– אם כן, יעקב, מבטיח אתה לסוּר בדרכך לח.? אם לא למענך – עשׂה זאת למעני. רצוֹני, שתכיר עוֹד את ביילה דבוֹרה. זקינה היא, ועד שתשוּב משוייץ, חוֹששני, לא תמצאנה עוֹד בחיים. כדאי שתכיר אוֹתה. נוּ, דרך צליחה!

– בוַדאי, בוַדאי, אבא! ענה יעקב רוּדוֹרפר מעל עגלת האיכרים הגבוֹהה והמוּצעת יפה, גחן ונשק עוֹד פעם את שׂפמוֹ הריחני של אביו. זה פנה ונכנס הביתה והעגלה יצאה לדרך אל תחנת הרכבת הקרוֹבה.

הבאנקיר שלוֹם רוּדוֹרפר היה יליד ח…, עיירה נידחת במזרח גאליציה. לפני כחמישים שנה היה לוֹ שם אח יחיד, בכוֹר, יעקב יצחק דוֹרפר – אברך חוֹלני וּמוּפלא בתוֹרה וּבפרישוּת. האח הזה נשׂא אשה גדוֹלה ממנוּ בכמה שנים, והיא אשת חיל בריאה, נבוֹנה וחרוּצה. היא האשה והיא המפרנסת. אחרי שחסה שנים אחדוֹת בצלה של האשה־האם הזאת, והיה נתוּן כל הזמן בגמרא וּבחסידוּת, מת משחפת והניח את אשתוֹ, ביילה דבוֹרה, אלמנה עם יתוֹם קטן, שמוּאל שבח שמוֹ, על שם אביו־זקינוֹ הדיין. האלמנה נשארה באלמנוּתה ונתנה את כל חייה לגידוּל הבן היחיד. מכל משפּחת אביו של יעקב רוּדוֹרפר (עם שינוּי המקום שינה שלוֹם את שם משפּחתוֹ על ידי הוֹספת “רוּ”, ואוּלם את השמוֹת הפרטיים הכפוּלים לא סבל, וכן קרא לבניו ולבנוֹתיו כוּלם שמוֹת יחידים) נשאר רק הענף הזה, שגדל בינתיים ונעשׂה יהוּדי בעל נכסים מטוּפל בבנים וּבבנוֹת גדוֹלים, ואמוֹ הזקינה יוֹשבת עמוֹ בביתוֹ. על פי בקשת אביו, וּקצת גם מרצוֹן עצמוֹ, החליט יעקב רוּדוֹרפר לסוּר עתה אל עיירה זוֹ, “להתבוֹנן אל שוֹרשי הגזע”.

העיירה ח… היתה שוֹכנת בתוֹך תחוּם אחוּזוֹתיו של הגראף בּאדיני. האציל רב ההשפּעה הזה פעל סוֹף סוֹף אצל השלטוֹן המרכזי בוין, שיסללוּ סניף לקו מסילת הברזל פּוֹדווֹלוֹצ’יסק-וין, אשר יחתוֹך את רוֹב אחוּזוֹתיו. בזכוּתוֹ נפקדה גם העיירה הנדחת בתחנה קטנה, בצוּרת צריף עץ במרחב השׂדה – שלטוֹבת בעל האחוּזוֹת נבנתה במרחק שתי פרסאוֹת מן העיירה ולא השפּיעה כמעט על מצבה ולא כלוּם.

הימים היוּ ימוֹת הגשמים הדקים והקרירים שלאחר סוּכּוֹת. רוּדוֹרפר היה הנוֹסע היחידי שירד הפעם בתחנה זוֹ. כשזזה הרכּבת ונישׂאה הלאה, ראה, שליד הפסים נשארוּ גם כמה תיבוֹת סחוֹרה לא גדוֹלוֹת, מלבּינוֹת בעצן החדש. הוּא עבר אל הצד השני של הצריף וּמצא שם קרוֹן קטן רתוּם לסוּס עלוּב אחד, וּבעל עגלה יהוּדי יוֹשב מכוּרבל על דוּכנוֹ. בטוּח היה זה, שהנוֹסעים הבאים יבוֹאוּ אליו ולא יסעוּ עם אחר, כי אחר לא היה.

– לח..? – שאל רוּדוֹרפר.

– לח…, בבקשה לעלוֹת ונסע לקחת את התיבוֹת. – ענה בעל העגלה משוּעמם.

– אם כן למה לעלוֹת? “עזוֹב תעזֹוב עמוֹ”: אעזוֹר לך להעלוֹת את התיבוֹת.

– מהיכי תיתי.

כשטענוּ את התיבוֹת עלה רוּדוֹרפר וישב על שׂק השחת, וּבעל העגלה הפך את השוֹט והכּה בחוֹטר את הסוּס המגוּבּן.

אחרי רגעים מספר שאל:

– אל מי כבוֹדוֹ נוֹסע? – אל ר' שמוּאל שבח דוֹרפר. מכּירוֹ?

– את ר' שמוּאל שבח? פּיי, שאלה! ירבּוּ כמוֹתוֹ בישׂראל! בעל מטבע וּבעל יראת שמים, בלי עין הרע. ויוֹ־ויוֹ פגירה! אבל קפדן, קפדן גדוֹל, אכזר, רוֹצח: הוּא הוֹרג את ילדיו. ביילה דבוֹרה גידלה אוֹתוֹ על עוּגוֹת סוֹלת, על כן אין לוֹ לב בשׂר. ויוֹ־ויוֹ פגירה! ר' שמוּאל שבח – פּייי, כל הערילים מוּנחים בכיסוֹ. ויוֹ־ויוֹ פגירה! עשיר? אוֹמרים שהוּא בעצמוֹ אינוֹ יוֹדע כמה יש לוֹ. ויוֹ־ויוֹ פגירה! בכל יוֹם הוּא לוֹמד שיעוּרוֹ בבית המדרש, ויוֹ־ויוֹ! וּמכּה את בניו.

כה סיפּר בעל העגלה בשבחוֹ של ר' שמוּאל שבח, בהכּוֹתוֹ על סוּסוֹ הממַהר לרוּץ בחישוּר המטר הדק והקר להביאוֹ אל העיירה, ותיבוֹת הסחוֹרה מקפחוֹת את גבוֹ של הנוֹסע. כשהגיעוּ שמה אחרי כשלוֹשת רבעי שעה, כבר היה המטר למטר סתיו צפוּף וכל העיירה היתה חתוּלה בערפל. בכל זאת השׂכּילה עינוֹ החדה של רוּדוֹרפר להבחין את כוֹתלי בית הכנסת הישנים וקרוּעי הטיח, את המגדל הנמוּך עם הפּרצה העגוּלה שבראשוֹ, זכר לשעוֹן שהיה קבוּע בוֹ לשעבר, את שני בתי העשירים עם מרפּסוֹת העץ הקטנוֹת, את מעט החנוּיוֹת הדלוֹת. המראה הידוּע בתוֹספת סגנוֹניוּת עתיקה. כי עתיקה היתה העיירה, וכיסא רבנוּתה עמד בה יוֹתר ממאתיים שנה.

אחרי רגעים מעטים של נסיעה בתוֹך הבּוֹץ העמוֹק, עמד הקרוֹן בטבּוּרה של העיירה, ליד בית ישן בן קוֹמה אחת בעל חזית צרה וחנוּת בתוֹכה. שלט לא היה על החנוּת, ורק מבעד לחלוֹן רחוּץ הגשם נראתה תיבת עץ עשׂוּיה קינים אחדים וּבהם קצת מיני תבוּאה; לידה התגוֹללוּ נרוֹת אחדים, חפיסוֹת גפרוּרים מעוּכות; על המזוּזה היוּ תלוּיים צרוֹרי רצוּעוֹת וחבל מפוּתּל. תיכף לעמידת הקרוֹן נפתחה הדלת ויהוּדי עב זקן ועב פאוֹת צהוּבּוֹת – דמוּת דיוֹקנוֹ של ר' אלתר יקנה"ז – עמד על המפתן. לבוּש היה מין מקטוֹרן חוּם, מרוּפּד מוֹך, ששרווּליו ירוּקים, זוּג מגפיים יבישים הגיעוּ למעלה מבּרכּיו ואוֹזניהם תלוּיוֹת חוּצה, וּמתחת למקטוֹרן ירדוּ על מכנסיו האפוּרים ציציוֹת עבוֹת וכהוֹת. כוּלוֹ היה מאוּבּק בקמח. הוּא עיפעף רגע בעיניו בעד הגשם והתבוֹנן בּבּא, וּכשירד הלה וּפנה אליו, פסע לקראתוֹ פסיעה אחת והוֹשיט לו יד לשלוֹם.

– בנו של שלום מל… אני, – אמר רוּדוֹרפר, כשהוּא הוֹלך להיכּנס בלי לעמוֹד.

– אה, אתה! שלוֹם עליכם! – ענה ר' שמוּאל שבח מוּפתע קצת, פניו נצטדדוּ בבת צחוֹק משוּנה וּפינה לאוֹרח את הכניסה.

כשנסגרה הדלת והאוֹרח הניח את ילקוּטוֹ בפינת החנוּת, העבירוֹ ר' שמוּאל שבח לפינה אחרת והתחיל מכרכּר סביבוֹתיו ושוֹאלוֹ לשלוֹם אביו, הוּא דוֹדוֹ, וּמשפּחתוֹ, בעוֹד רוּדוֹרפר בוֹחן בעיניו את החנוּת, שבאמת לא היתה אלא חדר גדוֹל ונמוּך, וּבוֹ ארוֹן סחוֹרוֹת כמעט ריק. רק קוּבּיוֹת סבוֹן אחדוֹת ועוֹד כמה חפיסוֹת מאוּבּקוֹת התגלגלוּ בלי סדר בתוֹך רפּיו. על הרצפה, ליד הקיר, היוּ מוּנחים קרשים אחדים ועליהם ארבעה־חמישה שׂקים של קמח ושל דגן, מליאים וחצאים. באחת הזויוֹת עמדוּ על חבילוֹת חבלים שניים־שלוֹשה מטאטאים. זאת היתה כל החנוּת. בצינה וּבריקוּת התהלך הלוֹך ושוֹב כפרי כבן שלוֹשים בפרוה כתוּמה חדשה, מפיצה סרחוֹן, וּשׂפמוֹ הפּשתּי תלוּי לוֹ מזה וּמזה והוּא שקוּע במחשבוֹת.

– זאת היא כל חנוּתך? שאל רוּדוֹרפר.

– כן, – ענה שמוּאל שבח בלי רצוֹן – כן, זה הכוֹל. יש לי ב"ה פרנסה. נוּ, כך. אתה למדת, כמדוּמה, פעם בבית המדרש? – פנה לצד אחר, כי לא נעם לוֹ לדבר על עוֹשרוֹ.

– כן, למדתי מעט, אבל שכחתי הרבה.

– כך, כך. ואחיך הגדוֹל? הרי – המשיך בבת צחוֹק וסילסל את פיאתוֹ – היתה לוֹ, כמדוּמה, “הרמנא” (סמיכה)? חשבוּ שיהיה רב… היה חריף ובקי…

–אוֹ, עתה הוּא “גוֹי גמוּר” – ענה רוּדוֹרפר בכונה, לראוֹת איזה רוֹשם יעשׂוּ הדברים על שׁאֵרוֹ האדוּק בתוֹרה וּביראת שמים. הלה לא נתפּעל כלל וענה בעניווּת:

– מה לעשׂוֹת? כך דרכוֹ של עוֹלם בימינוּ. וּמה, פרנסתוֹ מצוּיה?

– לא בשפע.

– יש לוֹ משפּחה גדוֹלה?

– “חשוּבה אשה וּבנים חמישה”. – ענהוּ רוּדוֹרפר בלשוֹן

“איש חסיד”, וחשק תקפוֹ להעמיד את ר' שמוּאל שבח תכף בניסיוֹן – שמעתי אוֹמרים עליך, שעשיר אתה – אוּלי תוּכל לתמוֹך בוֹ באיזה סכוּם בתוֹרת הלואה, אוֹ כדוֹמה? עסקיו של אבינוּ אינם מזהירים בזמן הזה, והוּא עייף כבר מתמיכוֹת. באמת, תקיים כמה נפשוֹת מישׂראל.

ר' שמוּאל שבח הסתכל רגע באוֹרח הצעיר, כבּוֹחנוֹ, אך מיד שב למנוּחתוֹ:

– טוֹב. עוֹד נשוּב לדבּר בזה. בוַדאי עוֹדך “אליבּא ריקנא”?

השעה היתה כבר אחרי הצהרים, וּבאמת עוֹד לא טעם רוּדוֹרפר כלוּם היוֹם. לא סירב אפוֹא לטעוֹם משהוּ.

– אתה נוֹהג ליטוֹל ידיים? – שאל ר' שמוּאל שבח כשוה נפש, כשהוּא מכניס את האוֹרח לפנים הדירה, שהיתה של שני חדרים קטנים וּמליאים שׂקים וחבילוֹת סחוֹרה למכביר (אה, בחנוּת אינוֹ מחזיק את סחוֹרתוֹ מחשש עין הרע!), וּליד הפּתח המוֹליך מחדר לחדר עמד תנוּר כרסני, התוֹפס חצי הקיר, והחדרים מליאים חמימוּת טחוּבה והבל של סתיו.

מעל התנוּר, מתוֹך הכָּוה הפּתוּחה נשמע קוֹל פּוֹזם, צרוּד, חד ויבש, שאינוֹ פוֹסק לרגע.

