בבוֹקר סתיו שב יעקב רוּדוֹרפר מקראקוּב ללבוּב. אחרי מוֹת אביו קיבל את חלקוֹ בירוּשה, וחלק זה הספיק למחיתוֹ רק לשנים אחדוֹת. הוּא החליט, איפוֹא, עד תוֹם הכסף, לבלוֹת כל שנה בעיר אחרת. “אחר כך – המַבּוֹל!” שינן לעצמוֹ בעצב. שנה שלימה ישב בקראקוּב בבית בוֹדד על שׂפת הויסלה ויוֹֹם יוֹם היה נוֹסע בטראמויי העירה, מבלה שם שעוֹת אחדוֹת בשדרוֹת ה“פּלאנטים” אוֹ בבית הקפה “מיכאליק”, נפגש עם צייר פּלוֹני אוֹ עם סוֹפר אלמוֹני, וחוֹזר הביתה לקרוֹא את הדוֹאר שנתקבל: מעט מכתבים, “השלח” מאוֹדסה, “הפוֹעל הצעיר” מיפוֹ, הקוּנסט" המינכני, ה“נוֹיאה דוֹיטשה רוּנדשוֹי”, ה“צוּקוֹּנפט” של מכּסימיליאן הארדן וה“קריטיקה” של וילהלם פלדמאן. עסקים אחרים לא היוּ לוֹ בקראקוּב. אף ציד האהבים (ברוּבוֹ הצטמצם בהסתכּלוּת בלבד) שעסק בוֹ בראשית בוֹאוֹ, רפה מהר וחדל. הפּצע של מוֹת האב, שהוּא הבּיעוֹ באחד המכתבים אל חבירוֹ הרוּסי שמעוֹן שטארק, שלמד בפּוֹליטכניקה בלבוּב, במלים אלוּ: “מיוֹם מוֹת אבי הריני מרגיש את עצמי תמיד כענף שנחתך מגזעוֹ” – אף פּצע זה כמעט הגליד. אחרי שנה של חיים נוֹחים, אך בעצם חסרי טעם עם משהוּ געגוּעים על ארץ ישראל, שאוירה התחיל מנשב וּמגרה את הדוֹר הצעיר בגאליציה, שב בסתיו ללבוּב.
היוֹם היה מעוּנן וקריר: מזג אויר אהוּב על רוּדוֹרפר. העצים ברחוּבוֹת כבר היוּ חשׂוּפים. הר הארמוֹן היה עוֹטה ערפל קר. פה ושם עוֹד החויר בעצבוּת אוֹר שכוּח בפנס. מתוֹך נבוּאת לב רפוּיה, שימצא חדר פנוּי ברחוֹב “29 בנוֹבמבּר”, נסע ישר שמה בטראמויי עם מזודתוֹ. בעלת ביתוֹ, אלמנת רוֹפא העיניים, לא הכּירתהוּ מתחילה ולא רצתה לפתוֹח לוֹ את הדלת. בעד החוֹר המזוּגג ראה את אימת השוֹדדים מהבהבת מתחת למשקפיה. אך הוּא העליז את קוֹלוֹ ודיבר אליה בסגנוֹן הישן, החביב עליה, ואז פתחה לוֹ ונראתה כשׂמיחה לקראתוֹ. היא נזדקנה מאד וקוֹמתה הוּמכה הרבה. הכניסתוּ לתוֹך חדר האכילה והוֹשיבתהוּ על כיסא (מה עוֹשׂה כאן המיטה?!), הרכּיבה עוֹד זוּג משקפיים והתבוֹננה בוֹ מקרוֹב וּמרחוֹק, כדרך שמתבוננים בתמוּנה פוֹטוֹגראפית שהגיעה ממדינת הים, אך על שאלתוֹ לחדר ענתה בבהילות: לא, חדר אין לה עתה. היא עצמה גרה פה בחדר הזה. הוּא מכיר בודאי את מיטתה? אף משרתת אין לה. את שאר החדרים השׂכֹּירה למשפּחה טוֹבה: שני אנשים עם ילד. שקיטים. אצילים פּוֹלנים. מחזיקים “בּוּּנה” צרפתית. לא, חדר אין לה. מה, הוּא לא שמע? ליאוֹן ריינהארד מת משבץ הלב בדרך, בכרכרה. אשתוֹ נמצאת בוינה בסאנאטוֹריוּם. היא חוֹלה (ןהזקינה גחנה על אוֹזנוֹ ולחשה לוֹ בהטעמה רבּת כונה את המלה “חוֹלה”), הבן אלכּסנדר לוֹמד בגימנסיה בקראקוּב. בקראקוּב? איך זה, והוּא רוּדוֹרפר בא זה עתה מקראקוּב. שנה תמימה ישב שם. הה, למה זה לא ידע, שאלק נמצא שם? כמה משוּנה!
היה לוֹ חשק רב להוֹסיף דבר עם הזקינה על משפּחת ריינהארד, אך היא נתקררה ונסתגרה פתאוֹם. איזוֹ דאגתנוּת תקפתה. היא העיפה מבטים חרידים בחדר, ועל יתר דברי רוּדוֹרפר השיבה מתוֹך התנכּרוּת וּפיזוּר, אוֹ שלא השיבה כלל. “לא, לא, אין אצלי חדר”, חזרה פעמים אין מספר. רוּדוֹרפר ראה, שלפניו זקינה שכבר לקתה קצת ברוּחה, והפסיק בכוֹח רצוֹנוֹ את רגשוֹתיו. קם ולקח את המזודה ונפרד ממנה בחביבוּת. היא שׂמחה בגלוּי על לכתוֹ, וּבצאתוֹ שמע שהיא נוֹעלת אחריו מהר את הדלת במפתח.
“לבי רימני… בית ריינהארד נחרב סוֹף סוֹף…” – דיבר לעצמוֹ בלי קשר הגיוֹני – “עלי לסוּר, אפוֹא, לעת עתה למלוֹן. כמה לא אהבתי את המלוֹנוֹת! ללכת עם המזודה ההדוּרה הזאת אל שטארק לא ייתכן. בתוֹך עניוּת חדרו תהיה זוֹ כלעג לרש”.
קרא ברחוֹב למרכּבה פנוּיה עוֹברת ונסע למלוֹן “צנטראל”.
עייף מנסיעת לילה שלם נרדם במלוֹן ואחרי שינה של שעתיים קם מעוֹדד וּבמצב רוּח שקט. אחרי ארוּחת הצהריים הלך אל שטארק. אשתקד הכּירוֹ בזאקוֹפּנה ונתקשר בוֹ. אדם אמיתי וחבר טוֹב. מחוּכּם וחריף כלפּי חוּץ, אך בתוֹך תוֹכוֹ תמים כילד. שוּם אדם ממכּיריו של רוּדוֹרפר לא הלם את מצב רוּחוֹ בשנה האחרוֹנה כשטארק. הנוֹחוּת ושיווּי המשקל, שהיוּ בשנים הקוֹדמוֹת היסוֹד הנפשי המכריע בוֹ, נפגמוּ הרבה ולא החשיבם גם אצל אחירים. עתה ביקש את יסוֹד הגירוּי. עתה לא היה יכוֹל לשבת שבוּעוֹת בבית ליאוֹן ריינהארד. כמה צר על אדם יקר זה! בדרך, בתוֹך הכרכרה!
מתוֹך חדרוֹ של שטארק עלוּ קוֹלוֹת מתוכּחים. " אה, יש אצלך חברה!" חשב רוּדוֹרפר והקיש באצבעו על הדלת.
– פתח שם! – בקע קוֹלוֹ הסוֹער של שטארק מבפנים.
אך נראה רוּדוֹרפר על המפתן זינק לקראתוֹ שטארק מעל כיסא הבד הארוֹך, בלוֹריתוֹ האדוּמה פרוּעה וחוּלצתוֹ השחוֹרה מתנפּחת, לפת את צואר רעהוּ בתאוה וּנשקוֹ בעוֹז על שׂפתיו פעמים אחדוֹת.
– שוּב בלי כל ידיעה מוּקדמת. חי נפשי, כבר קצה נפשי ב“ארטיסטיוּת” זוֹ! התבּייש!
– במה היא נוֹפלת מן ה“ארטיסטיוּת” הרוּסית, זוֹ שלך?
– נא, נא! – הפשיל שטארק קוֹקיטית את שׂערוֹתיו הבוֹערוֹת וּפניו העצבנים התקמטוּ במאוֹת קמטים קטנים מסביב לפיו הרחב וגדוֹל השיניים.
– בוֹא! – והוּא לפת באצבעוֹתיו את זרוֹע חבירוֹ וּמשכוֹ לפנים החדר.
– בחדר הקטן, המסוּדר למחצה, שנראה כמפוּיח קצת, ישבוּ על המיטה פּוֹליה, “חברתוֹ” של שטארק, ועוֹד צעיר גבוֹה בעל פאוֹת זקן מסוֹפּרוֹת יפה ושׂפתיים שמינוֹת.
– את פּוֹליה הרי אתה מכּיר. זוֹ שהיתה לפני שנתיים עם דאנצ’נקוֹ האנארכיסט, זה שאיבּד את עצמוֹ לדעת. נפגשנוּ כמה פעמים במחלבה. וזה רוֹטמאן – בן סטאניסלאבוּב, גמר השנה את האקדמיה למסחר. התודעוּ: רוּדוֹרפר – רוֹטמאן!
שטארק הציע לאוֹרח את כיסא הבד, אך זה בחר לשבת על כיסא פשוּט ליד השוּלחן וּפניו מוּל היוֹשבים על המיטה מזה וּּמוּל שטארק המשׂתרע על כיסא הבד מזה.
– עוֹמדים אנוּ בויכוּח על חלוּקתה של אוֹסטריה, שתהיה בקרוֹב – הכניס שטארק את האוֹרח לתוֹך הנוֹשׁא – בודאי קראת בעיתוֹנים שסרבּיה התחילה שוּב לבעוֹט. הבּאטיוּשקא שלנוּ, ימח שמוֹ, הצאר, אינוֹ ישן. לבוּב זוֹ שאנוּ יוֹשבים בתוֹכה, אינה נוֹתנת לוֹ מנוּחה, וּכדי שתהא לוֹ עילה הוּא משלח בה את הסרבּי. עתה יהיה, כנראה, הסוֹף. דעתי אני, שבשביל יהוּדי גאליציה תהא זאת תשוּעה גדולה. תחת היוֹתם איבר דל וּמדוּלדל באוּמה יתחבּרוּ עם היהדוּת הרוּסית הגדוֹלה, העֵרה, רבּת המרץ, ויהיוּ יחד לכוֹח גדוֹל. וּמי יוֹדע אוּלי הם גם יכריעוּ את הכּף כלפּי הדמוֹקראטיזאציה של רוּסיה כוּלה…יש מצבים, בהם משקל קטן נוסף מכריע את כף המאזניים כוּלה. לכל היוֹתר צפוּיה סכנה לשטריימיל. רוֹטמאן טוֹען, שתרבוּתם של יהוּדי גאליציה תרד. שמעת איך צחקנוּ. חוֹשבני, שגם אתה, בתוֹר גאליצאי טהוֹר, תצחק. תרבוּת של יהוּדי גאליציה, חה-חה-חה!
רוּדוֹרפר לא צחק. באמת לא עניינה אוֹתוֹ כל התימה הזאת. שׂיחוֹת כאלוּ שמע מפי בחוּרים רוּסים למאוֹת. הוֹּא ישב והביט בפני האנשים אשר ממוּלוֹ בלי תנוּעה ועיניו מביעוֹת: דבּרוּ עמי על עניינים אחרים!
– וּמה בקראקוּב? – עבר שטארק – פּניינקוֹת נאוֹת?
ה“פּלאנטים” הם מקוֹם רוֹמאנטי מאד. ביחוּד בערבים. הכּנסייה נהדרת! איזה סגנוֹן! כשלמדתי שם לפני שלוֹש שנים היה לי רוֹמאן עם אשת צייר פּוֹלני. אשה – אֵש!
והביט אל פּוֹליה ואל רוֹטמאן.
גם נוֹשׂא זה לא נקלט בנפשוֹ של רוּדוֹרפר, והוּא השיב רק לצאת ידי חוֹבה:
– הרוֹמאנטיקה היא בדם ולא בעיר. בשבילי היתה לבוּב לפני עשׂר שנים רוֹמאנטית מאד.
פּוֹליה קמה ואמרה שהיא הוֹלכת להכין תה. יש גם תוּפינים ממוּלאים – אפיית בית – שהביא רוֹטמאן אתמוֹל. קוֹלה היה רך ועדין בניגוּד לגוּפה הגברי.
– קיבלתי מביתי, מסטניסלאבוּב, חבילה גדוֹלה – אמר רוֹטמאן והביט בעיניו הלחלחוֹת אחרי קוֹמתה הגבוֹהה של פּוֹליה. היה בגוּפה משהוּ רבוּע וקשה, כמוֹ בפניה, אך הגבּוֹת המלוּכדוֹת על עיניה המלטפוֹת והסינר הלבן והנקי הקשוּר לה שתי וערב מאחוֹריה, עלוּלים היוּ למשוֹך את העין.
שטארק קם, הקריב לוֹ כיסא אל רוּדוֹרפר, ישב והתחיל טוֹפח על גבוֹ ועל שוֹקוֹ בחיבה ושוֹאלוֹ פרטים על חייו בקראקוּב. הוּא היה מלא סקרנוּת וחיים, ואם היה פעם באיזה מקוֹם היה מתעניין לדעת את הנעשׂה שם בפרטי פרטים. לא היה קץ לשאלוֹת. רוּדוֹרפר השתדל לספּקוֹ ככל יכוֹלתוֹ.
רוֹטמאן ישב עתה כעזוּב לנפשוֹ, השתעמם, פּרשׂ את ידיו באויר, והתחיל לבסוף מהמה מחוֹטמוֹ את ההימנוֹן הרוּסי של “ליגת האהבה החוֹפשית” במבטא גאליצי, וּבשירוֹ גילגל את עיניו כלפי הסיפּוֹן בדביקוּת של חסיד.
מבטאוֹ והעויוֹתיו שיעשעוּ את רוּדוֹרפר, אף על פי שהשתדל להתראוֹת כאילוּ אינוֹ משגיח בהם.
– וּמה מצבך בפּוֹליטכניקה? – שאל לבסוֹף את שטארק.
– אָ, שטוּיוֹת! בקרוֹב תהיה פה רוּסיה.
– ואז יטהרוּ את הפּוֹליטכניקה מיהוּדים…
– אל תדאג, את היהוּדים הרוּסים ישאירוּ. ואתה, רוּדוֹרפר, תסע לקיוֹב אוֹ למוֹסקבה, עוֹד נעשׂה אוֹתך ל“אדם רוּסי אמיתי”, חה-חה-חה!
– וּזכוּת ישיבה?… אפשר – אם לא אעלה בינתיים לארץ ישׂראל.
– מה, אתה חוֹשב בכוֹבד ראש לעלוֹת לארץ ישׂראל? כשכתבת לי חשבתי, שזה יהיה כמוֹ ה“דוֹקטוֹראט” שלך. שיגעוֹן!
– מילא, בעשׂיית “דוֹקטוֹראטים” איני רגיל, אבל בנסיעוֹת הרי רגיל אני.
– תוּכל לנסוֹע עם פלאם. הוּא נוֹסע בעוֹד שניים שלוֹשה חדשים. – התערבה פּוֹליה, שהיתה כפוּּּפה בפינת החדר על הפּרימוּס להיטיבוֹ במחט שבידה.
– נכוֹן! – קרא שטארק בהתעוֹררוּת – חבל שאיננוּ בלבוּב. היינוּ ניגשים אליו הערב. הרי אתה אוֹהב ספרוּת עברית, והוּא, אוֹמרים, סוֹפר גדוֹל. אני מוּכרח להוֹדוֹת על האמת, שאיני מחסידיו, הגניחוֹת התמידיוֹת והצדקוּת הטוֹלסטוֹיית נמאסוּ עלי עוֹד ברוּסיה. גם הסיפּוּרים שלוֹ מן הגיטוֹ באטורפן מחניקים את הקוֹרא. אדם זה עיור הוּא כלפּי כל מה שיש בוֹ מן החיים והאוֹר. שלשוֹם היתה לוֹ שוּב היסטריקה בגלל איזוֹ שטוּת. ילדה של בעלת הדירה שלוֹ, אלמנת סנדלר, חלתה באסכּרה. באוּ מן המגיסטראט ולקחוּ את הילדה לבית החוֹלים האיזוּלאציוֹני. דבר רגיל. נא, נא, היית צריך לראוֹתוֹ מפרכּס על הספּה. אחר כך בילה את כל היוֹם מחוּץ לעיר ליד גדר בית החוֹלים ולא זז משם עד שנוֹדע לוֹ, שהסכנה עברה. הבוֹקר נסע לטארנוֹפוֹל לבלוֹת כמה ימים עם שני נעריו של המטיף הלאוּמי יצחקזוֹן. אביהם הביא לוֹ איזה עיתוֹן שהם מוֹציאים בכתב, והוּא גילה בהם סימני גאוֹנוּת. הוּא אמר שיפרסם עליהם מאמר, צ’וּדאק!
– והעניין עם “המכוֹנה”? – זרק רוֹטמאן כלאחר יד.
– אני אוֹסרת עליכם לספֹּר על חייו הפרטיים של פלאם! – קראה פּוֹליה בהזדקפה משוּלהבת מן הפֹרימוּס.
– מה פירוּש אוֹסרת? אצלנוּ חוֹפש הדיבוּר. – השׂתער פרצוּּפוֹ האדוֹם של שטארק.
– פשוּט, אוֹסרת – ודי! אדם אינוֹ אלוּנטית, שכּל הרוֹצה
יבוֹא ויתנגב בוֹ. יוֹדעים אתם יפה, שאני מעריצה את פלאם. מה שיש בזרת שלוֹ מן האנוֹשיוּת – אין בכם מכּף רגל ועד ראש. הוּא דוֹסטייבסקי שלנוּ. לא היסטריקן הוּא כי אם גאוֹן הרחמים. ואין לכם רשוּת לדבּר עליו לשוֹן הרע.
– מילא, אוֹסרת– אוֹסרת. נמצא לנוּ שעה לדבר כשאַת לא תהיי בתוֹכנוּ.
– כמה שתרצוּ, אך לא בפנַי… אתה, רוּדוֹרפר, אוֹהב מעט קוֹניאק אל התה? הנה ארד אל החנוּת למטה ואביא.
– אני יכול לרדת. – קפץ רוֹטמאן. אבל פוֹליה כבר היתה בחוּץ וּצעדיה הכּבידים נשמעוּ בקפצה לרדת במדרגוֹת העץ.
– וּמה, לבוּב אינה משעממת עכשיו? – שאל רוּדוֹרפר.
– משעממת? מעוֹלם לא שיעממה אוֹתי. – אמר שטארק – הנה מתחיל החוֹרף, יבוֹאוּ האַתליטים. כן, אתה עוֹד לא ראית את “היכל הספּוֹרט”? בניין נהדר, רק השנה נגמר. בכלל נוֹספוּ בלבוּב כמה בניינים נאים. “המלה האחרוֹנה” של הטכניקה. אחר כך נצא לראוֹת. היוּ גם הקיץ הרבה מקרים של איבוּד לדעת. ערכתי לי סטאטיסטיקה ויוֹצא שהרוֹב הם: אמיגראנטים מרוּסיה וגימנזיסטיוֹת יהוּדיוֹת.
– אוּלי היה איזה קשר בין אלה?
– בודאי! – קרא רוֹטמאן.
– איני חוֹשב כן, – השיב שטארק ועיוה שׂפתיו – לצערי, לגימנזיסטיוֹת היהוּדיוֹת יש “עסקים” עם ארטיסטים פּוֹלנים ולא עם אמיגראנטים רוּסים. בכלל, האמיגראנט הרוּסי כאן הוּא בריה עלוּבה. האינטליגנציה היהוּדית כאן אינה מתפּעלת מאחיה הרוּסים – חוּץ מבּוֹדדים יוֹצאים מן הכלל, כמוֹך, רוֹטמן, וּקצת רוּדוֹרפר.
שטארק קם, פתח את הארוֹן והוֹציא משם תיבת עץ קטנה, מעשׂה ידי ההרריים בקארפּאטים. התיבה היתה מליאה מכתבים. הוֹציא חבילה אחת כרוּכה בחוּט פשוּט.
– רוֹאה אתה? – הראה את החבילה לרוּדוֹרפר – הנה כל מכתביך. כוּלם שמוּרים אצלי. אוהב אני את סגנוֹנך. אני קוֹרא בהם לעתים קרוֹבוֹת, כמוֹ בדוּגמאוֹת טוֹבוֹת של פרוֹזה. חבל שאתה לא היית לסוֹפר.
רוּדוֹרפר האדים כוּלוֹ.
– נכוֹן! – אמר רוֹטמאן חלקוֹ – שטארק הראני אחדים ממכתביך. פּרוֹזה נפלאה! עוֹד תהיה סוֹפר בישׂראל, אני בטוּח בזה.
בינתיים שבה פּוֹליה. פניה הכחילוּ משהוּ והגברוּת שבהם נתבלטה עוֹד יוֹתר. אך עיניו של רוֹטמאן נצמדוּ אליהם וּשׂפתוֹ השמינה נתלתה באוֹפן מעוֹרר רחמים. שטארק כאילוּ לא הרגיש בוֹ.
כעבוֹר רגעים מספר ההבילוּ הכוֹסוֹת בתוֹך תחתיוֹת אֶמַאל
מפוּצלוֹת. בתוֹך קוּפסה של זכוּכית היוּ סוּכּריוֹת אחדוֹת. עמד בקבוּק
חדש מלא קוֹניאק.
– תני, אפתח את הבקבוּק! – שלח רוֹטמאן את ידוֹ.
– אין צוֹרך, – טפחה לוֹ פּוֹליה על היד – כבר פתחוּ לפניך.
בשבתוֹ במסיבּה זוֹ הוּחַם לוֹ לרוּדוֹרפר והוּא שׂמח מאד ששב מקראקוּב. לפינה מעין זוֹ כמהה נפשוֹ זה כמה. איזוֹ פשטוּת, איזוֹ לבביוּת נוֹדפת מן האנשים האלה! אם האלמנט הזה יפרה את הנפש הגאליצית, הפּאסיבית קצת, אך התמימה ואוֹהבת הבניין השקט – ברוּך יהיה! חבל, אם הפּרוֹצס הזה יצטרך לבוֹא בדרך כיבּוּש על ידי רוּסיה הפּראית, האפילה, הרצחנית…
נוֹדעוּ לוֹ לרוּדוֹרפר כמה דברים שהיה רוֹצה לדעתם. קוֹדם כוֹל נוֹדע לוֹ, שפּוֹליה היתה ברוּסיה חוֹבשת-אחוֹת, ועכשיו היא עוֹבדת אצל הנַתּח היהוּדי המפוּרסם ד"ר רוּף. היוֹם יש לה חוֹפש, ואוּלם לפנוֹת ערב עליה לשוּב לעבוֹדה כל הלילה. את העסקנוּת הסוֹציאליסטית הזניחה לגמרי, בייחוּד אחרי מוֹתוֹ של דאנצ’נקוֹ – ועתה היא קוֹראת בשקידה ספרוּת יפה – בינתיים למדה קצת גרמנית –, וּבהשפעתוֹ של פלאם היא לוֹמדת גם עברית.
