עגומה ואבלה ראיתיה לפנות הערב.

בודדת ישבה על שן סלע רם וזקוף, מכוסה טחב ישן ואמוץ, בתוך ערבה מנמנמת טובלת בחכלילות השקט של שקיעת החמה.

לא נעה, דוממה, קופאת, כים התכלת אשר ממעל לה בלי טיפת דם בלחיים, באש שחורה בעיניים, בראש מורד לארץ, בידיים משולבות על לבה…

ושאגה איומה לא התפרצה מקרב לבה –

וקללה נמרצה לא חרגה מן הלב –

בדממה חרישית נמקה ביגונה, יגון העולמים…

– – קרן שמש ורודה נשקה את שערותיה השחורות המסותרות. ומתחת המה פלג קטן בסוד שיח לחשים.

רוח קל של בין ערביים בכה מתוך עלי העֲרָבים חרש חרש כתינוק רפה חולה…

– – ומרחוק…

במנוחה שב האיכר מעבודתו בשדה, איכרות צעירות שקטות התנהלו אחריו בשירים על השפתיים, במגלים על הכתפיים.

גם הבהמה שבה הביתה ותגעה בתענוגות עצלות.

ותימרות עשן דקות התנשאו אט מתוך ארובות צריפי הכפר במנוחת השקיעה.

עלמות יצאו לדלות מים.

כלב נבח מתוך בטלה.

נח והתענג הכפר.

נחו והתענגו היושבים בו.

* * * * *

על חורבן נשמת אומתי עמוד עמדתי, ראיתי את אסונה, אסון עולמים, ואש הוצתה בלבי, אש גדולה ונוראה.

ומאז…

במטה נודד בידי, בדמעות לא־שפוכות בלב, באפס מנוחה בנפש, תעיתי ימים רבים, רבים: את אנחת החיים חיפשתי, את יללת עלבון אומתי!…

עברתי ימים, עברתי מדבריות. את יללות הישימון הקשבתי ואת בכיית גלי הים…

ואת בכיית אסוני לא מצאתי…

בכיה גדולה ואיומה, אשר תחריד שמים וארץ, יללה נוראה ומחרידה, אשר תאחז בלבות כל בני האדם ותדבק בנפשם עד סוף כל הדורות…

– – ודורות הולכים, דורות באים, בוכים בני האדם, דמעות מתייבשות, דמעות שוטפות, לנצח, בלי הפוגות בוכים כל החיים…

ערב ובוקר יילילו המדבריות בעיצבון חרישי…

בלילות יבכיון הימים…

ואת בכיית אסוני מצוא לא מצאתי ואת אנחת אומתי שמוע לא שמעתי…

ויקשה הלב ולברזל היו העיניים…

ובזעם אילם, מלא רעל, עטוף אדרת שיער גדולה, במטה שחור וישן תעה תעיתי ימים ולילות רבים, רבים…

ופעם אחת בשקוט השמים ממעל והארץ מתחת, ודרי מעלה לדרי מטה גילו סודות מני נצח, בשדה, בתחתית הר מכוסה ירק דשא ישבתי לנוח בגֵו רצוץ ונפש עייפה…

לפנות ערב אביב…

ואז אותה ראיתי עטופה לבנים, שקטה כחצות ליל של יום־כיפורים ועצובה כלבנה בליל גשמים של סתיו, יושבת על שן סלע בתוך ערבה מנמנמת, וחרד ורועד כנדהם עמדתי על עָמדִי רגע ועל ברכיי נפלתי…

את הכל ידעתי, ידעתי הכול!….

מצאתיה!

את בת־עמי האומללה עם הוד זוהר קדושת נשמתה אשר לַכְלֵך לא יכלו הזאבים!….

אז התרומם לוח לבה ותרעדנה השפתיים החיוורות ואנחה חרישית כעין לחש אילנות הבא ממרחקים הקשבתי…

וימס קרח הלב ומקור עיניי נפתח, ולרגליה, נפלתי מתמוגג בדמעות…

וקללה איומה לא התפרצה מקרב נפשנו.

ומלבותינו לא התמלטה השאגה…

אז מצאתי את האנחה!

– – – – עוד בער המערב באדמימות השקיעה.

על ראשי העצים עוד רעדו קרני הפרידה.

ותעבור יונה לבנה־לבנה בתוך כיפת התכלת התלויה על ראשה, והשמים נפתחו ואראה את השכינה מלאה רחמים, סליחה וחנינת עולם מביטה אליה בצחוק קל ומאיר.

ודמעה מזהירה נפלה מעיניה על מצח בת עמי – –

ספר זה בא להציב ציון לסופר עברי צעיר, יעקב שלום קצנלנבוגן (יש"ק), שהבליח לשנים מעטות על דפי העתונות העברית בראשית המאה העשרים וצלל מאז בתהום הנשייה. בין השנים 1904–1901 הספיק לפרסם כעשרים סיפורים ומסות, שעוררו עניין בקרב בני זמנו (ביניהם הסופרים דוד פרישמן, מ“י ברדיצבסקי, י”ח ברנר והלל צייטלין), עד שנקטעו חייו ויצירתו עם טביעתו באגם ציריך בראשית יולי 1904, בשנתו העשרים ושבע. כשם שגופתו של יש“ק לא נמצאה מעולם, כך התפוגגו כליל גם שמו וזכרו. הוא אינו נזכר כמעט בשום מחקר או סקירה על הסיפורת העברית של אותה תקופה, וגם מי שבקיאים בתחום זה לא שמעוּ בדרך כלל את שמעוֹ. יצירותיו לא כונסו בספר, והיו גנוזות עד כה בגליונותיהם המתפוררים של כתבי-עת נדירים; ואילו פרשת חייו הקצרים, הסוערים והמיוסרים, שראשיתה בבית הרב בעיירה קטנה ברוסיה הלבנה, המשכה בלונדון ובברלין ואחריתה באותו לילה עגום בשווייץ, שוחזרה כאן לראשונה מתוך פירורי זכרונות פזורים שהותירו ידידיו ומקורביו. למעשה, הפינה החיה היחידה בספרות העברית המשמרת קמצוץ כלשהו מזכרו היא שירה האחרון של רחל המשוררת, “מֵתַי”, שהוכתר במוטו “רק מתים לא ימותו”, הנטול מתוך אחת מרשימותיו האחרונות של יש”ק. רחל שמעה על יש"ק מידידה הקרוב, זלמן שזר (רובשוב), שהיה בילדותו תלמידו של הסופר הצעיר והנלהב, צפן את דמותו בלבו ולימים הקדיש לו פרק נלבב בספר הזכרונות שלו, “כוכבי בוקר”.

מסלול חייו ומהלך יצירתו של יש“ק מתוארים לפרטיהם ב”אחרית הדבר" המקיפה החותמת ספר זה, ונוספה אליה רשימה ביבליוגרפית של כל חיבוריו שעלה בידי לאתר. גוף הספר מכיל ארבע-עשרה מיצירותיו: עשרה סיפורים, שתי מסות ושני צרורות של רשימות סיפוריות קצרות שצירוף כותרותיהם, “ניצנים” ו“אנחות”, ממצה באופן סמלי גם את ההבטחה הרעננה שהייתה גלומה בכתיבתו של יש“ק וגם את הייסורים שהיו מנת חלקו בשנותיו האחרונות, עד אחריתו הטראגית החטופה והמוזרה. ארבעה-עשר חיבורים אלה מהווים כשני שלישים מעזבונו הספרותי הכולל שנאסף בידינו. יש ביניהם סיפורי ילדות המזכירים קמעא את סיפוריו של מ”ז פייארברג, בן דורו של יש“ק; יש ביניהם סיפורי הווי ושרטוטי דיוקנאות מנוף העיירה היהודית במזרח אירופה; יש סיפורים המשקפים את התלהבותו של יש”ק מבשורת הציונות שנתפס אליה בכל לבו עם הופעתו של הרצל; ויש סיפורים המתנים את מצוקתם של צעירים יהודים בעלי שאיפות רוחניות מפליגות וכמיהות ארוטיות בלתי ממומשות הנודדים בכרכי המערב, נמקים ביסורי מחסור ורעב ואינם מוצאים מנוח לכף רגלם.

גיבורים אלה מתוארים בדרך כלל על רקע רחובות לונדון, שהם תועים בהם זרים, תלושים ומיוסרים. ואכן, לונדון תופסת מקום מכריע בביוגרפיה הספרותית הקצרה של יש“ק, משום שבשנתיים ששהה בה (1902–1901) נגלה לראשונה כסופר, בה נעשה למשתתף קבוע בשבועון “היהודי” ופרסם בו את רוב יצירותיו, ובה הותיר ידידים ומכרים בקרב החבורה הקטנה של פעילי התרבות העברית באנגליה, שניסו לאחר מותו, בהצלחה מוגבלת, לשמר משהו נזכרו על-ידי הדפסה מחודשת של יצירותיו. לונדון היא גם זירת ההתרחשות של היצורה הבשלה והמרשימה ביותר שחיבר יש”ק, הנובלה “ליל חורף על פני רחובות מזרח-לונדון” (1904), שנכתבה כבר בעת לימודיו בציריך. הנובלה נדפסה לראשונה שבועות אחדים אחרי מותו בשבועון “הדור”, במתו של דוד פרישמן שחזה ליש“ק עתידות והתאבל מרה על הסתלקותו בדמי ימיו. סיפוריו התלושים של יש”ק הם חוליית הקשר המובהקת בינו לבין בני דורו הידועים והחשובים ממנו – מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (שיש"ק היה ממעריציו), יוסף חיים ברנר (ש“ירש ב-1904 את מקומו של יש”ק בחוק הספרותי העברי בלונדון), ה“ד נומברג, אורי ניסן גנסין, גרשום שופמן, דבורה בארון ואחרים. ספר זה נועד לקבוע ליש”ק פינה צנועה משלו בתוך החבורה הזו, בבחינת עוד קול או גוון במקהלת הבודדים שהניחו בנסיבות קשות ובמאמצים הירואיים את יסודותיה של ספרות העברית המודרנית, ויצרו תרבות שמפירותיה אנו חיים עד היום.

* * *

תודתי נתונה לרן יגיל ולעמוס אדלהייט, עורכי הסדרה, שקיבלו במאור פנים את רעיון הספר הזה ואיפשרו את מימושו מתוך אהבתם ודאגתם לספרות העברית של דורות קודמים; לידידי שמואל אבנרי על תרומתו החשובה להוצאת הרעיון מן הכוח אל הפועל; ולדפנה שפר, מזכירת מכון כץ לחקר הספרות הערבית באוניברסיטת תל-אביב, על העבודה הרבה והמסורה שהשקיעה בהכנת כתב-היד לדפוס. יעמדו כולם על הברכה.

אבנר הולצמן

סיון תשס"ב

פרק ילדות

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

---

ניצנים

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

(מספר הזכרונות לזרח המשורר)

א. מים שלנו

“מים שלנו”! כמה חיים חופשיים, חיים טבעיים, חיים בחיק הטבע והילדוּת יישמע לי בצלצול שתי המִלים האלה! חיים של ילדוּת תמימה וענוּגה, חיים בחוּג היהדוּת הישנה, הנעימה והפיוטית, חיים בחוּג אנשים בעלי שכל זקן ובריא וליבות ילדים תמימים יעלו וייראו לפני מתוך הענן המכסה עת עֲבָרי המאושר…

“מים שלנו”!

המלים האלה תצלצלנה באוזני כשירה נפלאה.

ועל יד אשנבי הפתוח אני יושב ומביט החוצה וזרמי אוויר צח יתגלגלו אל חדרי, ואני שואף אותם במלוא חזי.

אני מחייה בזיכרוני עת עֲבָרי הילדוּתי וכמו חיים יעמדו לפני עיניי כל האנשים שסובבו אז אותי וגם הטבע, טבע בעיר קטנה מוּקפה נחלים ויערים יֵרָאֵה לפניי בכל הדרו.

אֵייכֶם, אַייכֶם חיי ילדוּתו המואשרים?!…

ואני מעצם את עיני בחוזקה והרוח יבוא בכנפיו קרירוּת נעימה וישפכנה על פניי הלוּהטים וקרירות נעימה תעבור גם בכל יצורי גווי…

וברגע אנשא על כנפי הדמיון וכולי אהפוך לדמיון ושוכח אני את ההווה שלי עם האנשים היבשים הסובבים אותי, שוכח אני את היבושת הנוראה השוררת בי ובסביבתי ואני רואה אותי עוד הפעם שמה, שמה במקום שירת החיים האמיתית, במקום כל עץ, כל שיח, כל אבן, כל עפרוּרית מלאים שירה רוממה, שירה שמיימית…

והרוח יתייפח בעוברו דרך פשפש החצר הפתוח ועיצבן דק, עיצבון חלש יישמע בהמייתו.

ויש אשר אֲדַמֶה לשמוע בהמיית הרוח הזאת קינה חרישית על המיתה הגדולה והנוראה שעברה בחיי הרוחניים, ודמעות ייאוש, דמעות חמות נוזלות מעיניי, מעומק לבבי, מעומק חיי הרוּחניים: אני מבכֶּה את מֵתִי!…

והמת מה גדול, מה נורא ומה יפה!…

ועל יד חלוני עודני ישוב ומביט החוצה: הליל שקט, הירח יטייל על שמי התכלת והכוכבים כאילו ירמזו לי בעיניהם המתרוצצות, רומזים לי חרש ומספרים לי חרש אלפי סודות מחיי ילדוּתי הרחוקים…

מים שלנו! מים שלנו!

הנה חכלילוּת רכה תכסה את שמי המערב, השמש האדומה השוקעת תחת ההרים הרמים, המתנשאים לא הרחק מעירנו הקטנה, תשלח קרניה האחרונות ותאיר את בית המדרש, המתנוסס ליד הנחל הקטן, הנוזל בהמולה נעימה, ונראה היה הבית הזה בהיותו כלו מואר קרני השמש כאיש צבא לבוש קובע נחושת אדומה…

ואני נער כבן שתים עשרה שנה, עומד אז ומביט בעיניים קרועות אל היער המשתרע לא הרחק בעירנו והמוזהב כול ומקרני השמש, ובית המדרש בבין-השמשות ימסוך עליי איזו תוגה מתוקה ואני חולם בקיץ…

– זרח, יישמע פתאום מאחורי קול אבי הרך והצלול, לך התפלל מנחה, אל תחכה לתפילה בציבור פן תשקע בין כך השמש, ואחר תלך אתה ונֹחַ הַשַׁמָּש ותביא מים שלנוֹ כי מחר נאפה מצות. קח מאמך מפה לבנה ונקיה לכסות הדליים, לבש את בגדיך של פסח ורחץ את ידיך היטב, היטב בבוֹרית… השמעת?…

ובחדרי ליד חלוני עודני יושב ואת עיניי אני עוצם למען הסיח את הסתכלותי מכל הסובב אותי. עיניי עצומות… ורעש קל עובר ברעשי ואני רואה הרבה, הרבה מאוד… ולפני עיני רוּחי יעלה כמו מתוך עב הענן הדר תמוּנת אבי… ויש אשר אֲדָמֶה לשמוע בהמיית הרוח הקלה המתגנבת לחדרי גם את קולו הצלול… הנה הוא עומד לנגדי בכל הדרת תמוּנתו: קומתו זקופה וישרה, שערותיו שחורות, עיניו השחורות – מביעות עומק המחשבה ומנוחה שאננה, זקנו ארוך ומגודל והדרת קודש חופפת עליו ועוד גם עתה יצלצלו באוזניי דברי בני עירנו שהיו משוחחים תמיד על דבר אבי כי השכינה שורה עליו…

ואמנם השכינה הייתה שורה על פניו…

ועוד הפעם אני עוצם את עיניי בחוזקה ונדמה לי כמו זוהר חשמלי, זוהר נפלא ימלא את חדרי.

והזוהר הזה נפלא מאוד! הוא ימלא את ראשי, את לבבי וכל חוּשַיי, ולאורו אראה את כל עֲברי, את כל העולם, את כל האין-סוף…

והנה בין השמשות שלפני חג הפסח.

לפי בית המדרש, על גבעה קטנה שפה ושם כבר ייראה בה ירקרק דשא עומד אבי ותוגה חרישית שוכנת על פניו.

האוויר צח ומבריא ואבי אוהב מאוד לשאוף רוח צח של בין ערביים.

הוא מנשם בחוזקה ושפתותיו תגמגמנה: מה נאה האוויר וטוב לנשימה, ומה נאה ומה יפה הערב, הפלא ופלא, ייתן השם ויהיה לנו פסח יפה…

ועיניו מה תברקנה! ונפשו מה תשאף לחיים! מה ישאף לבו להתענג בפרוזדור הזה!

הנה הוא מביט אל שמש ונפשו תימלא עדן רוּחני עד אין קץ…

ואני עומד אז אצלו ומסתכל בפניו המפיקים רוך ויופי של קודש ובשמש השוקעת… וחולם…

ואבי שונה לי את דבריו: זרח, למה תעמוד? לך הבא מים שלנו…

והֲבָאַת המים שלנוּ מה נעימה הייתה עלי!

מדֵי פעם בפעם, בשומעי אז את המלים האלה נמלאה נפשי עונג נפלא ורעד נעים היה עובר בכל גופי.

תענוג, חוֹפש, פיוט, איזה קסם נפלא היה וקשורים במלים האלה…

הנה מבשׂר קרבת הפסח!

עתה יודע אנכי כי הפסח בוא יבוא כי הן כבר קנו קמח למצות, כבר הכינו מחצלאות לטמון בהם המצות האפויות, וגם להביא מים שלנוּ שולחתי…

האח! קרובה הופעת הפסח! בוא יבוא הפסח עם כל קִסמֵי פיוטו!…

ובביתנו כבר מרחף רוח הפסח…

הנה עפרוריות של קמח מרחפת באוויר של בן-השמשות. אמי, לבושה כולה לבנים יושבת על יד החלון ומנפה את הקמח: אות הוא כי מחר תאפינה המצות…

הנה אני ונֹח השַּׁמָּש, יהודי גבוה וצנום בעל זקן קצר מדולדל ופנים כתומים כעין השעווה, נושאים על מוט ארוך שני דליים מלאים מים ונֹח מתקצף עליי לפעמים על שהנני “בעל מחשבות” גם בשעת נשיאת מים, אכשל לעתים קרובות ואשפוך מים על הארץ…

המים האלה יקרים הם מאוד כי בלעדיהם אי-אפשר לאפות המצות…

והשמש כבר שקעה. השמים מעוננים, ורק בקצה המערב, מקום שזה מעט שקעה השמש, נתאספו מעט עננים והנם עתה מאודמים כדם…

האוויר שקו ולחלח, ברחובות ירוצו המים מן השלג הנמס וגם לעת ערב לא יקפאו: האוויר מבטיח ליל חם…

ואני שב לביתי מבית המאפה המצות ולבבי עולה על כל גדותיו.

אני מרקד ומכרכר, מפזז ומתהולל ולבי מלא איזו שמחה ומשונה: אני אוהב מאוד את הזמן הזה! אוהב אנוכי את הפסח! אוהב אנוכי את ההכנות האלוּ…

ובבית אני יושב ליד אמי… והחדר יימלא חצי חושך מתוק…

ומדי אביט אל שק הקמח העומד בפינה מכוסה סדינים לבל “יחמיצוהו” בפתיתֵי הלחם אמלא רגשי געגועים אל איזה דבר טמיר ונעלם, על דבר שאינו עתה ובזה ואני מרגיש את קרבתו, ואני גָּל ברעדה…

ונשענה אל השולחן הקטן יושבת אמי תפושה ברוב שרעפיה. היא תנוח קצת מעובדת היום, כי העת הזאת שאינה לא יום ולא לילה אינה מסוגלת לעבודות הבית…

ואני יושב ושואל: אמי, מה עניין מים שלנוּ? האם צריך לאפות מצות דווקא במים שלנו? מה אם נאפה במים שנשאבו בו ביום שנאפו המצות? אמא, מה עניין מים שלנוּ? ספרי נא…

ובבית כבר היה חושך. ואמי איננה מדלקת את המנורה: היא, כמוני אני, מרגשת עונג מיוחד בחושך של בין-השמשות זה המלא איזו סודיות נעימה ועצובה…

ושפתי אמי נעות: הוא מספרת, האי משיבה לי על שאלותיי ודבריה מה נעימים!…

ובלחש דובבות שפתותיה: “כאשר תשקע השמש ימה, הן גם אז לא תנוע עדיין והיא והולכת וסובבת סביב כדור הארץ ותחמם את המים מתחת ובמים חמים, בני, אי אפשר ללוש את העיסה לבל תחמיץ ולכן מכינים מים מבעוד יום קודם שקיעת החמה וטומנים את המים עד יום המחרת… בלילה בני המעיינות רותחין”.

זהוּ סודו של מים שלנוּ! השמש תחמם את המים מתחת. השמש מתחת לארץ. איך יהיה כדבר הזה? המעיינות רותחין בלילה! פלא פלאים!… לבי ירעד בחוזקה, ואני מקשיב לכל היוצא מפי אמי… ואמי עוד תספר, עוד תדבר… “כך מספרים הספרים הקדושים” – היא מוסיפה בסיום סיפורה: “למוד בני את כל הספרים הקדושים ותדע”…

ועל יד חלוני אני עוד יושב ורוחי עוד מרחף על שרידי חרבות עֲבָרי… ועתה לא נשאר לי כלום מן הערב הנעים הזה, בלעדי שאיפה בוערת לשוב אליו… לבנות את החורבות ולקומם את בית מקדשי ההרוס.

מה קדושות ומה נשגבות, מה נפלאות ומה רמות הן החורבות האלה!…

פינסק, בחורף שנת תר"ס.

יעקב בן בנימין

ב. עַצֶבֶת החיים

… והחיים כולם בעיניי הם רק מנגינה אחת עצובה וארוכה…

והמנגינה יפה ונעימה, מלאה קסמים נפלאים, מושכת את הלב וצומדת את כל החושים והמוח אליה.

אבל כמה עצובה היא מנגינה זאת!…

ויש אשר אני ישוב שעות שלמות יחידי בלילה ומתאמץ לחדור אל סוד החיים, אל סוד הנצחיות… ואז אגמה לראות את כל העולם ככינור גדול, את כל החיים כמיתריו ואת כל מעשי החיים ומחשבותיהם, הרהוריהם ועלילותיהם כקשת גדולה מכה במיתרים והמיתרים יפליטו צלצולים נעימים מאוד והצלצולים ישתפכו וישתפכו והיו למנגינה נפלאה ועצובה…

ולפעמים אדמה לשמוע גם ניגון שמח ועליז, אבל אחרי התעמקי בו יישָמעו ל גם ממנו קולות וצלצולים דקים ועצובים מאוד מאוד. ולפעמים אשמע איך גם דמעות קלות וחרישות שוטפות כפלגים נעימים וגם בכיה קלה ודקה תישמע מתחת המיתרים…

ככה הם כל החיים בעיניי.

כזאת חשבתי אז, כאשר הייתי עוד בעמק הבכא, וכל חיי, תקוותי ועתידותיי נתרכזו בקרן חשיכה אחת רחוקה מאוד מהחיים הרועשים ועצובה ברוממותה הטמירה החופפת עליה, וכה אני חושב גם עתה בשִׁבתי פה טרקלין הגדול והמרווח המקושט והמגוהץ, המלא זיו ואורה בחברת צעירים עליזים ועלמות עליזות ויפהפיות.

ובטרקלין יפה מאוד, ובו הכל מבהיק, הכול מתנוצץ ומאיר וגלי מוזיקה נעמה ימלאו את מרחבו.

גם עתה נדמה לי כי הפסנתר יפליט רק צלצולים עצובים ומנגינתו תתלכד עם מנגינת החיים שכולנו מנגנים.

הנה המוזיקה תמסוך עלי רוח יגון.

בשעה אני שומע את המוזיקה, לו גם תהיה עליזה ויוקדת אמלא רוח יגון ולחץ נורא ילחץ את לבבי: אז אני מרגיש את מנגינת החיים העצובה בכל תוקפה.

ועל יד הפסנתר יושבת עלמה יפהפיה ואצבעותיה הענוגות והיפות תדלגנה על משושות הפסנתר וכל הקרואים מתרגשים ושמחים. רק עליי תמסוך המנגינה רוח תוגה עזה מאוד: אני שומע עתה את מנגינת החיים בכל עזוז עצבונה הנעים ודמעות לוחצות אותי והן חפצות להתפרץ בעיניי ואני ממהר לעזוב את הטרקלין ויוצא החוצה…

הליל שקט האוויר צח, וכל הארץ מכוסה שמיכה לבנה…

וגם הלבנה תשלח קווי אור חיוור ומאירה את התבל הלבנה, ואיזו רוח תוגה חרישית שפוכה על הבריאה כולה.

מה נוגים מבטי הירח! ופני הנרות הקטנים הפזורים בלי משטר על פי ים התכלת העמוק, מה עצובים הם!

וכל הארץ לבנה ולכל השמים מראה תכלת חיוורית ורוח תוגה מרחף על פני הארץ והשמים…

והלבנה תשלח קוויה והם נוגעים אל לבבי, חודרים אל עומקו ומאוררים בו איזה מיתר נרדם, והמיתר הזה יתעורר ויפליט איזה צלצול והצלצול נעים ועצוב מאוד מאוד…

והנה מערימות העבר יעמוד לפניי זיכרון נעים ופיוטי אשר תוגה עולמית שפוכה עליו. ואני מתענג לחשוב להרהר אודותיו.

קו ירח אחד נופל על ערימות עברי ומאיר עליהם ולפניי יקומו כמו חיים המעשים ההם והחזיונות ההם…

הנה ליל שבת של טבת נחמד מאוד.

אנחנו – בני הישיבה – אוהבים מאוד לקום בלילות השבת ללמוד עד אור הבוקר: דממת הלילה מסוגלת מאוד ללימוד התורה. אני שוכב בחדרי הקטן והחם ונהנה מאוד משינה מתוקה המושלת בי. השעה השנייה אחרי חצות הגיעה ואני שומע מבעד השינה את הקול השלישי של התרנגול שיקרא בבית הסמוך…

בחדר חושך.

וגם בחדר השני הסמוך לי כבר שרר החושך כי העששית הקטנה כבר הייתה במצב גסיסה… אִשָהּ עממה ועממה, אך לפעמים רחוקות התגברה ותעל שלהבת ורגע נמלא החדר אורה. אבל פתיל חיוּתה כבר נפסק והיא תצלול עוד הפעם ותיפול היא תתגבר עוד הפעם: האור לא יחפוץ לעזוב את ממשלתו לחושך, אבל לשווא! אחרי התאמצותה האחרונה תכבה כולה… ובחדר חושך, והחושך מה מתוק!

איזו נעימות מיוחדת ארגיש בחושך של שבת בחצות הליל ואני אז מנמנם וער… התנומה סוגרת את עפעפיי ואני פותח אותם ומסתכל בחושך… ומבעד התריסים תחדור קרן אור אחת, עוברת לאורך חשכת החדר, מכרכרת ונופלת גם על פניי ועל השמיכה.. ואני מתענג מאוד תחת השמיכה החמה במצב חצי שינה זה… לא בשינה אני מרגיש הנאה, רק בשעה שאני עומד לישון והשינה כבר מרחפת עליי בכנפי הליל… ועוד אני מרגיש, עוד אני יודע את עוֹצמוֹ… הס! הנה מרחוק נשמעה מנגינה עצובה החודרת על עמקי הנפש… ואני כבר מתעורר אז לגמרי, רעד קל יעבור בכל יצורי גווי… והמנגינה הולכת ומתקרבת אל חדרי, אליי… וכאילו גם החושך עם קרן האור הזאת יפסיקו משמחתם ומאזינים למנגינה… והקרן תרעד והחושך יימָלא עיצבון נפלא ואיזה קסמים משונים ונעימים מרחפים באפילה… ואני אז מאזין ומקשיב ועצבת נעימה תלחץ את לבבי, ודמעות תחפוצנה לפרוץ מעיני…

הנה עצבת מנגינת החיים!

ואני ידוע מי הוא המשורר: זה זלמן החייט מעורר את גרי הרחוב לקום לעבודת הבורא. ואף על פי כן ידמה לי בכל פעם כי המנגינה הזאת תבוא מכל אפסי העולם ומכל העידנים. זה ישוררו כל החיים, כל הטבע, כל הנצחיות…

ישראל, ישראל עם קדושים! קומו לעבודת הבורא כי לכך נוצרתָ…

והקול הולך ומתקרב והעצבת הולכת ומתגברת, הולכת ומתגדלת… ואני כבר לבוש ומקופל בבגדי העליון נכון ללכת לבית המדרש ללמוד תורה ולעבוד את הבורא… ואני יוצא החוצה ומבלי משים אעמוד על עָמדי ולא אוכל למוש ממקומי מרוב תפארת ההוד השפוך סביבי.

והליל נחמד ומקסים!

והנה מלכת הליל שטה בים התכלת הגדול והעמוק וסביבה כוכבים אין מספר מבהיקים ומתנוצצים, והאוויר שקוף ומלא איזו סודיות נפלאה… הנני מרגיש איזה דברים טמירים מרחפים פה באוויר לנגדי ואינני ידוע מה.

ורבי זלמן הולך ומשורר, הולך ומעיר את הרחוב ולעומתו יענה התרנגול בלולו והילד בעריסתו, ושלושת הקולות האלה יתלכדו והיו לקינה חרישית ואני מתנהל לאִטי ופוגש ברבי זלמן הממהר בדרכו ומשורר והשלג שורק תחת רגליו והלבנה מבטת אליו וכל העולם מלא איזו תוגה חרישית ואני עוצם את עיניי בעמדי באמצע הרחוב והקול חודר אל לבי ואף נפשי עמוק עמוק…

ובפקחי את עיניי נדמה לי כי כל ככל העולם בוכה… כל העולם עומד על הדמעות, התכלת ממעל מרוקמת כולה מדמעות ואור הירח והכוכבים הוא רק דמעות עדינות: ככה בוכים מאורות הרקיע…

כל החיים בוכים… והדמעות חרישות, קול בכיה לא ישמע… הדמעות נוזלות, שוטפות ושוטפות… והמנגינה תשורר…

וכל העולם ימלא בִּכְיה…

ור' זלמן עוד ישיר…

וכאילו כל כיפת הרקיע עם כל חללי העולם בוכים חרש בנעימות…

אלה הן דמעות הוויית כל החיים, דמעות כל הטבע… הנצחיות מורידה דמעות על אי נצחיותה…

יעקב בן-בנימין

פינסק, בחורף שנת תר"ס

מן העיירה

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

---

הפרחים על גבי הקברים

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

(מוקדש לחברי “בני ציון” בפינסק)

השמש, כקערת זהב גדולה, שוקעת ויורדת במערבו של עולם. שולי השמים לבשו לבוש ארגמן. ומטליות העננים הבהירים המרחפים כמטיילים עליזים על פני שמי בין-הערביים, בגעת במו קרני השמש, התאדמו כלחיי הילד מנשיקת אם אוהבת.

ובית הקברות, המשתרע הרחק מן העיר פ' מוקף מסביב הרים, אשר תועפותיהם עתה רוחצות בים הדמימות ונחל קטן מפכה את מימיו על יד הגדר בהמולה נעימה וחרישית, כאילו יירא לבלתי הפריע את הישנים משנתם הנצחית.

"מסביב תשלוט שלוות הַשְקֵט

גם עלה בל יתעורר".

