אברהם בּרוֹידס עלה לארץ מליטא עוֹדוֹ נער. פּה היה לאיש ולמשוֹרר. איש ארצישׂראלי וּמשוֹרר ארצישׂראלי. לא מן הטיפּוּס של החפשים ממסוֹרת, מסבל המוֹרשת, מדאגת המחר. הוּא בן “עדת יעקב מדוֹר דוֹר”, יוֹדע את ענות הגוֹלה ואת הכּיסוּפים “לארץ הבּחירה”. גם בּהיוֹתוֹ בארץ, תחת השמים החדשים, אינוֹ יכוֹל להסיח דעתוֹ מאחיו אשר “רקיעי הנכר שוֹקעים על ראשם וכבים”, אבל מאמין הוּא בגאוּלת העם ובגאוּלת הארץ: “מי לארץ מוֹרשת דרכּנוּ יחסוֹם ויגדוֹר?”

גם בּ“ארץ הבּחירה” אין הכּל כּשוּרה: יש ריב אחים, עניוּת מנַולת וקשיחוּת לב של חזקים לגבּי חלשים: “גם בארצי אראה חמס… בּכל פּנה עני מרמס…” ידים זרוֹת הוֹיוֹת בּנוּ: זוֹ מקנאה הוֹרסת וזוֹ משׂנאה תוֹחמת: “בּדרכּי להר הבּית לי הצבוּ תּחוּמים בּיד זדוֹן נכרית, בּירוּשלים…” אבל יש כּאן הרבּה נקוּדוֹת־אוֹרה: פּה גשם יצהיל עינים נוּגוֹת, כּזמר עליוֹן משק נחלים… פּה חרש נקשיב לגרעין הנזרע, להד רחשי נביטה בכפרים… אנחנוּ כּקדם דבקי רגבים – בּעמק בּהר…"

גם הילד הסוֹבל מדחקוּת מוֹצא תנחוּמים לאמוֹ העניה: “לבשי עוֹז אֵם נוּגה ודלה – יש אביב בּצינוֹק מלבלב – ולהבת בּאוֹפל עוֹלה…”

הנער היה לאיש. הוּא מוֹשך בּעוֹל החיים עם אֶחיו העמלים, משׂכּיר את שריריו לעבוֹדה מפרכת, “כּתּנתּוֹ הספוֹג לאנקת בּשׂרוֹ, הנרצע לטיט וּלבנים…” גוֹרל זה מחדד את עינו וּמצית את לבּוֹ למראה אחוֹתוֹ “הכּוֹבסת התּשוּשה” ואחיו “מצחצח הנעלים” והוּא שר להם שירי רחמים. הוּא רוֹאה את רעוֹ “ילד עני מילדי הפּרבּר” וּמתרפּק בּרגש על עניוֹ ורוֹצה להפליג עמוֹ למקוֹם “כּל בּני־בּלי־שמש ידליקוּ שמשם”.

אחר־כּך היה לבעל ולאב. השׂמחוֹת והיגוֹנים הקטנים שבּחיי המשפּחה מרעידים את מיתרי לבּוֹ והם משמיעים קוֹל זמר:

בְּעֵינֶיךָ, יַלְדִּי, גִּיל תָּמִים לִי יַבְרִיק וְיַצְהִיל עוֹלָמִי הַנּוּגֶה וְהַמָּר

אבל אָשרוֹ מהוּל בּחרדה:

בְּצַעַר אִלֵּם רְגָשַׁי בִּי הוֹמִים: מָה אוֹרֵב לְיַלְדִּי בְּחֶבְיוֹן הַיָּמִים?…

עם חיוֹתוֹ את חייו הפּרטִיים, המשפּחתיים, הוּא שלוּב בּחיי הכּלל. הוּא מתבּוֹנן לעמל בּוֹנים צעירים וּמקשיב לשׂיחת “ותיקים”, לספּוּרי הכּיבּוּש מתוֹך יסוּרִים, לדברי הנשארים מאלה אשר “בּגליל וּביהוּדה נפלוּ חללים…” מקשיב בּרטט וּבאמוּנת תוֹם.