הוּא, פלאם, דוקא לוֹעג ואינוֹ מאמין בהתמדתה, אך היא תראה לוֹ. היא תקרא בעוֹד זמן מה את “בּסתו” שלוֹ. בעזרת התרגוּם הרוּסי, כמוּבן. נוֹדע לוֹ שפלאם אף הוּא שׂוֹנא עתה את ה“בּוּנד” ונתקרב אל “ההשקפה הלאוּמית” והריהוּ הוֹלך עתה לארץ ישראל כאל התחנה האחרוֹנה. אחרי כל מה שראה ברוּסיה וּבמערב אירוֹפּה אין לוֹ אלא הניסיוֹן הקטן בארץ ישׂראל. הוּא רוֹֹֹצה, כמבטאוֹ, לסגוֹֹר את עצמוֹ בין המדבר וּבין הים, שאם יוּכרח ללכת גם משם ימצא רק את המות. ולוֹ לפלאם, אפשר להאמין. הוּא נוֹשׂא בכיסוֹ חלוּק אבן מאחד הגנים הציבוּריים שבלוֹנדוֹן. מחוֹסר אמצעים היה לָן על ספסל הגן וה“פּוֹליסמן” היה בא וּמגרשוֹ ממקוֹם למקוֹם. פעם העירוֹ ה“פּוליסמן”, וּבהקיצוֹ והנה הוּא מחזיק חלוּק אבן קר באגרוֹפוֹ; שׂם את האבן בכיסוֹ והריהוּ נוֹשׂאה עד היוֹם. נוֹדע לוֹ, שגם שניים ממיוּדעיו הטוֹבים, אחד שריכּז בביתוֹ את כל התנוּעה העברית וּשדיבּר עם אשתוֹ וילדיו רק עברית, אדם בעל כוֹח היפּנוֹטי, הוּזמן ירוּשלימה להוֹרוֹת שם; והשני, אדם יקר וציוֹני מסוּר ותמים, נוֹסע לעבוֹד ביפוֹ במשׂרד לאוּמי גדוֹל. כל דבר שהיה לוֹֹ איזה יחס לארץ ישׂראל עניין אותוֹ עכשיו במאד מאד. כן סיפּרוּ לוֹ עוֹד, שבאה לפני חדשים אחדים ללבוּב מארץ ישׂראל עלמה, קרוֹבה של זה הנוֹסע לעבוֹד במשׂרד. אביבה שמה. שם ארץ ישׂראלי אמיתי. עלמה מוּזרה, כבת שמוֹנה עשׂרה. באה לקנוֹת השׂכּלה. “ספינכּס” קרא לה רוֹטמאן. בכל גאליציה לא תמצא פנים כאלה: פנים עגוּלוֹת, עיניים קטנטנוֹת-אפוּרוֹת וּפה קטן, והשׂערוֹת הבּהירוֹת קלוּשוֹת והדוּקוֹת אל הקוֹדקוֹד. בקיצוּר מאדוֹנה סלאוית. שוֹתקת ורק לפעמים מחַייכת. בּשׂרנית, אך כנראה לא פלגמאטית, אף כי נראית כך. בארץ ישׂראל היתה מתחכּכת אצל סוֹפרים צעירים, אוֹ להפך. פלאם אוֹמר עליה שהיא “הלבנה במלוֹאה שזרחה על חשכּת גאליציה”. אבל בלי שמץ אירוֹניה. בענייני עלמוֹת, כידוּע, אין אצלוֹ אירוֹניה. אפשר גם התאהב בה. פּוֹליה מכחישה בכל תוֹקף.
לבסוֹף בא גם המוֹרה העברי לשעוּרים פרטיים, חיימוֹביץ, הרוָק הזקן, הפּזיז והסקרן, יוֹדע כל הסוֹדוֹת, המריח, הלוֹחש, המדבר ב“שׂין” וקרחתוֹ מכוּסה ספיח שׂערוֹת דליל, שהוּא מסרקוֹ וּמברשׁוֹ בלי הרף כדי שיהא סוֹמר. החדר נתמלא מיד דברי רכילוּת וּצחוֹק ועקיצוֹת טוֹבוֹת לב. וכן עברוּ מעניין לעניין עד שהתחילוּ לשׂחק ב“ערבוֹנוֹת”.
– חבל שׂישׂ בינינוּ רק “בחוּרה” אחת! – מיצמץ חיימוֹביץ בשׂפתיו – אילוּ ידעתי, הייתי מביא את אביבה. הייתי מכריחה לבוֹא.
– אני מסתפּק בּאחת, – זרק רוֹטמאן כלאחר יד וּפניו נבוּכים. בין שטארק וּפוֹליה היתה הסכמה גמוּרה ביחסם לבחוּר תמים זה: ידבר לוֹ מה שרוֹצה וכמה שרוֹצה.
פּוֹליה נפרדה מהם לפני שער ביתוֹ של ד"ר רוּף. טיפטף מטר קר, לא נעים. שלט הרוֹפא – זהב על זכוּכית שחוֹרה – כאילוּ זירז: “אין פּנאי, חוֹלים אנוּשים מוּטלים אסוּרים ברצוּעוֹת על שוּלחן הניתוּח – ואתם מעכּבים כאן? כל רגע יקר!” רוֹטמאן עוֹֹד הציץ לתוֹך המסדרוֹן אל המדריגוֹת. פני פּוֹליה המצטחקים החליקוּ ועלוּ על משענתן; הבטיחוּ לה שיבוֹאוּ לקחתה בשעה שש בבוֹקר, אחר כך פנוּ והלכוּ אל הקוֹרסוֹ. שטארק ורוּדוֹרפר היוּ לבוּשים פּלירינוֹת שחוֹרוֹת, ארוּכּוֹת;
רוֹטמאן – אדרת סטוּדנטים מהוּדקה וּזקוּפת צורוֹן; וחיימוֹביץ טפף אחריהם בלי אדרת כלל ורעד מקוֹר. “אין דבר, אני מהלך כך גם בשׂלג ואיני מרגישׂ קוֹר”. דיבּר עברית ושיניו נקשוּ. מבּעד לרשת הגשם ספג רוּדורפר בעיניו את מראה הרחוֹבוֹת הידוּעים לוֹ כל כך וּביקש לגלוֹת בהם איזה שינוּי, אך מצא אוֹתם כשהיוּ. “הכוֹל כדאשתקד”, דיבּר אל נפשוֹ. רק האנשים העוֹברים מתוּחים וּמצוּמצמים מתחת לסוֹככיהם נראוּ לוֹ כחדשים, אף כי גם בגוּרוֹ בלבוּב הכיר רק יחידים מהם. “הם שוֹנים מן הקראקוֹבים. יותר כּרכּיים, אך פחוֹת תרבוּתיים, פחוּת אצילים, כוֹחוֹ של הוַאויל גדוֹל!” והם הלכוּ הלאה. הפּנסר כבר רץ מעמוּד לעמוּד עם המוֹט הבוֹער והצית בזריזוּת את הפּנסים. חלוֹנוֹת החנוּיוֹת ושלטיהן כבר הוּארוּ באוֹר חזק וּמגרה, אך גם הגשם הלך הלוֹך וגָבוֹר. לאן הם הוֹלכים? לכבוֹד האוֹרח מן הראוּי היה לאכוֹל סעוּדת ערב טוֹבה אצל ה“צ’יכי”. בכל לבוּב אין מטבח כזה. הם פנוּ שמה. השעה היתה עוֹד מוּקדמת והאוֹכלים מעטים. בעל הריסטוֹראן עצמוֹ, צ’יכי בעל גוּף, גזוּז שׂערוֹת ראשוֹ וּפניו, הגיש להם את המנוֹת. רוּדוֹרפר, שאכל אצלוֹ פעמים רבוֹת בשנים שעברוּ, שאלו לעסקיו.
– תוֹדה, לא רע! אני זוֹכר את אדוני מלפני שנתיים. איפה היה עד עתה?
– בקראקוּב, – ענה רוּדוֹרפר – יוֹתר קרוֹב לצ’יכיה.
– אין דבר, בכל מקוֹם ישנם אנשים – ענה הצ’יכי נדיבוֹת. ניכּר היה שהעסקים אינם רעים כלל. המאכלים היוּ מליאי טעם. הניקיוֹן, באוֹר וּבלוֹבן של האוּלם הגדוֹל הערוּך בטעם, הרחיב את הדעת. השׂיחה בחבוּרה היתה קלה ועירה. על שטארק צלחה הרוּח, כמוֹ תמיד בחברה אינטימית. הוּא סיפּר מאוֹרעוֹת ואניקדוֹטוֹת משנוֹת עבוֹדתוֹ בצבא הרוּסי וּמחברת הסוֹפרים העברים בהוֹמל. אלה היוּ בשבילוֹ מעיין לא אכזב של סיפּוּרים, הערוֹת חריפוֹת והשתפּכוּת הנפש. עתה הם מפוּזרים בעוֹלם. גם פלאם הוֹּא מן החבוּרה ההיא. אחד, חוֹלה שחפת, הוּא בארץ ישׂראל. שניים במוֹסקבה ואחד באמריקה. אך גם עתה ישנוֹ איזה דבר המאַחד את כוּלם. גם הוּא, שטארק, אף שהוּא רחוֹק מספרוּת, מקבל מרוּבּם מכתבים. אַי, היוּ ימים! – והוּא גירם את ה“קארמנאדל” הריחני בשיניו הגדוֹלוֹת, כאילוּ היה מגָרם את הימים ההם. אחר כך שתוּ שׁיכר פּילזני. אחר כך הזמינוּ עוֹד מנה פּוּדינג. אחר כך שתוּ סוֹדה חזקה עם מיץ דוּבדבנים. אחר כך עישנוּ סיגארוֹת טוֹבוֹת, עבוֹת. חיימוֹביץ כבר שתק מרוֹב התעדנוּת ושׂוֹבע. רוֹטמאן עוֹד סיפּר איזה דברים פּיקאנטיים מן האחוּזה של דוֹדוֹ, שהוּא ישב שם הקיץ יוֹתר משני חדשים. הדברים היוּ מעניינים, אך הוּא לא ידע לסַפּר, ועל כן צבט שטארק את רוּדוֹרפר בשוֹקוֹ, אחר קמוּ והלכוּ ל“קפה גראנד”, לחצי שעה, עד שיסעוּ בשמוֹנה ל“היכל הספּוֹרט”.
– חבל, שפּוֹליה איננה אתנוּ! – אמר רוֹטמאן בדרך.
– היא כבר ראתה את הפּרוֹגראמה הזאת, – השיב שטארק כמתנצל.
חיימוֹביץ הלך וחייך לעצמוֹ, אף כי לא שתה טיפּת אלכּוֹהל.
בקפה נזדמן רוּדוֹרפר עם מכּרים ישנים, אנשים שחיבּב אוֹתם, אף על פי שהיה משׂוֹחח אתם רק מעט וּלעתים רחוֹקוֹת. לחץ את ידי הפּרוּפ' בּאלאן, זה הגבר הנמוּך, העממי, טוֹב הפנים, המספּר אניקדוֹטוֹת היסטוֹריוֹת באידית ואינוֹ צוֹחק. בירך מרחוֹק בניד ראש וּבקימה מעל השוּלחן את מר קסלר, עוֹרך השבוּעוֹן החריף “מוֹניטוֹר”, התוֹקף תמיד את השלטוֹן באחריוּתוֹ של הציר אהוּב הקהל ברייטר. החליף מלים אחדוֹת עם המוֹרה ב“בית ספר הקהילה” מאלר, שמשׂחק פּוֹלני ברח עם אשׁתוֹ. ניענע בראשוֹ לאחירים. אחר שתוּ את המלאנז' הטוֹב, הפכוּ איזה דפּים בעיתונים היוֹמיים והמצוּירים. הכוֹתרוֹת של הידיעוֹת המאַיימוֹת, המרעישוֹת על מלחמה קרוֹבה, הבהיקוּ באוֹתיוֹת שמנוֹת, אך לא עניינוֹ בשעה זוֹ את חבוּרתנוּ. עם צילצוּל שמוֹנה יצאוּ לנסוֹע אל “היכל הספּוֹרט” שבקצה הכרך. מרכבוֹת הטראמויי היוּ מליאוֹת נוֹסעים מפּה לפה, וצריך היה לחכוֹת כמה רגעים עד שיכלוּ להידחק לתוֹך אחת מהן. היתה צפיפוֹת נוֹראה, והם עמדוּ ב“פּלוּש”. נדחפוּ ודיבּרוּ, נלחצוּ ודיבּרוּ. פעם משך חיימוֹביץ את רוּדוֹרפר בשרווּלוֹ ולחש לוֹ “יוֹדע אתה? אני מתכוֹנן לכתוֹב רוֹמאן בזארגוֹן. ישׂ לי כבר שׂם נפלא: “בריליאנטן”. האין זאת? אין כּוָנתי לאבני חן ממשׂ, כי אם לאנשׁים טוֹבים כאבני חן. חה-חה, מה דעתך, שם יפה?” במקוֹם תשובה נזדעזע הטראמויי וכל שמשוֹתיו ריננוּ. היתה התנגשוּת קלה עם אוֹטוֹמוֹבּיל של משׂא. ההתנגשוּת עברה בשלוֹם ורוּדוֹרפר נפטר מתשוּבה לחיימוֹביץ.
– מה הם נדחקים כל כך, לעזאזל? מה יש שם? – שאל שטארק נרגז.
– השד יוֹדע אוֹתם. כמעט אוֹתוֹ דבר שיש בקוֹלוֹסיאוּם, – החזיק אחריו רוֹטמאן.
– כנראה, מאוֹתוֹ טעם שאנוּ נדחקים, – צחק רוֹּדוֹרפר.
והטראמויי כבר החליק ברחוֹבוֹת הרחוֹקים, מחוּץ לעיר, שרוּדוֹרפר היה שם אפשר פעם אחת בחייו.
האוּלם של “היכל הספּוֹרט” היה באמת נהדר. אוּלם גדוֹל כזה לא ראה רוּדוֹרפר גם בחוּץ לארץ. הקשתוֹת והעמוּדים והקירוֹת הגבוֹהים עשׂוּ רוֹשם של בית נתיבוֹת ענקי. הכוֹל היה חדש וּמבהיק וגדוֹל ויצוּק ישר וּבחשבוֹן. “המלה האחרוֹנה של הטכניקה”, נזכר רוּדוֹרפר בדברי שטארק. כבר ישב קהל גדוֹל והמתין מתוֹך המוּלה רבה. הסדרנים הביאוּ את החבוּרה למקוֹמוֹת טוֹֹבים, מוּל הבמה. ה“מסמר” של הפּרוֹגראמה היה “הפּרוֹפיסוֹר למתימטיקה מבּוֹן”. זה היה בעל זיכּרוֹן פינוֹמינאלי. כתבוּ לוֹ מאחוֹרי גבּוֹ, על שלוֹשה לוּחות עוֹמדים, מספּרים בני שש ועשׂר ספרוֹת, לפי הקריאוֹת מתוֹך הקהל, וּלאחר שמילאוּ בהם את כל הלוּחוֹת, הביט הפּרוֹפיסוֹר אל הקהל וקרא את כל המספּרים על הסדר ישר והפוּך, רצוּפים וּלסירוּגין, אחר כך חיבּרם ישר וּבאלכסוֹן, אחר נקב את הספרה האחרוֹנה וכו' וכו'. הקהל האינטליגנטי ישב נדהם מרוֹב תימהוֹן והתפּעלוּת, אך ההמוֹן התחיל להשתעמם.
– יש לוֹ מַראוֹת קטנוֹת קבוּעוֹת בעיניים, – שמע רוּדוֹרפר קוֹל מדבּר מאחריו.
– שטוּּיוֹת! ישנה מראה באיזה מקוֹם בקיר שמנגד, והוּא רק בעל ראייה מצוּינה, – ביאר השני.
– לך. זוֹהי מנימוֹניקה. פשוּט מאד. ואיך יוֹדעים חשבוֹן הסוּסים באלבּרפלד? זהוּ פשוּט כשרוֹן טבעי.
– הרי זה שד ולא אדם! – סיכּם הראשוֹן. אחר כך קראוּ לוֹ מן הקהל מספּרים חדשים, ענקיים, עם פסיקים, עם מחַלקים וּמכפּילים, ודרשוּ את התוֹצאה. הפּרוֹפיסוֹר תמך באגרוֹֹפוֹ את סנטרוֹ, צימצם את עיניו וּביטא מיד את התוֹצאה, שהתאימה בדיוּק למספר הרשוּם אצל השוֹאל ושעלה לוֹ ביגיעה של עשׂרה רגעים.
אחר כך בא ריקוּד תפל של רקדנית ערוּמה למחצה. כמה שזוֹ זרקה את הרגליים העירוּמוֹת וגילגלה את שׁמלת-המניפה והשתדלה להראוֹת את חמוּקיה – לא נתפּעל הקהל. רק שטארק לחש לרוּדוֹֹרפר:
– ראה את סוּליוֹת רגליה הורוּדוֹת!
– הרי אתה קוֹנסייר (ידען-מוּמחה בדברים שבטעם) ולא ידעתי! – השיב לו רוּדוֹרפר.
אחר כך בא איזה בּאריטוֹן שנפסל, בעל קוֹל מעוּך והתרפּק על האַריה של טראויאטא, וּכשראה שבזה לא “לקח” את הקהל, עבר אל הפּזמוֹן הלבוּבי “שׁם אצל בּוֹֹמבּאךְ…” לזה עזר קצת הקהל ורבתה השׂמחה. הזמר קיבל את מנת מחיאוֹת הכּפּיים שלוֹ בעין יפה. אחר בא עוד נוּמר עיקרי: “כוֹח ושיווּי משקל”. הלוּליוֹן העמיד שוּלחן קטן מרוּבּע, על השוּלחן כיסא, על כיסא כתריסר בקבוּקים, על הבקבוּקים טס, על הטס שש כוֹסוֹת גבוֹהוֹת, ושוּב טס קטן, ועל הטס בקבוּק יחידי ועל הבקבוּק טבלא קטנה. אחר הביא מאחרי הקלעים ילד כבן שלוֹש, לבוּש כיוֹרש עצר ספרדי עם חרב קטנה למַדיו, והילד התחיל מטפּס ועוֹלה, מתוֹך השגחה בלתי פוֹסקת מצד הלוּליוֹן, עד שהגיע אל הטבלא, עמד עליה בזקיפת קוֹמה, זקר רגל אחת לאחוֹר, פרשׂ ידיו לקהל והבליט פניו בצחוֹק חן מאוּנס. הקהל עצוּר הנשימה התפּרץ בסערת מחיאוֹת כּפיים. הילד לא זע, רק פניו האירוּ באוֹתוֹ חיוּך מאוּנס. אז הכניס הלוֹליוֹן סוּלם גבוֹה, חיזקוֹ במרוֹמי הבמה עד שעמד זקוּף ואיתן, הידק אל דף השוּלחן רצוּעת ברזל, אחזה בשיניו והרים את השוּלחן עם כל הפּיראמידה אשר עליו והסתוֹבב עמוֹ על הבמה. לב הקהל דמם מרוֹב התרגשוּת. אחד ניסה למחוֹא כף, אך שכינוֹ החזיק בידוֹ ולא נתנוֹ. הלוּליוֹן ניגש אל הסוּלם והשוּלחן בפיו והתחיל מטפּס ועוֹלה עליו מגבּוֹ. הקהל קפא מרגש ההתאַמצוּת. כשהגיע הלוּליוֹן למעלה טרח רגעים אחדים להפוֹך את פניו והדבר עלה לוֹ כנראה בקוֹשי. רוֹב הקהל ישב בפיוֹת פעוּרים, כאילוּ הוּא מטפּס יחד עם הלוּליוֹן. לאחר שהדבר עלה בידוֹ, התחיל לרדת מן הצד השני. הקהל רצה שהירידה תהיה מהירה, כטבעה של כל ירידה, אך הוּא לא נחפּז וּכשהוּא קוֹלע את זרוֹעוֹתיו משלב לשלב ירד במתינוּת זהירה וגבּוֹ אל הסוּלם. כשעמד על הרצפה והציג את השּוּּלחן עוֹד לא מחא הקהל כף, כל כך מוּקסם היה. אך במחוֹא האחד התפּרצוּ כוּלם בסערת דפיקוֹת בידיהם וּברגליהם, שכּמוה נשמעת רק לפעמים אחרי נגינת סימפוֹניה אדירה.
– נוּמר לא רע! – העיר רוֹטמאן. – מדוּע אינך אוֹמר “טוֹב מאד”? צרוּת עין גאליצית! – לא יכוֹל שטארק להתאַפּק. בעיניו הזהירוּ דמעוֹת. רוּדוֹרפר נהנה משטארק “בחוּר יקר!” חזר לעצמוֹ.
כשנגמרה ההצגה כולה, היתה כבר השעה קרוֹבה לשתים עשרה.
ההצגה ארכה הפעם יוֹתר מן הרגיל, רוֹטמאן פשט את ידיו כמתעמל משוּעמם ואמר:
– מחכּה אני לאתליטים בכליוֹן עיניים. הללוּ הם דבר של ממש, לא אחיזת עיניים.
– אני אסדר את עניין הכרטיסים. סמכוּ עלי… להשׂיג גם בשׂבילך, מר רוּדוֹרפר? – שאל חיימוֹביץ. הוּא היה מוּמחה להשׂיג כרטיסים גם להצגוֹת יוֹצאוֹת מן הכלל. הכרטיסים לא היוּ באמת אלא קוֹנטרמארקוֹת, שקנה אצל השוֹער.
– בבקשה!
– חבל, שהשעה כבר מאוּחרת. היינוּ הוֹלכים עוֹד אל אביבה. היא בחוּרה הגוּנה, אבל חוֹפשית וּמקבלת בחדרה בחפץ לב. רק כבר מאוּחר. אה, תענוּג לשמוֹע מפיה על דבר ארץ ישׂראל והשוֹמרים. המשוֹרר ר. כוֹתב לה מכתבים. גם הוּא שוֹמר בנס ציוֹנה. שם מוֹשבה יפה? הא?
החבוּרה מצאה לה סוֹף סוֹף מקוֹם בטראמויי. הדוֹחק היה עתה עוֹד יוֹתר גדוֹל וצריך היה לעבוֹד במרפּקים. עבד ביחוּד רוֹטמאן ואחריו חיימוֹביץ, הם היוּ כשני פּיוֹנירים ורוּדוֹרפר וּשטארק באוּ אחריהם. הטראמויי היה רוֹטט וחוֹרק עכשיו בנסיעתוֹ, מפּיל את העוֹמדים וּמרגיז את העצבים. בכל רגע התלקח החשמל למעלה על החוּטים. זה היה מהלכוֹ האחרוֹן. הגשם לא חדל, והנהג, מכוּרבּל באדרתוֹ הכבידה, עמד על יד ההגה זוֹעף. הוּא צילצל בלי הרף והביע בצילצוּל את כל כעסוֹ. כשחוּלקוּ הכרטיסים והמרכבה זזה, הרגישוּ הנוֹסעים את עצמם בטוֹב, שזכוּ במקוֹם שהוּא. חיימוֹביץ לא פסק מלספּר על פלאם ועל אביבה.
כשירדוּ בקוֹרסוֹ רצוּ ארבעתם, כמוֹ על פי פקוּדה, ל“מקוֹם ציבוּרי” שמתחת לאדמה. אחר כך עלוּ מן הצד השני ועמדוּ מפוּזרים באמצע הרחוֹב, כמחפּשׂי דרך. מרכבוֹת הטראמויי עברוּ עתה בזוֹ אחר זוֹ במהירוּת רבה ולא התעכבוּ בתחנוֹת. הן נראוּ כבוֹרחוֹת מפני סכנה.
– רצים הם הביתה כסוּסים, – העיר רוּדוֹרפר.
– יפה מאד! – נהנה חיימוֹביץ מן המשל – חבל שכבר מאוּחר ואי אפשר לסוּר אל אביבה. היא בחוּרה הגוּנה מאד.
– נסוּר עוֹד לחצי שעה אל בית המרזח של הרוּתיני. אתה יוֹדע, רוֹטמאן, זה שברחוֹב קוֹטלארסקה. בשעה זוֹ מוֹצאים שם אכּסמפּלרים מעניינים. מן האמיגראנטים, – אמר שטארק.
– כן, גם שליחי הבּוֹלשת מסתוֹבבים שם בחוֹץ, – העיר חיימוֹביץ – אתם יוֹדעים מי עוֹבד בבוֹלשת? זה המוּמר, שהיה פעם מלצר ב“קפה אֶדיסוֹן”. הוּא כל כך השמין, שאי אפשר להכירוֹ. חזיר!
בקרן רחוֹב קוֹטלארסקה עמד חיימוֹביץ ונפרד לביתוֹ. בבוֹקר השכם צריכה לבוֹא אליו עלמה אחת לקבל שיעוּר. היא עוֹבדת בחנוּת הוֹריה ואין לה שעה פנוּיה אחרת. עליו אפוֹא לישוֹן שעוֹת אחדוֹת.
איש לא הצטער על פרידתוֹ.
בית המרזח היה קטן, חם וּמלא עשן סיגאריוֹת. על המזנוֹן היוּ מוּנחים רק מיני מזוֹנוֹת מעטים וּפשוּטים, בייחוּד מליחים ממינים שוֹנים. העיקר היה כאן – השתייה. כשליש החדר היה גדוּר בסבכת עץ והיוּ עוֹלים שמה בשלוֹש ארבע מדרגוֹת עץ. שם ישבוּ זוּגוֹת של סוֹחרי חזירים ושׂיחקוּ בקלפים. בדרך כלל היוּ שוֹתקים בעת משׂחקם, אך פתאוֹם היה מתפּרץ משם נַַהם כנַהם פר ושוּב היה משתתק, רק הקלפים קישקשוּ בהיטרפם וּבהיזרקם על השוּלחן. מזמן לזמן היה אחד נוֹקש על השוּלחן, ב“האלבּה”1) בדרשוֹ עוֹד שֹיכר.
