רקע
יעקב שלום קצנלנבוגן

(תמונה)


על כסא נמוך על יד התנור הבוער היא יושבת שקועה בדמיונות, הרהורים ומחשבות.

בבית אין מנורה דולקת, רק כתמי אור אדומים, המופצים מדליקת התנור, מפזזים על הכתלים ועל הסיפון.

לפעמים היא מעצמת את עיניה, נשענת על משענת הכיסא, מורידה את ראשה על כתפה וחולמת. לפעמים תפתח את עיניה, כמקיצה מחצי תנומה, ותסתכל בתשוקה עצומה בגזרי העצים הדולקים.

בתנור התקרבה כבר הדליקה אל קיצה והגלחים התלחשו, שרקו ויפעפעו.

רק במקומות אחדים עוד היה העשן מתפתל וזוחל על קרקע התנור ובפינה אחת עוד היה מתמר ועולה כמעוד ישר ונאבד בחשכת הארובה.

היא נטלה גזר עץ ותשליכו התנוּרה ובעניין רב הסתכלה בפרוצס [תהליך] האיכול: הנה אחזה הלהבה רק בפספסים הדקים שהיו בולטים מן השחיף ולשונות אש קטנות ודקות החלו מעט מעט לזחול על פניו והנה עשן שחור וכבד התעבה ויכסה את עין הגחלים האדומות ורגעים אחדים היית חשיכה בתנור.

אך הנה התאזרחה האש והעשן נדעך מעט מעט ופני התנור הטהרו.

פניה החיוורים תמיד ואשר לפעמים גם מראה כתום להם, כוסו הפעם באודם קל. חזה התרומם בחוזקה ועיניה החומות-כהות שהיו נטויות אל המוקד בערו כשתי גחלים לוחשות.

בבית שוררת חצי חשיכה טמירה ורק על הקרקע אשר לפני התנור רועדת לשון אור אדומה, וגם על הכותל אשר לנוכח התנור זוחלים כתמים אדומים…

לפעמים הייתה מעברת את מבטיה מן המוקד ותסתכל בזוויות הבית אשר שם הייתה החשיכה עכורה מאוד: אותה עניינה המלחמה החרישית והאילמת הזאת בין האור ובין החושך… ברגשותיה תערוּבה משונה: יש שיִדמה לה כאילו היא דרה על אי שומם תחת כיפת השמים והיא מתחממת בלילה ליד המדורה והיא מרגשת את כל פיוטם של חיים כאלה וחופשת טבעיותם.

הנה שמי תכלת רחבים בלי קץ ממעל לראשה, לא הרחק ביער מייללים הזאבים ובסבך עץ מייללת התנשֶמת, ניצוצי גחלת ניתזים בקול מפץ קל ונופלים בעשב והיא מקופלה בפרוות עור כבשים שוכבת בפתח סוכתה העשויה זרדים על יד מדורה דולקת.

העשן מיתמר ועולה ויאבד בחשכת הליל. ובהניע הרוח את לשונות האש אז יתפתל העשן ומסביב יוצאים במחולות צללים רבים ומשונים…

גם מבעד הפרווה תחדור הרוח והיא מתקרבת את האש ומוסיפה עצים על המדורה…

מה יפה! כמה פיוט! כמה טבעיות!

ופה על יד התנור יש גם כן מעין אותו פיוט, מעין אותה הטבעיות…

כתמי אור אדמדמים מרקדים על הכתלים ועל הסיפון…

לבנונית אבק השלג המכסה את שמשות החלונות הקפואות תתערב באדמימות האש.

ומה נפלאה היא התערובה הזאת!

לבנונית שלג ואדמימות גחלים אדומות מעורבות זו בזו…

בבית שוררת דממה עמוקה ורק גילי הזהב לוחשות ומפעפעות וקול היתוּז הניצוצות יפריעו אותה לרגעים!