ובראש אחד ההרים ירד הרועה אחרי עדרו שאחר לרעותו. והבעיר גועה בעצלתיים ובעייפות משרב היום. ולפעמים תעמוד איזו פרה מלכת, תרים את ראשה ותגעה בקול רם כאילו “להכעיס” תחפוץ להפריע את המנוחה השוררת בטבע.

ובבית הקברות מנוּחת עולמים.

וצריף קטן של הקברן עומד לא הרחק מן הקברים.

והקברן איש כבן תשעים שנה.

זקנו לבן כשלג ופניו חיוורים כזקנו, ובעיניו מנוּחת בית הקברות.

גם חפץ אחד, גם שאיפה אחת אל יישקפו מתוכן.

ואט יתנועע בלכתו ושישתעל יישען על מטהו וכקול ניפוץ כלי חרס יישמע בבית העלמין.

וילדה בת עשר שנים לו.

לחייה אדומות כלחיי התפוּח האדמדם.

עיניה נוצצות, כשני כוכבים.

החיים יסערו ברבה החוזקה.

והרבה אוהבים לילדה.

בבוקר, בבוקר, עת השמש תשפוך ים אדמימות במזרחו של עולם, ותועפות הרים וצמרות העצים תלבשנה לבוּש ארגמן והציפורים אומרות שירה לכבוד מלכת היום; אז תצא ילדתנו מצריפה ותפזז ותכרכר בין הקברים בשירה חיה.

והציפורים, בראותן אותה, תמלאנה אומץ לב.

ואז תצלצל שירתן ביתר ביטחון וביתר עליצות…

והלידה הולכת ומשוררת ומתקרבת אל אהוּביה, תעביר את ידה עליהם ותעירם משנתם ואז יצהלוּ לקראתה הפרחים בעיניהם הכחוּלות ובלחיים האדמדמות.

והיא תעביר את ידה על חלקת האדמדמות, תשׁורר להם שירה הבוקר, שירת החיים.

ואז ירימוּ הפרחים את ראשיהם.

וקרני השמש תשתעשענה בתלתליהם.

ובעבור הזקן במטהוּ הישן אל בית הכנסת הישן לתפילת הבוקר ובהביטו בה בעיניו הכהות המתות יבושוּ הפרחים ויורידוּ את ראשיהם ואודם של בושת יכסה את לחיי הילדה…

והשמש ממעל שופכת פלגי אורה על הפרחים ועל הילדה.

אז יעבור הזקן הלאה והנאהבים והנעימים יוסיפו להשתעשע כמקודם.

והילדה תעבור מקבר אל קבר ותבקר את כל אוהביה הפרחים וכולם בראותם אותה יצהלו וגביעיהם-זרועותיה יפתחו לקראתה…

ובשקוע השמשּ ימה וים חכלילות יישפך שמה, אז תצא הילדה מצריפה וכציפורת כרמים תרחף על פרחיה, תעביר את ידה על לחייהם, תשיר להם שירת הליל ותיישנם עד הוקר; עד צאת השמש להאיר לארץ ולפרחיה – –

והשמש, כקערת זהב גדולה, שוקעת ויורדת במערבו של עולם.

ושוּלי המערב התכסו בטלית שכולה ארגמן.

וגם העננים הקלים המרחפים כמטיילים עליזים על פני שמי בין ערבים, בגעת במו קרני השמש השוקעת התאדמוּ כלחיי הילד מנשיקת אם אוהבת.

והילדה עומדת על פרחיהָ ותשורר להם שירת הערב, שירת התנוּמה. וידה הזכה, הרכה והלבנה תשתעשע בתלתלי ראשיהם המוזהבים.

וקול שירתה יצלצל בדומיית ביתה קברות כהד חיים רחוקים, חיים עליזים ונעימים.

ואז יעבור הזקן הבלה ומטהוּ הישן ו“קינה” בלה תחת זרועו ובראותו את נכדתו החיה והשמחה ואת פני הפרחים הצוהלים תברקנה עיניו אש קרה כאִשו של נר הבר-מינן…

ובנזיפה יגער בשובבה המשתעשעת בערב ליל תשיעי באב!…

ואז יעבור הזקן הלאה, וקול שיעולו יישמע כקול כלי חרס מנופץ.

* * *

אחים, התזכורוּ?!

ובית הכנסת הישן היה מלא מפה לפה זקנים, נערים וטף.

העמודים הפוכים, הפרוכת הפוכה, ונרות חֵלב רבים ידלקו באור כהה. הזקנים יושבים לארץ ו“קינות” בידיהם, הטף עומד ומסתכל בתוּגה ופחד גם יחד באבותיהם הגועים בבכיה.

יודעים הם הילדים התמימים האלה, שעדיין לא טעמו טעם הגלות וחיי גולים, כי לפנים היתה ארץ לאבותיהם, היו להם מלך ושרים, בית המקדש, כהנים ולויים, קורבנות וכלי שיר ועוד דברים טובים ונעימים.

ויודעים הם גם כן כי הצר הצורר החריב את ארצם ושרף את בית מקדשם ואת ישראל הגלה בגולה.

ודם המרחקים ארצנו האהובה יושבת כאלמנה שכוּלה, גלמודה, ומחכה ככיליון נפש לבניה אהוביה…

ובניה אלה דוויים, סחופים ונעלבים בארצות נכר ומתגעגעים על ארץ מולדתם מלפנים… ובכל ליל תשיעי באב לפנות ערב, ליִל שבו החריבו את ביתנו ושרפו את הֵיכלנו, זמן הזכרון “המר והנמהר” הזה מתאספים כל בני ישראל “לבכות אתה שריפה אשר שרף ה'”.

ובביתה כנסת דומיית השקט.

גם הדברנים, הפטפטנים והקולניים היותר גדולים, הרגילים לשפוך עשרה קבין שיחה בכל יום ויום בשעת התפילה גם הם רציניים מאוד:

מכירים הם בני עוני עלה, כי ביום תוגה כזה השתיקה יפה מכל.

ובביִת דומיית עיצבון.

ושַמָש בית הכנסת איש זקן אשר זקנו לבן כשלג ופניו לבנים כזקנו ועיניו מביעות תוגה איומה עולה על הבמה.

ועל יד ארון הקודש ישב דומם לארץ והתחיל קורא: “איכה ישבה בדד”?!

ובבית שוררת דומיית תוגה.

כל הפנים רציניים ורוחצים בדמעות.

וקול קורא רועד ועיניו זולגות דמעות.

וכפוף, בלי נוע, הוא יושב על יד המגילה ורק לפעמים יעבור רעד קדחת בכל יצורי גוו ואז תרעד גם המגילה, ואז ידמה כאילו גם האותיות המתות מבינות, את שהן מציינות.

“ייבו לארץ ידמו זקני בת ציון”! יאנח הזקן בקול צרוד.

וזקני פ' יושבים לארץ וייאנחו וספרי הקינות המונחים על העמודים ההפוכים כבר רוחצים בדמעות…

“הבט משמים וראה למי עוללת כה”? ישאל הזקן בצעקה משונה ושיעול חזק יפסיק לרגע את קריאתו…

ואז ינוחו קצת המקוננים.

ומכל הפינות תישמענה אנחות עמוקות. ואחדים מרימים את ראשיהם, מסתכלים סביב ועוד הפעם מורידים את עיניהם על ה“קינות” וייאנחו.

“שובה ה' אלינו ונשובה חדֵש ימינו כקדם”! יסיים המקונן ובקולו יישמע כעין רמז של תקווה.

כמעט כולם יקומו ממושבם, ייאנחו במרירות ואחרי נקותם את זכוכיות משקפיהם ישובו אל הקינות.

והחזן ניגש אל העמוד וקירות בית הכנסת ירעשו לקול “קינות” חדשות…

* * *

ועל יד חלוני אני ישוב ומביט החוצה.

כנופיות כנופיות של עננים קלים מרחפות על פני שמי חצות הליל.

הרוח יאספם וינהלם כרועֶה את עדריו.

ואני מעצם את עיניי בחוזקה ומסיח את דעתי מכל הסובב אותי וכמו על כנופיות העננים הקלים האלה אני מרחף אל פ'.

אחיי, התזכרו?!

ואני בזוכרי את הערב ההוא והליל ההוא רוחצות עיניי בדמעות של שמחה וגיל…

ותקוות טובות ונעימות תמלאנה את לבבי הפצוּע.

ובפותחִי את עיניי ירָאֶה לי כל העולם בצבעים ורדיים, כמו אלפי ידיים עדינות נוגעות בי ותסלסלנה את שערות ראשי הבוער ותשפוכנה על לחיי הלוהטות קרירוּת נעימה.

התִּזכרו?!

והטרקלין מואר כולו. שולחנות מסודרים ועליהם דיו, קולמוסים ונייר.

ודליות הגן מתדפקות בחלונות

ולִבּות צעירי בני ציון דופקים מצִפּיה ותקווה.

ותקוותם קדושה וענקים הנָה: תקוותה של כל כנסת ישראל בכל אתר ואתר היא!

צעירי בני ציון הֵמה!

דמם רותח, וראשם בוער ולבותיהם מלאים אנרגיה לוהטת ובדמעות בלבד לא יסתפקו!

לא, הם לא יוכלו לבכות כלל!

למעשה הם צריכים! לפעול ולעשות דבר ממשי להצלת כנסת ישראל מגלוּתה…

ובליל תשיעי באב, עת אבותיהם שאנרגייתם כבר מתה יושבים לארץ בבית הכנסת ו“ספרים בידיהם”, בעת הזאת נקהלו הצעירים בלב אחד לטכס עצה מה לעשות לתשועת העם,

וצעיר אחד, שראשו מוקף תלתלים ועיניו מבריקות משפע הרגשות הסוערים בקרבו קם וידבר אל הנאספים, ומשפע אנרגייתו הלוהטת ירעד קולו כקול האילנות בעבור עליהם הסער.

האסיפה מתרגשת. היא מחליטה ללחום במסירת נפש בעד חירותו של עַמם האומלל והצעיר הנואם קם עוד הפעם על רגליו ומציע לפני הנאספים להודיע את רגשותיהם ורעיונותיהם את עמם הישן שינה לתרגית [שנת שיממון ושיתוק]…

והאסיפה מחלֶטֶת להדביק מחר קולות קוראים בכל בתי כנסיות ובבית הקברות ששם מתאספים בני ישראל לבכות את ענוּתם כל יום תשיעי באב, להודיעם את רצונם הם שהוא גם רצון אוּמתם שעָמם תחת עול הצרות הנוראות ויקבל צוּרה אחרת…

דממה בבית.

רק קולמוסים שורקים על הנייר.

ודליות הגן מתדפקות על החלונות.

וצעירי בני ציון מביעים את חפצם אל עמם.

מביעים הם את תקוות ישראל בתמוּנה חיה…

ופאתי המזרח אדמוּ, כלחיי ילד תם בקומו משנתו. והציפורים השתפכו בנועם זמרתן.

ובני ציון הצעירים, שהיו ערים כל הלילה ליד שולחנות הכתיבה, מתנועעים עתה חרש בחצרות בתי הכנסיות ומדביקים על הדלתות את גיליונותיהם הכתובים…

ובבית הקברות הושלך הס. ודרך הגדר באו הצעירים וידביקו את “מילתם החיה” במקום המנוחה והמוות הזה…

* * *

והילדה השובבה, נכדתו של הקברן הזקן כבר ישבה על הקברים ותשתעשע בפרחיהם ותעוררם משנתם לקבל את פני השמש הזורחת ממזרחו של עולם…

ואני בהגותי בליל ההוא יימלא לבי תקוות ורדיות עיניי רוחצות בדמעות של שמחה ושפתותי תגמגמנה:

פרחים על גבי הקברים,

פרחים על גבי הקברים!…

---

החתונה

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

(תמונה)

בבית אורה ושמחה.

על יד הכלה יושב החתן.

ופניו מבהיקים ועיניו בוערות.

והוא שותק וגם הכלה שותקת, אך עיני שניהם מדברות הרבה, הרבה…

הוא ינו כיול לדבר: אושרו גל כך גדול, כל כך בלתי סופי!…

רק חזהו מתרומם וחוזקה והלב דופק, דופק…

רק לפעמים יסתכל דוּמם ביושבת על ידו: כן, היא שלו!

זה איננו עוד רק חזיון לילה, רק הרהור דמיונו החולה…

סוף כל סוף, אחרי הרבה שנות ייאוש קר וחיי ריקבון, אחרי הרבה שנות הרפתקאות נוראות וייסורים איומים השיג אותה, את האור והיופי שבחייו…

ולבו כל כך מלא, כל כך סוער!

וליד שולחנות ערוכים “מכל טוב” יושבים המסוּבים והנהנים ושמחים מאוד:

היום הובילו לחוּפה שני מאושרים, צמד נאהבים.

וגם צל קל לא יעיב את ברק השמחה.

בכל אורה ושמחה, עליצות וחדווה.

אך הנה הרעישה התזמורת.

וכל המסובים שהיו עסוקים באכילה, שתייה ופטפוט נשתתקו ויקשיבו.

בטרקלין השתפכה מנגינה ענוגה ועצובה ותרעיד את כל הלבבות.

אך פתאום רעד החתן, כמנגינת זר אֶלֶקְטרי.

פניו רעשו ויתעוותו ושתי טיפות דמעות הצהירוּ בעיניו…

הוא קם בחיפזון מכיסאו ויסור אל חדר בודד.

מן המסובים לא הרגיש בו איש, אך הכלה הרגישה בו היטב וכעבור רגעים אחדים קמה גם היא ותלך אחריו.

והתזמורת הוסיפה לרעוש ולהתייפח, לרעום ולבכות…

ובטרקלין שררה דממה ההצטמצמות…

כל המסובים הקשיבו ויימלאו רגשות שונות.

* * *

– מה היה לך שמואל? למה אתה בוכה? למה אתה רועד?

– הה, יהודית! התרגישי את כל עומק הטרגדיה?…

הביטי אלי, איך לבי מתרומם!…

הביטי! הנני חי עתה חיים שלמים… כולי אני חי…

בכל נֵטֶף דמי זורם וסוער ים שלם של חיים… בכל קנוקנת שבלבי עולם מלא של תקוות גדולות ושאיפות נוצצות. בכל תא ותא שבמוחי אלפי אלפים רעיונות ומחשבות… וכמה אחיה?!…

שימי נא אל לבך! מלא אני חיים מסוף אצבעות רגליי עד קרוּם של מוחי… והחיים כל כך יפים, כל כך מרהיבים!

ואין אני נצחי!

הה, מה נורא הרעיון, כי גם את אינך נצחית!

מה נורא הרעיון, כי יבוא יום ואת תהיי מתה! את, את שושנתי הפורחת תִכְמשי ותמותי!…

– למה רק עתה, שמואל? הן זוהי קינה ישנה?.

– מה את שחה, יהודית? הן היו ימים אשר כל חיי היו רק ריקבון ומת הייתי בחיי… אז לא היו יקרים לי החיים… אבל עתה… הנני על מרום פסגת האושר…

שורי! הכל עליז, הכל יפה, הכל קורא אליך “בוא ונתעלסה”!…

ולבי יימשך לחבק ולנשק – את הכל, לחיות עם הכול ולהרגיש את הכול. ואני אינני נצחי!…

אני אוהב אותך! ואת הנך שלי! וכל העולם הוא שלי! והכול לא נברא אלא בשבילי!…

הביטי בי! מה אוהב אני! מה חומד אני! מה בוער אני!… והכול לא נברא אלא לשמשני, אלא לענגני, ואני נבראתי לאהוב ולנשק הכול, לאהוב ולחבק את כל העולם, להתענג על כל העולם… הביטי בי, מה חי אני!

ואני אינני נצחי!

האפשר, האפשר שחי כמוני ימות?!

האפשר שלבי הבוער יהיה קר, יהיה מת?!

שורי, יהודית! התראי את הכוכב המאיר ונוצץ שם למעלה?

התראי את השמחה החרישית השפוכה על פניו?

הוא נצחי!…

ובמה אני נופל ממנו? אמרי, במה אני נופל ממני?…

גם אני טהור, גם אני בוער, גם אני נוצץ!

לא, יהודית, לא אוכל להסתפק במעט… נצחיות אני חפץ!

או הכול, או לא כלום! וכשאין הכול אז אין כלום!…

וצל יעבור על פני הכלה העליזים ושפתותיה תרעדנה, רעידה קלה והעפעפיים תרעדנה וכל גווה ירעד…

ושתי דמעות עגולות, שתי מרגליות נוצצות, תֵרָאינה בעיניה.

עוד הפעם רועדות העפעפיים והדמעות נופלות… ואחריהן עוד ועוד והכלה בוכייה…

ובטרקלין תרעם ותרעש המוזיקה.

ושברי צחוק צלול יתגלגלו על פני הבית.

והֵדם יגיע עד החתן והכלה…

וכל הקרואים שמחים מאוד.

השמחה היא מלאה: צמד נאהבים הובלו לחופה!…

גם צל קל של תוגה לא יעיב את ברק השמחה!

ובחורים ובתולות ירקדו ויצאו במחולות. ובעומק לבם יתפללו שיזכו גם הם בקרוב לאושר כזה…

והחדר הבודד המואר בעששית ורדית כהה, חתן וכלה, חבוקים זה בזו, מתמוגגים בדמעות…

---

בקרן חשיכה

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

(תמונה)

על כסא נמוך על יד התנור הבוער היא יושבת שקועה בדמיונות, הרהורים ומחשבות.

בבית אין מנורה דולקת, רק כתמי אור אדומים, המופצים מדליקת התנור, מפזזים על הכתלים ועל הסיפון.

לפעמים היא מעצמת את עיניה, נשענת על משענת הכיסא, מורידה את ראשה על כתפה וחולמת. לפעמים תפתח את עיניה, כמקיצה מחצי תנומה, ותסתכל בתשוקה עצומה בגזרי העצים הדולקים.

בתנור התקרבה כבר הדליקה אל קיצה והגלחים התלחשו, שרקו ויפעפעו.

רק במקומות אחדים עוד היה העשן מתפתל וזוחל על קרקע התנור ובפינה אחת עוד היה מתמר ועולה כמעוד ישר ונאבד בחשכת הארובה.

היא נטלה גזר עץ ותשליכו התנוּרה ובעניין רב הסתכלה בפרוצס [תהליך] האיכול: הנה אחזה הלהבה רק בפספסים הדקים שהיו בולטים מן השחיף ולשונות אש קטנות ודקות החלו מעט מעט לזחול על פניו והנה עשן שחור וכבד התעבה ויכסה את עין הגחלים האדומות ורגעים אחדים היית חשיכה בתנור.

אך הנה התאזרחה האש והעשן נדעך מעט מעט ופני התנור הטהרו.

פניה החיוורים תמיד ואשר לפעמים גם מראה כתום להם, כוסו הפעם באודם קל. חזה התרומם בחוזקה ועיניה החומות-כהות שהיו נטויות אל המוקד בערו כשתי גחלים לוחשות.

בבית שוררת חצי חשיכה טמירה ורק על הקרקע אשר לפני התנור רועדת לשון אור אדומה, וגם על הכותל אשר לנוכח התנור זוחלים כתמים אדומים…

לפעמים הייתה מעברת את מבטיה מן המוקד ותסתכל בזוויות הבית אשר שם הייתה החשיכה עכורה מאוד: אותה עניינה המלחמה החרישית והאילמת הזאת בין האור ובין החושך… ברגשותיה תערוּבה משונה: יש שיִדמה לה כאילו היא דרה על אי שומם תחת כיפת השמים והיא מתחממת בלילה ליד המדורה והיא מרגשת את כל פיוטם של חיים כאלה וחופשת טבעיותם.

הנה שמי תכלת רחבים בלי קץ ממעל לראשה, לא הרחק ביער מייללים הזאבים ובסבך עץ מייללת התנשֶמת, ניצוצי גחלת ניתזים בקול מפץ קל ונופלים בעשב והיא מקופלה בפרוות עור כבשים שוכבת בפתח סוכתה העשויה זרדים על יד מדורה דולקת.

העשן מיתמר ועולה ויאבד בחשכת הליל. ובהניע הרוח את לשונות האש אז יתפתל העשן ומסביב יוצאים במחולות צללים רבים ומשונים…

גם מבעד הפרווה תחדור הרוח והיא מתקרבת את האש ומוסיפה עצים על המדורה…

מה יפה! כמה פיוט! כמה טבעיות!

ופה על יד התנור יש גם כן מעין אותו פיוט, מעין אותה הטבעיות…

כתמי אור אדמדמים מרקדים על הכתלים ועל הסיפון…

לבנונית אבק השלג המכסה את שמשות החלונות הקפואות תתערב באדמימות האש.

ומה נפלאה היא התערובה הזאת!

לבנונית שלג ואדמימות גחלים אדומות מעורבות זו בזו…

בבית שוררת דממה עמוקה ורק גילי הזהב לוחשות ומפעפעות וקול היתוּז הניצוצות יפריעו אותה לרגעים!

יחידה היא יושבת על יד התנור, פה, בקרן חשיכה היא מבכרת את הבדידות על חברת כל מכריה ומכרותיה: כשהיא בודדה היא יכולה, לפחות, לשוחח את עצמה. היא שׂאת שלא תוכל את פטפוטיהם הריקים…

ואמנם פה היא קרן חשיכה, זווית בודדה ועצובה…

החיים פה חיוורים וכהים עצובים וחשוכים, למרות היות להם גם ברק של פיוט. לא, היא לא תוכל להסתפק בפיוט הטבעיות הזאת…

אמנם מרגשת היא היטב את כל ההוד ואת כל היופי שבחיים פשוטים וטבעיים כאלה, אבל שהם יהיו כל תוכן החיים כל עיקרם של החיים – זאת לא תוכל שׂאת, זאת אי אפשר לה… כל הטבעיות הזאת יפה היא רק לשעה קלה, להינפש אחר סערת החיים, בתור פרפרת אחר סעודת חיים שמנה, כביכול. עולמה זה שהיא נתונה בו צר הוא לה! היא צריכה לעולם אחר, אחר לגמרי…

ואולם שם בעולם הגדול הכל חי, שמח ועליז!…

שם החיים יודעים את החיים, שמה נלחמים ונופלים, נלחמים ומנצחים…

והמלחמה מה נעימה! כל תנועה, כל הגה, כל גמגום מלאים סערת המלחמה!

שם בוערים המוחות וסוערים הלבבות!

ופה המוח מעלה חלודה ואת הלב תימלא מנוחת בית הקברות.

שם קול תרועת מלחמה, צהלות גיבורים וסערת החיים!…

ולִבּהּ הצעיר, המלא חיים סוערים על כל גדותיו, יפרפר בה, הוא שׂאת לא יכול את מנוחת ההשקט ואת הקיפאון שבו. שפע אנרגיה צעירה יימלא את כל הווייתה ונפשה מתגעגעת ועורגת לשם, לשם…

והגחלים עוממות ולוחשות, ורק במקומות אחדים עוד מתמרים קני עשן דקים: אות כי האש עוד טרם אכלה את הכול והיא עוד מוסיפה להילחם ולכלות עד היסוד…

וכתמי אור בודדים עודם זוחלים על הקירות ועל סיפון.

ובבית יתעבה החושך יותר ויותר…

ודרך השמשות הקפוּאות יחדור זוהר השלג הזך ועל הרצפה ישׂתרעו סדיני אור חיוור…

היא מעברת את עיניה מן התנור ומסתכלת בחשיכה…

מבטיה נופלים על אגן פרחים…

היא מתפלאה ומקנאה: בחורף, ובזווית חשיכה במקום אין אור השמש מחמם, במקום אין גשם נדבות והם פורחים…

לוּ הייתה יכולה גם היא לפרוח פה ככה!…

אבל חייה הצעירים עוד טרם הספיקו להגיע למצב ההפרחה והנה כבר לכמוש ולנבול…

כן, היא מרגישה כי מבלי ידיעתה מתחלת כבר הכמושה…

מה נורא ועצוב הוא הרעיון הזה!…

הן היא עתה במבחר שנותיה, במבחר ימיה, בעידן הרתיחה.

ואם לא עתה, אימתי?!…

מתי תחיה? מתי תעבוד? מתי תילחם?

היא התכוונה להיכנס אל טרקלין החיים, בְחוץ החיים התכוננה. היא לא טעמה, לא חפצה לטעום את החיים בשעת הכנותיה: אז היו מרוכזים כל תקוותיה, שאיפותיה ורעיונותיה רק בספרי הלימוד.\מלבד ספרי הלימוד לא חפצה לדעת כלום…

אבל אחר כך – חשבה אז – אחר כך, כאשר תהיה כבר מזוּינה בידיעות רבות, אז תיכנס אל החיים בצעדים מאוששים, מזוינה בכלי זין נאמנים, ותעמוד הכן בקשרי המלחמה…

הוי אירוניה מרה!…

אותו ה“אז” שאליו כל כך התכוננה כבר נהיה להווה והיא… והיא יושבת על כיסא עץ נמוך ליד התנור הבוער ומבטת אל האש: הגחלים עוממות ועוממות לוחשות ועוממות חרש ומפעפעות חרש וכמו בת-צחוק של זהב מרחפת על לחייהם האדומות…

והאי מרומה את עיניה הבוערות ומסתכלת סביבה.

מן החדר הסמוך יגיעו אליה קולות מבולבלים ומִלים מקוטעות, הנאמרות בחפיפה ובהתמרמרות: זה אביה מתרגז ונִצֶּה עם כנופיית תגרנים…

ומן המטבח תגענה צעקות אִמה המתקוטטת את השפחה על עסקי קדירה, שלא שופשפה יפה…

וכך מדי ערב, וכך מדי ערב!…

היא קמה ממושבה ותיגש אל החלון.

האדמה עוטפת לבנים, וגם גגי הבתים מכוסים שכבת שלג זכה, וכותליהם מכוסים אבק שלג דק.

השמים טהורים וזרועים שפעת כוכבים. הירח לא יראה: הוא עוד טרם הספיק להתרומם מן האופק, והוא עוד מתחבא תחת הבתים.

ברחוב דממת בית-הקברות והבתים הנמוכים המתעטפים לבנים נראים כמצבות אילמות.

הנה בתוך הרחוב משתרעת על שכבת השלג מטלית אור אדמדם-כהה: זוהי חנותה של שׂרקָה האלמנה…

והנה נראתה אישה קטנה, כפופת קומה, מקופלת במעטפה מטולאה וקרועה יוצאת מאת החנות; בידה האחת האדומה-כחולה היא נושאת חבילת מלוּחים ובידה השנייה בקבוק נפט.

היא עוברת במהירות ובחיפזון והשלג תחת נעליה, הפתוחים לרווחה, שורק בקול תחנון ובכיה דקה…

הנה יראה פתאום ברחוק הריק והדומם נער לבוש קרעים, רץ דווקא בערמות השלג העמוקות ובכבדות הדולה הוא מוציא מהן את רגליו, שורק בשפתיו, מגַבֵּל כשור שלג ומשליך אותו ישר על כותל אחד הבתים ונעל באיזה מבוי…

הנה איכר שיכור, לבוש פרווה גדולה בעגלת חורף קלה, מזרז את סוסו בדברי פיוס וקומפלימנטים שונים עובר על פני הרחוב ונעלם בחשכת הליל…

הנה מרחוק יתנהל גם עגלון עם סוכה גדולה על עגלתו.

שתי אדומותיו מאמצות את שארית כוחותיהם להסיע את העגלה השוקעת בשלג הרך והעמוק…

הסוסות הרזות והכחושות, שכמעט שהנשמה בקִרבן, מכוסות אבק הקור, מתנשמות בכבדות ומוציאות אדי רוח שמתפתלים עמודים, עמודים באוויר הקר והיבש, ונעלמים – ומן העגלה תישמענה צעקות, קללות, תערומות וקובלנות של העגלון ה“גזלן” וה“רמאי” שבאשמתו יאחרו את הרכבת…

היא עוזבת את חלון זה וניגשת אל חלון אחר, המופנה אל עבר פני מבוי בודד ושקט לגמרי. הנה בתי-עלמין ישן נושן מוקף גדר רעועה, אשר לפי דברי האגדה, קבורים שם קדושים וקדושות, משתרע ממש תחת חלונה…

בקיץ רועות שמה העזים עזות הפנים שאינן חוששות מפני הקדוּשה.

ובחורף הוא עוטף תכריכי שלג ומפיל בלהות על העוברים והשבים הרואים שם מתים מרקדים ורוחות מייללות…

למעלה מהם עומדים שני בתי כנסיות אשר על יד האחד מהם חפורה באר מים. הנה יוצאת אישה צעירה לבושה בגד “ארעי” רצה בחיפזון אל הבאר מורידה את הכלונס השורק וההומה בעיצבון ובכעס דולה מים ורצה הביתה…

הנה גם רבי משה הדיין, מקופל כולו באדרה עבה עובר על פני המבוי במתינות ויזהר לבלי פסוע פסיעות גסות…

והיא סרה מן החלון ומתהלכת בבית אחת הנה ואחת הנה.

כן, בודדה ועזובה, גלמודה ושוממה היא הקרן חשיכה זאת!…

היוכל היות כי כה יעברו כל חייה הצעירים, כל חייה?!

היא מתפלצת כולה ורועדת מפחד טמיר וקור חזק עובר בכל יצורי גווה.

“חנות, מטלית, אור כהה, בית עלמין, בעל עגלה, מלוח ונפט” אל הם כל החיים בקרן חשיכה זאת וכמו באירוניה היא זוכרת את החרוז:

קטפו שושנים, כל עוד תפרחנה!

הה! מה מאד חפצה היא לקטוף שושנים, מה מאוד חפצה היא לחיות!

ועיצבון חזק ובוער ילחץ את לבה ומרירות חזקה ממלאת את כולה.

והיא חפצה לבכות…

קטפו שושנים, כל עוד תפרחנה!

ומסביב חושך, קור ושלג…

לונדון, זאת חנוכה, אתתל"ג

---

שֵׁם וחם

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

(הומורסקה)

שמו קזימיר-ארנבת.

ארנבת הוא נקרא על שום מה? אין איש יודע. במבנה גוו הוא דומה יותר אל הדוב מלהארנבת. הילוכו, כהילוכו של השור.

בידיו, העבות והגסות, היו עוברים ומתפתלים כמאופנים [פסים] ברשת מסילת הברזל, הרבה גידים כחולים ובולטים.

זקנו קצר, שחור ומדולדל במקומות רבים.

השפם גזוז לגמרי לבל ימנע בעד המזון לבוא פנימה ישר, בלי מעצורים על דרכו.

חוטמו גדול ואדום מאוד ותחת נחיריו בִּצָה קטנה: תערובת הטבק וה…

אוזניו אמנם גדולות וזקופות, אך קשה בכל זאת להניח כי בשביל כך יישא את הכינוי ארנבת – ראשית מפני שאוזניו יותר דומות לאוזני החמור ושנית יען כי האוזניים אינן נראות כמעט כל עיקר מתחת כובע-עורו שהוא לובש במשך כל ארבע תקופות השנה והמכסה את אוזניו עד האַלְיָה שבהן.

ושמא כינוהו ארנבת על שם פחדנותו? – גם זה אי אפשר, יען כי הכול יודעים שקזימיר גיבור הוא מאין כמוהו. מספרים עליו, כי פעם אחת בהיותו יחידי ביער התנפלו עליו עשרה גזלנים, אז קם קזימיר וינף את האחד תנופה גדולה וינענעהו באוויר עד שיצאה נשמתו ויתר השודדים נבהלו וינוסו.

בדברים אחדים, קזימיר הוא בכול הפך חי מן הארנבת, בכל זאת… ובכל זאת נאה ויאה לו השם הזה.