– ידידי אהוּבי, שׂימה נא שׁם הרבה רוּם! – התחנן אחד בכל פעם אל המלצר, שבא לקחת את ה“האלבּוֹת” הריקוֹת.
– אוֹתוֹ יוֹציאוּ מפּה על הידיים, – אמר שטארק.
– כדאי לחכּוֹת לראוֹת במחזה, – אמר רוֹטמאן.
הם הזמינוּ שלוֹש כוֹסוֹת קטנוֹת ליקר ירוֹק, השׁיקוּ והריקוּ אותן בבת אחת וקינחוּ בסארדלים מכוֹרכים עם אפוּנה אחת באמצע.
שטארק נעשׂה פתאוֹם שׂמח מאד, וּכדרכוֹ, שׂמחתוֹ מהוּלה בעצב רב. עיניו עמקוּ מאד והוּא היה מעבירן מדי רגע בלטיפה על רוּדוֹרפר. הוּא גם נתקרב אל כיסאוֹ והיה מחבק בכל פעם את שכמוֹ.
– יוֹדע אתה, יעקב? אני חוֹשב לפעמים לילוֹת שלימים על המפלצת רוּסיה. אני שוֹנא אוֹתה תכלית שׂנאה. עברתי כמעט את חציה. הערבוֹת והערים הגדוֹלוֹת: קיוֹב וּמוֹסקבה וּפטרבּוּרג. שׂוֹנא אני את הטוּמאה שבה, את “דם הטריפה” העכוּר העלוּל תמיד להתלהט, את האלילוּת האפילה ואת ה“יוּרוֹדיבוֹסט” – אתה יוֹדע פירוּשה של מלה זוֹ? – לדידי, לא היה העוֹלם חסר כלוּם לוּלא היה דוֹסטוֹייבסקי. אני מוַתּר על ה“אנוֹשיוּת” שלוֹ ועל האינקויזיציה שלוֹ. וּלהפך, אוֹהב אני את המערב עם סדריו הנאים ועם תרבוּתוֹ הדקה, אהבת העבוֹדה והתענוּגים הקלים. כשרוֹן ההסתגלוּת ונוֹחוּת החיים. ואף על פי כן – הזאב אינוֹ יכוֹל לשכּוֹח את היער. יש שאני חש כאן מחנק נוֹרא, איזוֹ ריקוּת האויר, חסרוֹן איזה אלמנט עיקרי לנשימה; ואז הלב מתכּוץ והדמעוֹת נסחטוֹת ועוֹלוֹת אל העינים, אז נעשׂים הם, החזירים הלבנים ההם, מוּבנים וּקרוֹבים ללב, ואני נמשך כבכבלים שמה אל ארץ הראסקוֹלניקוֹבים והגוֹרדייבים, ושירי פּוּשקין ולרמוֹנטוֹב עוֹלים בזיכּרוֹן, וזכר הימים בהוֹמיל והצבא שלהם והרחבוּת שלהם והאכזריוּת המשעבּדת עד הנימים האחרוֹנים שבנפש, והפּחד והאימה ואפילוּ – הפּרעוֹת וּמעשׂי האוֹנס… אֶח, אֶחָא, אֶחָא! כמוֹ זאפּוֹי!… (שיכּרוֹן) כל זה ממלא את נפשך אימפּוּלסים כאלה, שאתם כאן אינכם מסוּגלים אף לשערם… אי, רוּסיה, עד זנוּני אִמך!
והוּא לחץ את כתיפיו של רוּדוֹרפר עד למכאוֹב והתחיל מדקלם קטעים שלמים מ“דימוֹן” וּ“מייבגני אוֹניגין” בהטעמה רוּסית מיוּחדת. בלוֹריתוֹ האדוּמה נתפּרעה והעיניים הוּצפוּ דמעוֹת. כתיפיו רעדוּ וקוֹל החזה העמוֹק ניסר מלא תוּגה פצוּעה.
– אח, אחא! גם האהבה ברוּסיה אחרת היא – יש בה מפּרחי הדוּבדבנים וּמריח הדם. היא מתרפּקת ונלחצת אל הלב, כ, כ, כ-אנוּסה… מה לעוּמתה המסירוּת התמימה של הנערה הגאליצית! מה הרוֹך הקריר הזה! מה הדמעוֹת המימיוֹת הצלוּלוֹת האלוּ! – סוּפת אהבה הבוּ לי, כ“טרוֹיקה” נשׂאת על ערבת-שלגים!
פִּתְחוּ נָא לִי שַעֲרֵי כִלְאִי,
הָבוּ שֶׁמֶשׁ לִי וָאוֹר!
רִיבָה שׁחוֹרַת גַּבּוֹת עַיִן עִם סוּס בַּעַל רַעֲמַת שְׁחוֹר!…
רוֹטמאן ששמע דיקלוּמים אלה לא פעם, חזר אחריו באוֹתם החרוּזים שזכר ושיכוֹל לבטאם.
פתאוֹם הפסיק שטארק וּבפניו הצטייר פחד מוּזר. הוּא גחן על השוּלחן ושאל את רוֹטמאן:
– מי זה היוֹשב שמה יחידי בפינה ואינוֹ גוֹרע עין ממנוּ?
רוֹטמאן חיכּּה רגע, כדי שלא לעוֹרר שׂימת לב, אחר הפך פניו, העיף עין מסביב, וּכשהשיב פניו גחן על השוּלחן ולחש:
– הרי זה הבּלש המוּמר, שהזכיר חיימוֹביץ בדרך. מה אתה ירא? הרי אתה רשוּם בפוֹליטכניקה. אני מצפצף עליו.
– אצלי, הרי אתה יוֹדע, יש עניין עם הפּאספּוֹרט. בפוֹליטכניקה סידרתי את העניין במשהוּ זיוּף, אך עם אלה… בפרט עכשיו, במתיחוּת הפּוֹליטית, ששוּב נוֹתנים עין לרעה ברוּסים…
– גם בכיסי אין שוּם תעוּדה. והרי שנינו כמוֹ שהננוּ לבוּשים בפלירינוֹת וּבמגבעוֹת הארטיסטיוֹת, יכוֹלים להיוֹת חשוּדים על רוּסיוּת, – אמר רוּדוֹרפר ספק רציני ספק מתלוצץ.
– “יא חוֹצ’וּ טווֹאי ניז’ניא גרוּדי לאסקאט…” (עדנת שדיך חפצתי לטף…) – התחיל רוֹטמאן משתפּך ב“הימנוֹן ליגת האהבה החוֹפשית”. הוּא התכּון להרגיז את הבּלש. אדרבה, ינסה להתעסק עמהם… שטארק לא יכוֹל עוֹד לישב בשלוה. התחיל לספּר בלחש על יריוֹת ותליוֹת שראה בעיניו בשבתוֹ ברוּסיה במאסר. אחר הציע לקוּם וללכת. בכל אוֹפן השעה כבר מאוּחרת: אחת וחצי. יש לקוּם וללכת.
רוּדוֹרפר חשב: “עכשיו, יקירי, אינך מתגעגע עוֹד על רוּסיה שלך, והיית מסכים להיוֹת כמוֹני – נתין אוֹסטרי כשר”.
הם קמוּ ושילמוּ ליד המזנוֹן ויצאוּ, הגשם לא חדל, אך גם לא התגבר. רק הצינה חזקה עם הרוּח המנשבת.
אך הרחיקוּ צעדים אחדים ברחוֹב השוֹמם ועברוּ את הפּנס הראשון, שמעוּ מאחריהם קוֹל קוֹרא:
– עמדוּ אדוֹנַי!
שטארק הפליט: “נמהר ונימלט!”, אך רוֹטמאן ורוּדוֹרפר עמדוּ. הבלש זקוּף צורוֹן באדרת ציוילית וּבכוֹבע קדירה, השׂיגם.
– אוּלי תוֹאילוּ, אדוֹנַי, להראוֹתני את תעוּדוֹת הזהוּת שלכם?
– בעוֹנג רב! – הזדקף רוֹטמאן בדיבוּרוֹ הפּוֹלני הצח וּבעזוּת של סטּוּדנט – אבל יבוֹא עמנוּ הביתה. שם נכבּד אוֹתוֹ יפה. גם אנחנוּ יהוּּדים. – והטעים את המלה “גם” לעקצוֹ. הלז נפגע בעוֹקץ וּשׂפמוֹ הדק על פניו הרחבים רעד.
– את תעוּדוֹת הזהוּת, אדוֹני.
– וּתעוּדת הזהוּת של אדוֹני? – התלוֹצץ רוֹטמאן – אני מכּיר, כמדוּמה, את דוֹדתוֹ. היא אשת השוֹחט בקיליקוֹב…
– הנה היא! – אמר הבּלש, בבת צחוֹק רעה, הפך את דש האדרת והראה את הסימן.
– אני אטיח לוֹ אחת תחת העיניים – אמר רוֹטמאן עברית אל שטארק ורוּדוֹרפר.
רוּדוֹרפר רצה להתערב וּלדבּר עם הבּלש בהיגיוֹן וּבנימוּס, אך איזה רגש פּנימי מוּזר עצר בעדוֹ ושתק. היתה בוֹ איזוֹ מבוּכה של לא איכפת יחד עם איזוֹ שׂמחת לצוֹן ולא יכוֹל לפצוֹת פּה. החיכּה אף הוּא לאיזוֹ הרפתקה? הביקש לראוֹת את התנהגוּתוֹ של שטארק, הגיבּוֹר הרוּסי? סכנה בכל אוֹפן אין. לכל היוֹתר יוּבאוּ אל המשטרה לזהוֹת את עצמם.
הבּלש הוֹּציא מכּיסוֹ משרוֹקית קטנה, הצמידה אל פיו ונשמעה שריקה חוֹתכת. מיד הוֹפיע השוֹטר הקרוֹב.
– אל תחנת המשטרה, אדוֹני!
זירז הבּלש. השוֹטר הלך אחריהם במתינוּת כבידה.
בחדר התחנה היה אוֹר וחוֹם. נעים היה להיכנס שמה מן הגשם והצינה. השעה המאוּחרת כבר הפיגה את השינה מן האנשים שהיוּ שם. על שני הספסלים הארוּכים ישבוּ “תפוּסים” אחדים. רוּבּם נשים – זוֹנוֹת. אחדים התהלכוּ הלוֹך ושוֹב, שקוּעים במחשבוֹת. מאחרי מחיצה, תחת אוֹר גז חזק, עבד על שוּלחן הקוֹמיסאר. בפתח הפתוּח עמד שוֹטר עם רוֹבה שכּידוֹנוֹ שלוּף. הוּא עמד כמנמנם, חצי גוּפוֹ שכלפי חוּץ רטוֹב מגשם, וחציוֹ השני, שכּלפּי פנים, יבש. את רוֹטמאן תקף בּוֹלמוֹס של צחוֹק. תיכף נדבק גם שטארק, אחריהם גם רוּדוֹרפר. הם נתכּנסוּ לתוֹך זוית, דחפוֹּ זה את זה וצחקוּ. הבּלש שראה את צחוֹקם נתעותוּ פניו מזעם ומרשעוּת – רשעוּת של מוּמר. הוּא ניגש אל הקוֹמיסאר, שצורוֹן הזהב שלוֹ היה פתוּח וצוארו הדק, הצהוֹב, היה בוֹלט בפיקתוֹ החדה; משקפי הזהב שהיוּ קשוּרים לבגדוֹ בפתיל שחוֹר, היוּ רכוּבים ברפיוֹן על קצה חוֹטמוֹ; עיניו היוּ עייפוֹת מאד כשהרים אוֹתן מעל הניירוֹת. הבּלש לחש לוֹ מלים אחדוֹת ורמז לוֹ בעיניו אל השלוֹשה. אחדים מן התפוּסים פיהקוּ, המחוֹגים הגדוֹלים על השעוֹן זזוּ בכל רגע כרמשׂים זוֹחלים בהפסקוֹת קצרוֹת.
רוּדוֹרפר השגיח בשטארק שהוּא רוֹעד. אחז בידוֹ והציץ לתוֹך עיניו:
– אתה חושש לאיזה דבר? הבלים! אחרי החקירה ישלחוּ אוֹתנוּ הביתה. מה ימצאוּ אצלנוּ?
– אה, אל תדבר כך: הנבזה הזה – המשוּמד – הוּא החליט לכלוֹתנוּ… רוֹטמאן, איך מכריזוֹת אצלכם בסטניסלאבוּב התגרניוֹת על תפּוּחים רקוּבים? – “לא תפוּחוֹנים, יין מתוֹק!”, חה-חה-חה!
“לא טוֹב, ההיסטריה כבר אחזה בוֹ”, חשב רוּדוֹרפר ונזכר משוּם מה בפלאם.
רוֹטמאן התיל לחקוֹת בקוֹל את צעקוֹתיהן של התגרניוֹת בעיר מוֹלדתוֹ. הבּלש רקע כנגדוֹ מרחוֹק ברגל: “חסוֹם פּה!” – רוֹטמאן הפנה לוֹ את אחוֹריו. הבּלש ניגש שוּב אל הקוֹמיסאר, לחש לוֹ כמה רגעים בהתרגשוּת. אחר נפרד ממנוּ בלחיצת יד.
– אין שוּם צוּרה רשמית אצלכם באוֹסטריה, – אמר שטארק – הבּלש והקוֹמיסאר נראים שניהם כשני פקידי בית מסחר, “פּריקאשצ’יקים”. איזוֹ אינטימיוּת שפלה! הוּא לוֹחץ את ידוֹ! אי אמא רוּסיה, עד זנוּני אמך! – אף על פי כן יכוֹלים הם לכלוֹא אוֹתנוּ וּלהחזיקנוּ עידן ועידנים – וּמי זה ידאג להוֹציאנוּ?
– אני מצפצף עליהם! – חזר רוֹטמאן – לוּ היתה לי רק אפשרוּת לשלוֹח פתקא קטנה אל דוֹדי עוֹרך הדין, היה העניין נגמר תיכף וּמיד. ואני רוֹאה כבר, שיחזיקוּ אוֹתנוּ פה עד הבוֹקר. מתי כבר תתחיל החקירה?
– איך הן מכריזוֹת? “לא תפּוּחוֹנים – יין מתוֹק”…
רוּדוֹרפר לפת באצבעוֹתיו את זרוֹעוֹ של שטארק וּצבטה בחיבּה. הוּא נשתתק.
והנה נקראוּ אל הקוֹמיסאר.
– מה שם אדוֹני?
– יעקב רוּדוֹרפר.
– מאין?
– יליד, ל., ישבתי שנים רבוֹת בלבוּב. קאנד. יוּר. בוַדאי אני רשוּם במשטרה. היוֹם שבתי מקראקוּב. לא, לדאבוֹני הניירוֹת אינם אתי. הם נמצאים בילקוּטי, עם חפצי במלוֹן “צנטראל”. כן, בן 28.
– ימסוֹר לי בטוּבוֹ את כל הניירוֹת שבכיסיו.
– בבקשה!
ורוּדוֹרפר הוֹציא כל פיסת נייר שהיתה לוֹ בכיסים וּמסרה לידיו הרזוֹת והארוּכוֹת של הקוֹמיסאר. האיש מצא חן בעיניו. היתה בוֹ איזוֹ פשטוּת נעימה. הוּא הזכירוֹ את הנגר הפּוֹלני, שכינם, שהיה מבלה אצלוֹ בילדוּתוֹ שעוֹת שלימוֹת להתבוֹנן במלאכתוֹ.
– אין יוֹתר?
– נראה שאין, – ענה רוּדוֹרפר בבת צחוֹק – מתי חוֹשב אדוֹני הקוֹמיסאר לשלחנוּ הביתה? השעה מאוּחרת ואנוּ רוֹצים לישוֹן. הרי זה “גאוּדיוּם”: תוֹפסים אזרחים שקטים ברחוֹב וסוֹחבים אוֹתם למשטרה. אוּלי יוֹאיל להוֹדיענוּ במה אנוּ חשוּדים?
– כך, כך, אדוֹני. נראה עוֹד מעט. תחכּוּ פה. בבקשה, אדוֹני. – בדבּרוֹ היה סמל החביבוּת.
רוּדוֹרפר התבוֹנן כל הזמן, שצל מסגרת משקפיו מרפרף על הנייר שלפניו. אחר כך נקרא רוֹטמאן. הוּא הטה את כוֹבעוֹ “על הצד”, הידק את האדרת, זקף את הקוֹמה ועמד עמידה סטוּדנטית. אתוֹ דיבר הקוֹמיסאר קשוֹת יוֹתר. אך הוּא לא נכנע. הוּא איים על הקוֹמיסאר בקוּבלנא. איך זה? הייתכן? כבוֹד האזרח המשׂכּיל – ראשית הכוֹל ואחרית הכוֹל! מצחיק! פגע רע נטפל לסטוּדנטים…
אחרי שמסר את כל ניירוֹתיו נצטוה לשלוֹח את השלישי, את שטארק. אצלוֹ ארכה החקירה ביוֹתר. כנראה, שהבּלש בחר בוֹ כב“אישיוּת מרכּזית”. שטארק השיב פּוֹלנית טוֹבה, אך במבטא לקוּי, רוּסי. מלבד זה היה חיור ורוֹעד.
– הוּא יכשיל את כוּלנוּ, – לחש רוֹטמאן על אוֹזן רוּדוֹרפר – אבל, אין דבר, בבוֹקר אמצא לי דרך לשלוֹח פתקא אל דוֹדי.
– כמדוּמה שאתה קילקלת יוֹתר מכוּלנוּ. למה התגרית בּבלש?
– אני מצפצף עליו! הם לא יכלאוּ אוֹתנוּ אני ערב לך.
כעבוֹר חצי שעה הוֹפיעוּ שלוֹשה שוֹטרים מזוּינים, רוֹביהם על כתפיהם שלוּפי כידוֹנים, הם חלקוּ כבוֹד לקוֹמיסאר, אחד קיבל פקוּדוֹת ושלוֹש פתקאוֹת, והוֹבילוּ את שלוֹשתם החוּצה. רוֹטמאן קלט את השם “פוּרדיגארניה” 2) “א, ליד רחוֹב ברנשטיין, לא הרחק מסניף הדוֹאר. גם זה לי בית אסוּרים! אין דבר, בבוֹקר ישלחוּ אוֹתנוּ הביתה!”
הם הוּבלוּ עתה בשוּרה ברחוֹבוֹת הלחים, החשוּכים כמעט. שטארק בראש ושוֹטר מזוֹין אחריו; השני רוֹטמאן ושוֹטרוֹ אחריו; ולאחרוֹנה רוּדוֹרפר – ושוֹטרוֹ אחריו. הם ניסוּ להתלוֹצץ ולקרוֹא זה לזה, אך השוֹטרים אסרוּ עליהם את הדיבוּר. נתעטף הלב. הרי מוֹבילים אוֹתם כפוֹשעים ממש, כפוֹשעים מסוּכּנים לשלוֹם הציבוּר. כל אסיר ושוֹטרוֹ בצידוֹ. מי יוֹדע מה בדה עליהם שם הבּלש המוּמר! אבל בעצם היה עדיין המאוֹרע משעשע. רוּדוֹרפר חשב: “צריך להכּיר גם את ה”פוּרדיגארניה“. הזדמנוּת נאה. וּמה הם יכוֹלים למצוֹא בי, שהנני אזרח כשר וכמעט תוֹשב לבוּב? וכן גם רוֹטמאן. וּבאשר לשטארק – אף הוּא רשוּם בפּוֹליטכניקה ואין עליו שוֹם חטא. אין ספק, שזוֹהי מלאכתוֹ של המוּמר”. והם פסעוּ בגשם וּבצינה על המרצפת המבהיקה מרטיבוּת. עברוּ רחוֹב וּפנוּ לאחר. כשיצאוּ ל“רחוֹב הרחב” ראוּ רץ לקראתם איש צעיר בלי סוֹכך וראשוֹ מכוּנס בצורוֹן אדרתוֹ. כשעבר עליהם קרא אליו שטארק בנשימה אחת:
– פרידמאן! תוֹדיע ל“טאגבלאט”, שאסרוּ את שלוֹשתנוּ על לא דבר… ישתדלוּ שם הציוֹנים…
הצעיר עמד רגע, הביט בעוֹברים והלך לוּ בלי לוֹמר מלה.
– חזיר! – הפליט שטארק וקיבל בגבּוֹ דחיפה מאגרוֹפוֹ של השוֹטר.
אל המאסר הוּכנסוּ דרך מעבר צר מאחוֹרי הבניין. הדלת היתה נעוּלה וסוֹרג האשנב למעלה היה אפל. השוֹטר נוֹשׂא הפקוּדוֹת דפק בקת רוֹבוֹ פעמים אחדוֹת בחזקה. בקעה מבפנים קללה. הוֹעלה אוֹר והדלת נפתחה. פרוֹזדוֹר קטן, מאוּבּק. מעל מין משכּב גבוֹה ירד השוֹמר גלוּי ראש וֹמנוּמנם, לבש את האדרת הקרוּעה וקיבל מן השוֹטר את הפתקאוֹת יחד עם הוֹראת חשאים.
– למאה שדים! אך נרדמתי קצת. איזה קוֹר! – רטן וניגש עם הפתקאוֹת אל העששית שהיתה תלוּיה על הקיר המרוּסק, החזיק פתקא אחת בשתי כפּיו והתאמץ לקרוֹא בה.
– נֹ-ת-ֹן – קרא הברוֹת – רוֹל-רוֹט – לעזאזל, איזה כתב!
– רוֹטמאן – עזר לוֹ בעל השם ועמד מוּכן. השוֹמר בחנוֹ מכּף רגל ועד ראש.
– התר את המלבוּשים! – המשיך בלשוֹן אתה. רוֹטמאן ציית כּכבשׂ. השוֹמר פישפש בכל כיסיו והוֹציא כל מה שהיה בהם. לקח גם את האוֹלר, גם את העיפּרוֹן. ספר לעיניו את הכסף שבארנקוֹ. לאט לאט, ביגיעה רבה, רשם הכוֹל על פּיסת נייר מלוּכלכה. אחר הוֹשיטה לרוֹטמאן לחתוֹם.
– כשתצא, תקבל הכוֹל בחזרה!
וכן נעשׂה לשני הנוֹתרים. העבוֹדה הזאת ארכה כרבע שעה.
כתוֹם ההכנוֹת האלוּ במעמד שלוֹשת השוֹטרים המזוּינים, הוֹריד השוֹמר את צרוֹר המפתחוֹת הגדוֹלים מעל הקיר, פתח את הדלת הכּבידה, האיר בנר דוֹלק לתוֹך מסדרוֹן ארוֹך וּפקד:
– אל ה“פּלטין”, אדוֹני!
שלוֹשתם הלכוּ אחריו. בלכתוֹ מילמל לעצמוֹ, בירר את המפתחוֹת ושינן לעצמוֹ אילוּ מספּרים. ליד אחת הדלתוֹת עמד, האיר את חוֹר המנעוּל, תחב את המפתח, סבבוֹ וּפתח:
– מי רוּדוֹרף? כאן! – דחף את רוּדוֹרפר לתוֹך האפלה.
– ליל מנוּּחה! – קרא אחריו רוֹטמאן – להתראוֹת בבוֹקר!
– להתראוֹת, שטארק! היה כשמך – חזק! – קרא רוּדוֹרפר כבר מפנים. שטארק נהם איזוֹ תשוּבה, אך היא לא הגיעה אליו עוֹד. הדלת כבר סגרה עליו. הוּא שמע שהוֹבילוּ את חביריו הלאה.
הרוֹשם הראשוֹן שתקף את רוּדוֹרפר בחדר היה: אפילה וצינה. האפילה היתה מוּבנת מאליה. אך מאין נמשכת הצינה החריפה הזוֹ? הוּּא עמד עוֹד ליד הדלת הנעוּלה והסב את פניו אילך ואילך לכון את הצד שמשם באה הצינה, ולא יכוֹל. אחרי רגע ניעוֹרה בוֹ השאלה, אם יחידי הוּא כאן, אוֹ יש עוֹד מישהוּ בחדר. אין דרך אחרת אלא לנסוֹת להתקדם לפנים החדר. רצפה לא הוּרגשה תחת הרגליים, רק קרקע רכּה: עפר כּבוּש אוֹ אבק? הפלירינה הרטוּבה הכבידה עליו ודבקה לבגדיו, וגם הם רטבוּ עד שבמקוֹמוֹת אחדים טפחוּ המים עד בשׂרוֹ. כחבוּק קרח חש את כל גוּפוֹ. פסע שתיים שלוֹש פסיעוֹת ועמד. יש אמצעי טוֹב יוֹתר. הוּא ציפצף, מתחילה בחשאי, אחר כך הגביר ציפצוּפוֹ הלוֹך והגבר. “מה נפשך, אם יש כאן מישהוּ עֵר – יענה, ואם ישן – יתעוֹרר”. אך החשיכה קלטה את קוֹל הציפצוּף כמרבד רך ולא נשמע שוּם זיע, מלבד זרם הגשם והרוּח בחוּץ. “לבדי”, החליט. “אם כן צריך למצוֹא איזה מקוֹם שכיבה. צריך לפשוֹט את הפּלירינה הנוֹטפת והכבידה הזאת. אילוּ אפשר היה גם לחלוֹץ את הנעליים הממוּסמסוֹת במים וּברפש!”
