך הכפר. עוֹד על מגרש ההצלה ליווּ אוֹתם הזקינוֹת בניפנוּף ידיים וּבברכוֹת. רוּדוֹרפר מסר לאחת מהן את תרמילוֹ וסוֹככוֹ וּשניהם רצוּ עד הבאר הראשוֹנה והתחילוּ מקבלים מים מאת השוֹאב ונוֹשׂאים אל אחד הבתים הבוֹערים. בסך הכוֹל בערוּ שבעה בתים ואסמים, אך הנוֹתרים לא היוּ מרוּבּים משלוֹשים. הכסף היה קטן וצפוּף. האיכרים כמעט לא הרגישוּ בבוֹאם של המצילים הזרים, כאילוּ נמצאוּ אלה כאן מלכתחילה. הם עברוּ ממקוֹם למקוֹם והשתדלוּ לעזוֹר במקוֹם שהעזרה היתה נחוּצה ביוֹתר. אך פתאוֹם נעלם הנער, וכעבוֹר רגעים אחדים ראהוּ רוּדוֹרפר יוֹשב בצמרת עץ גבוֹה, הגיצים עוֹטרים אוֹתוֹ והוּא מחפּשׂ בתוֹך הענפים אחרי קיני ציפּוֹרים. אז הוּברר גם לוֹ פתאוֹם, שהוּא זר פה ולא ידע מה לוֹ כל העבוֹדה הזאת. עמד, אפוֹא, באמצע הדרך, הציג את הדלי המלא על הארץ לפניו והתבוֹנן מסביב. האיכרים הרצים עברוּ עליו ואיש לא שׂם לבוֹ אליו, והוּא עוֹמד וּמביט: שלוֹשה בתים כבר היוּ למאכוֹלת אש והיוּ מוּטלים לארץ כעיי מפּלה והלהבוֹת עוֹלוֹת מן המפּוֹלת. בית רביעי, אוֹ אסם (קשה היה להבדיל), חציוֹ נשמט והשאר עמד בתוֹך הלהבוֹת, וּשלוֹשה בתים אחרים היוּ גגיהם בוֹערים עליהם כמצנפוֹת זהוֹרית אדוּמוֹת. והנה הוּא שוֹמע בצדוֹ קוֹל רך וּמבוּיש:

– האדון הצעיר עייף כבר. יתן נא את הדלי. – ריבה כבת שש עשׂרה אוֹ שבע עשׂרה גחנה ואחזה בדלי המלא להרימוֹ. רוּדוֹרפר תפס בדלי וּבידה; פניו היוּ משוּלהבים וּבעצמוֹ חש שהם לוֹהטים כאש. בתפסוֹ ביד הנערה נכוֹן היה להרימה כוּלה וּלשׂאתה לאיזה מחבוֹא. מימיו לא סער בוֹ כה הדם. עיני הנערה היוּ רכּוֹת וּמלטפוֹת. שתי צמוֹת דקוֹת וכהוֹת הקיפוּ את קוֹדקוֹדה הסגלגל. פניה היוּ צחים מאד ועגוּלים-מליאים. הכוּתוֹנת היתה רקוּמה אדוֹם-כחוֹל, ועל חזה היה צלב קטן שחוֹר. “בשביל זה באתי הנה”, חלף ברק במוֹחוֹ של רוּדוֹרפר, ולחץ בשיגעוֹן את פרק ידה מעל לכּפה. היא הביטה ישר בעיניו. היתה בעיניו מרוּצה טרוּפה של תאוה וּמסירוּת, פחד והחלטה.

– זקנתי מחזיקה על המגרש את ה“חבילה” של האדוֹן הצעיר… – אמרה בקוֹל נבעת – ביתנוּ כבר נשׂרף, ועתה צריך להציל את בית דוֹדי זה. את זה שם. הבה לי את הדלי, אדוֹן צעיר! הבה אוֹתוֹ לי!

– לא אתן! – התיז רוּדוֹרפר בנשימה יוֹקדת – רצוֹנך, נשׂאהוּ יחדיו ונכבה יחדיו. אך אל תלכי מעמי. אתי תהיי עד הסוֹף, עד הערב, עד החשיכה ובחשיכה. מה שמך?

– ייבקה.

– שנינוּ נכבה את האש. – ושיניו נקשוּ.

– טוֹב, – ענתה הריבה – אבל הרפּה את ידי.

– הישבעי לי, כי תבוֹאי אלי הערב.

רגע עמדה תפוּשׂת מחשבה, נשכה שׂפתה, הבריקה עליו עיניה ואמרה:

– בישוּ וּבמרים!

הם אחזוּ באחת בשני קצוֹת הקשת של הדלי ונשׂאוּהוּ עד הבית, מסרוּהוּ שם לאיכרים המכבים וקיבלוּ דלי אחר, ריק, ורצוּ יחד על הבאר למלאוֹתוֹ. כמה פעמים רצוּ כך עם הדלי הריק, כשהם מטלטלים אוֹתוֹ מעשׂה משוּבה באויר וחוֹזרים עם הדלי המלא במרוּצה, אך בזהירוּת שלא לשפּוֹך את מחציתוֹ. רוּדוֹרפר היה בטוּח בשׂכרוֹ. הערב יקבלנוּ במלוֹאוֹ, אחרי שקוֹע האש והשמש. הוּא חש כי כוֹחוֹתיו הוֹלכים וכלים, רגליו היוּ כמאוּבּנוֹת, ידיו כאבוּ וכל גוּפוֹ היה רצוּץ, אך מחשבת העדנים הצפוּנים לוֹ יצקה בוֹ אוֹנים חדשים. כעבוֹר שעוֹת מספר נוּצחה האש. השמש כבר השפּילה רדת. רוֹב האיכרים התפּזרוּ והלכוּ לבתיהם, כשהם נוֹשׂאים וּמכניסים את הכלים שהוֹציאוּ. אף את המקנה אספוּ אל החצירוֹת. הוּעמדוּ רק שוֹמרים מסביב לעיים העשינים לשמוֹר על האש, שלא תצא שנית ללהב, ואלה עמדוּ עם דליים וכיבוּ באוֹרך רוּח כל לשוֹן אש שנשתרבּבה. רעב אכזרי לחץ את קרביו של רוּדוֹרפר והוּא אמר את הדבר לייבקה. כשמעה רצה הריבה לאיזה מקוֹם. והוּא ישב על קוֹרה מוּטלת בצד הדרך ותמך ראשוֹ הפּרוּע בתוֹך ידיו המפוּיחוֹת מתוֹך עייפוּת וציפּייה. פתאוֹם הרגיש נגיעה בכתיפיים. הוּא ניעוֹר כנבהל מתוֹך שינה. והנה עוֹמד לפניו הנער הגרמני וּמחזיק בשתי ידיו כוֹבע קש ישן מלא אפרוֹחים וּביצי ציפּוֹרים.

– אני הוֹלך הביתה, אדוֹני. – כבר? – שאל רוּדוֹרפר מתוֹך פּיזוּר נפש.

– האש כבר שקעה לגמרי. יראה נא, כמה אפרוֹחים אספתי על העצים. ראיתי שׂכר טוֹב בעמלי, אבל עייף אני, לעזאזל!

– ולא רעב?

– גם רעב. אך אני ממהר הביתה. את הדליים מצאתי. אבי יהרגני אם לא אשוּב בעוֹד יוֹם. עלי לרוּץ עתה כחוּלדה. אַדְיֵי, אדוֹני.

– אדיי! – ענה רוּדוֹרפר וראשוֹ שקע שנית בכפּיו.

בעוֹד רגעים מעטים שבה ייבקה עם התרמיל, הסוֹכך ביד אחת וּבשנייה צרוֹר מזוֹן וכד מים. היא כרעה על בּרכּה האחת, פתחה את הצרוֹר והוֹציאה מתוֹכוֹ פרוּסת פת קיבר ונתח הגוּן, כליטרא, בשׂר מעוּשן ריחני. הוּא חטף מידה את המזוֹן ואכלוֹ בתאוה. היא ישבה על ידוֹ, התגנדרה בפניה הרחוּצוֹת וּבראשה המסוֹרק מחָדש וצחקה. אחרי שהשקיט את רעבוֹנוֹ שתה מן הכד מעל ידה, הוֹציא מתרמילוֹ את המַפּית וּמחה את פיו. היתה לוֹ הרגשה, כאילוּ שב עתה מחטיבת עצים ביער אל כפרוֹ. הוֹציא חפיסת שוֹקוֹלאדה, קלף את הנייר, וּבכרכוֹ את זרוֹעוֹ על גבּה החזק, הכניס את הטבלא לתוֹך פיה. היא תפשׂה בשיניה את כל הטבלא עם חתיכה מאצבעוֹ. בנשכה את אצבעוֹ גוע בוֹ לבוֹ.

“פת קיבר טרייה, בשׂר מעוּשן ריחני, מי מַעיין וייבקה צעירה וּבריאה”, חשב רוּדוֹרפר וּברכּיו רעדוּ ונקשוּ זוֹ לזוֹ.

הריבה הסירה פתאוֹם את ידוֹ מעליה, קפצה ואמרה:

– “שלנוּ” מחכים לי. אוּלי תבוֹא אלינוּ?

– לא, – ענה רוּדוֹרפר כבידוֹת והביט ישר בפניה

– רוֹצה אני לישוֹן. פה בחוּץ על ערימת תבן.

– כחפצך. אבל אני הוֹלכת.

– אבל לא שכחת מה שגמרנוּ בינינוּ כשהחזקתי את ידך על הדלי?

היא הרימה את כנף סינרה והתחילה מוֹללת אוֹתוֹ בין אצבעוֹתיה. נחיריה רעדוּ וּשׂפתיה נחשקוּ.

השמש השוֹקעת האירה את פניה באוֹדם מַצית.

– היוֹם קידשתי אוֹתך ואַתּ לי. – דיבר רוּדוֹרפר כבידוֹת ונוּגוֹת – עליך לבוֹא אלי הלילה.

היא הוֹסיפה למלוֹל את כנף הסינר ועיניה היוּ מליאוֹת דמע. רוּדוֹרפר הביט עוֹד ישר בעיניה. והנה עבר רעד בגוּפה, היא התישרה קצת ושאלה:

– אבל אתה תלך לך מחר מפה?

– אֶרצה – אלך, אֶרצה – אָשאר

– טוֹב, אחוֹרי הגוֹרן ההיא.

וּבאמה זאת פנתה ממנוּ וּברחה.

“הגוֹרן ההיא” עמדה בקצה הכפר וּמאחוֹריה השׂתרע אפר גדוֹל. האיכרים יישנוּ שינה עמוּקה אחרי עמל היוֹם. אין, אפוֹא, פחד, ייבקה, ייבקה!

היא הלכה ממנוּ כפוּפה, כזוֹחלת, והוּא מישש בחשיכה את פצעיו אשר נשכתהוּ בשׂפתיו, בצוארוֹ. בגוּפוֹ היתה עייפוּת כזוֹ, שלא יכוֹל לקוּם מן העשׂב. הוּא תחב את שתי ידיו לתוֹך העשׂב רטוּב הטל הקר, נשען עליהן והתנוֹדד. הרוּח נשבה מפּינת הגוֹרן, אילנוֹת רישרשוּ, ולוֹ נדמה שהיא לוֹחצתוֹ עוֹד בתוֹך זרוֹעוֹתיה החזקוֹת. לא לאט נתברר לוֹ היכן הוּא. התרמיל עם הרצוּעוֹת והסוֹכך היוּ מוּנחים בקצה הגוֹרן על הארץ. הוּא התעוֹדד וקם, הבחין בחשיכה את כוֹבעוֹ, הרימוֹ וניגש אל התרמיל והסוֹכך והרים גם את אלה, וּברגליים כוֹשלוֹת יצא לצד הכפר. מן המאכוֹלת עוֹד עלה אוֹר, וּפה ושם נראוּ גם להבוֹת קטנוֹת. לאוֹר הלהבוֹת ראה איכרים אחדים מתהלכים, מכוּרבּלים באדרוֹת צמר ארוּכּוֹת, מהם בידיהם אנקוֹלים ארוּכּים והם גוֹחנים וגוֹרפים בין האוּדים, וּמהם בידיהם דליים והם שוֹפכים אוֹתם פה ושם לתוֹך הרמץ וּמעלים תסיס עם תימרת קיטוֹר מתפּשטת. ברגליים צוֹננוֹת, כמוּרקוֹת מדמן, התקרב שמה. לא הרחק מאחת המפּוֹלוֹת היתה מוּטלת ערימת קש. הוּא צנח עליה, תרמילוֹ על שכמוֹ וסוֹככוֹ על ידוֹ, וכן שכב וּפניו כנגד האוּר. כעבוֹר רגעים אחדים נעצמוּ עיניו מרוֹב עייפוּת ונרדם.

* * *

מתוֹך שינה חש שגוּפוֹ הוֹלך ונרטב. פקח את עיניו וּמצא את עצמוֹ שוֹכב בבוֹקר תחת כיפּת עננים נמוּכה וּמטר דק וקר רוֹסס עליו, אך מכוּסה הוּא חמילת איכרים כבידה. מאַין זוֹ עליו? האמנם ייבקה כיסתוּ בשנתוֹ? הוּא ישב על הערימה והביט סביביו. המפּוֹלת עוֹד היתה עשינה וּמקטרת ברדת עליה המטר. קרוֹן גבה סוּלמוֹת עמד לא הרחק, ואיכר באדרתוֹ החוּמה טיפּל ברתימת הסוּסים. רוּדוֹרפר השליך מעליו את החמילה. התרמיל הכבּיד על שכמוֹ, אך הסוֹכך לא היה. “בכל זאת גנבוּ את סוֹככי”, חשב. קם, יישר את הרגליים המאוּבּנוֹת, ירד מן הערימה וניגש אל האיכר:

– דז’ין דוֹבּרי! (יוֹם טוֹב!).

– דז’ין דוֹבּרי! האדוֹן הצעיר כבר ישן די צרכוֹ. הוֹ, הוּא עבד אתנוּ יפה אתמוֹל. כוּלנוּ ראינוּ.

– כן, אבל איך זה בא פתאוֹם גשם?

– פתאוֹם? והוּא יוֹרד כבר כשעתיים. כנראה, לא ייכּלא כל כך מהר. – והאיכר התגרד בפדחתוֹ.

– וּלאן הוּא נוֹסע?

– הה, רחוֹק מכאן. יש לי קרוֹב מצד אשתי, וזה הבטיח לי עֶגלה מגזע משוּבּח. עתה יש לנוּ עוֹד איזה זמן עד הקציר, ורוֹצה אני להביא את העֶגלה. אם אחכה עוֹד לא אוּכל לנסוֹע הקיץ. כשמתחילה עוֹנת העבוֹדה – היה שלוֹם, עד החוֹרף! אני מוֹביל לוֹ פה שׂק דוֹחן, שנשאר לי מן השנה שעברה.

– אוּלי יקחני אתוֹ עד הכפר נ.?

– ברצוֹן, הקרוֹן ריק בין כך וּבין כך. אבל למה לוֹ לאדוֹן הצעיר לנסוֹע בגשם? יישאר בכפר עד כלוֹת הגשם. האיכרים יאָרחוּהוּ בעוֹנג, אחרי כל מה שפּעל בשביל הכפר. לא כפוּיי טוֹבה אנחנוּ.

הרעיוֹן להישאר בכפר, אפילוּ עוֹד שעוֹת אחדוֹת, מילא את רוּדוֹרפר אימה. לא, אחרי הלילה הזה אסוּר לוֹ להתמהמה כאן אף מעט. אסוּר לוֹ לראוֹת עוֹד פעם את הריבה.

– לא, – ענה לאיכר – גם בלא כך התמהמהתי פה יוֹתר ממה שהוּרשיתי. עלי למהר לנסוֹע, כי עסקים חשוּבים ממתינים לי. הנה הזדמנוּת נאה: הוּא נוֹסע עד הכפר נ., וזה מוּנח בדיוּק בדרכּי. משם אמצא לי בוַדאי הזדמנוּת לנסוֹע הלאה.