– אמי תח' אוֹמרת תהילים. – ביאר ר' שמוּאל שבח. כל מה שידע רוּדוֹרפר על דבר דוֹדתוֹ זוֹ, גיסת אביו, שנשארה אלמנה לפני חמישים שנה ולא נישׂאה שנית מתוֹך כבוֹד המנוֹח ואהבת הבן היחיד, נתרכז וחי עתה בדמיוֹנוֹ. וּבשעה שיצק על ידיו התרבוּתיוֹת את המים הקרים מתוֹך נטלת הפּח הגדוֹלה והפּגוּמה, שמע בדבּר שאר בשׂרוֹ אל תוֹך הכּוָה:

– בנוֹ של שלוֹם. כן, אמא – מאשתוֹ הראשוֹנה. רוֹצה אַת לראוֹתוֹ? תכף וּמיד אקרא לוֹ.

רוּדוֹרפר טעם כזית מן הפּת השחוֹרה, שהיתה ערוכה בשבילוֹ על מפּית לא נקייה פרוּשׂה בפאת השוּלחן, וניגש אל התנוּר.

– אמא רוֹצה לדבּר אתך אלוּ מלים, – פנה אליו ר' שמוּאל שבח, כמתנצל על שהוּא מטריחוֹ כל כך.

– הדוֹדה ביילה דבוֹרה? בכבוֹד גדוֹל! – ענה רוּדוֹרפר,

עמד על בהוֹנוֹת רגליו והציץ לתוֹך הכּוָה הגבוֹהה. – בוֹקר טוֹב, דוֹדה! מה, חם שם על התנוּר?

– דבּר בקוֹל רם, איני שוֹמעת, – ענה מבפנים הקוֹל הצרוּד – חם, חם! וּמה עוֹשׂה שלוֹם? יש לוֹ עוֹד ילדים קטנים?

– לא, דוֹדתי. אני בן זקוּניו. אשתוֹ השנייה היא חשׂוּכת בנים. הוּא כבר יהוּדי זקן.

– מה אתה מדבר שטוּיוֹת? – נתרגז הקוֹל – הרי הוּא צעיר מיעקב יצחק בשלוֹש שנים, ואני גדוֹלה מיעקב יצחק בחמש שנים. איזה זקן הוּא?!

דבריה על בעלה שמת לפני חמישים שנה, כאילוּ הוּא חי ונמצא כאן בבית, שיעשעוּ את רוּדוֹרפר.

– שמוּאל שבח, מהר בוֹא הנה! – קראה פתאוֹם בקוֹל מצוה רוֹעד.

היהוּדי הבא בימים ניגש ועמד נכנע תחת הכַּוָה.

– תן תכף את המגבת ואתן לך מכוֹת אחדוֹת!

הוּא מיהר ולקח את המגבת הרטוּבּה התלוּיה על קרן התנוּר, הוֹשיטה לה ועמד ממתין לעוֹנשוֹ.

היא התרוֹממה מעל מצעה, הוֹציאה ראש ישישים גָרוּם וצמוּק וּבמגבת שבידה הרוֹעדת הצליפה על ראשוֹ ועל עוֹרפּוֹ של היהוּדי שעמד כפוּף וקיבל את המלקוֹת באהבה.

– הא לך, שמוּאל שבח בני, הא לך – סיננה בפיה חסר השיניים – תדע כיצד לא לשמוֹע בקוֹל אמא. אמרתי לך שתלך לבית המדרש ללמוֹד, ואתה הלכת לגנוֹב תפוּחים. הא לך, תדע להשחיר את פני אבא הצדיק – הא לך עוֹד ועוֹד. אין דבר, יכוֹל אתה לבכוֹת… הדמעוֹת ימרקוּ את עווֹנוֹתיך…

וּככלוֹתה לענוֹש את בנה יחידה נרתעה שוּב פנימה, צנחה על המצע וגנחה שם רגעים מספר. אחר כך המשיכה את פּיזוּם התהלים. את רוּדוֹרפר שכחה כבר לגמרי.

– אמי תחי' כבר באה בימים, בלי עין הרע, למעלה משמוֹנים. ויש שנדמה לה, כי עודני נער קטן. – התנצל ר' שמוּאל שבח לפני האוֹרח והזמינוֹ שנית לסעוּדה.

– תחטוֹף לפי שעה פרוּסת לחם בגבינה כבוּשה. עוֹד מעט תשוּב פייגה לאה ותכין את הארוּחה. היא עכשיו אצל חיה רייזיל בתנוּ. היה שם “ברית” אתמוֹל ואשתי הוֹלכת שמה בכל יוֹם. הבנים? שניים הקטנים לוֹמדים בבית המדרש. כך, אני מלמדם כשעה ביוֹם. הגדוֹל יעקב יצחק לוֹמד אצל הרב. גם הם יבוֹאוּ הביתה בעוֹד שעה שעתיים. בן הזקוּנים, חיים לייב, הוא שם עם האם.

הניח את האוֹרח יוֹשב על הספסל ולוֹעס בלי חשק, וּבעצמוֹ שב אל האיכר, שהתהלך בחנוּת וידיו נתוּנוֹת בכיסי הפּרוה הגדוֹלה. מיד הגיע משם קוֹל דיבוּרוֹ של ר' שמוּאל שבח תקיף וצלוּל, בעוֹד האיכר עוֹנה מדי פעם בפעם תחנוּנים וּבקוֹל שפל. רוּדוֹרפר הבין, כי מדוּבּר שם על פרעוֹן חוֹב ישן, והאיכר עוֹמד על נפשוֹ.

הוּא ישב ולעס את הפת התפילה עם הגבינה הנוּקשה, והיה כוּלוֹ נבוֹך מרשמי הזרוּת הכּהה שבבית שאר בשׂרוֹ, הענף היחידי מגזע משפּחת אביו האהוּב.

לא עברה מחצית השעה והביתה התפּרץ נער כבן ארבע עשׂרה, לבוּש מעיל שחוֹר ארוֹך, טבוּל למטה בבוֹץ, כוֹבע סאמיט רחב שוּליים בראשוֹ וּפאוֹתיו מסוּלסלוֹת ורוֹטטוֹת על לחָייו כשתי צלוֹחיוֹת שחוֹרוֹת.

השמוּעה על דבר האוֹרח מל… הגיעה אליו אל בית המדרש ולא יכוֹל היה להתאפּק מלרוּץ הביתה. אביו עיכבוֹ בחנוּת, אך הפעם לא נזף בוֹ על ביטוּל התוֹרה, אלא שלחוֹ רכּוֹת לקרוֹא לאם. הנער, דוֹב בּר, נחפּז החדרה, נתן שלוֹם לאוֹרח ביד רטוּבּה מגשם, וּמבלי דבּר דבר יוֹתר פנה ויצא מן הבית. כעבוֹר רגעים מעטים בא גם השני, כבן שש עשׂרה, ועמוֹ עוֹד נער זר, חבר, וּשניהם תקעוּ שלוֹם לאוֹרח ויצאוּ מהר לחנוּת. שם עמדוּ בפינה והתלחשוּ זמן רב, זרקוּ מבטים לתוֹך החדר, עד שמבגדיהם הרטוּבּים נקותה שלוּלית מים לרגליהם. רוּדוֹרפר, מאפס מעשׂה, עיין בספר דרוּש צהוֹב, אכוּל עש וחסר שער שמצא על השוּלחן.

לבסוֹף שב דוֹב בּר עם האם. היא היתה טיפּוּס של אשה רכּה ונכנעת, בעלת פנים חסוּדים ועייפי בכי. סוּדר חוֹרף גדוֹל עטף את כתיפיה הצרוֹת ואת ראשה הקשוּר במטפחת אפוּרה-משוּבּצת. עיניה היוּ עמוּקוֹת וחמימוֹת וּבתוֹך המסגרוֹת האפילוֹת נראוּ כזיקים בתוֹך גחלים עמוּמוֹת.

בהיכּנסה נבוּכה קצת, הסירה את המפּית המזוֹהמת מעל השוּלחן ואמרה, שעוֹד מעט יאכלוּ מרק. וּבינתיים שלחה מבטים שוֹאלים אל ר' שמוּאל שבח. בסינרה היה מחזיק כל הזמן ילד כבן חמש, שהביט בגניבה אל האוֹרח – בן הזקוּנים.

– צריך יהיה להקדים היוֹם את ארוּחת הערב. הוּא לא אכל היוֹם לשׂוֹבע. כל הבוֹקר נסע ברכּבת. – פנה בעל הבית אל אשתוֹ ושיפשף את ידיו זוֹ בזוֹ מפני הצינה.

– אוֹיה לי, – ענתה האשה – כל כך התמהמהתי אצל חיה רייזיל. רק אתמוֹל היה ה“ברית” והיא עוֹדנה חלשה, צריך לעזוֹר לה קצת בבית. תכף אשלח את דוֹב בּר להביא חצי תרנגוֹלת.

ושוּב שלחה מבט שוֹאל אל בעלה.

היא לא סילקה את הסוּדר מעל כתיפיה והיתה נחפּזת בתוֹך החדר, כרוֹצה להביא בוֹ סדר, אך לא ידעה במה להתחיל. ר' שמוּאל שבח בא לעזרתה:

– זוֹכרת אַת? אמוֹ ע"ה היתה מקשה לילד וחלתה וּמתה אחרי שנים אחדוֹת. זה הוּא שנוֹלד אז. אמרוּ עליו שיש לוֹ “ראש” טוֹב. אביו גם הוּא למדן. הוּא היה לוֹמד אצל הרב. – הוּא דיבּר על רוּדוֹרפר, כאילוּ לא היה זה מצוּי בחדר.

– כן, – ענתה האשה בקוֹלה הבכייני – גם אצל אחירים לוֹמדים גמרא.

– נוּ־נוּ! – זרק בפניה ר' שמוּאל שבח ונפנה. רוּדוֹרפר שמע ב“נוּ־נוּ!” זה: אף על פי כן יש הבדל בין בני ר' שמוּאל שבח וּבני האחירים. אך לא היה לוֹ יוֹתר חשק להצטיין בפני קרוֹבוֹ זה; הוּא רצה רק לחדוֹר קצת אל תוֹך סבך החיים שבבית. בכל חוּשיו כבר תפשׂ את כוֹבד הסבך. היתה כבר שעה שתיים אחרי צהרי סתיו. רוּדוֹרפר ידע, שבעיירוֹת נוֹהגים היהוּדים לאכוֹל את הסעוּדה העיקרית בערבים אוֹ בין השמשוֹת. הוּא שמע שלכבוֹדוֹ יטרחוּ ויקדימוּ היוֹם את הסעוּדה, והבין שר' שמוּאל שבח יצטרך לתת היוֹם לאשתוֹ מעט פרוּטוֹת יתירוֹת בשביל “חצי התרנגוֹלת”, לא לחינם שלחה אליו מבטה השוֹאל – אך כל זה לא נגע לוֹ. אדרבה, הוּא נהנה לראוֹת ש“מוֹרטים” קצת את היהוּדי העשיר והכּילי הזה, וכך היה חוֹשב עליו: הרי לכאוֹרה יהוּדי שפל ברך הוּא ונכנע, פילוֹסוֹף במקצת, אך בזה יש להכיר עוֹד יוֹתר את קשי אוֹפיוֹ ועריצוּתוֹ. אנשים כאלה מסוּגלים לכוֹל! עתה ביקש להכיר את כוּלוֹ, שלא יצא מכאן מחר בבוֹקר ויישארוּ לוֹ אילוּ נקוּדוֹת בלתי מבוֹררוֹת באדם זה שהוּא חוֹטר מגזעוֹ.

ר' שמוּאל שבח היה יוֹצא ונכנס בפתח שבין החדר ולחנוּת. באוּ אליו עוֹד איכרים, והוּא דיבּר אתם תמיד בלחש וּמלים ספוּרוֹת, וּבכל פעם היה מניחם לבדם בחנוּת ונכנס אל החדר ושוֹאל שאלת תם את רוּדוֹרפר. עוֹד פעם קראה לוֹ ביילה דבוֹרה מעל התנוּר, הטיפה עליו מוּסרה, אף הצליפה אוֹתוֹ, והוּא קיבל שוּב את מוּסרה וּצליפוֹתיה בשקט וּבאהבה. הוּא גם הציע לרוּדוֹרפר לשכב מעט על הדרגש והביא לוֹ כר קטן מן החדר השני, כנראה, חדר המיטוֹת.

