למכּיריו של יעקב רוּדוֹרפר כבר ברוּר היה, שהוּא “סטוּדנט נצחי”. ואף כי אישיוּתוֹ המוּזרה במקצת לא נכנסה בעצם בתחוּם רגשוֹתיהם, נדוּ לוֹ בסתר וּבגלוּי.

יוֹתר משבע שנים היה רשוּם במחלקת המשפּטים שבאוּניברסיטה בלבוּב, ולא היתה בידוֹ אפילוּ “בחינת מדינה” אחת. בּלוֹריתוֹ השחוֹרה והשוּפעת לשעבר הקלישה מעט, עד שחשש לקרחת וגזזה, ועוֹר קוֹדקדוֹ היה מאפיר מבעד לכיסוּח השׂיער; מצחוֹ גבה ונחרש, פניו האריכוּ והיוּ מחוירוֹת מעל לשׂפמו, היוֹרד לוֹ על פיו אַ-לא-ניצשה; רק בעיניו נשתמרוּ ניצוֹצוֹת הנוֹער. הליכתוֹ ונימוּסיו נעשׂוּ מרוּשלים משהוּ, רק בבגדיו עוֹד נהג הקפדה, ושׂיחתוֹ היתה גרוּיה וחדה, אף כי, כדרכוֹ, מוּעטת.

עד לפני שנים אחדוֹת עוֹד היה מתאוֹשש מתקוּפה לתקוּפה וּמחליט “לגמוֹר”, ויהי מה; ואז היה נסגר בחדרוֹ לשבוּע אוֹ לשבוּעיים, וּמפטם את מוֹחוֹ בתוֹרת החוֹברוֹת הכתוּבוֹת במכוֹנה, שלקח מאחד ה“חבירים” הצעירים. בתחילה היוּ מעוֹררים בוֹ המוֹני הסעיפים, העוֹסקים בדיני נישׂוּאים וּכהוּנה, צחוֹק וּבחילה כאחד, אך לאחר שינוּן של ימים אחדים נדמה לוֹ, ברגש סיפּוּק תפל, כי מוֹחוֹ נהפּך סוֹף סוֹף לאוֹתוֹ חוֹמר ספוֹגי שאינוֹ מבחין, הדרוּש להוֹלכים לבחינוֹת. את יחסיו הענוּגים אל חיי הכרך, שהיוּ אהוּבים עליו עתה עד לידי רוֹגז, ואל כמה וכמה גילוּיים קטנים וּמגרים שבהם, ניתּק בחזקת החלטה; את הקריאה המרפרפת והמוֹצצת לסירוּגין בספרי שירה וּמחשבה נבחרים, הניח בכאב לב; על התעייה על פני הקוֹרסוֹ, בגנים וּבחוּרשוֹת, ויתּר ברחמים רבים על עצמוֹ, והיה מסַפק את כל תביעוֹתיו “האנוֹשיוֹת באמת” בשׂיחה הקצרה והנימוּסית עם גברת ביתוֹ לבנת השׂיער, אלמנת רוֹפא העיניים הזקינה, העדינה ודוֹרשת הטוֹב שברחוֹב “29 בנוֹבמבּר” בשעת ארוּחת הצהריים. בערב וּבבוֹקר היתה המשרתת מכניסה לוֹ את ארוּחתוֹ הקלה לתוֹך חדרוֹ והוּא היה לוֹעס ולוֹגם אגב פסיעה ושינוּן. וּכשהיה יוֹצא לרגע מתוֹך חדרוֹ לעבוֹר את המסדרוֹן רפוּד השטיח, לבוּש מעיל בית משוּמש וצוארוֹנוֹ זקוּף מחוּסר עניבה, היה מחליק חרש ליד הקיר, וחוֹשש פן יראנוּ מי מן העוֹלים במעלוֹת. אך פתאוֹם, באמצע ה“טחינה” וה“נזירוּת”, היתה תוֹקפת אוֹתוֹ בחילה מזעזעת, ואז היה נעצר בהליכתוֹ, עוֹמד וּמסתכל רגעים אחדים בניירוֹת המפוּזרים על שוּלחנוֹ, אחרי כן היה חוֹטפם בפנים עמוּמים מכעס וּמשליכם מתוֹך קללה ארצה, תוֹפשׂ את אדרתוֹ מעל הקוֹלב, וּממהר לברוֹח אל הקפה האמנוּתי “שׁטוּקה”, וחוֹזר אל מציאוּתוֹ הרוֹפפת והגרוּיה.

יסוֹד נפשוֹ המכריע נשאר כמאז האירוֹטיקה הקלה והמציקה, וּבסיבּתה היה נמשך אחרי גילוּיי אמנוּת תמציתיים, בייחוּד אחרי השיר והנוֹבילה שנוֹשׂאם אהבה, אוֹ אחרי פרקי מחשבה שיסוֹדם בהתבוֹננוּת הנפש הגרוּיה, כגוֹן שוֹפּנהוֹאֶר וקירקגוֹר, אך גם תכוּנה זוֹ היתה ניצתת ודוֹעכת בוֹ חליפוֹת, וּמעוֹלם לא מילאה את נפשוֹ.

– באמת לא נבראת אלא להיוֹת פּייטן, – אמר לוֹ פעם אגב טיוּל חבירוֹ בן עירוֹ, שנשׂא כבר אשה וּפתח לוֹ “קאנצלריה” משלוֹ.

– כן, לוּלא אהבתי את האמת ולא הייתי עצל כל כך, – השיב לוֹ רוּדוֹרפר ברצינוּת מַתמיהה.

ממי ירש את אוֹפיוֹ הפּגוּם והפּוֹגם בחייו – אוּמלל לא היה מימיו, כשם שלא ידע את האוֹשר האמיתי – לא ידע בבירוּר: אמוֹ מתה בהיוֹתוֹ ילד קטן ולא הכּירה, ואביו היה איש מעשׂה חרוּץ, מתוּן וּמחַשב דרכוֹ כנגד התוֹעלת הממשית; וּלכל אלה לא היה סימן בוֹ. לכל היוֹתר יכוֹל היה ליחס לאביו את הנטייה לנתח את עצמוֹ וּלנסח לעצמוֹ את המסקנה ההגיוֹנית של מחשבוֹתיו בגוּף ראשוֹן אוֹ שני, כזוֹ שהיה מעלה תכוּפוֹת בשנים האחרוֹנוֹת: “תאות ההצטיינוּת אין בי כלל; לקיים את זרע הרוּדוֹרפרים המפוֹאר אין לי כל צוֹרך נפשי; את השיגעוֹן לחיוֹת ולמוּת לטוֹבת מישהוּ אוֹ משהוּ איני מבין – למה, אפוֹא, לא אתעה ואתהה ואמצה מזמן לזמן מנוֹפת החיים? אף על פי כן איני סיבּאריט והחוֹמר מכביד עלי ואוֹשרם של אחירים נוֹתן סיפּוּק לנפשי.”

תוּגה גדוֹלה ודמעות גוֹאלוֹת לא ידע זה כמה שנים, וּכשהיה לוֹכד את ציפּוֹר האוֹשר היה נהנה שאינה נוֹתנת פּוּגה!

את ה“זקן”, הוּא אביו, אהב בתוֹר “אדם הגוּן ותמים”, עם כל מעשׂיוּתוֹ וּבקיאוּתוֹ בעסקים. אך לא היה כוֹתב לוֹ אלא לעתים רחוֹקוֹת, כשמשלוֹח ה“תקציב” שלוֹ היה מתאַחר משוּם מה. וגם אז הסתפּק בשוּרה קפדנית אחת. זה שלוֹש שנים סבל הלז ממחלה פנימית קשה, וּבמשך כל הזמן הזה ראהוּ רוּדוֹרפר רק פעם אחת, כשבא אל הכרך לשאוֹל ברוֹפאים. רגש מוּזר היה אז בלבוֹ, כשעבר עמוֹ פעמים אחדוֹת ברחוֹב, מעין רגש בוּשה וטרחה כאחת. “עם ה’זקנה' מתנדף האַלטרוּאיזמוּס”, אמר לעצמו ברגש כאב לא טוֹב. מאז לא בא אביו יוֹתר, והוּא עצמוֹ לא חפץ לעזוֹב את לבוּב, אפילו בירחי הקיץ הלוֹהטים: “אין לי עתה כל עניין בפרוֹבינציה. מראה התרנגוֹלוֹת הדוֹגרוֹת והפּרוֹת המיניקוֹת אינוֹ מלבּב אוֹתי. תקוּפת ההליכה בכפרים לא תשוּב עוֹד. אף כי יפה היתה, איני משתוֹקק לחזוֹר עליה.” כה התנצל לנפשוֹ, והעצבוּת הציצה לתוֹך עיניו מכל עבר.

