השׂיחה שנתקיימה בשנת תש"ט – בשם מערכת “דוֹרוֹת” – עם אשר ברש, יושב ראש אגוּדת הסוֹפרים באותו זמן, נסבה על מצבה של הספרוּת העברית, על בעיוֹתיה החשוּבוֹת, ועל מעמדה של אגוּדת הסוֹפרים במדינת ישראל.
שאלה: מה הן התמוּרוֹת החשוּבוֹת שחלוּ, לדעתך, בּספרוּתנוּ בשנים האחרוֹנוֹת?
תשוּבה: הספרוּת, כּטבע, כּזרם החיים, אינה משתנית פּתאוֹם. גם מאוֹרעוֹת גדוֹלים וּמכריעים אין בּכוֹחם לשנוֹת את פּניה בבת אחת. הם משפּיעים עליה, מוֹסיפים וגוֹרעים, אבל אחרי המאוֹרע, וגם בּשעתוֹ, הרציפוּת וההרגל מוֹסיפים לפעוֹל מדעת ושלא מדעת.
אף על פּי כן, ניכּרוֹת תמוּרוֹת חשוּבוֹת בּספרוּתנוּ בשנים האחרוֹנוֹת. קוֹדם כּל: נסתיים כּמעט בּשלימוּת תהליך שינוּי המרכּז. ארץ־ישׂראל היתה למקוֹם חיוּתה המכריע, אם לא היחידי, של ספרוּתנוּ. עוּבדה זוֹ היא הרת תוֹצאוֹת שאין אנוּ יכוֹלים אלא לשערן בּלבד. שנית: בּמשך שנים אחדוֹת נסתלקוּ רבּים (יוֹתר ממה שהטבע מחייב) מפּני הדוֹר, שהמשיך את המסוֹרת הטוֹבה של ספרוּתנוּ החדשה בגוֹלה. נשארוּ עמנוּ רק מתי מעט, וגם בּהם ניכּרים עייפוּת ורפיוֹן שבּדרך הטבע. כּנגדם קפצו ועלו לעינינוּ, בּשנים האחרוֹנוֹת ממש, כּמה כּשרוֹנוֹת צעירים, רעננים ונוֹעזים, עליזי כיבּוּש וניצחוֹן, התוֹפסים את המקוֹמוֹת הפּנוּיים וגם יוֹצרים לעצמם מרחב־פּעוּלה חדש.
כּל תרבּוּת, והספרוּת בּתוֹכה, דוֹרשת התחדשוּת תמידית, חילוּפי חוֹמרים וזרמי־דם חדשים. כּל קפיאה על שמרים היא התנונוּת, מות. תמיד התנגדתי לדעה של “עמנוּ תמוּת ספרוּת”. ובימים כּהים, כּשנתגלוּ סימני התאבּנוּת ושממוֹן, התפּללתי למי ש“יבוֹא ויפרוֹץ” (“הדים” חוֹב' א', תרפ"ב), ועל כּן אי אפשר לי שלא לשׂמוֹח על הקוֹלוֹת החדשים, הצעירים, הרוֹננים, המתחילים למלא את חלל אוירנוְּ – כּשם שגם הקוֹלוֹת הישנים, היקרים והמנוּסים, העוֹמדים עוֹד בּמלוֹאם, ממלאים את לבּי רגש של סיפּוּק ותוֹדה. וכבר אמרוּ קדמוֹנים: אם אין גדיים אין תיישים. וּמי תייש ולא ישׂמח למראה כירכּוּרי־החן והעויוֹת העוֹז של הגדיים יוֹצאי חלציו?
שאלה: אוּלי תציין את התוֹפעוֹת הבּוֹלטוֹת בּספרוּתנוּ, הראוּיוֹת לדעתך לתשׂוּמת לב?
תשוּבה: מרנינה העוּבדה, שהגידוּלים הבּוֹלטים בּיוֹתר בּשנים האחרוֹנוֹת בּשׂדה ספרוּתנוּ הם גידוּלי הפּרוֹזה, שבּמשך כּמה שנים לא הראתה סימני התחדשוּת. בּשירה מקיימים בּני הארבּעים, מעלה־מטה, את עמדוֹתיהם, שכּבשוּ להם, כּמעט ללא שינוּי וללא הפתעוֹת חדשוֹת; מוֹסיפים מעט אוֹ גוֹרעים מעט – אך שיעוּר קוֹמתם וחיתוּך פּרצוּפם אינם מקבּלים שינוּי ניכּר. דוֹר המשוֹררים בּני השלוֹשים, מעלה־מטה, מוּשפּעים מדי בצוּרוֹתיהם, מפוּזרים מדי בתוֹכניהם, נשענים מדי זה על כּתף זה, ועם כּל בּרקי הצירוּפים אוֹ חידוּשי הניב והנעימה, לא נתגלה אף אחד מהם, שנוּכל להצבּיע עליו אפילוּ בבטחה יחסית: זהוּ! חוֹששני שאם השנים הקרוֹבוֹת לא תחטבנה את דיוֹקנם, נצטרך לציין עוּבדה מעציבה: העשׂרת הרביעית של מאתנוּ לא העמידה לשירתנוּ נציגים נוֹספים.
