בעצם נַתּחוֹ במחלקה ו' של הגימנסיה בלבוּב את פרקי האיליאדה במקוֹרם הקשה, וּבחַלקוֹ באוֹזני המוֹרה הכבידוֹת מזוֹקן את הפסוּקים הסבוּכים לצוּרוֹתיהם הדיקדוּקיוֹת; בעצם תסיסת גיל עלוּמיו, גיל הגידוּל וסערת הרוּח אצל רוֹב התלמידים – תקף את יעקב רוּדוֹרפר בּוֹלמוֹס האידיליה. אף על פי שהיה בן שבע עשׂרה וקטעי שיטתם של שוֹפּנהוֹאֶר וניצשה היבהבוּ בתוֹך המחשבה המשׂתרעת כשני לפּידים ברוּח, נצטרפוּ אצלוֹ יפה “הרמן ודוֹרוֹתיאה” עם “אהבת ציוֹן” ו“אנשי סלדוילה” עם סיפּוּרי שׂ. בן-ציוֹן.
עוֹד מילדוּתוֹ הוּבלט בוֹ, ביעקב רוּדוֹרפר, קו רציני מוּרכב מהסתכלוּת רכּה ואהבת חיי האוֹשר של אחירים. הוּא גוּפוֹ לא ביקש לוֹ את האוֹשר, אף לא את זה התמים שבמשׂחקי הילדוּת. עוֹרך היה משׂחקים בזריזוּת וּבכשרוֹן לחביריו, מסַדר וּמפקד, אך ברגע המכריע ממַלא תפקיד של מסתכל מן הצד. כשרוֹנוֹתיו הטוֹבים לא היה להם סיכּוּי להצלחה פרטית, אך הצלחתם של אחירים היתה לעתים ממַלאה את לבּוֹ רגש של אמת. “הקו הרוּדוֹרפרי”, היה קוֹרא לתכוּנה זוֹ, בשנים הבאוֹת, לאחר שעמד על אוֹפיוֹ שבא לוֹ בירוּשה וידע להגדירוֹ לעצמוֹ. אביו, שלוֹם רוּדוֹרפר, הבּאנקיר ישר המעשׂים, הדוּר הפנים וּפתוּח היד, המכוּבד בעדת עיירתוֹ עד כדי יִראה קלה מפניו – היה חש בחוּש המציאוּת הנפלא שלוֹ, שבּנוֹ, עם כל כשרוֹנוֹתיו הטוֹבים, לא נוֹעד לגדוֹלוֹת. אך לא מצא זכוּת לעצמוֹ להוֹכיחוֹ על טבעוֹ. עוֹד מילדוּתוֹ, כמעט מגיל עשׂר, התיחס אליו כאל מגוּדל: יחס מצוּי רק אצל אצילי רוּח. יתוֹם היה יעקב מאמוֹ, והאֵם החוֹרגת ידה לא השׂיגה לקנוֹת את לבוֹ, והאב ראה את חוֹבתוֹ היחידה במילוּי רצוֹנוֹ של הבן “הנבוֹן והמוּזר”. אף הדאגוֹת לעתידוֹ של זה הוּעמוּ הרבה בתוֹך הרגשת מילוּי חוֹבה זוֹ. “הקו הרוּדוֹרפרי”!
הלימוּדים הקבוּעים, “הפּיהוּק הארוֹך שבין צילצוּל לצילצוּל”, כמוֹ שקראוּ להם התלמידים, נמאסוּ עליו, ואם לא יכוֹל לכבּוֹש את עיניו בספר קריאה שהוֹציא בגניבה מילקוּטוֹ, היה מניח ידיו לפניו על הספסל, סוֹמך עליהן את סנטרוֹ וּמביט ישר בפני המוֹרה המדבר על הקתדרה ורוֹאה את פרצוּפוֹ פוֹשט ולוֹבש צוּרוֹת משוּנוֹת. לבסוֹף נמאסה עליו גם הסתכלוּת שטוּת זוֹ, וּבהיוֹתוֹ רגיל לעשׂוֹת את רצוֹן עצמוֹ, בלי להימלך באיש, החליט יוֹם אחד, כשבוּעיים לפני גמר שנת הלימוּדים, לעשׂוֹת “מעשׂה רב”. הסיפּוּר “מחייו של לא יצלח” לאייכנדוֹרף מילא את נפשוֹ ריח פרחי אביב וּצלילי חליל, והחבירים היוּ טרוּדים בסידוּר קבוּצוֹת טיוּל לימי החוּפשה לטאטרה, לטירוֹל וּלשוייץ, והוּא החליט ללכת מיד ברגל הביתה, אל עיירתוֹ, דרך הכפרים, במישוֹר, מהלך חמישה אוֹ שישה ימים. הוֹדיע להנהלת הגימנסיה במכתב שהוּא חוֹלה (“חוֹלה נדוּדים”, חשב בשעת כתיבה, לצדק את נפשוֹ משקר) והכין עצמוֹ לצאת לדרך. את הערים והעיירוֹת שבדרך החליט להקיף. אֵלוּ לא עניינוּ אוֹתוֹ, אחרי שבתוֹ שנים אחדוֹת בכרך. קנה גרביים של צייד, תרמיל גב של בד, גלימת גשם, כוֹבע טרוֹפּי וסוֹכך גדוֹל ועבה, שיכוֹל לשמש עתים מקל ועתים מטריה, וּלעת הצוֹרך גם אוֹהל קטן. את “כלי היקר” הזה, שהיה משוּמש קצת, גילה באחד מבתי הממכּר לישנוֹת. נתן לתוֹך התרמיל את גלימת הגשם, מעט צידה לדרך, מעט אך מן המוּבחר, ולא לקח אתוֹ שוּם ספר. “כהלך קל על אדמת יה”, טירטר במוֹחוֹ חרוּז משיר נשכּח.
כדי שיתחיל את מהלכוֹ ישר בכפר “בלי הקדמוֹת”, החליט לנסוֹע ברכבת תחנה אוֹ שתיים, ושם ירד וייכּנס אל הכפר הראשוֹן, וּמשם ילך ברגלוֹ הלוֹך ונדוֹד מזרחה, עד בוֹאוֹ הביתה.
כשירד בתחנה הקטנה בשעת בוֹקר מוּקדמת והתחיל ללכת במוֹרד הדרך המוֹליכה אל הכפר, עמד פתאוֹם והביט בתימהוֹן: הכפר היה עשן כוּלוֹ. תימרוֹת עשן כהוֹת התאַבּכוּ מן הבתים החבוּיים בין אילנוֹת, והרוּח ניצחן וּפיזרן על פני מרחב השׂדוֹת. “שׂריפה אין כאן”, חשב רוּדוֹרפר, בעמדוֹ בשׂדה וּבשמש וּבתקנוֹ על זרוֹעוֹתיו את רצוּעוֹת תרמילוֹ, “שאִלמלי כן היה העשן מרוּכּז במקוֹם אחד וחוֹמרי שׂריפה היוּ פוֹרחים באויר והיה נשמע צילצוּל פעמוֹנים וקוֹלוֹת קוֹראים לעזרה. מה אפוֹא עתר העשן הזה? אין זאת כי מן השמיים מזמנים לי נפלאוֹת”, כה חשב כמעט בקוֹל והחיש צעדיו לקראת הכפר. כשקרב יוֹתר השגיח, שהעשן אינוֹ עוֹלה מן הארוּבּוֹת שעל גגוֹת הבתים, אלא מתוֹך ארוּבּוֹת בוֹלטוֹת קצת בחצרוֹת. הוּא נכנס אל החצר הראשוֹנה. איכּרית זקנה עמדה פשׂוּקת רגליים וּבידה תרנגוֹלת והיא נוֹעצת אצבע בפי טבעתה למשמש אם היא מעוּבּרת בביצה. רוּדוֹרפר הסיר את הכוֹבע, כפף ראשוֹ ושאל נדיבוֹת:
– הגידי נא, זקנתי, לאיש עוֹבר אוֹרח: מה העשן הגדוֹל העוֹלה מחצרך?
– אוֹפים לחם, אדוֹן צעיר. לחם אלוֹהים. – ענתה הזקינה, כשהיא מחזיקה את האצבע בתוֹך התרנגוֹלת.
– ושם בחצרוֹת האחירוֹת?
– גם שם אוֹפים לחם אלוֹהים, אדוֹן צעיר.
– ולמה לכם, זקנתי, כל כך הרבה לחם?
– לא לנו, אדוֹן צעיר, לא לנוּ. בני אדם מוֹבילים את הפּת הריחנית ללבוּב וּמוֹכרים אוֹתה שם לאדוֹנים. לחם אלוֹהים מן הטחנה שלנוּ וּמאפיית ביתנוּ מאד ינעם לחיך האדוֹנים בלבוּב.
עתה הבין רוּדוֹרפר. כפר זה הסמוּך לכפר מצא לוֹ פרנסה נוֹספת על המשק החקלאי. הדבר מצא חן בעיניו.
– כל השנה אתם אוֹפים?
– ישמוֹר אלוֹהים, אדוֹן צעיר! – התנערה הזקינה והשמיטה את התרנגוֹלת, שנמלטה פרוּעת נוֹצוֹת אל פינת החצר – רק בימים שאין עבוֹדה בשׂדה.
רוּדוֹרפר נזכר, כי פעמים אחדוֹת בשנה מוֹפיעה בבתי האוֹכל בלבוּב, ביחוּד באלה שברחוֹבוֹת הצדדיים, פת כפרית, פת שיפּוֹן כהה מתוּבּלת בכמוֹן אוֹ בקצח, מליאת טעם, שהיתה ניתנת ימים אחדים, לשׂמחת האוֹכלים, ואחר כך היתה נעלמת שוּב. זוֹהי הפּת!
הוּא ביקש רשוּת להיכּנס לפנים החצר לראוֹת בעבוֹדה, והרשוּת ניתנה לוֹ ברצוֹן. התנוּר היה נמצא בתוֹך בניין של חוֹמר אדוֹם, וּבתוֹכוֹ עבדוּ בחצי אפילה האיכּר הזקן, בניו וּבנוֹתיו, כוּלם בכוֹתנוֹת בד עבוֹת וּנקיוֹת. זה ניפּה ואלה לשוּ, זה תלש מן העיסה, וזוֹ עיגלה את המקרצוֹת לכיכרוֹת, והצעיר עמד לפני התנוּר הלוֹהט ורדה לתוֹכוֹ את הכיכרוֹת העגוּלוֹת, שהיה מרקידן קוֹדם בשתי ידיו שטבל בכל רגע בכלי עץ מלא מים, וּטפיחוֹת הידיים על הבצק היו משמיעוֹת קישקוּש לח ונעים, אחר כך היה מפזר סוּבּין על המרדה, מניח את הכיכר ורוֹדה בזריזוּת לתוֹך החלל האפל. כוּלם עבדוּ עבוֹדתם בזריזוּת וּבביטחוֹן כאוֹפים מלידה.
– יתן אלוֹהים הברכה! – בירך רוּדוֹרפר את העמלים הברכה הרגילה.
– יתן אלוֹהים הבריאוּת! – ענוּ כוּלם קוֹל אחד.
– התרשוּ לעוֹבר אוֹרח להסתכל קצת?
– נבקש! – ענה הזקן, ואיש לא הפסיק עבוֹדתוֹ.
רוּדוֹרפר עמד והסתכל. החוֹם בבניין היה מרוּבה. ריח הלחם הטרי מילא את החלל ונדף החוּצה – ריח מתוֹק וּמגרה את שקדי הרוֹק. האנשים העוֹבדים הזיעוּ וכוֹתנוֹתיהם היוּ רטוּבּוֹת מזיעה. רק זה שלפני התנוּר היה חצי גוּפוֹ העליוֹן ערוֹם וּמכנסי הבד הדוּקים באזוֹר עוֹר אל מתניו הדקוֹת, וגוּפוֹ נראה כרוֹקד כנגד פי התנוּר הלוֹהט. אחרי עמדוֹ רגעים מספר, נזכר רוּדוֹרפר שעליו ללכת הלאה, אך לפני פנוֹתוֹ ללכת שאל:
– אפשר לקנוֹת כיכר אחת?
– לעוֹבר אוֹרח ניתן בלי כסף, – ענה הזקן שהיה מנַפּה את הקמח, הניח את הנפה, מחה את ידיו במכנסיים וניגש אל כוֹננית הכיכרוֹת וּבחר אחת אפוּיה יפה, חוּמה, זרוּעה קצח שחוֹר, והגישה לרוּדוֹרפר שפּסע פּסיעה לקראתוֹ. רוּדוֹרפר קיבל את הכיכר ברוֹב תוֹדוֹת וּבכפיפת הברך, וּבצאתוֹ מן החצר הוֹשיט לזקינה, שהיתה כבר עסוּקה בשיפשוּף אילפּס נחוֹשת, חפסית “גאלא פּטר”.
– תקחי, זקנתי, וּתחַלקי לנכדים.
– חן חן, אדוֹן צעיר, ישׂים נא שם על החלוֹן. הקטנים רוֹעים את האַוָזים, בערב ישוּבוּ. דרך צליחה!
– היוּ בריאים!
בצאתוֹ מן החצר העיף רוּדוֹרפר את עיניו העירוֹת והתמיהוֹת על הדרך והבתים והחצירוֹת, שמכל אחת מהן עלה העשן ונאפה הלחם, שאף אל קרבוֹ את הריח הנעים והמרעיב, נשען אל גדר הקרשים וחשב מחשבה “סוֹציוֹלוֹגית”: ראה, כמה משלימים צוֹרכי הכרך ההוֹמים את מפעל הכפר השליו! התבוּאה, שהאיכר מוֹציא מן האדמה בזיעת אַפּיו, אינה באה רק לחַיוֹת את נפש בעליה, אלא מתגלגלת במקוֹם גידוּלה כל גילגוּליה הטבעיים עד היוֹתה מוּגשת בקרוּמה החוּם והמבריק לחיכּם של המוֹנים הטוֹרחים בלי קשר ישר עם זרע האלוֹהים! כמוּבן, משער אני בנפשי את בגדי הצבעוֹנין והתכשיטים הזוֹלים, אשר יעדוּ בני הכפר הנבחר הזה בשבתוֹת תמוּרת יתרוֹן עמלם בהכנת הלחם לפי הרבים. מכוֹנת היישוּב בצוּרה זוֹ, אין בה, בכל אוֹפן, כלוּם מן המַבעית…
ככלוֹתוֹ לחשוֹב חייך לעצמוֹ על המדע והפּאתוֹס, כביכוֹל, שבמחשבתוֹ, ואף על פי כן חש כי הכּרתוֹ נקשרה במקוֹם זה עם שפע הטבע החי והזוֹרם בלי מחיצה וּבלי הפסק בין האדמה וּבין האדם. “מן הכיכר שבתרמילי, הוֹסיף לחשוֹב, אניח לי שיוּר לזכרוֹן קוֹדש”, ונזכר את “צנצנת המן” ואחר כך את ה“ריפתא”, פאת הכיכר הקשה והחמה, שאמוֹ המנוֹחה היתה מוֹרחת לוֹ בילדוּתוֹ בחמאה ריחנית, נספּגת בפת. סנטימנטאלי לא היה התלמיד יעקב רוּדוֹרפר, אך בזכרוֹ את אמוֹ המנוֹחה נאנחה בוֹ נשמתוֹ בלי קוֹל!
הוּא הלך הלאה בדרך המלך בין שתי שוּרוֹת הבתים שבכפר. כמעט בכל חצר ראה אוֹתוֹ מחזה שראה בראשוֹנה. מחצירוֹת אחדוֹת יצאוּ מן השער ילדים לבוּשים כוֹתנוֹת בד ארוּכּוֹת וּגלוּיי ראש, הביטוּ אחריו, אחדים אף בצחוֹק וּבהעויוֹת של ליגלוּג שוֹבבני. פה ושם נבח עליו כלב כפרי צרוּד. בהגיעוֹ אל הבאר הגדוֹלה עמד ושאב לוֹ בדלי התלוּי בקילוֹן מים חיים, שתה קצת, אחר כך שפך המים הישנים שב“מימיתוֹ” וּמילאה חדשים. ה“יד” שאצל הכפר הראתה בכתוֹבתה הכתוּבה ביד לא אמוּנה כלפי הכפר הסמוּך, שלפי המפּה שבכיסוֹ היה רחוֹק מכאן מהלך ארבע שעוֹת ואשר החליט ללוּן שם הלילה. השעה היתה עתה אחת עשׂרה. רוּח מרחב קרירה נשבה, פּוֹרחוֹת קטנוֹת שטוּ במרוֹמים והאפילוּ מדי פעם בפעם על הארץ, אך אוֹתוֹת גשם לא נראוּ והוּא יכוֹל ללכת הלאה. לשאוֹל לא היה צוֹרך, הדרך היתה ישרה לפניו מזרחה.
בצאתוֹ את הכפר שמע פתאוֹם המוּלת מים רבים, ועדיין לא ראה מאין היא באה, אך בעוֹד רבע שעה עבר על טחנת המים כפוּלת הקוֹמה, שעמדה במוֹרד מעבר לאגם גדוֹל, מוֹריק ורענן בצלילוּתוֹ הקיצית. שלוֹשה מרזבים רחבים הוֹליכוּ את המים מתחת לגשר קרשים אל שלוֹשת האוֹפנים הגדוֹלים, שחוֹרי השיניים, לנַפּצם שם לאשד קצף סוֹאן עם סיבּוּב הגלגל. ההמוּלה מקרוֹב היתה מחרישה את האוֹזניים, אך היה בה מן ההימנוֹן הדתי שיש בכל רעש שבטבע, ורוּדוֹרפר, ברוּחוֹ הרכּה והגרוּיה, שמע בה את הקוֹל הקוֹרא: לחם נכין, לחם, לחם! – איכרים אחדים מאוּבּקי בגדים יצאוּ ונכנסוּ בה, ועגלוֹת אחדוֹת, טעוּנוֹת וריקוֹת, עמדוּ כמַמתינוֹת באוֹרך רוּח על הרחבה הקטנה, השרוּיה כוּלה בצל נוֹפי עצים גדוֹלים. מראה המים הצלוּלים, הרסיסים הנישׂאים באויר ורישרוּש העלים הוֹסיפוּ על הרגשת הקרירוּת. רגעים אחדים עמד רוּדוֹרפר נשען על משען הגשר והציץ לתוֹך הטחנה, אחר ירד והלך לדרכוֹ. כחצי שעה הקשיב עוֹד לאחוֹריו, עד כי גועה ההמוּלה כליל.
באמצע הדרך, בשׂדה, בצל קוּבּה של “קדוֹש”, ישב רוּדוֹרפר לסעוֹד את לבוֹ. הדרך השׂתרעה כמעט לבנה באבקה הדק בין שׂדוֹת הקמה. איש לא נראה בה. זימזוּם הצרצרים מילא את האויר ואִושת ארבע האֵלוֹת הצעירוֹת שבארבע פינוֹת קוּבּת ה“קדוֹש” ענתה לעוּמתם. הדשא תחתיו היה קריר בצל, וגם בגבּוֹ שנשען על מַסַד האבנים חש צינה נעימה. במרחק מה, מאחד השׂדוֹת, נשמעוּ קטעי זמרה שהגיעוּ ונפסקוּ וניעוֹרוּ שוּב. רוּדוֹרפר עלה על המסד ואחוֹריו אל ה“קדוֹש” וּמשם השקיף על פני השׂדוֹת, עד כי ראה בעוֹמק, באחד מהם המוֹריק בירקוּת עדינה וּמהבהבת, סוּדר צבעוֹנים מוֹפיע ונעלם, וּצלילי זמר עוֹלים משם וּמשתתקים חליפוֹת. בת איכרים תלשה, כנראה, אפוּנים בשׂדה, והיתה נוֹתנת מן התלוּש פעם בפעם אל פיה, ואז נאלמה הזמרה. בגרוֹנה דירדרוּ הקוֹלוֹת כגרגרי אפוּנים ונשתפּכוּ באויר הצלוּל והמבוּשׂם כצלילי כנף רננים. רוּדוֹרפר בלע את רוּקוֹ להרטיב את גרוֹנוֹ היבש, אחר ירד וישב לסעוֹד. מתוֹך תרמיל הגב הוֹציא מַפּית לבנה, פּרשׂה על ברכיו והניח עליה את מאכלוֹ: ביצים שלוּקוֹת וּגבינה אֶמנטאלית. אך לפני אָכלוֹ הוֹציא בקבוּק קטן וגמע מתוֹכוֹ מעט יי"ש דוּבדבנים, אחר חתך מן הכיכר שקיבל בכפר, טבל במלח, ליפּת בביצה וּבגבינה ואכל בתיאבוֹן.
הארוּחה היתה מליאה טעם וּפילפּל.
הגרביים ירדוּ אצלוֹ אגב הליכה והוּא לא העלם. והנה פה דיגדגוּ קני העשׂב את מחשׂוֹף הרגליים, וּמזמן לזמן עמד עליהן זבוּב ועקץ עקיצה נשכנית מציקה. אז העלה את הגרביים, אך הזבוּבים, מזבוּבי השׂדה, הכניסוּ את עוֹקצם הארוֹך גם דרך הגרב. רוּדוֹרפר הפך פניו כמבקש עזרה מאת ה“קדוֹש”, אך זה עמד לוֹ עמידתוֹ הצנוּעה, עיניו עצוּמוֹת וראשוֹ שמוּט לוֹ על כתיפוֹ, כמתנמנם. “כל הזבוּבים עליך, גוֹלם נבער!” קיללוֹ העלם וחתך לוֹ עוֹד מן הפּת העריבה.
אחרי כלוֹתוֹ לאכוֹל החזיר הכוֹל בסדר לתוֹך התרמיל. הצית לוֹ פּפּירוֹסה עשׂוּיה, התפּרקד על העשׂב, באוֹפן שרגליו היוּ תלוּיוֹת קצת במוֹרד, שׂם תחת ראשוֹ את קרן התרמיל וטיבּע את עיניו בתכלת האויר, כשהוּא רוֹדף אחרי העשן הכּלה מפּליטוֹת פיו. מחשבוֹת לא היוּ במוֹחוֹ בהחלט. מילא אוֹתוֹ רק רגש חירוּת מתוֹק, שלא חש כמוֹהוּ מימיו. לוּלא קוֹל הריבה בשׂדה האפוּנים מלפניו וה“קדוֹש” מאחריו, שהמריצוֹ להפנוֹת אליו מדי פעם בפעם את מבטוֹ, היה נרדם מיד, כי העייפוּת שברגליו והכוֹבד שבכל גוּפוֹ מן הנסיעה המעטה ברכבת (עוֹפרת זוֹ, שאויר הרכבת יוֹצק בגוּף הנוֹסע שאינוֹ רגיל!) ורוּח השׂדה אשר שׂיחקה על פניו עיצמוּ את עפעפּיו; אך שניים אלה החזיקוּהוּ במצב של תיר-ונים במשך רגעים ארוּכּים, ומתוֹך עֵירוּת נמה זוֹ צפה בנוֹף וראהוּ מתנוֹעע וּמחליף מצב, מתרוֹמם מצד אחד ושוֹקע מן הצד השני, מתפּשט וּמצטמצם, מַבהיר וּמַכהה. אף שׂריטת הציפּוֹרים וליבוּטיהן בתוֹך ענפי העצים מעל לראשוֹ גירוּ בקרבוֹ איזוֹ נימה מציקה, אך לבסוֹף נרדם מתוֹך התנגדוּת שבנפש.
כמה ישן לא ידע, אך פתאוֹם כאילוּ ניערוֹ מי בחָזקה: קרע את עפעפּיו, ישב מתוֹך קפיצה של אֵימה וראה לפניו יוֹעֵר-צייד פּוֹלני בעל פאוֹת-זקן ושׂפם לבנים, רוֹבוֹ על שכמוֹ והוּא מתבוֹנן בישן בשׂפתיים מוּכנוֹת לצפצף.
– יקיצה ברוּכה, עלם נכבד! זה רגעים מספר אני עוֹמד וּמסתכל בפנים צעירים וחביבים אלוּ, וזוֹכר אגב את עצמי בהיוֹתי עלם גם אני. סטוּדנט נוֹדד, מה? ירשני: שמי זארמבּא.
– רוּדוֹרפרסקי שמי.
– מאַין וּלאָן?
– מלבוּב הביתה, אדוֹני.
– אם מלבוּב ולא ללבוּב, הרי על העלם לרדת לצד ימין, וגם אני שמה. ועתה, אם אין הרגליים מתנגדוֹת לכך, יקוּם נא ונלך יחדיו. בעוֹד שעה של הליכה “צעירה” נהיה, העלם, ביער.
– וגדוֹל הוּא היער? – שאל רוּדוֹרפר. הוּא שכח לגמרי שעליו לעבוֹר ביער לפני הגיעוֹ אל הכפר הקרוֹב; עתה שׂמח שנזדמן לוֹ בן לוייה “יערי” כזה. יוֹעֵר פּוֹלני בעל נימוּסים נאים, מה טוֹב!
– לאוֹרך הדרך כמהלך שעה, אך לרוֹחב – חי נפשי, מהלך חמש שעוֹת לכל הפּחוּת, למי שיוֹדע להקיף את האגמים. חתיכת יער נאה.
– אקוה שאין שם פריצי חיוֹת. ולוּ גם היוּ לא הייתי חוֹשש להם בחברתוֹ של צייד מנוּסה כמוֹהוּ. טוֹב, אני מוּכן.
והוּא עמד על רגליו, פישר ויישר את בגדיו, חבש את הכוֹבע, כיתּף את התרמיל, לקח את הסוֹכך וירד מן התלוּלית.
כעבוֹר צעדים אחדים עמד רוּדוֹרפר וּבפנים מוּצפי צחוֹק:
– אוֹ, שכחתי להיפּרד מן ה“קדוֹש” – וניפנף לוֹ בכוֹבעוֹ.
היוֹער עשׂה כמוֹהוּ וּכמדבּר אל עצמוֹ פלט: “עלם נחמד!”. את רוּדוֹרפר שיעשע הרעיוֹן, שהיוֹער התמים חוֹשבוֹ לבן דתוֹ. הסיוּם שהוֹסיף לשמוֹ וּמבטאוֹ הפּוֹלני עשׂוּיים היוּ לסייעוֹ במשׂחקוֹ.
אחרי מהלך חצי שעה נראה בדרך תל אדמה גדוֹל ועליו אבן מרוּבּעת כבדה.
– מה זה? – שאל רוּדוֹרפר את בן לוייתוֹ.
– קבר! – ענה פּאן זארמבּא ונאנח – נשאר מימי המרד של 1863. קבר אחים. האיכרים מספרים, שהם שוֹמעים כאן בלילוֹת שריקוֹת כדוּרים עפים. אני עברתי פה פעמים רבוֹת בלילוֹת, אך את האמת צריך לוֹמר: לא שמעתי דבר. ינוּחוּ להם הגיבוֹרים בשלוֹם על משכבם! – סיים והרים כלשהוּ את כוֹבעוֹ.
רוּדוֹרפר לא חיבּב ביוֹתר לא את הפּוֹלנים ולא את גאוָתם הלאוּמית, אך ספרוּת הגאוּלה שלהם וּטראגיוּת השיעבּוּד המתמרמרת שבה עוֹררוּ בוֹ רחשי אהדה מסוּימים ביחס אליהם ונזהר שלא לפגוֹע בהם. הוּא שתק, אך היוֹער המשיך:
– אני נוֹלדתי שנה אחת אחרי המרד. הה, כי נגזר עלי לירוֹת כל ימַי בבעלי חיים תמימים, תחת לנַפּץ קוֹדקוֹדיהם של אוֹיבי העם שבמערב וּבמזרח! (הכּוָנה היתה לגרמנים וּלרוּסים) אך מתנקם אני לפחוּת באלה בני ההידאמאקים (הכוָנה לרוּתינים), נכדיו של חמיל, זכרוֹנוֹ לקללה! כשאני תוֹפשׂם בגניבת עצים ביער הריני יוֹרה ישר לרגליהם. לא אחד מהם נוֹשׂא ברגליו מתנה מעמי כדוּר גדוֹל אוֹ ליטרא בּרד-ציפּוֹרים – דם כלבים!
הוּא התרגש בדבּרוֹ, ורוּדוֹרפר ראה חוֹבה לעצמוֹ לפנוֹת אליו כמתנצל:
– אני הנני מרחוֹק, מעם הגבוּל הרוּסי. שם מכר הראבּיא מוֹלוֹדצקי את רוֹב אחוּזוֹתיו ליהוּדי סוֹחר, וזה חילקן חלקוֹת חלקוֹת וּמכרן לרוּתינים. הללוּ מתחזקים שם!
– תתחזק הכוֹלירה בתוֹכם! – התפּרץ היוֹער – השלאכטה שלנוּ
כיוֹם הזה בוֹגדת בעמה לגמרי. זמנם של הוישנוֹביצקים והסאפּייהים עבר, ידידי הצעיר!
מאחוֹר נשמעה חריקת אוֹפנים איטית וּכבידה וקוֹלוֹת מאיצים בסוּסים. רוּדוֹרפר הביט לאחוֹריו: שוּרה ארוּכּה של קרוֹנוֹת גבוֹהים התנהלה וּבאה וגלגליהם מוּקפים ענן של אבק.
– מוֹבילים שׁיכר מלבוּב – אמר היוֹער – לעיירה נ. השוֹכנת שם מימין. מכינים של משקה לחג “פיוֹטר וּפאול”.
בינתיים הגיעוּ הקרוֹנוֹת העמוּסים מגדלי חביוֹת. הסוּסים,
סוּסי הכרך הגבוֹהים, הגסים, כבדי הרגליים השׂעירוֹת מעל לפרסוֹת ורחבי החזה, פסעוּ מדוּדוֹת והיוּ עוֹד יוֹתר “חשוּבים” מאשר בכרך, אך התקדמוּ מהר, כי פסיעוֹתיהם היוּ גסוֹת. שני ההוֹלכים עמדוּ בצד הדרך ליד שׂדה התבוּאה, ורק בהתרחק הקרוֹן האחרוֹן וּברדת האבק, הלכוּ הלאה. במרחק לא רב כבר האפיל היער, והיה נמתח כענן סתיו הסוֹגר את האוֹפק. מן הגשם שירד בלילה עלה עתה, עם גבוֹר החמה, אד כעין העשן.
– הארנבוֹת אוֹפוֹת לחם, – אמר היוֹער – סימן לגשם נוֹסף.
רוּדוֹרפר תמה על הביטוּי הזה, בייחוּד אחרי שהיה בכפר הלחם. הוּא לא יכוֹל לגרוֹע עין מן היער. זה שנים לא עבר ברגל בתוֹך יער, ורוֹשמי ילדוּתוֹ קמוּ בוֹ חיים, וראה וחָש בכל נימי גוּפוֹ ונפשוֹ את רקמת הצמיחה והחיים הנפלאה שבממלכת האילנוֹת.
היוֹער, שקרא כנראה את מחשבוֹתיו, השתפּך:
– הוֹי, היערוֹת פוֹחתים והוֹלכים. הכוֹל נמכר עתה בכסף. כמה קרחוֹת כבר הוּטלוּ ביער זה שלפנינוּ, דוֹמה הוּא כבר לכברה קרוּעה. גם השבוּע מכרוּ האדוֹנים מאה וחמשים מוֹרג. עוֹד מעט ואדם כמוֹני יישאר כצבי מוּדח בלי מחסה סבך. אשרי, שזקן אני וּלחיי עוֹד יספיק איך שהוּא. אוֹ!
פתאוֹם נשתנוּ פניו והוּא קפץ קפיצה משוּנה, אוֹזניו כמוֹ נזדקפוּ וכל מראהוּ קיבל הבּעה של כלב אוֹרב. בבת אחת וּבנקישה הוֹריד את הרוֹבה מעל שכמוֹ, פנה ורדף במבטוֹ המאוּמץ איזוֹ תנוּעה נעלמה בשׂדה, כשהוּא מסנן בעד שיניו ההדוּקוֹת:
– קאנאליא! איזוֹ “חַלוֹת” היא קוֹלעת! עתה היא שוֹטפת בתוֹך השיפּוֹן. בעוֹד רגע תיכנס לתוֹך הכּוּסמת. הרגישה בי, המנוּולת! הנה, כמה היא זוֹרקת את אחוֹריה וּמהבהבת בזנבנבה! ארנבת מוּגת לב! הנה לך!
וּפף-פף-פף! ירה פעמיים ושלוֹש; אחר כך קפץ ועלה על אבן שהתגוֹללה בפאת שׂדה, אימץ עינוֹ ושוּב: פף-פף-פף! רץ אל השׂדה שכנגד, גחן ותלה עצמוֹ על ברכּיו, הוֹריד ראשוֹ כמַטה אוֹזן אל האדמה. – אחרי ישיבה-תלייה כזוֹ במשך רגעים אחדים עם רוֹבה מוּכן, קם בפנים אדוּמים כדם וכוֹבעוֹ שמוּט לוֹ הצידה והוּא מגדף:
– למאה שדים! נבילה ארוּרה! ברחה הפחדנית! אך מסוּפּקני אם בכל ארבע ה“כּפּוֹת”. חבל ש“דיאנה” אינה אתי. חוֹלה היא המסכנה. זה שלוֹשה ימים שכּלבתי רוֹבצת בבית בנזלת וכוּלה רוֹעדת, אף כי תפרתיה בתוֹך שׂק. בעשׂרה רגעים היתה מניחה אוֹתה לרגלי. חבל!
כיון שניעוֹר בוֹ ה“צייד” לא יכוֹל עוֹד לעצוֹר ברוּחוֹ והיה הוֹלך וּמספר לרוּדוֹרפר את כל מאוֹרעוֹת הציד שאירעוּהוּ מיוֹם שעמד על דעתוֹ. הזכיר שמוֹת ציידים שוֹנים ושמוֹת חיוֹת ועוֹפוֹת בר. בייחוּד הרבה לתאר את ציד חזירי היער, את הסכנוֹת הכרוּכוֹת בציד זה, תכוּנוֹת החיה הזוֹ והתחבוּלוֹת כנגדה, אך לבסוֹף נאמר ואמר:
– עתה שׂמיחים אנוּ כשעוֹלה בידינוּ לצוּד עוֹפר עלוּב אוֹ איילה מסכנה. היערוֹת הוֹלכים וּמתרוֹקנים, הוֹלכים ונעשׂים יישוּב. עוֹד מעט יוּכלוּ לגוּר שם בשלוה “זוּגוֹת” צעירים. – והוּא מיצמץ בלשוֹנוֹ מיצמוּץ לא צנוּע. הרוָק ביצבץ מתוֹך דבריו.
– האדוֹן אינוֹ נשׂוּי?
– כמוּבן. אינני טיפּש. גר אני עם שתי אחיוֹתי. גם הן לא נשׂוּאוֹת. אף על פי שאי אפשר לוֹמר עליהן שאין הן טיפשוֹת. נשים – שאני.
“אוֹ, כך אני אוֹהב אוֹתך!” חשב רוּדוֹרפר. בעברם על פּרשת דרכים וּבפנוֹתם אל היער, שהיה כבר קרוֹב, עמד שוּב “קדוֹש” אחד בדרך. זה היה מתוּח וּבעל זקן ארוֹך. פאן זארמבּא הסיר עתה כל כוֹבעוֹ והצטלב, אך רוּדוֹרפר לא נע ולא זע. היוֹער העיר:
– בודאי פארן מאסוֹן? (בוֹנה חפשי)
– מעין זה, – השיב רוּדוֹרפר וצחק בלבוֹ. וּשניהם נשתתקוּ. גם שני האיכרים שעברוּ לא עוֹררוּם משתיקתם.
כשנכנסוּ לתוֹך היער, והרוּח דמם, והחמימוּת הספוּגה ריח שׂרף ליפּפה את רוּדוֹרפר יחד עם הדממה הסוֹאנת תמיד, המחטים החוּמוֹת היבישוֹת על הקרקע, הסיכּוּך המצל עם בהרוֹת האוֹר הנוֹשרוֹת בין העצים, – קם בנפשוֹ התימהוֹן, זה התימהוֹן שהיה תוֹקפוֹ מעוֹדוֹ בבוֹאוֹ אל היער ואל בית הכנסת. וּלהפך, בפאן זארמבּא נגלתה מיד עירוּת רבה, כאילוּ נעשׂה צעיר בכמה שנים, תנוּעוֹתיו נעשׂוּ קלוֹת וּגמישוֹת והיה פוֹסע באוֹתה ארשׁת החוּשים, שנראתה בוֹ בירוֹתוֹ בשׂדה אל הארנבת הבוֹרחת. בן לוייתוֹ שעניינוֹ כל כך עד עתה, כאילוּ נעשׂה לוֹ זר וּמיוּתר, כאדם שמסיח עם אוֹרח וּפתאוֹם הוא נזכר את חוֹבת עבוֹדתוֹ והוּא נעשׂה אי שקט וחסר סבלנוּת. הוּא עוֹד פסע בדרך הפתוּחה, אך עיניו היוּ משוֹטטוֹת בין העצים.
– רוֹאה הוּא את הטבלאוֹת ההן, המצוּמדוֹת שם אל הגזעים? לעזאזל! החלקה הזאת נמכרה השבוּע לכריתה. יבנוּ כאן מנסרה. יקח האוֹפל את האדוֹנים של היוֹם! לוּ צעיר הייתי בחרת לי “אוּמנוּת” אחרת. – ושוּב הלך שוֹתק אך מבריק עיניו.
אחרי זמן מה, כשרגליהם דרכוּ על כביש של זקדים חדש, אמר פאן זארמבּא:
– פּאניה רוּדוֹרפרסקי, יכוֹל אני ללווֹתוֹ עוֹד מהלך רבע שעה, אחר כך עלי להיכנס אל יערי, אל עוֹלמי. צר מאד!
– הוֹ, אין דבר, פּאניה זארמבּא, עלי להוֹדוֹת לוֹ על חברתוֹ הנעימה עד עתה. אל יטריח את עצמוֹ בגללי. הדרך ישרה לפני והיוֹם גדוֹל ואני מקוה להגיע הכפרה בשלוֹם. אף איני מחוּסר נשק. – והוֹציא מכיס שתוֹ את הברוֹנינג הממוּלא.
– ירשני כבוֹדוֹ! – וּפאן זארמבּא לקח את האקדוֹח והתבוֹנן בוֹ בעין מוּמחה וּבתאוה גלוּיה. “חתיכה יפה!” קרא והחזירוֹ לוֹ, "אך אל נא ירבה לירוֹת בוֹ בשׂדוֹת אוֹ גם ביער, כי מתהלכים כאן בסביבה ז’אנדארמים, וּכלבים אלה יכוֹלים לגזוֹל מאדם את נשקוֹ, פשוּט לגזוֹל. בייחוּד, אם יזדמן לוֹ “חזיר” רוּתיני! מכירים אנוּ במין הזה! אם ישמע הוּא יריוֹת – אל יירא! פּה זה הוּא המדבר! – והראה על פּי רוֹבוֹ.
פּאן זארמבא לא קיים את הבטחתוֹ בשלימוּת, ואחרי לוייה של חמישה רגעים נפרד מאת רוּדוֹרפר כוּלוֹ אי מנוּחה, אך לחץ לוֹ את היד בשתי כפיו החסוּנוֹת והזמין אוֹתוֹ, שאם ייקלע שנית למקוֹמוֹת אלה, יסוּר אל ביתוֹ, וקרא בשם הכפר ותיאר לוֹ בדיוּק את מקום הבית וּמראהוּ. וּבדברוֹ התרגש מאד והתאדם, עד שחטף את כוֹבעוֹ מעל ראשוֹ, עקר מתוֹכוֹ אחת הנוֹצוֹת הברוּדוֹת והוֹשיטה בתנוּעה אבירית לבן לוייתוֹ מַזכּרת. אחר המעשׂה הזה, שהתמיה את רוּדוֹרפר, התחמק לבין העצים.
רוּדוֹרפר הלך עתה לבדוֹ, נפעם מפרידת היוֹעֵר. השעה היתה שעת אחר הצהריים. הדרך היתה מוּארה יפה, אך בשחוֹר אדמתה וּבין חוֹמוֹת העצים נראית היתה כרטוּבה, אף על פי שגשם לא ירד זה יוֹתר משבוּעיים. גזעי האוֹרנים הישרים והגבוֹהים, כנרוֹת שעוה ענקיים, אִיושוּ במרוֹמיהם, אך פה ושם צמח ביניהם עץ עלים ענף, וזה ברחבוּתוֹ היה נראה כ“אישיוּת עיקרית” כאן, והאוֹרנים כהמוֹן צבא השוֹמר עליה. משהוּ נקבי היה בעץ העלים המעוּגל לעוּמת רוֹשמם הזכרי של האוֹרנים הזקוּפים. מאד נעם לצעוֹד על פני דרך העפר הרכה. עייפוּת לא הוּחשה, כי הדממה הרוֹננת שביער, עם המסתוֹרין הריחניים עד כדי פחד כבוּש, נתנוּ ענפיים להוֹלך. ניעוֹר חשק גם להרים קוֹל ולשיר, אך הפחד מפני ההד עיכּב.
והנה נשמעה ירייה! לעשׂרוֹת שברים, נדמה לרוּדוֹרפר, נתנפּץ הקוֹל. העצים השתקנים כאילוּ הכריזוּ קוֹל אחד על איזוֹ סכנה קרוֹבה, אוֹ כקוֹל מבשׂר השׂתערוּת על מחנה צר. ההד לא ארך כבמקוֹם גלוּי, אך הדממה נצטרפה אל הקוֹל כהמשך הד, ועוֹד לא הספיק רוּדוֹרפר לבאר לעצמוֹ את קוֹל הירייה והנה באה עוֹד אחת. “דיבוּרוֹ של פאן זארמבא!” לחש לעצמוֹ רוּדוֹרפר והביט בהנאה לתוֹך היער.
באוֹתוֹ רגע גילתה עינוֹ, לא הרחק מן הדרך, איכּר זקן, לבוּש בגד דוֹמה לשׂק ממוֹרט, מהלך כפוּף בין העצים וּמחַפּשׂ. זה לא שׂם לבוֹ ליריוֹת. גם לא הרים ראשוֹ, רק היה זוֹחל וּמתבוֹנן לרגלי העצים וּכנף בגדוֹ אחוּזה בידוֹ. “פטריוֹת הוּא מלקט”, החליט רוּדוֹרפר, וטעם פטריוֹת טריוֹת מבוּשלוֹת בשמנת וּבחמאה, כפי שהיה אוֹכלן בילדוּתוֹ, עלה בחכּוֹ, ונדמה לוֹ שכל היער נוֹדף את הריח המגרה והנעים הזה. יחד עם זה ניעוֹר בוֹ תיאבוֹן חזק, עד כדי כאב בטן. “אוֹכל כשאצא מן היער”, אמר בלבוֹ, הידק את חגוֹרתוֹ וּפסע הלאה. מזמן לזמן שמע רישרוּש פתאוֹם, הברה משוּנה, אך עד מהרה התרגל בהם. פעם חלף סנאי את דרכוֹ וכעבוֹר רגע ישב על ענף עץ, זבנוֹ מוּרם וּמעוּגל, והוּא מציץ בעיניו המהירוֹת כלוֹעג לוֹ, להוֹלך. שם עמד נקר כהה נשען על זנבוֹ, כדבוּק אל הגזע העתיק, וּפיסל במקוֹרוֹ, פיסל והפסיק וחזר לפיסוּלוֹ. ציפּוֹרים שאינן נראוֹת ביישוּב הגלוּי, גדוֹלוֹת וּברוּדוֹת, דילגוּ פה ושם בין הענפים. במקוֹם אחד ראה מבעד לעצים ככתם מבריק גדוֹל, וּכשהתבוֹנן יוֹתר ראה שאין זוֹ אלא ביצה עוֹמדת, כאגם שחוֹר, וקירקוּר מוּזר נשׂא משם. האַוַז-בּר הוּא?
באה עגלה מאחריו, מרכבה עירוֹנית נאה, וּבתוֹכה ישב נשען אל הדוֹפן הרך פקיד הרשוּת בבגדי שׂרד (מבית הדין, אין ספק!) וּבצידוֹ איש לבוּש הדר (עוֹרך דין, ברוּר!) ועל הדוּכן, ליד הרכּב, יהוּדי (התוֹבע, נשבעתי!) פוֹלני מקוּמט (שמש בית הדין!) תלוּי ועוֹמד מאחוֹר. “ברי לי שאלה נוֹסעים מעיקוּל רכוּשוֹ האחרוֹן של שלאכצ’יץ בעל חוֹב!” חשב רוּדוֹרפר כמעט בקוֹל וליוה את המרכבה ברגש בוּז קל. אחר כך באוּ מאחריו זוּג איכרים. היא אשה צעירה במגפיים גבוֹהים, אך שׂמלתה מוּגבהה למעלה מהן וּמן הברכיים, וּמגלה בשׂרה, על ראשה מטפחת צבעוֹנין וּפניה רכים, עדינים וחיורים כחיורוֹן יוֹלדה. וּבצידה הוֹלך הוּא, בעלה, גוּפוֹ חסוֹן וּכתפיו רחבוֹת והוּא נוֹשׂא בקלוּת את משׂא השׂק על שכמוֹ, ראשוֹ מוּרם, אך פניו כאילוּ רק עתה נתקלפה צרעתם, במקוֹם החוֹטם יש לוֹ שני חוֹרים אפילים בלתי שוים והשׂפה העליוֹנה שסוּעה והשיניים מגוּלוֹת מבעד לשסע. האיכרית הלכה בצדוֹ והשתדלה להתאים צעדה לצעדוֹ הגס, וּבפניה הרכים והעדינים לא היה נידנוּד של גוֹעל נפש, כאילוּ בטבע הדברים הוּא, שבעלה יהיה בעל פנים רקוּבים. “כוֹחה של אשה”, חשב רוּדוֹרפר וחש שכּל האירוֹטיקה שבדמוֹ שקעה באיזה עוֹמק לא מוּשׂג. הוּא הלך לאִטוֹ והם עברוּ עליו והאיכר בירך בקוֹל מוּזר, ריק ונבוּב, כיוֹצא משני החללים שבפניו, והוּא הסתכל אחריהם זמן ארוֹך אחרי עברם.
כעבוֹר איזה מהלך בא לקראתוֹ בן איכרים צעיר, כמעט נער, רוֹכב יחף על סוּס בלי אוּכף, והוּא יוֹשב ישיבה מרוּשלת. בעבוֹר הסוּס ליד רוּדוֹרפר הקטין את פסיעתוֹ, הרים את זנבוֹ, ניפנף בוֹ לכאן וּלכאן והטיל את גלליו הצהוּבים, שנידרדרוּ ונפלוּ על הדרך הנקייה ככדוּרי זהב. רגע עלה מהם אֵד חם וריח חריף עלה באפּוֹ של רוּדוֹרפר, והסוּס הלך לוֹ הלאה מתוֹך זנב מוּרם, מצליף לצדדין כמניפה. “אין כיעוּר בטבע”, הירהר רוּדוֹרפר, “הדבוֹרה מוֹציאה מגוּפה דבש והסוּס מטיל צניפוֹת זהוּבוֹת, יפוֹת לזיבּוּל וּלהסקה”, והלך הלאה.
לסוֹף התחילוּ עצי היער פוֹחתים והוֹלכים והאוֹר מבהיר לקראתוֹ. נתרבוּ עצי העלים ולא היוּ עוֹד אוֹתם הסדר והשלימוּת שבצמיחה הפנימית. נראוּ פה ושם ענפים רצוּצים וּתלוּיים. “גניבת האיכרים”, ביאר לעצמוֹ רוּדוֹרפר. אחר כך נסתיים היער מצד אחד, והדרך עברה רק בצד לשוֹן יער נמשכת משׂמאל. מימין השׂתרע אפר גדוֹל עם ביצה מכוּסה פה ושם טרפים רחבים וירוּקים וקנים צהוּבים על גדוֹתיה. במקוֹם אחד עבר על מעברת קוֹרוֹת אחדוֹת, שתחתיה זרמוּ מן היער מים אל הביצה הזאת. נראוּ פרוֹת ועגלים בוֹדדים רוֹעים, ורוֹעה אין עליהם. אחר כך כלתה גם הלשוֹן שמשׂמאל ורוּדוֹרפר יצא למרחב. נשבה פתאוֹם רוּח קרה ולקראת האוֹפק התנוֹעעה מחגוֹרת עננים אפילה. “גשם לא יהיה”, דיבר רוּדוֹרפר אל עצמוֹ “כי העננים נוֹסעים מפה”. השׂתרעוּ שׁדוֹת בוּר אחדים וּבמוֹרד השחיר איזה גיבוּב, ספק בניין ספק חוֹרשה, אך כשקרב יוֹתר ראה בניין ארוֹך בצל עצים ולפני הבניין עוֹמדוֹת עגלוֹת אחדוֹת.
“הפוּנדק!” אמר רוּדוֹרפר לעצמוֹ עברית, וזכר מתוֹך חיוּך את פוּנדקוֹ של מנדלי מו"ס.
הפוּנדק נמצא בתוֹך בניין ארוֹך מאד, שנראה כקסרקטין בעל עשׂרוֹת חלוֹנוֹת, אך רוֹב החלוֹנוֹת היוּ שבוּרים אוֹ סתוּמים בקרשים וּברשתוֹת חלוּדוֹת, ורק בקצה הבניין נמצא אוּלם הפוּנדק. לפני אוּלם זה עמדוּ העגלוֹת. לפני הבית, מן הצד, על רחבה זרוּעה שׂרידי מוֹץ וגללי בהמה, היתה משאבה של ברזל וּבצידה שוֹקת עץ רקוּבה וּמכוּסה ירוֹקה עבישה בקצה. שם השקוּ את הסוּסים. אוּלם הפוּנדק עצמוֹ היה ארוֹך וגבוֹה וחסר רצפה. וּבעלוֹת הבא מן הפּתח אל שוּלחן המזיגה, נדמה לוֹ שהוּא עוֹלה למקוֹם גבוֹה. ליד הכוֹתל העליוֹן עמד שוּלחן מן הכוֹתל הצדדי כמעט עד שוּלחן המזיגה, כששה מטר אוֹרכוֹ, וּמשני צדדיו ספסלים כבדים בלי משענוֹת. ליד השוּלחן החשׂוּף הזה ישבוּ אנשים אחדים, עגלוֹנים ונוֹסעים, על כוֹסוֹת יי"ש ושיכר, כיכרוֹת לחם וצלחוֹת פח קטנוֹת. מאחרי שוּלחן המזיגה הגדוּר סבכה של עץ עמדה המוֹזגת, יהוּדיה באה בימים, וראשה הגזוּז מלבּין קצת מתחת לשביס השמוּט. נער גיבּן ורזה-רזה, שפּניו הזקינים והחדים יוֹשבים תחת מצנפת שׂיער גדוֹלה, הגיש לאוֹרחים והתהלך בתוֹך האוּלם, כשהוּא מכניס בכל פעם את ידוֹ לתוֹך צורוֹן מעילוֹ וּמגרד את גּבוֹ מתוֹך העויוֹת משוּנוֹת.
על ברכתוֹ של רוּדוֹרפר השיבה רק המוֹזגת בקוֹל עבה, אך עצוּב ורך, כשהיא מפשפשת וּמקשקשת בארוֹן הבקבוּקים, והנער הציץ בוֹ מן הצד והוֹסיף להתגרד בגבוֹ הבוֹלט. רוּדוֹרפר עלה עד קצה השוּלחן והזמין לעצמוֹ כוֹס שיכר שחוֹר: בּוֹק. הנער הגיבן רץ בלהיטוּת והביא לוֹ את השיכר. ואחרי שנתן באוֹרח מבט חוֹדר וּממוּשך, הוֹציא מתוֹך כיס מעילוֹ עיתוֹן יהוּדי מקוּפל וּמקוּמט, הציץ שוּב לצד האוֹרח, כמבקש לעוֹרר את תשׂוּמת לבוֹ, וּבהישענוֹ בגבוֹ אל שוּלחן המזיגה פתחוֹ והתחיל קוֹרא בוֹ מתוֹך חיטוּם קל. מרגע לרגע הרים את עיניו הבוֹערוֹת והעגוּמוֹת, כעיני בעל חיים חוֹלה, והעיפן על רוּדוֹרפר. האוֹרח הזה משך את לבוֹ והוּא הביאוֹ כנראה בקשר עם העיתוֹן שבידוֹ. רוּדוֹרפר פרק בינתיים את תרמילוֹ, הוֹציא את לחמוֹ וּגבינתוֹ, הזמין אצל המוֹזגת שתיים מן הביצים הקשוֹת שבקערה, פרשׂ את מפּתוֹ ואכל את הלחם הכפרי והביצים הקרוֹת ושתה אחרי כל שתיים שלוֹש לגימוֹת מן השיכר המריר והמגרה את התיאבוֹן. הנער הגיבן, בראוֹתוֹ את שויוֹן נפשוֹ של האוֹרח הצעיר, נתקרב אל השוּלחן, עלה על הספסל מוּל פניו של רוּדוֹרפר, פרשׂ את הגיליוֹן לכל גוֹדלוֹ וכבש בוֹ את פניו בשתיקה. באוֹתוֹ רגע נכנס המוֹזג: גבר עבדקן, כנפוֹת מעילוֹ הארוֹך תחוּבוֹת באבנטוֹ והוּא מזיע מעבוֹדה קשה. לפי ליכלוּך בגדיו והידיים, שנשׂא אוֹתן מוּרחקוֹת מגוּפוֹ, ניכר היה שהיפּך בזבל. בסקירה אחת הקיף את כל החדר וּפנה אל הנער:
– פּיני, רשמת את חוֹבוֹ של ה“שחוֹר”?
– וּמה? – זרק לוֹ בנוֹ, בלי הרים את פניו מן העיתוֹן, בקוֹל של קפדנוּת המיוּחד לבעלי מוּמים.
האב ניגש בידיו הנשׂוּאוֹת כמַשׂא אל שוּלחן המזיגה, פנה כה וכה ויצא שוּב – כנראה להמשיך בעבוֹדתוֹ.
כשכּל האוֹרחים יצאוּ לנסוֹע, וגם המוֹזגת יצאה אל המסדרוֹן ורוּדוֹרפר כילה לשתוֹת את השׁיכר ונשאר לבדוֹ עם הנער, פנה אליו בשאלה:
– אתם מקבלים כאן את ה“טאגבלאט”?
– בכל יוֹם! – ענה הגיבּן ביהירוּת – שלוֹשה חדשים בכיתי עד שאמי נתנה לי כסף להזמינוֹ. זה יוֹתר משנתיים שאני מקבלוֹ. איני מניח שעה אחת בלי קריאה.
– כלוּם יש לכם פה דוֹאר?
– לא, אני מקבלוֹ בכל יוֹם אצל סוֹכן הגראף. יוֹם יוֹם מביא עבד רוֹכב את המכתבים מן התחנה ואני הוֹלך שמה בכל ערב לקבל את העיתוֹן. – והוּא הביט סביביו בעיניו העמוּקוֹת והעצוּבוֹת, אחר כך השׁרן על רוּדוֹרפר, כמוֹ ביקש לגלוֹת לאוֹרח שלקח את לבוֹ איזה סוֹד ועדיין הוּא חוֹכך בדבר. רוּדוֹרפר החליט להקל עליו את הדבר ושאלוֹ:
– וּמה עוֹשׂה נער מפוּתח שכּמוֹתך בכפר נידח כזה?
גבנוּני לחָיו של הנער הוּצפוּ באוֹדם חוֹלני, ידיו הארוּכּוֹת התחילוּ רוֹעדוֹת וּבשׂפתיו החיורוֹת התחיל ממַלמל כבקוֹל זר:
– אני כוֹתב שירים וסיפּוּרים וּמאמרים… הרבה מאד… שלחתי פעמים אחדוֹת ל“טאגבלאט”, אך עד היוֹם לא קיבלתי מהם תשוּבה… הם אינם מכירים אוֹתי ויש לי כתב מכוֹער… – הוֹסיף כמלמד זכוּת עליהם.
יצר ההוּמוֹר של רוּדוֹרפר חש גירוּי חזק, אך מיד נתערב בוֹ רגש אחר, רגש אנוֹשי ביחס לבעל מוּם גוּפני ורוּחני זה, והוּא נכנס עמוֹ בשׂיחה ארוּכּה, חציה ליגלוּג וחציה כוֹבד ראש. הוּא גם עיין קצת בדברים שהגיבּן הביא והראה לוֹ. הדברים היוּ כתוּבים על פיסוֹת נייר מלוּכלכוֹת וּמקוּמטוֹת בכתב יד איוֹם, שבוּר ורצוּץ וּמטוּשטש וּבכתיב מבהיל. רוֹב הדברים היוּ דברי שטוּת וּפיטפּוּט ילדוּתי, אך פה ושם ביצבץ איזה ביטוּי של תאוה חזקה, חוֹלנית, ולפעמים היה גם איזה ציוּר חזוּי, רענן ולקוּח מן הטבע, קצר וּרווּי מציאוּת מפרכּסת. בייחוּד הפליאהוּ ונקבע בלבוֹ ביטוּי אחד, שהיה חוֹזר פעמים אחדוֹת ב“יצירוֹת” שוֹנוֹת: “נפשי פזוּרה עלי שׂדוֹת – הלילה יאספנה ביתה”. ועוֹד אחד: “הערב אוֹכל את שיירי היוֹם”. הגיבּן שאל את רוּדוֹרפר אם הוּא מלבוּב. הוּא הרגיש בזה תיכף. אם כן, יש לוֹ בקשה אליו: שייכּנס אל המערכת של העיתוֹן ויגיד להם, שהוּא מכיר אוֹתוֹ וישפּיע עליהם, שידפּיסוּ איזה דבר שלוֹ. רק דבר אחד. זה יספּיק לוֹ לעת עתה. אם לא ידפּיסוּ, חש הוּא, שלא יוּכל עוֹד עמוֹד. שמוֹ מוּכרח להתפּרסם, וּבזמן קרוֹב ככל האפשר. הוּא שכב כל החוֹרף במיטה חוֹלה את רגליו ולא יכוֹל לרדת. בכל חוֹרף שוֹכב הוּא חדשים אחדים, אך בשנה האחרוֹנה הוּרע מצבוֹ מאד. יש לוֹ שני אחים גדוֹלים, אך הם עוֹבדים ביער וּבאים הביתה רק לשבתוֹת. האחוֹת נישׂאה לאיש לפני חצי שנה ויש לה חנוּת בקצה השני של הכפר. היא כבר מעוּבּרת. אח, לוּ הדפיסוּ איזה דבר משלוֹ! בן כמה הוּא? הוּא מתבייש לוֹמר: כבר מלאוּ לוֹ שש עשׂרה. קטן קוֹמה הוּא. לא, ספרים כמעט אין לוֹ. יש בביתם רק מעט ספרי מוּסר של אביו, “עין יעקב” וספרי תפילה. פעם כבר פה יהוּדי סוֹחר מעיר רחוֹקה ושכח ספר אחד יקר מאד, שם הספר “עיט צבוּע”. הוּא קראוֹ כבר כעשׂרים פעם, בלי גוּזמא. אך חסרים בוֹ באמצע כארבעים עמוּד. אוּלי יוּכל לספּר לוֹ את החסר והוּא יכתוֹב אחר כך על נייר וימַלא את החסר? הוּא בעל זיכּרוֹן טוֹב, ואם ישמע עתה יזכוֹר אחר כך הכוֹל מלה במלה, אפילוּ בעוֹד שנה. יש משוֹרר אחד ב“טאגבלאט”, כמילניצקי שמוֹ, כוֹתב מלים, שהן כמוֹ קרני השמש בעת שקיעה. אך אין שם אחד, שכוֹתב מלים כאֵלוּ, שהן כמוֹ קרני השמש בעת זריחה. חבל, שאין משוֹרר כזה! הוּא שוֹאף להיוֹת משוֹרר כזה. אם ידפּיסוּ אוֹתוֹ ויהיה בריא – הוּא יסע בעוֹד שנים אחדוֹת לארץ ישראל ושם יגוּר על הר הגלבוֹע! שם נפלוּ שאוּל ויהוֹנתן, ודוד המלך אמר: “הרי בגלבוֹע, אַל טל ואַל מטר עליכם וּשׂדי תרוּמוֹת!” והוּא המשוֹרר החדש, יזיל עליהם טל כשל שיטה, שהמלים שלה יהיוּ כמוֹ קרני השמש בעת זריחה… רוּדוֹרפר, שאהב ספרי פיוּט יפים לפעמים עד כלוֹת הנפש, לא היה לוֹ כל עניין וכל ידיעה בצד האוּמנוּת שבספרוּת. עניין הסוֹפרים והמערכוֹת וכל הקשוּר בהם היה זר לוֹ, ועל כן התחיל לחוּש שיעמוּם בדבריו של הגיבּן לעוּמת העניין שעוֹרר בוֹ מתחילה. אך הבטח הבטיחוֹ, כשהוּא מלטפוֹ בחיבה, שילך בשבילוֹ לבית המערכת וישתדל שידפּיסוּ אוֹתוֹ. וּבלבוֹ צחק: הן מימיו לא היה במערכת ואין לוֹ שם שוּם מַכּרים.
וּבקוּמוֹ מן הספסל חש, שרגליו כבידוֹת כשני בוּלי עץ וכל עצמוֹתיו אוֹמרוֹת מכאוֹב. היוֹם ערב כבר, וּבאוּלם הוּרגשה כבר אפלוּלית. לא, אל הכפר לא ירד עוֹד היוֹם. הוּא מבקש רק מקוֹם נקי לישוֹן, וּבבוֹקר השכּם ירד לראוֹת את הכפר ויצא לדרכּוֹ הלאה. הגיבּן רץ אל אמוֹ, וּכעבוֹר שעה קלה שב וּמסר לאוֹרח, שמוּכן בשבילוֹ חדר מיוּחד ואמוֹ מציעה לוֹ שם את הדרגש בלבנים חדשים. רצוֹנוֹ, יכוֹל הוּא ללכת לישוֹן, הרי בוַדאי עייף הוּא מן ההליכה. אם יפריעוּהוּ בערב האיכרים באוּלם בצעקוֹתיהם, יתכּסה נא מעל לראשוֹ בסדין, ואז לא ישמע. גם הוּא עוֹשׂה כך. רוּדוֹרפר הבטיחוֹ לעשוֹת גם הוּא כך וּפרש לישוֹן. צעקוֹת האיכרים לא העירוּהוּ עד הבוֹקר.
אוֹר החמה האיר את החדר דרך סדקי תריס הקרשים הסגוּר. שלוֹשה חרגים רוֹטטים נמתחוּ באלכסוֹן מן החלוֹן עד משכבוֹ של רוּדוֹרפר. לא היה לוֹ חשק לקוּם. מתוֹך עצלוּת פשט את ידוֹ ולקח את השעוֹן מעל הכיסא וראה כי כבר שבע, אך הניחוֹ שוּב והתמסר לעוֹנג השכיבה ברגליים כוֹאבוֹת, אך במוֹח צלוּל מאד. הכתלים הרמים, הריקים והאפוּרים, והחרגים המאירים על בזק האבק שבתוֹכם הפכוּ בעיניו את החדר למין עליית גג, בדוֹמה לזוֹ שהיתה בביתם, והוּא שוֹכב בה אחרי הצהריים ביוֹם שבת של קיץ בתוֹך ערימת שחת. בחוּץ טיפּל מישהוּ ברתמה והוֹביל סוּס להשקאה. במסדרוֹן הגדוֹל חטב מי עצים וּמאוּלם המזיגה נשמעה תפילת שחרית קוֹלנית, ברינה וּבקוֹל ערב, מתוֹך התלהבוּת והשתפּכוּת מתוּקה. מי המתפּלל? האב? זה מגוּשם מדי בשביל תפילה כזוֹ! אוּלי איזה עוֹבר אוֹרח חסיד? אך בעוֹד רגעים מוּעטים נשמעוּ דפיקוֹת קלוֹת, זהירוֹת על הדלת. רוּדוֹרפר ירד וּפתח קצת את הדלת, והנה הגיבּן מעוּטר בתפילין עוֹמד לפניו: “וּבכן אתה הוּא המשתפּך כל כך יפה בתפילה!” חשב רוּדוֹרפר מתוֹך הנאה. פני הגיבּן האירוּ כנגדוֹ:
– השעה כבר מאוּחרת. אוּלי אביא לוֹ כוֹס חמין?
רוּדוֹרפר הוֹדה לוֹ ואמר, שיתלבש ויבוֹא בעוֹד כמה רגעים אל אוּלם המזיגה. אחרי שהתלבש בחצי האוֹר שבחדר יצא אל המסדרוֹן הגדוֹל והמקוּמר גג בלי תיקרה. ריח סוּסים חריף נדף שם וציבּוּר של גזי עצים צהוּבּים, חטוּבים זה עתה, היה מוּנח באמצע ועל ידוֹ הגרזן הנוֹצץ. דלת האוּלם היתה פתוּחה והנער התהלך שם והשתפּך בתפילתוֹ, כשהוּא אוֹחז בכף ימינוֹ את מרפּק שׂמאלוֹ הכפוּתה ברצוּעה. לפני היכּנסוֹ לאוּלם יצא רוּדוֹרפר דרך המסדרוֹן המפוּלש אל אחוֹרי הבניין. שם היתה גינת ירקוֹת נאה ותרנגוֹלוֹת היוּ מדדוֹת וּמחליקוֹת בתוֹך הירק הטלוּל גוּשי טל גדוֹלים, ביחוּד שפעה הרעננוּת מקלחי התירס, ששיבּוֹלתם אך החלה להבקיע מתוֹכם. איכרית זקינה, שׂבת ראש במטפּחת קשוּרה על הצואר ונוֹפלת על גבּה, ישבה על הערוּגה וניכּשה באצבעוֹת מהירוֹת, שלא לפי גילה, בין הירקוֹת.
– יתן אלוֹהים הברכה!
– יתן אלוֹהים הבריאוּת!
והוּא עמד רגעים אחדים על הסף והסתכל. מראה בוקר נחמד אחרי ליל שינה בניכר! עיניו אוֹרוּ מן הירק הרענן, מן הטל המזהיר, מן האויר הזך. אחר הלך אל האוּלם. רק עגלוֹן אחד, תלוּי שׂפם וּמקוּמח, ישב אל השוּלחן בהרחבה וחתך באוֹלר איכרים את פיתוֹ השחוֹרה, טבלה במיץ “מוֹסקאלים”1 והכניס בקביעוּת זהירה את הפרוּסוֹת אל פיו. היתה באכילת בוֹקר זוֹ מעין “עבוֹדה”. הפּוּנדקית הגישה לרוּדוֹרפר, בלי שאוֹל את פיו, ספל רחב ועמוֹק, כגיגית קטנה, וּבוֹ תה עם חלב, ושׂמה תחת הספל, במקוֹם מַפּית, נסר עץ קטן ועגוֹל, שנוֹתנים תחת כוֹסוֹת השׁיכר. אחר כך הביאה לוֹ גם רקיק טרי, חם, זרוּע בצלים חרוּכים וּפרג, ואף חתיכת חמאה יפה בתוֹך צלחת חימר מזוּגגה.
– אוּלי יאכל גם ביצים אחדוֹת? חמוֹת. (בקוֹלה היתה נעימה אמהית: תשוּאוֹת חן לך בעד יחסך היפה אל בני!)
– שתיים, אבל קשוֹת. צנוֹנית וּמלפפוֹן מן הגינה.
– בכבוֹד גדוֹל. עם שמנת טרייה.
אחרי אכלוֹ ניגש אל שוּלחן המזיגה והציץ דרך הסבכה. בתוֹך צנצנת רבוּבה על ידי הזבוּבים היוּ סוּכּריוֹת אחדוֹת עטוּפוֹת בניירוֹת, וּבקוּפסת פּח חלוּדה היוּ אגוֹזים תוּרכּיים. הוּא קנה מעט מאלה וּמעט מאלה, שׂם בשני הכיסים, מסר את התרמיל לגיבּן לשמירה וּבעצמוֹ יצא לרדת אל הכפר. בעוֹד שעה יחזוֹר. את חיי הבוֹקר בכפר כבר אֵחַר. האיכרים כבר יצאוּ לעבוֹדתם בשׂדה והבהמוֹת אל המרעה. הכפר הקטן היה נח במדרוֹן שקט ורך בשמש. מחגוֹרת העננים, שאפדה אתמוֹל את האוֹפק, נמסה, והיוֹם החם כבר עמד נכוֹן. בפאת הדרך עמדוּ ערמוֹנים אחדים, אחריהם אֵלָה עניפה. אחר כך נכנס בין בתי הכפר. זה היה שוֹנה מן הכפר הקוֹדם. בתיו לא היוּ בנוּיים בשוּרה ישרה, כי אם מפוּזרים בין הגנים, וּמחוּבּרים זה לזה על ידי שבילים וּמשעוֹלים וחצירוֹת גדוּרוֹת עם עצי פרי שוֹנים. הוּא חָדר יוֹתר פנימה. איזה כלב הרים עליו קוֹל נביחה, אך נחבא שוּב במלוּנתוֹ. אחר כך ראה על חלקה פנוּיה, בצל עץ רחב ענפים, תינוֹקוֹת אחדוֹת, קטנוֹת וּגדוֹלוֹת, חמש אוֹ שש במספר, משׂחקוֹת במשׂחק של ריצה וחטיפה, כשראוּ את הזר הקרב התחילוּ מתנגחוֹת וצוֹחקוֹת צחוֹק שוֹבב חנוּק. אחת קטנה, ערוּמה למחצה, ברחה במהירוּת כזאת, שנראתה כמתגלגלת על פני הדרך והאבק מיתּמר אחריה. רוּדוֹרפר התקרב בכל זאת, הוֹציא בשתי ידיו מכיס אחד סוּכּריוֹת וּמן השני אגוֹזים וזרק להן. הן התנפּלוּ על הארץ וחטפוּ. רק אחת לא גחנה ולא חטפה. היא נשארה עוֹמדת זקוּפה, צמת הפּשתה הכוֹרכת את קוֹדקוֹדה הקטן והסגלגל הלבּינה בשמש, וּמבעד לרקמה האדוּמה של כתוֹנת הבד התרוֹממוּ שני גלי שדיה הזעירים. היא נתנה בוֹ מבט ישר וקבוּע כזה, שפּני רוּדוֹרפר הוּצפוּ אוֹדם. כמה אצילוּת היתה בעמידתה זוֹ, כשמחצית פניה נתוּנה בצל האילן והרגליים היחפוֹת והמאוּבּקוֹת עוֹמדוֹת מתוֹך קלוּת של ביטחוֹן על הקרקע השחוֹרה והקשה! הוּא קרב צעד, בירך ושאל רוּתינית:
– היש בכפרכן בית ספר?
– יש, – ענתה הניצבת. האחירוֹת שבוּ התלקטוּ סביבה וכמעט נלחצוּ אליה.
– ואַתּן לוֹמדוֹת כוּלכן?
– לא, רק אני ואֵלוּ השתיים. האחירוֹת עוֹדן קטנוֹת.
– ואביך הוּא ראש העדה?
– לא. השנה בחרוּ באחר, בסטפּאן מוֹלוֹטוֹק.
– ויש אצלכם גם קאתוֹליקים?
– אחדים, אבל הם מתפּללים אתנוּ ב“צרקבה”; אין כאן “קוֹסטיוֹל”.
– למה לא חטפת מן הסוּכּריוֹת?
– איני אוֹהבת לחטוֹף.
רוּדוֹרפר הצטער שאין אתוֹ חפיסת “גאלא פּטר”. אך באין ברירה נתן את ידוֹ בכיסוֹ וחפן את האגוֹזים האחרוֹנים והוֹשיטם לה.
– חן חן! – אמרה הנערה ולקחה מידוֹ את האגוֹזים והתחילה חוֹלקתן בין חברוֹתיה התלוּיוֹת בה בפניהן המשוּלהבים וּבעיניהן הנבעתוֹת.
– הן חטפוּ… – אמר רוּדוֹרפר בתרעוֹמת אמיתית, כי סבל מזה שאינה אוֹכלת בעצמה.
– אין דבר, אני גדוֹלה מהן… והנה גם אני אוֹכלת – וּכדבּרה שׂמה אגוֹז בפיה, פצחתהוּ בלחיצת שיניים אחת והוֹציאה את המפוּצח על כף ידה, מפוֹרר וּמרוּטב ברוּקה. מראה רוֹק זה על לוֹבן תוֹך האגוז כיוץ את לבוֹ וּבילבל את חוּשיו, כמה רוֹצה היה לנַשק לנערה כפרית זוֹ על פיה הילדוּתי! לא, לזאת לא היתה כאן כל אפשרוּת.
כמעט מתוֹך מכאוֹב פנה רוּדוֹרפר בקידה קלה ושב בדרך שבּא. מה יכוֹל לראוֹת עוֹד בכפר? השמש גברה, חמתה והיתה קוֹפחת על ראשוֹ. רוּח יבישה חלפה והוּחש בה מעין להט הקש של אשתקד, שהיה נערם וכבוּש בין ארבעה כלוּנסאוֹת גדוֹלים. עלי האילן קישקשוּ זה בזה וקילוֹן הבּאֵר התנוֹדד וחָרק מתוּנוֹת וֹקצוּבוֹת עד להרגיז. בבוֹאוֹ אל הפּוּנדק לא מצא את הגיבּן. זה הלך, לפי דברי אמוֹ, אל אחד האיכרים להביא פירוֹת. יחכה נא האדוֹן רגע, הוּא יחזוֹר כרגע. והיא נאנחה. כל צערה של האם על בנה נשמע לרוּדוֹרפר באנחה זוֹ, ולא יכוֹל עוֹד לפרוֹש מכאן בלי לראוֹת את הגיבּן. הוּא השׂתרע על אחד הספסלים, שילב ידיו תחת ראשוֹ והביט אל הסיפּוּן, שכתמי טחב גדוֹלים הוֹריקוּ בוֹ מימוֹת הגשמים. היתה קרירוּת בחדר ושלוה זרה. הריח החריף שנדף משוּלחן המזיגה נסך הרגשה כבידה אך נעימה, ושוּב חש את הכבידוּת שביצוּריו. הנערה שיקבלה מידוֹ את האגוֹזים במגע אצבעוֹת קריר עמדה עתה בתוֹך דמוֹ הצעיר. הוּא הבריחה מעיניו, אך היא שבה וּמילאתהוּ נעימוֹת הזיה. “פרח מפּרחי השׂדה, פרי מפּירוֹת הגן!” חשב.
כעבוֹר חצי שעה חזר הגיבּן והביא בתוֹך עלים גדוֹלים, שנשׂא בשתי ידיו, דמדמניוֹת אדוּמוֹת, מלאוֹת ורעננוֹת שגירוּ את החיך, בהשקיפן מתוֹך העלים הירוּקים והגסים, שהאיכריוֹת רגילוֹת להביא בהם את החמאה למכירה. דוֹמה היה לרוּדוֹרפר, שנטפי הטל עוֹדם עליהן. הגיבּן הגיש לאוֹרחוֹ את הפרי מתוֹך מסירוּת והציע לוֹ לאכוֹל ממנוּ ולקחת את הנוֹתר לדרך. הרי הוּא אוֹמר ללכת כבר, האין זאת? הוּא ירד בכונה אל גן האיכר להביא בשבילוֹ את הפרי. פרי אחר אין להשׂיג בשעה זוֹ. בעוֹד שבוּעיים שלוֹשה יהיוּ תפוּחים נפלאים: “ספּאסוּבסקי”, ביכּוּרי תפוּחים מן המין הייני, השקוּף! חבל שאינוֹ יכוֹל לשהוֹת פה, יש גם חזרזרים, אך עוֹדם קשים וחמוּצים. הנה הביא אחדים להראוֹת לוֹ. מקהים את השיניים.
עתה לא ניכּר בנער כלוּם מן החוֹלניוּת שבתאוַת הכתיבה, שנתגלתה בוֹ אתמוֹל. הוּא עשׂה עתה רוֹשם של נער עֵר, טוֹב לב ודוֹרש טוֹב. אפילוּ בצבע פניו השׁעוָניים בא שינוּי לטוֹבה. הם הפיקוּ רוּחניוּת טוֹבה. רוּדוֹרפר נכוֹן היה ללחצוֹ אל לבוֹ. אך הקוֹל התוֹבע לקוּם וללכת גָבר בוֹ יחד עם איזה רוֹגז לא מוּבן. הוּא לקח אשכוֹלוֹת אחדים, הוֹדה לנער, פרט גרגרים אחדים לתוֹך פיו, אחר כך שילם למוֹזגת את המגיע, נפרד משניהם בברכה לבבית וּבנתינת יד (האב ירד הכפרה לגבוֹת אֵילוּ חוֹבוֹת), כיתּף את התרמיל ויצא. הגיבּן הלך עמוֹ ללווֹתוֹ קצת. הוּא שתק והיה נרגש מאד; ליד אחת הגדירוֹת עמד ועיניו מליאוֹת דמע. רוּדוֹרפר ליטף את המצנפת הקירחה שעל ראש הגיבּן ואמר: – נוּ, להתראוֹת, ידידי. עוֹד תהיה סוֹפר בישׂראל. את הבטחתי לא אשכח. אך אשוּב ללבוּב – אסוּר מיד למערכת. שלוֹם! – ועזב אוֹתוֹ, וּבמאמצים עלה לוֹ הדבר, שלא להפנוֹת את ראשוֹ.
אחרי הליכה של שעתיים ויוֹתר בדרך שׂדוֹת רעוּעה, שקוֹראים לה “דרך פּוֹלין”, עלה על כביש חדש וטוֹב, זרוּע כוּלוֹ חצץ דק ולבן, עם שׂפה של עפר מחוּלחל וטרי ועם אבני מילין קטנוֹת מסוּידוֹת וּמסוּמנוֹת בצבע אדוֹם. גם עמוּדי הטלגראף מימין היוּ חדשים, תרבוּתיים, מעלים את תמוּנת העוֹלם הגדוֹל. פה הלך רוּדוֹרפר מן הצד, לא על החצץ החד, כי אם על העפר הרך והיבש. העגלוֹת שעברוּ תכוּפוֹת היוּ שׂשׂוֹת לרוּץ והסוּסים היוּ מנַקשים בפרסוֹתיהם המפוּרזלוֹת על הכביש, זוֹקפים אוֹזניהם כנהנים לשמוֹע ניקוּשי עצמם. אבק רב לא עלה, כי החצץ טרם נטחן לדק. ההליכה בכביש זה היתה נעימה וּמעוֹדדה, והיתה הרגשה כמי שנכנס אל עיר גדוֹלה. רוּדוֹרפר חשב רגע שתעה, אבל הנה באוּ לקראתוֹ כמה קרוֹנוֹת עמוּסים לבינים שׂרוּפוֹת. אז הבין, כי בכפר זה יש מלבּן גדוֹל, וגם הכביש הזה נכבש בלבני המלבּן הזה ולשמוֹ. הוּא הלך הלאה והביט נכחוֹ, והנה כבר הלבּינוּ לעיניו הבתים הראשוֹנים. אחדים היוּ מכוּסים רעפים אדוּמים, ועליהם מסוּדרוֹת ספרוֹת: שנת היבּנוֹת הבית. על אחדים היוּ גם צלבים. “מוּבטחני, שגרי הכפר הזה הם גרמנים”, הירהר רוּדוֹרפר, בזכרוֹ כי בגאליציה המזרחית פזוּרים כמה כפרים של גרמנים, “שוַאבּים” בפי העם. כמה שוֹנים כפרים אלה מכפרי הרוּתינים ואפילו הפּוֹלנים! איזה ביטחוֹן, איזה כוֹח, איזה גידוּל, איזוֹ קוֹמה, יהירוּת וחירוּת! לא פעם ראה את האיכרים האלה בקוֹמתם הגבוֹהה, בפניהם האדוּמים משמש וּמשׁיכר, את מכנסי הקוֹרדרוֹי אוֹ העוֹר הנתוּנים בתוֹך מגפיים גבוֹהוֹת וּמגוֹהצוֹת, השוֹט הארוֹך עם הניצב הגָמיש ביד, אוֹ המַגלב הקלוּע בתוֹך בית השוֹק של המַגף. אוֹ בבוֹאם אל העיירה יוֹשבים על דוּכן עגלוֹתיהם הקטנוֹת והמצוּחצחוֹת, עגלוֹת יוֹם ראשוֹן, אוֹ בתוֹך קרוֹנוֹתיהם הגבוֹהים, אדירי הסוּלמוֹת. אף סוּסיהם היוּ אחירים, בני גזע אחר. הם דיברוּ את הגרמנית השוַאבּית שלהם מתוֹך הכרה של גאוֹן, כשהיוּ באים בעידן רתיחת העבוֹדה לשׂכוֹר פוֹעלים וּפוֹעלוֹת מבּין האיכרים. והוּא זוֹכר איך הם היוּ מעמיסים אוֹתם שלוֹשים-ארבעים על קרוֹן אחד וּמוֹבילים אוֹתם, כשאֵלה שרים בצפיפוּתם וצוֹחקים בקוֹלוֹת פרוּעים. אין ספק שבכפר זה גרים “שוַאבּים”. זה ניכּר מיוֹשר הרחוֹבוֹת בכפר, מגגוֹת הרעפים, מן העצים הנטוּעים בשדרוֹת, מן הכביש הנאה, מגוֹן החדש בכּוֹל… כל הסימנים היוּ ברוּרים וּוַדאים.
מימין הכביש הבהיקה לעיניו פתאוֹם רצוּעה, כעין סרט כסף מתפּתל במוֹרד, בשׂדוֹת וּבאפרים. הוּא האהיל על עיניו וראה: נחל זוֹרם. במרחק צעדים מספר ירדה מן הכביש נתיבה יפה, צרה וּנעימה, רצה לתוֹך שׂדה תלתן וכרשינה וּמשם אל אפר ירוֹק, לקראת הנחל. ריח המים עלה באַפּוֹ. כמה אהב את הנחלים הריחניים האלה! עוֹד בהיוֹתוֹ ילד היה יוֹצא אל מחוּץ לעיירה, יוֹשב שעוֹת וּמסתכל לתוֹך המים הצלוּלים, עוֹקב את משׂחק בני הדגים הפּזיזים, אוֹ גם עוֹמד על ברכיו וּמשליך חַכּה. שיר קטן של גרילפּארצר בשם “הדייג” היה ניעוֹר תמיד בזכרוֹנוֹ בחשבוֹ על דבר נחל. גם עתה טירטר בוֹ כבר השיר הזה:
דּוּמָם פֹה אֵשֵּׁב וּבְרִפְיוֹן יָדַיִם,
הַמְּנוּחָה הַשְּׁקֵטָה נְעִימָה הִיא לִי:
בְּנֵי-דָגִים עַלִּיזִים מְצַחֲקִים בַּמַּיִם,
וְהַמַּיִם מַזְהִירִים וּצְלוּלִים כִּרְאִי.
הֵם חוֹפְזִים, נַעֲלָמִים וְשֵׁנִית מִתְגַּלִּים,
אַךְ תִּפֹּל הַחַכָּה וְתַרְעִיד הַגָּל –
וּכְבָר לְכָל עֵבֶר הִתְפַּזְרוּ וְאֵינָם,
וְשׂוֹב אָשׁוּב לְבֵיתִי וּמְאוּם אֵין בַּסָּל.
אָמַרְתִּי אֲֲנַסֶּה לִדְלֹחַ הַמַּיִם,
אוּלַי עָרְמָתִי לִי תַעֲמֹד בַּצָּר,
אַךְ אִירָא, פֶּן עָנְגִי אֲקַפַּח לִרְאוֹתָם
מְצַחֲקִים עַלִּיזִים בַּנַּחַל הַבָּר.
הוּא לא יכוֹל למשוֹל בחשקוֹ לרדת בנתיבה זוֹ אל הנחל. הן לא יאחר כלוּם בכפר: ה“עסקים” שיש לוֹ שם ימתינוּ לוֹ. כמשיכה סוּסית חש אל הנתיבה הזוֹ. הוּא תיקן על גבּוֹ ועל זרוֹעוֹתיו את התרמיל והידק את חגוֹרתוֹ. באה עליו אוֹתה ההתעוֹררוּת, שהיה יוֹדעה רק לעתים רחוֹקוֹת. תחילה היה חוֹלף בכל גוּפוֹ זעזוּע נעים וּמגרה, בייחוּד לאוֹרך חוּט השדרה, אחר כך עוֹד זעזוּע ועוֹד אחד; נחיריו התרחבוּ ורעדוּ והוּא חש שהן נמתחוֹת למעלה; חוּש הריח ניעוֹר בעזוּז וּבתאוה; הלב כאילוּ נתפּשט בכל הגוּף, והיה קם בוֹ חפץ שליט להתפּרץ מתוֹך עצמוֹ. במקרים כאלה היה משׂתער אל אילן וּמתחיל מטפּס עליו בקלוּת וּבפראוּת, אוֹ היה חוֹבק את האיש שעמד לפניו ולוֹחצוֹ עד פירוּק עצמוֹת, אוֹ שהיה מתחיל רץ כמטוֹרף באמצע הרחוֹב. חביריו הקרוֹבים הכירוּ בוֹ את “התקפוֹת הפּראוּת” האלוּ והיוּ אוֹהבים אוֹתוֹ עליהן, אך כעברן היה שוּב פּרוּף וקר, מתוּן וּפיקח עד כדי זרוּת. גם זה “קו רוּדוֹרפרי”.