הוּא פשט את שתי ידיו כעיור והלך מגשש לפניו. לבסוֹף נפגעוּ שוֹקיו באיזה זיז חד, הוֹריד את ידיו וּמישש משני צידיו וּמצא שלזיז שני ממדים, אך מתוֹך עמידה לא יכוֹל לכון את האוֹרך והרוֹחב. הניח את ידיו על השטח והיה מהלך מתוֹך גישוּש – והנה העצם נמשך ונמשך כמה מטרים. “אוֹ, הרי זוֹ איצטבה גדוֹלה. משמע שגם החדר גדוֹל. כאן אפשר יהיה להתמתח כהוֹגן. מילא, עד הבוֹקר לא נשאר עוֹד הרבה. עתה בודאי שתיים וחצי, עד שש – שלוֹש וחצי. לא נוֹרא!” והוּא טיפס ועלה על האיצטבה והרגיש שהיא במקצת משופּעת ועוֹלה ועשׂוּיה קרשים חלקלקים. לעת עתה ישב על שׂפת האיצטבה וצפה לחדוֹר לתוֹך האפילה. כעבוֹר רגעים מעטים נדמה לוֹ, שהוּא מבחין משׂמאל, הרחק ברוּם הכוֹתל, איזה ריבּוּע אפוֹר, אך קשה היה לשער את גוֹדלוֹ. בוַדאי חלוֹן שם אוֹ אשנב והלילה מאפיר בעדוֹ החדרה. מרגע לרגע התגלם הריבּוּע יוֹתר ויוֹתר, עד שהבחין את מסגרתוֹֹ בדיוּק. כן, אשנב רחב. בודאי יש עליו סבכת ברזל. פתאוֹם זכר את שאלתוֹ של שטארק: “איך מכריזוֹת התגרניוֹת על תפּוּחים רקוּבים?” וצחק לעצמוֹ בקוֹל. גם לצחוֹקוֹ לא ענה הד. “כמה לא נעים לצחוֹק כאן באפילה!” הוּא התרוֹמם והרתיע את עצמוֹ במעלה האיצטבה עד שהעלה את כל רגליו. פשט את הפלירינה. קיפּלה והניחה בזהירוּת לצידוֹ, הסיר את המגבעת והניחה על הפלירינה וּבעצמוֹ השׂתרע וגישש בראשוֹ אם לא ייתקל בקיר. “לא, האיצטבה כנראה רחבה דיה”. הניח לאט את הראש, שׂם תחת ראשוֹ את אגרוֹפוֹ וּביקש להאחיז את עצמוֹ בתנוּמה. “כמוֹ אז, לפני שנים, בפוּנדק של הצדיק הקיטע, כשנדדתי בכפרים”, הירהר לעצמוֹ במשהוּ הקלה, “הה, אז הייתי אחר: איזוֹ קלוּת, איזוֹ אהבת חיים, איזה חוֹסר דאגה, איזוֹ קליטת רשמים!” אך שכב רגעים מספר התחיל רוֹעד. עתה הרגיש בעליל שהצינה הוֹלכת ונמשכת בזרם ישר מן הריבּוּע המאפיר שם ברוּם הכוֹתל. “האשנב פרוּץ”, החליט. “איזה סקאנדאל! מכניסים אדם מן היישוּב, שלא נמצא בוֹ כל חטא, לתוֹך מרתף כזה, בליל סתיו, בגשם וקוֹר, והחלוֹן פרוּץ! הרי הם יכוֹלים לגרוֹם למחלה אנוּשה וגם למיתה! אֹוֹ, בבוֹקר אגיש קוּבלנא למשגיח בית האסוּרים! סדרים כאלה נאים לרוּסיה!” אך הצינה נמשכה ונמשכה, כאילוּ מצאה לה עתה נקוּדת אחיזה והכאיבה לוֹ ושברה את גוּפוֹ המיוּגע, עד ששיניו התחילוּ נוֹקשוֹת . הוּא ישב שוּב, לקח את הפלירינה, פרשׂה על עצמוֹ ושכב. את המגבעת קיפּל והניחה מתחת לראשוֹ. אך הקוֹר לא פחת. אדרבא, רטיבוּת הפלירינה וכוֹבדה הכאיבוּ עוד יוֹתר. “אה, אמש ביליתי כל הלילה ברכבת, כמעט לא עצמתי עין. כל היוֹם ניטלטלתי ממקוֹם למקוֹם – ועתה לינת לילה כזוֹ. ווֹסטבּיה!” קרא לעצמוֹ בלשוֹנוֹ של שטארק, “הגם אוֹתם הכניסוּ לתוֹך חדרים כאלה? מי יוֹדע? בבוֹקר יספּרוּ את קוֹרוֹתיהם. אני מתאר לי את פרצוּפוֹ של שטארק. תפּוחוֹנים!”
עוֹדנוּ אחוּּז הירהוּרים אלה ושוֹקע לתוֹך עצבוּת – והנה הבהיק אוֹר קלוּש בחוֹר שבטבּוּר הדלת ונשמעוּ צעדים נגררים וצילצוּל מפתחוֹת. רוּדוֹרפר חיכּה במתיחוּת. הדלת נפתחה ונכנס השוֹמר המנוּמנם, הטיל על הקרקע שׂמיכה ישנה, אחר סחב והכניס סוּלם, סמכוֹ בקיר, עלה בוֹ והעלה אוֹר רפה במנורה קטנה שהיתה תלוּיה שם. נתבהר קצת החדר. האיצטבה היתה רחבת ידיים והיה עליה מקוֹם לעשׂרה אנשים, לפחוֹת. בפינה, מתחת למנוֹרה, היה “כיסא” פתוּח. יוֹתר לא היה דבר. האשנב היה קטן ממה שנדמה בחשיכה, סרוּג בסבכה וּשמשוֹת אין לוֹ.
רוּדוֹרפר פנה אל השוֹמר בניקוּש שיניים:
– אפשר להצטנן כאן. יראה אדוֹני. כוּלי רטוֹב מגשם. אוּלי אפשר לסתוֹם את האשנב?
– לא יזיק לך כלוּם. אינך כאן לא הראשוֹן ולא האחרוֹן. – השיב השוֹמר והסיר את הסוּלם.
– אוּלי יעבירני לחדר אחר? יקבל “מתנה”.
השוֹמר הביט רגע באסיר, יצא ונעל.
עצב וחרוֹן אחזוּ את לבוֹ של הנשאר. איזוֹ התעללוּת באדם! מעוֹלם לא תיאר לוֹ, שיש באוֹסטריה מעין זה! יד השלטוֹן! הנה טעם את טעמה!…
ירד ואחז בשוּלי השׂמיכה, משכה אל האוֹר, הרימה והתבונן בה בעיוּן: כּינים בהירוֹת וגסוֹת זחלוּ עליה בין השׂערוֹת לרוֹב. הוּא השליכה בגוֹעל לאמצע החדר. “לא, את זוֹ הוּא מוּכרח להחליף לי באחרת. אם כבר דוֹאגים לאסיר שיהא לוֹ במה להתכּסוֹת – צריך שהמכסה יהיה נקי”. והוּא התחיל דוֹפק באגרוֹפיו על הדלת המפוּרזלת. הרעש היה גדוֹל. “אין דבר, יתעוֹרר כל בית האסוּרים. הוּא מוּכרח להחליף לי את השׂמיכה. נא, סדרים כאלה!” והוּא דפק עוֹד. כשעברוּ רגעים ארוּכים ולא נענה, התחיל בוֹעט בדלת ברגליו. נדמה לוֹ, כל בית האסוּרים רוֹעד. אך איש לא בא. עוּבדה זוֹ יצקה בוֹ עוֹפרת של יגוֹן. “אם כן אני בסוֹהר ממש”, דיבר לעצמוֹ בקוֹל, “רגילים הם בכמוֹ אלה”. בכלל דיבּר כאן אל עצמוֹ בקוֹל לפכּח את הבדידוּת. הוּא הסתלק מן הדלת האכזריה והסתכּל במנוֹרה הקטנה, הרחומה. היה לוֹ חשק להגדיל אוֹרה, אך בלי סוּלם אי אפשר היה להגיע אליה. התחיל אפוֹא מתהלך בחדר הלוֹך ושוֹב, לאוֹרך ולרוֹחב, כדי לחמם את עצמוֹ משהוּ. הקרקע היתה באמת עפר כבוּש, קצת טחוּב. לא ענה כל הד לצעדים. נשׂא את עיניו גם לאשנב הפּרוּץ בגעגוּעים: הלילה ניבּט בתוֹכוֹ אפל, ממטיר וסוֹאן. הצל שגוֹּפוֹ הפּיל היה כל כך קלוּש, שכמעט לא הסתמן על הקיר הקוֹדר. הוא גחן והתבוֹנן מתחת לאיצטבה: תהוֹם ריקה ניבטה בו, רק פיסת נייר נחה שם. הוּא רצה להוֹציאה ולראוֹתה, אך התעצל. התהלך שוּב. “מילא, עד הבוֹקר לא רב. עוֹד שעוֹת מספר, לוּלא הצינה הארוּרה הזאת!” והתחיל לרוּץ. אחר עמד וחבט בידיו המשׂוּכּלוֹת את כתיפיו, כדרך שעוֹשׂים האיכּרים בחוֹרף, אך תחת להתחמם פרצה זיעה על כל גוּפוֹ ונפל עליו פחד של הצטננוּת מסוּכּנת. גם רגליו כאבוּ, בפרט הסוּליוֹת שהיוּ צוֹרבוֹת מאד. ישב על שׂפת האיצטבה, קלט את סנטרוֹ בכפּיו והשתקע בהירהוּרים. מוֹחוֹ נאחז מיד בדימדוּם ודמיוֹנו ניעוֹר. הנה הוּא מתנדנד באיזוֹ נדנדה גדוֹלה, מטוּשטשת, אך הנה הנדנדה הוֹלכת וּמתבהרת וּמתבלטת עד שהיא נעשׂית… אנייה גדוֹלה. האנייה נוֹסעת לחוֹפי ארץ ישׂראל. חברת בחוּרים צעירים, רוּבם רוּסים, נוֹסעים באנייה. כוּלם עליזים, שׁרים, לוֹבשים חוּלצוֹת לבנוֹת
וּנקיוֹת. ביניהם נערוֹת אחדוֹת. אחת דוֹמה לפּוֹליה, לא, באמת פּוֹליה. כוּלם מדברים עברית במבטא רוּסי. פנים שׂמיחים להם, אך העיניים משוּם מה עצוּבוֹת. איזוֹ אש חבוּיה יוֹקדת בהן, איזוֹ אש נאצלת, אש המפעל, אש הקוֹרבּן. פּוֹליה מתהלכת ביניהם כאחוֹת חוֹבשת… והנה צנח ראשוֹֹ הצידה והוּא התנער בבהלה. מראה החדר קרע, הפיץ באחת את אריגת חלוֹמוֹ. “היכן שטארק?” קרא, “היכן פּוליה? פּוֹליה?” והשם פּוֹליה היה עתה כל כך חמים, כל כך ממוֹגג. לבוֹ נמלא כיסוּפים לראות את פניה, לשמוע את קוֹלה הנגיני, המשעבּד. איזה חן במבטאה! איזוֹ חסוּת בגוֹּפה החסוֹן! אילוּ יכוֹל לבכוֹת לתוֹך חיקה הרחב, הנאמן! עתה מוּבן גם רוֹטמאן… והוּא ירד והתחיל מהלך שוּב בסוּליוֹת צוֹרבוֹת. נשען בגבּוֹ אל הקיר שמנגד והסתכּל ישר במנוֹרה התלוּיה. אך גם בעמדוֹ תקף עליו הנימנוּם, ורק מתוֹך יראת נפילה התאוֹשש והתחיל מהלך שוּב. בעברוֹ ליד האיצטבה גחן שוּב וּפיסת הנייר גירתה אוֹתוֹֹ. הוּא מוּכרח להוֹציאה. אך עוֹד התעצל.
צריך בכל זאת לשכּב. עלה על האיצטבה, התעטף במרץ בפלירינה, עצם את עיניו בחזקה וּבכל כוֹח רצוֹנוֹ התאמץ להירדם, אך דוקא הכּרה זוֹ מנעה ממנוּ את השינה. התחיל מתהפך במכאוֹבי נפש מצד אל צד. והצינה הוֹלכת וּמתגברת. “עוֹד מעט יהיה בוֹקר!” ניסה לנחם את עצמוֹ, “תמיד הצינה מתגברת לפנוֹת בוֹקר”. ושיניו נקשוּ והברכּיים רעדוּ והתנקשוּ. “ישיבת כרכים ריככה והתישה אוֹתי. אדם עוֹבד לא היה סוֹבל כל כך. הנה, זה כוֹחוֹ של האינטליגנט במצב ביש. גם מטעם איגוֹאיסטי זה, לחזק את הכוֹֹחוֹת החיוּניים, צריך לנסוֹע לארץ ישׂראל. שם מוּכרח האדם היהוּדי לעבוֹד בטבע, באויר. פּוֹליה! פּוֹליה!” קרא בכלות נפש מכאיבה עד מאד, “אילו יכולתי לשמוע רק את קוֹלך, ולוּ גם דרך חוֹר הדלת הזו?” מהוּתוֹ של שטארק הלכה הלוֹך והיטשטש, רוֹטמאן לא היה במציאוּת עוֹד. פּוֹליה, פּוֹליה! – והלב גוע. פתאוֹם שמע גירוּד מתחת לאיצטבה. אהא! גחן והביט: עכבר גרר את פיסת הנייר. כשנראוּ פניו מתחת לאיצטבה עמד העכבר ונתן בוֹ עיניו הזעירוֹת והדוֹקרוֹת, כשני ראשי סיכּה. רוּדוֹרפר תיסס בקוֹל שמגרשים בוֹ חתוּל, אך העכבר לא זז. הוּא ספק עליו בשתי כּפּיו. העכבר עמד בלי נוֹע. איזה חצוּף! בודאי הוּא תוֹשב פה ואינוֹ מתפעל מן הגר. אין גם מה לזרוֹק בוֹ. רקע ברגל, והעכבר התחיל שוּב גוֹרר וּמרשרש בפיסת הנייר. אין ברירה, צריך להוֹציאה. הוּא התמתח על הקרקע, הסיע את עצמוֹ לתוֹך הצל, פשט את ידוֹ ואחז בנייר. כשעמד והתבוֹנן בוֹ לאוֹר המנוֹרה ראה שבידוֹ חצי דף קרוּע מאיזה קאטאלוֹג של מכוֹנוֹת חקלאיוֹת. חצי מכוֹנת הדיש היה קרוּע, אך שוּרת השׂקים לקליטת התבוּאה התלוּיה בחזית המכוֹנה היתה בוֹלטת. קטע תמוּנה זה החיה בוֹ את זכרוֹן הכפרים, הגרנוֹת, שמי הקיץ הבהירים, זימזוּם המוֹטוֹר, קריאוֹת הפּוֹעלים, צוחוֹת ה“שקצוֹת” וקישקוּש הרצוּעוֹת החלקוֹת, הקישקוּש הקר, המהיר, הממריץ. אף כדוּרי הלוֹקוֹמוֹבּיל טסוּ סבבוּ והבהיקוּ, סנורים לעין. האבק העטיש את האף. והוּא התחיל מתעטש: אחת, שתיים, שלוֹש. “כמה גדוֹל כוֹחה של אילוּזיה!” עינוֹ נפלה על ה“כיסא”: “את פיסת הנייר יש לשמוֹר…” אחרי שקרא את כל הנדפס עליה קיפּלה במתינוּת וּבדיוּק וּנתנה בכיסֹוֹ.
הוּא ישב שוּב על קצה האיצטבה והביט בעצב לתוֹך החלל. וּבשבתוֹ כך זכר בית אחד מתוֹך שיר “האסיר” של לרמוֹנטוֹב, זה ששטארק דיקלמוֹ בבית המרזח:
גַּלְמוּד אָנִי, אֵין נִחוּמִים,
כְּתָלִים חֲשׂוּפִים כֹּה וָכֹה,
קַו הַפַּנָּס יָאִיר נוּגֶה,
הַשַּׁלְהֶבֶת גּוֹוְעָה בוֹ.
“אין שירה עצוּבה כשירה הרוּסית”, החליט, וראה עתה שוּב בבהירוּת את פרצוּפוֹ של שטארק בשעה שהוּא מדקלם את המשוֹררים האהוּבים עליו. גם הוּא, רוּדוֹרפר, קרא בשנים האחרוֹנוֹת מעט רוּסית. שתי הלשוֹנוֹת הסלאויוֹת שידע, פּוֹלנית ורוּתינית, הקלוּ עליו את קריאת הרוּסית, אף כי לא יכוֹל להתגבר לגמרי על הזרוּת שבלשוֹן זוֹ בשבילוֹֹ. ביחוּד קרא את צ’יחוֹב והיה מדמה אוֹתוֹ אגב קריאה למוֹפּאסאן. “הוּא יוֹתר לירי, אך פחוֹת מסַפּר, פחוֹת מבין את העוֹלם והאדם… אין בוֹ אכזריוּת של אמן… הליריוּת והבדחנוּת יוֹנקוֹת שתיהן מאוֹתוֹ מקוֹר של חוּלשה…”
המחשבוֹת הספרוּתיוֹת שיכחוּהוּ לרגע את מצבוֹ וגם את גוֹדל הקוֹר לא הרגיש עוֹֹד. אך מתוֹך מחשבוֹת אלוּ נאחז ברוֹמנוֹ של דימא: “לי קוֹנט די מוֹנטי קריסטוֹ”. תיאוּרי האסיר החוֹתר שנים בתחתיוֹת בית האסוּרים, פגישתוֹ עם דאנטס – פעלוּ על דמיוֹנוֹ הגרוּי. האין הוּא האסיר ההוּא? והוּא רוֹאה את עצמוֹ מוּטל על גחוֹנוֹ בתוֹך מחילה אפילה וחוֹתר בציפּוֹרניו, אוֹ בחתיכת ברזל קטנה. כל רגשוֹת האסיר ההוּא עברוּ בוֹ ברגעים אחדים. הוּא פקח את עיניו; הקיר שמנגד משך את תשׂוּמת לבוֹ. ירד וניגש אליו. שחה והתחיל מנקש עליו בפרק אמתוֹ. נשמעוּ דפיקוֹת דקוֹת וּרצוּפוֹת. הוּא המתין רגע לתשוּבה. והנה באמת הגיעוּ מן העבר השני נקישוֹת אחדוֹת בסדר מסוּים. האין שם שטארק, רוֹטמאן? הוּא נקש שוּב ושוּב, בצוּרוֹת שוֹנוֹת – אך מעבר לקיר ענוּ עוֹד שתיים שלוֹש פעמים ואחר נדמוּ הנקישוֹת. “שם יוֹשב בודאי אסיר מנוּסה – ואני בּוּר, אינני שוֹמע את לשוֹנוֹ”. והוּא נקש שוּב ושוּב, אך תשוּבה לא באה עוֹד. הוּא לא רצה להרגיז יוֹתר את מנוּחתוֹ של האסיר האוּמלל והתרחק ביגוֹן רב מן הקיר. אך עתה נעשׂה צר ללבוֹ עד להתפּקע. “אלי, אלי, בבדידוּת איוּמה זוֹ!” והוּא פסע פסיעוֹת מרוּשלוֹת וּמפוּזרוֹת, רעד וחש מתוֹך צער את צריבת הסוּליוֹת בתוֹך הנעליים הכבידוֹת. לבסוֹף עלה על האיצטבה, התרוֹמם, זחל והצטמצם מכוּוץ בזוית וכה שכב חצי ער וחצי נם. ראשוֹ טמוּן בחיק מעילוֹ וּמוֹחוֹ חתוּל בהזיוֹת חַמוֹת.
קריאוֹת וּצוָחוֹת העירוּהוּ. חלל החדר היה אפוֹר-ירקרק. המראה היה עוֹד עגוּם מבלילה. השלהבת במנוֹרה הבליחה חיורת: “קו הפּנס יאיר נוּגה”. האשנב הפּרוּץ היה מלוּכלך וּמאוּבּק.
הגשם חדל, אך הצינה היתה גדוֹלה עד להקפּיא. אוּלי מפני היקיצה. ממרחק רב הגיע צילצוּל הטראמויי. הקוֹלוֹת במסדרוֹן באוּ מצדדים שוֹנים. נשמעה גם ריצת רגליים וצילצוּל מפתחוֹת. אחד צעק, כאילוּ רצחוּ אוֹתוֹ, אחר נשתתק. נשפּכוּ בהמוּלה מים רבים וּמישהוּ שיכשך בהם במטאטא. קרת המים שוּב מילאתהוּ חלחלה. הוּא זחל וירד מן האיצטבה, העוֹרף כאב והרגליים היוּ כבוּלי עץ. ניגש אל הדלת להשקיף בעד החוֹר אל המסדרוֹן. החוֹר הקטן, כטפח, היה אטוּם בפח וּבוֹ נקבים נקבים קטנים, כמסַננת. דרך הנקבים האלה אפשר היה לראוֹת רק כדי אמה אחת. ראה רגליים יחיפוֹת רצוֹת ועוֹברוֹת במים וּדלי מיטלטל לצידן, רגלי אשה. אחר פסעוּ ועברוּ בתוֹך המים זוּג מגפיים גסים. עתה הבחין גם את דברי הצעקוֹת:
– חזיר! גָנַב שוּב שתי פרוּסוֹת גדוֹלוֹת.
– הוּא, הוּא! חי נפשי, נתתי לוֹֹ בשלשלת על הראש.
– ה“סחָבה” עוֹמדת כל הזמן עם יאשק ותוֹחבת לוֹ טבּק דרך הסדק שבדלת.
– שפוֹך עליה את הדלי. כוּלוֹ. בעוֹד רגעים אחדים יבוֹֹא המשגיח.
–אוּי-אוּי-אוּי, יזוּס מריה! אני אכרסם לך את… – צרח קוֹל אשה שׁרוּק וסדוּק.
– כן, כן, הם משפשפים עד שאחוֹריהם עפים.
– לכבּוֹת תא המנוֹֹרוֹת בחדרים!
– אני רץ, אני רץ, פּאניה ולאדיסלאביה, אני רץ.
– דררר!
וּדבר מה כבד, כחבית, נתגלגל בדירדוּר כמוֹ מעל מדריגוֹת רבוֹת.
“הרי אני בבית סוֹהר ממש. ארסטאנט,” חזר רוּדוֹפר לעצמוֹ בניקוּש שניים וכמעט בעליצוּת. “עוֹד מעט אקבל פני אוֹרח חשוּב, את המשגיח.” והוּא התחיל מהלך וּמסַדר לעצמוֹ את הטענוֹת שיטען באוֹזני המשגיח. קוֹדם כל ידרוֹש שיעבירוּהוּ לחדר אחר, שאין שם אשנב פּרוּץ, ושנית יבקש שׂמיכה נקייה. ואוּלי יוֹציאוּהוּ הבוֹקר לגמרי? לא, לזאת אינוֹ מקוה כלל. מי זה ישתדל בשבילם? פרידמאן לא יגיד לאיש. ביחוּד אחרי ששטארק קרא אחריו “חזיר”. ו“הם” אינם ממַהרים. מה איכפּת להם? בוַדאי יצטרך לבלוֹת פה כמה ימים, עד שיעשׂוּ בדיקוֹת בבתים ויבררוּ את ישרוּתם. צריך לדאוֹג אפוֹא, לפי שעה, ל“תנאים אנוֹשיים”.
ניסה לדפּוק על הדלת, אך לא קיבל מענה. כעבוֹר רגעים מספר דפק שוּב.
– מה שמך? – שאל קוֹל אשה חרש מאחרי החוֹר שבדלת וּפרצוּפה נלחץ אל הפּח.
–קוּבּה! – ענה רוּדוֹרפר במבטא הקראקוֹבי, קצת מאזוּרי – הבי מעט טבּק!
– כרגע, קוּבּצ’וּ!
והיא רצה ברגליה היחיפוֹת על הרצפה הרטוּבּה. כעבוֹר רגע שבה ולחשה דרך הנקבים:
– בסדק שלמעלה. התרוֹמם. משוֹך ביד את הדלת!…יוֹתר לא השׂגתי. אוּלי אחר כך. גפרוּרים יש לך? טוֹב… קח עוֹד אחדים. הנה פה…
והיא תחבה לוֹ חמישה-שישה גפרוּרים דרך הנקבים.