היו ימי סתיו נפלאים. הכרך כבר נתמלא יוֹשביו, שחזרוּ ממקוֹמוֹת המרגוֹע, והחיים המוּ בוֹ קלים ואמיצים, כאילוּ שבוּ גם הם ממעוֹנוֹת קיץ רחוֹקים. היה זוֹהר שמש מזוּקק ונעים, ועל פני השמיים רצוּ עננים לבנים, ורוּח צוֹננת הלהיטה את הפּנים. בניין הסיים עמד בבטחוֹנוֹ האפוֹר והשקיף על “גן הישוּעיים”, שהתפּרק כבר את עליו והבדים הקירחים השׂתרגוּ בחלל התכלת כסבכה ברוּרה של קוים שחוֹרים. הטיילים היוּ מרוּבּים, כתפיהם רמוֹת מוֹתניהם אמיצוֹת בלכתם וּפניהם מפיקוֹת שׂמחה על חסדי הטבע האחרוֹנים.

גם רוּדוֹרפר נמצא רוֹב הימים בחוּץ: בין שתים עשׂרה לאחת, עת שוּב התלמידוֹת מבתי הספר, עבר בטיוּל חטוּף על פני הקוֹרסוֹ “לחַדש קצת נעוּריו”, ויתר היוֹם נסע בטראם בלי מגמה, תעה בגנים ו“סר” פעמים אחדוֹת לקפה “שׁטוּקה”, שהיה עתה “קריר ונעים ותמוּה”, בייחוּד בזמן שמעטים היוּ בוֹ האוֹרחים. אך בעמדוֹ יוֹם אחד לפנוֹת ערב בקצה החוּרשה הסטריית אשר מחוּץ לעיר, והתבוֹנן בשמי המערב, חש לחץ לב: “העננים מתקשרים”. וּכשאיחר לצאת בערב הבא מן הקפה החם, היה קוֹר טחוּב ומטר דק מתחשר ארצה. רעד עבר את כל גוּפוֹ וּבמחשבתוֹ החליט: “מחר אני ישן עד הצהריים”.

ואוּלם כשנכנס אל חדרוֹ ולחץ בכפתוֹר החשמלי שליד הדלת, מצא על שוּלחנו טלגראמה סגוּרה. פתחה מתוֹך סקרנוּת וקרא:

“אבא אָנוּש. בוֹא מיד”. חתוּמה – האֵם החוֹרגת.

הדברים לא עשׂוּ עליו רוֹשם מיוּחד. להפך, קם בוֹ מעין רגש פתרוֹן מקל: “סוֹף סוֹף!” רגעים אחדים עמד בלי נוֹע, אחרי כן עלה מעין חיוּך על שׂפתיו: הוא זכר, כי בעת שגנבוּ ממנוּ לפני שנים מספּר את מלתחתוֹ עם כל החפצים, והוּא נכנס החדרה ולא מצאה, חשב גם כן ברגש קל כזה: “סוֹף סוֹף!”. בכל זאת ישב על הספּה השחוֹרה. פּרשׂ את הגיליוֹן הדק על בּרכּיו, וּלאוֹר החשמל החזק קרא את הכתוּב בעיפּרוֹן וחזר וקרא. אחרי כן התבוֹנן בתאריך ונוֹכח, כי הטלגראמה נשלחה אתמוֹל לפנוֹת ערב. כמוֹ תימהוֹן קם בנפשוֹ: "היא נמסרה, אפוֹא, באיחוּר; בכל אוֹפן רק אחרי הצהריים. תמה ושכח להתמרמר על סדרי הדוֹאר.

השעה היתה כבר קרוֹבה לשתים עשׂרה, מסביב שׂררה דממת שינה, רק שעוֹן הקיר שבחדר האכילה הסגוּר טיקטק. הוּא התחיל מהלך בחדרוֹ וּמשתדל “לברר לעצמוֹ את המצב האמיתי”. לבסוֹף בא לכלל מסקנה כזאת: “בעת הישלח הטלגראמה נמצא אבא במצב של גסיסה, שאילוּ היה עוֹד בר הכּרה, לא היה נוֹתן בשוּם אוֹפן לשלוֹח לקרוֹא לי. הוּא אהב אוֹתי יוֹתר מדי, מאשר יחפוֹץ לצערני בעינוּיי גסיסתוֹ. כן, ברוּר: אבא מת בינתיים; השאלה היא רק, אם יש עוֹד איזוֹ אפשרוּת להגיע אל הלויה…”

הסתכל שוּב בשעוֹנוֹ: שתים עשׂרה; בארבע יוֹצאת הרכּבת אל התחנה ג., בשמוֹנה יגיע שמה, וּבשתים עשׂרה יוּכל להיוֹת בעיירה; עד שלוֹש אפשר, אפוֹא, עוֹד לישוֹן.

הוּא התקין את מזודת העוֹר הקטנה, הניח את אדרת החוֹרף על ידה, ושכב בבגדיו, כשהוּא מתאַמץ להשפּיע על רצוֹנוֹ שלא לאחר בשנתוֹ. שעה קלה שכב בעיניים פקוּחוֹת והירהר מתוֹך גירוּי של נסיעה. כמה שנים חיתה בוֹ ההכּרה, כי סוֹף סוֹף מוּכרח לבוֹא היוֹם, אשר בוֹ ייקרא אל לוָיית אביו, בייחוּד בשנים האחרוֹנוֹת עם התגברוּת מחלתוֹ, אבל מעוֹדוֹ לא הרבה לחשוֹב בזה. הבן הבין כי אין בזה מן הנוֹרא. להפך, הדבר הוּא טבעי מאד: עץ החיים מצמיח יצוּרים וּמַשׁירם ואחרים צצים ועוֹלים תחתיהם. מה שהיה הוּא שיהיה ואי אפשר שהאדמה תתכּסה יצוּרים כרצפה של אכסניית עניים. Debemur morti nos nostraque (נוֹעדנוּ למות אנוּ ושלנוּ), אוֹמר הוֹראציוּס, והפּייטן שלנוּ: “אדם יסוֹדוֹ מעפר וסוֹפוֹ לעפר”, עוּבדה שכּל בעל הכּרה יוֹדע וזוֹכר תמיד, אלא שלמעשׂה, ביחס לאביו הוּא, היה המאוֹרע העתיד וההכרחי הזה מטוּשטש קצת בהשׂגתוֹ. לגבי אחירים: איש בא בימים הלך לעוֹלמוֹ, מה בכך? ולא עוֹד אלא שגם כדאי לחתוֹר בדמיוֹן וּלהסתכל בכל פרטי תהליך החידלוֹן; ואפילוּ במוֹת עצמוֹ וּבשׂרוֹ היה חוֹתר להסתכל בשעוֹת תכוּפוֹת של מבוּכת נפש, אך למוֹת אביו התנגדה מחשבתוֹ תמיד התנגדוּת ילדוּתית. “סוֹף סוֹף יקר היה לי אבי תמיד, אף כי רחוֹק הייתי ממנוּ ברגש וּבמחשבה. תמיהני, שאיני כוֹאב עתה על מוֹתוֹ”. אחרי כן שכב שכיבה קוֹפאת, כמקשיב לעלוֹת הצער בנשמתוֹ, אך מכיון שחוּץ מגירוּי וּפיזוּר נפש קלים לא חש כלוּם, התהפּך לצד הקיר וחשב: “טפוּ, העיירה בימי הרפש של סתיו, כמה רחוֹק אני עתה מזה! אך אין ברירה, בעל כוֹרחי אסע.”

מוֹכרת הכרטיסים בעלת התסרוֹקת הבּלוֹנדית הגבוֹהה שבבית הנתיבוֹת לחצה בזריזוּת את הכרטיס לתוֹך ידוֹ הנתוּנה בתוֹך אשנב הקוּפּה, וּמַגָעה החם עוֹרר בוֹ הרגשה רכּה, מַדמיעה. אחרי כן, עד שיוּכרז על הרכבת שלוֹ, התהלך באוּלם הגבוֹה והמקוּמר המוּאר באוֹר חזק וחם, שהיה עתה נעים ביוֹתר מפני הגשם הדק והקר שטיפטף בחוּץ. הוּא התבוֹנן בשעוֹן הגדוֹל, בפלס המצוחצח וּבאבטוֹמטים האדוּמים, המוֹכרים ממתקים, וּפסיעוֹתיו היוּ קלוֹת וּמראהוּ עסוּק וחסר סבלנוּת, כמראה רוֹב הנוֹסעים. עתה לא היתה במוֹחוֹ כל מחשבה. כל ישוּתוֹ היתה מסוּרה לרגש הציפּייה הקל. אחרי כן נכנס אל חדר ההמתנה שלמחלקה השנית, עבר לאוֹרכּוֹ וּלרוֹחבּוֹ, הציץ אגב לתוֹך המראה הגדוֹלה, בחן את המחכים, אחרי כן ישב על ספסל פנוּי וּבהישענוֹ בגבּוֹ אל העץ הטוֹב חבק בזרוֹעוֹ את מזוַדתּוֹ העוֹמדת לידוֹ. המחַכּים לרכבת היוּ הפּעם מעטים, וּבשבתם היוּ נראים כעייפים מחמת השעה המאוּחרת.