גם בנתיבה זוֹ חש רוּדוֹרפר בוֹאה של התעוֹררוּת זוֹ. כל חפצוֹ היה להפיל עצמוֹ לתוֹך התלתן העבוֹת והפּוֹרח וּלהתגלגל בוֹ איזה זמן, אך מראה הכפר הקרוֹב, כפר ה“שוַאבּים”, עיכּבוֹ מעשׂוֹת זאת. התחיל אפוֹא רץ בנתיבה במוֹרד, והתרמיל מכה על גבּוֹ וּמעוֹררוֹ עוֹד יוֹתר, כסוּס זה שברח ואוּכפוֹ מתחבּט עליו, עד שנתעייף וישב על פאת שׂדה דשוּאה לָפוּש. כוּלוֹ היה שטוּף זיעה. הוֹציא את מטפּחתוֹ וניגב בה את ראשוֹ ועוֹרפּוֹ, עד כי רטבה כוּלה. מיד באה רוּח והשיבה את שׂערוֹתיו בנעימוֹת וציננה את פניו הלוֹהטים. “הה, רוּדוֹרפר הזקן”, דיבּר רוּדוֹרפר אל עצמוֹ, “עוֹד לא שכחת את דרכיך, דרכי הכסל!” וצחק בקרבוֹ על שקרא לעצמוֹ, בן השבע עשׂרה, “רוּדוֹרפר הזקן”. אחרי שבתוֹ שעה קלה ואחרי הרגישוֹ שכוּתּוֹנתוֹ לבשׂרוֹ הוֹלכת וּמתיבּשת ברוּח, קם והביט שוּב כאוֹרב לצד הנחל. עתה הבחין שם דמוּת אדם שוֹכבת על שׂפת המים בעשׂב על הגָחוֹן, והראש מוּרם וּמביט למרחקים, נשען על שתי הידיים העוֹמדוֹת על מרפּקיהן. כשקרב יוֹתר ראה, כי השוֹכב הוּא נער כבן עשׂר אוֹ אחת עשׂרה. הוּא הוֹעיד פניו ישר אליו, וּבגשתוֹ הרים כוֹבעוֹ וּבירך. הנער נראה מקרוֹב עוֹד יוֹתר קטן. הוּא לא זז בשכיבתוֹ, כי אם נתן בבא את מבט עיניו הכחוּלוֹת והעזוֹת, וּבפישׂוּק שׂפתיים קל מן הקל השיב על הברכה. היתה בשכיבתוֹ של נער זה מן המשוּבה והעייפוּת כאחת. ניכּר היה ששכיבה זוֹ באה אחרי מרוּצה והתאמצוּת ועבוֹדת הכוֹח המדמה. היה בה דבר מה אנוֹשי וחַּייתי כאחת. רק ילדי הטבע יכוֹלים לשכב וּלהסתכל כך. גם איזה עצב מסתוֹרי הוּכּר בוֹ אחרי התבוֹננוּת קצרה. הטבע הגרמני הבהיר והנאה. השׂכליוּת והפּריצוּת, הארץ והשמיים, החסיד והשׂטן, נתלכּדוּ בנער רוֹבץ זה, רגלוֹ האחת היתה מתוּחה וחברתה כפוּפה. כנכדוֹ של ווֹטאן שכב כאן על שׂפת הנחל השוֹטף וההוֹמה חרש. מלבוֹ של רוּדוֹרפר נמחה הגיבּן במחי אחד. את מקוֹם החמלה לקחה ההשתאוּת.
– זה כפר גרמני? – שאלוֹ רוּדוֹרפר גרמנית.
– כן, אדוֹני. – והעיניים הביטוּ בוֹ בהבעה מעין זוֹ: הייתי יכוֹל לקפוֹץ עליך וּלחנקך, אך לא כדאי לי הדבר.
– וחוּץ מגרמנים אין כאן תוֹשבים אחירים?
– יש, אבל הם רק פוֹעלים.
– התוֹשבים עוֹסקים בחקלאוּת?
– כן, עד הזמן האחרוֹן. בזמן האחרוֹן התחילוּ אחדים לעסוֹק גם בחרוֹשת. יש כאן מַלבן גדוֹל ועתה בוֹנים גם בית מבשל לשיכר. – והוּא הסב לאט את עיניו, בלי לשנוֹת את מצב גוּפוֹ, אל שטחי השׂדוֹת. וּבראוֹתוֹ שאין הזר תוֹפס את הרמז, הוֹסיף מתוֹך קפדה:
– הלא אדוֹני רוֹאה את שׂדוֹת השׂעוֹרה הנרחבים! רק השנה קנוּ איכרינוּ את האדמה הזאת וּזרעוּה שׂעוֹרה.
את רוּדוֹרפר תקף פתאוֹם חשק נמרץ להתגרוֹת בנער. הוּא ישב לוֹ על העשׂב, הרגליים אל הנער, פרק את התרמיל ואמר:
– מה עוֹשׂה נער שכּמוֹתך בשעה זוֹ כאן, והוּא צריך ללמוֹד?
בעיני הנער ניצת זיק חי. הוּא זקף את המרפּק והראש התרוֹמם, הסתכל רגעים אחדים בדוֹבר, אחר אמר:
– אבי הכּני היוֹם – וּברחתי הנה. – בוַדאי על לא דבר? מה?
הנער עיקם את פניו לשמַע האירוֹניה. נשך את שׂפתוֹ והשיב:
– קילקלתי לוֹ שתי נטיעוֹת צעירוֹת. אחזני טירוּף וכרתּי אוֹתן באוֹלרי.
– וּמפחד אתה לשוּב? – אָ, לא. רק חשבתי לטבּע את עצמי. אך לא היה לי אוֹמץ. על זאת אני שׂוֹנא את עצמי. עתה אשוּב הביתה לעת ערב. – ועיניו נתמלאוּ פתאוֹם עצב גדוֹל.
רוּדוֹרפר הוֹציא מן התרמיל חפיסת שוֹקוֹלאדה והוֹשיט לנער.
– תוֹדה, גרוֹני חנוּק. לא אוּכל לבלוֹע כלוּם.
– אבל כשבאתי לא היוּ פניך אוּמללים כלל!?
– וּמאַין אדוֹני? – שאל הנער שלא מן העניין.
– אני הלך עוֹבר ברגל מכפר לכפר.
– בהרבה כפרים עבר?
– עד עתה בשלוֹשה, אבל לפנַי עוֹד כפרים רבים. רוֹצה אתה להילווֹת עלי?
– לא. בעוֹד שנים אחדוֹת אסא לקאמרוּן. יש לי שם דוֹד.
– ולא תירא לנסוֹע בים?
מבט מבטל, כמעט של בוּז, היה המַענה.
וּבעוֹד הם תפוּסים כך בשׂיחה, קפץ הנער וישב כוּלוֹ התבוֹננוּת ועיניו מוּפנוֹת למרחוֹק, מעבר לנחל. רוּדוֹרפר הביט גם הוּא שמה, והנה ראה תימרוֹת עשן גדוֹלוֹת עוֹלוֹת באוֹפק, מתאַבּכוֹת וּמשחירוֹת, יוֹרדוֹת וּמלבּינוֹת. שניהם קמוּ להיטיב ראוֹת. והנה נדמה לרוּדוֹרפר, כי בתוֹך גאוּת עשן אחת ראה גם כברק להבה, שהבהיקה וכבתה באוֹר השמש. והנער הגרמני, שתחב את ידיו לתוֹך כיסי מכנסיו, התרוֹמם על בהוֹנוֹת רגליו ונידנד את ראשוֹ לכאן וּלכאן:
– אָ, שׂריפה היא זוֹ, בכפר מידוודי. כפר קטן אבל צפוּף ויכוֹל להישׂרף כוּלוֹ.
– רחוֹק הכפר?
– כשעה בקו ישר דרך השׂדוֹת. צריך רק לעבוֹר את שדרת העצים ואז רוֹאים את הכפר.
והנה נשמע גם צילצוּל פעמוֹן, והרוּח שנשבה וּבאה מעבר הנחל הביאה גם קוֹלוֹת כקוֹלוֹת אדם.
– באיזוֹ דרך שוֹכן הכפר?
– בדרך לעיר ר., ואפשר לפנוֹת משם לצד ג.
– רצוֹנך, נער, נמהר שמה ונעזוֹר להם!
בעיני הנער ניצנצה מזימה רעה:
– לנוּ אין פנאי לדברים כאלה, אנוּ עסוּקים יוֹתר מדי.
– מי “אנוּ”?
מַבּטוֹ התּקיף של רוּדוֹרפר שינה את קוֹלוֹ המבוּגר של הנער, והוּא אמר מתוֹך התעוֹררוּת של ילדוּת:
– אם רוֹצה אדוֹני, ארוּץ ואביא מקצה כפרנוּ שני דליים ונרד שמה.
גאוּת העשן הלכה וגברה, הלכה והתרחבה. נראוּ בתוֹכה גם נקוּדוֹת כהוֹת עפוֹת. שם נישׂאוּ כבר באויר אלוּמוֹת קש עשינוֹת וגזרי קרשים בוֹערים.
הנער שב עם הדליים.
– קמה רוּח – אמר רוּדוֹרפר – והיא בוַדאי תגדיל את השׂריפה. נמהר, אפוֹא. אך איך נעבוֹר את הנחל?
– הנה מצד ימין, שם גשר קטן.
הם עברוּ את הגשר ורצוּ לקראת הכפר הבוֹער. תחילה דרך אפר עבוֹת, ולא השגיחוּ לרוּץ דוקא בנתיבה הכבוּשה, אלא באוּ גם בעשׂב המגוּדל, נתיגעוּ אך רצוּ הלאה. אחר כך יצאוּ לדרך שׂדוֹת רחבה, והקמה סוֹאנת מימינם וּמשׂמאלם. תרמילוֹ של רוּדוֹרפר דפק על גבוֹ וסוֹככוֹ נגרר על הארץ וּשניהם מנעוּהוּ להשׂיג את הנער קל הרגליים, והלה צריך היה לעמוֹד בכל פעם וּלחכּוֹת לוֹ אֵילוּ רגעים. החמה יקדה על ראשיהם בחוֹם כבד וּמן הקמה כאילוּ עלוּ גיצים. ככל שהתקרבוּ התאַבּך העשן ביתר עוֹז, הוּחש גם ריח חריכה והתחילוּ נישׂאים ונוֹפלים פה ושם קיאֵי אש קטנים וּגדוֹלים.
– טוֹב שהקמה עוֹדנה ירוּקה, – העיר הנער – הניצוֹצוֹת היוּ יכוֹלים להבעיר את השׂדוֹת.
והם רצוּ הלאה. וּפתאוֹם היה האויר מלא סנוּניוֹת והן עפוֹת וחָגוֹת באויר כמיוֹאשוֹת, חוֹתכוֹת את החלל במשוּפּע, משפּילוֹת לעוּף, מתרוֹממוֹת ויוֹרדוֹת שוּב. כחיצים שוֹקטים נישׂאוּ בתוֹך האויר הרה האסוֹן. ריח החריכה וגלי הלהט הביאוּ את הרצים לידי עטיפה וזיעה שוֹטפת, אך הם רצוּ הלאה לקראת הבעירה. שלהבוֹתיה כבר רקדוּ בתוֹך תימרוֹת עשן שחוֹרוֹת לאוֹר השמש, נשמעוּ נפץ אוּים ודירדוּר בניינים מתמוֹטטים בתוֹך מאכוֹלת אש. לא הרחק מאחרי רוּדוֹרפר נפלה כריכה בוֹערת.
שׂריפה בכפר בעצם יוֹם הקיץ, מה שוֹנה היא משׂריפה בעיר! שם רבה התשוּאה: אלפי אדם מתגוֹללים תחת שוֹאַת הלהבה המשתוֹללת עצוּרה בתוֹך חוֹמוֹת הבתים הגדוֹלים. צבא מכבים עוֹבד במכוֹנוֹת וּבתכסיסי התקפה. לכל העניין צוּרת קרב נגד אוֹיב תוֹקף וּמשׂתער מן המארב. לא כן בכפר הקטן. כמוֹ אסוֹן הטבע הוּא הבא פתאוֹם וגָלוּי דרכּוֹ. גם פה קם האדם לעמוֹד על קנוֹ וּרכוּשוֹ, אך הכוֹל נעשׂה בטבעיוּת וּבפשטוּת יתירה, כמעט בשתיקה. הדאגה הראשוֹנה היא להניס את הבהמה, והנה היא מוּצאת אל מחוּץ ליישוּב על המגרש הגדוֹל, והזקינים והילדים מוּצבים שם להשגיח עליה, שלא תתפּזר ולא תרוּץ לתוֹך הלהבוֹת. כל זקן אוֹ זקינה וכל ילד נצרים בידיהם, והם משתדלים לקבץ את נידחי רפתם הם, כמוֹ השאר, של האחרים, הוּא הפקר. אספסוּף סוּסים, פרוֹת, חזירים, כבשׂים, אַוָזים ותרנגוֹלים. וּבעלי החיים נראים כמבליגים על המהוּמה והמבוּכה והם לוֹחכים וּמנקרים בירק המגרש. מן הפּרוֹת יש רוֹבצוֹת וּמעלוֹת גירה וּמן הסוּסים יש רוֹבצים וּמתגלגלים; ושם, בפנים הכפר, בוֹער בית אחר בית ואָסם אחר אָסם. האיכרים קלוּ רגליהם הכבידוֹת והם מתרוֹצצים בקרדוּמוֹת וּבמוֹטוֹת ארוּכּים, אלה המוּברחים בימים כתיקוּנם
על כל בית בין המריש וּלגג הקש וּבקציהם על האַנקוֹל תלוּיה אגוּדת האזוֹב היבישה והמקוּדשה במי קוֹדש. מהם נוֹשׂאים בדלייהם מים מן הבארוֹת וּמהם מהרסים במוֹטוֹתיהם את הבתים והמטמוֹרוֹת הסמוּכים, מהם עוֹמסים על קרוֹנוֹת פּיראמידוֹת להמליט וּמהם רוֹכבים על גגוֹת, מניחים חמילוֹת ושׂקים ושוֹפכים עליהם מים בלי הרף. רצוֹת נשים הרוֹת, חשׂוּפוֹת כתיפיים וחזה וּמפרשׂוֹת בכפּיהן. איזה בחוּר רץ ורגלוֹ שוֹתתה דם, והוּא צוֹרח לעוֹברים בגרוֹן ניחר לעלוֹת על הגג הסמוּך ללהבה. שם מגלגל איכר ארוֹך חבית כבידה, מליאה כנראה כרוּב כבוּש. פה רצה בת איכרים עמוּסה כלי בית שוֹנים: מַחבּצה, שׁוֹחק פּרגים, קערוֹת חוֹמר מצוּירוֹת, וּלמעלה על הכוֹל
– כלוּב עם חוֹחית. הרוּח נוֹשבת וּמפיחה את העשן בפני המצילים, זבוּבים גסים מזמזמים באויר, ציפּוֹרים טסוֹת וחָגוֹת כשיכּוֹרוֹת, עוֹברים גם עטליפים כנוֹפלים מאיזה מקוֹם, והשמש מלהטת בשמיים, מלהטת באש של מעלה כנגד אש של מַטה.
רוּדוֹרפר והנער נכנסוּ לתוֹך הכפר. עוֹד על מגרש ההצלה ליווּ אוֹתם הזקינוֹת בניפנוּף ידיים וּבברכוֹת. רוּדוֹרפר מסר לאחת מהן את תרמילוֹ וסוֹככוֹ וּשניהם רצוּ עד הבאר הראשוֹנה והתחילוּ מקבלים מים מאת השוֹאב ונוֹשׂאים אל אחד הבתים הבוֹערים. בסך הכוֹל בערוּ שבעה בתים ואסמים, אך הנוֹתרים לא היוּ מרוּבּים משלוֹשים. הכסף היה קטן וצפוּף. האיכרים כמעט לא הרגישוּ בבוֹאם של המצילים הזרים, כאילוּ נמצאוּ אלה כאן מלכתחילה. הם עברוּ ממקוֹם למקוֹם והשתדלוּ לעזוֹר במקוֹם שהעזרה היתה נחוּצה ביוֹתר. אך פתאוֹם נעלם הנער, וכעבוֹר רגעים אחדים ראהוּ רוּדוֹרפר יוֹשב בצמרת עץ גבוֹה, הגיצים עוֹטרים אוֹתוֹ והוּא מחפּשׂ בתוֹך הענפים אחרי קיני ציפּוֹרים. אז הוּברר גם לוֹ פתאוֹם, שהוּא זר פה ולא ידע מה לוֹ כל העבוֹדה הזאת. עמד, אפוֹא, באמצע הדרך, הציג את הדלי המלא על הארץ לפניו והתבוֹנן מסביב. האיכרים הרצים עברוּ עליו ואיש לא שׂם לבוֹ אליו, והוּא עוֹמד וּמביט: שלוֹשה בתים כבר היוּ למאכוֹלת אש והיוּ מוּטלים לארץ כעיי מפּלה והלהבוֹת עוֹלוֹת מן המפּוֹלת. בית רביעי, אוֹ אסם (קשה היה להבדיל), חציוֹ נשמט והשאר עמד בתוֹך הלהבוֹת, וּשלוֹשה בתים אחרים היוּ גגיהם בוֹערים עליהם כמצנפוֹת זהוֹרית אדוּמוֹת. והנה הוּא שוֹמע בצדוֹ קוֹל רך וּמבוּיש:
– האדון הצעיר עייף כבר. יתן נא את הדלי. – ריבה כבת שש עשׂרה אוֹ שבע עשׂרה גחנה ואחזה בדלי המלא להרימוֹ. רוּדוֹרפר תפס בדלי וּבידה; פניו היוּ משוּלהבים וּבעצמוֹ חש שהם לוֹהטים כאש. בתפסוֹ ביד הנערה נכוֹן היה להרימה כוּלה וּלשׂאתה לאיזה מחבוֹא. מימיו לא סער בוֹ כה הדם. עיני הנערה היוּ רכּוֹת וּמלטפוֹת. שתי צמוֹת דקוֹת וכהוֹת הקיפוּ את קוֹדקוֹדה הסגלגל. פניה היוּ צחים מאד ועגוּלים-מליאים. הכוּתוֹנת היתה רקוּמה אדוֹם-כחוֹל, ועל חזה היה צלב קטן שחוֹר. “בשביל זה באתי הנה”, חלף ברק במוֹחוֹ של רוּדוֹרפר, ולחץ בשיגעוֹן את פרק ידה מעל לכּפה. היא הביטה ישר בעיניו. היתה בעיניו מרוּצה טרוּפה של תאוה וּמסירוּת, פחד והחלטה.
– זקנתי מחזיקה על המגרש את ה“חבילה” של האדוֹן הצעיר… – אמרה בקוֹל נבעת – ביתנוּ כבר נשׂרף, ועתה צריך להציל את בית דוֹדי זה. את זה שם. הבה לי את הדלי, אדוֹן צעיר! הבה אוֹתוֹ לי!
– לא אתן! – התיז רוּדוֹרפר בנשימה יוֹקדת – רצוֹנך, נשׂאהוּ יחדיו ונכבה יחדיו. אך אל תלכי מעמי. אתי תהיי עד הסוֹף, עד הערב, עד החשיכה ובחשיכה. מה שמך?
– ייבקה.
– שנינוּ נכבה את האש. – ושיניו נקשוּ.
– טוֹב, – ענתה הריבה – אבל הרפּה את ידי.
– הישבעי לי, כי תבוֹאי אלי הערב.
רגע עמדה תפוּשׂת מחשבה, נשכה שׂפתה, הבריקה עליו עיניה ואמרה:
– בישוּ וּבמרים!
הם אחזוּ באחת בשני קצוֹת הקשת של הדלי ונשׂאוּהוּ עד הבית, מסרוּהוּ שם לאיכרים המכבים וקיבלוּ דלי אחר, ריק, ורצוּ יחד על הבאר למלאוֹתוֹ. כמה פעמים רצוּ כך עם הדלי הריק, כשהם מטלטלים אוֹתוֹ מעשׂה משוּבה באויר וחוֹזרים עם הדלי המלא במרוּצה, אך בזהירוּת שלא לשפּוֹך את מחציתוֹ. רוּדוֹרפר היה בטוּח בשׂכרוֹ. הערב יקבלנוּ במלוֹאוֹ, אחרי שקוֹע האש והשמש. הוּא חש כי כוֹחוֹתיו הוֹלכים וכלים, רגליו היוּ כמאוּבּנוֹת, ידיו כאבוּ וכל גוּפוֹ היה רצוּץ, אך מחשבת העדנים הצפוּנים לוֹ יצקה בוֹ אוֹנים חדשים. כעבוֹר שעוֹת מספר נוּצחה האש. השמש כבר השפּילה רדת. רוֹב האיכרים התפּזרוּ והלכוּ לבתיהם, כשהם נוֹשׂאים וּמכניסים את הכלים שהוֹציאוּ. אף את המקנה אספוּ אל החצירוֹת. הוּעמדוּ רק שוֹמרים מסביב לעיים העשינים לשמוֹר על האש, שלא תצא שנית ללהב, ואלה עמדוּ עם דליים וכיבוּ באוֹרך רוּח כל לשוֹן אש שנשתרבּבה. רעב אכזרי לחץ את קרביו של רוּדוֹרפר והוּא אמר את הדבר לייבקה. כשמעה רצה הריבה לאיזה מקוֹם. והוּא ישב על קוֹרה מוּטלת בצד הדרך ותמך ראשוֹ הפּרוּע בתוֹך ידיו המפוּיחוֹת מתוֹך עייפוּת וציפּייה. פתאוֹם הרגיש נגיעה בכתיפיים. הוּא ניעוֹר כנבהל מתוֹך שינה. והנה עוֹמד לפניו הנער הגרמני וּמחזיק בשתי ידיו כוֹבע קש ישן מלא אפרוֹחים וּביצי ציפּוֹרים.
– אני הוֹלך הביתה, אדוֹני. – כבר? – שאל רוּדוֹרפר מתוֹך פּיזוּר נפש.
– האש כבר שקעה לגמרי. יראה נא, כמה אפרוֹחים אספתי על העצים. ראיתי שׂכר טוֹב בעמלי, אבל עייף אני, לעזאזל!
– ולא רעב?
– גם רעב. אך אני ממהר הביתה. את הדליים מצאתי. אבי יהרגני אם לא אשוּב בעוֹד יוֹם. עלי לרוּץ עתה כחוּלדה. אַדְיֵי, אדוֹני.
– אדיי! – ענה רוּדוֹרפר וראשוֹ שקע שנית בכפּיו.
בעוֹד רגעים מעטים שבה ייבקה עם התרמיל, הסוֹכך ביד אחת וּבשנייה צרוֹר מזוֹן וכד מים. היא כרעה על בּרכּה האחת, פתחה את הצרוֹר והוֹציאה מתוֹכוֹ פרוּסת פת קיבר ונתח הגוּן, כליטרא, בשׂר מעוּשן ריחני. הוּא חטף מידה את המזוֹן ואכלוֹ בתאוה. היא ישבה על ידוֹ, התגנדרה בפניה הרחוּצוֹת וּבראשה המסוֹרק מחָדש וצחקה. אחרי שהשקיט את רעבוֹנוֹ שתה מן הכד מעל ידה, הוֹציא מתרמילוֹ את המַפּית וּמחה את פיו. היתה לוֹ הרגשה, כאילוּ שב עתה מחטיבת עצים ביער אל כפרוֹ. הוֹציא חפיסת שוֹקוֹלאדה, קלף את הנייר, וּבכרכוֹ את זרוֹעוֹ על גבּה החזק, הכניס את הטבלא לתוֹך פיה. היא תפשׂה בשיניה את כל הטבלא עם חתיכה מאצבעוֹ. בנשכה את אצבעוֹ גוע בוֹ לבוֹ.
“פת קיבר טרייה, בשׂר מעוּשן ריחני, מי מַעיין וייבקה צעירה וּבריאה”, חשב רוּדוֹרפר וּברכּיו רעדוּ ונקשוּ זוֹ לזוֹ.
הריבה הסירה פתאוֹם את ידוֹ מעליה, קפצה ואמרה:
– “שלנוּ” מחכים לי. אוּלי תבוֹא אלינוּ?
– לא, – ענה רוּדוֹרפר כבידוֹת והביט ישר בפניה
– רוֹצה אני לישוֹן. פה בחוּץ על ערימת תבן.
– כחפצך. אבל אני הוֹלכת.
– אבל לא שכחת מה שגמרנוּ בינינוּ כשהחזקתי את ידך על הדלי?
היא הרימה את כנף סינרה והתחילה מוֹללת אוֹתוֹ בין אצבעוֹתיה. נחיריה רעדוּ וּשׂפתיה נחשקוּ.
השמש השוֹקעת האירה את פניה באוֹדם מַצית.
– היוֹם קידשתי אוֹתך ואַתּ לי. – דיבר רוּדוֹרפר כבידוֹת ונוּגוֹת – עליך לבוֹא אלי הלילה.
היא הוֹסיפה למלוֹל את כנף הסינר ועיניה היוּ מליאוֹת דמע. רוּדוֹרפר הביט עוֹד ישר בעיניה. והנה עבר רעד בגוּפה, היא התישרה קצת ושאלה:
– אבל אתה תלך לך מחר מפה?
– אֶרצה – אלך, אֶרצה – אָשאר
– טוֹב, אחוֹרי הגוֹרן ההיא.
וּבאמה זאת פנתה ממנוּ וּברחה.
“הגוֹרן ההיא” עמדה בקצה הכפר וּמאחוֹריה השׂתרע אפר גדוֹל. האיכרים יישנוּ שינה עמוּקה אחרי עמל היוֹם. אין, אפוֹא, פחד, ייבקה, ייבקה!
היא הלכה ממנוּ כפוּפה, כזוֹחלת, והוּא מישש בחשיכה את פצעיו אשר נשכתהוּ בשׂפתיו, בצוארוֹ. בגוּפוֹ היתה עייפוּת כזוֹ, שלא יכוֹל לקוּם מן העשׂב. הוּא תחב את שתי ידיו לתוֹך העשׂב רטוּב הטל הקר, נשען עליהן והתנוֹדד. הרוּח נשבה מפּינת הגוֹרן, אילנוֹת רישרשוּ, ולוֹ נדמה שהיא לוֹחצתוֹ עוֹד בתוֹך זרוֹעוֹתיה החזקוֹת. לא לאט נתברר לוֹ היכן הוּא. התרמיל עם הרצוּעוֹת והסוֹכך היוּ מוּנחים בקצה הגוֹרן על הארץ. הוּא התעוֹדד וקם, הבחין בחשיכה את כוֹבעוֹ, הרימוֹ וניגש אל התרמיל והסוֹכך והרים גם את אלה, וּברגליים כוֹשלוֹת יצא לצד הכפר. מן המאכוֹלת עוֹד עלה אוֹר, וּפה ושם נראוּ גם להבוֹת קטנוֹת. לאוֹר הלהבוֹת ראה איכרים אחדים מתהלכים, מכוּרבּלים באדרוֹת צמר ארוּכּוֹת, מהם בידיהם אנקוֹלים ארוּכּים והם גוֹחנים וגוֹרפים בין האוּדים, וּמהם בידיהם דליים והם שוֹפכים אוֹתם פה ושם לתוֹך הרמץ וּמעלים תסיס עם תימרת קיטוֹר מתפּשטת. ברגליים צוֹננוֹת, כמוּרקוֹת מדמן, התקרב שמה. לא הרחק מאחת המפּוֹלוֹת היתה מוּטלת ערימת קש. הוּא צנח עליה, תרמילוֹ על שכמוֹ וסוֹככוֹ על ידוֹ, וכן שכב וּפניו כנגד האוּר. כעבוֹר רגעים אחדים נעצמוּ עיניו מרוֹב עייפוּת ונרדם.
* * *
מתוֹך שינה חש שגוּפוֹ הוֹלך ונרטב. פקח את עיניו וּמצא את עצמוֹ שוֹכב בבוֹקר תחת כיפּת עננים נמוּכה וּמטר דק וקר רוֹסס עליו, אך מכוּסה הוּא חמילת איכרים כבידה. מאַין זוֹ עליו? האמנם ייבקה כיסתוּ בשנתוֹ? הוּא ישב על הערימה והביט סביביו. המפּוֹלת עוֹד היתה עשינה וּמקטרת ברדת עליה המטר. קרוֹן גבה סוּלמוֹת עמד לא הרחק, ואיכר באדרתוֹ החוּמה טיפּל ברתימת הסוּסים. רוּדוֹרפר השליך מעליו את החמילה. התרמיל הכבּיד על שכמוֹ, אך הסוֹכך לא היה. “בכל זאת גנבוּ את סוֹככי”, חשב. קם, יישר את הרגליים המאוּבּנוֹת, ירד מן הערימה וניגש אל האיכר:
– דז’ין דוֹבּרי! (יוֹם טוֹב!).
– דז’ין דוֹבּרי! האדוֹן הצעיר כבר ישן די צרכוֹ. הוֹ, הוּא עבד אתנוּ יפה אתמוֹל. כוּלנוּ ראינוּ.
– כן, אבל איך זה בא פתאוֹם גשם?
– פתאוֹם? והוּא יוֹרד כבר כשעתיים. כנראה, לא ייכּלא כל כך מהר. – והאיכר התגרד בפדחתוֹ.
– וּלאן הוּא נוֹסע?
– הה, רחוֹק מכאן. יש לי קרוֹב מצד אשתי, וזה הבטיח לי עֶגלה מגזע משוּבּח. עתה יש לנוּ עוֹד איזה זמן עד הקציר, ורוֹצה אני להביא את העֶגלה. אם אחכה עוֹד לא אוּכל לנסוֹע הקיץ. כשמתחילה עוֹנת העבוֹדה – היה שלוֹם, עד החוֹרף! אני מוֹביל לוֹ פה שׂק דוֹחן, שנשאר לי מן השנה שעברה.
– אוּלי יקחני אתוֹ עד הכפר נ.?
– ברצוֹן, הקרוֹן ריק בין כך וּבין כך. אבל למה לוֹ לאדוֹן הצעיר לנסוֹע בגשם? יישאר בכפר עד כלוֹת הגשם. האיכרים יאָרחוּהוּ בעוֹנג, אחרי כל מה שפּעל בשביל הכפר. לא כפוּיי טוֹבה אנחנוּ.
הרעיוֹן להישאר בכפר, אפילוּ עוֹד שעוֹת אחדוֹת, מילא את רוּדוֹרפר אימה. לא, אחרי הלילה הזה אסוּר לוֹ להתמהמה כאן אף מעט. אסוּר לוֹ לראוֹת עוֹד פעם את הריבה.
– לא, – ענה לאיכר – גם בלא כך התמהמהתי פה יוֹתר ממה שהוּרשיתי. עלי למהר לנסוֹע, כי עסקים חשוּבים ממתינים לי. הנה הזדמנוּת נאה: הוּא נוֹסע עד הכפר נ., וזה מוּנח בדיוּק בדרכּי. משם אמצא לי בוַדאי הזדמנוּת לנסוֹע הלאה.
– אם כך, – אמר האיכר – אביא חמילה גדוֹלה ואציע לוֹ “מוֹשב”, כיאות לאדוֹן שכּמוֹתוֹ, יתעטף ולא ירטיבוֹ הגשם. חבל, אילוּ היה לוֹ סוֹכך…
רעיון ברק במוֹחוֹ של רוּדוֹרפר: זה גנב את סוֹככוֹ.
האיכר נכנס אל הבית הקרוֹב, ביתוֹ, והוֹציא משם חמילה ענקית, כיריעת אוֹהל, ונתנה בתוֹך הקרוֹן. ניגש עוֹד איכר ודיבר עם שכינוֹ המתקין עצמוֹ לנסיעה. רוּדוֹרפר הביט כל הזמן על סביביו, אם לא תוֹפיע מאיזה מקוֹם הריבה. לא, היא לא נראתה בשוּם מקוֹם. “בוַדאי עוֹדנה ישינה”, החליט. אחר כך היה הכוֹל מוּכן לנסיעה. רוּדוֹרפר הוֹציא מתוֹך תרמילוֹ את גלימת הגוּמי, לבשה וישב על ה“מוֹשב” המוּצע יפה על שׂק הדוֹחן קש וכמה שׂקים מקוּפּלים. האיכר שׂם קש גם למרגלוֹתיו, שהקרשים לא ירקידוּ את רגליו. משני צידי ה“מוֹשב” היוּ סוֹמכוֹת של עץ ורוּדוֹרפר אחז בהן וישב בהרחבה. האיכר כיסה את ברכּיו ורגליו בחמילה, וּבעצמוֹ עלה וישב על מוֹשב המספּוֹא בקדמת הקרוֹן עטוּף באדרתוֹ השׂעירה.
כשפּנה הקרוֹן לעבוֹר בזוית של אוֹסם מט, הבניין האחרוֹן בעבר השני של הכפר, נזרק פתאוֹם אי מזה צרוֹר פרחים גדוֹל וכבד ונפל לתוֹך הקרוֹן על הקש למרגלוֹת רוּדוֹרפר. האיכר לא הרגיש בדבר. רוּדוֹרפר הרים את הצרוֹר וחש בוֹ משהוּ קשה. נתן בוֹ את ידוֹ והוֹציא מתוֹכוֹ חבילה קטנה. בחבילה היתה פרוּסת לחם טרי מרוּחה בחמאה, חתיכת גבינה ותפּוּחים אחדים, אדוּמים כדם, מתפּוּחי אשתקד.
“ברוּכה תהיי לי, ייבקה!” דיבּר רוּדוֹרפר אל עצמוֹ, “לעוֹלם לא אשכּחך. אך למה לא הראית לי את פניך לפני נסעי לבלי שוּב? ייבקה, ייבקה!”
עוֹד התאַוה אליה, וּבלבוֹ שאל את אוֹשרה.
הוּא נסע עם האיכר כל היוֹם. פעמים אחדוֹת עמדוּ בדרך להאכיל את הסוּסים ונסעוּ הלאה. המטר ירד עוֹד דק וקריר ועטף הכוֹל רשת אפוּרה נעה בלי חָשׂך. רוּדוֹרפר חש צינה מכאיבה, התעטף בחמילת האיכר על גבי מעיל הגשם שלוֹ. גם נאחז בתנוּמה פעמים אחדוֹת כשהוּא נשען קצת על מוֹשבוֹ לרוֹחב הקרוֹן, אך בכל פעם ניעוֹר עד מהרה וסקר לתוֹך רשת המים המתחשרת על פני השׂדוֹת. היה ערב ולילה, וּלרוּדוֹרפר נדמה שהם נוֹסעים ונוֹסעים ואין קצה לנסיעה. הדרך לא היתה רעה, אך הסוּסים כבר התיזוּ רפש ושיכשכוּ בשלוּליוֹת קטנוֹת. אחר כך נכנסוּ ליער והאפילה גברה עוֹד יוֹתר. אך הנה הוּאַר היער לאט לאט. רוּדוֹרפר הקיץ מתנוּמה בתמיהה: מה, כבר מאיר היוֹם? אך כששאל את האיכר, ענהוּ הלז, שהעננים התפזרוּ והירח זוֹרח. וּבאמת נראה כעבוֹר זמן מה אגן הירח תלוּי קר וכסוּף בין העצים הרוֹססים, מציץ כרוֹדף אחרי הקרוֹן, שהיה נראה כנוֹסע נסיעת כשפים במעגל בין העצים המסתוֹבבים. הצינה גברה עוֹד עם פסיקת הגשם. היא היתה עתה כה חריפה, שרוּדוֹרפר צנח מעל המוֹשב והצטמצם בתחתית בקרוֹן בתוֹך הקש. הוּא לא ראה עוֹד כלוּם מסביביו, רק מבעד לסדק עפעפּיו העצוּמים הבחין את פס השמים מתכלת כהה, שלפעמים היה איזה קרע ענן, מוּאר מקצתוֹ, חוֹלף עליו. הוּא הקשיב לצעדי הסוּסים על פני הדרך המרוּכּכה. את תרמיל הגב נתן תחת המוֹשב בתוֹך השחת, וזה העסיקוֹ משוּם מה בתוֹך חבלי התנוּמה, אוּלי מתוֹך חשש גניבה, אחרי שנגנב ממנוּ הסוֹכך. והנה נשמע קוֹל האיכר בדבּרוֹ לאחוֹריו:
– הנה אנוּ באם אל הכפר נ.!
רוּדוֹרפר התרוֹמם, עלה וישב שנית על המוֹשב שנרטב בינתיים ושיניו נוֹקשוֹת מצינת הלילה. האילנוֹת היוּ עתה קלוּשים וּמרוּחקים זה מזה; ניכר היה שהיער קרב אל קצהוּ. אחרי רגעים אחדים נראה איזה בניין עיור חלוֹנוֹת וּציבוּרי עצים חטוּבים מוּנחים על ידוֹ. אחר כך יצאוּ אל רחבה גדוֹלה. נראוּ פה ושם בתים חבוּיים בין אילנוֹת, ועל מגרש פנוּי, מעין מַערה יער מוּצף כוּלוֹ אוֹר הירח הקר, עמד בית המזיגה שבכפר. לפניו היתה באר של קרשים עם קילוֹן גבוֹה. הבניין היה קטן, בניין עץ, ושימש בית מזיגה וחנוּת כאחד. בבית זה דר זוג זקינים, שרוּדוֹרפר שמע עליהם לא אחת בהיוֹתוֹ ילד בבית אביו. הוּא, ר' הירש, “זקן אשמאי”, בעל הדרת פנים, שעשׂה חברוּתא עם בעל מלאכה אחד (רצען, כמדוּמה) והיה נוֹסע עמוֹ במשך שנים בעגלה קטנה רתוּמה לסוּס אחד, מתחפּשׂ כ“צדיק” (הדרת זקנוֹ וּמגבּעת הקטיפה רחבת השוּליים עמדוּ לוֹ), בייחוּד באוּנגרן עם הארצית, והיה מאסף פדיוֹנוֹת. בעד פדיוֹן קטן היה משפּיע רוֹב ברכוֹת ועל כן רבּוּ לקוֹחוֹתיו, בייחוּד נשים. אך לבסוֹף חלה בדרך את רגליו ונתגלה בהן ריקבוֹן. וּבאחת הערים הגדוֹלוֹת כרתוּ לוֹ רגל אחת וּמחצית השנייה. הרצען לקח את רוֹב הכסף, ו“הצדיק” שב אל בית המזיגה קיטע משתי רגליו וּבידיו שני קבּים גדוֹלים וסכוּם כסף מצער. אשתוֹ היתה מרשעת מפורסמת, שגירשה מביתה את בתה היחידה, וזוֹ היתה משרתת באחת העיירוֹת הסמוּכוֹת ולא היתה באה הביתה. בעת היעדרוֹ של ר' הירש היתה אשתוֹ מנהלת בעצמה את בית המזיגה והחנוּת. לפעמים היתה יוֹרדת אל עיירתוֹ של רוּדוֹרפר לקנוֹת שם שיכר מבית המבשל, והכוֹל הכירוּ אוֹתה שם בפני המכשפה הגרמיים שלה וּבבגדי הכפר עם המגפיים הגבוֹהים והשׂמלה המוּגבּהה למעלה מאחת הברכּיים, שלא כדרך היהוּדיוֹת. הערילים אמרוּ עליה שיש לה “מאהב” בין השדים וגם מטמוֹן קבוּר ביער. כל הסיפוּרים האלה נחרתוּ בזכרוֹנוֹ של רוּדוֹרפר ועתה קמוּ וחיוּ בוֹ, והוּא רצה להכיר את הזוּג הנחמד הזה.
האיכר הטה את הקרוֹן ועצר לפני הבית, השקה את הסוּסים מן הבאר והראה לרוּדוֹרפר (היתה שם פרשת שתי דרכים) את הדרך שעליו, על האיכר, לנסוֹע בה, כדי להגיע אל כפר דוֹדוֹ. כאן עליהם, אפוֹא, להיפּרד. רוּדוֹרפר ירד, אך לא יכוֹל לעמוֹד על רגליו, קצת מעייפוּת וקצת מן הישיבה המכוּוצה. הן היוּ כמשוּתקוֹת לגמרי ולא יכוֹל גם ליישרן. הוּא עמד זמן מה נשען אל סוּלם הקרוֹן וּלאט לאט יישר את הרגליים, התכוֹפף ושיפשף אוֹתן. אחר כך התחיל מהלך כעל שני בוּלים על פני המגרש. הבית היה עתה מוּאר כוּלוֹ באוֹר הירח, והחלוֹן הקטן וחסר התריס בצד הדלת הנעוּלה היה מבהיק כמוֹ במזימה רעה. האיכר ניגש אל החלוֹן, הציץ לתוֹכוֹ, ניקש בניצב השוֹט ניקוּש קל וחזר. האילנוֹת רישרשוּ רישרוּש יבש וקר, כאילוּ לא ירד גשם כלל.
– כדאי היה “ללגוֹם לגימה”, אם רק יחפצוּ לפתוֹח – אמר האיכר בקוֹל דאגה.
ניגש גם רוּדוֹרפר והציץ לתוֹך החלוֹן. נוֹגה הירח האיר את הפנים. היה שם חדר נמוּך ולא גדול. מאחרי שוּלחן המזיגה הגדוּר היוּ גם דפּים אחדים ועליהם מעט סחוֹרה. לפני החלוֹן עמד שוּלחן וספסל. בכוֹתל שמנגד היתה דלת סגוּרה.
– הם ישינים שם בחדר הסמוּך, – אמר האיכר, שנתיצב לידוֹ והסתכל גם הוּא פנימה – בוַדאי לא יחפצוּ לפתוֹח. בוֹא נשב פה על הקוֹרה.
הם ישבוּ על הקוֹרה הרטוּבּה. אחרי ישיבה קלה קם רוּדוֹרפר והוֹציא מתרמילוֹ את בקבוּק יין הדוּבדבנים, גמע מעט ונתן את המוֹתר לאיכר. זה שתה הכוֹל, קם והתחיל מתהלך וחוֹבט בידיו על כתיפיו להתחמם, כמוֹ בחוֹרף. אחר כך התחיל מתקן את רתמת הסוּסים ושאל את בן לוייתוֹ, מה הוּא סוֹבר לעשׂוֹת עד הבוֹקר, לכשיישאר לבדוֹ. השעה היתה עתה אחרי חצוֹת ועד זריחת החמה היוּ עוֹד כארבע שעוֹת. את רוּדוֹרפר תקף עתה עצב נוֹקב, אוֹתוֹ העצב שהוּא ידע אוֹתוֹ לעתים תכוּפוֹת כל כך. כל החיים וכל הטבע נצטמטמוּ בנפש בהרגשת עצב חריפה זוֹ, שהיתה מכוצת את לבוֹ וּממלאה את חזהוּ מוּעקה כבידה ועוֹלה עוֹלה עד לדמעוֹת.
– אשב פה זמן מה. אוּלי ארד אחר כך הכפרה. – ענה מתוֹך אינטימיוּת ורוֹך, כמדבר אל אחד מבני משפּחתוֹ. אך בלבוֹ התפּלל שהאיכר יסע לדרכוֹ. היה לוֹ צוֹרך נפשי להישאר יחידי עם עוֹצבוֹ המוֹצץ. המקוֹם החשׂוּף הזה, עם האילנוֹת הבוֹדדים מצדדיו, הקילוֹן והבאר, הבית הנעוּל יחיד החלוֹן, הכוֹל נוֹטף רטיבוּת וצינה, ועל הכוֹל הירח הקר – כל זה נסך עליו רגש ניכר מיוּחד, וטוֹב היה בעיניו להישאר כאן יחידי יוֹשב על הקוֹרה. האיכּר טיפּל וצילצל איזה זמן ברתמה, תיקן את המוֹשב, אף על פי שאיש לא היה צריך עוֹד לשבת עליו, אחר כך ניגש והשוֹט בידוֹ ונפרד מרוּדוֹרפר בכף כבידה וקשה, עלה על הקרוֹן, משך במוֹשכוֹת והסוּסים הלכוּ לדרכם בקלוּת וּבחריקת אוֹפנים עליזה, וכעבוֹר רגעים מעטים נדם הכוֹל.
העצבוּת והצינה טילטלוּ את גוּפוֹ של רוּדוֹרפר. האחרוֹנה גברה והראשוֹנה הוּמרה ברוֹגז דוֹמה לכעס. כפּוֹת רגליו כאבוּ וצרבוּ בתוֹך הנעליים הלוֹחצוֹת. הוּא חש הכרח לנשוֹל את הנעליים ולנוּח קצת במקוֹם יבש, והחליט להיכנס אל תוך הבית ויהי מה. קם והלך אל החלוֹן והתחיל מקיש עליו, תחילה בחשאי אחר כך בחזקה. מן החדר הסמוּך נשמעה כעין גניחה. הוּא הגבּיר את הדפיקוֹת. נשמעה קללה בלשוֹן הרוּתינית. הוּא ניגש אל הדלת, החזיק בכף המנעוּל והתחיל מוֹשך וּמטלטל אוֹתה:
– פתחוּ, – צעק יהוּדית – ולא, אשבוֹר את הדלת!
מן החדר הפנימי נשמעוּ שני קוֹלוֹת יחד, קוֹלוֹת נבהלים, רוֹטנים. רוּדוֹרפר מיהר אל החלוֹן והציץ לתוֹכוֹ. מאחרי הדלת הסגוּרה נשמע ויכּוּח-ריב:
– לכי פתחי שם, מכשפה! הרי אַת שוֹמעת: יהוּדי.
– וּלוַאי שייפּתח קוֹדקוֹדך, תרח זקן, כלב בני שיניים, צפרדע עוֹמדת על אחוֹריה. השמעתם, “משלחת” באמצע הלילה! עוֹמק ודוֹפק – ידפוֹק לוֹ שם בראש!
– פתחי לוֹ, אני אוֹמר לך, ולא – אשלח בך את הקב.
– ישלח בך אלוֹהים את הדבר! איזה פגע רע שם! מה הוּא רוֹצה?… אין אצלנוּ כלוּם. – צעקה הזקינה כלפי חוּץ.
– פתחי! – הרעים רוּדוֹרפר בקוֹל אֵימוֹת – שימשה אחת לא תישאר שלימה. – וּבאגרוֹפוֹ הכּה על השמשוֹת. הוּא חש איך עוֹצבוֹ הוֹלך ונהפּך במהירוּת לכעס.
פתאוֹם נשמע כדבר שעף ונפל ואחריו עוֹד אחד, וזרם קללוֹת בשני קוֹלוֹת ניתך. אה, רוּדוֹרפר, הקיטע שלח בה ממיטתוֹ, כהבטחתוֹ, את הקבּיים. היתה דממה רגע, אחר-כך באה צריחה: “הלואי שתחיה כך, כמוֹ שתרד מן המיטה במשך שלוֹשה ימים! את הקבּיים לא תקבל עוֹד. מכוֹת בטן תקבל. כנבילה תסריח לי במיטה. אין דבר!” וּכלפי חוּץ: “חכּוּ שם, חכּוּ, יהוּדי מסוֹאב. תיכף אפתח. לכוּ אל הדלת!”
רוּדוֹרפר הלך אל הדלת ושמע איך הקיטוֹן נפתח. צעדים יחיפים, מהירים, נרגזים. הבּריח מאחרי הדלת נעתק בדפיקה. הוּא הדף את הדלת לפתחה, אך זוֹ החזיקה בכוֹח מבפנים:
– חַכּוּ שם, אינני לבוּשה! – והצעדים היחיפים, הקפדנים, ברחוּ ודלת הקיטוֹן הוּברחה בכעס מבפנים. הם הפקירוּ את בית המזיגה ביד האוֹרח, בלי שראוּהוּ אפילוּ. הקללוֹת והחרפוֹת עוֹד נמשכוּ שם בקוֹלוֹת חנוּקים ממיטה למיטה, שעמדוּ כנראה מרוּחקוֹת ליד שני הכּתלים.
רוּדוֹרפר התהלך מעט בחדר הזר והקר, שהיה מוּאר דרך החלוֹן כמעט כביוֹם. אחר כך פשט את מעיל הגשם. הנהימה מאחרי הדלת נשתתקה. הוּא רצה לשכּב, לנוּח. ישב על הספסל העירוֹם, חלץ את הנעליים, ואת הרגליים בגרביהן העלה על הספסל והתמתח, ואת אגרוֹפוֹ שׂם תחת ראשוֹ. אחר שעה קלה נרדם כך, אך שנתוֹ היתה טרוּפה ונרגזה, וּבכל פעם פקח את עיניו כנבעת וראה את החדר המוּזר שהוּא שׁרוּי בתוֹכוֹ. הקוֹר לא היה גדוֹל בחדר, אבל היה לוֹ הרגש, כמוֹ איזוֹ רוּח רעה נוֹשבת בוֹ. האוֹר לא נשתּנה. הוּא התבּוֹנן מתוֹך חצי תנוּמה בשוּלחן המזיגה, בכּתלים, בתקרה, בחלוֹן המוּאר, מתח את רגליו הכּוֹאבוֹת, אך הקוֹר הכאיב את כּפּוֹתיהן. כּיוצן אפוֹא שוּב והניען. וכך שכב תיר-נים כשעתיים אוֹ יוֹתר. אך יוֹתר לא יכוֹל לשכּב. קם, נעל את הנעליים, הזדקף, יישר את הבגדים, הפשיל את מעיל הגוּמי על יד אחת וּבשנייה לקח את התרמיל, ויצא כשהוּא סוֹגר אחריו בזהירוּת את הדלת. שעוֹנוֹ כבר הראה ארבע. הירח ירד אל האוֹפק והחויר וּמצד מזרח כבר התחיל מפציע משהוּ מאוֹר השחר.
“יישנוּ להם המנוּוָלים הזקינים”, אמר בלבוֹ, “ואני ארד אל הכפר. לא הרחק מפּה נמצאת האחוּזה של היהוּדי קרדימוֹן – שם אנוּח כהוֹגן”.
והוּא ירד בדרך העפר המוֹבילה הכּפרה.
הכּפר הנרדם כבר היה מאחריו. מתוֹך חצירוֹת אחדוֹת, ליד הגדר, נבחוּ הכלבים בעברוֹ. אחד גם יצא ורץ אחריו כּברת דרך, אחר שב לאִטוֹ. הצינה היתה עתה מרוּבּה, אבל מתוֹך הליכה אמיצה לא היתה מוּרגשת כל כך. דרך השׂדוֹת היתה פּה של חוֹל כּהה, ואחרי הגשם הממוּשך היתה חלקה ונוֹחה. האויר היה צלוּל מאוֹד, אף כי אפרוּרית הלילה עוֹד לא נמוֹגה כּליל. הכוֹל היה רטוֹב ורוֹסס ורענן וּמלא ריח מסביב. לא נשמע כל צירצוּר בשׂדוֹת התבוּאה, רק מאחוֹר, מן הכפר הנם, ליווּהוּ וּרדפוּהוּ מזמן לזמן קריאוֹת תרנגוֹלים, זה לזה מבשׂרים את בוֹא היוֹם. אך במידה שהתרחק נשתתקוּ הקריאוֹת. במזרח, שהיה גלוּי על פני המישוֹר בלי כל חציצה של הר אוֹ גבעה, התחיל עוֹלה אוֹר הבוֹקר. הורוֹד הבוֹקע התפּשט מתוֹך גישוּש כוֹבש ונבלע
בתוֹך האפוֹר הכּהה של רוֹב הרקיע. רק מצד אחד, בשיפּוּליו, עמד ענן מתוּלל בהיר, אך פּאתיו הלכוּ הלוֹך והוריד. ציפּוֹרים בוֹדדוֹת מציפּוֹרי השׂדה התנשׂאוּ באויר בצוּרה מאוּנכה, הסתוֹבבוּ וירדוּ מתוֹך ציוּץ מקוּטע, לא בטוּח, כמוֹ עלוּ לראוֹת אם כבר עלה היוֹם, וחזרוּ. השׂעוֹרה כבר הצהיבה, ואחרי הגשם היתה רחוּצה ועלוּבה, אף כי לא נוּכּתה ברוּח והיתה עוֹמדת במלוֹאה בלי מרבּצים. השיפּוֹן היה זקוּף ושיבּוֹליו שלאחר הפריחה היוּ כצבוֹת וּמחזיקוֹת את רסיסי המים בין סאסאיהן. היוּ גם שׂדוֹת חיטה, עוֹד ירוּקה ברוּבּה, וּשׂדוֹת תפּוּחי אדמה שתלמיהם ארוּכים, אך יוֹתר מכוּלם הרהיבוּ את העין רצוּעוֹת התלתן, גם הנקי וגם המעוֹרב בשיבּוֹלת שוּעל. התלתן, אף על פי שבמקוֹמוֹת רבים, סמוּך לדרך, היוּ בוֹ כיסוּחים גדוֹלים, מעין קרחוֹת, היה מלא ועליו צפוּפים וירוֹק ירקוּת מוֹעמקת על ידי הפּריחה האדמדמה. רוּדוֹרפר תיאר לוֹ שוֹר, הנכנס לשׂדה כּזה וּמתחיל לוֹחך, וּמתוֹך הציוּר החַי שבדמיוֹנוֹ נתמלא פּיו רוֹק: כה חש את עסיס המספּוֹא הטרי הזה. גם הדוֹחן היה רענן מאד, ושיבּוֹליו השׂעירוֹת כמטאטאים קטנים פּרצוּ מתוֹך הקנים בשפע וּבכוֹח.
שעת השחר בשׂדה לא היתה הראשוֹנה לרוּדוֹרפר. הוּא ראה כבר בחייו כמה זריחוֹת וספג את כוּלן אל חוּשיו, אך הפעם נמלא כוּלוֹ רחשים לא רגילים. “רחשי קוֹדש”, היה קוֹרא להם, אלמלא היה כל כך ראציוֹנאלי. בלכתוֹ כן נכחוֹ מזרחה וּבראוֹתוֹ בלי הרף את תגבוֹרת האוֹר על האפרוּרית בת החשיכה, ההוֹלכת ונהדפת והשמיים הוֹלכים וּמבהירים, אף כי הכּוֹכבים הבוֹדדים עוֹדם דוֹלקים והלבנה עוֹד עוֹמדת ברקיע, אך כמנוּצחה וכמסוּלקה הצידה – היה לוֹ הרגש, כמוֹ הוּא עצמוֹ הוֹלך ועוֹלה לקראת איזה דבר גדוֹל, ודאי, תקיף ושוֹלט. הוּא הלך וכל הרשמים, שנחרתוּ בוֹ בדרך מאז יצא את לבוּב, נרתעוּ ונחבאוּ בעמוֹק שבחדרי נפשוֹ, ועתה חיתה בוֹ רק אוֹתה ההרגשה של הרוֹממוּת והשׂגב. גם הייחוּד המוֹחלט בשעה זוֹ ברחבי הטבע המלא פעוּלה טמירה, דוֹממת, הגביר בוֹ את ההרגשה ההיא. הוּא הלך והאזין לרגשוֹתיו וניתח אוֹתם לעצמוֹ ותמה כמה שוֹנה היה אצלוֹ רגש הזריחה מרגש השקיעה: לפנוֹת ערב היה תוֹקפוֹ תמיד הלך נפש רך וענוֹג, מין התמוֹגגוּת עם חליפוֹת הגונים וּגויעתם עד כדי היקווֹת דמעוֹת בעיניו, ועתה עמדה בוֹ איזוֹ בהירוּת מוּצקה, שהיתה מַפעִילתהוּ וּמדרכיתהוּ עוֹז. “בשעה כזאת”, חשב, “הוּשרוּ ודאי שירי הניצחוֹן הגדוֹלים שבמקרא: שירת דבוֹרה ושירת הים”.
הוּא הלך הלאה. האוֹר הלך וגבר, שירת הציפּוֹרים עלתה, נשמע הפּיטפּוּט הקבוּע של השׂלוים החבוּיים בקמה: פּוּט-פּוּלוּט! פּוּט-פּוּלוּט! אלפי חרגוֹלים מסתתרים כּינרוּ כבר. הוּא סר לפאת שׂדה שיפּוֹן וקטף לוֹ דגניוֹת אחדוֹת, כחוּלוֹת, צפוּפוֹת, שקוּיוֹת טל ואוֹר, ביניהם פרג לוֹהט אחד, קשרם בגבעוֹל עֵשׂב ארוֹך וּתחבם בתוֹך סרט כוֹבעוֹ. הנה מימינוֹ, לצד השמש הנוֹלדת, השחיר איזה דבר, כסרגל אפל על האוֹפק הניצת, וּכשהתקרב יוֹתר ראה, שזוֹהי שוּרת אילנוֹת ארוּכּה נטוּעה על מיצר שני שׂדוֹת. השמש היתה עתה מאחרי השוּרה הזאת. ככל שהתקרב היתה השמש מסוּתרה יוֹתר מאחרי השוּרה. אבל ככל שהתקרב קיבלה שוּרת האילנוֹת קסם נפלא ואדיר. אוֹר הזריחה השתפּך לאוֹרך כל השוּרה. האילנוֹת עמדוּ מוּארים וּמוּזהבים, והשמש עצמה, שגלגלה לא נתבלט עדיין, היתה יוֹקדת בתוֹך ים הכּתם כלהבה איוּמה. כל צבעי הקשת נוֹצצוּ בתוֹך ענפי האילנוֹת ועל כוּלם ניצח הבדוֹלח הטהוֹר. הדממה שרתה על הכוֹל כמַקפיאה את השירטוּטים והעלתה בזכרוֹנוֹ את “החוֹרש הקדוֹש” של בקלין, אך בלי כוֹהנים פּוֹסעים. “כך נאה יוֹתר”, הירהר רוּדוֹרפר, “בלי אנשים כלל. חוֹרש קדוֹש לשמש, לאויר, לצמיחה”. הוּא רצה לפסוֹע הלאה, אך מוּכרח היה לעמוֹד וּלהשקוֹת עיניו את המראה הזה, שריתק וּמוֹגג את נפשוֹ בתימהוֹן דתי גדוֹל. פסע כמה פסיעוֹת ועמד, וכן פעמים אחדוֹת. לבסוֹף החליט לעמוֹד כן, עד שיתרוֹמם גלגל החמה מעל לצמרוֹת האילנוֹת, ואז, כשיתערטל מקוֹר האוֹר, יכבּה הקסם. “איזה רעיוֹן נפלא!”, קראה וחזרה וקראה בוֹ מחשבתוֹ, “איזה חרוּז אדיר! איזה פייטן היה נוֹטע שוּרת העצים הזאת!”.
כשעבר משם כבר היה נכוֹן היוֹם. הכוֹל השׂתרע כבר רחב, בהיר, שוֹפע ונע קצת ברוּח הקלה. מעט מעט הוּחַמוּ כתיפיו, אחר כך יתר גוּפוֹ. האדמה היתה עתה כיוֹרדת לתוֹך איזה עמק, וכשהתאמץ להביט הבחין כבר את בתי האחוּזה המעטים מכהים יחד עם אילנוֹת אחדים, רמים וּנמוּכים. בעוֹד חצי שעה יגיע שמה. השעה תהא עוֹד מוּשכּמה, אך האחוּזה תהיה כבר עירה. שם יישאר כל היוֹם וינוּח כהוֹגן. הוּא מַכּיר אחד מבני קרדימוֹן הנמצא עתה בבית. לפני שנתיים היה הלה חבירוֹ בלבוּב. הם מכּירים את אביו, וּבודאי יקבלוּהוּ בסבר פנים יפוֹת, ואם יבקש מהם חדר וּמיטה, יתנוּ לוֹ בעוֹנג. הוּא פּסע, אפוֹא, הלאה עד שחש שגם שוֹקיו הוֹלכים וּמתחממים משמש וּמהליכה. בדרך ליד שׂדה מספּוֹא עמד קרוֹן בלי סוּסים ויצוּלוֹ נטוּי לארץ. המספּוֹא היה כּסוּח בשׂדה, אך טרם נטען. בקרבוֹ יוֹתר ראה את העשן המסתלסל ועוֹלה מחצר האחוּזה. אחרי רגעים מעטים שמע גם את קוֹל הקוּרנס מקיש במפּחה.
הוּא ירד כל הזמן במדרוֹן, עתה החיש את צעדיו. לבוֹ כמוֹ נשׂאהוּ קדימה אל אנשים קרוֹבים וּמכּירים, וּנקישוֹת הקוּרנס שהלכוּ וגברוּ כמוֹ קראוּהוּ והזמינוּהוּ לבוֹא. נתבּלטוּ לעיניו בנייני האחוּזה
המעטים. הבית בעל שתי הקוֹמוֹת עמד בקצה שטח, שמאחריו היה מוֹרד נוֹפל וירוֹק. מעבר למגרש הגדוֹל שלפני הבית היוּ כמה בניינים מבנייני המשק, בתי המלאכה של הנפּח והנגר היוּ תחת גג אחד וּבצל עצים ענקיים, וכן גם הבית עצמוֹ. לפני היכּנסוֹ אל המגרש עבר על יד בניין קטן עשׂוּי גג תלוּי על כלוֹנסאוֹת ותחתיו עוֹמד יהוּדי ושוֹזר חבלים. היהוּדי גוּפוֹ היה לבוּש מקטוֹרן מוֹך אפוֹר וּזקנוֹ העבה היה זרוּע אניצי פּשׁתּן, וכן גם כל לבוּשוֹ, ואלה התלכּדוּ יפה עם הציציוֹת שנגררוּ לוֹ מלפניו וּמאחוֹריו. כל מראהוּ היה כיצוּר אגדי. הוּא עמד וטיפּל מאחרי גלגל כץ לא גדוֹל ויתרי הפּשתן היוּ מתוּחים משם עד היתידוֹת הנעוּצוֹת בטבּוּר המגרש, ונער קטן וזריז היה רץ וחוֹזר מן הגלגל אל היתידוֹת וּבחזרה. את עיני רוּדוֹרפר משך בייחוּד הנער, ורגע נדמה לוֹ, שהוּא הוּא הגיבּן, הסוֹפר הנסתר, אך בהתבוֹננוֹ יוֹתר נוֹכח שטעה. ואף על פי כן היה משוּם מה בטוּח שגם זה כוֹתב בצנעה.
“העבוֹדה היא בעידן הרתיחה”, חשב רוּדוֹרפר בלכתוֹ הלאה לקראת הבית, “מכינים הכוֹל לקציר”. לפני בתי המלאכה היוּ מוּנחים הרבה חרמשים וּמַגָלוֹת וחלקי מכוֹנוֹת ואוֹפנים וחצאי עגלוֹת ויתידוֹת וטבּוּרים חדשים-מלבּינים וישנים-משחירים. “בעוֹד שבוּע שבוּעיים יוּצא הכּוֹל אל השׂדה ועבוֹדת ה”גילוּח" תחל". והוּא נפנה וזן עיניו ברחבי שׂדןֹת הקמה שנהרוּ מימין וּמשׂמאל. במוֹרד הדרך, בקצה האחוּזה, התנוֹסס בית המשׂרפוֹת עם ארוּבּתוֹ הגבוֹהה. רוּדוֹרפר קרב יוֹתר. בצל האילן שליד הבית עמד אחד מבני קרדימוֹן והשקיף בכף מאהילה לקראת ההלך הבא. אחר כך יצא מתוֹך הצל וצעד לקראתוֹ לאט וּמתוֹך סקרנוּת. רוּדוֹרפר ניגש אליו ישר, בחשבוֹ שזהוּ מי שהיה חבירוֹ בלבוּב, אך נוֹכח שזה אחיו, הדוֹמה לוֹ. בּירך והגיד את שמוֹ.
– מר רוּדוֹרפר מלבוּב? – התעוֹרר הלה, – אה, תיכף אקרא לאחי. ישב נא פה תחת העץ. הוּא ירד לפני רגעים אל בית המשׂרפוֹת. אדוֹני רק עוֹבר-אוֹרח, אוֹ רוֹצה לשהוֹת פה זמן מה? אחי סיפּר לי עליו.
– איני יוֹדע עדיין, – ענה רוּדוֹרפר – לעת עתה חפצתי לנוּח קצת. מאד עייפתי.
– בעוֹד חמישה רגעים יהיה אחי כאן.
והוּא רץ במוֹרד גלוּי ראש וּפשוּט המעיל. כוּתוֹנתוֹ הלבנה מאד התנפּחה ברוּח תחת הכתיפוֹת החדשוֹת. רוּדוֹרפר ישב על הספסל שמתחת לאילן ולא פרק עוֹד את תרמיל גבּוֹ. הוּא רק הביט על סביביו. התנוּעה היתה רבּה על המגרש וּבתוֹך גדרוֹת הרפת והאוּרוה. מתוֹך הבית, מן הקוֹמה השנית, הוֹציאה ראשה משרתת כפרית כשוֹפכת מעט זמרה והחזירה ראשה. מן הפּתח למטה יצאוּ שתיים אחירוֹת נוֹשׂאוֹת גיגית גדוֹלה מליאה כבסים וּפנוּ לצד הגן שלפסיסי גדרוֹ קשוּרים חבלים. אחר כך יצאה גם אשה באה בימים, כבידה וּכבוּדה, ראשה בתוֹך קפלט חלקלק, עגילי ברקוֹת באזניה וכוּלה רכּה וחסוּדת פנים יפוֹת. “הגברת קרדימוֹן”, חשב רוּדוֹרפר, “כבר הספּיקה לעדוֹת את עדיה”. קם מעל הספסל וּבירכה בקידה. היא ענתה על הברכה בהסבּרת פנים, אך פּנתה אל הכּוֹבסוֹת.
בינתיים בא חבירוֹ, פּוֹסע מהר בשוּרה אחת עם אחיו, אוֹתה הכוּתוֹנת ואוֹתם הפּנים, רק שוֹנים בקויהם. הוּא לקח את יד רוּדוֹרפר וטילטלה בידוֹ בחזקה.
– כיצד זה נתגלגלת לכאן?
– הוֹלך אני לביתי, דרך הכּפרים.
– מצוּין, ותשב אתנוּ ימים מספּר?
– לא, ימים לא אוּכל, אבל אם לא אהיה לטוֹרח למשפּחתך – אלוּן פה הלילה וּמחר אלך לדרכּי. עלי לבוֹא עוֹד לשבּת הביתה.
– יוֹדע אתה מה? הישאר אצלנוּ עד יוֹם ה‘, וּביוֹם ה’ תלך עגלה שלנו לראדיחוֹב ותסע בה. משם עד ביתך מהלך שעוֹת מספּר. אוּלי אוּכל גם אני לנסוֹע, אף כי מסוּפּק אני, מפּני העבוֹדה המרוּבּה לפני הקציר. בכל אוֹפן, היכּנס הביתה, חבל שכּל שלוֹש אחיוֹתינוּ נסעוּ היוֹם אל הדוֹד שבאחוּזה ס.
רוּדוֹרפר לא הצטער על נסיעתן של כל שלוֹש האחיוֹת, כי לא הכּירן, אך חביבוּתוֹ של מי שהיה חבירוֹ פּעלה עליו ברגע זה נעימוֹת.
– אמי תשׂמח עליך מאד. דיברנוּ עליך בבית, ואמי מצאה שאתה קרוֹב לנוּ מצד אמך, שלישי ברביעי, אוֹ כדוֹמה לזה. אם להאמין לה וּלחשבוֹנוֹת ייחוּסה, אין לך יהוּדי שאינוֹ קרוֹב לנוּ מאיזה צד.
הם פּינוּ לוֹ את הדרך בכבוֹד והוּא נכנס הביתה. היה זה בית יהוּדי עשיר, מרוּבּה מסדרוֹנוֹת וּכבד רהיטים. הציגוּהוּ לפני האֵם. זוֹ הוֹשיטה לאוֹרח יד רכּה וחמימה, והוּא נשקה, כמנהג. היא דיברה בקוֹל חוֹטמי מתוּן, וניכּר היה שהיא השוֹלטת כאן, ואפילוּ על בעלה הגביר וּגדוֹל העסקים. בדיעבד לא היה בלבוֹ של רוּדוֹרפר כלוּם נגד זה, שיהא איזה קרוֹב רחוֹק למשפּחה זוֹ. אך בתוֹקף חשב רק על אחת: על החדר השוֹקט ועל המיטה הנקייה, מעין זוֹ שמוּכנה לוֹ מדי שנה בשנה בבית אביו בשוּבוֹ מן הניכר. נדמה לוֹ, שזה שבוּעוֹת לא ישן במיטה הגוּנה. הוּא החליף קצת דברי נימוּס וידידוּת. התרחץ מן האבק ואכל סעוּדה קלה על השוּלחן שעמד ערוּך בכּוֹל. ברוּר היה לוֹ, שכּן הוּא עוֹמד כאן כל הימים.
החבר ביקש סליחה ויצא לעבוֹדה, והצעיר שנשאר הבטיחוֹ, כי אחר הצהריים, אם ירצה בכך, ירתוֹם את הכּרכּרה הקטנה ויסע אתוֹ בשׂדוֹת וּבסביבה להראוֹתוֹ את כל האחוּזה. אחר כך העלהוּ אל הקוֹמה השנית והכניסוֹ לתוֹך חדר מיוּחד, מרוֹהט יפה, עם מיטה מוּצעת וּכלי רחצה, דוּגמת חדר בבית מלוֹן טוֹב, רק בלי הבּרק העירוֹני הקר. המשרתת הכניסה בכד החרסינה מים, הציצה בוֹ מן הצד בעיניים דוֹרסוֹת. אחר כך, יצאה, וּמיד התחילה שוֹפכת זמרתה במסדרוֹן.
“כמה טוֹב!” דיבּר רוּדוֹרפר לנפשוֹ וישב על המיטה הרכּה, מיהר לחלוֹץ את נעליו, לפשוֹט את בגדיו העליוֹנים ולשכּב על השׂמיכה. התריס היה מוּגף, והאוֹר שחדר בעד הרפפוֹת היה רוֹעד על השוּלחן הקטן והמכוּסה מַפּה לבנה, סרוּגה ודקה. אחרי שהתהפּך פעמים אחדוֹת נרדם וישן עד שעת מנחה.
את הסעוּדה במסיבּת המשפּחה אֵיחַר ולא הצטער על כך. לחינם עלוּ פעמים אחדוֹת שני הבחוּרים והמשרתת לראוֹת אם ניעוֹר, וּכשמצאוּהוּ ישן הלכוּ להם, כי להעירוֹ לא חפצוּ. אך חיכּתה לוֹ ארוּחה שוֹפעת טוֹבת טעם בראש השוּלחן בחדר האוֹכל הגדוֹל והאפלוּלי. נערה אחרת, בת ישׂראל ביישנית בסינר רחב, הגישה לוֹ את האוֹכל החם. איש מבני הבית לא היה בבית. השמש כבר נטתה לערוֹב. וּכשיצא ראה תנוּעה רבּה על פּני המגרש: העדר שב מן המרעה, שבוּ גם עגלוֹת טעוּנוֹת חציר כּבד ועסיסי, נגרר לארץ. העוֹבדים התהלכוּ לעשׂרוֹת עסוּקים בעבוֹדוֹת שוֹנוֹת. הקוּרנס במפּחה הקיש ביתר
עוֹז, כמוֹ אץ לכלוֹת איזוֹ מלאכה נחוּצה. שני הבחוּרים לא נראוּ, אך פתאוֹם הוֹפיעוּ שניהם כשהם יוֹשבים זה בצד זה על דוּפנית יפה וּזנב שחת ירוֹק נמתח מאחריה. נראוּ גם שניים-שלוֹשה פקידים. לבסוֹף בא גם קרדימוֹן עצמוֹ במרכּבה רתוּמה לשני צמדי סוּסים, כדרך הפּריצים. הרכּב היה מקוּשט חגיגית, וּכשפּתח האֶקוֹנוֹם ביראת הכּבוֹד את פשפש המרכּבה, יצא מתוֹכה יהוּדי גדוֹל וּבעל בשׂר, שזקנוֹ קטן צהבהב וּפניו אדוּמים וּמבהיקים
ועיניו קטנוֹת. היתה איזוֹ רחבוּת ואצילוּת בהוֹפעתוֹ. הוּא פּסע בצעדים מאוֹששים, כשהוּא מבליט את כרסוֹ וּמרעיד את בשׂרוֹ וּמקטרת הענבּר עם הסיגרה העבה, הריחנית, בזוית פיו. על זרוֹעוֹ האחת נשׂא שמיכת צמר יקרה עשׂוּיה פּסים. הוּא לא פנה לשוּם צד, לא בירך איש ונכנס ישר הביתה. אחריו נכנסה אשתוֹ, כשהיא נוֹשׂאת-מחבּקת בשתי זרוֹעוֹתיה גל לבנים יבישים. הבנים ירדו וחילקוּ פקוּדוֹת, אחר כך הרגישוּ ברוּדוֹרפר וניגשוּ אליו.
– ראית את אבא? דיברת עמוֹ? – שאלוֹ מי שהיה חבירוֹ.
– ראיתיו כשיצא מן המרכּבה, אך הוּא לא ראני ולא ניגשתי אליו.
– אין דבר, תוּכל לראוֹתוֹ בערב. רצוֹנך, נוּכל עוֹד לעבוֹר פעם אחת בשׂדוֹת. הנה יסירוּ את השחת והדוּפנית תתפּנה. אכלת?
– ושׂבעתי… – ענה רוּדוֹרפר – אך אוּלי תוּכלוּ להגיד לי, ידידים חביבים, אם לא “גזלתי” את חדרוֹ של מי שהוּא? להיוֹת עליכם לטוֹרח איני רוֹצה.
– אל תהא בטלן. יש אצלנוּ חדרים, שהיוּ מספּיקים לשלוֹש משפּחוֹת כמוֹנוּ. החדר שנתנוּ לך הוּא של אחוֹתנוּ הגדוֹלה, וזוֹ לא תשוּב אלא כעבוֹר שלוֹשה אוֹ ארבעה ימים.
– אם כן, ניחא.
והם נסעוּ בשׂדוֹת. רוּדוֹרפר והחבר על המוֹשב לפנים והצעיר ביניהם לאחוֹר. הכל הוֹראה, הכל הוּסבר. יחד עם הבקיאוּת העירה, היתה בביאוּריהם גם מין גסוּת-לב, איזוֹ זרוּת לכל זה. לא הוּרגש, שאלה הם אנשים הקשוּרים קשר טבעי ונפשי אל השׂדוֹת האלה. ועל כן לא התפּלא רוּדוֹרפר, כשהחבר התחיל לדבר על דבר אפשרות “פּארצלאציה” של האחוּזה בקרוֹב, ודיבּר בתיאבוֹן מיוּחד על המחירים שאפשר להשׂיג מאת האיכּרים הרוּתינים בעד החלקוֹת. הקמה היתה יפה בכל מקוֹם, סדר וחריצוּת נראוּ בכוֹל, אך היתה ניכּרת גם איזוֹ עייפוּת באדמה.
– השנה כבר לא זיבּלנוּ כראוּי. אבּא חוֹשב ברצינוּת על דבר “פּארצלאציה”. אין עתיד לאחוּזוֹת כאן. העבוֹדה מתייקרת ושוּק התבוּאה הוּא בשפל המדרגה. רוֹב בעלי האחוּזוֹת היהודים סוֹפם שהם מוֹכרים את אדמתם לאיכרים.
– כך! – ענה רוּדוֹרפר ותמה על עצמוֹ ועל הטוֹן שלוֹ, כאילוּ היה, לפחוֹת, סוֹחר אחוּזוֹת.
הם שבוּ כבר אחרי שקיעת החמה. החצר כבר שקטה לגמרי. בתי המלאכה היוּ סגוּרים על מסגר והחבלן ועוֹזרוֹ לא היוּ בחוּץ. רק הגלגל עמד דוֹם על חמשת היתרים המתוּחים עד טבּוּר המגרש. החלוֹנוֹת בקוֹמה העליוֹנה היוּ רוּבּם מוּארים באוֹר גדוֹל, וּמלמטה רק חלוֹן אחד בפינה: שם היה המטבח. עלוּ שלוֹשתם והצעיר הלך תמיד אחרי שני החבירים. הכניסוּ את רוּדוֹרפר אל חדר האוֹרחים הגדוֹל. שם ישבוּ עתה אל השוּלחן הארוֹך כמה אנשים: קרדימוֹן בראש ואחריו, מזה וּמזה לשוּלחן, שני יהוּדים יפים, לבוּשים חסידית, ואגב שׂיחה נאצלה עסקוּ בתיאבוֹן לא-נאצל במאכלי החלב הדשינים; אחריהם ישבוּ: הגברת קרדימוֹן, האֶקוֹנוֹם ועוֹד פקיד אחד. בפינת החדר ליד שוּלחן מיוּחד, בלי מפּה, ישב החבלן ועוֹזרוֹ, אוֹכלים גם הם ברוֹב תיאבוֹן. רוּדוֹרפר התעניין משוּם מה לדעת, אם הנער הוּא קרוֹבוֹ של החבלן אוֹ לא. אך לא יכוֹל עתה לגשת וּלשאלוֹ. בעל האחוּזה דרש ברחבוּת לפני המסוּבּין, והגברת ישבה ודיברה ראש-אל-ראש וּמתוֹך לחש של אינטימיוּת עם אחד החסידים האוֹכלים, כמתחרשים על דבר הידוּע רק לשניהם.
החבר הגיש את רוּדוֹרפר והציגוֹ לפני אביו:
– מר יעקב רוּדוֹרפר, סטוּדנט, בנוֹ של מר שלוֹם רוּדוֹרפר מל.; הוּא עבר פה בדרכוֹ ביתה וּביקשנוּ ממנוּ שיסוּר אלינוּ.
– בנוֹ של ר' שלוֹם רוּדוֹרפר מל.? – חזר הגביר בקוֹל שמן וצרוּד קצת – יהוּדי חשוּב! אדם ישר ונכבד מאד! יש לי אתוֹ עסקים חשוּבים. מאין? ה? מלבוּב? הי, כל היהוּדים עוֹשׂים עתה את בניהם סטוּדנטים, ומי יהיה שוֹמר את התוֹרה והיהדוּת? שבע’ניוּ! – פּנה אל אשתוֹ – תצוי להכין ארוּחה טוֹבה למר רוּדוֹרפר. הרי אַת מכּירה את אביו. אדם חשוּב, מבין במילי דעלמא.
וּפנה שוּב לשׂיחתוֹ עם המסוּבּין. האֶקוֹנוֹם ישב, ידיו מוּנחוֹת על השוּלחן והוּא נשען עליהן בזקנוֹ הקטן וּבפניו הבּעת עם הארץ תפוּס יראת הכּבוֹד. עיניו עמדוּ בתוֹך פניו הפּוֹרחים כשתי בריכוֹת תכלת. החסידים כּילוּ אכילתם, בירכוּ במזוּמן והבעירוּ את מקטרוֹתיהם הארוּכוֹת וקרדימוֹן את הסיגארה העבה במקטרת הענבר הקצרה. עקרת הבית שאלה ממּקוֹמה את רוּדוֹרפר, שישב בינתיים על הסַפּה בין שני הבחוּרים, אם יסכים לאכוֹל תרנגוֹלת קרה, שהרי מאכלי חלב אסוּר לוֹ עוֹד לאכוֹל אחרי הארוּחה שאכל בין השמשוֹת. רוּדוֹרפר קם והוֹדה בקידה וּביקש רק כוֹס תה. רעב איננוּ, שהרי אכל לשׂוֹבע לפני שעוֹת מספּר. הנערה הביאה מיד כוֹס תה על טס כסף עם סוּכּר ולימוֹן ונתחי דוּבשן אחדים. אחד הבחוּרים העמיד ליד הספּה שוּלחן זעיר ועל זה הוּצג הטס. שניהם ישבוּ מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ ודיברוּ אליו, והוּא שוֹתה את התה וּמקשיב לשׂיחת המסוּבּין אל השוּלחן. קרדימוֹן סיפּר עתה על אביו ע“ה והגראף האציל. מן הגראף דלג ועבר אל האציל מהוּסיאטין, תיאר ברחבוּת את ה”חצר“. אמנם נעדרוּ שם עתה העשירוּת והתפארת, שהיוּ בחיי ר' מוֹטילי ז”ל, אבל הקדוּשה והיוֹפי רבּים שם גם היוֹם. ה“גאזוֹן” הגדוֹל והסעוּדוֹת ב“שאלאש” – עין לא ראתה! אחרי סַפּרוֹ פּרשת פּלא אחד מפלאי הצדיק, התחיל לדבּר על עצמוֹ ועל כבוֹדוֹ בחצר הצדיק, על הפּדיוֹנוֹת שהוּא מפזר שם, על המתנוֹת שהוּא קוֹנה בשביל ה“רבי” וה“רבנית”. הוֹציא מפּיו את המקטרת והראה אוֹתה למסוּבּין. אלה לקחוּה מידוֹ בחרדת כבוֹד, מיששוּה, התבוֹננוּ והריחוּ בה והחזירוּה לבעליה. את ה“ענבּר” הזה היה מעשן הצדיק ר' מוֹטילי ז“ל, והוּא, קרדימוֹן, קנה אוֹתוֹ מידי בנוֹ ר' ישׂראל (הוּא דיבּר על הצדיק החי כעל חבירוֹ: ר' ישׂראל ותוּ לא) באלפּיים רייניש זהב. סיפּר, איך ישן לילה אחת במיטתוֹ הפּנוּיה של הצדיק ז”ל, וּבעד לינה זוֹ שילם אלף רייניש.
רוּדוֹרפר הקשיב לדברי התפּארוּת ורחבוּת נפש אלוּ מתוֹך עניין. אף על פי שהכּיר את החסידים מעיירתוֹ וידע היטב את הליכוֹתיהם ושׂיחוֹתיהם, מצא חידוּש בדברי הגביר, אך בלבוֹ זעף על אריסטוֹקראטיה חסידית זוֹ, שאין בה כלוּם מן האצילוּת האמיתית: “כסף ונפש רחבה”, כך הגדיר לעצמוֹ את הטיפּוּס שישב לפניו. אף הגברת קרדימוֹן, עם כל עדינוּתה ורוֹך פניה תחת הקפלט החלק, היתה בנפשה הרכּבה של שני יסוֹדוֹת אלה. “הריני נעשׂה שוּב אנטישמי”, תפס רוּדוֹרפר את עצמוֹ והשתדל לעבוֹר למחשבוֹת אחירוֹת. הוּא היטה אוֹזן לשׂיחת הבחוּרים. הגדוֹל סיפּר על דבר חיי הכרך (הוּא בילה שם בסך הכוֹל שלוֹשה חדשים) והתפּעל מן ההפקרוּת והתענוּגוֹת המצוּיים שם לרוֹב. סיפּר על הקאבּארט ועל “קאזינוֹ די פּארי”, על המזמרוֹת והשאמפּאניה שהן דוֹרשוֹת מאת הגברים המסיבּים אתן לאחר ההצגוֹת. לא לצוֹרך עצמן אלא לצוֹרך בעל העסק. בעיקר היה מספּר לאחיו, אך פּוֹנה היה בכל פעם אל רוּדוֹרפר, כמבקש את עדוּתוֹ. הצעיר אף הוּא התערב בהערוֹת, כאילוּ היה גם הוּא בכּרך, אף על פי שלא יצא מימיו מסביבוֹת האחוּזה. הרבה דברים היוּ נהירים לוֹ מסיפּוּרי אחיו וּמשׂיחוֹת האוֹרחים, שהיוּ מתאכסנים בביתם.
החבלן עם הנער העוֹזר יצאוּ בחשאי, והאֶקוֹנוֹם פרש מן השוּלחן ונספּח אליהם, כשהוּא רוֹכב על דוֹפן הספּה וּמַטה אוֹזן לשׂיחת הבחוּרים, באוֹתה דביקוּת עם הארצית שהקשיב קוֹדם לשׂיחת החסידים. וּפתאוֹם תקף את רוּדוֹרפר שיעמוּם מכאיב, אוֹתוֹ שיעמוּם שהיה תוֹקפוֹ כמעט תמיד בחברת אנשים רבים. הוּא קם ושאל את הבחוּרים, אם גם הם רוֹצים לצאת מעט החוּצה, לאויר. אוֹ, בחפץ לב! אבל לאן זה ילכוּ עתה בערב? כל החצר ישינה כבר. אך אין דבר, יתהלכוּ קצת במגרש. וּבלבוֹ אמר: לוּ יכוֹלתי לצאת וּלטייל קצת לבדי! אבל אפשרוּת כזאת לא היתה פה. האֶקוֹנוֹם קם, מתח את ידיו למעלה מראשוֹ וּפיהק:
– צריך ללכת לישוֹן. עלי לקוּם ולצאת לשׂדה בשלוֹש וחצי, עוֹד עם חשיכה. כך.
הוּא ניגש עוֹד אל קרדימוֹן, קיבל ממנוּ הוֹראוֹת למחר, אבל למסוּבּין “ליל מנוּחה!” ויצא אחרי הבחוּרים. בחוּץ, בחשיכה (היוּ עננים והלבנה לא נראתה), שאל את רוּדוֹרפר מתי הוּא נוֹסע מפּה.
– איני נוֹסע. הוֹלך אני מחר לכפר ר.
– לכפר ר.? אם כן יסוּר שם אל הוֹרי. אבי הוּא שם “הוּמניק” (משגיח בחצר האחוּזה). אם ירצה יוּכל ללוּן שם. הוּא ישׂמח מאד להלינוֹ בביתוֹ. יתן לוֹ חדר מיוּחד. את החדר שאני הייתי ישן בוֹ בבחרוּתי. עוֹברוֹת שנים ואין איש בא אליהם. הוֹרי הם אנשים זקינים מאד. אמי אשה חלשה, סוֹבלת ברגליה מריבמטיסמוּס. אשה טוֹבה מאד. באיזוֹ שעה הוּא יוֹצא?
– אני חוֹשב, בערך בעשׂר בבוֹקר.
– אם כן עוֹד אספּיק להמציא לוֹ מכתב בשבילם. בתי תכתוֹב אוֹתוֹ עוֹד הלילה ותביאהוּ אליו בבוֹקר. הוֹרי ישׂמחוּ מאד.
אמר “ליל מנוּחה!”, הלך לוֹ ונעלם בחשכת המגרש. ביתוֹ היה בקצה האחוּזה.