קזימיר וארנבת שמות נרדפים הם לי, מדי הזכירי את השם ארנבת מיד יעלה בזיכרוני גם קזימיר ומדי זוכרי את קזימיר מיד אני זוכר את מראה הארנבת, דוממותה ודמותה.

קזימיר הוא אי השדה, חי על האדמה והיער. בקיץ הוא עובד אדמתו ובחורף הוא כורת ביער עצים ומוכרם לאחרים.

בענייני הלבשה והנעלה הוא אוחז בכלל הַבְלָא מַפִּיק הַבְּלָא [חום מוציא חום] ולכן הוא לובש בין בתקופת שְבָט ובין בתקופת תמוז פרוזה גדולה מעור כבשים, נעליים הוא מכין לעצמו מקליפת עץ. מכנסיו רחבים מאוד, אבל אינם חמים ועבים ביותר, כי קזימיר לא ישים לב למכנסיו, בייחוד הוא מקפיד שהפרווה תהיה עבה וארוכה ותגיע עד עקבותיו.

את ימות הקיץ הוא מבלה בשדה ובאחו, ואת ימות החורף – ביער ועל התנור.

אוהב קזימיר את התנור החם יותר מכל תענוגות בני האדם.

לפנות ערב של חורף, אחרי כַּלוֹתוֹ את כל היום ביער בכריתת עצים, הוא מתנהל לאיטו אחרי סוסתו השמנה, הטעונה עצי הסקה, נכנס לתוך חצרו, פורק את העצים, משקה את סוסתו ונותן לפניה מספוא, ומיד הוא מטפס ועולה על התנור.

בבית חם מאוד, אשתו ובניו עסוקים כל אחד במלאכתו, והוא משתטח על התנור, המוסק יפה, רגליו כלפי הכותל ופניו כלפי אנשי הבית ומספר להם על עסקי היום.

הוא מספר, איך קם בשעה השלישית אחר חצות, איך חבש את ה“אדומה” שלו, ואיך התארח בדרך אצל יורקה ואיגנש, מה גדול היה הקור, מה השתובבה הרוח והעיקר איך עלה בידו לרמות את שומר היער, תיכנס הרוח באמו…

בבית חם מאוד, שמשות החלונות הקפואות מתחילות למוס בראשיהן, ודרך בן ישקיף הירח הטהור מעל שמי התכלת הזכה ויזרע אלומות אור חיוור על קרקע הבית הבלתי מרוצפה. בפינות אחדות שורר חצי חושך, כי רק בזוית אשר בין הקיר והתנור תחוב שחיף עץ, אשר אורו הכהה המעלה עשן יושבים כל אנשי הבית העובדים: האם מורטת נוצות, הבנות טוות והבנים קולעים סלים וקזימיר… קזימיר מזיע ונהנה נאה משונה, מתהפך מצד אל צד, מגהק ומפהק ועוד הפעם ייהנה הנאה משונה –

“אבל תיפח רוחו של אנדריבסקי – יספר קזימיר מתוך חום של קורת רוח –הוא דימה כי אשלם לו למישה זהובים בעד “קומץ” של עצים… זאת לא זאת… גם קזימיר איננו שוטה… פי ארבע – זה טוב… הוא אמר כי מעֵינו לא אסתיר… הבל הבלים!… קזימיר יודע כבר איך נוהגים בעניינים כאלה… פי ארבע העמסתי על ‘האדומה’ שלי, פי ארבע – חי נפשי”.

ובדברו כזאת הוא מתמתח על התנור באיזה עונג משונה, זוכר את קרירות היער ומתכוון ליהנות עתה מן החום הנעים.

על המחר לא יחשוב קזימיר בכלל. מובן מאליו כי מיד בקרוא הגבר בפעם השנייה, בעוד השמים והארץ ישנים, יקום משנתו, יעזוב את התנור החם, יתקפל בפרוותו, יחבוש את “אדומתו” וייסע היערה לחטוב עצים.

אבל על מה יש פה לחשוב? זהו דבר רגיל וכך צריך להיות, אבל זה שירמה את אנדריבסקי ויעמיס על העגלה עצים פי ארבע מאשר מכר לו הלז, זהו באמת דבר נפלא.

וקזימיר מצטחק בנעימות, תוחב את פניו אל תוך שער הפרווה וישן…

ושחיף העץ התחוב בזווית אשר בין הקיר והתנור הולך הלוך ועמום, והאֵם מפסקת מלמרוט את נוצותיה ואחריה הבנות מניחות את צמרן והבנים – את סליהם.

ובבית נשמע נחרת ישנים…

ודרך שמשות החלונות הקפואות והפושרות לחצאין ישקיפו שמי התכלת ברבבות עיניהם הנוצצות והזכות, וקווי הירח החיוורים ישתעשעו ויזחלו על הרצפה ועל הקירות הלבנים, יטפסו ויעלו על התנור, יגעו בחוטמו של קזימיר ובעיניו – והן מצטחקות בנעימות בנחת רוח: הוא חולם כי בידו עלה להעמיס עצים על העגלה פי שבע…

* * *

קזימיר איננו בן-ברית, אבל לו רֵעַ דבק מאח בן-ברית ושמו ישקה העגלון.

בכלל מרגיש קזימיר את עצמו מקורב מאוד אל היהודים, אמנם, יודע הוא כי ישקה מתפלל ב“אסכולה” שלו והוא בבית תפילה אחר, אבל מה בכך? על פי ה“פילוסופיה” שלו אלוהים הוא אחד לכול.

ורגיל היה קזימיר בויכוחיו הדתיים שהתחוללו לעיתים קרובות בינו לבין ישקה רֵעו לבוא לידי מסקנה, כי “שלנו ושלכם הכול אחד הוא”. אמנם ישקה היה עונה על “חנינה” כזאת בעקימת חוטם משונה, אך קזימיר לא היה יורד לעומק פירושה של עקימה זו והיה דורשה רק כעין רמז לעטישה…

מנהגים רבים בענייני היהדות, כמו אכילת צימס ודגים בשבתות, שישקה היה נזהר בזאת למאוד, מצות ויין בפסח ועוד מצוות כאלה שמתן שכרן בהַאי עָלמָא היה קזימיר מחבב ומכבד מאוד ועל כגון אלו היה רגיל לומר ביראת הרוממות: “לא לחינם מבניו של קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הם היהודים”. אבל בשום אופן לא היה יכול להבין מדוע בבואו פעם אחת אל בית ישקה לא נתנה אותו חייקה – אשת ישקה – לנגוע בבקבוק היין שהזהיר על השולחן.

– נסך, נסך! אל נא פאני [אדון] קזימיר! החלה חייקה לצפצף, בחוטפה את הבקבוק ותחביאו.

ובערב ההוא בספרו מעל התנור לפני בני ביתו על דבר הביקור בבית ישקה שלו, בא לידי מסקנה, כי למרות היות גם היהודים ככל יתר בני האדם, בכל זאת המה באמת מוזרים קצת.

ישקה וקזימיר המה ממש, כמה שאומרים “גוף אחד ונשמה אחת”, אוהבים הם מאוד לנסוע יחדיו בדרך ולשוחח על כריתת העצים ועל חציבת האבנים, על הסוסים ועל הפרות, על השדות ועל הגנים ויותר מכל המה מרבים בהשתפכות הנפש זה לפני זה, אבל לפעמים תהי אחרית השיחה נוגה לישקה ואז הוא מתרחק דומם אל עגלתו, מתקפל היטב בפרוותו ומשתדל לנמנם קצת.

ליל חורף בהיר, השעה הרביעית אחר חצות, בדרך העולה משרזונה ליער הסמוך שוררת דממה עמוקה, הקרה חזקה ויבשה.

ממעל שמי תכלת עמוקה זרועים רבבות כוכבים נוצצים ומתחת האדמה עטופה כולה לבנים.

משני עברי הדרך עומדות שדרות אילנות דוממים, מעוטפים מאמירם עד גזעם מעטפת שלג לבנה.

הדממה תופרע לפעמים על ידי מפץ הקור, אשר יישמע כמו מתחתית האדמה על ידי צהלות איזה סוס רתום לעגלת חורף קלה השורקת על השלג ועוברת במהירות לעבר פני היער.

אך הנה ירָאו קזימיר וישקה נוסעים היערה לחטוב עצים. המה מתנהלים לאט: עגלותיהם טעונות שקי מלח, אשר עליהם לפרקם בכפר אשר על יד היער, בבית היישׁוּבי זונדל פוטרמן. עיקר נסיעתו של ישקה הוא בשביל שקי המלח, וכריתת העצים ביער היא מלאכה שנעשה אגב-אורחא, רק לבלתי “פנק” את סוסו בנסיעות בטלה, ולהפך מטרת נסיעת קזימיר: היא רק למען העצים, ורק על פי עצת ישקה הוא “מרוויח גם זהוב מן הצד”.

קזימיר נוסע לפנים וישקה מאחוריו, שניהם הולכים על יד עגלת קזימיר משוחחים בכובד ראש; רק לפעמים, בהרגיש ישקה כי ה“עצל שלו” פיגר פתאום מלכת, הוא מהפך את פניו לאחוריו, מברכו ש“הלוואי יאכלוהו זאבים”, “מכבדו” במכת שוט הראויה להתכבד ושב לשיחתו.

– כשלושים שערים הביאה לי שׂדי השנה – יספר קזימיר – כן, שנת ברכה הייתה השנה. תפוחי האדמה שלי יפים הם להפליא… שתי מאות פּוּד [יחידת משקל רוסית] מכרתי… שבח לאל, יש לי כול, אין לדאוג, כבר מובטח אני בכל מיני מזונות עד האסיף הבא, גם כסף מזומן הרווחתי די ממכירת התבואה, שבח לאל גם כרוב, גם גזר, גם קישואים הביא לי גני שאחורי ביתי, ואתה, ישקה, ההכינותָ כל צורכי אוכל נפש לחורף?

– קניתי לי חמישים ששומיות (מורמעלן) קישואים וכבשתים, גם כרוב קניתי די, גזר לצימס, הכול, ברוך השם קניתי במיטב כספי… ברוך השם, לא אתן את פי להתאונן…

– אח, ישקה, צר לי עליך… אתה צריך לקנות הכל בכסף ואני… מקבל הכול מאמנו האדמה… יעיר קזימיר מבלי משים.

– אח! ישיב ישקה בעצב וברוגז קצת – מובן, אנחנו הננו בגלות, כשהיינו בארץ ישראל, היה גם לנו הכול מן האדמה… אז לא הצטרכנו לקנות… מכם, אבל עתה… עתה הננו בגלות… אצלכם, אתם מושלים בנו ואין לנו כול…

ושיחת המשוחחים נפסקת ודממה לא נעימה תשרור ביניהם, מכירים שני הרֵעים, כי מצבם אינו שווה והרמוניית רעותם תופרע אז באיזו מידה, ישקה מרגיש באיזו הרגשה בלתי ברורה כאילו קזימיר הוא מושלו, וקזימיר, שידע מפי ישקה הרבה על דבר הגלות וגעגועיו החזקים לארץ ישראל, מרגיש כאילו הוא, קזימיר אשם בזאת, שרֵעו הטוב הנהו בגלות ולו ידמה כאילו הוא אוחז אותו בחוזקה אצלו ומושל בו… אז אין טוב לשני הרעים מלשתוק ככה הם הולכים רגעים אחדים דומם, אחר כך מהפך ישקה את פניו כלפי סוסו, ורוטן איזו הברה בלתי ברורה ועוזב את רעו; עולה על עגלתו, מתקפל בפרוותו היטב, ומתכוון היטב לשם שינת ארעי…

* * *

מספרים עליו על קזימיר זה, כי מוצאו מן הצוענים ולכן יאהב את היהודים ויתרועע אליהם.

ואמנם ישקה היה מרגיש ביחס שבינו לבין קזימיר איזו קוּרבָה משונה כאילו מחותנים היו זה כבר ונתפרדו…

אך לעומת זאת היו חושבים לו הנוצרים את גזעו הצועני לחרפה.

ויהי היום ובתו של קזימיר בגרה ותגיע עִתָּהּ, עת דודים ולא אבו חשובי איכרי שרזונה ויקיריה להתחתן את קזימיר מפני גזעו הצועני…

קזימיר לא “נתפעל” ביותר מיחסנותם של האיכרים העירונים ויגער נזיפה בהם ובאמותיהם ובאמות אמותיהם, ובשובו פעם אחת מן היער עם עגלה טעונה עצים, סר לאיזה כפר וישוב הביתה וחתן בעגלתו…

ובערוב היום ההוא שפך קזימיר את נפשו לפני ידידו ישקה.

– השמעת, ישקה? זוהי נבלה! הנה אניוטקא שלי בגרה וכל חשובי העירוניים לא יחפצו בה… התדע מדוע? הם, הכלבים, קוראים לה צוענית, אה, תיכנס הרוח באם אמם!…

– מה אתה סח, קזימיר? – יתפלא ישקה – הגם אצלכם כך? כמו אצלנו, להבדיל, הנה גם בזלדה שלי… יתנו בחורי העיר דופי… התדע מדוע? יען כי חותני מחזיר על הפתחים.

– נו, את זאת אני מבין – יעיר קזימיר בנחת.

– מאי משמע “את זאת אני מבין” – יקפוץ עליו ישקה בהתמרמרות.

–אבל בי מדוע יתנו הכלבים האלה דופי – יוסיף קזימיר מבלתי השיב על שאלת איש שיחו ומבלי הרגש בהתמרמרותו, אבל בי, כלומר באניוטקא שלי מדוע התלו הכלבים האלה? הן אני יחסן גדול מהם, עמי הן הוא עם המצרים הקדמונים! הן יודע אתה ישקה…

– אה – יתלהב ישקה – וירוחם השוחט שהוא דודי מצד אמי וניסן השַּׁמָּש שהוא גם כן דודי מצד אבי, הוא, כלומר ניסן השמש היה למדן גדול ומופלג, הכול זאת לא כלום?… בכל זאת… – ופרעה המהולל – הן עליו מדובר בכתבי הקודש. אתה עצמך ספרת לי והן הוא היה מלכנו, המה, הכלבים מתביישים בעמנו…

– וירוחם השוחט וניסן השׁמש! ובכל זאת…

– ופרעה מלכנו? פרעה המהולל? בכל זאת הכלבים האלה… אנוכי אראם…

ואז ישבו שני הרעים דומם וכל אחד מתאונן בעומק לבבו על עיוות היושר של בחורי עמו וישקה מתח קו ביקורת מנקודת מבט הפילוסופיה שלו על העולם כולו, הבליו והפכיו…

– אה, העולם הזה הוא עולם הפוך מראשיתו עד אחריתו – החליט ישקה במרירות.

אמנם כן – הסכים קזימיר שכבר שב למנוחתו אחרי התלהבות ויכוחו עם ישקה – עולם הפוך הוא עולמנו.

* * *

ימים רבים היו ישקה וקזימיר באהבה ורעוּת, אלה החפצים לעשות מכל האומות והלשונות “בלילה” אחת היו יכולים לראות באחווה הזאת מעין זעיר אנפין של הבלילה הגדולה העתידה לבוא לעולם, אבל לדאבוננו הגדול בא הקץ גם לבלילה הקטנה הזאת ובין שני האוהבים נפלה תגרה קטנה. קזימיר נתעלב מאוד ומאז הלך הפירוד ביניהם הלוך ורחב עד כי היה קזימיר לשונאו של ישקה…

קזימיר היה מטבעו ותרן גדול על ענייניו הפרטיים ובייחוד היה מוותר על כבודו שהיה נחשב לו ללא כלום, אבל מעולם לא יכול למחול על עוון הבגידה באהבת רעים ואת החטא הזה מצא בישקה רעו.

וזה הדבר.

ליל ראשון של חג הפסח היה ולקזימיר היה עסק קטן אל ישקה ידידו ויסור אל ביתו.

אותו הפליאה מאוד תכונת הסדר, השולחן הערוך עם כוסותיו הנוצצות ביין אדום נראה לו כדבר מוזר מאוד בבית ישקה העגלון.

קזימיר אמנם ידע קצת על דבר חג הפסח, אבל מימיו עוד לא היה בבית יהודי בשעת הסדר. חייקה הושיבתהו סמוך לישקה שלה ו“תכבדהו” בכוס יין ואת הבקבוקים החביאה תחת השולחן לבל תשלוטנה בהם עיניו של קזימיר וישקה ביקשהו לחכות בעסקו עד זמן הסעודה ואז יטפל בו.

קזימיר ישב על הספסל אשר שמו לפניו, הריק את היין אל תוך גרונו ויסתכל בעניין רב בפני ישקה מכירו, ופני ישקה היו כל כך מבהיקים ונקיים, כל כך שאננים ועליזים, עד כי ספק נזרק אל לבו של קזימיר אם לא תעלול של ה“לא-טובים” לפניו… ואמנם ישקה המתנהל ליד העגלה עורך הסדר בליל חג הפסח, היו באמת שני יצורים נבדלים ושונים זה מזה…

וישקה לא שם לבו כלל אל רעו, כולו היה נתון באותה שעה אל הנסים והנפלאות שעשו לאבותינו בליל שימורים זה…

ובקול חזק ובפנים צוהלים התחיל לתרץ לבנו את הקושיות ב“עבדים היינו”. התלהבותו של ישקה דבקה גם ביתר המסובים ויחלו כולם לומר את ההגדה בקול רם ובניגון עליז של מנצחים.

– ישקה – לא התאפק פתאום קזימיר – ישקה באר גם לי את “התפילה” שלך… מה אתה צועק שם כל כך?!…

– הנך חפץ שאתרגם לך את ההגדה? הבה, בכל לבבי, הסכים ישקה משום פרסומא נסא.

“אדרבה – חשב בלבו – ידעו גם הם את כל הנסים והנפלאות שעשה לנו המקום ברוך הוא”.

ויחל ישקה לספר לפניו את כל פרשת גדולת החג הזה ובהגיע הסיפור עד המכות שלקו המצרים ועל הים, התעצב קזימיר מאוד וירגז תחתיו, הוא לא יכול עוד לשמוע אל ישקה שהיה הולך ומספר לפניו את פרשת גדולת הנס בהתלהבות-מתגברת. הוא הרגיש רחמים אל אבותיו המצריים שלקו עשר מכות בארצם ועל הים לקוּ – הה אל אלהים, חמישים ומאתים מכות. ויכעס מאוד על שמחת נצחונו של ישקה רעו…

“איך זאת? – התרעם קזימיר בלבבו – ישקה שלו. ישקה אוהבו מספר בשמחה כזאת על הרעה אשר מצאה את… אבותיו… זוהי בגידה באהבת רעים”!

וישקה לא שם לב כלל אל קזימיר ואל מחשבותיו. הוא הלך ומנה לפניו את כל המעלות הטובות אשר למקום עליו, על ישקה העגלון…

– ככה. התשמע קזימיר? טובעו המצריים בים סוף וקודם לכן, התבין קזימירקא? נלקו מכות רבות… ואנחנו יצאנו ביד רמה… האח! מה גדול חסדו של הקדוש ברוך הוא! אך זהו אלוהים טוב!…

ופניו הבהיקו ועיניו נוצצו מן היין השתוי ומן הגאון הלאומי שלבשהוּ לפני קזימיר… ופני קזימיר הלכו הלוך והזעם, הלוך וחשוך…

– הרף מִּפַּטפט – צעק פתאום קזימיר בקצף לתימהון כל המסובים – את כל עמי טִבעת בים!… זוהי “רציחה” גדולה… מה עוד תשמח? הלא תבוש!… ובדברו יצא את הבית בחרי אף.

ומני אז הלך הפירוד בין שני הרעים האלה הלוך וגדול הלוך ורחב עד כי היה קזימיר לשונאו של ישקה…

---

הנפח השד"ר

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

(ציור)

זרזיף עשן בודד דק התרומם ממעַשנת בית הנפח העומד על יד דרך המלך יתפתל באוויר השקט של בין-הערביים ויאבד במרחב הרום.

שמשות חלונות הבית המופנים לצד הנפחייה העומדת לעבר השני של הדרך, הזרוּעות פרחי קרח וכל מיני שושנים משוזרים וקלוּעים יחד, מוארות באש התנור – נראות כאדמדמות, מתנועעות ורועדות כהתנועע לשונות האש אשר בתנור.

על דרך המלך הארוכה העטופה לבנים אשר משני עבריה שתולים אילנות סרק עטופים בטלית לבנה מעורבת אדמימות השקיעה – לא יִרָאו עתה נוסעים.

על קרח הנהר המפסיק את הדרך, ואשר גשר של עץ מכוסה שלג יעבור עליו, בני אווזים מתענגים במנוחת הקור של בין-ערביים; הללו מטיילים אט ואגב אורחא מחטטים את השלג והללו בהחביאם את רגלם האחת בנוצות בטנם עומדים שקועים בדמיונות.

זקנה עניה אחת כפופה תחת צרור קטן על שִׁכְמה, במַטֶה המגיע עד מצחה בידה הימנית הלבושה מעיל צמר עב – עוברת במהירות לעבר פני הכפר המשתרע לא הרחק על ההר.

פניה הכתומים כעין השעווה מכוסים עתה אודם-קור קל וחוטמה המלא גומות שחורות מכוסה אדמימות כחולה.

בנפחייה זה מעט נדמו מכות הקורנס והניצוצות חדלו לעוף דרך ארובת הגג; אליהו הנפח ונערו עוזרו עמדו להתפלל מנחה.

מחלונות בתי הכפר המשתרע לא הרחק על ההר יֵרָאו מעט מעט בחצי החשיכה הלבנה של בין-השמשות אורות מעורבות עשן של שחיפי עץ:

לפעמים יעבור כלב מחצר לחצר, יכשכש בזנבו וירים קול נביחה עצובה וקלה; איכרה צעירה חבושה מטפחת אדומה לראשה יוצאת לשאוב מים וכלונס הבאר, המעוטרה סביב זֵר של קרח, ישרוק ויהמה בשריקה צרודה וצפצפנית כאילו נצטנן מחמת הקור.

ומן ארובות הגגות יתרוממו זרזיפי עשן רבים, יתרוממו בדממה ובהשקט ויתחבקו בהתפתלם באויר ונראה מרחוק כאילו יוצאים הם במחולות חרישיים ואילמים.

ופה מבית הנפח העומד בדד על יד הדרך לא הרחק מן הכפר יתרומם זרזיף עשן בודד ובדד ישתעשע באוויר ובדד יאבד בחשכת הרוּם…

אדמימות השקיעה שהייתה שפוכה על פני מטליות העננים הבהירות ועל צמרות האילנות הלבנות נדעכה כבר לגמרי.

והליל, צח, רענן ורק בא על הארץ.

וגם בבית הנפח העלו אור בעששית.

ובנפחייה נשמעו שריקות המפוח והלמות הקורנס בהכותו על הסדן לרכך את הברזל המלובן. וזרמי ניצוצות אדומים ניתזוּ מתחת הקורנס ויאירו את הגרוטאות של ברזל ששכבו צבורים בפינות הנפחייה ואת שני הבגדים העליונים של אליהו ועוזרו שתָלוּ על המסמר ליד הפתח.

המפוח שורק, הומה, מילל ומתייפח בקול עיצבון דק, ומן הכּוּר עולים ומסתובבים עמודי ניצוצות עפים דרך ארובת הגג, יתהוללו קצת באוויר המצוּחצח ויכלוּ…

ואליהו הנפח עומד נשען בקורנסו על הסדן ומביט במרחק הלבן המעוטף חשכת הליל. עיניו השחורות מביעות הלך נפש וגעגועים, פניו השזוּפים והשחורים עתה מפיח מביעים תוגה.

המפוח שורק והומה, בוכה ומתייפח; והברזל התקוע בתוך פחמי הכּוּר מתלבן ומפעפע וזוּנדל הנער העוזר משורר חרש איזה ניגונים נוגים המתלכדים כהתייפחות המפוח ומעירים בלב אליהו זכרונות נעימים ביופיים וּמתוּקים בהדרם השפוך עליהם.

שמח משה במתנת חלקו,

כי עבד נאמן קראת לו

כליל תפארת בראשו נתת לו,

בעמדו לפניך על הר סיני…

לפני עיני אליהו יעברו תענוגות השבת, מנוחתה וקדושתה המתוחות עליה.

אז גם אליהו הנפח העובד העלוב היישוּבי הבודד, הרחוק מאלוהים וישראל תזרח שמש של חיים, אז גם הוא יודע מה היא נשמה יתירה.

ובקדשו על היין שקנה בעיר הסמוכה יזכור את היין המשומר שעתיד הוא לשתות לעתיד לבוא, בזמרו את הזמירות על חתיכת דג ויזכּור גם את הלוויתן המוכן בעדו בעַלמָא קְשׁוט ועיניו תיאורנה ועל פניו יישפך אור: הוא יודע שבזכות הנאה זוּ שהוא נהנה הפעם יזכה עוד להנאה בלי סוף לעתיד לבוא.

ובברכו ברכת המזון יתענג בכל לב ונפש על הארץ הטובה והרחבה שנתן הקדוש ברוך הוא לאבותיו שעתיד הוא עוד להנחילה לו או לבניו אחריו…

ובביתו ירחפו מלאכי שלום. ואת יוסלי ואת חיילֶה יחבק בזרועותיו ומנענע להם בראשו על כל מיני הבקשות שהם מציעים לפניו. יוסלי מציע לקנות לו סוס עץ קטן בנוסעו העירה ביום הראשון; וחיילֶה מבקשת בובה ואליהו מנענע בראשו לאות הסכמה ומשורר את הזמירות. ועל ציפּקה-דבורה שלו הוא מביט בעינו האחת ורווה נחת. חפץ הוא מאוד לחבק גם את זוּגתו אך מתבייש הוא בפני זוּנדל והוא מביט עליה ומצטחק, כאילו מסתיר הוא סוד עמוס ונעים ורומז כי לה יגלה אותו, לה רק לה… ואדי האִטְרִית השמנה מצופה ציפוי של עיני זהב מתפתלים ועולים מתוך הקערות ומוֹסכים על כל בני הבית חום נעים ועצלות של פינוק, נעימות השבת וחדווה של קודש.

כן, אז גם אליהו הנפח הרחוק מאלוהים וישראל שאינו יכול לקיים אפילו תפילה בציבור, המוקף מסביב ערלים מגושמים ואינו רואה אפילו פני יהודי, אז גם הוא יודע מה הם חיי ישראל.

ביום השבת בבוקר הוא משכים עם הנץ החמה, ציפקה-דבורה שלו מגישה לו חמים מן המוכן מאתמול עם חלב שמן, מתקפל הוא בטלית, וקורא מן “מה טובו” עד “מזמור שיר חנוכת”, על הטלית הוא לובש את הבגד העליון של יום טוב השמור אצלו עוד מיום חתונתו והולך אט בנחת אל בית זוננשטין היישוּבי העשיר. חוכר הטחנה וסוחר עצים, הגר בכפר הסמוך, שאצלו מתאספים היישוּבים מן הסביבה להתפלל בציבור לשבתות וימים טובים. כן אז יודע הוא כי יהודי הנהו.

בבקרו את העיר סמוכה, על פי רוב ביום ראשון, שאז הוא יום השוק, ישמע תמיד את התאוננות מכריו על מצבם הרע והמדולדל וכי מקנאים הם בו, במצבו מצב הכפרי.

הוא מתפלא על הקנאה הזאת. הן בעיר חיים היהודים חיי ישראל ופה הוא ממש אכר מדולדל, פה הוא יודע מה פירושה של גלות בין נוכרים והם היושבים ב“ארץ ישראל” מקנאים בו. בתפוח-אדמה ושאר ירקות אין לו מחסור אבל כמה היה נותן בעד האפשרות להתפלל בכל יום בציבור, לשמוע “קדושה”, “ברכו” ופרק משניות בין מנחה למעריב או “עין יעקב”…

“אח, אח! – ייאנח הנפח חרש – רק אנחנו, אנחנו היישוּבים יודעים מה זאת גלות”.

זוּנדל הוציא בצבת מן הכּוּר גרוטת ברזל אדומה ויניחה על הסדן ואליהו התעורר מהרהוריו ושני הקורנסים החלו להכות בכוח על הברזל המלובן וכל הנפחייה נמלאה רגע אור וניצוצות והלמות הקורנסים צלצלה בערך וקצב מסודר.

א-חת וּ-שתים, א-חת וּ-שתים…

המלאכה יצאה כתיקונה וישליכנה אליהו אל הפינה וזוּנדל שם ברזל אחר בכּוּר.

ושריקות המפוח החלו עוד הפעם ואליהו השתקע שנית בדמיונות והרהוריו.

חשיכה הייתה מסביב. מתחת היה הכול עטוף לבנים ומעלה חופת תכלת עמוקה וטהורה מקושטה כוכבי כסף לאין מספר שנצנצו בעיניהם המזהירות. הירח עוד טרם עלה על השמים… שקט ודממה היה בכול, רק הרחק הרחק מאחורי ההרים הלבנים נשמע קשקוש איזה זוֹג או צהלת סוס…

והמפוח שרק וישוֹב רוח בכּוּר והניצוצות התרוממו ויעופו דרך ארובת הגג ואליהו הרגיש את עצמו עצוב מאוד.

זוּנדל, פנה אליהו אל עוזרו בחפצו להיכנס עמו בשיחה – היום כבר יום רביעי…

כן – יסכים זוּנדל – בקרוב תבוא השבת – אינך מספיק להביט כה וכה והנה עוד הפעם שבת…

ומה הרע? אדרבה, מצדי הלוואי שכל השבוע יהי שבת…

בעיקרו של דבר גם לזוּנדל אין מה להשיב על חפץ בעליו זה בכול, לבו היה מסכים לו, אך למען עשות נחת רוח לבעליו הוא חושב לנכון להתאונן על קוצר הזמן.

זוּנדל מתחיל להרים ולהוריד את המפוח בחוזקה ואליהו מתקן את הברזל בכּוּר ומשכיבו היטב בתוך הפחמים הלוהטים.

אחורי הנפחייה נשמעה שריקת שלג תחת פסיעות איטיות.

– איזה גוי מן הכפר – שׁיער זוּנדל.

– לא, חזיר – החליט אליהו.

כעבור רגעים אחדים ניגש איכר שעיר לבוש כובע עב של צמר כבשים שכיסה גם את אוזניו וכל מצחו עד גבות העיניים ומקופל פרווה גדולה, אוחז ביד ימינו אַלָה המעוררת כבוד אליה ויעמוד בפתח.

– ערב טוב, פאני איל! בֵּירך האיכר – האלוהים יעזור לך!

– תודה, סטיופא!

– ומה? התחיל זוּנדל משורר – האם עוד הפעם באו?…

– כמובן באו, אתמול שמרתי אני את הכפר, אני ומִיכּשׁ גוזוינסקי שמרנו הרבה הרבה אחר חצות היה, אני עומד אצל מִיכּש ומעשנים את מקטרותינו, פתאום אני שומע קול צעדים מהירים מאחורי הבתים אצל הגרנים, הירח היה בהיר, הכול היה ניכר כמו על כף ידי, אנחנו מזוינים היינו, מזוינים בשני קני רובה, פתאום טססס… אני שומע צעדים… טאך-טאך-טאך-טאך השלג מתנפץ תחת רגליהם… אני לוחש: “מִיכּשׁקה, אחי מִיכּשקה הנה הם… הזאבים”… מיכּשׁ התחיל מצטלב ומפלל ואני הרימותי את הרובה ואתגנב על בהונות רגליי, ניגשתי אל הגדר, על ארבע טיפסתי, חי נפשי, על ידיי ועל רגליי… היבטתי דרך הגדר והנה פתאום, אי-אי עשרה זאבים, כל אחד כזה - פה פרש את ידיו ויראה עד כמה גדולים הם – כיוונתי את הרובה… לאפלא-פלי… והנה חמישה זאבים בפעם אחת… חי נפשי חמישה בירייה אחת הנחתי על מקומם…

– אה – גמגם זוּנדל ואליהו שתק לגמרי, רק את מטיל הברזל העתיק ממקומו ויחתה עליו גחלים לוחשות…

סטיופקה ידע היטב כי פירושו של “אה” זה הוא הטלת ספק באמתות סיפורו, אך הוא לא ענה כלום. אחת היא לו אם מאמינים בסיפוריו או לא – העיקר אצלו רק לספר ושתהיינה אוזניים שומעות.