– אם כך, – אמר האיכר – אביא חמילה גדוֹלה ואציע לוֹ “מוֹשב”, כיאות לאדוֹן שכּמוֹתוֹ, יתעטף ולא ירטיבוֹ הגשם. חבל, אילוּ היה לוֹ סוֹכך…

רעיון ברק במוֹחוֹ של רוּדוֹרפר: זה גנב את סוֹככוֹ.

האיכר נכנס אל הבית הקרוֹב, ביתוֹ, והוֹציא משם חמילה ענקית, כיריעת אוֹהל, ונתנה בתוֹך הקרוֹן. ניגש עוֹד איכר ודיבר עם שכינוֹ המתקין עצמוֹ לנסיעה. רוּדוֹרפר הביט כל הזמן על סביביו, אם לא תוֹפיע מאיזה מקוֹם הריבה. לא, היא לא נראתה בשוּם מקוֹם. “בוַדאי עוֹדנה ישינה”, החליט. אחר כך היה הכוֹל מוּכן לנסיעה. רוּדוֹרפר הוֹציא מתוֹך תרמילוֹ את גלימת הגוּמי, לבשה וישב על ה“מוֹשב” המוּצע יפה על שׂק הדוֹחן קש וכמה שׂקים מקוּפּלים. האיכר שׂם קש גם למרגלוֹתיו, שהקרשים לא ירקידוּ את רגליו. משני צידי ה“מוֹשב” היוּ סוֹמכוֹת של עץ ורוּדוֹרפר אחז בהן וישב בהרחבה. האיכר כיסה את ברכּיו ורגליו בחמילה, וּבעצמוֹ עלה וישב על מוֹשב המספּוֹא בקדמת הקרוֹן עטוּף באדרתוֹ השׂעירה.

כשפּנה הקרוֹן לעבוֹר בזוית של אוֹסם מט, הבניין האחרוֹן בעבר השני של הכפר, נזרק פתאוֹם אי מזה צרוֹר פרחים גדוֹל וכבד ונפל לתוֹך הקרוֹן על הקש למרגלוֹת רוּדוֹרפר. האיכר לא הרגיש בדבר. רוּדוֹרפר הרים את הצרוֹר וחש בוֹ משהוּ קשה. נתן בוֹ את ידוֹ והוֹציא מתוֹכוֹ חבילה קטנה. בחבילה היתה פרוּסת לחם טרי מרוּחה בחמאה, חתיכת גבינה ותפּוּחים אחדים, אדוּמים כדם, מתפּוּחי אשתקד.

“ברוּכה תהיי לי, ייבקה!” דיבּר רוּדוֹרפר אל עצמוֹ, “לעוֹלם לא אשכּחך. אך למה לא הראית לי את פניך לפני נסעי לבלי שוּב? ייבקה, ייבקה!”

עוֹד התאַוה אליה, וּבלבוֹ שאל את אוֹשרה.

הוּא נסע עם האיכר כל היוֹם. פעמים אחדוֹת עמדוּ בדרך להאכיל את הסוּסים ונסעוּ הלאה. המטר ירד עוֹד דק וקריר ועטף הכוֹל רשת אפוּרה נעה בלי חָשׂך. רוּדוֹרפר חש צינה מכאיבה, התעטף בחמילת האיכר על גבי מעיל הגשם שלוֹ. גם נאחז בתנוּמה פעמים אחדוֹת כשהוּא נשען קצת על מוֹשבוֹ לרוֹחב הקרוֹן, אך בכל פעם ניעוֹר עד מהרה וסקר לתוֹך רשת המים המתחשרת על פני השׂדוֹת. היה ערב ולילה, וּלרוּדוֹרפר נדמה שהם נוֹסעים ונוֹסעים ואין קצה לנסיעה. הדרך לא היתה רעה, אך הסוּסים כבר התיזוּ רפש ושיכשכוּ בשלוּליוֹת קטנוֹת. אחר כך נכנסוּ ליער והאפילה גברה עוֹד יוֹתר. אך הנה הוּאַר היער לאט לאט. רוּדוֹרפר הקיץ מתנוּמה בתמיהה: מה, כבר מאיר היוֹם? אך כששאל את האיכר, ענהוּ הלז, שהעננים התפזרוּ והירח זוֹרח. וּבאמת נראה כעבוֹר זמן מה אגן הירח תלוּי קר וכסוּף בין העצים הרוֹססים, מציץ כרוֹדף אחרי הקרוֹן, שהיה נראה כנוֹסע נסיעת כשפים במעגל בין העצים המסתוֹבבים. הצינה גברה עוֹד עם פסיקת הגשם. היא היתה עתה כה חריפה, שרוּדוֹרפר צנח מעל המוֹשב והצטמצם בתחתית בקרוֹן בתוֹך הקש. הוּא לא ראה עוֹד כלוּם מסביביו, רק מבעד לסדק עפעפּיו העצוּמים הבחין את פס השמים מתכלת כהה, שלפעמים היה איזה קרע ענן, מוּאר מקצתוֹ, חוֹלף עליו. הוּא הקשיב לצעדי הסוּסים על פני הדרך המרוּכּכה. את תרמיל הגב נתן תחת המוֹשב בתוֹך השחת, וזה העסיקוֹ משוּם מה בתוֹך חבלי התנוּמה, אוּלי מתוֹך חשש גניבה, אחרי שנגנב ממנוּ הסוֹכך. והנה נשמע קוֹל האיכר בדבּרוֹ לאחוֹריו:

– הנה אנוּ באם אל הכפר נ.!

רוּדוֹרפר התרוֹמם, עלה וישב שנית על המוֹשב שנרטב בינתיים ושיניו נוֹקשוֹת מצינת הלילה. האילנוֹת היוּ עתה קלוּשים וּמרוּחקים זה מזה; ניכר היה שהיער קרב אל קצהוּ. אחרי רגעים אחדים נראה איזה בניין עיור חלוֹנוֹת וּציבוּרי עצים חטוּבים מוּנחים על ידוֹ. אחר כך יצאוּ אל רחבה גדוֹלה. נראוּ פה ושם בתים חבוּיים בין אילנוֹת, ועל מגרש פנוּי, מעין מַערה יער מוּצף כוּלוֹ אוֹר הירח הקר, עמד בית המזיגה שבכפר. לפניו היתה באר של קרשים עם קילוֹן גבוֹה. הבניין היה קטן, בניין עץ, ושימש בית מזיגה וחנוּת כאחד. בבית זה דר זוג זקינים, שרוּדוֹרפר שמע עליהם לא אחת בהיוֹתוֹ ילד בבית אביו. הוּא, ר' הירש, “זקן אשמאי”, בעל הדרת פנים, שעשׂה חברוּתא עם בעל מלאכה אחד (רצען, כמדוּמה) והיה נוֹסע עמוֹ במשך שנים בעגלה קטנה רתוּמה לסוּס אחד, מתחפּשׂ כ“צדיק” (הדרת זקנוֹ וּמגבּעת הקטיפה רחבת השוּליים עמדוּ לוֹ‎), בייחוּד באוּנגרן עם הארצית, והיה מאסף פדיוֹנוֹת. בעד פדיוֹן קטן היה משפּיע רוֹב ברכוֹת ועל כן רבּוּ לקוֹחוֹתיו, בייחוּד נשים. אך לבסוֹף חלה בדרך את רגליו ונתגלה בהן ריקבוֹן. וּבאחת הערים הגדוֹלוֹת כרתוּ לוֹ רגל אחת וּמחצית השנייה. הרצען לקח את רוֹב הכסף, ו“הצדיק” שב אל בית המזיגה קיטע משתי רגליו וּבידיו שני קבּים גדוֹלים וסכוּם כסף מצער. אשתוֹ היתה מרשעת מפורסמת, שגירשה מביתה את בתה היחידה, וזוֹ היתה משרתת באחת העיירוֹת הסמוּכוֹת ולא היתה באה הביתה. בעת היעדרוֹ של ר' הירש היתה אשתוֹ מנהלת בעצמה את בית המזיגה והחנוּת. לפעמים היתה יוֹרדת אל עיירתוֹ של רוּדוֹרפר לקנוֹת שם שיכר מבית המבשל, והכוֹל הכירוּ אוֹתה שם בפני המכשפה הגרמיים שלה וּבבגדי הכפר עם המגפיים הגבוֹהים והשׂמלה המוּגבּהה למעלה מאחת הברכּיים, שלא כדרך היהוּדיוֹת. הערילים אמרוּ עליה שיש לה “מאהב” בין השדים וגם מטמוֹן קבוּר ביער. כל הסיפוּרים האלה נחרתוּ בזכרוֹנוֹ של רוּדוֹרפר ועתה קמוּ וחיוּ בוֹ, והוּא רצה להכיר את הזוּג הנחמד הזה.

האיכר הטה את הקרוֹן ועצר לפני הבית, השקה את הסוּסים מן הבאר והראה לרוּדוֹרפר (היתה שם פרשת שתי דרכים) את הדרך שעליו, על האיכר, לנסוֹע בה, כדי להגיע אל כפר דוֹדוֹ. כאן עליהם, אפוֹא, להיפּרד. רוּדוֹרפר ירד, אך לא יכוֹל לעמוֹד על רגליו, קצת מעייפוּת וקצת מן הישיבה המכוּוצה. הן היוּ כמשוּתקוֹת לגמרי ולא יכוֹל גם ליישרן. הוּא עמד זמן מה נשען אל סוּלם הקרוֹן וּלאט לאט יישר את הרגליים, התכוֹפף ושיפשף אוֹתן. אחר כך התחיל מהלך כעל שני בוּלים על פני המגרש. הבית היה עתה מוּאר כוּלוֹ באוֹר הירח, והחלוֹן הקטן וחסר התריס בצד הדלת הנעוּלה היה מבהיק כמוֹ במזימה רעה. האיכר ניגש אל החלוֹן, הציץ לתוֹכוֹ, ניקש בניצב השוֹט ניקוּש קל וחזר. האילנוֹת רישרשוּ רישרוּש יבש וקר, כאילוּ לא ירד גשם כלל.

– כדאי היה “ללגוֹם לגימה”, אם רק יחפצוּ לפתוֹח – אמר האיכר בקוֹל דאגה.

ניגש גם רוּדוֹרפר והציץ לתוֹך החלוֹן. נוֹגה הירח האיר את הפנים. היה שם חדר נמוּך ולא גדול. מאחרי שוּלחן המזיגה הגדוּר היוּ גם דפּים אחדים ועליהם מעט סחוֹרה. לפני החלוֹן עמד שוּלחן וספסל. בכוֹתל שמנגד היתה דלת סגוּרה.

– הם ישינים שם בחדר הסמוּך, – אמר האיכר, שנתיצב לידוֹ והסתכל גם הוּא פנימה – בוַדאי לא יחפצוּ לפתוֹח. בוֹא נשב פה על הקוֹרה.

הם ישבוּ על הקוֹרה הרטוּבּה. אחרי ישיבה קלה קם רוּדוֹרפר והוֹציא מתרמילוֹ את בקבוּק יין הדוּבדבנים, גמע מעט ונתן את המוֹתר לאיכר. זה שתה הכוֹל, קם והתחיל מתהלך וחוֹבט בידיו על כתיפיו להתחמם, כמוֹ בחוֹרף. אחר כך התחיל מתקן את רתמת הסוּסים ושאל את בן לוייתוֹ, מה הוּא סוֹבר לעשׂוֹת עד הבוֹקר, לכשיישאר לבדוֹ. השעה היתה עתה אחרי חצוֹת ועד זריחת החמה היוּ עוֹד כארבע שעוֹת. את רוּדוֹרפר תקף עתה עצב נוֹקב, אוֹתוֹ העצב שהוּא ידע אוֹתוֹ לעתים תכוּפוֹת כל כך. כל החיים וכל הטבע נצטמטמוּ בנפש בהרגשת עצב חריפה זוֹ, שהיתה מכוצת את לבוֹ וּממלאה את חזהוּ מוּעקה כבידה ועוֹלה עוֹלה עד לדמעוֹת.

– אשב פה זמן מה. אוּלי ארד אחר כך הכפרה. – ענה מתוֹך אינטימיוּת ורוֹך, כמדבר אל אחד מבני משפּחתוֹ. אך בלבוֹ התפּלל שהאיכר יסע לדרכוֹ. היה לוֹ צוֹרך נפשי להישאר יחידי עם עוֹצבוֹ המוֹצץ. המקוֹם החשׂוּף הזה, עם האילנוֹת הבוֹדדים מצדדיו, הקילוֹן והבאר, הבית הנעוּל יחיד החלוֹן, הכוֹל נוֹטף רטיבוּת וצינה, ועל הכוֹל הירח הקר – כל זה נסך עליו רגש ניכר מיוּחד, וטוֹב היה בעיניו להישאר כאן יחידי יוֹשב על הקוֹרה. האיכּר טיפּל וצילצל איזה זמן ברתמה, תיקן את המוֹשב, אף על פי שאיש לא היה צריך עוֹד לשבת עליו, אחר כך ניגש והשוֹט בידוֹ ונפרד מרוּדוֹרפר בכף כבידה וקשה, עלה על הקרוֹן, משך במוֹשכוֹת והסוּסים הלכוּ לדרכם בקלוּת וּבחריקת אוֹפנים עליזה, וכעבוֹר רגעים מעטים נדם הכוֹל.

העצבוּת והצינה טילטלוּ את גוּפוֹ של רוּדוֹרפר. האחרוֹנה גברה והראשוֹנה הוּמרה ברוֹגז דוֹמה לכעס. כפּוֹת רגליו כאבוּ וצרבוּ בתוֹך הנעליים הלוֹחצוֹת. הוּא חש הכרח לנשוֹל את הנעליים ולנוּח קצת במקוֹם יבש, והחליט להיכנס אל תוך הבית ויהי מה. קם והלך אל החלוֹן והתחיל מקיש עליו, תחילה בחשאי אחר כך בחזקה. מן החדר הסמוּך נשמעה כעין גניחה. הוּא הגבּיר את הדפיקוֹת. נשמעה קללה בלשוֹן הרוּתינית. הוּא ניגש אל הדלת, החזיק בכף המנעוּל והתחיל מוֹשך וּמטלטל אוֹתה:

– פתחוּ, – צעק יהוּדית – ולא, אשבוֹר את הדלת!

מן החדר הפנימי נשמעוּ שני קוֹלוֹת יחד, קוֹלוֹת נבהלים, רוֹטנים. רוּדוֹרפר מיהר אל החלוֹן והציץ לתוֹכוֹ. מאחרי הדלת הסגוּרה נשמע ויכּוּח-ריב:

– לכי פתחי שם, מכשפה! הרי אַת שוֹמעת: יהוּדי.

– וּלוַאי שייפּתח קוֹדקוֹדך, תרח זקן, כלב בני שיניים, צפרדע עוֹמדת על אחוֹריה. השמעתם, “משלחת” באמצע הלילה! עוֹמק ודוֹפק – ידפוֹק לוֹ שם בראש!

– פתחי לוֹ, אני אוֹמר לך, ולא – אשלח בך את הקב.

– ישלח בך אלוֹהים את הדבר! איזה פגע רע שם! מה הוּא רוֹצה?… אין אצלנוּ כלוּם. – צעקה הזקינה כלפי חוּץ.

– פתחי! – הרעים רוּדוֹרפר בקוֹל אֵימוֹת – שימשה אחת לא תישאר שלימה. – וּבאגרוֹפוֹ הכּה על השמשוֹת. הוּא חש איך עוֹצבוֹ הוֹלך ונהפּך במהירוּת לכעס.