דרכּוֹ היתה במסילה צדדית, דרך ארבע שעוֹת ברכבת הרגילה. רכבת מהירה לא היתה במסילה הזאת. הוּא לא חשב מאוּמה על תכלית נסיעתוֹ, והיה שקט לגמרי בהסתכלוּתוֹ; רק שריקוֹת הקוֹנדוּקטוֹרים, שהגיעוּ מעת לעת מעבר לדלת המרפּסת הרחבה, גירוּ בוֹ איזוֹ נימה צפוּנה.

לא ארכוּ הרגעים והדלת נפתחה. נכנס הקוֹנדוּקטוֹר לבוּש אדרת השׂרד הכבידה וּזקוּפת הצוארוֹן וּפנסוֹ דוֹלק לוֹ על חזהוּ, צילצל בפעמוֹן שבידוֹ, והכריז בנשימה אחת על שוּרת תחנוֹת ארוּכּה; בין האחרוֹנוֹת היתה גם זוֹ של רוּדוֹרפר.

כשנכנס ראה כי הרכבת בכל זאת מליאה נוֹסעים. אך הוֹרדת החלוֹנוֹת, ריצת הנוֹסעים, הסעת החפצים, הקריאוֹת והשׂיחוֹת נראוּ בשעה זוֹ כבאוֹת מתוֹך איזוֹ כפייה נעלמה, כי מעבר לכל אלה רבצה החשיכה הזוֹממת הגדוֹלה. הקוֹלוֹת היוּ כשרוּיים באיזוֹ דאגת בהלה, המלוים המעטים שעמדוּ בחוּץ בתוֹך הטיפטוּף הקר, נשׂאוּ מלמטה פנים חיורים באוֹר פנסי החשמל, והקיטוֹר הלבן הפּוֹרץ מן הקטר סאן וזעף, כאילוּ הוּא נחפּז לאיזה מקוֹם וּמעכבים אוֹתוֹ. כל זה נסך על רוּדוֹרפר רוּח נכיאה קצת, אך הוּא נעשׂה שוּב צלוּל וקל נפש, כאשר ישב כבר בתוֹך התא הרפוּד; בייחוד כשראה אחד הנוֹסעים פוֹתח את מזוַדתּוֹ וּמוֹציא מתוֹכה לחם וּביצים ונקניק שמן. “הרי אין זה אלא בית אוֹכל מאַחר”, הירהר, ורק כאשר הרכבת זזה, ואחרי נקישוֹת מרגיזוֹת התחילה שוֹטפת בקצב הוֹלם אדיר וּבשריקוֹת דחוּפוֹת, מַתרוֹת לתוֹך חלל ריק ואפל, כבשה אוֹתוֹ העצבוּת, וּמתוֹכה התחיל עובר לאט לאט גם לרחש הירהוּרים סתוּם, שאין להם ראשית ואין להם תכלית.

עם כל תחנה פחתוּ הנוֹסעים, ועצבוּתוֹ של רוּדוֹרפר רבתה. הוּא ישב מכוּוץ ליד החלוֹן הסגוּר והירהר מתוֹך שיקשוּק הגלגלים הקצוּב בדברים שוֹנים וּמשוּנים, אך מדי פעם בפעם ניעוֹר בתוֹך מחשבוֹתיו כמוֹ קוֹל מזכיר וּמזהיר: “אבא מת!” הוּא היה מתעוֹדד, ועוֹנה במחשבתוֹ כמוֹ ברוֹגז: “וּמה בכך? הכוֹל מתים; גם אני אמוּת”. וּכמוֹ לענוֹש את עצמוֹ על חוּלשתוֹ חשב הלאה: “טוֹב, אבי מת, ואני אקח את חלקי בירוּשה ואסע לארצוֹת רחוֹקוֹת, אֶכּסוֹטיוֹת”. ואגב מחשבה זאת היבהבוּ לעיניו פתאוֹם כבמחזה: נפות דקלים שטוּפוֹת אוֹר, חוֹפי ימים, כּיפּוֹת וּמגדלים, תלבוֹשוֹת מזרחיוֹת ורגליים שחוֹרוֹת מבהיקוֹת ברוּצן. הוּא זכר את אשר קרא בספרי מסע שוֹנים; בייחוּד עשׂוּ עליו רוֹשם תיאוּריו של סוין הדין. וּבזכרוֹ את השם הזה אמר לעצמוֹ: “הוּא צייר נעים, אף כי שטחי קצת”. אחר בקע והוֹפיע לוֹ הנוֹף הארץ ישראלי עם פינוֹת היישוּב העבריוֹת, ושוּב נאחז בדמיוֹנוֹת על הפּינוֹת ההן, כמוֹ לפני שנים אחדוֹת כשעסק הרבה בציוֹנוּת. “בוַדאי אהיה גם שם. יש לראוֹת את הכוֹל”. אבל פתאוֹם שיוַע בוֹ הקוֹל המזהיר: “אבא מת!” והרעיד אוֹתוֹ מתוֹך ישיבתוֹ. הוּם קם והתחיל מתהלך תוֹעה מחלוֹן לחלוֹן וּמאַמץ רגע מבטוֹ לחדוֹר לתוֹך החשיכה העבה.

באחת התחנוֹת הגדוֹלוֹת ירדוּ רוֹב הנוֹסעים, ורוּדוֹרפר נשאר עם שני גברים. האחד ישן מתוּח על הספסל, ראשוֹ נשען על כר גוּמי קטן והוּא מכוּסה שׂמיכת נוסעים משוּבּצה למעלה מעיניו. רוּדוֹרפר התבוֹנן בוֹ רגע וחשב: “סוכן נוֹסע”. אבל שכיבתוֹ הבטוּחה הרגיזה אוֹתוֹ עכשיו, והיה רוֹצה לפשוֹט מעליו את השׂמיכה במשיכה אחת. השני עמד כפוּף לתוֹך החלוֹן הפּתוּח ושרק לתוֹך החשיכה הקרה, שריקה סתם בלי נעימה. הלה היה לבוּש חליפת ספּוֹרט, ועל ידוֹ עמדוּ מכשירי שירטוּט אגוּדים. “מהנדס-מוֹדד” החליט רוּדוֹרפר. שוּב ישב תחת בזיך החשמל שבסיפּוּן. השתקע באדרתוֹ והקשיב לריתמוּס של הגלגלים על פּסי הברזל. בכוָנה להסיח דעתוֹ מתכלית נסיעתוֹ, התחיל להעביר בדמיוֹנוֹ מקרים וּמחזוֹת שוֹנים ממה שראה אוֹ שקרא, אך בכל פעם חתך את מחשבתוֹ הקוֹל המזכיר את מוֹת אביו, והקוֹר הזוֹרם מן החלוֹן הפּתוּח התלכד עם קוֹר אחר העוֹלה מן הקרב. הוּא ניסה עתה להתמסר כוּלוֹ להירהוּרים, הבאים בערבּוּביה, ולכפּוֹת עליהם רציפוּת והסתבבוּת כל שהיא, אך הם נשמטוּ מרצוֹנוֹ ולקץ כל הירהוּר, שנמשך במוֹחוֹ כחוּט דק, מתמתח וכוֹאב, עלה כגל ממצוּלת נפשוֹ הקוֹל הקוֹרא וּמשכוֹ אל העיקר.

בקוֹשי שלף את שעוֹנוֹ מתחת לאדרתוֹ והסתכל בוֹ: המחוֹגים זעוּ לאִטם, וּבכל זאת התקדמוּ, והקטן כבר עבר מרחק של שני קוים וחצי בלוּח הספרוֹת – עוֹד שעה וחצי עליו לנסוֹע. קם והתחיל מהלך לאוֹרך התא, וּבכל פעם בעברוֹ על יד הגבר המשקיף החוּצה, הסתכל במוֹתניו המתוּחוֹת וּבאגוּדת המכשירים העוֹמדת על ידוֹ: “נכוֹן, מהנדס!”