כולם נדמו, האיכר עמד דומם ויסתכל אל הברזל המלובן שפעפע על הסדן וימציא בדמיונו סיפורים מפליאים ומתמיהים. זוּנדל שב לשורר “ישמח משה” ואליהו השתדל לפתור שאלה הגונה בעיבוד הברזל.

מרחוק נראתה עגלת חורף, מקוּרה בסוכת בד נוסעת במהירות.

– “בעל-עגולה” משרזונה – הודע סיופקה את השערתו.

אליהו הניח את המלאכה בשימו את ידיו תחת סינרו עבר את המפתן ויסתכל בעגלה.

– העגלה שמה את פניה אל עבר ביתי, קרא אליהו בשמחה. דבר כזה היה אצלו עובדה משמחת. כי על פי רוב היו העגלונים שוהים זמן מה בביתו או על יד נפחייתו ויבואו עמו בדברים בתתם בינתיים מספוא לסוסיהם. היו מספרים חדשות מן העיר, על הנוסעים ועוד ולפעמים גם חדשות "אוניוורסליות”, השיחה הייתה מקבלת אופי פוליטיקני; העגלונים, המוליכים בעגלותיהם כל מיני בריות שבעולם, היו יודעים גם הכתוב בעיתונים והיו יודעים את אשר יקרה בארצות ואיים רחוקים.

– האח, התִראֶה, זוּנדל, הנה אורחים… הם נכנסו הביתה.

– כן, רק איש אחד ירד מן העגלה והוא לבוש אדרת, ממש כרב, גם קפילוש ראיתי, חי נפשי קפילוש…

– מה אתה סח? רב?! – לא חפץ אליהו להאמין באושר כזה – בעיניך ראית?

– בעיניי ראיתי, החושך איננו כבד עדיין ולאור לבנונית השלג אפשר לראות בנקל.

– מי יתן והיה! פילל אליהו.

כעבור רגעים אחדים נפתחה דלת הבית בשריקה צרודה ונערה כבת שבע שנים שׂמה פעמיה במרוצה אל הנפחייה.

מי בא? שאלה אליהו בהיותה עוד מרחוק.

גם זוּנדל בשימו את ידיו תחת סינרו בחככו אותן שם בנחת רוח ניגש אל הפתח. האיכר שעד עתה היו ידיו מקופלות וטמונות בשרווליו הוציא את ידו הימנית ויחל לגרד את פדחתו.

– אבא, “אבא-עטרה”! – החלה הילדה בקול צפצפני בנושמה בכבדות – אימא אמרה שתלך הביתה… מיד תלך… אב, רב, בא…רב… בקפילוש… מהרה… אבא…

כשמוע אליהו את דברי בתו נכנס אל הנפחייה, נתן צו לזוּנדל לעזוב את המלאכה, להביא הכול בסדר וללכת הביתה. אחר פתח את קשרי סינרו באותה הרחבת הדעת שהיה מפתחו ביום השישי בערב שבת, פשט אותו וישליכו אל הפינה, תיקן את פאותיו ויסרק קצת את זקנו באצבעותיו, לבש את בגדו העליון וינגב בכנפו את הזיעה שכיסתה את פניו ויכוון גם לשם ניקוי הפיח ואחר שׂם את פעמיו הביתה.

זוּנדל הביא בסדר את כלי המלאכה, לבש את בגדו העליון, סגר את הדלת ויילך הביתה ומבלי שים לב כלל לסטיופקה ומבלי אמור לו גם ערב טוב. סטיופקה עמד רגעים אחדים, זעזע בכתפיו את בגדיו למען החריד קצת את הבריות שאכלו את בשר שכמו בכל פה, הוציא איזה מלים שהיו בהן מעין זלזול וקללה על אַדרֵיסת אליהו ונערו וישם את פעמיו הכְּפָרָה.

בית אליהו הנפח היה רק חדר אחד גדול אשר בראשיתו עמד שולחן עץ ארוך וסביבו ספסלים פשוטים וארוכים. אצל הקיר מנגד עמדו שתי מיטות מוצעות היטב ששני חצאי פרוכת הפסיקו ביניהן ובין יתר הבית, מודבק אל הקיר השלישי השתרע תנור ארוך שהגיע עד הפתח. על ספסל עץ מרובע, בפינה אשר אצל הפתח, עמדה חבית גדולה מלאה מים ועל הטבלה שכיסתה את חציָהּ עמדו ספל פח אחד ושני כדי חרס. סביב החבית היה לח ורטוב כי כל ימות החורף היו מחזיקים את המים בבית לבל יקפאו מן הקור, שהיה חודר גם אל מסדרון הבית. קרקע הבית לא היה מרוצף וסביב הכתלים מתחת נוצצה לבנונית אבק הקור שנראתה בתוך חשכת רפש הבית כשערות לבנות בפנים כמושים ושחורים של אישה זקנה. מן התקרה אשר על התנור טפטפו מים.

בפרוזדור הבית לא היה סיפון כלל מלבד קרשים אחדים שהיו פרושים על פני הקורות אשר ערמות של חציר ותבן צבורות עליהם.

דרך חורי הגג וסדקי הכתלים היה חודר הרוח ומביא בכנפיו פתי שלג והיה עורמו ערמות קטנות סביב גזרי העצים שהיו מסודרים סביב הכתלים. היום קודם הצהרים הייתה סופת שלג ומפני כך היו קשרי הסיפון והתבן המונח עליהם, כתלי הפרוזדור וקרקעו, העריבה שעמדה לא הרחק מפתח הכניסה וששיורי עיסה שהתייבשה נראו בה והַדַף של נצרים למלוח הבשר שעמד על גבי העצים ויתר מכשירי הבית שמצאו את מנוחתם תחת כנפי חסותו של הפרוזדור – הכל היה עתה מכוסה שכבת שלג דקה, שיָדה של בעלת הבית לא הספיקה עדיין לגעת בה.

אליהו נכנס הביתה, בטרם סגרוֹ את הדלת ברך כבר את האורחים בערב טוב, ניגש אל חבית המים וירחץ את ידיו היטב וינגבן בכנף בגדו ואחר כך ניגש אל השלחן, שאצלו ישב הרב וגם כן ניגב את ידיו במגבת טהורה, שהוציאה למענו בעלת הבית מתוך הארגז האדום העומד בין שתי המיטות – ויאמר “אשר יצר” בקול רם.

הרב כילה את ה“אשר יצר” ויחפוץ להניח את המגבת ולא ידע איפה יניחנה, האישה הרגישה בזאת ותמהר ותיקחנה מיד הרב בזהירות מרובה, תיקנה את שערות ראשה שבצבצו מתוך הסודר ותעמוד על יד התנור.

– שלום עליכם, רבי! – קרא אליהו באיזו מתיקות משונה.

– עליכם שלום – ענה הרב שלא פשט עדיין את אדרתו מפני הקור החזק ששרר בבית.

– קר מאוד? שאל אליהו בהשתתפות גדולה.

– קר, אח-אח-אח – התאנח הרב.

אליהו עמד רגעים אחדים מבלי מצוא עניין במה להיכנס בשיחה עם ארחו ההגון סלסל את זקנו ויסתכל בבת צחוק של יראת הרוממות ומבוכה קצת אל פני הרב, ובראותו כי הלז שב לאמור איזה פסוקים, סר ממנו וייגש אל התנור ששם עמד העגלון מַכָּרו מכבר וישוחח חרש את בעלת הבית, ברכהו ב“שלום עליכם” רחב ושאלהו על דבר מטרת ביאת הרב.

– הלא זהו רבי יהושע הדיין מעיר שרזונה, הוא משולח מקופסת רבי מאיר בעל הנס. האם לא תדעהו? התפלא העגלון – הן הוא המשולח המאסף ממון בעד ארץ ישראל. הוא שד"ר.

פני אלינו אורו מאוד, השמחה הייתה כפולה: תלמיד חכם כזה מתארח בביתו ועוד שד"ר הנהו המאסף ממון בעד ארץ ישראל, אותה הארץ הנפלאה אשר רק לזכרה יימלא לבו שמחה ועליצות ומרגיש הוא את עצמו כבן-חורין, כאיש מעולם אחר ורואה את עצמו גר באותה הארץ אשר העזים אוכלות חרובין וקול אלוהים יישמע מתוך חרבות נצח…

הוא הביט אל אורחו במין אהבה אדיבה, כאם המבטת אל בנה הגדול ממנה בחוכמה אבל לא בכוח ויפן אל אשתו ויצווה עליה שתשים על השולחן לאכול וגם לחמם את המחם.

– כך, כך, רבי אליהו, כבדנוּ נא – קרא העגלון, איש זקן וכפוף, בעל חוטם כמראה תפוח-אדמה כמוש וזקן של תיש – כבדנו נא, אדרבה, קפאנו מקור, חורף סיבירי, תן לנו עתה יין ובזכות זה תזכה לשתות מיין ארץ-ישראל – הוסיף העגלון בקצת ליצנות.

– בוודאי כך, ר' זוסה! – התלוצץ גם אליהו

הרב כילה את פסוקיו מחוֹק לישראל ויחל להתפלל מעריב, כמוהו עשו גם העגלון, אליהו ונערו.

והאישה עסקה בחימום המֵחם ומעת לעת היה ניגש אליו אליהו וישׁוֹב רוח בקרבו ללבות את הגחלים שהתחילו להתלהב ולפעפע.

שני הילדים עמדו בפינת הבית אצל התנור, הביטו באימת הכבוד בפני המשולח ויתלחשו חרש.

– מה הוא צועק, יוסלי – שואלת חיילֶה בהשתתפות בהראותה על המשולח המתדבק – הוא חש בבטנו, כן, ראה איך הוא מעווה את פניו… אמור לאמא שתתן לו שמן קיק…

– לא, הוא חפץ סוס עץ – משער יוסלי, נער כבן חמש בעל פנים חיוורים ועיניים שחורות – אם יקנה לי אבא סוס, אז אתן לו… הכן חיילֶה?

גם אִמם שהייתה עסוקה מאוד במֵחם הייתה מפסקת ממלאכתה כפעם בפעם בצעוק המשולח בהתלהבותו, ותסתכל בו בהשתוממות וביראת הכבוד.

כולם כילו להתפלל ויתלקטו סביב המחם הרותח ויחלו לשוחח בחשאי, כי הרב עוד טרם כילה את השמונה עשרה.

– הוא עצמו היה בארץ ישראל? פנה זוּנדל אל העגלון וישתעל באגרופו.

– לא אדע, כמדומני שבעצמו לא היה.

– אבל איך שיהיה – התערב אליהו כאילו חפץ להגן על חשיבותו של אורחו – הנה יודע הוא כל מה שנעשה שם…

– המספר הוא על הנעשה שם? ספר נא רבי זושע – ביקש זוּנדל בקול תחנון.

– ומה יוכל לספר? לא כלום יספר… הכול יודעים כי שם צדיקים יושבים ועוסקים בתורה ומכינים להם חלק לעולם הבא, לא כמונו, אח-אח, בעוונותינו הרבים, הפרנסה… מילא מה יכולים לעשות? ומה היה חסר לי לו ישבתי למשל בביתי החם על יד תנורי ואמרתי תהלים… אל תדאגון, הם, היהודים בארץ ישראל, נהנים גם מן העולם הזה… אח-אח-אח! יהי חלקי עמהם – התפלל העגלון באנחה וגם אליהו ואשתו נאנחו.

– בוודאי זכו לכך – צִדֵּק אליהו את הדין – בוודאי יש להם זכות… בוודאי, הצדיקים יש להם שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא, ואנחנו, אט, אוי לנו ואוי לחיינו, לא הא ולא הא.

בין כה וכה וגם המשולח כילה להתפלל ויפן את פניו אל אנשי הבית כאומר: כעת אני מוכן ומזומן לטפל בכם…

המשוחחים נדמו כרגע ואליהו ניגש אליו.

השולחן כבר היה ערוך, מפה לבנה ונקיה הייתה פרושה ועליה חלת סולת שנשארה מן השבת, חמאה, גבינה, לבן, כוסות חלב, יין-דגן ויין-צימוקים המשומר אצל אליהו משבת לשבת לקידוש.

– נו – פנה אליהו אל המשולח בפנים מאירים בהראותו בידו על השולחן – יואיל נא רבי לגשת אל השולחן, רחל – פנה אל אשתו בקול מְצַוה – הכיני מים לנטילת ידיים.

– לא, לא אטול את ידיי, החל משולח לסרב – איני יכול, אולי אפשר איזה מזון שאינו טעון נטילת ידיים.

– אח, רבי – נאנח הנפח – איך אפשר? מדוע לא יחפוץ כבודו לכבדני? הן, ברוך השם, יש לנו כול ובטח לא אכל כבודו מאז הבוקר… עשה נא עמנו חסד…

המשולח אמנם היה רעב מאוד, אך חשב ומצא כי יצטרך ללון בבית זוננשטיין היישוּבי הסוחר עצים, ויבכר את סעודת העשיר על הארוחה הדלה של הנפח הרש.

שמחת אליהו ערבה פתאום, הוא קיווה כי בשבת המשולח לאכול, על כוס יין, בוודאי יספר המשולח מעשיות על דבר ארץ ישראל, הוא כבר נתן בדמיונו לערב הזה אופי ערב של שבת, קיווה גם כי יזכה לבורך ב“הרחמן” מפי איש כשר כזה, ברכת המזון במזומן, לענות אמן אחרי כל ברכותיו – כל אלה הם דברים שנפשו של אליהו צמאה אליהם מאוד, והנה פתאום לכל תקוותיו יבוא הקץ; הרבי לא יחפוץ לאכול…

– רבי, בבקשה, אנא עשה זאת למעני, רק מעט, אנא…

גם אשתו החלה לגמגם דבר מה בעמדה בצד אישה שלובת ידיה לאחוריה, אך התאדמה מאוד ולא יכלה להוציא אף הגה מפיה, כאילו הושם מחנק בגרונה ותישעל בחוזקה. המשולח גם לא הביט אליה ובעלה רמז לה בקוצר רוח שתיגש הלאה ולא תתערב בשוחח הבעל עם רב…

והמשולח למרות בקשותיו המרובות של הנפח לא נעתר לאכול בנטילת ידיים ויאולצוּ להסתפק במועט. אז רצה רחל המסדרונה ותביא רקיק שנשאר מן השבת ותשים לפני הרב וכרגע נרתעה לאחוריה ותעמוד מנגד ליד התנור.

לעומת זאת העגלון לא סרב כלל, הוא אמנם ידע את תִרְשׁוֹמֶת נוסעו בענייני אכילה, אך גם זאת ידע כי ה“כלי-קיבול” שלו יותר גדול משל המשולח ויוכל הוא “להיות על שני הירידים”. הוא נטל את ידיו וישב אל השולחן, המשולח מילא כוס יין-צימוקים, ברך: “בורא פרי הגפן” בקול רם, גמע קצת, העמיד את הכוס על השולחן וישם את עיניו בכוס ויסתכל חרש כחושב דבר מה. העגלון השתדל לפתור שאלה הגונה במה להָחֵל ואיך לצרף את כל מיני המזונות לאוכלם בבת אחת, אליהו עמד עליהם ויחכה אולי יזדמן לו במה לשרתם, אשתו וזוּנדל עמדו על יד התנור ויסתכלו דומם במסובים ויעשו את אוזנם כאפרכסת לשמוע לכל מה שידובר, על ידם עמדו שני הילדים בפיות פעורים ויסתכלו בתשוקה עצומה ביין ובמזונות הטובים.

– נו, לחיים – פנה המשולח אל אנשי הבית – ייתן לכם ה', יתן השם ברכה בכל משלַח ידכם, ותזכו לתת ולתת… לחיים, לשנה הבאה בירושלים!

– אמן, אמר אליהו בכוונה עצומה וגם אשתו וזוּנדל ענו אמן חרש ורק הילדים החרישו ויסתכלו זה בפני זוּ בהשתוממות.

– לחיים! – אמר עוד הפעם המשולח.

– לחיים טובים ולשלום!

המשולח שתה כוסות אחדות גם מן היין-דגן, אחר כך אמר:

– אט, מהו היין הזה לעומת היין שלנו? יין ארץ ישראל, כרמל, השתיתם?

– לא, מעולם לא ראינו.

– אח-אח-אח… מצווה לשתות את היין ההוא.

המשולח כילה לשתות ולטעום מן המזונות, ויברך “על המחיה”. וגם העגלון הניח כבר בקיבתו במידה כזאת עד שיכול היה לחוש פן לא יהי מקום פנוי גם “בכלי הקיבול” שלו, ואחרי ברכו ברכת המזון בחיפזון קם מן השולחן.

המשולח ניגש אל מזוזת הפתח ויקרע את הקופסה מן הכותל, הריק את הכסף, סָפַר ומנה וירשום בסֵפֶר ויקרא: שלושה רובל, ארבעים ושלוש קופיקות.

הנפח מילא מכיסו – עד ארבעה רובלים והכול נשלם, והמשולח התכוון כבר לנסוע, וייגש אליהו אל אשתו ויתלחש עמדה אחר פנה אל המשולח ויבקשוֹ שיחכה קצת והוא רץ אל המרתף ביחד עם זוּנדל ואשתו ויביא משם שׂק תפוחי-אדמה, ביצים וגבינה ויקשרם ביחד וישימם בסוכת העגלה וגם קצת שיבולת שועל שׂם תחת מושב העגלון.

ובשובם הביתה עמדו כבר המשולח והעגלון מקופלים היטב בפרוותיהם מוכנים לנסיעה. אליהו הודיע בלחישה על אוזנו של העגלון את אשר הניח בעגלה.

– היו שלום – פנה אליהם המשולח – השם יברככם בכל טוב!

– סעו לשלום! ה' יצליח דרככם! ענה אליהו בקול רועד ואחריו גם אשת ונערו עוזרו.

ושלושתם ליוו את האורחים עד העגלה.

ובשוב רחל הביתה מצאה את שני ילדיה מלקקים את טיפות היין שנשארו בכוסות, ניצים ומכים זה את זו על פרוסת הרקיק שנשארה על השולחן.

– הה, רצחנים – צעקה האם ותתנפל עליהם בכעס – את הכול, הכול אכלתם, הנני אליכם זוללים וסובאים. כלִפנֵי זאבים אין להניח ואין להעמיד לפניהם כלום… הה, צרותיי!…

– לא, אימא, לא אני – נצטדקה חיילֶה – הוא אכל הכול…

– שקרנית, את אכלת את הכול, אימא היא אכלה את הכול…

– אבל לכו כבר לישון, שדים! אמרה אליהם בקול מעורב תוכחה ואהבה ותחל לפנות את השולחן.

* * *

אליהו נשאר בחוץ ללוות את העגלה עד מלוא עיניו: הוא שמע מִשַמָש שרזונה כי הרב דְמָתָא נוהג ללוות כך את אורחיו החשובים.

הוא הלך לאט, שקוע בדמיונות ופניו מוסבים כלפי העגלה שנראתה על הדרך הרחק כִכֶתם כהה מתנועע…

דממה עמוקה שררה מסביב ורק קול השלג שהתנפץ תחת צעדיו נשמע בתוך הדומייה.

כל העולם היה עטוף לבנים.

מרחוק על ההר נראו בתי הכפר כולם לבנים, עומדים אלמים ושקטים כאילו ישנו שנת נצח…

רק פה ושם עוד יִרָאֵה אור אדמדם מתוך שמשות החלונות הקפואות. השָׁמַים היו בהירים וזרועים כוכבים אין מספר, רעננים נקיים ומנצנצים בעיניהם הקרות. כדור הירח אדום כּדָם התרומם אט, בעצלתיים מתחת הכפר… ונראה כאילו תבערה התלקחה שם הרחק…

הנה נשמעה בתוך הדומייה גם שריקת פתיחת שער מן הכפר…

בקצות השָׁמַים שטו קרעי עננים חיוורים שנראו על פני התכלת הנקייה, כאילו עלמות יפהפיות, לבושות שמלות לבנות מטיילות אט, דומם, על פני הקרח הנוצץ בבין ערביים של חורף…

כל התבל הייתה שרויה במנוחת שלום אין קץ…

ממעלה הייתה כיפת תכלת דוממה, עמוקה ומלאה שלום נצח… ובלב אליהו הנפח הייתה מנוחה ושלוות השקט.

הוא עמד על הגשר בהישענו על הגְדֶרֶת המכוסה שלג הסתכל במרחק הלבן כחול שהשתרע מסביבו ושפתותיו החלו מעט מעט להתנועע:

– ריבונו של עולם, זכני נא גם אותי לראות בעיניי את ארץ אבותיי, לאכול מפריה ולשבוע מטוּבה – התפלל בלשון ברכת המזון – זכני נא להיות נפח בארץ ישראל, לדוּר בין יהודים, ליהנות מטובה ולברך אותך על כל חסדיך…

העגלה אבדה בחשכת המרחק.

מן הכפר נשמעה נביחת כלב מייללת ממושכה ועצובה… אליהו שב אט הבּיתה.

* * *

– איש טוב וישר הוא היישוּבי הזה – פנה זוּשָׁה אל המשולח כשהרחיקו כבר לנסוע.

– כן, הסכים המשולח בניגון ממושך – הוא… עם-הארץ גמור…

– בעוונותינו הרבים, זאת אמת – הסכים זוּשָׁה חרש – אה-אח-אח – הוי ניאא… פנה פתאום אל סוסו ויחל לזרזו.

– ניא, ניא!… שוטו הורם וייפול לרגעים על שדרת סוסו הצנומה…

מחיי הנודדים בלונדון

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

---

הפתרון

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

השעה שתים עשרה בלילה.

שמי לונדון התכסו בטלית שחורה. גם כל היום היו השמים מעוננים קצת, אך בבוא הלילה התלכדו קרעי העננים ויהיו לשמיכה עבה שחורה. רוח חזק זועף הגיח מן הים וייליל ויתייפח בהיעצרו בין החומות הגבוהות, וישתפך בהמיה עצובה בעוברו בין שדרות אילני ה“סְקְבֶר” הריק כעת ממטיילים, ולפעמים יתגבר הרוח ויפריד בין דבקי העננים ואז תִּרָאה הלבנה חתולה כולה בצעיף עלטה. דומיה מבשרת רע מסביב ורק לפעמים רחוקות תישמענה נגינותיו המקוטעות של איזה “יוקיל” המשורר מתוך תנומה של שכרות, והעששיות הכהות מביטות באיזו תוגה חרישית בנרות בית העלמין. על המפסעה [המדרכה], שפוך באורן הכהה של עששיות הגז, יתנועע צל אדם. הוא הולך אט ולפעמים קרובות יעמוד מלכת, ישא את עיניו על כל סביבותיו, יסתכל בחשכת ענני השמים ויטה אוזניו אל בכיית הרוח.

והבכיה הזאת מוצאת הד בלבבו הקרוע והמורתח, המלא גם הוא בכיה ועצבות… הוא ניגש אל אחת העששיות – פניו חיוורים ורועדים, עיניו קצת עצומות, ותוגה איומה וייאוש נורא נשקפות מתוכן.

הוא נשען על עמוד העששיה, עצם עיניו ויצלול בהרהוריו המרים.

וים זיכרונות ודימיונות סער במוחו.

והזיכרונות נעימים ומרים לו מאוד, מאדו [!] איזה רעל נעים, איזו מלנכוליה מתוקה נופלת עליו; אך בהפסיקו את חוט זיכרונותיו ובשימו את לבו אל המציאות, ירעד כולו ודמעות ייאוש מטפטפות מעיניו.

* * *

יליד רוסיה הנהו. בילדותו וגם בנערותו התחנך על התלמוד. בהיותו כבן שבע עשרה שנה שם פניו אל השכלה אירופית. מאז החלו חייו להיות מרובי הגוונים במלוא מובן המילה. הוא בלע כל ספר שנמצא תחת ידו ברעבתנות חזקה והספרים גילו לפניו חיים אחרים לגמרי שבהם חיים חדשים ושמשות חדשות. התגוששות עולמו הישן עם העולם החדש, שנגלה לפניו בכל ברק זוהרו, לא גרמה לו שיעמום הלב או חורבן הנפש, כאשר יקרה על פי רוב במעשים כאלה, אדרבה, עולמו הישן התרחב בו והתעשר באוצרות חדשים של אידיאלים חיים ורעננים. האלים החדשים שרכש לו בעולמו החדש לא הדפו אחור את אלוהיו מקדם, יען כי בו לא התפתחו אותם הצרכים הקולטוריים שיתפתחו ברוב בני תרבות אירופית של זמננו: התענוגים הגשמיים אשר התפתחו בעת האחרונה במידה גדולה ורחבה כל כך, עד שהנם בולעים את כל נפשו של כל בן-תרבות של זמננו לא משכו את לבו ביותר; מידות ההסתפקות במועט והביישנות שנשארו לו בירושה מן אבותיו וחינוכו התלמודי לא נתנו לו לקחת מן החיים הקולטוריים, שנגלו לפניו, במלוא חופניו כמו שעשו רוב חבריו. אבל לעומת זאת התפתח בו על ידי הספרים הרבים שקרא עולם שלם של צרכים קולטוריים אחרים, שרוב חבריו לא התעניינו בהם ביותר – התחדשות המדעים וכל זרמיהם השונים, פלוגתות המלומדים, אסיפות של צעירים ודיבוריהם הרועשים, עבודה ציבורית ביחד עם חברים בדעה – כל אלה לקחו את לבו ומלאו את ישותו עניין רב ויהיו לו לצרכים נשפיים, לצרכים הכרחיים. והעולם הישן והדרת הזקנה והתנומה השקטה, המרחפות עליו חי תמיד בלבבו.

לפעמים, אחרי אשר מוחו היה רופף תחת כובד המדעים והפלפולים המדעיים, אחרי אשר נלאה להסתובב בחוג רעיו הרועשים, הטרמינים [המושגים] המדעיים ודקות הבנתם הלאוּ את נפשו, היה מתעורר בו איזה רגש געגועים חזק, איזו שאיפה להתבודד ולהשקיט מעט את סערות נפשו ועבודת מוחו. אז היה מרגיש צורך להשתפכות הנפש, להרגשות פיוטיות – וברגעים כאלה היה מתרחק אל איזו פינה נשכחה, אל איזו קרן זווית ששם תורתו של ישראל סבא מונחת, ובתוך הקירות המעושנים של איזה בית מדרש ישן, בין בתי הגיטו הנמוכים והמטים לנפול השקיט תמיד את געגועיו הבוערים.

ורגש נעים של סיפוק נפש היה מרגיש בכל פעם בבואו אל הגיטו הישנה, אל בתי המדרש אשר הדרת הזקנה חופפת עליהם, אז התרוממה נפשו אל על, אז התרומם אל עולם שכולו טוב, שכולו שירה ופיוט…

ככה שטפו חייו ברוסיה!…

הרוח שהיה מילל ומתייפח בין החומות התפרץ אל תוך עששיות הגז וירקיד את אורן ואז יצאו במבוי צללים רבים לחול במחולות משונות.

וזרח האלוני זכר את צללי בית מדרשו שהיו יוצאים לפעמים במחולות, עת הרוח השובבה הייתה מתפרצת דרך שמשות החלונות השבורות ותרעֵד את אשו של הנר הכהה בהתנועעו על הגמרא ואח"כ את צללי עלייתו הקטנה בהיותו יושב כפוף על איזה ספר עב והוגה וחודר אל המחשבות שבו, לוֹ ידמה אז כי חודר הוא אל מסתורי החברה, למרות השתדלותה לכסותם מעין המעיין בה. ונעים היה לו להכיר כי הוא יודע דברים כמוסים שרוב האנשים לא חשדו גם את ישותם.

ואז היה מרים את עיניו בהיחבא ויביט בצללים שהיו מרקדים על הכתלים כאילו ירא פן יכירו את הסודות הגדולים שהוא הוזה והוגה בהם חרש בסתר מעונו אחר חצות הליל.

וכמרגלי חרש נדמוּ לו אז הצללים.

וגם עתה הפחידוהו הצללים. לוֹ נדמה כי המה – תושבי לונדון העיקריים – יסתוללו לו וישחקו לייסורי נפשו הנוראים.

הוא כיסה את פניו בידיו מפחד טמיר וזיכרון אחד עלה במוחו מימי מעברו מן העולם הישן אל העולם החדש.

והזיכרון הזה, בהגותו בו, מסך עליו מתחילה רעל נעים של התגעגעות ופניו אורו קצת מתקווה נעימה ומשעשעת, אך כאשר עבר זיכרונו על כל פרטי המאורע הלזה ושעת הזיכרון הגיעה לעמוד על המציאות, הוריד את ראשו לארץ ואנחה חרישית התפרצה מלבו ודמעות ייאוש שטפו מעיניו. ליל תמוז נעים היה אז.

והוא עודנו בן ישיבה בסנאי.

שמועות שונות החרידו את תנומת הגיטו: אמרו כי מטעם המלך ורביו נתחדשו גזירות רבות על ישראל ועל תורתו, סיפרו כי פה ושם תתחוללנה פרעות בישראל ושמועות נתפשטו כי ערים רבות הפכו בין לילה, מטעם הממשלה לכפרים, ומפני זאת נאלצו יהודים רבים לעזוב את משכנותם שנתאזרחו בהם. ענפי פרנסה רבים היו הולכים ונשללים מידי ישראל ועוד כאלה צרות חדשות לבקרים שלא תחסרנה כלל בתחום מושב היהודים ברוסיה

אך לעומת זאת נפוצה אז שמועה טובה מאוד במחנה ישראל, כל הלבבות יגילו ברעדה. תקווה טובה תזרח להם ממערבו של עולם: העיתונים הביאו פתאום שמועה לרחוב היהודים, כי באוסטריה קם מושיע לישראל, האומר לכונן “מדינת היהודים” על שמי היהדות. מאוסטריה דָּרַך פתאום כוכב לישראל, ובקהילת סנאי רעש ותנועה.