יחידה היא יושבת על יד התנור, פה, בקרן חשיכה היא מבכרת את הבדידות על חברת כל מכריה ומכרותיה: כשהיא בודדה היא יכולה, לפחות, לשוחח את עצמה. היא שׂאת שלא תוכל את פטפוטיהם הריקים…

ואמנם פה היא קרן חשיכה, זווית בודדה ועצובה…

החיים פה חיוורים וכהים עצובים וחשוכים, למרות היות להם גם ברק של פיוט. לא, היא לא תוכל להסתפק בפיוט הטבעיות הזאת…


אמנם מרגשת היא היטב את כל ההוד ואת כל היופי שבחיים פשוטים וטבעיים כאלה, אבל שהם יהיו כל תוכן החיים כל עיקרם של החיים – זאת לא תוכל שׂאת, זאת אי אפשר לה… כל הטבעיות הזאת יפה היא רק לשעה קלה, להינפש אחר סערת החיים, בתור פרפרת אחר סעודת חיים שמנה, כביכול. עולמה זה שהיא נתונה בו צר הוא לה! היא צריכה לעולם אחר, אחר לגמרי…

ואולם שם בעולם הגדול הכל חי, שמח ועליז!…

שם החיים יודעים את החיים, שמה נלחמים ונופלים, נלחמים ומנצחים…

והמלחמה מה נעימה! כל תנועה, כל הגה, כל גמגום מלאים סערת המלחמה!

שם בוערים המוחות וסוערים הלבבות!

ופה המוח מעלה חלודה ואת הלב תימלא מנוחת בית הקברות.

שם קול תרועת מלחמה, צהלות גיבורים וסערת החיים!…

ולִבּהּ הצעיר, המלא חיים סוערים על כל גדותיו, יפרפר בה, הוא שׂאת לא יכול את מנוחת ההשקט ואת הקיפאון שבו. שפע אנרגיה צעירה יימלא את כל הווייתה ונפשה מתגעגעת ועורגת לשם, לשם…

והגחלים עוממות ולוחשות, ורק במקומות אחדים עוד מתמרים קני עשן דקים: אות כי האש עוד טרם אכלה את הכול והיא עוד מוסיפה להילחם ולכלות עד היסוד…

וכתמי אור בודדים עודם זוחלים על הקירות ועל סיפון.

ובבית יתעבה החושך יותר ויותר…

ודרך השמשות הקפוּאות יחדור זוהר השלג הזך ועל הרצפה ישׂתרעו סדיני אור חיוור…

היא מעברת את עיניה מן התנור ומסתכלת בחשיכה…

מבטיה נופלים על אגן פרחים…

היא מתפלאה ומקנאה: בחורף, ובזווית חשיכה במקום אין אור השמש מחמם, במקום אין גשם נדבות והם פורחים…

לוּ הייתה יכולה גם היא לפרוח פה ככה!…

אבל חייה הצעירים עוד טרם הספיקו להגיע למצב ההפרחה והנה כבר לכמוש ולנבול…

כן, היא מרגישה כי מבלי ידיעתה מתחלת כבר הכמושה…

מה נורא ועצוב הוא הרעיון הזה!…

הן היא עתה במבחר שנותיה, במבחר ימיה, בעידן הרתיחה.

ואם לא עתה, אימתי?!…

מתי תחיה? מתי תעבוד? מתי תילחם?

היא התכוונה להיכנס אל טרקלין החיים, בְחוץ החיים התכוננה. היא לא טעמה, לא חפצה לטעום את החיים בשעת הכנותיה: אז היו מרוכזים כל תקוותיה, שאיפותיה ורעיונותיה רק בספרי הלימוד.\מלבד ספרי הלימוד לא חפצה לדעת כלום…

אבל אחר כך – חשבה אז – אחר כך, כאשר תהיה כבר מזוּינה בידיעות רבות, אז תיכנס אל החיים בצעדים מאוששים, מזוינה בכלי זין נאמנים, ותעמוד הכן בקשרי המלחמה…

הוי אירוניה מרה!…

אותו ה“אז” שאליו כל כך התכוננה כבר נהיה להווה והיא… והיא יושבת על כיסא עץ נמוך ליד התנור הבוער ומבטת אל האש: הגחלים עוממות ועוממות לוחשות ועוממות חרש ומפעפעות חרש וכמו בת-צחוק של זהב מרחפת על לחייהם האדומות…

והאי מרומה את עיניה הבוערות ומסתכלת סביבה.

מן החדר הסמוך יגיעו אליה קולות מבולבלים ומִלים מקוטעות, הנאמרות בחפיפה ובהתמרמרות: זה אביה מתרגז ונִצֶּה עם כנופיית תגרנים…

ומן המטבח תגענה צעקות אִמה המתקוטטת את השפחה על עסקי קדירה, שלא שופשפה יפה…

וכך מדי ערב, וכך מדי ערב!…

היא קמה ממושבה ותיגש אל החלון.

