בּכינוּס הסוֹפרים השני עם ראש הממשלה דיבּר מ.בּוּבּר כּשעה על תכליתה הרוּחנית של המדינה, בּחברה וּבחיים בּכלל. כּדרכּוֹ, שיוה
לדברים פּשוּטים וידוּעים משמעוּת עמוּקה, מכרעת, מתוֹך חריפוּת פּשטנית
וריתחה של תלמיד־חכם עתיק־מוֹדרני. הוּא דרש את ה“לשם” של המעשׂה והקיוּם. כּשהגיע לסוֹף דבריו הרגיש, כּמַרצה ווכחן מאוּמן, מה שהרגישוּ השוֹמעים, מהם קצרי־רוּח, שהוּא נדרש לוֹמר בּפירוּש: “לשם” מה? מה הדבר שראוּי, לדעתוֹ, לשמש אוֹתה תכלית רמה ונכספת, שבּשבילה כדאי כל “משׂחק הילדים” הזה ששמוֹ מדינה, חברה, חיים בּכלל? והוּא השיב ללא שאלו: אין בּכיסי שוּם תשוּבה. אני אך דוֹרש את ה“לשם”, תכלית קיוּמנוּ הלאוּמי־האנוֹשי. אין אני יכוֹל להשלים עם חיים סתם, חיים של בּעלי־חיים, ואפילוּ יש בהם עשׂייה היסטוֹרית, גילוּיי גבוּרה וּמסירוּת נפש.
ועוֹד טען: כּל ההישׂגים שהשגנוּ בהתיישבוּת, בּלאוּמיוּת, בּמדינה, לא באו אלא בזכוּתם של אנשים בּעלי יעוּד (לא “תעוּדה”!) מסוּלתים, שהיוּ “רוֹתחים וּמרתיחים”, בּקיצוּר חלוּצים (לא “פּיוֹנרים”!), שידעוּ לשם מה הם הוֹלכים לארץ־ישׂראל הקשה, השוֹממה – האין נשקפת סכּנת היבּלעוּתוֹ של היסוֹד האנוֹשי הזה, המסוּלת, בּתוֹך הגלים החוֹמרים של העליה החדשה, הסטיכית, המבוֹהלת, המפוֹרדת, רבּת הפּנים, הלשוֹנוֹת והמנהגים? האם לא תהיה המדינה והחברה הבּאה (אחרי המשבּר הזה) ערב־רב אוֹבד־דרך, חסר “לשם”? האין לנוּ לדאוֹג דאגה עמוּקה ואקטיבית ליצירת חטיבה של אוֹתה “הסוֹלת הרוֹתחת והמרתיחה”?
לצערי, אנוּס הייתי ללכת מאוֹתוֹ כינוּס אחרי ארבּע שעוֹתיו הראשוֹנוֹת, ולא שמעתי אלא חלק מן ההשׂגוֹת על הנחוֹתיו של המרצה החשוּב. ועתה רצוֹני להעיר שתי הערוֹת על שתי ההנחוֹת הנ"ל, לא לשם פּוּלמוֹס אלא לשם בּירוּר.
א. אין “לשם” אחד ומיוּחד לא לפרט ולא לכלל, בּפרט בּזמן החדש, שרוּח האדם נתפּלגה ונתפּרדה וּמקבּלת הוֹראוֹתיה והדרכוֹתיה ממקוֹרוֹת רבּים ושוֹנים. רק כּל ה“לשמים” של הפּרט והחברה והמדינה מהווים את ה“לשם” הכּוֹלל, שעל פּי רוֹב קשה להגדירוֹ וליתן בּוֹ סימנים מוּבהקים. ולא מעטים האנשים (ואני מוֹנה גם את בּוּבּר בּתוֹכם), שכּל עיקר ה“לשם” של הוויתם הרוּחנית הוּא בחיפוּשׂ ה“לשם” בּדרכים שוֹנוֹת וּמתוֹך לבטים וחוֹסר אוֹנים למצוֹא את המכנה המשוּתף הכּלוּל בּוֹ. מי שנתקע בּמוֹחוֹ “לשם” אחד, יחיד ומיוּחד וּמוּגדר, שייך לסוּג אנשים, שנוֹהגים להוֹציאם מכּלל תקיני־הרוּח.
ואוּלם ישנם (עדיין!) “לשמים” אחדים מוּסכּמים בּרוֹב אוֹ במעט, שאף כּי גם הם אינם אלא כלים לתוֹכן, רב כּוֹחם להביא את נוֹשׂאיהם לידי מעשׂים גדוֹלים, בּהם של גבוּרה וּמסירוּת נפש. והם: חירוּת, עצמאוּת, שויוֹן, צדק, אמת, אהבה, יוֹפי. ואּוּלי עוֹד אחד או שניים. וגם אלוּ אינן מהוּיוֹת מוּחלטוֹת, אבל הן מקיפוֹת מן האחרוֹת בּמקוֹם וּבזמן.