כפּוֹת רגליו היוּ צוֹרבוֹת מרוֹב הליכה וּמתוֹך שהיה ער כל הלילה; הוּא ניסה, אפוֹא, לשכב על הספסל הפּנוּי. זמן מה שכב במצב מטוּשטש, וּמוֹחוֹ נתוּן בסבך הירהוּרים חם, עד כי לבסוֹף חטפתּוּ תנוּמה נרגזה. וּפתאוֹם קפץ מתוֹך סמרמוֹרת של צינה, ועיניו מביטוֹת בשברוֹן כאב אל השעוֹן שבידוֹ: הוּא נימנם רק כחצי שעה.

כדי להתעוֹרר קצת יצא אל המסדרוֹן הארוֹך. שם היה פתוּח חלוֹן מנגד, ורוּח פּרצים עזה וחוֹתכת חטפה את פניו, טפחה עליהם ברטיבוּתה, סתמה את נחיריו ועיצמה את עפעפּיו. הוּא מיהר לשוּב, והדלת נסגרה אחריו בדפיקה מזעזעת. הנוֹסע הישן נבהל משנתוֹ, הוֹציא מתחת לשׂמיכה פרצוּף אוילי, הסתכל רגע בתימהוֹן ושכב שנית. “המהנדס” לא זע ממקוֹמוֹ ולא הפסיק את השריקה כשראשוֹ בחוּץ, באפילת הלילה. רוּדוֹרפר הסתכל בוֹ עתה במחשבת קנאה: “אילוּ עצבים!”, וּבחפצוֹ לעשׂוֹת גם הוּא כמוֹהוּ ניגש אל החלוֹן שמנגד, פתחוֹ והוֹציא את ראשוֹ, אבל עדת גיצים ורסיסי פחם חדים התנפּלוּ על פניו העייפים בתוֹך גל קיטוֹר מסריח, צרבוּ, עקצוּ והכריחוּהוּ להשיב את ראשוֹ ולסגוֹר את החלוֹן מתוֹך משיכת רצוּעת העוֹר הקרה. “לא טוֹב”, חשב, “עצבי נרדפים”. נדוּדי השינה וכוֹבד האויר שברכבת יצקוּ מכאוֹב בכל יצוּריו, וּמחשבתוֹ נטרפה וסאנה בעלטה. עתה ישב, שיקע את ראשוֹ בצוארוֹן אדרתוֹ עד אוֹזניו, וּמתוֹך חוּלשה הפקיר עצמוֹ לדמיוֹנוֹ: גוּפוֹ של אבא מוּטל בתוֹך אדמת בית הקברוֹת הגדוּר שליד החוּרשה. הארוֹן הפוּך, והגוּף העטוּף תכריכים לבנים הוּטל על האדמה השחוֹרה; גם על דפנוֹת הארוֹן ועל הגוֹלל מעיקה האדמה. זקנוֹ הנאה והרחוּץ בחלמוֹני ביצים מבוּדר וּמלא רגבי עפר. הרימה עוֹד לא שלטה בוֹ, אך מחר אוֹ מחרתיים יבצבּצוּ וירחשוּ בגוּף, בבשׂר, כמוֹ פתילים מתנוֹעעים ממראה הבשר. כן, כל זה יהיה כמוּבן בתוֹך חשכת הקבר, עין לא תראה…

וּפתאוֹם התעוֹרר, קפץ והתחיל מתרוֹצץ בתוֹך התא בין הספסלים המרוּפּדים ולא שׂם עוֹד לב, לא ל“סוֹכן” הישן ולא ל“מהנדס” המשקיף החוּצה. וכן היה מתלבט, עד שהוּצפוּ החלוֹנוֹת אפרוּרית עכוּרה, וּשריקת הקטר היתה כבר ברוּרה וּמוּבנה, ועד שמוֹנה לא חסרוּ אלא חמש דקוֹת.

התחנה היא קטנה וּמיוּתמה. בתי הכפר המעטים חבוּיים בצלע גבעה שחוֹרה במרחק חצי שעה, ורק שתי מערכוֹת פסים מתוּחוֹת על המסילה הזרוּעה חצץ מפוּחם. בית הנתיבוֹת הוּא בניין לבינים אדוֹם אחד, וּמן הצד, על הרציף, מוּטלים ציבוּרי קוֹרוֹת אחדים. גם צילצוּל הפּעמוֹן הוּא רפה ונוֹסך עצבוּת. ליד הפּשפּש מוֹסרים את הכרטיס לידי השוֹמר היחף הלבוּש כאחד הפוֹעלים ורק כוֹבע שׂרד על ראשוֹ, עוֹברים תחת שלוֹשה אוֹ ארבעה עצי ערמוֹן, חשׂוּפים ברוּבּם, ויוצאים אל הרחבה. שם מוֹצאים על פי רוֹב איזוֹ עגלה, שהביאה נוֹסעים אוֹ המחכּה לנוֹסעים, ויש שגם זאת לא תימצא.

כשירד רוּדוֹרפר מעל המדריגה הרחוּצה בגשם, ראה שני אנשים ממַהרים לבוֹא לתוֹך הרכבת. את האחד הכיר: בן עירוֹ, ר' אהרוֹן סרסוּר הכּשוּת. חסיד בּלזי, אדוּק וקנא, הרוֹדף את הבחוּרים הציוֹנים, וּבתוֹכם את בנוֹ. רק בעוֹנת הכּשוּת הוּא נוֹהג גיהוּץ בעצמוֹ למצוֹא חן בעיני הסוֹחרים הבאים ממרחק. לפני כמה שנים, כשרוּדוֹרפר עוֹד היה בעיירה, הכּה ר' אהרוֹן זה את בנוֹ הנער, שנמצאוּ אצלוֹ ספרי השׂכּלה, מכוֹת אכזריוֹת, והנער חלה מאז במחלת הנפילה. עם ר' אהרוֹן היה עתה גרמני גדוֹל וּמפוּטם, לוֹבש גלימת גשם רחבה. רוּדוֹרפר נזכר כי עוֹנת הכּשוּת עכשיו, והגרמני הזה הוּא, כנראה, סוֹחר מזאץ, מאלה הרגילים לבוֹא בכל שנה לסביבה זוֹ. וּבדמיוֹנוֹ עברוּ שׂדוֹת הכּשוּת הגדוֹלים והעזוּבים בעוֹנה זוֹ, רבּי העמוּדים החשׂוּפים, הקרים והרטוּבּים שבסביבוֹת עיירתוֹ. ר' אהרוֹן, אף על פי שהיה טרוּד בגרמני שלוֹ ומיהר אל הרכבת, הכיר את רוּדוֹרפר, ניגש אליו ותקע לוֹ את ידוֹ ב“שלוֹם עליכם”. רוּדוֹרפר בחן את פניו השׂעירים וחיפּשׂ את עיניו, אבל עיניו של הלז הסתתרוּ מתחת למשקפיים, ורק בפנים המאדימים מבעד לזקן השחוֹר היתה כעין הבעה של השתתפוּת. הוּא רמז ביד אחת אל הרכבת ודיבּר בחיפּזוֹן:

– ממַהר בוַדאי הביתה, הרי יום שישי היוֹם. טוֹב, תוּכל לנסוֹע בעגלה שלי. סוּסים לא רעים, אבל הדרך רעה מאד. כאן ירדוּ גשמים כל השבוּע. חיה בטוֹב, מר רוּדוֹרפר. זמן רב לא ראיתיך. נוּ, היה בריא!

רוּדוֹרפר לא מצא עוֹז לשאלוֹ על העיקר. הוּא מסר את כרטיסוֹ לשוֹמר ויצא אל הרחבה. שם עמדה עגלת סוּלמוֹת מוּצעה מוֹשב כבוֹד, ועליו פרוּשׂה חמילת איכרים בעלת פּסים, והאיכר עמד כפוּף וניקה בקיסם את יתדוֹת האוֹפנים. הוּא ניגש ישר אל האיכר וּשאלוֹ, אם יסכים להוֹבילוֹ תיכף לעיירה. הלז הפך לאט את פניו וענה בשויוֹן נפש:

– נראה. אוּלי יבוֹאוּ עוֹד אילוּ “פּאנים” ברכבת הבאה.

רוּדוֹרפר חייך בעצב, וטפח על גב אדרת צמרוֹ השׂעירה של האיכר:

– אין דבר, אני אשלם שׂכר כל העגלה.

– טוֹב, פּאן – הזדקף האיכר מעבוֹדתוֹ אדוֹם כוּלוֹ, – אבל צריך שהסוּסים ינוּחוּ שעוֹת אחדוֹת. שבע שעוֹת, דמה בנפשך, ב“שמנת” כזוֹ. ראה, הם עוֹד מקטרים כדוָדים. הי, דרכּוֹנת.

פני האיכר היוּ זרים לוֹ. הוּא הכיר כמעט את כל איכרי העיירה, וזה היה, כנראה, בן אחד הכפרים.