פייגה לאה היתה כבר טרוּדה במסדרוֹן אפל, שהוֹביל בצד התנוּר לאיזה מקוֹם לא נוֹדע וששם היו הכּיריים, וּבן הזקוּנים כרוּך אחריה ואינוֹ מרפּה מסינרה, אך הנערים זוֹרקים מבטים סקרניים אל האוֹרח. לוֹמדי בית המדרש הלכוּ להם. האב שלחם ללמוֹד ולא נתן להם רשוּת לשוּב אלא לסעוּדה. גם האיכרים הלכוּ להם אחד אחד. אז לבש ר' שמוּאל שבח את ה“בּקישה” ואת כוֹבע הסאמיט, לקח בידוֹ סוֹכך בד אפוֹר גדוֹל והלך גם הוּא לבית המדרש ללמוֹד את שיעוּר היוֹם. רוּדוֹרפר נשאר לבדוֹ שוֹכב על הדרגש הקשה, מאזין לזרם המטר המוֹנוֹטוֹני בחוּץ ולפיזוּם התהילים התפל של הזקינה על התנוּר. איש לא בא עתה אל הבית. האפלוּלית הלכה וגברה בוֹ. האשה פייגה לאה בקעה במסדרוֹן קיסמים, נפחה באש, קצצה בקוֹפיץ, כּיהתה בילד הטרדן – אך אל החדר לא נכנסה ואל רוּדוֹרפר לא פנתה. כוּלה היתה נתוּנה לדבר אחד – לארוּחה. רוּדוֹרפר שכב בלי נוֹע והסתכל בסיפּוּן הקוֹדר. הכוֹל היה לוֹ פה זר וּמוּזר. אך לא חש כל מרירוּת. אדרבה, היה לוֹ גם ניחא קצת. זכר את שירוֹ של לינאוּ, שבוֹ מרגיש הפּייטן בשכיבתוֹ באסם וגשם מקשקש על גבּוֹ כשכיבה בתוֹך הקבר. מעין הרגשה זוֹ היתה גם לוֹ. והנה נתגלה ראשה של ביילה דבוֹרה בריבּוּע הכּוָה – קטן וצמוּק, נתוּן בתוֹך שביס גדוֹל והוּא מתנוֹעע באויר, כראשוֹ של צב שנפשט מתוֹך קליפּתוֹ. “שמוּאל שבח! שמוּאל שבח!” קראה בקוֹל כבוּש, סוֹדי. אך כיון שלא נענתה, החזירה את ראשה פנימה, גנחה גניחוֹת אחדות והתחילה פוֹזמת שוּב. הוֹפעה זוֹ פעלה על רוּדוֹרפר פעוּלה מיסטית. היא הרעישה אוֹתוֹ עד שוֹרשי נפשוֹ. ההרגשה הלינאוּאית גברה בוֹ. גם משהוּ פחד נמהל בה. כמעט התחרט מתוֹך רוּגזה על שהניח לשמוּאל שבח ללכת ללמוֹד את שיעוּרוֹ בבית המדרש. אין דבר – יוֹם אחד, לכבוֹדוֹ, לכבוֹד בן דוֹדוֹ, רשאי היה להיבּטל מתוֹרתוֹ. אף לבניו יכוֹל היה לתת חוּפשה. הרי הוּא לא בא הנה לשכב כאן על דרגש קשה ותפל זה, בתוֹך האפילה והקרירוּת, כשמטר הסתיו זוֹרם בחוּץ לתוֹך הרפש וּזקינה־חשוּבה־כמת מפזמת בקוֹל שלא מעוֹלם זה!

הוּא קם, סמך את עוֹרפּוֹ בכפּיו השלוּבוֹת, התמתח וניגש אל החלוֹן הקטן, מחהוּ באצבעוֹ והביט החוּצה. היה לפניו קיר ועליו שפך מים עכוּרים. התחיל פוֹסע בחדר אחת הנה ואחת הנה, כאוֹתוֹ האיכר שפּסע בחנוּת עם בוֹאוֹ. אילוּ צילצל מישהוּ בדלת החנוּת! במסדרוֹן היתה כבר האש בכיריים זהוּבה ועליזה. רוּדוֹרפר עבר על התנוּר, עמד על המפתן והסתכל ממוּשכוֹת בעבוֹדתה של האשה הקטנה והרזה. היתה בכל ישוּתה איזו חביבוּת מעוֹררת רחמים: אף שהרגישה בוֹ לא הפסיקה את עבוֹדתה. הוּא רמז לילד שיגש אליו, אך זה, בראוֹתוֹ את הרמיזה, נלחץ עוֹד יוֹתר אל אמוֹ וכיסה את פניו בסינרה.

– מפחד הוּא – הסבּירה האם – מפני זרים. כך דרכוֹ תמיד, כשבא אדם זר אינוֹ מרפּה עוֹד מסינרי. כקרצית הוּא דבק בי. לוּלא הגשם בחוּץ הייתי משלחתוֹ אל ה“חדר” אוֹ לשׂחק עם התינוֹקוֹת. מה אתה מתיירא, חיים לייבלי? מה יעשׂה לך הדוֹד?

– בוֹא, אתן לך את שעוֹני – ניסה רּודוֹרפר להשׁיאוֹ.

הקטן פשט את גוּלגוֹלתוֹ הקטנה, ארוּכּת הפּאוֹת, הבריק עליו בעיניו השחוֹרוֹת, הצטחק, אבל לא זז ממקוֹמוֹ. אז ניגש אליו רוּדוֹרפר ישר, תפסוֹ מתחת לזרוֹעוֹתיו הקטנוֹת וּביקש להרימוֹ. אך פני הקטן קיבלוּ פתאוֹם הבעה של “רוֹצח”, התחיל מפרכּס בחימה, וּלבסוֹף בעט לוֹ לרוּדוֹרפר ביריכוֹ. אז הניח לוֹ. האם האוּמללה עמדה תלוּית ידיים ולא ידעה מה להגיד. אך רוּדוֹרפר הקדימה ואמר:

– אוֹ, הוּא ילד חזק. כיון שכּך, ראוּי הוּא למתנה באמת! – והוֹציא מכיסוֹ פרוּטה לבנה ונתנה לקטן. את זוֹ לקח הילד בחטיפה.

– נוּ, היכּנס כבר החדרה. תשׂחק שם. – אמרה האם ודחפה את הילד לפניה. עכשיו, שהפּרוּטה היתה בידוֹ, נשמע לה והלך.

עתה השתוֹקק רוּדוֹרפר להיכּנס בשׂיחה עם פייגה לאה. כל הסימפּאטיה שבלבוֹ היתה נתוּנה לה: בגוּפה הצר והחלש, בפניה הליאים והרכּים, בפחדנוּתה התמימה – ראה את כל קו חייה. אך ביקש לשמוֹע מפּיה מלים. היא תספּר, היא תגלה לבה, מימיה לא דיבּרה עם אדם גלוּיוֹת. יש להשׂיחה.

– הילד הראשוֹן הוּא זה שנוֹלד לבתכם?

– לא, לא, השני. ואך הראשוֹן מת, לא עלינו, מאסכרה.

– וּמה פרנסתה?

– ברוּך השם. בעלה סוֹחר בביצים. קוֹנה ביצים ב“ירידים” ושוֹלח ללבוּב. נתנוּ לה ב“ה נדוּניא יפה. ארבע מאוֹת רייניש. השנה קנוּ להם בית ישן. איה”ש בקיץ יתקנוּהוּ. בפרט הגג רעוּע מאד. עתה דוֹלפת שם התקרה.

– וזוֹ בתכם הבּכירה?

– לא. יש לנוּ בת גדוֹלה מזוֹ. ההיא נשוּאה לסוֹחר עוֹרוֹת בסוֹקאל. יהוּדי ירא שמיים, “נוֹסע” לבלז. אך לא צעיר. היא ב“ה גבירה גדוֹלה. אך לא עלינוּ עצוּרה על בנים. כבר היתה אצל רופאים בלבוּב וּבוין – ואין תשוּעה. בכל קיץ הם נוֹסעים ל”מרחצאוֹת". יש לה בעל – זהב.

– כך. וּמה עם בנכם הגדוֹל? (שמץ המאוֹרע הגיע לאוֹזני רוּדוֹרפר בהיוֹתוֹ בבית).

פניה החיורים של האשה הוּצפוּ פתאוֹם אוֹדם בוּשה. עיניה התנוֹצצו מתוך עינוּי נפש ועפעפּיה ריפרפוּ. היא ייצבה את הסיר המתבשל על הכיריים, אחר פנתה ונכנסה הביתה. רוּדוֹרפר הלך אחריה בצעדים זהירים. שם ישבה על הדרגש ורוּדוֹרפר על כיסא לפניה. הוּא קלט את סנטרוֹ בשתי כפּיו ונשען במרפּקיו על הבּרכּיים. את עיניו הצמיד אל פניה הנעימים של האשה העלוּבה. אף כי החדר שרוּי היה באפלוּלית, ראה אוֹתם היטב. מעל התנוּר היה נשמע הפּיזוּם הצרוּד, אך האשה שהוּרגלה בו זה שנים, הרגישה בוֹ רק כבניסוּר החתוּל הרוֹבץ ליד הכיריים. היא היטיבה את המטפּחת על ראשה והניחה את ידיה החיורוֹת בתוֹך חיקה:

– הרי בוַדאי שמעת בבית, איך שמוּאל שבח מתנהג עם הילדים. בל אחטא: הוּא אב קשה. מכה אוֹתם, את הבנים, מכוֹת אכזריוֹת ואינוֹ מניח להם לשאוֹף רוּח. רק לימוּד ולימוּד. תוֹרה הוּא נוֹתן להם ביד רחבה, אך פרוּטה אינוֹ נוֹתן להם אף פעם. ויעקב יצחק היה כבר בחוּר “לבריוֹת”, בן שבע עשׂרה. הייתי מתחננת לפניו: שמוּאל שבח – הסוֹף לא יהיה טוֹב. חדל, לפחוּת, מן המכוֹת. איך כתוּב שם? “וּכאב את בן ירצה”. אַל תחשוֹב, שהוּא בעצמוֹ אינוֹ סוֹבל מכך. כשהוּא חוֹזר מבית המדרש, אחרי שהכּה אוֹתם שם, אין טיפּת דם בפניו. הוּא שוֹתק וּמתאַנח, וכל מראהוּ קוֹרע לב. צער אב. אך כשהוּא בא שמה למחר, ורוֹאה שהנער לא חזר על השיעוּר, אוֹ שאינוֹ מקשיב בשעה שהוּא מלמדוֹ, הריהוּ יוֹצא שוּב מכליו וּמכה וּבוֹעט ורוֹמס בלי רחמים – אלמלא הלוֹמדים בבית המדרש, המתערבים וּמצילים את הילדים מידוֹ, היה הוֹרגם זה כבר. מה לעשׂוֹת? דם כזה אצלוֹ. זה דמה שלה! (והיא הצבּיעה על התנוּר) תוֹרה כזוֹ! צריך ליהרג עליה! אם לאו – נדמה להם, אין מקיימים אוֹתה… אוֹי לה לתוֹרה שצריך לקיימה ביד חזקה… וּכבר התערבוּ קרוֹבים וּרחוֹקים. גם הרב בעצמוֹ דיבּר אליו רכּוֹת וקשוֹת – אך אין פעוּלה. לא לחינם קוֹראים לוֹ בעיר “שמוּאל שבח כוֹהן”, אף על פי שגם “לוי” איננו.

אבק ההוּמוֹר, שהזהיר בדברי האם קשת הגוֹרל, נגע עד לבוֹ של רוּדוֹרפר. אלמלא חשש לפגוֹע בה, היה אוֹחז בשתי ידיה.

– בשנים האחרוֹנוֹת באה צרה חדשה. הבחורים התחילוּ להתעסק בהשׂכּלה וּבציוֹניזמוּס… בבית המדרש, כששמוּאל שבח נמצא שם, אין איש מן הבחוּרים מעיז להפסיק מתלמוּדוֹ, וכל שכּן לדבּר בעניינים שלהם. אבל הרי גם הוּא אדם מכוּר, סוֹחר, יש לוֹ עסקים עם פּריצים ו“ערילים”. וּבשעה שאיננוּ בבית המדרש מדבּרים הנערים ביניהם, ואוּלי גם קוֹראים איזה ספר. באמת התחילה הצרה מספר, שמצא אצלוֹ שמוּאל שבח בבית. איזה ספר עם תמוּנוֹת של רבנים אפּיקוֹרסים. מילא, את הספר קרע לקרעים קטנים, ואת הקרעים שרף בתנוּר – אך את יעקב יצחק הכּה באגרוֹפיו עד שנקעה ידוֹ של הנער. אחר כך לא נתנוֹ להיכּנס הביתה, והיה לן שלוֹשה לילוֹת בבית המדרש ביד חבוּשה. ביוֹם הרביעי כתב לוֹ הנער מכתב, וּבוֹ דרש ממנוּ לשלוֹח אוֹתוֹ לפרשׂבּוּרג אל הישיבה – אם לא, יברח מן העיר. שמוּאל שבח הראה לי את המכתב – “מבין” גדוֹל בלשוֹן הקוֹדש אינני – אך קראתי וחשכוּ עיני. לנער לא ענה כלוּם. הנער שב הביתה, אך לא מצא חן בעיני. כזר התהלך בינינוּ. האב לא הכּהוּ יוֹתר. אבל הם היוּ חיים בבית כשני שׂוֹנאים. חשבתי שלבי ישבר בי כשראיתים בכך. בקיצוּר, הנער התכוֹנן בחשאי לדרך. איש לא ידע איך. היה לוֹקח בסתר מן החנוּת ומוֹכר, היה לוֹוה וחוֹתם בשם אביו – עד שקבץ לוֹ סכוּם מספּיק, וּבאחד הימים נעלם. הנערים הקטנים ידעוּ להיכן נסע, אך הם היוּ בעצה אחת עמוֹ, ולא רצוּ לספּר דבר. שמוּאל שבח ניסה “בטוֹב וּברע” להוֹציא מפּיהם דבר, אך הם אמרוּ, שאם גם יהרוֹג אוֹתם לא יגלוּ את הסוֹד. וראה, כשם שהוּא מכה אוֹתם על ביטוּל תוֹרה, אוֹ על אפּיקוֹרסוּת – כך הוּא רך וטוֹב וחלש בדברים אחרים. אינוֹ יכוֹל להרים יד. אתה אוֹמר, שהוּא קמצן? כן, הוּא חרד על הפרוּטה. וּבאמת הזמנים קשים, אין פדיוֹן וה“ערילים” – יש מהם שאינם פוֹרעים את החוֹבוֹת. ההוֹצאה מרוּבּה, בלי עין הרע. וּבפרט שהוֹצאנוּ הרבה מאוֹת רייניש על נדוּניא ונישׂוּאים של הבנוֹת.