פלפולים חריפים רבים התעוררו לרגלי המקרה הזה, דרשות שונות ונוטריקין למאות נדרשו מפי דרשני העיר ומקוּבליה. הפרלמנט של אחורי התנור בבית המדרש נתעורר לחיים חדשים. הדיפלומטים שנחוּ זמן רב מאי-עבודה הוציאו את כל כלי זינם השנונים ויריבו ויפלפלו וילחמו זה בזה במסירת נפש. אלה הראו לדעת, על פי ספרי הזוהר ויתר ספרי הקבלה, כי זאת היא אתחלתא דגאולה ואחרים הוכיחו כי רק תשועה במקצת היא, והעקשנים הקרירים שבהם התנגדו אל הדעה הזאת כל עיקר ויאמרו כי רק אבנים זורקים אלה בעלי האידיאות החדשות אל רְקָקו של רחוב היהודים, להפריע את מנוחת בית העלמין השוררת בו. רבים מן העטלפים, אלה שאינם לא ציפורים ולא עכברים, בראותם את קו האור המבקיע ועולה אליהם מתוך החשיכה צעקו צעקה גדולה ומרה: “חושו עוּשוּ הצילו את היהדות וחוסו על נשמותיהם כי – האם עיוורים אתם מלראות? כי קשרו יחדיו מיסיונרי לונדון עם הד”ר הרצל להעביר את כל עם ישראל על אמונתו ודתו!…" וזרח האלוני היה מקשיב לכל הויכוחים והשיחות הרועשות האלה בכל לבו. בייחוד לקחוּ את לבו הנוח להתלהב, דברי אלה שדרשו את המאורע הזה לשבח. כעין שיכרון נעים שפכו עליו דברי יצחק הדרשן שהיה דורש כמה פסוקים ומאמרי חז"ל כי הדבר הזה הוא תחילת ישועת ישראל.

הדבר יוכל היות, כי בקרוב ישוב ישראל אל ארצו ויישב איש תחת גפנו ותחת תאנתו ומלך ישראל בכל יופיו והדרו תחזינה עיניו – הדבר הזה מסך עליו שמחה של שיכרון ורעד נעים היה עובר בכל גוו לשמע המלים: “מדינת היהודים”, “מלך ישראל”, “אנשי חיל יהודים”, וגאון של גבורה היה ממלא את לבו בתארו בדמיונו איך ילבש בגדי אנשי חיל ויגן על ארצו, יהיה גיבור ישראל, יילחם ויושיע את עמו כשמשון, כגדעון ויתר גיבורי התנ"ך. וסערה משונה התחוללה אז בלבבו. אז התחיל לקרוא ספרים בשפת עבר, בלע את כל החדשות שבאו בעיתונות היומית על הדבר הזה ובמוחו הסתמנה איזו שאיפה חדשה, איזה רעיון חדש, הוא חפץ להוציא את ישראל מעבדות לחירות!

מתחילה היה החפץ ענוותני מאוד: הוא חפץ רק להשתתף בעבודת הכלל, להיות גם הוא אחד בין אלה הרבים אשר מוציאים לפועל דבר ענקי כזה, חפץ היה לראות איך המלאכה הזאת תיעשה על ידי אחרים.

אבל מעט, מעט, בחדרו היטב אל הרעיון הציוני ובהגותו בו יומם ולילה, ראה וייווכח כי רב כוח הוא להיות גם הוא אחד הכוחות הפועלים העומדים ראשונה במחנה השואפים לתחייה וחרות. הוא בוש להיות לאחד הכוחות הפועלים הקַטְנונים וישאף לעשות גדולות.

בלבבו הסתמנה שאיפה חזקה להיות אחד ה“חלוצים” הראשונים במחנה הציונים, להיות אחד ה“מצילים” היותר גדולים.

הוא נוכח כי למען שייצא רעיון ענקי כזה אל הפועל צריכים להיות אנשים אשר יקדישו את כל כוחותיהם הנפשיים והפיננסיים, אנשים שיקריבו את עצמם קורבן כליל על מזבח האומה. ואנשים כאלה ראה כי מעט מספרם מאוד.

ובהתעמקו בניתוח כוחות נפשו נוכח, כי עליו הוא להיות אחד המנהיגים בעם המתעורר לתחייה: הוא מסוגל להקריב את הקורבנות הנצרכים.

ואז כמו לבשתהו פתאום רוח חדשה, רעד נעים עבר בכל יצורי גוו, לבו דפק בחוזקה מרוב התרגשות, והמחשבה להינזר מאנוכיות ולהקדיש את כל חייו אל הציוניות מלאה את כל נפשו ומוחו…

ליל תמוז נעים היה אז.

.השמים היו זכים וזרועים ברבבות כוכבים ויפהפיית הליל, חתולה בטלית שכולה תכלת, טיילה מעדנות בין רבבות מאהביה אלה שהצטחקו וירזמו {קרצו] לה בעיניהם הנוצצות מימין ומשמאל.

רוחות חרישיות השתובבו במשובת ילדים בַּעֲלֵי העצים שהיו גדלים סביב בית המדרש ששם זרח האלוני יושב ועוסק בתורה ותתפרצנה כפעם בפעם בצחוק חן אל הבית דרך החלונות הפתוחים.

ובנשוב הרוח בחוזקה היו העצים מתרגשים ואומרים שירה שרק אוזנו של זרח הסכינה לחדור אל כל סודותיה הנפלאים.

השעה הראשונה אחר חצות וזרח יושב כקסום על הגמרא שלו ומגמגם את הכתוב בה באופן מכני.

הרעיון להקדיש את עצמו כליל על מזבח אהבת עמו הצמיד אליו את כל חושיו והלהיב את דמו הצעיר כל כך, עד כי שכח את כל הסובב אותו, התמכר אל רעיון הציוניות בכל כוחות נפשו הצעירים ויצמצם את כל עיונו, התבודד ויהגה בעבודתו הלאומית בעתיד.

והליל היפה עם קסמיו הנפלאים פעל עליו פעולה משׁכרת ויתלהב ויתרגש ויחוש צורך להביע את רגשות לבו הבוערים בו באיזו פעולה ממשית.

הרעיון להקדיש את כל חייו בעד אהבת עמו ניקר במוחו זמן רב, אבל חכותו לאותו הזמן שבו יהיה מסוגל לעבור מעולם המחשבות וההרהורים אל עולם הממשיות לא די היה לו להשקיט בזאת את אנרגייתו הלוהטת, שמילאתהו במידה גדושה.

הוא חפץ לעשות גם עתה איזו פעולה ממשית, להוכיח גם עתה כי חייו בעתיד יהיו מוּקדשים להַכְּלל… “צריך להרוס את הגשרים” הבריק רעיון במוחו.

אבל במה נוהל להרוס את הגשרים לבל יוכל לשוב אל אנוכיותו?

– “בשבועה”, הבריק עוד הפעם רעיון במוחו.

אז קם ממושבו וייגש אל ארון הקודש.

הרוח התפרץ אל הבית ויכבה את נרו הכהה שהיה דולק על העמוד ויהי חושך מלא רזין טמירין מסביב.

הוא ניגש אל ארון הקודש ויוציא ממנו ספר תורה: ובתוך דממת הליל נשמעו דברי זרח האלוני. הבחוּר העני שנשבע להינזר מן החיים בשביל האידיאה, להיות כל ימיו ציוני עד טיפת דמו האחרונה.

ומן הלילה ההוא קיבלו חייו צורה חדשה. הוא ראה את עצמו כגיבור ישראל המקדיש את חייו בשביל הכלל, עזב את הישיבה ויתכונן לתעודתו הרמה.

הוא קרא ושָׁנָה הרבה מאוד ויהי לאיש אירופי ויקלוט אל תוכו את הקולטורה שלה.

ואז היו זמנים אשר השבועה בלילה הלז נראתה לו כמעשה ילדות, אבל זיכרון הערב ההוא חי תמיד במוחו וייתן צביון מיוחד לחייו וכמגדל המאור היה לו הערב ההוא אשר על פיהו כונן את דרכו בחיים…

,,, חוט זיכרונותיו נפסק. זה כחצי שנה אשר מקרים מעציבים מאוד נקרו ויֶאֶתיו בחייו ויאלצוהו לעזוב את ארץ מולדתו… ובזה באה תקופה חדשה בחייו.

החוט שהיה מקשרו אל עברו ניתק. בארץ מולדתו אמנם עזב מַטָּעים טובים רבים אבל הוא היה הכוח החיוני שבהם, הוא שתלם ויגדל אותם, ובעוזבו את הארץ, עזבם לאנחות.

אמנם מתחילת בואו הנה החלו תקוות נוצצות לשעשעהו גם פה, אבל היום נוכח לגמרי כי חלום שווא הן.

היום נוכח כי הכול אבד!…

גשם חזק ניתך ארצה.

העבים שעד כה רק התכוננו ויתאספו לאסיפה אחת רבו, ברקים מעוורים ורעמים מחרישים רעמו. והרוח הגביר חֵילים ויהמה וייליל, ויתייפח כילד רעב, נרות העששיות התפלצו וירעדו כחולי הקדחת, החומות עמדו מסביב כגדודי חַיל אילמים ותביטנה בהעוויות מאיימות אל ה“ירקרק האומלל” שעמד נדהם כבול עץ נשען אל עמוד העששיה. ומחשבה אחת מרה מלאה את כל לבו ומוחו:

היום קיבלו כל חלומות עברו ותקוותיו הנוצצות פתרון פשוט ואכזרי מאוד שמחר בשעה השביעית יתקיים בפועל, והמחשבה הזאת תעיק על לבבו באופן מבהיל ואיזו מרירות הוא מרגיש בגרונו והיא תגיע עד עיניו ודמעות מרות תשטופנה על לחייו החיוורות.

רק חייט יהיה!…

---

הפסנתר ופועל הדיוטה השלישית

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

(מחיי הנודדים בלונדון)

מתחת יריע הפסנתר, ולמעלה הפועלים, הם “יושבי חושך וצלמוות, אסירי עוני וברזל”, ופטישי הברזל יהלמו בכוח ובקצף, המכונות תרעשנה, תרעמנה ותתייפחנה, וגלגליהן יהמו, יצווחו וישרקו.

וליד המכונות, המתנועעות ברעם ורעש, בגאון ובכוח אדיר, עומדים הפועלים: הללו מעבר מזה ממציאים את הדרוש להן והללו מעבר מזה מקבלים מהן את אשר הן פולטות. פני הפועלים, המטפטפים זיעה, זועפים, שערותיהם רטובות ושרירי ידיהם המגולות מאומצים מאוד…

ובכל יום ויום בצאת השמש על הארץ הם יוצאים לפועלם ובהחל השמש לשקוע ימה, אז יעבדו עוד הפועלים בזיעת אפם.

וכאשר צִללי הליל יעטפו כבר את החומות הגבוהות והשחורות אשר מסביב בית החרושת, והפועלים עייפים ויגעים, מרגישים כבר את קרבת שעת החופש, אז ישתפכו מתחת צלצלי הפסנתר הנוגים, ישתפכו ויעלו אל אסירי העוני, יושבי החושך והצלמוות, יתפרצו אל לבותיהם העייפים, יטיפו עליהם נטפי נוחם ונועם ובלבותם יתעוררו געגועים אל חיים יפים וחופשיים, חיי אורה ונועם, עדינות ורוך, או ירגישו כי רחוקים הם מכל קסמי החיים הנעימים, ובלבותיהם יתעוררו ייאוש וכעס, עצב והתמרמרות.

ובתוך המון הפועלים יצטיין וימשוך עליו את עין המסתכל עלם צעיר אחד. פניו החיוורים והעדינים, כפיו הלבנות והרכות, עיניו המביעות עומק המחשבה ושתקנוּתו העקשנית, למרות השתדלות הפועלים לבוא עמו בשיחה, יעידו כי חדש הוא פה, לְבֶן־כפיִים שנעשה לפועל. מייד כאשר תנץ החמה והחרדים הולכים לבתי הכנסיות להתפלל ותיקין, והגבירות העדינות בשדרות גינותיהן עושות טיולים לשם תענוג, למען עורר את תענוג האכילה, אז יתרומם גם שמואל ממצעו הקשה וייצא במהירות מחדרו הצר, המלא אוויר מחניק, וישם את פעמיו לבית החרושת שלו. ובראותו מרחוק את המעשנה הגבוהה, השורקת ומוציאה עמודי עשן כבד, ירעד בו לבו מאיזה פחד טמיר: המעשנה תיראה לו כלוֹעהּ של איזו חיה טורפת…

הוא יתגנב חרש, יסתכל בשעון, אם לא אחר חלילה מעט מזמן בואו, וייגש אל שולחן עבודתו וירא, כי כבר ישנם שם רוב הפועלים והפועלות, מגהקים ומפהקים בעצלתיים. הם לא הספיקו עוד להעביר שינה מעיניהם, השמש לא הספיקה עוד לצאת כולה על אופק השמים והפועלים כבר עומדים הכן למלאכם מול המכונות השורקות בשריקות רגזניות ומאיימות: נראה, כמו גם הן לא הספיקו עוד לנוח כל צורכן… רוח שיממון ועצבות מיוחדה שוררת עתה בבית החרושת: העיניים עודן חפצות לנמנם, הראש העייף יחפוץ להישען, אם גם אך לרגע, על החזה, והגוויה חפצה להתמתח קצת תחת השמיכה והפה חפץ לפהק, אך עין המשגיח הנורא צופיה כל תנועה ותנועה של הפועלים, ומאוד מאוד הם יראים לבל יֵחשדו בעצלות והם מאמצים את שארית כוחם ועובדים בחריצות בשעה שהכול, הכול היו נותנים, לוּ נתנם לנמנם אך שעה קלה… אך כאשר הפעמון יודיע את זמן סעודת הצהריים ייאורו קצת הפנים האלה, השיחות תעשינה יותר עליזות, אז תישמענה גם הלצות, שירות מקוטעות וכולם ממהרים לבית המרזח הקרוב לשבור את צימאונם ולהשתיק את רעבונם.

ושמואל עומד מחריש כל העת גם בלבוֹש רוח שמחה את יתר הפועלים, הוא מביט בעיניים תועות סביבו כמו יבקש דבר מה, כמו חפץ הוא להיסתר, להימלט ולברוח מאיזה רודף נסתר… כאשר יפנו אליו חבריו הפועלים בשאלות שונות, ובייחוד הפועלות המתנהגות עִמדו במידת הרחמים כעם ילד חולה, הוא עונה באי־רצון דברים מקוטעים ומגומגמים, וכולם יודעים, כי העלם החדש הזה, שזה רק כשני שבועות נכנס לבית החרושת, הנהו בעל מחשבות ואומלל גדול. הם מתייחסים אליו ביחס הגדולים את הקטנים, לא ישימו לב לחסרון ידיעותיו בעבודה, אם כי פעמים רבות יקרה, כי צריכים הם לשנות ולתקן את אשר קִלקל הוא. מראשית בואו בבוקר עד אשר תשקע השמש והפעמון יודיע את חופשם של אסירי העוני, הוא עומד שחוח על מלאכתו, מחריש וחושב…

פניו רציניים ועצובים, בעיניו ייגלה עומק המחשבה, מצחו הרם יתקמט לפעמים ועין בוחנת תכיר מיד, כי העלם החיוור הזה עוסק בשעת עבודתו בשאלות היוצאות מחוג מלאכתו הפשוטה, כי שאלות גדולות מרגיזות את מנוחת נפשו. ובשעה שהוא מכה בפטישו על הפלדה לרככה ונקרוּ אלפי מיני יתושים שונים בחרטומיהם הדקים והחדים במוחו החושב. הוא עומד על יד השולחן ועיניו נטויות אל חתיכת הפלדה לעבדה ולתקנה היטב, ובאותה שעה הוא מעביר לפני עיני רוחו, לפני שכלו המבקר, את כל חיי החברה, את כל מִפלגות האנושיות בפגעיה, צלליה וצרותיה ועין ביקורתו החדה סוקרת הכול, בודקת ומעיינת בכול…

הוא מרים את כל הווילונות הסוככים על תעלולי החברה ועין ביקורתו תחדור אל הסדקים היותר צרים, אל המקומות היותר צנועים, ועל הכול, הכל הוא מותח את גזר משפטו.

ובהחל הפסנתר לרעוש מתחת בחוזקה וזרמי הזמרה יתפרצו מתחת אצבעותיה הענוגות של בת אדון בית החרושת, יתפרצו, יעלו ויעופו כְּפֵיוֹת קוסמות אל בית החרושת החשוך, עד כי כל הפועלים, גם היותר פטפטנים שבהם, ידומו ויקשיבו אל המנגינה המלבבת, המוסכת עליהם רוח געגועים ועיצבון – יתרומם בו לבו מהתרגשות עצומה וכל יצורי גוו רועדים כאילו נגע בו הזרם הגלוָוני, עצביו החלשים מתרגשים מאוד ולבו ומוחו עובדים אז באינטנסיוויות נוראה…

המחשבות והרגשות תרדופנה אישה את רעותה, הוא לא יספיק לעיין באחת והנה השנייה רודפת כבר אחריה… לו נראה אז כמו זרמי אור יישפכו על כל התבל, והוא רואה אותה מוארה כולה לפניו; אז הוא רואה הכל, סוקר הכל, ועל כל התבל כולה שפוכה רוח תוגה נוראה… ואל מהירות מחשבותיו יתאים גם אופן עבודתו. אז יפנה אליו שכנו הקרוב, והוא איש צנום ודק, בעל זקן קטן ומדולדל, ועיניו מביעות עורמה, טוב לב ופחדנות כאחד, ומעיר למוסר את אוזנו.

— למה תמהר ככה לעבוד עבודתך? עוד תספיק לעבוד… הרבה שנות עבוד תחכינה לך… איך שיהיה לא ירבו לך בתשלומים… אל תהי סכל, חוס על בריאותך… ובדברו יפנה את ראשו לראות, אם עין המשגיח לא תשורם, ובהיווכחו, כי אוזניים חשודות לא תשמענה את שיחתו, הוא מוסיף:

— סכל! האדון לא יֵעָנִי, אם גם תנוח בין הפרקים… ואתה את בריאותך תקלקל. ניכר כי טירוני (ניילינג) אתה… האין זאת? דבר נא בן ארצי, למה אתה שותק תמיד?

ושמואל חושב את עצמו מחויב לשמוע את פטפטנותו של הפועל הדברן, אם כי קשה עליו מאוד להפסיק את חוט מחשבותיו. הוא חפץ לשמוע את דבריו וגם לענות אותו דבר מה, למרות אשר לא התעמק בדבריו: הוא מדבר על בריאותו כעל דבר חשוב! אך לבל ייראה בעיני חברו הפועל ככפוי טובה, הוא עונה בגמגום:

— כן, אתה צדקת, תודה…

ובאותה שעה צלצלי הזמרה מתדפקים על לבבו, חודרים אל בתי נפשו ומזעזעים את כל נימי הרגשתו ומיתרי המחשבה שבו.

לא, הוא לא יוכל שאת את הקוּלטוּרה ואת קנייני הקולטורה: שורש נשמתו אחר לגמרי… הוא לא יוכל שאת את הצרוּת הנוראה, את המועקה, את הדוחק והלחץ…

נפשו תשאף למרחב אין קץ, לשירת הדרור, נפשו הפיוטית צריכה לטבע… אל המדבר הוא חפץ לשוב, לגור בהרים גבוהים, בצורים פראיים, מקום משכן פריצי חיות. בני־האדם הקוּלטוּריים, הצֶרֶמוניות החיות האלה, מביאים אותו לידי כעס והתמרמרות, רק קוֹפים מלומדים לבושי צילינדרים ומשקפיים מבריקים.

לא, אלף פעמים לא! הוא אינו מסוגל כלל לקבל את רוב הטובה, שהקולטורה משפיעה עלינו, הוא הנהו כופר בעיקרה של הטובה הזאת…

אל המדבר! אל הפראות!

טובות הן חיות הטבה מצֶרֶמוניות חיות… נעימים הם חיי הפראות! פיוט נצחי, שירה עולמית!

אל הפראות, אל הפראות!

בלונדון לא תיראה הטבע בכל קסם אי־מלאכותיותה: ידי אדם חיללו את בתוליה הקדושים… הוא מרגיש את עצמו ככלוא בבית האסורים. זה חודשים אחדים הנהו בלונדון ועוד לא ראה לא שמים טהורים בכל יופיים הקוסם, לא שמים מתאדמים בשעת זריחת השמש וגם לא אדמימותם בשעת השקיעה, ובשעה שהשמים חֲתולים ענני עופרת, גם אז הברקים בזגזגיהם הנפלאים כמו יתגנבו מתחת לחומות, החוסמות להם את המבוא אל הקריה ההומייה הזאת. גם רעש הרעמים כמו יתנדף, כמו יאבד פה את עוזו. ומה אוהב הוא את הברקים והרעמים, כאשר הטבע מופיעה בכל הדר גאונה וקול הרעם נורא ואור הברק נפלא!…

ובשעה שהוא הוגה במחשבותיו אלה הוא בעצמו איננו מאמין ביִשרת הגיונו, הוא בעצמו מודה בעומק לבבו, כי זרות הן, ועל זה הוא מתמרמר ומצטער צער אין קץ. “מדוע — ישאל את עצמו — אינן טובות ונכונות מחשבותיי אלה? הן יש ראיות מן השכל וההיגיון, ראיות מן החיים והמדע, ראיות מן הלב ומן השירה, ובכל זאת גם אני בעצמי אינני מאמין בהן, אני בעצמי חושבן לשיחה נאה, רק לגימנסטיקה רוחנית, כביכול”. ועל דא הוא בכה ומצטער!

רואה הוא בשברון לב עד כמה כוחה של הקולטורה השנואה לו כל כך מגיעה, רואה הוא עד כמה איננו ברשות עצמו, עד כי גם בשעה שהשיג את האמת, בשעה שכל קישוטי הקולטורה היו לו לזרא ונפשו עורגת לדרור הטבע, גם אז אין עוד ביכולתו להתרומם על דעת הקהל ולהאמין במשפטו הוא…

אלה הם רק תעלולי הציוויליזציה המכשפה!… ואז יתכווצו אגרופיו מבלי הכרה והוא יאיים בלי משים על איזה דבר…

עתה, בעת שנשללה ממנו תוּמת הטבעיות וההשקט: עתה בהיעקרו מחיק הטבע ובגלותו אל הקריה הגדולה והנוראה הזאת, עתה בהימצאו במרכז הקולטורה, וכל תנועה ותנועה של אנשיה, כל גמגום קל של דיבוריהם, מנהגיהם, תהלוכותיהם ונימוסיהם מזכירים לו בכל צעד כי במרכז הקולטורה יימצא, עתה הנהו כופר בה לגמרי, עתה הנהו כופר בנחיצותה, וטובה לו שעה אחת של חיים טבעיים ושקטים בעיר קטנה מכל חיי התענוגות הרועשים בעולם הגדול והקולטורי הזה.

אך עוד מעט והוא שומע קול אחר קורא אליו: “בשעה שהנך מוקף קנייני קולטורה מסביב, הנךָ מתגעגע על טבעיותה של הפראות, אבל מה תאמר אז, כאשר תימצא הרחק מן החיים הוקלטוריים? איזו שירה תשיר לנו בהיותךָ במדבר שממה? התוכל להינזר מן הצרכים הקולטוריים שהתפתחו בךָ? נעימה עליךָ הטבע בכל אי־תרבותה בשעה שהנך רחוק ממנה, אבל מה תאמר אז, כאשר תינתן לך הטבע ותישלל ממך הקולטורה?”

ובשעה שהוא שומע קול כזה, תישפך בו מרֵירתו מצער פנימי. מדוע לא יאמין בעצמו? מדוע? אמנם מכיר הוא, כי לונדון היתה למה שהיא לא על פי רצונו של איזה יחיד: יודע הוא, כי זהו חוק הברזל של ההתפתחות הכלכלית. אך הוא איננו יכול ואיננו חפץ להשלים עם המציאות. הוא לא יוכל להעמיד את כל הווייתו של האדם רק על הקיבה, כי יודע הוא כי ישנו רוח בעולם!…

הוא נעשה לפועל. השמעתם?! מילתא זוטרתא! הוא, המיוחס הגדול לבן הכפיים, האידיאליסט, הנושא על שכמו את הצער העולמי, המהרהר ומקווה לאושר כללי ונצחי, בעל הדמיון, המצטער בצערן של כל הבריות הנעלבות, הוא, השופך תמיד קיתון של בוז על הקפיטליסטים הבטלנים, המטיף על הפועלים האומללים, המפרנסים בזיעת אפם ובדמי לבבם אלפי אלפים עדינים ועדינות — הוא בעצמו נעשה הפעם לפועל, לאחד האומללים הישרים האלה, הוא בעצמו נתרחק מאותן העלוקות, המוצצות רק דמי אחרים, מרחק רב, ויהי לאיש ישר משתכר בזיעת אפו פת לחם, ולמה יתמרמר… מיוחס הוא. הוא בעצמו, למרות הטפותיו הנלהבות על השוויון, כנראה, יחשוב את עצמו ליותר חשוב מאותן הבריות האומללות, שעל אודותן שפך כל כך פְרָזות… הוא בעצמו רואה בעובדה הזאת עוול יותר גדול מצד הטבע על אי הדרה את פניו ומבלי שים לב ליחסנותו עשתהו לאיזה פועל… ובתפשו את עצמו על המחשבה הזאת שהוא חושב, למרות רצונו, יתאדמו פניו מבושת והוא מרגיש גועל נורא לכל פטפטנותו בעבר ולחולשתו הנוראה וכועס הוא על אי־יכולתו להשלים עם המציאות ולאמת את השקפותיו בבוא מעשה לידו.

ויש אשר יחשוב לאידךְ גיסא. יש אשר יתנצל לפני עצמו, לפני השופט הפנימי אשר בו… הן על פי חינוכו, השונה מאוד מחינוך שאר הפועלים, התפתחו בו צרכים רבים אחרים, תביעות ודרישות מן החיים, אשר במצבו של הפועל לא יוכל להספיקם בשום אופן ולו קשה מאוד להסתגל אל אופני חיים אחרים: הוא דורש מן החיים הרבה יותר ממה שהם יכולים לתת לו, אם כן הוא אומלל יותר גדול מרוב אחיו הפועלים: לו יחסר הרבה יותר ממה שיחסר להם…

כן, לו יש הרשות להתאונן על ההשגחה על שעשתהו לפועל, הוא הסכין אל סביבה אחרת, אל רֵעים אחרים, ולמרות כל הוכחותיו לא יחוש שום עונג בחברת רעיו הפועלים. אמנם הוא משתדל להוכיח לעצמו, כי כולם שווים הם וגם תעלה בידו לחשבם לשווים אליו, ובכל זאת לא ירגיש אליהם כל קרבה, רחוקים הם ממנו. הוא מרגיש רחמים עליהם, אבל לא רעוּת: להם אין דברים משותפים, אשר היו יכולים לעניינם ולענגם. מתגעגע הוא אל חבריו וחברותיו הקודמים, מרגיש הוא אליהם כעת חיבה יתירה, ולמרות רצונו הוא מפהק בחברת רעיו של הָאִידנא…

לפעמים הוא כופר כלל בתורת הסוציאליזם. ברגעי חייו אלה ייווכח פתאום, כי כל תקוותיו, שאיפותיו ומלחמותיו כוננו רק לשפר את חייו הוא. כל הטפותיו על שוויון בני־האדם, כל התמרמרותו, ויכוחיו וצעקותיו היו רק פְרָזות, שכל עיקרן לא בא אלא למען התרומם על יתר חבריו, שלא ידעו לצעוק כמוהו. ובשעה שהוא חושב כזאת אין הוא בא להאשים רק את עצמו ב“אנוכיות” נפרזה. באותה שעה הוא כופר ב“עיקר”: האדם דואג רק לנפשו ומפני אנוכיותו היתירה הוא חפץ לרמות את עצמו, כי הוא עומד למעלה מן הבהמה… לו היו בני־האדם מודים לפחות, כי אינם עולים מבוּסרם על יתר החיות הטורפות! הוא לא יוכל שאת את הערמת עצמנו זאת… מה מגוחך הוא, כשהערומים אינם מכירים את מערומיהם!…

חבריו היו אומרים עליו, כי הפכפך הוא, אבל עד כמה קצרי ראות הם! הוא אמנם מחליף את אידיאליו לפעמים קרובות; את שהיה לו אתמול קודש הוא מחלל היום והחולין של היום יהיו לקודש של מחר. אבל האם אשם הוא בזאת?! האם יש בעולם שלמות גמורה שנוכל לומר עליה בכל עת ובכל מקום: כזאת ראה וקדש, או היש רע מוחלט בתבל, שנוכל לומר עליו: כזה ראה וגַנֶה? לא בו הוא האשם אם בכיעור של היום יגלה למחר יופי נפלא ויחבב את שהיה לו אתמול מגועל, ואם במה שהיה נוצץ אתמול יגלה היום עיפוש מעלה סירחון וישנאהו… תנו לו איזו שלמות או טוב או רע, אך מוחלט, שלא יהיו נראים לכאן ולכאן, אז יהיה תמידי. אז לא יחליף את דיעותיו לעתים קרובות… אבל דברים כאלה אינם בעולמנו, והוא הנהו הפכפך…

לפנים היה דתי נלהב וכמעט בן לילה היה לכופר, אבל מתוך הכפירה בדת בא לידי אמונה אחרת, אמונה עוד יותר חזקה מהראשונה: הוא האמין בכפירתו, האמין במדעים ובכוחם, האמין בהתגברות הטוב על רע, האמין כי סוף כל סוף יבוא שוויון גמור לבני־האדם על פני האדמה. אבל עתה ישנם רגעים איומים בחייו, אשר בהם הוא כופר בכול, כופר גם בכפירתו. אל אמונה שלימה בדת כבר אי אפשר לו לשוב, למרות געגועיו החזקים אליה: השושנה, שאך קטפה, לא תפרח שנית כמקודם, ובכפירה לא יאמין עוד: לו אבדה האמונה במדע ובחוכמה, לא יאמין עוד בשוויון בני־האדם: בכל אחד הוא רואה רק חיה צמאה ורעבה, השואפת להיטיב רק לה ולהשביע רק את עצמה, ואז הוא מרגיש פתאום איך לא נשאר לו דבר בחיים. מרגיש הוא אז, איך הכפירה בכול, זו החיה הנוראה נוגעת בלבבו בציפורניה החדות והקרות ומוסכת עליו רוח קיפאון נורא. ואז הוא מרגיש בדידות איומה…

הנה הוא מתהלך ברחובות: אנשים אצים, רצים ונדחפים, לכולם יש איזו אמונה, איזו שאיפה, איזה חפץ, ולו אין כול… הוא מביט ומביט סביביו ופיו ייפער אמו מאליו: הוא מפהק… ובתקוף אותו אפטיה נוראה כזאת, אז איננו מרגיש כלל את החיים, הוא רק מפהק לרגעים.