לא כן בּפרוֹזה: ארבּעת אוֹ חמשת המספּרים הצעירים הם לא רק כּשרוֹנוֹת ודאיים, מי פחוֹת וּמי יוֹתר, אלא גם בּמידה מרוּבּה מחדשי הפּרוֹזה העברית. קוֹדם כּל: ארצישׂראליוּתם השלימה, דוֹפק ההוָי של חיינוּ החדשים, הריתמוּס החדש של הוייתנוּ; הוֹסף על כּך: השליטה הטבעית בּלשון, הדיאלוֹג החי, היקף התגוּבה, ההעזה בביטוּי וּבציוּר. מהם שעדיין לא מצאוּ את ההתאם האמנוּתי בין פּעוּלת האויר וּמה שממלא את האויר, מהם שעוֹד לא הגיעוּ להצטללוּת הראייה, מהם שעוֹד חוֹטאים בּמיעוּט בּגרוּת, שסימניה התאפּקוּת והבחנה בין עיקר לטפל, אבל דבר אחד בּרוּר: הם יוֹצקים מטבּעוֹת, שכּבר עוֹברים לקוֹרא, ואם מתכתם תיצרף ויציקתם תשוּפּר, יעמדוּ מתוֹכם בּעלי־אוֹצרוֹת לספרוּתנוּ – אם לא יבזבּזוּ את מזוּמניהם בּלי חשבּוֹן ודעת נפש.
שאלה: היש מקוֹם, לדעתך, לקביעת דרכי פעוּלה והתפּתחוּת לספרוּת העברית – בּהתאם לצרכי השעה?
תשוּבה: תמיד וּביחוּד בּשעוֹת של חילוּפי־זמנים וצוּרוֹת־הויה, יש מקוֹם וצוֹרך בּקביעת דרכי פעוּלה והתפּתחוּת – אם גם המציאוּת בּאה אחר־כּך וכוֹבשת לה דרכים אחרוֹת, שוֹנוֹת מאלוּ שעלוּ במחשבה. כּל הליכה קיבּוּצית סתם, ללא מחשבה תחילה, ללא בנייה רוֹבד על רוֹבד, אַמה אל אַמה, ללא רציפוּת דוֹרוֹת וללא מטרה מכוונת – סוֹפה להביא לידי אנרכיה, בּיזבּוּז מרץ ואפיסת כּוֹחוֹת.
הקוים המקבּילים בּין הוויתנוּ הגלוּתית והארצישׂראלית שלפני מתן המדינה, וּבין הוייתנוּ החדשה, עשירת האפשרוּיוֹת ורבּת הסכּנוֹת, מחייבים גם מחשבה וגם מעשׂה לשם יחוּד וכיווּן לפי צרכיה האמיתיים והנצחיים של האוּמה.
שאלה: מהן איפוֹא הבּעיוֹת העיקריוֹת שאנוּ מצוּוים לטפּל בהן?
תשוּבה: הבּעיוֹת העיקריוֹת שעלינו לטפּל בּהן הן לדעתי:
א. איך לקיים את האצילוּת הישׂראלית, שהיא נחלתנוּ העתיקה ושהיתה מצוּיה במידה לא מעטה גם בּספרוּתנוּ החדשה, יחד עם החיוּניוּת הדרוּשה כל כּך לבנין חיינוּ ויצירתנוּ מתוֹך חירוּת, החיוּניוּת שנמצאה לנוּ לאוֹשרנוּ בימי־גוֹרל אלה ושהראתה את כּוֹחה בגילוּיים מפליאים כּל כּך בּמעשׂה הגאוּלה והתמוּרה. יש סכּנה, שעם ההפרדה והניתוּק בּין שתי אלה – האצילוּת המוֹרשית והחיוּניוּת המתפּרצת – תחלש עצמיוּתנוּ ויתמעט כּוֹחנוּ כלפּי פנים וכלפי חוּץ, אם גם נרצה לראוֹת את עצמנוּ כאוּמה חדשה, לא נהיה כן, וגם העוֹלם לא ירצה ולא יוּכל לראוֹתנוּ כך. הירוּשה הרוּחנית מחייבת כּל אוּמה, ואוֹתנוּ על אחת כּמה וכמה.