– טוֹב, – אמר רוּדוֹרפר באדנוּת עשׂוּיה – ואם אשלם לך יפה, מתי נוּכל לצאת?

– בעוֹד שלוֹש שעוֹת, חי נפשי, לא קוֹדם.

– וּמתי נגיע לל…?

– האלוֹהים יוֹדע! הנה נסענוּ הנה שמוֹנה שעוֹת, ורק פעם אחד “עמדנוּ”.

– כן, אמנם הרפש רב; וּבכל זאת הרי לפני שלוֹש שנים נסעתי בשלוֹש שעוֹת.

– הוֹ, ואני, פּאן, נסעתי לפני עשׂרה ימים בשתי שעוֹת וּמחצה, חי נפשי! – אמר האיכר והוֹציא מתוֹך העגלה, מתחת למוֹשב, את תרמיל ארוּחתוֹ – אגמי-מים כאלה עוֹמדים ביער.

והראה בשוֹטוֹ על טבּוֹרוֹ.

– בן אדם, אני מוּכרח להיוֹת עוֹד היוֹם בל… אשלם כמה שתבקש, – התחנן רוּדוֹרפר.

– בערב, נהיה שם, אם ירצה השם, לא קוֹדם, – ענה האיכר, וחתך לוֹ באוֹלרוֹ מן הפּת השחוֹרה, ליפּת בשוּמן חזיר ונתן לתוֹך פּיו.

הכוֹל במתינוּת מרגיזה.

המטר פסק מעט, אך העננים היוּ תלוּיים אפוֹרים וּנמוּכים. רוּדוֹרפר פנה והלך מעט במדרוֹן הדרך המוֹבילה אל הכּפר. היתה זאת דרך שׂדוֹת שחוֹרה וּרפוּשה. במרחק מעט עמדוּ אילני סרק אחדים, רוּח הסתיו נשבה בהם וענפיהם הערוּמים טפחוּ ושרקוּ בזעף. “בדרך כזוֹ מצאתי פעם חבוּרה של ילדוֹת איכּרים צוֹהלוֹת. ביניהן אחת, שזכרתי את פניה שנים אחדוֹת. היוּ ימים של אוֹרה. ועתה הכל שמם, קר וזר”. וּמחשבתוֹ מהדהדת בוֹ: “אבא מת, אבא מת”.

כשישב אחרי כמה שעוֹת המתנה מענוֹת בעגלה חש מעין הרוחה. נוֹח היה לוֹ לצאת לדרך לבדוֹ עם האיכּר הזר. כל נסיוֹנוֹת החיים וּמחשבוֹת הכּפירה, המחוּכּמוֹת והישרוֹת גם יחד, נתנדפוּ, וּבלבּוֹ קם מעין אוֹתוֹ רגש של ילדוּת, התוֹקף את האדם הנוֹסע הביתה. זמן מה נסעוּ במרוּצה עירנית, ונדמה לוֹ כאילוּ נעשׂה לוֹ נס והדרך הוּטבה למענוֹ, אבל עד מהרה הגיעוּ אל דרך חוֹמר מרוּכּכה. אוֹפני העגלה חתכוּ את האדמה השמינה, וכיכרוֹת החוֹמר הכבידוֹת נשרוּ מעל היתידוֹת והחישוּקים ונפלוּ בטפיחה אל מקוֹרם. הסוּסים התחילוּ נוֹשמים בכבדוּת, ואחרי משכם איזה זמן בהתאמצוּת יתירה – עמדוּ. האיכּר חיכּה רגע, שרק, דפק שוּב בשוֹט, הסוּסים משכוּ מחדש, עד שהתחילוּ לנענע בשוֹרשי זנבוֹתיהם וּלצפצף מתוֹך חזוֹתיהם וחמוּקי רגליהם העלוּ קצף לבן.

מראה זה העסיק את רוּדוֹרפר. הוּא גחן גם הצידה מעל לסוּלם והתבוֹנן באוֹפנים וּברפש, הביט מאחרי העגלה וראה את החריצים המתאַחים מהרה כעיסה חתוּכה, וליוה ברגש חם של התאמצוּת את משיכת הסוּסים, מעין הרגש של אב המאכיל את ילדוֹ. הוּא חמל עליהם, והצטער שאינוֹ יכוֹל להגיד לאיכּר שלא ידפוֹק אוֹתם. רוּח קרה וזוֹעפת נשבה על השׂדוֹת השוֹממים תחת שמי העוֹפרת הכּבידים. רשת המטר הדקה הליטה שוּב את האויר.

הוּא התכּוץ באדרתוֹ ונתן את עצמוֹ שוּב למחשבוֹתיו.

כל כך רחוֹק היה עתה מן הכּרך, מן העוֹלם, מחייו שם וּמכּל מה שעבר עליו בשנוֹת בגרוּתוֹ. נדמה לוֹ שעוֹדנוּ נער קטן בבית אביו, והוּא נוֹסע לאיזוֹ עיירה קרוֹבה. נפלה מעליו כל רקמת הנימוּסים והתרבוּת, שהתעטף בה בכּרך, והוּא נעשׂה כה פשוּט, אינטימי וּממוּזג עם הסביבה הזאת, הידוּעה לוֹ, העגוּמה והמקרבת אוֹתוֹ אל עיירתוֹ, קן מוֹלדתוֹ. אך פתאוֹם תקפהוּ רעיוֹן זועה קר, והפּעם בתוֹקף גדוֹל: לאן אתה נוֹסע? הרי אביך, שלוֹם רוּדוֹרפר, היהוּדי האמיד, הדוּר הזקן וטוֹֹב העיניים, מוּטל כבר באדמה. הבאנק סגוּר על מסגר וטבלא קטנה דבוּקה על דלתוֹ: “מסיבּת אבל יהיה הבּאנק סגוּר שלוֹשה ימים”. ואגב מחשבה זוֹ לא יכוֹל להתאפּק מלהביט למטה אל השׂדה לראוֹת, אם אמנם ייתכן להיוֹת קבוּר בתוֹך אדמה זוֹ.

כדי לגרש את מחשבתוֹ זוֹ, השתדל להקשיב לציפצוּף הסוּסים המתייגעים וּלרעש האוֹפנים החוֹתכים את הרפש, אבל המחשבה המענה חזרה ועינתה אוֹתוֹ, עד כי גברה עליו העייפוּת וישב כמוֹ נרדם, כשראשוֹ צוֹנח מעט על כתיפוֹ בתוֹך צוארוֹן האדרת. אך העגלה שנתחבטה במהמוּרה הרקידה אוֹתוֹ משנתוֹ. הוּא קרע את עיניו, וּבתוֹך עריית השׂדוֹת האפוּרה לא ראה דבר, חוּץ מגבּוֹ הרחב של האיכּר היוֹשב לפניו כפוּף בתוֹך אדרת הצמר האדמדמת. כשנתיישב קצת נזכר שלא טעם היוֹם כלוּם. רעב לא חש כלל, אף כי ידע שעליו לאכוֹל דבר מה. הוּא לא לקח אתוֹ דבר, ולוּ גם היה לוֹ מה, לא היה יכוֹל לאכוֹל, כי איך ישׂים הוּא אוֹכל בתוֹך פיו, בעת אשר פּי אביו מלא עפר… קרירוּת תפילה מילאה את גוּפוֹ, והוּא הוֹציא את ידוֹ וּמישש בפניו, באַפּוֹ, להיוכח אם בשׂרוֹ, זה שנפרש מבּשׂר אביו, איננוּ אוּמצה מתה, קרה ורכּה.

מרחוֹק, בתוֹך עלטת המטר, נראה דבר מה משחיר וּמתקרב: בא לקראתם קרוֹן טעוּן קרשים ארוּכּים, צהבהבּים, רעננים וּרחוּצי גשם. האיכּר, בעל הקרוֹן, בוֹסס ברפש וּכשגוּפוֹ שלוּח לפניו הצליף על הסוּסים בכל עוֹז. “שלוֹשה קרשים כאלה…” חשב רוּדוֹרפר רתת והתכּוץ עוֹד יוֹתר בתוֹך אדרתוֹ. הם נסעוּ עכשיו בדרך שׂדוֹת שחוֹרה מלאה רפש נוֹזל וּמבריק. האוֹפנים אמנם העמיקוּ ברפש, אך על הסוּסים כנראה הוּקל, כי צעדיהם היוּ עליזים והצליפוּ על עצמם בלי חשׂך בזנבוֹתיהם המלוּכלכים. הרפש ניתז מרגליהם לאחוֹר, על העגלה, גם אדרתוֹ של רוּדוֹרפר היתה כבר רבוּבה בכמה מקוֹמוֹת, אך הוּא לא מחה את הרבבים, ניחא היה לוֹ שכּוּלוֹ יתכּסה לאט לאט ברפש זה. והנה טפחה טיפּה גדוֹלה וקרה גם על פניו, מתחת לעינו: זרמת קוֹר חלפתוּ, והיה מוּכרח למחוֹתה בקצה אצבעוֹ.