פעמים רבות הוא חושב על דבר איבוד עצמו לדעת. אבל הוא חושב עליו בשעות של אפטיה גמורה, ואז אין לו אומץ להוציא אל הפועל שום דבר, ומה גם איבוד עצמו לדעת, אשר לזה צריכה אנרגיה במידה מרובה… אסונו היותר גדול הוא, כי בלבו, החפץ והשואף לאהוב, אין אהבה והוא איננו יכול לאהוב. האהבה נחוצה לו כאוויר היער לזמיר, כמים צלולים לדג. את המאושרים הטובים ישנא תכלית שנאה ואת האומללים הרעים ירחם ויבין. כל אלה בעלי האידיאות והשאיפות, כל אלה בעלי הפרזות המצלצלות והניבים הנאים, השואפים לעשות טוב לזולתם, לתקן עולם, כביכול, ייחשבו בעיניו רק למאושרים, שעל פי מזלם הטוב נשאר בם לבם שלם ובריא; וכל אלה האומללים, שלבם רע, יהיו עניים או עשירים, יעוררו בלבבו רחמים וגם בוז וגועל… ולבו החלל בקרבו יפרפר, כציפור בכלוב, יפרפר, ישאף ויתגעגע. חפץ הוא לחבק ולנשק את כל העולם, את כל האנושיות… אבל אינו יכול: אומלל הנהו ולבו עליו רע. לוּ היה מאושר, אז היה איש טוב. כעובר אורח הנהו במשתה החיים. לנגד עיניו עומדים שולחנות ערוכים כל טוב וסביבם האנשים צוהלים ושמחים, מתענגים, נהנים ואוהבים זה את זה, והוא לא ירהיב לגשת אליהם ולשׂישׂ אתם משׂושׂ ולאהוב כמוהם: זר הנהו, אורח הוא! לפעמים הוא מביט על עצמו ברחמים רבים ודובר לעצמו: הוי אומלל! כמה נעלב אתה ומרודף! הטבע שלל ממך את כל תענוגות החיים, עקרך מקנך ויאמר לך: נע ונד תהיה בארץ! יהודי נצחי! במקל נודד בידך הנך מתהלך תמיד יומם ולילה, בשׁווקים וברחובות, והכל מביטים עליך בחמלה וברחמים ולפעמים גם בבוז… והוא מסתכל בעצמו ולבו ימלא רחמים רבים על כל גדותיו, מרחם הוא על עצמו, האומלל, אשר דרכו בחיים נסתרה והוא תועה, כנשמה מקוללה, בעולם הגדול, מתגורר הוא פה בעולם היפה, המלא תענוגות מלבבים בכל פינה, כנזיר בכרם חמד…

“עוול גדול עשה עמך הטבע” — ישוב לשוחח עם עצמו. ורגש הרחמים כה יחזק בלבבו, עד כי יחפוץ לבכות. הוא מתהלך לפעמים ברחובות ביום ובלילה ומביט על החומות הגדולות והיפות, מסתכל הוא בבריות הנאות, המתענגות על רוב טוב ולבו ימלא כעס ומרירות לוהטת, והוא מרים את עיניו השמיימה ושב לשוחח את עצמו על דבר תהלוכות אלוהים עם יצורי כפיו ובהגותו כזאת הנהו מרגיש, כי מוחו יתבלבל, לא ינהג כבר ברסן מחשבותיו, לא הוא האדון להן, כשובבוֹת תתפרצנה אל מוחו ולא תקבלנה עליהן מרוּת: האבן בהיזרקה מראש ההר תוסיף להתגלגל גם אחרי מוּש היד הדוחפת אותה. והוא מוסיף לחשוב באופן מוכני, לא ברצונו, המחשבות באות כאורחות לא קרואות, ולעומת שבאו כן תלכנה במהירות ובערבוביה…

ויש שהוא משקיף על החיים ממרום. הן מיום החילו לדעת את עצמו הוא איננו חי חיי שעה, הוא מקווה לחיי עולם, תמיד הוא מתכונן לבוא אל הפרדס פנימה, הוא מתכונן בחוץ, ופנימה אל הפרדס לא בא עוד אף פעם אחת… ומבחר שנותיו תעבורנה רק בהכנותיו אלה! הן אחרים יבואו ישר אל החיים בלי הכנות מרובות. לא! הוא איננו יכול להסתפק בחיים כאלה, בתענוגות כאלה! אם אלה הם כל החיים, כל עיקרן של החיים, אם כן למה הם לו? אם החיים הם כל כך ריקים, כל כך בלי תוך, אם לעולם לא יוכלו החיים לספק את דרישותיו, שהוא דורש מהם, אם כן אינם החיים כלל… וטובה לו אפיסת ההוויה מהוויה אומללה כזאת! ומה הוא תובע מן החיים? המסוימות הן תביעותיו?

גם הוא בעצמו איננו יודע במה הוא חפץ, הוא רק לא יחפוץ, לא יוכל לחפוץ בחיים כאלה, שכל האנשים חיים, ומה הם חיים טובים מאלה, לא ידע גם בעצמו. ולפעמים יתקפהו חפץ אדיר לחיות מבלי חשוב כלל על מידות החיים. הן חי הנהו גם הוא ואת החיים לא ידע. מעולם לא טעם את כל נעימות החיים, את אורם ושמחתם. רק בצל החיים הנהו חי…

לא, הוא לא יוכל לחיות בצל החיים, לא יוכל להיות אורח!

הוא חפץ להתענג על האור, על השמחה, ולטעום את כל נעימות החיים אם רק פעם אחת. לחיות, להיקרא חי ולהיות נבדל ונזיר מן החיים! נורא, נורא! לבו יתפלץ בקרבו וקנאה נוראה תמלאהו ומטפטפת בו רעל. מוחו יחשוב להתפוצץ ממשא המון מחשבות נוגות.

מה יקנא במאושרים ומה ישנאם!

להרגיש את כל עומק החיים, אם רק פעם אחת, הוא מבקש. להיטבל לוּ רק פעם אחת בים החיים, ולהיטבל כולו בראשו ורובו ואחר כך… אין לו כלל “אחר כך”, לו גם יטבע אחר כך, לו גם תיפסק הווייתו הארורה הזאת, אין רע. כן, הוא חפץ לשתות, אם רק פעם אחת, מכוס החיים, לשתות ולהשתכר, לשתות עד שיתפקע הלב, עד שיתפוצץ כל גופו ככלי חרס משפע החיים,… אין לו חפץ בחיים כהים!

הן, הוא יעשה כן, לבטח יעשה כן, ישתדל בכל האמצעים להכות פעם אחת על מיתרי כינורו, יכה ויוציא צלצולים נעימים, שובבים, חזקים, ינגן עד שתצא נשמתו, עד שיקרעו כל המיתרים… לינוק משדי החיים פעם אחת ואחר כך יֻרעל כולו…

למות בנשיקה אחת הוא חפץ! אבל הנשיקה תהי ענוגה ורכה חזקה, צורבת, נעימה ולוהטת, ולמות באותה הנשיקה…

לחיות פעם אחת ואחר כך אפיסת ההוויה!…

בין השמשות. כנראה כבר שקעה השמש זה כבר, הפעמון כבר הודיע זמן החירות, בחוץ הודלקו הפנסים וגם בבית החרושת נפתחו צינורות הגז, ואורו המבהיק והמזמזם האיר את כנופיית הפועלים שעמדו להינפש קצת ולנקות את בגדיהם טרם צאתם החוצה…

ושמואל עומד כנדהם, נשען בשתי ידיו על המשקוף ומקשיב אל זמרת הפסנתר. מדי ערב בערב, בשקוע השמש, היתה בת אדון בית החרושת משוררת בלוויית הפסנתר. מעולם לא היה יכול שמואל לשמוע בשוויון נפש את הזמרה, תמיד היתה מוסכת עליו רוח שיכרון ושיגעון, אך עתה, מסיבת רפיון עצביו ומחסרון שינה ומזן מבריא, פעלה עליו הזמרה באופן נורא. כקסם עמד נשען אל הקיר ולא הרגיש, כי רוב הפועלים כבר עזבו את הבית, לא הרגיש בפנות אליו אחדים מחבריו לקראהו ללכת עמם — הוא עמד דומם ויקשיב וישמע.

הוא התעורר רק אז בדחוף אותו המשגיח ובהזכירו אותו, כי הגיע זמן נעילת הדלתות. בדומיה קפואה, בשוויון נפש גמור ירד מן המעלות ובלי שים לב אל צחוק המשגיח ועוזריו על “פילוסופייתו”: הוא חש, כי איזה זרם חדש יבוא אל קרבו, הרגיש, כי איזה פרחים חדשים החלו לפרוח בלבו…

הוא יצא החוצה. דרך האשנב הפתוח השתפכה מנגינה נפלאה, רגע הייתה נוגה ומעוררת לבכות, ורגע השתברה בשברים צוהלים ועליזים… גם מצב נפשו היה כזה: רגע היה חפץ לבכות מרוב מתיקות געגועים מרים אל יפי החיים ואל מנעמיהם, ורגע הרגיש עקיצות נוראות עמוק, עמוק בלבבו, עלבון החיים: אין לו כול! לו היה יכול להיות עתה שם, בטרקלין המואר יפה על יד היפהפיה! הוא רואה אותה מבעד הווילון, העשוי מעשה רשת, בייחוד הוא מביט אל עיניה השחורות והלוהטות באש עלומים, אל לחייה, שהיו מכוסות בחכליליות ורדית רעננה, ואל אצבעותיה החיוורות והדקות, שהיו מדלגות על המשושות… שפתותיה שתי שושנים אדומות — לו היה יכול לנשק את השפתיים האלה!… ועל ידה יושב איש עב הכרס, בעל שפם צהוב והארוך, שרשרת זהב כבדה מקשקשת על אפודתו הלבנה, אצבעותיו השמנות מקושטות טבעות משובצות כל מיני אבנים טובות, בעיניו יוקדת אש האהבה הבהמית, והוא מביט אל המנגנת במבט הזאב אל כּבשָׂתו, העתידה לעלות על שולחנו: הוא הנהו חתנה המיועד…והאש אשר בעיניה? הה! הוא אש שמים, אש קודש, לו היה יכול לנשק את העיניים האלה! הן גם בלבבו יוקדת עתה אש קודש? הוא היה שופך בנשיקתו את כל חוּמוֹ, את כל אִשוֹ אל לבבה!

הוא שׂאת לא יוכל את הזאב הזה! על יד סמל הקדושה והיופי יושב סמל הכיעור והחלאה… לא הרחק ממנגינת שמים נשימת אף חיה טורפת כזאת… הוא אוהב עתה! אותו הפרח, שהייתה נפשו עורגת אליו זה כמה, כמדומה לו שהוא החל לפרוח עתה בלבבו בהשפעת הפסנתר. האישה לקחה תמיד מקום הגון בחייו, אבל הוא התייחס אל האישה כאל יצור גבוה, הוא לא יכול להבין את האישה על פי הפשט, כי אם על פי רמז, דרוש וסוד… הוא עומד תחת החלון, קולט אל תוכו את צלצלי הזמרה הנפלאים ואוהב… כמובן, עתה יאהב אותה, את היושבת ליד הפסנתר ומנגנת, אבל כמדומה לו שלאו דווקא אותה… הוא שם את לבו לפעמים אל השמלות הלבנות והכחולות, המרחפות לפניו, הללו הולכות והללו באות, לפעמים תעמודנה על ידו עלמות אחדות לשמוע אל הרינה ואל הזמרה, עומדות קצת, מתלחשות והולכות…

הנה עמדה עלמה אחת. לבו יתרומם ודופק בחוזקה: היא עומדת יחידה, אין איש על ידה. הוא מסתכל בפניה כמו באקראי שלא בכוונה. עיניה צוהלות… אל אלוהי שמים! הלא יפה היא מאוד! רק השפתיים אינן אדומות והלחיים חיוורות מאוד.

כמדומה לו, שהוא אוהב אותה זה כבר, כן, הוא חיכה אליה, והנה היא באה. הוא יתקרב אליה והיא תפתח את פיה בצחוק, והצחוק צלול ונעים ושיניה לבנות כשלג. קרבתה מוסכת עליו רוח שיכרון.

מן הטרקלין יתחוללו גלי מוזיקה נפלאה, וגם לב שמואל יתרומם כגל. היא, נשענה בידה האחת על הגדר אשר לפני הבית, מצחקת בנעימה והוא רועד כעלה. לבו דופק בחוזקה ומבלי משים הוא אוחז בידה, היא לא תתנגד והוא בוער כאש.

— מה יפית! מה נעמת! ומה אוהב אותך!…. לוחשות שפתיו הבוערות, והיא נותנת את קולה בצחוק… הוא מתפלא מעט על צחוקה ולחייו מתאדמות מבּושת, הוא חפץ לשחרר את ידה, אז תלחץ היא את ידו…

— מה שמך? מי את? מגמגם שמואל במבוכה.

— ומה לך? הן במהרה תזקין, כאשר תדע הכול. רגעים אחדים שוררת דומיה. שמואל נבוך והיא מבטת עליו בצחוק.

— שמי אַנה… האם הנך כבר שבע רצון? עתה מצחק גם שמואל.

— התדע מה? נסור לבית השֵׁכר, תציע אנה אחרי רגעים מספר. שמואל מתפלא קצת על הצעתה המוזרה, ובכל זאת הוא הולך אחריה. הם סרים לבית המשקה, שותים שֵׁכר ויוצאים. הם הולכים אט ושותקים. האוויר מעורפל. לפעמים יעברו קרעי עננים על פני השמים וגשם דק יטפטף בהפסקות קטנות.

— מאין את? למה הנך שותקת? יגמגם שמואל באש תאוותו.

היא שותקת. מרחוק עוד תישמע מנגינת הפסנתר, והוא רואה את העולם והחיים בצבעים ורדיים.

— מי את אנה, אהובתי, אמרי, אנא אמרי מי את?

והוא לוחץ את ידה בחוזקה ובראשו ישען קצת על כתפה.

— מרוסיה אני…

— ומה הנך עושה פה? מה מלאכתך?

— חאַ־חאַ־חאַ…

— למה תצחקי? מה מוזרה את! לא אבינך…

שתיקה. הם נכנסו אל מבוא, שהצללים מרובים בו על האור.

— מה אוהב אותך, אַנה! הגם את אוהבת אותי? תני נא ואשקך!…

הוא לוחץ אותה אל לבו הסוער והוא נושק את שערות ראשה, את עיניה ושפתיה…

— איפה הוא מעונך?

— אין לי מעון… אך אפשר ללכת…

— איך זאת? מה את שחה? איפה את לנה?… ייבהל שמואל מבלי שמוע את דבריה האחרונים.

— פה ברחוב — עונה היא וקולה רועד קצת.

— ואבותיךְ?

— ולמה לך לדעת הכול? בפעם הראשונה הנני רואה איש כזה.

— הן אני אוהב אותך אַנה, הנך רואָה.

— אמי מתה.

— ואביךְ?

— הוא יושב כמעט תמיד שם…

— איפה?

— שם… הנך רואה את הגשר האדום? שם הוא ישן בלילה.

— ובמה יתפרנס?

— אני מפרנסת אותו…

היא שחררה מחיבוקיו: דברי חייה הפשוטים האלה, שנאמרו בקול חלש ורועד, כיבו את אש התאווה שהתלקחה בקרבו. איזה רגש מוזר תקפהו, רגש מעין מוסר כליות על השתעשעו באהבה ובנשיקות את נערה אומללה כזאת. שמחתו גזה כרגע, כל העולם נראה לו כלבוש שחורים, פניו נעשו נזעמים ועצובים. הוא הלך דומם על ידה וייזהר לבלי געת בה. היא הביטה בו בעיניים מביעות דאגה וייאוש ותשחק בשחוק מאוּנס ובתנועת פריצות חבקה את צווארו… הוא רעד כנשוך נחש וישתחרר מזרועותיה…

— איפה הוא מעונךָ… למה אתה שותק?

— ולמה לך לדעת את מעוני?

— הן צריכה אני לכסף… אבי לא אכל כל היום, אין אני יכולה… אין אני יכולה… לטייל חינם…

עתה הבין פתאום הכל… ולא נדמה כמו שאול מתחת פתח את לועו ואלפי שדים ורוחות האריכו לשון למולו ויתקלסו בו. הוא כבר התרונן כולו משִׁכרונו, דעתו שבה אליו, ולו נדמה כמו יד אכזריה נגעה בשושנתו העדינה. הוא אוהב אותה גם עתה, אבל את סמל השמחה, האושר והיופי העליז, כמו שנדמתה לו אַנה מקודם, ראה עתה כסמל הצער העולמי, כסמל העניות האומללה, ולבו נמס בו כמים. — מי היסב באסונה? מי? מי? לא יוכל היות, כי ברצונה הטוב. הוא הנהו בדד בלונדון ההומיה והנוראה, וגם היא הנה בודדה ועזובה. הוא מצא אותה פה כעץ מצל במדבר שממה. נפשו תתרכך מאוד. מעיניו תחפוצנה לפרוץ דמעות, לבו יילָחץ מכאב פנימי וחזק: מה ירחם עליה ועל עצמו!

הוא לא יעזבנה! אי אפשר לו לעזבנה! הוא יצילנה… הן הוא אוהב אותה, ומדוע לא ייקחנה לו לאישה? כן, לבטח יעשה כן, הוא ייקחנה לו לאישה…

— מה היסב בנפילתךְ? ישאל אותה קול חלש ורועד, אשר דמעות כבושות נשמעו בו. אמרי, אהובתי האומללה, ספרי, מה היסב בנפילתך? ספרי נא… למה את שותקת?

פניה נעשו זועפים מאוד. היא התחרטה על “פטפוטה” עם “הירוק” הזה. היא זכרה את אביה הרעב ותחליט להיפרד ממנו. אם יוסיף עוד לפטפט ללא צורך וללא תועלת…

— שמע נא, כנראה הנך בן־ישיבה… מעולם לא ראיתי גבר כמוך… אין עתותיי בידי לפטפט… אבי רעב… נחוץ לי כסף… עתה הרגיש שמואל מוסר כליות ויֵבוש בפני עצמו. הוא חפץ להתנצל לפניה, אך לא מצא מלים הנאותות למטרה זו, ובדומייה חיפש בכיסי בגדיו וימצא מטבעות אחדות וימסרן לידה. פניה אורו למראה המטבעות.

— אתה, אם תחפוץ, נלך אל אבי ואנוכי אקנה בעדו מזון. הוא מנמנם כעת תחת הגשר.

הם מיהרו ללכת ובדרך סרה לחנות מכולת וַתִּקן לחם וחמאה בעד אביה. ולשמואל נדמה כמו אחת הקדושות הולכת על ידו, אחת הגיבורות המקרבת את כל אוצרות חייה הצעירים בשביל אביה, הקוטפת את כל פרחי אביב חייה ואופה מהם לחם לאביה. לו נדמה כמו רואה הוא את העשן השחור והמחניק, העולה מתוך הפרחים היקרים והרעננים האלה. והוא הרגיש, כי אוהב הוא אותה אהבה עזה מאוד, אהבה עמוקה ועדינה, טהורה וענוגה, הרחוקה מכל זוהמת וחלאה, וחפץ אדיר לדעת סיבת מפלתה תקף אותו עוד הפעם.

— ספרי נא, אַנה, מה הביאך עד הלום — התחנן לפניה שמואל בקול רועד מדמעות עצורות. היא הסתכלה בפניו: הם היו כל כך זועפים, חיוורים ומביעים תחינה ובקשה, עד כי לא יכלה לסרב, ובקול רועד ובפנים מתאדמים ומלבינים חליפות החלה:

— הדברים פשוטים. ילידת רוסיה הנני… זה כחמש שנים שנאלץ אבי לעזוב את ארצו. הוא היה שם מלמד. וכן באנו הלום, פרנסה לא הייתה. אמי מתה פה, שני אחיי הבכירים נסעו מזה, האחד לאמריקה והשני לאפריקה, ואין אנו יודעים מה היה להם, כי לא יכתבו מכתבים… אני הנני בת זקונים. אבותיי אהבו אותי מאוד… אבי חלה ושום משלח יד לא היה יכול להשיג פה. הוא זקן וחולה. לעבוד לא היה יכול ולהשיג תלמידים גם כן לא היה יכול. גאה הוא, איננו יכול להתחנן… ופה צריך להתחנן… אני עבדתי בבית חרושת ונתפרנס שנינו, בדוחק גדול התפרנסנו… בשנה שעברה ארך מאוד זמן חסרון העבודה ואנחנו רעבנו באופן נורא. אנוכי הנני צעירה לימים, אפשר לי לסבול, אך אבי, אבי הוא זקן וחולה ורפה כוח. לבקש נדבות לא יכולנו… בארצנו היינו בעלי בתים. אז הלכתי לבית החרושת לבקש עבודה, התחננתי לפני האדון לשווא, לא היה מקום בעדי. ובן יש לו, לאדון בית החרושת, עלם צעיר… הוא נתן בי עיניו ויצחק. אנוכי יצאתי והוא אחרי. הוא בקשני לבוא אל מעונו בשעה קבועה, והוא ייתן לי עבודה. אנוכי האמנתי… ובאתי והנה… גם מעצמך תבין את סוף הדבר… אנוסה הייתי… אבי היה חולה ורעב ללחם ומה לא יעשו בעד הלחם? הוא הציע הרבה כסף… גם יין השקני… קנה בכסף… אנוכי שנאתיו, חי נפשי שנאתיו, אך הרעב, הכסף… התבין? ומן היום ההוא הייתי ל“נערת הרחוב”, כאשר עיניך רואות. היא נאנחה ותמחה את דמעותיה, שהזהירו בעפעפיה, ושמואל הלך דומם שקוע בהרהורים מרים, בלבבו התעוררה שנאה איומה לכול, לכול. רק אותה יאהב מאוד, אבל את חמתו הוא חפץ לשפוך, דמו ירתח בו… הוא מבקש אותה, שתוסיף לדבר. הוא חפץ שסיפורה ירעיל את כולו, שהאש, שהוצת בו לא יכבה… והיא מוסיפה:

— אבי איננו יודע זאת, הוא מדמה, כי אני עובדת בבית החרושת. ופעמים רבות נרעב גם עתה… לא אוכל להסכין בעסק זה. בתחילה הייתי בוכה והגברים היו סרים ממני. לא אוכל להשתובב ולהתהולל כיתר חברותיי, רק שֵׁכר אני אוהבת לשתות. השׁכר מבדח קצת את דעתי ולא אבכה… לפעמים קרובות אנחנו לנים ברחוב, שם, תחת הגשר האדום… הנך רואה? הוא ישן ואני סובבת ברחוב, הוא לא ירגיש בלכתי… לו ידע זאת אבי. הה, ריבונו של עולם! זה כשבוע תמים שלא השׂתכרתי כלום… ואנחנו לנים תחת הגשר… רק לפעמים רחוקות אשׂתכר… כן לא מכוערה אני? אַח, אמור! ובכל זאת רעותיי משׂתכרות הרבה יותר ממני. אינני מסוגלה לפרנסה זאת… לפעמים אתעצב ואבכה…

הם התקרבו אל הגשר. היא בקשה את שמואל הנדהם שיסור מעט הצדה, לבל ירגיש בו אביה, והיא ניגשה אליו לתת לו את האוכל, שקנתה בעדו. על המפסעה [המדרכה] העוברת תחת הגשר, שכב סרוח בפישוט רגליים איש זקן, ספק גל עצמות, ספק גל סמרטוטין. פניו היו ממראה שעווה ממוזמזה, זקנו המדלדל היה רטוב ומזוהם מלֵיח חוטמו הזב. עפעפי עיניו היו מחוסרי ריסים… היא העירתהו בקול חיבה ותגֵש לפניו את המאכלים… הוא פתח את עיניו הטרוטות ויביט סביביו בשיממון, אך בראותו את הלחם והחמאה, אשר שמה לפניו בתו, התנפל עליו בלי אומר ודברים, אך כרגע הפסיק לאכול וישפשף את ידיו על אבני הרצפה ויגמגם את ה“אשר קדשנו” ויוסף מבלי דבֵר דבר אל בתו שעמדה על ידו, לבלוע את הלחם המרוח בחמאה, ורק לפעמים היה מעיף את עיניו בדאגה ובפחד אל בתו… לא הרחק מן הזקן שכבה אישה זקנה. פניה, היו נראים כשחיף עץ, מכוסים באיזה סמרטוט מקומט ומלוכלך ושפתיה הכחולות והקמוטות לחשו חרש איזה דבר, ולשמואל נדמה, כי האישה הזקנה הזאת היא אחת “החוטאות והפושעות” שקלקלו את שורתן בנערותן כאַנה שלו… ולחש שפתותיה הצנומות נראה לו כקללה נמרצה על כל אלה רבבות השאננים הנדיבים, המתענגים כעת על רוב טוב, נהנים מפרי נדיבותם ומכובדים על הקהל… “מי יודע — הגה שמואל ברוחו הקשה — אם לא איזה לורד היה בעוכרי האומללה הזאת, ואותו הלורד ספון עתה בהיכל תפארה”….

הלילה היה ליל חושך כבד. השמים היו מעוטפים שחורים, הירח והכוכבים לא נראו כלל. ערפל כבד ומחניק מילא את האוויר. אורות פנסי הרחוב כמו נלחמו את החושך הכבד, שהכתירם מסביב, וכמו השתדלו לחדור דרך ולסלול לו מסילה להאיר לאנשים, ההולכים בחושך דרכם… כבר כלתה רגל מן הרחובות הרועשות, והלילה עטף בצעיף ערפל את העיר הישנה ומנוחה כבדה ומבשרת רע שררה מסביב. רק לפעמים רחוקות עוד יִשָׁמע קשקוש איזו מרכבה מרקדה, השבה אל אחד הצעירים ממשתה עליזים. ומאחד הבתים, המואר יפה והעומד לא הרחק מן הגשר, תישמע מנגינת הפסנתר. ותחת הגשר תישמע נחרת הישנים הנחנקים מאדי ה“פוֹגה” [ערפל] המשחיתה, ותתלכד ותתערב עם צלצלי מנגינת הפסנתר…

ושמואל עמד בלב נרגש וסוער על יד אַנה. אביה כבר כילה את ארוחתו ויתקפל בסמרטוטיו ויישן. בלבבו ים רותח וסוער ובמוחו להבה נוראה. הוא הביט אל האומללים, המתגלגלים פה תחת הגשר, ומבטי עיניו תעו ויפלו על הבתים הרמים ונישאים ואגרופיו התכווצו, עיניו מלאו דם ופניו אדמו מקצף נורא…

— מי הוא, מי הוא הנבל ההוא? מה שמו ואיפה משכנו? פנה פתאום אל אַנה בקול רועד מקצף.

— שם! — הראתה אנַה באצבעה על הבית, אשר צלצלי הפסנתר התנשאו מתוכו — זה ינגן הוא, גם אז ניגן… בתנועה מוכנית שם פעמיו אל הבית, אשר הראתה עליו אַנה. שמואל ניגש עד החלון וקריאת תימהון וקצף התמלטה מפיו: זה היה אותו האדון הצעיר, שראהו היום יושב על יד בת אדון בית החרושת שלו: ורמש נבזה כזה עוד יעיז להתרועע עם בנות אלוהים! בלבבו הסתמנה שאיפה חזקה ולוהטת, והוא לא יכול לעצור עוד ברוחו הסוער.

— נקם אקח, נקם! קרא אל עצמו. דם, דם, דם!… רק הדם ישביח את רוחי. והוא כבר עמד על יד חלון הבית. בעד שמשות החלון, שהיו מכוסות בווילון דק, ראה אותו יושב על יד הפסנתר ומנגן את אותה המנגינה, אשר שמע בערב בנגן אותה בת אדון בית החרושת שלו.

פניו השמנים והעבים, סנטרו המשולש, שהיה רועד בהכותו על המשושות, העירו בו גועל וכעס נורא… וחיה כזאת עוד תעיז לנגן מנגינת שמים?! המעט לו חללו את אַנה האומללה, והנה הוא מחלל עוד את הפסנתר… רמש כזה ומנגינת שמים! היש חילול קודש יותר גדול מזה?! בתנועת יד מוכנית הרים את חתיכת הברזל וישליך דרך הזכוכית ישר אל עבר פני העלם…

הוא ראה, איך נפל מספסלו בראש הלום, וקריאת שמחה על אשר לא החטיא את המטרה התפרצה מלבו… ובאותו רגע זיעזע פעפוע [שריקה] חזק את האוויר המעורפל.

שמואל הפנה את שכמו ללכת אל אַנה, אך סביבו כבר עמדו שוטרי הפוליציה…

---

ליל חורף

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

על פני רחובות מזרח־לונדון

(מִכִּתבי נודד)

ממבוי למבוי, מרחוב לרחוב תעיתי בליל חורף קר כֶָּסוי ערפל ומושקה אד גשם.

כיסי שלי כבר נתרוקן לגמרי; גם בטני הייתה ריקה. זה ימים אחדים לא טעמתי טעם לחם ולא הריחותי ריח תבשיל.

כוס תה שתיתי בבוקר במעוני. הפרוטות האחרונות היו זה כבר מתמעטות והולכות, ואחדל לשלם שכר דירה. בעלת הדירה הייתה שרויה בכעס, ותחדל לספר עמי על השכנים ועל השכנות וכעשר פעמים רמזה לי בדברים ברורים, כי לא נאה לג’נטלמן אֲמִתי לבלתי שלם שכר דירה בעִתו… ואני הייתי מנענע בראשי לאות הסכמה, כי זה באמת לא נאה.

בבוקר היום ההוא ברדתי מן העלייה, ששם, בקרן זווית אפלה – ספק מאורת כלב, ספק לול של אווזים – היה מעוני ונכנסתי אל חדר המבשלים לגרש קצת את הקור שחדר לתוכי ויקפיא את דמי ובשרי, נדמה לי שבעלת ביתי הביטה בי ברחמים ורוך, ובהגידי לה רצוני ליהנות מעט מחום הגחלים הלוהטות אשר על הכיריים, גמגמה בפנים מסבירות קצת:

– הן לא באת לאכול אותם! הגחלים לפניך, התחמם כאוות נפשך, האם היזק ממון יש לי מזה? הלוואי שלא היית לוקח ממני יותר מזה…

ניגשתי אל הכיריים. הגחלים הלוחשות צחקו לקראתי בצחוק של זהב ואושט להם את ידיי הכחולות לאות ברית אהבה ביני וביניהם. בעלת הבית התחילה משתעלת בקול רם, מוציאה הברות מקוטעות, מִלים לשליש ולרביע ועוד פעם משתעלת לתוך הסינר. ידעתי היטב כי כל התעלולים האלה הם מיני רמזים והכנה לאיזה ענין נכבד מאוד, ואולם את פירושם לא יכולתי להבין בשום אופן, ולכן החילותי מרגיש בלבי איזו דאגה מסותרה, פחד מפני דבר לא נודע, וצנח על גבי הפחמים ואסיח להם את צערי ואשיב עליהם מהבל פי, ויתלקחו ויתאדמו ויצחק לקראתי בצחוק של תנחומים, של חום, של אהבה, וייחס לי מאוד מאוד…

פתאום פנתה אליי בעלת־הבית ותציע לי לשתות כוס תה.

ריבונו של עולם! מה זאת?! בוודאי רוצה היא לתלות אותי היום: קראתי באיזה ספר קדמון כי להיוצאים לגרדום היו ממציאים ביום העונש את כל משאלותיהם.

ואני בולע כל לגימה ולגימה במהירות משונה וברעבתנות מצומצמה, בולע ומנשם בחוזקה, משיב רוח ומברך על החום הנעים המשתפך בכל גווי המוקפא, כשם שקיללתי בלילה את הקור הדוקר והמסמר את בשרי.

– היודע אתה מיסטר קלמנזון? מתחילה ה“מיסטרס” מדברת בקול כבוש וניחר מאוד ואחוריה כלפי פניי.

– בוודאי, בוודאי אני יודע, מיסטרס דז’יקוב! את הכל אני יודע… אֶה אֶה, תה יפה מאוד, חי נפשי…

– הן עליך… עליך, מיסטר קלמנזון, לעזוב היום… לעזוב את דירתי היום… לעזוב היום…

טוב מאוד! זוהי ה“תליה” שאותה יגורתי. יהי שם אדוני מבורך שנפטרתי בזול!

– היינו, איך זאת? כיצד לעזוב פתאום את הדירה?!

אני מעמיד פנים של תם, נותן את הכוס על השולחן ומסתכל פעם אל אחורי בעלת ביתי ופעם מרכין את חוטמי על עיגולי האדים החמים והנותנים ריח שהתרוממו מתוך הכוס ונכון אני לסרב קצת, שמא יעלה בידי לבטל עוד את הגזירה.

– איך זאת? כיצד?!… פישששש… ראיתם את ה“פריץ” שלי?… כיצד?! – מתחילה פתאום מיסטרס דז’יקוב לחקות אותי בהתלהבות, משפשפת את הקדירה בכעס ובמהירות ומדברת אליי בלשון נסתר.