פתאוֹם נשמע כדבר שעף ונפל ואחריו עוֹד אחד, וזרם קללוֹת בשני קוֹלוֹת ניתך. אה, רוּדוֹרפר, הקיטע שלח בה ממיטתוֹ, כהבטחתוֹ, את הקבּיים. היתה דממה רגע, אחר-כך באה צריחה: “הלואי שתחיה כך, כמוֹ שתרד מן המיטה במשך שלוֹשה ימים! את הקבּיים לא תקבל עוֹד. מכוֹת בטן תקבל. כנבילה תסריח לי במיטה. אין דבר!” וּכלפי חוּץ: “חכּוּ שם, חכּוּ, יהוּדי מסוֹאב. תיכף אפתח. לכוּ אל הדלת!”

רוּדוֹרפר הלך אל הדלת ושמע איך הקיטוֹן נפתח. צעדים יחיפים, מהירים, נרגזים. הבּריח מאחרי הדלת נעתק בדפיקה. הוּא הדף את הדלת לפתחה, אך זוֹ החזיקה בכוֹח מבפנים:

– חַכּוּ שם, אינני לבוּשה! – והצעדים היחיפים, הקפדנים, ברחוּ ודלת הקיטוֹן הוּברחה בכעס מבפנים. הם הפקירוּ את בית המזיגה ביד האוֹרח, בלי שראוּהוּ אפילוּ. הקללוֹת והחרפוֹת עוֹד נמשכוּ שם בקוֹלוֹת חנוּקים ממיטה למיטה, שעמדוּ כנראה מרוּחקוֹת ליד שני הכּתלים.

רוּדוֹרפר התהלך מעט בחדר הזר והקר, שהיה מוּאר דרך החלוֹן כמעט כביוֹם. אחר כך פשט את מעיל הגשם. הנהימה מאחרי הדלת נשתתקה. הוּא רצה לשכּב, לנוּח. ישב על הספסל העירוֹם, חלץ את הנעליים, ואת הרגליים בגרביהן העלה על הספסל והתמתח, ואת אגרוֹפוֹ שׂם תחת ראשוֹ. אחר שעה קלה נרדם כך, אך שנתוֹ היתה טרוּפה ונרגזה, וּבכל פעם פקח את עיניו כנבעת וראה את החדר המוּזר שהוּא שׁרוּי בתוֹכוֹ. הקוֹר לא היה גדוֹל בחדר, אבל היה לוֹ הרגש, כמוֹ איזוֹ רוּח רעה נוֹשבת בוֹ. האוֹר לא נשתּנה. הוּא התבּוֹנן מתוֹך חצי תנוּמה בשוּלחן המזיגה, בכּתלים, בתקרה, בחלוֹן המוּאר, מתח את רגליו הכּוֹאבוֹת, אך הקוֹר הכאיב את כּפּוֹתיהן. כּיוצן אפוֹא שוּב והניען. וכך שכב תיר-נים כשעתיים אוֹ יוֹתר. אך יוֹתר לא יכוֹל לשכּב. קם, נעל את הנעליים, הזדקף, יישר את הבגדים, הפשיל את מעיל הגוּמי על יד אחת וּבשנייה לקח את התרמיל, ויצא כשהוּא סוֹגר אחריו בזהירוּת את הדלת. שעוֹנוֹ כבר הראה ארבע. הירח ירד אל האוֹפק והחויר וּמצד מזרח כבר התחיל מפציע משהוּ מאוֹר השחר.

“יישנוּ להם המנוּוָלים הזקינים”, אמר בלבוֹ, “ואני ארד אל הכפר. לא הרחק מפּה נמצאת האחוּזה של היהוּדי קרדימוֹן – שם אנוּח כהוֹגן”.

והוּא ירד בדרך העפר המוֹבילה הכּפרה.

הכּפר הנרדם כבר היה מאחריו. מתוֹך חצירוֹת אחדוֹת, ליד הגדר, נבחוּ הכלבים בעברוֹ. אחד גם יצא ורץ אחריו כּברת דרך, אחר שב לאִטוֹ. הצינה היתה עתה מרוּבּה, אבל מתוֹך הליכה אמיצה לא היתה מוּרגשת כל כך. דרך השׂדוֹת היתה פּה של חוֹל כּהה, ואחרי הגשם הממוּשך היתה חלקה ונוֹחה. האויר היה צלוּל מאוֹד, אף כי אפרוּרית הלילה עוֹד לא נמוֹגה כּליל. הכוֹל היה רטוֹב ורוֹסס ורענן וּמלא ריח מסביב. לא נשמע כל צירצוּר בשׂדוֹת התבוּאה, רק מאחוֹר, מן הכפר הנם, ליווּהוּ וּרדפוּהוּ מזמן לזמן קריאוֹת תרנגוֹלים, זה לזה מבשׂרים את בוֹא היוֹם. אך במידה שהתרחק נשתתקוּ הקריאוֹת. במזרח, שהיה גלוּי על פני המישוֹר בלי כל חציצה של הר אוֹ גבעה, התחיל עוֹלה אוֹר הבוֹקר. הורוֹד הבוֹקע התפּשט מתוֹך גישוּש כוֹבש ונבלע

בתוֹך האפוֹר הכּהה של רוֹב הרקיע. רק מצד אחד, בשיפּוּליו, עמד ענן מתוּלל בהיר, אך פּאתיו הלכוּ הלוֹך והוריד. ציפּוֹרים בוֹדדוֹת מציפּוֹרי השׂדה התנשׂאוּ באויר בצוּרה מאוּנכה, הסתוֹבבוּ וירדוּ מתוֹך ציוּץ מקוּטע, לא בטוּח, כמוֹ עלוּ לראוֹת אם כבר עלה היוֹם, וחזרוּ. השׂעוֹרה כבר הצהיבה, ואחרי הגשם היתה רחוּצה ועלוּבה, אף כי לא נוּכּתה ברוּח והיתה עוֹמדת במלוֹאה בלי מרבּצים. השיפּוֹן היה זקוּף ושיבּוֹליו שלאחר הפריחה היוּ כצבוֹת וּמחזיקוֹת את רסיסי המים בין סאסאיהן. היוּ גם שׂדוֹת חיטה, עוֹד ירוּקה ברוּבּה, וּשׂדוֹת תפּוּחי אדמה שתלמיהם ארוּכים, אך יוֹתר מכוּלם הרהיבוּ את העין רצוּעוֹת התלתן, גם הנקי וגם המעוֹרב בשיבּוֹלת שוּעל. התלתן, אף על פי שבמקוֹמוֹת רבים, סמוּך לדרך, היוּ בוֹ כיסוּחים גדוֹלים, מעין קרחוֹת, היה מלא ועליו צפוּפים וירוֹק ירקוּת מוֹעמקת על ידי הפּריחה האדמדמה. רוּדוֹרפר תיאר לוֹ שוֹר, הנכנס לשׂדה כּזה וּמתחיל לוֹחך, וּמתוֹך הציוּר החַי שבדמיוֹנוֹ נתמלא פּיו רוֹק: כה חש את עסיס המספּוֹא הטרי הזה. גם הדוֹחן היה רענן מאד, ושיבּוֹליו השׂעירוֹת כמטאטאים קטנים פּרצוּ מתוֹך הקנים בשפע וּבכוֹח.

שעת השחר בשׂדה לא היתה הראשוֹנה לרוּדוֹרפר. הוּא ראה כבר בחייו כמה זריחוֹת וספג את כוּלן אל חוּשיו, אך הפעם נמלא כוּלוֹ רחשים לא רגילים. “רחשי קוֹדש”, היה קוֹרא להם, אלמלא היה כל כך ראציוֹנאלי. בלכתוֹ כן נכחוֹ מזרחה וּבראוֹתוֹ בלי הרף את תגבוֹרת האוֹר על האפרוּרית בת החשיכה, ההוֹלכת ונהדפת והשמיים הוֹלכים וּמבהירים, אף כי הכּוֹכבים הבוֹדדים עוֹדם דוֹלקים והלבנה עוֹד עוֹמדת ברקיע, אך כמנוּצחה וכמסוּלקה הצידה – היה לוֹ הרגש, כמוֹ הוּא עצמוֹ הוֹלך ועוֹלה לקראת איזה דבר גדוֹל, ודאי, תקיף ושוֹלט. הוּא הלך וכל הרשמים, שנחרתוּ בוֹ בדרך מאז יצא את לבוּב, נרתעוּ ונחבאוּ בעמוֹק שבחדרי נפשוֹ, ועתה חיתה בוֹ רק אוֹתה ההרגשה של הרוֹממוּת והשׂגב. גם הייחוּד המוֹחלט בשעה זוֹ ברחבי הטבע המלא פעוּלה טמירה, דוֹממת, הגביר בוֹ את ההרגשה ההיא. הוּא הלך והאזין לרגשוֹתיו וניתח אוֹתם לעצמוֹ ותמה כמה שוֹנה היה אצלוֹ רגש הזריחה מרגש השקיעה: לפנוֹת ערב היה תוֹקפוֹ תמיד הלך נפש רך וענוֹג, מין התמוֹגגוּת עם חליפוֹת הגונים וּגויעתם עד כדי היקווֹת דמעוֹת בעיניו, ועתה עמדה בוֹ איזוֹ בהירוּת מוּצקה, שהיתה מַפעִילתהוּ וּמדרכיתהוּ עוֹז. “בשעה כזאת”, חשב, “הוּשרוּ ודאי שירי הניצחוֹן הגדוֹלים שבמקרא: שירת דבוֹרה ושירת הים”.

הוּא הלך הלאה. האוֹר הלך וגבר, שירת הציפּוֹרים עלתה, נשמע הפּיטפּוּט הקבוּע של השׂלוים החבוּיים בקמה: פּוּט-פּוּלוּט! פּוּט-פּוּלוּט! אלפי חרגוֹלים מסתתרים כּינרוּ כבר. הוּא סר לפאת שׂדה שיפּוֹן וקטף לוֹ דגניוֹת אחדוֹת, כחוּלוֹת, צפוּפוֹת, שקוּיוֹת טל ואוֹר, ביניהם פרג לוֹהט אחד, קשרם בגבעוֹל עֵשׂב ארוֹך וּתחבם בתוֹך סרט כוֹבעוֹ. הנה מימינוֹ, לצד השמש הנוֹלדת, השחיר איזה דבר, כסרגל אפל על האוֹפק הניצת, וּכשהתקרב יוֹתר ראה, שזוֹהי שוּרת אילנוֹת ארוּכּה נטוּעה על מיצר שני שׂדוֹת. השמש היתה עתה מאחרי השוּרה הזאת. ככל שהתקרב היתה השמש מסוּתרה יוֹתר מאחרי השוּרה. אבל ככל שהתקרב קיבלה שוּרת האילנוֹת קסם נפלא ואדיר. אוֹר הזריחה השתפּך לאוֹרך כל השוּרה. האילנוֹת עמדוּ מוּארים וּמוּזהבים, והשמש עצמה, שגלגלה לא נתבלט עדיין, היתה יוֹקדת בתוֹך ים הכּתם כלהבה איוּמה. כל צבעי הקשת נוֹצצוּ בתוֹך ענפי האילנוֹת ועל כוּלם ניצח הבדוֹלח הטהוֹר. הדממה שרתה על הכוֹל כמַקפיאה את השירטוּטים והעלתה בזכרוֹנוֹ את “החוֹרש הקדוֹש” של בקלין, אך בלי כוֹהנים פּוֹסעים. “כך נאה יוֹתר”, הירהר רוּדוֹרפר, “בלי אנשים כלל. חוֹרש קדוֹש לשמש, לאויר, לצמיחה”. הוּא רצה לפסוֹע הלאה, אך מוּכרח היה לעמוֹד וּלהשקוֹת עיניו את המראה הזה, שריתק וּמוֹגג את נפשוֹ בתימהוֹן דתי גדוֹל. פסע כמה פסיעוֹת ועמד, וכן פעמים אחדוֹת. לבסוֹף החליט לעמוֹד כן, עד שיתרוֹמם גלגל החמה מעל לצמרוֹת האילנוֹת, ואז, כשיתערטל מקוֹר האוֹר, יכבּה הקסם. “איזה רעיוֹן נפלא!”, קראה וחזרה וקראה בוֹ מחשבתוֹ, “איזה חרוּז אדיר! איזה פייטן היה נוֹטע שוּרת העצים הזאת!”.

כשעבר משם כבר היה נכוֹן היוֹם. הכוֹל השׂתרע כבר רחב, בהיר, שוֹפע ונע קצת ברוּח הקלה. מעט מעט הוּחַמוּ כתיפיו, אחר כך יתר גוּפוֹ. האדמה היתה עתה כיוֹרדת לתוֹך איזה עמק, וכשהתאמץ להביט הבחין כבר את בתי האחוּזה המעטים מכהים יחד עם אילנוֹת אחדים, רמים וּנמוּכים. בעוֹד חצי שעה יגיע שמה. השעה תהא עוֹד מוּשכּמה, אך האחוּזה תהיה כבר עירה. שם יישאר כל היוֹם וינוּח כהוֹגן. הוּא מַכּיר אחד מבני קרדימוֹן הנמצא עתה בבית. לפני שנתיים היה הלה חבירוֹ בלבוּב. הם מכּירים את אביו, וּבודאי יקבלוּהוּ בסבר פנים יפוֹת, ואם יבקש מהם חדר וּמיטה, יתנוּ לוֹ בעוֹנג. הוּא פּסע, אפוֹא, הלאה עד שחש שגם שוֹקיו הוֹלכים וּמתחממים משמש וּמהליכה. בדרך ליד שׂדה מספּוֹא עמד קרוֹן בלי סוּסים ויצוּלוֹ נטוּי לארץ. המספּוֹא היה כּסוּח בשׂדה, אך טרם נטען. בקרבוֹ יוֹתר ראה את העשן המסתלסל ועוֹלה מחצר האחוּזה. אחרי רגעים מעטים שמע גם את קוֹל הקוּרנס מקיש במפּחה.

הוּא ירד כל הזמן במדרוֹן, עתה החיש את צעדיו. לבוֹ כמוֹ נשׂאהוּ קדימה אל אנשים קרוֹבים וּמכּירים, וּנקישוֹת הקוּרנס שהלכוּ וגברוּ כמוֹ קראוּהוּ והזמינוּהוּ לבוֹא. נתבּלטוּ לעיניו בנייני האחוּזה

המעטים. הבית בעל שתי הקוֹמוֹת עמד בקצה שטח, שמאחריו היה מוֹרד נוֹפל וירוֹק. מעבר למגרש הגדוֹל שלפני הבית היוּ כמה בניינים מבנייני המשק, בתי המלאכה של הנפּח והנגר היוּ תחת גג אחד וּבצל עצים ענקיים, וכן גם הבית עצמוֹ. לפני היכּנסוֹ אל המגרש עבר על יד בניין קטן עשׂוּי גג תלוּי על כלוֹנסאוֹת ותחתיו עוֹמד יהוּדי ושוֹזר חבלים. היהוּדי גוּפוֹ היה לבוּש מקטוֹרן מוֹך אפוֹר וּזקנוֹ העבה היה זרוּע אניצי פּשׁתּן, וכן גם כל לבוּשוֹ, ואלה התלכּדוּ יפה עם הציציוֹת שנגררוּ לוֹ מלפניו וּמאחוֹריו. כל מראהוּ היה כיצוּר אגדי. הוּא עמד וטיפּל מאחרי גלגל כץ לא גדוֹל ויתרי הפּשתן היוּ מתוּחים משם עד היתידוֹת הנעוּצוֹת בטבּוּר המגרש, ונער קטן וזריז היה רץ וחוֹזר מן הגלגל אל היתידוֹת וּבחזרה. את עיני רוּדוֹרפר משך בייחוּד הנער, ורגע נדמה לוֹ, שהוּא הוּא הגיבּן, הסוֹפר הנסתר, אך בהתבוֹננוֹ יוֹתר נוֹכח שטעה. ואף על פי כן היה משוּם מה בטוּח שגם זה כוֹתב בצנעה.