– מאַין הביאוּך הנה?
– משם, מבית הסוֹהר הגדוֹל.
– כשתצא אל הביקוֹרת אעמוֹד מאחרי המדריגוֹת.
– ותביאי עוד טבּק?
– זה אביא לך.
והיא הוֹשיטה לוֹ לשוֹן ונסתלקה. אחר רגע שבה:
– פסט, קוּבּצ’וּ ֱ! יש לך כסף אצל השוֹמר? אביא לך יי"ש. חי נפשי, לא אשתה בדרך.
– מכירים אתכן… וּמה שמך?
– סטפצ’ה. קוֹראים לי חרוּמת אף, אך חי נפשי, יש לי אף שלם, רק קטן. תחת זאת יש לי…
– לכי לכל הרוּחוֹת, זוֹנה מסוֹאבה! – הגס רוּדוֹרפר את קוֹלוֹ.
כעבוֹר שעה קלה שמע פתיחת דלתוֹת וּנעילתן. עתה נשׂאוּ במסדרוֹן את האוֹכל. הדליים קישקשוּ. הנוֹשׂאים התקוֹטטוּ וצעקוּ. מישהוּ חירחר בגרוֹנוֹ חירחוּרים שחוּפים, מרגיזים. והנה חרק המפתח גם בדלתוֹ של רוּדוֹרפר, הדלת נפתחה מעט והוּשט לתוֹך החדר כרבע פת. הוּא לקח את הפּת המוּשטה והדלת ננעלה שוּב. המוֹשיט לא נראה כלל. כבר עמד אוֹר הבוֹקר בחדר ואפשר היה לראוֹת היטב את הפּת: פּת קיבר שחוֹרה, נוּקשה, מליאת סוּבּין, וּכשהגישה אל אַפּוֹ עלה בוֹ ריח חמץ חריף. “איך אפשר לאכוֹל עיסת רפש זו?” הניחה בקצה האיצטבה וּבעצמו נשך את שׂפתוֹ והתהלך וּמחשבוֹתיו טסוֹת בוֹ כנרדפוֹת באויר. הקוֹר רפה מעט, אוֹ שהוּא התרגל בוֹ. הוּא חיכּה עתה בכליוֹן נפש למשגיח, בוַדאי תהיה איזוֹ חקירה. אוּלי כשיצא לביקוֹרת יתראה עם שטארק ועם רוֹטמאן. הוּא התגעגע עתה על שניהם במידה שוה. שניהם היוּ אחיו לצרה. והנה נפתחה הדלת שוּב, הוּכנס הסוּלם, ואחד האסירים, איכר רותיני לפי לבוּשוֹ, עלה בוֹ וּכיבּה את המנוֹרה, יצק מים לתוֹך ה“כיסא” ולקח את השׂמיכה המוּשלכת על הקרקע, ולא אמר כלוּם, כאילוּ כך היא צריכה להיוֹת מוּשלכת. רוּדוֹרפר ביקש להיכּנס עמוֹ בשׂיחה, אך ההוּא גימגם משהוּ, ורק מלה אחת הציל מפיו: “יוּשׁקה” (נזיד). מצב רוּחוֹ של רוּדוֹרפור הוּקל בכל זאת. התנוּעה וּּמציאוּת האנשים בקרבת מקוֹם פעלוּ את פעוּלתן. מראה החדר – אחרי צאת האסיר-המשרת היה כמסוּדר וּמפוּנה. רוּדוֹרפר סרק את שׂערוֹ הקלוּש באצבעוֹתיו, שיפשף במטפחת את עיניו, יישר את קמטי בגדיו, קיפֹל את הפּלירינה והניחה בקצה האיצטבה, כמתכוֹנן לצאת אוֹ לקבל את פני מישהוּ. הוּא גם עשׂה מה שהיה עוֹשׂה לפעמים בילדוּתוֹ: הרטיב את קצה אצבעוֹ ברוֹק והעבירה על גבּוֹתיו ליישרן. אילוּ הכניסוּ לוֹ לפחוֹת כד מים! חבל שלא ביקש מן האסיר לתת לוֹ לרגעים מספר את הכד להתרחץ. “איך זה: גם מים אין נוֹתנים כאן?” הדלת נפתחה קצת וקוֹל עבה רעם בעדה:
– קח את ה“יוּשקה”!
הוּא מיהר וקיבל בידיו הכחוּלוֹת והרוֹעדוֹת את קערת החוֹמר החמה והמהבּילה, נשׂאה בזהירוּת והעמידה ליד הפּת. היתה בה כף עץ גדוֹלה כתרוָד וידה שבוּרה. הנזיד שבה היה כליטרא מים מבוּשלים, עכוּרים, וּבתוֹכם צפה פּקעת אפוּרה. הוּא הגיס את המים בתרוָד ושלה מתוֹכם את הפּקעת: היתה זוֹ כוּפתת בצק שצבעה משוּנה. ניסה לחצוֹתה בשׂפת התרוָד ולא יכוֹל, התרוָד החליק מעליה, רק קרוּם דק היה מבוּשל, אך התוֹך היה קשה כאבן. “פת שחרית נאה! כמוֹ בבית האוֹכל של הצ’יכי”, צחק רוּדוֹרפר לעצמו. עליצוּתוֹ נתגברה. אך צימאוֹן גדוֹל הציק לוֹ בגרוֹֹֹנוֹ וּלהבל המים החם גבר צמאוֹנוֹ עוֹד יוֹתר. הוּא גחן, הטה את הקערה על פיה וניסה לטעוֹם מן המים. טעם תפל מילא את פיו והוּא ירק את הלוּגמה על הקרקע. פרס כזית מן הפּת הנוּקשה ולעס, אך לא יכוֹל לבלוֹע את הלעוּס. לקח את הקערה ושפך כל מה שבתוֹכה על הארץ. הכוּפתה היתה מוּנחת עלוּבה בתוֹך השלוּלית והרגיזה את חוּש נקיוֹנוֹ. הפריחה אפוֹא בקצה נעלוֹ אל מתחת לאיצטבה. “תהיה ארוּחה לעכבר!” אחר ישב וחיכּה. התנוּעה במסדרוֹן עוֹד נמשכה, אך חדלה לעניין אוֹתוֹ.
הוֹפיע בפתח השוֹמר, זה שהכניסוֹ אמש אל החדר.
– לביקוֹרת הרוֹפא!
והוּא המתין על המפתן עד שיצא האסיר. השוֹמר ליוָהוּ דרך המסדרוֹן, פנה ימינה: מנגד על הדלת היה רשוּם באוֹתיוֹת מטוּשטשוֹת: Profos, כלוֹמר, משגיח בית הסוֹהר. אחר כך עברוּ ליד גרם מדריגוֹת. רוּדוֹרפר זכר והביט שמה: סטפצ’ה לא היתה. “ודאי קיבלה מכוֹת בינתיים. אחת צעקה. ודאי היא.” אחר כך נראה על דלת אחרת: Lekarz, כלומר, הרוֹפא. הדלת היתה סגוּרה וּלפניה עמדוּ אסירים אחדים והמתינוּ לתוֹר. גם רוֹטמאן היה ביניהם, מקוּמט קצת. הוּא פסע פסיעה לקראת רוּדוֹרפר מלא התלהבוּת, כרוֹצה לחבּקוֹ:
– כבר שלחתי פתקא לדוֹדי.
– היכן שטארק?
– בקוֹמה השנייה. עליו שוֹמרים ביוֹתר.
השוֹמר אסר עליהם את השׂיחה והעמיד את רוּדוֹרפר בתוֹר. חייל מזוּין הלך לאוֹרך השוּרה הלוֹך ושוֹב.
כשיצא רוֹטמאן מן חדר היה אדוֹם ומבוּיש. רוּדוֹרפר שאלוֹ ברמיזת עיניים לסיבת הדבר. רוֹטמאן ירק בבחילה.
כשנכנס רוּדוֹרפר ראה בתוֹך החדר הקטן והקוֹדר ליד שוּלחן גדוֹל, חשׂוּף, על הכיסא הבוֹדד יוֹשב ישיבה מרוּשלת, כזוֹ שבקפה אחרי חצוֹת הלילה, איש בא בימים, כמנמנם. עיניו הצפוּנוֹת בתוֹך כיסי הדמעוֹת הנפוּחים כמעט לא נראוּ, לחָייו האפוּרוֹת היוּ תלוּּיוֹת לוֹ כארנקאוֹת
ריקים וּשׂפמוֹ המפוּזר ירד על סנטרוֹ הגלוּח-הכחוֹל. ראשוֹ היה חבוּש מגבעת גדוֹלה. “יהוּדי! ניכּר על פי החוֹטם. לעבוֹדה כזאת לא ישלחוּ משלהם.” חשב רוּדוֹרפר וחיכּה לפקוּדה.
– נוּ, הראה! – אמר הרוֹפא בקוֹל חוֹטמי קר ולא זע, רק הרחיב משהוּ את חגוי עיניו.
רוּדוֹרפר לא ידע מה להראוֹת.
– נוּ… – חזר הקוֹל.
רוּדוֹרפר הבין. אוֹדם בוּשה הציף את פניו וגל התמרמרוּת חבט אל קירוֹת לבוֹ.
– לא יכוֹלת לפתּח את הכפתוֹרים בחוּץ? אל תירא. הרי אתה טירוֹן כאן…
באצבעוֹת נרגזוֹת ציית רוּדוֹרפר. הרוֹפא התמתח קצת, שלח את ידוֹ הבּשׂרית, הקרה, הפך וּמישש, כמוֹהל בוֹדק, והניחה שוּב על מסעד הכיסא.
– לך!
רוּדוֹרפר נדחק לשוּב אל “חדרוֹ” ודוֹק של ערפל על עיניו.
נוֹסף על העלבוֹן אחזוּהוּ שיעמוּם ורוֹגז. אחרי התהלכוֹ
פעמים אחדוֹת בחדר, ניגש אל הדלת וּבעט בה פעמיים ושלוֹש. הוֹפיע השוֹמר מאחרי החוֹר.
– ישלח לי את המשגיח. תלוּנה לי אליו.
– המשגיח כבר מחזר על החדרים, – ענה השוֹמר הפעם נדיבוֹת – מיד יגיע גם הנה.
בסיפּוּק מה שב רוּדוֹרפר להתהלך הלוֹך ושוֹב. הוּא הביט אל האשנב. ברצוֹן היה מציץ בעדוֹ החוּצה. גשם לא ירד. העננים זחלוּ. אך איך יעלה שמה?
כשנכנס המשגיח הגבוֹה, הדוֹמה מאד לאוֹתוֹ קוֹמיסאר בתחנת המשטרה, כאח לוֹ ממש, עמד לפניו רוּדוֹרפר עמידה אמיצה וּפניו רצינים. הוּא הבליט את מבטאוֹ הקראקוֹבי והרצה את כל טענוֹתיו על הסדר בקצת סגנוֹן משפּטי. לא לחינם למד משפּטים במשך שנים אחדוֹת, המשגיח שמע הכוֹל בסבלנוּת, והשוֹמר עוֹמד כל הזמן מאחוֹריו עמידה של כבוֹד. ככלוֹת רוּדוֹרפר את דבריו, התבוֹנן המשגיח בחדר אילך ואילך. העיר על דבר המנוֹרה שהיא מפוּיחה. גחן והביט אל מתחת לאיצטבה. אמר שיש לטאטא תחתיה. הסתכל בכתלים אם שלמים הם ולא נפרץ בהם מאוּם. אחר זיכּה גם את רוּדוֹרפר, שעמד כל הזמן תּמיה וזוֹעם, בתשוּבה קצרה:
– אחרי הצהריים נעבירנוּ אל חדר אחר. שם לא ישתעמם.
רוּדוֹרפר רצה לוֹמר עוֹד איזה דבר, אך המשגיח כבר פנה ויצא עם השוֹמר.
בצהריים הביאוּ לוֹ שוּב אוֹתה ארוּחה, שהוּבאה לוֹ בבוֹקר. להבל התבשיל החם חש רוּדוֹרפר, כי מעיו מצטמקוֹת בכאב. הרעבוֹן הציק לוֹ מאד. ניסה שוּב לחתוֹך את הכוּפתה ולא יכוֹל. התכוֹפף וגמע מן המים החמים. הפעם לא עוֹררוּ בוֹ עוֹד בחילה כזוֹ. היה בהם טעם קמח ערב גם גירד בשׂפת התרוָד את הקרוּם הרך שעל הכוּפתה ולקקוֹ בתיאבוֹן זהיר. בזה היה טעם הקמח עוֹד יוֹתר מרוּכּז. הפּה נתמלא רוֹק. את התוֹֹך החי הניח. חדר הוּחם משהוּ. גם הפּלירינה, אף כי לא נתייבּשה, הנה נתקשתה בהיוֹתה פרוּשׂה על האיצטבה. כּיסוּפים עזים לאנשים התחילוּ לסעוֹר בלבוֹ. למה זה הפרידוּ בין שלוֹשתם? האמנם חשוּדים הם באיזה פשע נוֹרא? ודאי העניינים עם סרבּיה נסתבכוֹ ועל הגבוּל הרוּסי הוּרגשה תנוּעה צבאית חשוּדה, והאוֹסטרים מוּכרחים לנהוֹג זהירוּת חמוּרה –
אוּלם כאן הרי אין שוּם יסוֹד, רק מלשינוּת שפלה מתוֹך נקמה מצד הבּלש המוּמר… חבל, שרוֹטמאן לא נתן לוֹ, כרצוֹנוֹ, “אחת תחת העיניים”… שערוּריה כזאת! הייתכן! אילוּ נוֹדע הדבר לקסלר היה עוֹשׂה מן העניין מַטעמים ל“מוֹניטוֹר”, גם הציר ברייטר עצמוֹ היה מכניס, אפשר, אינטרפּלאציה בבית הנבחרים בוינה. הוּא אוֹהב “עניינים” כאלה. אבל מי זה יוֹדיע לקסלר? פרידמאן עבר כמתנכּר. למה קרא אחריו שטארק “חזיר”? נשארה רק פתקתוֹ של רוֹטמאן. הבחוּר הזה לא עוֹרר בוֹ אֵמוּן יתר. אפשר שגם שיקר ואין לוֹ כלל דוֹד עוֹרך דין… סטוּדנטים מסוּפּקים אלה מן הפּרוֹבינציה!… בינתיים, עד שיעשׂוּ את החיפּוּשׂים בבית כל אחד ואחד (אצלוֹ יצטרכוּ לחפּשׂ במלוֹן. הללוּ שם יחשבוּ, מי יוֹדע איזה “סוּבּייקט” בא להתאכסן אצלם!) יכוֹלים לעבוֹר כמה ימים. הוּא היה מלא סקרנוּת על החדר החדש, שהבטיח לוֹ המשגיח בהוֹספה ששם לא ישתעמם. בוַדאי יהיה שם עוֹד אסיר אוֹ שניים…
בשעה שתיים בערך, לפי ההשערה, בא השוֹמר לקרוֹא לוֹ. – הנה שׂמיכה נקייה. יקחנה ונעלה למעלה, למספר 52.
– “בגימטריה כלב”, חשב רוּדוֹרפר והלך אחריו. על כל דלת נעוּלה שעברוּ שאל את עצמוֹ: “אוּלי כאן שטארק?” מרוֹטמאן הסיח דעתוֹ. בטוּח היה בוֹ, שהוּא שקרן. תמיד היה חשוּד בעיניו על התפּארוּת שוא.
מתוֹך מספר 52 הגיעה המוּלה. השוֹמר פתח את הדלת, דחף בקלוּת את רוּדוֹרפר פנימה ונעל אחריו.
מחיאוֹת כפּיים אחדוֹת, רחוֹקוֹת, קידמוּ את פניו. הן באוּ מאצל הקיר, מאיצטבה נמוּכה, כחצי אמה מעל לקרקע. בחדר עמד ערפל, הסרחוֹן היה נוֹרא. ה“כיסא” היה באמצע החדר. זה היה קטן עד החצי מן החדר שהוּא בא משם, וּבכל זאת נצטוֹפפוּ בוֹ כעשׂרים איש. הם המוּ והתנוֹעעוּ בלי חָשׂך; אחד ישב חשׂוּף שת רחב על ה“כיסא”, גבוֹ אל הדלת וּרצוּעת חגוֹרתוֹ מוּפשלה לוֹ על עוֹרפוֹ; אחדים התהלכוּ, אחדים עמדוּ בזוית ודיבּרוּ, וּכמניין, אוֹ פחוּת, היוּ סרוּחים בשוּרה צפוּפה על האיצטבה. אחדים מאלוּ מחאוּ כף לנכנס.
במחיאוֹת כּפּיים מעין אלוּ קיבלוּהוּ פעם בילדוּתוֹ בקליניקה הגדוֹלה בלבוּב, כשאביו הביאוֹ שמה לניתוּח. הפּרוֹפסוֹר לבוּש הלבנים הכניסוֹ בתנוּפת יד לתוֹך אוּלם ענקי, מוּאר וּמבריק כוּלוֹ, עשׂוּי גזוֹזטראוֹת, גזוֹזטראוֹת מסביב, וּכשהוּנח על השוּלחן מחאוּ כף כל הגברים לוֹבשי השחוֹרים, שמילאוּ בצפיפוּת את הגזוֹזטראוֹת, לחרדת לבוֹ הקטן. היוּ אלה סטוּדנטים ורוֹפאים שהפּרוֹפיסוֹר הציג לפניהם חוֹלים “מעניינים”. עד היוֹם לא יכוֹל לבאר לעצמוֹ מה היה פירוּשן של מחיאוֹת הכפּיים ההן. הוּא עמד רגע נבוֹך, עיפעף בעיניו בערפל ולא ידע היכן יעמידן. “אוֹ, כאן לא תשתעמם!” הירהר, “אבל יש למהר ולמצוֹא את הטוֹן הדרוּש”. וּכשׂחקן, שפּשט את עצמיוּתוֹ ונכנס כוּלוֹ לתוֹך התפקיד, הכניס רוּדוֹרפר את ידוֹ לתוֹך צורוֹנוֹ מצד העוֹרף והתחיל מתגרד בחזקה.
– ואתה על שוּם מה? – הרעים קוֹל מעל האיצטבה. קוֹל ניחר, אך שליט.
– בשל תרנגוֹֹלוֹת, – השיב רוּדוֹרפר במבטא מאזוּרי.
צחוֹק פרוּע פרץ מכל העברים. גם היוֹשב על ה“כיסא” התנדנד מצחוֹק.
– קוּם, אָדוֹם, פּנה מקוֹם לחבר חדש! – הרעים שנית הקוֹל השליט. ויצוּר מעוּך וּמדוּבלל זקן אדוֹם התרוֹמם בלי חשק מעל האיצטבה והראה לרוּדוֹרפר את מקוֹמוֹ. רוּּדוֹרפר הניח את שׂמיכתוֹ בפינה פנוּיה, ולבוּש בפלירינה ישב על המקוֹם הצר שנתפּנה בין שני גוּפים סרוּחים. הוּא חש שהוּא דוֹחק בחזקה שתי ירכיים. בשבתוֹ כך בפלירינה הנוּקשה, המגבּעת המעוּכה יוֹרדת לוֹ על אוֹזניו וּפניו כחוּלים וּמנוּמנמים והשׂפם פזוּר - היה מראהוּ כמראה אסיר ותיק. “אילוּ ידעוּ האנשים האלוּ ספרוּת רוּסית, היוּ חוֹשבים אוֹתי ל”מרגל" של אנדרייב. חסרים לי רק המשקפיים השחוֹרים“. וּבחשבוֹ כך התחיל להבחין בפרצוּפים שבחדר. ה”שליט" שלצידוֹ היה גבר כבן ארבעים, נמוּך אך רחב חזה וּכתיפיים. שׂפמוֹ הצהבהב היה יוֹרד לוֹ משני עברי פיו. על לחיוֹ האחת היתה “להבת” גדוֹלה עד לאחוֹרי אוֹזנוֹ. הוּא היה מתוּח על האיצטבה וכפּוֹת רגליו הקצרוֹת, הנתוּנוֹת במגפיים טוֹבים, זקוּרוֹת באויר. השכן מן הצד השני היה ארוֹך ולבוּש אדרת שחוֹרה, שירדה יחד עם רגליו עד הרצפה. הוּא שכב פרקדן וּפניו מכוּסים במצנפתוֹ. האחירים היוּ טיפּוּסים שוֹנים. אחד שעמד בזוית ודיבּר עם שניים אחירים היה מעיף בכל רגע מבט לצד ה“חדש”, ואת רוּדוֹרפר הפליא מוּם מקוֹרי שבפניו: עינו האחת היתה יוֹשבת חדה והפוּכת שמוּרוֹת למטה, לצד הלסת, כאילוּ מישהוּ נעץ בה קרס וּמשכה הצידה והיא נשארה כך. היה פחד להביט בעין זוֹ. בפרט משך את שׂימת לבוֹ של רוּדוֹרפר נער כבן ארבע עשׂרה, בתלבוֹשת קרוּעה של גימנזיסט ותיו כסף בוֹדד, שׂריד מאחרים, מוּצמד באלכסוֹן על כנף אחד מצורוֹנוֹ. הצורוֹן היה פתוּח וצואר מזוֹהם נראה בעדוֹ. כוֹבע גימנזיסטים מלוּכלך, שבוּר וחסר מצחה, היה מהוּדק על ראשוֹ והשׂערוֹת הפּרוּעוֹת שצבען עכוֹר פוֹרצוֹת מתחתיו. שרווּל אחד במעילוֹ היה קרוּע מן הכתף עד כף היד.
– סַפּר, חבר, איך היה שם עם התרנגוֹלוֹת? – דיבּר אליו ה“שליט” בקוֹלוֹ המנסר וחוֹתך.
– תן מנוּחה, אנטוֹני. אני רוֹצה לישוֹן, – מחה מכוּסה המצנפת מתחת למצנפתוֹ.
אנטוֹני צרם את אוֹזנוֹ מאחרי גבוֹ של רוּדוֹרפר, וההוא התהפּך.
– אדרבא, – אמר רוּדוֹרפר – יכוֹל אני לספר. אין במה להתבייש. – הגילגוּל של השׂחקן פעל בוֹ בחזקה. “נפלת בפח, חביבי ועליך לשׂחק את התפקיד.”
שניים מן השוֹכבים ישבוּ וחיככוּ כתפיהם, שניים שלוֹשה מן המתהלכים עמדוּ, גם היוֹשב החדש על ה“כיסא” העמיד את פניו המטוּמטמים מוּל המסַפּר. הגימנזיסט נדחק ותפס מקוֹם ישיבה על קרן האיצטבה.