רוּדוֹרפר ראה ברוּר, שאין לה ידיעה כל שהיא בעסקיו של בעלה ושהיא מאמינה לתלוּנוֹתיו. ואוּלי גם הוּא אינוֹ יוֹדע את מצבוֹ. כך אמר גם בעל העגלה. אלא שלא רצה להפסיקה.

– הוֹי, כמה ייסוּרים היוּ לנוּ! הנער נעלם ואיש אינוֹ יוֹדע היכן לחַפּשׂוֹ. לך חפּשׂ את “הרוּח בשׂדה”. היינוּ חוֹקרים ודוֹרשים בעיר וּבסביבה, בין יהוּדים ונוֹכרים, להבדיל, אצל קרוֹבים ורחוֹקים – אין קוֹל ואין קשב. חשבנוּ, אוּלי נסע באמת לפרשׂבּוּרג. אך על המכתבים שכתבנוּ שמה קיבלנוּ תשוּבה, שלא בא שמה בחוּר בעל סימנים כאלה. בקיצוּר, הדבר עלה לנוּ באיבּוּד דמים וּבאיבּוּד ימים. ישמרנוּ השם מעוֹד ניסיוֹן כזה. יכוֹל אתה לשער לך את הלילוֹת שעברוּ עלינוּ. מילא אני – רגילה אני בכך: אֵם לשישה ילדים – עין לא עצמתי. אך גם הוּא, האכזר, כביכוֹל, התהלך – לא בר נש כלל. לא יכוֹל לאכוֹל ולסחוֹר, אפילוּ מתוֹרתוֹ הרפּה קצת. ולוּלא חתננוּ, בעלה של חיה רייזיל, אוּלי לא היינוּ מוֹצאים אוֹתוֹ עד היוֹם. חתננוּ הרי נוֹסע, כפי שסיפּרתי לך, אל הירידים לרגל מסחר הביצים. והנה נוֹדע לוֹ בדרך, שבעיר קצ’קי (קצ’קמט, תיקן לה רוּדוֹרפר) – יהי כך! על גבוּל אוּנגארן יוֹשב שם אצל יהוּדי עשיר, בעל יערוֹת, איזה בחוּר, שביקש לנסוֹע לאיזוֹ גימנאזיה בברוֹד, כמדוּמה לי, ועיכּבוּהוּ שם מחמת שאין לוֹ “ניירוֹת”". הוּא גזז לוֹ את הפּיאוֹת והשכיר את עצמוֹ להיוֹת מוֹרה אצל היהוּדי העשיר. על פי כל הסימנים, שׁגָבה חתננוּ – הרי זה יעקב יצחק. הוּא בא הביתה וסיפּר את הדבר. אז נסעוּ שניהם, הוּא וּשמוּאל שבח, לעיר ההיא, וּבאמת מצאוּ אוֹתוֹ. הוּא הוּא. הבוּשה היתה גדוֹלה. אך במקוֹם זר – מילא, אין מכירים אוֹתך. מתחילה לא רצה לשוּב, בשוּם אוֹפן. טען, שאין לוֹ צוֹרך בבית. הרי הוּא עוֹמד מעתה ברשוּת עצמוֹ ויכוֹל לפרנס את עצמוֹ. הוּא עוֹד יגיע לגימנאזיה ויהיה לדוֹקטוֹר. ועוֹד שטוּיוֹת כאלוּ. בקיצוּר, האב והגיס פעלוּ עליו איך שהוּא. הבטיחוּ לוֹ, שלא יכּוּהוּ יוֹתר, שיהא בן חוֹרין ללכת לבית המדרש, אוֹ ללמוֹד אצל הרב, אוֹ גם בפני עצמוֹ, הכוֹל כרצוֹנוֹ. חתננוּ גם הבטיח לוֹ שילמדוּהוּ את לשוֹן המדינה. שמוּאל שבח נתן לוֹ שעוֹן של זהב, שקנה לוֹ בדרך. ואז נתרצה ושב עמהם. הבוּשה בעיר היתה גדוֹלה. הכוֹל היוּ מדברים בנוּ. אך היה זה לקח בשביל שמוּאל שבח. עתה היה הוּא המוּכּה. אחר איזה ימים בא אלי ואמר לי, שצריך לארס את הנער. וד' זימן לנוּ שידוּך טוֹב בקריסניפּוֹלי. יהוּדי סוֹחר עצים, שוֹלח רפסוֹדוֹת בנהר

בּוּג. הנערה מצאה חן בעיני יעקב יצחק. קנינוּ מתנוֹת לכלה, והוּא קיבל קוּפסת זהב בשביל סיגאריוֹת (שעוֹן זהב הרי היה לוֹ!). בקרוֹב תהיה החתוּנה. ושוּב הוֹצאה גדוֹלה. הוּא יהיה סמוּך שנים אחדוֹת על שוּלחן חוֹתנוֹ, וּלאט לאט ייכּנס לתוֹך המסחר. – – עוֹד מעט יבוֹא הביתה. עתה הוּא הוֹלך יוֹם יוֹם לשעתיים אל הרב ולוֹמד קצת. כמה שהוּא רוֹצה. שמוּאל שבח אינוֹ נוֹגע בוֹ עוֹד לרעה. אך לנערים הצעירים הוּא מציק עוֹד. לא כמקדם, אך עדיין הוּא מכה אוֹתם. הלואי, רבוש"ע, שלא נתנסה ניסיוֹן שני! – הנה סיפּרתי לך מקצת צרוֹתי, ועלי לרוּץ אל המרק, שלא יגלוֹש.

והיא עזבה את איש שׂיחתה בחדר. הילד הניח פתאוֹם את משחקוֹ ורץ אחריה כמטוֹרף.

רוּדוֹרפר נשאר שוּב לבדוֹ בתוֹך הצינה והאפלוּלית והפּיזוּם המנַסר של ביילה דבוֹרה. כל מחשבוֹתיו ורגשוֹתיו היוּ נתוּנים לגוֹרלה של האשה האוּמללה. פתאוֹם שמע אִושה מלוּוה גניחוֹת. אחר כך ראה איך נשלחוֹת מתוֹך כּוַת התנוּר שתי נעליים גדוֹלוֹת, בלתי רכוּסוֹת, ואחריהן זוּג רגליים דקוֹת, ערוּמוֹת, ואחריהן צוֹנח גוּפה של הזקינה. היא עמדה רגע על הרצפּה זקוּפה וּפיה הצמוּק, חסר השיניים מגיע עד חוֹטמה הארוֹך, היא הביטה ישר ברוּדוֹרפר, אך כנראה לא ראתהוּ. פנתה ויצאה במהירוּת אל המסדרוֹן. כעבוֹר רגעים מספר שבה והיא מנגבת בחיפּזוֹן את ידיה בשׂמלה התחתוֹנית וּמלחשת בפיה. הסתכלה שוּב רגע ברוּדוֹרפר, אחר גערה בוֹ: “שייגיץ, למה אינך מעמיד לי את הכסא?” רוּדוֹרפר קם, העמיד לה כסא ועזר לה לעלוֹת עליו. מן הכיסא טיפּסה ועלתה בעצמה אל התנוּר.

אך נגמר המחזה הזה ודלת החנוּת צילצלה פעמיים, וכעבוֹר רגע נכנס בחוּר כבן שמוֹנה עשׂרה, נמוּך קוֹמה, לבוּש יפה. תחת המעיל הפּתוּח חזייה של משי מפוֹרח ושרשרת זהב עליה. כוֹבע סאמיט חדש לראשוֹ וּפיאוֹתיו קצרוֹת וישרוֹת. הפנים רעננים, מאדימים בבריאוּת של נוֹער, והעיניים טוֹבוֹת, משהוּ מלגלגוֹת. הצואר היה כרוּך במטפּחת משי טוֹבה. הוּא ניגש ישר אל רוּדוֹרפר, כאדם שראה את העוֹלם, הוֹשיט לוֹ ידוֹ ואמר:

– שלוֹם עליכם! מל…?

– כן, יעקב יצחק. ואתה מן הרב?

– כן, אני לוֹמד קצת… – וחייך, כמבקש סליחה על שהוּא עוֹסק בהבלים כאלה. – שמעתי שאתה נוֹסע לחוּץ לארץ. בוַדאי ללמוֹד באוּניברזיטט?

– ללמוֹד הייתי יכוֹל גם באוֹסטריה. הרי יוֹדע אתה שגמרתי גימנסיה. אלא שרוֹצה אני להיוֹת איזה זמן בשוייץ. בעיקר שוֹאף אני להכיר שם את הנוֹער היהוּדי מרוּסיה הלוֹמד שם. יש לי עניין בכך.

– חבל, חבל! – אמר יעקב יצחק, כמדבר אל נפשוֹ.

רוּדוֹרפר לא ידע על מה חבל לוֹ לנער פוֹרח זה וחיכּה בפנים שוֹאלוֹת לפירוּש.

– מצ, חבל בכלל, ש… ש… לא יכוֹלתי ללמוֹד מה שחפצתי. אתה מבין? אבל מקוה אני, שעוֹד אשיג איזה דבר. בקרוֹב אני עוֹבר לקריסניפּוֹלי.

– קריסניפּוֹלי עיר גדוֹלה יוֹתר, – דיבר רוּדוֹרפר רצינוֹת – יש בה בוַדאי גם מעט משׂכילים.

– אוֹ, הרבה משׂכילים! גם מחוּתני הוא אדם משׂכיל. יש לוֹ ארוֹן גדוֹל מלא ספרים גרמנים. יש לוֹ כל בּרוֹקהויז. הוּא הבטיח לי להזמין בשבילי ב את המכתבים של לאנגגנשייד בשביל בּוּכהאלטריה וצרפתית. עכשיו איני דוֹאג עוֹד.

“בגלל אידיאלים כאלה לא כדאי היה לברוֹח”, חשב רוּדוֹרפר בלבוֹ, אך לבחוּר אמר:

– והנערה היא נערה מַשׂכּלת?

– כך. היא מדברת לא רע פּוֹלנית. אך מה אפשר לדרוֹש מנערה? – הוּא דיבּר כגדוֹל. יחסוֹ אל אשתו להבא כבר היה קבוּע ועוֹמד.

– ואחיך הקטנים? הם עדיין ברשוּתוֹ של אבא?

– לא כל כך. אַל תדאג, עתה נשתנוּ הדברים הרבה. שלא בידיעתוֹ של אבא הם קוֹראים ולוֹמדים מה שהם רוֹצים. יש להם אגוּדה “מזרחית” בצינעא. הם מקבלים מכתבים ו“קוֹלוֹת־קוֹראים” מן הרב ריינס מלידא ברוּסיה. הם גם משלמים שקל. אוֹמַר לך את האמת: אוֹתי כל זה אינוֹ מעניין. אני איש פּראקטי. איני מאמין בציוֹניזמוּס. ואתה?

– אני? אני בעל כוֹרחי אני מאמין.

– דהיינוּ?

– מפני שאני חוֹשב לנסוֹע לארץ ישראל ולחיוֹת שם.

– זה עניין אחר! – אמר יעקב יצחק בחשיבוּת. לרוּדוֹרפר ברוּר היה, שאת המבטא הזה למד מאיזה סוֹכן נוֹסע.

ובעוֹדוֹ ממשיך את שׂיחתוֹ המעניינת עם יעקב יצחק חזר ר' שמוּאל שבח עם שני הנערים מבית המדרש. לכבוֹד האוֹרח קיצרוּ בכל זאת בשיעוּר והתפּללוּ מנחה ביחידוּת, כדי שימהרוּ לשוּב אל ארוּחת הערב. כשנכנס ר' שמוּאל שבח נשק את המזוּזה, הביט כה וכה, וּבהשהוֹתוֹ מבטוֹ על התנוּר שאל את יעקב יצחק, אם כבר התפּלל מנחה.

– לפני רגע, – ענה הבחוּר – הנה הוּא ראה . – ולא בּוֹש להעיד את רוּדוֹרפר עדוּת שקר.

הנערים העיפוּ מבטים ברוּדוֹרפר והתלחשוּ. חיים לייבלי, שנכנס בעצמוֹ בשקט מן המסדרוֹן, ישב עתה אל קצה השוּלחן, נשען בסנטרוֹ והביט בעיניים מליאוֹת מחשבה כגדוֹל ולא פחד.