רק אדם בּן־חוֹרין ואוּמה בת־חוֹרין יש בּידם להפוֹך ולהפּך בּ“לשמים” האלה, להאדירם ולעדנם. ואילוּ האסיר מרוכּז בּעל כּוֹרחוֹ ב“לשם” אחד: החוֹפש".
עתה שזכינוּ למדינה משלנוּ ונהיה, כּפי שאנוּ מקוים וּמאמינים, בּני־חוֹרין לטפּח את ה“לשמים” המנוּיים לעיל, נגיע בּמשך הזמן ממילא לאוֹתוֹ ה“לשם” הכּוֹלל, שהוּא קיים בּלא שתהא לוֹ הגדרה וסימנים מוּחשיים.
ב. אמת ונכוֹן: בּארץ־ישׂראל (ושוֹרשה בחוּץ־לארץ) נתהוותה, החל מראשית המאה הזאת, חברה לאוּמית־אנוֹשית בּעלת סגוּלוֹת מיוּחדוֹת, שמלבד מה שהיה בכוֹחה לבנוֹת ולנטוֹע וליצוֹר כּלים למה שעתיד לבוֹא – היה בה גם כּדי להשפּיע ולהפעיל ולמשוֹך כּוֹחוֹת (מעטים בּערך!) מן ההיקף. אבל אין לשכּוֹח, שהחברה הזאת, שגם היא היתה נתוּנה במאבק בּלתי פוֹסק וסוֹבלת מנגעים רבּים מבּית ומחוּץ נתהוותה בתוֹקף מציאוּת מסוּימת
וכוֹחוֹת מוּדעים וּבלתי־מוּדעים שפּעלו עליה. היא לא נוֹצרה מתוֹך מחשבה אחת מתוכּנת, מתוֹך ייסוּד אחד מתוּכּן, אלא ממחשבוֹת הרבּה וייסוּרים הרבּה. ואין בּינינוּ חכם, שיוּכל להוֹכיח איזה מן הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים היוּ מוּכנים מלכתחילה ואיזה מהם נעשׂוּ מה שנעשׂוּ רק לאחר שנצטרפוּ אליה. אַל לנוּ לשכּוֹח את המוֹפת של אגוּדת־המוֹפת המתוּכּנת לפרטיה ודיקדוּקיה “בני משה”!
יחד עם השׂמחה והחיזוּק למראה שטף העליה הבּא עלינוּ לטוֹבה, רבּוֹת בּלב כּוּלנוּ הדאגה לצלם דמוּתנוּ, ויש צוֹרך בּקידוּם פּני הסכּנוֹת בּכל האמצעים שבּרשוּתנוּ. אבל יש לזכּוֹר שאנוּ חיים בּזמן וּבאזוֹר־אידיאוֹלוגיה, שאין ליחיד, ואף לסגל יחידים, כּוֹח מכריע בּעניני־רוּח הדוֹרשים מחשבה וּפעוּלה וּביצוּע. כּל “הליכה אל העם” (שלאה גוֹלדבּרג דוֹרשת בּעקיבוּת מרוּבּה) לא תצלח, אף לא תצא לפוֹעל, מחמת הטעם הפּשוּט: אין לנו עוֹדף של כּוֹחוֹת רוּחניים פּנוּיים (כּאשר היה ברוּסיה בימים ההם) לעבוֹדה קשה, אחראית וּמפרכת זוֹ. אם המדינה, בּיכוֹלתה וּבסמכוּתה, לא תעשׂה – לא ייעשׂה כּלוּם בּנידוֹן זה. מוּטב שלא נשלה את עצמנוּ. ולא רק לגבּי העוֹלים החדשים. אלא גם לגבּי הבּקיעים הגדוֹלים והקטנים שניבעוּ בכל בּניננוּ הרוּחני יש לעשׂוֹת. לשם כּך יש להקים אוֹרגן מכוון ואוֹרגן מבצע. לא לשם הקמת גרעין של אריסטוֹקרטיה רוּחנית, אלא לשם חרישה וזריעה לאוֹרכּה ולרוֹחבּה של המענית. יש לקבּוֹע עיקרים, להכין כּוֹחוֹת ולהשתמש בּהם. יש להקים צבא הרוּח בּצד צבא הכּוֹח. צבא מוֹרים וּמדריכים, מוּדרכים על ידי מחשבה עליוֹנה, רחבה וחפשית, אך יוֹדעת את דרכּה. רק בּדרך זו אפשר לקווֹת לאוֹתוֹ הליכּוּד הלאוּמי־האנוֹשי, על כּל הגוֹנים שבּוֹ, שבּלעדיו אין קיוּם למדינה מבּית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.