רוּדוֹרפר בדה סיפּוּר זה בסגנוֹן המתאים:
– מכירים אתם רחוֹב קוּרקוֹב, לא הרחק מן הקסרקטין? שם בית אבי. זקן – כעץ ריקבוֹן. שנים רבוֹֹת היה שוֹמר בלילוֹת בבית החרוֹשת לנקניקים של פינקלשטיין, וכל היוֹם היה ישן בבית על הרצפה. אני עבדתי שנים אחדוֹת בתחנה הראשית של הטראמויי. פעם שבר “אדם” שתי צלעוֹת לבן הכלב ה“מוֹנטיר” הראשי, ואז שׂמוּני לחצי שנה בבוֹר. כשיצאתי – מצאתי את אבי אלמן, כי אמי הזקינה – והוּא חינן את קוֹלוֹ וּמחה דמעה – מתה. אפילוּ בלוייה לא היה “אדם” – איזה גוֹרל ארוּר! אז התמסר “אדם” לשיכרוּת. מעט כסף היה לי, וגם חבירים טוֹבים נמצאוּ, והייתי מבלה ימים ולילוֹת אצל “בּוֹמבּאך”. יוֹדעים אתם? עם ה“נפקוֹת”, ימח שמן! כשכּלתה הפרוּטה התחיל “אדם” לגנוֹב. בלי בוּשה גנבתי – אך לא מעניים. הלב לא נתן. “אדם” היה בעצמוֹ עני. והנה חלה אבי את רגליו – פֹּוֹדגרה ארוּרה, ולא יכוֹל ללכת לשמוֹר. היה “אדם” מטפּל בוֹ וּמביא לוֹ כל מה שהשׂיג. יראה הזקן חיים בטרם ימוּת! עד כאן הכּוֹל בסדר, האין זאת? והנה נתקלקלה אצלוֹ ה“מכוֹנה”: יי"ש לא יכוֹל עוֹד לשתוֹֹת, פת שחוֹרה – מקיא. רק לעשן, כל היוֹם וכל הלילה. הבאתי לוֹ רוֹפא. צריך דייטה! למאה שדים, מאין אקח לוֹ דייטה? מה אני – אשה? יכוֹל אני לבשל לוֹ? אך הרוֹפא בשלוֹ: “אם אדוֹני רוֹצה להחזיקוֹ בחיים – יתן לוֹ בכל יוֹם מרק של תרנגוֹלת”. היסטוֹריה נאה! בכל יוֹם מרק של תרנגוֹלת! אחרת לא הסכין עץ הריקבוֹן! – שילם “אדם” לרוֹפא כתר – האחרוֹן שהיה בכיסי, ושילחתיו לכל הרוּחוֹת. וּמוּל בית אבי, חבירים, בית חוֹמה בן שלוֹש קוֹמוֹת בתוֹך גן וחצר גדוֹלה: יוֹשב שם מאיוֹר זקן, אלמן עם שש בנוֹתיו, אחת זקינה מאחוֹתה. אנשים אצילים, באלוֹהים! וּבחצר לוּל של תרנגוֹלים: אפשר מאה אוֹ מאתיים. כל היוֹם קוּר-קוּר, קוּר-קוּר. וּבלילוֹת התרנגוֹלים הקוֹראים אינם מניחים לישוֹן, והזקן מתהפּך ונאנח וּמקלל את עצמוֹ וקוֹרא לאמא, שתחוּס עליו ותבוֹא לקחתוֹ אליה. והנה עלתה מחשבה במוֹחי: למה לא “אסחוֹב” לפעמים איזוֹ תרנגוֹלת משם – בשביל אבי הזקן החוֹלה? וּכשבאה המחשבה, יוֹדעים אתם, חבירים, אין עוֹד מנוֹס ממנה – –
פתאוֹם קמה מהוּמה בין האסירים. נשמעוּ צעקוֹת וּמכּוֹת ויללוֹת, אחדים קמוּ ורצוּ, אחדים מן הישינים נבהלוּ וישבוּ, אך היוּ גם כאלה שלא זזוּ. מה קרה? האדוֹם, זה שפּינה את מקוֹמוֹ לרוּדוֹרפר, התהלך כל הזמן בחשאי ליד הקירוֹת, וּכשכוּלם היוּ שקוּעים בהקשבה לסיּפּוּרוֹ של החדש, ניגש בלאט אל המדף שעל הקיר ו“סחב” משם פרוּסת לחם גדולה. הגימנזיסט ראה את הדבר ורמז לאחד התקיפים וזה התנפל על ה“גנב” במכוֹת, על ידוֹ עזרוּ אחרים וכן קמה המהוּמה. אך היא דוּכּאה מיד על ידי קוֹלוֹ של אנטוֹני.
– קשרוּהוּ!
מיד הוּצא מאיזה מקוֹם חבל ארוֹך, שלבוּהוּ פעמים אחדוֹת מסביב לידיו וּלגוּפוֹ של ה“גנב”, הידקוּהוּ היטב וקשרוּהוּ מאחוֹר. הוּא התהלך עתה כפוּת ידיים.
– ואיך “סחבת” את התרנגוֹלוֹת? הן לא צוחוּ? – תבע אנטוֹני בקוֹל מרוּכּך את המשך הסיפּוּר.
רוּדוֹרפר המשיך:
– אף הגה לא השמיעוּ. כיוֹנים באוּ אל ידי. פּרצה פרץ “אדם” בחוֹמה, מאחוֹרי החצר, ישר לתוֹך הלוּל, פרצה ככיכר לחם. ואבן הכינוֹתי לי, לסתוֹם את הפּרצה, אבן מתאימה, עד כי כמעט לא ניכּר. אחר התקנתי לי שוֹט ארוך וּבקצהוּ עניבה דקה אך חזקה, וּבלילה הייתי בא אל הפּרצה, מחַלץ את האבן, שוֹלח בפנס חשמלי אוֹר אל אחת התרנגוֹלוֹת היוֹשבוֹת על המוֹט, אחר כך מוֹשיט את השוֹט עם העניבה ישר אל ראשה – משוֹך! והיא על הארץ, אף קרקר לא תקרקר! וכן סוחבה “אדם” אל הפּרצה וּמוֹציאה חַמה וכמעט לא מפרפּרת. הדבר נעשׂה בשקט גמוּר. שאר התרנגוֹלוֹת רק החליפוּ את רגליהן על המוֹט וניענעוּ ראש מחמת האוֹר ולא יוֹתר. וכן היה לזקן בכל בוֹקר מרק ניחוֹח. גם אני, צריך להוֹדוֹת, אכלתי מן הבשר, אך המרק היה כוּלוֹ לזקן. כך נמשך הדבר כחוֹדש. הוֹצאתי לוֹ למאיוֹר יוֹתר מעשׂרים תרנגוֹלת. הם הרגישוּ כי בכל בוֹקר נעלמת תרנגוֹלת אחת, אך לא הבינוּ איך נעשׂה הדבר. המאיוֹר הוֹסיף מנעוּל מוּכני, אך ללא הוֹעיל. העמיד מלכּוֹדת, כי חשב: נמייה היא אוֹ חוּלדה. אין כלוּם. כמה לילוֹת לא עצם עין, המסכּן, כדי שיוּכל לשמוֹע את צעקת התרנגוֹלוֹת בשעת החתף: לא כלוּּם. אני בעצמי הייתי מדבּר לפעמים עם האב והבנוֹת והם סיפּרוּ לי אסוֹנם. יעץ להם “אדם” לפזר בערב מסביב ללוּל שכבת אֵפר, כדי לראוֹת בבוֹקר את עקבוֹת הגנב, אדם אוֹ חיה… לעג להם “אדם”. והנה אמש ירד גשם ואני עשׂיתי את מלאכתי כדבר לילה בלילה – אבל מן השמיים גזרוּ להכשילני. תחת לשׂים את העניבה על ראש תרנגוֹלת, טעיתי ושלבתי אוֹתה על זנבו של תרנגוֹל, וּבמשכי במהירוּת מרטתי לוֹ נוֹצוֹת אחדוֹת. לא זה העיקר, אך הוּא, השׂכוי, ימח שמוֹ! הרים קוֹל צוָחה ואחריו כל התרנגוֹלת והתרנגוֹלוֹת, חרדת אלוֹהים, כאילוּ שחטוּ אוֹתם. נפל עלי פחד גדוֹל. מן הבית נשמעוּ מיד פתיחת חלוֹנוֹת וּצעקוֹת הבּנוֹת. ואני נמלטתי עם פּנסי הכּבוּי בכיס והשוֹט ביד ישר לביתנוּ. והנה, מתלאה! מפני הגשם עמד שוֹטר הרחוֹב על המדריגה מתחת לפתח ביתנוּ, עטוּף בסרבלוֹ. אני, מרוֹב בהלה, לא הרגשתי בוֹ וכן נפלתי ישר – לתוֹך זרוֹעוֹתיו. חפצתי לתת לוֹ סנוֹקרת – אך הוּא, שד חזק שכּמוֹתוֹ; חבקני בשתי זרוֹעוֹתיו ושרק – ועוֹד אני נאבק עמוֹ באוּ עוֹד שני “בני כלבה” וכן נתפּסתי…
ככלוֹתוֹ לספר הוֹסיף רוּדוֹרפר לנפשוֹ: “מחזה לא רע בשביל קינוֹ”. הרוֹשם על ה“חבירים” לא היה אדיר, אבל הספּיק שלא לבזוֹת אוֹתוֹ.
– והיכן היית עד עתה? לא בפוּרדיגה? – שאל אנטוני.
– בחדר אחר. בין שוֹדדים, ימח שמם! מסריחים כנבילוֹת.
וּבאמרוֹ זאת חש כי מחמת הדיבוּר חדר הריח הממית שבחדר לתוֹך גרוֹנוֹ וּלתוֹך ריאתוֹ והציק לוֹ מאד, אך הוּא התאפּק בכל כוֹח רצוֹנוֹ, שלא להראוֹת איסטניסוּת של “אינטליגנט”. לאט לאט התחילוּ דימדוּמי בין הערבּיים. גשם לא ירד עתה בחוּץ, אבל פיסת השמיים שנראתה בעד האשנב הפּתוּח היתה אפוּרה ורוּח קרה התחילה נמשכת משם, כמוֹ אמש בחדר ההוּא. הגימנזיסט קם אחר סיפּוֹרוֹ של רוּדוֹרפר וּביקש מאחד התקיפים שירשהוּ לקחת מעל המדף פּרוּסת לחם. “כזאת!” הראה בקצה אצבעוֹ.
– קוֹליק בבטן! – ענהוֹ הלז – למה זללת את חלקך מיד כשקיבּלתוֹ? צפרדע פעוּטה כזוֹ ואין קרקע למעיה!
– תראוּ, בלילה אגנוֹב את כל הלחם. תוּכלוּ אחר כך להרגני. לא איכפּת לי– אִיים הגימנזיסט והתגרד בזרוֹעוֹ לאוֹרך הקרע בשרווּל.
– הא לך דמי קדימה! – בעט התקיף בבטנוֹ של הנער. הלה נעץ מיד את שני אגרוֹפיו בבטן וּפרש ביללה אל הפּינה ושם עמד כפוּף וּמיבּב ולא זע. איש לא צחק ואיש לא מחה.
רוּדוֹרפר ניסה להתפּרקד ולשכב וכיון את חוֹטמוֹ לעבר החלוֹן, כדי לצוּד מעט אויר נקי. רגעים אחדים שכב כך נשען בצלעוֹתיו אל שני הגוּפים שמימינוֹ וּמשׂמאלוֹ, אך בשׂרוֹ כאב עליו ולא יכוֹל לשכב. התרוֹמם וישב שוּב. קלט את סנטרוֹ בכפּיו ונשען על ברכּיו, וכן היה יוֹשב והוֹגה יחד עם שאר האסירים, שנשתתקוּ כוּלם.
נשמעה שׂריטה בדלת. הגימנזיסט ששכח את מכת בטנוֹ וּמיהר אל הדלת.
– קוּבּה כאן? – שאל קוֹל דק מאחרי החוֹר האטוּם. רוּדוֹרפר הרים את ראשוֹ: קוֹלה של סטפצ’ה.
– אין לנוּ כאן שוֹם קוּבּה. ואני לא טוֹב לך?
– העבירוּ אוֹתוֹ הנה לפני שעה.
– ילך, היא קוֹראה לוֹ, - פנה הגימנזיסט אל רוּדוֹרפר – בוַדאי הביאה טבּק.
רוּדוֹרפר קם בלי חשק וניגש אל הדלת.
– אתה זה, קוֹבּצ’וּ? תסלח לי, שלא הייתי מאחרי המדריגוֹת. סגרו אוֹתי. הבאתי לך מעט טבּק. למעלה, דרך הסדק. גם גפרוּרים. קח, מחמדי. עוֹד אחד.
– וּבשבילי, חרוּמת אף? – הרעים אנטוֹני קוֹלוֹ – שלחי לי את ואנדה הקדוֹשה!
– בשבילך אנטק, אחר כך! חי נפשי! יהיה לי הרבה, תראה, בלילה, – השיבה סטפצ’ה וקוֹלה רעד מפּחד.
רוּדוּרפר קיבל את כל הטבּק והגפרוּרים. היה כדי חמש שש סיגאריוֹת.
– למי נייר פּאפּירוֹסים? – פנה מסביב.
– לי יש אחד, – ענה אנטוֹני וישב – יהיה בשביל שנינוּ. האחירים יכרכוּ בנייר פשוּט. אין דבר, הם רגילים לעשן גם עלי כרוּב.
באה תנוּעה בכל החבוּרה. הקיפוּ את רוּדוֹרפר, וכל אחד הוֹשיט פיסת נייר, שיתן עליה קמצוּץ טבּק. הוּא צבט במידה ונתן לכל אחד כדי חצי אוֹ שליש סיגאריה. כעבוֹר רגע האירוּ כמה אישים בפיוֹת האסירים. רק אחדים, הנמוּשוֹת, אוֹ אלה, שלא קמוּ מן האיצטבה, נשארו בלי סיגאריוֹת. גם הגימנזיסט לא קיבל חלקוֹ. רוּדוּרפר נתן גם לוֹ, אך אנטוֹני הרעים על הנער שיתן לוֹ את החלק, מאחר שהוּא חייב לוֹ הרבה טבּק. הגימנזיסט לא רצה, אז תפסוֹ אנטוֹני בעוֹרפּוֹ ורצה להוֹציא מידוֹ את הטבּק בחזקה, מיהר זה ונתן את הטבּק לתוֹך פיו והרטיבוֹ ברוֹק. אך אנטוֹני הפך את פניו והוֹציאוֹ מתוֹך פיו, ואז הרפּה מן הנער. הגימנזיסט השלים מיד עם מצבוֹ, רק התחיל מתחנן אל האסירים שיתנוּ לוֹ, למצער, “משיכה” אחת. הם הביטוּ בשאלה בפני אנטוֹני – וסִירבוּ. גם רוּדוֹרפר סירב, אך מטעם אחר: הוּא לא יכוֹל היה להגיש אחר כך את הסיגאריה אל פיו, וּלעשן רצה. אך הבטיח לתת לוֹ את ה“זנב”. הגימנזיסט התהלך מאיש לאיש והתחכּך בהם והעביר פניו סמוּך להם, כדי לשאוֹב משהוּ מעשן הסיגאריוֹת. תאוַת עישוּן כזוֹ לא ראה רוּדוֹרפר מימיו. המעשנים דחפוּהוּ איש אל רעהוּ, צחקוּ והתלוֹצצוּ. אך הוּא תעה ביניהם כשיכּוֹר, כהלוּם קסמים. הוּא עמד רגע לפני אחד המעשנים וּבלע אוֹתוֹ בעיניו. פתאוֹם ניצתה הן החלטה: הוּא פשט בתנוּעה אחת את מעילוֹ, הוֹשיטוֹ למעשן ואמר חיור ורוֹתת:
– קח את זה ותן את הסיגאריה.
האסיר לקח את המעיל, הפכוֹ פעם וּפעמיים, הרימוֹ והפנה את השרווּל הקרוּע אל הרוֹאים. כוּלם אחזוּ בבטנם מרוֹב צחוֹק. אז השליך האסיר את המעיל על ראש הנער, ואחר דחפוֹ בחזקה עד שנחבט בפינה. “כך הם בוַדאי מעשני האוֹפּיוּם”, חשב רוּדוֹרפר. האסירים שכּילוּ לעשן, כיבוּ את ה“זנבות” בקצוֹת אצבעוֹתיהם והחביאוּם בזהירוּת בתוֹך ניירוֹת, רק רוּדוֹרפר ביקש ליתן את “זנבוֹ” לנער, ששב להתהלך בין המעשנים, אך אנטוֹניה הכה בזריזוּת במרפּקוֹ וה“זנב” נפל לארץ. לא היה בוֹ כדי אחיזה להרימוֹ. אז כרע הנער על ברכּיו ועל ידיו, הגיש את פיו הפּעוּר אל הפּרוּר העשן וגמע את העשן בנשימה תאוָנית. מזה לא הפריעוֹ איש.
בדבּרוֹ אחר כך באפלוּלית הגוֹברת עם אחדים מן האסירים נוֹדע לרוּדוֹרפר על קוֹרוֹתיהם וחייהם וישיבתם כאן ב“פוּרדיגארניה”. אין זו אלא מאסר ארעי, מעין תחנת מַעבר לנכנסים וּליוֹֹצאים, ועל כן מרוּבּים בה העזוּבה והסבל. בבית הסוֹהר ישנם סדרים וּמנהגים קבוּעים; האסיר עוֹסק בעבוֹדה, בפנים אוֹ בחוּץ באויר; יש לוֹ מקוֹם קבוּע, כלים שלוֹ, המאכלים ניתנים בזמנם וּבמידה קבוּעה, יש מים די הצוֹרך; גם משׂתכרים איזוֹ פרוּטה. כאן – הכוֹל הפקר; הכוֹל נתוּן בידי השוֹמר, והמשגיח, ימח שמוֹ, גרוּע פי אלף מן השוֹמר. “מחר!” “מחר!” בנחמה זוֹ הם פוֹטרים את כוּלם… אילוּ אפשר היה לשׂרוֹף את ה“פוּרדיגה” הלזוּ! – אנטוֹני כבר רצה את עווֹנוֹ, עווֹן השתתפוּת ברצח, שלוֹש שנים “מאסר כבד”, ועתה הוּא מתגוֹלל זה שלוֹשה שבוּעוֹת כאן וּמחכּה לסידוּר ניירוֹתיו, ל“כתוֹבת הקעקע” החדשה וּלצילוּם, כדי שיוּכל לצאת. יוֹם יוֹם יכוֹל הוּא לצאת, אך הם, הכלבים, מעכבים. יודעים הם שיש לוֹ כסף. אבל, אם גם שנה יחזיקוּהוּ – יקבלוּ את “זה”. והראה אצבע משוּלשת. אחד ה“תקיפים” גנב במשך שנה שלימה חבילוֹת סחוֹרה מתחנת רכבת באחת העיירוֹת הסמוּכוֹת. חצי שנה ישב בזלוֹצ’וּב, עתה העיברוּהוּ ללבוּב, אך לעת עתה אין מקוֹם פּנוּי בשבילוֹ בבית הסוֹהר הגדוֹל. האדוֹם המדוּבלל “שיחת את דרכוֹ” עם סוּסה. הגימנזיסט, יאנק שמוֹ, ברח זוֹ הפעם הרביעית מבית אביו, פקיד בית המכס בעיירה רחוֹקה בגאליציה המערבית, ועתה שוֹלחים אוֹתוֹ שוּב ב“שוּבּפּאס (אֶטאפּ) הביתה; אך בינתיים נתפּס בגניבה ו”תקעוּהוּ בפוּרדיגה“. אחד, בעל העין המשוּכה, העקוּמה, קראוּ לו ה”זכרן“, היה כייס בשוּק. עתה הוּא משגיח כאן בשעת משׂחק הקלפים. היה שם זקן אחד, יוֹער פוֹלני, שהרג בשגגה איכר רוּתיני, ישב שנתיים ועכשיו ממתין לתוֹרוֹ לצאת. “הנה הוּא. כמעט תמיד הוּא ישן. הוּא כבר קצת…” והמסַפּר עשׂה באצבעוֹ עיגוּל על מצחוֹ. זה שיוֹשב שם הוּא “פּייסי” (פּאוֹת) יהוּדי, אך כבר האכילוּהוּ כאן חזיר כמה פעמים. גם משכוּ לוֹ… והריהוּ כבר כגוֹי לכל דבר. הם כבר עייפים מלהכּוֹת אוֹתוֹ. והוּא כבר חדל לדבּר. את מנתוֹ הוּא מקבל בשלימוּת. צדק הוּא צדק. מה עווֹנוֹ? היה רוֹכל ונמצאוּ בידוֹ אבני משקל מזוּיפוֹת. היוּ שם עוֹד פוֹשעים מסוּגים אחרים: נשבעים לשקר, מפתים, אוֹנסים, רוֹצחים אך הרוֹב – גנבים, גנבים מכל המינים. ביניהם חדשים, שחיכּוּ למשפּטם, כדי לעבוֹר אל בית הסוֹהר להיוֹת שם אזרחים קבוּעים, וּביניהם ישנים, שחיכּוּ לגמר שיחרוּרם. אך איש לא היה מעוּניין להחיש את יציאתם. אלה חיכּוּ בכל בוֹקר להיוֹת קרוּאים אל ה”פּרוֹפוֹס", אוֹ אל תחנת המשטרה, וּכשהיוּ נכזבים –היוּ מקללים חצי היוֹם, עד שהיוּ משתתקים ונכנסים שוּב לענייני יוֹם יוֹם. ביחוּד ידוּע היה יוֹם החמישי בשבוּע כיוֹם של שיחרוּר לרבים. וערב יוֹם זה וּבבוֹקר היוּ רוֹב האסירים נרגשים ונרגזים. הערב היה אוֹר ליוֹם חמישי.
לאט לאט חשך החדר. וּבחשיכה לא ראוּ כמעט כלוּם, לבד מצללי האנשים, שהיוּ מתהלכים אנה ואנה, כחיוֹת בסוּגר. היוּ אחדים, שמרוֹגז וּמקוֹר, לא עמדוּ רגע. מרגע שנכנס רוּדוֹרפר לא פסקוּ מלכת. גם מאלה ששכבוּ על האיצטבה קמוּ והתחילוּ מהלכים. רבה היתה באפילה התנוּעה על ה“כיסא”: זה יוֹרד וזה עוֹלה, הלבּין בשׂר ולפעמים גם חתיכת לבנים. נשמעוּ גם רעשים מרגיזים. אנטוֹני התחיל דוֹרש שיסגרוּ את האשנב מפני הצינה, אך אחרים מחוּ, מפני הריח הרע. “אפשר לקפוֹא, לעזאזל!!” “אפשר להיחנק, לשדים!” שני נימוּקים אלה נשמעוּ חליפוֹת ברוֹגז כבוּש, בשׂנאה וּבחירוּק שיניים. אך עדיין לא נגע איש באשנב. בא השוֹמר והעלה אוֹר רפה. בין האסירים היוּ לוֹ, כנראה, מכירים. הללוּ נגשוּ אליו ולחשוּ על אוֹזנוֹ. הוּא העמיד פנים כאינוֹ שוֹמע, אך ניכר היה, שהוּא קוֹלט הכוֹל, וּבוַדאי יקבל מישהוּ חלף אילוּ פרוּטוֹת את מבוּקשוֹ. מיד אחרי צאתוֹ קפצוּ שלוֹשה ארבעה מן השוֹכבים ואנטוֹני ביניהם, הגיחוּ ממקוֹמוֹתיהם וישבוּ בחבוּרה. אחד עמד על כתפי חברוֹ והוֹריד מתוֹך סדק שבקיר צרוֹר קלפים, וּמיד התחילוּ במשׂחק, בלי להשמיע הברה. גם באוֹר זה שבחדר אפשר היה לראוֹת כי הקלפים ממוֹרטים וּמטוּשטשים, עד שבקוֹשי אפשר היה להבחין את הציוּרים והסימנים שעליהם. כסף לא נראה, אך אחד האסירים – ה“זכרן” – ישב מן הצד והתבֹוֹנן במשׂחק. לוֹ היוּ מוֹסרים בלחישה את תוֹצאוֹת כל “מהלך” וּ“מהלך” והוּא היה שוֹמר את המספּרים בזכרוֹנוֹ. סיפּרוּ לוּ לרוּדוֹרפר,
שמעוֹלם לא טעה ה“זכרן”. זה עסקוֹ מיוֹם שבתוֹ בבית האסורים. כשמעירים אוֹתוֹ בלילה ושוֹאלים כמה יש לכל אחד מן ה“צדדים” הוּא עוֹנה מיד וּבדיוּק. לא פעם אחת ניסוּהוּ. בדברים אחירים הוּא בּעיר – אך מספּרים הוּא זוֹכר. “פינוֹמן!” אמר הגימנזיסט והתגרד לאוֹרך השסע שבשרווּלוֹ, ישב על הקרקע לרגלי המשׂחקים והסתכל במשׂחק. “כמוֹ הפּרוֹפיסוֹר למתימטיקה מבּוֹן” חשב רוּדוֹרפר. הוּא הקיף במבטוֹ את כל החדר: איזוֹ תוּגה ללא ביטוּי שפוּכה על המקוֹם הזה! המחזוֹת מ“רשימות מבית המות” של דוֹסטוֹייבסקי קיבלוּ כאן את מוּבנן הנכוֹן. אך שם יש בכל זאת איזה מרחב, איזה משטר קבוּע, וכאן הכוֹל קטן, צפוּף, עירוֹם, מקרי ואָיוֹם, כה אָיוֹם! – רוּדוֹרפר לא היה סנטימנטאלי, אך לבוֹ נלחץ בוֹ בכאב אמיתי למראה עלבוֹן האדם בצוּרה זוֹ. הוּא חמל על כוּלם, הוּא כמעט אהב את כוּלם, וּמאוּשר היה אילוּ יכוֹל לעשׂוֹת דבר מה לטוֹבתם. אך תוֹך כדי מחשבוֹתיו תפס את עצמוֹ, כטבעוֹ: “הרי אני פילאנטרוֹפֹוֹס ונוֹסף לזה אסיר, שאינוֹ יוֹדע בעצמוֹ מה יהא בסוֹפוֹ”.
– כמה פעמים אמרתי לסגוֹר את החוֹר, למאה שדים! – בקע פתאוֹם קוֹל חרוֹנוֹ של אנטוֹני – יאנק, עלה על כתיפיו של הריצ’קוֹ וּסגוֹר!