מאוֹרעוֹת דמים כּי יפרצוּ בארץ – הוּא מלא פחד ודאגה: “אוֹי לי כי צעוֹד בּטוּחוֹת לא אהין בּארצי…”, וּבפרוֹץ אסוֹן העוֹלם יזהה את עצמוֹ עם כּל אֶחיו הנרדפים חינם ויטען תמרוּרים:

לֹא דָמִים וְשָׁלָל בִּכְנַף שַׂלְמוֹתָי;

בִּקַּשְׁתִּי לִבְצֹעַ פִּתִּי בִּבְרָכָה לְאֵל חָי,

אִוִּיתִי שְׁלוֹם־קֵן וּמְנוּחוֹת –

הַעַל זֹאת יַכְרִיעוּנִי קָמִים?…

וכשמשתלחת יד האסוֹן גם בּארצנוּ והמות יוֹרד כּברק רע ממרוֹמי האויר, הוּא קוֹרא כּגבעוֹל חרד שניצל מן הסערה: “חיי הם מתּת, בּם זכיתי בּנס…” אבל “משׂוֹשׂ” לא ידע עוֹד, בּזכרוֹ תמיד את “אחיו הנספּים”, שעוֹד מעט וגם הוּא היה כאחד מהם…

אך לא אדם וּמשוֹרר חיוּני כמוֹהוּ, ארוּג בּמסכת העם יתיאש יאוּש אחרוֹן. גם “לרעם כּלי קטל” יעיר את נפשוֹ לדברי שיר:

צַלְצֵל, חֲרוּזִי, לִיתוֹמֵי עָם וָעָם, לַכְּפוּתִים בְּאֶחָי, לְאוֹבְדֵי בּוֹר כִּלְאָם…

שירתנו העברית בּארץ זכתה באברהם בּרוֹידס למשוֹרר פּרוֹליטרי. והפּרוֹליטריוּת שבּוֹ תיקר לנוּ ביוֹתר, שהיא אינה תלוּשה לא ממקוֹרוֹת עמנוּ בעבר, לא מרחשי לבּוֹ בהוֹוה ולא מחזוֹן רוּחוֹ לעתיד. שירוֹ הפּשוּט, האנוֹשִי והחם, מדבּר אל לב כּל קוֹרא ישר ותמים. הוּא טבעי וערב כּלחם וכמים, הוּא טבעי וטהוֹר כּאנחת לבב אנוֹש.

* * *

– – – וּמשהוּ על אוֹפיוֹ הפּיוּטי ודרך סגנוֹנוֹ של בּרוֹידס. שירתוֹ, בּתקוּפתוֹ הראשוֹנה, עוֹד רב בּה יסוֹד החוּלין והעממיוּת, נסוּך עליה צבע העפר והאֵפר. אך בּשנים האחרוֹנוֹת מסתמן אצלוֹ קו חדש. תכניו העמיקוּ והתלקחוּת פּנימית לפסוּקוֹ. טעוּת, איפוֹא, לראוֹת את שירתוֹ כמישוֹר אחד, כּצעידה חדגוֹנית, בּצליל הוֹלך ונשנה. חליפוֹת ותמוּרוֹת לריטוּטי קוֹלוֹ, הנשמע בּתוֹם וענוה ולעתים בּוֹקע וּמתגבּר בּעוֹז. סימן יפה לבּרוֹידס, המנסה לפרוֹץ תחוּמי עצמוֹ תוֹך התנערוּת ודריכוּת אוֹניו.

שירת בּרוֹידס אינה תלוּיה על בּלימה. היא ארצית ואנוֹשית מאֹד. בּערוּציה שוֹפעת חיוּניוּת של אדם בּמאבקוֹ לקיוּם. בּרוֹידס ניחן בּתחוּשת אמוּנים והוּא נוֹטע דבר־אמיתוֹ, נטיעה בת שרשים וּממשוּת. וזה המשכנע והסימפּאטי בנחלתוֹ השירית.

לפי שירה זוֹ, שנתבּרכה בנקוּדוֹת אחיזה, נוּכל לצייר לעצמנו את דמוּת המשורר, נוֹף גידוּלוֹ, חיבּוּטיו, כּסוּפיו ושליחוּתוֹ.

תשי"א