“העבוֹדה היא בעידן הרתיחה”, חשב רוּדוֹרפר בלכתוֹ הלאה לקראת הבית, “מכינים הכוֹל לקציר”. לפני בתי המלאכה היוּ מוּנחים הרבה חרמשים וּמַגָלוֹת וחלקי מכוֹנוֹת ואוֹפנים וחצאי עגלוֹת ויתידוֹת וטבּוּרים חדשים-מלבּינים וישנים-משחירים. “בעוֹד שבוּע שבוּעיים יוּצא הכּוֹל אל השׂדה ועבוֹדת ה”גילוּח" תחל". והוּא נפנה וזן עיניו ברחבי שׂדןֹת הקמה שנהרוּ מימין וּמשׂמאל. במוֹרד הדרך, בקצה האחוּזה, התנוֹסס בית המשׂרפוֹת עם ארוּבּתוֹ הגבוֹהה. רוּדוֹרפר קרב יוֹתר. בצל האילן שליד הבית עמד אחד מבני קרדימוֹן והשקיף בכף מאהילה לקראת ההלך הבא. אחר כך יצא מתוֹך הצל וצעד לקראתוֹ לאט וּמתוֹך סקרנוּת. רוּדוֹרפר ניגש אליו ישר, בחשבוֹ שזהוּ מי שהיה חבירוֹ בלבוּב, אך נוֹכח שזה אחיו, הדוֹמה לוֹ. בּירך והגיד את שמוֹ.

– מר רוּדוֹרפר מלבוּב? – התעוֹרר הלה, – אה, תיכף אקרא לאחי. ישב נא פה תחת העץ. הוּא ירד לפני רגעים אל בית המשׂרפוֹת. אדוֹני רק עוֹבר-אוֹרח, אוֹ רוֹצה לשהוֹת פה זמן מה? אחי סיפּר לי עליו.

– איני יוֹדע עדיין, – ענה רוּדוֹרפר – לעת עתה חפצתי לנוּח קצת. מאד עייפתי.

– בעוֹד חמישה רגעים יהיה אחי כאן.

והוּא רץ במוֹרד גלוּי ראש וּפשוּט המעיל. כוּתוֹנתוֹ הלבנה מאד התנפּחה ברוּח תחת הכתיפוֹת החדשוֹת. רוּדוֹרפר ישב על הספסל שמתחת לאילן ולא פרק עוֹד את תרמיל גבּוֹ. הוּא רק הביט על סביביו. התנוּעה היתה רבּה על המגרש וּבתוֹך גדרוֹת הרפת והאוּרוה. מתוֹך הבית, מן הקוֹמה השנית, הוֹציאה ראשה משרתת כפרית כשוֹפכת מעט זמרה והחזירה ראשה. מן הפּתח למטה יצאוּ שתיים אחירוֹת נוֹשׂאוֹת גיגית גדוֹלה מליאה כבסים וּפנוּ לצד הגן שלפסיסי גדרוֹ קשוּרים חבלים. אחר כך יצאה גם אשה באה בימים, כבידה וּכבוּדה, ראשה בתוֹך קפלט חלקלק, עגילי ברקוֹת באזניה וכוּלה רכּה וחסוּדת פנים יפוֹת. “הגברת קרדימוֹן”, חשב רוּדוֹרפר, “כבר הספּיקה לעדוֹת את עדיה”. קם מעל הספסל וּבירכה בקידה. היא ענתה על הברכה בהסבּרת פנים, אך פּנתה אל הכּוֹבסוֹת.

בינתיים בא חבירוֹ, פּוֹסע מהר בשוּרה אחת עם אחיו, אוֹתה הכוּתוֹנת ואוֹתם הפּנים, רק שוֹנים בקויהם. הוּא לקח את יד רוּדוֹרפר וטילטלה בידוֹ בחזקה.

– כיצד זה נתגלגלת לכאן?

– הוֹלך אני לביתי, דרך הכּפרים.

– מצוּין, ותשב אתנוּ ימים מספּר?

– לא, ימים לא אוּכל, אבל אם לא אהיה לטוֹרח למשפּחתך – אלוּן פה הלילה וּמחר אלך לדרכּי. עלי לבוֹא עוֹד לשבּת הביתה.

– יוֹדע אתה מה? הישאר אצלנוּ עד יוֹם ה‘, וּביוֹם ה’ תלך עגלה שלנו לראדיחוֹב ותסע בה. משם עד ביתך מהלך שעוֹת מספּר. אוּלי אוּכל גם אני לנסוֹע, אף כי מסוּפּק אני, מפּני העבוֹדה המרוּבּה לפני הקציר. בכל אוֹפן, היכּנס הביתה, חבל שכּל שלוֹש אחיוֹתינוּ נסעוּ היוֹם אל הדוֹד שבאחוּזה ס.

רוּדוֹרפר לא הצטער על נסיעתן של כל שלוֹש האחיוֹת, כי לא הכּירן, אך חביבוּתוֹ של מי שהיה חבירוֹ פּעלה עליו ברגע זה נעימוֹת.

– אמי תשׂמח עליך מאד. דיברנוּ עליך בבית, ואמי מצאה שאתה קרוֹב לנוּ מצד אמך, שלישי ברביעי, אוֹ כדוֹמה לזה. אם להאמין לה וּלחשבוֹנוֹת ייחוּסה, אין לך יהוּדי שאינוֹ קרוֹב לנוּ מאיזה צד.

הם פּינוּ לוֹ את הדרך בכבוֹד והוּא נכנס הביתה. היה זה בית יהוּדי עשיר, מרוּבּה מסדרוֹנוֹת וּכבד רהיטים. הציגוּהוּ לפני האֵם. זוֹ הוֹשיטה לאוֹרח יד רכּה וחמימה, והוּא נשקה, כמנהג. היא דיברה בקוֹל חוֹטמי מתוּן, וניכּר היה שהיא השוֹלטת כאן, ואפילוּ על בעלה הגביר וּגדוֹל העסקים. בדיעבד לא היה בלבוֹ של רוּדוֹרפר כלוּם נגד זה, שיהא איזה קרוֹב רחוֹק למשפּחה זוֹ. אך בתוֹקף חשב רק על אחת: על החדר השוֹקט ועל המיטה הנקייה, מעין זוֹ שמוּכנה לוֹ מדי שנה בשנה בבית אביו בשוּבוֹ מן הניכר. נדמה לוֹ, שזה שבוּעוֹת לא ישן במיטה הגוּנה. הוּא החליף קצת דברי נימוּס וידידוּת. התרחץ מן האבק ואכל סעוּדה קלה על השוּלחן שעמד ערוּך בכּוֹל. ברוּר היה לוֹ, שכּן הוּא עוֹמד כאן כל הימים.

החבר ביקש סליחה ויצא לעבוֹדה, והצעיר שנשאר הבטיחוֹ, כי אחר הצהריים, אם ירצה בכך, ירתוֹם את הכּרכּרה הקטנה ויסע אתוֹ בשׂדוֹת וּבסביבה להראוֹתוֹ את כל האחוּזה. אחר כך העלהוּ אל הקוֹמה השנית והכניסוֹ לתוֹך חדר מיוּחד, מרוֹהט יפה, עם מיטה מוּצעת וּכלי רחצה, דוּגמת חדר בבית מלוֹן טוֹב, רק בלי הבּרק העירוֹני הקר. המשרתת הכניסה בכד החרסינה מים, הציצה בוֹ מן הצד בעיניים דוֹרסוֹת. אחר כך, יצאה, וּמיד התחילה שוֹפכת זמרתה במסדרוֹן.

“כמה טוֹב!” דיבּר רוּדוֹרפר לנפשוֹ וישב על המיטה הרכּה, מיהר לחלוֹץ את נעליו, לפשוֹט את בגדיו העליוֹנים ולשכּב על השׂמיכה. התריס היה מוּגף, והאוֹר שחדר בעד הרפפוֹת היה רוֹעד על השוּלחן הקטן והמכוּסה מַפּה לבנה, סרוּגה ודקה. אחרי שהתהפּך פעמים אחדוֹת נרדם וישן עד שעת מנחה.

את הסעוּדה במסיבּת המשפּחה אֵיחַר ולא הצטער על כך. לחינם עלוּ פעמים אחדוֹת שני הבחוּרים והמשרתת לראוֹת אם ניעוֹר, וּכשמצאוּהוּ ישן הלכוּ להם, כי להעירוֹ לא חפצוּ. אך חיכּתה לוֹ ארוּחה שוֹפעת טוֹבת טעם בראש השוּלחן בחדר האוֹכל הגדוֹל והאפלוּלי. נערה אחרת, בת ישׂראל ביישנית בסינר רחב, הגישה לוֹ את האוֹכל החם. איש מבני הבית לא היה בבית. השמש כבר נטתה לערוֹב. וּכשיצא ראה תנוּעה רבּה על פּני המגרש: העדר שב מן המרעה, שבוּ גם עגלוֹת טעוּנוֹת חציר כּבד ועסיסי, נגרר לארץ. העוֹבדים התהלכוּ לעשׂרוֹת עסוּקים בעבוֹדוֹת שוֹנוֹת. הקוּרנס במפּחה הקיש ביתר

עוֹז, כמוֹ אץ לכלוֹת איזוֹ מלאכה נחוּצה. שני הבחוּרים לא נראוּ, אך פתאוֹם הוֹפיעוּ שניהם כשהם יוֹשבים זה בצד זה על דוּפנית יפה וּזנב שחת ירוֹק נמתח מאחריה. נראוּ גם שניים-שלוֹשה פקידים. לבסוֹף בא גם קרדימוֹן עצמוֹ במרכּבה רתוּמה לשני צמדי סוּסים, כדרך הפּריצים. הרכּב היה מקוּשט חגיגית, וּכשפּתח האֶקוֹנוֹם ביראת הכּבוֹד את פשפש המרכּבה, יצא מתוֹכה יהוּדי גדוֹל וּבעל בשׂר, שזקנוֹ קטן צהבהב וּפניו אדוּמים וּמבהיקים

ועיניו קטנוֹת. היתה איזוֹ רחבוּת ואצילוּת בהוֹפעתוֹ. הוּא פּסע בצעדים מאוֹששים, כשהוּא מבליט את כרסוֹ וּמרעיד את בשׂרוֹ וּמקטרת הענבּר עם הסיגרה העבה, הריחנית, בזוית פיו. על זרוֹעוֹ האחת נשׂא שמיכת צמר יקרה עשׂוּיה פּסים. הוּא לא פנה לשוּם צד, לא בירך איש ונכנס ישר הביתה. אחריו נכנסה אשתוֹ, כשהיא נוֹשׂאת-מחבּקת בשתי זרוֹעוֹתיה גל לבנים יבישים. הבנים ירדו וחילקוּ פקוּדוֹת, אחר כך הרגישוּ ברוּדוֹרפר וניגשוּ אליו.

– ראית את אבא? דיברת עמוֹ? – שאלוֹ מי שהיה חבירוֹ.

– ראיתיו כשיצא מן המרכּבה, אך הוּא לא ראני ולא ניגשתי אליו.

– אין דבר, תוּכל לראוֹתוֹ בערב. רצוֹנך, נוּכל עוֹד לעבוֹר פעם אחת בשׂדוֹת. הנה יסירוּ את השחת והדוּפנית תתפּנה. אכלת?

– ושׂבעתי… – ענה רוּדוֹרפר – אך אוּלי תוּכלוּ להגיד לי, ידידים חביבים, אם לא “גזלתי” את חדרוֹ של מי שהוּא? להיוֹת עליכם לטוֹרח איני רוֹצה.

– אל תהא בטלן. יש אצלנוּ חדרים, שהיוּ מספּיקים לשלוֹש משפּחוֹת כמוֹנוּ. החדר שנתנוּ לך הוּא של אחוֹתנוּ הגדוֹלה, וזוֹ לא תשוּב אלא כעבוֹר שלוֹשה אוֹ ארבעה ימים.

– אם כן, ניחא.

והם נסעוּ בשׂדוֹת. רוּדוֹרפר והחבר על המוֹשב לפנים והצעיר ביניהם לאחוֹר. הכל הוֹראה, הכל הוּסבר. יחד עם הבקיאוּת העירה, היתה בביאוּריהם גם מין גסוּת-לב, איזוֹ זרוּת לכל זה. לא הוּרגש, שאלה הם אנשים הקשוּרים קשר טבעי ונפשי אל השׂדוֹת האלה. ועל כן לא התפּלא רוּדוֹרפר, כשהחבר התחיל לדבר על דבר אפשרות “פּארצלאציה” של האחוּזה בקרוֹב, ודיבּר בתיאבוֹן מיוּחד על המחירים שאפשר להשׂיג מאת האיכּרים הרוּתינים בעד החלקוֹת. הקמה היתה יפה בכל מקוֹם, סדר וחריצוּת נראוּ בכוֹל, אך היתה ניכּרת גם איזוֹ עייפוּת באדמה.

– השנה כבר לא זיבּלנוּ כראוּי. אבּא חוֹשב ברצינוּת על דבר “פּארצלאציה”. אין עתיד לאחוּזוֹת כאן. העבוֹדה מתייקרת ושוּק התבוּאה הוּא בשפל המדרגה. רוֹב בעלי האחוּזוֹת היהודים סוֹפם שהם מוֹכרים את אדמתם לאיכרים.

– כך! – ענה רוּדוֹרפר ותמה על עצמוֹ ועל הטוֹן שלוֹ, כאילוּ היה, לפחוֹת, סוֹחר אחוּזוֹת.

הם שבוּ כבר אחרי שקיעת החמה. החצר כבר שקטה לגמרי. בתי המלאכה היוּ סגוּרים על מסגר והחבלן ועוֹזרוֹ לא היוּ בחוּץ. רק הגלגל עמד דוֹם על חמשת היתרים המתוּחים עד טבּוּר המגרש. החלוֹנוֹת בקוֹמה העליוֹנה היוּ רוּבּם מוּארים באוֹר גדוֹל, וּמלמטה רק חלוֹן אחד בפינה: שם היה המטבח. עלוּ שלוֹשתם והצעיר הלך תמיד אחרי שני החבירים. הכניסוּ את רוּדוֹרפר אל חדר האוֹרחים הגדוֹל. שם ישבוּ עתה אל השוּלחן הארוֹך כמה אנשים: קרדימוֹן בראש ואחריו, מזה וּמזה לשוּלחן, שני יהוּדים יפים, לבוּשים חסידית, ואגב שׂיחה נאצלה עסקוּ בתיאבוֹן לא-נאצל במאכלי החלב הדשינים; אחריהם ישבוּ: הגברת קרדימוֹן, האֶקוֹנוֹם ועוֹד פקיד אחד. בפינת החדר ליד שוּלחן מיוּחד, בלי מפּה, ישב החבלן ועוֹזרוֹ, אוֹכלים גם הם ברוֹב תיאבוֹן. רוּדוֹרפר התעניין משוּם מה לדעת, אם הנער הוּא קרוֹבוֹ של החבלן אוֹ לא. אך לא יכוֹל עתה לגשת וּלשאלוֹ. בעל האחוּזה דרש ברחבוּת לפני המסוּבּין, והגברת ישבה ודיברה ראש-אל-ראש וּמתוֹך לחש של אינטימיוּת עם אחד החסידים האוֹכלים, כמתחרשים על דבר הידוּע רק לשניהם.

החבר הגיש את רוּדוֹרפר והציגוֹ לפני אביו:

– מר יעקב רוּדוֹרפר, סטוּדנט, בנוֹ של מר שלוֹם רוּדוֹרפר מל.; הוּא עבר פה בדרכוֹ ביתה וּביקשנוּ ממנוּ שיסוּר אלינוּ.