– לו היה בן אדם זה לפחות שותק! מצח נחושה… אין אלוהים בלבו! זה שישה שבועות, ברוך־השם, שלא נתן לי אף פרדינג [תשלום שכירות] אחד והוא עוד שואל וטוען… זוהי חוצפה! בר־נש זה… נו, מילא… דע לך! היום תפנה את החדר ויהי מה! היום הזה ייכנס למעונך מיסטר יעקבזון, איש טוב ומנומס וג’נטלמן אֲמִתי; אינו דומה אליך כלל וכלל; ואתה, יכול אתה ללכת לארבע רוחות השמים אם רוצה אתה…

– בודאי, רוצה אני…

– איני יכולה להחזיקך בביתי לשם מצווה… לו היה לפחות אדם כשר וישר – מוסיפה היא לטעון לעצמה – לא ולא. הולך קרוע ובלוי, אינו מתפלל ולא כלום, ככלב להבדיל… לשנות את העולם הוא חפץ! ינסה קודם כל לשנות את עצמו. טיפש!…

– אשנה, מיסטרס דז’יקוב! אשנה, גם אותך, גם אותי גם את כל העולם כולו, הלא תראי…

– הוי, ריבונו של עולם, חבל שאין איש אשר ישמע ויצחק! אדם הולך בלי מכנסיים ובלי נעליים, חי, – אל יענישני אלוהים – ככלב להבדיל, אינו מתפלל ולא, כלום, לא העולם הזה ולא העולם הבא, והוא ישנה את העולם, הוא, מיסטר־פיסטר קלמנזון… השמעתם, הראיתם אותו, הגיבור שלנו? חבל שאין איש אשר ישמע ויצחק.

אני גומר לשתות את התה, מחכך את ידיי, משעל קצת ומתחיל להוכיח לה כי אין הדבר נלעג כל כך כמו שתחשוב היא כי למען הביא מהפכה בעולם אין צורך באוצרות רוטשילד, ומתחיל להביא ראיות והוכחות מן ההיגיון ומן ההיסטוריה. אך סבלנותה מתפקעת פתאום והיא צועקת:

– אבל למה לי הפילוסופיה שלך?! אלמנה ענייה גם אני. לך לך אל העשירים, אדרבה, לך אליהם והתפלסף עמהם…. לך לך, מיסטר! די סבלתי ממך, ד… המחויבת אני?…

– בוודאי לא.

קולי היה רך מאוד, כמעט כמתחנן. פניי נפלו. היא הסבה את פניה אלי ותסתכל בי. עינינו נפגשו רגע, ותורד את ראשה שנית על גבי הקדירה ותכעכע בקול רם. רגעים אחדים שוררת בינינו דממה. היא מתחילה לשפשף את הקדירה ברעש גדול ובחריקה נוראה. כמדומני שהיא מנגבת את עינה בשרוולה…

– כל הארץ לפניך, מיסטר קלמנזון! הארץ גדולה, אל תדאג…

– יודע אני כי כל הארץ לפניי וכי גדולה היא…הֶאח… גדולה!…

ובשעה שתים עשרה יצאתי את הבית.

בגדים וכלים לא היו לי. הכל כבר הלך אל ה“דוד” היקר, רק ספרים אחדים נשארו לי שבשבילם לא חפץ ה“דוד” לתת כלום ואתנם לבעלת מעוני למזכרת אהבה וידידות “ממני הדר ואינו משלם”.

בבטן, ריקה, בכיס נבוב, בלב מלא רגשות סוערים ובראש הוגה וממציא מחשבות הריסה ומהפכה תעיתי בחוצות לונדון כל אותו הלילה, עד שהתחילו פני המזרח מכסיפים…

לו ידעו עשירי העיר הזאת את כל הקללות, התחלואים הרעים והייסורים הנוראים שהכינותי במשך טיולי באותו לילה וסידרתים בשבילם לעתיד לבוא, כשיהיה רסן הממשלה בידיי וביד חבריי הטובים; לו ידעו אף מקצת מן המקצת, אז בוודאי אספוני לאיזה חדר חם ונתנו לי מיטה לשכב עליה ושמיכה להתכסות בה וחלה בחמאה.

היום היה יום סגריר. מבוקר עד לפנות הערב לא חדל גשם דק מטפטף, כמו מתוך נפה, בקמצנות ובעקשנות אכזרייה יחדיו, ועם חשֵׁכה חדל הגשם לגמרי ועל השמים נשארו עננים שרבצו במנוחה ובשקט, בלי סדרים, מפוזרים ומפורדים, חומרים חומרים, קרעים קרעים, כאילו הקפיא היוצר ים חומר לפתע, ויחכו רק לשעת הכושר להריק את רוב ה“ברכה”, אשר עצרו בקרבם, על הארץ ועל התועים עליה…

שכבת אד קלה, כמראה עשן מפוזר, ערפלה את האוויר.

הלבנה עמדה מאחורי החומות, רועדת וחיוורה והשקיפה מתוך גלי העננים, וכאילו תתבייש להסתכל בפני האדמה שסרחה כל כך, היא ממהרת שנית להתעטף בטלית שחורה. הקור התגבר, הרוח הדוקר והלחות עשו את האוויר קר מאוד.

כל היום ישבתי בביבליותיקה וקראתי מכל הבא בידי: מיני מעשיות משונות, שסמרו שערות בשרי כמעט מפחד, וגם מין פילוסופיה משונה, שמוחי כמעט שלא התפוצץ תחת סִבלה הקשה, ולפנות ערב כשהגיעה שעת נעילת הבית הוכרחתי לעזוב את הספרים ביחד עם החדר החם, אשר בעונג גדול הייתי תופס לי מקום תחת אחד השולחנות שבו, ואצא החוצה. המחשבות והרשמים השונים, ששאבתי מן הספרים במשך כל היום, התערבבו בקרבי והתבלבלו ויהיו למין בלילה משונה, שגרמו לי, פשוט, חפץ להקאה. אז רָקקתי הרבה רקיקות של גועל ושאט נפש וכיוונתי לכל הספרים והסופרים, ולאור הלבנה או בחשכת איזו פינה נסתרת החילותי לחשוב מחשבות בעצמי, מחשבות העומדות ברומו של עולם, שגורל כל האנושות תלוי בהן, שצריכות היו להמציא מנוחה לגוויות מדוכאות ולחם לקיבות רעבות.

ממחשבותיי אני בתחילת הערב הייתה לי קורת רוח מרובה. הרבה עולמות בניתי והרבה אֲמִתיות גיליתי ועל הרבה שקרים הפיצותי אור רב, ושמח הייתי מאוד על שעלה בגורלי לנוד הלילה תחת כיפת השמים, בתוך המרחב החופשי, במקום שבלי מעצור יכול היה דמיוני להרקיע לשחקים…

בשעה העשירית סרתי פתאום לבית אחד ממכריי, מיסטר זוננשטין. כניסתי זאת הייתה זרה ולא צפויה כלל גם לי גם לאנשי הבית.

מיסטר זוננשטין הוא צורבא מרבנן, ברוך השם, עסקן גדול בענייני הציבור ולעסקיו הוא אין הוא דואג לכאורה כל עיקר. זוגתו היא עקרת הבית ומנהלת את העסקים, והוא עסוק כל הימים וכל הלילות בעניינים ציבוריים. היא אישה כשרה ומשכלת, מדברת “אשכנזית” ומתפלספת עם בנותיה הצעירות על ערך המצוות המעשיות והדלקת הנרות. בבעלה מתגאה היא שלא בפניו ולועגת לו ומריבה בו בפניו. הבנות מדברות אנגלית בשעת רִתחה, כשצריכות לדבר דברים כבושים או כשאורחים נכבדים מבקרים את הבית וקוראות לאביהן שלא בפניו: “רברנד”, וטעם ונימוק יש לכינוי זה: בתחילת בואו הנה שימש בבית הכנסת, ולעת מצוא גם בעל תפילה ומוהל.

להיהודים הלונדוניים מתייחס מיסטר זוננשטין בגאווה, כמעט בבוז. כשבאתי אליו בפעם הראשונה והוא מכיר אותי עוד מביתי, אותי ואת כל שלשלת היוחסין שלי, הואיל לדבר עמי הרבה ויספר את כל פרשת גדולתו ויצייר לפני את היהודים הלונדוניים.

– מה אתה חושב, קלמנזון, כאן יש בני אדם? כאן בלונדון הבירה יש בני אדם? טועה אתה קלמנזון, פה לא רוסיה… תצא החוצה וממש רעדה תאחזך: צילינדרים, נעלי־יד יפות, בגדים, נו, ממש בגדי דוכסים, וטבעות זהב על כל האצבעות, מורי־שעות ושרשרות של זהב, פיץ־מיץ, פיש־פש, ג’נטלמנים אַמִתיים, אתה תיבהל, מיניסטרים בוודאי… נו, זאת לאו דווקא, סנדלרים וחייטים מהחל ועד כלה… התמצא פה איש הגון אחד? אף לא אחד? וגם פני העיר, כביכול, מי המה? במחילה מכבודך, עוד הפעם חייטים וסנדלרים. באחד, זוהי ארץ הסנדלרים, להווי ידוע לך…

אותי הוא מכבד קצת. אוהב הוא איש היודע ספר ומיוחס, אם כי מסכים גם הוא לדעת בנותיו, כי העיקר הוא ייחוס עצמו, בכל זאת – הוא מוסיף בצחוק של עָרמה – לא רחוק מן האילן ייפול התפוח, וגם ינעם לו יותר אם שרה שלו תצא במחולות עם רבנית משתצא עם איזו סנדלרית. רק אין לו קורת רוח ממני. הנני – לפי דברי הבנות – “איש לא־יִצלח”: איני מנקה את נעליי כהוגן, אומר “מטפחת חוטם” במקום “מטפחת כיס”, ופעמים אחדות ראוני אוכל ברחוב. באחת, איני ג’נטלמן. ובכל זאת יכבדני: אוהב הוא את המשכילים; גם הוא היה לפנים משכיל. אָמנם עליי יש אומרים כי אתערב עם אנשים שאינם מהוגנים כלל וכי בדעתנו להפוך את סדר העולם, ואולם אין בכך כלום; כל זה הוא מעשה ילדות וכשאשא אישה וארגיש ריחיים על צווארי, אעזוב בוודאי את כל התעלולים האלה ואהיה לאיש מהוגן.

אני נכנס הביתה ואומר “ערב טוב”, מחכך את ידיי זו על גב זו ואומר אַה־ה־ה, מודיע כי קר מאוד בחוץ ותופס לי מקום על יד השולחן.

– נכנסתי כך, אגב אורחא – מתחיל אני מגמגם בתור התנצלות – מכיוון שעובר אני לפני ביתם, לרגלי איזה עניין, אמרתי: אסורה נא…

הבת הבכירה יושבת לפני הכיריים הבוערות, ובהיכנסי תפגשני ב“ברוך הבא” וב“שלום עליכם” ומלווה את הדברים בצחוק של לעג וביטול, שיש בו בכל־זאת גם איזו קורת רוח מסותרת על כניסתי.

הצעירה מעיינת בספר ומושיטה לי את ידה מבלי הרים את עיניה. אני לוחץ את היד עד שתרגיש כאב והיא אומרת בצפצוף מבלי הרים את הראש:

– אַי, אַי, מיסטר קלמנזון! גם זה כבר מתחיל “אותם המעשים”… בעלת הבית שואלתני אם ברצוני לטעום מן הדגים הצלויים שהיא עוסקת עתה בצלייתם.

– חן־חן, איני רוצה כלל לאכול, אני מלא.

– מדוע? כבודך אכל בוודאי זה לא כבר את ארוחת הערב?

– בוודאי ובוודאי.

– כבודך אכל מאכלי בשר או חמאה?

– אכלתי תרנגולת צלוּיה…

– אָ־ה ה!…

נדמה לי שהגברת הטיפשית הזאת הטילה ספק בדבריי. היא שמה עיניה במגבעתי השחורה שפניה הספיקו כבר להלבין קצת מזקנה ותעבירן הלוך והסתכל בכל הטוּאלֵטה שלי עד שנחו על נעליי ואז עבר צחוק קל על שפתותיה, ותסור אל חדר המבשלים ותיגש אל המחבת אשר שפתה על הגז הבוער ותשים עליה חמאה ותניח עוד דג אחד לצלות. וגם הבנות נשאו את עיניהן ותסתכלנה בי, ושתיהן כאחת החלו להשעֵל בקול רעש גדול אל תוך אגרופיהן.

וכשחדלו לשעל אמרה הבכירה כמדברת אל עצמה:

– נו, ריבונו של עולם! –

והצעירה גמגמה בחשאי:

– מה גדול הביבר שלך, יוצר כול!

מר זוננשטין, שישב כל העת שקוע כולו בקריאת הפרוטוקולים של “ועד בתי הכנסיות המאוחדים” ולא הרגיש בי, נשא פתאום את עיניו ויביט בי מבעד לזכוכיות המשקפיים.

– מאין, מיסטר קלמנזון, בשעה מאוחרת כל כך?

– אני עובר ברחוב לפני בית כבודך לרגלי איזה עניין ואומר: אסורה נא מעט אל ביתו, ראיתי אור דרך החלון ואומר: אסורה מעט… קר כעת בחוץ; עליי עוד הרבה ללכת… הרבה…

זוננשטין הרים את משקפיו על המצח, נשען על שתי ידיו ויבט בי במבט מלא שיעמום ויפהק… ואנוכי קמתי במהירות, כאילו פתאום נשכני נחש, ואעזוב את הבית

* * *

היה קרוב לחצות הלַיל. הרחובות החלו מעט מעט להתרוקן. הטרַמוַויים [חשמליות] החלו לעבור לעִתים יותר ויותר רחוקות. התנועה המלאה עסקנות חדלה לגמרי ומפינות שונות, ממבואות אפלות, החלו להיראות מיני בריות משונות, “אזרחי לונדון של לילה”.

מורה השעות שעל גבי המגדל הִכָּה שתים עשרה. הרחובות נתרוקנו כל עיקר מאנשים “מהוגנים”, רק לעתים עובר עוד איזה ג’נטלמן שנתאחר, ארוך ודק, בעל צילינדר גבוה, שלוב זרוע עם לֵיידי צנומה ואדומת הלחיים כמראה ריאה לחה, ככל שאפשר לראות לאור המנורות.

הנה מתחילות צפות ועולות מתוך חשכת המרחק סוכות של מזון נוסעות, וסביבן מתלקטים ג’נטלמנים ולֵיידיות נפוחים; הללו שותים איזה נוזל שחרחר, מעורב באבקה מרה – קהווה בלשונם – שותים ומתלוצצים בבדיחות, אוכלים מיני לחמניות משונות ומשוחחים בין כך, מתוך הנאה של בטלה נעימה, על המחיה ועל הקור, על מקרי היום ורעותיו המרובות, ואלו מתהלכים סביב סביב הסוכות, הידיים נתונות בתוך כיסי המכנסיים, הלוך יילכו מסביב ומרקדים לפעמים ריקודים של בדיחות, כביכול, ועל פניהם לעג של ביטול וגאוותנות, כאילו לא לפי כבודם הוא להשתתף באותה סעודה תחת כיפת השמים; אך רבים אינם יכולים או אינם חושבים לנחוץ לכסות על רגשי לבם, מתחככים ומסתכלים בקנאה גלויה באלה המאושרים השותים נוזל חם מעלה אדים מלאים ריח, רועדים מקור ומשתדלים לבוא בדברים עם הסועדים ולהנותם בדברי חידודים. על יד אחת הסוכות עמדתי גם אני ואסתכל במאושרי העולם הזה, מעיין היטב בתנועות השפתיים המלחכות ויונקות ברעבתנות ומקשיב לצלצלי הלעיסה, משתדל להוכיח לעצמי כי התשוקה הזאת המתעוררת בקרבי היא לאו דווקא, כי איני חפץ כלל לאכול מין בלילה משונה ולשתות נוזל דלוח כזה… אלא מה פירושה של צביטה זו בבטן ובחֵך? זה מעשה הייצר־הרע שנשאר לי בירושה מבית־מדרשי הישן שעדיין לא הספקתי לעקרו כָּלה.

בדממת הרחובות מתחילות נראות סצינות מיוחדות במינן המבדחות מאוד את הנודדים הרעבים וממתיקות את סעודתם של המאושרים…

הנה אישה מושלכה באמצע המדרכה. פניה – מין אשפה משונה מלאה תלוליות וחריצים, גומות וחורים – אדומים מאוד, כאילו עוד מעט והדם יתחיל לזנק מהם, שערותיה פרועות, מעורבות ומודבקות ברפש לח, הבגדים – כאילו זה עתה יצאו מתוך טבילה באשפה. שוכבת היא סרוחה לרוחב המדרכה בפישוט ידיים ורגליים, חורקת בשיניה וקצף על שפתיה ועיניה פקוחות ולטושות ורעידה קלה עוברת לפעמים בפניה, והיא מפרכסת בידיה, מניעה ברגליה ומנחרת כבהמה שחוטה.

המון סקרנים סובבים אותה, מתחככים ומפהקים ושבעים נחת מקומדיה זו של לילה. פוליסמן מרים אותה ומנסה להקימה על רגליה, צובטה בלי אצילות יתירה ומבקשה בינתיים שתלך לעזאזל היא ואבותיה ואבות אבותיה, והאישה מוציאה קול נחרה כבושה וצרודה כמו בשעת יציאת נשמה.

הקהל הרואה את המחזה המצוי והמבדח כל כך נותן את לבו אליו יותר ויותר. מה יהיה סוף הדבר? לאן יובילוה? ההתעלפה? הישנה היא בשינה כל כך חזקה מתוך שתייה יותר מן המידה? או אולי כבר מתה? האח! עד כמה כל זה מושך את הלב!

זמן מועט תשכב בדומייה, כאילו קפאה כולה, ופתאום היא מתחילה שנית מפרכסת בידיה וברגליה, מגרגרת בגרונה, שולחת את הלשון ומלחכת בו את רצפת המדרכה, והקהל מסביב ההולך ומתרבה מקשיב בדממה ובעניין רב לכל הנעשה והמדובר, וכל אחד שקוע בעולמו. בינתיים מתחוללות גם תגרות קטנות בין הקהל ובין השוטרים. גודדי הרחובות לוחמים מלחמת מגן: מגינים הם על זכויות אזרחיותם ברחוב הלילה, לעשות ולראות כל מה שלִבם חפץ; אך לא כן דעת “המפקחים על הסדר”: חושבים הם לחטאה לתת לקהל גדול להתקבץ במקום אחד ולעשות כל מה שלִבו חפץ – והם לוחמים מלחמת תנופה ומניאים את הקהל מלהסתכל ומגרשו קצת.

פיעפוע [שריקה]! עוד שוטר ניגש דומם, שקט ובוטח.

– מה הוא הדבר?

– לך לתחנת הפוליסייה והבא עגלה.

נדמה לי כי המתעלפת מקשיבה היטב לכל המדובר ורוחה נוחה מאוד מכל מהלך העניין.

עוד מעט ושלושה שוטרים, ואחריהם סקרנים וסקרניות רבים, באו והשכיבוה בעגלה והעמידו עליה את הסוכה, ויובילוה לתחנת המשטר.

– היא הוליכה אותם שולל – לחש לי בחור גדל־קומה וצנום בהנאה גדולה ויתחכך מרוב נחת רוח, וישלח את לשונו וילוק את שפתותיו מרוב מתיקות.

– לאיזו תכלית?

– לאיזו תכלי? חא־חא… לאיזו תכלית… טירוני אתה… כלום אינך מבין? למען יהיה לה איזה מקום ללון. עתה, אל תירא, עתה תישן כגבירה… אָה הא!…

– אי מזה אתה יודע כל זאת?

– אי מזה אני יודע? מעצמי… בעצמי ראיתי איך צחקה ברגע שהשכיבוה… כן, ראיתי.

הבחור שלח עוד הפעם את לשונו וילוק את שפתותיו וירזום לי במרמה.

זהו באמת רעיון גיניאַלי! [גאוני] דרוש יהיה לי להמציא מין שעשוע כזה כשהרגליים תלאינה לשאת עליהן את הגוף.

הפוליסמנים עם העגלה בעלת שלושת האופנים הרחיקו ויאבדו בתוך החשֵׁכה עם גיבורת הרגע, שזכתה להמשיך עליה את שימת לִבם של כל נודדי הרחובות. ואנוכי התנהלתי לדרכי, הלוך והבט לצדדים, מסתכל השמיימה ומעיין בחומות החשכות.

עוד הפעם שקט הרחוב. רק פה ושם מסביב לסוכות המזון מתלקטים יחפים אחדים, מנקשים בשִניהם ומחככים את ידיהם זו על גב זו, מפזזים על רגליהם, ושותים קהווה ומפעפעים בשפתותיהם ומחליפים זה עם זה ועם המוכר אותה הידיעה הנכבדה, כי אחרי יום וערב של גשמים הלילה קר מאוד. והרוח הומה ומילל ומתפרץ אל תחת בגדי העליזים האלה וריקודיהם מתרבים ומתגברים, והמה רוקעים ברגליהם ומוחאים בכפיהם ומגמגמים פעם אחר פעם: “ארור” ו“לעזאזל”…

הנה אני רואה איזה דבר חי נשען על “גדר המודעות”, דומה יותר לצֶלם עשוי דונג מהיותו דומה לילוד אישה. מסתכל הוא השמיימה בעיון רב, כמחפש דבר מה, נשען על קיר הגדר, מתכווץ ומצטמצם וזורק רוקו לעתים קרובות. תחת זרועו בולט ויוצא איזה תוך, שמייד בראותי אותו מתגנב אליי איזה חשד… אני מתקרב אליו. הוא מזדקף ומסתכל בפניי, בבגדיי, ברגליי, צחוק קל עובר על פניו, הזקן המדולדל והמלוחלח – זקן תיש קטן ומחודד – התחיל מתנועע: האדם מדבר…

– יהודי?… כן, יהודי… רואה אנכי…

אני מגמגם איזו הברה לא־ברורה, שיש בה מעין הסכמה וקצת רוּגזה, כלומר: ובכן? ומה אתה רוצה? יהודי, יהיה יהודי – ובכן?…

עומדים אנו זמן־מה ושותקים. פתאום אני פונה אליו בהתעוררות קצת:

– מהיכן יהודי? מה עושה בכאן יהודי עם טלית ותפילין תחת זרועו?… אפשר ברצונך להתפלל ותיקין במניין עם החברה הזאת?

… מתכוון אני לשם הלצה, בחושבי פתאום לחילול־כבוד לשתיקתי האולימפית לשוחח עמו בכובד ראש.

– מה עושה בכאן יהודי? כלום אין יהודי מבין? מן הספינה ירדתי… נו, מילא, ירדתי… בכיסי רק פרוטות ספורות, אין מקום ללון, נו, מילא… אין מקום. ביום אחפש עבודה. חפצים אין… אתמול ישנתי אצל בן ארצי, היום בא איזה קרוב… נו, מילא, לילה אחד… לא רע… עד הבוקר נשארו עוד כחמש שעות… נו – חפצים אין… אטייל קצת… חי־חי־חי… כן, מה תחשוב? איזו חפצים נחוצים ליהודי? טלית ותפילין ודי… כבר אפשר לעבור כך את כל העולם… כְמה שנאמר: ואני במקלי עברתי את הירדן… זהו כלי־זין שלנו. לעֵשו ניתנה חרב ולנו טלית ותפילין, כְּמה שנאמר…

אני מתחיל פתאום לכעכע בקול רם, מביט השמיימה ומעקם את חוטמי עקימה משונה, לאות כי יודע אנוכי את הפילוסופיה הזאת. האדם של דונג, כנראה, הבין כי מטיל אני ספק בישרת התפלספותו ומקוריותה ונשתתק.

עברה רוח חדה, חזקה. גזרי העננים שצפו על פני הרקיע התפזרו לצדדים ותשקיף הלבנה… האדם של דונג קפץ פתאום ממקומו, נשא את עיניו השמיימה, עמד לאחוריו כלפי הלבנה ויקרא בשמחה:

– צל! צל כדבעי, צל שחור… רצונך לקדש את הלבנה, יהודי? חי־חי־חי…

– לקדש את הלבנה? מדוע לא? הלבנה היא כלה נאה וחסודה

– מתכוון אני לשם לצון – מדוע לא אקדשנה?… אך האדם לא שם עוד את לבו אליי. הוא הישיר את רגליו, שפשף את ידיו על גבי עמוד של פנס וינגבן בכנפי בגדו, הביט אל הלבנה בפעם האחרונה והתחיל לקדש את הלבנה בתנועת כל הגוף ובנעימה, לשמחת לבם של נודדי הרחוב, שלא מנעו, כל אחד מהם, לקלוע בו איזה חץ של לצון.

אנוכי עמדתי קצת מן הצד, ידיי תחובות בכיסי מכנסיי, ואחשוב לי לנכון לצחוק באיזה מן גאווה משונה.

– שלום עליכם! פנה אליי האדם של דונג פתאום באיזה מין תרועת ניצחון משונה.

הסתכלתי בו בפנים שוחקות זמן מה ולא השיבותי כלום… הוא תרגז.

– נו, נאַ.. מספיק! שלום עליכם?!

– עליכם שלום– עניתי בקצת צחוק.

– שלום עליכם!

– עליכם שלום – עניתי ולא עוד בקול.

“מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה”…

ייקחהו אופל! הוא מתחיל בדבריו במעשיו להיות לי למשא.

– “מי זאת עולה מן המדבר… מתרפקת על דודה”…

ומשקיף אני אל הלבנה הרחוקה שצפה בתוך הררי עננים בהירים ואפורים, לפעמים נסתרת כולה ולפעמים טובלת רק בים תכלת, כאותו הברבור הלבן על דכיי המים בשעת הסערה – ונדמה לי כי איזו יפיפייה לבושה כולה לבנים אני רואה מטיילת בין אילנות עטופי שלג.

– חודש טוב ומבורך! אומר לי האדם של דונג ונוגע בכתפי, מנער את בגדיו ומוסיף בהנאה:

– נו, עתה אנו טהורים ומחודשים, חודש חדש ומזל חדש… מה אתה מחריש, אחי?

אני עונה אותו בהרכנת ראש המשתמעת לכמה פנים וממהר להיפרד מעליו: רוצה אני להסתכל אל היפהפייה לבנת הפנים הצפה בתוך הררי התכלת, ואדם זה כנראה מתכונן להרצות לפניי את פילוסופייתו.

ותועה אני הלאה הלאה, והרהורים נעימים ומרים ממלאים אותי. אני מביט השמיימה, מחפש את הלבנה ומתגעגע אל היפהפייה לבושת הלבנים המטיילת בין אילנות… ואני נכנס לאיזה מבוי בודד, והנני רוקק פתאום רקיקה של גועל, כעס והתמרמרות, כועס על השמים ועל התכלת שלהם ומקלל את הלבנה ואת היפהפיות הלובשות לבנים ומטיילות מתוך בטלה, עומד באמצע המבוי, מכה במקלי על הרצפה הנרפשה ומביט על הארץ ועל השוכבים עליה. הלבנה בכל מקום ומקום אשר היא באה לשלוח את קרניה החיוורות, שם אין עוד מנוחה לישני הרחוב, כי עיני הפוליסמנים צופיות, ואין הם מרשים “להפריע” את הסדר. אך במבוי בודד וחשוך זה גם הלבנה בכל אכזריותה אינה מאירה שם בכל מלואה ופנסי הרחוב – אלה שטני הלילה להחברה היחפה – אינם שולחים שמה את קרני טובם. במבוי זה בין החומות ניצבים פה ושם נשענים על הכתלים או שוכבים למחצה על גבי הַמִפְתָנִים נערים וזקנים ומתנמנמים. ויש אשר הרוח תאחז בקרן זווית ותכפיל את זעמה, וביללה קורעת לב המבשרת־רע תתפרץ אל הישנים, תתגנב אל תוך בגדיהם הקרועים, תרימם ותיכנס לתוך גוויותיהם הערומות, תחליקם ותגפפם בנחת־רוח של רוצח מתנקם והישנים רועדים ומוציאים הברות ברורות, מקללים את הרוח את כנפיה הקרות – ובמין חיבה משונה יתדבקו על הסמרטוטים, מתקפלים בם ומוסיפים להשתקע בתנומה של ייאוש והתמרמרות. לא הרחק מן הגברים תפשו להן מקום גם נשים אחדות, שכבר נואשו “לעשות מסחר” הלילה, – מתקצפות ומתרעמות על הארץ ועל הדרים עליה ומנחרות מתוך שינה בכבדות ובצפצוף… ככה יישנוּ שוכני עוני וצלמוות וככה ישאבו כוחות חדשים ממעיינות שינה המשכיחה את הכל, והמדרכה עם הרפש היא המצע אשר עליה הוצעו, כיפת השמים העכורים עם העננים הקרועים הם השמיכה אשר תכסה אותם והרוח בהמייתה העצובה היא האומנת המיישנת אותם והיא משוררת להם שירת ערש זעומה.

נשענה על אדן אחד החלונות עומדת נערה צנומה כחולת השפתיים וחיוורת הלחיים. את ראשה מקיף סודר מלוכלך, אשר לפנים היה צבעו לבן ואת החזה הדק והנופל עוטף מן קַפְטן שחור־צהוב עם צווארון שעיר אשר עלתה בו קרחה מרוב ימים. צווארה דק וארוך, עד כי נדמה שעוד מעט והוא לא יחזק כוח לשאת עליו את הראש ויתמוטט וייפול. עפעפיה חשׂוכי הריסים כחולים־אדומים ועיניה פקוחות. בראש נשען על חזה עמד אצלה נער כבן שבע־עשרה ויישן. ידו הימנית חבקה את צוואר הנערה וידו השמאלית נחה בתוך ידה, וניכר היה כי מתאמצת הנערה אשר לא תישן גם היא: ביָשנה יכולים היו שניהם לנפול ארצה לתוך הרפש הלח. פני הנער עייפים ודוויים וניכר היה כי בכל נשימה ונשימה הוא מחדש את כוחו את אשר פג.

והמבוי הזה אשר נהפך לחדר שינה עורר גם בי תשוקה לישון, ואחל לחפש איזה מפתן להניח עליו את ראשי.

אך הנה נראה השוטר מקופל בבגד של בד עשוי דונג ועששית קטנה בידו; הלוך יילך מיָשֵן ליָשן ודוחף בו ונותן לו עצה טובה לפזז קצת, בכדי להפיג את השינה ולהתחמם… והישנים נוהמים כדובים חולים, כשמחרידים אותם מרבצם, אך חדלי אונים הם לעמוד על נפשם ורועדים מקָרה, נוקשים בשיניהם ומתחככים בהתמרמרות; הם נסוגים אחור, נרתעים מעט מעט וזורקים בפני השוטר איזה זלזול של תוכחה אשר יש בו מעין רמז ליושר הלב או קללה ואיום לעתיד לבוא. בייחוד מתקוממות ומתקצפות הנשים. על יסוד ההומניות היתירה בייחוסם של הגברים למין היפה, תדרושנה שירשו להן את המדרכה והמפתנים הפנויים לשינת לילה, ואולם השוטר אינו נפתה להוכחות כאלה והוא שונה בהשקט ובבִטחה את פזמונו הרגיל:

גשו הלאה, הלאה! כרגע פנו את המקום, כרגע!… ונדמה כאילו איזו הנאה משונה מרגיש בן־אדם זה להחריד את רבצם של אֶחיו בני־העוני, ובאכזריות של שמחה הוא מגרש אותם הלאה הלאה לתוך הלילה השחור והלח…

המבוי נתרוקן כולו רק אני עומד עדיין בקרן זווית ומסתכל מה יהיה לצמד הנאהבים, והשוטר הולך ומחפש, מביט ובודק לאור עששיתו בכל פינה וחור – ופתאום פגעו עיניו באותו הצמד. עיניו נפגשו עם עיני הנערה, ויעמוד רגע מבלי הרהיב לשלוח יד ויוצא איזו הברה לא ברורה ויגמגם איזה דבר בלי החלטה, ואולם לאחרונה נגע בכתף העלם הישן ויחל לנענע אותו.