עוֹד קוֹדם השגיח רוּדוֹרפר באיזה ראש, שהיה מתגלה מזמן לזמן בחלוֹן ונעלם. עתה נתרבוּ הראשים. אלה היוּ נערי העיירה, שלא יכלוּ להתאַפּק מלהציץ ולראוֹת את האוֹרח ה“מלוּמד”, שנקלע אליהם. אוּלי הם הם חברי “האגוּדה המזרחית”, שיעקב יצחק סיפּר לוֹ עליה! רוּדוֹרפר חס עליהם, שהם מתרוֹצצים בחוּץ בגשם וּבקוֹר. אילוּ יכוֹל היה לאספם לאיזה חדר, מוּאר וחם – היה עוֹשׂה זאת בעוֹנג. הוּא תיאר לעצמוֹ את הפנים התמימים והחביבים של נערי בית המדרש האלה. אך פה בחדר, כשר' שמוּאל שבח בבית, אין מקוֹם בשבילם. האפילה בחוּץ הלכה וגברה והגשם התחזק. ר' שמוּאל שבח, שעכשיו אפפהוּ מעין רוֹך של חנינה, הוֹריד בעצמוֹ את המנוֹרה מעל הארוֹן, הדליקה והעמידה באמצע השוּלחן. מרוֹמי התנוּר עם ביילה דבוֹרה נבלעוּ בצל הגוּלה. פּיזוּם התהילים פסק שם לפני זמן מה. אוּלי היא נרדמה – הירהר רוּדוֹרפר. פייגה לאה נכנסה מן המסדרוֹן ובישׂרה, כי בעוֹד חצי שעה יוּכלוּ לשבת לאכוֹל. אך ר' שמוּאל שבח, שהרחבת דעתוֹ גברה עליו, אמר לה, שתגיש לעת עתה תה. יש להתחמם מעט. בוַדאי גם ליעקב קר. והוּא הביט בפני רוּדוֹרפר בחמימוּת כמעט אבהית. בעוֹד רגעים מעטים עמדוּ כוֹסוֹת התה על השוּלחן, וכל בני הבית ישבוּ איש איש על כוֹסוֹ. פייגה לאה הביאה כוֹס גם בשביל ביילה דבוֹרה. עלתה על הכיסא והכניסה את הכוֹס הלוֹהטת לתוֹך הכּוָה. מיד נשמעוּ שם לגימוֹת רעבתניוֹת. “האש אינה שוֹלטת בה עוֹד”, הירהר רוּדוֹרפר.

ר' שמוּאל שבח ישב עתה בהרחבה במקטוֹרנוֹ החוּם בעל השרווּלים הירוּקים, כּיפּתוֹ שמוּטה הצדה וזקנוֹ וּשׂפמוֹ וּפיאוֹתיו המליאים והצהבהבּים מזהירים עתה וכל שׂערה בהם נראית לחוּד. הוּא היה כמעט נרגש מקוֹרת רוּח והיה מעביר את צפּוֹרן זרתּוֹ על שׂפת הכוֹס סחוֹר־סחוֹר, במהירוּת וּבחן ידוּע, ולא שתה עוֹד. הוּא התחיל לדבּר מתוֹך רצוֹן וּדרישת טוֹב:

– וּבכן אתה אוֹמר, יעקב, שאבא כבר יהוּדי זקן. חכּה, מתי ראיתי את הדוֹד שלוֹם באחרוֹנה? לפני שמוֹנה שנים. כן, בדיוּק, לפני שמוֹנה שנים בחוֹרף. היה לי אז משפט בראדיחוֹב בדבר תפוּחי אדמה שקניתי אצל הפּריץ, ונמצאוּ רקוּבים למחצה. שם מצאתי אוֹתוֹ לרגל עסקיו. כך. הוּא חדל “לנסוֹע”, אתה אוֹמר, להוּסיאטין. יהוּדי חכם. זאת אוֹמרת, לא מפני שחדל לנסוֹע אל הצדיק. אף אני נוֹסע פעם בשנה לבלז, רק פעם, אף כי קרוֹבה היא. כך. אף בנסיעוֹת אל הצדיק יש משוּם ביטוּל תוֹרה. “הוֹקר רגלך” נאמר גם על בית צדיק. ואחיך השני, שרגא, הוּא באמריקה, אתה אוֹמר. ה? פוֹעל פשוּט, מגהץ? מילא, אין להתבייש במלאכה. גם בין התנאים היוּ בעלי מלאכה. בוַדאי עוֹד זוֹכר אתה. אבא עשׂ‎‎ה בוַדאי כל מה שבידוֹ להקנוֹת לוֹ תוֹרה וחכמה. ויש לוֹ פרנסה? כמדוּמה, שהוּא מטוּפל בבנים. איך, הוּא נשׂא אלמנה עם שני ילדים? כן, כן. לא יכוֹלתי לנסוֹע אז אל החתוּנה. אמי תחי' היתה אז חוֹלה מסוּכּנת. כך. ואתה, לאן אתה נוֹסע עכשיו? לשוייץ? עיר גדוֹלה זוֹ שוייץ? אַה, כך, זוֹהי מדינה. באמת איני בקי כלל בגיגראפיה. רק פעם אחת הייתי בלבוּב. אח, אח! היוּ שם גדוֹלי תוֹרה לפנים. ה“ישוּעוֹת יעקב” וה“טוּרי זהב”. מה? אתה חפץ לדעת מה על אוֹדוֹת סבא שלנוּ? באמת איני בקי כל כך במעשׂי אבוֹת. אמי תחי' היתה מספּרת הרבה, אבל אין לי זיכּרוֹן לדברים כאלה. חבל, לפני שנה שנתיים עוֹד אפשר היה לדבּר עם אמא. היא היתה מספּרת לך דברים הרבה על אבא שלי ז“ל ועל סבא ז”ל וּשאר קרוֹבינוּ שמתוּ. סבא היה בסוֹף ימיו דיין בח… מתחילה היה דיין בלבוּב, אצל ה“ישוּעוֹת יעקב”, אבל אחר כך בא הנה לח.. ונעשׂה מלמד. ואחר כך היה שוּב לדיין. הרב הזקן, שהיה לוֹמד אִתּוֹ בכל יוֹם, הכריחוֹ לכך. הוּא בעצמוֹ לא רצה. היתה איזוֹ מחלוֹקת בינוֹ וּבין ה“ישוּעוֹת יעקב”. אם יש כאן איזה זקן שזוֹכר מה מן הימים ההם? כן, יש יהוּדי פשוּט אחד, סַכּך של גגוֹת. אוֹמרים עליו, שהוּא למעלה מבן מאה שנה. יוֹשב הוּא ב“שטיבּל” שעל יד בית המדרש. אלמלא הגשם והרפש – היית יכוֹל לגשת שמה וּלדבּר עמוֹ. הוּא בעל זיכּרוֹן גדוֹל, אף כי יהוּדי פשוּט מאד ויוֹדע רק תפילוֹת ותהילים בעל פה. הכוֹל אצלוֹ כמוּנח בקוּפסא. טוֹב – אם רוֹצה אתה, יוֹליכוּך שמה הנערים אחרי הארוּחה. זה לא רחוֹק. ח… אינה נינוה. אוּלי תלוה אוֹתוֹ אתה, יעקב יצחק?

כל הנערים הביעוּ את רצוֹנם ללכת עם האוֹרח. עד הארוּחה וּבשעתה חש רוּדוֹרפר אי מנוּחה בחברת בני הבית, אף כי ר' שמוּאל שבח השתדל להסביר לוֹ פנים. הוּא רצה לצאת קצת, לראוֹת אדם זר. אוֹתה המשיכה לאנשים זרים, שהיתה בטבעוֹ, בדמוֹ, ניעוֹרה עתה והציקה לוֹ. אף הזקן בן המאה עניינוֹ טרם ראהוּ. הוּא השתוֹקק לשמוֹע מפיו חסר השיניים זכרוֹנוֹת בני תשעים שנה. וּכבר טעם את טעם הדברים כמעט בחוּש.

אחרי הארוּחה, הדלה אך הריחנית, התלבשוּ שלוֹשת הנערים. גם רוּדוֹרפר לבש את אדרת החוֹרף ואת הערדליים. הנער השני חזקאל (היחידי בבית, שהיה לוֹ רק שם אחד, וּמשוּם כך נתחבּב על רוּדוֹרפר), הדליק פּנס קטן ותלהוּ על חזהוּ. זה הזכיר לרוּדוֹרפר את ילדוּתוֹ, כשהיה חוֹזר עם חביריו בערבי חוֹרף מן החדר. היה זה זיכּרוֹן מלבּב. כשיצאו מפּתח הבית עמדוּ בחוּץ נערים אחדים וחיכּוּ להם. הגשם היה עתה דק ורך מאד, כמעט לא מוּרגש. רק המרזבים סאנוּ. הם ניגשוּ אחד אחד ותקעוּ לאוֹרח “שלוֹם עליכם”. הוּא הרגיש שהם רוֹעדים כוּלם מהתרגשוּת. ברוּר היה לוֹ, שאלה הם בני ה“אגוּדה המזרחית”, המקבלים מכתבים ו“קוֹלוֹת קוֹראים” מן הרב ריינס מלידא. הם היסוֹד הריבוֹלוּציוֹני, כביכוֹל, כאן בביצת עיירה נידחת זוֹ. הם החוֹתרים תחת שלימוּתה. תחת ייחוּסה, תחת מסוֹרתה, מסוֹרת מאתיים שנה ויוֹתר.

מה ייוָלד מן הבקיעים הנבעים בבית ישׂראל? חשב רוּדוֹרפר. החתן מילא חוֹבת “הצגה” וּמילמל כמה שמוֹת, אך הם לא נקלטוּ באוֹזני האוֹרח בתוֹך החשיכה והגשם שבחוּץ. הם התחילוּ ללכת בשוּרת יחידים ארוּכּה על מרצפת אבנים צרה ולא ישרה, ליד קירוֹת הבתים, וחזקאל עם הפּנס בראש. אך הנה כלתה המרצפת וצריך היה להיכּנס לתוֹך הבּוֹץ. רוּדוֹרפר ניסה להציג רגלוֹ, אך הערדל טבע תיכף בבוֹץ הרך. בקריאת בהלה וּבקוֹשי הוֹציאוֹ יחד עם כיכר רפש. הנערים היו כוּלם נעוּלים מגפיים ועמדוּ מסביבוֹ. פנסוֹ של יחזקאל האיר אוֹתם ואת הבּוֹץ הנוֹרא.

וּפתאוֹם תפשׂוּ לוֹ לרוּדוֹרפר בגוּפוֹ כמה ידיים, הרימוּהוּ ונשׂאוּהוּ קדימה לאוֹר הפּנס המאיר להם הדרך. תפישׂה זוֹ באה לוֹ כל כך פתאוֹם, שהדהימה אוֹתוֹ לרגע. אי נעימוּת ורגש בוּשה תקפוּ אוֹתוֹ, אך הוּא לא יכוֹל להתנגד, אף כי רצה בכך. בחשיכה להטוּ פניו ממבוּכה, אך הבחוּרים טילטלוּהוּ במסירוּת וּבדביקוּת חסידית. קשה היה לוֹ לגעור בהם, אף כי חס מאד על ידיהם הרפוֹת, ידי לֹומדי גמרא.

– אין דבר, עוֹד צעדים אחדים – הכריז יעקב יצחק שהלך לבדוֹ ונזהר לדרוֹך במקוֹמוֹת שאינם עמוּקים.

רוּדוֹרפר ראה שהוּא נישׂא וחוֹלף על המגדל הפּרוּץ, על חנוּת מצנפוֹת מוּארה, וכעבוֹר אֵילוּ רגעים הוּרד על רצפת אבנים לפני שער בית המדרש. חזקאל פתח את השער, האיר, וכל החבוּרה נכנסה לתוֹך אוּלם בית המדרש הגדוֹל, העמוֹק והאפל. רק נר נשמה בוֹדד היבהב בתוֹך הפּנס המפוּיח במרוֹמי הקיר, מעל לכּיוֹר. איש לא היה שם. ארוֹן הקוֹדש היה מוּבלע כמוֹ ברשוּת זרה. הם ירדוּ בשתי מדריגוֹת עץ, עברוּ לרוֹחב האוּלם, עלוּ בשתי מדריגוֹת אחרוֹת, פתחוּ דלת מאירה מתוֹך סדקיה ונכנסוּ לתוֹך ה“שטיבּל”. שם היה חם. ליד שוּלחן, לא הרחק מן התנוּר, ישב בחוּר חיור, ארך פּנים וּפאוֹת צהוּבוֹת כשני אניצי פּשתן, והתנוֹעע על גמרא לאוֹר נר קטן שבידוֹ. המנוֹרה הקטנה היתה תלוּיה על הקיר. תחתיה על הספסל שכב איזה גוּף מכוּוץ בתוֹך “בּקישה” שחוֹרה. ליד התנוּר ישב ישיש גבוֹה זקוּף קוֹמה ונגס בלי שיניים מתפּוּח אדמה גדוֹל מבוּשל אך לא מקוּלף. קערה של תפּוּחי אדמה, צוֹננים כנראה, עמדה לידוֹ על הספסל.

– הנה ר' אלי הסכּך! – אמר יעקב יצחק בהנאה – הוּא לן על פי רוֹב כאן ב“שטיבּל”. רק לפעמים הוּא הוֹלך לישוֹן אל בית נכדתוֹ האילמת. היא גם השוֹלחת לוֹ תפּוּחי אדמה ותה.