האדמה עוטפת לבנים, וגם גגי הבתים מכוסים שכבת שלג זכה, וכותליהם מכוסים אבק שלג דק.

השמים טהורים וזרועים שפעת כוכבים. הירח לא יראה: הוא עוד טרם הספיק להתרומם מן האופק, והוא עוד מתחבא תחת הבתים.

ברחוב דממת בית-הקברות והבתים הנמוכים המתעטפים לבנים נראים כמצבות אילמות.

הנה בתוך הרחוב משתרעת על שכבת השלג מטלית אור אדמדם-כהה: זוהי חנותה של שׂרקָה האלמנה…

והנה נראתה אישה קטנה, כפופת קומה, מקופלת במעטפה מטולאה וקרועה יוצאת מאת החנות; בידה האחת האדומה-כחולה היא נושאת חבילת מלוּחים ובידה השנייה בקבוק נפט.

היא עוברת במהירות ובחיפזון והשלג תחת נעליה, הפתוחים לרווחה, שורק בקול תחנון ובכיה דקה…

הנה יראה פתאום ברחוק הריק והדומם נער לבוש קרעים, רץ דווקא בערמות השלג העמוקות ובכבדות הדולה הוא מוציא מהן את רגליו, שורק בשפתיו, מגַבֵּל כשור שלג ומשליך אותו ישר על כותל אחד הבתים ונעל באיזה מבוי…

הנה איכר שיכור, לבוש פרווה גדולה בעגלת חורף קלה, מזרז את סוסו בדברי פיוס וקומפלימנטים שונים עובר על פני הרחוב ונעלם בחשכת הליל…

הנה מרחוק יתנהל גם עגלון עם סוכה גדולה על עגלתו.

שתי אדומותיו מאמצות את שארית כוחותיהם להסיע את העגלה השוקעת בשלג הרך והעמוק…

הסוסות הרזות והכחושות, שכמעט שהנשמה בקִרבן, מכוסות אבק הקור, מתנשמות בכבדות ומוציאות אדי רוח שמתפתלים עמודים, עמודים באוויר הקר והיבש, ונעלמים – ומן העגלה תישמענה צעקות, קללות, תערומות וקובלנות של העגלון ה“גזלן” וה“רמאי” שבאשמתו יאחרו את הרכבת…

היא עוזבת את חלון זה וניגשת אל חלון אחר, המופנה אל עבר פני מבוי בודד ושקט לגמרי. הנה בתי-עלמין ישן נושן מוקף גדר רעועה, אשר לפי דברי האגדה, קבורים שם קדושים וקדושות, משתרע ממש תחת חלונה…

בקיץ רועות שמה העזים עזות הפנים שאינן חוששות מפני הקדוּשה.

ובחורף הוא עוטף תכריכי שלג ומפיל בלהות על העוברים והשבים הרואים שם מתים מרקדים ורוחות מייללות…

למעלה מהם עומדים שני בתי כנסיות אשר על יד האחד מהם חפורה באר מים. הנה יוצאת אישה צעירה לבושה בגד “ארעי” רצה בחיפזון אל הבאר מורידה את הכלונס השורק וההומה בעיצבון ובכעס דולה מים ורצה הביתה…

הנה גם רבי משה הדיין, מקופל כולו באדרה עבה עובר על פני המבוי במתינות ויזהר לבלי פסוע פסיעות גסות…

והיא סרה מן החלון ומתהלכת בבית אחת הנה ואחת הנה.

כן, בודדה ועזובה, גלמודה ושוממה היא הקרן חשיכה זאת!…

היוכל היות כי כה יעברו כל חייה הצעירים, כל חייה?!

היא מתפלצת כולה ורועדת מפחד טמיר וקור חזק עובר בכל יצורי גווה.

“חנות, מטלית, אור כהה, בית עלמין, בעל עגלה, מלוח ונפט” אל הם כל החיים בקרן חשיכה זאת וכמו באירוניה היא זוכרת את החרוז:

קטפו שושנים, כל עוד תפרחנה!

הה! מה מאד חפצה היא לקטוף שושנים, מה מאוד חפצה היא לחיות!

ועיצבון חזק ובוער ילחץ את לבה ומרירות חזקה ממלאת את כולה.

והיא חפצה לבכות…

קטפו שושנים, כל עוד תפרחנה!

ומסביב חושך, קור ושלג…


לונדון, זאת חנוכה, אתתל"ג


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1910 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!