– בנוֹ של ר' שלוֹם רוּדוֹרפר מל.? – חזר הגביר בקוֹל שמן וצרוּד קצת – יהוּדי חשוּב! אדם ישר ונכבד מאד! יש לי אתוֹ עסקים חשוּבים. מאין? ה? מלבוּב? הי, כל היהוּדים עוֹשׂים עתה את בניהם סטוּדנטים, ומי יהיה שוֹמר את התוֹרה והיהדוּת? שבע’ניוּ! – פּנה אל אשתוֹ – תצוי להכין ארוּחה טוֹבה למר רוּדוֹרפר. הרי אַת מכּירה את אביו. אדם חשוּב, מבין במילי דעלמא.

וּפנה שוּב לשׂיחתוֹ עם המסוּבּין. האֶקוֹנוֹם ישב, ידיו מוּנחוֹת על השוּלחן והוּא נשען עליהן בזקנוֹ הקטן וּבפניו הבּעת עם הארץ תפוּס יראת הכּבוֹד. עיניו עמדוּ בתוֹך פניו הפּוֹרחים כשתי בריכוֹת תכלת. החסידים כּילוּ אכילתם, בירכוּ במזוּמן והבעירוּ את מקטרוֹתיהם הארוּכוֹת וקרדימוֹן את הסיגארה העבה במקטרת הענבר הקצרה. עקרת הבית שאלה ממּקוֹמה את רוּדוֹרפר, שישב בינתיים על הסַפּה בין שני הבחוּרים, אם יסכים לאכוֹל תרנגוֹלת קרה, שהרי מאכלי חלב אסוּר לוֹ עוֹד לאכוֹל אחרי הארוּחה שאכל בין השמשוֹת. רוּדוֹרפר קם והוֹדה בקידה וּביקש רק כוֹס תה. רעב איננוּ, שהרי אכל לשׂוֹבע לפני שעוֹת מספּר. הנערה הביאה מיד כוֹס תה על טס כסף עם סוּכּר ולימוֹן ונתחי דוּבשן אחדים. אחד הבחוּרים העמיד ליד הספּה שוּלחן זעיר ועל זה הוּצג הטס. שניהם ישבוּ מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ ודיברוּ אליו, והוּא שוֹתה את התה וּמקשיב לשׂיחת המסוּבּין אל השוּלחן. קרדימוֹן סיפּר עתה על אביו ע“ה והגראף האציל. מן הגראף דלג ועבר אל האציל מהוּסיאטין, תיאר ברחבוּת את ה”חצר“. אמנם נעדרוּ שם עתה העשירוּת והתפארת, שהיוּ בחיי ר' מוֹטילי ז”ל, אבל הקדוּשה והיוֹפי רבּים שם גם היוֹם. ה“גאזוֹן” הגדוֹל והסעוּדוֹת ב“שאלאש” – עין לא ראתה! אחרי סַפּרוֹ פּרשת פּלא אחד מפלאי הצדיק, התחיל לדבּר על עצמוֹ ועל כבוֹדוֹ בחצר הצדיק, על הפּדיוֹנוֹת שהוּא מפזר שם, על המתנוֹת שהוּא קוֹנה בשביל ה“רבי” וה“רבנית”. הוֹציא מפּיו את המקטרת והראה אוֹתה למסוּבּין. אלה לקחוּה מידוֹ בחרדת כבוֹד, מיששוּה, התבוֹננוּ והריחוּ בה והחזירוּה לבעליה. את ה“ענבּר” הזה היה מעשן הצדיק ר' מוֹטילי ז“ל, והוּא, קרדימוֹן, קנה אוֹתוֹ מידי בנוֹ ר' ישׂראל (הוּא דיבּר על הצדיק החי כעל חבירוֹ: ר' ישׂראל ותוּ לא) באלפּיים רייניש זהב. סיפּר, איך ישן לילה אחת במיטתוֹ הפּנוּיה של הצדיק ז”ל, וּבעד לינה זוֹ שילם אלף רייניש.

רוּדוֹרפר הקשיב לדברי התפּארוּת ורחבוּת נפש אלוּ מתוֹך עניין. אף על פי שהכּיר את החסידים מעיירתוֹ וידע היטב את הליכוֹתיהם ושׂיחוֹתיהם, מצא חידוּש בדברי הגביר, אך בלבוֹ זעף על אריסטוֹקראטיה חסידית זוֹ, שאין בה כלוּם מן האצילוּת האמיתית: “כסף ונפש רחבה”, כך הגדיר לעצמוֹ את הטיפּוּס שישב לפניו. אף הגברת קרדימוֹן, עם כל עדינוּתה ורוֹך פניה תחת הקפלט החלק, היתה בנפשה הרכּבה של שני יסוֹדוֹת אלה. “הריני נעשׂה שוּב אנטישמי”, תפס רוּדוֹרפר את עצמוֹ והשתדל לעבוֹר למחשבוֹת אחירוֹת. הוּא היטה אוֹזן לשׂיחת הבחוּרים. הגדוֹל סיפּר על דבר חיי הכרך (הוּא בילה שם בסך הכוֹל שלוֹשה חדשים) והתפּעל מן ההפקרוּת והתענוּגוֹת המצוּיים שם לרוֹב. סיפּר על הקאבּארט ועל “קאזינוֹ די פּארי”, על המזמרוֹת והשאמפּאניה שהן דוֹרשוֹת מאת הגברים המסיבּים אתן לאחר ההצגוֹת. לא לצוֹרך עצמן אלא לצוֹרך בעל העסק. בעיקר היה מספּר לאחיו, אך פּוֹנה היה בכל פעם אל רוּדוֹרפר, כמבקש את עדוּתוֹ. הצעיר אף הוּא התערב בהערוֹת, כאילוּ היה גם הוּא בכּרך, אף על פי שלא יצא מימיו מסביבוֹת האחוּזה. הרבה דברים היוּ נהירים לוֹ מסיפּוּרי אחיו וּמשׂיחוֹת האוֹרחים, שהיוּ מתאכסנים בביתם.

החבלן עם הנער העוֹזר יצאוּ בחשאי, והאֶקוֹנוֹם פרש מן השוּלחן ונספּח אליהם, כשהוּא רוֹכב על דוֹפן הספּה וּמַטה אוֹזן לשׂיחת הבחוּרים, באוֹתה דביקוּת עם הארצית שהקשיב קוֹדם לשׂיחת החסידים. וּפתאוֹם תקף את רוּדוֹרפר שיעמוּם מכאיב, אוֹתוֹ שיעמוּם שהיה תוֹקפוֹ כמעט תמיד בחברת אנשים רבים. הוּא קם ושאל את הבחוּרים, אם גם הם רוֹצים לצאת מעט החוּצה, לאויר. אוֹ, בחפץ לב! אבל לאן זה ילכוּ עתה בערב? כל החצר ישינה כבר. אך אין דבר, יתהלכוּ קצת במגרש. וּבלבוֹ אמר: לוּ יכוֹלתי לצאת וּלטייל קצת לבדי! אבל אפשרוּת כזאת לא היתה פה. האֶקוֹנוֹם קם, מתח את ידיו למעלה מראשוֹ וּפיהק:

– צריך ללכת לישוֹן. עלי לקוּם ולצאת לשׂדה בשלוֹש וחצי, עוֹד עם חשיכה. כך.

הוּא ניגש עוֹד אל קרדימוֹן, קיבל ממנוּ הוֹראוֹת למחר, אבל למסוּבּין “ליל מנוּחה!” ויצא אחרי הבחוּרים. בחוּץ, בחשיכה (היוּ עננים והלבנה לא נראתה), שאל את רוּדוֹרפר מתי הוּא נוֹסע מפּה.

– איני נוֹסע. הוֹלך אני מחר לכפר ר.

– לכפר ר.? אם כן יסוּר שם אל הוֹרי. אבי הוּא שם “הוּמניק” (משגיח בחצר האחוּזה). אם ירצה יוּכל ללוּן שם. הוּא ישׂמח מאד להלינוֹ בביתוֹ. יתן לוֹ חדר מיוּחד. את החדר שאני הייתי ישן בוֹ בבחרוּתי. עוֹברוֹת שנים ואין איש בא אליהם. הוֹרי הם אנשים זקינים מאד. אמי אשה חלשה, סוֹבלת ברגליה מריבמטיסמוּס. אשה טוֹבה מאד. באיזוֹ שעה הוּא יוֹצא?

– אני חוֹשב, בערך בעשׂר בבוֹקר.

– אם כן עוֹד אספּיק להמציא לוֹ מכתב בשבילם. בתי תכתוֹב אוֹתוֹ עוֹד הלילה ותביאהוּ אליו בבוֹקר. הוֹרי ישׂמחוּ מאד.

אמר “ליל מנוּחה!”, הלך לוֹ ונעלם בחשכת המגרש. ביתוֹ היה בקצה האחוּזה.

רוּדוֹרפר התהלך עם מלויו במגרש מסביב. עברוּ על בתי המלאכה הנעוּלים והדוֹממים, ניגשוּ אל הגדרת ונכנסוּ לתוֹכה. באוּרוה הפּתוּחה צילצלוּ הסוּסים באפסרים, לעסוּ שחת והצליפוּ אילך ואילך בזנבוֹתיהם. גוּפיהם עמדוּ כגוּשים קוֹפאים בתוֹך החשיכה. אחרי האוּרוה,

לפני הרפת הנמוּכה והארוּכּה, בתוֹך הזבל, רבצוּ פרוֹת והעלוּ גירה ונאנחוּ מתוֹך כריסוֹת מלאוֹת. הם עברוּ הלאה. מתחילה המשיכוּ הבחוּרים שׂיחתם. סיפּרוּ על חיי האחוּזה: על הריבוֹת הפוֹעלוֹת הרחוֹקוֹת מצניעוּת, על העבוֹדה בשׂדה וּבגוֹרן, על משׂרפוֹת היי"ש, על הרחיצה בתוֹך גיגיוֹת מוּחַמוֹת בקיטוֹר, על פּיטוּם השוָרים, על הרבּעת הסוּסוֹת, וחזרוּ בכל פעם אל הריבוֹת ברמזים עבים על חוֹסר צניעוּתן; אך בראוֹתם שרוּדוֹרפר שוֹתק נשתתקוּ גם הן, ורק מזמן לזמן ביארוּ את הצריך ביאוּר. אחר כך ישבוּ עוֹד שעה קלה תחת האילן. הקשיבוּ אל המוּלת הנחל שנישׂאה והגיעה מרחוֹק יחד עם קירקוּר הצפרדעים שנשמע כצילצוּל: פּוּממ, פּוּממ! הטל התחיל יוֹרד בשפע. האויר העלה שׂיבה. הבחוּרים היוּ לבוּשים מעילים תלוּיים על כתפיהם והשרווּלים ריקים. קמוּ ונכנסוּ הביתה. בבית כבר ישנוּ הכוֹל. גם האוֹרחים החסידים ישנוּ באיזה מקוֹם. הבחוּרים הציעוּ לרוּדוֹרפר להיכּנס אתם לחדרם וּלשׂחק שם בקלפים, אך הוּא התנצל שהוּא עייף. הוֹבילוּהוּ אפוֹא אל חדרוֹ. נפרדוּ ממנוּ מתוֹך חיבה וירדוּ במדרגוֹת אל חדרם שבקוֹמה התחתוֹנה.

בעשׂר בבוֹקר נפרד רוּדוֹרפר מאת משפּחת קרדימוֹן והוֹדה להם בלב תמים על מידת הכנסת האוֹרחים שנהגוּ בוֹ. השאיר גם דוֹרוֹן לנערה המשרתת. קרדימוֹן לא היה בבית. הוּא כבר נסע ב“רביעיה”. הגברת קרדימוֹן, אחרי שביררה את עניין ה“קוּרבה”, הצטערה אף היא שה“ילָדוֹת” אינן בבית. היא ביקשה ממנוּ לדרוֹש בשמה וּבשם בעלה בשלוֹם אביו. הזכירה את אמוֹ המנוֹחה, שהיא ראתה אוֹתה פעם בחייה, ונאנחה בחסידוּת מרוּבּה. הקפלט על ראשה היה חָלָק כמוֹ אמש בלילה, והעגילים באוֹזניה כאילוּ לא הסירה אוֹתם כלל. הבחוּרים ליווּ אוֹתוֹ מעט. בהיוֹתם בקצה החצר באה במרוּצה בת האֶקוֹנוֹם וּבידה פיסת נייר מקוּפּלה, שהוֹשיטה מתאדמת לרוּדוֹרפר בבקשה למסרה לזקינה בר. היא היתה ילדה לא מבוּגרה, כבת שתים עשׂרה אוֹ שלוֹש עשׂרה. היוּ לה שׂערוֹת פּשתה כהוֹת ועיני מים חיוֹת. הפּנים מוֹארכים קצת, שזוּפים-צהבהבים, הידיים והרגליים דקוֹת אך אמיצוֹת וּדרוּכוֹת וסנטרה חד וּמלא חן. טיפּוּס חביב מאד על רוּדוֹרפר. הבחוּרים אף לא הרגישוּ בה. היא לא היתה “שקצה”. אך לבוֹ של רוּדוֹרפר נתכּוץ למראיה וּנחיריו רעדוּ. עלה בהן ריח דגניוֹת בשׂדה כחוֹם היוֹם. אוּלם התרמיל ישב על גבּוֹ והדרך קראה ללכת הלאה.

כל היוֹם הלך רוּדוֹרפר בדרך. מזג האויר היה שוּב נאה. בעמקים שעמדוּ בהן ביצוֹת, מבהיקוֹת בחמה. (האדמה השחירה שם כבידה ודשינה ורק שכבת דשא דלה ושלפית כיסתה אוֹתה), עמדוּ איכרים וחפרוּ כבוּל. היוּ בידיהם מכשירי חפירה, כעין מרזבי פח עם בתי אחיזה ארוּכּים, והם דחקוּ אוֹתם ברגליהם לתוֹך הכּבוּל הרך והרטוֹב, חתכוּ כעין חַלוֹת ארוּכּוֹת, רבוּעוֹת, הוֹציאוּ אוֹתן מתוֹך המים והניחוּן להתייבּש בחמה. במקוֹמוֹת רבים נתהווּ מן החפירה בוֹרוֹת גדוֹלים שנתמלאוּ מים שנראוּ שחוֹרים, וּבצידיהם היוּ מפוּזרוֹת קוֹרוֹת הכּבוּל, שלימוֹת וּשבוּרוֹת, אוֹ גם סדוּרוֹת בשוּרוֹת כלבינים. הוּא לא ראה את חוֹמר ההסקה הזה מימיו, ועתה התעניין בדרך חפירתוֹ, אף שׂוֹחח עם האיכרים על טיב הכבוּל והתבוֹנן במינים השוֹנים: זה שסיביו מרוּבּים וּספוֹגיים ועפרוֹ מוּעט וּבהיר וקל, קראוּ לוֹ האיכרים בשם “אשוּח”, להראוֹת על דמיוֹנוֹ לעץ קל זה, המהיר לבעוֹר וּמהיר לכבוֹת ואינוֹ עוֹשׂה פחם; וּלהפך, למין הכבד, שסיביו דקים וּמעוֹרים בתוֹך עפר כהה ודשן קראוּ בשם “אַלוֹן”, להראוֹת על דמיוֹנוֹ לעץ הקשה לבעוֹר ועוֹשׂה פחם אוֹצר חוֹם במשך שעוֹת רבוֹת. הוּא לקח שתי פרוּסוֹת יבישוֹת, כשיעוּר הביצה מכל מין, צררן בתוֹך נייר ושׂמן בתוֹך תרמיל הגב. בבית יראה אוֹתם לאביו.