רוּדוֹרפר התבוֹנן סביבוֹתיו. בהיוֹתוֹ ילד היה בא לבית המדרש בעיירתוֹ קצת ללמוֹד, אך בעיקר לראוֹת, לשוֹחח עם חביריו. אך מאז עברוּ כבר כמה שנים. כּרך, גימנסיה, תיאטראוֹת, בתי תפילה מהוּדרים של יהוּדים ושל נוֹצרים. והנה הוּא שוּב באוֹתוֹ מקוֹם צר ודל וחם, שקיבל אצלוֹ טעם וּמראה אחר, אחרי שספג אל קרבוֹ את “המתמיד” של ביאליק. הציוּרים הנלבבים שבּפוֹאימה זוֹ צילצלוּ במוֹחוֹ. הנערים שהביאוּהוּ מילאוּ תיכף את החדר חיים וּתנוּעה. הם הרגישוּ את עצמם כאן כמוֹ בביתם. אחד מיהר אל פי התנוּר, פתחוֹ וגרף בוֹ בין האוּדים הלוֹהטים. אחד עלה על הספסל והעלה את שלהבת המנוֹרה. אחירים עמדו על ר' אלי והקיפוּהוּ בשאלוֹת. רק הבחוּר הלוֹמד הסתכּל רגע בבּאים, ביחוּד בזר, שתק בפניו הקוֹפאים, אך מיד שב אל תלמוּדוֹ בהגבהת הקוֹל, כמוֹחה על שהפריעוּהוּ וכרוֹצה לפרוֹשׁ מהם לגמרי, מאלה המסיתים והמַדיחים.

– בבקשה לשבת! – הזמין יעקב יצחק וקירב ברגלוֹ ספסל קצר. – הנה זה מקוֹמוֹ של אבא. פה הוּא לוֹמד יוֹם יוֹם עם שני אחי. בכל יוֹם, בארבע לפני שחר הם הוֹלכים הנה ולוֹמדים עד שש, וּבשש הם מתפּללים עם המניין הראשוֹן. גם את הטלית וּתפילין הוּא מחזיק כאן, נעוּלים בתוֹך עמוּד זה. רוֹאה אתה, יעקב? דוֹב בּר חָרת באוֹלרוֹ את שם אבא על העמוֹּד.

אחר ניגש אל רוּדוֹרפר, התרוֹמם על בהוֹנוֹת רגליו ולחש על אוֹזנוֹ:

– התבוֹנן אל שׂערוֹ של ר' אלי. אוֹמרים ששׂערוֹ הוֹלך וּמַשחיר. הוא כבר עבר גם את גבוּל הזקנה וחוֹזר לילדוּתוֹ.

– תיכף יגמוֹר ר' אלי את סעוּדתוֹ וכבוֹדוֹ יוּכל לדבּר אתוֹ, – הוֹדיע אחד הבחוּרים הזרים בנימוּס לרוּדוֹרפר, שישב והביט אל הישיש האוֹכל בחניכיו וּפירורי תפוּחי האדמה מתרבּים בתוֹך זקנוֹ האפוֹר־כּהה. הישיש הביט נכחוֹ בלי תנוּעה; היה במַבּטוֹ משהוּ של סגי נהוֹר, אוֹ של אדם הצוֹפה למרחוֹק. קוֹלוֹ של הבחוּר הלוֹמד רפה שוּב. אחר כך נפסק לרגעם אחדים. פתאוֹם קם, יצא אל פנים החדר, עברוֹ באלכסוֹן פעם וּפעמיים, מתוֹך ראש מצוּדד וּמוּנע וטילטוּל הפּאוֹת על הכּתיפיים. אחר ניגש באחת, תקע את ידוֹ בחפזה לזר, וּמַהר שב למקוֹמוֹ ללמוֹד בקול.

– פּרוּשׁ! – לחש דוֹב בּר על אוֹזן שׂמאלוֹ של רוּדוֹרפר – היתה לוֹ כבר אשה וילד. אך היא נתגרשה ממנוּ. הוּא למדן מוּפלג. אך לא אדם מן היישוּב. פּרא אדם.

ר' אלי גמר את אכילת תפוּחי האדמה. שתה גם את התה הקר, כשהוּא מחזיק את הספל העמוֹק בשתי כּפּוֹת ידיו השׂעירוֹת כמחממוֹ. הגמיעוֹת נשמעוּ בכל החדר, וּלרוּדוֹרפר נדמה כאילוּ שמע הדן גם מתוֹך אוּלם בית המדרש האפל. עלתה בזכרוֹנוֹ שתייתוֹ של פוֹליפימוֹס הקיקלוֹף מספל היין שהגיש לו אוֹדיסאוּס במערה. בחוּץ נתגבּר שוּב הגשם ורחץ את השמשוֹת. רוּדוֹרפר הכּיר בפני הבחוּרים, שהם רוֹצים לדבר עמוֹ על ענייניהם הממלאים את לבם, ענייני השׂכּלה וציוֹנוּת, אך לא העזוּ להסיחוֹ מן העניין שלוֹ, שלשמוֹ בא לבית המדרש. אף אוֹתם עניינה שׂיחתוֹ עם הזקן שלהם, כלוֹמר, מה יגיד הוּא לזקן. את דברי הזקן הכּירוּ. בקוֹלוֹ בלבד, הקוֹל הזר, הכּרכּי, המעוּדן, התרבוּתי, היה מן העוֹנג וההתעלוּת.

הם ניגשוּ אל ר' אלי, ויעקב יצחק פתח בקוֹל מוּגבה:

– שמע נא, ר' אלי, בא הנה קרוֹב שלי. בחוּר כהלכה. בא בכונה לדבּר אתך, ר' אלי. הוּא רוֹצה לשאלך על זקינוֹ של אבי. על הזקן הדיין, ר' שמוּאל שבח הלבוּבי.

– שאַל, בני, שאַל – אמר הזקן וזקף את קוֹמתוֹ בישיבה עוֹד יוֹתר. הסעוּדה האדימה קצת את פניו המצוֹררים. ועיניו נוֹצצוּ מבעד הליפלוּף. פּירוּרי תפּוּחי האדמה הלבִּינוּ בתוֹך זקנוֹ האפוֹר.

– יסלח לי ר' אלי, – אמר רוּדוֹרפר שהתקרב – הוּא זוֹכר בודאי את ר' שמוּאל שבח הדיין. איזה יהוּדי היה?

– איזה יהוּדי? – ענה ר' אלי, כשוֹאב מבּאֵר תשעים שנה בלי כל קוֹשי – יהוּדי שחוֹר וגבוֹה היה, והיה לוֹ בראשוֹ קוֹלפּק גבוֹה מאד. פה ב“שטיבל” היה נוֹגע קוֹלפּקוֹ בתקרה. הי, הי, זכוּרני, כשמתה אשתוֹ ירד גשם, כמוֹ היוֹם. ואחר הקבוּרה בבית העלמין, עמד הוּא בגשם על אבן, זקוּף, עיניו פקוּחוֹת תחת הגבּוֹת העבוֹת, הידיים חבוּקוֹת על לבוֹ בתוֹך השרווּלים, ואחר “קדיש היתוֹם” של בניו, אמר גם הוּא “קדיש”. היא היתה זיווּגוֹ השני. לעת זקנה נשׂאָה והיתה חביבה עליו ביוֹתר. שני הילדים קוֹדם, יעקב יצחק ושלוֹם, ואחר כך אמר הוּא בעצמוֹ “קדיש”. ויהי הדבר לפלא, כי אין הבּעל אוֹמר “קדיש” אחרי אשתוֹ. כך, כך, אברך. אין היוֹם יהוּדים כאלה.

– היוּ אוֹמרים עליו, שהוּא כתב איזה “חיבּוּר”?

– מה אני יוֹדע ב“חיבּוּרים”? אני הייתי כל ימי על הגגוֹת. אף על גגוֹת של “טוּמאוֹת”. ואבי, זכרוֹנוֹ לברכה, היה “מדפּיס” מכנסיים בשביל הגוֹיים בכפרים, ורק לשבּתוֹת היינו באים שנינוּ אל העיר, אני מכפר מזה, והוּא מכּפר מזה, וּמביאים בתוֹך השׂקים מ“זמרת הארץ”. היוּ שנים של שפע, ואפשר היה לחיוֹת מן ה“ערל”. בשבתוֹת אחרי הצהריים הייתי יוֹשב כאן ב“שטיבל” ושוֹמע “עין יעקב” שלימד ר' זליקיל השׁמן. וּבאוֹתה שעה היה ר' שמוּאל שבח יוֹשב שם בבית המדרש ולוֹמד גמרא לפני מניין. יוֹתר ממניין לא יכלוּ להבין אוֹתוֹ. כך, כך, אברך. אין היוֹם למדנים כאלה.

– וּבצדקה היה עוֹסק?

– בצדקה אתה שוֹאל? חי־חי־חי, ילד אתה. הוּא עצמוֹ היה עני ואביוֹן, ואחרי שמתה אשתוֹ השנייה, אִמם של יעקב יצחק ושלוֹם, נשׂא בשלישית את אלמנת השֹוחט. וגם היא מתה בחייו. אך אז עבר כבר לגוּר אצל ביילה דבוֹרה שנישׂאה ליעקב יצחק, ושלוֹם נסע לל… רק כחצי שנה ישב עמהם ונסתלק. ר' שמוּאל שבח של ביילה דבוֹרה נקרא על שמוֹ. עוֹד כמה ילדים בעיר נקראוּ על שמוֹ. צדקה? חי־חי־חי, הוּא היה מכריח את העשירים שיתנוּ צדקה הרבה. היה מחַזר בכל שבוּע עם מטפּחת לבנה (ממש כיהוּדיה גבּאית) והיה מאסף בשביל הכנסת כּלה וּביקוּר חוֹלים וספר תוֹרה וש“ס וכו‘. זכוּרני, פעם אחת בא אל ר’ מנדלי בעל הפּרוֹפּינאציה (מוֹכסן המַשקאוֹת), ודרש ממנוּ שיכסה על חשבוֹנוֹ את גגוֹ של הרב הזקן ז”ל, שהיה רקוּב כוּלוֹ ודוֹלף בימוֹת הגשמים, סכּנת נפשוֹת. ר' מנדלי, שהיה עשיר ותקיף אצל הפּריצים, טען: הייתכן? הוֹצאה כזוֹ! אבל ר' שמוּאל שבח הזעים עליו את גבּוֹת עיניו ושאל: וּמה יהיה אם הרב יצעק אל הקבּ“ה מתוֹך המים הרבּים שבביתוֹ ויגרוֹם חלילה לעצירת גשמים? וּמה יהיה על פּרנסתם של ישׂראל? וּמה יהיה על פּרנסתוֹ של ר' מנדלי? הא? – בקיצוּר, ר' מנדלי נכנע ושלח לקרוֹא לי, סיפּר לי את המעשׂה וציוַני לכסוֹת את גגוֹ של הרב ז”ל על חשבוֹנוֹ. אך השׁבּיעני, שהדבר יישאר בסוֹד ואיש לא ידע מי שלחוֹ. רק כשנסתלק ר' שמוּאל שבח סיפּרתי את הדבר ויהי לפלא. כך, כך, אברך. אין היוֹם בעלי צדקה כאלה.

– היה יהוּדי נוֹח לכעוֹס, אוֹ רצוּי לבּריוֹת?

– אתה מתכּוין, אם היה דוֹמה לשמוּאל שבח של ביילה דבוֹרה? לא, לא, לא! מימיו לא הרים את קוֹלוֹ על אדם, מכּל שכּן את ידוֹ. היה לוֹ קוֹל יוֹנים. כשהיה מדבּר היה כמוֹ לוֹמד, וּכשהיה לוֹמד היה כמוֹ מדבּר. והייתי אוֹהב מאד לשמוֹע את קוֹלוֹ. גם בשעה שישבתי ב“שטיבל” ושמעתי את שיעוּרוֹ של ר' זליקיל, היתה אוֹזני נטוּיה אל בית המדרש לשמוֹע את קוֹלוֹ של ר' שמוּאל שבח. הי הי, היוֹם אין לוֹמדים כך: אוֹ שמתנמנמים על הגמרא, אוֹ שמַכּים את הבנים… כך, כך, אברך. היוֹם אין לוֹמדים כך.

– אוּלי יוּכל ר' אלי להגיד לי, למה אין השעוֹן במגדל?

– ראית? – נתעוֹרר הזקן כניצת בזכרוֹנוֹת קדוּמים

– רוֹאים את הפרצה במפוּלש, אַ? חוֹר הגוּן, אַ? כשר' מנדלי בנה את המגדל וקרא לי ואמר לכסוֹתוֹ בפח של נחוֹשת, אמרתי לוֹ: ר' מנדלי, לנוּ היהוּדים אין צוֹרך לא במגדל ולא בשעוֹן. יעשׂוּ להם הגוֹיים בעריהם מגדלוֹת ושעוֹנוֹת, ואנוּ, שזכינוּ לעיר של יהוּדים, שאין בה אף מניין “משלהם”, נשב בשפל ונמנה את ימינו לפי פרקי משניוֹת שנלמוֹד. אך הוּא תקיף היה, התעקש ואמר, שרצוֹנוֹ של הגראף בכך, רוֹצה הוּא להפוֹך את ח…. לעיר גדוֹלה. מילא, למה נהפכה ח… הרי רוֹאה אתה. זה כארבעים שנה לא נוֹסף בה אף בית אחד. ולא עוֹד אלא ששניים נשׂרפוּ ואחד נתמוֹטט. אבל השעוֹן לא היה קבוּע במגדל אפילוּ שנה אחת. הדבר היה בקיץ, בחג השבוּעוֹת. אנוּ חסידי בּלז התפּללנוּ כוּלנו בבית המדרש וּבחוּץ היתה סערה גדוֹלה; מַבּוּל של גשמים וּרעמים וּברקים – השם ירחם! פתאוֹם ברק גדוֹל ואחריו – רעם! חשבנוּ, בית המדרש נוֹפל על כוּלנוּ. כל הקהל נעשׂה לאבן. אחר כך רצה כל אחד להתפּרץ החוּצה, כי חשב אוּלי בביתוֹ פּגע הבּרק. ואני קמתי ממקוֹמי – גבוה היתי ב"ה מכל הקהל – הרימוֹתי יד וקראתי בכל כוֹחי: “אַל תרגזוּ, יהוּדים! הבּרק פּגע בשעוֹן!” חי־חי־חי, מה אתה חוֹשב? כך הוה. הקהל המשיך את התפילה ואחרי שעה, כשהבהירוּ השמיים והלכנוּ הביתה ועברנו ליד המגדל – והנה פרצה גדוֹלה במפוּלש נראית בוֹ מלמעלה, וּרסיסי השעוֹן מתגוֹללים על הארץ בתוֹך הרפש. מאז, זה כששים שנה, עוֹמד המגדל פּרוּץ. הוּא אשר אמרתי: למה ליהוּדים מגדל? כך, כך, אברך. נפשוֹ של ר' מנדלי חשקה בשעון.