ב. איך לשמוֹר את יצירתנוּ המקוֹרית מפּני רוֹב הטוֹבה שיוּשפּע עלינוּ מן החוּץ. כּל השפּעה ממקוֹם גבוֹה מרוֹממת את היצירה וּמחזקת אוֹתה; כּל השפּעה ממקוֹם נמוּך משפּילה, משטחת וּמבלבּלת אוֹתה.
חלוֹנוֹת רוּחנוּ צריכים להיוֹת פּתוּחים לכל אוֹר וחוֹם הזוֹרמים משמי העוֹלם, אבל הם צריכים להיסגר בּפני רוּחוֹת נוֹשׂאי גזים רעים וּמזיקים, אף על פּי שהם עלוּלים להיוֹת עריבים לנחיריים רבּים. יש להשתדל ולמצוֹא את שיווּי־המשקל בּין תבוּאת־הבּית ותבוּאת־החוּץ – זוֹ חוֹבתוֹ של כּל הוֹגה מחשבה וכל בּעל רגש נכוֹן בּתוֹכנוּ. עם כּינוּן המדינה ועם כּניסתנוּ למשפּחת־העמים, עם היחסים הבינאוּמיים, עם המגעים הרבּים הכא והתם, קיימת סכּנה של טישטוּש תחוּמים וּמחיקת פּרצוּף, סכּנה לאוּמה בעלת תרבּוּת
עתיקה שלא תתגלה יום אחד כּקטן שנוֹלד. ואין לך סכּנה לאוּמית (תרבּוּתית וּמדינית כּאחת) גדוֹלה מזוֹ. לא נאבה להיוֹת לא ליבאנטינים ולא אספסוּף רוּחני בנוֹסח אחר, עבד המוֹדה והמלה האחרוֹנה, היוֹם לוֹקק וּמחר רוֹקק, ולהיפך.
שאלה: מה דעתך, כּיוֹשב ראש אגוּדת הסוֹפרים, על מעמדה וּפעוּלוֹתיה של האגוּדה – בּהוֹוה וּבשנים הקרוֹבוֹת?
תשוּבה: גם עם ייסוּד המדינה עדיין לא הגיעה השעה, שאגוּדת הסוֹפרים העברים תהיה אגוּדה מקצוֹעית גרידא (לכך דרוּשה אוּמה מקוּבּצת בּת מיליוֹנים רבּים) אוֹ אגוּדה רוּחנית בּלבד (לשם חילוּפי דעוֹת אוֹ לשם נציגוּת פּנימית וחיצוֹנית). עוֹד שנים רבּוֹת יצטרכוּ הסוֹפרים העברים להתלכּד לחטיבה אוֹרגאנית, רוּחנית־חוֹמרית, כּדי להשפּיע (אפילוּ בעצם קיוּמה) על ויסוּת הכּוֹחוֹת המתנגדים, אוֹ הנראים כּמתנגדים. לשם כּך תצטרך גם לקיים מפעלים, שיחייבוּ את האחרים, כּפי שהוֹרה הנסיוֹן. את הדאגה לכבוֹדוֹ של הסוֹפר העברי, למעמדוֹ, לסמכוּתוֹ, אי אפשר עדיין למסוֹר לאחרים, אוֹ למקרה. חבוּרוֹת קטנוֹת של בּעלי מהלך וּפעוּלה לחוּד, ואירגוּן כּללי לחוּד. גם פּעוּלוֹת רפוֹת, לא בוֹלטות, מבּפנים, יש בּהן כּדי להשפּיע על פּעוּלוֹת גדוֹלוֹת מבּחוּץ.
עתה יוֹתר מאשר בּעבר, קיימים תנאים אוֹבּייקטיביים לביסוּס מעמדה של אגוּדת הסוֹפרים, לשיפּוּר תנאי עבוֹדתם של יוֹצריה, בּחוֹמר וּברוּח, ליצירת כּלים בּעלי ערך וכוֹשר גידוּל – אם רק יימצא הרצוֹן לליכּוּד הכּוֹחוֹת, אם יימצאוּ האנשים – ולוּ גם מעטים – שירצוּ לעמוֹס על עצמם עבוֹדת משׂא, לא רק לביתם אלא גם לבית־הספרוּת כּוּלוֹ.
מקוה אני שהאנשים האלה יימצאוּ בתוֹכנוּ, הוֹאיל וּבטוּח אני כי ההכּרה הזאת מקננת בּלב רבּים. שאם לא כן תהיה “האמת נעדרת”, כּלוֹמר, היא תיעשׂה עדרים עדרים, מכחישים וּמבזים זה את זה, צוֹררים וּמכלים זה את זה, להוָתה של מהוּתנוּ הרוּחנית בּכללה.
כּל סוֹפר בּעל מצפּוּן החי עמנוּ חייב ליתן אל לבּוֹ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.