אחרי כן עברוּ דרך כפר קטן. הגשם התגבּר. בקתוֹת האיכּרים הנמוּכוֹת סכוּכוֹת הקש נראוּ כיוֹשבוֹת ישיבת אבילוּת. העגלה עברה על פני מגרש גדוֹל, שעוֹד ניכּרוּ בוֹ פה ושם שׂרידי ירק. חזירים אחדים רצוּ בצידי הדרך כפוּפים וּזריזים הביתה; זנבוֹתיהם הדקים היוּ מסוּלסלים כקפיץ לבן. בתוֹך אמת המים שטוּ אוזים וברוזים במהירוּת רבה. איכּרית זקינה נעוּלת מגפיים בוֹססה ברפש, ושׂמלתה מוּרמה למעלה מברכּיה והיא מחשׂיפה רגלים כחוּלוֹת שׂרוּגוֹת גידים עבים. “בשׂר אדם, ברר…” הירהר רוּדוֹרפר ברעד. אחרי כן התחיל להתעניין במראה הכפר, שעבר אוֹתוֹ כבר פעמים רבוֹת בחייו. הוּא ידע, כי עוֹד מעט עליהם לעבוֹר על בית התפילה הגבוֹה הבנוּי דיוֹטאוֹת של עץ בסגנוֹן סלאוי וקרשיו משחירים, ובהגיעוֹ שמה התמיה אוֹתוֹ בניין לבינים חדש ויפה מנגד, מן הצד השני של הדרך.

– מה זה? – שאל את האיכּר.

האיכּר שהתנוֹדד לאטוֹ בלכת העגלה לאט, ענה, כשהוּא מסיר את מצנפתוֹ הכבידה וּמצטלב:

– הרי זה בית הספר החדש, ויוֹ!

“התרבות מתפּשטת”, אמר לנפשוֹ רוּדוֹרפר.

הם יצאוּ כעבוֹר רגעים מספר את הכפר ונסעוּ הלאה, הלאה, עד שהגיעוּ אל ה“בּיצה” הידוּעה. באמצע האגם הטוֹבעני הזה השחירוּ פה ושם גבשוּשיוֹת של כבוּל, צפוּ עוֹד עלים ירוּקים, דשינים וּרחבים, ועל גדוֹתיה צמחוּ קנים, מהם זקוּפים וּמהם שבוּרים. הם נסעוּ על שׂפת הבּיצה לאט וּבזהירוּת. מדי פעם בפעם באה העגלה במים, ואז נשמעה זרימה שוֹפכנית מתחת לגלגלים, ורגלי הסוסים שיכשכוּ במים הקרים. במשך כל העת הזאת עברוּ זרמים קרים גם בנפשוֹ של רוּדוֹרפר.

אחרי כן נכנסוּ לתוֹך חוּרשת ערבים קטנה. שם היה חבוּי בית איכּרים דל וּבתוֹכוֹ ישבה, מיוֹם שרוּדוֹרפר זוֹכר, משפּחת יהוּדים ענייה. ליד הבית הזה עמד האיכּר בעל העגלה והאכיל לסוּסים כשעה. רוּדוֹרפר לא ירד כל העת מן העגלה. פעמים אחדוֹת, בעת שהאיכּר היה פנימה, יצא מי מבני הבית והציץ בסקרנוּת לתוֹך העגלה, אך הנוֹסע הצטמצם באדרתוֹ ועשׂה עצמוֹ כאילוּ אינוֹ רוֹאה כלוּם.

כשיצא שוּב לשׂדה ראה רוּדוֹרפר את האוֹר, והנה הוּא הוֹלך וכהה, ולא הרחק לפניהם השחיר כבר היער, שהיה עליהם לעבוֹר בוֹ. זה היה יער של אֵלוֹת וליבנים עתיקי ימים, שגם בדרך כתיקנה צריך היה לנסוֹע בוֹ שעה שלימה, עד שהיוּ יוֹצאים אל מישוֹר השׂדוֹת אשר לפני העיירה. הפעם, אמר האיכּר, יצטרכוּ לנסוֹע בוֹ כשלוֹש שעוֹת, וּבזהירוּת יתירה, מפני אגמי המים העוֹמדים בוֹ לרוֹב.

כשראה רוּדוֹרפר את היער מקרוֹב חלפוֹ גל חרדוֹת. הרגש הרגיש כי עצביו כבר נחלשוּ היוֹם יוֹתר מדי, וקשה יהיה לוֹ לשׂאת את הנסיעה הזוֹחלנית בתוֹך החשיכה הקרה והזוֹממת הזאת. גם פחדנוּתוֹ הילדוּתית, שהוּסחה ממנוּ במשך שנוֹת שבתוֹ בכּרך, ניעוֹרה בוֹ מחדש. כאז כן עתה לא פחד איזה דבר ברוּר, אילוּ יצוּרי הזיה מקוּבּלים – פחדוֹ היה סתוּם: החשיכה, הלילה, עירוֹם הטבע והסיכּוּך הסבוּך מכל צד מילאוּהוּ מגוֹר.

העגלה נכנסה לבין העצים הראשוֹנים, בעוֹד אוֹר היוֹם הוֹלך מאחריהם וּמבהיר את הגזעים הקרוּעים והכפוּפים בצוּרוֹת שוֹנוֹת. רקב עלים חלוּדים ודשא רפוּש כּיסה את פני האדמה משני צידי הדרך. בכל אשר נחה העין היוּ בוֹלטים סעיפי שוֹרשים חשׂוּפים, שהשׂתרגוּ גם על פּני הדרך, וּבעבוֹר עליהם העגלה היתה מתרוֹממת וצוֹנחת אלכסוֹנית בגניחה כבידה. הרישרוּש היה כּבד וספוּג טחיבוּת בלה. ככל אשר העמיקה העגלה ביער, כן התגבּרה החשיכה וכן הוּרעה הדרך. רבּוּ המהמוֹרוֹת והשׁוּחוֹת המלאוֹת מים, וּפתאוֹם ניצנצה מתוֹך האפילה שלוּלית מים שחוֹרה וּרחבה, גדוֹתיה כוֹתלי עפר גבוֹהים, והדרך ירדה לתוֹכה רק כמרזב צר.

– היזהר, פּאן!

קראה אדרת הצמר הכפוּפה והתחילה מוֹשכת במוֹשכוֹת בחזקה. העגלה רבצה על צידה, הגיעה כמעט עד לארץ, אחרי כן התגלגלה במהירוּת למטה, וּכרגע נשמע שיכשוּך הסוּסים במים, שיכשוּך קר וּמצלצל וּמזעזע.

אך לאט לאט הוּמר פחדוֹ של רוּדוֹרפר בתוּגה גדוֹלה, שתקפה עליו עד כדי דמעוֹת. הוּא נעשׂה פתאוֹם כה רך, ילדוּתי וחסר חסוּת. מחשבתוֹ ניסתה פעמים אחדוֹת להיאָחז באיכּר היוֹשב לפניו, אך זרוּתוֹ וּשתיקתוֹ של זה עיכּבוּ, והוּא היה שוּב יחידי בלילה העמוֹק והסגוּר. בכל פעם שעברוּ איזוֹ שלוּלית בשלוֹם ונסעוּ שוּב ליד גזעים, יוֹתר מוּחשים מאשר נראים, חתר מוֹחוֹ שוּב בעיקר, והוּא התאַמץ שלא לראוֹת את דמוּת אביו המת. אבל זה היה הוֹלך בעקבוֹת העגלה בצעדים נשמעים וּבנשימה כבידה. כן, הוּא ליוה את בנוֹ. התוּגה נאחזה שוּב בפחד. הוּא הפך את פניו וקרע את אישוֹניו לאחוֹריו להיוכח, שאביו איננוּ הוֹלך אחרי העגלה, אך כשהחזיר את ראשוֹ, היה הלז שוּב צוֹעד, ונדמה לוֹ שהוּא גם אוֹחז בקצה הסוּלם.

אחרי כן ניטשטש דמיוֹנוֹ ואביו התחיל חי בוֹ. הנה הוּא, יעקב, יוֹשב בביתם, בחדר המיטוֹת החם, ליד מיטת אביו החוֹלה. הלז התרוֹמם מעט, נשען על שני מרפקיו הנעוּצים בכּר וּמסתכל בוֹ בחיבּה רבה. אין עוֹד איש אִתם בחדר; האם החוֹרגת ישינה בחדר השני. הוּא נוֹטל את יד אביו וּמגיש אליה לאט את פיו. אחרי כן הוּא לוֹחש בקוֹל רווּי דמעוֹת:

– אבא, כל כך נבהלתי כשקיבלתי את הלטגראמה.