רוּדוֹרפר התהלך עם מלויו במגרש מסביב. עברוּ על בתי המלאכה הנעוּלים והדוֹממים, ניגשוּ אל הגדרת ונכנסוּ לתוֹכה. באוּרוה הפּתוּחה צילצלוּ הסוּסים באפסרים, לעסוּ שחת והצליפוּ אילך ואילך בזנבוֹתיהם. גוּפיהם עמדוּ כגוּשים קוֹפאים בתוֹך החשיכה. אחרי האוּרוה,
לפני הרפת הנמוּכה והארוּכּה, בתוֹך הזבל, רבצוּ פרוֹת והעלוּ גירה ונאנחוּ מתוֹך כריסוֹת מלאוֹת. הם עברוּ הלאה. מתחילה המשיכוּ הבחוּרים שׂיחתם. סיפּרוּ על חיי האחוּזה: על הריבוֹת הפוֹעלוֹת הרחוֹקוֹת מצניעוּת, על העבוֹדה בשׂדה וּבגוֹרן, על משׂרפוֹת היי"ש, על הרחיצה בתוֹך גיגיוֹת מוּחַמוֹת בקיטוֹר, על פּיטוּם השוָרים, על הרבּעת הסוּסוֹת, וחזרוּ בכל פעם אל הריבוֹת ברמזים עבים על חוֹסר צניעוּתן; אך בראוֹתם שרוּדוֹרפר שוֹתק נשתתקוּ גם הן, ורק מזמן לזמן ביארוּ את הצריך ביאוּר. אחר כך ישבוּ עוֹד שעה קלה תחת האילן. הקשיבוּ אל המוּלת הנחל שנישׂאה והגיעה מרחוֹק יחד עם קירקוּר הצפרדעים שנשמע כצילצוּל: פּוּממ, פּוּממ! הטל התחיל יוֹרד בשפע. האויר העלה שׂיבה. הבחוּרים היוּ לבוּשים מעילים תלוּיים על כתפיהם והשרווּלים ריקים. קמוּ ונכנסוּ הביתה. בבית כבר ישנוּ הכוֹל. גם האוֹרחים החסידים ישנוּ באיזה מקוֹם. הבחוּרים הציעוּ לרוּדוֹרפר להיכּנס אתם לחדרם וּלשׂחק שם בקלפים, אך הוּא התנצל שהוּא עייף. הוֹבילוּהוּ אפוֹא אל חדרוֹ. נפרדוּ ממנוּ מתוֹך חיבה וירדוּ במדרגוֹת אל חדרם שבקוֹמה התחתוֹנה.
בעשׂר בבוֹקר נפרד רוּדוֹרפר מאת משפּחת קרדימוֹן והוֹדה להם בלב תמים על מידת הכנסת האוֹרחים שנהגוּ בוֹ. השאיר גם דוֹרוֹן לנערה המשרתת. קרדימוֹן לא היה בבית. הוּא כבר נסע ב“רביעיה”. הגברת קרדימוֹן, אחרי שביררה את עניין ה“קוּרבה”, הצטערה אף היא שה“ילָדוֹת” אינן בבית. היא ביקשה ממנוּ לדרוֹש בשמה וּבשם בעלה בשלוֹם אביו. הזכירה את אמוֹ המנוֹחה, שהיא ראתה אוֹתה פעם בחייה, ונאנחה בחסידוּת מרוּבּה. הקפלט על ראשה היה חָלָק כמוֹ אמש בלילה, והעגילים באוֹזניה כאילוּ לא הסירה אוֹתם כלל. הבחוּרים ליווּ אוֹתוֹ מעט. בהיוֹתם בקצה החצר באה במרוּצה בת האֶקוֹנוֹם וּבידה פיסת נייר מקוּפּלה, שהוֹשיטה מתאדמת לרוּדוֹרפר בבקשה למסרה לזקינה בר. היא היתה ילדה לא מבוּגרה, כבת שתים עשׂרה אוֹ שלוֹש עשׂרה. היוּ לה שׂערוֹת פּשתה כהוֹת ועיני מים חיוֹת. הפּנים מוֹארכים קצת, שזוּפים-צהבהבים, הידיים והרגליים דקוֹת אך אמיצוֹת וּדרוּכוֹת וסנטרה חד וּמלא חן. טיפּוּס חביב מאד על רוּדוֹרפר. הבחוּרים אף לא הרגישוּ בה. היא לא היתה “שקצה”. אך לבוֹ של רוּדוֹרפר נתכּוץ למראיה וּנחיריו רעדוּ. עלה בהן ריח דגניוֹת בשׂדה כחוֹם היוֹם. אוּלם התרמיל ישב על גבּוֹ והדרך קראה ללכת הלאה.
כל היוֹם הלך רוּדוֹרפר בדרך. מזג האויר היה שוּב נאה. בעמקים שעמדוּ בהן ביצוֹת, מבהיקוֹת בחמה. (האדמה השחירה שם כבידה ודשינה ורק שכבת דשא דלה ושלפית כיסתה אוֹתה), עמדוּ איכרים וחפרוּ כבוּל. היוּ בידיהם מכשירי חפירה, כעין מרזבי פח עם בתי אחיזה ארוּכּים, והם דחקוּ אוֹתם ברגליהם לתוֹך הכּבוּל הרך והרטוֹב, חתכוּ כעין חַלוֹת ארוּכּוֹת, רבוּעוֹת, הוֹציאוּ אוֹתן מתוֹך המים והניחוּן להתייבּש בחמה. במקוֹמוֹת רבים נתהווּ מן החפירה בוֹרוֹת גדוֹלים שנתמלאוּ מים שנראוּ שחוֹרים, וּבצידיהם היוּ מפוּזרוֹת קוֹרוֹת הכּבוּל, שלימוֹת וּשבוּרוֹת, אוֹ גם סדוּרוֹת בשוּרוֹת כלבינים. הוּא לא ראה את חוֹמר ההסקה הזה מימיו, ועתה התעניין בדרך חפירתוֹ, אף שׂוֹחח עם האיכרים על טיב הכבוּל והתבוֹנן במינים השוֹנים: זה שסיביו מרוּבּים וּספוֹגיים ועפרוֹ מוּעט וּבהיר וקל, קראוּ לוֹ האיכרים בשם “אשוּח”, להראוֹת על דמיוֹנוֹ לעץ קל זה, המהיר לבעוֹר וּמהיר לכבוֹת ואינוֹ עוֹשׂה פחם; וּלהפך, למין הכבד, שסיביו דקים וּמעוֹרים בתוֹך עפר כהה ודשן קראוּ בשם “אַלוֹן”, להראוֹת על דמיוֹנוֹ לעץ הקשה לבעוֹר ועוֹשׂה פחם אוֹצר חוֹם במשך שעוֹת רבוֹת. הוּא לקח שתי פרוּסוֹת יבישוֹת, כשיעוּר הביצה מכל מין, צררן בתוֹך נייר ושׂמן בתוֹך תרמיל הגב. בבית יראה אוֹתם לאביו.
אחר כך עבר בשׂדוֹת תבוּאה רחבים וישן כשעה בצל אגס דרכים עתיק וענף, שעמד מוּרחק קצת מן הדרך בתוֹך שׂדה. אלמלא הלטאה שעברה על צוארוֹ היה ישן כמה שעוֹת. אחר כך עבר בתוֹך כפר מצער. בכפר זה קרהוּ דבר אשר התמיהוֹ והרגיזוֹ לא מעט. בדרך, בתוֹך האבק, ישבה כנוּפית ילדים ושׂיחקה. עוֹד מרחוֹק ראה את הילדים משׂחקים והחליט להיכּנס אתם בשׂיחה. הוּא אהב תמיד את משׂחקי הילדים ושׂיחתם. אך גם הילדים ראוּהוּ בא וּמתקרב אליהם בדרך. הוּא ראה אוֹתם מַטים את גוּלגלוֹתיהם זה אל זה כמתלחשים, אחר כך, כמוֹ על פי פקוּדה, קמוּ כוּלם ונכנסוּ לתוֹך שער גדר פתוּח. הוּא לא הבין את סיבת הסתלקוּתם פתאוֹם. אך בעברוֹ את החצר, עמדוּ שם הילדים כוּלם מסוּדרים בשוּרה, כל אחד מחזיק את כנף בגדוֹ אוֹ כוּתוֹנתוֹ בצוּרת אוֹזן, והם מתנוֹעעים ועיניהם צוֹחקוֹת והם שרים בקוֹל מעוּוה:
אַי וַי לִי,
מֵאַחֲרֵי הָהָר
יוֹשֵׁב יְהוּדִי
וְ… עַל נְיָר.
כל דמיו של רוּדוֹרפר קלחוּ לתוֹך פניו. עד עתה, בכל הכפרים שעבר, לא קרהוּ מקרה, שמישהוּ יעליבהוּ על יהדוּתוֹ. לא הגדוֹלים ולא הקטנים. נדמה לוֹ, שאף לא הרגישוּ בזוֹ. ואיך זה הכירוּהוּ הזאטוּטים האלה? הן בכל חיצוֹניוּתוֹ אין שוּם דבר יהוּדי מיוּחד! העלבוֹן הוּמַר עד מהרה בתימהוֹן וזה נסתיים ברגש דיכדוּך כבד. הוּא ביקש לוֹמר להם דבר מה, אך נשך את שׂפתוֹ ועבר הלאה. כעברוֹ יצאוּ הילדים מן החצר, רצוּ אחריו צעדים אחדים, וּבעוֹדם מניעים את כנפוֹת הבגדים שבידיהם, הוֹסיפוּ לשיר את השיר המאוּס וּלהעלוֹת אבק ברגליהם הקטנוֹת. רוּדוֹרפר לא הוֹסיף להפוֹך פניו אליהם.
מאוֹרע זה הדריך את מנוּחת נפשוֹ והוֹציאוֹ משיווּי משקלוֹ. הוּא הלך הלאה בשׂדוֹת, הליכה מהירה, כנרדף. הליכה זוֹ הפיגה קצת את רגשוֹתיו, אך לא יכוֹל עוֹד לשוּב אל ההסתכלוּת השליוה, וּבלי הכּרה כמעט היה חוֹזר על שתי המלים הפּוֹלניוֹת: “פּשא קריב!” (דם כלבים).
והנה הגיע אל פרשת דרכים: אחת הוֹליכה אל יער והשנית אל הכפר ר., שנראה לוֹ כבר מרחוֹק. השמש כבר הזהיבה את ענני המערב. בדרך היער בא והתקרב עדר לא גדוֹל. רוּדוֹרפר חיכּה בפאת הדרך עד עבוֹר העדר השב אל הכפר. אחרי העדר הלך נער רוֹעה, שׂק תפוּר תלוּי על גבּוֹ, שוֹט ארוֹך בידוֹ האחת וּבשנייה הוּא נוֹשׂא בזהירוּת כעין כוֹס עשׂוּיה קליפת עץ מליאת תוּתי אדמה. הכוֹס היתה עשׂוּיה יפה, תפוּרה בנצר דק של ערבה. אדמוּמית הגרגרים גירתה מיד את תאבוֹנוֹ והוּא שאל את הרוֹעה בכמה ימכוֹר לוֹ את הכוֹס. הנער מכרה לוֹ במחיר לא נמוּך והתנצל:
– כל היוֹם לקטתי את הכוֹס הזאת. אלה הם האחרוֹנים ביער. לפני שבוּע היוּ עוֹד רבים, אך עתה כמעט לא נשארוּ.
רוּדוֹרפר הלך בעקבוֹת העדר שהתרחק ואכל לאט מן התוּתים. הם היוּ בשילים, רכּים וּמתוּקים מאד. לא היה צוֹרך לזרוֹת עליהם אבקת סוּכּר, כנהוּג. הוּא זכר את טעמם בתוֹך זבדה, וזה גירה עוֹד יוֹתר את חכּוֹ. חבל רק שאין השעה שעה שלאחר גשם. כמה נעים היה עתה שהדרך תהיה לחה והקמה רוֹססת!
עם חשיכה נכנס אל הכפר והלך ישר אל חצר האחוּזה. היתה זוֹ חצר לא גדוֹלה, סגוּרה משלוֹשה עברים בבניינים לא-גדוֹלים. בעל האחוּזה לא ישב בכפר זה, רק האֶקוֹנוֹם וה“הוּמניק” היוּ כאן היהוּדים היחידים בין העבדים והשׂכירים הרוּתינים, והם ניהלוּ את ענייני האחוּזה הקטנה. בעל האחוּזה היה בא מן העיר רק פעם בשבוּעיים אוֹ בחוֹדש ליוֹם אוֹ ליוֹמַיים, להשגיח על הסדרים והעבוֹדה, והיה נוֹסע שוּב. רוּדוֹרפר שאל את אחד העוֹבדים בחצר לדירת ה“הוּמניק”. זה נתן בוֹ מבט קהה ולא ענה כלוּם, רק נכנס אל האוּרוה וקרא ל“הוּמניק” עצמוֹ, שיצא מיד כשהוּא מחזיק בידוֹ סמלוֹן עוֹר כבד וכוּלוֹ נוֹדף ריח סוּסים חריף. היה זה יהוּדי זקן, רזה, זקוּף וגבוֹה. זקנוֹ הקצר היה אפוּר וזרוּע מוֹץ ותבן, באוֹפן שמן הנמנע היה לעמוֹד על צבעוֹ לאוֹר הפּנס הקטן, שהיה תלוּי על הקיר מבחוּץ. הוּא עישן מתוֹך מקטרת קטנה, שהיתה יוֹרדת מפיו כחוֹתכת את סנטרוֹ באלכסוֹן.
– ערב טוֹב! – בירכוֹ רוּדוֹרפר – יש בידי מכתב מבּנוֹ שבנ.
– א, מלייבּל. בבקשה, ייכּנס נא אל דירתנוּ. תיכף אבוֹא, רק אגמוֹר את העבוֹדה. פילקוֹ! הבא מיד את האדוֹן אל דירתי. אבל היזהר במדריגוֹת, הן רקוּבוֹת. אבוֹא תיכף וּמיד. שם אשתי.
דלת הדירה היתה פתוּחה, ובעברוֹ את החדר הראשוֹן, שהיה מוּאר קצת באוֹר הרפה שהסתנן דרך מחצית הדלת הפּתוּחה לחדר השני, דפק בזהירוּת על דלת זוֹ. אז שמע העתקת כיסא נבהלת, ולקראתוֹ יצאה אש הזקינה, נפוּחה קצת, והיא מטלטלת בשתי ידיה כברה מלאה נוֹצוֹת מרוּטוֹת. בראוֹתה את הזר כמעט השמיטה את הכברה מידיה התשוּשוֹת.
– ערב טוֹב! – מיהר רוּדוֹרפר להרגיעה בקוֹל טוֹב – אני מביא לכם מכתב מאת בנכם שבנ., הבוֹקר ראיתיו. הוּא בריא ושלם, וגם נכדתכם דוֹרשת בשלוֹמכם.
– אַי, מלייבּלי שלנוּ, תחיוּ מאה ועשׂרים שנה! – רוּח
חיים באה בגוּפה העגוֹל והיא התחילה לבקש מקוֹם להעמיד את הכברה. רוּדוֹרפר לקחה מידה.
– תוֹדה, תוֹדה! ישׂים אוֹתה פה. אין דבר, יהי פה. למה הטריח את עצמוֹ? מכתב הביא? ישב נא פה, הנה כיסא! מלייבּלי? אה, אה!
רוּדוֹרפר זכר שהיא חוֹלת שיגרוֹן והבין למה ידיה ורגליה כה צבוֹת. בכל זאת היא מתאמצת ורצה ורוֹצה להנאוֹתוֹ. מהירוּת תנוּעוֹתיה הקוֹמית נגעה עד לבוֹ. הוֹציא את פיסת הנייר וּביקש למסרה לידה, אבל היא ביקשה ממנוּ שיקראנה לפניה. היא אינה יוֹדעת לקרוֹא. היא בת כפר זקינה. את המעט שלמדה בילדוּתה כבר הספּיקה לשכּוֹח. אז פתח רוּדוֹרפר את הנייר המקוּפּל וקרא את הכתוּב בוֹ לאוֹר העששית המפוּיחה.
– כך, – אמרה האם אחרי גמר הקריאה בקוֹל בוֹכים אך בעיניים יבישוֹת – מסכן הוּא לייבּלי שלנוּ. מתה לוֹ פרה טוֹבה. אבל – כפּרה “נאה וּטהוֹרה” הפּרה! העיקר שאין לוֹ “שלוֹם בית”. זאת אשתוֹ השנייה – והיא קירבה אליו את כיסאה – מרשעת גדוֹלה. היא מכה את ילדיו מכוֹת רצח. מה “אתם” יוֹדעים, כמה על נכדתי ריקילי לסבוֹל ממנה. אך אין דבר, אלוֹהים ישלם לה הכוֹל, עד פרוּטה אחרוֹנה! הוּא, איני כדאית להזכיר שמוֹ, אינוֹ נשאר בעל חוֹב! לייבּלי הוּא מזג טוֹב, והיא אשתוֹ – מה יכוֹל הוּא לעשׂוֹת? ישלם לה אלוֹהים בעד היתוֹמים הרכּים! ונתנה קוֹלה בבכי, אך עיניה נשארוּ יבישוֹת.
כשנשמעוּ צעדיו הכבידים של הזקן על המדריגוֹת רצה הזקינה לקראתוֹ, ואף על פי שדיברה בלחישה, שמע רוּדוֹרפר שהיא אוֹמרת לוֹ לשלוֹח תיכף וּמיד רוֹכב עם אפרוֹח אל הכפר הסמוּך לשחטוֹ שם אצל השוֹחט. אין דבר, בעוֹד שעה ישוּב, האפרוֹח רך וּבשעה אחת יתבשל. הי, הי, אוֹרח כזה! אדם יקר! הביא מכתב מלייבּלי וראה את ריקילי! אלוֹהים יגמוֹל לוֹ!
ה“הוּמניק” נהם תשוּבה קצרה ושב, וּמיד נשמע קוֹלוֹ תוֹקע לתוֹך החצר: פילקוֹ! וכעבוֹר רגעים מעטים נשמעוּ צריחת תרנגוֹל צעיר ודהרוֹת סוּס מתרחק. היא ביקשה סליחה ויצאה אל המטבח להכין ספל קפה. “שב עם האוֹרח, שמוּאל! דבּר עם האדוֹן! אין לך פה?” פנתה אל בעלה, שהתהלך בחדר ולא ידע מה לעשׂוֹת עם עצמוֹ. אחרי דברי אשתוֹ ישב על קצה כיסא, כאילוּ היה בבית זרים, פּיטם במתינוּת של מבוּכה את המקטרת מתוֹך שלפּוּחית צהוּבּה. באמת לא היה לוֹ על מה לשׂוֹחח עם האוֹרח. הוּא גם לא חיכּה לכלוּם מן המכתב ולא התעניין בוֹ. לבסוֹף פלט:
– מתי אמר לייבּל, יתחילוּ שם את הקציר? אצלנוּ אין כלל שׂעוֹרה השנה. האדוֹן ציוה לא לזרוֹע.
– איני יוֹדע – ענה רוּדוֹרפר – מתי יתחילוּ לקצוֹר, אבל יש שם שׂעוֹרה יפה.
– הוֹ-הוֹ! – נתעוֹרר הזקן – איזוֹ שׂעוֹרה שם! הייתי שם פעם אחת לפני שלוֹש שנים. איזוֹ שׂעוֹרה! ואֵילו סוּסים! אצלנוּ – דלוּת גדוֹלה! אין מזבּלים. כך. לאן אדוֹני נוֹסע?
– הוֹלך אני לל. כמה עוֹד שמה?
– לל.? עוֹד רחוֹק. יסלח לי, אני צריך לשוּב אל האוּרוה.
– אוּלי יש פה בקרבת מקוֹם חנוּת? רוֹצה אני לקנוֹת סיגאריוֹת.
– ילך בדרך לצד ימין. אחרי שישה בתים, תחת הערמוֹן, יש חנוּת קטנה. אלמנה ענייה. – והוּא יצא אחרי רוּדוֹרפר.
מן החצר המוּארה בפנס הקטן יצא רוּדוֹרפר אל הרחוֹב האפל, מלא האבק והשׂיחים. השמיים היוּ מעוּרפּלים באֵד כבד רטוֹב, שהאפיל על הלבנה והכוֹכבים. אך הרחוֹב נדמה לוֹ בחשיכה הקלוּשה יפה ונעים מאד. העצים רישרשוּ זרוֹת ונדמה שצלליהם נראים מתנוֹעעים. ברוֹב הבתים המרוּחקים לא היה כל אוֹר. הוּא ספר אוֹתם וּפסע בתוֹך האבק הכבד, עלה וירד, עד שראה תחת צמרת עץ ענקי כבד עלים דלת פתוּחה ואוֹר נמוּך אך גדוֹל למדי בוֹקע מתוֹכה. נכנס לחנוּת הצרה והדלה וקנה מן האלמנה עצוּבת הפנים קוּפסת סיגאריוֹת מאוּבּקה, ושב בזהירוּת וּבגישוּש אל החצר ועלה הביתה. על השוּלחן החשׂוּף בחדר הפנימי כבר חיכה לוֹ ספל קפה מהבּיל ונוֹדף ריח. הספל היה גדוֹל וּמגוּשם, כדי שלוֹשה ספלים רגילים. אוֹזנוֹ היתה שבוּרה וּבמקוֹם מפּה היתה פרוּשׂה תחתיו אלוּנטית לא נקיה.
– אוֹ, הרי זאת אמבטי ולא ספל, – התלוֹצץ רוּדוֹרפר לפני הזקינה.
– כל הספלים נשברוּ אצלנוּ. נשארוּ רק אחדים של פסח בעליית הגג. – הצטדקה בעת הבית וּמשכה נוֹצוֹת מתוֹך הסיר למרטן לתוֹך הכברה – אצלכם בוַדאי מוֹרטים נוֹצוֹת רק בחוֹרף, ואני מוֹרטת גם בקיץ. בננוּ הצעיר, בן הזקוּנים, איציק, צריך להתחתן בקרוֹב (הוּא עוֹזר ל“שׂוֹרף” בכפר קוּסטין) ואני מכינה לוֹ מצע. הוּא לוֹקח ב“ה כּלה נאה וגם נדוּניא הגוּנה: ה”אדוֹן" שלוֹ הבטיח, שלאחר החתוּנה יתן לוֹ משׂרת “שׂוֹרף” באחת המשׂרפוֹת שלוֹ. יש לוֹ כמה אחוּזוֹת. אוּלי ישתה עוֹד ספל? למה לא? יש לנוּ ב"ה חלב די והוֹתר. יש לנוּ גם בת והיא נשׂוּאה לטוֹחן בכפר לא רחוֹק. לפני שבוּעיים היתה אצלם “ברית”. אם רוֹצה הוּא לנוּח, ישכב לוֹ בתוֹך הדרגש בחדר הראשוֹן. זהוּ חדרוֹ של איציק. כשהוּא בא לחגים הרי הוּא ישן בתוֹך הדרגש. כל בנינוּ ישנוּ בדרגש זה. הוּא גידל את כוּלם. עתה הוּא עוֹמד רוֹב ימוֹת השנה פנוּי. אה, אה.
רוּדוֹרפר הוֹדה. לנוּח אינוֹ רוֹצה, אבל הוּא יתהלך קצת בחוּץ וישוּב.
הוּא התהלך בחוּץ, עמד בשער הפּתוּח והביט לתוֹך חשכת הכפר. והנה שמע שעטוֹת סוּס. שב הרוֹכב עם האפרוֹח השחוּט. כששב אחרי רגעים מספר אל החצר ראהוּ יוֹשב על אבן מתחת לפנס כפוּף על האפרוֹח ומוֹרט את נוֹצוֹתיו. באמת לא התנגד רוּדוֹרפר בשעה זוֹ למעט מרק עוֹף טרי, ואפילוּ לנתח אפרוֹח. רק הניקיוֹן שבבית היה קצת חשוּד בעיניו. חוּץ מזה חש את עצמוֹ לא ברע כאן. האנשים הפשוּטים והתמימים האלה התיחסוּ אליו בחיבּה וּביקשוּ להנעים לוֹ, כאילוּ היה אחד מבניהם. בעברוֹ הלאה נתקל ב“הוּמניק”. זה קרא לוֹ להיכּנס אל הרפת והאוּרוה. הראה לוֹ את הפּרוֹת ואת הסוּסים, בייחוּד עיכּבוֹ אצל הפר הגזעי. אחר הכניסוֹ לתוֹך ה“מוּשטארקה” (לשכת הכלים) והראה לוֹ את הרתמוֹת השוֹנוֹת. שם היה גם נער קטן, בנוֹ של האֶקוֹנוֹם. אביו לן הלילה בשׂדה עם העגלוֹת הטעוּנוֹת תלתן. לאחר שעה בערך בא העבד לקרוֹא לרוּדוֹרפר: המרק מוּכן. בשוּבוֹ אל הדירה ראה את הנער שהיה קוֹדם בלשכת הכלים רץ אחרי דמוּת אשה בוֹרחת וקוֹלע בה גזר עץ מתוֹך קריאה: “מטוֹרפת!”
אוֹתה האלוּנטית ששימשה קוֹדם מַפּה היתה פרוּשׂה עתה בחדר הראשוֹן, “חדרוֹ”, בראש השוּלחן ועליה קערה גדוֹלה, פגוּמה בשוּליה וּצבוּעה בפרחים, מעלה הבל חם: בתוֹכה היה המרק יחד עם בשׂר האפרוֹח. כף עץ גדוֹלה היתה בתוֹך הקערה. בצלחת קטנה, פגוּמה אף היא, היה מעט מלח כהה ועל ידה כיכר של פת קיבר עם סכין של מטבח. זאת היתה אפוֹא הסעוּדה. דלת החדר השני היתה סגוּרה. הזקינה כבר שכבה, כנראה, לישוֹן. הזקן יצא משם בחשאי, עבר בחדר על בהוֹנוֹת רגליו ויצא שוּב אל החצר. אחרי צאתוֹ הכניס שוּב את הראש והראה לרוּדוֹרפר בעיניו על הדרגש הפּתוּח והמוּצע, שמכסהוּ עוֹמד נשען אל הכוֹתל, ואמר לוֹ שכאן משכבוֹ; הוּא ישוּב רק בחצוֹת הלילה.
ריח המרק היה טוֹב. רוּדוֹרפר היה רעב. הלחם היה בוֹ טעם של שׂדה וגוֹרן. הוּא אכל אפוֹא בתיאבוֹן ולא שׂם לב לצוּרת הסעוּדה. “בכל אוֹפן אנשים חביבים”, רטן לעצמוֹ מתוֹך לעיסה מליאה וּמהירה, “הזקינה טרחה בשבילי, כאילוּ הייתי לפחוּת איציק שלה”. על השוּלחן דלקה אוֹתה עששית מפוּיחה, שהאירה קוֹדם את החדר ההוּא. על כיסא עמדה קערת חוֹמר עם כד מים. הוּא כילה לאכוֹל, הוֹציא את מַפּיתוֹ מתוֹך התרמיל וּמחה את פיו, מחה היטב, כי ריח המרק עמד בעקשנוּת על שׂפתיו. יצא לרגע ושב. עיניו לא היוּ עייפוֹת וּבכל זאת היה רצוֹן לשכב ולישוֹן. בדק קצת את המצע עם המנוֹרה ביד. הניקיוֹן לא היה מוֹפתי, נראוּ גם אֵילו נקוּדוֹת חשוּדוֹת, אך הוּא כבר הוּרגל בכפרים ואסתניסוּתוֹ פגה הרבה. העמיד כיסא ליד הדרגש, התפּשט, כיבה את האוֹר, עלה על משכבוֹ והתכּסה בשׂמיכה. החשיכה בלעתהוּ. היתה דממה כבידה.
כעבוֹר רגעים מעטים חש עקיצה חדה ברגלוֹ. הוּא שלח חיש את ידוֹ לאחוֹז במקוֹם הנעקץ והנה חש עקיצה אחרת בצלעוֹ. “הוֹ, יש פה חברה יפה!” חשב, “נפלתי בפח. אם הם יביעוּ לי כך את חיבּתם במשך כל הלילה, לא אוּכל לעצוֹם עין”. הוּא ניסה לסלק מעליו את השׂמיכה, אך העקיצוֹת לא חדלוּ. עתה בהיוֹת בוֹ הכּרת הפּרעוֹשים, נדמה לוֹ שהוּא חש על כל גוּפוֹ זחילה, והעוֹר זע עליו מתוֹך גירוּי חם וּמרגיז. הוּא ידע כי במקרים כאלה הרבה עוֹשׂה הדמיוֹן. קם, אפוֹא, מצא גפרור והדליק את העששית, סילק את כל השׂמיכה וּבדק את המצע בדיקה מעוּלה. “הוֹ, הוֹ, יש פה ריפּוּבּליקה שלימה!” ניסה לתפּוֹס אחד וּשניים, אך בינתיים חש בעקיצוֹת אכזריוֹת ברגליו היחיפוֹת העוֹמדוֹת על רצפת העץ המעוּפּרה. הם באים, כנראה, מן הרפת והאוּרוה, אך מה לעשׂוֹת? לא, על יצוּע זה לא יעלה עוֹד. הוּא יכסנוּ במכסה העץ וישכב על המכסה, כדרך ששכב על הספסל בפוּנדק של הקיטע. אמר ועשׂה. וּכשכבוֹ נפתחה הדלת מבחוּץ בזהירוּת והזקן עבר את החדר בחשאי. רוּדוֹרפר לא זז, כדי לא להעיר השגחתוֹ של הזקן. אחרי שזה שכב שם בחדרוֹ, ישב רוּדוֹרפר והתחיל משפשף בחימה את רגליו העקוּצוֹת. הפּרעוֹשים מצאוּ את עוֹרוֹ העדין גם על המכסה. “לא, פה בחדר אין מפלט מאלה, צריך לברוֹח”. וּבכל זאת שכב. ירדה עליו עייפוּת מציקה ועיצמה את עיניו, אך מתוֹך עיניים עצוּמוֹת התהפּך וייסוּריו המכוֹערים הלכוּ וגברוּ. פתאוֹם קפץ ועמד שוּב
על הרצפה. העיניים כאבוּ ורצוּ להשתפשף והגוּף כוּלוֹ כמוֹ בער. הוּא חש עתה איך הפּרעוֹשים קוֹפצים על רגליו החשׂוּפוֹת. מן החדר השני הגיעוּ גניחוֹת. “הריבמטיסמוּס גם הוּא אינוֹ מניח לישוֹן!” חשב רוּדוֹרפר והתגרד בכל עוֹז ויחד עם הכעס התחוֹלל בוֹ גם איזה צחוֹק למַה שבא עליו. הוּא התלבש בחשיכה, תלה את מעילוֹ על כתיפיו וחרש פתח את הדלת ויצא אל החצר. ישב על המדריגוֹת וגירד את רגליו עד שחש את הדם מידבּק על אצבעוֹתיו.
הפּנס על קיר הרפת היה כבוּי. הערפל נתגבר יוֹתר וירד עד לארץ. החצר נחה בתוֹך החשיכה והחשיכה עמדה בתוֹכה כנד. רוּדוֹרפר ירד וישב על המדריגה התחתוֹנה, זקף את צוארוֹן מעילוֹ, העמיד ידיו על ברכיו ונשען בסנטרוֹ. אחרי שבתוֹ רגעים אחדים התחיל להבחין בקוֹשי שׂירטוּטי מה בתוֹך אפרוּרית הערפל. והנה נדמה לוֹ, שהוּא שוֹמע אִוֹשה במרחק כמה צעדים וחיכּוּך בקיר. הטה אוֹזנוֹ לצד ההוּא. אבל האִושה נדמה. “בודאי זעה שם בהמה בקצה הרפת”. אך הנה נשמע הרעש שנית וּכעין זחילה אחריו. “מי זה יכוֹל להיוֹת שם? אוּלי בהמה מתהלכת בחוּץ?” הוּא חיכּה מתוֹך אוֹרך רוּח. פתאוֹם זכר את גזר העץ שזרק בערב הנער וצעקתוֹ: מטוֹרפת! – “זוֹהי!” הבהיק בוֹ רעיוֹן ברוּר. “טוֹב, תבוֹא!” החליט והתבצר עוֹד יוֹתר על המדריגה. הדממה מסביב הוּפרעה רק לפעמים על ידי צילצוּל אפסר מרחוֹק אוֹ גניחת בהמה. פחד לא היה בלבוֹ, רק סקרנוּת. מוֹחוֹ היה עתה עֵר וצלוּל לגמרי. כעבוֹר רגעים מספר הבחין כבר סמוּך אליו את הגוּף הכפוּף, גוּף אשה בשׂמלה, הזוֹחל וּמתקרב אליו. הוּא הביט שמה ולא זע. וּפתאוֹם הגיח הגוּף בבת אחת, נפל לרגליו על הארץ ולפת את שתי רגליו, וכמעט בלי קוֹל נשמע לחש תאוָני מקוּטע, חציוֹ יהוּית וחציוֹ רוּתינית:
– אל תברח… אל תברח… כבר חלבתי את הפרוֹת… חוֹשך… חוֹשך… מרח לי את הלב… בחזקה… הוּא קוֹפץ ויוֹצא… שפשף היטב… אתה יחידי, יחידי, יחידי…
צמרמוֹרת עברה בכל גוּפוֹ של רוּדוֹרפר, אך החליט לשבת. רק השתדל להסיר את ידיה הלוֹפתוֹת כמלקחיים את רגליו החשׂוּפוֹת, אך לא עלה לוֹ לפתוֹח את המלקחיים:
– למה אתה מגרשני? אתה יחידי, יחידי, יחידי… אני אבוֹא אלי שוּב בלילה… כמוֹ אז, על התבן… חוֹשך… חוֹשך… הם הכּוּ אוֹתי היוֹם, פצעוּ, קשרוּ לי את הרגליים והוֹציאוּ לי עצם מן הצד, מפּה… תן, תן היד וּמשש… העצם איננה, הוֹי-הוֹי-הוֹי! – וּפתאוֹם פרצה ביבבה חנוּקה ולחצה את ראשה בכוֹח פרא אל רגלי היוֹשב – הם לא האמינוּ, שאתה תבוֹא… יוֹם יוֹם אמרתי להם… והם הכּוּני… את הילד סגרוּ בעלייה, בתוֹך התבן… הוּא בוֹכה שם תמיד, תמיד בוֹכה… שוֹמע אתה, חביבי?… כך הוּא בוֹכה תמיד… דם נוֹזל מעיניו… הדם נוֹטף על הפּרוֹת ברפת… והם מכים אוֹתוֹ… אַל תברח, יחידי, יחידי, יחידי… – והיא ייבּבה יבבה חשאית וחוֹתכת, כשהיא נוֹפלת על פניה וּמהדקת אוֹתם אל כּפּוֹת רגליו של רוּדוֹרפר, אחר כך הרימה את ראשה וחזרה שוּב על פזמוֹנה, שהיה כנראה שגוּר בפניה, בשינוּי סדר קצת, אך באוֹתן המלים ממש. נשלבוּ גם שמוֹת, שרוּדוֹרפר לא ידעם, אך במהירוּת תפיסתוֹ צייר לעצמוֹ את מאוֹרע חייה של המטוֹרפת ונחשוֹל חם של רחמים הציף את לבוֹ. כל הזוָעה, שהוֹפעה זוֹ נסכה בוֹ בעלטת החצר הזרה בחצוֹת הלילה, המלוּוה קריאוֹת תרנגוֹלים וצילצוּל שרשרוֹת ברפת, חלפה עברה, ונתמסר ברוּחוֹ להתרפּקוּתה הטרחנית של הנפש האוּמללה, החַיה הנרדפת והמעוּנה, שבאפילת טירוּפה הגיה לה עתה אוֹר אנוֹשי חיור, ואם גם אוֹר מַתעה. הוּא ליטף בראשי אצבעוֹתיו את ראשה באפילה, חש את דיבלוּל שׁערה הפּרוּע עם הגבב וזוֹהמה בתוֹכוֹ, אך לא שׂם לב לכך, כי אם החליק וליטף ולחש כפוּף: “לא אברח, לא אברח, אַל תיראי!”
לדבריו הרכּים התיפּחה המטוֹרפת עוֹד יוֹתר, והידקה ביתר כוֹח את פניה הקרים אל רגליו היחיפוֹת וכוּלה רעדה. המלים בפיה הלכוּ הלוֹך ורפה. אחר כך נשמע רק מילמוּל חלש, כמוֹ מבּעד לשׂפתיים מכוּסוֹת קצף, ולבסוֹף נדם חלשה לגמרי. הוּא גחן עליה ושמע שהיא נרדמה. החזיק בראשה וּלאט לאט שיחרר את רגליו, עלה מדריגה אחת וישב והשתדל להתבוֹנן בגוּפה המכוּוץ המוּטל על הארץ. כך ישב רגעים ארוּכּים קוֹפא וּמרוּכּז. אך הנה חש בקוֹר החוֹדר את גוּפוֹ. רגליו כאילוּ נתרוֹקנוּ מן הדם והתחילוּ כוֹאבוֹת כאב חריף. הוּא קם, אפוֹא, ונכנס החדרה. שם ישב על כיסא נשען על דוֹפנוֹ. מרוֹב עייפוּת נשמט ראשוֹ על כתיפוֹ והוּא נתנמנם מתוֹך כאב בשמוּרוֹת העיניים. התרנגוֹלים התחילוּ קוֹראים שוּב בקוֹלוֹת שוֹנים ונשמע גם צילצוּל חזק וקוֹלוֹת העבדים שקמוּ. רוּדוֹרפר קרע את עפעפּיו. החדר כבר האפיר. הוּא התלבש מתוֹך רעידה ויצא החוּצה לתוֹך הערפל המלא קריאוֹת תרנגוֹלים. הערפל נתקלש מהר ואוֹר השחר גבר. על הארץ בסמוּך לוֹ, רבצה עוֹד המטוֹרפת בתוֹך סחבוֹתיה. פניה המלוּכלכים היוּ רזים מאד, עין אחת נראתה כפקוּחה קצת והלוֹבן הבהיק מתוֹכה. שׂפה כחוּלה ונפוּחה היתה נחה לארץ. רוּדוֹרפר ניגש אליה בזהירוּת, הסתכל בה מקרוֹב ויצא לרחוֹב. הוּא היה נסער וּביקש להתהלך קצת בתוֹך דממת הכפר עם הנץ.
בשש חזר רוּדוֹרפר ונפרד מאת הזקינים. כדי שלא לביישם שתה עוֹד כוֹס קפה, אף על פי שקשה היה לוֹ לכבּוֹש את גוֹעלוֹ. שניהם ליווּהוּ עד השער והוֹדוּ לוֹ בלב שלם על שהוֹאיל לסוּר אליהם. הם כל כך אוֹהבים לקבל אוֹרחים! חבל שאין איש בא אליהם. כשיצא לדרך הפך את פניו וראה את הזקינה מתקשה לעלוֹת ברגליה הצבוֹת על המדריגה הראשוֹנה, מרימה רגל וּמחזירה אוֹתה למקוֹמה. הזקן נוֹשׂא את צרוֹר המפתחוֹת בידוֹ והוּא כבר באמצע החצר, וּבפינה, ליד האוּרוה, מוֹשך הנער, בנוֹ של האֶקוֹנוֹם, זה שהיה אתמוֹל ב“מוּשטארקה”, את שׂמלתה של המטוֹרפת, והיא סוֹחבתוֹ אחריה כממהרת, כשהיא מוֹרה באצבע אל העלייה.
בלילה הבא לן רוּדוֹרפר במלוֹן בעיירה, וּבבוֹקר יצא אל הכפר הסמוּך. משם היה עוֹד מהלך כמה שעוֹת לעיירתוֹ. בנסיעה – פחות מזה. אחרי הליכה של שעה הגיע אל כפר לא גדוֹל. הכפר הזה היה נקי מאד. כל חציריו גדוּרים וגני עצים יפים להם. היה בוֹ משהוּ ממעוֹן קיץ, אף כי מלבד איכרים, לא נראה בוֹ שוּם אדם זר. הוּא שאל לפוּנדק. לא, אין כזה; אף בית מזיגה אין. יש יהוּדי אחד חנוָני וישנוֹ איכר אחד, שהעמיד ספסלים אחדים בגנוֹ, ושם אפשר להשׂיג תמיד מאכל, אוֹ לשתוֹת איזה משקה קר. בכל שבת באים טיילים מן היהוּדים שבעיר ואוֹכלים פה. הוֹ, הוּא עוֹשׂה עסקים מצוּינים! אבל יש לוֹ אשה וּבנוֹת, שיוֹדעוֹת לשרת יפה וּלהתהלך עם האדוֹנים שבעיר, מוּטב שילך שמה. והראו לוֹ את הבית. שני תינוֹקוֹת ליווּהוּ. הם היו מנוּמסים, וּכשנתן להם את הפּרוּטוֹת האחָדוֹת, הוֹדוּ בכריעת ברך יפה. הוּא נכנס אל הגינה בצל העצים, עצי הכפר, המגוּדלים. תחת העצים עמדוּ שוּלחנוֹת קרשים וספסלי קרשים משני צידיהם. בהרוֹת אוֹר וצל רעדוּ כרשת ריחנית על הקרשים, שהיוּ חקוּקים בהם פה ושם שמוֹת בכתבים שוֹנים, מליאים וראשי תיבוֹת. היוּ שם גם הרבה רבבים של צוֹאַת ציפּוֹרים. על ענף אחד, שהיה חָלָק בלי קליפּה מרוֹב חיכּוּך, היתה תלוּיה מגבּעת קש ישנה, קרוּעה. במקוֹם אחר היתה תלוּיה סלסילה של תינוֹקוֹת. רוּדוֹרפר ישב על אחד הספסלים, פרק את תרמיל הגב, הסיר את הכוֹבע והניח את שניהם על השוּלחן מן הצד, נשען על ידוֹ והסתכל מסביב. בקצה הגן עמד הבית וּלפניו נתיבה זרוּעה חוֹל חדש ונקי, ועציצים אחדים צבוּעי צהוֹב עמדוּ לאוֹרך הקיר הלבן. החלוֹן הקטן והדלת היוּ פתוּחים. מבפנים הבית הגיעה צוחת טיגוּן וּמן החלוֹן נישׂא קוֹל זמרה חרישי. משׂמאל גבל הגן בשׂדה וצירצוּר החרגוֹלים בתבוּאה היה מנַסר כמַנסרה בלי הפסק. רוּח לא נשבה. עלה לא זע. אבל החמימוּת הצילית שבגן היתה נוֹחה וזרמה לתוֹך הנפש והשרתה מרגוֹע. אחרי רגעים מספר קם רוּדוֹרפר והתקרב להציץ לתוֹך הבית מן הפּתח. זה הראה רק את הפרוֹזדוֹר חסר הרצפה וּבמפוּלש נראתה החצר, חצר האיכרים, והתנוּעה שבּה. הוּא שב אל מקוֹמוֹ, ישב והבעיר לוֹ סיגאריה. הסתכל בראש מוּפשל בתפוּחים וּבאגסים שעוֹד לא הבשילוּ. מצא גם עץ שזיפים מן המין הלבן, “רינגלוֹטים”, אלה שהיוּ חביבים עליו בהתבשלם. אחר כך דפק בנצר שבידוֹ שלוֹש פעמים על השוּלחן. כעבוֹר שעה קלה יצאה ריבה כפרית לבוּשה נאה. מקטוֹרן קטיפה קצר משני צבעים הידק את גיזרתה, הבליט את חזה וירד על מתניה בלשוֹנוֹת קטנוֹת. שתי העיניים המימיוֹת הביטוּ ישר וּבחוּצפה. “זה יוֹתר טיפּוּס גרמני”, חשב רוּדוֹרפר, “אך לא, היא יוֹתר מדי עגוּלה”. צוארון הבד הרקוּם היה מוּפשל על המקטוֹרן. “היא נחמדה, אך לא לפי טעמי. יוֹתר מדי בריאה”.
– מה אדוֹני מבקש? – שאלה פּוֹלנית.
– וּמה אפשר להשׂיג?
– היוֹם אין מבחר גדוֹל. – ענתה כשהיא מנגבת במגבת את השוּלחן לפניו, וריסיה הבהירים נטוּיים אל חזה הבוֹלט בשני פקעים הנשקפים צחים מתוֹך המחשׂוֹף שלמעלה. – אוֹרחינוּ באים רק ביוֹם שבת וראשוֹן. אם אדוֹני רוֹצה, יוּכל להשׂיג בקבוּק שיכר לבן אוֹ שחוֹר, אוֹ כוֹס שמנת, אוֹ לחם טרי עם חמאה וגבינה.
– כל מעשׂי החלב! – פיקד קצרוֹת, והסתכל בה בפניו העייפים. טוֹב היה לחבק את מתניה ההדוּקים, אך לא היה לוֹ כל חשק לכך. עוֹד חי באוֹזניו הד לחשה של המטוֹרפת אמש. היא הגישה לוֹ את המבוּקש בפשטוּת וּבחן ונסתלקה. הוּא אכל מתוֹך תיאבוֹן, עד כי שׂבע את המזוֹן הטרי. אחר כך העלה את רגליו על הספסל וישב והסתכל ברשת האוֹר הרוֹעדת על גוּפוֹ. היה נוֹח. היה טוֹב. היה חמים. הצרצר בשׂדה ניסר ולא פסק. הפירוֹת הירוּקים, שלא נבדלוּ עוֹד היטב מן העלים, נמוּ בלי תנוּעה. מן הבית הגיעה שוּב זמרה חשאית. בדרך לא עבר איש. האבק נם והאפיר באוֹר השמש. רוּדוֹרפר חש את עצמוֹ ככורת שנצטבר בתוֹכה הרבה דבש ודוֹנג. עתה עפוּ להן הדבוֹרים והכּורת שוֹקטה על שפעה. הרבה אי אפשר להכניס עוֹד, כי התאים מלאים. כמלכה בוֹדדת זימזמה בוֹ ההכּרה, כי צעיר הוּא וּמלא כוֹחוֹת. אך לא ידע דרכם ותכליתם.
הוּא שכב על גבּוֹ, כיסה את פניו במטפחת ונרדם קצת. כשניעוֹר היה מזיע. התנגב במטפחת. ישב עוֹד אֵילוּ רגעים, אחר כך הקיש שוּב על השוּלחן. הריבה יצאה, אספה את הכלים וקיבלה את התשלוּם. הוּא קם, עמס את תרמיל הגב, לקח את הנצר, בירך ויצא את הגן בלי חשק. יהיה עליו ללוּן עוֹד בכפר אחד, הסמוּך לעיירתוֹ, וּבבוֹקר יהיה בבית. הוּא כבר נכסף להיוֹת בבית. הכּורת היתה כה מלאה!
היתה השעה שלפני הצהריים. בצאתוֹ מפשפּש הגינה קלטוּ אוֹתוֹ אוֹרה וחוּמה הרחבים של שמש הקיץ. הוּא הביט לצד ימין וּלצד שׂמאל של הדרך, אחר פנה לשׂמאל, לדרכוֹ. אחרי בתים אחדים ראה רחוֹבה, מאוֹתן רחוֹבוֹת הכפר הריחניוֹת, הירוּקוֹת, שגדירוֹת יפוֹת בשני צידיהן ועצי פרי שוֹלחים ענפיהם המסוּבּלים לתוֹכן. “צריך עוֹד לעבוֹר ברחוֹבה זוֹ”, החליט רוּדוֹרפר ונכנס. הוּא עבר על גן אחד. אחריו היה מעין אוֹסם לא גדוֹל ואחריו גן ירקוֹת, שרוֹב הירק כבר היה תלוּש ועריית האדמה הרגוּבה, היבישה, האפירה בשמש. מן האוֹסם הלכה על נתיבת הגן הדשוּאה, נערה צעירה יחיפה, דקת קו, במעיל צמר קצר על שׂמלת הבד הלבנה. היה רוֹך לאין קצה בגוּפה הגבוֹה והעדין. השׂערוֹת הכּהוֹת היוּ קלוּעוֹת בצמה דקה שנפלה על הגב הישר והצר. מעיל הצמר היה תלוּי על כתיפיה ברישוּל מלא חן. בידה התלוּיה החזיקה בציצת גזר, והקלח הצהוֹב והצח האיר כיתד זהר באויר. היא הפנתה את ראשה ורוּדוֹרפר ראה את עיניה. ככוייה נעימה חש בלבוֹ. הן היוּ כּהוֹת-נוֹהרוֹת וישבוּ מתחת לגבּוֹת מלוּכּדוֹת וּמעל למשקעים אפילים. הריסים הארוּכּים האפילוּ עליהן כמעט קט. הם הביטוּ אליו ארוּכּוֹת ואוֹרן שׁרה על הפנים הרכּים, הפּה הצר והסנטר החד. נפשוֹ של רוּדוֹרפר כאילוּ נתאַלמה פתאוֹם. הוּא עמד ולא יכוֹל למוּש ממקוֹמוֹ. אך הנערה עברה והלכה הלאה, על הנתיבה הדשוּאה, לקראת הבית שהלבּין בטוֹהרוֹ בקצה הערוּגוֹת בצל עץ צעיר. רוּדוֹרפר ליוה אוֹתה בעיניו. הן היוּ צמוּדוֹת אל צמתה, אך ראה את עיניה. הוּא לא יכוֹל לזוּז מכאן. כמה היה רוֹצה ללכת אחריה, להיכּנס אל הבית הלבן. אך הן דבר זה לא ייתכן. התגבר ושב על עקיביו. אך בצאתוֹ את הרחוֹבה נפנה והביט שוּב שמה: הנערה הלכה עתה מן הבית באוֹתה הנתיבה הדשוּאה אל האוֹסם. רוּדוֹרפר שב גם הוּא אל הרחוֹבה, לחץ את פניו בין שני פסיסי הגדר וּבלע את המחזה בעיניו. היא הלכה שקיטה, האוֹר נח על ראשה הסגלגל, המעיל צנח עוֹד יוֹתר והצר את כתפיה. היא ראתה את פניו הלחוּצים בגדר והלכה דרכה שקיטה, ואוֹר עיניה רוֹעף על פניה. זמן מה שהתה בתוֹך האוֹסם. את רוּדוֹרפר תקף עצב עד לידי דמעוֹת. לבוֹ היה רך להימוֹג. וּבפנוֹתוֹ כבר ללכת יצאה שוּב מן האוֹסם והלכה שוּב בנתיבה מוּל הבית. עתה נשׂאה בין אצבעוֹתיה הורוּדוֹת והשקוּפוֹת ביצה לבנה. כגוֹרל עדנים אכזרי פעלה עליו הליכה דוֹממה זוֹ. הוּא היה קרוֹב לצעוֹק בקוֹל, לגעוֹת ולקרוֹא לה בשם עדנה וחיבּה כזה, אשר יביע את כל נפשוֹ. אך היא הלכה לה הלאה, ועתה גם לא הביטה אליו. אך עיניה לא משוּ מנגד עיניו. יוֹתר לא יצאה. רוּדוֹרפר רצה לקפוֹא פה עם הגדר, להיוֹת אחד מעמוּדיה, לעמוֹד כך יוֹמם ולילה. לא כיצוּר בשׂר ודם פעלה עליו הוֹפעה זוֹ, שחלפה עליו בשקט, מתינוּת, חן וּצניעוּת שלוֹש פעמים, אלא כסמל, כחזוֹן, כציר הטבע המרעיד וּמזעזע את כל תהוֹמוֹת נפשוֹ. הוּא צנח וישב על הגבשוּשית הדשוּאה בתחתית הגדר, ישב והפיל את ראשוֹ על חזהוּ. יבוֹא מי וירצחהוּ נפש. רצוֹן אחר לא היה לוֹ. – –
כמה ישב כך לא ידע. הוּא ניעוֹר פתאוֹם לקוֹל האנחה שפּרצה מלבוֹ. כמוֹ מתוֹך חלוֹם סמוּך ניעוֹר. הוּא הביט אל הגן: הערוּגה נחה רגוּבה, עירוּמה ואפוּרה, רק שׂריגים נוֹבלים אחדים השׂתרגוּ עליה. האוֹסם עמד בעצוֹ הקוֹדר כוּלוֹ שרוּי באוֹר. הבית דמם בצל העץ הצעיר. אך לא נראתה נפש חיה. אוּלי חזה חזוֹן תעתוּעים? אוּלי חלם חלוֹם? אוּלי ראה פה את משׂאת נפשוֹ? לא, יוֹתר מדי ראציוֹנאלי היה רוּדוֹרפר, שיאמין בכמוֹ אלה, אף על פי שמחשבוֹת אלוּ סערוּ ברוּחוֹ.
הוּא התרוֹמם בכבידוּת ויצא מן הרחוֹבה והלך לדרכוֹ ברוּח כבידה: כל הדבש כאילוּ נצטמצם בטיפּה אחת, שעמדה רוֹטטת וּמבהיקה במרכז הכּורת, והיה פחד גדוֹל לגעת בה.
בהיוֹתוֹ למחרת למשכים בדרך, עוֹד מהלך שעתיים לביתוֹ, הדביקתהוּ מאחריו עגלה שוֹטפת בדהרה. הוּא הפך את פניו: כרכרה רתוּמה לסוּס אחד ואיש נטוּי על הדוּכן ודוֹפק את הסוּס בכל כוֹחוֹ. הוּא נסתלק וחיכּה בצד הדרך. האין זה שאוּל נימירוֹבר? כן – הוּא הוּא! חתן הגביר בעיירתוֹ היוֹשב על אחוּזתוֹ הסמוּכה. רוּדוֹרפר ניפנף לוֹ ביד שיעצוֹר. הלה לא הכּירוֹ וצעק מתוֹך הכרכרה השוֹטפת:
– אין לי פנאי. בשמוֹנה יש לי משפט.
– עצוֹר, שוֹטה! אני יעקב רוּדוֹרפר.
נימירוֹבר הרתיע את הסוּס לאחוֹריו והכרכרה השתרקה בחזקה לפאת הדרך.
– עלה מאחוֹר! מהר!
רוּדוֹרפר עלה בקפיצה אחת, והכרכרה זזה ונשׂאתהוּ ביעף לביתוֹ. הרוּח סאנה על שתי אוֹזניו, והוּא ישב נשען בשתי ידיו על המוֹשב, כחרד פן ינוּד ונשפך מעט ממה שאגר בכפרים.
-
מין חילָקים כבוּשים. ↩
– אם כן, יעקב, מבטיח אתה לסוּר בדרכך לח.? אם לא למענך – עשׂה זאת למעני. רצוֹני, שתכיר עוֹד את ביילה דבוֹרה. זקינה היא, ועד שתשוּב משוייץ, חוֹששני, לא תמצאנה עוֹד בחיים. כדאי שתכיר אוֹתה. נוּ, דרך צליחה!
– בוַדאי, בוַדאי, אבא! ענה יעקב רוּדוֹרפר מעל עגלת האיכרים הגבוֹהה והמוּצעת יפה, גחן ונשק עוֹד פעם את שׂפמוֹ הריחני של אביו. זה פנה ונכנס הביתה והעגלה יצאה לדרך אל תחנת הרכבת הקרוֹבה.
הבאנקיר שלוֹם רוּדוֹרפר היה יליד ח…, עיירה נידחת במזרח גאליציה. לפני כחמישים שנה היה לוֹ שם אח יחיד, בכוֹר, יעקב יצחק דוֹרפר – אברך חוֹלני וּמוּפלא בתוֹרה וּבפרישוּת. האח הזה נשׂא אשה גדוֹלה ממנוּ בכמה שנים, והיא אשת חיל בריאה, נבוֹנה וחרוּצה. היא האשה והיא המפרנסת. אחרי שחסה שנים אחדוֹת בצלה של האשה־האם הזאת, והיה נתוּן כל הזמן בגמרא וּבחסידוּת, מת משחפת והניח את אשתוֹ, ביילה דבוֹרה, אלמנה עם יתוֹם קטן, שמוּאל שבח שמוֹ, על שם אביו־זקינוֹ הדיין. האלמנה נשארה באלמנוּתה ונתנה את כל חייה לגידוּל הבן היחיד. מכל משפּחת אביו של יעקב רוּדוֹרפר (עם שינוּי המקום שינה שלוֹם את שם משפּחתוֹ על ידי הוֹספת “רוּ”, ואוּלם את השמוֹת הפרטיים הכפוּלים לא סבל, וכן קרא לבניו ולבנוֹתיו כוּלם שמוֹת יחידים) נשאר רק הענף הזה, שגדל בינתיים ונעשׂה יהוּדי בעל נכסים מטוּפל בבנים וּבבנוֹת גדוֹלים, ואמוֹ הזקינה יוֹשבת עמוֹ בביתוֹ. על פי בקשת אביו, וּקצת גם מרצוֹן עצמוֹ, החליט יעקב רוּדוֹרפר לסוּר עתה אל עיירה זוֹ, “להתבוֹנן אל שוֹרשי הגזע”.
העיירה ח… היתה שוֹכנת בתוֹך תחוּם אחוּזוֹתיו של הגראף בּאדיני. האציל רב ההשפּעה הזה פעל סוֹף סוֹף אצל השלטוֹן המרכזי בוין, שיסללוּ סניף לקו מסילת הברזל פּוֹדווֹלוֹצ’יסק-וין, אשר יחתוֹך את רוֹב אחוּזוֹתיו. בזכוּתוֹ נפקדה גם העיירה הנדחת בתחנה קטנה, בצוּרת צריף עץ במרחב השׂדה – שלטוֹבת בעל האחוּזוֹת נבנתה במרחק שתי פרסאוֹת מן העיירה ולא השפּיעה כמעט על מצבה ולא כלוּם.
הימים היוּ ימוֹת הגשמים הדקים והקרירים שלאחר סוּכּוֹת. רוּדוֹרפר היה הנוֹסע היחידי שירד הפעם בתחנה זוֹ. כשזזה הרכּבת ונישׂאה הלאה, ראה, שליד הפסים נשארוּ גם כמה תיבוֹת סחוֹרה לא גדוֹלוֹת, מלבּינוֹת בעצן החדש. הוּא עבר אל הצד השני של הצריף וּמצא שם קרוֹן קטן רתוּם לסוּס עלוּב אחד, וּבעל עגלה יהוּדי יוֹשב מכוּרבל על דוּכנוֹ. בטוּח היה זה, שהנוֹסעים הבאים יבוֹאוּ אליו ולא יסעוּ עם אחר, כי אחר לא היה.
– לח..? – שאל רוּדוֹרפר.
– לח…, בבקשה לעלוֹת ונסע לקחת את התיבוֹת. – ענה בעל העגלה משוּעמם.
– אם כן למה לעלוֹת? “עזוֹב תעזֹוב עמוֹ”: אעזוֹר לך להעלוֹת את התיבוֹת.
– מהיכי תיתי.
כשטענוּ את התיבוֹת עלה רוּדוֹרפר וישב על שׂק השחת, וּבעל העגלה הפך את השוֹט והכּה בחוֹטר את הסוּס המגוּבּן.
אחרי רגעים מספר שאל:
– אל מי כבוֹדוֹ נוֹסע? – אל ר' שמוּאל שבח דוֹרפר. מכּירוֹ?
– את ר' שמוּאל שבח? פּיי, שאלה! ירבּוּ כמוֹתוֹ בישׂראל! בעל מטבע וּבעל יראת שמים, בלי עין הרע. ויוֹ־ויוֹ פגירה! אבל קפדן, קפדן גדוֹל, אכזר, רוֹצח: הוּא הוֹרג את ילדיו. ביילה דבוֹרה גידלה אוֹתוֹ על עוּגוֹת סוֹלת, על כן אין לוֹ לב בשׂר. ויוֹ־ויוֹ פגירה! ר' שמוּאל שבח – פּייי, כל הערילים מוּנחים בכיסוֹ. ויוֹ־ויוֹ פגירה! עשיר? אוֹמרים שהוּא בעצמוֹ אינוֹ יוֹדע כמה יש לוֹ. ויוֹ־ויוֹ פגירה! בכל יוֹם הוּא לוֹמד שיעוּרוֹ בבית המדרש, ויוֹ־ויוֹ! וּמכּה את בניו.
כה סיפּר בעל העגלה בשבחוֹ של ר' שמוּאל שבח, בהכּוֹתוֹ על סוּסוֹ הממַהר לרוּץ בחישוּר המטר הדק והקר להביאוֹ אל העיירה, ותיבוֹת הסחוֹרה מקפחוֹת את גבוֹ של הנוֹסע. כשהגיעוּ שמה אחרי כשלוֹשת רבעי שעה, כבר היה המטר למטר סתיו צפוּף וכל העיירה היתה חתוּלה בערפל. בכל זאת השׂכּילה עינוֹ החדה של רוּדוֹרפר להבחין את כוֹתלי בית הכנסת הישנים וקרוּעי הטיח, את המגדל הנמוּך עם הפּרצה העגוּלה שבראשוֹ, זכר לשעוֹן שהיה קבוּע בוֹ לשעבר, את שני בתי העשירים עם מרפּסוֹת העץ הקטנוֹת, את מעט החנוּיוֹת הדלוֹת. המראה הידוּע בתוֹספת סגנוֹניוּת עתיקה. כי עתיקה היתה העיירה, וכיסא רבנוּתה עמד בה יוֹתר ממאתיים שנה.
אחרי רגעים מעטים של נסיעה בתוֹך הבּוֹץ העמוֹק, עמד הקרוֹן בטבּוּרה של העיירה, ליד בית ישן בן קוֹמה אחת בעל חזית צרה וחנוּת בתוֹכה. שלט לא היה על החנוּת, ורק מבעד לחלוֹן רחוּץ הגשם נראתה תיבת עץ עשׂוּיה קינים אחדים וּבהם קצת מיני תבוּאה; לידה התגוֹללוּ נרוֹת אחדים, חפיסוֹת גפרוּרים מעוּכות; על המזוּזה היוּ תלוּיים צרוֹרי רצוּעוֹת וחבל מפוּתּל. תיכף לעמידת הקרוֹן נפתחה הדלת ויהוּדי עב זקן ועב פאוֹת צהוּבּוֹת – דמוּת דיוֹקנוֹ של ר' אלתר יקנה"ז – עמד על המפתן. לבוּש היה מין מקטוֹרן חוּם, מרוּפּד מוֹך, ששרווּליו ירוּקים, זוּג מגפיים יבישים הגיעוּ למעלה מבּרכּיו ואוֹזניהם תלוּיוֹת חוּצה, וּמתחת למקטוֹרן ירדוּ על מכנסיו האפוּרים ציציוֹת עבוֹת וכהוֹת. כוּלוֹ היה מאוּבּק בקמח. הוּא עיפעף רגע בעיניו בעד הגשם והתבוֹנן בּבּא, וּכשירד הלה וּפנה אליו, פסע לקראתוֹ פסיעה אחת והוֹשיט לו יד לשלוֹם.
– בנו של שלום מל… אני, – אמר רוּדוֹרפר, כשהוּא הוֹלך להיכּנס בלי לעמוֹד.
– אה, אתה! שלוֹם עליכם! – ענה ר' שמוּאל שבח מוּפתע קצת, פניו נצטדדוּ בבת צחוֹק משוּנה וּפינה לאוֹרח את הכניסה.
כשנסגרה הדלת והאוֹרח הניח את ילקוּטוֹ בפינת החנוּת, העבירוֹ ר' שמוּאל שבח לפינה אחרת והתחיל מכרכּר סביבוֹתיו ושוֹאלוֹ לשלוֹם אביו, הוּא דוֹדוֹ, וּמשפּחתוֹ, בעוֹד רוּדוֹרפר בוֹחן בעיניו את החנוּת, שבאמת לא היתה אלא חדר גדוֹל ונמוּך, וּבוֹ ארוֹן סחוֹרוֹת כמעט ריק. רק קוּבּיוֹת סבוֹן אחדוֹת ועוֹד כמה חפיסוֹת מאוּבּקוֹת התגלגלוּ בלי סדר בתוֹך רפּיו. על הרצפה, ליד הקיר, היוּ מוּנחים קרשים אחדים ועליהם ארבעה־חמישה שׂקים של קמח ושל דגן, מליאים וחצאים. באחת הזויוֹת עמדוּ על חבילוֹת חבלים שניים־שלוֹשה מטאטאים. זאת היתה כל החנוּת. בצינה וּבריקוּת התהלך הלוֹך ושוֹב כפרי כבן שלוֹשים בפרוה כתוּמה חדשה, מפיצה סרחוֹן, וּשׂפמוֹ הפּשתּי תלוּי לוֹ מזה וּמזה והוּא שקוּע במחשבוֹת.
– זאת היא כל חנוּתך? שאל רוּדוֹרפר.
– כן, – ענה שמוּאל שבח בלי רצוֹן – כן, זה הכוֹל. יש לי ב"ה פרנסה. נוּ, כך. אתה למדת, כמדוּמה, פעם בבית המדרש? – פנה לצד אחר, כי לא נעם לוֹ לדבר על עוֹשרוֹ.
– כן, למדתי מעט, אבל שכחתי הרבה.
– כך, כך. ואחיך הגדוֹל? הרי – המשיך בבת צחוֹק וסילסל את פיאתוֹ – היתה לוֹ, כמדוּמה, “הרמנא” (סמיכה)? חשבוּ שיהיה רב… היה חריף ובקי…
–אוֹ, עתה הוּא “גוֹי גמוּר” – ענה רוּדוֹרפר בכונה, לראוֹת איזה רוֹשם יעשׂוּ הדברים על שׁאֵרוֹ האדוּק בתוֹרה וּביראת שמים. הלה לא נתפּעל כלל וענה בעניווּת:
– מה לעשׂוֹת? כך דרכוֹ של עוֹלם בימינוּ. וּמה, פרנסתוֹ מצוּיה?
– לא בשפע.
– יש לוֹ משפּחה גדוֹלה?
– “חשוּבה אשה וּבנים חמישה”. – ענהוּ רוּדוֹרפר בלשוֹן
“איש חסיד”, וחשק תקפוֹ להעמיד את ר' שמוּאל שבח תכף בניסיוֹן – שמעתי אוֹמרים עליך, שעשיר אתה – אוּלי תוּכל לתמוֹך בוֹ באיזה סכוּם בתוֹרת הלואה, אוֹ כדוֹמה? עסקיו של אבינוּ אינם מזהירים בזמן הזה, והוּא עייף כבר מתמיכוֹת. באמת, תקיים כמה נפשוֹת מישׂראל.
ר' שמוּאל שבח הסתכל רגע באוֹרח הצעיר, כבּוֹחנוֹ, אך מיד שב למנוּחתוֹ:
– טוֹב. עוֹד נשוּב לדבּר בזה. בוַדאי עוֹדך “אליבּא ריקנא”?
השעה היתה כבר אחרי הצהרים, וּבאמת עוֹד לא טעם רוּדוֹרפר כלוּם היוֹם. לא סירב אפוֹא לטעוֹם משהוּ.
– אתה נוֹהג ליטוֹל ידיים? – שאל ר' שמוּאל שבח כשוה נפש, כשהוּא מכניס את האוֹרח לפנים הדירה, שהיתה של שני חדרים קטנים וּמליאים שׂקים וחבילוֹת סחוֹרה למכביר (אה, בחנוּת אינוֹ מחזיק את סחוֹרתוֹ מחשש עין הרע!), וּליד הפּתח המוֹליך מחדר לחדר עמד תנוּר כרסני, התוֹפס חצי הקיר, והחדרים מליאים חמימוּת טחוּבה והבל של סתיו.
מעל התנוּר, מתוֹך הכָּוה הפּתוּחה נשמע קוֹל פּוֹזם, צרוּד, חד ויבש, שאינוֹ פוֹסק לרגע.
– אמי תח' אוֹמרת תהילים. – ביאר ר' שמוּאל שבח. כל מה שידע רוּדוֹרפר על דבר דוֹדתוֹ זוֹ, גיסת אביו, שנשארה אלמנה לפני חמישים שנה ולא נישׂאה שנית מתוֹך כבוֹד המנוֹח ואהבת הבן היחיד, נתרכז וחי עתה בדמיוֹנוֹ. וּבשעה שיצק על ידיו התרבוּתיוֹת את המים הקרים מתוֹך נטלת הפּח הגדוֹלה והפּגוּמה, שמע בדבּר שאר בשׂרוֹ אל תוֹך הכּוָה:
– בנוֹ של שלוֹם. כן, אמא – מאשתוֹ הראשוֹנה. רוֹצה אַת לראוֹתוֹ? תכף וּמיד אקרא לוֹ.
רוּדוֹרפר טעם כזית מן הפּת השחוֹרה, שהיתה ערוכה בשבילוֹ על מפּית לא נקייה פרוּשׂה בפאת השוּלחן, וניגש אל התנוּר.
– אמא רוֹצה לדבּר אתך אלוּ מלים, – פנה אליו ר' שמוּאל שבח, כמתנצל על שהוּא מטריחוֹ כל כך.
– הדוֹדה ביילה דבוֹרה? בכבוֹד גדוֹל! – ענה רוּדוֹרפר,
עמד על בהוֹנוֹת רגליו והציץ לתוֹך הכּוָה הגבוֹהה. – בוֹקר טוֹב, דוֹדה! מה, חם שם על התנוּר?
– דבּר בקוֹל רם, איני שוֹמעת, – ענה מבפנים הקוֹל הצרוּד – חם, חם! וּמה עוֹשׂה שלוֹם? יש לוֹ עוֹד ילדים קטנים?
– לא, דוֹדתי. אני בן זקוּניו. אשתוֹ השנייה היא חשׂוּכת בנים. הוּא כבר יהוּדי זקן.
– מה אתה מדבר שטוּיוֹת? – נתרגז הקוֹל – הרי הוּא צעיר מיעקב יצחק בשלוֹש שנים, ואני גדוֹלה מיעקב יצחק בחמש שנים. איזה זקן הוּא?!
דבריה על בעלה שמת לפני חמישים שנה, כאילוּ הוּא חי ונמצא כאן בבית, שיעשעוּ את רוּדוֹרפר.
– שמוּאל שבח, מהר בוֹא הנה! – קראה פתאוֹם בקוֹל מצוה רוֹעד.
היהוּדי הבא בימים ניגש ועמד נכנע תחת הכַּוָה.
– תן תכף את המגבת ואתן לך מכוֹת אחדוֹת!
הוּא מיהר ולקח את המגבת הרטוּבּה התלוּיה על קרן התנוּר, הוֹשיטה לה ועמד ממתין לעוֹנשוֹ.
היא התרוֹממה מעל מצעה, הוֹציאה ראש ישישים גָרוּם וצמוּק וּבמגבת שבידה הרוֹעדת הצליפה על ראשוֹ ועל עוֹרפּוֹ של היהוּדי שעמד כפוּף וקיבל את המלקוֹת באהבה.
– הא לך, שמוּאל שבח בני, הא לך – סיננה בפיה חסר השיניים – תדע כיצד לא לשמוֹע בקוֹל אמא. אמרתי לך שתלך לבית המדרש ללמוֹד, ואתה הלכת לגנוֹב תפוּחים. הא לך, תדע להשחיר את פני אבא הצדיק – הא לך עוֹד ועוֹד. אין דבר, יכוֹל אתה לבכוֹת… הדמעוֹת ימרקוּ את עווֹנוֹתיך…
וּככלוֹתה לענוֹש את בנה יחידה נרתעה שוּב פנימה, צנחה על המצע וגנחה שם רגעים מספר. אחר כך המשיכה את פּיזוּם התהלים. את רוּדוֹרפר שכחה כבר לגמרי.
– אמי תחי' כבר באה בימים, בלי עין הרע, למעלה משמוֹנים. ויש שנדמה לה, כי עודני נער קטן. – התנצל ר' שמוּאל שבח לפני האוֹרח והזמינוֹ שנית לסעוּדה.
– תחטוֹף לפי שעה פרוּסת לחם בגבינה כבוּשה. עוֹד מעט תשוּב פייגה לאה ותכין את הארוּחה. היא עכשיו אצל חיה רייזיל בתנוּ. היה שם “ברית” אתמוֹל ואשתי הוֹלכת שמה בכל יוֹם. הבנים? שניים הקטנים לוֹמדים בבית המדרש. כך, אני מלמדם כשעה ביוֹם. הגדוֹל יעקב יצחק לוֹמד אצל הרב. גם הם יבוֹאוּ הביתה בעוֹד שעה שעתיים. בן הזקוּנים, חיים לייב, הוא שם עם האם.
הניח את האוֹרח יוֹשב על הספסל ולוֹעס בלי חשק, וּבעצמוֹ שב אל האיכר, שהתהלך בחנוּת וידיו נתוּנוֹת בכיסי הפּרוה הגדוֹלה. מיד הגיע משם קוֹל דיבוּרוֹ של ר' שמוּאל שבח תקיף וצלוּל, בעוֹד האיכר עוֹנה מדי פעם בפעם תחנוּנים וּבקוֹל שפל. רוּדוֹרפר הבין, כי מדוּבּר שם על פרעוֹן חוֹב ישן, והאיכר עוֹמד על נפשוֹ.
הוּא ישב ולעס את הפת התפילה עם הגבינה הנוּקשה, והיה כוּלוֹ נבוֹך מרשמי הזרוּת הכּהה שבבית שאר בשׂרוֹ, הענף היחידי מגזע משפּחת אביו האהוּב.
לא עברה מחצית השעה והביתה התפּרץ נער כבן ארבע עשׂרה, לבוּש מעיל שחוֹר ארוֹך, טבוּל למטה בבוֹץ, כוֹבע סאמיט רחב שוּליים בראשוֹ וּפאוֹתיו מסוּלסלוֹת ורוֹטטוֹת על לחָייו כשתי צלוֹחיוֹת שחוֹרוֹת.
השמוּעה על דבר האוֹרח מל… הגיעה אליו אל בית המדרש ולא יכוֹל היה להתאפּק מלרוּץ הביתה. אביו עיכבוֹ בחנוּת, אך הפעם לא נזף בוֹ על ביטוּל התוֹרה, אלא שלחוֹ רכּוֹת לקרוֹא לאם. הנער, דוֹב בּר, נחפּז החדרה, נתן שלוֹם לאוֹרח ביד רטוּבּה מגשם, וּמבלי דבּר דבר יוֹתר פנה ויצא מן הבית. כעבוֹר רגעים מעטים בא גם השני, כבן שש עשׂרה, ועמוֹ עוֹד נער זר, חבר, וּשניהם תקעוּ שלוֹם לאוֹרח ויצאוּ מהר לחנוּת. שם עמדוּ בפינה והתלחשוּ זמן רב, זרקוּ מבטים לתוֹך החדר, עד שמבגדיהם הרטוּבּים נקותה שלוּלית מים לרגליהם. רוּדוֹרפר, מאפס מעשׂה, עיין בספר דרוּש צהוֹב, אכוּל עש וחסר שער שמצא על השוּלחן.
לבסוֹף שב דוֹב בּר עם האם. היא היתה טיפּוּס של אשה רכּה ונכנעת, בעלת פנים חסוּדים ועייפי בכי. סוּדר חוֹרף גדוֹל עטף את כתיפיה הצרוֹת ואת ראשה הקשוּר במטפחת אפוּרה-משוּבּצת. עיניה היוּ עמוּקוֹת וחמימוֹת וּבתוֹך המסגרוֹת האפילוֹת נראוּ כזיקים בתוֹך גחלים עמוּמוֹת.
בהיכּנסה נבוּכה קצת, הסירה את המפּית המזוֹהמת מעל השוּלחן ואמרה, שעוֹד מעט יאכלוּ מרק. וּבינתיים שלחה מבטים שוֹאלים אל ר' שמוּאל שבח. בסינרה היה מחזיק כל הזמן ילד כבן חמש, שהביט בגניבה אל האוֹרח – בן הזקוּנים.
– צריך יהיה להקדים היוֹם את ארוּחת הערב. הוּא לא אכל היוֹם לשׂוֹבע. כל הבוֹקר נסע ברכּבת. – פנה בעל הבית אל אשתוֹ ושיפשף את ידיו זוֹ בזוֹ מפני הצינה.
– אוֹיה לי, – ענתה האשה – כל כך התמהמהתי אצל חיה רייזיל. רק אתמוֹל היה ה“ברית” והיא עוֹדנה חלשה, צריך לעזוֹר לה קצת בבית. תכף אשלח את דוֹב בּר להביא חצי תרנגוֹלת.
ושוּב שלחה מבט שוֹאל אל בעלה.
היא לא סילקה את הסוּדר מעל כתיפיה והיתה נחפּזת בתוֹך החדר, כרוֹצה להביא בוֹ סדר, אך לא ידעה במה להתחיל. ר' שמוּאל שבח בא לעזרתה:
– זוֹכרת אַת? אמוֹ ע"ה היתה מקשה לילד וחלתה וּמתה אחרי שנים אחדוֹת. זה הוּא שנוֹלד אז. אמרוּ עליו שיש לוֹ “ראש” טוֹב. אביו גם הוּא למדן. הוּא היה לוֹמד אצל הרב. – הוּא דיבּר על רוּדוֹרפר, כאילוּ לא היה זה מצוּי בחדר.
– כן, – ענתה האשה בקוֹלה הבכייני – גם אצל אחירים לוֹמדים גמרא.
– נוּ־נוּ! – זרק בפניה ר' שמוּאל שבח ונפנה. רוּדוֹרפר שמע ב“נוּ־נוּ!” זה: אף על פי כן יש הבדל בין בני ר' שמוּאל שבח וּבני האחירים. אך לא היה לוֹ יוֹתר חשק להצטיין בפני קרוֹבוֹ זה; הוּא רצה רק לחדוֹר קצת אל תוֹך סבך החיים שבבית. בכל חוּשיו כבר תפשׂ את כוֹבד הסבך. היתה כבר שעה שתיים אחרי צהרי סתיו. רוּדוֹרפר ידע, שבעיירוֹת נוֹהגים היהוּדים לאכוֹל את הסעוּדה העיקרית בערבים אוֹ בין השמשוֹת. הוּא שמע שלכבוֹדוֹ יטרחוּ ויקדימוּ היוֹם את הסעוּדה, והבין שר' שמוּאל שבח יצטרך לתת היוֹם לאשתוֹ מעט פרוּטוֹת יתירוֹת בשביל “חצי התרנגוֹלת”, לא לחינם שלחה אליו מבטה השוֹאל – אך כל זה לא נגע לוֹ. אדרבה, הוּא נהנה לראוֹת ש“מוֹרטים” קצת את היהוּדי העשיר והכּילי הזה, וכך היה חוֹשב עליו: הרי לכאוֹרה יהוּדי שפל ברך הוּא ונכנע, פילוֹסוֹף במקצת, אך בזה יש להכיר עוֹד יוֹתר את קשי אוֹפיוֹ ועריצוּתוֹ. אנשים כאלה מסוּגלים לכוֹל! עתה ביקש להכיר את כוּלוֹ, שלא יצא מכאן מחר בבוֹקר ויישארוּ לוֹ אילוּ נקוּדוֹת בלתי מבוֹררוֹת באדם זה שהוּא חוֹטר מגזעוֹ.
ר' שמוּאל שבח היה יוֹצא ונכנס בפתח שבין החדר ולחנוּת. באוּ אליו עוֹד איכרים, והוּא דיבּר אתם תמיד בלחש וּמלים ספוּרוֹת, וּבכל פעם היה מניחם לבדם בחנוּת ונכנס אל החדר ושוֹאל שאלת תם את רוּדוֹרפר. עוֹד פעם קראה לוֹ ביילה דבוֹרה מעל התנוּר, הטיפה עליו מוּסרה, אף הצליפה אוֹתוֹ, והוּא קיבל שוּב את מוּסרה וּצליפוֹתיה בשקט וּבאהבה. הוּא גם הציע לרוּדוֹרפר לשכב מעט על הדרגש והביא לוֹ כר קטן מן החדר השני, כנראה, חדר המיטוֹת.
פייגה לאה היתה כבר טרוּדה במסדרוֹן אפל, שהוֹביל בצד התנוּר לאיזה מקוֹם לא נוֹדע וששם היו הכּיריים, וּבן הזקוּנים כרוּך אחריה ואינוֹ מרפּה מסינרה, אך הנערים זוֹרקים מבטים סקרניים אל האוֹרח. לוֹמדי בית המדרש הלכוּ להם. האב שלחם ללמוֹד ולא נתן להם רשוּת לשוּב אלא לסעוּדה. גם האיכרים הלכוּ להם אחד אחד. אז לבש ר' שמוּאל שבח את ה“בּקישה” ואת כוֹבע הסאמיט, לקח בידוֹ סוֹכך בד אפוֹר גדוֹל והלך גם הוּא לבית המדרש ללמוֹד את שיעוּר היוֹם. רוּדוֹרפר נשאר לבדוֹ שוֹכב על הדרגש הקשה, מאזין לזרם המטר המוֹנוֹטוֹני בחוּץ ולפיזוּם התהילים התפל של הזקינה על התנוּר. איש לא בא עתה אל הבית. האפלוּלית הלכה וגברה בוֹ. האשה פייגה לאה בקעה במסדרוֹן קיסמים, נפחה באש, קצצה בקוֹפיץ, כּיהתה בילד הטרדן – אך אל החדר לא נכנסה ואל רוּדוֹרפר לא פנתה. כוּלה היתה נתוּנה לדבר אחד – לארוּחה. רוּדוֹרפר שכב בלי נוֹע והסתכל בסיפּוּן הקוֹדר. הכוֹל היה לוֹ פה זר וּמוּזר. אך לא חש כל מרירוּת. אדרבה, היה לוֹ גם ניחא קצת. זכר את שירוֹ של לינאוּ, שבוֹ מרגיש הפּייטן בשכיבתוֹ באסם וגשם מקשקש על גבּוֹ כשכיבה בתוֹך הקבר. מעין הרגשה זוֹ היתה גם לוֹ. והנה נתגלה ראשה של ביילה דבוֹרה בריבּוּע הכּוָה – קטן וצמוּק, נתוּן בתוֹך שביס גדוֹל והוּא מתנוֹעע באויר, כראשוֹ של צב שנפשט מתוֹך קליפּתוֹ. “שמוּאל שבח! שמוּאל שבח!” קראה בקוֹל כבוּש, סוֹדי. אך כיון שלא נענתה, החזירה את ראשה פנימה, גנחה גניחוֹת אחדות והתחילה פוֹזמת שוּב. הוֹפעה זוֹ פעלה על רוּדוֹרפר פעוּלה מיסטית. היא הרעישה אוֹתוֹ עד שוֹרשי נפשוֹ. ההרגשה הלינאוּאית גברה בוֹ. גם משהוּ פחד נמהל בה. כמעט התחרט מתוֹך רוּגזה על שהניח לשמוּאל שבח ללכת ללמוֹד את שיעוּרוֹ בבית המדרש. אין דבר – יוֹם אחד, לכבוֹדוֹ, לכבוֹד בן דוֹדוֹ, רשאי היה להיבּטל מתוֹרתוֹ. אף לבניו יכוֹל היה לתת חוּפשה. הרי הוּא לא בא הנה לשכב כאן על דרגש קשה ותפל זה, בתוֹך האפילה והקרירוּת, כשמטר הסתיו זוֹרם בחוּץ לתוֹך הרפש וּזקינה־חשוּבה־כמת מפזמת בקוֹל שלא מעוֹלם זה!
הוּא קם, סמך את עוֹרפּוֹ בכפּיו השלוּבוֹת, התמתח וניגש אל החלוֹן הקטן, מחהוּ באצבעוֹ והביט החוּצה. היה לפניו קיר ועליו שפך מים עכוּרים. התחיל פוֹסע בחדר אחת הנה ואחת הנה, כאוֹתוֹ האיכר שפּסע בחנוּת עם בוֹאוֹ. אילוּ צילצל מישהוּ בדלת החנוּת! במסדרוֹן היתה כבר האש בכיריים זהוּבה ועליזה. רוּדוֹרפר עבר על התנוּר, עמד על המפתן והסתכל ממוּשכוֹת בעבוֹדתה של האשה הקטנה והרזה. היתה בכל ישוּתה איזו חביבוּת מעוֹררת רחמים: אף שהרגישה בוֹ לא הפסיקה את עבוֹדתה. הוּא רמז לילד שיגש אליו, אך זה, בראוֹתוֹ את הרמיזה, נלחץ עוֹד יוֹתר אל אמוֹ וכיסה את פניו בסינרה.
– מפחד הוּא – הסבּירה האם – מפני זרים. כך דרכוֹ תמיד, כשבא אדם זר אינוֹ מרפּה עוֹד מסינרי. כקרצית הוּא דבק בי. לוּלא הגשם בחוּץ הייתי משלחתוֹ אל ה“חדר” אוֹ לשׂחק עם התינוֹקוֹת. מה אתה מתיירא, חיים לייבלי? מה יעשׂה לך הדוֹד?
– בוֹא, אתן לך את שעוֹני – ניסה רּודוֹרפר להשׁיאוֹ.
הקטן פשט את גוּלגוֹלתוֹ הקטנה, ארוּכּת הפּאוֹת, הבריק עליו בעיניו השחוֹרוֹת, הצטחק, אבל לא זז ממקוֹמוֹ. אז ניגש אליו רוּדוֹרפר ישר, תפסוֹ מתחת לזרוֹעוֹתיו הקטנוֹת וּביקש להרימוֹ. אך פני הקטן קיבלוּ פתאוֹם הבעה של “רוֹצח”, התחיל מפרכּס בחימה, וּלבסוֹף בעט לוֹ לרוּדוֹרפר ביריכוֹ. אז הניח לוֹ. האם האוּמללה עמדה תלוּית ידיים ולא ידעה מה להגיד. אך רוּדוֹרפר הקדימה ואמר:
– אוֹ, הוּא ילד חזק. כיון שכּך, ראוּי הוּא למתנה באמת! – והוֹציא מכיסוֹ פרוּטה לבנה ונתנה לקטן. את זוֹ לקח הילד בחטיפה.