אחר כך עבר בשׂדוֹת תבוּאה רחבים וישן כשעה בצל אגס דרכים עתיק וענף, שעמד מוּרחק קצת מן הדרך בתוֹך שׂדה. אלמלא הלטאה שעברה על צוארוֹ היה ישן כמה שעוֹת. אחר כך עבר בתוֹך כפר מצער. בכפר זה קרהוּ דבר אשר התמיהוֹ והרגיזוֹ לא מעט. בדרך, בתוֹך האבק, ישבה כנוּפית ילדים ושׂיחקה. עוֹד מרחוֹק ראה את הילדים משׂחקים והחליט להיכּנס אתם בשׂיחה. הוּא אהב תמיד את משׂחקי הילדים ושׂיחתם. אך גם הילדים ראוּהוּ בא וּמתקרב אליהם בדרך. הוּא ראה אוֹתם מַטים את גוּלגלוֹתיהם זה אל זה כמתלחשים, אחר כך, כמוֹ על פי פקוּדה, קמוּ כוּלם ונכנסוּ לתוֹך שער גדר פתוּח. הוּא לא הבין את סיבת הסתלקוּתם פתאוֹם. אך בעברוֹ את החצר, עמדוּ שם הילדים כוּלם מסוּדרים בשוּרה, כל אחד מחזיק את כנף בגדוֹ אוֹ כוּתוֹנתוֹ בצוּרת אוֹזן, והם מתנוֹעעים ועיניהם צוֹחקוֹת והם שרים בקוֹל מעוּוה:

אַי וַי לִי,

מֵאַחֲרֵי הָהָר

יוֹשֵׁב יְהוּדִי

וְ… עַל נְיָר.

כל דמיו של רוּדוֹרפר קלחוּ לתוֹך פניו. עד עתה, בכל הכפרים שעבר, לא קרהוּ מקרה, שמישהוּ יעליבהוּ על יהדוּתוֹ. לא הגדוֹלים ולא הקטנים. נדמה לוֹ, שאף לא הרגישוּ בזוֹ. ואיך זה הכירוּהוּ הזאטוּטים האלה? הן בכל חיצוֹניוּתוֹ אין שוּם דבר יהוּדי מיוּחד! העלבוֹן הוּמַר עד מהרה בתימהוֹן וזה נסתיים ברגש דיכדוּך כבד. הוּא ביקש לוֹמר להם דבר מה, אך נשך את שׂפתוֹ ועבר הלאה. כעברוֹ יצאוּ הילדים מן החצר, רצוּ אחריו צעדים אחדים, וּבעוֹדם מניעים את כנפוֹת הבגדים שבידיהם, הוֹסיפוּ לשיר את השיר המאוּס וּלהעלוֹת אבק ברגליהם הקטנוֹת. רוּדוֹרפר לא הוֹסיף להפוֹך פניו אליהם.

מאוֹרע זה הדריך את מנוּחת נפשוֹ והוֹציאוֹ משיווּי משקלוֹ. הוּא הלך הלאה בשׂדוֹת, הליכה מהירה, כנרדף. הליכה זוֹ הפיגה קצת את רגשוֹתיו, אך לא יכוֹל עוֹד לשוּב אל ההסתכלוּת השליוה, וּבלי הכּרה כמעט היה חוֹזר על שתי המלים הפּוֹלניוֹת: “פּשא קריב!” (דם כלבים).

והנה הגיע אל פרשת דרכים: אחת הוֹליכה אל יער והשנית אל הכפר ר., שנראה לוֹ כבר מרחוֹק. השמש כבר הזהיבה את ענני המערב. בדרך היער בא והתקרב עדר לא גדוֹל. רוּדוֹרפר חיכּה בפאת הדרך עד עבוֹר העדר השב אל הכפר. אחרי העדר הלך נער רוֹעה, שׂק תפוּר תלוּי על גבּוֹ, שוֹט ארוֹך בידוֹ האחת וּבשנייה הוּא נוֹשׂא בזהירוּת כעין כוֹס עשׂוּיה קליפת עץ מליאת תוּתי אדמה. הכוֹס היתה עשׂוּיה יפה, תפוּרה בנצר דק של ערבה. אדמוּמית הגרגרים גירתה מיד את תאבוֹנוֹ והוּא שאל את הרוֹעה בכמה ימכוֹר לוֹ את הכוֹס. הנער מכרה לוֹ במחיר לא נמוּך והתנצל:

– כל היוֹם לקטתי את הכוֹס הזאת. אלה הם האחרוֹנים ביער. לפני שבוּע היוּ עוֹד רבים, אך עתה כמעט לא נשארוּ.

רוּדוֹרפר הלך בעקבוֹת העדר שהתרחק ואכל לאט מן התוּתים. הם היוּ בשילים, רכּים וּמתוּקים מאד. לא היה צוֹרך לזרוֹת עליהם אבקת סוּכּר, כנהוּג. הוּא זכר את טעמם בתוֹך זבדה, וזה גירה עוֹד יוֹתר את חכּוֹ. חבל רק שאין השעה שעה שלאחר גשם. כמה נעים היה עתה שהדרך תהיה לחה והקמה רוֹססת!

עם חשיכה נכנס אל הכפר והלך ישר אל חצר האחוּזה. היתה זוֹ חצר לא גדוֹלה, סגוּרה משלוֹשה עברים בבניינים לא-גדוֹלים. בעל האחוּזה לא ישב בכפר זה, רק האֶקוֹנוֹם וה“הוּמניק” היוּ כאן היהוּדים היחידים בין העבדים והשׂכירים הרוּתינים, והם ניהלוּ את ענייני האחוּזה הקטנה. בעל האחוּזה היה בא מן העיר רק פעם בשבוּעיים אוֹ בחוֹדש ליוֹם אוֹ ליוֹמַיים, להשגיח על הסדרים והעבוֹדה, והיה נוֹסע שוּב. רוּדוֹרפר שאל את אחד העוֹבדים בחצר לדירת ה“הוּמניק”. זה נתן בוֹ מבט קהה ולא ענה כלוּם, רק נכנס אל האוּרוה וקרא ל“הוּמניק” עצמוֹ, שיצא מיד כשהוּא מחזיק בידוֹ סמלוֹן עוֹר כבד וכוּלוֹ נוֹדף ריח סוּסים חריף. היה זה יהוּדי זקן, רזה, זקוּף וגבוֹה. זקנוֹ הקצר היה אפוּר וזרוּע מוֹץ ותבן, באוֹפן שמן הנמנע היה לעמוֹד על צבעוֹ לאוֹר הפּנס הקטן, שהיה תלוּי על הקיר מבחוּץ. הוּא עישן מתוֹך מקטרת קטנה, שהיתה יוֹרדת מפיו כחוֹתכת את סנטרוֹ באלכסוֹן.

– ערב טוֹב! – בירכוֹ רוּדוֹרפר – יש בידי מכתב מבּנוֹ שבנ.

– א, מלייבּל. בבקשה, ייכּנס נא אל דירתנוּ. תיכף אבוֹא, רק אגמוֹר את העבוֹדה. פילקוֹ! הבא מיד את האדוֹן אל דירתי. אבל היזהר במדריגוֹת, הן רקוּבוֹת. אבוֹא תיכף וּמיד. שם אשתי.

דלת הדירה היתה פתוּחה, ובעברוֹ את החדר הראשוֹן, שהיה מוּאר קצת באוֹר הרפה שהסתנן דרך מחצית הדלת הפּתוּחה לחדר השני, דפק בזהירוּת על דלת זוֹ. אז שמע העתקת כיסא נבהלת, ולקראתוֹ יצאה אש הזקינה, נפוּחה קצת, והיא מטלטלת בשתי ידיה כברה מלאה נוֹצוֹת מרוּטוֹת. בראוֹתה את הזר כמעט השמיטה את הכברה מידיה התשוּשוֹת.

– ערב טוֹב! – מיהר רוּדוֹרפר להרגיעה בקוֹל טוֹב – אני מביא לכם מכתב מאת בנכם שבנ., הבוֹקר ראיתיו. הוּא בריא ושלם, וגם נכדתכם דוֹרשת בשלוֹמכם.

– אַי, מלייבּלי שלנוּ, תחיוּ מאה ועשׂרים שנה! – רוּח

חיים באה בגוּפה העגוֹל והיא התחילה לבקש מקוֹם להעמיד את הכברה. רוּדוֹרפר לקחה מידה.

– תוֹדה, תוֹדה! ישׂים אוֹתה פה. אין דבר, יהי פה. למה הטריח את עצמוֹ? מכתב הביא? ישב נא פה, הנה כיסא! מלייבּלי? אה, אה!

רוּדוֹרפר זכר שהיא חוֹלת שיגרוֹן והבין למה ידיה ורגליה כה צבוֹת. בכל זאת היא מתאמצת ורצה ורוֹצה להנאוֹתוֹ. מהירוּת תנוּעוֹתיה הקוֹמית נגעה עד לבוֹ. הוֹציא את פיסת הנייר וּביקש למסרה לידה, אבל היא ביקשה ממנוּ שיקראנה לפניה. היא אינה יוֹדעת לקרוֹא. היא בת כפר זקינה. את המעט שלמדה בילדוּתה כבר הספּיקה לשכּוֹח. אז פתח רוּדוֹרפר את הנייר המקוּפּל וקרא את הכתוּב בוֹ לאוֹר העששית המפוּיחה.

– כך, – אמרה האם אחרי גמר הקריאה בקוֹל בוֹכים אך בעיניים יבישוֹת – מסכן הוּא לייבּלי שלנוּ. מתה לוֹ פרה טוֹבה. אבל – כפּרה “נאה וּטהוֹרה” הפּרה! העיקר שאין לוֹ “שלוֹם בית”. זאת אשתוֹ השנייה – והיא קירבה אליו את כיסאה – מרשעת גדוֹלה. היא מכה את ילדיו מכוֹת רצח. מה “אתם” יוֹדעים, כמה על נכדתי ריקילי לסבוֹל ממנה. אך אין דבר, אלוֹהים ישלם לה הכוֹל, עד פרוּטה אחרוֹנה! הוּא, איני כדאית להזכיר שמוֹ, אינוֹ נשאר בעל חוֹב! לייבּלי הוּא מזג טוֹב, והיא אשתוֹ – מה יכוֹל הוּא לעשׂוֹת? ישלם לה אלוֹהים בעד היתוֹמים הרכּים! ונתנה קוֹלה בבכי, אך עיניה נשארוּ יבישוֹת.

כשנשמעוּ צעדיו הכבידים של הזקן על המדריגוֹת רצה הזקינה לקראתוֹ, ואף על פי שדיברה בלחישה, שמע רוּדוֹרפר שהיא אוֹמרת לוֹ לשלוֹח תיכף וּמיד רוֹכב עם אפרוֹח אל הכפר הסמוּך לשחטוֹ שם אצל השוֹחט. אין דבר, בעוֹד שעה ישוּב, האפרוֹח רך וּבשעה אחת יתבשל. הי, הי, אוֹרח כזה! אדם יקר! הביא מכתב מלייבּלי וראה את ריקילי! אלוֹהים יגמוֹל לוֹ!

ה“הוּמניק” נהם תשוּבה קצרה ושב, וּמיד נשמע קוֹלוֹ תוֹקע לתוֹך החצר: פילקוֹ! וכעבוֹר רגעים מעטים נשמעוּ צריחת תרנגוֹל צעיר ודהרוֹת סוּס מתרחק. היא ביקשה סליחה ויצאה אל המטבח להכין ספל קפה. “שב עם האוֹרח, שמוּאל! דבּר עם האדוֹן! אין לך פה?” פנתה אל בעלה, שהתהלך בחדר ולא ידע מה לעשׂוֹת עם עצמוֹ. אחרי דברי אשתוֹ ישב על קצה כיסא, כאילוּ היה בבית זרים, פּיטם במתינוּת של מבוּכה את המקטרת מתוֹך שלפּוּחית צהוּבּה. באמת לא היה לוֹ על מה לשׂוֹחח עם האוֹרח. הוּא גם לא חיכּה לכלוּם מן המכתב ולא התעניין בוֹ. לבסוֹף פלט:

– מתי אמר לייבּל, יתחילוּ שם את הקציר? אצלנוּ אין כלל שׂעוֹרה השנה. האדוֹן ציוה לא לזרוֹע.

– איני יוֹדע – ענה רוּדוֹרפר – מתי יתחילוּ לקצוֹר, אבל יש שם שׂעוֹרה יפה.

– הוֹ-הוֹ! – נתעוֹרר הזקן – איזוֹ שׂעוֹרה שם! הייתי שם פעם אחת לפני שלוֹש שנים. איזוֹ שׂעוֹרה! ואֵילו סוּסים! אצלנוּ – דלוּת גדוֹלה! אין מזבּלים. כך. לאן אדוֹני נוֹסע?

– הוֹלך אני לל. כמה עוֹד שמה?

– לל.? עוֹד רחוֹק. יסלח לי, אני צריך לשוּב אל האוּרוה.

– אוּלי יש פה בקרבת מקוֹם חנוּת? רוֹצה אני לקנוֹת סיגאריוֹת.

– ילך בדרך לצד ימין. אחרי שישה בתים, תחת הערמוֹן, יש חנוּת קטנה. אלמנה ענייה. – והוּא יצא אחרי רוּדוֹרפר.

מן החצר המוּארה בפנס הקטן יצא רוּדוֹרפר אל הרחוֹב האפל, מלא האבק והשׂיחים. השמיים היוּ מעוּרפּלים באֵד כבד רטוֹב, שהאפיל על הלבנה והכוֹכבים. אך הרחוֹב נדמה לוֹ בחשיכה הקלוּשה יפה ונעים מאד. העצים רישרשוּ זרוֹת ונדמה שצלליהם נראים מתנוֹעעים. ברוֹב הבתים המרוּחקים לא היה כל אוֹר. הוּא ספר אוֹתם וּפסע בתוֹך האבק הכבד, עלה וירד, עד שראה תחת צמרת עץ ענקי כבד עלים דלת פתוּחה ואוֹר נמוּך אך גדוֹל למדי בוֹקע מתוֹכה. נכנס לחנוּת הצרה והדלה וקנה מן האלמנה עצוּבת הפנים קוּפסת סיגאריוֹת מאוּבּקה, ושב בזהירוּת וּבגישוּש אל החצר ועלה הביתה. על השוּלחן החשׂוּף בחדר הפנימי כבר חיכה לוֹ ספל קפה מהבּיל ונוֹדף ריח. הספל היה גדוֹל וּמגוּשם, כדי שלוֹשה ספלים רגילים. אוֹזנוֹ היתה שבוּרה וּבמקוֹם מפּה היתה פרוּשׂה תחתיו אלוּנטית לא נקיה.

– אוֹ, הרי זאת אמבטי ולא ספל, – התלוֹצץ רוּדוֹרפר לפני הזקינה.

– כל הספלים נשברוּ אצלנוּ. נשארוּ רק אחדים של פסח בעליית הגג. – הצטדקה בעת הבית וּמשכה נוֹצוֹת מתוֹך הסיר למרטן לתוֹך הכברה – אצלכם בוַדאי מוֹרטים נוֹצוֹת רק בחוֹרף, ואני מוֹרטת גם בקיץ. בננוּ הצעיר, בן הזקוּנים, איציק, צריך להתחתן בקרוֹב (הוּא עוֹזר ל“שׂוֹרף” בכפר קוּסטין) ואני מכינה לוֹ מצע. הוּא לוֹקח ב“ה כּלה נאה וגם נדוּניא הגוּנה: ה”אדוֹן" שלוֹ הבטיח, שלאחר החתוּנה יתן לוֹ משׂרת “שׂוֹרף” באחת המשׂרפוֹת שלוֹ. יש לוֹ כמה אחוּזוֹת. אוּלי ישתה עוֹד ספל? למה לא? יש לנוּ ב"ה חלב די והוֹתר. יש לנוּ גם בת והיא נשׂוּאה לטוֹחן בכפר לא רחוֹק. לפני שבוּעיים היתה אצלם “ברית”. אם רוֹצה הוּא לנוּח, ישכב לוֹ בתוֹך הדרגש בחדר הראשוֹן. זהוּ חדרוֹ של איציק. כשהוּא בא לחגים הרי הוּא ישן בתוֹך הדרגש. כל בנינוּ ישנוּ בדרגש זה. הוּא גידל את כוּלם. עתה הוּא עוֹמד רוֹב ימוֹת השנה פנוּי. אה, אה.