הרים יד רוֹעדת קצת והניחה בקלוּת על כתיפוֹ של רוּדוֹרפר:

– וּמה כוֹתבים העתוֹנים? תהיה מלחמה? עדיין אני זוֹכר את המלחמה בשנת 48. קיר“ה היה אז, – כדוד בברחוֹ מפני אבשלוֹם. המדיארים מרדוּ בוֹ ולא יכוֹל להם. קרא את הקוֹזאקים מרוּסיה, שיבוֹאוּ עם הרצוּעה. זכוּרני, איך שהם עברוּ פה בשוּקה של ח…, פראים גבוֹהי מצנפוֹת על סוּסים קטנים, ארוּכי זנבוֹת. כל היהוּדים התחבאוּ, כמוֹ שכתוּב “בקוּם רשעים יסתר אדם”. עוֹד זוֹכרים פּסוּק ב”משלי", אַה? ואני שישבתי בירמוּלקא וּבטלית קטן ותיקנתי את גגוֹ של בית הכנסת, האהלתי בידי על עיני והסתכּלתי במחנה העוֹבר, והנה אחד מהם נוֹתן את רוֹבהוּ אל לחיוֹ ויוֹרה בי. חי־חי־חי! הרכּנתי את ראשי קצת הצידה והחץ עבר ונתקע בגג. הפּח נשבּר – ואני נמלטתי. חי־חי־חי! הוּא, הקוֹזאק, נתכּוין לקצר את ימי – והוּא גוּפוֹ בודאי לא נשאר מעצמוֹתיו שׂריד וּפליט. כך, כך, אברך. היוֹם אין מלחמוֹת כאלה.

לרוּדוֹרפר היה די במה ששמע. הביט בשעוֹנוֹ: השעה כבר הית קרוב לעשׂר. הנערים עמדוּ מסביב בקוֹצר רוּח. בסיפּוּריו של ר' אלי גס לבם. הם ביקשוּ לדבּר אתוֹ על העיקר, על העניינים שלהם. הוּא הרגיש ברצוֹנם, נפרד בנתינת יד מר' אלי, ניענע בראשוֹ לבחוּר הלוֹמד, שהחליף בינתיים את הנר, ויצא עם בני הלוייה מן ה“שטיבּל”. הם הזמינוּהוּ לפינה באוּלם בית המדרש. חזקאל האיר בפנסוֹ ושם ישבוּ על ספסל ושׂוֹחחוּ על ענייניהם. הם סיפּרוּ לוֹ בקצרה על סבלוֹתיהם ועל מעשׂיהם הקטנים בסתר, בפחד, בחסרוֹן ידיעוֹת. נתברר שחזקאל הוא המזכּיר של האגוּדה, כוֹתב המכתבים אל הרב ריינס. יש לוֹ כתב יד יפה להפליא והוּא יוֹדע דיקדוּק ולשוֹן. את האדריסה מצאו ב“טאגבּלאט”. הם משלמים כשלוֹשים שקלים, אך חסירה להם הסבּרה בכמה עניינים. אין כאן איש, שיוּכלוּ לפנוֹת אליו, שיאיר את דרכּם.

רוּדוֹרפר הוֹדיעם כל מה שידע בעניין זה. עוֹדד אוֹתם ודיבר אליהם טוֹבוֹת. אמר להם אפילוּ, שהוּא מקנא בהם, שהם מליאים אמוּנה ומסירוּת כזאת. הבטיחם לשלוֹח להם מעט ספרים. הוּא נוֹסע בעצמוֹ לשוייץ לשנה שנתיים, ולא יקח עמוֹ את כל ספריו שבלבוּב. ישלח להם אפוֹא חלק מהם, את אלה שיכוֹלים להוֹעיל להם. הם הוֹדוּ לוֹ ונתנוּ לוֹ אדריסה. כמוּבן, לא של שמוּאל שבח. וּמה שנוֹגע לדוֹר הישן, לאלה שרוֹצים להחזיק אוֹתם במסוֹרת ובלימוּד התוֹרה בלבד, אין לחשוֹש, כבר היוּ הדברים לעוֹלמים. אדרבה, הם צריכים, לדעתוֹ, להוֹסיף ללמוֹד גמרא וספרי יהדוּת, הרי הם מתכּונים לדעת יפה עברית – אוּלי גם לדבּר עברית (אוֹ, אנוּ מדברים בינינוּ עברית, אבל איננוּ יוֹדעים את ההברה. אוֹמרים שבלבוּב מדברים ב“הברה הספרדית”, כמוֹ בארץ ישׂראל. אוּלי הוּא יוֹאיל להגיד לנוּ על רגל אחת את עיקרי הכללים של ה“הברה הספרדית”? – בחפץ לב!) ולזאת אין יפה מתלמוּד תוֹרה. אחר כך הבטיחם להחליף עמהם מכתבים, ע"י חזקאל, כמוּבן. הוּא יכתוֹב להם מכתב ראשוֹן משוייץ עם האדריסה. מקוה הוּא שכּמה דברים מעניינים יוּכל להוֹדיעם משם: מאוֹתה הארץ, ששם מתרקמוֹת אידיאוֹת שיחרוּר של כמה עמים משוּעבדים. לעת עתה יוֹסיפוּ נא ללמוֹד, גם לימוּדי חוֹל וגם לימוּדי קוֹדש. מן הדוֹר הישן אין מה לדרוֹש. הרי קראתם את שירוֹ של ביאליק “מתי מדבּר האחרוֹנים”?

כן, הם קראוּ. נכוֹן מאד. מה יש לצפּוֹת מהם?

הם רצוּ שידבּר עמהם עוֹד ועוֹד. אבל הוּא קם ואז קמוּ גם הם. היה מצב רוּח רציני, מרוּכּז, מעוּדן, כל אחד התיחד באהבה עם הדברים ששמע. הסימפאטיה שיצאה מלבוֹ של האוֹרח עֹוררה גם את רגשוֹתיהם הנאצלים. אם כן כדאי לסבוֹל ולהתענוֹת בעיירה הנידחת בשביל עתידוֹת האוּמה הדווּיה. ואוּלי יזכה מי מהם גם לעלוֹת לארץ ישׂראל? מי יוֹדע! בעזרת השם והמנהיגים הציוֹנים הכוֹל אפשר. חבל רק שהרצל איננוּ. כמה מעוֹדדים ונלבבים דברי הגאוֹן ריינס! הוֹ, הם ישמרוּ על הקניינים הלאוּמיים והדתיים במלוֹאָם! מי עוֹד כמוֹהם מסוּגל לשמוֹר עליהם! אפילוּ אחד העם מחייב את מוּסר היהדוּת! הם יוֹדעים.

כוּלם יצאוּ אל החשיכה. העיירה היתה טבוּעה כוּלה בתהוֹם הלילה, אף האוֹרוֹת הבוֹדדים, שהאירוּ בבתים בלכתם הנה, כּבוּ. הגשם חדל אך המרזבים ריננוּ מכל צד. כוּלם להטוּ מסביבוֹ וּביקשוּ לשׂאתוֹ שוּב. אבל הפּעם היה מוּכן ולא הניח להם בשוּם אֹופן. רק שלף את ערדליו וּנשׂאם ביד וּבוֹסס בנעליו בתוֹך הביצה העמוּקה. הוּא חש בפעימת לבּוֹתיהם של ההוֹלכים עמוֹ. פּנסוֹ של חזקאל האיר רפוֹת, אך במסירוּת רבה.

פתאוֹם הבהיק מתוֹך סמטא אוֹר גדוֹל, אוֹר כתמתם־פנטסטי, כנוֹגה זהב מתפּשט בפסים וּביריעוֹת. והאוֹר פעם גוֹבר וּפעם עוֹמם, פעם מתפּשט וּפעם מצטמצם. בתים אחדים, חתיכת חלל ושמיים הוֹפיעוּ במראה דמיוֹני, מסתוֹרי. רוּדוֹרפר עמד פקוּח עיניים: מה זה כאן? נוֹגה צפוֹני? פאטה־מוֹרגאנה?

– אייזיק הנחשי יוֹצק מנוֹרוֹת. – אמר איזה קוֹל רוֹעד – בבית המלאכה שלוֹ מרוּבּים הסדקים, ועל כן בוֹקע כך האוֹר בעת היציקה.

– אוּלי ניגש שמה? – שאל רוּדוֹרפר. מימיו לא ראה מחזה כזה.

בלב כוּלם היה הרצוֹן להנוֹתוֹ, להראוֹתוֹ דבר מה. והנה נזדמן דבר.

וכל החבוּרה פנתה לתוֹך הסמטא. מיד נגלה לעיניהם בית המלאכה, צריף של קרשים ישן. מתוֹך הרוחים שבין הקרשים, מבין הגג ולקירוֹת ודרך שני החלוֹנוֹת הקטנים בקעוּ עמוּדי האוֹר הנוֹזל, הזהוּב, הרך. הצריף עצמוֹ נראה כמוֹ עצם שחוֹר תפוּס בתוֹך ארג האוֹר הענקי. הם ניגשוּ עד לבניין, עמדוּ ליד הקיר והביטוּ פנימה דרך הסדקים. בתוֹך תנוּר הכּוּר, שעמד בתוך, היה פתח קטן, וּמתוֹכוֹ שפע האוֹר, למטה אדוֹם יוֹתר, מלוּבּן, לוֹהט, וּככל שהתנשׂא החויר, הכתים. הנחשי, יהוּדי קטן, החזיק בשתי צבתוֹת גדוֹלוֹת את הדפוּס השחוֹר, ונער משוּלהב פנים וּפזוּר פיאוֹת שאב בכלי ארוֹך מתוֹך הכוּר ונשׂא את מתּך הנחוֹשת הנוֹטף אש על הקרקע לצקתוֹ לתוֹך הדפוּס. המלאכה נעשׂתה בדממה, בלי דפיקה, בלי הברה, רק זימזוּם דק מן הדק נמשך מן הכּוּר הלוֹהט.

המראה פעל על כל הנערים, אך יותר מכוּלם נפעם רוּדוֹרפר. מחזה האוֹר והיצירה בשעה זוֹ בתוֹך אפילת העיירה הנרדמת, מילאהוּ איזה רגש מיתּי. זכר את סדנתוֹ של היפייסטוֹס. בשביל מראה זה בלבד כדאי היה לבוֹא הנה.

אחרי שעה קלה פּנוּ כוּלם והלכוּ משם, כשהם מגבּלים בכבידוּת את הרפש. יצאוּ אל כיכר השוּק. עברוּ על המגדל. רוּדוֹרפר נשׂא עיניו לראוֹת את ה“פרצה במפוּלש”, אך אוֹר הנחוֹשת לא הגיע שמה ואי אפשר היה לראוֹת כלוּם בחשיכה. אחר פּנוּ לצד ביתוֹ של ר' שמוּאל שבח. הם ביקשוּ כוּלם ללווֹתוֹ וּלהיפּרד ממנוּ, שהיה עליו לנסוֹע בבוֹקר השכּם, ברכּבת של שבע שעוֹת. השתדלוּ ללכת ליד קירוֹת הבתים, על שברי מרצפת. והנה בעברם ליד אחד הבתים נשמעה מתוֹכוֹ געייה איוּמה, עמוּמה־חנוּקה, כצעקת נתקף ביער העוֹמד על נפשוֹ. רוּדוֹרפר, שעצביו כבר היוּ גרוּיים במידה יתירה מרוֹשמי היוֹם, עמד כנטוּע ולא יכוֹל לזוּז. אך בתוֹך כך נשמע קוֹל צחוֹקוֹ של יעקב יצחק, והוּא מתעוות כוּלוֹ וידיו על חלציוּ:

– חה־חה־חה! אתה שוֹמע, יעקב? זה בוּנים עוֹשׂה המוֹכין צוֹעק משנתוֹ. כך דרכוֹ, פעמַיים בשבוּע הוּא מעיר את השכינים לתיקוּן חצוֹת. קוֹלוֹ מגיע עד לתוֹך ביתנוּ. חה־חה־חה, איזה קוֹל, כפר הנעקד. לכבוֹדך, יעקב, הקדים הלילה לתקוֹע. תמיד הוּא עוֹשׂה זאת בשתים עשׂרה מתוֹך חלוֹמוֹת רעים…

אך רוּדוֹרפר לא שמע את דבריו. בנפשוֹ הגרוּיה חבטה הצעקה כקרדוֹם קהה.