– נוּ, היכּנס כבר החדרה. תשׂחק שם. – אמרה האם ודחפה את הילד לפניה. עכשיו, שהפּרוּטה היתה בידוֹ, נשמע לה והלך.
עתה השתוֹקק רוּדוֹרפר להיכּנס בשׂיחה עם פייגה לאה. כל הסימפּאטיה שבלבוֹ היתה נתוּנה לה: בגוּפה הצר והחלש, בפניה הליאים והרכּים, בפחדנוּתה התמימה – ראה את כל קו חייה. אך ביקש לשמוֹע מפּיה מלים. היא תספּר, היא תגלה לבה, מימיה לא דיבּרה עם אדם גלוּיוֹת. יש להשׂיחה.
– הילד הראשוֹן הוּא זה שנוֹלד לבתכם?
– לא, לא, השני. ואך הראשוֹן מת, לא עלינו, מאסכרה.
– וּמה פרנסתה?
– ברוּך השם. בעלה סוֹחר בביצים. קוֹנה ביצים ב“ירידים” ושוֹלח ללבוּב. נתנוּ לה ב“ה נדוּניא יפה. ארבע מאוֹת רייניש. השנה קנוּ להם בית ישן. איה”ש בקיץ יתקנוּהוּ. בפרט הגג רעוּע מאד. עתה דוֹלפת שם התקרה.
– וזוֹ בתכם הבּכירה?
– לא. יש לנוּ בת גדוֹלה מזוֹ. ההיא נשוּאה לסוֹחר עוֹרוֹת בסוֹקאל. יהוּדי ירא שמיים, “נוֹסע” לבלז. אך לא צעיר. היא ב“ה גבירה גדוֹלה. אך לא עלינוּ עצוּרה על בנים. כבר היתה אצל רופאים בלבוּב וּבוין – ואין תשוּעה. בכל קיץ הם נוֹסעים ל”מרחצאוֹת". יש לה בעל – זהב.
– כך. וּמה עם בנכם הגדוֹל? (שמץ המאוֹרע הגיע לאוֹזני רוּדוֹרפר בהיוֹתוֹ בבית).
פניה החיורים של האשה הוּצפוּ פתאוֹם אוֹדם בוּשה. עיניה התנוֹצצו מתוך עינוּי נפש ועפעפּיה ריפרפוּ. היא ייצבה את הסיר המתבשל על הכיריים, אחר פנתה ונכנסה הביתה. רוּדוֹרפר הלך אחריה בצעדים זהירים. שם ישבה על הדרגש ורוּדוֹרפר על כיסא לפניה. הוּא קלט את סנטרוֹ בשתי כפּיו ונשען במרפּקיו על הבּרכּיים. את עיניו הצמיד אל פניה הנעימים של האשה העלוּבה. אף כי החדר שרוּי היה באפלוּלית, ראה אוֹתם היטב. מעל התנוּר היה נשמע הפּיזוּם הצרוּד, אך האשה שהוּרגלה בו זה שנים, הרגישה בוֹ רק כבניסוּר החתוּל הרוֹבץ ליד הכיריים. היא היטיבה את המטפּחת על ראשה והניחה את ידיה החיורוֹת בתוֹך חיקה:
– הרי בוַדאי שמעת בבית, איך שמוּאל שבח מתנהג עם הילדים. בל אחטא: הוּא אב קשה. מכה אוֹתם, את הבנים, מכוֹת אכזריוֹת ואינוֹ מניח להם לשאוֹף רוּח. רק לימוּד ולימוּד. תוֹרה הוּא נוֹתן להם ביד רחבה, אך פרוּטה אינוֹ נוֹתן להם אף פעם. ויעקב יצחק היה כבר בחוּר “לבריוֹת”, בן שבע עשׂרה. הייתי מתחננת לפניו: שמוּאל שבח – הסוֹף לא יהיה טוֹב. חדל, לפחוּת, מן המכוֹת. איך כתוּב שם? “וּכאב את בן ירצה”. אַל תחשוֹב, שהוּא בעצמוֹ אינוֹ סוֹבל מכך. כשהוּא חוֹזר מבית המדרש, אחרי שהכּה אוֹתם שם, אין טיפּת דם בפניו. הוּא שוֹתק וּמתאַנח, וכל מראהוּ קוֹרע לב. צער אב. אך כשהוּא בא שמה למחר, ורוֹאה שהנער לא חזר על השיעוּר, אוֹ שאינוֹ מקשיב בשעה שהוּא מלמדוֹ, הריהוּ יוֹצא שוּב מכליו וּמכה וּבוֹעט ורוֹמס בלי רחמים – אלמלא הלוֹמדים בבית המדרש, המתערבים וּמצילים את הילדים מידוֹ, היה הוֹרגם זה כבר. מה לעשׂוֹת? דם כזה אצלוֹ. זה דמה שלה! (והיא הצבּיעה על התנוּר) תוֹרה כזוֹ! צריך ליהרג עליה! אם לאו – נדמה להם, אין מקיימים אוֹתה… אוֹי לה לתוֹרה שצריך לקיימה ביד חזקה… וּכבר התערבוּ קרוֹבים וּרחוֹקים. גם הרב בעצמוֹ דיבּר אליו רכּוֹת וקשוֹת – אך אין פעוּלה. לא לחינם קוֹראים לוֹ בעיר “שמוּאל שבח כוֹהן”, אף על פי שגם “לוי” איננו.
אבק ההוּמוֹר, שהזהיר בדברי האם קשת הגוֹרל, נגע עד לבוֹ של רוּדוֹרפר. אלמלא חשש לפגוֹע בה, היה אוֹחז בשתי ידיה.
– בשנים האחרוֹנוֹת באה צרה חדשה. הבחורים התחילוּ להתעסק בהשׂכּלה וּבציוֹניזמוּס… בבית המדרש, כששמוּאל שבח נמצא שם, אין איש מן הבחוּרים מעיז להפסיק מתלמוּדוֹ, וכל שכּן לדבּר בעניינים שלהם. אבל הרי גם הוּא אדם מכוּר, סוֹחר, יש לוֹ עסקים עם פּריצים ו“ערילים”. וּבשעה שאיננוּ בבית המדרש מדבּרים הנערים ביניהם, ואוּלי גם קוֹראים איזה ספר. באמת התחילה הצרה מספר, שמצא אצלוֹ שמוּאל שבח בבית. איזה ספר עם תמוּנוֹת של רבנים אפּיקוֹרסים. מילא, את הספר קרע לקרעים קטנים, ואת הקרעים שרף בתנוּר – אך את יעקב יצחק הכּה באגרוֹפיו עד שנקעה ידוֹ של הנער. אחר כך לא נתנוֹ להיכּנס הביתה, והיה לן שלוֹשה לילוֹת בבית המדרש ביד חבוּשה. ביוֹם הרביעי כתב לוֹ הנער מכתב, וּבוֹ דרש ממנוּ לשלוֹח אוֹתוֹ לפרשׂבּוּרג אל הישיבה – אם לא, יברח מן העיר. שמוּאל שבח הראה לי את המכתב – “מבין” גדוֹל בלשוֹן הקוֹדש אינני – אך קראתי וחשכוּ עיני. לנער לא ענה כלוּם. הנער שב הביתה, אך לא מצא חן בעיני. כזר התהלך בינינוּ. האב לא הכּהוּ יוֹתר. אבל הם היוּ חיים בבית כשני שׂוֹנאים. חשבתי שלבי ישבר בי כשראיתים בכך. בקיצוּר, הנער התכוֹנן בחשאי לדרך. איש לא ידע איך. היה לוֹקח בסתר מן החנוּת ומוֹכר, היה לוֹוה וחוֹתם בשם אביו – עד שקבץ לוֹ סכוּם מספּיק, וּבאחד הימים נעלם. הנערים הקטנים ידעוּ להיכן נסע, אך הם היוּ בעצה אחת עמוֹ, ולא רצוּ לספּר דבר. שמוּאל שבח ניסה “בטוֹב וּברע” להוֹציא מפּיהם דבר, אך הם אמרוּ, שאם גם יהרוֹג אוֹתם לא יגלוּ את הסוֹד. וראה, כשם שהוּא מכה אוֹתם על ביטוּל תוֹרה, אוֹ על אפּיקוֹרסוּת – כך הוּא רך וטוֹב וחלש בדברים אחרים. אינוֹ יכוֹל להרים יד. אתה אוֹמר, שהוּא קמצן? כן, הוּא חרד על הפרוּטה. וּבאמת הזמנים קשים, אין פדיוֹן וה“ערילים” – יש מהם שאינם פוֹרעים את החוֹבוֹת. ההוֹצאה מרוּבּה, בלי עין הרע. וּבפרט שהוֹצאנוּ הרבה מאוֹת רייניש על נדוּניא ונישׂוּאים של הבנוֹת.
רוּדוֹרפר ראה ברוּר, שאין לה ידיעה כל שהיא בעסקיו של בעלה ושהיא מאמינה לתלוּנוֹתיו. ואוּלי גם הוּא אינוֹ יוֹדע את מצבוֹ. כך אמר גם בעל העגלה. אלא שלא רצה להפסיקה.
– הוֹי, כמה ייסוּרים היוּ לנוּ! הנער נעלם ואיש אינוֹ יוֹדע היכן לחַפּשׂוֹ. לך חפּשׂ את “הרוּח בשׂדה”. היינוּ חוֹקרים ודוֹרשים בעיר וּבסביבה, בין יהוּדים ונוֹכרים, להבדיל, אצל קרוֹבים ורחוֹקים – אין קוֹל ואין קשב. חשבנוּ, אוּלי נסע באמת לפרשׂבּוּרג. אך על המכתבים שכתבנוּ שמה קיבלנוּ תשוּבה, שלא בא שמה בחוּר בעל סימנים כאלה. בקיצוּר, הדבר עלה לנוּ באיבּוּד דמים וּבאיבּוּד ימים. ישמרנוּ השם מעוֹד ניסיוֹן כזה. יכוֹל אתה לשער לך את הלילוֹת שעברוּ עלינוּ. מילא אני – רגילה אני בכך: אֵם לשישה ילדים – עין לא עצמתי. אך גם הוּא, האכזר, כביכוֹל, התהלך – לא בר נש כלל. לא יכוֹל לאכוֹל ולסחוֹר, אפילוּ מתוֹרתוֹ הרפּה קצת. ולוּלא חתננוּ, בעלה של חיה רייזיל, אוּלי לא היינוּ מוֹצאים אוֹתוֹ עד היוֹם. חתננוּ הרי נוֹסע, כפי שסיפּרתי לך, אל הירידים לרגל מסחר הביצים. והנה נוֹדע לוֹ בדרך, שבעיר קצ’קי (קצ’קמט, תיקן לה רוּדוֹרפר) – יהי כך! על גבוּל אוּנגארן יוֹשב שם אצל יהוּדי עשיר, בעל יערוֹת, איזה בחוּר, שביקש לנסוֹע לאיזוֹ גימנאזיה בברוֹד, כמדוּמה לי, ועיכּבוּהוּ שם מחמת שאין לוֹ “ניירוֹת”". הוּא גזז לוֹ את הפּיאוֹת והשכיר את עצמוֹ להיוֹת מוֹרה אצל היהוּדי העשיר. על פי כל הסימנים, שׁגָבה חתננוּ – הרי זה יעקב יצחק. הוּא בא הביתה וסיפּר את הדבר. אז נסעוּ שניהם, הוּא וּשמוּאל שבח, לעיר ההיא, וּבאמת מצאוּ אוֹתוֹ. הוּא הוּא. הבוּשה היתה גדוֹלה. אך במקוֹם זר – מילא, אין מכירים אוֹתך. מתחילה לא רצה לשוּב, בשוּם אוֹפן. טען, שאין לוֹ צוֹרך בבית. הרי הוּא עוֹמד מעתה ברשוּת עצמוֹ ויכוֹל לפרנס את עצמוֹ. הוּא עוֹד יגיע לגימנאזיה ויהיה לדוֹקטוֹר. ועוֹד שטוּיוֹת כאלוּ. בקיצוּר, האב והגיס פעלוּ עליו איך שהוּא. הבטיחוּ לוֹ, שלא יכּוּהוּ יוֹתר, שיהא בן חוֹרין ללכת לבית המדרש, אוֹ ללמוֹד אצל הרב, אוֹ גם בפני עצמוֹ, הכוֹל כרצוֹנוֹ. חתננוּ גם הבטיח לוֹ שילמדוּהוּ את לשוֹן המדינה. שמוּאל שבח נתן לוֹ שעוֹן של זהב, שקנה לוֹ בדרך. ואז נתרצה ושב עמהם. הבוּשה בעיר היתה גדוֹלה. הכוֹל היוּ מדברים בנוּ. אך היה זה לקח בשביל שמוּאל שבח. עתה היה הוּא המוּכּה. אחר איזה ימים בא אלי ואמר לי, שצריך לארס את הנער. וד' זימן לנוּ שידוּך טוֹב בקריסניפּוֹלי. יהוּדי סוֹחר עצים, שוֹלח רפסוֹדוֹת בנהר
בּוּג. הנערה מצאה חן בעיני יעקב יצחק. קנינוּ מתנוֹת לכלה, והוּא קיבל קוּפסת זהב בשביל סיגאריוֹת (שעוֹן זהב הרי היה לוֹ!). בקרוֹב תהיה החתוּנה. ושוּב הוֹצאה גדוֹלה. הוּא יהיה סמוּך שנים אחדוֹת על שוּלחן חוֹתנוֹ, וּלאט לאט ייכּנס לתוֹך המסחר. – – עוֹד מעט יבוֹא הביתה. עתה הוּא הוֹלך יוֹם יוֹם לשעתיים אל הרב ולוֹמד קצת. כמה שהוּא רוֹצה. שמוּאל שבח אינוֹ נוֹגע בוֹ עוֹד לרעה. אך לנערים הצעירים הוּא מציק עוֹד. לא כמקדם, אך עדיין הוּא מכה אוֹתם. הלואי, רבוש"ע, שלא נתנסה ניסיוֹן שני! – הנה סיפּרתי לך מקצת צרוֹתי, ועלי לרוּץ אל המרק, שלא יגלוֹש.
והיא עזבה את איש שׂיחתה בחדר. הילד הניח פתאוֹם את משחקוֹ ורץ אחריה כמטוֹרף.
רוּדוֹרפר נשאר שוּב לבדוֹ בתוֹך הצינה והאפלוּלית והפּיזוּם המנַסר של ביילה דבוֹרה. כל מחשבוֹתיו ורגשוֹתיו היוּ נתוּנים לגוֹרלה של האשה האוּמללה. פתאוֹם שמע אִושה מלוּוה גניחוֹת. אחר כך ראה איך נשלחוֹת מתוֹך כּוַת התנוּר שתי נעליים גדוֹלוֹת, בלתי רכוּסוֹת, ואחריהן זוּג רגליים דקוֹת, ערוּמוֹת, ואחריהן צוֹנח גוּפה של הזקינה. היא עמדה רגע על הרצפּה זקוּפה וּפיה הצמוּק, חסר השיניים מגיע עד חוֹטמה הארוֹך, היא הביטה ישר ברוּדוֹרפר, אך כנראה לא ראתהוּ. פנתה ויצאה במהירוּת אל המסדרוֹן. כעבוֹר רגעים מספר שבה והיא מנגבת בחיפּזוֹן את ידיה בשׂמלה התחתוֹנית וּמלחשת בפיה. הסתכלה שוּב רגע ברוּדוֹרפר, אחר גערה בוֹ: “שייגיץ, למה אינך מעמיד לי את הכסא?” רוּדוֹרפר קם, העמיד לה כסא ועזר לה לעלוֹת עליו. מן הכיסא טיפּסה ועלתה בעצמה אל התנוּר.
אך נגמר המחזה הזה ודלת החנוּת צילצלה פעמיים, וכעבוֹר רגע נכנס בחוּר כבן שמוֹנה עשׂרה, נמוּך קוֹמה, לבוּש יפה. תחת המעיל הפּתוּח חזייה של משי מפוֹרח ושרשרת זהב עליה. כוֹבע סאמיט חדש לראשוֹ וּפיאוֹתיו קצרוֹת וישרוֹת. הפנים רעננים, מאדימים בבריאוּת של נוֹער, והעיניים טוֹבוֹת, משהוּ מלגלגוֹת. הצואר היה כרוּך במטפּחת משי טוֹבה. הוּא ניגש ישר אל רוּדוֹרפר, כאדם שראה את העוֹלם, הוֹשיט לוֹ ידוֹ ואמר:
– שלוֹם עליכם! מל…?
– כן, יעקב יצחק. ואתה מן הרב?
– כן, אני לוֹמד קצת… – וחייך, כמבקש סליחה על שהוּא עוֹסק בהבלים כאלה. – שמעתי שאתה נוֹסע לחוּץ לארץ. בוַדאי ללמוֹד באוּניברזיטט?
– ללמוֹד הייתי יכוֹל גם באוֹסטריה. הרי יוֹדע אתה שגמרתי גימנסיה. אלא שרוֹצה אני להיוֹת איזה זמן בשוייץ. בעיקר שוֹאף אני להכיר שם את הנוֹער היהוּדי מרוּסיה הלוֹמד שם. יש לי עניין בכך.
– חבל, חבל! – אמר יעקב יצחק, כמדבר אל נפשוֹ.
רוּדוֹרפר לא ידע על מה חבל לוֹ לנער פוֹרח זה וחיכּה בפנים שוֹאלוֹת לפירוּש.
– מצ, חבל בכלל, ש… ש… לא יכוֹלתי ללמוֹד מה שחפצתי. אתה מבין? אבל מקוה אני, שעוֹד אשיג איזה דבר. בקרוֹב אני עוֹבר לקריסניפּוֹלי.
– קריסניפּוֹלי עיר גדוֹלה יוֹתר, – דיבר רוּדוֹרפר רצינוֹת – יש בה בוַדאי גם מעט משׂכילים.
– אוֹ, הרבה משׂכילים! גם מחוּתני הוא אדם משׂכיל. יש לוֹ ארוֹן גדוֹל מלא ספרים גרמנים. יש לוֹ כל בּרוֹקהויז. הוּא הבטיח לי להזמין בשבילי ב את המכתבים של לאנגגנשייד בשביל בּוּכהאלטריה וצרפתית. עכשיו איני דוֹאג עוֹד.
“בגלל אידיאלים כאלה לא כדאי היה לברוֹח”, חשב רוּדוֹרפר בלבוֹ, אך לבחוּר אמר:
– והנערה היא נערה מַשׂכּלת?
– כך. היא מדברת לא רע פּוֹלנית. אך מה אפשר לדרוֹש מנערה? – הוּא דיבּר כגדוֹל. יחסוֹ אל אשתו להבא כבר היה קבוּע ועוֹמד.
– ואחיך הקטנים? הם עדיין ברשוּתוֹ של אבא?
– לא כל כך. אַל תדאג, עתה נשתנוּ הדברים הרבה. שלא בידיעתוֹ של אבא הם קוֹראים ולוֹמדים מה שהם רוֹצים. יש להם אגוּדה “מזרחית” בצינעא. הם מקבלים מכתבים ו“קוֹלוֹת־קוֹראים” מן הרב ריינס מלידא ברוּסיה. הם גם משלמים שקל. אוֹמַר לך את האמת: אוֹתי כל זה אינוֹ מעניין. אני איש פּראקטי. איני מאמין בציוֹניזמוּס. ואתה?
– אני? אני בעל כוֹרחי אני מאמין.
– דהיינוּ?
– מפני שאני חוֹשב לנסוֹע לארץ ישראל ולחיוֹת שם.
– זה עניין אחר! – אמר יעקב יצחק בחשיבוּת. לרוּדוֹרפר ברוּר היה, שאת המבטא הזה למד מאיזה סוֹכן נוֹסע.
ובעוֹדוֹ ממשיך את שׂיחתוֹ המעניינת עם יעקב יצחק חזר ר' שמוּאל שבח עם שני הנערים מבית המדרש. לכבוֹד האוֹרח קיצרוּ בכל זאת בשיעוּר והתפּללוּ מנחה ביחידוּת, כדי שימהרוּ לשוּב אל ארוּחת הערב. כשנכנס ר' שמוּאל שבח נשק את המזוּזה, הביט כה וכה, וּבהשהוֹתוֹ מבטוֹ על התנוּר שאל את יעקב יצחק, אם כבר התפּלל מנחה.
– לפני רגע, – ענה הבחוּר – הנה הוּא ראה . – ולא בּוֹש להעיד את רוּדוֹרפר עדוּת שקר.
הנערים העיפוּ מבטים ברוּדוֹרפר והתלחשוּ. חיים לייבלי, שנכנס בעצמוֹ בשקט מן המסדרוֹן, ישב עתה אל קצה השוּלחן, נשען בסנטרוֹ והביט בעיניים מליאוֹת מחשבה כגדוֹל ולא פחד.
עוֹד קוֹדם השגיח רוּדוֹרפר באיזה ראש, שהיה מתגלה מזמן לזמן בחלוֹן ונעלם. עתה נתרבוּ הראשים. אלה היוּ נערי העיירה, שלא יכלוּ להתאַפּק מלהציץ ולראוֹת את האוֹרח ה“מלוּמד”, שנקלע אליהם. אוּלי הם הם חברי “האגוּדה המזרחית”, שיעקב יצחק סיפּר לוֹ עליה! רוּדוֹרפר חס עליהם, שהם מתרוֹצצים בחוּץ בגשם וּבקוֹר. אילוּ יכוֹל היה לאספם לאיזה חדר, מוּאר וחם – היה עוֹשׂה זאת בעוֹנג. הוּא תיאר לעצמוֹ את הפנים התמימים והחביבים של נערי בית המדרש האלה. אך פה בחדר, כשר' שמוּאל שבח בבית, אין מקוֹם בשבילם. האפילה בחוּץ הלכה וגברה והגשם התחזק. ר' שמוּאל שבח, שעכשיו אפפהוּ מעין רוֹך של חנינה, הוֹריד בעצמוֹ את המנוֹרה מעל הארוֹן, הדליקה והעמידה באמצע השוּלחן. מרוֹמי התנוּר עם ביילה דבוֹרה נבלעוּ בצל הגוּלה. פּיזוּם התהילים פסק שם לפני זמן מה. אוּלי היא נרדמה – הירהר רוּדוֹרפר. פייגה לאה נכנסה מן המסדרוֹן ובישׂרה, כי בעוֹד חצי שעה יוּכלוּ לשבת לאכוֹל. אך ר' שמוּאל שבח, שהרחבת דעתוֹ גברה עליו, אמר לה, שתגיש לעת עתה תה. יש להתחמם מעט. בוַדאי גם ליעקב קר. והוּא הביט בפני רוּדוֹרפר בחמימוּת כמעט אבהית. בעוֹד רגעים מעטים עמדוּ כוֹסוֹת התה על השוּלחן, וכל בני הבית ישבוּ איש איש על כוֹסוֹ. פייגה לאה הביאה כוֹס גם בשביל ביילה דבוֹרה. עלתה על הכיסא והכניסה את הכוֹס הלוֹהטת לתוֹך הכּוָה. מיד נשמעוּ שם לגימוֹת רעבתניוֹת. “האש אינה שוֹלטת בה עוֹד”, הירהר רוּדוֹרפר.
ר' שמוּאל שבח ישב עתה בהרחבה במקטוֹרנוֹ החוּם בעל השרווּלים הירוּקים, כּיפּתוֹ שמוּטה הצדה וזקנוֹ וּשׂפמוֹ וּפיאוֹתיו המליאים והצהבהבּים מזהירים עתה וכל שׂערה בהם נראית לחוּד. הוּא היה כמעט נרגש מקוֹרת רוּח והיה מעביר את צפּוֹרן זרתּוֹ על שׂפת הכוֹס סחוֹר־סחוֹר, במהירוּת וּבחן ידוּע, ולא שתה עוֹד. הוּא התחיל לדבּר מתוֹך רצוֹן וּדרישת טוֹב:
– וּבכן אתה אוֹמר, יעקב, שאבא כבר יהוּדי זקן. חכּה, מתי ראיתי את הדוֹד שלוֹם באחרוֹנה? לפני שמוֹנה שנים. כן, בדיוּק, לפני שמוֹנה שנים בחוֹרף. היה לי אז משפט בראדיחוֹב בדבר תפוּחי אדמה שקניתי אצל הפּריץ, ונמצאוּ רקוּבים למחצה. שם מצאתי אוֹתוֹ לרגל עסקיו. כך. הוּא חדל “לנסוֹע”, אתה אוֹמר, להוּסיאטין. יהוּדי חכם. זאת אוֹמרת, לא מפני שחדל לנסוֹע אל הצדיק. אף אני נוֹסע פעם בשנה לבלז, רק פעם, אף כי קרוֹבה היא. כך. אף בנסיעוֹת אל הצדיק יש משוּם ביטוּל תוֹרה. “הוֹקר רגלך” נאמר גם על בית צדיק. ואחיך השני, שרגא, הוּא באמריקה, אתה אוֹמר. ה? פוֹעל פשוּט, מגהץ? מילא, אין להתבייש במלאכה. גם בין התנאים היוּ בעלי מלאכה. בוַדאי עוֹד זוֹכר אתה. אבא עשׂה בוַדאי כל מה שבידוֹ להקנוֹת לוֹ תוֹרה וחכמה. ויש לוֹ פרנסה? כמדוּמה, שהוּא מטוּפל בבנים. איך, הוּא נשׂא אלמנה עם שני ילדים? כן, כן. לא יכוֹלתי לנסוֹע אז אל החתוּנה. אמי תחי' היתה אז חוֹלה מסוּכּנת. כך. ואתה, לאן אתה נוֹסע עכשיו? לשוייץ? עיר גדוֹלה זוֹ שוייץ? אַה, כך, זוֹהי מדינה. באמת איני בקי כלל בגיגראפיה. רק פעם אחת הייתי בלבוּב. אח, אח! היוּ שם גדוֹלי תוֹרה לפנים. ה“ישוּעוֹת יעקב” וה“טוּרי זהב”. מה? אתה חפץ לדעת מה על אוֹדוֹת סבא שלנוּ? באמת איני בקי כל כך במעשׂי אבוֹת. אמי תחי' היתה מספּרת הרבה, אבל אין לי זיכּרוֹן לדברים כאלה. חבל, לפני שנה שנתיים עוֹד אפשר היה לדבּר עם אמא. היא היתה מספּרת לך דברים הרבה על אבא שלי ז“ל ועל סבא ז”ל וּשאר קרוֹבינוּ שמתוּ. סבא היה בסוֹף ימיו דיין בח… מתחילה היה דיין בלבוּב, אצל ה“ישוּעוֹת יעקב”, אבל אחר כך בא הנה לח.. ונעשׂה מלמד. ואחר כך היה שוּב לדיין. הרב הזקן, שהיה לוֹמד אִתּוֹ בכל יוֹם, הכריחוֹ לכך. הוּא בעצמוֹ לא רצה. היתה איזוֹ מחלוֹקת בינוֹ וּבין ה“ישוּעוֹת יעקב”. אם יש כאן איזה זקן שזוֹכר מה מן הימים ההם? כן, יש יהוּדי פשוּט אחד, סַכּך של גגוֹת. אוֹמרים עליו, שהוּא למעלה מבן מאה שנה. יוֹשב הוּא ב“שטיבּל” שעל יד בית המדרש. אלמלא הגשם והרפש – היית יכוֹל לגשת שמה וּלדבּר עמוֹ. הוּא בעל זיכּרוֹן גדוֹל, אף כי יהוּדי פשוּט מאד ויוֹדע רק תפילוֹת ותהילים בעל פה. הכוֹל אצלוֹ כמוּנח בקוּפסא. טוֹב – אם רוֹצה אתה, יוֹליכוּך שמה הנערים אחרי הארוּחה. זה לא רחוֹק. ח… אינה נינוה. אוּלי תלוה אוֹתוֹ אתה, יעקב יצחק?
כל הנערים הביעוּ את רצוֹנם ללכת עם האוֹרח. עד הארוּחה וּבשעתה חש רוּדוֹרפר אי מנוּחה בחברת בני הבית, אף כי ר' שמוּאל שבח השתדל להסביר לוֹ פנים. הוּא רצה לצאת קצת, לראוֹת אדם זר. אוֹתה המשיכה לאנשים זרים, שהיתה בטבעוֹ, בדמוֹ, ניעוֹרה עתה והציקה לוֹ. אף הזקן בן המאה עניינוֹ טרם ראהוּ. הוּא השתוֹקק לשמוֹע מפיו חסר השיניים זכרוֹנוֹת בני תשעים שנה. וּכבר טעם את טעם הדברים כמעט בחוּש.
אחרי הארוּחה, הדלה אך הריחנית, התלבשוּ שלוֹשת הנערים. גם רוּדוֹרפר לבש את אדרת החוֹרף ואת הערדליים. הנער השני חזקאל (היחידי בבית, שהיה לוֹ רק שם אחד, וּמשוּם כך נתחבּב על רוּדוֹרפר), הדליק פּנס קטן ותלהוּ על חזהוּ. זה הזכיר לרוּדוֹרפר את ילדוּתוֹ, כשהיה חוֹזר עם חביריו בערבי חוֹרף מן החדר. היה זה זיכּרוֹן מלבּב. כשיצאו מפּתח הבית עמדוּ בחוּץ נערים אחדים וחיכּוּ להם. הגשם היה עתה דק ורך מאד, כמעט לא מוּרגש. רק המרזבים סאנוּ. הם ניגשוּ אחד אחד ותקעוּ לאוֹרח “שלוֹם עליכם”. הוּא הרגיש שהם רוֹעדים כוּלם מהתרגשוּת. ברוּר היה לוֹ, שאלה הם בני ה“אגוּדה המזרחית”, המקבלים מכתבים ו“קוֹלוֹת קוֹראים” מן הרב ריינס מלידא. הם היסוֹד הריבוֹלוּציוֹני, כביכוֹל, כאן בביצת עיירה נידחת זוֹ. הם החוֹתרים תחת שלימוּתה. תחת ייחוּסה, תחת מסוֹרתה, מסוֹרת מאתיים שנה ויוֹתר.
מה ייוָלד מן הבקיעים הנבעים בבית ישׂראל? חשב רוּדוֹרפר. החתן מילא חוֹבת “הצגה” וּמילמל כמה שמוֹת, אך הם לא נקלטוּ באוֹזני האוֹרח בתוֹך החשיכה והגשם שבחוּץ. הם התחילוּ ללכת בשוּרת יחידים ארוּכּה על מרצפת אבנים צרה ולא ישרה, ליד קירוֹת הבתים, וחזקאל עם הפּנס בראש. אך הנה כלתה המרצפת וצריך היה להיכּנס לתוֹך הבּוֹץ. רוּדוֹרפר ניסה להציג רגלוֹ, אך הערדל טבע תיכף בבוֹץ הרך. בקריאת בהלה וּבקוֹשי הוֹציאוֹ יחד עם כיכר רפש. הנערים היו כוּלם נעוּלים מגפיים ועמדוּ מסביבוֹ. פנסוֹ של יחזקאל האיר אוֹתם ואת הבּוֹץ הנוֹרא.
וּפתאוֹם תפשׂוּ לוֹ לרוּדוֹרפר בגוּפוֹ כמה ידיים, הרימוּהוּ ונשׂאוּהוּ קדימה לאוֹר הפּנס המאיר להם הדרך. תפישׂה זוֹ באה לוֹ כל כך פתאוֹם, שהדהימה אוֹתוֹ לרגע. אי נעימוּת ורגש בוּשה תקפוּ אוֹתוֹ, אך הוּא לא יכוֹל להתנגד, אף כי רצה בכך. בחשיכה להטוּ פניו ממבוּכה, אך הבחוּרים טילטלוּהוּ במסירוּת וּבדביקוּת חסידית. קשה היה לוֹ לגעור בהם, אף כי חס מאד על ידיהם הרפוֹת, ידי לֹומדי גמרא.
– אין דבר, עוֹד צעדים אחדים – הכריז יעקב יצחק שהלך לבדוֹ ונזהר לדרוֹך במקוֹמוֹת שאינם עמוּקים.
רוּדוֹרפר ראה שהוּא נישׂא וחוֹלף על המגדל הפּרוּץ, על חנוּת מצנפוֹת מוּארה, וכעבוֹר אֵילוּ רגעים הוּרד על רצפת אבנים לפני שער בית המדרש. חזקאל פתח את השער, האיר, וכל החבוּרה נכנסה לתוֹך אוּלם בית המדרש הגדוֹל, העמוֹק והאפל. רק נר נשמה בוֹדד היבהב בתוֹך הפּנס המפוּיח במרוֹמי הקיר, מעל לכּיוֹר. איש לא היה שם. ארוֹן הקוֹדש היה מוּבלע כמוֹ ברשוּת זרה. הם ירדוּ בשתי מדריגוֹת עץ, עברוּ לרוֹחב האוּלם, עלוּ בשתי מדריגוֹת אחרוֹת, פתחוּ דלת מאירה מתוֹך סדקיה ונכנסוּ לתוֹך ה“שטיבּל”. שם היה חם. ליד שוּלחן, לא הרחק מן התנוּר, ישב בחוּר חיור, ארך פּנים וּפאוֹת צהוּבוֹת כשני אניצי פּשתן, והתנוֹעע על גמרא לאוֹר נר קטן שבידוֹ. המנוֹרה הקטנה היתה תלוּיה על הקיר. תחתיה על הספסל שכב איזה גוּף מכוּוץ בתוֹך “בּקישה” שחוֹרה. ליד התנוּר ישב ישיש גבוֹה זקוּף קוֹמה ונגס בלי שיניים מתפּוּח אדמה גדוֹל מבוּשל אך לא מקוּלף. קערה של תפּוּחי אדמה, צוֹננים כנראה, עמדה לידוֹ על הספסל.
– הנה ר' אלי הסכּך! – אמר יעקב יצחק בהנאה – הוּא לן על פי רוֹב כאן ב“שטיבּל”. רק לפעמים הוּא הוֹלך לישוֹן אל בית נכדתוֹ האילמת. היא גם השוֹלחת לוֹ תפּוּחי אדמה ותה.
רוּדוֹרפר התבוֹנן סביבוֹתיו. בהיוֹתוֹ ילד היה בא לבית המדרש בעיירתוֹ קצת ללמוֹד, אך בעיקר לראוֹת, לשוֹחח עם חביריו. אך מאז עברוּ כבר כמה שנים. כּרך, גימנסיה, תיאטראוֹת, בתי תפילה מהוּדרים של יהוּדים ושל נוֹצרים. והנה הוּא שוּב באוֹתוֹ מקוֹם צר ודל וחם, שקיבל אצלוֹ טעם וּמראה אחר, אחרי שספג אל קרבוֹ את “המתמיד” של ביאליק. הציוּרים הנלבבים שבּפוֹאימה זוֹ צילצלוּ במוֹחוֹ. הנערים שהביאוּהוּ מילאוּ תיכף את החדר חיים וּתנוּעה. הם הרגישוּ את עצמם כאן כמוֹ בביתם. אחד מיהר אל פי התנוּר, פתחוֹ וגרף בוֹ בין האוּדים הלוֹהטים. אחד עלה על הספסל והעלה את שלהבת המנוֹרה. אחירים עמדו על ר' אלי והקיפוּהוּ בשאלוֹת. רק הבחוּר הלוֹמד הסתכּל רגע בבּאים, ביחוּד בזר, שתק בפניו הקוֹפאים, אך מיד שב אל תלמוּדוֹ בהגבהת הקוֹל, כמוֹחה על שהפריעוּהוּ וכרוֹצה לפרוֹשׁ מהם לגמרי, מאלה המסיתים והמַדיחים.
– בבקשה לשבת! – הזמין יעקב יצחק וקירב ברגלוֹ ספסל קצר. – הנה זה מקוֹמוֹ של אבא. פה הוּא לוֹמד יוֹם יוֹם עם שני אחי. בכל יוֹם, בארבע לפני שחר הם הוֹלכים הנה ולוֹמדים עד שש, וּבשש הם מתפּללים עם המניין הראשוֹן. גם את הטלית וּתפילין הוּא מחזיק כאן, נעוּלים בתוֹך עמוּד זה. רוֹאה אתה, יעקב? דוֹב בּר חָרת באוֹלרוֹ את שם אבא על העמוֹּד.
אחר ניגש אל רוּדוֹרפר, התרוֹמם על בהוֹנוֹת רגליו ולחש על אוֹזנוֹ:
– התבוֹנן אל שׂערוֹ של ר' אלי. אוֹמרים ששׂערוֹ הוֹלך וּמַשחיר. הוא כבר עבר גם את גבוּל הזקנה וחוֹזר לילדוּתוֹ.
– תיכף יגמוֹר ר' אלי את סעוּדתוֹ וכבוֹדוֹ יוּכל לדבּר אתוֹ, – הוֹדיע אחד הבחוּרים הזרים בנימוּס לרוּדוֹרפר, שישב והביט אל הישיש האוֹכל בחניכיו וּפירורי תפוּחי האדמה מתרבּים בתוֹך זקנוֹ האפוֹר־כּהה. הישיש הביט נכחוֹ בלי תנוּעה; היה במַבּטוֹ משהוּ של סגי נהוֹר, אוֹ של אדם הצוֹפה למרחוֹק. קוֹלוֹ של הבחוּר הלוֹמד רפה שוּב. אחר כך נפסק לרגעם אחדים. פתאוֹם קם, יצא אל פנים החדר, עברוֹ באלכסוֹן פעם וּפעמיים, מתוֹך ראש מצוּדד וּמוּנע וטילטוּל הפּאוֹת על הכּתיפיים. אחר ניגש באחת, תקע את ידוֹ בחפזה לזר, וּמַהר שב למקוֹמוֹ ללמוֹד בקול.
– פּרוּשׁ! – לחש דוֹב בּר על אוֹזן שׂמאלוֹ של רוּדוֹרפר – היתה לוֹ כבר אשה וילד. אך היא נתגרשה ממנוּ. הוּא למדן מוּפלג. אך לא אדם מן היישוּב. פּרא אדם.
ר' אלי גמר את אכילת תפוּחי האדמה. שתה גם את התה הקר, כשהוּא מחזיק את הספל העמוֹק בשתי כּפּוֹת ידיו השׂעירוֹת כמחממוֹ. הגמיעוֹת נשמעוּ בכל החדר, וּלרוּדוֹרפר נדמה כאילוּ שמע הדן גם מתוֹך אוּלם בית המדרש האפל. עלתה בזכרוֹנוֹ שתייתוֹ של פוֹליפימוֹס הקיקלוֹף מספל היין שהגיש לו אוֹדיסאוּס במערה. בחוּץ נתגבּר שוּב הגשם ורחץ את השמשוֹת. רוּדוֹרפר הכּיר בפני הבחוּרים, שהם רוֹצים לדבר עמוֹ על ענייניהם הממלאים את לבם, ענייני השׂכּלה וציוֹנוּת, אך לא העזוּ להסיחוֹ מן העניין שלוֹ, שלשמוֹ בא לבית המדרש. אף אוֹתם עניינה שׂיחתוֹ עם הזקן שלהם, כלוֹמר, מה יגיד הוּא לזקן. את דברי הזקן הכּירוּ. בקוֹלוֹ בלבד, הקוֹל הזר, הכּרכּי, המעוּדן, התרבוּתי, היה מן העוֹנג וההתעלוּת.
הם ניגשוּ אל ר' אלי, ויעקב יצחק פתח בקוֹל מוּגבה:
– שמע נא, ר' אלי, בא הנה קרוֹב שלי. בחוּר כהלכה. בא בכונה לדבּר אתך, ר' אלי. הוּא רוֹצה לשאלך על זקינוֹ של אבי. על הזקן הדיין, ר' שמוּאל שבח הלבוּבי.
– שאַל, בני, שאַל – אמר הזקן וזקף את קוֹמתוֹ בישיבה עוֹד יוֹתר. הסעוּדה האדימה קצת את פניו המצוֹררים. ועיניו נוֹצצוּ מבעד הליפלוּף. פּירוּרי תפּוּחי האדמה הלבִּינוּ בתוֹך זקנוֹ האפוֹר.
– יסלח לי ר' אלי, – אמר רוּדוֹרפר שהתקרב – הוּא זוֹכר בודאי את ר' שמוּאל שבח הדיין. איזה יהוּדי היה?
– איזה יהוּדי? – ענה ר' אלי, כשוֹאב מבּאֵר תשעים שנה בלי כל קוֹשי – יהוּדי שחוֹר וגבוֹה היה, והיה לוֹ בראשוֹ קוֹלפּק גבוֹה מאד. פה ב“שטיבל” היה נוֹגע קוֹלפּקוֹ בתקרה. הי, הי, זכוּרני, כשמתה אשתוֹ ירד גשם, כמוֹ היוֹם. ואחר הקבוּרה בבית העלמין, עמד הוּא בגשם על אבן, זקוּף, עיניו פקוּחוֹת תחת הגבּוֹת העבוֹת, הידיים חבוּקוֹת על לבוֹ בתוֹך השרווּלים, ואחר “קדיש היתוֹם” של בניו, אמר גם הוּא “קדיש”. היא היתה זיווּגוֹ השני. לעת זקנה נשׂאָה והיתה חביבה עליו ביוֹתר. שני הילדים קוֹדם, יעקב יצחק ושלוֹם, ואחר כך אמר הוּא בעצמוֹ “קדיש”. ויהי הדבר לפלא, כי אין הבּעל אוֹמר “קדיש” אחרי אשתוֹ. כך, כך, אברך. אין היוֹם יהוּדים כאלה.
– היוּ אוֹמרים עליו, שהוּא כתב איזה “חיבּוּר”?
– מה אני יוֹדע ב“חיבּוּרים”? אני הייתי כל ימי על הגגוֹת. אף על גגוֹת של “טוּמאוֹת”. ואבי, זכרוֹנוֹ לברכה, היה “מדפּיס” מכנסיים בשביל הגוֹיים בכפרים, ורק לשבּתוֹת היינו באים שנינוּ אל העיר, אני מכפר מזה, והוּא מכּפר מזה, וּמביאים בתוֹך השׂקים מ“זמרת הארץ”. היוּ שנים של שפע, ואפשר היה לחיוֹת מן ה“ערל”. בשבתוֹת אחרי הצהריים הייתי יוֹשב כאן ב“שטיבל” ושוֹמע “עין יעקב” שלימד ר' זליקיל השׁמן. וּבאוֹתה שעה היה ר' שמוּאל שבח יוֹשב שם בבית המדרש ולוֹמד גמרא לפני מניין. יוֹתר ממניין לא יכלוּ להבין אוֹתוֹ. כך, כך, אברך. אין היוֹם למדנים כאלה.
– וּבצדקה היה עוֹסק?
– בצדקה אתה שוֹאל? חי־חי־חי, ילד אתה. הוּא עצמוֹ היה עני ואביוֹן, ואחרי שמתה אשתוֹ השנייה, אִמם של יעקב יצחק ושלוֹם, נשׂא בשלישית את אלמנת השֹוחט. וגם היא מתה בחייו. אך אז עבר כבר לגוּר אצל ביילה דבוֹרה שנישׂאה ליעקב יצחק, ושלוֹם נסע לל… רק כחצי שנה ישב עמהם ונסתלק. ר' שמוּאל שבח של ביילה דבוֹרה נקרא על שמוֹ. עוֹד כמה ילדים בעיר נקראוּ על שמוֹ. צדקה? חי־חי־חי, הוּא היה מכריח את העשירים שיתנוּ צדקה הרבה. היה מחַזר בכל שבוּע עם מטפּחת לבנה (ממש כיהוּדיה גבּאית) והיה מאסף בשביל הכנסת כּלה וּביקוּר חוֹלים וספר תוֹרה וש“ס וכו‘. זכוּרני, פעם אחת בא אל ר’ מנדלי בעל הפּרוֹפּינאציה (מוֹכסן המַשקאוֹת), ודרש ממנוּ שיכסה על חשבוֹנוֹ את גגוֹ של הרב הזקן ז”ל, שהיה רקוּב כוּלוֹ ודוֹלף בימוֹת הגשמים, סכּנת נפשוֹת. ר' מנדלי, שהיה עשיר ותקיף אצל הפּריצים, טען: הייתכן? הוֹצאה כזוֹ! אבל ר' שמוּאל שבח הזעים עליו את גבּוֹת עיניו ושאל: וּמה יהיה אם הרב יצעק אל הקבּ“ה מתוֹך המים הרבּים שבביתוֹ ויגרוֹם חלילה לעצירת גשמים? וּמה יהיה על פּרנסתם של ישׂראל? וּמה יהיה על פּרנסתוֹ של ר' מנדלי? הא? – בקיצוּר, ר' מנדלי נכנע ושלח לקרוֹא לי, סיפּר לי את המעשׂה וציוַני לכסוֹת את גגוֹ של הרב ז”ל על חשבוֹנוֹ. אך השׁבּיעני, שהדבר יישאר בסוֹד ואיש לא ידע מי שלחוֹ. רק כשנסתלק ר' שמוּאל שבח סיפּרתי את הדבר ויהי לפלא. כך, כך, אברך. אין היוֹם בעלי צדקה כאלה.
– היה יהוּדי נוֹח לכעוֹס, אוֹ רצוּי לבּריוֹת?
– אתה מתכּוין, אם היה דוֹמה לשמוּאל שבח של ביילה דבוֹרה? לא, לא, לא! מימיו לא הרים את קוֹלוֹ על אדם, מכּל שכּן את ידוֹ. היה לוֹ קוֹל יוֹנים. כשהיה מדבּר היה כמוֹ לוֹמד, וּכשהיה לוֹמד היה כמוֹ מדבּר. והייתי אוֹהב מאד לשמוֹע את קוֹלוֹ. גם בשעה שישבתי ב“שטיבל” ושמעתי את שיעוּרוֹ של ר' זליקיל, היתה אוֹזני נטוּיה אל בית המדרש לשמוֹע את קוֹלוֹ של ר' שמוּאל שבח. הי הי, היוֹם אין לוֹמדים כך: אוֹ שמתנמנמים על הגמרא, אוֹ שמַכּים את הבנים… כך, כך, אברך. היוֹם אין לוֹמדים כך.
– אוּלי יוּכל ר' אלי להגיד לי, למה אין השעוֹן במגדל?
– ראית? – נתעוֹרר הזקן כניצת בזכרוֹנוֹת קדוּמים
– רוֹאים את הפרצה במפוּלש, אַ? חוֹר הגוּן, אַ? כשר' מנדלי בנה את המגדל וקרא לי ואמר לכסוֹתוֹ בפח של נחוֹשת, אמרתי לוֹ: ר' מנדלי, לנוּ היהוּדים אין צוֹרך לא במגדל ולא בשעוֹן. יעשׂוּ להם הגוֹיים בעריהם מגדלוֹת ושעוֹנוֹת, ואנוּ, שזכינוּ לעיר של יהוּדים, שאין בה אף מניין “משלהם”, נשב בשפל ונמנה את ימינו לפי פרקי משניוֹת שנלמוֹד. אך הוּא תקיף היה, התעקש ואמר, שרצוֹנוֹ של הגראף בכך, רוֹצה הוּא להפוֹך את ח…. לעיר גדוֹלה. מילא, למה נהפכה ח… הרי רוֹאה אתה. זה כארבעים שנה לא נוֹסף בה אף בית אחד. ולא עוֹד אלא ששניים נשׂרפוּ ואחד נתמוֹטט. אבל השעוֹן לא היה קבוּע במגדל אפילוּ שנה אחת. הדבר היה בקיץ, בחג השבוּעוֹת. אנוּ חסידי בּלז התפּללנוּ כוּלנו בבית המדרש וּבחוּץ היתה סערה גדוֹלה; מַבּוּל של גשמים וּרעמים וּברקים – השם ירחם! פתאוֹם ברק גדוֹל ואחריו – רעם! חשבנוּ, בית המדרש נוֹפל על כוּלנוּ. כל הקהל נעשׂה לאבן. אחר כך רצה כל אחד להתפּרץ החוּצה, כי חשב אוּלי בביתוֹ פּגע הבּרק. ואני קמתי ממקוֹמי – גבוה היתי ב"ה מכל הקהל – הרימוֹתי יד וקראתי בכל כוֹחי: “אַל תרגזוּ, יהוּדים! הבּרק פּגע בשעוֹן!” חי־חי־חי, מה אתה חוֹשב? כך הוה. הקהל המשיך את התפילה ואחרי שעה, כשהבהירוּ השמיים והלכנוּ הביתה ועברנו ליד המגדל – והנה פרצה גדוֹלה במפוּלש נראית בוֹ מלמעלה, וּרסיסי השעוֹן מתגוֹללים על הארץ בתוֹך הרפש. מאז, זה כששים שנה, עוֹמד המגדל פּרוּץ. הוּא אשר אמרתי: למה ליהוּדים מגדל? כך, כך, אברך. נפשוֹ של ר' מנדלי חשקה בשעון.
הרים יד רוֹעדת קצת והניחה בקלוּת על כתיפוֹ של רוּדוֹרפר:
– וּמה כוֹתבים העתוֹנים? תהיה מלחמה? עדיין אני זוֹכר את המלחמה בשנת 48. קיר“ה היה אז, – כדוד בברחוֹ מפני אבשלוֹם. המדיארים מרדוּ בוֹ ולא יכוֹל להם. קרא את הקוֹזאקים מרוּסיה, שיבוֹאוּ עם הרצוּעה. זכוּרני, איך שהם עברוּ פה בשוּקה של ח…, פראים גבוֹהי מצנפוֹת על סוּסים קטנים, ארוּכי זנבוֹת. כל היהוּדים התחבאוּ, כמוֹ שכתוּב “בקוּם רשעים יסתר אדם”. עוֹד זוֹכרים פּסוּק ב”משלי", אַה? ואני שישבתי בירמוּלקא וּבטלית קטן ותיקנתי את גגוֹ של בית הכנסת, האהלתי בידי על עיני והסתכּלתי במחנה העוֹבר, והנה אחד מהם נוֹתן את רוֹבהוּ אל לחיוֹ ויוֹרה בי. חי־חי־חי! הרכּנתי את ראשי קצת הצידה והחץ עבר ונתקע בגג. הפּח נשבּר – ואני נמלטתי. חי־חי־חי! הוּא, הקוֹזאק, נתכּוין לקצר את ימי – והוּא גוּפוֹ בודאי לא נשאר מעצמוֹתיו שׂריד וּפליט. כך, כך, אברך. היוֹם אין מלחמוֹת כאלה.
לרוּדוֹרפר היה די במה ששמע. הביט בשעוֹנוֹ: השעה כבר הית קרוב לעשׂר. הנערים עמדוּ מסביב בקוֹצר רוּח. בסיפּוּריו של ר' אלי גס לבם. הם ביקשוּ לדבּר אתוֹ על העיקר, על העניינים שלהם. הוּא הרגיש ברצוֹנם, נפרד בנתינת יד מר' אלי, ניענע בראשוֹ לבחוּר הלוֹמד, שהחליף בינתיים את הנר, ויצא עם בני הלוייה מן ה“שטיבּל”. הם הזמינוּהוּ לפינה באוּלם בית המדרש. חזקאל האיר בפנסוֹ ושם ישבוּ על ספסל ושׂוֹחחוּ על ענייניהם. הם סיפּרוּ לוֹ בקצרה על סבלוֹתיהם ועל מעשׂיהם הקטנים בסתר, בפחד, בחסרוֹן ידיעוֹת. נתברר שחזקאל הוא המזכּיר של האגוּדה, כוֹתב המכתבים אל הרב ריינס. יש לוֹ כתב יד יפה להפליא והוּא יוֹדע דיקדוּק ולשוֹן. את האדריסה מצאו ב“טאגבּלאט”. הם משלמים כשלוֹשים שקלים, אך חסירה להם הסבּרה בכמה עניינים. אין כאן איש, שיוּכלוּ לפנוֹת אליו, שיאיר את דרכּם.
רוּדוֹרפר הוֹדיעם כל מה שידע בעניין זה. עוֹדד אוֹתם ודיבר אליהם טוֹבוֹת. אמר להם אפילוּ, שהוּא מקנא בהם, שהם מליאים אמוּנה ומסירוּת כזאת. הבטיחם לשלוֹח להם מעט ספרים. הוּא נוֹסע בעצמוֹ לשוייץ לשנה שנתיים, ולא יקח עמוֹ את כל ספריו שבלבוּב. ישלח להם אפוֹא חלק מהם, את אלה שיכוֹלים להוֹעיל להם. הם הוֹדוּ לוֹ ונתנוּ לוֹ אדריסה. כמוּבן, לא של שמוּאל שבח. וּמה שנוֹגע לדוֹר הישן, לאלה שרוֹצים להחזיק אוֹתם במסוֹרת ובלימוּד התוֹרה בלבד, אין לחשוֹש, כבר היוּ הדברים לעוֹלמים. אדרבה, הם צריכים, לדעתוֹ, להוֹסיף ללמוֹד גמרא וספרי יהדוּת, הרי הם מתכּונים לדעת יפה עברית – אוּלי גם לדבּר עברית (אוֹ, אנוּ מדברים בינינוּ עברית, אבל איננוּ יוֹדעים את ההברה. אוֹמרים שבלבוּב מדברים ב“הברה הספרדית”, כמוֹ בארץ ישׂראל. אוּלי הוּא יוֹאיל להגיד לנוּ על רגל אחת את עיקרי הכללים של ה“הברה הספרדית”? – בחפץ לב!) ולזאת אין יפה מתלמוּד תוֹרה. אחר כך הבטיחם להחליף עמהם מכתבים, ע"י חזקאל, כמוּבן. הוּא יכתוֹב להם מכתב ראשוֹן משוייץ עם האדריסה. מקוה הוּא שכּמה דברים מעניינים יוּכל להוֹדיעם משם: מאוֹתה הארץ, ששם מתרקמוֹת אידיאוֹת שיחרוּר של כמה עמים משוּעבדים. לעת עתה יוֹסיפוּ נא ללמוֹד, גם לימוּדי חוֹל וגם לימוּדי קוֹדש. מן הדוֹר הישן אין מה לדרוֹש. הרי קראתם את שירוֹ של ביאליק “מתי מדבּר האחרוֹנים”?
כן, הם קראוּ. נכוֹן מאד. מה יש לצפּוֹת מהם?
הם רצוּ שידבּר עמהם עוֹד ועוֹד. אבל הוּא קם ואז קמוּ גם הם. היה מצב רוּח רציני, מרוּכּז, מעוּדן, כל אחד התיחד באהבה עם הדברים ששמע. הסימפאטיה שיצאה מלבוֹ של האוֹרח עֹוררה גם את רגשוֹתיהם הנאצלים. אם כן כדאי לסבוֹל ולהתענוֹת בעיירה הנידחת בשביל עתידוֹת האוּמה הדווּיה. ואוּלי יזכה מי מהם גם לעלוֹת לארץ ישׂראל? מי יוֹדע! בעזרת השם והמנהיגים הציוֹנים הכוֹל אפשר. חבל רק שהרצל איננוּ. כמה מעוֹדדים ונלבבים דברי הגאוֹן ריינס! הוֹ, הם ישמרוּ על הקניינים הלאוּמיים והדתיים במלוֹאָם! מי עוֹד כמוֹהם מסוּגל לשמוֹר עליהם! אפילוּ אחד העם מחייב את מוּסר היהדוּת! הם יוֹדעים.
כוּלם יצאוּ אל החשיכה. העיירה היתה טבוּעה כוּלה בתהוֹם הלילה, אף האוֹרוֹת הבוֹדדים, שהאירוּ בבתים בלכתם הנה, כּבוּ. הגשם חדל אך המרזבים ריננוּ מכל צד. כוּלם להטוּ מסביבוֹ וּביקשוּ לשׂאתוֹ שוּב. אבל הפּעם היה מוּכן ולא הניח להם בשוּם אֹופן. רק שלף את ערדליו וּנשׂאם ביד וּבוֹסס בנעליו בתוֹך הביצה העמוּקה. הוּא חש בפעימת לבּוֹתיהם של ההוֹלכים עמוֹ. פּנסוֹ של חזקאל האיר רפוֹת, אך במסירוּת רבה.
פתאוֹם הבהיק מתוֹך סמטא אוֹר גדוֹל, אוֹר כתמתם־פנטסטי, כנוֹגה זהב מתפּשט בפסים וּביריעוֹת. והאוֹר פעם גוֹבר וּפעם עוֹמם, פעם מתפּשט וּפעם מצטמצם. בתים אחדים, חתיכת חלל ושמיים הוֹפיעוּ במראה דמיוֹני, מסתוֹרי. רוּדוֹרפר עמד פקוּח עיניים: מה זה כאן? נוֹגה צפוֹני? פאטה־מוֹרגאנה?
– אייזיק הנחשי יוֹצק מנוֹרוֹת. – אמר איזה קוֹל רוֹעד – בבית המלאכה שלוֹ מרוּבּים הסדקים, ועל כן בוֹקע כך האוֹר בעת היציקה.
– אוּלי ניגש שמה? – שאל רוּדוֹרפר. מימיו לא ראה מחזה כזה.
בלב כוּלם היה הרצוֹן להנוֹתוֹ, להראוֹתוֹ דבר מה. והנה נזדמן דבר.
וכל החבוּרה פנתה לתוֹך הסמטא. מיד נגלה לעיניהם בית המלאכה, צריף של קרשים ישן. מתוֹך הרוחים שבין הקרשים, מבין הגג ולקירוֹת ודרך שני החלוֹנוֹת הקטנים בקעוּ עמוּדי האוֹר הנוֹזל, הזהוּב, הרך. הצריף עצמוֹ נראה כמוֹ עצם שחוֹר תפוּס בתוֹך ארג האוֹר הענקי. הם ניגשוּ עד לבניין, עמדוּ ליד הקיר והביטוּ פנימה דרך הסדקים. בתוֹך תנוּר הכּוּר, שעמד בתוך, היה פתח קטן, וּמתוֹכוֹ שפע האוֹר, למטה אדוֹם יוֹתר, מלוּבּן, לוֹהט, וּככל שהתנשׂא החויר, הכתים. הנחשי, יהוּדי קטן, החזיק בשתי צבתוֹת גדוֹלוֹת את הדפוּס השחוֹר, ונער משוּלהב פנים וּפזוּר פיאוֹת שאב בכלי ארוֹך מתוֹך הכוּר ונשׂא את מתּך הנחוֹשת הנוֹטף אש על הקרקע לצקתוֹ לתוֹך הדפוּס. המלאכה נעשׂתה בדממה, בלי דפיקה, בלי הברה, רק זימזוּם דק מן הדק נמשך מן הכּוּר הלוֹהט.
המראה פעל על כל הנערים, אך יותר מכוּלם נפעם רוּדוֹרפר. מחזה האוֹר והיצירה בשעה זוֹ בתוֹך אפילת העיירה הנרדמת, מילאהוּ איזה רגש מיתּי. זכר את סדנתוֹ של היפייסטוֹס. בשביל מראה זה בלבד כדאי היה לבוֹא הנה.
אחרי שעה קלה פּנוּ כוּלם והלכוּ משם, כשהם מגבּלים בכבידוּת את הרפש. יצאוּ אל כיכר השוּק. עברוּ על המגדל. רוּדוֹרפר נשׂא עיניו לראוֹת את ה“פרצה במפוּלש”, אך אוֹר הנחוֹשת לא הגיע שמה ואי אפשר היה לראוֹת כלוּם בחשיכה. אחר פּנוּ לצד ביתוֹ של ר' שמוּאל שבח. הם ביקשוּ כוּלם ללווֹתוֹ וּלהיפּרד ממנוּ, שהיה עליו לנסוֹע בבוֹקר השכּם, ברכּבת של שבע שעוֹת. השתדלוּ ללכת ליד קירוֹת הבתים, על שברי מרצפת. והנה בעברם ליד אחד הבתים נשמעה מתוֹכוֹ געייה איוּמה, עמוּמה־חנוּקה, כצעקת נתקף ביער העוֹמד על נפשוֹ. רוּדוֹרפר, שעצביו כבר היוּ גרוּיים במידה יתירה מרוֹשמי היוֹם, עמד כנטוּע ולא יכוֹל לזוּז. אך בתוֹך כך נשמע קוֹל צחוֹקוֹ של יעקב יצחק, והוּא מתעוות כוּלוֹ וידיו על חלציוּ:
– חה־חה־חה! אתה שוֹמע, יעקב? זה בוּנים עוֹשׂה המוֹכין צוֹעק משנתוֹ. כך דרכוֹ, פעמַיים בשבוּע הוּא מעיר את השכינים לתיקוּן חצוֹת. קוֹלוֹ מגיע עד לתוֹך ביתנוּ. חה־חה־חה, איזה קוֹל, כפר הנעקד. לכבוֹדך, יעקב, הקדים הלילה לתקוֹע. תמיד הוּא עוֹשׂה זאת בשתים עשׂרה מתוֹך חלוֹמוֹת רעים…
אך רוּדוֹרפר לא שמע את דבריו. בנפשוֹ הגרוּיה חבטה הצעקה כקרדוֹם קהה.
ראשוֹן נפרד ממנוּ לפני הפתח יעקב יצחק. הוּא הלך, כמדוּבּר בבית, לישוֹן אצל אחוֹתוֹ, לפנוֹת מקוֹמוֹ לאוֹרח. אחר נפרדוּ בלי חשק יתר הנערים. שלוֹשת הנשארים שׂמוּ את מגפיהם תחת המרזב לרחצן קצת מן הרפש.
דלת החנוּת לא היתה נעוּלה וּבחדר הפּנימי האיר אוֹר מעט. חזקאל פתח בשקט, שלוֹשתם נכנסוּ בלי שאוֹן. מבעד לפתח נראה ר' שמוּאל שבח יוֹשב אל השוּלחן וּמתנענע על ספר בלי קוֹל. כל הבית היה שקוּע בדממה. אף פיזוּמה של הזקינה לא נשמע. בחנוּת, ליד הקיר, על קרשים היה מוּצע משכּב רחב – בשביל חזקאל ודוֹב בּר. רוּדוֹרפר צריך היה לישוֹן לבדוֹ בחדר על ספּתוֹ של יעקב יצחק. הוּא שאל בחשאי את דוֹב בּר אם הזקינה ישינה על התנוּר. לא, ענהוּ הנער, אבא לא ירשה דבר כזה. היא ישינה בחדר המיטוֹת, בתוֹך מיטתה העתיקה. שם ישן גם הילד.
– טוֹב, – אמר רוּדוֹרפר.
ר' שמוּאל שבח יצא לקראתוֹ באנפילאוֹת לבנוֹת גבוֹהוֹת. הוא דיבר כמעט בלי קוֹל:
– אוּלי תשתה כוֹס חלב קר? פייגה לאה הכינה בשבילך על השידה. וּמה, דיברת עם ר' אלי? נוֹדע לך מה שביקשת לדעת? כך, זקן לא עוֹבר וּבטל כלל. נוּ, עכשיו תלך לישוֹן, כי עליך להשכּים בבוֹקר. בשעה שבע יוֹצאת הרכּבת, אם כן עליך לקוּם בחמש וחצי. יש לך קערה עם כּד מים לנטילת ידיים. אני בודאי אהיה עוֹד בבית המדרש, אך הזמנתי את בעל העגלה, זה שהביאך הנה. הוּא ידפּוֹק על החלון. חבל, שאינך יכוֹל לשבת אתנוּ לפחוֹת עוֹד יוֹם אחד. באת בגשם ותסע בגשם. חבל, חבל! באמת כלה ונחרצה: אתה נוֹסע לעוֹלם הגוֹיים? אי אפשר לך בלי תוֹרתם? חבל, חבל!
רוּדוֹרפר הסתכל בוֹ ולא השיב על שאלוֹתיו.
שני הנערים נפרדוּ ממנוּ בלחיצת ידיים וּבעיניים ממללוֹת. כשיצאוּ אל החנוּת לשכּב שם, סגר אחריהם ר' שמוּאל שבח את הדלת: אל תשכחוּ לנעוֹל במפתח את דלת החנוּת! הם לא הדליקו שם נר. וכשרוּדוֹרפר שכב כבר תחת השׂמיכה החדשה, והם שכבוּ שם תחת שׂמיכתם הישנה, ור' שמוּאל שבח היה בחדר המיטוֹת, שמע איך הם מתלחשים שם. הוּא ראם בדמיוֹנוֹ נשענים על מרפּקיהם וּמביטים בחשיכה זה בעיני זה במסירוּת וּבאהבה, כשני אנשי סוֹד. עליו ועל “ענייניהם” הם משׂוֹחחים שם.
הוּא טרם יכבּה את הנר ור' שמוּאל שבח נכנס בלי המקטוֹרן, רק באנפילאוֹת וה“טלית קטן” הגדוֹל תלוּי לוֹ מחוּלק מפּניו וּמאחוֹריו וציציוֹתיו נגררוֹת עד ברכּיו ויארמוּלקה לבנה בראשוֹ. “הרי הוּא מידת הרחמים עצמה”, חשב רוּדוֹרפר למראהוּ.
– אינך ישן עוֹד? – דיבּר בלחשוֹ הצרוּד, וקוֹלוֹ היה דֹומה מאד לקוֹלה של ביילה דבוֹרה – הבאתי לך עשׂרה רייניש בשביל אחיך הגדוֹל. תשלח לוֹ.
– אַ, לא! סכוּם כזה לא כדאי. יוֹתר מזה שוֹלח לוֹ אבא בכל חוֹדש. חשבתי, סכוּם הגוּן שיתקן את מצבוֹ.
– האמינה לי, יוֹתר איני יכוֹל עכשיו. אני עני בשעה זוֹ. אתה מבין: הזמנים רעים – העסקים רעים. אוּלי – לכשירחיב, אשלח לוֹ עוֹד איזה סכוּם. הנה בקרוֹב צריך אני להשׂיא את יעקב יצחק. הרי ידעת: המחוּתן יהוּדי עשיר, וּמפּני הכבוֹד…
– אם כן, אין צוֹרך. עד אז יש גם לאחי “מראה מקוֹם” על “לכשירחיב”. למה תצר לעצמך? באמת, אין צוֹרך.
– נוּ, אתה יוֹדע יוֹתר ממני, – הסכּים ר' שמוּאל שבח ותחב בחזרה את השטר, העמיקוֹ לתוֹך כיס מכנסיו, וּביקש לצאת.
– אוּלי תשהה עוֹד כמה רגעים? נשׂוֹחח קצת לפני הפּרידה. מי יוֹדע מתי נתראה עוֹד פנים. אני נוֹסע לחוּץ לארץ, ואפשר שלא אקלע עוֹד למקוֹמוֹת אלה.
בלי דבּר דבר עמד ר' שמוּאל שבח נשען בגבּוֹ אל השוּלחן, וראשוֹ מוּרד משהוּ, כעמידתוֹ תחת כַּות התנוּר לקבל את המלקוֹת מידי אמוֹ.
רוּדוֹרפר שתק רגע נשען כמסב על מרפּקוֹ, אחר אמר בלחש, אך באוֹמץ:
– תסלח לי, שאני, הבחוּר הצעיר, מחוה לך דעה בעסקי אבהוּת: אבל הנהגתך עם בניך אינה טוֹבה בהחלט. הרי ידעת בודאי כמוֹני, שדברי חכמים – זוֹ תוֹרה – בנחת נשמעים, ולמה אתה כוֹפה על בניך את התוֹרה וּמשׂניאה עליהם, ככל דבר שבאוֹנס?
– חס ושלוֹם! – ענה ר' שמוּאל שבח ולא זז ממקוֹמוֹ – בנַי לוֹמדים, ב"ה, מאהבה.
– ואם הם לוֹמדים, כדבריך, מאהבה – למה תכּה אוֹתם? איני רוֹצה לוֹמר לך חלילה שרשע אתה, אבל טוֹעה בודאי. והרי בעיניך ראית את הפּירוֹת: יעקב יצחק גרם לכם ייסוּרים וּבזיוֹנוֹת, מלבד ההוֹצאוֹת להשיבוֹ הביתה – ועכשין פסק מללמוֹד לגמרי.
– הוּא לוֹמד בכל יוֹם אצל הרב. – ענה ר' שמוּאל שבח בשׂפה רפה.
רוּדוֹרפר לא רצה להכאיב לוֹ ביוֹתר, ועל כן לא גילה לוֹ מה בלבוֹ של יעקב יצחק על לימוּד התוֹרה בכלל. הוֹסיף, אפוֹא, בעקיפין:
– ידעתי את מימרוֹת הקדמוֹנים: “חוֹשׂך שבטוֹ” ו“ספי ליה” ו“כוֹפין אוֹתוֹ” וּ“מתוֹך שלא לשמה” וכו', אך כנגדן הרי יש גם מימרוֹת אחרוֹת. אתה יוֹדע, בודאי, את כוּלן. אף הזמנים נשתנוּ, וּמה שהיה יפה לשעתוֹ אינוֹ יפה בימינוּ. וחוֹששני לבניך שלא ישׂנאוּ חס ושלוֹם את אביהם. וטינה שבלב – שבט מוּסר לא ירחיקנה. אבי אף הוּא שוֹמר מצווֹת, ואף על פי כן לא כּפה על בניו את התוֹרה בזרוֹע. כמה שרצוּ לקבל – קיבלוּ. וּבזיוֹנוֹת, ב"ה, לא גרמוּ לוֹ, אף על פי שאינם אדוּקים במצווֹת.
– כשתינוֹק מסרב לקבל מזוֹנוֹת, אמוֹ מכּה אוֹתוֹ עד שהוּא אוֹכל. והוּא הדין במזוֹנוֹת הנפש. והרי לטוֹבתם אני מתכּוין. כך, כך. גם אנוּ יוֹדעים פרק בחינוּך. גם הרמב״ם בהלכוֹת תלמוּד תוֹרה…
– לא, אֵם בת דעת אינה מכּה גם על מזוֹנוֹת הגוּף, אלא משדלת וּמפתה את תינוֹקה עד שהוּא אוֹכל מידה ואינוֹ מרגיש. כך, כך, תסלח לי, אם פגעתי בך בדברי. גם אני רק לטוֹבה אני מתכוין.
ר' שמוּאל שבח כפף את ראשוֹ עוֹד יוֹתר, אך לא ענה עוֹד דבר. וּלרוּדוֹרפר נתברר, שאין מוֹעיל בדברים. אמר “לילה טוֹב וחיה בשלוֹם!” והתכּסה בשׂמיכה עד לפיו. ר' שמוּאל שבח השיב ברכה ויצא אל חדר המיטוֹת. בהתפּשטוֹ שם אמר “קריאת שמע” בלחש, אך בכונה עצוּמה וּבחיתוּך מבטא מפוֹרש, שהגיע לאוֹזני האוֹרח.
בבוֹקר, כשהקיש בעל העגלה בחוֹטר השוֹט על זכוּכית החלוֹן, היה רוּדוֹרפר עֵר. באמת לא ישן רוֹב הלילה, אף כי היה עייף ורצוּץ עד לידי מכאוֹבים בכל איבריו. הרשמים מאתמוֹל נחרתוּ בנפשוֹ וליהטוּ את דמיוֹנוֹ ולא נתנוּהוּ להירדם, אף כי עיצם את שמוּרוֹת עיניו בכל יכוֹלתוֹ. הוּא שמע את גניחוֹתיה ופיזוּמיה של ביילה דבוֹרה והן נתערבבוּ עם קוֹלוֹ השקט, המספּר של בן המאה; דבריו העצוּרים והקרים של ר' שמוּאל שבח, התוכּחוּ עם לחישוֹתיהם הנלבבוֹת של הנערים; קוּבלנוֹתיה של פייגה לאה התנגשוּ בצחוֹקוֹ של יעקב יצחק; הקוֹזאק ירה ברקים אל השעוֹן שבמגדל ור' אלי ישב על הגג ולעס תפוּחי אדמה. אך על כל הרשמים עלוּ ושלטוּ כפעוּלה סמלית: מראה הנוֹגה מצריף הנחשי וּגעייתוֹ של עוֹשׂה המוֹכין מתוֹך הבית המת. הוּא התאמץ בכל כוֹח רצוֹנוֹ שלא להתהפך על משכבוֹ, כי שלא להפריע שנתם של קרוֹביו.
כשעה קוֹדם לכן שמע בהיכנס ר' שמוּאל שבח אל החנוּת. הנערים התלבשוּ שם בחפזה וּבניקוּש שיניים מפּני הקוֹר. אחר יצאוּ כוּלם לבית במדרש ללמוֹד. את דלת החנוּת לא נעלוּ עוֹד, כי ידעוּ שרוּדוֹרפר צריך לצאת אל העגלה שתבוֹא לקחתוֹ.
הוּא ירד, התלבש מהר, רחץ את ידיו וּפניו במים הקרים. התעטף באדרת ויצא אל החנוּת לקחת את הילקוּט. היוֹם כבר האפיר קצת דרך החלוֹן על שׂקי הקמח ועל המשכּב הסתוּר. הוּא שב אל החדר והביט מסביב מפוּזר כמחפּשׂ מה. נתברר לוֹ הרצוֹן להיפּרד מפייגה לאה. אך להיכנס אל חדר המיטוֹת לא העיז. התהלך פעמים אחדוֹת נרגז, אחר ניסה לאמר בקוֹל לא רם: חיוּ בשלוֹם!
– סע לשלוֹם! סע לשלוֹם! – ענה מיד קוֹלה של פייגה לאה מתוֹך החדר.
משוּם מה היה לוֹ ברוּר, לרוּדוֹרפר, שגם היא לא ישנה הלילה. “אשה עבריה, מי ידע חייך”… עלה בזכרוֹנוֹ.
כשיצא החוּצה לא היה עוֹד גשם. אך ענני עוֹפרת היוּ תלוּיים קרים ונמוּכים על העיירה האפוּרה. המרזבים ריננוּ בהפסקוֹת. בעל העגלה ישב שחוֹח על הדוּכן וחיכה. כשנראה האוֹרח הנוֹסע משך קצת את השׂק שעל המוֹשב להיטיבוֹ.
וּבעת שהציג רוּדוֹרפר את רגלוֹ באוֹפן העגלה לעלוֹת, שהה רגע, לסיים את המחשבה הנעימה לסיכּוּם ביקוּרוֹ:
“אַשרי, שאני נקוּדה בקו הנמשך מר' שמוּאל שבח הראשוֹן!”
אחרי שהייה קצרה בשוייץ חזר יעקב רוּדוֹרפר ללבוּב. רשוּם היה במחלקת המשפטים שבאוּניברסיטה הלבוּבית זו השנה השלישית. דירתוֹ היתה ברחוֹב הירוֹק “29 בנוֹבמבּר” אשר מחוּץ לעיר, בבית אלמנת רוֹפא עיניים באה בימים, אשה עדינה, דוֹרשת טוֹב. את ההרצאוֹת לא היה מבקר אלא פעם אוֹ פּעמיים בחוֹדש; תחת זאת היה מַתמיד לשבת בקפה האמנוּתי “שׁטוּקה”, יחידי על יד שוּלחן יאפּאני קטן, מעשן סיגאריוֹת ריחניוֹת והוֹפך אגב פיהוּק בירחוֹנים וּבעיתוֹנים המצוּירים הנמצאים שם בשפע. ורק כשהיוּ ניצתים פתאוֹם עשׂרוֹת נוּרוֹת החשמל בסיפּוּן המכוּיר מסגרוֹת מסגרוֹת מרוּבּעוֹת, וּליד השוּלחנוֹת הרבים צצוּ אוֹרחים אחד אחד וחבוּרוֹת חבוּרוֹת, הקיש בכלי הגפרוּרים, שילם את המגיע עם תוֹספת למלצר, נכנע ברגש הנאה מיוּחד לשוֹער שסייע לוֹ בלבישת מעילוֹ, ויצא ל“קוֹרסוֹ”. שם עבר פעמים אחדוֹת, כשמקלוֹ הדק נתוּן תחת בית שחיוֹ וּבוֹלט מעל לכתיפוֹ, בתוֹך זרם הטיילים, תחת אוֹר החנוּיוֹת החזק, בצעדי ריפרוּף, בשׂפתיים עשׂוּיוֹת לצפצף וּבעיניים שׂוחקוֹת. חביריו שנפגשו בוֹ היוּ אומרים זה לזה, אחרי שבירכוּהוּ בקוֹל ועברוּ עליו:
– אין עליו, כנראה, מוֹרא “בחינת המדינה”.
– אוֹמרים, שהוּא בעצמוֹ “בוחן” יוֹם יוֹם את הפּוֹלניוֹת שב“29 בנוֹבמבּר”.
– מה הפּלא? באנקיר!
וּכשבּא אחרי הליכה של שעה אל חדרוֹ, לחץ בכפתוֹר שליד הדלת, ויהי אוֹר. הטיל את עצמוֹ על הספּה השחוֹרה, וידיו לוֹפתוֹת את עוֹרפּוֹ. מתחילה ציפצף כלפּי הסיפּוּן איזו אריה שגוּרה, אך לאט לאט נדם הציפצוּף והוּא שקע לתוֹך חשכת עוֹלמוֹ. ואז התרוֹמם מקרקע נשמתוֹ חפץ מוּזר ותקיף: להיות מוּטל ליד איזה מפתן ושהמוֹני אדם ינהרוּ אל הבית, וּבעברם ירמסוּ אוֹתוֹ בעקבוֹת נעליהם. פעם בפעם התנער, אך דמיוֹנוֹ היה חוֹזר וּמשקיעוֹ בתוֹך הרגשת כאב הרמיסה הנעים.
בשכבוֹ שעה ארוּכּה במצב טרוּף כזה, היה כמתנמנם בחוּשים פקוּחים וכוֹאבים, וּפתאוֹם קפץ ועמד, כשהוּא סוֹקר את עצמו בפרצוּף מעוּוה: הוּא ראה בחרדה את גוּפוֹ בּלה וּמסוֹאב, מוּכן לרקבוֹן הקבר. רגע ארוֹך השהה את מבטוֹ המעוּנה על ידיו הבוֹלטוֹת מתוֹך המאנשטים הלבנים, חיורוֹת-כּחלחלוֹת באוֹר החשמל, אחר כך התנוֹדד פעמים אחדוֹת מתוֹך סמרמוֹרת ויצא לטייל גלוּי ראש פּרוּע וּבשרירי פנים מכוּוצים בסביבות הבית, יוֹצא מצל העצים לאוֹר הירח, משׂתּרך על יד הגדירוֹת וצוֹבט את שוֹקיו בתוֹך כיסיו, עד אחרי חצות. ואז היה שב לביתוֹ, מכבה את האוֹר וּמוֹסר את עצמוֹ לנדוּדי השינה… בן כ"ב היה ותוֹרת קוֹהלת מחלחלת בוֹ עם פירוּש שוֹפּנהוֹאֶר וטוֹלסטוֹי. והנה בשבוּעוֹת הראשוֹנים שאחרי הפסח בא קרוֹבה של בעלת ביתוֹ, ליאוֹן, בעל אחוּזוֹת עשיר, ונתוַדע לוֹ. היה זה גבר במיטב שנוֹתיו, בעל קוֹמה וּפנים יפים, הליכוֹתיו בנימוּס וקוֹלוֹ ישר ונעים; ואחרי שׂיחה קצרה, שרוּדוֹרפר התאונן בה על ריקנוּת ועצבנוּת בכרך, הציע לפניו ללכת אליו לירחי הקיץ ללמד קצת את בנוֹ הקטן.
– בכל יוֹם שירצה לעזבנוּ הרשוּת בידוֹ, ואם יהיה עלינוּ לטוֹרח, אגיד לוֹ, – אמר והסתכל ישר בעיני רוּדוֹרפר. ורוּדוֹרפר, מוּקסם מן הגבר היהוּדי שלא היה דומה לאחירים, נתרצה לנסוֹע עמוֹ בוֹ ביוֹם בלי להיפּרד מאיש. בדרך, בשבתם שניהם בתוֹך הדוּפנית הקלה והנוֹצצת, המתגלגלת במהירוּת אחרי הסוּס המקיש ברגליו בקצב על הכביש החדש, סיפּר ריינהארד על מצב ביתוֹ באחוּזה ועל התכוּנה השׂוֹררת שם בפשטוּת וּבהתגלוּת לב כזאת, שרוּדוֹרפר ניתק מן המציאוּת שלוֹ המרגיזה וחסרת היסוֹד, ונתעטף במציאוּת אחרת, זרה, אך שקוּפה, כבוּשה וחמימה. לבוֹ, שהורגל כבר, בעשׂרים וּשתים שנוֹתיו, לדפיקוֹת החוּלין הקרוֹת, נתכּוץ שוּב בדאבה ילדוּתית חמה, והמה לקראת הפּינה שהלך והתקרב אליה. וּכשבּא שמה, אחרי נסיעה של ארבע שעות במרוּצה בינוֹנית, כבר היה בוֹ בעצמוֹ קוֹרטוֹב מאוֹתה התכוּנה, באוֹפן שלא היה צריך עוֹד לתמוֹה על דבר.
רק שׂריגי קיסוֹס קלים הצלוּ על מרפּסת הזכוּכית העליזה וּקצוֹתיהם נאחזוּ בשוּלי הגג האדוֹם, ואוּלם הקירות מזה וּמזה היו גלוּיים, לבנים וצוֹחקים בחלוֹנוֹתיהם הצרים וּגלוּפי המסגרוֹת מעל לערוּגוֹת הפּרחים הגדוּרוֹת.
לפני הבית השׂתּרע מגרש תלוּל וּמוֹריק עד בנייני המשק שמנגדוֹ. מימינוֹ וּמאחוֹריו היה מאַוש, לפנים מגדר הפּסיסים הירוּקה, גן העצים הצעיר המפוּלש והמרעיד את ירקוֹ הרך באויר הקיץ הצלוּל. משׂמאלוֹ היה גן ירקוֹת גדוֹל, אחריו חצר הרפתים, וּמשם והלאה השׂתרע שׂדה כוּסמת צעיר וחוּם, לפני הפּריחה, ונתיבה דשוּאה וישרה הוֹבילה במדרון קל אל פלג הכפר, ששיכשך במרחק עשׂרה רגעים.
אך בירכתי גן העצים פנתה דרך הכפר, כביש זרדים ועפר שחוֹר, הצידה, וּברדתה אל הכפר החבוּי בירק לרגלי הגבעה המזהירה, עברה את שפלת האלמוֹנים. עשׂרוֹת האילנוֹת האלה עמדוּ שם משני עברי הדרך עמידה מעוֹרה ואזרחית, וּבקליפּתם נראוּ קמטי זקנה רחבים. גזעיהם היוּ מוּצקים וּגבוֹהים ושוֹרשיהם זללוּ את שוֹד האדמה השחוֹרה מסביב עד בלתי השאיר מזוֹן לצמחי בר אחירים. צלם היה רב וכבד וטחוּב; בזה הרגיש כל עוֹבר, והיה אץ לעבוֹר תחת חוּפּה קוֹדרת זוֹ גם כחוֹם היוֹם. כי עדה זרה, שחוֹרה ורעה שכנה במרוֹמי העצים: עדת עוֹרבים. ורבה היתה שם התנוּעה תמיד: שׂריטה וניקוּר וּצניחה וליבּוּט כנפיים; ורב היה הלהג: נהימה וקינטוּר וּצריחה וּפישׂוּק שׂפתיים.
כשעברה הדוּפנית תחת האילנות האלה, חש רוּדוֹרפר כאילוּ עבר שער המכניסו לעוֹלם חדש.
עוֹד בוֹ ביוֹם, כשעה לפני שקיעת החמה, ירד רוּדוֹרפר עם משפּחת ריינהארד: הוּא, ליאוֹן ואשתוֹ וּבנם, כוּלם ארבעה, בנתיבה הצרה אל הפּלג. שם התענג על המרחב רוה הצבעים, על האפר הגדוֹל, שסוּסים כבוּלים נראוּ רוֹעים עליו מרחוק, על שטף הפּלג הירקרק. אף רגע לא חדל להרגיש את יחסם המלטף של האנשים הזרים האלה אליו, את רצוֹנם להנעים לוֹ בכוֹל. אחרי שנפלוּ אילוּ דברים קלים על יפי הנוֹף, על הכפרים שמסביב, ועל היער המאפיל באוֹפק, קרא ריינהארד על ידי הילד לשני שׂכירים, וּכשבּאוּ ציוָם להביא מיד מן האסם את אוֹהל הרחצה וּלהעמידוֹ על ארבע הקוֹרוֹת הבוֹלטוֹת מתוֹך מי הפּלג. הפקוּדה נתמלאה במהירוּת וּבדממה.
– מחר בהשכּמה צריך יהיה לתקן את המדרגוֹת – אמר אחר שניסה לעמוֹד עליהם מתוֹך הכבּדת הגוּף והן רעדוּ וחרקוּ קצת.
– אם אדוֹני ירצה לשׂחוֹת בחוּץ, – פנה אל רוּדוֹרפר – יוּכל לצאת מן החוֹר שבקיר מצד ימין.
עיני רוּדוֹרפר ניתקוּ מן הגדיל הסבוּך שבקצה סוּדרה הירוֹק של הגברת ריינהארד וענה:
– או, כן.
למחרת הבוקר, עם הנץ החמה, נסע ריינהארד לרגל עסקיו לימים אחדים.
