הקדמה ל“אבן תזעק” מאת מ. סיקו    🔗

בּי"ח הסיפּוּרים המכוּנסים בּספר “אבן תזעק” קיפּל מ. סיקוֹ את מאוֹרעוֹת־הדמים של כּנסת ישׂראל בּאוּקראינה בשנים שלאחר מלחמת־העוֹלם הראשוֹנה. ימי־האימים על אדמת חמיל וגוֹנטה, שנתחדשוּ ביתר שׂאת בּמלחמת האזרחים האדוּמה־הלבנה, הם תקוּפה שחוֹרה משחוֹר בּגוֹלת ישׂראל, ורק התקוּפה הנאצית בּמלחמה זוֹ עלתה עליה בממדים וּבאכזריוּת חימה. כּבר הימים ההם לימדוּנוּ בדרך מוּחשית עד לחרדה להכּיר את חית־האדם בּכל מוֹראה ואת תוֹלעת יעקב בּכל חוּלשתה, אך אבוֹי לנוּ, כּי מיהרנוּ לשכּוֹח ולא הפכנוּ את הלקח המר לתוֹרת־חיים. על כּן נברך את המספר, שבּא לחדש עלינוּ את זכר הימים ההם על כּל תוּגתם.

רבּוֹת הן מגילוֹת־הטבח של העיירוֹת והערים ההן, תעוּדוֹת ורשימוֹת וקינוֹת של עדי ראיה ושמיעה, מגילוֹת שנשתקעוּ בספרוּת הפּגעים העשירה שלנוּ, אבל סיקוֹ הוּא האחד בּספרוּתנוּ, שחזה את הדברים כּמספר־אמן וחזר בּמשך כּמה שנים אל הנוֹשׂא הזה לעצבוֹ לדוֹרוֹת. עתה, עם כּינוּסם המלא של הסיפּוּרים, קמה לעינינוּ התמוּנה במלוֹא שיעוּרה.

מעין סימפוֹניה של פּגעים רבּת־ואַריאַציוֹת לפנינוּ, סימפוֹניה שהנוֹשׂא הראשי בה: הכּבשׂה בטלפי הזאב. כּל התנוּעוֹת, כּל המעמדים וההעויוֹת של הטוֹרף והנטרף כּמוֹת שהם. איזה צמאוֹן לא־ירוה לחרוֹז מקרה למקרה, פּרט לפרט, גון לגון, כּדי להוֹציא את המסכת שלימה וּמתוּקנת; איזה כוֹח לא־יכּשל לשיר על הדם.

סיקוֹ בחר בּשם הסיפּור הראשוֹן בּמחרוֹזת להיוֹת שם כּולל לספר. ויפה כיון. בּאוֹתוֹ סיפּוּר, כּשהוּא מתאר את האם “הקוֹרעת את שׂרידי שׂמלתה מעליה ולוֹחצת לבשׂרה את ילדה הגוֹסס”, הוּא מוֹסיף; “וכאבן תדוֹם. אבן אשר מתוֹכה שוֹטפים גלי זעקה, שאין להם קוֹל…”– קו אוֹפייני הוּא לספר כּוּלוֹ: מזעקת האבן בּהרצאת הסיפּוּרים האלה. גם משהוּ קשה, קר, מאוּבּן, וגם איזוֹ שביבים עצוּרים, מחאה חנוּקה, הטחה אילמת כּלפי כוֹח לא־יחמוֹל.

מפליא הוּא כוֹחוֹ הנפשי של המסַפּר הזה, שניתן לוֹ לצייר מעמדים של עריצוּת וּמעמדים של חוֹסר־אוֹנים, גבוּרת־נפש עליוֹנה ושפלוּת־רוּח עד כּדי עלבּוֹן, בּאוֹתה אוֹבּייקטיביוּת שירית, הגוֹבלת לעתים אף היא באכזריוּת. אבל לעתים קרוֹבוֹת נשמע מתחת למעטה האֶפּי הוֹלם לב חם של אדם־יהוּדי: הוֹלם־רחמים חזק מחוּבר אל כּוֹח שוֹפט רב־הוֹכחה. ויש אשר מתוֹך מעוּף־דמיוֹן שירי יהפוֹך את התפלוּת שבּתעלוּלי האדם לדמוּת קוֹסמית: “מקטיפת הרקיע הכּחוּלה מציצה לבנה רווית־גיל לאם ולילדה המת – כּך כּלה טיפּשה עטוּפת שׂמלת־חוּפה מבּיטה לאבלים היוֹשבים על הארץ” (סוֹף הסיפּור “אבן תזעק”).