רוּדוֹרפר הוֹדה. לנוּח אינוֹ רוֹצה, אבל הוּא יתהלך קצת בחוּץ וישוּב.

הוּא התהלך בחוּץ, עמד בשער הפּתוּח והביט לתוֹך חשכת הכפר. והנה שמע שעטוֹת סוּס. שב הרוֹכב עם האפרוֹח השחוּט. כששב אחרי רגעים מספר אל החצר ראהוּ יוֹשב על אבן מתחת לפנס כפוּף על האפרוֹח ומוֹרט את נוֹצוֹתיו. באמת לא התנגד רוּדוֹרפר בשעה זוֹ למעט מרק עוֹף טרי, ואפילוּ לנתח אפרוֹח. רק הניקיוֹן שבבית היה קצת חשוּד בעיניו. חוּץ מזה חש את עצמוֹ לא ברע כאן. האנשים הפשוּטים והתמימים האלה התיחסוּ אליו בחיבּה וּביקשוּ להנעים לוֹ, כאילוּ היה אחד מבניהם. בעברוֹ הלאה נתקל ב“הוּמניק”. זה קרא לוֹ להיכּנס אל הרפת והאוּרוה. הראה לוֹ את הפּרוֹת ואת הסוּסים, בייחוּד עיכּבוֹ אצל הפר הגזעי. אחר הכניסוֹ לתוֹך ה“מוּשטארקה” (לשכת הכלים) והראה לוֹ את הרתמוֹת השוֹנוֹת. שם היה גם נער קטן, בנוֹ של האֶקוֹנוֹם. אביו לן הלילה בשׂדה עם העגלוֹת הטעוּנוֹת תלתן. לאחר שעה בערך בא העבד לקרוֹא לרוּדוֹרפר: המרק מוּכן. בשוּבוֹ אל הדירה ראה את הנער שהיה קוֹדם בלשכת הכלים רץ אחרי דמוּת אשה בוֹרחת וקוֹלע בה גזר עץ מתוֹך קריאה: “מטוֹרפת!”

אוֹתה האלוּנטית ששימשה קוֹדם מַפּה היתה פרוּשׂה עתה בחדר הראשוֹן, “חדרוֹ”, בראש השוּלחן ועליה קערה גדוֹלה, פגוּמה בשוּליה וּצבוּעה בפרחים, מעלה הבל חם: בתוֹכה היה המרק יחד עם בשׂר האפרוֹח. כף עץ גדוֹלה היתה בתוֹך הקערה. בצלחת קטנה, פגוּמה אף היא, היה מעט מלח כהה ועל ידה כיכר של פת קיבר עם סכין של מטבח. זאת היתה אפוֹא הסעוּדה. דלת החדר השני היתה סגוּרה. הזקינה כבר שכבה, כנראה, לישוֹן. הזקן יצא משם בחשאי, עבר בחדר על בהוֹנוֹת רגליו ויצא שוּב אל החצר. אחרי צאתוֹ הכניס שוּב את הראש והראה לרוּדוֹרפר בעיניו על הדרגש הפּתוּח והמוּצע, שמכסהוּ עוֹמד נשען אל הכוֹתל, ואמר לוֹ שכאן משכבוֹ; הוּא ישוּב רק בחצוֹת הלילה.

ריח המרק היה טוֹב. רוּדוֹרפר היה רעב. הלחם היה בוֹ טעם של שׂדה וגוֹרן. הוּא אכל אפוֹא בתיאבוֹן ולא שׂם לב לצוּרת הסעוּדה. “בכל אוֹפן אנשים חביבים”, רטן לעצמוֹ מתוֹך לעיסה מליאה וּמהירה, “הזקינה טרחה בשבילי, כאילוּ הייתי לפחוּת איציק שלה”. על השוּלחן דלקה אוֹתה עששית מפוּיחה, שהאירה קוֹדם את החדר ההוּא. על כיסא עמדה קערת חוֹמר עם כד מים. הוּא כילה לאכוֹל, הוֹציא את מַפּיתוֹ מתוֹך התרמיל וּמחה את פיו, מחה היטב, כי ריח המרק עמד בעקשנוּת על שׂפתיו. יצא לרגע ושב. עיניו לא היוּ עייפוֹת וּבכל זאת היה רצוֹן לשכב ולישוֹן. בדק קצת את המצע עם המנוֹרה ביד. הניקיוֹן לא היה מוֹפתי, נראוּ גם אֵילו נקוּדוֹת חשוּדוֹת, אך הוּא כבר הוּרגל בכפרים ואסתניסוּתוֹ פגה הרבה. העמיד כיסא ליד הדרגש, התפּשט, כיבה את האוֹר, עלה על משכבוֹ והתכּסה בשׂמיכה. החשיכה בלעתהוּ. היתה דממה כבידה.

כעבוֹר רגעים מעטים חש עקיצה חדה ברגלוֹ. הוּא שלח חיש את ידוֹ לאחוֹז במקוֹם הנעקץ והנה חש עקיצה אחרת בצלעוֹ. “הוֹ, יש פה חברה יפה!” חשב, “נפלתי בפח. אם הם יביעוּ לי כך את חיבּתם במשך כל הלילה, לא אוּכל לעצוֹם עין”. הוּא ניסה לסלק מעליו את השׂמיכה, אך העקיצוֹת לא חדלוּ. עתה בהיוֹת בוֹ הכּרת הפּרעוֹשים, נדמה לוֹ שהוּא חש על כל גוּפוֹ זחילה, והעוֹר זע עליו מתוֹך גירוּי חם וּמרגיז. הוּא ידע כי במקרים כאלה הרבה עוֹשׂה הדמיוֹן. קם, אפוֹא, מצא גפרור והדליק את העששית, סילק את כל השׂמיכה וּבדק את המצע בדיקה מעוּלה. “הוֹ, הוֹ, יש פה ריפּוּבּליקה שלימה!” ניסה לתפּוֹס אחד וּשניים, אך בינתיים חש בעקיצוֹת אכזריוֹת ברגליו היחיפוֹת העוֹמדוֹת על רצפת העץ המעוּפּרה. הם באים, כנראה, מן הרפת והאוּרוה, אך מה לעשׂוֹת? לא, על יצוּע זה לא יעלה עוֹד. הוּא יכסנוּ במכסה העץ וישכב על המכסה, כדרך ששכב על הספסל בפוּנדק של הקיטע. אמר ועשׂה. וּכשכבוֹ נפתחה הדלת מבחוּץ בזהירוּת והזקן עבר את החדר בחשאי. רוּדוֹרפר לא זז, כדי לא להעיר השגחתוֹ של הזקן. אחרי שזה שכב שם בחדרוֹ, ישב רוּדוֹרפר והתחיל משפשף בחימה את רגליו העקוּצוֹת. הפּרעוֹשים מצאוּ את עוֹרוֹ העדין גם על המכסה. “לא, פה בחדר אין מפלט מאלה, צריך לברוֹח”. וּבכל זאת שכב. ירדה עליו עייפוּת מציקה ועיצמה את עיניו, אך מתוֹך עיניים עצוּמוֹת התהפּך וייסוּריו המכוֹערים הלכוּ וגברוּ. פתאוֹם קפץ ועמד שוּב

על הרצפה. העיניים כאבוּ ורצוּ להשתפשף והגוּף כוּלוֹ כמוֹ בער. הוּא חש עתה איך הפּרעוֹשים קוֹפצים על רגליו החשׂוּפוֹת. מן החדר השני הגיעוּ גניחוֹת. “הריבמטיסמוּס גם הוּא אינוֹ מניח לישוֹן!” חשב רוּדוֹרפר והתגרד בכל עוֹז ויחד עם הכעס התחוֹלל בוֹ גם איזה צחוֹק למַה שבא עליו. הוּא התלבש בחשיכה, תלה את מעילוֹ על כתיפיו וחרש פתח את הדלת ויצא אל החצר. ישב על המדריגוֹת וגירד את רגליו עד שחש את הדם מידבּק על אצבעוֹתיו.

הפּנס על קיר הרפת היה כבוּי. הערפל נתגבר יוֹתר וירד עד לארץ. החצר נחה בתוֹך החשיכה והחשיכה עמדה בתוֹכה כנד. רוּדוֹרפר ירד וישב על המדריגה התחתוֹנה, זקף את צוארוֹן מעילוֹ, העמיד ידיו על ברכיו ונשען בסנטרוֹ. אחרי שבתוֹ רגעים אחדים התחיל להבחין בקוֹשי שׂירטוּטי מה בתוֹך אפרוּרית הערפל. והנה נדמה לוֹ, שהוּא שוֹמע אִוֹשה במרחק כמה צעדים וחיכּוּך בקיר. הטה אוֹזנוֹ לצד ההוּא. אבל האִושה נדמה. “בודאי זעה שם בהמה בקצה הרפת”. אך הנה נשמע הרעש שנית וּכעין זחילה אחריו. “מי זה יכוֹל להיוֹת שם? אוּלי בהמה מתהלכת בחוּץ?” הוּא חיכּה מתוֹך אוֹרך רוּח. פתאוֹם זכר את גזר העץ שזרק בערב הנער וצעקתוֹ: מטוֹרפת! – “זוֹהי!” הבהיק בוֹ רעיוֹן ברוּר. “טוֹב, תבוֹא!” החליט והתבצר עוֹד יוֹתר על המדריגה. הדממה מסביב הוּפרעה רק לפעמים על ידי צילצוּל אפסר מרחוֹק אוֹ גניחת בהמה. פחד לא היה בלבוֹ, רק סקרנוּת. מוֹחוֹ היה עתה עֵר וצלוּל לגמרי. כעבוֹר רגעים מספר הבחין כבר סמוּך אליו את הגוּף הכפוּף, גוּף אשה בשׂמלה, הזוֹחל וּמתקרב אליו. הוּא הביט שמה ולא זע. וּפתאוֹם הגיח הגוּף בבת אחת, נפל לרגליו על הארץ ולפת את שתי רגליו, וכמעט בלי קוֹל נשמע לחש תאוָני מקוּטע, חציוֹ יהוּית וחציוֹ רוּתינית:

– אל תברח… אל תברח… כבר חלבתי את הפרוֹת… חוֹשך… חוֹשך… מרח לי את הלב… בחזקה… הוּא קוֹפץ ויוֹצא… שפשף היטב… אתה יחידי, יחידי, יחידי…

צמרמוֹרת עברה בכל גוּפוֹ של רוּדוֹרפר, אך החליט לשבת. רק השתדל להסיר את ידיה הלוֹפתוֹת כמלקחיים את רגליו החשׂוּפוֹת, אך לא עלה לוֹ לפתוֹח את המלקחיים:

– למה אתה מגרשני? אתה יחידי, יחידי, יחידי… אני אבוֹא אלי שוּב בלילה… כמוֹ אז, על התבן… חוֹשך… חוֹשך… הם הכּוּ אוֹתי היוֹם, פצעוּ, קשרוּ לי את הרגליים והוֹציאוּ לי עצם מן הצד, מפּה… תן, תן היד וּמשש… העצם איננה, הוֹי-הוֹי-הוֹי! – וּפתאוֹם פרצה ביבבה חנוּקה ולחצה את ראשה בכוֹח פרא אל רגלי היוֹשב – הם לא האמינוּ, שאתה תבוֹא… יוֹם יוֹם אמרתי להם… והם הכּוּני… את הילד סגרוּ בעלייה, בתוֹך התבן… הוּא בוֹכה שם תמיד, תמיד בוֹכה… שוֹמע אתה, חביבי?… כך הוּא בוֹכה תמיד… דם נוֹזל מעיניו… הדם נוֹטף על הפּרוֹת ברפת… והם מכים אוֹתוֹ… אַל תברח, יחידי, יחידי, יחידי… – והיא ייבּבה יבבה חשאית וחוֹתכת, כשהיא נוֹפלת על פניה וּמהדקת אוֹתם אל כּפּוֹת רגליו של רוּדוֹרפר, אחר כך הרימה את ראשה וחזרה שוּב על פזמוֹנה, שהיה כנראה שגוּר בפניה, בשינוּי סדר קצת, אך באוֹתן המלים ממש. נשלבוּ גם שמוֹת, שרוּדוֹרפר לא ידעם, אך במהירוּת תפיסתוֹ צייר לעצמוֹ את מאוֹרע חייה של המטוֹרפת ונחשוֹל חם של רחמים הציף את לבוֹ. כל הזוָעה, שהוֹפעה זוֹ נסכה בוֹ בעלטת החצר הזרה בחצוֹת הלילה, המלוּוה קריאוֹת תרנגוֹלים וצילצוּל שרשרוֹת ברפת, חלפה עברה, ונתמסר ברוּחוֹ להתרפּקוּתה הטרחנית של הנפש האוּמללה, החַיה הנרדפת והמעוּנה, שבאפילת טירוּפה הגיה לה עתה אוֹר אנוֹשי חיור, ואם גם אוֹר מַתעה. הוּא ליטף בראשי אצבעוֹתיו את ראשה באפילה, חש את דיבלוּל שׁערה הפּרוּע עם הגבב וזוֹהמה בתוֹכוֹ, אך לא שׂם לב לכך, כי אם החליק וליטף ולחש כפוּף: “לא אברח, לא אברח, אַל תיראי!”

לדבריו הרכּים התיפּחה המטוֹרפת עוֹד יוֹתר, והידקה ביתר כוֹח את פניה הקרים אל רגליו היחיפוֹת וכוּלה רעדה. המלים בפיה הלכוּ הלוֹך ורפה. אחר כך נשמע רק מילמוּל חלש, כמוֹ מבּעד לשׂפתיים מכוּסוֹת קצף, ולבסוֹף נדם חלשה לגמרי. הוּא גחן עליה ושמע שהיא נרדמה. החזיק בראשה וּלאט לאט שיחרר את רגליו, עלה מדריגה אחת וישב והשתדל להתבוֹנן בגוּפה המכוּוץ המוּטל על הארץ. כך ישב רגעים ארוּכּים קוֹפא וּמרוּכּז. אך הנה חש בקוֹר החוֹדר את גוּפוֹ. רגליו כאילוּ נתרוֹקנוּ מן הדם והתחילוּ כוֹאבוֹת כאב חריף. הוּא קם, אפוֹא, ונכנס החדרה. שם ישב על כיסא נשען על דוֹפנוֹ. מרוֹב עייפוּת נשמט ראשוֹ על כתיפוֹ והוּא נתנמנם מתוֹך כאב בשמוּרוֹת העיניים. התרנגוֹלים התחילוּ קוֹראים שוּב בקוֹלוֹת שוֹנים ונשמע גם צילצוּל חזק וקוֹלוֹת העבדים שקמוּ. רוּדוֹרפר קרע את עפעפּיו. החדר כבר האפיר. הוּא התלבש מתוֹך רעידה ויצא החוּצה לתוֹך הערפל המלא קריאוֹת תרנגוֹלים. הערפל נתקלש מהר ואוֹר השחר גבר. על הארץ בסמוּך לוֹ, רבצה עוֹד המטוֹרפת בתוֹך סחבוֹתיה. פניה המלוּכלכים היוּ רזים מאד, עין אחת נראתה כפקוּחה קצת והלוֹבן הבהיק מתוֹכה. שׂפה כחוּלה ונפוּחה היתה נחה לארץ. רוּדוֹרפר ניגש אליה בזהירוּת, הסתכל בה מקרוֹב ויצא לרחוֹב. הוּא היה נסער וּביקש להתהלך קצת בתוֹך דממת הכפר עם הנץ.