נינה ריינהארד היתה כבת שלוֹשים וּשתיים, גבוֹהת קוֹמה וּקטנת אף, עיניים אפוּרוֹת וקרוֹת לה ותסרוֹקת שחוֹרה אַ-לא-גרטכן. מפני זוֹ נראתה צעירה בעשׂר שנים מגילה. גוָה היה רך וריתמי ותלבּושתה עשׂוּיה להישמע לכל מעמד שהיא עוֹמדת. אך על הרוֹב היה תלוּי על כתיפיה סוּדר ירוֹק, רך וטוֹב, שליאון הביא לה מוין. שׂיחתה הפּוֹלנית היתה עֵרה וּנגינית ורק לפעמים היתה מפסיקה וּפוֹלטת שאילה אוֹ קריאה שלא מן העניין. והיה הדבר זר וּמַתמיה את שוֹמעה. דבר זר זה נשאר לה ממחלת רוּח שתקפתה לפני שנים אחדוֹת בסיבת מיתתה המשוּנה של בתה היחידה. הילדה היתה אז בת שנה, והנערה האוֹמנת הפכה עליה מתוֹך אי זהירוּת מיחם רוֹתח וּבוֹ ביום מתה הילדה בייסוּרים גדוֹלים. הרבה סבל אז ליאוֹן ריינהארד עד שעלה בידוֹ לכוֹנן את רוּח אשתוֹ האהוּבה, נסע עמה למעוֹנוֹת הרים, לחוֹפי ים, עבר עמה את איטליה; וּמשהבריאה היה נזהר מאד בעצביה ונתן לה את הבחירה הגמוּרה בכל מעשׂיה. בסאלוֹן האפלוּלי עמד “בּליטנר” שחוֹר, אבל מיוֹם שקרה האסוֹן לא הרימה את צמידוֹ: בקוֹלוֹתיו, אמרה, היא שוֹמעת את יבבת הילדה לפני מוֹתה.
ליאוֹן ריינהארד לא היה מצוּי על הרוֹב בבית, בלכתוֹ לרגל עסקיו לאחוּזוֹתיו הסמוּכוֹת אוֹ לכרך הרחוֹק. הגעגוּעים על ביתוֹ בצירוּף החרדה לשלוֹם אשתוֹ היוּ אוֹכלים אוֹתוֹ בדרכוֹ, אך גם את הרגש הזה היה מעלים מפּניה, מיראה פן עלוּל זה לסער אוֹתה במקצת. אף הילד אַלק, כבן שמוֹנה, תמים עיניים וּלבן בשׂר, שהיה שוֹתה מתוֹך עיניו של אביו כשהיה בבית, קבע לעצמוֹ יחס זכוּכית אל אמוֹ, ויוֹתר מלחיצת לחיוֹ אל כף ידה וּנשיקת קצוֹת אצבעוֹתיה לא הרשה לעצמוֹ. אפילוּ הכלב, שעם אחירים היה משתוֹבב, נגרר אחריה בדממה, אוֹ שהיה יוֹשב על אחוֹריו ושוֹמר את כל תנוּעוֹתיה. – וכן נתהותה בבית אוירה יחידה במינה. צחוֹק רם לא נשמע כמעט. משרתת הבית פּאולינקה, נערה רוּתינית רכּת פנים וּצנוּעת עיניים, שנתחנכה שנתיים במנזר פּוֹלני, היתה לוֹבשת תמיד שׂמלה אפוּרה-כהה, על חזה המתעגל היה תלוּי צלב כסף קטן, וּבכל פעם שהיתה פנוּיה להיכּנס אל חדרה האפלוּלי והנקי היתה כוֹרעת ליד מיטתה העשׂוּיה, לפני תמוּנת האם הקדוֹשה, מצטלבת, משפּילה ראשה וּמתפּללת בלי קוֹל. המבשלת היתה זקינה חירשת, קמוּטת פנים חוּמים ועוֹשׂה את עבוֹדתה בדייקנוּת, זריזוּת וּדממה כזאת, שמציאוּתה לא היתה מוּרגשת כלל. השׂכירים המעטים, שהיוּ מתגלים פעמים אחדוֹת ביוֹם לעל המגרש, וּשני הרוֹעים שהיוּ מביאים פעמיים ביוֹם את העדר המצלצל והגוֹעה אל חצר הרפתים, היוּ עוֹברים מרחוֹק, ליד הגוֹרן, והיוּ רק כדמוּיוֹת החוֹלפוֹת על האוֹפק בעוֹמקה של במה.
אחר ליל שינה ראשוֹן, בבוֹקר, פּסע רוּדוֹרפר בחדרוֹ המיוּחד שבאגף הבית הגדוֹל, בלוֹריתוֹ השחוֹרה רחוּצה, מכנסי הספּוֹרט מתוּחים על שוֹקיו וּבעיניו מפרכּס צחוֹק עשׂרים וּשתיים שנוֹתיו.
לא רק דרך ארבעת החלוֹנוֹת הגבוֹהים הבהיק האוֹר, גם לוֹבן הקירוֹת השרהוּ על המיטה המוּצעת לבן וָרוֹד, על שיש שוּלחן הרחצה עם כלי החרסינה הלבנים אשר עליו, על עציץ ההדס הירוֹק, על שני הכיסאוֹת והשוּלחן הקלוּעים. על השוּלחן היוּ מוּנחים זה בכה וזה בכה ספרים שרוּדוֹרפר הביא אתוֹ: תנ"ך קטן מיסיוֹנרי בכריכת עוֹר נפלאה, שירי הלדרלין, איגרוֹת גיתה אל הגברת פוֹן שטיין, שירי ר' יהוּדה הלוי מהדוּרת הרכבי, כתבי שניצלר וכרך של סיפּוּרי בּאנג, שירי מיצקיביץ וספר האהבה ליאן קאספּרוֹביץ, מסוֹת מוֹנטין וקוֹבץ תמוּנוֹתיו של רוּבּנס בצבעים.
אצבעות זעירות וּזהירוֹת דפקוּ על הדלת.
רוּדוֹרפר קרא בקוֹל רענן, כרחוּץ גם הוּא:
– לבוֹא!
הדלת נפתחה כלשהוּ וקוֹלוֹ הענוֹג של אַלק קרא לתוֹך החדר:
– אמא מבקשת לבוֹא לארוּחת הבוֹקר.
רוּדוֹרפר, לבוּש כבר, הלך עם הילד, כשהוּא חוֹבק את ראשוֹ הגזוּז והבּהיר. כשנכנס נשק את ידה של הגברת ריינהארד וישב לאכוֹל. היא פנתה אליו:
– אם יש לוֹ מאכלים החביבים אליו ביוֹתר, יגיד נא לי. לא יכבּד ממני להכינם לוֹ.
רוּדוֹרפר ענה בצחוֹק:
– אוֹ, גם התערוּכה שעל השוּלחן מביאתני במבוּכה. קשה לבחוֹר בשפע כזה. על הגברת ריינהארד לדעת שאני בא מפּנסיוֹן – סליחה, של דוֹדתה!
כשהגישה לוֹ בעצמה את ספל הקפה הלבן אמרה:
– אם ניחא לוֹ, נצא שלוֹשתנוּ לפני הצהרים לטייל מעט בכרכרה בשׂדוֹת.
– אחרי השיעוּר, מַסכּים, – ענה רוּדוֹרפר וקלט את קרוּם החלב מעל הקפה והניחוֹ על פּנכּה קטנה. חכּוֹ אינוֹ גוֹרס את זה.
בעשׂר יצאוּ שלוֹשתם בחצי הכרכרה, שנרתמה על ידי פידקוֹ העגלוֹן, אל מרחב השׂדוֹת. מזרע הסתיו היה צפוּף ורענן, נירי הקיץ היוּ חרוּשים וּזרוּעים, זעיר שם זעיר שם עוֹד ביצבצוּ שיוּרי זבל וּסנוּניוֹת עליזוֹת היוּ מתיצבוֹת עליהם מתוֹך טיסה אלכסוֹנית נמוּכה, מנקרוֹת פיד אוֹ שניים וּמתעוֹפפוֹת שוּב. היתה באויר איזוֹ שקיפוּת לא רגילה. במרחק חרשוּ צעצוּעי איכרים בצעצוּעי סוּסים, ועננת עשן כחלחלה שאפה מאיזה בית אל האוֹפק. בצל הגבעוֹת הרחוֹקוֹת הלבּינוּ כפרים וּבצד אחד הכחיל היער. הכּרכּרה טסה משׂדה לשׂדה וּמניר לניר וזרם רוּח חד רן משני עברי האוֹזניים, כשציצת השוֹט הכחוּלה טסה לפניהם כציפּוֹר.
כשחזרוּ מצא רוּדוֹרפר בחדרוֹ על השוּלחן קיתוֹן נאה וּבוֹ צרוֹר פרחי גן טריים, שאגלי מים נוֹצצים בין עליהם. בפני פּאולינקה לא היה ניכר כלוּם, אך ברוּר היה כי ידה עשׂתה זאת. כמוּבן, לפי פקוּדת גברת הבית.
את האהבה הרגילה, המסוֹערה, אהבת הבשׂרים ידע רוּדוֹרפר לכל קמטיה, ולא לחינם היה חשוּב בעיני יוֹדעיו כ“גבר מצליח”. עוֹד בהיוֹתוֹ נער בגימנסיה היה מבקש את קרבתן של בנוֹת גילוֹ ואוֹרג סביבן הירהוּרים מתוּקים, וּכגדלוֹ גדלה גם המית לבוֹ וצעקת בשׂרוֹ. גם בהיוֹתוֹ בדרך וּבבקרוֹ בעיירת מוֹלדתוֹ היה נתפּס לעסקי נערוֹת אוֹ נשים מתוֹך רתחנוּת שאינה נוֹתנת פוּגה. וגם אחרי כן, כשישב בקביעוּת בכרך ולבוֹ גס ב“רוֹמאנים”, עוֹד נתייסר מזמן לזמן בתשוּקת בשׂרים, אשר הציקתהוּ ולא נתנה לוֹ מנוֹח במשך שבוּעוֹת וירחים – עד כי שׂבעה. ואוּלם את האהבה האמיתית, הצרוּפה, זוֹ שתּגה בלב כאוֹר בהיר ושקט ותתן גבוּרה ואוֹרך רוּח לאין קץ, אוֹתה לא ידע, אף על פי שהיה מרבה לקרוֹא שירת אהבה נבחרה וּמזדכּך וטוֹעם בשעת קריאה את כל ייסוּריה ומנעמיה הדקים והמזוּקקים.
וגם עתה בימים הראשוֹנים לשבתוֹ באחוּזה עוֹד היוּ מתעוֹררים בוֹ פעם בפעם רגשוֹת מאויים עמוּמים ביחס לפאולינקה וּלגברת ריינהארד עצמה, ואז היה מעכב את אַלק אחרי השיעוּר, לוחץ את שתי כפיו הזעירוֹת, ונוֹשק לוֹ בגוּמת לחיוֹ הרכּה כמשי. רגשות אלה פה היוּ מענים וּמרגיזים אוֹתוֹ ביוֹתר, כי לא חפץ בהם, אך כעבוֹר ימים מעטים נרדמוּ, ויחסוֹ אל שתי הנשים הצעירוֹת שבבית נעשׂה אנוֹשי-צלוּל לגמרי. את הספר “אהבה” לקאספּרוֹביץ וכתבי שניצלר הפך, שעריהם למטה ואחוֹריהם למעלה. תחת זאת היוּ שירי הלדרלין ואיגרוֹת גיתה מוּנחים פתוּחים, ובר' יהוּדה הלוי חזר יוֹם יוֹם על “שירי ציוֹן”.
וּכתוֹם שבוּע ימים הרגיש מתוֹך שׂמחה, כי ממציאוּתוֹ הקוֹדמת לא נשאר לוֹ כלוּם. כל מה שעבר עליו בענייני אהבה מיוֹם שעמד על דעתוֹ, ואפילוּ מאוֹרעוֹת השנה האחרוֹנה בכרך, חי בזכרוֹנוֹ רק כסבך עלילה מטוּשטש מתוֹך ספר שנקרא אשתקד.
השמיים היוּ תכלת בהירה ורכּה, ורק קצף עננים לבן היה מתגלה ונמוֹג, מתגלה ונמוג. ליד החלוֹנוֹת רישרשוּ עצי הגן הצעירים, רכּי עלים, מהבהבים ברוּח, המגרש שלפני הבית היה דשוּא ושטוּף זוֹהר, השׂדוֹת הוֹריקוּ מיוֹם ליוֹם יוֹתר וּמי הפּלג היו רכּים וריחנים. מרחוֹק ראה את צבעם והריח את ריחם.
לפני הצהריים שב ריינהארד בדוּפניתו הנוֹצצת. פידקוֹ יצא גלוּי ראש, אחז ברתמת הסוּס, טפח בחיבה על צוארו וּמשכוֹ אחריו אל חצר הרפתים. פאולינקה החותה לאדוֹניה קידה יפה ולקחה מידוֹ את ילקוּט העוֹר האדוֹם. הוא עלה ברגליים קלוֹת, כמרקד, אל מרפּסת הזכוּכית, נשק לאשתוֹ על ידה ועל מצחה, נתן לאַלק את ידוֹ לנשיקה, אחר כך הרימוֹ ונשק לוֹ על שתי לחָייו, לאחרונה הוֹשיט את ידוֹ לרוּדוֹרפר שעמד על המדריגה:
– וּמה שלוֹם אדוֹני?
– כדג במים.
– רוֹאה הוּא? אני שׂמח מאד. ידעתי כי ייטב לוֹ אצלנוּ.
וּבעיניו התמימוֹת האיר חיוּך טוֹב.
– נינה, – פנה אל אשתוֹ – הטיילתם בכרכרה? הרי כל הימים לא היה גשם.
– כן, שלוֹשתנוּ, – ענתה – אך מה זה אצלך?
– או, לא כלוּם – ענה ריינהארד, כשהוּא ממשמש באצבעוֹתיו על לחיוֹ – בעברי ביער שׂרטני ענף.
הוּא פשט את המעפוֹרת הרחבה, מסרה לפאולינקה ולקח מידה את מברשת הבגדים.
– הבאתי שח-מַט חדש – פנה ריינהארד שוּב אל רוּדוֹרפר, כשאַלק מנקה במברשת את מכנסיו – אם יחוּש שיעמוּם – ישׂחק עם אשתי. הדוֹדה אמרה לי שהוּא מיטיב לשׂחק.
– בחפץ לב, – ענה רוּדוֹרפר, התאַדם קצת ולא ידע בעצמוֹ מפני מה.
למחרת, אחרי הצהריים, יצאוּ ארבעתם לטייל בכרכרה. ריינהארד ואשתוֹ ישבוּ על המוֹשב העליוֹן, ורוּדוֹרפר עם אַלק על המוֹשב הנמוּך, ממוּלם. ריינהארד סיפּר מתוֹך הרצאה לבבית על מצב שתי אחוּזוֹתיו האחירוֹת, על התיקוּנים שהנהיג שם בראשית האביב, על הפקידים, על אחיו הגר באחת מהן, שהוּא אגרוֹנוֹם מצוּין, אלא שהוּא להוּט ביוֹתר אחרי ציד והוּא מתחבּר אל הפּריצים הפּולנים וּמבלה עמהם את זמנוֹ ביערוֹת, ועל ידי כך סוֹבל מעט המשק.
– אך מה לעשות? טוֹב כשיש לוֹ לאדם עניין חזק אחד בחיים, שהוּא תלוּי בוֹ בכל נפשוֹ, – סיים בלי אבק של תרעוֹמת אוֹ קנאה.
נינה ישבה וּכתיפיה הרכּות הדוּקוֹת בסוּדר הירוֹק, שוֹמעת לחצאין וּבבבוֹתיה הגדוֹלוֹת משתקפים השׂדוֹת והעצים החוֹלפים.
פתאוֹם הוֹציאה את ידיה והסוּדר נתבדר וקראה בפנים מעוּוים:
– ראיתם איך העץ שם רץ על פני השׂדה?
ַריינהארד נתן מבט תקיף בעיני רוּדוֹרפר, לעצוֹר בעד דיבוּרוֹ, ובעצמוֹ לפת את כתיפיה של אשתוֹ ואמר בקוֹל שקט:
– כן, ראיתי, נינקה, הרי זה באמת מפליא. לא קר לך? התעטפי. כך. אַלק, בוֹא, תשב מעט ביני וּבין אמא.
רוּדוֹרפר סייע לילד לעבוֹר, וכן עבר המקרה בשלוֹם.
ריינהארד נסע. כל הבוֹקר צרחוּ העוֹרבים בשפלה, עגו עוּגוֹת מסביב לצמרוֹת האלמוֹנים, התרחקוּ והתקרבוּ וצרחוּ. החוֹם היה מעיק.
– ירד גשם, – אמר אַלק בחשאי וּבעיניים נשׂוּאוֹת אל רוּדוֹרפר אחרי השיעוּר.
– אוֹהב אתה את הגשם?
– כן, מאד. אבל אמא מפחדת מפני הברקים והרעמים.
– ואתה אינך מפחד?
– לא, הלא זה רחוֹק, בשמיים.
ארוּחת הצהריים עברה בשקט. פּאולינקה הגישה את המנוֹת זוֹ אחר זוֹ והליכתם על הלינוֹליאוּם שבחדר האכילה היתה חשאית כיוֹנה. פניה היוּ חיורים קצת והריסים הארוּכּים הצלוּ עליהם. ַַהגברת ריינהארד ישבה היוֹם גם על יד השוּלחן וסוּדרה על כתיפיה. היא רק אמרה:
– ימים כאלה מרגיזים אוֹתי.
ואַלק הוּסיף:
– הפּרפּרים פּיזזוּ כל הבוֹקר בין השׂיחים. הם שׂמחים לגשם.
אז ראה רוּדוֹרפר לעצמוֹ חוֹבה לוֹמר:
– הגשם הרי הוּא ברכה לשׂדוֹת.
אך באמרוֹ זאת פרצה הגחת רוּח צוֹננת מן החלוֹן הפּתוּח, הפריחה את שוּלי המפּה והרנינה את כלי הזכוּכית על השוּלחן.
– פּאולינקה! – קראה נינה – מהרי סגרי את החלוֹנוֹת בכל החדרים.
החדר קדר פתאוֹם, אחרי רגע הוּאר שוּב. עיניה של נינה עמקוּ, כמוֹ ביקשוּ מפלט באיזוֹ מצוּלה.
כשיצאה לראוֹת מה במטבח, צנח אַלק מכיסאוֹ, ניגש על בהוֹנוֹת רגליו אל רוּדוֹרפר ולחש על אוֹזנוֹ:
– אנחנוּ נישאר פה עם אמא, טוֹב?
רוּדוֹרפר חפץ לנשקוֹ על ראשוֹ. אך בידוֹ היה מזלג וּבפיו לגימת פּרפּרת חמה, על כן רק לטף אוֹתוֹ בצד כפוֹ, ותנהם בעיניים מליאות אהבה והסכמה:
– אוּמהוּ.
הרהיטים החוּמים והכבידים שבחדר האוֹכל כמוֹ שׁחרוּ; העצים הצעירים מאחרי החלוֹנוֹת שרקוּ והתכוֹפפוּ, על הדרך ועל המגרש נישׂאוּ עמוּדי אבק. פּאולינקה סילקה הכוֹל מעל השוּלחן, הסירה בחיפּזוֹן את המפּה הלבנה וּפירשׂה שוּב את הירוּקה, הכבידה. כשיצאה החותה קידה ואמרה:
– אני נוֹשקת את היד.
שלוֹשתם ישבוּ על הספּה הגבוֹהה: אַלק באמצע.
– “זה” יבוא עוֹד מעט, – אמרה נינה בדאגה.
– אין דבר, אנחנוּ נשב כך, – אמר אַלק, התרוֹמם ולפת בשתי ידיו הקטנוֹת, בימינוֹ את צואר אמוֹ וּבשׂמאלוֹ את צואר מוֹרוֹ.
– מה אתה עוֹשׂה? – שאלה נינה בצחוֹק של תימהוֹן.
– כך יהיה טוֹב. שלוֹשתנוּ לא נפחד.
פתאוֹם הבהיק החדר והחוּץ היבהב כתמוּנה בעד החלוֹנוֹת. נינה פלטה קריאת בעתה: “אוֹי!”, אך אַלק לפת את הצוארים בכל כוֹחוֹ.
הנשימוֹת כמוֹ נתאפּקוּ, רעם כבד דירדר במרחק, התגבר ועוֹד לפני הסתּיימוֹ נפסק ונשתתק. טיפּוֹת גדוֹלוֹת טפחוּ על השמשוֹת, רבּוּ וּמעטוּ וּלבסוֹף ניתך מטר עוֹז עם ברקים ורעמים. החדר היה כמעט אפל, ורק מזמן לזמן הוּצתוּ החלוֹנוֹת הזוֹרמים והחדר הוּכּה באוֹר מסנור. וכל הזמן, כחצי שעה, ישבה קבוּצת השלוֹשה אחוּזה וּדבוּקה, עד כי שככה ההמוּלה, וּבחלוֹנוֹת נשקף חוּץ רחוּץ וּמוּאר.
בעשר בערב יצא רוּדוֹרפר מחדר משפּחת ריינהארד לבוֹא אל חדרוֹ.
אלק כבר ישן במיטת אביו. הגברת ריינהארד ישבה עמוֹ כשעה, שׂיחקה בשח-מט וסיפּרה לוֹ על דבר קארלסבּאד שהיתה שם אשתקד. ורוּדוֹרפר סיפּר לה על דבר ישיבתוֹ הקצרה בשוייץ, על הבדידוּת שהיה חש שם בתוֹך חברת הסטוּדנטים היהוּדים מרוּסיה. רבוֹת השתוֹקק להכירם מקרוֹב, אך הם כל כך סוֹערים, כל כך לא צנוּעים ביחס לנפש האדם, כל כך להוּטים לחַשב כל דבר, לזלזל בהוֹוה וּלכרסם את העתיד… הגברת ריינהארד, בטוּח הוּא, לא היתה יכוֹלה להיוֹת אִתּם אף יוֹם אחד… היא “נכשלה” פעמיים בסַפּרה בהפסקוֹתיה המוּזרוֹת, אך רוּדוֹרפר כבר למד מריינהארד וּמאַלק להשיב לידה בזהירוּת את החוּט השמוּט, ואז ידעה לצייר את המחזוֹת בקוים ישרים וּמליאים חיוּת. וכשיצא החוּצה עמדה בדמיוֹנוֹ שוּרת האנשים הארוּכּה המתקרבת לאט ועל פי התּוֹר אל ה“שפּרוּדל” המקלח בשמש, הגברים הגרמנים השמינים בעלי הקרחת, הכוֹפפים ראשיהם לפני הקהל להראוֹתם את המוֹדעוֹת הכתוּבוֹת על קרחוֹתיהם. הגשם חדל, אך השמיים עוֹד היוּ מעוּננים וּבחוּץ היה חוֹשך עמוֹק. עיני רוּדוֹרפר, שהיוּ רגילוֹת זה כמה שנים בלילוֹת הכרך, לא יכלוּ לשׂאת את חוֹשך הכפר הזה. איזה חוֹמר רך ודחוּס רבץ כחוֹמה אין סוֹפית על הכוֹל. קשה היה לוֹ לתאר לעצמוֹ שדבר מה בעל צוּרה נמצא בתוֹך עבי החוֹמר הזה. רק הטיפטוּפים הבוֹדדים והמרוּחקים מעל העצים פה ושם נתנוּ איזוֹ אחיזה לדמיוֹן. הוּא אחז בגדר והלך על האדמה המרוּכּכה, כשהוּא מחַכּך את צעדיו בדשא הרטוֹב להגיע אל חדרוֹ.
כשהדליק את המנוֹרה בעלת הגוּלה הירוּקה ישב בתוֹך הכיסא והתחיל לקרוֹא במכתבי גיתה. המנוֹרה סאנה חרש וליהטה את פניו; הוּא קרא על אוֹדוֹת איטליה המזהירה, על מצבוֹת האמנוּת הלבנוֹת, על הלימוֹן וההדס, על החרבוֹת המוּטלוֹת בשמש ועל הרי השׂריפה הדוֹממים; וּלאט ניטשטשוּ מעיניו האוֹתיוֹת, והספר עם השוּלחן ניתק ונמוֹג, וּמוֹחוֹ רקם לוֹ תמוּנוֹת נוֹף וּפני אוֹר. הוּא הלך בנתיבת הר גבוֹה אחרי נינה ההוֹלכת לפניו עצוּמת עיניים, סוּדרה הירוֹק מהדק את כתיפיה והיא הוֹלכת לפניו לקראת עיר עתיקה רבת מגדלים וגגוֹת מוּזהבים. הליכתה נעשׂית מהירה יוֹתר ויוֹתר, צלע הר מוּאר מימינם ותהוֹם משׂמאלם, והיא מַתחילה לרוּץ, הסוּדר מתרפּה על כתיפיה, מתבּדר ועף במרוּצתה כשתי כנפיים, והוּא רץ רץ אחריה לקראת העיר הגדוֹלה ורבת המגדלים. הם מגיעים עד לפני השער; שם עוֹמדים באבק הדרך ליאון ואַלק, וּשניהם מנוֹפפים לקראתם בכוֹבעיהם וקוֹראים בקוֹל מצהלוֹת:
– מהרוּ, מהרוּ! עוֹד מעט וסגרוּ את השער. החג כבר התחיל, ראוּ את הדגלים!
וּבאמת מתנוֹססים אלפי דגלים, גדוֹלים וּקטנים מכל הצבעים, על כל גג ועל כל מגדל.
התמוּנה מתחלפת: הם עוֹלים ארבעתם על הויזוּב. במקוֹמוֹת הזקוּפים ביוֹתר הם מטפּסים ותוֹמכים בידי נינה ההוֹלכת ביניהם עצוּמת עיניים; בעוֹמק רוֹאים צעצוּעי בתים, שׂדוֹת וגנים קטנטנים, מגדלים כאצבעוֹת וּפלגים מבהיקים כסרטים. הם מגיעים עד לפני ראש ההר, והנה פוֹקחת נינה את העיניים ורוֹאָה סביביה, מהדקת את הסוּדר על כתיפיה ואוֹמרת:
– מי יביאני אל הלוֹע?
ליאוֹן ואַלק מַחוירים וּשניהם מביטים אליו בעיניים מליאוֹת זוָעה. אז הוּא לוֹקח אוֹתה על זרוֹעוֹתיו ונוֹשׂאה אל הלוֹע, אך בדרכוֹ הוּא פוֹגש בגיתה הזקן הרץ משם, צוֹעק וּמרמז בידיים, כי יברחו מהר מן הלבּה הפוֹרצת. הנה כבר עוֹלה העשן, והוּא נפנה ובוֹרח אִתּה במוֹרד, וּפתאוֹם הוּא מתחיל לצנוֹח על עקבוֹת נעליו וצוֹנח צוֹנח - - -
וראשוֹ של רוּדוֹרפר צנח על הספר בעיניים עצוּמוֹת.
כשהתעוֹרר, התפּשט ושכב במיטה, אך לא יכוֹל להירדם זמן רב. וּבתוֹך החשיכה חתר מוֹחוֹ לברר לעצמוֹ מה והיכן הוּא. לאחרוֹנה דיבּרה בו מחשבתוֹ כך: “ליאוֹן ריינהארד הריהוּ אדם לא רגיל; רוֹאה הוּא את הדברים בקו ישר וחוֹדר, ולכן אין נסתר ממנוּ. יחסוֹ לכּוֹל הוּא צלוּל וגלוּי, ולכן אין רצוֹן אחר יכוֹל לעמוֹד בפניו. את אשתוֹ הוּא אוֹהב, אך יוֹתר משהוּא אוֹהב אוֹתה הוּא נכנע לחוֹבה לשמוֹר עליה מכל סערת נפש. הגברת ריינהארד היא אשה בעלת מצוּלוֹת סוֹערוֹת, אך ליאוֹן הצליח להשבּיח את שטחן, והיא משתקפת בהן ויוֹנקת מן השקט כברבּוּר על המים בדימדוּמי קיץ. אַלק הוּא בבוּאַת אביו, והוּא כבר נבוֹן וצלוּל ממני וּמכמה אנשים כערכּי. פּאולינקה מַשרה צל זר ונעים על שטח המצוּלה. ואוּלם נינה היא מרכז הכוֹל, כל המחשבוֹת והמעשׂים נתוּנים לה, והיא אינה כן אלא מפני האסוֹן – נמצא שהכוֹל יוֹנק כאן מן האסוֹן, וגם אני יושב בצל האסוֹן. אני הצטרפתי לאוירה זוֹ, בקסמה הזר אני חי בעל כוֹרחי וּבעוֹמקה שכחתי את עצם הוייתי. מה ימריצני לחיות כאן, לא אדע; כמה יארך זה, לא אדע ולא חפצתי לדעת”.
כה דיברה בוֹ מחשבתוֹ הגרוּיה ונסתיימה בהרגשה ענוּגה וּמרוּכּזה עד כדי רעד הלב.
ביוֹם שריינהארד היה בבית הזמין את רוּדוֹרפר אחרי הצהריים אל חדר עבוֹדתוֹ המרוֹהט בטעם, לעשן שם סיגארה טוֹבה. כשראה את רוּדוֹרפר מציץ לתוֹך ארוֹן הספרים, פּתחוֹ לפניו. במדוֹר העליוֹן עמדו ספרי שירה וּפרוֹזה פּוֹלנים, בשני – מלוֹנים שוֹנים, בשלישי – הקלסיקנים הגרמנים בכריכוֹת מהוּדרוֹת, וּלמטה, באחרוֹן, ש"ס, ספרי מוּסר וּקצת ספרי השכּלה עברים.
– רוֹב הספרים הגרמנים – אמר ריינהארד – וכל העברים באוּ לי בירוּשה מאבי המנוֹח. היה אדם משׂכּיל ואוֹהב ספר. בהיוֹתוֹ צעיר היה מוֹרה פרטי וגם כתב שירים עברים, אחרי כן היה לסוֹחר וּלבעל אחוּזה. את הפּוֹלנים הביאה אשתי מבית אביה. לדאבוֹני, אין אני פנוּי לספרים. לפני שנים אחדוֹת עוֹד הייתי קוֹרא מזמן לזמן איזה ספר טוֹב, אך עתה אני עסוּק, ואם אינני בדרך, עלי לכתוֹב הרבה מכתבים. גם אשתי בוֹחרת לטייל אוֹ להתעסק בבית מאשר לקרוֹא. ואמנם מה הם הספרים? טוֹבים הם רק עד גיל ידוּע, כשתכלית חייו של אדם אינה ברוּרה עדיין לפניו, והוּא מבקש להם, מדעת אוֹ שלא מדעת, פתרוֹן בספרים. אך אשרי האיש שעלה בידוֹ להפוֹך את חייו הוּא לספר שירה קצוּב, וקצבּוֹ מוֹליך אוֹתוֹ אל הבלתי נוֹדע…
שׂערוֹ, שכבר זרקה בוֹ פה ושם שׂיבה, היה סרוּק בקפדנוּת, וּמדי דבּרוֹ לא סר החיוּך הטוֹב מעל פניו. הוּא גחן והוֹציא מחבּרת מכוֹרכה, פתחה והראה לרוּדוֹרפר:
– הנה שירים כתוּבים בידי אבי. אוּלי הייתי חייב להוֹציא איזה סכוּם וּלהדפּיסם במחבּרת. אבל איני רוֹאה את ערכם הספרוּתי, וחשיבוּתם האינטימית, הרליקוית, אך תוּפחת על ידי כך. היוֹם נכתבים בעברית שירים מעוּלים מאלה, האין זאת, אדון רוּדוֹרפר?
רוּדוֹרפר עיין מעט בכּתב הזעיר והנקי, שנכתב בידי מוֹרה עברי אידיאליסט צנוּע וחָוַר מרוֹב שנים. אחר כך החזיר את המחבּרת לריינהארד ואמר:
– שירי השׂכּלה, שהיוֹם אין להם, לדאבוֹננוּ, עוֹד קוֹראים.
– הוּא אשר אמרתי. איש תמים היה אבי. בבקשה! – אמר ריינהארד והוֹשיט לרוּדוֹרפר עוֹד סיגארה שחוֹרה בתיק היקר.
– אם יהיה פעם בית ספרים לאוּמי בירוּשלים – אשלח את כתב היד שמה. היש לקווֹת לדבר כזה בימינוּ, אדון רוּדוֹרפר? הרי הוּא ציוֹני. לי חסירה, לדאבוֹני, ההתייחסוּת הרוּחנית אל האידיאלים שלכם, אף על פי שאני מוֹדה כי נעלים הם, לא פחוּת נעלים מאלה של הפּוֹלנים השרוּיים בחלוּקה וּבשיעבּוּד.
על פי עצת הגברת ריינהארד התחיל רוּדוֹרפר ללמד את אַלק בתוֹך הסוּכּה שעמדה בגן העצים סכוּכת קיסוס וּבצל תפּוּחה עניפה.
העלים רישרשוּ מסביב ברצינוּת עגוּמה, כמתאוֹננים על מה. הפּרפּרים התחוֹגגוּ מסביב בדממה. בתוֹך הדשא רבץ הכלב עצוּם עיניים ורגליו מוּשלכוֹת לפניו. אַלק מיצמץ בריסיו הבהירים על מַחבּרת החשבוֹן, ורוּדוֹרפר ישב, רגליו השוּלחן וגבּו נשען אל דוֹפן הסוּכּה, וקרא בפעם השלישית ב“מחייו של לא יצלח” לאייכנדוֹרף, אשר הוֹציא מתוֹך ספרי ריינהארד. העלם הבהיר והמחַלל נתקע גם הפעם בנפשו. כוֹחה של רוֹמאנטיקה!
– סליחה, אדוֹני, הנה הפּתרוֹן, – אמר הילד וסמך את העט בזהירוּת על פי הקסת. פתרוֹן השאלה שהיתה מוּרכּבת מכּפל וחילוּק עלה בידו בלי קוֹשי.
רוּדוֹרפר השרה עליו את מבטוֹ וחייך:
– אצלך כבר נפתר הכוֹל, אַלק? אם כן לך וטפּס מעט על העצים.
– תוֹדה! – ענה הילד והלך לעשוֹת כדבר המוֹרה.
אף על פי שהחליט לבלי כתוֹב לאיש, לא יכוֹל רוּדוֹרפר להתאַפּק, ושלח כעבוֹר שלוֹשה שבוּעוֹת אל אביו (אמו מתה בעוֹדנוּ ילד, וּלאם החוֹרגת לא היה בלבוֹ כל יחס) מכתב קצר כדברים האלה:
"אבא,
בהיסח דעת גמוּר יצאתי לפני שלוֹשה שבוּעוֹת לבלות את ירחי הקיץ באחוּזת אדם מצוּין, ששמוֹ ליאוֹן ריינהארד. הכוֹל כאן כאילוּ נוֹצר והוּתאם בשבילי. בכסף אין לי צוֹרך.
נוֹשקך, יעקב".
ועל זה קיבל היוֹם תשוּבת אביו:
"יעקב יקר!
מכתבך מן הכפר ג. הפתיעני. איככה זה לא הוֹדעתני מקוֹדם, כי בדעתך להפסיק לזמן מה את לימוּדיך? ואם עייפת, למה זה לא באת אלינוּ? הלא גם אצלנוּ היית מוֹצא טיפּוּל וּמנוּחה. וּמי הוּא האדוֹן ריינהארד? הידעתוֹ מתמוֹל שלשוֹם? יהוּדי הוּא אוֹ נוֹצרי? אני שוֹמע את שמוֹ זאת הפעם הראשוֹנה. וּמה משמע, אין לך צוֹרך בכסף? רגיל אני אמנם בסגנוֹן הטלגראמוֹת שלך, אך הפּעם נשׂגב ממני להבין. שני לוֹוים פשטוּ לנוּ את הרגל בסכוּמים גדוֹלים. הנני שוֹלח לך על פי כתוֹבתך החדשה 100 ר"כ על כל צרה שלא תבוֹא.
אביך אוֹהבך, שלוֹם רוּדוֹרפר".
“‘זקן’ מסכן! – נהם לעצמוֹ רוּדוֹרפר אחרי קראוֹ את המכתב – הוּא דוֹאג לבנוֹ העתיד להיוֹת דוֹקטוֹר כלבבת עינוֹ. וּמה אני יכוֹל להוֹדיעוֹ? האכתוֹב לוֹ כי הוּצגתי במקוֹם שעוֹבר עמוּד אוֹר מזכּך? מה יבין בזה ה”זקן" הנחמד? לא, מוּטב שיחקוֹר היטב את מצב לוֹוָיו ואני לא אכתוֹב לוֹ".
בבוֹקר אחד בא אַלק במרוּצה וּבישׂר לרוּדוֹרפר בהתלהבוּת:
– אדוֹני, הסוּסה השחוֹרה ילדה סייחה קטנה. יבוֹא עמי ויראה בטרם תקוּם אמא.
היה עוֹד קוֹדם הארוּחה. הגברת ריינהארד עוֹד לא קמה. הילד רץ ליד רוּדוֹרפר וּביאר לוֹ:
– כשאמא תראה את הסייחה הקטנה תזכוֹר את אחוֹתי ותצטער.
הם עברוּ לכל אוֹרך הגדר והגיעוּ אל חצר הרפתים. אַלק מיהר וּפתח את השער וחיכּה עד שרוּדוֹרפר נכנס. ליד המשאיבה הנמוּכה עמדו שלוֹש “שקצוֹת” רעננוֹת, חשׂוּפוֹת ידיים ויחיפוֹת ושטפוּ ברעש את כלי החלב. כשראוּ אוֹתוֹ התחילוּ להיהדף במרפּקיהן ולצחוֹק, כשהן משׂקרוֹת בעיניהן החצוּפוֹת. מרחוק עמד שׂכיר, פּרוּע חזה, רגליו טוֹבעוֹת במדמנת הזבל, המלגז בידוֹ והוּא עוֹשׂה העויוֹת טיפּשיוֹת.
רוּדוֹרפר הסתכל בהם בבת צחוֹק, כאדם המסתכל בחיוֹת בית משתוֹבבוֹת. כשנכנס אל האוּרוה, אל תוֹך ריח הסוּסים החם והחריף, ראה את הסוּסה השחוֹרה שעמדה עתה גדוּרה וכוּלה התעוֹררוּת אֵם, מתרוֹצצת, מפשׂקת
את רגליה וּמצליפה על עצמה בזנבה ברפיוֹן וּבהתפּנקוּת, מביטה חליפוֹת אל בר בטנה ואל המסתכלים בעיניים מליאוֹת גאוה וחמימוּת.
– אבא ימכוֹר אוֹתה – אמר הילד, וּבלחש הוֹסיף: מפני אמא.
בשוּבם רץ הילד ראשוֹנה לראוֹת אִם אמוֹ כבר קמה, ורוּדוֹרפר הלך לוֹ לאט. וּבעברוֹ ליד המשאיבה הצטחקוּ ה“שקצוֹת” שוּב, ואחת מהן קילחה עליו בכונה סילוֹן מים דק שפּגע מאחרי אוֹזנוֹ, וּברחה. השתיים הנשארוֹת עמדוּ ברגליים מפוּשׂקוֹת ואמיצוֹת, כשהן תוֹמכוֹת את מוֹתניהן בידיהן וּפרצוּפיהן האדוּמים צוֹחקים.
איזוֹ נימה רחוֹקה נזדעזעה בלבוֹ של רוּדוֹרפר, עיניו כמוֹ נסתחפוּ בעלטה עכוּרה והוּא הסתכל ב“שקצות”, בזרעוֹתיהן החשׂוּפוֹת והרטוּבּוֹת וּברגליהן הבריאוֹת והרפוּשוֹת. אך מיד זכר את הגברת ריינהארד, חייך אליהן כבראשוֹנה ושב הביתה בהיר ושקט.
שלוֹשה ימים ירד גשם בלי רעמים. היוּ אלה כימי סתיו דוֹלפים, מחלידים, הטיפטוּף הדק לא חדל, השמיים היוּ תלוּיים נמוּכים ואפוּרים והצינה היתה מכוצת את העוֹר. השׂכירים היוּ עוֹברים מרחוֹק עטוּפים בשׂקים רטוּבּים וקרן השׂק עוֹמדת על ראשם. היוּ רחמים בלב על העצים והעשׂבים שנראוּ כבוֹכים בדמעוֹת של ייאוּש. האדמה השחוֹרה נתרכּכה והיה דוֹמה שהיא מפעפּעת ועוֹלה על הקירות והעצים. הרפש היה בכוֹל.
ליאוֹן ריינהארד היה כל הזמן בבית; וכל שלוֹשת הימים האלה היוּ כל בני הבית יחד. הוּא לא נתן את רוּדוֹרפר ללמד את אַלק:
– חוֹשך בחדר וחבל על העיניים.
אבל רוּדוֹרפר הבין מתוֹך סיפּוּק פנימי את הדברים כך:
– טוֹב כי נהיה כוּלנוּ מסביב לנינה.
בבוֹקר איחרוּ לישוֹן, ואחרי הארוּחה ישבוּ יחד בחדר האכילה, טעמוּ ממיטב המגדנוֹת, עישנוּ סיגארוֹת טוֹבוֹת ושׂיחקוּ במשׂחקים שוֹנים. גם נינה עישנה בפשטוּת קוֹסמת. חפצו לשתף גם את פּאולינקה. כשהציעוּ לפניה, התאַדמה וסירבה. הלכוּ אליה ריינהארד ורוּדוֹרפר ולא הסכימה, לבסוֹף הפצירוּ בה נינה ואַלק והסכימה, אך משהתחילוּ לשׂחק וצריך היה לשבת על כיסא מרוּפּד, האדימה שוּב וּברחה בראש כפוּף.
אחרי הצהריים סיפּרוּ זכרוֹנוֹת ילדוּת ורשמי מסע, גם אַלק השתתף; וכל המספּרים נזהרוּ שלא לנגוֹע בפצעה של נינה. היא היתה כל הימים האלה שקיטה וּכבוּדה וּמרוּכּזה ולא סילקה מעל כתיפיה את סוּדרה. שלוֹשת הגברים והכלב התהלכוּ סביב לה קלים וּזהירים. פעמים נתגלתה מעין ארשת צער על פניה, ועיניה כמוֹ ביקשוּ להן מפלט במצוּלה. אך ליאוֹן מצא תמיד תנוּעה חביבה וחמה להתיר את הקשר. רוּדוֹרפר הרגיש בדבר.
וּכתוֹם היוֹם השלישי ניטהרוּ השמיים וירח צעיר הגיה בערב על הארץ הרחוּצה, הירוּקה והרוֹססת. אך נינה חשה מעט ברגליה, מעין דקירוֹת שיגרוֹן, וּבשבתם יחד בחדר המוּאר החליטוּ, כי ליאוֹן עם נינה יסעוּ מחר העירה לשאוֹל ברוֹפא, ואם לא יצטרכוּ להישאר – ישוּבוּ בוֹ ביוֹם.
ליאוֹן עם נינה נסעו עם הנץ החמה בכרכרה.
רוּדוֹרפר ואַלק השכּימוּ לקוּם, עמדוּ במרפּסת הזכוּכית
הפּתוּחה וניפנפוּ שלוֹם לנוֹסעים. פּאולינקה עוֹד עמדה רגעים אחדים, כשפּניה כבוּשים בין פסיסי הגדר והסתכלה אחרי הנוֹסעים. אחרי כן עלתה שמש גדוֹלה שלא כרגיל. הכוֹל נוֹצץ וּבער מסביב. וּבעשׂר היוּ כבר הדרך והשבילים יבישים.
באחוּזה הוּרגשה מעין התרוֹקנוּת, אך גם הקלה. אחרי השיעוּר יצאוּ רוּדוֹרפר ואַלק אחוּזי יד לטייל בגן העצים. משם יצאו אל הדרך אשר בה נסעוּ הנוֹסעים והמוֹבילה אל שפלת האלמוֹנים. בעקבוֹת האוֹפנים זרמוּ פה ושם מים עכוּרים. והנה ראוּ שני יהוּדים עוֹלים וּבאים בדרך: כנפוֹת קפטניהם תקוּעוֹת באזוֹריהם, מקלוֹת בידיהם וּמכנסיהם נתוּנים בתוֹך
מגפיים רפוּשים; האחד כוֹבע לבד ישן בראשוֹ, והשני – מצנפת כבשׂים מרוּטה. כשעברוּ על המטיילים השתחווּ קצת ועלוּ אל האחוּזה.
רוּדוֹרפר עם אַלק טיילוּ עוֹד מעט, אחרי כן שבוּ. כשבאוּ מצאוּ את שני היהוּדים עוֹמדים מעבר לבית, בזוית שליד כניסת המטבח, ועל הרחבה עוֹמדוֹת שלוֹש ה“שקצוֹת” מחצר הרפתים וּמשׂוֹחחוֹת עמהם בהתלהבוּת וּבצחוק גדוֹל. כשראוּ את רוּדוֹרפר הפשילוּ את צמוֹתיהן על הגב והתלהבוּ עוֹד יוֹתר. גם פּאולינקה יצאה ועמדה מן הצד ליד הגדר, כשהיא מתאַמצת להוֹריד את שרווּליה המוּפשלים וּפניה הרכּים משוּלהבים מעט מעבוֹדה. היא הביטה ביהוּדים בסקרנוּת מהוּלה בפחד קל.
אחרי שידוּלי הלצה מצד היהוּדים וסירוּבי צחוֹק מצד ה“שקצוֹת”, הסכימו האחרוֹנוֹת לשמוֹע, בשתי פרוּטות כל אחת, “שׂיחת בטן”. בעל הכוֹבע לקח מהן את הכסף מראש, וּבעל המצנפת ניגש עם מקלוֹ אל האיצטבה ליד הקיר, גחן שמה, וּמיד התחיל בוֹקע מתחתיה קוֹל רחוֹק ועמוּם של איכר רוֹדף וּמתקרב אל בוֹרח; לבסוֹף השׂיגוֹ וקוֹל שני של מוּכּה התחיל צוֹוח וּמילל, והיה נראה לעיניים כיצד הלז נוֹפל וּמתגוֹלל על הארץ, פצוּע, מייבּב ושוֹתת דם, בעוֹד רוֹדפוֹ מחרף וחוֹבט באַלתוֹ.
ה“שקצות” נאלמוּ, נרתעוּ ועמדוּ מרחוק על המגרש. פאולינקה עמדה וּהחזיקה בגדר וּבפניה הצטיירוּ כל כעסה ורחמיה.
כשקוֹל המוּכּה נסתיים ביבבה גוֹועת, נפנה היהוּדי והוּא בוֹלע את רוּקוֹ וּפיקת גרגרתוֹ עוֹלה ויוֹרדת.
ה“שקצוֹת” ערבוּ את לבן לגשת שוּב, אך עתה דיברוּ עם היהוּדים כבר בלי צחוֹק וּבעיניים נבעתוֹת.
– עתה יתנפל הכלב הרע על ואסילקא הפחדן.
הכריז בעל הכוֹבע. ה“שקצוֹת” נרתעוּ אינסטינקטיבית, וּבעל המצנפת גחן שוּב אל תחת האיצטבא. מיד נשמעה נהמת כלב רתחן. פתאוֹם פרץ הכלב בנביחת פרא, וקוֹל זועה של איכּר בוֹרח חתך את האויר, והיה נראה: איכר הדיוֹט נבעת פרצוּף וצוֹרח מסתובב כנאבק וּמתאמץ להיחלץ משיני כלב מגוּדל האוֹחזוֹת ברגלוֹ היחיפה. וּכמו לפייס את השוֹמעים, התחיל היהוּדי להכּוֹת במקלוֹ תחת האיצטבא והכלב נבח וצעק, אחר ברח והתרחק ביללה.
פאולינקה עמדה כמרוּתקה וּפניה היפים מסמיקים וּמרוּכּזים.
ה“שקצוֹת” נתקרבוּ שוּב.
– עתה יחַזר סטפּאן אחרי מארישקה.
הוֹדיע בעל הכוֹבע באחרוֹנה.
הבּעת הנאה השתפכה על פרצוּפי ה“שקצוֹת”. בעל המצנפת גחן שוּב, וּמיד נשמע קוֹלה של הבחוּרה המסרבה ודוֹחה את הבחוּר הטרחן. הוּא מתחנן וּמקצף, והיא דוֹחתוּ בחרפוֹת של חיבה. הנה הוּא תוֹפס בשתי ידיה וּמוֹשכה אליו, אך היא מתאמצת ונחלצת. הנה הוא מתחטא לפניה, והיא משיבה לוֹ בלעג שנוּן.
עיני רוּדוֹרפר חיפּשׂוּ את פאולינקה, אך היא התחמקה ורק שׂמלתה האפוּרה עוֹד ניפנפה לוֹ בפתח המרפּסת.
הבחוּר הוֹסיף לתבוֹע, והנערה הוֹסיפה להתחמק וּלהיחלץ מתקיפוֹתיו, כשהיא מאיימת שתשׂרוֹט את עיניו, שתכּהוּ לחי. לאחרוֹנה נאנק מישהוּ והקוֹלוֹת נשתתקוּ. להגבּרת הרוֹשם עוֹד נשאר היהוּדי רגעים מספּר כפוּף אל תחת האיצטבה.
ה“שקצוֹת” שהקשיבוּ כל הזמן בעיניים צוֹחקוֹת פרצוּ פתאוֹם בצחוֹק גדוֹל ונתפּזרוּ על המגרש.
כל הזמן לחץ אלק את יד מוֹרוֹ אל לחיוֹ ושתק ברעדה.
אחרי שאכלוּ במטבח ממה שהעניקה להם החירשת, לקחוּ היהוּדים את מקלוֹתיהם והלכוּ לדרכּם.
כל אוֹתוֹ היוֹם היה רוּדוֹרפר נרגז. כאב עיצבון חריף מצץ את לבוֹ, והוּא לא מצא לוֹ מקום. ולפנות ערב, כשפּאולינקה נכנסה, כדרכה יוֹם יוֹם, להציע את מיטתוֹ וּלמלאוֹת את הכּד מים, נכנס גם הוּא אחריה, התגנב אליה בחשאי, וּבתפסוֹ אוֹתה מגבּה הפשיל את ראשה אחוֹרנית וּנשקה בחזקה על פּיה.
היא נחלצה מידיו וברחה בבכי כבוּש. ורוּדוֹרפר צנח על מיטתו נבוֹך, מוֹאס בעצמוֹ.
ריינהארד ואשתו איחרוּ לשוּב בערב. הרוֹפא לא נתן שוּם חשיבוּת למחלתה של נינה, ורק יעץ לה שתטוֹל ארבע אוֹ חמש אמבטיוֹת פּוֹשרוֹת, ותרבה לטייל, ברגל דוקא. אלק היה מאוּשר, אך רוּדוֹרפר בוֹש להביט בפני ליאוֹן.
בבוֹקר צררה פאולינקה את חפציה, נפרדה לביתה והתעקשה לבלי הגיד את סיבת לכתה.
לרוּדוֹרפר היה ברוּר, כי ריינהארד יוֹדע הכוֹל, וזה הציק לוֹ מאד.
אחרי השיעוּר שלפני הצהריים הלך לבדוֹ לרחוֹץ בפּלג. נדמה לו כי בזה יוּקל לוֹ. שם שהה שעה ארוּכה במים, הסתכל בגוּפוֹ הרענן, שיפשפוֹ עד אדמוּמית ורץ על החוֹף הדשוּא. מרחוֹק, אחרי הגשר, נח איזה כפר קטן מפוּזר בתים, וּכלבים התרוֹצצוּ שם על פני הדרך, נבחוּ, התגלגלוּ כצניפוֹת והעלוּ אבק.
כששב סמוּך לארוּחת הצהריים מצא כבר את המשפחה מחכּה לוֹ ליד השוּלחן הערוּך, וּבפניהם לא ניכּר כלוּם. ריינהארד סיפּר חדשוֹת מן העיר. הגברת ריינהארד הגישה בעצמה את האוֹכל והחירשת עזרה על ידה. היא היתה דוקא במצב רוּח טוֹב. איזה ברק מאויר העיר נשאר על פניה, וּבעיניה הקרוֹת נשקפה רעננוּת השׂדוֹת שעברה בהם. אלק היה עליז וּהשתוֹבב עם הכלב שהיה מתחכּך תחת השוּלחן. יוֹתר שהגברת ריינהארד חזרה מן המטבח עם הפנכוֹת והקערוֹת, יותר משכה עליה את עיניו של רוּדוֹרפר. הפעם לא היה עליה הסוּדר והיתה לבוּשה חוּלצת משי בהירה. דוֹמה היה, כמוֹ נשרה מעליה איזוֹ רקמה אפוּרה והיא הוֹפיעה חדשה. ריינהארד יצא הפעם מגדרוֹ והרבה לדבּר על אוֹדוֹת חיי-העיר, וגם היא התערבה פעם בפעם באיזוֹ הערה.
רוּדוֹרפר הרגיש כי הוּקל לוֹ, אך עוֹד מיעט בשׂיחה, ואחרי האוֹכל לקח ברעד אצבעוֹת מתוֹך תיקוֹ של ריינהארד סיגארה, נכנס אל חדרוֹ ושכב על מיטתוֹ. וּמדי עשנוֹ הרגיש מתוֹך אי מנוּחה, כי צינוֹרוֹת דקים מן הדקים הוֹלכים ונפתחים בדמיו.
כעבוֹר ימים מספר, לפנוֹת ערב, שב ריינהארד מדרכוֹ והביא עמוֹ בדוּפנית איש יהוּדי בעל הדרת פנים כבן חמישים, לבוּש כוֹבע סאמיט רחב שוּליים, “ירוּשלמי”, קפטן ארוֹך ואבנט עבה.
– ר' ולויל נוֹפת, – הציגוֹ ריינהארד לפני רוּדוֹרפר, כשזה נכנס אל המרפּסת. היהודי הוֹשיט לוֹ יד קצרה ורכּה, ואמר בחיתוּך דיבּוּר מפוֹרש מאד:
– עליכם שלוֹם. מה שם יהוּדי?
– יעקב רוּדוֹרפר.
– דוֹקטוֹר?
– ערב דוֹקטוֹר, – ענה רוּדוֹרפר בהלצה.
היהוּדי הרגיש את עצמוֹ כאן כבן בית. שאל ל“אלכּסנדר” (כך קרא לאַלק), וּמדי דבּרוֹ אל ריינהארד ניענע בראשוֹ בבת צחוֹק רחבה וטוֹבה וּכריסוֹ רעדה. הוּא היה נוֹסע משמוֹ של הצדיק הקוֹמארני לאסוֹף “מעמדוֹת”, וריינהארד, אף על פי שבעצמוֹ היה רחוֹק מחסידוּת וּמאמוּנה בכלל, היה מקרב גם אנשים כאלה, מלין אוֹתם בביתוֹ וּמעניק להם נדבה הגוּנה, והם היוּ נראים כאוֹהבים אוֹתוֹ.
ריינהארד היה עסוּק עם אֶקוֹנוֹם מאחוּזה קרוֹבה, שחיכּה לוֹ היוֹם. נינה היתה שוּב מכוּנסה בתוֹך עצמה ונסתלקה אל חדרה, נשאר אפוֹא היהוּדי עם רוּדוֹרפר. זה הרגיש משוּם מה איזוֹ קרבה אל היהוּדי הזה. למראהוּ צפוּ ועלוּ בזכרוֹנוֹ כמה פתגמים וּמאמרים תלמוּדיים מגירסא דינקוּתא, וּבשׂיחתוֹ עמו השתמש בהם להנאתוֹ, וגם ר' ולויל התקרב על ידי כך אל הבחוּר ה“גוֹי”, שריח התוֹרה לא פג ממנוּ.
אחרי הארוּחה יצא רוּדוֹרפר והתהלך מעט גלוּי ראש על פני המגרש. היה ערב לבנה נפלא. הבניינים היוּ מוּטלים באוֹר המת דוֹממים כמכוּשפים. מגן העצים וּמערוּגוֹת הפּרחים נדפוּ ריחוֹת חריפים וּמזוּקקים בצינת הערב. מן הפּלג הגיע צילצוּל ממשוּך של צפרדע בוֹדדה: פּוּם-פּוּם-פּוּם! עצי האלמונים רבצוּ בשפלה ככתם שחוֹר אחד. רוּדוֹרפר פסע לאוֹרך המגרש ולרוֹחבּוֹ, הגיע עד הגוֹרן ושב, ניגש אל חצר הרפתים, נשען על הגדר והסתכל מעט בבהמוֹת הרוֹבצוֹת על הארץ והן לוֹעסוֹת ונאנחוֹת מתוֹך כריסוֹתיהן המליאוֹת, אחר כך שוב להתהלך. וּפתאוֹם אחזתּוּ תשוּקה עזה להיכּנס אל חדרו ולקרוֹא בספר “אהבה” לקאספּרוֹביץ. הוּא נכנס, הדליק את המנוֹרה, התפּשט, הגיש את השוּלחן אל המיטה, שכב וקרא בספר. הדלת לא היתה נעוּלה והחלוֹן הפּוֹנה אל המגרש היה פתוּח לגמרי. הוּא קרא וספג לתוֹכוֹ את צעקת הדם שבחרוּזי הספר הזה עמוּד אחרי עמוּד. הוַאריאציוֹת השוֹנוֹת והמרוּבּוֹת שהפּייטן שיוה לאהבתוֹ הלהיבוּהוּ. פתאוֹם הקיש מי על הדלת, ועוֹד טרם הספּיק לקרוֹא “מי שם?” פתח ר' ולויל ונכנס בחשאי.
– יסלח לי, הוּא כבר במיטה? חפצתי לשוֹחח עמוֹ מעט. איני יכוֹל עוֹד לישוֹן. בליל לבנה כזה קשה להירדם.
רוּדוֹרפר נבוֹך קצת מביקוּר לא מבוּקש זה. זקני של היהוּדי היה מבוּדר ולבן למחצה, קפטנוֹ פתוּח וציציוֹתיו טפחוּ על מכנסיו שירדוּ עתה על רגליו היחיפוֹת. כריסוֹ בלטה עתה רכּה וּמפוּנקה.
– יקח לוֹ כיסא, – אמר רוּדוֹרפר והניח בלי חמדה את הספר על השוּלחן.
ר' ולויל גחן והעביר מבט סקרני על הספרים המוּנחים וישב על הכיסא שקירב אל המיטה.
– בליל לבנה קשה לי לשון – חזר על דבריו הראשוֹנים – אמרתי לי, אכּנס לשעה קלה אל אדוֹני, הלא הוּא קצת בן תוֹרה ונשׂוֹחח מעט.
רוּדוֹרפר חייך ולא השיב מאוּמה.
– כבוֹדוֹ מלמד את אלכסנדר גם “עברי”?
– כן, – ענה רוּדוֹרפר.
– והוּא בעצמוֹ חוֹשב להיוֹת אדבוֹקאט אוֹ שוֹפט בערכאוֹת
שלהם? אַי-אַי-אַי, “הווּ מתוּנים בדין”, אמרוּ. יש לוֹ כבר כלה?… – שינה פתאוֹם את הטוֹן.
– לא! – ענה רוּדוֹרפר במרץ.
– טוֹב לאדם כי ישׂא אשה. “טב למיתב טן דוּ”, אמרוּ חז"ל. רוֹאה הוּא? אני הנני אלמן זה יוֹתר מעשׂר שנים…
והוּא התקרב יוֹתר אל המיטה.
– למה לי אשה, “עוֹל של ריחיים”? – אמר רוּדוֹרפר נשען על ידוֹ ונהנה שהוּא משתמש במבטא של תלמיד חכם.
– כן, אמת ויציב, – ענה ר' ולויל בצחוק מרוּסס – ואף על פי כן, אילוּ נזדמנה לוֹ, למשל, אשה כגברת ריינהארד, אַ? אשה נאה, מה?
נפשו של רוּדוֹרפר כמוֹ עמדה בוֹ מתימהוֹן.
– מיוֹם שאני מכיר אוֹתה, כך היא. “ירקרקת אך חוּט של חן משוּך עליה”, – המשיך ר' ולויל במיצמוּץ עיניים מוּבלעוֹת, והתקרב יוֹתר אל המיטה – כשהייתי צעיר הייתי להוּט אחרי נשים. אוֹי, אש להבה הייתי… אַל יראני שאני חסיד… היצר הרע גם הוּא “רבי”… הרע הוּא כיסא לטוֹב… וּמה אדוֹני? האדוֹן ריינהארד נוֹסע הרבה…
זרם של דם פרץ לתוֹך פניו של רוּדוֹרפר, הוּא קפץ מעל המיטה, אחז ביהוּדי המטוּשטש ודחפוֹ כלפי הדלת:
– ימחוֹל נא לצאת. ילך לישוֹן… השינה – “הנאה לוֹ והנאה לעוֹלם”… כך. כך.
וּכשהוֹציאוֹ נעל את הדלת, כיבה את המנוֹרה ועלה שוּב על המיטה.
שעה ארוּכּה הירהר רוּדוֹרפר מתוֹך כעס ביהוּדי, אך כשנרדם חם לבוֹ בחלוֹמוֹת על הגברת ריינהארד.
ימים אחדים לא היה ריינהארד בבית.
במקוֹם פאולינקה היתה עתה משרתת נוֹכרית חדשה: בריאת בשׂר אך מצוּלקת וּמכוֹערה, לבוּשה חזיית קטיפה אדוּמה, הדוּקה וּבעלת לשוֹנוֹת מסביב למוֹתניים, כעוֹמדת להיכּנס לחוּפּה. היא עשתה את עבוֹדתה בחריצוּת, אך נראתה ככוֹעסת על הכוֹל. על רוּדוֹרפר היתה עוֹברת כאילוּ לא ראתהוּ כלל. בוַדאי היתה מאוֹרסת לחייל העומד לחזוֹר מעבוֹדת הצבא.
רוּדוֹרפר התהלך כאדם חוֹלם וּמבטוֹ מלוה תמיד את נינה. היא עטפה שוּב את הסוּדר הירוֹק, אך הוּא ראה כמוֹ שנראתה לוֹ אז בשוּבה מן העיר. כמה שהשתדל לשווֹת לנגדוֹ את ריינהארד, לא עלה הדבר בידוֹ. ותמוּה: הוּא לא יכוֹל לתפּוֹס גם את שׂירטוּטי פניו, רק קטעים מהם הוֹפיעוּ לוֹ בדמיוֹנוֹ ולא יכלוּ בשוּם אוֹפן להצטרף לפרצוּף שלם. בלי משׂים הרבה עתה לקרוֹא בשניצלר, לראוֹת בתמוּנוֹת רוּבּנס. וּבשעת השיעוּר היה תוֹפס פתאוֹם את כף ידוֹ הקטנה של אַלק ולוֹחצה ברגש עינוּי כבוּש. הילד החזיר לו מבט אהבה. נינה היתה שוּב קרה וזרה וּמַבעיתה במצוּלוֹתיה, אך הוּא לא יכוֹל לגרוֹע את עיניו מעוֹרפּה הארוֹך, הנטוּי והמלבּב בנקיוֹן בשׂרוֹ החמוּד.
– מר רוּדוֹרפר כנראה כבר משתעמם אצלנוּ, – פנתה אליו נינה בשבתם לפנוֹת ערב במרפּסת הפּתוּחה והוּא עצוּב ושוֹתק.
– כמדוּמה שמתוֹך שיעמוּם מרבּים לדבּר, – ענה רוּדוֹרפר בטרוּניא, והתפלא בעצמוֹ על עזוּתוֹ.
– איני יוֹדעת, אבל בימים האחרוֹנים אני רוֹאה בוֹ איזה שינוּי, – ענתה נינה כמצטדקת.
– המרגיש בשינוּי צריך לדעת מי גרם לוֹ.
ושוּב התפּלא על עצמוֹ. נינה נתנה בוֹ מבט ארוֹך.
– נעשׂה קריר, – אמרה, קמה ונכנסה.
כל הערב היה נרגז. הוּא טייל עד חצוֹת על פני המגרש, ונדמה לוֹ כל הזמן שהוּא מתהלך ברחוֹב “29 בנוֹבמבּר”.
וּכשהקיץ בבוֹקר היה עוֹד כממשיך חלוֹם סבוּך וּמענה
ואוֹזניו היוּ מליאוֹת קוֹלוֹת משוּנים מגרים וּמכאיבים. ורק אחרי שישב רגעים אחדים במיטה נתברר לו כי צריחת העוֹרבים היא היוֹם לא כתמוֹל שלשוֹם.
הוּא צנח מעל המיטה, ניגש אל החלוֹן הפּתוּח והוֹציא את ראשוֹ החוּצה. באמצע המגרש עמד אחד השׂכירים, האהיל על עיניו והביט לצד הכפר.
– מה שם? – שאלוֹ רוּדוֹרפר בקוֹל חוֹתך.
– בני הכפר נוֹטלים את האפרוֹחים.
– למה?
– לאכלה, – ענה השׂכיר בקוֹר רוּח. – כך הם עוֹשׂים בכל קיץ.
רוּדוֹרפר מיהר להתרחץ וּלהתלבש ויצא. השמש כבר עלתה, אך הטל עוֹד רעד ונוֹצץ על כל ירק עלה. האויר היה שקוּף וריחני. הוּא הרחיק מעט מן הבית, האהיל על עיניו והביט גם הוּא: המוֹן איכרים היוּ בשפילה, מהם על העצים וּמהם תחתיהם, הריעוּ, רצוּ וזרקוּ אבנים וּמקלוֹת כלפּי מעלה; וּמחנה עוֹרבים חגוּ ועגוּ מסביב לצמרוֹת העצים, התקרבוּ והתרחקוּ בצריחוֹת קוֹרעוֹת לב.
המחזה הזה זיעזע את רוּדוֹרפר עד היסוֹד. והרעיוֹן הראשוֹן שניצנץ במוֹחוֹ היה: איך יפעל כל זה על נינה? והשם “נינה” היה לוֹ הפעם כל כך טבעי וקרוֹב, כשמה של אחוֹת אוֹ אשה. הוּא רץ לראוֹת אם כבר קמה, וּכשבא אל המרפּסת יצא לקראתוֹ אַלק בכתוֹנת השינה הארוּכּה.
– שלוֹם, אדוֹני! – אמר – אמא מבקשת לגרש את האיכּרים. זה מרגיז אוֹתה.
רוּדוֹרפר רץ מהר במדרוֹן מוּכן לכוֹל. וּכשהגיע שמה החל לחרף את האיכרים, אבל הם לא הוּפרעוּ על ידי כך מעבוֹדתם האכזרית. אחת, איכרית מעובּרת וחשׂוּפת שדיים לבנים וּמגוּדלים, הקשיבה לוֹ, אך כשגמר משכה בכתיפיה וגחנה לאסוֹף את האפרוֹחים הנוֹפלים. המהוּמה היתה מזעזעת. כשראה שלא יוֹעיל כלוּם עמד לו מן הצד והתבוֹנן במראה: מקלוֹת, אבנים ורגבי עפר פרחוּ למרוֹם, נקלעוּ בין הענפים ונפלוּ ברעש לארץ. בני איכרים אחדים ישבוּ בתוֹך נוֹפי העצים וּבמקלות הכּוּ והרסוּ את הקינים, תפשׂוּ באפרוֹחים שרק העלוּ נוֹצוֹת שחוֹרוֹת, חנקוּם והשליכוּם לארץ, היו אפרוֹחים, מן החזקים, שנאחזוּ בציפּוֹרניהם בענף אוֹ בגזע ולא חפצוּ לנפוֹל – אז דחפוּם בני האיכרים במקלוֹת; הם צנחוּ מעט ונאחזוּ שוּב בליבוּט כנפיים מיוֹאש, עד שפּגעה בהם אבן מלמטה והפּילתם. כשנפלוּ התנפלוּ עליהם האיכרים בתרוּעוֹת וחטפוּם. אחדים כבר נשׂאוּ בידיהם חבילין של אפרוֹחים, מהם תלוּיי כנף וראש וּמהם עוֹד מפרפּרים. וּלמעלה הסתוֹבבוּ העוֹרבים בצריחוֹת אסוֹן, התנפלוּ במַקוֹריהם על החוֹמסים ונהדפוּ במקלוֹת, חגוּ מסביב לנוֹפי העצים, התרחקוּ, שלחוּ קריאוֹת עזרה מיוֹאשוֹת למרחק ושבוּ.
כל גוּפוֹ של רוּדוֹרפר פּירכּס כבקדחת. פתאוֹם חזר במרוּצה אל האחוּזה, אץ אל חצר הרפתים והבהיל שני שׂכירים שילכו עמוֹ לגרש את האיכרים. אלה התגרדוּ, אחרי כן הלכוּ אחריו כבדי צעד וּבבת צחוֹק מטוּמטמת. כשבאוּ שמה אמרוּ לאיכרים דברי תוכחה, אך הללוּ קידמוּם בתרוּעה וזרקוּ בפניהם פגרי עוֹרבים אחדים.
– לא תעשׂה כלוּם, בן אדם – פנה אל רוּדוֹרפר אחד השׂכירים, כשהוּא מגוֹלל לוֹ סיגאריה באצבעוֹתיו הגסוֹת – הם רעבים לבשׂר. כך הם עוֹשׂים מדי שנה בשנה. כשה“פּאן” בבית אינם מעיזים, אך הם בוֹחרים להם יוֹם שהוּא בדרך. ערוּמים, תפּח רוּחם!
רוּדוֹרפר שב אל האחוּזה עייף ונדכּה ונכנס אל חדר האכילה. נינה התהלכה עטוּפה בסוּדר וּבפניה הבעה איוּמה. כשנכנס השתדלה להסביר לוֹ פנים, אך לא יכלה.
– נבלים כאלה! – אמרה בכעס – הם חיכּוּ ליוֹם שבעלי אינוֹ בבית.
– מה לעשׂוֹת? אני הייתי שם פּעמיים ולא שמעוּ לי
– הצטדק רוּדוֹרפר.
– יוֹדעים אתם מה? – קפץ אַלק – נקח את הכרכרה ונצא ליער.
– רעיוֹן נפלא! – קרא רוּדוֹרפר, אחז בילד ונשק לוֹ על ראשוֹ.
– טוֹב, – הסכימה נינה כגאוּלה – אבל צריך יהיה לקחת שמה אוֹכל.
אַלק רץ בעצמוֹ אל חצר הרפתים לצווֹת לפידקוֹ כי ירתוֹם.
הם מיהרו לאכוֹל את פת השחרית בתוֹך קוֹלוֹת העוֹרבים המקעקעים וּמזעזעים את הקרב. אחרי רגעים מעטים יצאוּ במרכבה.
– דפוֹק! – פקדה נינה ופידקוֹ דפק. הסוּסים פנוּ לדרך השׂדוֹת ורצוּ, רצוּ. שׂדוֹת ונירים הסתוֹבבוּ, עצים חלפוּ, וּכעבוֹר חצי שעה לא נשמעה עוֹד צריחת העוֹרבים. עתה נסעוּ עוֹד רבע שעה במרוּצה בינוֹנית והגיעוּ אל היער. הכרכרה עמדה וכוּלם ירדוּ.
רגע התהלכוּ עוֹד מסביב לעגלה נרגזים, קצת מן המהוּמה וּקצת מן הנסיעה המהירה. אחר כך נכנסוּ לבין העצים: נינה אוֹחזת ביד הילד ורוּדוֹרפר נוֹשׂא אחריהם את השטיח ואת הסל עם האוֹכל. אִושת המחטים הדקה וּמראה הגזעים הישרים והגבוֹהים הנראים כרוֹעדים ברשת האוֹר נסכוּ עליהם רוּח אחרת. רוּדוֹרפר פרשׂ את השטיח תחת אחד העצים וכוּלם ישבוּ. עיניה של נינה נראוּ פה ביער יוֹתר כּהוֹת ויוֹתר חמוֹת. היא משכה את ראש אַלק אל חיקה, החליקה בידיה הלבנוֹת על קוֹדקדוֹ הגזוּז ודיבּרה אל רוּדוֹרפר בקוֹל עֵר, שלא כדרכה:
– כמה פעמים חפץ ליאוֹן לשלם לכפר את מחיר העצים וּלכרתם, אך אני לא נתתיו. אמרתי: חבל על העוֹרבים המסכנים! עכשיו אני מתחרטת, הלא הם היוּ בוֹחרים להם מקוֹם אחר, למשל, פה ביער, ולא היוּ צריכים לסבּוֹל שנה שנה מן האיכרים המנוּולים. האין זאת, מר רוּדוֹרפר?
– נכוֹן! – ענה רוּדוֹרפר, ואף כי היה עוֹד נרגש ונפעם הביט ישר בפני נינה וחשב: כמה נחמדה אַתּ?
היא הוֹסיפה לדבּר, ובדבּרה עברה מעניין לעניין והתחילה לספּר זכרוֹנוֹת מנסיעוֹתיה הרבוֹת. רוּדוֹרפר לא גרע ממנה עין. וּככל אשר הוֹסיף להביט בה גילה בגוּפה חמוּדוֹת חדשוֹת. קיבּוֹרוֹת ידיה הורוּדוֹת גירוּ אוֹתוֹ מבעד לשרווּלי החוּלצה הדקים שהתנפּחוּ ברוּח החרישית. צוארה החלק, נדמה לו, ריחוֹ עלה באַפּוֹ, בייחוּד לא יכוֹל להתיק את מבטוֹ מתנוּכיה הקטנים והדקים שבלטוּ מתחת לשׂערה הדק והבּשׂוּם.
אחרי שנחוּ ואכלוּ כּעכים מרוּחים בחמאה קמוּ והתחילוּ לשׂחק. אַלק רץ בין הגזעים וְשניהם רדפוּ אחריו לתפשׂוֹ. שׂמלתה של נינה התרוֹממה מעט אגב ריצה ונגלוּ פּוּזמקוֹתיה הדקים אשר מעל לנעליה הגבוֹהוֹת. כזרם יין חם עבר בדמוֹ של רוּדוֹרפר. אחרי כן עשׂוּ בידיהם “כיסא” ונשׂאוּ אוֹתוֹ, כשהוּא מחבק את שניהם.
מה זה היה לה? שאל רוּדוֹרפר את עצמוֹ, וּמיד חשב: כמה היא רעננה! כמה אמיצוֹת מתניה! וּכשעמדה זקוּפה והביטה אחרי אַלק המטפּס על עץ צעיר, תקפוֹ חשק נמרץ לעשׂוֹת לה כמוֹ שעשׂה לפאולינקה…
באוֹתוֹ רקע הוֹדיע פידקוֹ מרחוֹק, כי ראה את דוּפנית ה“פּאן” בדרך הכפר. אַלק קפץ משׂמחה:
– אבא בא! אבא בא! הוּא יגרש את המכוֹערים! בוֹאוּ, בוֹאוּ, נשוּב מהר הביתה!
גם נינה היתה שׂמיחה, רק רוּדוֹרפר הרגיש את עצמוֹ כנתפּשׂ בקלקלתוֹ. אך התגבר ועזר להרים את השטיח ונשׂאוֹ יחד עם הסל אל הכרכרה. פידקו “הפך” בינתיים. הם עלוּ וּמיהרוּ לנסוֹע בדרך אל האחוּזה.
כאשר עברוּ חצי הדרך נוֹכחוּ כי הפּרעות בשפילה חדלוּ. אחרי כן נטה פידקוֹ הצידה ונסע בדרך הכפר. כשעברוּ תחת האלמוֹנים ראוּ על הארץ הרמוּסה: אבנים, מקלוֹת, עלים ושברי ענפים, וּלמעלה ישבוּ עוֹרבים שוֹתקים ואבילים, ורק מזמן לזמן ניעוֹרה צריחת קינה ונשתתקה.
ריינהארד היה נלהב ונרגש מן התגרה שהיתה לוֹ עם בני הכפר. הוּא היה מרוּצה שאשתוֹ נסעה היערה, בכל זאת היה לבוֹ מלא חרדה וחשב לרדת שמה; והנה באה המשרתת וּבישׂרה שהם חוֹזרים מן היער.
וּכשעמדה הכרכרה הוֹשיט לה את היד ועזר לה לרדת. היא קפצה וקראה בשׂמחה:
– איך לדעת לבוֹא בזמן, ליאוֹן?
– לבי אמר לי, – ענה. וּכשראה את פניה המאירים הוסיף: יישר כוֹח, נינה!
אַלק קפץ ונתלה על צואר אביו ונשקוֹ בחזקה, אחרי כן ירד גם רוּדוֹרפר.
ריינהארד לקח את ידוֹ, לחצה, בחנוֹ בעיניו ואמר:
– חן חן!
– זאת היתה המצאתו של אַלק, – ענה רוּדוֹרפר ברגש לא נעים, ביקש סליחה ונסתלק לחדרוֹ.
בערב טייל הרבה בסביבוֹת הבית. קסם הלבנה הנוֹצץ בחלוֹנוֹת האפילים. הפּרחים הדיפוּ ריחוֹת חריפים וּמזוּקקים בצינת הלילה. צילצוּל קוֹלה הממוּשך של הצפרדע הבוֹדדה כמוֹ קרא לצאת לראוֹת ביוֹפי, אך רוּדוֹרפר לא ראה כלוּם: מוֹחוֹ חתר בערפל ואת לבוֹ מצץ יגוֹן מר. וּכששכב אחרי כן במיטתוֹ בנדוּדי שינה כמוֹ הוּאר לוֹ פתאוֹם, וּמחשבתוֹ דיבּרה בוֹ: “יוֹתר מחמישה שבוּעוֹת היית עטוּף מעטה חיים זר, דק וּפלאי, ושמרי נפשך קפאוּ. את הקרע הראשוֹן במעטה קרע היהוּדי ה”קוֹסם" הארוּר, ר' ולויל הוֹסיף לקרעוֹ, והעוֹרבים פשטוּהוּ מעליך לגמרי. עכשיו אתה עירוֹם כשהיית ושמרי נפשך תוֹססים. אסוּר לך להישאר פה עוֹד יוֹם אחד. ראוּי הוּא ליאוֹן ריינהארד שתעזוֹב את ביתוֹ מיד. ואם תתמהמה, מוּבטח אתה שהוּא בעצמוֹ ישלחך. תן סיוּם נאה לפרשת חיים נאה."
בבוֹקר קם, התרחץ, התלבש, ויצא מעוֹדד בהחלטתוֹ. ריינהארד עמד כבר רחוּץ וסרוּק ונתן פקוּדוֹת לפידקוֹ. כשגמר ניגש אליו רוּדוֹרפר, עמד לפניו עמידה ישרה, צבאית, ואמר:
– אדוֹן ריינהארד, אתכּבּד להוֹדיע, היוֹם אני עוֹזב אתכם.
– הגיע הזמן? – שאל ריינהארד בשלוה.
– כן.
– בעוֹד שעה תהיה הדוּפנית רתוּמה. פידקו!
כל המשפּחה עמדה במרפּסת הפּתוּחה וניפנפה אחריו. והנה תפשׂ רוּדוֹרפר בידי העגלוֹן ובמוֹשכוֹת, העמיד את הסוּס וקרא לריינהארד. כשניגש גחן ולחש על אוֹזנוֹ:
– עתה יכוֹל הוּא להשיב את פּאולינקה.
– כמוּבן, – ענה ריינהארד – עוד היום נשלח לקרוֹא לה.
בקוֹלוֹ לא הוּרגש אף נידנוּד של הקלה אוֹ הנאה, וּבכל טוֹהר הלב הוֹסיף:
– חן חן על הימים היפים. דרך צליחה!
למכּיריו של יעקב רוּדוֹרפר כבר ברוּר היה, שהוּא “סטוּדנט נצחי”. ואף כי אישיוּתוֹ המוּזרה במקצת לא נכנסה בעצם בתחוּם רגשוֹתיהם, נדוּ לוֹ בסתר וּבגלוּי.
יוֹתר משבע שנים היה רשוּם במחלקת המשפּטים שבאוּניברסיטה בלבוּב, ולא היתה בידוֹ אפילוּ “בחינת מדינה” אחת. בּלוֹריתוֹ השחוֹרה והשוּפעת לשעבר הקלישה מעט, עד שחשש לקרחת וגזזה, ועוֹר קוֹדקדוֹ היה מאפיר מבעד לכיסוּח השׂיער; מצחוֹ גבה ונחרש, פניו האריכוּ והיוּ מחוירוֹת מעל לשׂפמו, היוֹרד לוֹ על פיו אַ-לא-ניצשה; רק בעיניו נשתמרוּ ניצוֹצוֹת הנוֹער. הליכתוֹ ונימוּסיו נעשׂוּ מרוּשלים משהוּ, רק בבגדיו עוֹד נהג הקפדה, ושׂיחתוֹ היתה גרוּיה וחדה, אף כי, כדרכוֹ, מוּעטת.
עד לפני שנים אחדוֹת עוֹד היה מתאוֹשש מתקוּפה לתקוּפה וּמחליט “לגמוֹר”, ויהי מה; ואז היה נסגר בחדרוֹ לשבוּע אוֹ לשבוּעיים, וּמפטם את מוֹחוֹ בתוֹרת החוֹברוֹת הכתוּבוֹת במכוֹנה, שלקח מאחד ה“חבירים” הצעירים. בתחילה היוּ מעוֹררים בוֹ המוֹני הסעיפים, העוֹסקים בדיני נישׂוּאים וּכהוּנה, צחוֹק וּבחילה כאחד, אך לאחר שינוּן של ימים אחדים נדמה לוֹ, ברגש סיפּוּק תפל, כי מוֹחוֹ נהפּך סוֹף סוֹף לאוֹתוֹ חוֹמר ספוֹגי שאינוֹ מבחין, הדרוּש להוֹלכים לבחינוֹת. את יחסיו הענוּגים אל חיי הכרך, שהיוּ אהוּבים עליו עתה עד לידי רוֹגז, ואל כמה וכמה גילוּיים קטנים וּמגרים שבהם, ניתּק בחזקת החלטה; את הקריאה המרפרפת והמוֹצצת לסירוּגין בספרי שירה וּמחשבה נבחרים, הניח בכאב לב; על התעייה על פני הקוֹרסוֹ, בגנים וּבחוּרשוֹת, ויתּר ברחמים רבים על עצמוֹ, והיה מסַפק את כל תביעוֹתיו “האנוֹשיוֹת באמת” בשׂיחה הקצרה והנימוּסית עם גברת ביתוֹ לבנת השׂיער, אלמנת רוֹפא העיניים הזקינה, העדינה ודוֹרשת הטוֹב שברחוֹב “29 בנוֹבמבּר” בשעת ארוּחת הצהריים. בערב וּבבוֹקר היתה המשרתת מכניסה לוֹ את ארוּחתוֹ הקלה לתוֹך חדרוֹ והוּא היה לוֹעס ולוֹגם אגב פסיעה ושינוּן. וּכשהיה יוֹצא לרגע מתוֹך חדרוֹ לעבוֹר את המסדרוֹן רפוּד השטיח, לבוּש מעיל בית משוּמש וצוארוֹנוֹ זקוּף מחוּסר עניבה, היה מחליק חרש ליד הקיר, וחוֹשש פן יראנוּ מי מן העוֹלים במעלוֹת. אך פתאוֹם, באמצע ה“טחינה” וה“נזירוּת”, היתה תוֹקפת אוֹתוֹ בחילה מזעזעת, ואז היה נעצר בהליכתוֹ, עוֹמד וּמסתכל רגעים אחדים בניירוֹת המפוּזרים על שוּלחנוֹ, אחרי כן היה חוֹטפם בפנים עמוּמים מכעס וּמשליכם מתוֹך קללה ארצה, תוֹפשׂ את אדרתוֹ מעל הקוֹלב, וּממהר לברוֹח אל הקפה האמנוּתי “שׁטוּקה”, וחוֹזר אל מציאוּתוֹ הרוֹפפת והגרוּיה.
יסוֹד נפשוֹ המכריע נשאר כמאז האירוֹטיקה הקלה והמציקה, וּבסיבּתה היה נמשך אחרי גילוּיי אמנוּת תמציתיים, בייחוּד אחרי השיר והנוֹבילה שנוֹשׂאם אהבה, אוֹ אחרי פרקי מחשבה שיסוֹדם בהתבוֹננוּת הנפש הגרוּיה, כגוֹן שוֹפּנהוֹאֶר וקירקגוֹר, אך גם תכוּנה זוֹ היתה ניצתת ודוֹעכת בוֹ חליפוֹת, וּמעוֹלם לא מילאה את נפשוֹ.
– באמת לא נבראת אלא להיוֹת פּייטן, – אמר לוֹ פעם אגב טיוּל חבירוֹ בן עירוֹ, שנשׂא כבר אשה וּפתח לוֹ “קאנצלריה” משלוֹ.
– כן, לוּלא אהבתי את האמת ולא הייתי עצל כל כך, – השיב לוֹ רוּדוֹרפר ברצינוּת מַתמיהה.
ממי ירש את אוֹפיוֹ הפּגוּם והפּוֹגם בחייו – אוּמלל לא היה מימיו, כשם שלא ידע את האוֹשר האמיתי – לא ידע בבירוּר: אמוֹ מתה בהיוֹתוֹ ילד קטן ולא הכּירה, ואביו היה איש מעשׂה חרוּץ, מתוּן וּמחַשב דרכוֹ כנגד התוֹעלת הממשית; וּלכל אלה לא היה סימן בוֹ. לכל היוֹתר יכוֹל היה ליחס לאביו את הנטייה לנתח את עצמוֹ וּלנסח לעצמוֹ את המסקנה ההגיוֹנית של מחשבוֹתיו בגוּף ראשוֹן אוֹ שני, כזוֹ שהיה מעלה תכוּפוֹת בשנים האחרוֹנוֹת: “תאות ההצטיינוּת אין בי כלל; לקיים את זרע הרוּדוֹרפרים המפוֹאר אין לי כל צוֹרך נפשי; את השיגעוֹן לחיוֹת ולמוּת לטוֹבת מישהוּ אוֹ משהוּ איני מבין – למה, אפוֹא, לא אתעה ואתהה ואמצה מזמן לזמן מנוֹפת החיים? אף על פי כן איני סיבּאריט והחוֹמר מכביד עלי ואוֹשרם של אחירים נוֹתן סיפּוּק לנפשי.”
תוּגה גדוֹלה ודמעות גוֹאלוֹת לא ידע זה כמה שנים, וּכשהיה לוֹכד את ציפּוֹר האוֹשר היה נהנה שאינה נוֹתנת פּוּגה!