רק סוֹפר מישׂראל, המעוֹרה במידה שוה בהוי הישׂראלי, החוֹמרי והרוּחני, וּבחיי הנכרים המחוּבּרים לקרקע, עלוּל היה ליתן לנוּ את מטבּעת הסיפּוּרים האלה על שתי פניה.

בּשני סיפּורים, המצוּינים גם בּקסם התיאור הפּיוּטי: “מגילת רהוּסאבה” ו“פנינה” (לאחרונה קרא בשם “פו־אימה”) מחיה סיקוֹ בצבעים עזים ורכּים כּאחד את הנוֹף של ארץ הדניפּר וּפלגיו, על בּרכּת אדמתה הדשנה ועל מדבּר־הנפש של העם היוֹשב עליה, כּשדה תגרוֹת־עוֹלם בּין האלהים והשׂטן. פּעם יגבּר האחד וּפעם יגבּר משנהוּ וישׂראל בּין אבני־הריחים, עד שבּא החוּרבּן האחרוֹן ו"מתי רהוסאבה מציצים מקבריהם ולוֹחשים לאחיהם: “ארור היהודי אשר יבנה את רהוּסאבה!” (“מגילת רהוּסאבה”).

לא רק אנקת־יאוּש ישמיע לנוּ סיפּוּרוֹ של סיקוֹ, יש אשר גם דבר־תנחוּמים עתיק נמלט מתוֹכוֹ. האשה שנשארה מאישה הנרצח והיא הרה ליגוֹנים אינה יכוֹלה לעמוֹד בּניסיוֹן, ורק חמיה הזקן, היהוּדי הפּשוּט, מלקט אחד לאחד את שברי אמוּנתוֹ וזוֹכה להכניס את בּן בּנוֹ לבריתוֹ של אברהם אבינוּ. נוֹגע עד הלב תיאוּר ההכנוֹת, בּתוֹך החוּרבּן, לחג המוּלוֹת, וכן תיאוּר שיירי הקהל הבּאים לבית האוּמללה, עד קריאתוֹ של הרב הישיש: “ויקרא שמוֹ בישׂראל ישׂראל בּן ישׂראל!” – “ישׂראל בּמקום ישׂראל”, אוֹמר החייל ה“סיבאסטוֹפּוֹלי”: “מלחמה… הפּיל האוֹיב חללים – נמלא המקוֹם בחדשים” (“ישׂראל בּן ישׂראל”)…

אשה צדקת, אֵם לאוּמללים, הניצלת מתאוַת ה“באטקוֹ” על ידי שהיא מדבּיקה בעצמה את מחלת הטיפוּס; אשה קוֹפצת עם ילדה על זרוֹעה לנהר כּדי להימלט מן הפּורעים ולהיוֹת יחד עם בּעלה הנרצח; חזן זקן מן ה“בּראסלאבים”, המכשיל בתּפילתו את הקהל על ידי שהוא מזעזע, כּביכוֹל, בּשאגתוֹ את כּיסא־הכּבוֹד; שירת שני הכּפרים המגדלים זה תפּוּחים וזה שוֹשנים, מוֹת הנערה התמה ונקמת חתנה מן הפּורעים ה“לבנים”; שׂרידי הטבח המסתופפים בּבית־המדרש והם מכניסי־אוֹרחים לנמלטים מן הכפר, מצרים לעצמם כּדי לפנוֹת מקום לאוּמללים מהם; נסיוֹן ההתערוּת בּעבוֹדת־שׂדה על אדמת־נכר וכשלוֹנוֹ – שוּרה ארוּכּה של טיפּוּסים וּמצבים וחויוֹת, דיוֹקני־אדם מוּארים בּאשה של גיהנוֹם. משׂא־תוּגה וחירוּק־שינים – ולב ישׂראל עוֹמד בּנסיוֹן.

הקוֹרא! אכוֹל את המגילה הזאת על המר והמתוֹק שבּה!