נשמע הגימנזיסט והאשנב נסגר. כעבוֹר רגעים מספר עמד אֵד חם וכבד בחלל והנשימה הלכה הלוֹך והסתתם. רוּדוֹרפר לא יכוֹל לשבת עוֹד על מקוֹמוֹ. קם והתהלך, זקף את צורוֹנוֹ והליט בוֹ את פניו, העמיק נעץ בוֹ את חוֹטמו, כדי שלא ינשוֹם את האויר ישר, כי אם מסוּנן בעד האריג. כך, נדמה לוֹ, הוּקל לוֹ קצת. אך ברגליו חש עתה קוֹר גדוֹל, הן כאבוּ וּמשכוּ והתעותוּ בשברוֹן עצמוֹת. ההליכה המהירה הוֹעילה משהוּ, אך לא היה כוֹח ללכת. בעברוֹ על יד המדף ראה שם מוּנחת עוֹד פרוּסת לחם אחת. תקפוֹ תיאבוֹן ורוֹק מילא את פיו.
– שלמי הפּרוּסה?
– שלי! – ענה אחד המשׂחקים – קח החצי. אך לא יוֹתר, אתה שוֹמע?
רוּדוֹרפר דייק לחצוֹת את הפּרוּסה ולעס את חלקוֹ ברעבוֹן.
“מה יהיה?” הבהילוֹ פתאוֹם רעיוֹן מחריד, “אם יניחוּני כאן עוֹֹד לילה אחד כזה – אמוּת. ברי לי. איזה ניווּל! איך אפשר שיהיוּּ סדרים כאלה באוֹסטריה, במדינה תרבוּתית! הרי זה גרוּע מרוּסיה!” חזר פעמים אחדוֹת, וּמיד צחק לעצמוֹ! “הרי לא הייתי מימַי ברוּסיה!”
השוֹמר הביא את ארוּחת הערב: פת חריבה, אך מתוֹך כיסי אדרתוֹ הוֹציא גם אילוּ כריכוֹת נייר וּמסרן כריכה כריכה לבעליה ויצא. כל אחד התיחד עם כריכתוֹ והוֹציא מה שהיה בתוֹכה. היוּ גם שוּתפים. נשמעוּ קוֹלוֹת רצוֹן וגם נזיפוֹת וּקללוֹת. לא אחד רוּמה. היוּ כאלה שקיבלוּ מעט טבּק, אך בלי גפרוּרים. היוּ שקבלוּ בשׂר, גלדנים, מלח. באוּ בחדר תנוּעה וחיים. חבוּרת אנטוֹני, שהעלימה עוֹד קוֹדם את המשׂחק, עסקוּ גם הם ב“צידה” שנתקבלה. התחילה חלוּקה. אנטוֹני קיבל את חלקוֹ וגם “מס” מן האחירים. וכל מה שקיבל חָלק עם שניים אחירים, מן ה“תקיפים” תוֹמכי ידוֹ. אחר קרא לרוּדוֹרפר ונתן גם לוֹ פרוּסת לחם טוֹב עם נתח בשׂר.
– למה לא הזמנת אצל השוֹמר? אין לך כסף?
רוּדוֹרפר התבייש להוֹדוֹת, שלא ידע כי אפשר להזמין, וענה בעקיפין:
– גם מחר יוֹם, חבר. וגם – מחרתיים!
אכלוּ ואת הנוֹתר המעט הניחוּ על המדף. היוּ עיניים פקוּחוֹת ששמרוּ, ואוֹי לוֹ למי שיגע ברכוּש זר בלי נטילת רשוּת! השלטוֹן פה לא היה גרוּע בהרבה מן האזרחי. הגימנזיסט קיבל את נייר הבשׂר ללקקוֹ.
– מים! מים! – השמיע מישהוּ – לא נתן “בן הכּלבּה” כד מים.
– אמרתי שצריך לקמץ במים. עתה צריך לחכּוֹת עד עשׂר.
– לוּ באה ואנדה הקדוֹשה!
זוֹנה זוֹ היתה מכניסה להם לפעמים מים בצינוֹר דק מסדק הדלת. אך ואנדה לא היתה.
– כשתבוֹא סטפצ’ה אבקש ממנה.
– טיפּש! אין לה צינוֹר, וּוַאנדה אינה נוֹתנת את שלה לאיש.
– יש לה, אך לא למים טהוֹרים, טפוּ!… – התחכּם אחר.
כמוֹּ מתוֹך תהוֹם עמוּקה הגיע צילצוּל שעוֹן העיר: תשע, במסדרוֹן קמה תנוּעה. החזירוּ לאסירים את השׂמיכוֹת שנלקחוּ בבוֹקר. לתוך החדר 52 זרקוּ גל של סחבוֹת. האסירים ניגשוּ ולקחוּ איש איש את שׂמיכתוֹ.
– נוּ, ילדים, צריך לישוֹן. מחר יוֹם חמישי. – הכריז אנטוֹני רכּוֹת. הוּא היה עתה נוֹח, כמעט אבהי. שוּמן החזיר שאכל הבהיק על שׂפמוֹ.
– וצריך יהיה לפתוֹח מעט את החוֹר, כרוֹחב האצבע. – התחנן אחד.
– מי שיהין – ייעשׂה קציצה! – פּסק אנטוֹני קצרוֹת והתחיל חוֹלץ את מגפיו הטוֹבים.
“טוֹב שאין חיתוּלים רקוּבים ברגליו”, חשב רוּדוֹרפר.
אחרי אנטוֹני התחילוּ להתקין את מצעוֹתיהם גם אחירים. היוֹער הזקן קם עתה משנתוֹ. סיפרוּ לוֹ לרוּדוֹרפר, שכּן דרכוֹ לישוֹן בימים ולהיוֹת עֵר בלילות. “כמו הסוֹפר סת”ם אצלנוּ בל…" – בלילוֹת הוּא יוֹשב על שׂפת האיצטבה וּבוֹכה חרש, כתינוֹק שסרח ולקה. “תיקוּן חצוֹת”, חשב רוּדוֹרפר. הוּא התבוֹנן בזקן: איש נמוּך זקנוֹ מגוּדל ולבן, פניו חיורים, אך בעיניו הכחוּלוֹת איזה ניצנוּץ רחוֹק, יערי. הזקן קם וניגש אל כּד המים, אך העמידוֹ נכזב. בכל תנוּעוֹתיו היה דבר מה אצילי. “וזה הרג איש?” תמה רוּדוֹרפר. “יש להיכּנס אתוֹ בשׂיחה”. וּפתאוֹם הוּכּה בדרך הארה פנימית: משהוּ מוּכּר לוֹ בזקן זה.
– רצה לשתוֹת מים? – פנה אליו רוּדוֹרפר נדיבוֹת.
– כן, צמאתי מאד. מה השעה?
– לפני רגעים מעטים צילצל שעוֹן העיר תשע. אתכּבד להציג עצמי: רוּדוֹרפר.
– זארמבּא שמי, – גחן הזקן והוֹשיט לוֹ ידוֹ הקמוּטה, הרוֹעדת בתנוּעה נימוּסית.
כדבוֹרה זריזה טס וזימזם השם הזה רגע בזכרוֹנוֹ של רוּדוֹרפר, לבסוֹף מצא לוֹ אחיזה. הוּא הוּא! היוֹעֵר הצייד, שנזדמן לוֹ, לפני שנים, בדרכוֹ מאחד הכפרים אל היער. לבוֹ נכוץ עד לדמעוֹת. זארמבּא מסכּן! סוֹף סוֹף הרג אחד הרוּתינים שׂנואי נפשוֹ… והוּא ביקש מאת הזקן, שיספּר לוֹ את פּרשת חטאוֹ. הזקן, שרגיל היה בסיפוּר המעשׂה, לא סירב, ישב וסיפר לאט וּבקוֹל אבל, כקבצן המנגן בלירה. המקרה היה פשוֹּט מאד: היה רוּתיני אחד, דם כלב, שהיה מציק לוֹ, לפּאן זארמבּא, בגניבת עצים. כמה פעמים נתפּס וישב במאסר, כמה פעמים הרביץ ברגליו מנה של בּרד ציפּוֹרים, וזה ברח עם המשׂא. אך פעם אחת: היה יוֹם קיץ יפה, הוּא, זארמבּא, רב בבית עם אחיוֹתיו והלך היערה נרגז מאד, והנה הוֹפיע לעיניו האיכּר ההוּא, כשהוּא עוֹמד מפוּשׂק רגליים וחוֹטב בגרזן מבהיק בגזעוֹ של עץ צעיר. כל דמוֹ של היוֹער פּרץ לתוֹך לבוֹ, והוּא כוֹנן את רוֹבהוּ לירוֹת אל רגליו. סוֹבכיהן השׂעירוֹת, המנוּולוֹת, בלטוּ בפס אוֹר שמש, כאילוּ התחננוּ לקלוֹט את העוֹפרת. אך בוֹ ברגע הרגיש האיכּר ביוֹרה, וטרם הספּיק זארמבּא לעצוֹר את המַקוֹר, כהרף עין, השתטח האיכר לארץ והבּרד ניחת ברקתוֹ. “רק פעם התהפּך – ונפח את נפשוֹ הכלבית!” סיים הזקן והתחיל לבכוֹת, וּמתוֹֹך בכיוֹ המשיך:
– שׂנאתי אוֹתוֹ, אמת, כשם שאני שׂוֹנא את כוּלם, אוֹיבי עמי המאוּסים, אך לרצוֹח נפש לא חפצתי, שׂהדי במרוֹמים! הבתוּלה הנעלה, הקדוֹשה בצ’נסטוֹחוֹבה תעיד עלי! גם ה“אדוֹנים” בבית המשפט האמינוּ לי ודנוּני רק לשנתיים. יגמוֹל להם האלהים בשמיים חסדם זה! אך גם בשנתיים אלוּ נשברתי והייתי ללא איש. כן, אין נחת בזקנה, אוּלם בטוּחני, שאילוּ נשארתי על משמרתי ביער, היית עוֹד בריא ורענן ושׂמח, כאשר הייתי עד אז. לא התלאוֹת והמחסוֹר שנשׂאתי פה דילדלוּני, כי אם הגעגוּעים אל החוֹפש, אל היער עוֹלמי. תאר לך, ידידי האהוּב, אדם שכּל ימיו התהלך עם חיוֹת בר וציפּוֹרי שמיים יוֹשב כלוּא שנתיים תמימוֹת, שבע מאוֹת ושלוֹֹשים יוֹם. פלא שלא יצאתי מדעתי. אך, ברוּך השם! רציתי את עווֹני – עווֹן גדוֹל, צריך להוֹדוֹת. השנתיים מלאוּ ואני יוֹצא מכאן בקרוֹב. ימלאוּ ה“אדוֹנים” רק את ה“פוֹרמאליוּת”. אבל אנה אני בא, זקן עלוּב! היערה לא אוּכל לשוּב, יש כבר אחר במקוֹמי. האדוֹנים של היוֹם אינם זוֹכרים חסד לאדם. עלי ללכת אל אחיוֹתי אשר עברוּ העירה, אל אחיוֹתי האוּמללוֹת כמוֹני. הוֹי, אחיוֹתי! כמה מיררתי את חייהן בשגעוֹנוֹת וּבקפּריסוֹת טיפשיוֹת! והן היוּ נאמנוֹת לי תמיד, תמיד. פעם בכל חוֹדש היוּ באוֹת לבקרני במאסרי: פעם זוֹ וּפעם זוֹ, פעם זוֹסיה וּפעם מאלגוֹסיה. נשים זקינוֹת, חלשוֹת, היוּ
מטלטלוֹת את עצמוֹתיהן הנכאבוֹת לראוֹתני, לנחמני, להגיד לי מלה רכּה, להביא לי מטעם. יגמוֹל להן האלהים בשמיים את חסדן עמדי! אני לא אוּכל להביא להן עוֹד נחמה. למשׂא אהיה עליהן. הן תכלכּלנה את שׂיבתי הבּזוּיה, עד כי אעצוֹם את עיני שכּהוּ בבוֹר. כך, כך, ידידי האהוּב. גוֹרל הוּא באדם והאלהים חפץ דכּאני…
והוּא בכה חרש, חרש לתוֹך כפּיו הרוֹעדוֹת.
רוּדוֹרפר חשק מאד להתודע אליו וּלהזכירוֹ ימים עברוּ, אוּלי בזה יקל לוֹ:
– פּאניה זארמבּא! אני מכיר אוֹתוֹ מלפנים. לפני כעשׂר שנים בקיץ, כשהייתי עוֹד תלמיד הגימנסיה, נדדתי בכפרים ונזדמנתי עמוֹ בדרך והוּא ליוני עד היער. זוֹכר הוּא, בחוּר צעיר לבוּש כתייר, עם סוֹכך גדוֹל? בשעת הפּרידה נתן לי למזכרת נוֹצה מכוֹבעוֹ?…
– איני זוֹכר; אהוּבי. זכרוֹני לקה. אך אפשר, אפשר, כמה אנשים פגשתי בדרכי יוֹם יוֹם היערה. אם כן, יוֹדע הוּא מה גדוֹל שברי. מן היער אל הבוֹר… שנתיים בלי אויר…
ושוּב בכה, בכה לתוֹך כּפּיו.
– הרי הוּא יוֹצא בימים אלה.
– כן, יוצא, אבל לא לחיים… היער, היער!
הוּכנס כּד מלא מים והוּצא הריק. רוּדוֹרפר מיהר והגיש את הכּד לזקן. אחרי שתוֹתוֹ קמוּ גם אחירים, מאלה שהיוּ ערים, ושברוּ את צמאם. אחד יצק גם מעט לתוֹך ה“כיסא”. אחר כך שכבוּ גם הם, מי על האיצטבה ומי על הקרקע. מקוֹמוֹ של רוּדוֹרפר על האיצטבה אמנם היה פנוּי, אך הוּא נתנוֹ ברצוֹן לאחר וּבעצמוֹ פרשׂ את שׂמיכתוֹ בפינה פנוּיה, התבוֹנן בה בעיוּן וּכשלא מצא בה דבר, שכב והצטמצם מתוֹך החלטה להירדם. את חוֹטמוֹ נעץ בחיקוֹ. הבית היה עתה שקט כוּלוֹ. רק מרחוֹק הגיע צילצוּל הטראמויי, כמוֹ בעד לקיר של מרבדים. בעד האשנב הסגוּר נשמעוּ נשיבוֹת הרוּח, זוֹעפוֹת, רעוֹת. האוֹר בחדר היה רפה והאויר עכוֹר מן הנשימוֹת והרצפה הטחוּבה. מראה החדר כוּלוֹ היה כבית מתים והאנשים היוּ מוּטלים כחללים. על הקרקע התגוֹללוּ הניירוֹת של כריכוֹת המאכלים. רק פּאן זארמבּא היה יוֹשב כפוּף וּמתנוֹעע קלוֹת וצלוֹ הקלוּש מתחקה אחריו על הקיר. נשמעוּ נחרוֹת כבידוֹת וציפצוּפי חזוֹת סדוּקים, פגוּמים. "מה שלוֹם
שטארק עתה? הגם הוּא ב“חברה מעניינת” כמוֹני פה? וּמה רוֹטמאן? על זה בכל זאת רחמנוּת. הוּא בודאי אל חלם על מאוֹרע מעין זה. עכשיו איננוּ “מצפצף עליהם” יוֹתר. ודוֹדוֹ – אוּלי באמת לא בדה?… בכל אוֹפן מחר מוּכרח אני לצאת לחפשי, ולא – שלוֹם, החיים! שלוֹם החלוֹם האחרוֹן על ארץ ישׂראל! שלוֹם, היציאה מעוֹלם התהייה לעוֹלם העשׂייה! ודמיוֹנוֹ נאחז שוּב בארץ ישׂראל, וּכדרכוֹ, היה רוֹאה בחלוֹמוֹ בהקיץ הכל ברוּר ומפוֹרט. מתוֹך מה שהיה קוֹרא בגליוֹנוֹת התמימים של “הפּוֹעל הצעיר” יצר לעצמוֹ תמוּנה כל שהיא מן החיים שם. היתה בלבוֹ סימפּאטיה עמוּקה לחיי הפּוֹעלים המעטים, לסבלם וליצירתם בשׂדה וּבכּרם, ואף על פי שהרגיש ברוּר, כי מעט הוּא אשר עשׂוֹּ שם, ברי היה לוֹ שהם הם המהוים את נשמת היישוּב החדש המתכּוֹנן שם, דוּגמת בחוּרי “ביל”וּ" בעבר. הנעימה המרוּגזה שבה דוּבּר שם כנגד האיכּרים, שטפש לבם במעט הרכוּש שעשׂוּ, התביעה של “וחי אחיך עמך” בפיוֹת צעירים אידיאליסטים נלהבים וּבמוּבן של יצירה מתוֹֹך עניוּת ועבוֹדה קשה – נעשׂוּ לנעימה וּתביעה שלוֹ. הוּא נכסף להיוֹת בחברתם. גם בני ארצוֹ הקטנה, גאליציה, ביניהם. אפשר יהיה למצוֹא גם משען נפשי, ידידוּתי, שבלעדיו אין אדם עברי מגאליציה יכוֹל להתקיים. אפשר וטוֹב יהיה לחיוֹת שם. היוּ בוֹ געגוּעים ברוּרים לחיים של עבוֹדה, פשטוּת והסתפּקוּת במוּעט. תאר תיאר לוֹ, כי בהיוֹתוֹ בארץ ישׂראל יחיה על פרוּסת לחם, מעט זיתים וּתמרים. כמה נחוּץ לוֹ, לאדם יחידי כמוֹהוּ! את מחייתוֹ זוֹ ימצא ביגיע כפּיים. הוּא יקשוֹר את גוֹרלוֹ עם גוֹרל מאוֹת הטהוֹרים, המאוֹת שיהיוּ לאט לאט לאלפים, וייטב לוֹ. מחזוֹת של עבוֹדה בשׂדוֹת וּבכרמים, בחצר וּבגן, ברפת וּבלוּל קמוּ והעסיקוּ את דמיוֹנוֹ ומילאוּהוּ נעימוֹת ואוֹשר רחוֹק.
נשמעה תנוּעת צעדים חרישית. הוּא פקח עיניו: שניים מן האסירים הלכוּ כמתגנבים לצד האשנב. אחד כרע על ברכיו והשני עלה על כתיפיו וּפתח את האשנב, אחר שבוּ בלאט אל מקוֹמוֹתיהם ושכבוּ. זרם האויר התחיל סוֹבב בחדר. רוּדוֹרפר הוֹדה להם בלבוֹ והוֹציא את האף לאויר. כעבוֹר רגעים מספר בקעה צעקה, צעקתוֹ של אנטוֹני:
– ממזרים, תיכף וּמיד לסגוֹר את החוֹר!
אחדים התנערוּ בבהלה. כמה נחרוֹת נפסקוּ, כמה עיניים נבעתוֹת הביטוּ מסביב. שני האסירים קמוּ כבראשוֹנה וסגרוּ את האשנב.
“איזה עריץ!” חשב רוּדוֹרפר, “אף על פי שעמי התנהג משוּם מה בחסד”. וּכששקע הכוֹל שוּב בתרדמה, נאחז רוּּּדוֹרפר שוּב בהזיוֹתיו.
הזמן, נזל, נזל בכבידוּת אטוּמה, כמַשׂוֹר קהה החוֹתך בעץ רטוֹב. המרחק בין צילצוּל שעה לצילצוּל אחרת נתמתח לאוֹרך שאין לעברוֹ והכאיב והרגיז. הוּא לא יכוֹל להירדם, אף כי רצה בכך כל מהוּתוֹֹֹ. “עצבי נרגזים” החליט, “תמיד אני כך, מרוֹב עייפוּת איני יכוֹל לישוֹן”. בכל זאת עבר הזמן והוּא שמע בצלצל שעוֹן העיר אחת עשׂרה וּשתים עשׂרה ואחת… כמה פעמים ראה בעלוֹת אסיר על ה“כיסא”. כמה פעמים התהפּך מצד אל צד והתאמץ לבלי התאנח. כמה פעמים חרק מי שן, בעט בחבירוֹ אוֹ באויר, צעק איוּמוֹת מתוֹך שינה – ושוּב נשתקע הכוֹל בדוּמיה הכבידה, העכוּרה. המחנק היה גדוֹל.
בין אחת וּשתיים קמוּ שני אסירים אחירים וּפתחוּ שוּב את האשנב.
כעבוֹר זמן קצר התרוֹמם אנטוֹני, הביט והרעים:
– מי פתח?
כעשׂרה אנשים התנערוּ כמוֹ על ידי קפיץ וישבוּ על מקוֹמוֹתיהם בהוּלי עיניים.
– מי פ-ת-ח?
איש לא ענה. מבטוֹ של אנטוֹני, מבט נץ או נמר, עבר מאיש לאיש ונח על אחד שישב ורעד.
– אתה, בן זוֹנה, תינזף אם אביך! – זינק עליו וּבשני אגרופיו הכּה עליו, על ראשוֹ, על כתיפיו, על גבּוֹ, אחר השכיבוֹ, כרע על חזהוּ וּפגע באגרוֹפיו בכל אשר מצא.
יאנק! – צרח בשיניים הדוּקוֹת. הגימנזיסט קפץ ממקוֹמו ֹ מוּכן למלא את הפקוּדה.
– סחב את הריצ’קוֹ וּסגוֹר את החוֹר! – הנער ניגש אל האסיר הישן, נידנדוֹ, משכוֹ וּצבטוֹ. הלה התהפך, נהם וּבעט ברגלוֹ. האסירים צחקוּ. גם יאנק צחק. לבסוֹף קם ויאנק עלה על כתיפיו וסגר את האשנב.
– נא, תהיה מנוּחה עד הבוֹקר. – סיכּם אנטוֹני את המאוֹרע ושכב על בטנוֹ. “חוֹק הג’וֹּנגל”, סיכּם לנפשוֹ רוּדוֹרפר וחיכּה לבוֹקר, לתוֹֹרוֹ, שיקראוּ לוֹ לצאת לחוֹפשי. אך האשנב נעשׂה לוֹ לרוּּח רעה שלא חדלה מלענוֹתוֹ.
כקשקש מספּריים ביד גלב קישקש קוֹל והכאיב במוֹחוֹ. הוּא קרע מעט את שמוּרוֹת עיניו, ולא ידע היכן הוּא נמצא. רק לאחר רגעים אחדים של התבוֹננוּת זכר הכוֹל והבחין באפרוּרית שלפני השחר את תמוּנת החדר. הכל רבצוּ כהרוּגים. אף ה“כיסא” הפנוּי הבריק קר. האשנב היה עתה פתוּח לרוחה והקוֹר תעה בחלל ונשב על הפנים הדוים. כשהקשיב יוֹתר הבחין רעש של קרוֹן מוֹביל מוֹטוֹת ברזל עוֹבר על מרצפת הרחוֹב. “בודאי ממחסנוֹ של ראפּאפּוֹרט”, הירהר. זה יוֹתר מעשׂר שנים שידע את מחסן הברזל הגדוֹל הזה ברחוֹב הקרוֹב. הוּא התרוֹמם וישב וּפיו מלא מרירוּת תפילה. “זה לי הלילה האחרוֹן עם האנשים האלה”, חשב וגל של רחמים הציף פתאוֹם את לבוֹ. בפינת האיצטבה ישב פּאן זארמבּא נשען על ברכיו וגנח חרש. היהוּדי התהפך על הקרקע בלי הרף. יאנק שכב מכוּוץ כפקעת, אך בכל פעם מילמל מתוֹך שינה. רוּדוֹרפר קם ועטוּף בפלירינה הקמוּטה, הנוּקשה, צעד חרש מישן לישן, גחן והסתכּל בפניהם האפוּרים, התפוּחים, עצוּמי העיניים וּפעוּרי הפּה. כל אחד ואחד מהם היה בשבילוֹ פרשת יגוֹן בפני עצמה. כשהגיע אל יאנק ונגע בוֹ נשתלחה ידוֹ של הנער ולפתה את רגלוֹ. רוּדוֹרפר צנח וישב על ידוֹ. הנער עוֹד ישן וּמתוֹך שנתוֹ התהפּך ושכב על בטנוֹ, לחץ את רגל רוּדוֹרפר והניח עליה את ראשוֹ הפּרוּע בלי הכוֹבע וּמילמל:
– אמא יקרה, יוֹתר לא אברח, לא אברח! כּסיני, כּסיני… – והתיפּחוּת כבוּשה הרעידה את כל גוּפוֹ הכּחוּש והקישה את שיניו. רוּדוֹרפר החליק על שׂערוֹ, העבר והחלק, עד שהנער נרגע. אז זכר כי לפני כמה שנים ישב כך והחליק על ראשה של הדיוֹטית אוּמללה בחצר אחד הכפרים. כמוֹ אז שיחרר לאט את רגלוֹ וקם.
את צילצוּל יתר השעוֹת לא שמע עוֹד, כי התחילה עוֹלה כבר ממרחק המוּלת הכרך המתנער.