את ה“זקן”, הוּא אביו, אהב בתוֹר “אדם הגוּן ותמים”, עם כל מעשׂיוּתוֹ וּבקיאוּתוֹ בעסקים. אך לא היה כוֹתב לוֹ אלא לעתים רחוֹקוֹת, כשמשלוֹח ה“תקציב” שלוֹ היה מתאַחר משוּם מה. וגם אז הסתפּק בשוּרה קפדנית אחת. זה שלוֹש שנים סבל הלז ממחלה פנימית קשה, וּבמשך כל הזמן הזה ראהוּ רוּדוֹרפר רק פעם אחת, כשבא אל הכרך לשאוֹל ברוֹפאים. רגש מוּזר היה אז בלבוֹ, כשעבר עמוֹ פעמים אחדוֹת ברחוֹב, מעין רגש בוּשה וטרחה כאחת. “עם ה’זקנה' מתנדף האַלטרוּאיזמוּס”, אמר לעצמו ברגש כאב לא טוֹב. מאז לא בא אביו יוֹתר, והוּא עצמוֹ לא חפץ לעזוֹב את לבוּב, אפילו בירחי הקיץ הלוֹהטים: “אין לי עתה כל עניין בפרוֹבינציה. מראה התרנגוֹלוֹת הדוֹגרוֹת והפּרוֹת המיניקוֹת אינוֹ מלבּב אוֹתי. תקוּפת ההליכה בכפרים לא תשוּב עוֹד. אף כי יפה היתה, איני משתוֹקק לחזוֹר עליה.” כה התנצל לנפשוֹ, והעצבוּת הציצה לתוֹך עיניו מכל עבר.
היו ימי סתיו נפלאים. הכרך כבר נתמלא יוֹשביו, שחזרוּ ממקוֹמוֹת המרגוֹע, והחיים המוּ בוֹ קלים ואמיצים, כאילוּ שבוּ גם הם ממעוֹנוֹת קיץ רחוֹקים. היה זוֹהר שמש מזוּקק ונעים, ועל פני השמיים רצוּ עננים לבנים, ורוּח צוֹננת הלהיטה את הפּנים. בניין הסיים עמד בבטחוֹנוֹ האפוֹר והשקיף על “גן הישוּעיים”, שהתפּרק כבר את עליו והבדים הקירחים השׂתרגוּ בחלל התכלת כסבכה ברוּרה של קוים שחוֹרים. הטיילים היוּ מרוּבּים, כתפיהם רמוֹת מוֹתניהם אמיצוֹת בלכתם וּפניהם מפיקוֹת שׂמחה על חסדי הטבע האחרוֹנים.
גם רוּדוֹרפר נמצא רוֹב הימים בחוּץ: בין שתים עשׂרה לאחת, עת שוּב התלמידוֹת מבתי הספר, עבר בטיוּל חטוּף על פני הקוֹרסוֹ “לחַדש קצת נעוּריו”, ויתר היוֹם נסע בטראם בלי מגמה, תעה בגנים ו“סר” פעמים אחדוֹת לקפה “שׁטוּקה”, שהיה עתה “קריר ונעים ותמוּה”, בייחוּד בזמן שמעטים היוּ בוֹ האוֹרחים. אך בעמדוֹ יוֹם אחד לפנוֹת ערב בקצה החוּרשה הסטריית אשר מחוּץ לעיר, והתבוֹנן בשמי המערב, חש לחץ לב: “העננים מתקשרים”. וּכשאיחר לצאת בערב הבא מן הקפה החם, היה קוֹר טחוּב ומטר דק מתחשר ארצה. רעד עבר את כל גוּפוֹ וּבמחשבתוֹ החליט: “מחר אני ישן עד הצהריים”.
ואוּלם כשנכנס אל חדרוֹ ולחץ בכפתוֹר החשמלי שליד הדלת, מצא על שוּלחנו טלגראמה סגוּרה. פתחה מתוֹך סקרנוּת וקרא:
“אבא אָנוּש. בוֹא מיד”. חתוּמה – האֵם החוֹרגת.
הדברים לא עשׂוּ עליו רוֹשם מיוּחד. להפך, קם בוֹ מעין רגש פתרוֹן מקל: “סוֹף סוֹף!” רגעים אחדים עמד בלי נוֹע, אחרי כן עלה מעין חיוּך על שׂפתיו: הוא זכר, כי בעת שגנבוּ ממנוּ לפני שנים מספּר את מלתחתוֹ עם כל החפצים, והוּא נכנס החדרה ולא מצאה, חשב גם כן ברגש קל כזה: “סוֹף סוֹף!”. בכל זאת ישב על הספּה השחוֹרה. פּרשׂ את הגיליוֹן הדק על בּרכּיו, וּלאוֹר החשמל החזק קרא את הכתוּב בעיפּרוֹן וחזר וקרא. אחרי כן התבוֹנן בתאריך ונוֹכח, כי הטלגראמה נשלחה אתמוֹל לפנוֹת ערב. כמוֹ תימהוֹן קם בנפשוֹ: "היא נמסרה, אפוֹא, באיחוּר; בכל אוֹפן רק אחרי הצהריים. תמה ושכח להתמרמר על סדרי הדוֹאר.
השעה היתה כבר קרוֹבה לשתים עשׂרה, מסביב שׂררה דממת שינה, רק שעוֹן הקיר שבחדר האכילה הסגוּר טיקטק. הוּא התחיל מהלך בחדרוֹ וּמשתדל “לברר לעצמוֹ את המצב האמיתי”. לבסוֹף בא לכלל מסקנה כזאת: “בעת הישלח הטלגראמה נמצא אבא במצב של גסיסה, שאילוּ היה עוֹד בר הכּרה, לא היה נוֹתן בשוּם אוֹפן לשלוֹח לקרוֹא לי. הוּא אהב אוֹתי יוֹתר מדי, מאשר יחפוֹץ לצערני בעינוּיי גסיסתוֹ. כן, ברוּר: אבא מת בינתיים; השאלה היא רק, אם יש עוֹד איזוֹ אפשרוּת להגיע אל הלויה…”
הסתכל שוּב בשעוֹנוֹ: שתים עשׂרה; בארבע יוֹצאת הרכּבת אל התחנה ג., בשמוֹנה יגיע שמה, וּבשתים עשׂרה יוּכל להיוֹת בעיירה; עד שלוֹש אפשר, אפוֹא, עוֹד לישוֹן.
הוּא התקין את מזודת העוֹר הקטנה, הניח את אדרת החוֹרף על ידה, ושכב בבגדיו, כשהוּא מתאַמץ להשפּיע על רצוֹנוֹ שלא לאחר בשנתוֹ. שעה קלה שכב בעיניים פקוּחוֹת והירהר מתוֹך גירוּי של נסיעה. כמה שנים חיתה בוֹ ההכּרה, כי סוֹף סוֹף מוּכרח לבוֹא היוֹם, אשר בוֹ ייקרא אל לוָיית אביו, בייחוּד בשנים האחרוֹנוֹת עם התגברוּת מחלתוֹ, אבל מעוֹדוֹ לא הרבה לחשוֹב בזה. הבן הבין כי אין בזה מן הנוֹרא. להפך, הדבר הוּא טבעי מאד: עץ החיים מצמיח יצוּרים וּמַשׁירם ואחרים צצים ועוֹלים תחתיהם. מה שהיה הוּא שיהיה ואי אפשר שהאדמה תתכּסה יצוּרים כרצפה של אכסניית עניים. Debemur morti nos nostraque (נוֹעדנוּ למות אנוּ ושלנוּ), אוֹמר הוֹראציוּס, והפּייטן שלנוּ: “אדם יסוֹדוֹ מעפר וסוֹפוֹ לעפר”, עוּבדה שכּל בעל הכּרה יוֹדע וזוֹכר תמיד, אלא שלמעשׂה, ביחס לאביו הוּא, היה המאוֹרע העתיד וההכרחי הזה מטוּשטש קצת בהשׂגתוֹ. לגבי אחירים: איש בא בימים הלך לעוֹלמוֹ, מה בכך? ולא עוֹד אלא שגם כדאי לחתוֹר בדמיוֹן וּלהסתכל בכל פרטי תהליך החידלוֹן; ואפילוּ במוֹת עצמוֹ וּבשׂרוֹ היה חוֹתר להסתכל בשעוֹת תכוּפוֹת של מבוּכת נפש, אך למוֹת אביו התנגדה מחשבתוֹ תמיד התנגדוּת ילדוּתית. “סוֹף סוֹף יקר היה לי אבי תמיד, אף כי רחוֹק הייתי ממנוּ ברגש וּבמחשבה. תמיהני, שאיני כוֹאב עתה על מוֹתוֹ”. אחרי כן שכב שכיבה קוֹפאת, כמקשיב לעלוֹת הצער בנשמתוֹ, אך מכיון שחוּץ מגירוּי וּפיזוּר נפש קלים לא חש כלוּם, התהפּך לצד הקיר וחשב: “טפוּ, העיירה בימי הרפש של סתיו, כמה רחוֹק אני עתה מזה! אך אין ברירה, בעל כוֹרחי אסע.”
מוֹכרת הכרטיסים בעלת התסרוֹקת הבּלוֹנדית הגבוֹהה שבבית הנתיבוֹת לחצה בזריזוּת את הכרטיס לתוֹך ידוֹ הנתוּנה בתוֹך אשנב הקוּפּה, וּמַגָעה החם עוֹרר בוֹ הרגשה רכּה, מַדמיעה. אחרי כן, עד שיוּכרז על הרכבת שלוֹ, התהלך באוּלם הגבוֹה והמקוּמר המוּאר באוֹר חזק וחם, שהיה עתה נעים ביוֹתר מפני הגשם הדק והקר שטיפטף בחוּץ. הוּא התבוֹנן בשעוֹן הגדוֹל, בפלס המצוחצח וּבאבטוֹמטים האדוּמים, המוֹכרים ממתקים, וּפסיעוֹתיו היוּ קלוֹת וּמראהוּ עסוּק וחסר סבלנוּת, כמראה רוֹב הנוֹסעים. עתה לא היתה במוֹחוֹ כל מחשבה. כל ישוּתוֹ היתה מסוּרה לרגש הציפּייה הקל. אחרי כן נכנס אל חדר ההמתנה שלמחלקה השנית, עבר לאוֹרכּוֹ וּלרוֹחבּוֹ, הציץ אגב לתוֹך המראה הגדוֹלה, בחן את המחכים, אחרי כן ישב על ספסל פנוּי וּבהישענוֹ בגבּוֹ אל העץ הטוֹב חבק בזרוֹעוֹ את מזוַדתּוֹ העוֹמדת לידוֹ. המחַכּים לרכבת היוּ הפּעם מעטים, וּבשבתם היוּ נראים כעייפים מחמת השעה המאוּחרת.
דרכּוֹ היתה במסילה צדדית, דרך ארבע שעוֹת ברכבת הרגילה. רכבת מהירה לא היתה במסילה הזאת. הוּא לא חשב מאוּמה על תכלית נסיעתוֹ, והיה שקט לגמרי בהסתכלוּתוֹ; רק שריקוֹת הקוֹנדוּקטוֹרים, שהגיעוּ מעת לעת מעבר לדלת המרפּסת הרחבה, גירוּ בוֹ איזוֹ נימה צפוּנה.
לא ארכוּ הרגעים והדלת נפתחה. נכנס הקוֹנדוּקטוֹר לבוּש אדרת השׂרד הכבידה וּזקוּפת הצוארוֹן וּפנסוֹ דוֹלק לוֹ על חזהוּ, צילצל בפעמוֹן שבידוֹ, והכריז בנשימה אחת על שוּרת תחנוֹת ארוּכּה; בין האחרוֹנוֹת היתה גם זוֹ של רוּדוֹרפר.
כשנכנס ראה כי הרכבת בכל זאת מליאה נוֹסעים. אך הוֹרדת החלוֹנוֹת, ריצת הנוֹסעים, הסעת החפצים, הקריאוֹת והשׂיחוֹת נראוּ בשעה זוֹ כבאוֹת מתוֹך איזוֹ כפייה נעלמה, כי מעבר לכל אלה רבצה החשיכה הזוֹממת הגדוֹלה. הקוֹלוֹת היוּ כשרוּיים באיזוֹ דאגת בהלה, המלוים המעטים שעמדוּ בחוּץ בתוֹך הטיפטוּף הקר, נשׂאוּ מלמטה פנים חיורים באוֹר פנסי החשמל, והקיטוֹר הלבן הפּוֹרץ מן הקטר סאן וזעף, כאילוּ הוּא נחפּז לאיזה מקוֹם וּמעכבים אוֹתוֹ. כל זה נסך על רוּדוֹרפר רוּח נכיאה קצת, אך הוּא נעשׂה שוּב צלוּל וקל נפש, כאשר ישב כבר בתוֹך התא הרפוּד; בייחוד כשראה אחד הנוֹסעים פוֹתח את מזוַדתּוֹ וּמוֹציא מתוֹכה לחם וּביצים ונקניק שמן. “הרי אין זה אלא בית אוֹכל מאַחר”, הירהר, ורק כאשר הרכבת זזה, ואחרי נקישוֹת מרגיזוֹת התחילה שוֹטפת בקצב הוֹלם אדיר וּבשריקוֹת דחוּפוֹת, מַתרוֹת לתוֹך חלל ריק ואפל, כבשה אוֹתוֹ העצבוּת, וּמתוֹכה התחיל עובר לאט לאט גם לרחש הירהוּרים סתוּם, שאין להם ראשית ואין להם תכלית.
עם כל תחנה פחתוּ הנוֹסעים, ועצבוּתוֹ של רוּדוֹרפר רבתה. הוּא ישב מכוּוץ ליד החלוֹן הסגוּר והירהר מתוֹך שיקשוּק הגלגלים הקצוּב בדברים שוֹנים וּמשוּנים, אך מדי פעם בפעם ניעוֹר בתוֹך מחשבוֹתיו כמוֹ קוֹל מזכיר וּמזהיר: “אבא מת!” הוּא היה מתעוֹדד, ועוֹנה במחשבתוֹ כמוֹ ברוֹגז: “וּמה בכך? הכוֹל מתים; גם אני אמוּת”. וּכמוֹ לענוֹש את עצמוֹ על חוּלשתוֹ חשב הלאה: “טוֹב, אבי מת, ואני אקח את חלקי בירוּשה ואסע לארצוֹת רחוֹקוֹת, אֶכּסוֹטיוֹת”. ואגב מחשבה זאת היבהבוּ לעיניו פתאוֹם כבמחזה: נפות דקלים שטוּפוֹת אוֹר, חוֹפי ימים, כּיפּוֹת וּמגדלים, תלבוֹשוֹת מזרחיוֹת ורגליים שחוֹרוֹת מבהיקוֹת ברוּצן. הוּא זכר את אשר קרא בספרי מסע שוֹנים; בייחוּד עשׂוּ עליו רוֹשם תיאוּריו של סוין הדין. וּבזכרוֹ את השם הזה אמר לעצמוֹ: “הוּא צייר נעים, אף כי שטחי קצת”. אחר בקע והוֹפיע לוֹ הנוֹף הארץ ישראלי עם פינוֹת היישוּב העבריוֹת, ושוּב נאחז בדמיוֹנוֹת על הפּינוֹת ההן, כמוֹ לפני שנים אחדוֹת כשעסק הרבה בציוֹנוּת. “בוַדאי אהיה גם שם. יש לראוֹת את הכוֹל”. אבל פתאוֹם שיוַע בוֹ הקוֹל המזהיר: “אבא מת!” והרעיד אוֹתוֹ מתוֹך ישיבתוֹ. הוּם קם והתחיל מתהלך תוֹעה מחלוֹן לחלוֹן וּמאַמץ רגע מבטוֹ לחדוֹר לתוֹך החשיכה העבה.
באחת התחנוֹת הגדוֹלוֹת ירדוּ רוֹב הנוֹסעים, ורוּדוֹרפר נשאר עם שני גברים. האחד ישן מתוּח על הספסל, ראשוֹ נשען על כר גוּמי קטן והוּא מכוּסה שׂמיכת נוסעים משוּבּצה למעלה מעיניו. רוּדוֹרפר התבוֹנן בוֹ רגע וחשב: “סוכן נוֹסע”. אבל שכיבתוֹ הבטוּחה הרגיזה אוֹתוֹ עכשיו, והיה רוֹצה לפשוֹט מעליו את השׂמיכה במשיכה אחת. השני עמד כפוּף לתוֹך החלוֹן הפּתוּח ושרק לתוֹך החשיכה הקרה, שריקה סתם בלי נעימה. הלה היה לבוּש חליפת ספּוֹרט, ועל ידוֹ עמדוּ מכשירי שירטוּט אגוּדים. “מהנדס-מוֹדד” החליט רוּדוֹרפר. שוּב ישב תחת בזיך החשמל שבסיפּוּן. השתקע באדרתוֹ והקשיב לריתמוּס של הגלגלים על פּסי הברזל. בכוָנה להסיח דעתוֹ מתכלית נסיעתוֹ, התחיל להעביר בדמיוֹנוֹ מקרים וּמחזוֹת שוֹנים ממה שראה אוֹ שקרא, אך בכל פעם חתך את מחשבתוֹ הקוֹל המזכיר את מוֹת אביו, והקוֹר הזוֹרם מן החלוֹן הפּתוּח התלכד עם קוֹר אחר העוֹלה מן הקרב. הוּא ניסה עתה להתמסר כוּלוֹ להירהוּרים, הבאים בערבּוּביה, ולכפּוֹת עליהם רציפוּת והסתבבוּת כל שהיא, אך הם נשמטוּ מרצוֹנוֹ ולקץ כל הירהוּר, שנמשך במוֹחוֹ כחוּט דק, מתמתח וכוֹאב, עלה כגל ממצוּלת נפשוֹ הקוֹל הקוֹרא וּמשכוֹ אל העיקר.
בקוֹשי שלף את שעוֹנוֹ מתחת לאדרתוֹ והסתכל בוֹ: המחוֹגים זעוּ לאִטם, וּבכל זאת התקדמוּ, והקטן כבר עבר מרחק של שני קוים וחצי בלוּח הספרוֹת – עוֹד שעה וחצי עליו לנסוֹע. קם והתחיל מהלך לאוֹרך התא, וּבכל פעם בעברוֹ על יד הגבר המשקיף החוּצה, הסתכל במוֹתניו המתוּחוֹת וּבאגוּדת המכשירים העוֹמדת על ידוֹ: “נכוֹן, מהנדס!”
כפּוֹת רגליו היוּ צוֹרבוֹת מרוֹב הליכה וּמתוֹך שהיה ער כל הלילה; הוּא ניסה, אפוֹא, לשכב על הספסל הפּנוּי. זמן מה שכב במצב מטוּשטש, וּמוֹחוֹ נתוּן בסבך הירהוּרים חם, עד כי לבסוֹף חטפתּוּ תנוּמה נרגזה. וּפתאוֹם קפץ מתוֹך סמרמוֹרת של צינה, ועיניו מביטוֹת בשברוֹן כאב אל השעוֹן שבידוֹ: הוּא נימנם רק כחצי שעה.
כדי להתעוֹרר קצת יצא אל המסדרוֹן הארוֹך. שם היה פתוּח חלוֹן מנגד, ורוּח פּרצים עזה וחוֹתכת חטפה את פניו, טפחה עליהם ברטיבוּתה, סתמה את נחיריו ועיצמה את עפעפּיו. הוּא מיהר לשוּב, והדלת נסגרה אחריו בדפיקה מזעזעת. הנוֹסע הישן נבהל משנתוֹ, הוֹציא מתחת לשׂמיכה פרצוּף אוילי, הסתכל רגע בתימהוֹן ושכב שנית. “המהנדס” לא זע ממקוֹמוֹ ולא הפסיק את השריקה כשראשוֹ בחוּץ, באפילת הלילה. רוּדוֹרפר הסתכל בוֹ עתה במחשבת קנאה: “אילוּ עצבים!”, וּבחפצוֹ לעשׂוֹת גם הוּא כמוֹהוּ ניגש אל החלוֹן שמנגד, פתחוֹ והוֹציא את ראשוֹ, אבל עדת גיצים ורסיסי פחם חדים התנפּלוּ על פניו העייפים בתוֹך גל קיטוֹר מסריח, צרבוּ, עקצוּ והכריחוּהוּ להשיב את ראשוֹ ולסגוֹר את החלוֹן מתוֹך משיכת רצוּעת העוֹר הקרה. “לא טוֹב”, חשב, “עצבי נרדפים”. נדוּדי השינה וכוֹבד האויר שברכבת יצקוּ מכאוֹב בכל יצוּריו, וּמחשבתוֹ נטרפה וסאנה בעלטה. עתה ישב, שיקע את ראשוֹ בצוארוֹן אדרתוֹ עד אוֹזניו, וּמתוֹך חוּלשה הפקיר עצמוֹ לדמיוֹנוֹ: גוּפוֹ של אבא מוּטל בתוֹך אדמת בית הקברוֹת הגדוּר שליד החוּרשה. הארוֹן הפוּך, והגוּף העטוּף תכריכים לבנים הוּטל על האדמה השחוֹרה; גם על דפנוֹת הארוֹן ועל הגוֹלל מעיקה האדמה. זקנוֹ הנאה והרחוּץ בחלמוֹני ביצים מבוּדר וּמלא רגבי עפר. הרימה עוֹד לא שלטה בוֹ, אך מחר אוֹ מחרתיים יבצבּצוּ וירחשוּ בגוּף, בבשׂר, כמוֹ פתילים מתנוֹעעים ממראה הבשר. כן, כל זה יהיה כמוּבן בתוֹך חשכת הקבר, עין לא תראה…
וּפתאוֹם התעוֹרר, קפץ והתחיל מתרוֹצץ בתוֹך התא בין הספסלים המרוּפּדים ולא שׂם עוֹד לב, לא ל“סוֹכן” הישן ולא ל“מהנדס” המשקיף החוּצה. וכן היה מתלבט, עד שהוּצפוּ החלוֹנוֹת אפרוּרית עכוּרה, וּשריקת הקטר היתה כבר ברוּרה וּמוּבנה, ועד שמוֹנה לא חסרוּ אלא חמש דקוֹת.
התחנה היא קטנה וּמיוּתמה. בתי הכפר המעטים חבוּיים בצלע גבעה שחוֹרה במרחק חצי שעה, ורק שתי מערכוֹת פסים מתוּחוֹת על המסילה הזרוּעה חצץ מפוּחם. בית הנתיבוֹת הוּא בניין לבינים אדוֹם אחד, וּמן הצד, על הרציף, מוּטלים ציבוּרי קוֹרוֹת אחדים. גם צילצוּל הפּעמוֹן הוּא רפה ונוֹסך עצבוּת. ליד הפּשפּש מוֹסרים את הכרטיס לידי השוֹמר היחף הלבוּש כאחד הפוֹעלים ורק כוֹבע שׂרד על ראשוֹ, עוֹברים תחת שלוֹשה אוֹ ארבעה עצי ערמוֹן, חשׂוּפים ברוּבּם, ויוצאים אל הרחבה. שם מוֹצאים על פי רוֹב איזוֹ עגלה, שהביאה נוֹסעים אוֹ המחכּה לנוֹסעים, ויש שגם זאת לא תימצא.
כשירד רוּדוֹרפר מעל המדריגה הרחוּצה בגשם, ראה שני אנשים ממַהרים לבוֹא לתוֹך הרכבת. את האחד הכיר: בן עירוֹ, ר' אהרוֹן סרסוּר הכּשוּת. חסיד בּלזי, אדוּק וקנא, הרוֹדף את הבחוּרים הציוֹנים, וּבתוֹכם את בנוֹ. רק בעוֹנת הכּשוּת הוּא נוֹהג גיהוּץ בעצמוֹ למצוֹא חן בעיני הסוֹחרים הבאים ממרחק. לפני כמה שנים, כשרוּדוֹרפר עוֹד היה בעיירה, הכּה ר' אהרוֹן זה את בנוֹ הנער, שנמצאוּ אצלוֹ ספרי השׂכּלה, מכוֹת אכזריוֹת, והנער חלה מאז במחלת הנפילה. עם ר' אהרוֹן היה עתה גרמני גדוֹל וּמפוּטם, לוֹבש גלימת גשם רחבה. רוּדוֹרפר נזכר כי עוֹנת הכּשוּת עכשיו, והגרמני הזה הוּא, כנראה, סוֹחר מזאץ, מאלה הרגילים לבוֹא בכל שנה לסביבה זוֹ. וּבדמיוֹנוֹ עברוּ שׂדוֹת הכּשוּת הגדוֹלים והעזוּבים בעוֹנה זוֹ, רבּי העמוּדים החשׂוּפים, הקרים והרטוּבּים שבסביבוֹת עיירתוֹ. ר' אהרוֹן, אף על פי שהיה טרוּד בגרמני שלוֹ ומיהר אל הרכבת, הכיר את רוּדוֹרפר, ניגש אליו ותקע לוֹ את ידוֹ ב“שלוֹם עליכם”. רוּדוֹרפר בחן את פניו השׂעירים וחיפּשׂ את עיניו, אבל עיניו של הלז הסתתרוּ מתחת למשקפיים, ורק בפנים המאדימים מבעד לזקן השחוֹר היתה כעין הבעה של השתתפוּת. הוּא רמז ביד אחת אל הרכבת ודיבּר בחיפּזוֹן:
– ממַהר בוַדאי הביתה, הרי יום שישי היוֹם. טוֹב, תוּכל לנסוֹע בעגלה שלי. סוּסים לא רעים, אבל הדרך רעה מאד. כאן ירדוּ גשמים כל השבוּע. חיה בטוֹב, מר רוּדוֹרפר. זמן רב לא ראיתיך. נוּ, היה בריא!
רוּדוֹרפר לא מצא עוֹז לשאלוֹ על העיקר. הוּא מסר את כרטיסוֹ לשוֹמר ויצא אל הרחבה. שם עמדה עגלת סוּלמוֹת מוּצעה מוֹשב כבוֹד, ועליו פרוּשׂה חמילת איכרים בעלת פּסים, והאיכר עמד כפוּף וניקה בקיסם את יתדוֹת האוֹפנים. הוּא ניגש ישר אל האיכר וּשאלוֹ, אם יסכים להוֹבילוֹ תיכף לעיירה. הלז הפך לאט את פניו וענה בשויוֹן נפש:
– נראה. אוּלי יבוֹאוּ עוֹד אילוּ “פּאנים” ברכבת הבאה.
רוּדוֹרפר חייך בעצב, וטפח על גב אדרת צמרוֹ השׂעירה של האיכר:
– אין דבר, אני אשלם שׂכר כל העגלה.
– טוֹב, פּאן – הזדקף האיכר מעבוֹדתוֹ אדוֹם כוּלוֹ, – אבל צריך שהסוּסים ינוּחוּ שעוֹת אחדוֹת. שבע שעוֹת, דמה בנפשך, ב“שמנת” כזוֹ. ראה, הם עוֹד מקטרים כדוָדים. הי, דרכּוֹנת.
פני האיכר היוּ זרים לוֹ. הוּא הכיר כמעט את כל איכרי העיירה, וזה היה, כנראה, בן אחד הכפרים.
– טוֹב, – אמר רוּדוֹרפר באדנוּת עשׂוּיה – ואם אשלם לך יפה, מתי נוּכל לצאת?
– בעוֹד שלוֹש שעוֹת, חי נפשי, לא קוֹדם.
– וּמתי נגיע לל…?
– האלוֹהים יוֹדע! הנה נסענוּ הנה שמוֹנה שעוֹת, ורק פעם אחד “עמדנוּ”.
– כן, אמנם הרפש רב; וּבכל זאת הרי לפני שלוֹש שנים נסעתי בשלוֹש שעוֹת.
– הוֹ, ואני, פּאן, נסעתי לפני עשׂרה ימים בשתי שעוֹת וּמחצה, חי נפשי! – אמר האיכר והוֹציא מתוֹך העגלה, מתחת למוֹשב, את תרמיל ארוּחתוֹ – אגמי-מים כאלה עוֹמדים ביער.
והראה בשוֹטוֹ על טבּוֹרוֹ.
– בן אדם, אני מוּכרח להיוֹת עוֹד היוֹם בל… אשלם כמה שתבקש, – התחנן רוּדוֹרפר.
– בערב, נהיה שם, אם ירצה השם, לא קוֹדם, – ענה האיכר, וחתך לוֹ באוֹלרוֹ מן הפּת השחוֹרה, ליפּת בשוּמן חזיר ונתן לתוֹך פּיו.
הכוֹל במתינוּת מרגיזה.
המטר פסק מעט, אך העננים היוּ תלוּיים אפוֹרים וּנמוּכים. רוּדוֹרפר פנה והלך מעט במדרוֹן הדרך המוֹבילה אל הכּפר. היתה זאת דרך שׂדוֹת שחוֹרה וּרפוּשה. במרחק מעט עמדוּ אילני סרק אחדים, רוּח הסתיו נשבה בהם וענפיהם הערוּמים טפחוּ ושרקוּ בזעף. “בדרך כזוֹ מצאתי פעם חבוּרה של ילדוֹת איכּרים צוֹהלוֹת. ביניהן אחת, שזכרתי את פניה שנים אחדוֹת. היוּ ימים של אוֹרה. ועתה הכל שמם, קר וזר”. וּמחשבתוֹ מהדהדת בוֹ: “אבא מת, אבא מת”.
כשישב אחרי כמה שעוֹת המתנה מענוֹת בעגלה חש מעין הרוחה. נוֹח היה לוֹ לצאת לדרך לבדוֹ עם האיכּר הזר. כל נסיוֹנוֹת החיים וּמחשבוֹת הכּפירה, המחוּכּמוֹת והישרוֹת גם יחד, נתנדפוּ, וּבלבּוֹ קם מעין אוֹתוֹ רגש של ילדוּת, התוֹקף את האדם הנוֹסע הביתה. זמן מה נסעוּ במרוּצה עירנית, ונדמה לוֹ כאילוּ נעשׂה לוֹ נס והדרך הוּטבה למענוֹ, אבל עד מהרה הגיעוּ אל דרך חוֹמר מרוּכּכה. אוֹפני העגלה חתכוּ את האדמה השמינה, וכיכרוֹת החוֹמר הכבידוֹת נשרוּ מעל היתידוֹת והחישוּקים ונפלוּ בטפיחה אל מקוֹרם. הסוּסים התחילוּ נוֹשמים בכבדוּת, ואחרי משכם איזה זמן בהתאמצוּת יתירה – עמדוּ. האיכּר חיכּה רגע, שרק, דפק שוּב בשוֹט, הסוּסים משכוּ מחדש, עד שהתחילוּ לנענע בשוֹרשי זנבוֹתיהם וּלצפצף מתוֹך חזוֹתיהם וחמוּקי רגליהם העלוּ קצף לבן.
מראה זה העסיק את רוּדוֹרפר. הוּא גחן גם הצידה מעל לסוּלם והתבוֹנן באוֹפנים וּברפש, הביט מאחרי העגלה וראה את החריצים המתאַחים מהרה כעיסה חתוּכה, וליוה ברגש חם של התאמצוּת את משיכת הסוּסים, מעין הרגש של אב המאכיל את ילדוֹ. הוּא חמל עליהם, והצטער שאינוֹ יכוֹל להגיד לאיכּר שלא ידפוֹק אוֹתם. רוּח קרה וזוֹעפת נשבה על השׂדוֹת השוֹממים תחת שמי העוֹפרת הכּבידים. רשת המטר הדקה הליטה שוּב את האויר.
הוּא התכּוץ באדרתוֹ ונתן את עצמוֹ שוּב למחשבוֹתיו.
כל כך רחוֹק היה עתה מן הכּרך, מן העוֹלם, מחייו שם וּמכּל מה שעבר עליו בשנוֹת בגרוּתוֹ. נדמה לוֹ שעוֹדנוּ נער קטן בבית אביו, והוּא נוֹסע לאיזוֹ עיירה קרוֹבה. נפלה מעליו כל רקמת הנימוּסים והתרבוּת, שהתעטף בה בכּרך, והוּא נעשׂה כה פשוּט, אינטימי וּממוּזג עם הסביבה הזאת, הידוּעה לוֹ, העגוּמה והמקרבת אוֹתוֹ אל עיירתוֹ, קן מוֹלדתוֹ. אך פתאוֹם תקפהוּ רעיוֹן זועה קר, והפּעם בתוֹקף גדוֹל: לאן אתה נוֹסע? הרי אביך, שלוֹם רוּדוֹרפר, היהוּדי האמיד, הדוּר הזקן וטוֹֹב העיניים, מוּטל כבר באדמה. הבאנק סגוּר על מסגר וטבלא קטנה דבוּקה על דלתוֹ: “מסיבּת אבל יהיה הבּאנק סגוּר שלוֹשה ימים”. ואגב מחשבה זוֹ לא יכוֹל להתאפּק מלהביט למטה אל השׂדה לראוֹת, אם אמנם ייתכן להיוֹת קבוּר בתוֹך אדמה זוֹ.
כדי לגרש את מחשבתוֹ זוֹ, השתדל להקשיב לציפצוּף הסוּסים המתייגעים וּלרעש האוֹפנים החוֹתכים את הרפש, אבל המחשבה המענה חזרה ועינתה אוֹתוֹ, עד כי גברה עליו העייפוּת וישב כמוֹ נרדם, כשראשוֹ צוֹנח מעט על כתיפוֹ בתוֹך צוארוֹן האדרת. אך העגלה שנתחבטה במהמוּרה הרקידה אוֹתוֹ משנתוֹ. הוּא קרע את עיניו, וּבתוֹך עריית השׂדוֹת האפוּרה לא ראה דבר, חוּץ מגבּוֹ הרחב של האיכּר היוֹשב לפניו כפוּף בתוֹך אדרת הצמר האדמדמת. כשנתיישב קצת נזכר שלא טעם היוֹם כלוּם. רעב לא חש כלל, אף כי ידע שעליו לאכוֹל דבר מה. הוּא לא לקח אתוֹ דבר, ולוּ גם היה לוֹ מה, לא היה יכוֹל לאכוֹל, כי איך ישׂים הוּא אוֹכל בתוֹך פיו, בעת אשר פּי אביו מלא עפר… קרירוּת תפילה מילאה את גוּפוֹ, והוּא הוֹציא את ידוֹ וּמישש בפניו, באַפּוֹ, להיוכח אם בשׂרוֹ, זה שנפרש מבּשׂר אביו, איננוּ אוּמצה מתה, קרה ורכּה.
מרחוֹק, בתוֹך עלטת המטר, נראה דבר מה משחיר וּמתקרב: בא לקראתם קרוֹן טעוּן קרשים ארוּכּים, צהבהבּים, רעננים וּרחוּצי גשם. האיכּר, בעל הקרוֹן, בוֹסס ברפש וּכשגוּפוֹ שלוּח לפניו הצליף על הסוּסים בכל עוֹז. “שלוֹשה קרשים כאלה…” חשב רוּדוֹרפר רתת והתכּוץ עוֹד יוֹתר בתוֹך אדרתוֹ. הם נסעוּ עכשיו בדרך שׂדוֹת שחוֹרה מלאה רפש נוֹזל וּמבריק. האוֹפנים אמנם העמיקוּ ברפש, אך על הסוּסים כנראה הוּקל, כי צעדיהם היוּ עליזים והצליפוּ על עצמם בלי חשׂך בזנבוֹתיהם המלוּכלכים. הרפש ניתז מרגליהם לאחוֹר, על העגלה, גם אדרתוֹ של רוּדוֹרפר היתה כבר רבוּבה בכמה מקוֹמוֹת, אך הוּא לא מחה את הרבבים, ניחא היה לוֹ שכּוּלוֹ יתכּסה לאט לאט ברפש זה. והנה טפחה טיפּה גדוֹלה וקרה גם על פניו, מתחת לעינו: זרמת קוֹר חלפתוּ, והיה מוּכרח למחוֹתה בקצה אצבעוֹ.
אחרי כן עברוּ דרך כפר קטן. הגשם התגבּר. בקתוֹת האיכּרים הנמוּכוֹת סכוּכוֹת הקש נראוּ כיוֹשבוֹת ישיבת אבילוּת. העגלה עברה על פני מגרש גדוֹל, שעוֹד ניכּרוּ בוֹ פה ושם שׂרידי ירק. חזירים אחדים רצוּ בצידי הדרך כפוּפים וּזריזים הביתה; זנבוֹתיהם הדקים היוּ מסוּלסלים כקפיץ לבן. בתוֹך אמת המים שטוּ אוזים וברוזים במהירוּת רבה. איכּרית זקינה נעוּלת מגפיים בוֹססה ברפש, ושׂמלתה מוּרמה למעלה מברכּיה והיא מחשׂיפה רגלים כחוּלוֹת שׂרוּגוֹת גידים עבים. “בשׂר אדם, ברר…” הירהר רוּדוֹרפר ברעד. אחרי כן התחיל להתעניין במראה הכפר, שעבר אוֹתוֹ כבר פעמים רבוֹת בחייו. הוּא ידע, כי עוֹד מעט עליהם לעבוֹר על בית התפילה הגבוֹה הבנוּי דיוֹטאוֹת של עץ בסגנוֹן סלאוי וקרשיו משחירים, ובהגיעוֹ שמה התמיה אוֹתוֹ בניין לבינים חדש ויפה מנגד, מן הצד השני של הדרך.
– מה זה? – שאל את האיכּר.
האיכּר שהתנוֹדד לאטוֹ בלכת העגלה לאט, ענה, כשהוּא מסיר את מצנפתוֹ הכבידה וּמצטלב:
– הרי זה בית הספר החדש, ויוֹ!
“התרבות מתפּשטת”, אמר לנפשוֹ רוּדוֹרפר.
הם יצאוּ כעבוֹר רגעים מספר את הכפר ונסעוּ הלאה, הלאה, עד שהגיעוּ אל ה“בּיצה” הידוּעה. באמצע האגם הטוֹבעני הזה השחירוּ פה ושם גבשוּשיוֹת של כבוּל, צפוּ עוֹד עלים ירוּקים, דשינים וּרחבים, ועל גדוֹתיה צמחוּ קנים, מהם זקוּפים וּמהם שבוּרים. הם נסעוּ על שׂפת הבּיצה לאט וּבזהירוּת. מדי פעם בפעם באה העגלה במים, ואז נשמעה זרימה שוֹפכנית מתחת לגלגלים, ורגלי הסוסים שיכשכוּ במים הקרים. במשך כל העת הזאת עברוּ זרמים קרים גם בנפשוֹ של רוּדוֹרפר.
אחרי כן נכנסוּ לתוֹך חוּרשת ערבים קטנה. שם היה חבוּי בית איכּרים דל וּבתוֹכוֹ ישבה, מיוֹם שרוּדוֹרפר זוֹכר, משפּחת יהוּדים ענייה. ליד הבית הזה עמד האיכּר בעל העגלה והאכיל לסוּסים כשעה. רוּדוֹרפר לא ירד כל העת מן העגלה. פעמים אחדוֹת, בעת שהאיכּר היה פנימה, יצא מי מבני הבית והציץ בסקרנוּת לתוֹך העגלה, אך הנוֹסע הצטמצם באדרתוֹ ועשׂה עצמוֹ כאילוּ אינוֹ רוֹאה כלוּם.
כשיצא שוּב לשׂדה ראה רוּדוֹרפר את האוֹר, והנה הוּא הוֹלך וכהה, ולא הרחק לפניהם השחיר כבר היער, שהיה עליהם לעבוֹר בוֹ. זה היה יער של אֵלוֹת וליבנים עתיקי ימים, שגם בדרך כתיקנה צריך היה לנסוֹע בוֹ שעה שלימה, עד שהיוּ יוֹצאים אל מישוֹר השׂדוֹת אשר לפני העיירה. הפעם, אמר האיכּר, יצטרכוּ לנסוֹע בוֹ כשלוֹש שעוֹת, וּבזהירוּת יתירה, מפני אגמי המים העוֹמדים בוֹ לרוֹב.
כשראה רוּדוֹרפר את היער מקרוֹב חלפוֹ גל חרדוֹת. הרגש הרגיש כי עצביו כבר נחלשוּ היוֹם יוֹתר מדי, וקשה יהיה לוֹ לשׂאת את הנסיעה הזוֹחלנית בתוֹך החשיכה הקרה והזוֹממת הזאת. גם פחדנוּתוֹ הילדוּתית, שהוּסחה ממנוּ במשך שנוֹת שבתוֹ בכּרך, ניעוֹרה בוֹ מחדש. כאז כן עתה לא פחד איזה דבר ברוּר, אילוּ יצוּרי הזיה מקוּבּלים – פחדוֹ היה סתוּם: החשיכה, הלילה, עירוֹם הטבע והסיכּוּך הסבוּך מכל צד מילאוּהוּ מגוֹר.
העגלה נכנסה לבין העצים הראשוֹנים, בעוֹד אוֹר היוֹם הוֹלך מאחריהם וּמבהיר את הגזעים הקרוּעים והכפוּפים בצוּרוֹת שוֹנוֹת. רקב עלים חלוּדים ודשא רפוּש כּיסה את פני האדמה משני צידי הדרך. בכל אשר נחה העין היוּ בוֹלטים סעיפי שוֹרשים חשׂוּפים, שהשׂתרגוּ גם על פּני הדרך, וּבעבוֹר עליהם העגלה היתה מתרוֹממת וצוֹנחת אלכסוֹנית בגניחה כבידה. הרישרוּש היה כּבד וספוּג טחיבוּת בלה. ככל אשר העמיקה העגלה ביער, כן התגבּרה החשיכה וכן הוּרעה הדרך. רבּוּ המהמוֹרוֹת והשׁוּחוֹת המלאוֹת מים, וּפתאוֹם ניצנצה מתוֹך האפילה שלוּלית מים שחוֹרה וּרחבה, גדוֹתיה כוֹתלי עפר גבוֹהים, והדרך ירדה לתוֹכה רק כמרזב צר.
– היזהר, פּאן!
קראה אדרת הצמר הכפוּפה והתחילה מוֹשכת במוֹשכוֹת בחזקה. העגלה רבצה על צידה, הגיעה כמעט עד לארץ, אחרי כן התגלגלה במהירוּת למטה, וּכרגע נשמע שיכשוּך הסוּסים במים, שיכשוּך קר וּמצלצל וּמזעזע.
אך לאט לאט הוּמר פחדוֹ של רוּדוֹרפר בתוּגה גדוֹלה, שתקפה עליו עד כדי דמעוֹת. הוּא נעשׂה פתאוֹם כה רך, ילדוּתי וחסר חסוּת. מחשבתוֹ ניסתה פעמים אחדוֹת להיאָחז באיכּר היוֹשב לפניו, אך זרוּתוֹ וּשתיקתוֹ של זה עיכּבוּ, והוּא היה שוּב יחידי בלילה העמוֹק והסגוּר. בכל פעם שעברוּ איזוֹ שלוּלית בשלוֹם ונסעוּ שוּב ליד גזעים, יוֹתר מוּחשים מאשר נראים, חתר מוֹחוֹ שוּב בעיקר, והוּא התאַמץ שלא לראוֹת את דמוּת אביו המת. אבל זה היה הוֹלך בעקבוֹת העגלה בצעדים נשמעים וּבנשימה כבידה. כן, הוּא ליוה את בנוֹ. התוּגה נאחזה שוּב בפחד. הוּא הפך את פניו וקרע את אישוֹניו לאחוֹריו להיוכח, שאביו איננוּ הוֹלך אחרי העגלה, אך כשהחזיר את ראשוֹ, היה הלז שוּב צוֹעד, ונדמה לוֹ שהוּא גם אוֹחז בקצה הסוּלם.
אחרי כן ניטשטש דמיוֹנוֹ ואביו התחיל חי בוֹ. הנה הוּא, יעקב, יוֹשב בביתם, בחדר המיטוֹת החם, ליד מיטת אביו החוֹלה. הלז התרוֹמם מעט, נשען על שני מרפקיו הנעוּצים בכּר וּמסתכל בוֹ בחיבּה רבה. אין עוֹד איש אִתם בחדר; האם החוֹרגת ישינה בחדר השני. הוּא נוֹטל את יד אביו וּמגיש אליה לאט את פיו. אחרי כן הוּא לוֹחש בקוֹל רווּי דמעוֹת:
– אבא, כל כך נבהלתי כשקיבלתי את הלטגראמה.
– ואני אמרתי להם, – עוֹנה האב בקוֹל רפה מאד וּבהפסקוֹת של חוּלשה – שלא ישלחוּ לקרוֹא לך. למה עוֹד לך לראוֹת בייסוּרי? אבל עתה, כיון שבאת, ולי הוּטב, ב"ה, טוֹב מאד. אני שׂמח לראוֹתך, יעקב.
והוּא עוֹנה בהתרגשוּת של רוֹך אין קץ:
– אבא יקר…
– כן, זה שנים אחדוֹת – ממשיך האב – לא ראיתיך. נדמה לי שפניך רעים. – והוּא מעביר את ידוֹ הרזה בליטוּף על השׂמיכה.
– קשה לחיוֹת,
– קשה, – עוֹנה אביו, והוּא נראה כרוֹדף אחרי איזוֹ מחשבה שקשה לוֹ לתפשׂה – כן, אבל חייב אדם להתגבּר. כשאמך ע"ה מתה, אמרתי, עוֹלמי עלי חרב, אך בעבוֹדה מצאתי תנחוּמין.
– כן, בעבודה, אבא. אבל איך אפשר לעבוֹד, אם אין אמונה בתוֹעלת העבוֹדה, שוּם אמוּנה…
– יחד עם העבוֹדה באה גם האמוּנה, ילדי. היא האמוּנה…מבּשׂרי חזיתי…
והוּא מחזיק את ידוֹ בתוֹך כּפּוֹ הרוֹעדת והחמה. רוּדוֹרפר שוֹתק מתוֹך התרגשוּת רבה. לבוֹ מלא והוּא רוֹצה לדבר וּלדבר אל אביו, אך אינוֹ יכוֹל עוֹד. הוּא התרחק ממנוּ יוֹתר מדי, ועליו לעבוֹר דרך ארוּכה, עד כי יגיע אליו שוּב. וּבעוֹד הוּא טס וּמתקרב בדרך הדמיוֹנית הזאת, עמדה העגלה פתאוֹם מתוֹך חבטה. חריקת האופנים וציפצוּף חזוֹת הסוּסים נפסקוּ, והדממה הזאת העירתוּ מדמיוֹנוֹ. אדרת הצמר התרוֹממה וירדה מעל העגלה. היא הלכה וגיששה אילוּ צעדים לפניה.
– מה קרה? – קרא רוּדוֹרפר בקוֹל פחדים, וקוֹלוֹ כמוֹ נתקע בתוֹך גוּש עבה.
– לעזאזל, ירדנו מן הדרך. – ענה קוֹל מקלל.
האיכּר התרחק ורוּדוֹרפר נשאר לבדוֹ בעגלה אפוּף חשיכה וּסבך עצים. כל בשׂרוֹ הוּצת בפחד לוֹהט. נדמה לוֹ כמוֹ העצים מסביב מסתוֹבבים וּמכרכּרים בדממה. רק נטפי הגשם ניקשוּ על השלכת בנגינת שׂטן שחוֹרה. הוּא התחיל לגשש סביבוֹ, וידוֹ נגעה בסוּלם העגלה הקר והרטוֹב. הרתיע את ידוֹ והתכּוץ שוּב באדרתוֹ. ושוּב נתגברה תוּגתוֹ עד לידי דמעוֹת. אך הדמעוֹת לא באוּ, והלחץ שבחזה לא הוּקל. “לוּ יכוֹלתי לבכוֹת”, הירהר, “זה לי יוֹתר מעשׂר שנים שלא בכיתי”. וּראה, דוקא הירהוּר זה הקל לוֹ מעט והסיח את דעתוֹ מן האימה. העגלה עדיין עמדה, והאיכּר רישרש שם זמן רב בין העצים. ודמיוֹנוֹ של רוּדוֹרפר נאחז שוּב בחלוֹם: החוֹם בחדר המיטוֹת גדוֹל. המנוֹרה דוֹלקת ליד מיטת אביו. אמוֹ החוֹרגת עוֹמדת כפוּפה וּמשקה את החוֹלה מכּף כסף גדוֹלה, והיא לוֹחשת לעצמה: למה זה בוֹשש יעקב? לוּ בא, בודאי היה מביא בזה קצת הקלה לאביו הסוֹבל. לוּ בא כבר! עוֹד אתמול שלחתי לוֹ טלגראמה. – “וּבכן עוֹדנוּ חי!” התעוֹרר פתאוֹם, ואיזוֹ תשוּקה תקיפה ומכאיבה מילאה את כל ישוּתוֹ למהר ולבוֹא הביתה ולמצוֹא את אביו חי. האיכּר כבר חזר, אחז ברסן הסוּסים וּמשכם בנהימה קוֹבלת הצידה.
– מה? מצאת את הדרך? – שאל רוּדוֹרפר בניקוּש שיניים.
– לעזאזל! – קילל האיכר בקוֹל עמוּם – חשיכה כזאת, את העיניים אפשר לנקר. הרי לך נסיעה! הי, דרכוֹנת, דרכוֹנת.
והוּא עלה בעצמוֹ על העגלה והתחיל לנסוֹע בדרך הנכוֹנה.
עיני רוּדוֹרפר כבר היוּ רגילוֹת עתה בחשיכה והיוּ מבחינוֹת את גזעי העצים, שהיוּ מתנוֹעעים וּמסתוֹבבים אגב נסיעה כצללים. הדרך הוּטבה מעט, והעגלה רצה עכשיו בעליצוּת עיורת, כמוֹ לתוֹך תהוֹם פתוּחה. וּפתאוֹם צנחה שוּב לתוֹך מים, והזרימה הקרה עברה שוּב בנפשוֹ של רוּדוֹרפר. אחרי כן יצאה העגלה והתחילה מתנענעת שוּב בעצלתיים, והסוּסים נשמוּ כבידוֹת וציפצפוּ מתוֹך חזוֹתיהם. הוּא הכניס את קצה הצורוֹן של האדרת לתוֹך פיו, ומצץ בנשיכת שיניים הדוּקה את אריג הצמר החם. החלוֹם שׂיחק בוֹ שוּב מתחת לעיניים העצוּמוֹת: אוֹר של יוֹם קיץ בטרקלין ביתם. אביו שב זה עתה מחתוּנתוֹ עם האם החוֹרגת. הוּא גבר במיטב שנוֹתיו, רענן וּשחוֹר זקן, אך פניו חיורים מעט, וכמעט לא יביט אל האשה הגדוֹלה, הכּבוּדה והמקוּשטת היוֹשבת לה על הספּה כפוּפה קצת, בעיניה רוֹעדוֹת דמעוֹת והיא מחזיקה בכף ידה מטפּחת קמוּטה, לבנה מאד ולוֹחצת אוֹתה בלי הרף. היא ניסתה פעמים אחדוֹת לדבּר אליו, אל יעקב הקטן, פעם ניסתה גם לנשקוֹ, אך הוּא דחה אוֹתה. אביו מתהלך בחדר, וּמדי פעם בפעם הוּא שוֹלח מבט חם ונוּגה בוֹ, בילד, הכּוֹרע על הכיסא הרפוּד ליד השוּלחן וּמתראה כמתבוֹנן בספר התמוּנוֹת הגדוֹל שלוֹ. האשה הזרה והיפה יוֹשבת שקוּעה בהירהוּרים – אוּלי היא מתחרטת על שבאה הנה! – ואביו עדיין מהלך שוֹתק וחיור. והוא, אף על פי שילד הוּא, לבּוֹ מפרכּס בוֹ ברגש נקמה והוּא נהנה מצערוֹ של אביו. הוּא רק מחכּה שזה יתפּרץ פתאוֹם בזעקה גדוֹלה, ויגרש מן הבית את האשה הזרה. הלא אחרת אי אפשר! אך אביו עדיין פּוֹסע בחדר, והוּא, הילד, כפוּף על תמוּנה אחת וּמסתכּל, מסתכּל, אף כי אינוֹ רוֹאה כלוּם… פתאוֹם ניעוֹר בוֹ שוּב הקוֹל: “אבל אבא מת!”, והפעם נשמע הקוֹל כאנחה הבאה אחרי בכייה ממוּשכה. הוּא פקח את עיניו: מה זה? הם נוֹסעים כבר במרחב. כנראה, יצאוּ כבר מן היער. השמיים חשוּכים, חלל האויר אטוּם, אין כוֹכב מגיה בערפל. הרוּח מנשב מצד אחד ושוֹבט את המטר הקר באלכסוֹן. הסוּסים מגבּלים ברפש ואדרת הצמר יוֹשבת כפוּפה, והשוֹט הבוֹלט מעל כתיפה גדוֹל וּמבעית בחשיכה כקוֹרה נטוּיה. הפּחד נמוֹג לאט, והמוֹח נעשׂה צלוּל יוֹתר. קרבת העיירה הפעימה את לבוֹ. “עוֹד מעט”, חשב, “יש רק לעבוֹר עוֹד את חוּרבת “הטחנה”, אחרי כן את “חוּרשת החיוֹת” הגדוּרה, אחרי כן שׂדה גדוֹל ואפר גדוֹל, אז יתחילוּ בתי האיכּרים הראשוֹנים. בית איואן צ’וֹבּיט הוּא הראשוֹן, איואן צ’וֹבּיט שסוּע השׂפה, שבתוֹ ילדה לוֹ לזנוּנים. אך אל מי אני נוֹסע? אל מי? שכחתי… אה, אל אבי המת! – ואוּלי עוֹד אמצאנוּ חי”… למחשבה אחרוֹנה זוֹ פּעם לבוֹ בחזקה. פּתאוֹם היבהב לעיניו כשביב מבעד לעלטת המטר. אך האוֹר כּבה שוּב, והחשיכה רבצה כבידה ועבה וזוֹרמת על השׂדוֹת. העגלה הלכה וחתכה את הרפש לאִטה. עתה היבהבוּ שני אוֹרוֹת בבת אחת. והפעם לא כּבוּ. הלב דפק ודאַב. הוּא לא הרגיש, כי הרים את ראשוֹ מתוֹך הצורוֹן וכי התיישר על מוֹשבוֹ.
– כבר ל…? – שאל את האיכּר.
– ומה? – ענתה האדרת והצליפה בעצלתיים על הסוּסים.
רוּדוֹרפר ישב זמן מה מיוּשר על המוֹשב והקשיב להלמוּת לבוֹ הכוֹאב. עתה עינתהוּ בהירה וּמהירה השאלה: “העוֹד אמצאנוּ חי? העוֹד אבי חי?”
האוֹרוֹת המרוּחקים הלכוּ וגדלוּ, הלכוּ והתקרבוּ. העגלה התקרבה אל היישוּב. פתאוֹם באוּ באיזה סיכּוּך מרשרש: הם עברוּ מתחת לעצי שׂדה אחדים. שוּב חלפוֹ גל של צינה: “רוּח המת התהלכה פה”. בית האיכּר הראשוֹן, ביתוֹ של צ’וֹבּיט, נראה בתוֹך החשיכה כערימת קש רקוּבה, ששני אוֹרוֹת מבהיקים מתוֹכה. כלב זקן השמיע אי מזה תלוּנה צרוּדה, ועוֹד תלוּנה, ונשתתק. ולבוֹ של רוּדוֹרפר הוֹלם בחזקה, וּבמוֹחוֹ עלתה שוּב השאלה הבהירה: “העוֹד אבי חי?”
הוּא עבר על עוֹד בתים אחדים. דרך החתחתים הרקידה קצת את העגלה והכאיבה את כל עצמוֹתיו, אך עתה הרגיש בהתעוֹררוּת מרוּבּה רק אחת: “אוּלי עוֹדנוּ חי!” לבסוֹף התקרבוּ אל היישוּב היהוּדי. בית אביו היה מעבר השני של העיירה. צריך היה, אפוֹא, לעבוֹר קוֹדם את “רחוֹב המנזר”, אחרי כן את ה“שוּק”, אחרי כן את “כּיכּר הצלב”, ורק אחרי זה היה רחוֹבם. הוּא ציוה לאיכּר לעצוֹר וירד בקוֹשי מעל העגלה. כל איבריו היוּ כמאוּבּנים. שבּת היה ולא נאה היה להיכּנס אל העיירה בעגלה. הדבר היה עכשיו כה פשוּט וּמוּבן מאליו.
– כבר? – שאל האיכּר.
– קח את הכסף! – הוא תקע לאיכּר את שׂכרוֹ, והתרחק כצל כבד מן העגלה העוֹמדת באמצע הדרך ברפש.
רגליו הכּוֹשלוֹת מרוֹב ישיבה וּמחוּלשה גיששוּ רגעים אחדים על גבי מדרכת הקרש המשוּפּעת והלחה שבצד הרחוֹב, על שׂפת חפירה מוֹבילה מים מנצנצים. המדרכה היתה מוּארה פה ושם באוֹר הרפה שזרח מחלוֹנוֹת הבתים הנמוּכים. “אוֹר של שבּת”. והנה עמד לפני הבית היהוּדי הראשוֹן, הוּא ביתוֹ של חיים הסמרטוּטר, בית עץ ישן ושקוּע באדמה. רגע עמד וּפיקפק לפני המדריגה הרעוּעה. אחרי כן ירד, פתח את הדלת ונכנס ישר אל החדר הקטן. על מפּת השוּלחן היוּ מפוּזרים שיוּרי הסעוּדה הדלה, בשני פמוֹטוֹת הנחוֹשת דלקוּ עוֹד רביעי נרוֹת של שבּת. בני הבית ישנוּ כבר בקיטוֹן הסמוּך, ורק ר' חיים הזקן ישב עוֹד כפוּף על ספר וקרא בוֹ מבעד למשקפיו החלוּדים והקשוּרים בחוּט.
– שבת טוֹבה! – אמר רוּדוֹרפר וקוֹלוֹ היה זר באוֹזני עצמוֹ כקוֹלוֹ של נער קטן. לבוֹ רץ בוֹ כמטוּטלת.
הזקן נשׂא את עיניו מעל הספר, כּוֹנן את משקפיו בתימהוֹן, אחרי כן התרוֹמם ועמד בחלוּק השבת הפתוּח והקרוּע. הוּא לא הכיר את הבא. וגם כשפסע שתי פּסיעוֹת תחת התקרה הנמוּכה והתבוֹנן בוֹ מזה וּמזה, לא הכּירוֹ. הוֹשיט לוֹ יד זקינה, רוֹעדת ואמר:
– שלוֹם עליכם. מאין בא יהוּדי?
רוּדוֹרפר הבליט את פניו ככל אשר יכוֹל, בחפצוֹ כי הזקן יכּירנוּ, ואז בודאי תתגלה בפניו כל האמת; אך הזקן עדיין לא הכּירוֹ, וּבפנים לאים הזמינוֹ לשבת:
– ישב מר. מה, בודאי איחר לבוֹא מן הרכבת? מה הפּלא, דרך רע שכזה, ביצה שכזוֹ…
דמוֹ של רוּדוֹרפר הכּה גלים, אך לא העיז לשאוֹל שאֵלָה ישרה.
– לא, – גימגם – אנו בנוֹ של שלוֹם רוּדוֹרפר… כן, תעינוּ ביער…
– כּ-ך, – קרא ר' חיים בקצת התעוֹררוּת – יענק’ילי? לא הכּרתיך. אם כן, שב נא. בודאי עייפת מן הדרך…
שביב תקוה האיר בנפשוֹ של רוּדוֹרפר: היהוּדי אינוֹ יוֹדע כלוּם, משמע…
– תשוּאוֹת חן, – מילמל – אני ממהר הביתה.
– שב ותנוח מעט. ראה, כוּלך שרוּי במים… אתה יוֹשב, כמדוּמה, בוין, ה?
– לא, בלמבּרג, – ענה רוּדוֹרפר והספק ליהט בוֹ שוּב – קיבלתי ידיעה…
– אה, כך, – משך היהוּדי בעצבוּת ושב אל מקוֹמוֹ – שבה נא, הנה כיסא. מה, גם שם ירדוּ גשמים כל השבוּע? כאן היתה חשרת מים…
– לא, שם היה יפה… יפה מאד… יגיד נא לי ר' חיים… – אך לשוֹנוֹ כמוֹ דבקה לחכּה ולא יכוֹל לגמוֹר את השאלה.
– מה? – תמה ר' חיים כחירש, לקח מקוּפסת הטבקא והציע גם לרוּדוֹרפר.
– תשוּאוֹת חן, – לחש רוּדוֹרפר בגרוֹן יבש וּבקוֹצר נשימה – אבל… מתי…
– הקבוּרה? – ענה היהוּדי בשלות עיצבוֹן – הוֹי, הוֹי, אתמוֹל בבוֹקר, ד' מרחשון… בודאי תשמוֹר את היאֶר-צייט…
שתי בהרוֹת שחוֹרוֹת ריפרפוּ לעיניו של רוּדוֹרפר, אחרי כן נסחף הכוֹל בדם, והדמעוֹת שהיוּ עצוּרוֹת יוֹתר מעשׂר שנים שוּלחוּ עתה לחפשי לעיני העני השליו בשבּתּוֹ.
בבוֹקר סתיו שב יעקב רוּדוֹרפר מקראקוּב ללבוּב. אחרי מוֹת אביו קיבל את חלקוֹ בירוּשה, וחלק זה הספיק למחיתוֹ רק לשנים אחדוֹת. הוּא החליט, איפוֹא, עד תוֹם הכסף, לבלוֹת כל שנה בעיר אחרת. “אחר כך – המַבּוּל!” שינן לעצמוֹ בעצב. שנה שלימה ישב בקראקוּב בבית בוֹדד על שׂפת הויסלה ויוֹֹם יוֹם היה נוֹסע בטראמויי העירה, מבלה שם שעוֹת אחדוֹת בשדרוֹת ה“פּלאנטים” אוֹ בבית הקפה “מיכאליק”, נפגש עם צייר פּלוֹני אוֹ עם סוֹפר אלמוֹני, וחוֹזר הביתה לקרוֹא את הדוֹאר שנתקבל: מעט מכתבים, “השלח” מאוֹדסה, “הפוֹעל הצעיר” מיפוֹ, ה“קוּנסט” המינכני, ה“נוֹיאה דוֹיטשה רוּנדשוֹי”, ה“צוּקוֹּנפט” של מכּסימיליאן הארדן וה“קריטיקה” של וילהלם פלדמאן. עסקים אחרים לא היוּ לוֹ בקראקוּב. אף ציד האהבים (ברוּבוֹ הצטמצם בהסתכּלוּת בלבד) שעסק בוֹ בראשית בוֹאוֹ, רפה מהר וחדל. הפּצע של מוֹת האב, שהוּא הבּיעוֹ באחד המכתבים אל חבירוֹ הרוּסי שמעוֹן שטארק, שלמד בפּוֹליטכניקה בלבוּב, במלים אלוּ: “מיוֹם מוֹת אבי הריני מרגיש את עצמי תמיד כענף שנחתך מגזעוֹ” – אף פּצע זה כמעט הגליד. אחרי שנה של חיים נוֹחים, אך בעצם חסרי טעם עם משהוּ געגוּעים על ארץ ישראל, שאוירה התחיל מנשב וּמגרה את הדוֹר הצעיר בגאליציה, שב בסתיו ללבוּב.
היוֹם היה מעוּנן וקריר: מזג אויר אהוּב על רוּדוֹרפר. העצים ברחוֹבוֹת כבר היוּ חשׂוּפים. הר הארמוֹן היה עוֹטה ערפל קר. פה ושם עוֹד החויר בעצבוּת אוֹר שכוּח בפנס. מתוֹך נבוּאת לב רפוּיה, שימצא חדר פנוּי ברחוֹב “29 בנוֹבמבּר”, נסע ישר שמה בטראמויי עם מזודתוֹ. בעלת ביתוֹ, אלמנת רוֹפא העיניים, לא הכּירתהוּ מתחילה ולא רצתה לפתוֹח לוֹ את הדלת. בעד החוֹר המזוּגג ראה את אימת השוֹדדים מהבהבת מתחת למשקפיה. אך הוּא העליז את קוֹלוֹ ודיבר אליה בסגנוֹן הישן, החביב עליה, ואז פתחה לוֹ ונראתה כשׂמיחה לקראתוֹ. היא נזדקנה מאד וקוֹמתה הוּמכה הרבה. הכניסתוּ לתוֹך חדר האכילה והוֹשיבתהוּ על כיסא (מה עוֹשׂה כאן המיטה?!), הרכּיבה עוֹד זוּג משקפיים והתבוֹננה בוֹ מקרוֹב וּמרחוֹק, כדרך שמתבוננים בתמוּנה פוֹטוֹגראפית שהגיעה ממדינת הים, אך על שאלתוֹ לחדר ענתה בבהילות: לא, חדר אין לה עתה. היא עצמה גרה פה בחדר הזה. הוּא מכיר בודאי את מיטתה? אף משרתת אין לה. את שאר החדרים השׂכֹּירה למשפּחה טוֹבה: שני אנשים עם ילד. שקיטים. אצילים פּוֹלנים. מחזיקים “בּוּּנה” צרפתית. לא, חדר אין לה. מה, הוּא לא שמע? ליאוֹן ריינהארד מת משבץ הלב בדרך, בכרכרה. אשתוֹ נמצאת בוינה בסאנאטוֹריוּם. היא חוֹלה (ןהזקינה גחנה על אוֹזנוֹ ולחשה לוֹ בהטעמה רבּת כונה את המלה “חוֹלה”), הבן אלכּסנדר לוֹמד בגימנסיה בקראקוּב. בקראקוּב? איך זה, והוּא רוּדוֹרפר בא זה עתה מקראקוּב. שנה תמימה ישב שם. הה, למה זה לא ידע, שאלק נמצא שם? כמה משוּנה!
היה לוֹ חשק רב להוֹסיף דבר עם הזקינה על משפּחת ריינהארד, אך היא נתקררה ונסתגרה פתאוֹם. איזוֹ דאגתנוּת תקפתה. היא העיפה מבטים חרידים בחדר, ועל יתר דברי רוּדוֹרפר השיבה מתוֹך התנכּרוּת וּפיזוּר, אוֹ שלא השיבה כלל. “לא, לא, אין אצלי חדר”, חזרה פעמים אין מספר. רוּדוֹרפר ראה, שלפניו זקינה שכבר לקתה קצת ברוּחה, והפסיק בכוֹח רצוֹנוֹ את רגשוֹתיו. קם ולקח את המזודה ונפרד ממנה בחביבוּת. היא שׂמחה בגלוּי על לכתוֹ, וּבצאתוֹ שמע שהיא נוֹעלת אחריו מהר את הדלת במפתח.
“לבי רימני… בית ריינהארד נחרב סוֹף סוֹף…” – דיבר לעצמוֹ בלי קשר הגיוֹני – “עלי לסוּר, אפוֹא, לעת עתה למלוֹן. כמה לא אהבתי את המלוֹנוֹת! ללכת עם המזודה ההדוּרה הזאת אל שטארק לא ייתכן. בתוֹך עניוּת חדרו תהיה זוֹ כלעג לרש”.
קרא ברחוֹב למרכּבה פנוּיה עוֹברת ונסע למלוֹן “צנטראל”.
עייף מנסיעת לילה שלם נרדם במלוֹן ואחרי שינה של שעתיים קם מעוֹדד וּבמצב רוּח שקט. אחרי ארוּחת הצהריים הלך אל שטארק. אשתקד הכּירוֹ בזאקוֹפּנה ונתקשר בוֹ. אדם אמיתי וחבר טוֹב. מחוּכּם וחריף כלפּי חוּץ, אך בתוֹך תוֹכוֹ תמים כילד. שוּם אדם ממכּיריו של רוּדוֹרפר לא הלם את מצב רוּחוֹ בשנה האחרוֹנה כשטארק. הנוֹחוּת ושיווּי המשקל, שהיוּ בשנים הקוֹדמוֹת היסוֹד הנפשי המכריע בוֹ, נפגמוּ הרבה ולא החשיבם גם אצל אחירים. עתה ביקש את יסוֹד הגירוּי. עתה לא היה יכוֹל לשבת שבוּעוֹת בבית ליאוֹן ריינהארד. כמה צר על אדם יקר זה! בדרך, בתוֹך הכרכרה!
מתוֹך חדרוֹ של שטארק עלוּ קוֹלוֹת מתוכּחים. " אה, יש אצלך חברה!" חשב רוּדוֹרפר והקיש באצבעו על הדלת.
– פתח שם! – בקע קוֹלוֹ הסוֹער של שטארק מבפנים.
אך נראה רוּדוֹרפר על המפתן זינק לקראתוֹ שטארק מעל כיסא הבד הארוֹך, בלוֹריתוֹ האדוּמה פרוּעה וחוּלצתוֹ השחוֹרה מתנפּחת, לפת את צואר רעהוּ בתאוה וּנשקוֹ בעוֹז על שׂפתיו פעמים אחדוֹת.
– שוּב בלי כל ידיעה מוּקדמת. חי נפשי, כבר קצה נפשי ב“ארטיסטיוּת” זוֹ! התבּייש!
– במה היא נוֹפלת מן ה“ארטיסטיוּת” הרוּסית, זוֹ שלך?
– נא, נא! – הפשיל שטארק קוֹקיטית את שׂערוֹתיו הבוֹערוֹת וּפניו העצבנים התקמטוּ במאוֹת קמטים קטנים מסביב לפיו הרחב וגדוֹל השיניים.
– בוֹא! – והוּא לפת באצבעוֹתיו את זרוֹע חבירוֹ וּמשכוֹ לפנים החדר.
– בחדר הקטן, המסוּדר למחצה, שנראה כמפוּיח קצת, ישבוּ על המיטה פּוֹליה, “חברתוֹ” של שטארק, ועוֹד צעיר גבוֹה בעל פאוֹת זקן מסוֹפּרוֹת יפה ושׂפתיים שמינוֹת.
– את פּוֹליה הרי אתה מכּיר. זוֹ שהיתה לפני שנתיים עם דאנצ’נקוֹ האנארכיסט, זה שאיבּד את עצמוֹ לדעת. נפגשנוּ כמה פעמים במחלבה. וזה רוֹטמאן – בן סטאניסלאבוּב, גמר השנה את האקדמיה למסחר. התודעוּ: רוּדוֹרפר – רוֹטמאן!
שטארק הציע לאוֹרח את כיסא הבד, אך זה בחר לשבת על כיסא פשוּט ליד השוּלחן וּפניו מוּל היוֹשבים על המיטה מזה וּּמוּל שטארק המשׂתרע על כיסא הבד מזה.
– עוֹמדים אנוּ בויכוּח על חלוּקתה של אוֹסטריה, שתהיה בקרוֹב – הכניס שטארק את האוֹרח לתוֹך הנוֹשׁא – בודאי קראת בעיתוֹנים שסרבּיה התחילה שוּב לבעוֹט. הבּאטיוּשקא שלנוּ, ימח שמוֹ, הצאר, אינוֹ ישן. לבוּב זוֹ שאנוּ יוֹשבים בתוֹכה, אינה נוֹתנת לוֹ מנוּחה, וּכדי שתהא לוֹ עילה הוּא משלח בה את הסרבּי. עתה יהיה, כנראה, הסוֹף. דעתי אני, שבשביל יהוּדי גאליציה תהא זאת תשוּעה גדולה. תחת היוֹתם איבר דל וּמדוּלדל באוּמה יתחבּרוּ עם היהדוּת הרוּסית הגדוֹלה, העֵרה, רבּת המרץ, ויהיוּ יחד לכוֹח גדוֹל. וּמי יוֹדע אוּלי הם גם יכריעוּ את הכּף כלפּי הדמוֹקראטיזאציה של רוּסיה כוּלה…יש מצבים, בהם משקל קטן נוסף מכריע את כף המאזניים כוּלה. לכל היוֹתר צפוּיה סכנה לשטריימיל. רוֹטמאן טוֹען, שתרבוּתם של יהוּדי גאליציה תרד. שמעת איך צחקנוּ. חוֹשבני, שגם אתה, בתוֹר גאליצאי טהוֹר, תצחק. תרבוּת של יהוּדי גאליציה, חה-חה-חה!
רוּדוֹרפר לא צחק. באמת לא עניינה אוֹתוֹ כל התימה הזאת. שׂיחוֹת כאלוּ שמע מפי בחוּרים רוּסים למאוֹת. הוֹּא ישב והביט בפני האנשים אשר ממוּלוֹ בלי תנוּעה ועיניו מביעוֹת: דבּרוּ עמי על עניינים אחרים!
– וּמה בקראקוּב? – עבר שטארק – פּניינקוֹת נאוֹת?
ה“פּלאנטים” הם מקוֹם רוֹמאנטי מאד. ביחוּד בערבים. הכּנסייה נהדרת! איזה סגנוֹן! כשלמדתי שם לפני שלוֹש שנים היה לי רוֹמאן עם אשת צייר פּוֹלני. אשה – אֵש!
והביט אל פּוֹליה ואל רוֹטמאן.
גם נוֹשׂא זה לא נקלט בנפשוֹ של רוּדוֹרפר, והוּא השיב רק לצאת ידי חוֹבה:
– הרוֹמאנטיקה היא בדם ולא בעיר. בשבילי היתה לבוּב לפני עשׂר שנים רוֹמאנטית מאד.
פּוֹליה קמה ואמרה שהיא הוֹלכת להכין תה. יש גם תוּפינים ממוּלאים – אפיית בית – שהביא רוֹטמאן אתמוֹל. קוֹלה היה רך ועדין בניגוּד לגוּפה הגברי.
– קיבלתי מביתי, מסטניסלאבוּב, חבילה גדוֹלה – אמר רוֹטמאן והביט בעיניו הלחלחוֹת אחרי קוֹמתה הגבוֹהה של פּוֹליה. היה בגוּפה משהוּ רבוּע וקשה, כמוֹ בפניה, אך הגבּוֹת המלוּכדוֹת על עיניה המלטפוֹת והסינר הלבן והנקי הקשוּר לה שתי וערב מאחוֹריה, עלוּלים היוּ למשוֹך את העין.
שטארק קם, הקריב לוֹ כיסא אל רוּדוֹרפר, ישב והתחיל טוֹפח על גבוֹ ועל שוֹקוֹ בחיבה ושוֹאלוֹ פרטים על חייו בקראקוּב. הוּא היה מלא סקרנוּת וחיים, ואם היה פעם באיזה מקוֹם היה מתעניין לדעת את הנעשׂה שם בפרטי פרטים. לא היה קץ לשאלוֹת. רוּדוֹרפר השתדל לספּקוֹ ככל יכוֹלתוֹ.
רוֹטמאן ישב עתה כעזוּב לנפשוֹ, השתעמם, פּרשׂ את ידיו באויר, והתחיל לבסוף מהמה מחוֹטמוֹ את ההימנוֹן הרוּסי של “ליגת האהבה החוֹפשית” במבטא גאליצי, וּבשירוֹ גילגל את עיניו כלפי הסיפּוֹן בדביקוּת של חסיד.
מבטאוֹ והעויוֹתיו שיעשעוּ את רוּדוֹרפר, אף על פי שהשתדל להתראוֹת כאילוּ אינוֹ משגיח בהם.
– וּמה מצבך בפּוֹליטכניקה? – שאל לבסוֹף את שטארק.
– אָ, שטוּיוֹת! בקרוֹב תהיה פה רוּסיה.
– ואז יטהרוּ את הפּוֹליטכניקה מיהוּדים…
– אל תדאג, את היהוּדים הרוּסים ישאירוּ. ואתה, רוּדוֹרפר, תסע לקיוֹב אוֹ למוֹסקבה, עוֹד נעשׂה אוֹתך ל“אדם רוּסי אמיתי”, חה-חה-חה!
– וּזכוּת ישיבה?… אפשר – אם לא אעלה בינתיים לארץ ישׂראל.
– מה, אתה חוֹשב בכוֹבד ראש לעלוֹת לארץ ישׂראל? כשכתבת לי חשבתי, שזה יהיה כמוֹ ה“דוֹקטוֹראט” שלך. שיגעוֹן!
– מילא, בעשׂיית “דוֹקטוֹראטים” איני רגיל, אבל בנסיעוֹת הרי רגיל אני.
– תוּכל לנסוֹע עם פלאם. הוּא נוֹסע בעוֹד שניים שלוֹשה חדשים. – התערבה פּוֹליה, שהיתה כפוּּּפה בפינת החדר על הפּרימוּס להיטיבוֹ במחט שבידה.
– נכוֹן! – קרא שטארק בהתעוֹררוּת – חבל שאיננוּ בלבוּב. היינוּ ניגשים אליו הערב. הרי אתה אוֹהב ספרוּת עברית, והוּא, אוֹמרים, סוֹפר גדוֹל. אני מוּכרח להוֹדוֹת על האמת, שאיני מחסידיו, הגניחוֹת התמידיוֹת והצדקוּת הטוֹלסטוֹיית נמאסוּ עלי עוֹד ברוּסיה. גם הסיפּוּרים שלוֹ מן הגיטוֹ באטורפן מחניקים את הקוֹרא. אדם זה עיור הוּא כלפּי כל מה שיש בוֹ מן החיים והאוֹר. שלשוֹם היתה לוֹ שוּב היסטריקה בגלל איזוֹ שטוּת. ילדה של בעלת הדירה שלוֹ, אלמנת סנדלר, חלתה באסכּרה. באוּ מן המגיסטראט ולקחוּ את הילדה לבית החוֹלים האיזוּלאציוֹני. דבר רגיל. נא, נא, היית צריך לראוֹתוֹ מפרכּס על הספּה. אחר כך בילה את כל היוֹם מחוּץ לעיר ליד גדר בית החוֹלים ולא זז משם עד שנוֹדע לוֹ, שהסכנה עברה. הבוֹקר נסע לטארנוֹפוֹל לבלוֹת כמה ימים עם שני נעריו של המטיף הלאוּמי יצחקזוֹן. אביהם הביא לוֹ איזה עיתוֹן שהם מוֹציאים בכתב, והוּא גילה בהם סימני גאוֹנוּת. הוּא אמר שיפרסם עליהם מאמר, צ’וּדאק!
– והעניין עם “המכוֹנה”? – זרק רוֹטמאן כלאחר יד.
– אני אוֹסרת עליכם לספֹּר על חייו הפרטיים של פלאם! – קראה פּוֹליה בהזדקפה משוּלהבת מן הפֹרימוּס.
– מה פירוּש אוֹסרת? אצלנוּ חוֹפש הדיבוּר. – השׂתער פרצוּּפוֹ האדוֹם של שטארק.
– פשוּט, אוֹסרת – ודי! אדם אינוֹ אלוּנטית, שכּל הרוֹצה יבוֹא ויתנגב בוֹ. יוֹדעים אתם יפה, שאני מעריצה את פלאם. מה שיש בזרת שלוֹ מן האנוֹשיוּת – אין בכם מכּף רגל ועד ראש. הוּא דוֹסטייבסקי שלנוּ. לא היסטריקן הוּא כי אם גאוֹן הרחמים. ואין לכם רשוּת לדבּר עליו לשוֹן הרע.
– מילא, אוֹסרת– אוֹסרת. נמצא לנוּ שעה לדבר כשאַת לא תהיי בתוֹכנוּ.
– כמה שתרצוּ, אך לא בפנַי… אתה, רוּדוֹרפר, אוֹהב מעט קוֹניאק אל התה? הנה ארד אל החנוּת למטה ואביא.
– אני יכול לרדת. – קפץ רוֹטמאן. אבל פוֹליה כבר היתה בחוּץ וּצעדיה הכּבידים נשמעוּ בקפצה לרדת במדרגוֹת העץ.
– וּמה, לבוּב אינה משעממת עכשיו? – שאל רוּדוֹרפר.
– משעממת? מעוֹלם לא שיעממה אוֹתי. – אמר שטארק – הנה מתחיל החוֹרף, יבוֹאוּ האַתליטים. כן, אתה עוֹד לא ראית את “היכל הספּוֹרט”? בניין נהדר, רק השנה נגמר. בכלל נוֹספוּ בלבוּב כמה בניינים נאים. “המלה האחרוֹנה” של הטכניקה. אחר כך נצא לראוֹת. היוּ גם הקיץ הרבה מקרים של איבוּד לדעת. ערכתי לי סטאטיסטיקה ויוֹצא שהרוֹב הם: אמיגראנטים מרוּסיה וגימנזיסטיוֹת יהוּדיוֹת.
– אוּלי היה איזה קשר בין אלה?
– בודאי! – קרא רוֹטמאן.
– איני חוֹשב כן, – השיב שטארק ועיוה שׂפתיו – לצערי, לגימנזיסטיוֹת היהוּדיוֹת יש “עסקים” עם ארטיסטים פּוֹלנים ולא עם אמיגראנטים רוּסים. בכלל, האמיגראנט הרוּסי כאן הוּא בריה עלוּבה. האינטליגנציה היהוּדית כאן אינה מתפּעלת מאחיה הרוּסים – חוּץ מבּוֹדדים יוֹצאים מן הכלל, כמוֹך, רוֹטמן, וּקצת רוּדוֹרפר.
שטארק קם, פתח את הארוֹן והוֹציא משם תיבת עץ קטנה, מעשׂה ידי ההרריים בקארפּאטים. התיבה היתה מליאה מכתבים. הוֹציא חבילה אחת כרוּכה בחוּט פשוּט.
– רוֹאה אתה? – הראה את החבילה לרוּדוֹרפר – הנה כל מכתביך. כוּלם שמוּרים אצלי. אוהב אני את סגנוֹנך. אני קוֹרא בהם לעתים קרוֹבוֹת, כמוֹ בדוּגמאוֹת טוֹבוֹת של פרוֹזה. חבל שאתה לא היית לסוֹפר.
רוּדוֹרפר האדים כוּלוֹ.
– נכוֹן! – אמר רוֹטמאן חלקוֹ – שטארק הראני אחדים ממכתביך. פּרוֹזה נפלאה! עוֹד תהיה סוֹפר בישׂראל, אני בטוּח בזה.
בינתיים שבה פּוֹליה. פניה הכחילוּ משהוּ והגברוּת שבהם נתבלטה עוֹד יוֹתר. אך עיניו של רוֹטמאן נצמדוּ אליהם וּשׂפתוֹ השמינה נתלתה באוֹפן מעוֹרר רחמים. שטארק כאילוּ לא הרגיש בוֹ.
כעבוֹר רגעים מספר ההבילוּ הכוֹסוֹת בתוֹך תחתיוֹת אֶמַאל
מפוּצלוֹת. בתוֹך קוּפסה של זכוּכית היוּ סוּכּריוֹת אחדוֹת. עמד בקבוּק
חדש מלא קוֹניאק.
– תני, אפתח את הבקבוּק! – שלח רוֹטמאן את ידוֹ.
– אין צוֹרך, – טפחה לוֹ פּוֹליה על היד – כבר פתחוּ לפניך.
בשבתוֹ במסיבּה זוֹ הוּחַם לוֹ לרוּדוֹרפר והוּא שׂמח מאד ששב מקראקוּב. לפינה מעין זוֹ כמהה נפשוֹ זה כמה. איזוֹ פשטוּת, איזוֹ לבביוּת נוֹדפת מן האנשים האלה! אם האלמנט הזה יפרה את הנפש הגאליצית, הפּאסיבית קצת, אך התמימה ואוֹהבת הבניין השקט – ברוּך יהיה! חבל, אם הפּרוֹצס הזה יצטרך לבוֹא בדרך כיבּוּש על ידי רוּסיה הפּראית, האפילה, הרצחנית…
נוֹדעוּ לוֹ לרוּדוֹרפר כמה דברים שהיה רוֹצה לדעתם. קוֹדם כוֹל נוֹדע לוֹ, שפּוֹליה היתה ברוּסיה חוֹבשת-אחוֹת, ועכשיו היא עוֹבדת אצל הנַתּח היהוּדי המפוּרסם ד"ר רוּף. היוֹם יש לה חוֹפש, ואוּלם לפנוֹת ערב עליה לשוּב לעבוֹדה כל הלילה. את העסקנוּת הסוֹציאליסטית הזניחה לגמרי, בייחוּד אחרי מוֹתוֹ של דאנצ’נקוֹ – ועתה היא קוֹראת בשקידה ספרוּת יפה – בינתיים למדה קצת גרמנית –, וּבהשפעתוֹ של פלאם היא לוֹמדת גם עברית.