– ואני אמרתי להם, – עוֹנה האב בקוֹל רפה מאד וּבהפסקוֹת של חוּלשה – שלא ישלחוּ לקרוֹא לך. למה עוֹד לך לראוֹת בייסוּרי? אבל עתה, כיון שבאת, ולי הוּטב, ב"ה, טוֹב מאד. אני שׂמח לראוֹתך, יעקב.

והוּא עוֹנה בהתרגשוּת של רוֹך אין קץ:

– אבא יקר…

– כן, זה שנים אחדוֹת – ממשיך האב – לא ראיתיך. נדמה לי שפניך רעים. – והוּא מעביר את ידוֹ הרזה בליטוּף על השׂמיכה.

– קשה לחיוֹת,

– קשה, – עוֹנה אביו, והוּא נראה כרוֹדף אחרי איזוֹ מחשבה שקשה לוֹ לתפשׂה – כן, אבל חייב אדם להתגבּר. כשאמך ע"ה מתה, אמרתי, עוֹלמי עלי חרב, אך בעבוֹדה מצאתי תנחוּמין.

– כן, בעבודה, אבא. אבל איך אפשר לעבוֹד, אם אין אמונה בתוֹעלת העבוֹדה, שוּם אמוּנה…

– יחד עם העבוֹדה באה גם האמוּנה, ילדי. היא האמוּנה…מבּשׂרי חזיתי…

והוּא מחזיק את ידוֹ בתוֹך כּפּוֹ הרוֹעדת והחמה. רוּדוֹרפר שוֹתק מתוֹך התרגשוּת רבה. לבוֹ מלא והוּא רוֹצה לדבר וּלדבר אל אביו, אך אינוֹ יכוֹל עוֹד. הוּא התרחק ממנוּ יוֹתר מדי, ועליו לעבוֹר דרך ארוּכה, עד כי יגיע אליו שוּב. וּבעוֹד הוּא טס וּמתקרב בדרך הדמיוֹנית הזאת, עמדה העגלה פתאוֹם מתוֹך חבטה. חריקת האופנים וציפצוּף חזוֹת הסוּסים נפסקוּ, והדממה הזאת העירתוּ מדמיוֹנוֹ. אדרת הצמר התרוֹממה וירדה מעל העגלה. היא הלכה וגיששה אילוּ צעדים לפניה.

– מה קרה? – קרא רוּדוֹרפר בקוֹל פחדים, וקוֹלוֹ כמוֹ נתקע בתוֹך גוּש עבה.

– לעזאזל, ירדנו מן הדרך. – ענה קוֹל מקלל.

האיכּר התרחק ורוּדוֹרפר נשאר לבדוֹ בעגלה אפוּף חשיכה וּסבך עצים. כל בשׂרוֹ הוּצת בפחד לוֹהט. נדמה לוֹ כמוֹ העצים מסביב מסתוֹבבים וּמכרכּרים בדממה. רק נטפי הגשם ניקשוּ על השלכת בנגינת שׂטן שחוֹרה. הוּא התחיל לגשש סביבוֹ, וידוֹ נגעה בסוּלם העגלה הקר והרטוֹב. הרתיע את ידוֹ והתכּוץ שוּב באדרתוֹ. ושוּב נתגברה תוּגתוֹ עד לידי דמעוֹת. אך הדמעוֹת לא באוּ, והלחץ שבחזה לא הוּקל. “לוּ יכוֹלתי לבכוֹת”, הירהר, “זה לי יוֹתר מעשׂר שנים שלא בכיתי”. וּראה, דוקא הירהוּר זה הקל לוֹ מעט והסיח את דעתוֹ מן האימה. העגלה עדיין עמדה, והאיכּר רישרש שם זמן רב בין העצים. ודמיוֹנוֹ של רוּדוֹרפר נאחז שוּב בחלוֹם: החוֹם בחדר המיטוֹת גדוֹל. המנוֹרה דוֹלקת ליד מיטת אביו. אמוֹ החוֹרגת עוֹמדת כפוּפה וּמשקה את החוֹלה מכּף כסף גדוֹלה, והיא לוֹחשת לעצמה: למה זה בוֹשש יעקב? לוּ בא, בודאי היה מביא בזה קצת הקלה לאביו הסוֹבל. לוּ בא כבר! עוֹד אתמול שלחתי לוֹ טלגראמה. – “וּבכן עוֹדנוּ חי!” התעוֹרר פתאוֹם, ואיזוֹ תשוּקה תקיפה ומכאיבה מילאה את כל ישוּתוֹ למהר ולבוֹא הביתה ולמצוֹא את אביו חי. האיכּר כבר חזר, אחז ברסן הסוּסים וּמשכם בנהימה קוֹבלת הצידה.

– מה? מצאת את הדרך? – שאל רוּדוֹרפר בניקוּש שיניים.

– לעזאזל! – קילל האיכר בקוֹל עמוּם – חשיכה כזאת, את העיניים אפשר לנקר. הרי לך נסיעה! הי, דרכוֹנת, דרכוֹנת.

והוּא עלה בעצמוֹ על העגלה והתחיל לנסוֹע בדרך הנכוֹנה.

עיני רוּדוֹרפר כבר היוּ רגילוֹת עתה בחשיכה והיוּ מבחינוֹת את גזעי העצים, שהיוּ מתנוֹעעים וּמסתוֹבבים אגב נסיעה כצללים. הדרך הוּטבה מעט, והעגלה רצה עכשיו בעליצוּת עיורת, כמוֹ לתוֹך תהוֹם פתוּחה. וּפתאוֹם צנחה שוּב לתוֹך מים, והזרימה הקרה עברה שוּב בנפשוֹ של רוּדוֹרפר. אחרי כן יצאה העגלה והתחילה מתנענעת שוּב בעצלתיים, והסוּסים נשמוּ כבידוֹת וציפצפוּ מתוֹך חזוֹתיהם. הוּא הכניס את קצה הצורוֹן של האדרת לתוֹך פיו, ומצץ בנשיכת שיניים הדוּקה את אריג הצמר החם. החלוֹם שׂיחק בוֹ שוּב מתחת לעיניים העצוּמוֹת: אוֹר של יוֹם קיץ בטרקלין ביתם. אביו שב זה עתה מחתוּנתוֹ עם האם החוֹרגת. הוּא גבר במיטב שנוֹתיו, רענן וּשחוֹר זקן, אך פניו חיורים מעט, וכמעט לא יביט אל האשה הגדוֹלה, הכּבוּדה והמקוּשטת היוֹשבת לה על הספּה כפוּפה קצת, בעיניה רוֹעדוֹת דמעוֹת והיא מחזיקה בכף ידה מטפּחת קמוּטה, לבנה מאד ולוֹחצת אוֹתה בלי הרף. היא ניסתה פעמים אחדוֹת לדבּר אליו, אל יעקב הקטן, פעם ניסתה גם לנשקוֹ, אך הוּא דחה אוֹתה. אביו מתהלך בחדר, וּמדי פעם בפעם הוּא שוֹלח מבט חם ונוּגה בוֹ, בילד, הכּוֹרע על הכיסא הרפוּד ליד השוּלחן וּמתראה כמתבוֹנן בספר התמוּנוֹת הגדוֹל שלוֹ. האשה הזרה והיפה יוֹשבת שקוּעה בהירהוּרים – אוּלי היא מתחרטת על שבאה הנה! – ואביו עדיין מהלך שוֹתק וחיור. והוא, אף על פי שילד הוּא, לבּוֹ מפרכּס בוֹ ברגש נקמה והוּא נהנה מצערוֹ של אביו. הוּא רק מחכּה שזה יתפּרץ פתאוֹם בזעקה גדוֹלה, ויגרש מן הבית את האשה הזרה. הלא אחרת אי אפשר! אך אביו עדיין פּוֹסע בחדר, והוּא, הילד, כפוּף על תמוּנה אחת וּמסתכּל, מסתכּל, אף כי אינוֹ רוֹאה כלוּם… פתאוֹם ניעוֹר בוֹ שוּב הקוֹל: “אבל אבא מת!”, והפעם נשמע הקוֹל כאנחה הבאה אחרי בכייה ממוּשכה. הוּא פקח את עיניו: מה זה? הם נוֹסעים כבר במרחב. כנראה, יצאוּ כבר מן היער. השמיים חשוּכים, חלל האויר אטוּם, אין כוֹכב מגיה בערפל. הרוּח מנשב מצד אחד ושוֹבט את המטר הקר באלכסוֹן. הסוּסים מגבּלים ברפש ואדרת הצמר יוֹשבת כפוּפה, והשוֹט הבוֹלט מעל כתיפה גדוֹל וּמבעית בחשיכה כקוֹרה נטוּיה. הפּחד נמוֹג לאט, והמוֹח נעשׂה צלוּל יוֹתר. קרבת העיירה הפעימה את לבוֹ. “עוֹד מעט”, חשב, “יש רק לעבוֹר עוֹד את חוּרבת “הטחנה”, אחרי כן את “חוּרשת החיוֹת” הגדוּרה, אחרי כן שׂדה גדוֹל ואפר גדוֹל, אז יתחילוּ בתי האיכּרים הראשוֹנים. בית איואן צ’וֹבּיט הוּא הראשוֹן, איואן צ’וֹבּיט שסוּע השׂפה, שבתוֹ ילדה לוֹ לזנוּנים. אך אל מי אני נוֹסע? אל מי? שכחתי… אה, אל אבי המת! – ואוּלי עוֹד אמצאנוּ חי”… למחשבה אחרוֹנה זוֹ פּעם לבוֹ בחזקה. פּתאוֹם היבהב לעיניו כשביב מבעד לעלטת המטר. אך האוֹר כּבה שוּב, והחשיכה רבצה כבידה ועבה וזוֹרמת על השׂדוֹת. העגלה הלכה וחתכה את הרפש לאִטה. עתה היבהבוּ שני אוֹרוֹת בבת אחת. והפעם לא כּבוּ. הלב דפק ודאַב. הוּא לא הרגיש, כי הרים את ראשוֹ מתוֹך הצורוֹן וכי התיישר על מוֹשבוֹ.