ראשוֹן נפרד ממנוּ לפני הפתח יעקב יצחק. הוּא הלך, כמדוּבּר בבית, לישוֹן אצל אחוֹתוֹ, לפנוֹת מקוֹמוֹ לאוֹרח. אחר נפרדוּ בלי חשק יתר הנערים. שלוֹשת הנשארים שׂמוּ את מגפיהם תחת המרזב לרחצן קצת מן הרפש.

דלת החנוּת לא היתה נעוּלה וּבחדר הפּנימי האיר אוֹר מעט. חזקאל פתח בשקט, שלוֹשתם נכנסוּ בלי שאוֹן. מבעד לפתח נראה ר' שמוּאל שבח יוֹשב אל השוּלחן וּמתנענע על ספר בלי קוֹל. כל הבית היה שקוּע בדממה. אף פיזוּמה של הזקינה לא נשמע. בחנוּת, ליד הקיר, על קרשים היה מוּצע משכּב רחב – בשביל חזקאל ודוֹב בּר. רוּדוֹרפר צריך היה לישוֹן לבדוֹ בחדר על ספּתוֹ של יעקב יצחק. הוּא שאל בחשאי את דוֹב בּר אם הזקינה ישינה על התנוּר. לא, ענהוּ הנער, אבא לא ירשה דבר כזה. היא ישינה בחדר המיטוֹת, בתוֹך מיטתה העתיקה. שם ישן גם הילד.

– טוֹב, – אמר רוּדוֹרפר.

ר' שמוּאל שבח יצא לקראתוֹ באנפילאוֹת לבנוֹת גבוֹהוֹת. הוא דיבר כמעט בלי קוֹל:

– אוּלי תשתה כוֹס חלב קר? פייגה לאה הכינה בשבילך על השידה. וּמה, דיברת עם ר' אלי? נוֹדע לך מה שביקשת לדעת? כך, זקן לא עוֹבר וּבטל כלל. נוּ, עכשיו תלך לישוֹן, כי עליך להשכּים בבוֹקר. בשעה שבע יוֹצאת הרכּבת, אם כן עליך לקוּם בחמש וחצי. יש לך קערה עם כּד מים לנטילת ידיים. אני בודאי אהיה עוֹד בבית המדרש, אך הזמנתי את בעל העגלה, זה שהביאך הנה. הוּא ידפּוֹק על החלון. חבל, שאינך יכוֹל לשבת אתנוּ לפחוֹת עוֹד יוֹם אחד. באת בגשם ותסע בגשם. חבל, חבל! באמת כלה ונחרצה: אתה נוֹסע לעוֹלם הגוֹיים? אי אפשר לך בלי תוֹרתם? חבל, חבל!

רוּדוֹרפר הסתכל בוֹ ולא השיב על שאלוֹתיו.

שני הנערים נפרדוּ ממנוּ בלחיצת ידיים וּבעיניים ממללוֹת. כשיצאוּ אל החנוּת לשכּב שם, סגר אחריהם ר' שמוּאל שבח את הדלת: אל תשכחוּ לנעוֹל במפתח את דלת החנוּת! הם לא הדליקו שם נר. וכשרוּדוֹרפר שכב כבר תחת השׂמיכה החדשה, והם שכבוּ שם תחת שׂמיכתם הישנה, ור' שמוּאל שבח היה בחדר המיטוֹת, שמע איך הם מתלחשים שם. הוּא ראם בדמיוֹנוֹ נשענים על מרפּקיהם וּמביטים בחשיכה זה בעיני זה במסירוּת וּבאהבה, כשני אנשי סוֹד. עליו ועל “ענייניהם” הם משׂוֹחחים שם.

הוּא טרם יכבּה את הנר ור' שמוּאל שבח נכנס בלי המקטוֹרן, רק באנפילאוֹת וה“טלית קטן” הגדוֹל תלוּי לוֹ מחוּלק מפּניו וּמאחוֹריו וציציוֹתיו נגררוֹת עד ברכּיו ויארמוּלקה לבנה בראשוֹ. “הרי הוּא מידת הרחמים עצמה”, חשב רוּדוֹרפר למראהוּ.

– אינך ישן עוֹד? – דיבּר בלחשוֹ הצרוּד, וקוֹלוֹ היה דֹומה מאד לקוֹלה של ביילה דבוֹרה – הבאתי לך עשׂרה רייניש בשביל אחיך הגדוֹל. תשלח לוֹ.

– אַ, לא! סכוּם כזה לא כדאי. יוֹתר מזה שוֹלח לוֹ אבא בכל חוֹדש. חשבתי, סכוּם הגוּן שיתקן את מצבוֹ.

– האמינה לי, יוֹתר איני יכוֹל עכשיו. אני עני בשעה זוֹ. אתה מבין: הזמנים רעים – העסקים רעים. אוּלי – לכשירחיב, אשלח לוֹ עוֹד איזה סכוּם. הנה בקרוֹב צריך אני להשׂיא את יעקב יצחק. הרי ידעת: המחוּתן יהוּדי עשיר, וּמפּני הכבוֹד…

– אם כן, אין צוֹרך. עד אז יש גם לאחי “מראה מקוֹם” על “לכשירחיב”. למה תצר לעצמך? באמת, אין צוֹרך.

– נוּ, אתה יוֹדע יוֹתר ממני, – הסכּים ר' שמוּאל שבח ותחב בחזרה את השטר, העמיקוֹ לתוֹך כיס מכנסיו, וּביקש לצאת.

– אוּלי תשהה עוֹד כמה רגעים? נשׂוֹחח קצת לפני הפּרידה. מי יוֹדע מתי נתראה עוֹד פנים. אני נוֹסע לחוּץ לארץ, ואפשר שלא אקלע עוֹד למקוֹמוֹת אלה.

בלי דבּר דבר עמד ר' שמוּאל שבח נשען בגבּוֹ אל השוּלחן, וראשוֹ מוּרד משהוּ, כעמידתוֹ תחת כַּות התנוּר לקבל את המלקוֹת מידי אמוֹ.

רוּדוֹרפר שתק רגע נשען כמסב על מרפּקוֹ, אחר אמר בלחש, אך באוֹמץ:

– תסלח לי, שאני, הבחוּר הצעיר, מחוה לך דעה בעסקי אבהוּת: אבל הנהגתך עם בניך אינה טוֹבה בהחלט. הרי ידעת בודאי כמוֹני, שדברי חכמים – זוֹ תוֹרה – בנחת נשמעים, ולמה אתה כוֹפה על בניך את התוֹרה וּמשׂניאה עליהם, ככל דבר שבאוֹנס?

– חס ושלוֹם! – ענה ר' שמוּאל שבח ולא זז ממקוֹמוֹ – בנַי לוֹמדים, ב"ה, מאהבה.

– ואם הם לוֹמדים, כדבריך, מאהבה – למה תכּה אוֹתם? איני רוֹצה לוֹמר לך חלילה שרשע אתה, אבל טוֹעה בודאי. והרי בעיניך ראית את הפּירוֹת: יעקב יצחק גרם לכם ייסוּרים וּבזיוֹנוֹת, מלבד ההוֹצאוֹת להשיבוֹ הביתה – ועכשין פסק מללמוֹד לגמרי.

– הוּא לוֹמד בכל יוֹם אצל הרב. – ענה ר' שמוּאל שבח בשׂפה רפה.

רוּדוֹרפר לא רצה להכאיב לוֹ ביוֹתר, ועל כן לא גילה לוֹ מה בלבוֹ של יעקב יצחק על לימוּד התוֹרה בכלל. הוֹסיף, אפוֹא, בעקיפין:

– ידעתי את מימרוֹת הקדמוֹנים: “חוֹשׂך שבטוֹ” ו“ספי ליה” ו“כוֹפין אוֹתוֹ” וּ“מתוֹך שלא לשמה” וכו', אך כנגדן הרי יש גם מימרוֹת אחרוֹת. אתה יוֹדע, בודאי, את כוּלן. אף הזמנים נשתנוּ, וּמה שהיה יפה לשעתוֹ אינוֹ יפה בימינוּ. וחוֹששני לבניך שלא ישׂנאוּ חס ושלוֹם את אביהם. וטינה שבלב – שבט מוּסר לא ירחיקנה. אבי אף הוּא שוֹמר מצווֹת, ואף על פי כן לא כּפה על בניו את התוֹרה בזרוֹע. כמה שרצוּ לקבל – קיבלוּ. וּבזיוֹנוֹת, ב"ה, לא גרמוּ לוֹ, אף על פי שאינם אדוּקים במצווֹת.

– כשתינוֹק מסרב לקבל מזוֹנוֹת, אמוֹ מכּה אוֹתוֹ עד שהוּא אוֹכל. והוּא הדין במזוֹנוֹת הנפש. והרי לטוֹבתם אני מתכּוין. כך, כך. גם אנוּ יוֹדעים פרק בחינוּך. גם הרמב״ם בהלכוֹת תלמוּד תוֹרה…

– לא, אֵם בת דעת אינה מכּה גם על מזוֹנוֹת הגוּף, אלא משדלת וּמפתה את תינוֹקה עד שהוּא אוֹכל מידה ואינוֹ מרגיש. כך, כך, תסלח לי, אם פגעתי בך בדברי. גם אני רק לטוֹבה אני מתכוין.

ר' שמוּאל שבח כפף את ראשוֹ עוֹד יוֹתר, אך לא ענה עוֹד דבר. וּלרוּדוֹרפר נתברר, שאין מוֹעיל בדברים. אמר “לילה טוֹב וחיה בשלוֹם!” והתכּסה בשׂמיכה עד לפיו. ר' שמוּאל שבח השיב ברכה ויצא אל חדר המיטוֹת. בהתפּשטוֹ שם אמר “קריאת שמע” בלחש, אך בכונה עצוּמה וּבחיתוּך מבטא מפוֹרש, שהגיע לאוֹזני האוֹרח.

בבוֹקר, כשהקיש בעל העגלה בחוֹטר השוֹט על זכוּכית החלוֹן, היה רוּדוֹרפר עֵר. באמת לא ישן רוֹב הלילה, אף כי היה עייף ורצוּץ עד לידי מכאוֹבים בכל איבריו. הרשמים מאתמוֹל נחרתוּ בנפשוֹ וליהטוּ את דמיוֹנוֹ ולא נתנוּהוּ להירדם, אף כי עיצם את שמוּרוֹת עיניו בכל יכוֹלתוֹ. הוּא שמע את גניחוֹתיה ופיזוּמיה של ביילה דבוֹרה והן נתערבבוּ עם קוֹלוֹ השקט, המספּר של בן המאה; דבריו העצוּרים והקרים של ר' שמוּאל שבח, התוכּחוּ עם לחישוֹתיהם הנלבבוֹת של הנערים; קוּבלנוֹתיה של פייגה לאה התנגשוּ בצחוֹקוֹ של יעקב יצחק; הקוֹזאק ירה ברקים אל השעוֹן שבמגדל ור' אלי ישב על הגג ולעס תפוּחי אדמה. אך על כל הרשמים עלוּ ושלטוּ כפעוּלה סמלית: מראה הנוֹגה מצריף הנחשי וּגעייתוֹ של עוֹשׂה המוֹכין מתוֹך הבית המת. הוּא התאמץ בכל כוֹח רצוֹנוֹ שלא להתהפך על משכבוֹ, כי שלא להפריע שנתם של קרוֹביו.

כשעה קוֹדם לכן שמע בהיכנס ר' שמוּאל שבח אל החנוּת. הנערים התלבשוּ שם בחפזה וּבניקוּש שיניים מפּני הקוֹר. אחר יצאוּ כוּלם לבית במדרש ללמוֹד. את דלת החנוּת לא נעלוּ עוֹד, כי ידעוּ שרוּדוֹרפר צריך לצאת אל העגלה שתבוֹא לקחתוֹ.

הוּא ירד, התלבש מהר, רחץ את ידיו וּפניו במים הקרים. התעטף באדרת ויצא אל החנוּת לקחת את הילקוּט. היוֹם כבר האפיר קצת דרך החלוֹן על שׂקי הקמח ועל המשכּב הסתוּר. הוּא שב אל החדר והביט מסביב מפוּזר כמחפּשׂ מה. נתברר לוֹ הרצוֹן להיפּרד מפייגה לאה. אך להיכנס אל חדר המיטוֹת לא העיז. התהלך פעמים אחדוֹת נרגז, אחר ניסה לאמר בקוֹל לא רם: חיוּ בשלוֹם!

– סע לשלוֹם! סע לשלוֹם! – ענה מיד קוֹלה של פייגה לאה מתוֹך החדר.

משוּם מה היה לוֹ ברוּר, לרוּדוֹרפר, שגם היא לא ישנה הלילה. “אשה עבריה, מי ידע חייך”… עלה בזכרוֹנוֹ.

כשיצא החוּצה לא היה עוֹד גשם. אך ענני עוֹפרת היוּ תלוּיים קרים ונמוּכים על העיירה האפוּרה. המרזבים ריננוּ בהפסקוֹת. בעל העגלה ישב שחוֹח על הדוּכן וחיכה. כשנראה האוֹרח הנוֹסע משך קצת את השׂק שעל המוֹשב להיטיבוֹ.

וּבעת שהציג רוּדוֹרפר את רגלוֹ באוֹפן העגלה לעלוֹת, שהה רגע, לסיים את המחשבה הנעימה לסיכּוּם ביקוּרוֹ:

“אַשרי, שאני נקוּדה בקו הנמשך מר' שמוּאל שבח הראשוֹן!”