האוֹר הלך הלוֹך והבהר. והנה שוּב אוֹתן הצוחוֹת והקריאוֹת שנשמעוּ אתמוֹל בבוֹקר. אוֹתה ריצת רגליים ואוֹתוֹ צילצוּל מפתחוֹת. נשפכוּ מים רבים והמטאטא שיכשך בחזקה. אחדים מן האסירים הקיצוּ. אנטוֹני ישב, הביט באשנב הפתוּח, אך הפעם רק התגרד בעוֹרפוֹ ולא אמר כלוּם. התחיל שוּב סדר העליוֹת על ה“כיסא”. הפעם הוּצרך גם רוֹּדוֹרפר, והרגיש מעין אוֹתוֹ עלבוֹן עוֹקץ שהרגיש אתמוֹל בשעת הביקוֹרת אצל הרוֹפא. האסירים שקמוּ התחילוּ מיד מתהלכים בחדר הלוֹך ושוֹב. אחדים דיברוּ ביניהם אוֹ עם עצמם על מה שמחכה להם היוֹם, יוֹם החמישי, יוֹם ההכרעה. הם היוּ נרגשים ושיניהם נקשוּ מקוֹר. יאנק עוֹד ישן וּפאן זארמבּא שכב על האיצטבה וישן שנתוֹ השקיטה. “כבר הגיעה לוֹ, לאוּמלל, שנת השינה. מי יתן והוֹציאוּהוּ היוֹם לחוֹפשי”, התפּלל רוּדוֹרפר. כעבוֹר זמן מה באוּ אסירים תוֹרנים ולקחוּ את השׂמיכוֹת והכּד הריק. אחר הכניסוּ מים וּמטאטא. אחד מאסירי החדר כיבד את הקרקע, הרים את קרעי הנייר, התבוֹנן בהם והשליכם שוּב, ואת האשפּה צבר בפינה עד שיבוֹאוּ ליטלה. אחר הביאוּ את לחם הבוֹקר: שוּב פת חריבה. השוֹמר עצמוֹ לא בא. “הוּא עסוּק היוֹם אצל הפרוֹפוֹס”, אמר אנטוֹני בנעלוֹ את מגפיו. הוּא היה עתה נוֹח ושקט. גם הוּא קיוה לצאת היוֹם. “אילוּ בא השוֹמר, הייתי מזמין אצלוֹ מעט מטעמים לכבּד את ה”חבירים" – חשב רוּדוֹרפר בצער.
נשמעוּ הצעדים הקלים, היחיפים, וּשׂריטה בדלת.
– קוּבּצ’וּ!
רוּדוֹרפר מיהר אל החוֹר. קוֹלה של סטפצ’ה היה עמוּם וצרוּד.
– מה לך, סטפצ’ה? חוֹלה? – שאלה רוּדוֹרפר בדאגה.
– אל תתקרב, קוּבּצ’וּ, אל החוֹר. יש לי נזלת חזקה. אתמוֹל רחצתי את המסדרוֹן למטה והצטננתי. כל פּנַי נפוּחים. בעוֹד שלוֹשה ימים אצא לחוֹפשי, אז אביא לך, קוּבּצ’וּ, כל מה שלבך חוֹמד. מן החלוֹן שבחצר אכניס לך. חי נפשי! את החייל העוֹמד שם אשחד.
רוּדוֹרפר לא רצה לגזוֹל ממנה את האשליה, אם יספּר לה שגם הוּא מקוה לצאת היוֹם.
והיא המשיכה:
– חפצתי להביא לך מעט טבק, אבל לא יכוֹלתי להשׂיג. בעוֹד שעה אביא. חבל, היוֹם אין “ביקוֹרת” ולא נוּכל להתראוֹת. עד שתהיה "ביקוֹרת " תעבוֹר אצלי הנזלת. גפרוּרים יש לך? ארוּץ ואביא.
– היכן ואנדה הקדוֹשה? – צעק אנטוֹני מרחוֹק.
– לקחוּ אוֹתה, המסכנה, אל הקליניקה. גילוּ אצלה מחלה. המסכנה! היא… – קללה משוּלשת הפסיקה את שׂיחתה של סטפצ’ה והיא ברחה בצעדיה הקלים, היחיפים.
בשעה שמוֹנה, לפי השערתוֹ הבטוּחה של אנטוֹני, התחילוּ לקרוֹא לאסירים יחידים. הנקרא היה נרעד ועוֹנה במבוּכה: “הנני”! אחר היה ממהר ויוֹצא. כעבוֹר רבע שעה נקרא אחר. אחר כך עוֹד אחד. אף אלה, שלא חיכוּ לשוּם דבר, היוּ נרגשים, בגלל חבריהם.
את העיקריים עוֹד לא קראוּ, רק את הנמוּשוֹת. אחד הוּשב וקילל.
אנטוֹני התהלך ונשך את שׂפמוֹ. בעברוֹ על יד יאנק השוֹכב בעט בוֹ קלוֹת.
– לא ישנתי כלל, – התנצל הנער וקם בעצלתיים. את שׂמיכתוֹ הסירוּ מעליו עוֹד קוֹדם כשבאוּ התוֹרנים. הוּא התהלך בחדר וחיפּשׂ בעיניו על הקרקע ומילמל:
– כבר כּיבּדוּ, לעזאזל, את הרצפה!
כשראה שאנטוֹני אינוֹ שׂם לב אליו, ניגש אל הפינה, גחן על ציבוּר האשפה והתחיל מחטט בוֹ, אוּלי ימצא פליטת סיגאריה.
בדרך הילוּכוֹ עיכּב אנטוֹני את רוּדוֹרפר, משכוֹ הצידה ולחש על אוֹזנוֹ:
– שמע, אתה, יינטליגנט. ידעתי. כשעלית על הכיסא ראיתי את כוּתוֹנתך.
רוּדוֹרפר נתבלבל ולא ידע מה לענוֹתוֹ.
– גם אתמוֹל הכרתי, אך לא חפצתי לעשׂוֹת לך רעה. ודאי שתצא היוֹם.
– מניין לך?
– סמוֹך עלי, יש לי חוֹטם. כשתצא תכתוֹב בשבילי פתקא לאיש ידוּע. – והוּא מסר לוֹ את שם האיש ואת תוֹכן הפתקא. – לא תשכח אף מלה?
– לא אשכח.
– הבה את היד!
הבטחתוֹ של אנטוֹני היתה בעיני רוּדוֹרפר בת ערך. הוּא חיכה עתה להיקראוֹ כמעט בודאוּת. והנה נקרא האסיר היהוּדי. הוּא נזדרז כל כך לשמע הקריאה, כאילוּ לא חדל אף רגע לחכוֹת לה. שוּם אסיר לא חש לקראת הגאוּלה כמוֹהוּ. “שוּבה לבצרוֹן, אסיר התקוה”, הירהר רוּדוֹרפר מליצה בהנאה מיוּחד. האסירים ליווּ את ההוֹלך בקריאוֹת בוּז, אך היהוּדי, בעמדוֹ על המפתן לצאת, הפך פתאוֹם פניו ושלח להם לשוֹן. באוֹתוֹ רגע דחפוֹ השוֹמר ונעל את הדלת.
– אין דבר, אני אברח בדרך… ארמה את השוֹמר המלוה… – אמר יאנק, כאילוּ באוּ כבר לקחתוֹ אל ה“שוּבּפּאס”. האסירים צחקוּ, רך רוּדוֹרפר זכר את אשר החליק את שׂערוֹת ראשוֹ בטרם בוֹקר והתחטאוּתוֹ לפני אמוֹ מתוֹך שינה.
כל האסירים, חוּץ מפּאן זארמבּא הישן, התחילוּ עתה מהלכים בחדר הלוֹך ושוֹב, אלה מוּל אלה, אלה בצד אלה, ישר וּבאלכסוֹן, באמצע החדר וּליד הקירוֹת, מהלכים בשתיקה, מתכּוצים בלבוּשיהם, זקוּפי צורוֹניהם, וּמהלכים, מהלכים. הקוֹר מפרק את העצמוֹת וּמכאיב את הבּשׂר והם מהלכים, מהלכים. מעין תחרוּת חשאית תקפה את כוּלם והם מחישים את צעדיהם. הנה הם נראים כבר כמוֹ רצים, רצים. גם רוּדוֹרפר הלך במרוּּצה. “מטוֹרפים אנוּ כוּלנוּ”, חשב רוּדוֹרפר והלך.
הדלת נפתחה שוּב:
– הריצ’קוֹ בּלוֹכה כאן?
– כאן, אדוֹן רב חסד!
פּאן זארמבּא נזדעזע, הרים קצת ראשוֹ והביט אחרי היוֹצא בקנאה וּבשׂנאה. ושוּב התחיל ההילוֹּך העקשני, הכּבוּש, המקל והמהמם כאחד.
אחרי שעוֹת של דיכדוּך וכעס וייאוּש, לפני הצהריים, נקרא גם רוּדוֹרפר.
– להתראוֹת! – אמר בצאתוֹ מתוֹך מבוּכה לנשארים.
– אֵי, אתה, חבר, לא תשוּב עוֹד! – ענה מישהוּ בקנאה וּבדרישת טוֹב.
במסדרוֹן שאל רוּדוֹרפר נרגש את שוֹמר: – חוֹפשי אני?
– כן. בעוֹד שעה יוּכל אדוֹני לצאת.
– “אדוֹני” זה היה עתה לרצוֹן לרוּדוֹרפר.
– והיכן השניים?
– הם מחכים לאדוֹני במספר 6.
– כבר זמן רב?
– כשעה.
החדר 6, למטה, היה פתוּח. חדר קטן, נקי למדי. שטארק ורוֹטמאן ישבוּ על כיסאוֹת אל שוּלחן קטן ועליו סאנדויצ’ים טריים אחדים וּבקבוּק שׁיכר גדוֹל. היוּ עוֹד שני כיסאוֹת פנוּיים. הם נשכוּ מן הסאנדויצ’ים ולגמוּ מן השיכר בתיאבוֹן זאבים.
– שב! קח סאנדויץ', שיכר! גם פּוֹליה כאן, גם חיימוֹביץ. עוֹד מעט ייכּנסוּ.
דיבּר רוֹטמאן בפה מלא.
שטארק רק ניענע בראשוֹ, וּכשבלע את הלוּגמה שאל:
– נוּ, איך היה?
– רע מאד. אך ראיתי שם…
– מה שלא ראתה שפחה על הים… חה-חה!
– אנחנוּ “הסתדרנוּ” עוֹד אתמוֹל. – אמר רוֹטמאן – שיחדתי את השוֹמר והעבירני אל שטארק. ביקשתי ממנוּ שיביא את שטארק אלי – לא חפץ, פחד מפניו. “אנארכיסט” קרא לוֹ. הסאנדויצ’ים מצוּינים. עוֹד כוֹס?
– ואיך נשתחררנוּ?
– מה? אינך יוֹדע כלוּם? – תמה רוֹטמאן – דוֹדי היה פה היוֹם עם קסלר. קוֹדם היה אצל הקוֹמיסאר. אַל תדאג: כל סיפּוּר המעשׂה, מקוּשט וּמפוּלפל כדבעי, יבוֹא השבוּע ב“מוֹניטוֹר”. מפני ברייטר מתייראים בכל זאת. עתה אוֹמַר לוֹ לקוֹמיסאר כל מה שבלבי…
– עשׂוּ חיפּוּשׂים בבתינוּ?
– אצלי לא. גם אצל שטארק לא. אצלך על אחת כמה וכמה. לא הספּיקוּ.
שטארק הביט כל הזמן בפני רוּדוֹרפר במשהוּ ליגלוּג: “וּבכן, אתה אוֹמר, היה מעניין. כן, בשביל בן גאליציה שכמוֹתך”… רוּדוֹרפר קרא את הדברים האלוּ בעיניו של שטארק ברגש לא נעים.
נכנסוּ פּוֹליה וחיימוֹביץ: הם הלכוּ להחתים איזה נייר. פּוֹליה היתה עתה מעוֹררה מאד, עיניה הבריקוּ, אך חוּץ משטארק לא ראוּ איש. הן ליטפוּ, חיבקוּ ונישקוּ אוֹתוֹ. היא שׂמה לפניו אל השוּלחן תיק נייר מלא סוּכּריוֹת משוּבחוֹת והאיצה בוֹ לקחת מהן. אחר זכרה גם את האחירים והציעה גם להם מתוֹך בקשת סליחה וּמתוֹך מבוּכה. היא לא יכלה לנוּח, כל גוּפה התרגש, והיא סיפּרה, איך התפּלאה בשש בבוֹקר, כשהם לא באוּ לקחתה, לפי ההבטחה; איך באה הביתה וּמצאתהוּ נעוּל כמוֹ שהניחתהוּ; איך התרוֹצצה כל היוֹם ולא יכלה להיודע כלוּם; איך חיימוֹביץ הביא לה את גליוֹן ה“טאגבּלאט” עם הידיעה; איך הם, שניהם (חיימוביץ ניענע כל העת בראשוֹ ועיניו הדמוּעוֹת נדדוּ מאיש לאיש) הלכוּ אל קסלר. דוֹדוֹ של רוֹטמאן בא רק אחרי הצהריים. קסלר זה – איזה אדם נפלא. לא, ברוּסיה אין אנשים כאלה. שקט כזה יחד עם אהבת בריוֹת וּמסירוּת כזוֹ! לא, את האדם הזה לא תשכח לעוֹלם… רק במערב ייתכנוּ “טיפּוּסים” כאלה…
– לבי אמר לי שׂיקרה איזה דבר, ועל כן נפרדתי מהם, אף כי חפצתי מאד לבלוֹת בחברתם. – דיבר חיימוֹביץ והביט אל פּוֹליה. יוֹצאי המאסר היוּ כל כך רחוֹקים, והוּא לא יכוֹל להגיע וּלדבר אליהם בשוּם אוֹפן. אחר הוּסיף עוֹד שיש בידוֹ כרטיסים לקוֹנצרט של קוּבּליק, בשביל כוּלם… כעבוֹר חצי שעה הוּבלוּ על ידי שוֹטר יחידי, בלתי מזוּיין, אל תחנת המשטרה. שם השיב להם הקוֹמיסאר את כל ניירוֹתיהם וחפציהם, גם את אלה שלקח שוֹמר בית האסוּרים. הוּא היה עתה אדיב וחביב מאד. קרא להם “אדוֹנים” והתנצל:
– מה לעשׂוֹת? ימי חירוּם. יש לנוּ פקוּדוֹת חמוּרוֹת בנוֹגע לרוּסים. כן, כן, צדקתם, אדוֹני, סליחה! אבל עליכם להיוֹת זהירים. אַל תדברוּ רוּסית…
– אבל, הרי חזירוּת כזאת אין גם ברוּסיה… – התנצח רוֹטמאן.
– מה לעשוֹת? הרשוּת אינה נוֹתנת אמצעים לתיקוּנים הדרוּשים…
פּוֹליה משכה אוֹתם לשוּב הביתה: יתרחצוּ, ישתוּ קקאוּ, ישכבוּ לישוֹן. ושוּב הרצתה את כל פחדיה והשתדלוּיותיה.
– פרידמאן בכל זאת פירסם, אך אל הציוֹנים לא הלך, חזיר שכזה! – אמר שטארק, בדרכם הביתה. כשעברוּ את “הרחוֹב הרחב” הביט רוּדוֹרפר אל בניין ה“פוּרדיגארניה”. מבחוּץ היה זה בית תמים, בית ככל הבתים. היתה גם איזוֹ פשטוּת חביבה בסגנוֹנוֹ. המאסר היה מאחוֹר, מצד החצר. לזכר מה שנעשׂה שם בפנים חלף אוֹתוֹ רעד. הוּא חש עתה רק צוֹרך אחד: להתרחץ ולשכּב במיטה נקייה.
בקצה הרחוֹב נפרד מהם רוֹטמאן, וחיימוֹביץ (עתה לא היה לוֹ שיעוּר, שאינו סוֹֹבל דחייה) ורוּדוֹרפר הלכוּ עם שטארק ועם פּוֹליה לביתם. האויר היה קר, אך בהיר וּמלא נעימוּת. התנוּעה ברחוֹבוֹת היתה מלאת רעננוּת וקלוּת וחן של חיים חוֹפשיים, חוֹפשיים.
עד למחרת בבוֹקר, בלי הפסק כל שהוּא, ישן רוּדוֹרפר על הספּה המוּצעת בחדר שטארק. שטארק ישן במיטתוֹ, וּפוֹליה הלכה לעבוֹדתה אצל ד"ר רוּף. כשהקיץ זכר את הפתקא, שעליו לכתוֹב בשביל אנטוֹני. ביקש מאת שטארק כלי כתיבה, ישב וכתבה מתוֹך הנאה של מילוּי חוֹבה.
כששבה פּוֹליה וישבוּ לאכוֹל ארוּחת הבוֹקר, שאלה רוּדוֹרפר:
– וּבכן, פלאם נוֹסע בעוֹד שניים שלוֹשה חדשים?
– כן, נתקבלה אתמוֹל גלוּיה מטארנוֹפוֹל.– השיבה פּוֹליה מפוּזרת – מחר ישוּב ויהיה אצלנוּ, תוּכל להידבר אתוֹ שתסעוּ יחד. הוּא בודאי ישׂמח לבן לוייה כמוֹך.
אחר הלך רוּדוֹרפר לחפּשׂ לוֹ חדר. אם יצטרך לעשׂוֹת בלבוּב שניים שלוֹשה חדשים, למה לוֹ לשבת במלוֹן? – הוּא הציע לפּוֹליה ולשטארק שילכוּ אתוֹ, אך מיד תפס שפֹּוֹליה רוֹצה להישאר לבדה עם שטארק, וחזר מהצעתוֹ.
אחרי ששׂכר חדר טוֹב ברחוֹב צדדי, שקט, הלך למלוֹן “צנטראל” לקבל את חפציו. מוּכרח היה לבדוֹת איזוֹ אמתלא: קיבל פתאוֹם טלגראמה מברוֹדי לבוֹא שמה תיכף וּמיד, ושהה שם עד היוֹם. בעד החדר, כמוּבן ישלם. פקיד המלון קיבל את הדברים ואת הכסף כדרך הטבע. אחר נסע בטראמויי אל מערכת ה“מוֹניטוֹר” להוֹדוֹת לקסלר.
בלילה, לפני הירדמוֹ בחדרוֹ החדש בקוֹמה השנייה, העביר בדמיוֹנוֹ כל מה שראה במאסר. עיצבוֹן עמוֹק מילאהוּ. כאילוּ רק עתה ידע את החיים ונתבגר. עתה ראה את חיי האדם בשוֹרשם, דבר שלא פילל לראוֹת בגאליציה שלוֹ האידילית. אך יחד עם זה, כאילוּ הוּרד איזה מסך חוצץ בינוֹ ובין העוֹלם הזה. הכל התרחק ונזוֹר לאחוֹר. אף את שטארק ראה עתה רק מעוֹרפוֹ. פניו מוּפנים אל פּוֹליה וּמסתירים אוֹתה… מן המאסר החליק עבר דמיוֹנוֹ אל שׂדוֹת ארץ ישׂראל, אל המרחב המאיר, אל שׂדה קוֹצרים, ושמע שירה עברית רואה פני אחים בעבוֹדה, וּמתוֹך מחזה נעים זה נרדם.
בשתיים אחרי חצות נדמה לוֹ בשנתוֹ שהוּא שוֹמע שעטוֹת שעטוֹת על מרצפת הרחוֹב, והקיץ בחרדה. הביט מסביב: האין הוּא עוֹד במאסר? מיהר והדליק את החשמל. הספר שקרא היה מוּנח פתוּח על שידת הלילה. החדר היה מסוּדר יפה ונקי מאד. שם עמד שוּלחן הרחצה, וכוּלוֹ חרסינה לבנה. הוילאוֹת הקלים, החוֹריים, נגררים על לרצפת הטבלאוֹת המבריקה. על הקירוֹת שטיחים… אך אמנם בחוּץ נשמעוֹת שעטוֹת, שעטוֹת בלי הרף, בלי סוֹף. מה זה? כוּלוֹ תימהוֹן ניגש אל החלוֹן וסילק את הוילוֹן לראוֹת, אבל נזכר שהחלוֹן פוֹנה לצד החצר. לא, מוּכרח הוּא לראוֹת מה שם. התעטף על לבניו בפלירינה היבישה, הרכּה, הקלה, שׂם סנדליו ברגליו, ויצא בלאט מחדרוֹ, ירד בזהירוּת במדריגוֹת המרוּבדוֹת עד שבא אל המסדרוֹן הראשי. דרך הסבכה שבשער בקע אוֹר פנס רפה. במסדרוֹן היה קר והוּא נראה ארוֹך מאד. להעלוֹת את החשמל לא רצה, שמא ירגיש השוֹער. עבר את כוּלוֹ וּבא עד השער והציץ מבעד לסבכה החוּצה.
ברחוֹב הדוֹמם, על המרצפת הבוֹלטת, עברוּ חיילוֹת, חיילוֹת. חיל הנשק הכבד. הסוּסים הגסים, כבדי הצעד, היוּ רתוּמים ארבעה ושישה לתוֹתחי שׂדה קלים. חיילים בגלימוֹת נוֹצצוֹת וּבקסדוֹת שחוֹרוֹת ישבוּּ עליהם. התוֹתחים היוּ מכוּסים אף הם ביריעוֹת גדוֹלוֹת, ורק קצה הקנה היה בוֹלט מאחוֹר. אחר נמשכוּ קרוֹֹנוֹת גדוֹלים טעוּני כדוּרים וחוֹמרי נפץ, אף הם מכוּסים. לידם הלכוּ גם חיילים רגלים. גדוּד אחר גדוּד עבר לאט וּבקו ישר באמצע הרחוֹב הנרדם. הנה עברה כירת שׂדה עם מעשנתה הדקה, אחריה שוּב תוֹתחים קטנים, עשׂרה, עשׂרים, שלוֹשים. הנה אחד גדוֹל, ענק. ושוּב כירה ושוּב קרוֹנוֹת ושוּב תוֹתחים. הם נמשכוּ זה אחר זה בשקט, אך בביטחוֹן של הכרח, והסוּסים מכּים בפרסוֹתיהם החדשוֹת במרצפת הבוֹלטת כתיפתוּף של גזר דין איוֹם. כל גוּפוֹ של רוּדוֹרפר רעד והוּא לחץ יוֹתר ויוֹתר את פניו בברזל הסבכה. בדידוּת גדוֹלה ירדה עליו. הוּא עוֹמד יחידי כאן, הכוֹל ישינים, אף הבתים, וכאן עוֹבר המשחית, נמשך לאִטוֹ אל הגבוּל, לקראת האוֹיב היוֹשב במארב. הסוּסים מקישים בפרסוֹתיהם, אך התוֹתחים שוֹתקים והחיילים שוֹתקים, אוּלם כעבוֹר ימים אחדים יגיע הד התוֹתחים האלה גם הנה, לעיר זו. פצוּעים יוּבאוּ בעגלוֹת, המוֹנים המוֹנים. העוֹלם השליו הזה עוֹמד על צינוֹרוֹת ממוּלאים אבק שׂריפה. דאגת עצבוּת פיעפעה בוֹ, סימרה את בשׂרוֹ והקישה את שיניו. הוּא התעטף יוֹתר בפלירינה. ברגעים מתוּחים אחדים חלפוּ לעיניו כל המראוֹת והמאוֹרעוֹת שראה בחייו. הם עברוּ עליו במסע ארוֹך, בוֹלטים וּמוּארים באוֹר מציאוּת עליוֹנה, כחזוֹן אשר יחזה האיש ההוֹלך למוּת. וּבעבוֹר כוּלם נשאר חלל ריק. ואז גברה בוֹ למאוֹד הכּרת הבדידוּת: “מה לי עוֹד פה, יעקב רוּדוֹרפר, איש בלי מעמד, בלי אב ואם, בלי גוֹאל, בלי ריע, בלי קרקע, בעוֹלם תוֹהה זה, החוֹלם חלוֹם ביעוּתים רע, וּבעוֹדוֹ חוֹלם מעמיסים אוֹתוֹ בחשאי להעלוֹתוֹ לגרדוֹם? הגם אני אעלה יחד עמוֹ? לשם מי? לשם מה?…” וּבעוֹד החַיל הוֹלך ושעטוֹת הסוּסים מתוֹפפוֹת את גזר הדין, פנה ושב לעלוֹת לחדרוֹ, וּבעלוֹתוֹ דיבר לעצמוֹ: “לא, איני מחכה לפלאם. מחר אני הוֹלך לסדר תעוּדתי. היוּ שלוֹם, חיים בעוֹלם שניטל טעמוֹ!”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.