בשש חזר רוּדוֹרפר ונפרד מאת הזקינים. כדי שלא לביישם שתה עוֹד כוֹס קפה, אף על פי שקשה היה לוֹ לכבּוֹש את גוֹעלוֹ. שניהם ליווּהוּ עד השער והוֹדוּ לוֹ בלב שלם על שהוֹאיל לסוּר אליהם. הם כל כך אוֹהבים לקבל אוֹרחים! חבל שאין איש בא אליהם. כשיצא לדרך הפך את פניו וראה את הזקינה מתקשה לעלוֹת ברגליה הצבוֹת על המדריגה הראשוֹנה, מרימה רגל וּמחזירה אוֹתה למקוֹמה. הזקן נוֹשׂא את צרוֹר המפתחוֹת בידוֹ והוּא כבר באמצע החצר, וּבפינה, ליד האוּרוה, מוֹשך הנער, בנוֹ של האֶקוֹנוֹם, זה שהיה אתמוֹל ב“מוּשטארקה”, את שׂמלתה של המטוֹרפת, והיא סוֹחבתוֹ אחריה כממהרת, כשהיא מוֹרה באצבע אל העלייה.

בלילה הבא לן רוּדוֹרפר במלוֹן בעיירה, וּבבוֹקר יצא אל הכפר הסמוּך. משם היה עוֹד מהלך כמה שעוֹת לעיירתוֹ. בנסיעה – פחות מזה. אחרי הליכה של שעה הגיע אל כפר לא גדוֹל. הכפר הזה היה נקי מאד. כל חציריו גדוּרים וגני עצים יפים להם. היה בוֹ משהוּ ממעוֹן קיץ, אף כי מלבד איכרים, לא נראה בוֹ שוּם אדם זר. הוּא שאל לפוּנדק. לא, אין כזה; אף בית מזיגה אין. יש יהוּדי אחד חנוָני וישנוֹ איכר אחד, שהעמיד ספסלים אחדים בגנוֹ, ושם אפשר להשׂיג תמיד מאכל, אוֹ לשתוֹת איזה משקה קר. בכל שבת באים טיילים מן היהוּדים שבעיר ואוֹכלים פה. הוֹ, הוּא עוֹשׂה עסקים מצוּינים! אבל יש לוֹ אשה וּבנוֹת, שיוֹדעוֹת לשרת יפה וּלהתהלך עם האדוֹנים שבעיר, מוּטב שילך שמה. והראו לוֹ את הבית. שני תינוֹקוֹת ליווּהוּ. הם היו מנוּמסים, וּכשנתן להם את הפּרוּטוֹת האחָדוֹת, הוֹדוּ בכריעת ברך יפה. הוּא נכנס אל הגינה בצל העצים, עצי הכפר, המגוּדלים. תחת העצים עמדוּ שוּלחנוֹת קרשים וספסלי קרשים משני צידיהם. בהרוֹת אוֹר וצל רעדוּ כרשת ריחנית על הקרשים, שהיוּ חקוּקים בהם פה ושם שמוֹת בכתבים שוֹנים, מליאים וראשי תיבוֹת. היוּ שם גם הרבה רבבים של צוֹאַת ציפּוֹרים. על ענף אחד, שהיה חָלָק בלי קליפּה מרוֹב חיכּוּך, היתה תלוּיה מגבּעת קש ישנה, קרוּעה. במקוֹם אחר היתה תלוּיה סלסילה של תינוֹקוֹת. רוּדוֹרפר ישב על אחד הספסלים, פרק את תרמיל הגב, הסיר את הכוֹבע והניח את שניהם על השוּלחן מן הצד, נשען על ידוֹ והסתכל מסביב. בקצה הגן עמד הבית וּלפניו נתיבה זרוּעה חוֹל חדש ונקי, ועציצים אחדים צבוּעי צהוֹב עמדוּ לאוֹרך הקיר הלבן. החלוֹן הקטן והדלת היוּ פתוּחים. מבפנים הבית הגיעה צוחת טיגוּן וּמן החלוֹן נישׂא קוֹל זמרה חרישי. משׂמאל גבל הגן בשׂדה וצירצוּר החרגוֹלים בתבוּאה היה מנַסר כמַנסרה בלי הפסק. רוּח לא נשבה. עלה לא זע. אבל החמימוּת הצילית שבגן היתה נוֹחה וזרמה לתוֹך הנפש והשרתה מרגוֹע. אחרי רגעים מספר קם רוּדוֹרפר והתקרב להציץ לתוֹך הבית מן הפּתח. זה הראה רק את הפרוֹזדוֹר חסר הרצפה וּבמפוּלש נראתה החצר, חצר האיכרים, והתנוּעה שבּה. הוּא שב אל מקוֹמוֹ, ישב והבעיר לוֹ סיגאריה. הסתכל בראש מוּפשל בתפוּחים וּבאגסים שעוֹד לא הבשילוּ. מצא גם עץ שזיפים מן המין הלבן, “רינגלוֹטים”, אלה שהיוּ חביבים עליו בהתבשלם. אחר כך דפק בנצר שבידוֹ שלוֹש פעמים על השוּלחן. כעבוֹר שעה קלה יצאה ריבה כפרית לבוּשה נאה. מקטוֹרן קטיפה קצר משני צבעים הידק את גיזרתה, הבליט את חזה וירד על מתניה בלשוֹנוֹת קטנוֹת. שתי העיניים המימיוֹת הביטוּ ישר וּבחוּצפה. “זה יוֹתר טיפּוּס גרמני”, חשב רוּדוֹרפר, “אך לא, היא יוֹתר מדי עגוּלה”. צוארון הבד הרקוּם היה מוּפשל על המקטוֹרן. “היא נחמדה, אך לא לפי טעמי. יוֹתר מדי בריאה”.

– מה אדוֹני מבקש? – שאלה פּוֹלנית.

– וּמה אפשר להשׂיג?

– היוֹם אין מבחר גדוֹל. – ענתה כשהיא מנגבת במגבת את השוּלחן לפניו, וריסיה הבהירים נטוּיים אל חזה הבוֹלט בשני פקעים הנשקפים צחים מתוֹך המחשׂוֹף שלמעלה. – אוֹרחינוּ באים רק ביוֹם שבת וראשוֹן. אם אדוֹני רוֹצה, יוּכל להשׂיג בקבוּק שיכר לבן אוֹ שחוֹר, אוֹ כוֹס שמנת, אוֹ לחם טרי עם חמאה וגבינה.

– כל מעשׂי החלב! – פיקד קצרוֹת, והסתכל בה בפניו העייפים. טוֹב היה לחבק את מתניה ההדוּקים, אך לא היה לוֹ כל חשק לכך. עוֹד חי באוֹזניו הד לחשה של המטוֹרפת אמש. היא הגישה לוֹ את המבוּקש בפשטוּת וּבחן ונסתלקה. הוּא אכל מתוֹך תיאבוֹן, עד כי שׂבע את המזוֹן הטרי. אחר כך העלה את רגליו על הספסל וישב והסתכל ברשת האוֹר הרוֹעדת על גוּפוֹ. היה נוֹח. היה טוֹב. היה חמים. הצרצר בשׂדה ניסר ולא פסק. הפירוֹת הירוּקים, שלא נבדלוּ עוֹד היטב מן העלים, נמוּ בלי תנוּעה. מן הבית הגיעה שוּב זמרה חשאית. בדרך לא עבר איש. האבק נם והאפיר באוֹר השמש. רוּדוֹרפר חש את עצמוֹ ככורת שנצטבר בתוֹכה הרבה דבש ודוֹנג. עתה עפוּ להן הדבוֹרים והכּורת שוֹקטה על שפעה. הרבה אי אפשר להכניס עוֹד, כי התאים מלאים. כמלכה בוֹדדת זימזמה בוֹ ההכּרה, כי צעיר הוּא וּמלא כוֹחוֹת. אך לא ידע דרכם ותכליתם.

הוּא שכב על גבּוֹ, כיסה את פניו במטפחת ונרדם קצת. כשניעוֹר היה מזיע. התנגב במטפחת. ישב עוֹד אֵילוּ רגעים, אחר כך הקיש שוּב על השוּלחן. הריבה יצאה, אספה את הכלים וקיבלה את התשלוּם. הוּא קם, עמס את תרמיל הגב, לקח את הנצר, בירך ויצא את הגן בלי חשק. יהיה עליו ללוּן עוֹד בכפר אחד, הסמוּך לעיירתוֹ, וּבבוֹקר יהיה בבית. הוּא כבר נכסף להיוֹת בבית. הכּורת היתה כה מלאה!

היתה השעה שלפני הצהריים. בצאתוֹ מפשפּש הגינה קלטוּ אוֹתוֹ אוֹרה וחוּמה הרחבים של שמש הקיץ. הוּא הביט לצד ימין וּלצד שׂמאל של הדרך, אחר פנה לשׂמאל, לדרכוֹ. אחרי בתים אחדים ראה רחוֹבה, מאוֹתן רחוֹבוֹת הכפר הריחניוֹת, הירוּקוֹת, שגדירוֹת יפוֹת בשני צידיהן ועצי פרי שוֹלחים ענפיהם המסוּבּלים לתוֹכן. “צריך עוֹד לעבוֹר ברחוֹבה זוֹ”, החליט רוּדוֹרפר ונכנס. הוּא עבר על גן אחד. אחריו היה מעין אוֹסם לא גדוֹל ואחריו גן ירקוֹת, שרוֹב הירק כבר היה תלוּש ועריית האדמה הרגוּבה, היבישה, האפירה בשמש. מן האוֹסם הלכה על נתיבת הגן הדשוּאה, נערה צעירה יחיפה, דקת קו, במעיל צמר קצר על שׂמלת הבד הלבנה. היה רוֹך לאין קצה בגוּפה הגבוֹה והעדין. השׂערוֹת הכּהוֹת היוּ קלוּעוֹת בצמה דקה שנפלה על הגב הישר והצר. מעיל הצמר היה תלוּי על כתיפיה ברישוּל מלא חן. בידה התלוּיה החזיקה בציצת גזר, והקלח הצהוֹב והצח האיר כיתד זהר באויר. היא הפנתה את ראשה ורוּדוֹרפר ראה את עיניה. ככוייה נעימה חש בלבוֹ. הן היוּ כּהוֹת-נוֹהרוֹת וישבוּ מתחת לגבּוֹת מלוּכּדוֹת וּמעל למשקעים אפילים. הריסים הארוּכּים האפילוּ עליהן כמעט קט. הם הביטוּ אליו ארוּכּוֹת ואוֹרן שׁרה על הפנים הרכּים, הפּה הצר והסנטר החד. נפשוֹ של רוּדוֹרפר כאילוּ נתאַלמה פתאוֹם. הוּא עמד ולא יכוֹל למוּש ממקוֹמוֹ. אך הנערה עברה והלכה הלאה, על הנתיבה הדשוּאה, לקראת הבית שהלבּין בטוֹהרוֹ בקצה הערוּגוֹת בצל עץ צעיר. רוּדוֹרפר ליוה אוֹתה בעיניו. הן היוּ צמוּדוֹת אל צמתה, אך ראה את עיניה. הוּא לא יכוֹל לזוּז מכאן. כמה היה רוֹצה ללכת אחריה, להיכּנס אל הבית הלבן. אך הן דבר זה לא ייתכן. התגבר ושב על עקיביו. אך בצאתוֹ את הרחוֹבה נפנה והביט שוּב שמה: הנערה הלכה עתה מן הבית באוֹתה הנתיבה הדשוּאה אל האוֹסם. רוּדוֹרפר שב גם הוּא אל הרחוֹבה, לחץ את פניו בין שני פסיסי הגדר וּבלע את המחזה בעיניו. היא הלכה שקיטה, האוֹר נח על ראשה הסגלגל, המעיל צנח עוֹד יוֹתר והצר את כתפיה. היא ראתה את פניו הלחוּצים בגדר והלכה דרכה שקיטה, ואוֹר עיניה רוֹעף על פניה. זמן מה שהתה בתוֹך האוֹסם. את רוּדוֹרפר תקף עצב עד לידי דמעוֹת. לבוֹ היה רך להימוֹג. וּבפנוֹתוֹ כבר ללכת יצאה שוּב מן האוֹסם והלכה שוּב בנתיבה מוּל הבית. עתה נשׂאה בין אצבעוֹתיה הורוּדוֹת והשקוּפוֹת ביצה לבנה. כגוֹרל עדנים אכזרי פעלה עליו הליכה דוֹממה זוֹ. הוּא היה קרוֹב לצעוֹק בקוֹל, לגעוֹת ולקרוֹא לה בשם עדנה וחיבּה כזה, אשר יביע את כל נפשוֹ. אך היא הלכה לה הלאה, ועתה גם לא הביטה אליו. אך עיניה לא משוּ מנגד עיניו. יוֹתר לא יצאה. רוּדוֹרפר רצה לקפוֹא פה עם הגדר, להיוֹת אחד מעמוּדיה, לעמוֹד כך יוֹמם ולילה. לא כיצוּר בשׂר ודם פעלה עליו הוֹפעה זוֹ, שחלפה עליו בשקט, מתינוּת, חן וּצניעוּת שלוֹש פעמים, אלא כסמל, כחזוֹן, כציר הטבע המרעיד וּמזעזע את כל תהוֹמוֹת נפשוֹ. הוּא צנח וישב על הגבשוּשית הדשוּאה בתחתית הגדר, ישב והפיל את ראשוֹ על חזהוּ. יבוֹא מי וירצחהוּ נפש. רצוֹן אחר לא היה לוֹ. – –

כמה ישב כך לא ידע. הוּא ניעוֹר פתאוֹם לקוֹל האנחה שפּרצה מלבוֹ. כמוֹ מתוֹך חלוֹם סמוּך ניעוֹר. הוּא הביט אל הגן: הערוּגה נחה רגוּבה, עירוּמה ואפוּרה, רק שׂריגים נוֹבלים אחדים השׂתרגוּ עליה. האוֹסם עמד בעצוֹ הקוֹדר כוּלוֹ שרוּי באוֹר. הבית דמם בצל העץ הצעיר. אך לא נראתה נפש חיה. אוּלי חזה חזוֹן תעתוּעים? אוּלי חלם חלוֹם? אוּלי ראה פה את משׂאת נפשוֹ? לא, יוֹתר מדי ראציוֹנאלי היה רוּדוֹרפר, שיאמין בכמוֹ אלה, אף על פי שמחשבוֹת אלוּ סערוּ ברוּחוֹ.

הוּא התרוֹמם בכבידוּת ויצא מן הרחוֹבה והלך לדרכוֹ ברוּח כבידה: כל הדבש כאילוּ נצטמצם בטיפּה אחת, שעמדה רוֹטטת וּמבהיקה במרכז הכּורת, והיה פחד גדוֹל לגעת בה.

בהיוֹתוֹ למחרת למשכים בדרך, עוֹד מהלך שעתיים לביתוֹ, הדביקתהוּ מאחריו עגלה שוֹטפת בדהרה. הוּא הפך את פניו: כרכרה רתוּמה לסוּס אחד ואיש נטוּי על הדוּכן ודוֹפק את הסוּס בכל כוֹחוֹ. הוּא נסתלק וחיכּה בצד הדרך. האין זה שאוּל נימירוֹבר? כן – הוּא הוּא! חתן הגביר בעיירתוֹ היוֹשב על אחוּזתוֹ הסמוּכה. רוּדוֹרפר ניפנף לוֹ ביד שיעצוֹר. הלה לא הכּירוֹ וצעק מתוֹך הכרכרה השוֹטפת:

– אין לי פנאי. בשמוֹנה יש לי משפט.

– עצוֹר, שוֹטה! אני יעקב רוּדוֹרפר.

נימירוֹבר הרתיע את הסוּס לאחוֹריו והכרכרה השתרקה בחזקה לפאת הדרך.

– עלה מאחוֹר! מהר!

רוּדוֹרפר עלה בקפיצה אחת, והכרכרה זזה ונשׂאתהוּ ביעף לביתוֹ. הרוּח סאנה על שתי אוֹזניו, והוּא ישב נשען בשתי ידיו על המוֹשב, כחרד פן ינוּד ונשפך מעט ממה שאגר בכפרים.



  1. מין חילָקים כבוּשים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37186 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!