הוּא, פלאם, דוקא לוֹעג ואינוֹ מאמין בהתמדתה, אך היא תראה לוֹ. היא תקרא בעוֹד זמן מה את “בּסתו” שלוֹ. בעזרת התרגוּם הרוּסי, כמוּבן. נוֹדע לוֹ שפלאם אף הוּא שׂוֹנא עתה את ה“בּוּנד” ונתקרב אל “ההשקפה הלאוּמית” והריהוּ הוֹלך עתה לארץ ישראל כאל התחנה האחרוֹנה. אחרי כל מה שראה ברוּסיה וּבמערב אירוֹפּה אין לוֹ אלא הניסיוֹן הקטן בארץ ישׂראל. הוּא רוֹֹֹצה, כמבטאוֹ, לסגוֹֹר את עצמוֹ בין המדבר וּבין הים, שאם יוּכרח ללכת גם משם ימצא רק את המות. ולוֹ לפלאם, אפשר להאמין. הוּא נוֹשׂא בכיסוֹ חלוּק אבן מאחד הגנים הציבוּריים שבלוֹנדוֹן. מחוֹסר אמצעים היה לָן על ספסל הגן וה“פּוֹליסמן” היה בא וּמגרשוֹ ממקוֹם למקוֹם. פעם העירוֹ ה“פּוליסמן”, וּבהקיצוֹ והנה הוּא מחזיק חלוּק אבן קר באגרוֹפוֹ; שׂם את האבן בכיסוֹ והריהוּ נוֹשׂאה עד היוֹם. נוֹדע לוֹ, שגם שניים ממיוּדעיו הטוֹבים, אחד שריכּז בביתוֹ את כל התנוּעה העברית וּשדיבּר עם אשתוֹ וילדיו רק עברית, אדם בעל כוֹח היפּנוֹטי, הוּזמן ירוּשלימה להוֹרוֹת שם; והשני, אדם יקר וציוֹני מסוּר ותמים, נוֹסע לעבוֹד ביפוֹ במשׂרד לאוּמי גדוֹל. כל דבר שהיה לוֹֹ איזה יחס לארץ ישׂראל עניין אותוֹ עכשיו במאד מאד. כן סיפּרוּ לוֹ עוֹד, שבאה לפני חדשים אחדים ללבוּב מארץ ישׂראל עלמה, קרוֹבה של זה הנוֹסע לעבוֹד במשׂרד. אביבה שמה. שם ארץ ישׂראלי אמיתי. עלמה מוּזרה, כבת שמוֹנה עשׂרה. באה לקנוֹת השׂכּלה. “ספינכּס” קרא לה רוֹטמאן. בכל גאליציה לא תמצא פנים כאלה: פנים עגוּלוֹת, עיניים קטנטנוֹת-אפוּרוֹת וּפה קטן, והשׂערוֹת הבּהירוֹת קלוּשוֹת והדוּקוֹת אל הקוֹדקוֹד. בקיצוּר מאדוֹנה סלאוית. שוֹתקת ורק לפעמים מחַייכת. בּשׂרנית, אך כנראה לא פלגמאטית, אף כי נראית כך. בארץ ישׂראל היתה מתחכּכת אצל סוֹפרים צעירים, אוֹ להפך. פלאם אוֹמר עליה שהיא “הלבנה במלוֹאה שזרחה על חשכּת גאליציה”. אבל בלי שמץ אירוֹניה. בענייני עלמוֹת, כידוּע, אין אצלוֹ אירוֹניה. אפשר גם התאהב בה. פּוֹליה מכחישה בכל תוֹקף.
לבסוֹף בא גם המוֹרה העברי לשעוּרים פרטיים, חיימוֹביץ, הרוָק הזקן, הפּזיז והסקרן, יוֹדע כל הסוֹדוֹת, המריח, הלוֹחש, המדבר ב“שׂין” וקרחתוֹ מכוּסה ספיח שׂערוֹת דליל, שהוּא מסרקוֹ וּמברשׁוֹ בלי הרף כדי שיהא סוֹמר. החדר נתמלא מיד דברי רכילוּת וּצחוֹק ועקיצוֹת טוֹבוֹת לב. וכן עברוּ מעניין לעניין עד שהתחילוּ לשׂחק ב“ערבוֹנוֹת”.
– חבל שׂישׂ בינינוּ רק “בחוּרה” אחת! – מיצמץ חיימוֹביץ בשׂפתיו – אילוּ ידעתי, הייתי מביא את אביבה. הייתי מכריחה לבוֹא.
– אני מסתפּק בּאחת, – זרק רוֹטמאן כלאחר יד וּפניו נבוּכים. בין שטארק וּפוֹליה היתה הסכמה גמוּרה ביחסם לבחוּר תמים זה: ידבר לוֹ מה שרוֹצה וכמה שרוֹצה.
פּוֹליה נפרדה מהם לפני שער ביתוֹ של ד"ר רוּף. טיפטף מטר קר, לא נעים. שלט הרוֹפא – זהב על זכוּכית שחוֹרה – כאילוּ זירז: “אין פּנאי, חוֹלים אנוּשים מוּטלים אסוּרים ברצוּעוֹת על שוּלחן הניתוּח – ואתם מעכּבים כאן? כל רגע יקר!” רוֹטמאן עוֹֹד הציץ לתוֹך המסדרוֹן אל המדריגוֹת. פני פּוֹליה המצטחקים החליקוּ ועלוּ על משענתן; הבטיחוּ לה שיבוֹאוּ לקחתה בשעה שש בבוֹקר, אחר כך פנוּ והלכוּ אל הקוֹרסוֹ. שטארק ורוּדוֹרפר היוּ לבוּשים פּלירינוֹת שחוֹרוֹת, ארוּכּוֹת;
רוֹטמאן – אדרת סטוּדנטים מהוּדקה וּזקוּפת צורוֹן; וחיימוֹביץ טפף אחריהם בלי אדרת כלל ורעד מקוֹר. “אין דבר, אני מהלך כך גם בשׂלג ואיני מרגישׂ קוֹר”. דיבּר עברית ושיניו נקשוּ. מבּעד לרשת הגשם ספג רוּדורפר בעיניו את מראה הרחוֹבוֹת הידוּעים לוֹ כל כך וּביקש לגלוֹת בהם איזה שינוּי, אך מצא אוֹתם כשהיוּ. “הכוֹל כדאשתקד”, דיבּר אל נפשוֹ. רק האנשים העוֹברים מתוּחים וּמצוּמצמים מתחת לסוֹככיהם נראוּ לוֹ כחדשים, אף כי גם בגוּרוֹ בלבוּב הכיר רק יחידים מהם. “הם שוֹנים מן הקראקוֹבים. יותר כּרכּיים, אך פחוֹת תרבוּתיים, פחוּת אצילים, כוֹחוֹ של הוַאויל גדוֹל!” והם הלכוּ הלאה. הפּנסר כבר רץ מעמוּד לעמוּד עם המוֹט הבוֹער והצית בזריזוּת את הפּנסים. חלוֹנוֹת החנוּיוֹת ושלטיהן כבר הוּארוּ באוֹר חזק וּמגרה, אך גם הגשם הלך הלוֹך וגָבוֹר. לאן הם הוֹלכים? לכבוֹד האוֹרח מן הראוּי היה לאכוֹל סעוּדת ערב טוֹבה אצל ה“צ’יכי”. בכל לבוּב אין מטבח כזה. הם פנוּ שמה. השעה היתה עוֹד מוּקדמת והאוֹכלים מעטים. בעל הריסטוֹראן עצמוֹ, צ’יכי בעל גוּף, גזוּז שׂערוֹת ראשוֹ וּפניו, הגיש להם את המנוֹת. רוּדוֹרפר, שאכל אצלוֹ פעמים רבוֹת בשנים שעברוּ, שאלו לעסקיו.
– תוֹדה, לא רע! אני זוֹכר את אדוני מלפני שנתיים. איפה היה עד עתה?
– בקראקוּב, – ענה רוּדוֹרפר – יוֹתר קרוֹב לצ’יכיה.
– אין דבר, בכל מקוֹם ישנם אנשים – ענה הצ’יכי נדיבוֹת. ניכּר היה שהעסקים אינם רעים כלל. המאכלים היוּ מליאי טעם. הניקיוֹן, באוֹר וּבלוֹבן של האוּלם הגדוֹל הערוּך בטעם, הרחיב את הדעת. השׂיחה בחבוּרה היתה קלה ועירה. על שטארק צלחה הרוּח, כמוֹ תמיד בחברה אינטימית. הוּא סיפּר מאוֹרעוֹת ואניקדוֹטוֹת משנוֹת עבוֹדתוֹ בצבא הרוּסי וּמחברת הסוֹפרים העברים בהוֹמל. אלה היוּ בשבילוֹ מעיין לא אכזב של סיפּוּרים, הערוֹת חריפוֹת והשתפּכוּת הנפש. עתה הם מפוּזרים בעוֹלם. גם פלאם הוֹּא מן החבוּרה ההיא. אחד, חוֹלה שחפת, הוּא בארץ ישׂראל. שניים במוֹסקבה ואחד באמריקה. אך גם עתה ישנוֹ איזה דבר המאַחד את כוּלם. גם הוּא, שטארק, אף שהוּא רחוֹק מספרוּת, מקבל מרוּבּם מכתבים. אַי, היוּ ימים! – והוּא גירם את ה“קארמנאדל” הריחני בשיניו הגדוֹלוֹת, כאילוּ היה מגָרם את הימים ההם. אחר כך שתוּ שׁיכר פּילזני. אחר כך הזמינוּ עוֹד מנה פּוּדינג. אחר כך שתוּ סוֹדה חזקה עם מיץ דוּבדבנים. אחר כך עישנוּ סיגארוֹת טוֹבוֹת, עבוֹת. חיימוֹביץ כבר שתק מרוֹב התעדנוּת ושׂוֹבע. רוֹטמאן עוֹד סיפּר איזה דברים פּיקאנטיים מן האחוּזה של דוֹדוֹ, שהוּא ישב שם הקיץ יוֹתר משני חדשים. הדברים היוּ מעניינים, אך הוּא לא ידע לסַפּר, ועל כן צבט שטארק את רוּדוֹרפר בשוֹקוֹ, אחר קמוּ והלכוּ ל“קפה גראנד”, לחצי שעה, עד שיסעוּ בשמוֹנה ל“היכל הספּוֹרט”.
– חבל, שפּוֹליה איננה אתנוּ! – אמר רוֹטמאן בדרך.
– היא כבר ראתה את הפּרוֹגראמה הזאת, – השיב שטארק כמתנצל.
חיימוֹביץ הלך וחייך לעצמוֹ, אף כי לא שתה טיפּת אלכּוֹהל.
בקפה נזדמן רוּדוֹרפר עם מכּרים ישנים, אנשים שחיבּב אוֹתם, אף על פי שהיה משׂוֹחח אתם רק מעט וּלעתים רחוֹקוֹת. לחץ את ידי הפּרוּפ' בּאלאן, זה הגבר הנמוּך, העממי, טוֹב הפנים, המספּר אניקדוֹטוֹת היסטוֹריוֹת באידית ואינוֹ צוֹחק. בירך מרחוֹק בניד ראש וּבקימה מעל השוּלחן את מר קסלר, עוֹרך השבוּעוֹן החריף “מוֹניטוֹר”, התוֹקף תמיד את השלטוֹן באחריוּתוֹ של הציר אהוּב הקהל ברייטר. החליף מלים אחדוֹת עם המוֹרה ב“בית ספר הקהילה” מאלר, שמשׂחק פּוֹלני ברח עם אשׁתוֹ. ניענע בראשוֹ לאחירים. אחר שתוּ את המלאנז' הטוֹב, הפכוּ איזה דפּים בעיתונים היוֹמיים והמצוּירים. הכוֹתרוֹת של הידיעוֹת המאַיימוֹת, המרעישוֹת על מלחמה קרוֹבה, הבהיקוּ באוֹתיוֹת שמנוֹת, אך לא עניינוֹ בשעה זוֹ את חבוּרתנוּ. עם צילצוּל שמוֹנה יצאוּ לנסוֹע אל “היכל הספּוֹרט” שבקצה הכרך. מרכבוֹת הטראמויי היוּ מליאוֹת נוֹסעים מפּה לפה, וצריך היה לחכוֹת כמה רגעים עד שיכלוּ להידחק לתוֹך אחת מהן. היתה צפיפוֹת נוֹראה, והם עמדוּ ב“פּלוּש”. נדחפוּ ודיבּרוּ, נלחצוּ ודיבּרוּ. פעם משך חיימוֹביץ את רוּדוֹרפר בשרווּלוֹ ולחש לוֹ “יוֹדע אתה? אני מתכוֹנן לכתוֹב רוֹמאן בזארגוֹן. ישׂ לי כבר שׂם נפלא: “בריליאנטן”. האין זאת? אין כּוָנתי לאבני חן ממשׂ, כי אם לאנשׁים טוֹבים כאבני חן. חה-חה, מה דעתך, שם יפה?” במקוֹם תשובה נזדעזע הטראמויי וכל שמשוֹתיו ריננוּ. היתה התנגשוּת קלה עם אוֹטוֹמוֹבּיל של משׂא. ההתנגשוּת עברה בשלוֹם ורוּדוֹרפר נפטר מתשוּבה לחיימוֹביץ.
– מה הם נדחקים כל כך, לעזאזל? מה יש שם? – שאל שטארק נרגז.
– השד יוֹדע אוֹתם. כמעט אוֹתוֹ דבר שיש בקוֹלוֹסיאוּם, – החזיק אחריו רוֹטמאן.
– כנראה, מאוֹתוֹ טעם שאנוּ נדחקים, – צחק רוֹּדוֹרפר.
והטראמויי כבר החליק ברחוֹבוֹת הרחוֹקים, מחוּץ לעיר, שרוּדוֹרפר היה שם אפשר פעם אחת בחייו.
האוּלם של “היכל הספּוֹרט” היה באמת נהדר. אוּלם גדוֹל כזה לא ראה רוּדוֹרפר גם בחוּץ לארץ. הקשתוֹת והעמוּדים והקירוֹת הגבוֹהים עשׂוּ רוֹשם של בית נתיבוֹת ענקי. הכוֹל היה חדש וּמבהיק וגדוֹל ויצוּק ישר וּבחשבוֹן. “המלה האחרוֹנה של הטכניקה”, נזכר רוּדוֹרפר בדברי שטארק. כבר ישב קהל גדוֹל והמתין מתוֹך המוּלה רבה. הסדרנים הביאוּ את החבוּרה למקוֹמוֹת טוֹֹבים, מוּל הבמה. ה“מסמר” של הפּרוֹגראמה היה “הפּרוֹפיסוֹר למתימטיקה מבּוֹן”. זה היה בעל זיכּרוֹן פינוֹמינאלי. כתבוּ לוֹ מאחוֹרי גבּוֹ, על שלוֹשה לוּחות עוֹמדים, מספּרים בני שש ועשׂר ספרוֹת, לפי הקריאוֹת מתוֹך הקהל, וּלאחר שמילאוּ בהם את כל הלוּחוֹת, הביט הפּרוֹפיסוֹר אל הקהל וקרא את כל המספּרים על הסדר ישר והפוּך, רצוּפים וּלסירוּגין, אחר כך חיבּרם ישר וּבאלכסוֹן, אחר נקב את הספרה האחרוֹנה וכו' וכו'. הקהל האינטליגנטי ישב נדהם מרוֹב תימהוֹן והתפּעלוּת, אך ההמוֹן התחיל להשתעמם.
– יש לוֹ מַראוֹת קטנוֹת קבוּעוֹת בעיניים, – שמע רוּדוֹרפר קוֹל מדבּר מאחריו.
– שטוּּיוֹת! ישנה מראה באיזה מקוֹם בקיר שמנגד, והוּא רק בעל ראייה מצוּינה, – ביאר השני.
– לך. זוֹהי מנימוֹניקה. פשוּט מאד. ואיך יוֹדעים חשבוֹן הסוּסים באלבּרפלד? זהוּ פשוּט כשרוֹן טבעי.
– הרי זה שד ולא אדם! – סיכּם הראשוֹן. אחר כך קראוּ לוֹ מן הקהל מספּרים חדשים, ענקיים, עם פסיקים, עם מחַלקים וּמכפּילים, ודרשוּ את התוֹצאה. הפּרוֹפיסוֹר תמך באגרוֹֹפוֹ את סנטרוֹ, צימצם את עיניו וּביטא מיד את התוֹצאה, שהתאימה בדיוּק למספר הרשוּם אצל השוֹאל ושעלה לוֹ ביגיעה של עשׂרה רגעים.
אחר כך בא ריקוּד תפל של רקדנית ערוּמה למחצה. כמה שזוֹ זרקה את הרגליים העירוּמוֹת וגילגלה את שׁמלת-המניפה והשתדלה להראוֹת את חמוּקיה – לא נתפּעל הקהל. רק שטארק לחש לרוּדוֹֹרפר:
– ראה את סוּליוֹת רגליה הורוּדוֹת!
– הרי אתה קוֹנסייר (ידען-מוּמחה בדברים שבטעם) ולא ידעתי! – השיב לו רוּדוֹרפר.
אחר כך בא איזה בּאריטוֹן שנפסל, בעל קוֹל מעוּך והתרפּק על האַריה של טראויאטא, וּכשראה שבזה לא “לקח” את הקהל, עבר אל הפּזמוֹן הלבוּבי “שׁם אצל בּוֹֹמבּאךְ…” לזה עזר קצת הקהל ורבתה השׂמחה. הזמר קיבל את מנת מחיאוֹת הכּפּיים שלוֹ בעין יפה. אחר בא עוד נוּמר עיקרי: “כוֹח ושיווּי משקל”. הלוּליוֹן העמיד שוּלחן קטן מרוּבּע, על השוּלחן כיסא, על כיסא כתריסר בקבוּקים, על הבקבוּקים טס, על הטס שש כוֹסוֹת גבוֹהוֹת, ושוּב טס קטן, ועל הטס בקבוּק יחידי ועל הבקבוּק טבלא קטנה. אחר הביא מאחרי הקלעים ילד כבן שלוֹש, לבוּש כיוֹרש עצר ספרדי עם חרב קטנה למַדיו, והילד התחיל מטפּס ועוֹלה, מתוֹך השגחה בלתי פוֹסקת מצד הלוּליוֹן, עד שהגיע אל הטבלא, עמד עליה בזקיפת קוֹמה, זקר רגל אחת לאחוֹר, פרשׂ ידיו לקהל והבליט פניו בצחוֹק חן מאוּנס. הקהל עצוּר הנשימה התפּרץ בסערת מחיאוֹת כּפיים. הילד לא זע, רק פניו האירוּ באוֹתוֹ חיוּך מאוּנס. אז הכניס הלוֹליוֹן סוּלם גבוֹה, חיזקוֹ במרוֹמי הבמה עד שעמד זקוּף ואיתן, הידק אל דף השוּלחן רצוּעת ברזל, אחזה בשיניו והרים את השוּלחן עם כל הפּיראמידה אשר עליו והסתוֹבב עמוֹ על הבמה. לב הקהל דמם מרוֹב התרגשוּת. אחד ניסה למחוֹא כף, אך שכינוֹ החזיק בידוֹ ולא נתנוֹ. הלוּליוֹן ניגש אל הסוּלם והשוּלחן בפיו והתחיל מטפּס ועוֹלה עליו מגבּוֹ. הקהל קפא מרגש ההתאַמצוּת. כשהגיע הלוּליוֹן למעלה טרח רגעים אחדים להפוֹך את פניו והדבר עלה לוֹ כנראה בקוֹשי. רוֹב הקהל ישב בפיוֹת פעוּרים, כאילוּ הוּא מטפּס יחד עם הלוּליוֹן. לאחר שהדבר עלה בידוֹ, התחיל לרדת מן הצד השני. הקהל רצה שהירידה תהיה מהירה, כטבעה של כל ירידה, אך הוּא לא נחפּז וּכשהוּא קוֹלע את זרוֹעוֹתיו משלב לשלב ירד במתינוּת זהירה וגבּוֹ אל הסוּלם. כשעמד על הרצפה והציג את השּוּּלחן עוֹד לא מחא הקהל כף, כל כך מוּקסם היה. אך במחוֹא האחד התפּרצוּ כוּלם בסערת דפיקוֹת בידיהם וּברגליהם, שכּמוה נשמעת רק לפעמים אחרי נגינת סימפוֹניה אדירה.
– נוּמר לא רע! – העיר רוֹטמאן. – מדוּע אינך אוֹמר “טוֹב מאד”? צרוּת עין גאליצית! – לא יכוֹל שטארק להתאַפּק. בעיניו הזהירוּ דמעוֹת. רוּדוֹרפר נהנה משטארק “בחוּר יקר!” חזר לעצמוֹ.
כשנגמרה ההצגה כולה, היתה כבר השעה קרוֹבה לשתים עשרה.
ההצגה ארכה הפעם יוֹתר מן הרגיל, רוֹטמאן פשט את ידיו כמתעמל משוּעמם ואמר:
– מחכּה אני לאתליטים בכליוֹן עיניים. הללוּ הם דבר של ממש, לא אחיזת עיניים.
– אני אסדר את עניין הכרטיסים. סמכוּ עלי… להשׂיג גם בשׂבילך, מר רוּדוֹרפר? – שאל חיימוֹביץ. הוּא היה מוּמחה להשׂיג כרטיסים גם להצגוֹת יוֹצאוֹת מן הכלל. הכרטיסים לא היוּ באמת אלא קוֹנטרמארקוֹת, שקנה אצל השוֹער.
– בבקשה!
– חבל, שהשעה כבר מאוּחרת. היינוּ הוֹלכים עוֹד אל אביבה. היא בחוּרה הגוּנה, אבל חוֹפשית וּמקבלת בחדרה בחפץ לב. רק כבר מאוּחר. אה, תענוּג לשמוֹע מפיה על דבר ארץ ישׂראל והשוֹמרים. המשוֹרר ר. כוֹתב לה מכתבים. גם הוּא שוֹמר בנס ציוֹנה. שם מוֹשבה יפה? הא?
החבוּרה מצאה לה סוֹף סוֹף מקוֹם בטראמויי. הדוֹחק היה עתה עוֹד יוֹתר גדוֹל וצריך היה לעבוֹד במרפּקים. עבד ביחוּד רוֹטמאן ואחריו חיימוֹביץ, הם היוּ כשני פּיוֹנירים ורוּדוֹרפר וּשטארק באוּ אחריהם. הטראמויי היה רוֹטט וחוֹרק עכשיו בנסיעתוֹ, מפּיל את העוֹמדים וּמרגיז את העצבים. בכל רגע התלקח החשמל למעלה על החוּטים. זה היה מהלכוֹ האחרוֹן. הגשם לא חדל, והנהג, מכוּרבּל באדרתוֹ הכבידה, עמד על יד ההגה זוֹעף. הוּא צילצל בלי הרף והביע בצילצוּל את כל כעסוֹ. כשחוּלקוּ הכרטיסים והמרכבה זזה, הרגישוּ הנוֹסעים את עצמם בטוֹב, שזכוּ במקוֹם שהוּא. חיימוֹביץ לא פסק מלספּר על פלאם ועל אביבה.
כשירדוּ בקוֹרסוֹ רצוּ ארבעתם, כמוֹ על פי פקוּדה, ל“מקוֹם ציבוּרי” שמתחת לאדמה. אחר כך עלוּ מן הצד השני ועמדוּ מפוּזרים באמצע הרחוֹב, כמחפּשׂי דרך. מרכבוֹת הטראמויי עברוּ עתה בזוֹ אחר זוֹ במהירוּת רבה ולא התעכבוּ בתחנוֹת. הן נראוּ כבוֹרחוֹת מפני סכנה.
– רצים הם הביתה כסוּסים, – העיר רוּדוֹרפר.
– יפה מאד! – נהנה חיימוֹביץ מן המשל – חבל שכבר מאוּחר ואי אפשר לסוּר אל אביבה. היא בחוּרה הגוּנה מאד.
– נסוּר עוֹד לחצי שעה אל בית המרזח של הרוּתיני. אתה יוֹדע, רוֹטמאן, זה שברחוֹב קוֹטלארסקה. בשעה זוֹ מוֹצאים שם אכּסמפּלרים מעניינים. מן האמיגראנטים, – אמר שטארק.
– כן, גם שליחי הבּוֹלשת מסתוֹבבים שם בחוֹץ, – העיר חיימוֹביץ – אתם יוֹדעים מי עוֹבד בבוֹלשת? זה המוּמר, שהיה פעם מלצר ב“קפה אֶדיסוֹן”. הוּא כל כך השמין, שאי אפשר להכירוֹ. חזיר!
בקרן רחוֹב קוֹטלארסקה עמד חיימוֹביץ ונפרד לביתוֹ. בבוֹקר השכם צריכה לבוֹא אליו עלמה אחת לקבל שיעוּר. היא עוֹבדת בחנוּת הוֹריה ואין לה שעה פנוּיה אחרת. עליו אפוֹא לישוֹן שעוֹת אחדוֹת.
איש לא הצטער על פרידתוֹ.
בית המרזח היה קטן, חם וּמלא עשן סיגאריוֹת. על המזנוֹן היוּ מוּנחים רק מיני מזוֹנוֹת מעטים וּפשוּטים, בייחוּד מליחים ממינים שוֹנים. העיקר היה כאן – השתייה. כשליש החדר היה גדוּר בסבכת עץ והיוּ עוֹלים שמה בשלוֹש ארבע מדרגוֹת עץ. שם ישבוּ זוּגוֹת של סוֹחרי חזירים ושׂיחקוּ בקלפים. בדרך כלל היוּ שוֹתקים בעת משׂחקם, אך פתאוֹם היה מתפּרץ משם נַַהם כנַהם פר ושוּב היה משתתק, רק הקלפים קישקשוּ בהיטרפם וּבהיזרקם על השוּלחן. מזמן לזמן היה אחד נוֹקש על השוּלחן, ב“האלבּה”1) בדרשוֹ עוֹד שֹיכר.
– ידידי אהוּבי, שׂימה נא שׁם הרבה רוּם! – התחנן אחד בכל פעם אל המלצר, שבא לקחת את ה“האלבּוֹת” הריקוֹת.
– אוֹתוֹ יוֹציאוּ מפּה על הידיים, – אמר שטארק.
– כדאי לחכּוֹת לראוֹת במחזה, – אמר רוֹטמאן.
הם הזמינוּ שלוֹש כוֹסוֹת קטנוֹת ליקר ירוֹק, השׁיקוּ והריקוּ אותן בבת אחת וקינחוּ בסארדלים מכוֹרכים עם אפוּנה אחת באמצע.
שטארק נעשׂה פתאוֹם שׂמח מאד, וּכדרכוֹ, שׂמחתוֹ מהוּלה בעצב רב. עיניו עמקוּ מאד והוּא היה מעבירן מדי רגע בלטיפה על רוּדוֹרפר. הוּא גם נתקרב אל כיסאוֹ והיה מחבק בכל פעם את שכמוֹ.
– יוֹדע אתה, יעקב? אני חוֹשב לפעמים לילוֹת שלימים על המפלצת רוּסיה. אני שוֹנא אוֹתה תכלית שׂנאה. עברתי כמעט את חציה. הערבוֹת והערים הגדוֹלוֹת: קיוֹב וּמוֹסקבה וּפטרבּוּרג. שׂוֹנא אני את הטוּמאה שבה, את “דם הטריפה” העכוּר העלוּל תמיד להתלהט, את האלילוּת האפילה ואת ה“יוּרוֹדיבוֹסט” – אתה יוֹדע פירוּשה של מלה זוֹ? – לדידי, לא היה העוֹלם חסר כלוּם לוּלא היה דוֹסטוֹייבסקי. אני מוַתּר על ה“אנוֹשיוּת” שלוֹ ועל האינקויזיציה שלוֹ. וּלהפך, אוֹהב אני את המערב עם סדריו הנאים ועם תרבוּתוֹ הדקה, אהבת העבוֹדה והתענוּגים הקלים. כשרוֹן ההסתגלוּת ונוֹחוּת החיים. ואף על פי כן – הזאב אינוֹ יכוֹל לשכּוֹח את היער. יש שאני חש כאן מחנק נוֹרא, איזוֹ ריקוּת האויר, חסרוֹן איזה אלמנט עיקרי לנשימה; ואז הלב מתכּוץ והדמעוֹת נסחטוֹת ועוֹלוֹת אל העינים, אז נעשׂים הם, החזירים הלבנים ההם, מוּבנים וּקרוֹבים ללב, ואני נמשך כבכבלים שמה אל ארץ הראסקוֹלניקוֹבים והגוֹרדייבים, ושירי פּוּשקין ולרמוֹנטוֹב עוֹלים בזיכּרוֹן, וזכר הימים בהוֹמיל והצבא שלהם והרחבוּת שלהם והאכזריוּת המשעבּדת עד הנימים האחרוֹנים שבנפש, והפּחד והאימה ואפילוּ – הפּרעוֹת וּמעשׂי האוֹנס… אֶח, אֶחָא, אֶחָא! כמוֹ זאפּוֹי!… (שיכּרוֹן) כל זה ממלא את נפשך אימפּוּלסים כאלה, שאתם כאן אינכם מסוּגלים אף לשערם… אי, רוּסיה, עד זנוּני אִמך!
והוּא לחץ את כתיפיו של רוּדוֹרפר עד למכאוֹב והתחיל מדקלם קטעים שלמים מ“דימוֹן” וּ“מייבגני אוֹניגין” בהטעמה רוּסית מיוּחדת. בלוֹריתוֹ האדוּמה נתפּרעה והעיניים הוּצפוּ דמעוֹת. כתיפיו רעדוּ וקוֹל החזה העמוֹק ניסר מלא תוּגה פצוּעה.
– אח, אחא! גם האהבה ברוּסיה אחרת היא – יש בה מפּרחי הדוּבדבנים וּמריח הדם. היא מתרפּקת ונלחצת אל הלב, כ, כ, כ-אנוּסה… מה לעוּמתה המסירוּת התמימה של הנערה הגאליצית! מה הרוֹך הקריר הזה! מה הדמעוֹת המימיוֹת הצלוּלוֹת האלוּ! – סוּפת אהבה הבוּ לי, כ“טרוֹיקה” נשׂאת על ערבת-שלגים!
פִּתְחוּ נָא לִי שַעֲרֵי כִלְאִי,
הָבוּ שֶׁמֶשׁ לִי וָאוֹר!
רִיבָה שׁחוֹרַת גַּבּוֹת עַיִן עִם סוּס בַּעַל רַעֲמַת שְׁחוֹר!…
רוֹטמאן ששמע דיקלוּמים אלה לא פעם, חזר אחריו באוֹתם החרוּזים שזכר ושיכוֹל לבטאם.
פתאוֹם הפסיק שטארק וּבפניו הצטייר פחד מוּזר. הוּא גחן על השוּלחן ושאל את רוֹטמאן:
– מי זה היוֹשב שמה יחידי בפינה ואינוֹ גוֹרע עין ממנוּ?
רוֹטמאן חיכּּה רגע, כדי שלא לעוֹרר שׂימת לב, אחר הפך פניו, העיף עין מסביב, וּכשהשיב פניו גחן על השוּלחן ולחש:
– הרי זה הבּלש המוּמר, שהזכיר חיימוֹביץ בדרך. מה אתה ירא? הרי אתה רשוּם בפוֹליטכניקה. אני מצפצף עליו.
– אצלי, הרי אתה יוֹדע, יש עניין עם הפּאספּוֹרט. בפוֹליטכניקה סידרתי את העניין במשהוּ זיוּף, אך עם אלה… בפרט עכשיו, במתיחוּת הפּוֹליטית, ששוּב נוֹתנים עין לרעה ברוּסים…
– גם בכיסי אין שוּם תעוּדה. והרי שנינו כמוֹ שהננוּ לבוּשים בפלירינוֹת וּבמגבעוֹת הארטיסטיוֹת, יכוֹלים להיוֹת חשוּדים על רוּסיוּת, – אמר רוּדוֹרפר ספק רציני ספק מתלוצץ.
– “יא חוֹצ’וּ טווֹאי ניז’ניא גרוּדי לאסקאט…” (עדנת שדיך חפצתי לטף…) – התחיל רוֹטמאן משתפּך ב“הימנוֹן ליגת האהבה החוֹפשית”. הוּא התכּון להרגיז את הבּלש. אדרבה, ינסה להתעסק עמהם… שטארק לא יכוֹל עוֹד לישב בשלוה. התחיל לספּר בלחש על יריוֹת ותליוֹת שראה בעיניו בשבתוֹ ברוּסיה במאסר. אחר הציע לקוּם וללכת. בכל אוֹפן השעה כבר מאוּחרת: אחת וחצי. יש לקוּם וללכת.
רוּדוֹרפר חשב: “עכשיו, יקירי, אינך מתגעגע עוֹד על רוּסיה שלך, והיית מסכים להיוֹת כמוֹני – נתין אוֹסטרי כשר”.
הם קמוּ ושילמוּ ליד המזנוֹן ויצאוּ, הגשם לא חדל, אך גם לא התגבר. רק הצינה חזקה עם הרוּח המנשבת.
אך הרחיקוּ צעדים אחדים ברחוֹב השוֹמם ועברוּ את הפּנס הראשון, שמעוּ מאחריהם קוֹל קוֹרא:
– עמדוּ אדוֹנַי!
שטארק הפליט: “נמהר ונימלט!”, אך רוֹטמאן ורוּדוֹרפר עמדוּ. הבלש זקוּף צורוֹן באדרת ציוילית וּבכוֹבע קדירה, השׂיגם.
– אוּלי תוֹאילוּ, אדוֹנַי, להראוֹתני את תעוּדוֹת הזהוּת שלכם?
– בעוֹנג רב! – הזדקף רוֹטמאן בדיבוּרוֹ הפּוֹלני הצח וּבעזוּת של סטּוּדנט – אבל יבוֹא עמנוּ הביתה. שם נכבּד אוֹתוֹ יפה. גם אנחנוּ יהוּּדים. – והטעים את המלה “גם” לעקצוֹ. הלז נפגע בעוֹקץ וּשׂפמוֹ הדק על פניו הרחבים רעד.
– את תעוּדוֹת הזהוּת, אדוֹני.
– וּתעוּדת הזהוּת של אדוֹני? – התלוֹצץ רוֹטמאן – אני מכּיר, כמדוּמה, את דוֹדתוֹ. היא אשת השוֹחט בקיליקוֹב…
– הנה היא! – אמר הבּלש, בבת צחוֹק רעה, הפך את דש האדרת והראה את הסימן.
– אני אטיח לוֹ אחת תחת העיניים – אמר רוֹטמאן עברית אל שטארק ורוּדוֹרפר.
רוּדוֹרפר רצה להתערב וּלדבּר עם הבּלש בהיגיוֹן וּבנימוּס, אך איזה רגש פּנימי מוּזר עצר בעדוֹ ושתק. היתה בוֹ איזוֹ מבוּכה של לא איכפת יחד עם איזוֹ שׂמחת לצוֹן ולא יכוֹל לפצוֹת פּה. החיכּה אף הוּא לאיזוֹ הרפתקה? הביקש לראוֹת את התנהגוּתוֹ של שטארק, הגיבּוֹר הרוּסי? סכנה בכל אוֹפן אין. לכל היוֹתר יוּבאוּ אל המשטרה לזהוֹת את עצמם.
הבּלש הוֹּציא מכּיסוֹ משרוֹקית קטנה, הצמידה אל פיו ונשמעה שריקה חוֹתכת. מיד הוֹפיע השוֹטר הקרוֹב.
– אל תחנת המשטרה, אדוֹני!
זירז הבּלש. השוֹטר הלך אחריהם במתינוּת כבידה.
בחדר התחנה היה אוֹר וחוֹם. נעים היה להיכנס שמה מן הגשם והצינה. השעה המאוּחרת כבר הפיגה את השינה מן האנשים שהיוּ שם. על שני הספסלים הארוּכים ישבוּ “תפוּסים” אחדים. רוּבּם נשים – זוֹנוֹת. אחדים התהלכוּ הלוֹך ושוֹב, שקוּעים במחשבוֹת. מאחרי מחיצה, תחת אוֹר גז חזק, עבד על שוּלחן הקוֹמיסאר. בפתח הפתוּח עמד שוֹטר עם רוֹבה שכּידוֹנוֹ שלוּף. הוּא עמד כמנמנם, חצי גוּפוֹ שכלפי חוּץ רטוֹב מגשם, וחציוֹ השני, שכּלפּי פנים, יבש. את רוֹטמאן תקף בּוֹלמוֹס של צחוֹק. תיכף נדבק גם שטארק, אחריהם גם רוּדוֹרפר. הם נתכּנסוּ לתוֹך זוית, דחפוֹּ זה את זה וצחקוּ. הבּלש שראה את צחוֹקם נתעותוּ פניו מזעם ומרשעוּת – רשעוּת של מוּמר. הוּא ניגש אל הקוֹמיסאר, שצורוֹן הזהב שלוֹ היה פתוּח וצוארו הדק, הצהוֹב, היה בוֹלט בפיקתוֹ החדה; משקפי הזהב שהיוּ קשוּרים לבגדוֹ בפתיל שחוֹר, היוּ רכוּבים ברפיוֹן על קצה חוֹטמוֹ; עיניו היוּ עייפוֹת מאד כשהרים אוֹתן מעל הניירוֹת. הבּלש לחש לוֹ מלים אחדוֹת ורמז לוֹ בעיניו אל השלוֹשה. אחדים מן התפוּסים פיהקוּ, המחוֹגים הגדוֹלים על השעוֹן זזוּ בכל רגע כרמשׂים זוֹחלים בהפסקוֹת קצרוֹת.
רוּדוֹרפר השגיח בשטארק שהוּא רוֹעד. אחז בידוֹ והציץ לתוֹך עיניו:
– אתה חושש לאיזה דבר? הבלים! אחרי החקירה ישלחוּ אוֹתנוּ הביתה. מה ימצאוּ אצלנוּ?
– אה, אל תדבר כך: הנבזה הזה – המשוּמד – הוּא החליט לכלוֹתנוּ… רוֹטמאן, איך מכריזוֹת אצלכם בסטניסלאבוּב התגרניוֹת על תפּוּחים רקוּבים? – “לא תפוּחוֹנים, יין מתוֹק!”, חה-חה-חה!
“לא טוֹב, ההיסטריה כבר אחזה בוֹ”, חשב רוּדוֹרפר ונזכר משוּם מה בפלאם.
רוֹטמאן התיל לחקוֹת בקוֹל את צעקוֹתיהן של התגרניוֹת בעיר מוֹלדתוֹ. הבּלש רקע כנגדוֹ מרחוֹק ברגל: “חסוֹם פּה!” – רוֹטמאן הפנה לוֹ את אחוֹריו. הבּלש ניגש שוּב אל הקוֹמיסאר, לחש לוֹ כמה רגעים בהתרגשוּת. אחר נפרד ממנוּ בלחיצת יד.
– אין שוּם צוּרה רשמית אצלכם באוֹסטריה, – אמר שטארק – הבּלש והקוֹמיסאר נראים שניהם כשני פקידי בית מסחר, “פּריקאשצ’יקים”. איזוֹ אינטימיוּת שפלה! הוּא לוֹחץ את ידוֹ! אי אמא רוּסיה, עד זנוּני אמך! – אף על פי כן יכוֹלים הם לכלוֹא אוֹתנוּ וּלהחזיקנוּ עידן ועידנים – וּמי זה ידאג להוֹציאנוּ?
– אני מצפצף עליהם! – חזר רוֹטמאן – לוּ היתה לי רק אפשרוּת לשלוֹח פתקא קטנה אל דוֹדי עוֹרך הדין, היה העניין נגמר תיכף וּמיד. ואני רוֹאה כבר, שיחזיקוּ אוֹתנוּ פה עד הבוֹקר. מתי כבר תתחיל החקירה?
– איך הן מכריזוֹת? “לא תפּוּחוֹנים – יין מתוֹק”…
רוּדוֹרפר לפת באצבעוֹתיו את זרוֹעוֹ של שטארק וּצבטה בחיבּה. הוּא נשתתק.
והנה נקראוּ אל הקוֹמיסאר.
– מה שם אדוֹני?
– יעקב רוּדוֹרפר.
– מאין?
– יליד, ל., ישבתי שנים רבוֹת בלבוּב. קאנד. יוּר. בוַדאי אני רשוּם במשטרה. היוֹם שבתי מקראקוּב. לא, לדאבוֹני הניירוֹת אינם אתי. הם נמצאים בילקוּטי, עם חפצי במלוֹן “צנטראל”. כן, בן 28.
– ימסוֹר לי בטוּבוֹ את כל הניירוֹת שבכיסיו.
– בבקשה!
ורוּדוֹרפר הוֹציא כל פיסת נייר שהיתה לוֹ בכיסים וּמסרה לידיו הרזוֹת והארוּכוֹת של הקוֹמיסאר. האיש מצא חן בעיניו. היתה בוֹ איזוֹ פשטוּת נעימה. הוּא הזכירוֹ את הנגר הפּוֹלני, שכינם, שהיה מבלה אצלוֹ בילדוּתוֹ שעוֹת שלימוֹת להתבוֹנן במלאכתוֹ.
– אין יוֹתר?
– נראה שאין, – ענה רוּדוֹרפר בבת צחוֹק – מתי חוֹשב אדוֹני הקוֹמיסאר לשלחנוּ הביתה? השעה מאוּחרת ואנוּ רוֹצים לישוֹן. הרי זה “גאוּדיוּם”: תוֹפסים אזרחים שקטים ברחוֹב וסוֹחבים אוֹתם למשטרה. אוּלי יוֹאיל להוֹדיענוּ במה אנוּ חשוּדים?
– כך, כך, אדוֹני. נראה עוֹד מעט. תחכּוּ פה. בבקשה, אדוֹני. – בדבּרוֹ היה סמל החביבוּת.
רוּדוֹרפר התבוֹנן כל הזמן, שצל מסגרת משקפיו מרפרף על הנייר שלפניו. אחר כך נקרא רוֹטמאן. הוּא הטה את כוֹבעוֹ “על הצד”, הידק את האדרת, זקף את הקוֹמה ועמד עמידה סטוּדנטית. אתוֹ דיבר הקוֹמיסאר קשוֹת יוֹתר. אך הוּא לא נכנע. הוּא איים על הקוֹמיסאר בקוּבלנא. איך זה? הייתכן? כבוֹד האזרח המשׂכּיל – ראשית הכוֹל ואחרית הכוֹל! מצחיק! פגע רע נטפל לסטוּדנטים…
אחרי שמסר את כל ניירוֹתיו נצטוה לשלוֹח את השלישי, את שטארק. אצלוֹ ארכה החקירה ביוֹתר. כנראה, שהבּלש בחר בוֹ כב“אישיוּת מרכּזית”. שטארק השיב פּוֹלנית טוֹבה, אך במבטא לקוּי, רוּסי. מלבד זה היה חיור ורוֹעד.
– הוּא יכשיל את כוּלנוּ, – לחש רוֹטמאן על אוֹזן רוּדוֹרפר – אבל, אין דבר, בבוֹקר אמצא לי דרך לשלוֹח פתקא אל דוֹדי.
– כמדוּמה שאתה קילקלת יוֹתר מכוּלנוּ. למה התגרית בּבלש?
– אני מצפצף עליו! הם לא יכלאוּ אוֹתנוּ אני ערב לך.
כעבוֹר חצי שעה הוֹפיעוּ שלוֹשה שוֹטרים מזוּינים, רוֹביהם על כתפיהם שלוּפי כידוֹנים, הם חלקוּ כבוֹד לקוֹמיסאר, אחד קיבל פקוּדוֹת ושלוֹש פתקאוֹת, והוֹבילוּ את שלוֹשתם החוּצה. רוֹטמאן קלט את השם “פוּרדיגארניה” 2) “א, ליד רחוֹב ברנשטיין, לא הרחק מסניף הדוֹאר. גם זה לי בית אסוּרים! אין דבר, בבוֹקר ישלחוּ אוֹתנוּ הביתה!”
הם הוּבלוּ עתה בשוּרה ברחוֹבוֹת הלחים, החשוּכים כמעט. שטארק בראש ושוֹטר מזוֹין אחריו; השני רוֹטמאן ושוֹטרוֹ אחריו; ולאחרוֹנה רוּדוֹרפר – ושוֹטרוֹ אחריו. הם ניסוּ להתלוֹצץ ולקרוֹא זה לזה, אך השוֹטרים אסרוּ עליהם את הדיבוּר. נתעטף הלב. הרי מוֹבילים אוֹתם כפוֹשעים ממש, כפוֹשעים מסוּכּנים לשלוֹם הציבוּר. כל אסיר ושוֹטרוֹ בצידוֹ. מי יוֹדע מה בדה עליהם שם הבּלש המוּמר! אבל בעצם היה עדיין המאוֹרע משעשע. רוּדוֹרפר חשב: “צריך להכּיר גם את ה”פוּרדיגארניה“. הזדמנוּת נאה. וּמה הם יכוֹלים למצוֹא בי, שהנני אזרח כשר וכמעט תוֹשב לבוּב? וכן גם רוֹטמאן. וּבאשר לשטארק – אף הוּא רשוּם בפּוֹליטכניקה ואין עליו שוֹם חטא. אין ספק, שזוֹהי מלאכתוֹ של המוּמר”. והם פסעוּ בגשם וּבצינה על המרצפת המבהיקה מרטיבוּת. עברוּ רחוֹב וּפנוּ לאחר. כשיצאוּ ל“רחוֹב הרחב” ראוּ רץ לקראתם איש צעיר בלי סוֹכך וראשוֹ מכוּנס בצורוֹן אדרתוֹ. כשעבר עליהם קרא אליו שטארק בנשימה אחת:
– פרידמאן! תוֹדיע ל“טאגבלאט”, שאסרוּ את שלוֹשתנוּ על לא דבר… ישתדלוּ שם הציוֹנים…
הצעיר עמד רגע, הביט בעוֹברים והלך לוּ בלי לוֹמר מלה.
– חזיר! – הפליט שטארק וקיבל בגבּוֹ דחיפה מאגרוֹפוֹ של השוֹטר.
אל המאסר הוּכנסוּ דרך מעבר צר מאחוֹרי הבניין. הדלת היתה נעוּלה וסוֹרג האשנב למעלה היה אפל. השוֹטר נוֹשׂא הפקוּדוֹת דפק בקת רוֹבוֹ פעמים אחדוֹת בחזקה. בקעה מבפנים קללה. הוֹעלה אוֹר והדלת נפתחה. פרוֹזדוֹר קטן, מאוּבּק. מעל מין משכּב גבוֹה ירד השוֹמר גלוּי ראש וֹמנוּמנם, לבש את האדרת הקרוּעה וקיבל מן השוֹטר את הפתקאוֹת יחד עם הוֹראת חשאים.
– למאה שדים! אך נרדמתי קצת. איזה קוֹר! – רטן וניגש עם הפתקאוֹת אל העששית שהיתה תלוּיה על הקיר המרוּסק, החזיק פתקא אחת בשתי כפּיו והתאמץ לקרוֹא בה.
– נֹ-ת-ֹן – קרא הברוֹת – רוֹל-רוֹט – לעזאזל, איזה כתב!
– רוֹטמאן – עזר לוֹ בעל השם ועמד מוּכן. השוֹמר בחנוֹ מכּף רגל ועד ראש.
– התר את המלבוּשים! – המשיך בלשוֹן אתה. רוֹטמאן ציית כּכבשׂ. השוֹמר פישפש בכל כיסיו והוֹציא כל מה שהיה בהם. לקח גם את האוֹלר, גם את העיפּרוֹן. ספר לעיניו את הכסף שבארנקוֹ. לאט לאט, ביגיעה רבה, רשם הכוֹל על פּיסת נייר מלוּכלכה. אחר הוֹשיטה לרוֹטמאן לחתוֹם.
– כשתצא, תקבל הכוֹל בחזרה!
וכן נעשׂה לשני הנוֹתרים. העבוֹדה הזאת ארכה כרבע שעה.
כתוֹם ההכנוֹת האלוּ במעמד שלוֹשת השוֹטרים המזוּינים, הוֹריד השוֹמר את צרוֹר המפתחוֹת הגדוֹלים מעל הקיר, פתח את הדלת הכּבידה, האיר בנר דוֹלק לתוֹך מסדרוֹן ארוֹך וּפקד:
– אל ה“פּלטין”, אדוֹני!
שלוֹשתם הלכוּ אחריו. בלכתוֹ מילמל לעצמוֹ, בירר את המפתחוֹת ושינן לעצמוֹ אילוּ מספּרים. ליד אחת הדלתוֹת עמד, האיר את חוֹר המנעוּל, תחב את המפתח, סבבוֹ וּפתח:
– מי רוּדוֹרף? כאן! – דחף את רוּדוֹרפר לתוֹך האפלה.
– ליל מנוּּחה! – קרא אחריו רוֹטמאן – להתראוֹת בבוֹקר!
– להתראוֹת, שטארק! היה כשמך – חזק! – קרא רוּדוֹרפר כבר מפנים. שטארק נהם איזוֹ תשוּבה, אך היא לא הגיעה אליו עוֹד. הדלת כבר סגרה עליו. הוּא שמע שהוֹבילוּ את חביריו הלאה.
הרוֹשם הראשוֹן שתקף את רוּדוֹרפר בחדר היה: אפילה וצינה. האפילה היתה מוּבנת מאליה. אך מאין נמשכת הצינה החריפה הזוֹ? הוּּא עמד עוֹד ליד הדלת הנעוּלה והסב את פניו אילך ואילך לכון את הצד שמשם באה הצינה, ולא יכוֹל. אחרי רגע ניעוֹרה בוֹ השאלה, אם יחידי הוּא כאן, אוֹ יש עוֹד מישהוּ בחדר. אין דרך אחרת אלא לנסוֹת להתקדם לפנים החדר. רצפה לא הוּרגשה תחת הרגליים, רק קרקע רכּה: עפר כּבוּש אוֹ אבק? הפלירינה הרטוּבה הכבידה עליו ודבקה לבגדיו, וגם הם רטבוּ עד שבמקוֹמוֹת אחדים טפחוּ המים עד בשׂרוֹ. כחבוּק קרח חש את כל גוּפוֹ. פסע שתיים שלוֹש פסיעוֹת ועמד. יש אמצעי טוֹב יוֹתר. הוּא ציפצף, מתחילה בחשאי, אחר כך הגביר ציפצוּפוֹ הלוֹך והגבר. “מה נפשך, אם יש כאן מישהוּ עֵר – יענה, ואם ישן – יתעוֹרר”. אך החשיכה קלטה את קוֹל הציפצוּף כמרבד רך ולא נשמע שוּם זיע, מלבד זרם הגשם והרוּח בחוּץ. “לבדי”, החליט. “אם כן צריך למצוֹא איזה מקוֹם שכיבה. צריך לפשוֹט את הפּלירינה הנוֹטפת והכבידה הזאת. אילוּ אפשר היה גם לחלוֹץ את הנעליים הממוּסמסוֹת במים וּברפש!”
הוּא פשט את שתי ידיו כעיור והלך מגשש לפניו. לבסוֹף נפגעוּ שוֹקיו באיזה זיז חד, הוֹריד את ידיו וּמישש משני צידיו וּמצא שלזיז שני ממדים, אך מתוֹך עמידה לא יכוֹל לכון את האוֹרך והרוֹחב. הניח את ידיו על השטח והיה מהלך מתוֹך גישוּש – והנה העצם נמשך ונמשך כמה מטרים. “אוֹ, הרי זוֹ איצטבה גדוֹלה. משמע שגם החדר גדוֹל. כאן אפשר יהיה להתמתח כהוֹגן. מילא, עד הבוֹקר לא נשאר עוֹד הרבה. עתה בודאי שתיים וחצי, עד שש – שלוֹש וחצי. לא נוֹרא!” והוּא טיפס ועלה על האיצטבה והרגיש שהיא במקצת משופּעת ועוֹלה ועשׂוּיה קרשים חלקלקים. לעת עתה ישב על שׂפת האיצטבה וצפה לחדוֹר לתוֹך האפילה. כעבוֹר רגעים מעטים נדמה לוֹ, שהוּא מבחין משׂמאל, הרחק ברוּם הכוֹתל, איזה ריבּוּע אפוֹר, אך קשה היה לשער את גוֹדלוֹ. בוַדאי חלוֹן שם אוֹ אשנב והלילה מאפיר בעדוֹ החדרה. מרגע לרגע התגלם הריבּוּע יוֹתר ויוֹתר, עד שהבחין את מסגרתוֹֹ בדיוּק. כן, אשנב רחב. בודאי יש עליו סבכת ברזל. פתאוֹם זכר את שאלתוֹ של שטארק: “איך מכריזוֹת התגרניוֹת על תפּוּחים רקוּבים?” וצחק לעצמוֹ בקוֹל. גם לצחוֹקוֹ לא ענה הד. “כמה לא נעים לצחוֹק כאן באפילה!” הוּא התרוֹמם והרתיע את עצמוֹ במעלה האיצטבה עד שהעלה את כל רגליו. פשט את הפלירינה. קיפּלה והניחה בזהירוּת לצידוֹ, הסיר את המגבעת והניחה על הפלירינה וּבעצמוֹ השׂתרע וגישש בראשוֹ אם לא ייתקל בקיר. “לא, האיצטבה כנראה רחבה דיה”. הניח לאט את הראש, שׂם תחת ראשוֹ את אגרוֹפוֹ וּביקש להאחיז את עצמוֹ בתנוּמה. “כמוֹ אז, לפני שנים, בפוּנדק של הצדיק הקיטע, כשנדדתי בכפרים”, הירהר לעצמוֹ במשהוּ הקלה, “הה, אז הייתי אחר: איזוֹ קלוּת, איזוֹ אהבת חיים, איזה חוֹסר דאגה, איזוֹ קליטת רשמים!” אך שכב רגעים מספר התחיל רוֹעד. עתה הרגיש בעליל שהצינה הוֹלכת ונמשכת בזרם ישר מן הריבּוּע המאפיר שם ברוּם הכוֹתל. “האשנב פרוּץ”, החליט. “איזה סקאנדאל! מכניסים אדם מן היישוּב, שלא נמצא בוֹ כל חטא, לתוֹך מרתף כזה, בליל סתיו, בגשם וקוֹר, והחלוֹן פרוּץ! הרי הם יכוֹלים לגרוֹם למחלה אנוּשה וגם למיתה! אֹוֹ, בבוֹקר אגיש קוּבלנא למשגיח בית האסוּרים! סדרים כאלה נאים לרוּסיה!” אך הצינה נמשכה ונמשכה, כאילוּ מצאה לה עתה נקוּדת אחיזה והכאיבה לוֹ ושברה את גוּפוֹ המיוּגע, עד ששיניו התחילוּ נוֹקשוֹת . הוּא ישב שוּב, לקח את הפלירינה, פרשׂה על עצמוֹ ושכב. את המגבעת קיפּל והניחה מתחת לראשוֹ. אך הקוֹר לא פחת. אדרבא, רטיבוּת הפלירינה וכוֹבדה הכאיבוּ עוד יוֹתר. “אה, אמש ביליתי כל הלילה ברכבת, כמעט לא עצמתי עין. כל היוֹם ניטלטלתי ממקוֹם למקוֹם – ועתה לינת לילה כזוֹ. ווֹסטבּיה!” קרא לעצמוֹ בלשוֹנוֹ של שטארק, “הגם אוֹתם הכניסוּ לתוֹך חדרים כאלה? מי יוֹדע? בבוֹקר יספּרוּ את קוֹרוֹתיהם. אני מתאר לי את פרצוּפוֹ של שטארק. תפּוחוֹנים!”
עוֹדנוּ אחוּּז הירהוּרים אלה ושוֹקע לתוֹך עצבוּת – והנה הבהיק אוֹר קלוּש בחוֹר שבטבּוּר הדלת ונשמעוּ צעדים נגררים וצילצוּל מפתחוֹת. רוּדוֹרפר חיכּה במתיחוּת. הדלת נפתחה ונכנס השוֹמר המנוּמנם, הטיל על הקרקע שׂמיכה ישנה, אחר סחב והכניס סוּלם, סמכוֹ בקיר, עלה בוֹ והעלה אוֹר רפה במנורה קטנה שהיתה תלוּיה שם. נתבהר קצת החדר. האיצטבה היתה רחבת ידיים והיה עליה מקוֹם לעשׂרה אנשים, לפחוֹת. בפינה, מתחת למנוֹרה, היה “כיסא” פתוּח. יוֹתר לא היה דבר. האשנב היה קטן ממה שנדמה בחשיכה, סרוּג בסבכה וּשמשוֹת אין לוֹ.
רוּדוֹרפר פנה אל השוֹמר בניקוּש שיניים:
– אפשר להצטנן כאן. יראה אדוֹני. כוּלי רטוֹב מגשם. אוּלי אפשר לסתוֹם את האשנב?
– לא יזיק לך כלוּם. אינך כאן לא הראשוֹן ולא האחרוֹן. – השיב השוֹמר והסיר את הסוּלם.
– אוּלי יעבירני לחדר אחר? יקבל “מתנה”.
השוֹמר הביט רגע באסיר, יצא ונעל.
עצב וחרוֹן אחזוּ את לבוֹ של הנשאר. איזוֹ התעללוּת באדם! מעוֹלם לא תיאר לוֹ, שיש באוֹסטריה מעין זה! יד השלטוֹן! הנה טעם את טעמה!…
ירד ואחז בשוּלי השׂמיכה, משכה אל האוֹר, הרימה והתבונן בה בעיוּן: כּינים בהירוֹת וגסוֹת זחלוּ עליה בין השׂערוֹת לרוֹב. הוּא השליכה בגוֹעל לאמצע החדר. “לא, את זוֹ הוּא מוּכרח להחליף לי באחרת. אם כבר דוֹאגים לאסיר שיהא לוֹ במה להתכּסוֹת – צריך שהמכסה יהיה נקי”. והוּא התחיל דוֹפק באגרוֹפיו על הדלת המפוּרזלת. הרעש היה גדוֹל. “אין דבר, יתעוֹרר כל בית האסוּרים. הוּא מוּכרח להחליף לי את השׂמיכה. נא, סדרים כאלה!” והוּא דפק עוֹד. כשעברוּ רגעים ארוּכים ולא נענה, התחיל בוֹעט בדלת ברגליו. נדמה לוֹ, כל בית האסוּרים רוֹעד. אך איש לא בא. עוּבדה זוֹ יצקה בוֹ עוֹפרת של יגוֹן. “אם כן אני בסוֹהר ממש”, דיבר לעצמוֹ בקוֹל, “רגילים הם בכמוֹ אלה”. בכלל דיבּר כאן אל עצמוֹ בקוֹל לפכּח את הבדידוּת. הוּא הסתלק מן הדלת האכזריה והסתכּל במנוֹרה הקטנה, הרחומה. היה לוֹ חשק להגדיל אוֹרה, אך בלי סוּלם אי אפשר היה להגיע אליה. התחיל אפוֹא מתהלך בחדר הלוֹך ושוֹב, לאוֹרך ולרוֹחב, כדי לחמם את עצמוֹ משהוּ. הקרקע היתה באמת עפר כבוּש, קצת טחוּב. לא ענה כל הד לצעדים. נשׂא את עיניו גם לאשנב הפּרוּץ בגעגוּעים: הלילה ניבּט בתוֹכוֹ אפל, ממטיר וסוֹאן. הצל שגוֹּפוֹ הפּיל היה כל כך קלוּש, שכמעט לא הסתמן על הקיר הקוֹדר. הוא גחן והתבוֹנן מתחת לאיצטבה: תהוֹם ריקה ניבטה בו, רק פיסת נייר נחה שם. הוּא רצה להוֹציאה ולראוֹתה, אך התעצל. התהלך שוּב. “מילא, עד הבוֹקר לא רב. עוֹד שעוֹת מספר, לוּלא הצינה הארוּרה הזאת!” והתחיל לרוּץ. אחר עמד וחבט בידיו המשׂוּכּלוֹת את כתיפיו, כדרך שעוֹשׂים האיכּרים בחוֹרף, אך תחת להתחמם פרצה זיעה על כל גוּפוֹ ונפל עליו פחד של הצטננוּת מסוּכּנת. גם רגליו כאבוּ, בפרט הסוּליוֹת שהיוּ צוֹרבוֹת מאד. ישב על שׂפת האיצטבה, קלט את סנטרוֹ בכפּיו והשתקע בהירהוּרים. מוֹחוֹ נאחז מיד בדימדוּם ודמיוֹנו ניעוֹר. הנה הוּא מתנדנד באיזוֹ נדנדה גדוֹלה, מטוּשטשת, אך הנה הנדנדה הוֹלכת וּמתבהרת וּמתבלטת עד שהיא נעשׂית… אנייה גדוֹלה. האנייה נוֹסעת לחוֹפי ארץ ישׂראל. חברת בחוּרים צעירים, רוּבם רוּסים, נוֹסעים באנייה. כוּלם עליזים, שׁרים, לוֹבשים חוּלצוֹת לבנוֹת
וּנקיוֹת. ביניהם נערוֹת אחדוֹת. אחת דוֹמה לפּוֹליה, לא, באמת פּוֹליה. כוּלם מדברים עברית במבטא רוּסי. פנים שׂמיחים להם, אך העיניים משוּם מה עצוּבוֹת. איזוֹ אש חבוּיה יוֹקדת בהן, איזוֹ אש נאצלת, אש המפעל, אש הקוֹרבּן. פּוֹליה מתהלכת ביניהם כאחוֹת חוֹבשת… והנה צנח ראשוֹֹ הצידה והוּא התנער בבהלה. מראה החדר קרע, הפיץ באחת את אריגת חלוֹמוֹ. “היכן שטארק?” קרא, “היכן פּוליה? פּוֹליה?” והשם פּוֹליה היה עתה כל כך חמים, כל כך ממוֹגג. לבוֹ נמלא כיסוּפים לראות את פניה, לשמוע את קוֹלה הנגיני, המשעבּד. איזה חן במבטאה! איזוֹ חסוּת בגוֹּפה החסוֹן! אילוּ יכוֹל לבכוֹת לתוֹך חיקה הרחב, הנאמן! עתה מוּבן גם רוֹטמאן… והוּא ירד והתחיל מהלך שוּב בסוּליוֹת צוֹרבוֹת. נשען בגבּוֹ אל הקיר שמנגד והסתכּל ישר במנוֹרה התלוּיה. אך גם בעמדוֹ תקף עליו הנימנוּם, ורק מתוֹך יראת נפילה התאוֹשש והתחיל מהלך שוּב. בעברוֹ ליד האיצטבה גחן שוּב וּפיסת הנייר גירתה אוֹתוֹֹ. הוּא מוּכרח להוֹציאה. אך עוֹד התעצל.
צריך בכל זאת לשכּב. עלה על האיצטבה, התעטף במרץ בפלירינה, עצם את עיניו בחזקה וּבכל כוֹח רצוֹנוֹ התאמץ להירדם, אך דוקא הכּרה זוֹ מנעה ממנוּ את השינה. התחיל מתהפך במכאוֹבי נפש מצד אל צד. והצינה הוֹלכת וּמתגברת. “עוֹד מעט יהיה בוֹקר!” ניסה לנחם את עצמוֹ, “תמיד הצינה מתגברת לפנוֹת בוֹקר”. ושיניו נקשוּ והברכּיים רעדוּ והתנקשוּ. “ישיבת כרכים ריככה והתישה אוֹתי. אדם עוֹבד לא היה סוֹבל כל כך. הנה, זה כוֹחוֹ של האינטליגנט במצב ביש. גם מטעם איגוֹאיסטי זה, לחזק את הכוֹֹחוֹת החיוּניים, צריך לנסוֹע לארץ ישׂראל. שם מוּכרח האדם היהוּדי לעבוֹד בטבע, באויר. פּוֹליה! פּוֹליה!” קרא בכלות נפש מכאיבה עד מאד, “אילו יכולתי לשמוע רק את קוֹלך, ולוּ גם דרך חוֹר הדלת הזו?” מהוּתוֹ של שטארק הלכה הלוֹך והיטשטש, רוֹטמאן לא היה במציאוּת עוֹד. פּוֹליה, פּוֹליה! – והלב גוע. פתאוֹם שמע גירוּד מתחת לאיצטבה. אהא! גחן והביט: עכבר גרר את פיסת הנייר. כשנראוּ פניו מתחת לאיצטבה עמד העכבר ונתן בוֹ עיניו הזעירוֹת והדוֹקרוֹת, כשני ראשי סיכּה. רוּדוֹרפר תיסס בקוֹל שמגרשים בוֹ חתוּל, אך העכבר לא זז. הוּא ספק עליו בשתי כּפּיו. העכבר עמד בלי נוֹע. איזה חצוּף! בודאי הוּא תוֹשב פה ואינוֹ מתפעל מן הגר. אין גם מה לזרוֹק בוֹ. רקע ברגל, והעכבר התחיל שוּב גוֹרר וּמרשרש בפיסת הנייר. אין ברירה, צריך להוֹציאה. הוּא התמתח על הקרקע, הסיע את עצמוֹ לתוֹך הצל, פשט את ידוֹ ואחז בנייר. כשעמד והתבוֹנן בוֹ לאוֹר המנוֹרה ראה שבידוֹ חצי דף קרוּע מאיזה קאטאלוֹג של מכוֹנוֹת חקלאיוֹת. חצי מכוֹנת הדיש היה קרוּע, אך שוּרת השׂקים לקליטת התבוּאה התלוּיה בחזית המכוֹנה היתה בוֹלטת. קטע תמוּנה זה החיה בוֹ את זכרוֹן הכפרים, הגרנוֹת, שמי הקיץ הבהירים, זימזוּם המוֹטוֹר, קריאוֹת הפּוֹעלים, צוחוֹת ה“שקצוֹת” וקישקוּש הרצוּעוֹת החלקוֹת, הקישקוּש הקר, המהיר, הממריץ. אף כדוּרי הלוֹקוֹמוֹבּיל טסוּ סבבוּ והבהיקוּ, סנורים לעין. האבק העטיש את האף. והוּא התחיל מתעטש: אחת, שתיים, שלוֹש. “כמה גדוֹל כוֹחה של אילוּזיה!” עינוֹ נפלה על ה“כיסא”: “את פיסת הנייר יש לשמוֹר…” אחרי שקרא את כל הנדפס עליה קיפּלה במתינוּת וּבדיוּק וּנתנה בכיסֹוֹ.
הוּא ישב שוּב על קצה האיצטבה והביט בעצב לתוֹך החלל. וּבשבתוֹ כך זכר בית אחד מתוֹך שיר “האסיר” של לרמוֹנטוֹב, זה ששטארק דיקלמוֹ בבית המרזח:
גַּלְמוּד אָנִי, אֵין נִחוּמִים,
כְּתָלִים חֲשׂוּפִים כֹּה וָכֹה,
קַו הַפַּנָּס יָאִיר נוּגֶה,
הַשַּׁלְהֶבֶת גּוֹוְעָה בוֹ.
“אין שירה עצוּבה כשירה הרוּסית”, החליט, וראה עתה שוּב בבהירוּת את פרצוּפוֹ של שטארק בשעה שהוּא מדקלם את המשוֹררים האהוּבים עליו. גם הוּא, רוּדוֹרפר, קרא בשנים האחרוֹנוֹת מעט רוּסית. שתי הלשוֹנוֹת הסלאויוֹת שידע, פּוֹלנית ורוּתינית, הקלוּ עליו את קריאת הרוּסית, אף כי לא יכוֹל להתגבר לגמרי על הזרוּת שבלשוֹן זוֹ בשבילוֹֹ. ביחוּד קרא את צ’יחוֹב והיה מדמה אוֹתוֹ אגב קריאה למוֹפּאסאן. “הוּא יוֹתר לירי, אך פחוֹת מסַפּר, פחוֹת מבין את העוֹלם והאדם… אין בוֹ אכזריוּת של אמן… הליריוּת והבדחנוּת יוֹנקוֹת שתיהן מאוֹתוֹ מקוֹר של חוּלשה…”
המחשבוֹת הספרוּתיוֹת שיכחוּהוּ לרגע את מצבוֹ וגם את גוֹדל הקוֹר לא הרגיש עוֹֹד. אך מתוֹך מחשבוֹת אלוּ נאחז ברוֹמנוֹ של דימא: “לי קוֹנט די מוֹנטי קריסטוֹ”. תיאוּרי האסיר החוֹתר שנים בתחתיוֹת בית האסוּרים, פגישתוֹ עם דאנטס – פעלוּ על דמיוֹנוֹ הגרוּי. האין הוּא האסיר ההוּא? והוּא רוֹאה את עצמוֹ מוּטל על גחוֹנוֹ בתוֹך מחילה אפילה וחוֹתר בציפּוֹרניו, אוֹ בחתיכת ברזל קטנה. כל רגשוֹת האסיר ההוּא עברוּ בוֹ ברגעים אחדים. הוּא פקח את עיניו; הקיר שמנגד משך את תשׂוּמת לבוֹ. ירד וניגש אליו. שחה והתחיל מנקש עליו בפרק אמתוֹ. נשמעוּ דפיקוֹת דקוֹת וּרצוּפוֹת. הוּא המתין רגע לתשוּבה. והנה באמת הגיעוּ מן העבר השני נקישוֹת אחדוֹת בסדר מסוּים. האין שם שטארק, רוֹטמאן? הוּא נקש שוּב ושוּב, בצוּרוֹת שוֹנוֹת – אך מעבר לקיר ענוּ עוֹד שתיים שלוֹש פעמים ואחר נדמוּ הנקישוֹת. “שם יוֹשב בודאי אסיר מנוּסה – ואני בּוּר, אינני שוֹמע את לשוֹנוֹ”. והוּא נקש שוּב ושוּב, אך תשוּבה לא באה עוֹד. הוּא לא רצה להרגיז יוֹתר את מנוּחתוֹ של האסיר האוּמלל והתרחק ביגוֹן רב מן הקיר. אך עתה נעשׂה צר ללבוֹ עד להתפּקע. “אלי, אלי, בבדידוּת איוּמה זוֹ!” והוּא פסע פסיעוֹת מרוּשלוֹת וּמפוּזרוֹת, רעד וחש מתוֹך צער את צריבת הסוּליוֹת בתוֹך הנעליים הכבידוֹת. לבסוֹף עלה על האיצטבה, התרוֹמם, זחל והצטמצם מכוּוץ בזוית וכה שכב חצי ער וחצי נם. ראשוֹ טמוּן בחיק מעילוֹ וּמוֹחוֹ חתוּל בהזיוֹת חַמוֹת.
קריאוֹת וּצוָחוֹת העירוּהוּ. חלל החדר היה אפוֹר-ירקרק. המראה היה עוֹד עגוּם מבלילה. השלהבת במנוֹרה הבליחה חיורת: “קו הפּנס יאיר נוּגה”. האשנב הפּרוּץ היה מלוּכלך וּמאוּבּק.
הגשם חדל, אך הצינה היתה גדוֹלה עד להקפּיא. אוּלי מפני היקיצה. ממרחק רב הגיע צילצוּל הטראמויי. הקוֹלוֹת במסדרוֹן באוּ מצדדים שוֹנים. נשמעה גם ריצת רגליים וצילצוּל מפתחוֹת. אחד צעק, כאילוּ רצחוּ אוֹתוֹ, אחר נשתתק. נשפּכוּ בהמוּלה מים רבים וּמישהוּ שיכשך בהם במטאטא. קרת המים שוּב מילאתהוּ חלחלה. הוּא זחל וירד מן האיצטבה, העוֹרף כאב והרגליים היוּ כבוּלי עץ. ניגש אל הדלת להשקיף בעד החוֹר אל המסדרוֹן. החוֹר הקטן, כטפח, היה אטוּם בפח וּבוֹ נקבים נקבים קטנים, כמסַננת. דרך הנקבים האלה אפשר היה לראוֹת רק כדי אמה אחת. ראה רגליים יחיפוֹת רצוֹת ועוֹברוֹת במים וּדלי מיטלטל לצידן, רגלי אשה. אחר פסעוּ ועברוּ בתוֹך המים זוּג מגפיים גסים. עתה הבחין גם את דברי הצעקוֹת:
– חזיר! גָנַב שוּב שתי פרוּסוֹת גדוֹלוֹת.
– הוּא, הוּא! חי נפשי, נתתי לוֹֹ בשלשלת על הראש.
– ה“סחָבה” עוֹמדת כל הזמן עם יאשק ותוֹחבת לוֹ טבּק דרך הסדק שבדלת.
– שפוֹך עליה את הדלי. כוּלוֹ. בעוֹד רגעים אחדים יבוֹֹא המשגיח.
–אוּי-אוּי-אוּי, יזוּס מריה! אני אכרסם לך את… – צרח קוֹל אשה שׁרוּק וסדוּק.
– כן, כן, הם משפשפים עד שאחוֹריהם עפים.
– לכבּוֹת את המנוֹֹרוֹת בחדרים!
– אני רץ, אני רץ, פּאניה ולאדיסלאביה, אני רץ.
– דררר!
וּדבר מה כבד, כחבית, נתגלגל בדירדוּר כמוֹ מעל מדריגוֹת רבוֹת.
“הרי אני בבית סוֹהר ממש. ארסטאנט,” חזר רוּדוֹפר לעצמוֹ בניקוּש שניים וכמעט בעליצוּת. “עוֹד מעט אקבל פני אוֹרח חשוּב, את המשגיח.” והוּא התחיל מהלך וּמסַדר לעצמוֹ את הטענוֹת שיטען באוֹזני המשגיח. קוֹדם כל ידרוֹש שיעבירוּהוּ לחדר אחר, שאין שם אשנב פּרוּץ, ושנית יבקש שׂמיכה נקייה. ואוּלי יוֹציאוּהוּ הבוֹקר לגמרי? לא, לזאת אינוֹ מקוה כלל. מי זה ישתדל בשבילם? פרידמאן לא יגיד לאיש. ביחוּד אחרי ששטארק קרא אחריו “חזיר”. ו“הם” אינם ממַהרים. מה איכפּת להם? בוַדאי יצטרך לבלוֹת פה כמה ימים, עד שיעשׂוּ בדיקוֹת בבתים ויבררוּ את ישרוּתם. צריך לדאוֹג אפוֹא, לפי שעה, ל“תנאים אנוֹשיים”.
ניסה לדפּוק על הדלת, אך לא קיבל מענה. כעבוֹר רגעים מספר דפק שוּב.
– מה שמך? – שאל קוֹל אשה חרש מאחרי החוֹר שבדלת וּפרצוּפה נלחץ אל הפּח.
–קוּבּה! – ענה רוּדוֹרפר במבטא הקראקוֹבי, קצת מאזוּרי – הבי מעט טבּק!
– כרגע, קוּבּצ’וּ!
והיא רצה ברגליה היחיפוֹת על הרצפה הרטוּבּה. כעבוֹר רגע שבה ולחשה דרך הנקבים:
– בסדק שלמעלה. התרוֹמם. משוֹך ביד את הדלת!…יוֹתר לא השׂגתי. אוּלי אחר כך. גפרוּרים יש לך? טוֹב… קח עוֹד אחדים. הנה פה…
והיא תחבה לוֹ חמישה-שישה גפרוּרים דרך הנקבים.
– מאַין הביאוּך הנה?
– משם, מבית הסוֹהר הגדוֹל.
– כשתצא אל הביקוֹרת אעמוֹד מאחרי המדריגוֹת.
– ותביאי עוד טבּק?
– זה אביא לך.
והיא הוֹשיטה לוֹ לשוֹן ונסתלקה. אחר רגע שבה:
– פסט, קוּבּצ’וּ ֱ! יש לך כסף אצל השוֹמר? אביא לך יי"ש. חי נפשי, לא אשתה בדרך.
– מכירים אתכן… וּמה שמך?
– סטפצ’ה. קוֹראים לי חרוּמת אף, אך חי נפשי, יש לי אף שלם, רק קטן. תחת זאת יש לי…
– לכי לכל הרוּחוֹת, זוֹנה מסוֹאבה! – הגס רוּדוֹרפר את קוֹלוֹ.
כעבוֹר שעה קלה שמע פתיחת דלתוֹת וּנעילתן. עתה נשׂאוּ במסדרוֹן את האוֹכל. הדליים קישקשוּ. הנוֹשׂאים התקוֹטטוּ וצעקוּ. מישהוּ חירחר בגרוֹנוֹ חירחוּרים שחוּפים, מרגיזים. והנה חרק המפתח גם בדלתוֹ של רוּדוֹרפר, הדלת נפתחה מעט והוּשט לתוֹך החדר כרבע פת. הוּא לקח את הפּת המוּשטה והדלת ננעלה שוּב. המוֹשיט לא נראה כלל. כבר עמד אוֹר הבוֹקר בחדר ואפשר היה לראוֹת היטב את הפּת: פּת קיבר שחוֹרה, נוּקשה, מליאת סוּבּין, וּכשהגישה אל אַפּוֹ עלה בוֹ ריח חמץ חריף. “איך אפשר לאכוֹל עיסת רפש זו?” הניחה בקצה האיצטבה וּבעצמו נשך את שׂפתוֹ והתהלך וּמחשבוֹתיו טסוֹת בוֹ כנרדפוֹת באויר. הקוֹר רפה מעט, אוֹ שהוּא התרגל בוֹ. הוּא חיכּה עתה בכליוֹן נפש למשגיח, בוַדאי תהיה איזוֹ חקירה. אוּלי כשיצא לביקוֹרת יתראה עם שטארק ועם רוֹטמאן. הוּא התגעגע עתה על שניהם במידה שוה. שניהם היוּ אחיו לצרה. והנה נפתחה הדלת שוּב, הוּכנס הסוּלם, ואחד האסירים, איכר רותיני לפי לבוּשוֹ, עלה בוֹ וּכיבּה את המנוֹרה, יצק מים לתוֹך ה“כיסא” ולקח את השׂמיכה המוּשלכת על הקרקע, ולא אמר כלוּם, כאילוּ כך היא צריכה להיוֹת מוּשלכת. רוּדוֹרפר ביקש להיכּנס עמוֹ בשׂיחה, אך ההוּא גימגם משהוּ, ורק מלה אחת הציל מפיו: “יוּשׁקה” (נזיד). מצב רוּחוֹ של רוּדוֹרפור הוּקל בכל זאת. התנוּעה וּּמציאוּת האנשים בקרבת מקוֹם פעלוּ את פעוּלתן. מראה החדר – אחרי צאת האסיר-המשרת היה כמסוּדר וּמפוּנה. רוּדוֹרפר סרק את שׂערוֹ הקלוּש באצבעוֹתיו, שיפשף במטפחת את עיניו, יישר את קמטי בגדיו, קיפֹל את הפּלירינה והניחה בקצה האיצטבה, כמתכוֹנן לצאת אוֹ לקבל את פני מישהוּ. הוּא גם עשׂה מה שהיה עוֹשׂה לפעמים בילדוּתוֹ: הרטיב את קצה אצבעוֹ ברוֹק והעבירה על גבּוֹתיו ליישרן. אילוּ הכניסוּ לוֹ לפחוֹת כד מים! חבל שלא ביקש מן האסיר לתת לוֹ לרגעים מספר את הכד להתרחץ. “איך זה: גם מים אין נוֹתנים כאן?” הדלת נפתחה קצת וקוֹל עבה רעם בעדה:
– קח את ה“יוּשקה”!
הוּא מיהר וקיבל בידיו הכחוּלוֹת והרוֹעדוֹת את קערת החוֹמר החמה והמהבּילה, נשׂאה בזהירוּת והעמידה ליד הפּת. היתה בה כף עץ גדוֹלה כתרוָד וידה שבוּרה. הנזיד שבה היה כליטרא מים מבוּשלים, עכוּרים, וּבתוֹכם צפה פּקעת אפוּרה. הוּא הגיס את המים בתרוָד ושלה מתוֹכם את הפּקעת: היתה זוֹ כוּפתת בצק שצבעה משוּנה. ניסה לחצוֹתה בשׂפת התרוָד ולא יכוֹל, התרוָד החליק מעליה, רק קרוּם דק היה מבוּשל, אך התוֹך היה קשה כאבן. “פת שחרית נאה! כמוֹ בבית האוֹכל של הצ’יכי”, צחק רוּדוֹרפר לעצמו. עליצוּתוֹ נתגברה. אך צימאוֹן גדוֹל הציק לוֹ בגרוֹֹֹנוֹ וּלהבל המים החם גבר צמאוֹנוֹ עוֹד יוֹתר. הוּא גחן, הטה את הקערה על פיה וניסה לטעוֹם מן המים. טעם תפל מילא את פיו והוּא ירק את הלוּגמה על הקרקע. פרס כזית מן הפּת הנוּקשה ולעס, אך לא יכוֹל לבלוֹע את הלעוּס. לקח את הקערה ושפך כל מה שבתוֹכה על הארץ. הכוּפתה היתה מוּנחת עלוּבה בתוֹך השלוּלית והרגיזה את חוּש נקיוֹנוֹ. הפריחה אפוֹא בקצה נעלוֹ אל מתחת לאיצטבה. “תהיה ארוּחה לעכבר!” אחר ישב וחיכּה. התנוּעה במסדרוֹן עוֹד נמשכה, אך חדלה לעניין אוֹתוֹ.
הוֹפיע בפתח השוֹמר, זה שהכניסוֹ אמש אל החדר.
– לביקוֹרת הרוֹפא!
והוּא המתין על המפתן עד שיצא האסיר. השוֹמר ליוָהוּ דרך המסדרוֹן, פנה ימינה: מנגד על הדלת היה רשוּם באוֹתיוֹת מטוּשטשוֹת: Profos, כלוֹמר, משגיח בית הסוֹהר. אחר כך עברוּ ליד גרם מדריגוֹת. רוּדוֹרפר זכר והביט שמה: סטפצ’ה לא היתה. “ודאי קיבלה מכוֹת בינתיים. אחת צעקה. ודאי היא.” אחר כך נראה על דלת אחרת: Lekarz, כלומר, הרוֹפא. הדלת היתה סגוּרה וּלפניה עמדוּ אסירים אחדים והמתינוּ לתוֹר. גם רוֹטמאן היה ביניהם, מקוּמט קצת. הוּא פסע פסיעה לקראת רוּדוֹרפר מלא התלהבוּת, כרוֹצה לחבּקוֹ:
– כבר שלחתי פתקא לדוֹדי.
– היכן שטארק?
– בקוֹמה השנייה. עליו שוֹמרים ביוֹתר.
השוֹמר אסר עליהם את השׂיחה והעמיד את רוּדוֹרפר בתוֹר. חייל מזוּין הלך לאוֹרך השוּרה הלוֹך ושוֹב.
כשיצא רוֹטמאן מן חדר היה אדוֹם ומבוּיש. רוּדוֹרפר שאלוֹ ברמיזת עיניים לסיבת הדבר. רוֹטמאן ירק בבחילה.
כשנכנס רוּדוֹרפר ראה בתוֹך החדר הקטן והקוֹדר ליד שוּלחן גדוֹל, חשׂוּף, על הכיסא הבוֹדד יוֹשב ישיבה מרוּשלת, כזוֹ שבקפה אחרי חצוֹת הלילה, איש בא בימים, כמנמנם. עיניו הצפוּנוֹת בתוֹך כיסי הדמעוֹת הנפוּחים כמעט לא נראוּ, לחָייו האפוּרוֹת היוּ תלוּּיוֹת לוֹ כארנקאוֹת
ריקים וּשׂפמוֹ המפוּזר ירד על סנטרוֹ הגלוּח-הכחוֹל. ראשוֹ היה חבוּש מגבעת גדוֹלה. “יהוּדי! ניכּר על פי החוֹטם. לעבוֹדה כזאת לא ישלחוּ משלהם.” חשב רוּדוֹרפר וחיכּה לפקוּדה.
– נוּ, הראה! – אמר הרוֹפא בקוֹל חוֹטמי קר ולא זע, רק הרחיב משהוּ את חגוי עיניו.
רוּדוֹרפר לא ידע מה להראוֹת.
– נוּ… – חזר הקוֹל.
רוּדוֹרפר הבין. אוֹדם בוּשה הציף את פניו וגל התמרמרוּת חבט אל קירוֹת לבוֹ.
– לא יכוֹלת לפתּח את הכפתוֹרים בחוּץ? אל תירא. הרי אתה טירוֹן כאן…
באצבעוֹת נרגזוֹת ציית רוּדוֹרפר. הרוֹפא התמתח קצת, שלח את ידוֹ הבּשׂרית, הקרה, הפך וּמישש, כמוֹהל בוֹדק, והניחה שוּב על מסעד הכיסא.
– לך!
רוּדוֹרפר נדחק לשוּב אל “חדרוֹ” ודוֹק של ערפל על עיניו.
נוֹסף על העלבוֹן אחזוּהוּ שיעמוּם ורוֹגז. אחרי התהלכוֹ
פעמים אחדוֹת בחדר, ניגש אל הדלת וּבעט בה פעמיים ושלוֹש. הוֹפיע השוֹמר מאחרי החוֹר.
– ישלח לי את המשגיח. תלוּנה לי אליו.
– המשגיח כבר מחזר על החדרים, – ענה השוֹמר הפעם נדיבוֹת – מיד יגיע גם הנה.
בסיפּוּק מה שב רוּדוֹרפר להתהלך הלוֹך ושוֹב. הוּא הביט אל האשנב. ברצוֹן היה מציץ בעדוֹ החוּצה. גשם לא ירד. העננים זחלוּ. אך איך יעלה שמה?
כשנכנס המשגיח הגבוֹה, הדוֹמה מאד לאוֹתוֹ קוֹמיסאר בתחנת המשטרה, כאח לוֹ ממש, עמד לפניו רוּדוֹרפר עמידה אמיצה וּפניו רצינים. הוּא הבליט את מבטאוֹ הקראקוֹבי והרצה את כל טענוֹתיו על הסדר בקצת סגנוֹן משפּטי. לא לחינם למד משפּטים במשך שנים אחדוֹת, המשגיח שמע הכוֹל בסבלנוּת, והשוֹמר עוֹמד כל הזמן מאחוֹריו עמידה של כבוֹד. ככלוֹת רוּדוֹרפר את דבריו, התבוֹנן המשגיח בחדר אילך ואילך. העיר על דבר המנוֹרה שהיא מפוּיחה. גחן והביט אל מתחת לאיצטבה. אמר שיש לטאטא תחתיה. הסתכל בכתלים אם שלמים הם ולא נפרץ בהם מאוּם. אחר זיכּה גם את רוּדוֹרפר, שעמד כל הזמן תּמיה וזוֹעם, בתשוּבה קצרה:
– אחרי הצהריים נעבירנוּ אל חדר אחר. שם לא ישתעמם.
רוּדוֹרפר רצה לוֹמר עוֹד איזה דבר, אך המשגיח כבר פנה ויצא עם השוֹמר.