– כבר ל…? – שאל את האיכּר.

– ומה? – ענתה האדרת והצליפה בעצלתיים על הסוּסים.

רוּדוֹרפר ישב זמן מה מיוּשר על המוֹשב והקשיב להלמוּת לבוֹ הכוֹאב. עתה עינתהוּ בהירה וּמהירה השאלה: “העוֹד אמצאנוּ חי? העוֹד אבי חי?”

האוֹרוֹת המרוּחקים הלכוּ וגדלוּ, הלכוּ והתקרבוּ. העגלה התקרבה אל היישוּב. פתאוֹם באוּ באיזה סיכּוּך מרשרש: הם עברוּ מתחת לעצי שׂדה אחדים. שוּב חלפוֹ גל של צינה: “רוּח המת התהלכה פה”. בית האיכּר הראשוֹן, ביתוֹ של צ’וֹבּיט, נראה בתוֹך החשיכה כערימת קש רקוּבה, ששני אוֹרוֹת מבהיקים מתוֹכה. כלב זקן השמיע אי מזה תלוּנה צרוּדה, ועוֹד תלוּנה, ונשתתק. ולבוֹ של רוּדוֹרפר הוֹלם בחזקה, וּבמוֹחוֹ עלתה שוּב השאלה הבהירה: “העוֹד אבי חי?”

הוּא עבר על עוֹד בתים אחדים. דרך החתחתים הרקידה קצת את העגלה והכאיבה את כל עצמוֹתיו, אך עתה הרגיש בהתעוֹררוּת מרוּבּה רק אחת: “אוּלי עוֹדנוּ חי!” לבסוֹף התקרבוּ אל היישוּב היהוּדי. בית אביו היה מעבר השני של העיירה. צריך היה, אפוֹא, לעבוֹר קוֹדם את “רחוֹב המנזר”, אחרי כן את ה“שוּק”, אחרי כן את “כּיכּר הצלב”, ורק אחרי זה היה רחוֹבם. הוּא ציוה לאיכּר לעצוֹר וירד בקוֹשי מעל העגלה. כל איבריו היוּ כמאוּבּנים. שבּת היה ולא נאה היה להיכּנס אל העיירה בעגלה. הדבר היה עכשיו כה פשוּט וּמוּבן מאליו.

– כבר? – שאל האיכּר.

– קח את הכסף! – הוא תקע לאיכּר את שׂכרוֹ, והתרחק כצל כבד מן העגלה העוֹמדת באמצע הדרך ברפש.

רגליו הכּוֹשלוֹת מרוֹב ישיבה וּמחוּלשה גיששוּ רגעים אחדים על גבי מדרכת הקרש המשוּפּעת והלחה שבצד הרחוֹב, על שׂפת חפירה מוֹבילה מים מנצנצים. המדרכה היתה מוּארה פה ושם באוֹר הרפה שזרח מחלוֹנוֹת הבתים הנמוּכים. “אוֹר של שבּת”. והנה עמד לפני הבית היהוּדי הראשוֹן, הוּא ביתוֹ של חיים הסמרטוּטר, בית עץ ישן ושקוּע באדמה. רגע עמד וּפיקפק לפני המדריגה הרעוּעה. אחרי כן ירד, פתח את הדלת ונכנס ישר אל החדר הקטן. על מפּת השוּלחן היוּ מפוּזרים שיוּרי הסעוּדה הדלה, בשני פמוֹטוֹת הנחוֹשת דלקוּ עוֹד רביעי נרוֹת של שבּת. בני הבית ישנוּ כבר בקיטוֹן הסמוּך, ורק ר' חיים הזקן ישב עוֹד כפוּף על ספר וקרא בוֹ מבעד למשקפיו החלוּדים והקשוּרים בחוּט.

– שבת טוֹבה! – אמר רוּדוֹרפר וקוֹלוֹ היה זר באוֹזני עצמוֹ כקוֹלוֹ של נער קטן. לבוֹ רץ בוֹ כמטוּטלת.

הזקן נשׂא את עיניו מעל הספר, כּוֹנן את משקפיו בתימהוֹן, אחרי כן התרוֹמם ועמד בחלוּק השבת הפתוּח והקרוּע. הוּא לא הכיר את הבא. וגם כשפסע שתי פּסיעוֹת תחת התקרה הנמוּכה והתבוֹנן בוֹ מזה וּמזה, לא הכּירוֹ. הוֹשיט לוֹ יד זקינה, רוֹעדת ואמר:

– שלוֹם עליכם. מאין בא יהוּדי?

רוּדוֹרפר הבליט את פניו ככל אשר יכוֹל, בחפצוֹ כי הזקן יכּירנוּ, ואז בודאי תתגלה בפניו כל האמת; אך הזקן עדיין לא הכּירוֹ, וּבפנים לאים הזמינוֹ לשבת:

– ישב מר. מה, בודאי איחר לבוֹא מן הרכבת? מה הפּלא, דרך רע שכזה, ביצה שכזוֹ…

דמוֹ של רוּדוֹרפר הכּה גלים, אך לא העיז לשאוֹל שאֵלָה ישרה.

– לא, – גימגם – אנו בנוֹ של שלוֹם רוּדוֹרפר… כן, תעינוּ ביער…

– כּ-ך, – קרא ר' חיים בקצת התעוֹררוּת – יענק’ילי? לא הכּרתיך. אם כן, שב נא. בודאי עייפת מן הדרך…

שביב תקוה האיר בנפשוֹ של רוּדוֹרפר: היהוּדי אינוֹ יוֹדע כלוּם, משמע…

– תשוּאוֹת חן, – מילמל – אני ממהר הביתה.

– שב ותנוח מעט. ראה, כוּלך שרוּי במים… אתה יוֹשב, כמדוּמה, בוין, ה?

– לא, בלמבּרג, – ענה רוּדוֹרפר והספק ליהט בוֹ שוּב – קיבלתי ידיעה…

– אה, כך, – משך היהוּדי בעצבוּת ושב אל מקוֹמוֹ – שבה נא, הנה כיסא. מה, גם שם ירדוּ גשמים כל השבוּע? כאן היתה חשרת מים…

– לא, שם היה יפה… יפה מאד… יגיד נא לי ר' חיים… – אך לשוֹנוֹ כמוֹ דבקה לחכּה ולא יכוֹל לגמוֹר את השאלה.

– מה? – תמה ר' חיים כחירש, לקח מקוּפסת הטבקא והציע גם לרוּדוֹרפר.

– תשוּאוֹת חן, – לחש רוּדוֹרפר בגרוֹן יבש וּבקוֹצר נשימה – אבל… מתי…

– הקבוּרה? – ענה היהוּדי בשלות עיצבוֹן – הוֹי, הוֹי, אתמוֹל בבוֹקר, ד' מרחשון… בודאי תשמוֹר את היאֶר-צייט…

שתי בהרוֹת שחוֹרוֹת ריפרפוּ לעיניו של רוּדוֹרפר, אחרי כן נסחף הכוֹל בדם, והדמעוֹת שהיוּ עצוּרוֹת יוֹתר מעשׂר שנים שוּלחוּ עתה לחפשי לעיני העני השליו בשבּתּוֹ.