בצהריים הביאוּ לוֹ שוּב אוֹתה ארוּחה, שהוּבאה לוֹ בבוֹקר. להבל התבשיל החם חש רוּדוֹרפר, כי מעיו מצטמקוֹת בכאב. הרעבוֹן הציק לוֹ מאד. ניסה שוּב לחתוֹך את הכוּפתה ולא יכוֹל. התכוֹפף וגמע מן המים החמים. הפעם לא עוֹררוּ בוֹ עוֹד בחילה כזוֹ. היה בהם טעם קמח ערב גם גירד בשׂפת התרוָד את הקרוּם הרך שעל הכוּפתה ולקקוֹ בתיאבוֹן זהיר. בזה היה טעם הקמח עוֹד יוֹתר מרוּכּז. הפּה נתמלא רוֹק. את התוֹֹך החי הניח. חדר הוּחם משהוּ. גם הפּלירינה, אף כי לא נתייבּשה, הנה נתקשתה בהיוֹתה פרוּשׂה על האיצטבה. כּיסוּפים עזים לאנשים התחילוּ לסעוֹר בלבוֹ. למה זה הפרידוּ בין שלוֹשתם? האמנם חשוּדים הם באיזה פשע נוֹרא? ודאי העניינים עם סרבּיה נסתבכוֹ ועל הגבוּל הרוּסי הוּרגשה תנוּעה צבאית חשוּדה, והאוֹסטרים מוּכרחים לנהוֹג זהירוּת חמוּרה –
אוּלם כאן הרי אין שוּם יסוֹד, רק מלשינוּת שפלה מתוֹך נקמה מצד הבּלש המוּמר… חבל, שרוֹטמאן לא נתן לוֹ, כרצוֹנוֹ, “אחת תחת העיניים”… שערוּריה כזאת! הייתכן! אילוּ נוֹדע הדבר לקסלר היה עוֹשׂה מן העניין מַטעמים ל“מוֹניטוֹר”, גם הציר ברייטר עצמוֹ היה מכניס, אפשר, אינטרפּלאציה בבית הנבחרים בוינה. הוּא אוֹהב “עניינים” כאלה. אבל מי זה יוֹדיע לקסלר? פרידמאן עבר כמתנכּר. למה קרא אחריו שטארק “חזיר”? נשארה רק פתקתוֹ של רוֹטמאן. הבחוּר הזה לא עוֹרר בוֹ אֵמוּן יתר. אפשר שגם שיקר ואין לוֹ כלל דוֹד עוֹרך דין… סטוּדנטים מסוּפּקים אלה מן הפּרוֹבינציה!… בינתיים, עד שיעשׂוּ את החיפּוּשׂים בבית כל אחד ואחד (אצלוֹ יצטרכוּ לחפּשׂ במלוֹן. הללוּ שם יחשבוּ, מי יוֹדע איזה “סוּבּייקט” בא להתאכסן אצלם!) יכוֹלים לעבוֹר כמה ימים. הוּא היה מלא סקרנוּת על החדר החדש, שהבטיח לוֹ המשגיח בהוֹספה ששם לא ישתעמם. בוַדאי יהיה שם עוֹד אסיר אוֹ שניים…
בשעה שתיים בערך, לפי ההשערה, בא השוֹמר לקרוֹא לוֹ. – הנה שׂמיכה נקייה. יקחנה ונעלה למעלה, למספר 52.
– “בגימטריה כלב”, חשב רוּדוֹרפר והלך אחריו. על כל דלת נעוּלה שעברוּ שאל את עצמוֹ: “אוּלי כאן שטארק?” מרוֹטמאן הסיח דעתוֹ. בטוּח היה בוֹ, שהוּא שקרן. תמיד היה חשוּד בעיניו על התפּארוּת שוא.
מתוֹך מספר 52 הגיעה המוּלה. השוֹמר פתח את הדלת, דחף בקלוּת את רוּדוֹרפר פנימה ונעל אחריו.
מחיאוֹת כפּיים אחדוֹת, רחוֹקוֹת, קידמוּ את פניו. הן באוּ מאצל הקיר, מאיצטבה נמוּכה, כחצי אמה מעל לקרקע. בחדר עמד ערפל, הסרחוֹן היה נוֹרא. ה“כיסא” היה באמצע החדר. זה היה קטן עד החצי מן החדר שהוּא בא משם, וּבכל זאת נצטוֹפפוּ בוֹ כעשׂרים איש. הם המוּ והתנוֹעעוּ בלי חָשׂך; אחד ישב חשׂוּף שת רחב על ה“כיסא”, גבוֹ אל הדלת וּרצוּעת חגוֹרתוֹ מוּפשלה לוֹ על עוֹרפוֹ; אחדים התהלכוּ, אחדים עמדוּ בזוית ודיבּרוּ, וּכמניין, אוֹ פחוּת, היוּ סרוּחים בשוּרה צפוּפה על האיצטבה. אחדים מאלוּ מחאוּ כף לנכנס.
במחיאוֹת כּפּיים מעין אלוּ קיבלוּהוּ פעם בילדוּתוֹ בקליניקה הגדוֹלה בלבוּב, כשאביו הביאוֹ שמה לניתוּח. הפּרוֹפסוֹר לבוּש הלבנים הכניסוֹ בתנוּפת יד לתוֹך אוּלם ענקי, מוּאר וּמבריק כוּלוֹ, עשׂוּי גזוֹזטראוֹת, גזוֹזטראוֹת מסביב, וּכשהוּנח על השוּלחן מחאוּ כף כל הגברים לוֹבשי השחוֹרים, שמילאוּ בצפיפוּת את הגזוֹזטראוֹת, לחרדת לבוֹ הקטן. היוּ אלה סטוּדנטים ורוֹפאים שהפּרוֹפיסוֹר הציג לפניהם חוֹלים “מעניינים”. עד היוֹם לא יכוֹל לבאר לעצמוֹ מה היה פירוּשן של מחיאוֹת הכפּיים ההן. הוּא עמד רגע נבוֹך, עיפעף בעיניו בערפל ולא ידע היכן יעמידן. “אוֹ, כאן לא תשתעמם!” הירהר, “אבל יש למהר ולמצוֹא את הטוֹן הדרוּש”. וּכשׂחקן, שפּשט את עצמיוּתוֹ ונכנס כוּלוֹ לתוֹך התפקיד, הכניס רוּדוֹרפר את ידוֹ לתוֹך צורוֹנוֹ מצד העוֹרף והתחיל מתגרד בחזקה.
– ואתה על שוּם מה? – הרעים קוֹל מעל האיצטבה. קוֹל ניחר, אך שליט.
– בשל תרנגוֹֹלוֹת, – השיב רוּדוֹרפר במבטא מאזוּרי.
צחוֹק פרוּע פרץ מכל העברים. גם היוֹשב על ה“כיסא” התנדנד מצחוֹק.
– קוּם, אָדוֹם, פּנה מקוֹם לחבר חדש! – הרעים שנית הקוֹל השליט. ויצוּר מעוּך וּמדוּבלל זקן אדוֹם התרוֹמם בלי חשק מעל האיצטבה והראה לרוּדוֹרפר את מקוֹמוֹ. רוּּדוֹרפר הניח את שׂמיכתוֹ בפינה פנוּיה, ולבוּש בפלירינה ישב על המקוֹם הצר שנתפּנה בין שני גוּפים סרוּחים. הוּא חש שהוּא דוֹחק בחזקה שתי ירכיים. בשבתוֹ כך בפלירינה הנוּקשה, המגבּעת המעוּכה יוֹרדת לוֹ על אוֹזניו וּפניו כחוּלים וּמנוּמנמים והשׂפם פזוּר - היה מראהוּ כמראה אסיר ותיק. “אילוּ ידעוּ האנשים האלוּ ספרוּת רוּסית, היוּ חוֹשבים אוֹתי ל”מרגל" של אנדרייב. חסרים לי רק המשקפיים השחוֹרים“. וּבחשבוֹ כך התחיל להבחין בפרצוּפים שבחדר. ה”שליט" שלצידוֹ היה גבר כבן ארבעים, נמוּך אך רחב חזה וּכתיפיים. שׂפמוֹ הצהבהב היה יוֹרד לוֹ משני עברי פיו. על לחיוֹ האחת היתה “להבת” גדוֹלה עד לאחוֹרי אוֹזנוֹ. הוּא היה מתוּח על האיצטבה וכפּוֹת רגליו הקצרוֹת, הנתוּנוֹת במגפיים טוֹבים, זקוּרוֹת באויר. השכן מן הצד השני היה ארוֹך ולבוּש אדרת שחוֹרה, שירדה יחד עם רגליו עד הרצפה. הוּא שכב פרקדן וּפניו מכוּסים במצנפתוֹ. האחירים היוּ טיפּוּסים שוֹנים. אחד שעמד בזוית ודיבּר עם שניים אחירים היה מעיף בכל רגע מבט לצד ה“חדש”, ואת רוּדוֹרפר הפליא מוּם מקוֹרי שבפניו: עינו האחת היתה יוֹשבת חדה והפוּכת שמוּרוֹת למטה, לצד הלסת, כאילוּ מישהוּ נעץ בה קרס וּמשכה הצידה והיא נשארה כך. היה פחד להביט בעין זוֹ. בפרט משך את שׂימת לבוֹ של רוּדוֹרפר נער כבן ארבע עשׂרה, בתלבוֹשת קרוּעה של גימנזיסט ותיו כסף בוֹדד, שׂריד מאחרים, מוּצמד באלכסוֹן על כנף אחד מצורוֹנוֹ. הצורוֹן היה פתוּח וצואר מזוֹהם נראה בעדוֹ. כוֹבע גימנזיסטים מלוּכלך, שבוּר וחסר מצחה, היה מהוּדק על ראשוֹ והשׂערוֹת הפּרוּעוֹת שצבען עכוֹר פוֹרצוֹת מתחתיו. שרווּל אחד במעילוֹ היה קרוּע מן הכתף עד כף היד.
– סַפּר, חבר, איך היה שם עם התרנגוֹלוֹת? – דיבּר אליו ה“שליט” בקוֹלוֹ המנסר וחוֹתך.
– תן מנוּחה, אנטוֹני. אני רוֹצה לישוֹן, – מחה מכוּסה המצנפת מתחת למצנפתוֹ.
אנטוֹני צרם את אוֹזנוֹ מאחרי גבוֹ של רוּדוֹרפר, וההוא התהפּך.
– אדרבא, – אמר רוּדוֹרפר – יכוֹל אני לספר. אין במה להתבייש. – הגילגוּל של השׂחקן פעל בוֹ בחזקה. “נפלת בפח, חביבי ועליך לשׂחק את התפקיד.”
שניים מן השוֹכבים ישבוּ וחיככוּ כתפיהם, שניים שלוֹשה מן המתהלכים עמדוּ, גם היוֹשב החדש על ה“כיסא” העמיד את פניו המטוּמטמים מוּל המסַפּר. הגימנזיסט נדחק ותפס מקוֹם ישיבה על קרן האיצטבה.
רוּדוֹרפר בדה סיפּוּר זה בסגנוֹן המתאים:
– מכירים אתם רחוֹב קוּרקוֹב, לא הרחק מן הקסרקטין? שם בית אבי. זקן – כעץ ריקבוֹן. שנים רבוֹֹת היה שוֹמר בלילוֹת בבית החרוֹשת לנקניקים של פינקלשטיין, וכל היוֹם היה ישן בבית על הרצפה. אני עבדתי שנים אחדוֹת בתחנה הראשית של הטראמויי. פעם שבר “אדם” שתי צלעוֹת לבן הכלב ה“מוֹנטיר” הראשי, ואז שׂמוּני לחצי שנה בבוֹר. כשיצאתי – מצאתי את אבי אלמן, כי אמי הזקינה – והוּא חינן את קוֹלוֹ וּמחה דמעה – מתה. אפילוּ בלוייה לא היה “אדם” – איזה גוֹרל ארוּר! אז התמסר “אדם” לשיכרוּת. מעט כסף היה לי, וגם חבירים טוֹבים נמצאוּ, והייתי מבלה ימים ולילוֹת אצל “בּוֹמבּאך”. יוֹדעים אתם? עם ה“נפקוֹת”, ימח שמן! כשכּלתה הפרוּטה התחיל “אדם” לגנוֹב. בלי בוּשה גנבתי – אך לא מעניים. הלב לא נתן. “אדם” היה בעצמוֹ עני. והנה חלה אבי את רגליו – פֹּוֹדגרה ארוּרה, ולא יכוֹל ללכת לשמוֹר. היה “אדם” מטפּל בוֹ וּמביא לוֹ כל מה שהשׂיג. יראה הזקן חיים בטרם ימוּת! עד כאן הכּוֹל בסדר, האין זאת? והנה נתקלקלה אצלוֹ ה“מכוֹנה”: יי"ש לא יכוֹל עוֹד לשתוֹֹת, פת שחוֹרה – מקיא. רק לעשן, כל היוֹם וכל הלילה. הבאתי לוֹ רוֹפא. צריך דייטה! למאה שדים, מאין אקח לוֹ דייטה? מה אני – אשה? יכוֹל אני לבשל לוֹ? אך הרוֹפא בשלוֹ: “אם אדוֹני רוֹצה להחזיקוֹ בחיים – יתן לוֹ בכל יוֹם מרק של תרנגוֹלת”. היסטוֹריה נאה! בכל יוֹם מרק של תרנגוֹלת! אחרת לא הסכין עץ הריקבוֹן! – שילם “אדם” לרוֹפא כתר – האחרוֹן שהיה בכיסי, ושילחתיו לכל הרוּחוֹת. וּמוּל בית אבי, חבירים, בית חוֹמה בן שלוֹש קוֹמוֹת בתוֹך גן וחצר גדוֹלה: יוֹשב שם מאיוֹר זקן, אלמן עם שש בנוֹתיו, אחת זקינה מאחוֹתה. אנשים אצילים, באלוֹהים! וּבחצר לוּל של תרנגוֹלים: אפשר מאה אוֹ מאתיים. כל היוֹם קוּר-קוּר, קוּר-קוּר. וּבלילוֹת התרנגוֹלים הקוֹראים אינם מניחים לישוֹן, והזקן מתהפּך ונאנח וּמקלל את עצמוֹ וקוֹרא לאמא, שתחוּס עליו ותבוֹא לקחתוֹ אליה. והנה עלתה מחשבה במוֹחי: למה לא “אסחוֹב” לפעמים איזוֹ תרנגוֹלת משם – בשביל אבי הזקן החוֹלה? וּכשבאה המחשבה, יוֹדעים אתם, חבירים, אין עוֹד מנוֹס ממנה – –
פתאוֹם קמה מהוּמה בין האסירים. נשמעוּ צעקוֹת וּמכּוֹת ויללוֹת, אחדים קמוּ ורצוּ, אחדים מן הישינים נבהלוּ וישבוּ, אך היוּ גם כאלה שלא זזוּ. מה קרה? האדוֹם, זה שפּינה את מקוֹמוֹ לרוּדוֹרפר, התהלך כל הזמן בחשאי ליד הקירוֹת, וּכשכוּלם היוּ שקוּעים בהקשבה לסיּפּוּרוֹ של החדש, ניגש בלאט אל המדף שעל הקיר ו“סחב” משם פרוּסת לחם גדולה. הגימנזיסט ראה את הדבר ורמז לאחד התקיפים וזה התנפל על ה“גנב” במכוֹת, על ידוֹ עזרוּ אחרים וכן קמה המהוּמה. אך היא דוּכּאה מיד על ידי קוֹלוֹ של אנטוֹני.
– קשרוּהוּ!
מיד הוּצא מאיזה מקוֹם חבל ארוֹך, שלבוּהוּ פעמים אחדוֹת מסביב לידיו וּלגוּפוֹ של ה“גנב”, הידקוּהוּ היטב וקשרוּהוּ מאחוֹר. הוּא התהלך עתה כפוּת ידיים.
– ואיך “סחבת” את התרנגוֹלוֹת? הן לא צוחוּ? – תבע אנטוֹני בקוֹל מרוּכּך את המשך הסיפּוּר.
רוּדוֹרפר המשיך:
– אף הגה לא השמיעוּ. כיוֹנים באוּ אל ידי. פּרצה פרץ “אדם” בחוֹמה, מאחוֹרי החצר, ישר לתוֹך הלוּל, פרצה ככיכר לחם. ואבן הכינוֹתי לי, לסתוֹם את הפּרצה, אבן מתאימה, עד כי כמעט לא ניכּר. אחר התקנתי לי שוֹט ארוך וּבקצהוּ עניבה דקה אך חזקה, וּבלילה הייתי בא אל הפּרצה, מחַלץ את האבן, שוֹלח בפנס חשמלי אוֹר אל אחת התרנגוֹלוֹת היוֹשבוֹת על המוֹט, אחר כך מוֹשיט את השוֹט עם העניבה ישר אל ראשה – משוֹך! והיא על הארץ, אף קרקר לא תקרקר! וכן סוחבה “אדם” אל הפּרצה וּמוֹציאה חַמה וכמעט לא מפרפּרת. הדבר נעשׂה בשקט גמוּר. שאר התרנגוֹלוֹת רק החליפוּ את רגליהן על המוֹט וניענעוּ ראש מחמת האוֹר ולא יוֹתר. וכן היה לזקן בכל בוֹקר מרק ניחוֹח. גם אני, צריך להוֹדוֹת, אכלתי מן הבשר, אך המרק היה כוּלוֹ לזקן. כך נמשך הדבר כחוֹדש. הוֹצאתי לוֹ למאיוֹר יוֹתר מעשׂרים תרנגוֹלת. הם הרגישוּ כי בכל בוֹקר נעלמת תרנגוֹלת אחת, אך לא הבינוּ איך נעשׂה הדבר. המאיוֹר הוֹסיף מנעוּל מוּכני, אך ללא הוֹעיל. העמיד מלכּוֹדת, כי חשב: נמייה היא אוֹ חוּלדה. אין כלוּם. כמה לילוֹת לא עצם עין, המסכּן, כדי שיוּכל לשמוֹע את צעקת התרנגוֹלוֹת בשעת החתף: לא כלוּּם. אני בעצמי הייתי מדבּר לפעמים עם האב והבנוֹת והם סיפּרוּ לי אסוֹנם. יעץ להם “אדם” לפזר בערב מסביב ללוּל שכבת אֵפר, כדי לראוֹת בבוֹקר את עקבוֹת הגנב, אדם אוֹ חיה… לעג להם “אדם”. והנה אמש ירד גשם ואני עשׂיתי את מלאכתי כדבר לילה בלילה – אבל מן השמיים גזרוּ להכשילני. תחת לשׂים את העניבה על ראש תרנגוֹלת, טעיתי ושלבתי אוֹתה על זנבו של תרנגוֹל, וּבמשכי במהירוּת מרטתי לוֹ נוֹצוֹת אחדוֹת. לא זה העיקר, אך הוּא, השׂכוי, ימח שמוֹ! הרים קוֹל צוָחה ואחריו כל התרנגוֹלת והתרנגוֹלוֹת, חרדת אלוֹהים, כאילוּ שחטוּ אוֹתם. נפל עלי פחד גדוֹל. מן הבית נשמעוּ מיד פתיחת חלוֹנוֹת וּצעקוֹת הבּנוֹת. ואני נמלטתי עם פּנסי הכּבוּי בכיס והשוֹט ביד ישר לביתנוּ. והנה, מתלאה! מפני הגשם עמד שוֹטר הרחוֹב על המדריגה מתחת לפתח ביתנוּ, עטוּף בסרבלוֹ. אני, מרוֹב בהלה, לא הרגשתי בוֹ וכן נפלתי ישר – לתוֹך זרוֹעוֹתיו. חפצתי לתת לוֹ סנוֹקרת – אך הוּא, שד חזק שכּמוֹתוֹ; חבקני בשתי זרוֹעוֹתיו ושרק – ועוֹד אני נאבק עמוֹ באוּ עוֹד שני “בני כלבה” וכן נתפּסתי…
ככלוֹתוֹ לספר הוֹסיף רוּדוֹרפר לנפשוֹ: “מחזה לא רע בשביל קינוֹ”. הרוֹשם על ה“חבירים” לא היה אדיר, אבל הספּיק שלא לבזוֹת אוֹתוֹ.
– והיכן היית עד עתה? לא בפוּרדיגה? – שאל אנטוני.
– בחדר אחר. בין שוֹדדים, ימח שמם! מסריחים כנבילוֹת.
וּבאמרוֹ זאת חש כי מחמת הדיבוּר חדר הריח הממית שבחדר לתוֹך גרוֹנוֹ וּלתוֹך ריאתוֹ והציק לוֹ מאד, אך הוּא התאפּק בכל כוֹח רצוֹנוֹ, שלא להראוֹת איסטניסוּת של “אינטליגנט”. לאט לאט התחילוּ דימדוּמי בין הערבּיים. גשם לא ירד עתה בחוּץ, אבל פיסת השמיים שנראתה בעד האשנב הפּתוּח היתה אפוּרה ורוּח קרה התחילה נמשכת משם, כמוֹ אמש בחדר ההוּא. הגימנזיסט קם אחר סיפּוֹרוֹ של רוּדוֹרפר וּביקש מאחד התקיפים שירשהוּ לקחת מעל המדף פּרוּסת לחם. “כזאת!” הראה בקצה אצבעוֹ.
– קוֹליק בבטן! – ענהוֹ הלז – למה זללת את חלקך מיד כשקיבּלתוֹ? צפרדע פעוּטה כזוֹ ואין קרקע למעיה!
– תראוּ, בלילה אגנוֹב את כל הלחם. תוּכלוּ אחר כך להרגני. לא איכפּת לי– אִיים הגימנזיסט והתגרד בזרוֹעוֹ לאוֹרך הקרע בשרווּל.
– הא לך דמי קדימה! – בעט התקיף בבטנוֹ של הנער. הלה נעץ מיד את שני אגרוֹפיו בבטן וּפרש ביללה אל הפּינה ושם עמד כפוּף וּמיבּב ולא זע. איש לא צחק ואיש לא מחה.
רוּדוֹרפר ניסה להתפּרקד ולשכב וכיון את חוֹטמוֹ לעבר החלוֹן, כדי לצוּד מעט אויר נקי. רגעים אחדים שכב כך נשען בצלעוֹתיו אל שני הגוּפים שמימינוֹ וּמשׂמאלוֹ, אך בשׂרוֹ כאב עליו ולא יכוֹל לשכב. התרוֹמם וישב שוּב. קלט את סנטרוֹ בכפּיו ונשען על ברכּיו, וכן היה יוֹשב והוֹגה יחד עם שאר האסירים, שנשתתקוּ כוּלם.
נשמעה שׂריטה בדלת. הגימנזיסט ששכח את מכת בטנוֹ וּמיהר אל הדלת.
– קוּבּה כאן? – שאל קוֹל דק מאחרי החוֹר האטוּם. רוּדוֹרפר הרים את ראשוֹ: קוֹלה של סטפצ’ה.
– אין לנוּ כאן שוֹם קוּבּה. ואני לא טוֹב לך?
– העבירוּ אוֹתוֹ הנה לפני שעה.
– ילך, היא קוֹראה לוֹ, - פנה הגימנזיסט אל רוּדוֹרפר – בוַדאי הביאה טבּק.
רוּדוֹרפר קם בלי חשק וניגש אל הדלת.
– אתה זה, קוֹבּצ’וּ? תסלח לי, שלא הייתי מאחרי המדריגוֹת. סגרו אוֹתי. הבאתי לך מעט טבּק. למעלה, דרך הסדק. גם גפרוּרים. קח, מחמדי. עוֹד אחד.
– וּבשבילי, חרוּמת אף? – הרעים אנטוֹני קוֹלוֹ – שלחי לי את ואנדה הקדוֹשה!
– בשבילך אנטק, אחר כך! חי נפשי! יהיה לי הרבה, תראה, בלילה, – השיבה סטפצ’ה וקוֹלה רעד מפּחד.
רוּדוּרפר קיבל את כל הטבּק והגפרוּרים. היה כדי חמש שש סיגאריוֹת.
– למי נייר פּאפּירוֹסים? – פנה מסביב.
– לי יש אחד, – ענה אנטוֹני וישב – יהיה בשביל שנינוּ. האחירים יכרכוּ בנייר פשוּט. אין דבר, הם רגילים לעשן גם עלי כרוּב.
באה תנוּעה בכל החבוּרה. הקיפוּ את רוּדוֹרפר, וכל אחד הוֹשיט פיסת נייר, שיתן עליה קמצוּץ טבּק. הוּא צבט במידה ונתן לכל אחד כדי חצי אוֹ שליש סיגאריה. כעבוֹר רגע האירוּ כמה אישים בפיוֹת האסירים. רק אחדים, הנמוּשוֹת, אוֹ אלה, שלא קמוּ מן האיצטבה, נשארו בלי סיגאריוֹת. גם הגימנזיסט לא קיבל חלקוֹ. רוּדוּרפר נתן גם לוֹ, אך אנטוֹני הרעים על הנער שיתן לוֹ את החלק, מאחר שהוּא חייב לוֹ הרבה טבּק. הגימנזיסט לא רצה, אז תפסוֹ אנטוֹני בעוֹרפּוֹ ורצה להוֹציא מידוֹ את הטבּק בחזקה, מיהר זה ונתן את הטבּק לתוֹך פיו והרטיבוֹ ברוֹק. אך אנטוֹני הפך את פניו והוֹציאוֹ מתוֹך פיו, ואז הרפּה מן הנער. הגימנזיסט השלים מיד עם מצבוֹ, רק התחיל מתחנן אל האסירים שיתנוּ לוֹ, למצער, “משיכה” אחת. הם הביטוּ בשאלה בפני אנטוֹני – וסִירבוּ. גם רוּדוֹרפר סירב, אך מטעם אחר: הוּא לא יכוֹל היה להגיש אחר כך את הסיגאריה אל פיו, וּלעשן רצה. אך הבטיח לתת לוֹ את ה“זנב”. הגימנזיסט התהלך מאיש לאיש והתחכּך בהם והעביר פניו סמוּך להם, כדי לשאוֹב משהוּ מעשן הסיגאריוֹת. תאוַת עישוּן כזוֹ לא ראה רוּדוֹרפר מימיו. המעשנים דחפוּהוּ איש אל רעהוּ, צחקוּ והתלוֹצצוּ. אך הוּא תעה ביניהם כשיכּוֹר, כהלוּם קסמים. הוּא עמד רגע לפני אחד המעשנים וּבלע אוֹתוֹ בעיניו. פתאוֹם ניצתה הן החלטה: הוּא פשט בתנוּעה אחת את מעילוֹ, הוֹשיטוֹ למעשן ואמר חיור ורוֹתת:
– קח את זה ותן את הסיגאריה.
האסיר לקח את המעיל, הפכוֹ פעם וּפעמיים, הרימוֹ והפנה את השרווּל הקרוּע אל הרוֹאים. כוּלם אחזוּ בבטנם מרוֹב צחוֹק. אז השליך האסיר את המעיל על ראש הנער, ואחר דחפוֹ בחזקה עד שנחבט בפינה. “כך הם בוַדאי מעשני האוֹפּיוּם”, חשב רוּדוֹרפר. האסירים שכּילוּ לעשן, כיבוּ את ה“זנבות” בקצוֹת אצבעוֹתיהם והחביאוּם בזהירוּת בתוֹך ניירוֹת, רק רוּדוֹרפר ביקש ליתן את “זנבוֹ” לנער, ששב להתהלך בין המעשנים, אך אנטוֹניה הכה בזריזוּת במרפּקוֹ וה“זנב” נפל לארץ. לא היה בוֹ כדי אחיזה להרימוֹ. אז כרע הנער על ברכּיו ועל ידיו, הגיש את פיו הפּעוּר אל הפּרוּר העשן וגמע את העשן בנשימה תאוָנית. מזה לא הפריעוֹ איש.
בדבּרוֹ אחר כך באפלוּלית הגוֹברת עם אחדים מן האסירים נוֹדע לרוּדוֹרפר על קוֹרוֹתיהם וחייהם וישיבתם כאן ב“פוּרדיגארניה”. אין זו אלא מאסר ארעי, מעין תחנת מַעבר לנכנסים וּליוֹֹצאים, ועל כן מרוּבּים בה העזוּבה והסבל. בבית הסוֹהר ישנם סדרים וּמנהגים קבוּעים; האסיר עוֹסק בעבוֹדה, בפנים אוֹ בחוּץ באויר; יש לוֹ מקוֹם קבוּע, כלים שלוֹ, המאכלים ניתנים בזמנם וּבמידה קבוּעה, יש מים די הצוֹרך; גם משׂתכרים איזוֹ פרוּטה. כאן – הכוֹל הפקר; הכוֹל נתוּן בידי השוֹמר, והמשגיח, ימח שמוֹ, גרוּע פי אלף מן השוֹמר. “מחר!” “מחר!” בנחמה זוֹ הם פוֹטרים את כוּלם… אילוּ אפשר היה לשׂרוֹף את ה“פוּרדיגה” הלזוּ! – אנטוֹני כבר רצה את עווֹנוֹ, עווֹן השתתפוּת ברצח, שלוֹש שנים “מאסר כבד”, ועתה הוּא מתגוֹלל זה שלוֹשה שבוּעוֹת כאן וּמחכּה לסידוּר ניירוֹתיו, ל“כתוֹבת הקעקע” החדשה וּלצילוּם, כדי שיוּכל לצאת. יוֹם יוֹם יכוֹל הוּא לצאת, אך הם, הכלבים, מעכבים. יודעים הם שיש לוֹ כסף. אבל, אם גם שנה יחזיקוּהוּ – יקבלוּ את “זה”. והראה אצבע משוּלשת. אחד ה“תקיפים” גנב במשך שנה שלימה חבילוֹת סחוֹרה מתחנת רכבת באחת העיירוֹת הסמוּכוֹת. חצי שנה ישב בזלוֹצ’וּב, עתה העיברוּהוּ ללבוּב, אך לעת עתה אין מקוֹם פּנוּי בשבילוֹ בבית הסוֹהר הגדוֹל. האדוֹם המדוּבלל “שיחת את דרכוֹ” עם סוּסה. הגימנזיסט, יאנק שמוֹ, ברח זוֹ הפעם הרביעית מבית אביו, פקיד בית המכס בעיירה רחוֹקה בגאליציה המערבית, ועתה שוֹלחים אוֹתוֹ שוּב ב“שוּבּפּאס (אֶטאפּ) הביתה; אך בינתיים נתפּס בגניבה ו”תקעוּהוּ בפוּרדיגה“. אחד, בעל העין המשוּכה, העקוּמה, קראוּ לו ה”זכרן“, היה כייס בשוּק. עתה הוּא משגיח כאן בשעת משׂחק הקלפים. היה שם זקן אחד, יוֹער פוֹלני, שהרג בשגגה איכר רוּתיני, ישב שנתיים ועכשיו ממתין לתוֹרוֹ לצאת. “הנה הוּא. כמעט תמיד הוּא ישן. הוּא כבר קצת…” והמסַפּר עשׂה באצבעוֹ עיגוּל על מצחוֹ. זה שיוֹשב שם הוּא “פּייסי” (פּאוֹת) יהוּדי, אך כבר האכילוּהוּ כאן חזיר כמה פעמים. גם משכוּ לוֹ… והריהוּ כבר כגוֹי לכל דבר. הם כבר עייפים מלהכּוֹת אוֹתוֹ. והוּא כבר חדל לדבּר. את מנתוֹ הוּא מקבל בשלימוּת. צדק הוּא צדק. מה עווֹנוֹ? היה רוֹכל ונמצאוּ בידוֹ אבני משקל מזוּיפוֹת. היוּ שם עוֹד פוֹשעים מסוּגים אחרים: נשבעים לשקר, מפתים, אוֹנסים, רוֹצחים אך הרוֹב – גנבים, גנבים מכל המינים. ביניהם חדשים, שחיכּוּ למשפּטם, כדי לעבוֹר אל בית הסוֹהר להיוֹת שם אזרחים קבוּעים, וּביניהם ישנים, שחיכּוּ לגמר שיחרוּרם. אך איש לא היה מעוּניין להחיש את יציאתם. אלה חיכּוּ בכל בוֹקר להיוֹת קרוּאים אל ה”פּרוֹפוֹס", אוֹ אל תחנת המשטרה, וּכשהיוּ נכזבים –היוּ מקללים חצי היוֹם, עד שהיוּ משתתקים ונכנסים שוּב לענייני יוֹם יוֹם. ביחוּד ידוּע היה יוֹם החמישי בשבוּע כיוֹם של שיחרוּר לרבים. וערב יוֹם זה וּבבוֹקר היוּ רוֹב האסירים נרגשים ונרגזים. הערב היה אוֹר ליוֹם חמישי.
לאט לאט חשך החדר. וּבחשיכה לא ראוּ כמעט כלוּם, לבד מצללי האנשים, שהיוּ מתהלכים אנה ואנה, כחיוֹת בסוּגר. היוּ אחדים, שמרוֹגז וּמקוֹר, לא עמדוּ רגע. מרגע שנכנס רוּדוֹרפר לא פסקוּ מלכת. גם מאלה ששכבוּ על האיצטבה קמוּ והתחילוּ מהלכים. רבה היתה באפילה התנוּעה על ה“כיסא”: זה יוֹרד וזה עוֹלה, הלבּין בשׂר ולפעמים גם חתיכת לבנים. נשמעוּ גם רעשים מרגיזים. אנטוֹני התחיל דוֹרש שיסגרוּ את האשנב מפני הצינה, אך אחרים מחוּ, מפני הריח הרע. “אפשר לקפוֹא, לעזאזל!!” “אפשר להיחנק, לשדים!” שני נימוּקים אלה נשמעוּ חליפוֹת ברוֹגז כבוּש, בשׂנאה וּבחירוּק שיניים. אך עדיין לא נגע איש באשנב. בא השוֹמר והעלה אוֹר רפה. בין האסירים היוּ לוֹ, כנראה, מכירים. הללוּ נגשוּ אליו ולחשוּ על אוֹזנוֹ. הוּא העמיד פנים כאינוֹ שוֹמע, אך ניכר היה, שהוּא קוֹלט הכוֹל, וּבוַדאי יקבל מישהוּ חלף אילוּ פרוּטוֹת את מבוּקשוֹ. מיד אחרי צאתוֹ קפצוּ שלוֹשה ארבעה מן השוֹכבים ואנטוֹני ביניהם, הגיחוּ ממקוֹמוֹתיהם וישבוּ בחבוּרה. אחד עמד על כתפי חברוֹ והוֹריד מתוֹך סדק שבקיר צרוֹר קלפים, וּמיד התחילוּ במשׂחק, בלי להשמיע הברה. גם באוֹר זה שבחדר אפשר היה לראוֹת כי הקלפים ממוֹרטים וּמטוּשטשים, עד שבקוֹשי אפשר היה להבחין את הציוּרים והסימנים שעליהם. כסף לא נראה, אך אחד האסירים – ה“זכרן” – ישב מן הצד והתבֹוֹנן במשׂחק. לוֹ היוּ מוֹסרים בלחישה את תוֹצאוֹת כל “מהלך” וּ“מהלך” והוּא היה שוֹמר את המספּרים בזכרוֹנוֹ. סיפּרוּ לוּ לרוּדוֹרפר,
שמעוֹלם לא טעה ה“זכרן”. זה עסקוֹ מיוֹם שבתוֹ בבית האסורים. כשמעירים אוֹתוֹ בלילה ושוֹאלים כמה יש לכל אחד מן ה“צדדים” הוּא עוֹנה מיד וּבדיוּק. לא פעם אחת ניסוּהוּ. בדברים אחירים הוּא בּעיר – אך מספּרים הוּא זוֹכר. “פינוֹמן!” אמר הגימנזיסט והתגרד לאוֹרך השסע שבשרווּלוֹ, ישב על הקרקע לרגלי המשׂחקים והסתכל במשׂחק. “כמוֹ הפּרוֹפיסוֹר למתימטיקה מבּוֹן” חשב רוּדוֹרפר. הוּא הקיף במבטוֹ את כל החדר: איזוֹ תוּגה ללא ביטוּי שפוּכה על המקוֹם הזה! המחזוֹת מ“רשימות מבית המות” של דוֹסטוֹייבסקי קיבלוּ כאן את מוּבנן הנכוֹן. אך שם יש בכל זאת איזה מרחב, איזה משטר קבוּע, וכאן הכוֹל קטן, צפוּף, עירוֹם, מקרי ואָיוֹם, כה אָיוֹם! – רוּדוֹרפר לא היה סנטימנטאלי, אך לבוֹ נלחץ בוֹ בכאב אמיתי למראה עלבוֹן האדם בצוּרה זוֹ. הוּא חמל על כוּלם, הוּא כמעט אהב את כוּלם, וּמאוּשר היה אילוּ יכוֹל לעשׂוֹת דבר מה לטוֹבתם. אך תוֹך כדי מחשבוֹתיו תפס את עצמוֹ, כטבעוֹ: “הרי אני פילאנטרוֹפֹוֹס ונוֹסף לזה אסיר, שאינוֹ יוֹדע בעצמוֹ מה יהא בסוֹפוֹ”.
– כמה פעמים אמרתי לסגוֹר את החוֹר, למאה שדים! – בקע פתאוֹם קוֹל חרוֹנוֹ של אנטוֹני – יאנק, עלה על כתיפיו של הריצ’קוֹ וּסגוֹר!
נשמע הגימנזיסט והאשנב נסגר. כעבוֹר רגעים מספר עמד אֵד חם וכבד בחלל והנשימה הלכה הלוֹך והסתתם. רוּדוֹרפר לא יכוֹל לשבת עוֹד על מקוֹמוֹ. קם והתהלך, זקף את צורוֹנוֹ והליט בוֹ את פניו, העמיק נעץ בוֹ את חוֹטמו, כדי שלא ינשוֹם את האויר ישר, כי אם מסוּנן בעד האריג. כך, נדמה לוֹ, הוּקל לוֹ קצת. אך ברגליו חש עתה קוֹר גדוֹל, הן כאבוּ וּמשכוּ והתעותוּ בשברוֹן עצמוֹת. ההליכה המהירה הוֹעילה משהוּ, אך לא היה כוֹח ללכת. בעברוֹ על יד המדף ראה שם מוּנחת עוֹד פרוּסת לחם אחת. תקפוֹ תיאבוֹן ורוֹק מילא את פיו.
– שלמי הפּרוּסה?
– שלי! – ענה אחד המשׂחקים – קח החצי. אך לא יוֹתר, אתה שוֹמע?
רוּדוֹרפר דייק לחצוֹת את הפּרוּסה ולעס את חלקוֹ ברעבוֹן.
“מה יהיה?” הבהילוֹ פתאוֹם רעיוֹן מחריד, “אם יניחוּני כאן עוֹֹד לילה אחד כזה – אמוּת. ברי לי. איזה ניווּל! איך אפשר שיהיוּּ סדרים כאלה באוֹסטריה, במדינה תרבוּתית! הרי זה גרוּע מרוּסיה!” חזר פעמים אחדוֹת, וּמיד צחק לעצמוֹ! “הרי לא הייתי מימַי ברוּסיה!”
השוֹמר הביא את ארוּחת הערב: פת חריבה, אך מתוֹך כיסי אדרתוֹ הוֹציא גם אילוּ כריכוֹת נייר וּמסרן כריכה כריכה לבעליה ויצא. כל אחד התיחד עם כריכתוֹ והוֹציא מה שהיה בתוֹכה. היוּ גם שוּתפים. נשמעוּ קוֹלוֹת רצוֹן וגם נזיפוֹת וּקללוֹת. לא אחד רוּמה. היוּ כאלה שקיבלוּ מעט טבּק, אך בלי גפרוּרים. היוּ שקבלוּ בשׂר, גלדנים, מלח. באוּ בחדר תנוּעה וחיים. חבוּרת אנטוֹני, שהעלימה עוֹד קוֹדם את המשׂחק, עסקוּ גם הם ב“צידה” שנתקבלה. התחילה חלוּקה. אנטוֹני קיבל את חלקוֹ וגם “מס” מן האחירים. וכל מה שקיבל חָלק עם שניים אחירים, מן ה“תקיפים” תוֹמכי ידוֹ. אחר קרא לרוּדוֹרפר ונתן גם לוֹ פרוּסת לחם טוֹב עם נתח בשׂר.
– למה לא הזמנת אצל השוֹמר? אין לך כסף?
רוּדוֹרפר התבייש להוֹדוֹת, שלא ידע כי אפשר להזמין, וענה בעקיפין:
– גם מחר יוֹם, חבר. וגם – מחרתיים!
אכלוּ ואת הנוֹתר המעט הניחוּ על המדף. היוּ עיניים פקוּחוֹת ששמרוּ, ואוֹי לוֹ למי שיגע ברכוּש זר בלי נטילת רשוּת! השלטוֹן פה לא היה גרוּע בהרבה מן האזרחי. הגימנזיסט קיבל את נייר הבשׂר ללקקוֹ.
– מים! מים! – השמיע מישהוּ – לא נתן “בן הכּלבּה” כד מים.
– אמרתי שצריך לקמץ במים. עתה צריך לחכּוֹת עד עשׂר.
– לוּ באה ואנדה הקדוֹשה!
זוֹנה זוֹ היתה מכניסה להם לפעמים מים בצינוֹר דק מסדק הדלת. אך ואנדה לא היתה.
– כשתבוֹא סטפצ’ה אבקש ממנה.
– טיפּש! אין לה צינוֹר, וּוַאנדה אינה נוֹתנת את שלה לאיש.
– יש לה, אך לא למים טהוֹרים, טפוּ!… – התחכּם אחר.
כמוֹּ מתוֹך תהוֹם עמוּקה הגיע צילצוּל שעוֹן העיר: תשע, במסדרוֹן קמה תנוּעה. החזירוּ לאסירים את השׂמיכוֹת שנלקחוּ בבוֹקר. לתוך החדר 52 זרקוּ גל של סחבוֹת. האסירים ניגשוּ ולקחוּ איש איש את שׂמיכתוֹ.
– נוּ, ילדים, צריך לישוֹן. מחר יוֹם חמישי. – הכריז אנטוֹני רכּוֹת. הוּא היה עתה נוֹח, כמעט אבהי. שוּמן החזיר שאכל הבהיק על שׂפמוֹ.
– וצריך יהיה לפתוֹח מעט את החוֹר, כרוֹחב האצבע. – התחנן אחד.
– מי שיהין – ייעשׂה קציצה! – פּסק אנטוֹני קצרוֹת והתחיל חוֹלץ את מגפיו הטוֹבים.
“טוֹב שאין חיתוּלים רקוּבים ברגליו”, חשב רוּדוֹרפר.
אחרי אנטוֹני התחילוּ להתקין את מצעוֹתיהם גם אחירים. היוֹער הזקן קם עתה משנתוֹ. סיפרוּ לוֹ לרוּדוֹרפר, שכּן דרכוֹ לישוֹן בימים ולהיוֹת עֵר בלילות. “כמו הסוֹפר סת”ם אצלנוּ בל…" – בלילוֹת הוּא יוֹשב על שׂפת האיצטבה וּבוֹכה חרש, כתינוֹק שסרח ולקה. “תיקוּן חצוֹת”, חשב רוּדוֹרפר. הוּא התבוֹנן בזקן: איש נמוּך זקנוֹ מגוּדל ולבן, פניו חיורים, אך בעיניו הכחוּלוֹת איזה ניצנוּץ רחוֹק, יערי. הזקן קם וניגש אל כּד המים, אך העמידוֹ נכזב. בכל תנוּעוֹתיו היה דבר מה אצילי. “וזה הרג איש?” תמה רוּדוֹרפר. “יש להיכּנס אתוֹ בשׂיחה”. וּפתאוֹם הוּכּה בדרך הארה פנימית: משהוּ מוּכּר לוֹ בזקן זה.
– רצה לשתוֹת מים? – פנה אליו רוּדוֹרפר נדיבוֹת.
– כן, צמאתי מאד. מה השעה?
– לפני רגעים מעטים צילצל שעוֹן העיר תשע. אתכּבד להציג עצמי: רוּדוֹרפר.
– זארמבּא שמי, – גחן הזקן והוֹשיט לוֹ ידוֹ הקמוּטה, הרוֹעדת בתנוּעה נימוּסית.
כדבוֹרה זריזה טס וזימזם השם הזה רגע בזכרוֹנוֹ של רוּדוֹרפר, לבסוֹף מצא לוֹ אחיזה. הוּא הוּא! היוֹעֵר הצייד, שנזדמן לוֹ, לפני שנים, בדרכוֹ מאחד הכפרים אל היער. לבוֹ נכוץ עד לדמעוֹת. זארמבּא מסכּן! סוֹף סוֹף הרג אחד הרוּתינים שׂנואי נפשוֹ… והוּא ביקש מאת הזקן, שיספּר לוֹ את פּרשת חטאוֹ. הזקן, שרגיל היה בסיפוּר המעשׂה, לא סירב, ישב וסיפר לאט וּבקוֹל אבל, כקבצן המנגן בלירה. המקרה היה פשוֹּט מאד: היה רוּתיני אחד, דם כלב, שהיה מציק לוֹ, לפּאן זארמבּא, בגניבת עצים. כמה פעמים נתפּס וישב במאסר, כמה פעמים הרביץ ברגליו מנה של בּרד ציפּוֹרים, וזה ברח עם המשׂא. אך פעם אחת: היה יוֹם קיץ יפה, הוּא, זארמבּא, רב בבית עם אחיוֹתיו והלך היערה נרגז מאד, והנה הוֹפיע לעיניו האיכּר ההוּא, כשהוּא עוֹמד מפוּשׂק רגליים וחוֹטב בגרזן מבהיק בגזעוֹ של עץ צעיר. כל דמוֹ של היוֹער פּרץ לתוֹך לבוֹ, והוּא כוֹנן את רוֹבהוּ לירוֹת אל רגליו. סוֹבכיהן השׂעירוֹת, המנוּולוֹת, בלטוּ בפס אוֹר שמש, כאילוּ התחננוּ לקלוֹט את העוֹפרת. אך בוֹ ברגע הרגיש האיכּר ביוֹרה, וטרם הספּיק זארמבּא לעצוֹר את המַקוֹר, כהרף עין, השתטח האיכר לארץ והבּרד ניחת ברקתוֹ. “רק פעם התהפּך – ונפח את נפשוֹ הכלבית!” סיים הזקן והתחיל לבכוֹת, וּמתוֹֹך בכיוֹ המשיך:
– שׂנאתי אוֹתוֹ, אמת, כשם שאני שׂוֹנא את כוּלם, אוֹיבי עמי המאוּסים, אך לרצוֹח נפש לא חפצתי, שׂהדי במרוֹמים! הבתוּלה הנעלה, הקדוֹשה בצ’נסטוֹחוֹבה תעיד עלי! גם ה“אדוֹנים” בבית המשפט האמינוּ לי ודנוּני רק לשנתיים. יגמוֹל להם האלהים בשמיים חסדם זה! אך גם בשנתיים אלוּ נשברתי והייתי ללא איש. כן, אין נחת בזקנה, אוּלם בטוּחני, שאילוּ נשארתי על משמרתי ביער, היית עוֹד בריא ורענן ושׂמח, כאשר הייתי עד אז. לא התלאוֹת והמחסוֹר שנשׂאתי פה דילדלוּני, כי אם הגעגוּעים אל החוֹפש, אל היער עוֹלמי. תאר לך, ידידי האהוּב, אדם שכּל ימיו התהלך עם חיוֹת בר וציפּוֹרי שמיים יוֹשב כלוּא שנתיים תמימוֹת, שבע מאוֹת ושלוֹֹשים יוֹם. פלא שלא יצאתי מדעתי. אך, ברוּך השם! רציתי את עווֹני – עווֹן גדוֹל, צריך להוֹדוֹת. השנתיים מלאוּ ואני יוֹצא מכאן בקרוֹב. ימלאוּ ה“אדוֹנים” רק את ה“פוֹרמאליוּת”. אבל אנה אני בא, זקן עלוּב! היערה לא אוּכל לשוּב, יש כבר אחר במקוֹמי. האדוֹנים של היוֹם אינם זוֹכרים חסד לאדם. עלי ללכת אל אחיוֹתי אשר עברוּ העירה, אל אחיוֹתי האוּמללוֹת כמוֹני. הוֹי, אחיוֹתי! כמה מיררתי את חייהן בשגעוֹנוֹת וּבקפּריסוֹת טיפשיוֹת! והן היוּ נאמנוֹת לי תמיד, תמיד. פעם בכל חוֹדש היוּ באוֹת לבקרני במאסרי: פעם זוֹ וּפעם זוֹ, פעם זוֹסיה וּפעם מאלגוֹסיה. נשים זקינוֹת, חלשוֹת, היוּ
מטלטלוֹת את עצמוֹתיהן הנכאבוֹת לראוֹתני, לנחמני, להגיד לי מלה רכּה, להביא לי מטעם. יגמוֹל להן האלהים בשמיים את חסדן עמדי! אני לא אוּכל להביא להן עוֹד נחמה. למשׂא אהיה עליהן. הן תכלכּלנה את שׂיבתי הבּזוּיה, עד כי אעצוֹם את עיני שכּהוּ בבוֹר. כך, כך, ידידי האהוּב. גוֹרל הוּא באדם והאלהים חפץ דכּאני…
והוּא בכה חרש, חרש לתוֹך כפּיו הרוֹעדוֹת.
רוּדוֹרפר חשק מאד להתודע אליו וּלהזכירוֹ ימים עברוּ, אוּלי בזה יקל לוֹ:
– פּאניה זארמבּא! אני מכיר אוֹתוֹ מלפנים. לפני כעשׂר שנים בקיץ, כשהייתי עוֹד תלמיד הגימנסיה, נדדתי בכפרים ונזדמנתי עמוֹ בדרך והוּא ליוני עד היער. זוֹכר הוּא, בחוּר צעיר לבוּש כתייר, עם סוֹכך גדוֹל? בשעת הפּרידה נתן לי למזכרת נוֹצה מכוֹבעוֹ?…
– איני זוֹכר; אהוּבי. זכרוֹני לקה. אך אפשר, אפשר, כמה אנשים פגשתי בדרכי יוֹם יוֹם היערה. אם כן, יוֹדע הוּא מה גדוֹל שברי. מן היער אל הבוֹר… שנתיים בלי אויר…
ושוּב בכה, בכה לתוֹך כּפּיו.
– הרי הוּא יוֹצא בימים אלה.
– כן, יוצא, אבל לא לחיים… היער, היער!
הוּכנס כּד מלא מים והוּצא הריק. רוּדוֹרפר מיהר והגיש את הכּד לזקן. אחרי שתוֹתוֹ קמוּ גם אחירים, מאלה שהיוּ ערים, ושברוּ את צמאם. אחד יצק גם מעט לתוֹך ה“כיסא”. אחר כך שכבוּ גם הם, מי על האיצטבה ומי על הקרקע. מקוֹמוֹ של רוּדוֹרפר על האיצטבה אמנם היה פנוּי, אך הוּא נתנוֹ ברצוֹן לאחר וּבעצמוֹ פרשׂ את שׂמיכתוֹ בפינה פנוּיה, התבוֹנן בה בעיוּן וּכשלא מצא בה דבר, שכב והצטמצם מתוֹך החלטה להירדם. את חוֹטמוֹ נעץ בחיקוֹ. הבית היה עתה שקט כוּלוֹ. רק מרחוֹק הגיע צילצוּל הטראמויי, כמוֹ בעד לקיר של מרבדים. בעד האשנב הסגוּר נשמעוּ נשיבוֹת הרוּח, זוֹעפוֹת, רעוֹת. האוֹר בחדר היה רפה והאויר עכוֹר מן הנשימוֹת והרצפה הטחוּבה. מראה החדר כוּלוֹ היה כבית מתים והאנשים היוּ מוּטלים כחללים. על הקרקע התגוֹללוּ הניירוֹת של כריכוֹת המאכלים. רק פּאן זארמבּא היה יוֹשב כפוּף וּמתנוֹעע קלוֹת וצלוֹ הקלוּש מתחקה אחריו על הקיר. נשמעוּ נחרוֹת כבידוֹת וציפצוּפי חזוֹת סדוּקים, פגוּמים. "מה שלוֹם
שטארק עתה? הגם הוּא ב“חברה מעניינת” כמוֹני פה? וּמה רוֹטמאן? על זה בכל זאת רחמנוּת. הוּא בודאי אל חלם על מאוֹרע מעין זה. עכשיו איננוּ “מצפצף עליהם” יוֹתר. ודוֹדוֹ – אוּלי באמת לא בדה?… בכל אוֹפן מחר מוּכרח אני לצאת לחפשי, ולא – שלוֹם, החיים! שלוֹם החלוֹם האחרוֹן על ארץ ישׂראל! שלוֹם, היציאה מעוֹלם התהייה לעוֹלם העשׂייה! ודמיוֹנוֹ נאחז שוּב בארץ ישׂראל, וּכדרכוֹ, היה רוֹאה בחלוֹמוֹ בהקיץ הכל ברוּר ומפוֹרט. מתוֹך מה שהיה קוֹרא בגליוֹנוֹת התמימים של “הפּוֹעל הצעיר” יצר לעצמוֹ תמוּנה כל שהיא מן החיים שם. היתה בלבוֹ סימפּאטיה עמוּקה לחיי הפּוֹעלים המעטים, לסבלם וליצירתם בשׂדה וּבכּרם, ואף על פי שהרגיש ברוּר, כי מעט הוּא אשר עשׂוֹּ שם, ברי היה לוֹ שהם הם המהוים את נשמת היישוּב החדש המתכּוֹנן שם, דוּגמת בחוּרי “ביל”וּ" בעבר. הנעימה המרוּגזה שבה דוּבּר שם כנגד האיכּרים, שטפש לבם במעט הרכוּש שעשׂוּ, התביעה של “וחי אחיך עמך” בפיוֹת צעירים אידיאליסטים נלהבים וּבמוּבן של יצירה מתוֹֹך עניוּת ועבוֹדה קשה – נעשׂוּ לנעימה וּתביעה שלוֹ. הוּא נכסף להיוֹת בחברתם. גם בני ארצוֹ הקטנה, גאליציה, ביניהם. אפשר יהיה למצוֹא גם משען נפשי, ידידוּתי, שבלעדיו אין אדם עברי מגאליציה יכוֹל להתקיים. אפשר וטוֹב יהיה לחיוֹת שם. היוּ בוֹ געגוּעים ברוּרים לחיים של עבוֹדה, פשטוּת והסתפּקוּת במוּעט. תאר תיאר לוֹ, כי בהיוֹתוֹ בארץ ישׂראל יחיה על פרוּסת לחם, מעט זיתים וּתמרים. כמה נחוּץ לוֹ, לאדם יחידי כמוֹהוּ! את מחייתוֹ זוֹ ימצא ביגיע כפּיים. הוּא יקשוֹר את גוֹרלוֹ עם גוֹרל מאוֹת הטהוֹרים, המאוֹת שיהיוּ לאט לאט לאלפים, וייטב לוֹ. מחזוֹת של עבוֹדה בשׂדוֹת וּבכרמים, בחצר וּבגן, ברפת וּבלוּל קמוּ והעסיקוּ את דמיוֹנוֹ ומילאוּהוּ נעימוֹת ואוֹשר רחוֹק.
נשמעה תנוּעת צעדים חרישית. הוּא פקח עיניו: שניים מן האסירים הלכוּ כמתגנבים לצד האשנב. אחד כרע על ברכיו והשני עלה על כתיפיו וּפתח את האשנב, אחר שבוּ בלאט אל מקוֹמוֹתיהם ושכבוּ. זרם האויר התחיל סוֹבב בחדר. רוּדוֹרפר הוֹדה להם בלבוֹ והוֹציא את האף לאויר. כעבוֹר רגעים מספר בקעה צעקה, צעקתוֹ של אנטוֹני:
– ממזרים, תיכף וּמיד לסגוֹר את החוֹר!
אחדים התנערוּ בבהלה. כמה נחרוֹת נפסקוּ, כמה עיניים נבעתוֹת הביטוּ מסביב. שני האסירים קמוּ כבראשוֹנה וסגרוּ את האשנב.
“איזה עריץ!” חשב רוּדוֹרפר, “אף על פי שעמי התנהג משוּם מה בחסד”. וּכששקע הכוֹל שוּב בתרדמה, נאחז רוּּּדוֹרפר שוּב בהזיוֹתיו.
הזמן, נזל, נזל בכבידוּת אטוּמה, כמַשׂוֹר קהה החוֹתך בעץ רטוֹב. המרחק בין צילצוּל שעה לצילצוּל אחרת נתמתח לאוֹרך שאין לעברוֹ והכאיב והרגיז. הוּא לא יכוֹל להירדם, אף כי רצה בכך כל מהוּתוֹֹֹ. “עצבי נרגזים” החליט, “תמיד אני כך, מרוֹב עייפוּת איני יכוֹל לישוֹן”. בכל זאת עבר הזמן והוּא שמע בצלצל שעוֹן העיר אחת עשׂרה וּשתים עשׂרה ואחת… כמה פעמים ראה בעלוֹת אסיר על ה“כיסא”. כמה פעמים התהפּך מצד אל צד והתאמץ לבלי התאנח. כמה פעמים חרק מי שן, בעט בחבירוֹ אוֹ באויר, צעק איוּמוֹת מתוֹך שינה – ושוּב נשתקע הכוֹל בדוּמיה הכבידה, העכוּרה. המחנק היה גדוֹל.
בין אחת וּשתיים קמוּ שני אסירים אחירים וּפתחוּ שוּב את האשנב.
כעבוֹר זמן קצר התרוֹמם אנטוֹני, הביט והרעים:
– מי פתח?
כעשׂרה אנשים התנערוּ כמוֹ על ידי קפיץ וישבוּ על מקוֹמוֹתיהם בהוּלי עיניים.
– מי פ-ת-ח?
איש לא ענה. מבטוֹ של אנטוֹני, מבט נץ או נמר, עבר מאיש לאיש ונח על אחד שישב ורעד.
– אתה, בן זוֹנה, תינזף אם אביך! – זינק עליו וּבשני אגרופיו הכּה עליו, על ראשוֹ, על כתיפיו, על גבּוֹ, אחר השכיבוֹ, כרע על חזהוּ וּפגע באגרוֹפיו בכל אשר מצא.
יאנק! – צרח בשיניים הדוּקוֹת. הגימנזיסט קפץ ממקוֹמו ֹ מוּכן למלא את הפקוּדה.
– סחב את הריצ’קוֹ וּסגוֹר את החוֹר! – הנער ניגש אל האסיר הישן, נידנדוֹ, משכוֹ וּצבטוֹ. הלה התהפך, נהם וּבעט ברגלוֹ. האסירים צחקוּ. גם יאנק צחק. לבסוֹף קם ויאנק עלה על כתיפיו וסגר את האשנב.
– נא, תהיה מנוּחה עד הבוֹקר. – סיכּם אנטוֹני את המאוֹרע ושכב על בטנוֹ. “חוֹק הג’וֹּנגל”, סיכּם לנפשוֹ רוּדוֹרפר וחיכּה לבוֹקר, לתוֹֹרוֹ, שיקראוּ לוֹ לצאת לחוֹפשי. אך האשנב נעשׂה לוֹ לרוּּח רעה שלא חדלה מלענוֹתוֹ.
כקשקש מספּריים ביד גלב קישקש קוֹל והכאיב במוֹחוֹ. הוּא קרע מעט את שמוּרוֹת עיניו, ולא ידע היכן הוּא נמצא. רק לאחר רגעים אחדים של התבוֹננוּת זכר הכוֹל והבחין באפרוּרית שלפני השחר את תמוּנת החדר. הכל רבצוּ כהרוּגים. אף ה“כיסא” הפנוּי הבריק קר. האשנב היה עתה פתוּח לרוחה והקוֹר תעה בחלל ונשב על הפנים הדוים. כשהקשיב יוֹתר הבחין רעש של קרוֹן מוֹביל מוֹטוֹת ברזל עוֹבר על מרצפת הרחוֹב. “בודאי ממחסנוֹ של ראפּאפּוֹרט”, הירהר. זה יוֹתר מעשׂר שנים שידע את מחסן הברזל הגדוֹל הזה ברחוֹב הקרוֹב. הוּא התרוֹמם וישב וּפיו מלא מרירוּת תפילה. “זה לי הלילה האחרוֹן עם האנשים האלה”, חשב וגל של רחמים הציף פתאוֹם את לבוֹ. בפינת האיצטבה ישב פּאן זארמבּא נשען על ברכיו וגנח חרש. היהוּדי התהפך על הקרקע בלי הרף. יאנק שכב מכוּוץ כפקעת, אך בכל פעם מילמל מתוֹך שינה. רוּדוֹרפר קם ועטוּף בפלירינה הקמוּטה, הנוּקשה, צעד חרש מישן לישן, גחן והסתכּל בפניהם האפוּרים, התפוּחים, עצוּמי העיניים וּפעוּרי הפּה. כל אחד ואחד מהם היה בשבילוֹ פרשת יגוֹן בפני עצמה. כשהגיע אל יאנק ונגע בוֹ נשתלחה ידוֹ של הנער ולפתה את רגלוֹ. רוּדוֹרפר צנח וישב על ידוֹ. הנער עוֹד ישן וּמתוֹך שנתוֹ התהפּך ושכב על בטנוֹ, לחץ את רגל רוּדוֹרפר והניח עליה את ראשוֹ הפּרוּע בלי הכוֹבע וּמילמל:
– אמא יקרה, יוֹתר לא אברח, לא אברח! כּסיני, כּסיני… – והתיפּחוּת כבוּשה הרעידה את כל גוּפוֹ הכּחוּש והקישה את שיניו. רוּדוֹרפר החליק על שׂערוֹ, העבר והחלק, עד שהנער נרגע. אז זכר כי לפני כמה שנים ישב כך והחליק על ראשה של הדיוֹטית אוּמללה בחצר אחד הכפרים. כמוֹ אז שיחרר לאט את רגלוֹ וקם.
את צילצוּל יתר השעוֹת לא שמע עוֹד, כי התחילה עוֹלה כבר ממרחק המוּלת הכרך המתנער.
האוֹר הלך הלוֹך והבהר. והנה שוּב אוֹתן הצוחוֹת והקריאוֹת שנשמעוּ אתמוֹל בבוֹקר. אוֹתה ריצת רגליים ואוֹתוֹ צילצוּל מפתחוֹת. נשפכוּ מים רבים והמטאטא שיכשך בחזקה. אחדים מן האסירים הקיצוּ. אנטוֹני ישב, הביט באשנב הפתוּח, אך הפעם רק התגרד בעוֹרפוֹ ולא אמר כלוּם. התחיל שוּב סדר העליוֹת על ה“כיסא”. הפעם הוּצרך גם רוֹּדוֹרפר, והרגיש מעין אוֹתוֹ עלבוֹן עוֹקץ שהרגיש אתמוֹל בשעת הביקוֹרת אצל הרוֹפא. האסירים שקמוּ התחילוּ מיד מתהלכים בחדר הלוֹך ושוֹב. אחדים דיברוּ ביניהם אוֹ עם עצמם על מה שמחכה להם היוֹם, יוֹם החמישי, יוֹם ההכרעה. הם היוּ נרגשים ושיניהם נקשוּ מקוֹר. יאנק עוֹד ישן וּפאן זארמבּא שכב על האיצטבה וישן שנתוֹ השקיטה. “כבר הגיעה לוֹ, לאוּמלל, שנת השינה. מי יתן והוֹציאוּהוּ היוֹם לחוֹפשי”, התפּלל רוּדוֹרפר. כעבוֹר זמן מה באוּ אסירים תוֹרנים ולקחוּ את השׂמיכוֹת והכּד הריק. אחר הכניסוּ מים וּמטאטא. אחד מאסירי החדר כיבד את הקרקע, הרים את קרעי הנייר, התבוֹנן בהם והשליכם שוּב, ואת האשפּה צבר בפינה עד שיבוֹאוּ ליטלה. אחר הביאוּ את לחם הבוֹקר: שוּב פת חריבה. השוֹמר עצמוֹ לא בא. “הוּא עסוּק היוֹם אצל הפרוֹפוֹס”, אמר אנטוֹני בנעלוֹ את מגפיו. הוּא היה עתה נוֹח ושקט. גם הוּא קיוה לצאת היוֹם. “אילוּ בא השוֹמר, הייתי מזמין אצלוֹ מעט מטעמים לכבּד את ה”חבירים" – חשב רוּדוֹרפר בצער.
נשמעוּ הצעדים הקלים, היחיפים, וּשׂריטה בדלת.
– קוּבּצ’וּ!
רוּדוֹרפר מיהר אל החוֹר. קוֹלה של סטפצ’ה היה עמוּם וצרוּד.
– מה לך, סטפצ’ה? חוֹלה? – שאלה רוּדוֹרפר בדאגה.
– אל תתקרב, קוּבּצ’וּ, אל החוֹר. יש לי נזלת חזקה. אתמוֹל רחצתי את המסדרוֹן למטה והצטננתי. כל פּנַי נפוּחים. בעוֹד שלוֹשה ימים אצא לחוֹפשי, אז אביא לך, קוּבּצ’וּ, כל מה שלבך חוֹמד. מן החלוֹן שבחצר אכניס לך. חי נפשי! את החייל העוֹמד שם אשחד.
רוּדוֹרפר לא רצה לגזוֹל ממנה את האשליה, אם יספּר לה שגם הוּא מקוה לצאת היוֹם.
והיא המשיכה:
– חפצתי להביא לך מעט טבק, אבל לא יכוֹלתי להשׂיג. בעוֹד שעה אביא. חבל, היוֹם אין “ביקוֹרת” ולא נוּכל להתראוֹת. עד שתהיה "ביקוֹרת " תעבוֹר אצלי הנזלת. גפרוּרים יש לך? ארוּץ ואביא.
– היכן ואנדה הקדוֹשה? – צעק אנטוֹני מרחוֹק.
– לקחוּ אוֹתה, המסכנה, אל הקליניקה. גילוּ אצלה מחלה. המסכנה! היא… – קללה משוּלשת הפסיקה את שׂיחתה של סטפצ’ה והיא ברחה בצעדיה הקלים, היחיפים.
בשעה שמוֹנה, לפי השערתוֹ הבטוּחה של אנטוֹני, התחילוּ לקרוֹא לאסירים יחידים. הנקרא היה נרעד ועוֹנה במבוּכה: “הנני”! אחר היה ממהר ויוֹצא. כעבוֹר רבע שעה נקרא אחר. אחר כך עוֹד אחד. אף אלה, שלא חיכוּ לשוּם דבר, היוּ נרגשים, בגלל חבריהם.
את העיקריים עוֹד לא קראוּ, רק את הנמוּשוֹת. אחד הוּשב וקילל.
אנטוֹני התהלך ונשך את שׂפמוֹ. בעברוֹ על יד יאנק השוֹכב בעט בוֹ קלוֹת.
– לא ישנתי כלל, – התנצל הנער וקם בעצלתיים. את שׂמיכתוֹ הסירוּ מעליו עוֹד קוֹדם כשבאוּ התוֹרנים. הוּא התהלך בחדר וחיפּשׂ בעיניו על הקרקע ומילמל:
– כבר כּיבּדוּ, לעזאזל, את הרצפה!
כשראה שאנטוֹני אינוֹ שׂם לב אליו, ניגש אל הפינה, גחן על ציבוּר האשפה והתחיל מחטט בוֹ, אוּלי ימצא פליטת סיגאריה.
בדרך הילוּכוֹ עיכּב אנטוֹני את רוּדוֹרפר, משכוֹ הצידה ולחש על אוֹזנוֹ:
– שמע, אתה, יינטליגנט. ידעתי. כשעלית על הכיסא ראיתי את כוּתוֹנתך.
רוּדוֹרפר נתבלבל ולא ידע מה לענוֹתוֹ.
– גם אתמוֹל הכרתי, אך לא חפצתי לעשׂוֹת לך רעה. ודאי שתצא היוֹם.
– מניין לך?
– סמוֹך עלי, יש לי חוֹטם. כשתצא תכתוֹב בשבילי פתקא לאיש ידוּע. – והוּא מסר לוֹ את שם האיש ואת תוֹכן הפתקא. – לא תשכח אף מלה?
– לא אשכח.
– הבה את היד!
הבטחתוֹ של אנטוֹני היתה בעיני רוּדוֹרפר בת ערך. הוּא חיכה עתה להיקראוֹ כמעט בודאוּת. והנה נקרא האסיר היהוּדי. הוּא נזדרז כל כך לשמע הקריאה, כאילוּ לא חדל אף רגע לחכוֹת לה. שוּם אסיר לא חש לקראת הגאוּלה כמוֹהוּ. “שוּבה לבצרוֹן, אסיר התקוה”, הירהר רוּדוֹרפר מליצה בהנאה מיוּחד. האסירים ליווּ את ההוֹלך בקריאוֹת בוּז, אך היהוּדי, בעמדוֹ על המפתן לצאת, הפך פתאוֹם פניו ושלח להם לשוֹן. באוֹתוֹ רגע דחפוֹ השוֹמר ונעל את הדלת.
– אין דבר, אני אברח בדרך… ארמה את השוֹמר המלוה… – אמר יאנק, כאילוּ באוּ כבר לקחתוֹ אל ה“שוּבּפּאס”. האסירים צחקוּ, אך רוּדוֹרפר זכר את אשר החליק את שׂערוֹת ראשוֹ בטרם בוֹקר והתחטאוּתוֹ לפני אמוֹ מתוֹך שינה.
כל האסירים, חוּץ מפּאן זארמבּא הישן, התחילוּ עתה מהלכים בחדר הלוֹך ושוֹב, אלה מוּל אלה, אלה בצד אלה, ישר וּבאלכסוֹן, באמצע החדר וּליד הקירוֹת, מהלכים בשתיקה, מתכּוצים בלבוּשיהם, זקוּפי צורוֹניהם, וּמהלכים, מהלכים. הקוֹר מפרק את העצמוֹת וּמכאיב את הבּשׂר והם מהלכים, מהלכים. מעין תחרוּת חשאית תקפה את כוּלם והם מחישים את צעדיהם. הנה הם נראים כבר כמוֹ רצים, רצים. גם רוּדוֹרפר הלך במרוּּצה. “מטוֹרפים אנוּ כוּלנוּ”, חשב רוּדוֹרפר והלך.
הדלת נפתחה שוּב:
– הריצ’קוֹ בּלוֹכה כאן?
– כאן, אדוֹן רב חסד!
פּאן זארמבּא נזדעזע, הרים קצת ראשוֹ והביט אחרי היוֹצא בקנאה וּבשׂנאה. ושוּב התחיל ההילוֹּך העקשני, הכּבוּש, המקל והמהמם כאחד.
אחרי שעוֹת של דיכדוּך וכעס וייאוּש, לפני הצהריים, נקרא גם רוּדוֹרפר.
– להתראוֹת! – אמר בצאתוֹ מתוֹך מבוּכה לנשארים.
– אֵי, אתה, חבר, לא תשוּב עוֹד! – ענה מישהוּ בקנאה וּבדרישת טוֹב.
במסדרוֹן שאל רוּדוֹרפר נרגש את שוֹמר: – חוֹפשי אני?
– כן. בעוֹד שעה יוּכל אדוֹני לצאת.
– “אדוֹני” זה היה עתה לרצוֹן לרוּדוֹרפר.
– והיכן השניים?
– הם מחכים לאדוֹני במספר 6.
– כבר זמן רב?
– כשעה.
החדר 6, למטה, היה פתוּח. חדר קטן, נקי למדי. שטארק ורוֹטמאן ישבוּ על כיסאוֹת אל שוּלחן קטן ועליו סאנדויצ’ים טריים אחדים וּבקבוּק שׁיכר גדוֹל. היוּ עוֹד שני כיסאוֹת פנוּיים. הם נשכוּ מן הסאנדויצ’ים ולגמוּ מן השיכר בתיאבוֹן זאבים.
– שב! קח סאנדויץ', שיכר! גם פּוֹליה כאן, גם חיימוֹביץ. עוֹד מעט ייכּנסוּ.
דיבּר רוֹטמאן בפה מלא.
שטארק רק ניענע בראשוֹ, וּכשבלע את הלוּגמה שאל:
– נוּ, איך היה?
– רע מאד. אך ראיתי שם…
– מה שלא ראתה שפחה על הים… חה-חה!
– אנחנוּ “הסתדרנוּ” עוֹד אתמוֹל. – אמר רוֹטמאן – שיחדתי את השוֹמר והעבירני אל שטארק. ביקשתי ממנוּ שיביא את שטארק אלי – לא חפץ, פחד מפניו. “אנארכיסט” קרא לוֹ. הסאנדויצ’ים מצוּינים. עוֹד כוֹס?
– ואיך נשתחררנוּ?
– מה? אינך יוֹדע כלוּם? – תמה רוֹטמאן – דוֹדי היה פה היוֹם עם קסלר. קוֹדם היה אצל הקוֹמיסאר. אַל תדאג: כל סיפּוּר המעשׂה, מקוּשט וּמפוּלפל כדבעי, יבוֹא השבוּע ב“מוֹניטוֹר”. מפני ברייטר מתייראים בכל זאת. עתה אוֹמַר לוֹ לקוֹמיסאר כל מה שבלבי…
– עשׂוּ חיפּוּשׂים בבתינוּ?
– אצלי לא. גם אצל שטארק לא. אצלך על אחת כמה וכמה. לא הספּיקוּ.
שטארק הביט כל הזמן בפני רוּדוֹרפר במשהוּ ליגלוּג: “וּבכן, אתה אוֹמר, היה מעניין. כן, בשביל בן גאליציה שכמוֹתך”… רוּדוֹרפר קרא את הדברים האלוּ בעיניו של שטארק ברגש לא נעים.
נכנסוּ פּוֹליה וחיימוֹביץ: הם הלכוּ להחתים איזה נייר. פּוֹליה היתה עתה מעוֹררה מאד, עיניה הבריקוּ, אך חוּץ משטארק לא ראוּ איש. הן ליטפוּ, חיבקוּ ונישקוּ אוֹתוֹ. היא שׂמה לפניו אל השוּלחן תיק נייר מלא סוּכּריוֹת משוּבחוֹת והאיצה בוֹ לקחת מהן. אחר זכרה גם את האחירים והציעה גם להם מתוֹך בקשת סליחה וּמתוֹך מבוּכה. היא לא יכלה לנוּח, כל גוּפה התרגש, והיא סיפּרה, איך התפּלאה בשש בבוֹקר, כשהם לא באוּ לקחתה, לפי ההבטחה; איך באה הביתה וּמצאתהוּ נעוּל כמוֹ שהניחתהוּ; איך התרוֹצצה כל היוֹם ולא יכלה להיודע כלוּם; איך חיימוֹביץ הביא לה את גליוֹן ה“טאגבּלאט” עם הידיעה; איך הם, שניהם (חיימוביץ ניענע כל העת בראשוֹ ועיניו הדמוּעוֹת נדדוּ מאיש לאיש) הלכוּ אל קסלר. דוֹדוֹ של רוֹטמאן בא רק אחרי הצהריים. קסלר זה – איזה אדם נפלא. לא, ברוּסיה אין אנשים כאלה. שקט כזה יחד עם אהבת בריוֹת וּמסירוּת כזוֹ! לא, את האדם הזה לא תשכח לעוֹלם… רק במערב ייתכנוּ “טיפּוּסים” כאלה…
– לבי אמר לי שׂיקרה איזה דבר, ועל כן נפרדתי מהם, אף כי חפצתי מאד לבלוֹת בחברתם. – דיבר חיימוֹביץ והביט אל פּוֹליה. יוֹצאי המאסר היוּ כל כך רחוֹקים, והוּא לא יכוֹל להגיע וּלדבר אליהם בשוּם אוֹפן. אחר הוּסיף עוֹד שיש בידוֹ כרטיסים לקוֹנצרט של קוּבּליק, בשביל כוּלם… כעבוֹר חצי שעה הוּבלוּ על ידי שוֹטר יחידי, בלתי מזוּיין, אל תחנת המשטרה. שם השיב להם הקוֹמיסאר את כל ניירוֹתיהם וחפציהם, גם את אלה שלקח שוֹמר בית האסוּרים. הוּא היה עתה אדיב וחביב מאד. קרא להם “אדוֹנים” והתנצל:
– מה לעשׂוֹת? ימי חירוּם. יש לנוּ פקוּדוֹת חמוּרוֹת בנוֹגע לרוּסים. כן, כן, צדקתם, אדוֹני, סליחה! אבל עליכם להיוֹת זהירים. אַל תדברוּ רוּסית…
– אבל, הרי חזירוּת כזאת אין גם ברוּסיה… – התנצח רוֹטמאן.
– מה לעשוֹת? הרשוּת אינה נוֹתנת אמצעים לתיקוּנים הדרוּשים…
פּוֹליה משכה אוֹתם לשוּב הביתה: יתרחצוּ, ישתוּ קקאוּ, ישכבוּ לישוֹן. ושוּב הרצתה את כל פחדיה והשתדלוּיותיה.
– פרידמאן בכל זאת פירסם, אך אל הציוֹנים לא הלך, חזיר שכזה! – אמר שטארק, בדרכם הביתה. כשעברוּ את “הרחוֹב הרחב” הביט רוּדוֹרפר אל בניין ה“פוּרדיגארניה”. מבחוּץ היה זה בית תמים, בית ככל הבתים. היתה גם איזוֹ פשטוּת חביבה בסגנוֹנוֹ. המאסר היה מאחוֹר, מצד החצר. לזכר מה שנעשׂה שם בפנים חלף אוֹתוֹ רעד. הוּא חש עתה רק צוֹרך אחד: להתרחץ ולשכּב במיטה נקייה.
בקצה הרחוֹב נפרד מהם רוֹטמאן, וחיימוֹביץ (עתה לא היה לוֹ שיעוּר, שאינו סוֹֹבל דחייה) ורוּדוֹרפר הלכוּ עם שטארק ועם פּוֹליה לביתם. האויר היה קר, אך בהיר וּמלא נעימוּת. התנוּעה ברחוֹבוֹת היתה מלאת רעננוּת וקלוּת וחן של חיים חוֹפשיים, חוֹפשיים.
עד למחרת בבוֹקר, בלי הפסק כל שהוּא, ישן רוּדוֹרפר על הספּה המוּצעת בחדר שטארק. שטארק ישן במיטתוֹ, וּפוֹליה הלכה לעבוֹדתה אצל ד"ר רוּף. כשהקיץ זכר את הפתקא, שעליו לכתוֹב בשביל אנטוֹני. ביקש מאת שטארק כלי כתיבה, ישב וכתבה מתוֹך הנאה של מילוּי חוֹבה.
כששבה פּוֹליה וישבוּ לאכוֹל ארוּחת הבוֹקר, שאלה רוּדוֹרפר:
– וּבכן, פלאם נוֹסע בעוֹד שניים שלוֹשה חדשים?
– כן, נתקבלה אתמוֹל גלוּיה מטארנוֹפוֹל.– השיבה פּוֹליה מפוּזרת – מחר ישוּב ויהיה אצלנוּ, תוּכל להידבר אתוֹ שתסעוּ יחד. הוּא בודאי ישׂמח לבן לוייה כמוֹך.
אחר הלך רוּדוֹרפר לחפּשׂ לוֹ חדר. אם יצטרך לעשׂוֹת בלבוּב שניים שלוֹשה חדשים, למה לוֹ לשבת במלוֹן? – הוּא הציע לפּוֹליה ולשטארק שילכוּ אתוֹ, אך מיד תפס שפֹּוֹליה רוֹצה להישאר לבדה עם שטארק, וחזר מהצעתוֹ.
אחרי ששׂכר חדר טוֹב ברחוֹב צדדי, שקט, הלך למלוֹן “צנטראל” לקבל את חפציו. מוּכרח היה לבדוֹת איזוֹ אמתלא: קיבל פתאוֹם טלגראמה מברוֹדי לבוֹא שמה תיכף וּמיד, ושהה שם עד היוֹם. בעד החדר, כמוּבן ישלם. פקיד המלון קיבל את הדברים ואת הכסף כדרך הטבע. אחר נסע בטראמויי אל מערכת ה“מוֹניטוֹר” להוֹדוֹת לקסלר.
בלילה, לפני הירדמוֹ בחדרוֹ החדש בקוֹמה השנייה, העביר בדמיוֹנוֹ כל מה שראה במאסר. עיצבוֹן עמוֹק מילאהוּ. כאילוּ רק עתה ידע את החיים ונתבגר. עתה ראה את חיי האדם בשוֹרשם, דבר שלא פילל לראוֹת בגאליציה שלוֹ האידילית. אך יחד עם זה, כאילוּ הוּרד איזה מסך חוצץ בינוֹ ובין העוֹלם הזה. הכל התרחק ונזוֹר לאחוֹר. אף את שטארק ראה עתה רק מעוֹרפוֹ. פניו מוּפנים אל פּוֹליה וּמסתירים אוֹתה… מן המאסר החליק עבר דמיוֹנוֹ אל שׂדוֹת ארץ ישׂראל, אל המרחב המאיר, אל שׂדה קוֹצרים, ושמע שירה עברית רואה פני אחים בעבוֹדה, וּמתוֹך מחזה נעים זה נרדם.
בשתיים אחרי חצות נדמה לוֹ בשנתוֹ שהוּא שוֹמע שעטוֹת שעטוֹת על מרצפת הרחוֹב, והקיץ בחרדה. הביט מסביב: האין הוּא עוֹד במאסר? מיהר והדליק את החשמל. הספר שקרא היה מוּנח פתוּח על שידת הלילה. החדר היה מסוּדר יפה ונקי מאד. שם עמד שוּלחן הרחצה, וכוּלוֹ חרסינה לבנה. הוילאוֹת הקלים, החוֹריים, נגררים על לרצפת הטבלאוֹת המבריקה. על הקירוֹת שטיחים… אך אמנם בחוּץ נשמעוֹת שעטוֹת, שעטוֹת בלי הרף, בלי סוֹף. מה זה? כוּלוֹ תימהוֹן ניגש אל החלוֹן וסילק את הוילוֹן לראוֹת, אבל נזכר שהחלוֹן פוֹנה לצד החצר. לא, מוּכרח הוּא לראוֹת מה שם. התעטף על לבניו בפלירינה היבישה, הרכּה, הקלה, שׂם סנדליו ברגליו, ויצא בלאט מחדרוֹ, ירד בזהירוּת במדריגוֹת המרוּבדוֹת עד שבא אל המסדרוֹן הראשי. דרך הסבכה שבשער בקע אוֹר פנס רפה. במסדרוֹן היה קר והוּא נראה ארוֹך מאד. להעלוֹת את החשמל לא רצה, שמא ירגיש השוֹער. עבר את כוּלוֹ וּבא עד השער והציץ מבעד לסבכה החוּצה.
ברחוֹב הדוֹמם, על המרצפת הבוֹלטת, עברוּ חיילוֹת, חיילוֹת. חיל הנשק הכבד. הסוּסים הגסים, כבדי הצעד, היוּ רתוּמים ארבעה ושישה לתוֹתחי שׂדה קלים. חיילים בגלימוֹת נוֹצצוֹת וּבקסדוֹת שחוֹרוֹת ישבוּּ עליהם. התוֹתחים היוּ מכוּסים אף הם ביריעוֹת גדוֹלוֹת, ורק קצה הקנה היה בוֹלט מאחוֹר. אחר נמשכוּ קרוֹֹנוֹת גדוֹלים טעוּני כדוּרים וחוֹמרי נפץ, אף הם מכוּסים. לידם הלכוּ גם חיילים רגלים. גדוּד אחר גדוּד עבר לאט וּבקו ישר באמצע הרחוֹב הנרדם. הנה עברה כירת שׂדה עם מעשנתה הדקה, אחריה שוּב תוֹתחים קטנים, עשׂרה, עשׂרים, שלוֹשים. הנה אחד גדוֹל, ענק. ושוּב כירה ושוּב קרוֹנוֹת ושוּב תוֹתחים. הם נמשכוּ זה אחר זה בשקט, אך בביטחוֹן של הכרח, והסוּסים מכּים בפרסוֹתיהם החדשוֹת במרצפת הבוֹלטת כתיפתוּף של גזר דין איוֹם. כל גוּפוֹ של רוּדוֹרפר רעד והוּא לחץ יוֹתר ויוֹתר את פניו בברזל הסבכה. בדידוּת גדוֹלה ירדה עליו. הוּא עוֹמד יחידי כאן, הכוֹל ישינים, אף הבתים, וכאן עוֹבר המשחית, נמשך לאִטוֹ אל הגבוּל, לקראת האוֹיב היוֹשב במארב. הסוּסים מקישים בפרסוֹתיהם, אך התוֹתחים שוֹתקים והחיילים שוֹתקים, אוּלם כעבוֹר ימים אחדים יגיע הד התוֹתחים האלה גם הנה, לעיר זו. פצוּעים יוּבאוּ בעגלוֹת, המוֹנים המוֹנים. העוֹלם השליו הזה עוֹמד על צינוֹרוֹת ממוּלאים אבק שׂריפה. דאגת עצבוּת פיעפעה בוֹ, סימרה את בשׂרוֹ והקישה את שיניו. הוּא התעטף יוֹתר בפלירינה. ברגעים מתוּחים אחדים חלפוּ לעיניו כל המראוֹת והמאוֹרעוֹת שראה בחייו. הם עברוּ עליו במסע ארוֹך, בוֹלטים וּמוּארים באוֹר מציאוּת עליוֹנה, כחזוֹן אשר יחזה האיש ההוֹלך למוּת. וּבעבוֹר כוּלם נשאר חלל ריק. ואז גברה בוֹ למאוֹד הכּרת הבדידוּת: “מה לי עוֹד פה, יעקב רוּדוֹרפר, איש בלי מעמד, בלי אב ואם, בלי גוֹאל, בלי ריע, בלי קרקע, בעוֹלם תוֹהה זה, החוֹלם חלוֹם ביעוּתים רע, וּבעוֹדוֹ חוֹלם מעמיסים אוֹתוֹ בחשאי להעלוֹתוֹ לגרדוֹם? הגם אני אעלה יחד עמוֹ? לשם מי? לשם מה?…” וּבעוֹד החַיל הוֹלך ושעטוֹת הסוּסים מתוֹפפוֹת את גזר הדין, פנה ושב לעלוֹת לחדרוֹ, וּבעלוֹתוֹ דיבר לעצמוֹ: “לא, איני מחכה לפלאם. מחר אני הוֹלך לסדר תעוּדתי. היוּ שלוֹם, חיים בעוֹלם שניטל טעמוֹ!”.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.