– שד! אל תיגע! נתנה עליו הנערה בקול צפצוף משונה, אל תרהב!… הנער התעורר בין כה וכה, כולו רועד ומתעטש.

– הה, אל מלא חנינה! סולי יקירי! ישן, אל תשים לבך אליו… אדוני היקר! פנתה הנערה בצפצופה אל השוטר בלשון תחנונים – אדוני היקר! זהו חתני, חולה הוא ודרוש לו לנוח, לישון קצת, חוסה נא, אל נא תפריעהו…

– הלאה, הלאה! אין פה המקום אין מקום לכם, כרגע התעופפו… אם חולה הוא יילך לבית החולים… חולה… יודעים אנו… הלאה!

הנער והנערה נאחזים זה בזה התרחקו. הנער הלך ושתק והנערה לא פסק פיה מצעוק וקלל קללות נמרצות, ולרגעים הייתה מפנה את ראשה לעבר פני השוטר ותאיים עליו באגרופה הצנום… השוטר החיש את פעמיו וינופף את אגרופו – דבר זה היה אות מבשר רע, וצמד הנאהבים נעלם כרגע בתוך החשֵׁכה.

ואני נשארתי זמן מה על מקומי, נפעם ורועד כולי וחושב מחשבות מרות ומקלל בלבי את כל האבירים והאכזרים אשר אינם מניחים לאנשים אומללים לישון גם על פני המדרכות הנרפשות…

יצאתי לרחוב ווייטשפל.

האד עטף במעטפה שחורה וכבדה את החומות הגבוהות ואת יערות מגדלי העשן. הרוח אשר הלך הלוך וגבר החל להסיע את העננים ולרדפם על פני השמים ויעופו קרעי העננים וינועו תנועות מבשרות רע, בתימהון ובמבוכה, והלבנה כַּלה יפה וחסודה, ביישנית וחיוורת מראה, קפצה ודילגה ביניהם, כמו אווז הבר על פני נחל בעת אשר הסערה מרגיזה ומרוממה אותו ומכה בו גלים… הכוכבים הציצו בעיניהם הבהירות המפיקות כעין יראָה נסתרה, כאילו היו יראים פן יתלכדו העננים ויתאגדו ויכסו את עין הארץ ולא תהיה להם עוד היכולת הנעימה, להביט אל החיים המפרפרים מתחת.

הרוח השתובב ויריע ויילל ויתייפח, ואורות הפנסים פיזזו בתוך עטרת הערפל אשר עטרם מסביב, וירעדו גם צִללי הרחוב וירעד גם המאור הבודד אשר נשקף מתחת לרצפה השקופה והרטובה… עמדו הבתים כנדהמים, נזעמים ועצובים כנזופים; דומה, כאילו גער בם אדונו של עולם על דבר אשר לא הכניסו לתוך חדריהם של נודדי הרחוב… הנה בֵּיסיקָלים בודדים עוברים חרש במהירות ובהמון על פני רצפת הרחוב ואובדים בחשכת המרחק… ועוד הפעם דממה מפיצה אימה, מעיקה ומבשרת רע… דומה כאילו איזה רוחות מרחפות באוויר וכתב אשמה בכנפיהן, ועוד מעט והגישו למשפט את כל ילידי אישה…

מורה השעות אשר ממעל לבית התפילה לנוצרים, המתנשא בגובהו על כל יתר הבתים השמיע שתיים. בית התפילה הזה מושך עליו את עיני…

אכן נהדר ויפה הוא עד מאוד!…

רם ומתנשא על כל הבתים, מוקף סביב עצים המייללים עתה יללות עצב משונות, והוא נראה כמצבה גדולה על קבר ענק…

העצים התנודדו בתוך המיית הרוחות, יללו ויתייפחו כעדת ילדים רעבים, הניעו ואת ענפיהם היבשים כשלדים מתים, וצִללי עמודי הפנסים התלכדו עם צִללי העצים ויחולו מחולות משונים וירקדו ריקודי פרא…

בתוך המחולות המשונים אשר לצללים נראתה תבנית אדם מפזזת ומתנודדת הנה והנה, בזווית פיה רועדת מקטרת קטנה, והיא מתאמצת להעלות בה אש. היא מבעירה עץ גָפרית אחד אחר אחד ומגינה עליהם בכנפי בגדה מפני הרוח עז־הפנים המתפרץ כפעם בפעם לכבותם. הידיים והפנים של ברייה זו, שנבראה לכאורה תחילה בצלם דמות בן־אדם זכר, כתומות־כחולות, והיא מאמצת את שארית כוחה להדליק אש בטבק.

אני עובר על פניה ומסתכל בה, והיא מתרעמת ורוטנת בזעם. אני נותן קול שיעול ומשמיע ברכת ליל טוב ונעים, והיא משחקה בהכנעה ומראה לי על עצי הגָפרית שאינם רוצים לבעור בשום אופן…

– ארורים! אינם רוצים, עקשנים…חִי־חִי־חִי…

בעזרת כנפי בגדִי יעלה ביד הברייה ללבות אש במקטרת, ושנינו משוחחים בחיבה יתירה ובנעימות…

– פפַא־פַא־פפַא – כך יונקת הברייה את המקטרת ועלי הטבק מתלהבים ואש אדומה כזהב נראית בחלל המקטרת בתוך החשֵׁכה הלחה, ופתאום נעים כל כך ללבי וחם כל כך ואני מהרהר הרהורים על דבר תנור בוערת וגחלים אדומות ולוחשות וחום ואור, וטוב כל כך ונעים כל כך…

– קר, ג’נטלמן – מדבר בן־האדם.

– לי חם מאוד – מתכוון אני להתהלל לפני זה.

– חי־חי־חי… פפא־פפו… חי־חי – מצחק בן־האדם בצחוק שנשמעה בו כעין הטלת ספק באֲמִתוּת דבריי.

מחרישים אנו זמן מה. הברִיה הכחולה והכתומה מפזזת סביבי, מחככת את ידיה ויונקת את המקטרת, ואני מסתכל באִשהּ האדומה ונהנה הנאה מרובה בזוכרי אור וחום…

– פפא… מה חושב כבודו? היירד הלילה גשם? אני ירא מן הגשם.. טוב ללכת לרחוב לֵימַן אל מתחת הגשר… מה אתה חושב?

– אני חושב כי בחדר חם אל מול פני התנור מבוערת טוב עתה מאוד..

– ראֵה איך העננים רצים במהירות גדולה כל כך כאילו הייתה בהם איזו מהומה… עוד מעט והֵריקו עלינו את ברכתם… ארורים! מה אתה חושב סֶר? למה יוריד ריבון העולם בזמן כזה גשם? למי יש צורך בזה? מה את החושב, סר?

– אני חושב… אני חושב כי עוד מעט ויעלה עמוד השחר והיה אור וחום, אז תעלה גם השמש ואז נטַיל בגן־ויקטוריה ונשתה תֵה. האַ? חפץ אתה לשתות תה, בן אדם? תה חם ומריח ומעלה אדים נעימים, תה עם לחמניות בחמאה… הא, רוצה אתה, בן אדם?– מתכוון אני פתאום מסיבה לא־ברורה לי לעצמי להרעים את האיש.

– אח־אח־אה, ג’נטלמן – נאנח בן האדם בתחנונים, כאילו בידיי הוא, לתת לו כל זאת – אח־אח־אח… טוב מאוד, תה אשר יישפך בכל האיברים… כן, כְּמה שאומרים… בררר… אשר יבער כאש… האיש נענע בידיו באוויר בחפצו להראות איך יבער התה, ויוציא צלילי לעיסה וילקק את השפתיים.

– מאין אתה – פונה אלי פתאום האיש – מרוסיה?

– ומה לך לדעת את כל זה, השוטר אתה?

– חי־חי־חי…. אחת היא… רואה אני בך כי אינך אנגלי, על פי הברתך… חי־חי־חי… ואני שואל… אתה רוסי?

– אני אָדם! עונה אני פתאום בגאון משונה, רוקק רקיקה אשר רצוף בה ביטול ויחס של קלות דעת לאיש־שיחי ומביט השמיימה.

– אדם… כן, שמעתי, עתה רבים אומרים כן… טיפשים הם. דבר קטן, אדם!… טיפשים הם…

– כלומר, מה אתה שח? מה לך פתאום טיפשים? מה זה טיפשים? זה לא…

– אל נא תצעק, אדם! – מפסיק אותי האיש – אתה אדם – טוב… ואני יודע עשירים… רק עשירים ועניים הרוצים להיות עשירים… כך, חי־חי־חי… אל תצעק… ואיה האדם? האדם איהו? חי־חי־חי… אל המוזיאון שלחוהו, לבית אוסף דברים עתיקים… חי־חי־חי־חי…

– מה אתה שח? – תרעם אנוכי – איה האדם?! אנוכי, אתה ועוד רבים, רבים רבים…

– אֶח! – הניע בן האדם בידו וירק את פיח הטבק על פני כף ידו וינקה את המקטרת וימלאנה שנית טבק – אֶח, עוד ילד אתה, ג’נטלמן!… הרגשתי מיד כי משעה שהחילותי להתפלסף עם ברייה זו ירד כבודי בעיניו לגמרי.

– הוי ראה! מה שם?

על המדרכה אשר לעבר השני של הרחוב הלך שוטר גבה קומה עם איש לבוש צילינדר גבוה. זרועו האחת של האיש הייתה שומה תחת זרוע השוטר ובידו השנייה הייתה מלתחה של עור אדמדם. שניהם הלכו לאט וצעדיהם מדודים ויען כי הנתפש היה קטן קומה והשוטר – גבוה מאוד והם הלכו שלובי יד יחדיו, לכן מוכרח היה השוטר לכֹף את ראשו על שכם הנתפש, ויהיו נראים מרחוק כאילו שניהם מחבקים זה את זה ומטיילים טיול של חיבה ותענוג משותף.

בן האדם העומד על ידי נהפך לאחר. המחזה הזה, למרות מה שהוא שכיח מאוד, מילא את לבו שמחה רבה. פניו הכתומים והכחולים הפיקו שימת לב ושמחה. בעיניו רמז כי מן הנחוץ הוא לרוץ למקום המעשה. והוא רץ לפניי ואני אחריו. מחנה לא קטן של סקרנים כבר היה מלווה אותו עד כה; אלה הולכים מאחוריהם, ידיהם בכיסי המכנסיים, ראשיהם מורדים על לבם ושקועים הם כפי הנראה בעניין חשוב מאוד, ואלה עוברים אותם בכוח ומשתדלים להקדים להם ולהסתכל בפני השניים. גם אני עברתי אותם ואסתכל בהם בשום לב. פני השוטר היו שוקטים וקרים כפני רופא בשעה שהוא מודד את חום החולה. גם פני הנתפש היו שוקטים מאוד. הוא הלך לאט כאיש המכיר את ערכו, עיניו הביעו מנוחה, ורק לעתים, כשרבים היו מביטים אליהן, הייתה נוצצת בהן אש עלבון. הכל החרישו גם השוטר גם הנתפש וגם המחנה המלווה אותם…

– מה היה פה? – שאל בלחש האדם שלי את אחד המלווים.

– הוא עמד על יד סוכת מזון ושם קנה לעצמו במשיכה… חי־חי־חי… במשיכה קנה לתוך כיסו איזה לחמניות. אנחנו הרגשנו ונרם קול צעקה; הוא נשא את רגליו, ויחפוץ לברוח, אבל אנחנו תפשנו בו ונמסרהו לידי השוטר…

– טוב מאוד, טוב מאוד, – הצדיק עליו האדם שלי את הדין ויתחכך מנחת רוחו – כן יאבדו!….

בין כה וכה וכל המחנה הגיע עד תחנת בית המשטר, ושני גיבורי השעה, עם עוד שלישי בתור עד, נכנסו הביתה וכל המחנה נפזרה מעט מעט.

– ומה נעשה עתה? שואל איש גבה קומה וצנום – מה נעשה? גדול ורב השיעמום!

– עוד ג – – דול הלילה – עונה בהברות ממושכות בחור לבוש קַפִּילוּש מקומט ומכוסה אבק – עוד אָ – – רוך הוא… קר, לח… בררר… כועס הוא פתאום ומניע את ידו תנועה של ביטול.

– אֶח, ג’נטלמנים, נצא במחול – מציעה פתאום אישה אדומת פנים, על שכמה תלויה מעטפה קרועה ומלוכלכה, שערותיה פרועות ובפני פַּפירוסה.

– בראוו, בראוו, הידד! במחול! מסכימים כולם ומוחאים כף.

אמרה האישה ועשתה, הרימה את שמלתה עד קרסוליה, את ראשה הטתה קצת הצִדה ובצחוק של קוקיטריה [התחנחנות] התחילה קופצת ומכרכרת ובחורים וזקנים עמדו מסביב, מחאו כף וישוררו…

– אַלאַ־לאַ – אַלאַ – לאַ…

והאישה קפצה בכל כוחה, דופקת ברגליה זו על גב זו, מטה את ראשה ימין ושמאל ועיניה המצחקות למעלה.

– הווואה! קראה האישה מתוך עליצות ותאחז בבחור אחד, לפתה את צווארו ותמשכהו אליה ותסוֹב עימדו במחול לשמחת לב כל הנאספים…

– בראוו, בראוו! הידד! קראו כולם ומחאו כף ולשמחתם לא היה קץ. אז הרגשתי פתאום בלבי כעין מועקה נוראה. שיעמום בוער כברזל מלובן תקפני, ואשוט מעליהם ואוסף לתעות בחוצות וברחובות, במבואות אפלות ובסמטאות נרפשות, הולך ומבקש את המקומות אשר שם החשֵׁכה יותר עמוקה ויותר עבה, והלחות יותר קרה ויותר זעומה, את המקומות אשר גם קו אור בודד לא יחדור לשם. באותה שעה לא יכולתי לראות את האור ולא יכולתי להביט בו… ובלבי החל להתאבק איזה ענן חשֵׁכה כבד וראשי היה מעורפל. תרעומות גדולות היו לי על בני האדם ועל מיני תעלוליהם המשונים. לאט התנהלתי ואחשוב מחשבות מרד, הריסה ומהפכה, ובלבי הרגשתי עלבון מר ואיבה בוערת אל השוטר, אל בעל הצילינדר גונב הלחמניות ועל טיפות הגשם, אשר החלו לטפטף פה ושם. ואני מתבונן במיני הבריות המשונות באֵחי ללינה ברחוב, מסתכל אני בבגדיהם המזוהמים והקרועים, בפניהם המלוכלכים וביצורי גוום הרועדים מקור ומרעב, ואני מדבר לעצמי:

– כן, קלמנזון, חבריך הם, עוד מעט וגם אתה תבוא למדרגה זו של החיים, גם אתה אחד מהם; בהם תוכל לראות את קלסתר פניך בעתיד…

קור חזק עבר בכל יצורי גווי, שיני נקשו – באותה שעה נתמלאתי רחמים גדולים על עצמי, על נשמתי העלובה; דמעות חנקו את גרוני, דבר מה העיק על לבי ויחפוץ להתפרץ החוצה בדמעות, בדמעות אין קץ.

– כבר בא קצך קלמנזון! – דיברתי לפני עצמי בניגון של הספד – מחר, באור הבוקר אחצוב לך קבר, אציב עליו מצבה ואקשור עליך הספד, הספד מר וטוב… ועל אבן המצבה אצייר ציור נשר עם אברות מורמות לעוף ועל הכנפיים מונחות אבנים כבדות, והנשר נופל, נופל לארץ… כך מתָּ קלמנזון! אוי לך ואוי לנפשך העלובה… מה זאת? – מכה אני פתאום על מצחי בכף ידי כאילו ירד עליו יתוש וישׁוך אותו – האם יצאתי מדעתי? מה אני שח? איזה דיבורים משונים!…

מיהרתי ללכת, כאילו חפצתי לברוח ממחשבותיי המשונות ומדבריי המוזרים ואת עיני הרימותי השמיימה. עננים כבדים, שחורים כגולמי מים בליל חושך וסער, נסעו כנופיות כנופיות, התגלגלו ציבורים ציבורים, התנועעו בתנועות מבשרות רע המטילות אימה ויביטו עליי בדממה נזעמה. הנה גם כוכבים בודדים אחדים נוצצים מתוך גלי העננים החיוורים, יפים, כחלחלים, מלאי ענווה… מה אחמדם! קרובים הם לי, קרובים ללבי, מארצי הם באים, מעירי, ברכת שלום לי הביאו מרחוק מרחוק; ואת כל הסובב אותי אני שוכח, וכמו על גזרי העננים האלה אני מרַחף אל ארצי, אל מולדתי, אל עירי ויערי וגני אשר מאחורי בית הורי, אל כל חמודותיי… והעננים אינם שחורים, אור ורוד שפוך עליהם ואני מרחף.

מסביב פנים מכירים, חביבים, יקרים, מקבלים את פני בצחוק של חיבה, לוחצים את ידיי, שמחים לקראתי.

חורף בארץ. הכל עטוף לבן, מואר באור ירח חיוור, וניצוצי כסף מדלגים ומנצנצים על פני שכבת השלג הלבנה. ומטייל אני מחוץ לעיר בתוך העולם העטוף לבנים והטובל באור לבן, והיא הולכת על ידי לבושה שמלת חורף לבנה ולחייה ורודות ועיניה כחולות וניצוצי זהב, כעל פני השלג מסביב, מנצנצים שם. וטוב לנו, טוב ללבותינו, טוב מאוד וחם לנו ונעים ותקוות טובות, נעימות וגדולות ממלאות אותנו! כל העולם הוא שלנו. העתיד לנו הוא, העתיד עטוף האור וכְּסוּי הפרחים!… הדאגה השחורה טרם השחירה עוד את אופק חיי אחוז זוהר השמש. מחשבות יגון לא העיבו את מוחי, המצח לא ידע עוד קמטים, הלב – מרירות, עלז כציפור הייתי, ככוכב הנוצץ שם למעלה, כניצוצי הכסף המפזזים על פני שכבת השלג, ולבי – גן שושנים צעיר ורענן. ומוחי פלג חי מזנק תחת קרני שמש מצחקות…

וגל זועם ונורא, אכזרי כמוות ואיום כנצח, שטפני ויעקרני מביתי, פיזר את תקוות עתידי ויחשך את עולמי… ויחיד אני כעת, בדד ונעזב בארץ נכריה הרחק מכל אהובי לבבי, פה בתוך הרחובות המלוכלכים והנרפשים… עתיד אין לי… לאיש־הרחוב אהיה… כן הוא, מוצא אחר אין… לאיש־הרחוב ההולך יחף ומקלל את כל העולם ואת נפשו… כן, בא הקץ… והנה מלאך רע נגע בי בכנפיו הקרות ויקפיא את מוחי, את דמי, את לבי…

ומסביב חשֵׁכה, רפש וקרעי עננים שחורים…

– מדוע לא יגיהו ברקים? מדוע לא ירעמו רעמים? לו ניתך גשם שוטף ארצה בתוך נהמת רעמים ושלהבת ברקים. לו רעשו השמים והארץ… שאת לא אוכל את המנוחה. סער, רעמים, ברקים! הה, אל מלא רחמים! הבא נא מבול על הארץ, אם רחמים לך….

ורגש זר אוחז בלבי, ומעיק ומכביד עליי, והלב מחשב להתפוצץ…

– מה זאת? – געגועים?! עריגת נפש?! לא! מוזר ונורא הרגש, בוער הוא בלבבי ומחולל בו סער…

ועוד הפעם אני מביט אל הכוכבים אשר ילכו במנוחה במסילותם, ועוד הפעם אני נישא אל המקום הרחוק, לארץ מכורתי, למקום כל חמודותיי…

כן, שם עתה הנפש האחת האהובה…

הגם גַנהּ נבל ויחרב? הגם היא שבורה ורצוצה כמוני הנודד האומלל? ומביט אני אל הכוכבים בעברת זעם…

… מחוץ לעיר מטיילת היא עתה בשדות המתעטפים לבנים. עגלות חורף עוברות וזוגים מקשקשים. כלבים קטנים נובחים ברוצם אחרי העגלות השורקות בתוך השלג אשר קפא.

והיא מתחממת ומלאה היא עליצות הנוער.

– מה יפה!…

– מה טוב!…

ועל ידה הולך איש צעיר, והוא מאושר, ער, עלז ורענן…

הלוך ילכו וישתובבו ויתלוצצו, הלוך ילכו ובכובד ראש ידברו…

והלבבות מלאים אהבה רבה, ולהיטיב חפצים ולתקן את העולם, ואיש לפני אחיו הם שופכים את נפשותיהם המלאות והאוהבות…

האח! עד כמה חפצים הם לעבוד בעבור הרבים, בעבור האדם…

– “לבי לנדכאים, לבי לנעלבים”…

חרש ישורר, ועיניו הנטויות למרחק הלובן והכחול נוצצות, וגם בעיניה רועדים ניצוצי כסף.

ולעזור הם חפצים לכל הנדכאים, הנעלבים והאומללים, להקל סבל המשא של בני האדם של בני העוני…

האח! מה חפצים הם לתקן את העולם!….

ומסביב תשלוט שלוות השקט. ושדות עטופים לבנים משתטחים עד למרחוק ונושקים את קצות הכיפה הכחולה…

ושם מרחוק במקום אשר כיפת התכלת והאדמה הלבנה מנשקות אישה את אחותה, שם נוצץ אור בודד, לבן־כחול…

וחרש הולכים שניהם ומשוררים:

– לבי לנדכאים, לבי לנעלבים"!…

… גם אנוכי נדכא ונעלב…

לא! אין אני חפץ בעזרתכם, אין אני חפץ…

בלבי ים רעל, בראשי נהר אש…

אל תיגשו אליי, אל תעיזו להושיט לי יד עזרה!… אריק עליכם פלגי אש. אירק בכם ברעל, אבוז לכם, אנשים טובים, אשנאכם מאושרים!…

רגלי כבדות ונפוחות, כל גווי מדוכא ושבור ונלאה, נשמתי רצוצה ומתעטפת, קור לא ארגיש, ורק לֵאות אני מרגיש. מורה השעות משמיע: חמש. באיזה רחוב רחוק עברה עגלה כבדה ותרעֵד בהמולתה את מנוחת הרחובות הישֵנים. לא רחוק ממני מייללים חתולים… האם לישון הם חפצים? השוטרים לא יבריחום בידם הנוראה, להם הרשות לישון כאוות נפשם גם על כרכובי החלונות וגם על גבי המפתנים, כל הארץ לפניהם… אולי אותי הם מבכים?… את גורלי הרע?… הבלים!… לישון אני חפץ מאוד. איזו המיה לא ברורה אני שומע ממעל לראשי… האם קול נחרת הישנים הוא בהתהפכם מצד אל צד? האח! מיטה, מיטה חמה, חדר חם ושמיכה רכה אדומה!…

היש אושר יותר גדול מזה?… וכל אברי גופי נעשו כבדים ככה, כבדים ככה, כאילו מִלאו אותם בעופרת… יותר לא אוכל ללכת… אני כועס, מתמרמר, מתחיל לדבר משפטים עם השוטרים ביני לבין עצמי… לא אוכל יותר, אחפש לי מקום לשכב עליו. אני מסתכל סביבי… מה זאת? ביתו של זוננשטין!… זהו באמת רעיון טוב, מפתן ביתו רחב, גם המשקוף אשר ממעל לו רחב, מחסה ממטר טוב! אשכב לפני הדלת ואישן. כן, את זאת עליי לעשות. כמדומני, שאין שוטרים מסביב – ואני ניגש אל מפתן הבית, מקפל את רגליי תחתיי, מתמתח קצת בהנאה מרובה ומפהק בכל פה. האח, מה נעים! זהו “עולם הזה” יפה מאוד! בוודאי מעין שמינית שבשמינית שבגן עדן… חתול אָמוץ ראה אותי שוכב על הקרקע וייגש אליי, מקשקש בזנבו ומיילל. אני מחליק את עורו ברחמים רבים, מגיש את סנטרו אל שפתיי ומדבר אליו בקול נוגה מלא “צער בעלי־חיים”:

– קר לך, ידידי המסכן, קר ולח בעולם הזה!…

הוא ממצמץ בעיניו ומגמגם לאות הסכמה:

– מיאַ־מיאַ־מיאַ־מיאַ…

– חכה, ידידי הקטן, – אני מתחיל מנחם אותו – חכה חביבי, עוד מעט תעלה השמש, השמש המזהירה והחמה, השמש שלנו, אז יהיה טוב לנו, אז יהיה חם לכולנו.

ידידי הקטן הבין, כנראה, את הרמז, סגר את עיניו וישתתק, ואנוכי חיבקתיו וגיפפתיו ולחצתיו אל לבי, והוא נלחץ אליי בגופו הקטן, נגע בסנטרו החם בלחיי בחיבה יתירה, וייחם לשנינו… שמורות עיניו נסגרות אט. ברחוב עברה עגלה ותרעֵד מעט את האדמה תחתיי כמיישנת אותי… אני נרדם בנעימות יתירה…

… שדות ירק לפניי ואני מפזז שם בכל כוחי. תחילת האביב…

הגם את הנך פה? האח, מה טוב!… הבה, נלך ללקוט שושנים… שנינו יחדיו נלך, שם בין השיחים, והאם רואה את, ילדתי הנחמדה! מה יפות השושנים!…

וציפורים אומרות שירה ופלגי אור רך נשפכים משמי התכלת, מתחת מזנק פלג זך והומה חרש בקסם ומפטפט לנו מעשיות של תינוקות…

שם גם אמי הטובה יושבת תחת העץ אשר על שפת הפלג ועל סינרה הלבן מפרכס וצוהל אחי הקטן כחול העיניים וורוד הלחיים. הוא קורא וצוהל ומתפרץ מיד אימו המחזקת בו בחוזקה, מתפרץ ומכרכר ושואף למעלה: רוצה הוא לחטוף את הציפורת היפה המתעופפת ונוצצת על ראשו בשלל צבעיה בקשת קטנה בתוך פלגי האור.

– האח! – קוראה ילדתי הנחמדה – מה רבות השושנים ומה יפות הן! הבה נלקט אותן כולן…

– ואז נקלע מקלעת עטרות והיית אתה כמלך ואני אהיה המלכה.

– חא־חא־חא… אני אהיה המלך ואת תהיי המלכה…

– האח! הנה ציפורת… קטפתי שושנה ובתוך הכוס אשר לה ישנה ציפורת…

– ברוך! כל סינרי מלא שושנים…

– רבקה! הא לך ציפורת…

– ברוך! הנה קרן־אלון מדלג על ראש העצים… מה יפה הוא, כולו מוזהב… הואַאַאַ־האאַאַ…

– הואַאַ־האַאַא…

ואני וילדתי הנחמדה רצים ומרדפים אחרי קרן־האלון המקפץ מעץ לעץ וזנבו המוזהב נוצץ באור השמש ובזיו הירק ואת השושנים אשר בחֵיקנו אנחנו משליכים עליו להכותו…

– הואַאַאַ־האַאַ!… מרעישים אנחנו את היער ואת השושנים אשר לנו אנחנו זורקים למעלה…

ואמי הטובה יושבת תחת העץ ומבטת אלינו בכל הרוך ובכל האהבה אשר לה ומשחקת. וגם אחי הקטן משחק בקול רם, צוהל לקראתנו ובידיו הקטנות הוא נמשך אחרי קרן האלון.

– מה זאת?! כאב חד אני מרגיש פתאום בצדי: אין זה כי נפל קרן־האלון מן העץ ויך אותי… וגם רבקה איננה על ידי, והמכה חזקה וחדה… וקרן־האלון מטפס ועולה עליי, אוחז באוזניי, צובט ומורט… הוא מתנקם בי…

– הא, אימי! הושיעי, תפשי את קרן־האלון!…

… ואפקח את עיניי.

על ידי עמד שוטר זועם, ובמנוחה חילק לי ממתנות ידו.

– מה אתה רצה, פוליסמן? שואל אני אותו בצעקה משונה.

– גש הלאה, ירוק ארור!…

– את זאת אינני רוצה; אני רוצה לישון…

– הלאה, אני אומר לך הלאה!… קורא השוטר ובועט בי ברגליו…

– מיאַ־מיאַ־מיאַ… בכה החתול, ויקפוץ מעל לבי ויברח. אז קפצתי גם אני ממקומי, עמדתי הכן לנגד השוטר ואביט ישר אל עיניו, והוא אחז בכתפי וינענעני כנענע את הלולב.

– הלאה! הלאה!…

– האם לא תבין, שוטר, כי אני רוצה לישון? – שואל אני אותו בקור רוח בחפצי לעורר עליי רחמים.

– הלאה! הלאה!…

– התדע, שוטר, כי אין לב אדם בקרבך? אומר אני אליו פתאום ורוקק רקיקה של גועל וכעס. השוטר שומע את הדברים ובועט ברגלו בבטני. אז הרימותי את ידי ואשלח בו את ידי גם אני.

עוד שוטרים באים במרוצה מעברים שונים. מהלומות יורדות על ראשי כגשם גָפרית בוערה. אני לוחץ את רגליי אל מזוזת הדלת אשר לזוננשטין ומחריש כקבר. הקהל הסובב ברחובות מתחיל להתלקט ומסתכל בי בתשוקה עצומה. גם בן האדם שלי הגיח מתוך איזו זווית חשׁוכה והוא הולך ומתחכך מנחת רוח ומביט בי בצחוק קל של תענוג. ריבה אחת אשר הסתכלה מרחוק אל כל הנעשה מספרת לסובבים כיצד היה הדבר:

– הפוליסמן מגרשו הוא באחת: “אני רוצה לישון”… הא־חא־חא… הפוליסמן מנענע אותו והוא כאילו אין הדבר נוגע אליו, עומד לו, ידיו בכיסי מכנסיו ושותק… פתאום…טרררח… טררחח… הפוליסמן נדהם, קומדיה!…

– חא־חא־חא… קומדיה – מסכים הקהל ונהנה הנאה מרובה.

– כך נאה, כך יפה, ענה בחור אחד בהתפעלות.

– בן חיל מיסטר, בן חיל! – הילל אותי בן־האדם שלי וינע לי בראשו כמדבר אל רֵע מכבר – כך יפה תמיד… טרררח… ונגמר.

בבית זוננשטין הורם וילון החלון ומתוכו הציצו שני ראשים פרועים.

– מה קרה? מהו הדבר?

– אוֹל רַיט, סֶר! עונים השוטרים במנוחה.

– כמו שאני יהודי! – קורא הריברנד זוננשטין ומניע את ראשו

– כמו שאני יהודי, זהו קלמנזון!…

– מה אתה שח? קלמנזון?! מיסטר קלמנזון?!…

– כן, כן, הוא – מסכמת זוגתו שלו בהשתוממות אחר קצת עיון.

– הלא תיבוש, הלא תיכלם איש אין לב! – מתחיל מיסטר זוננשטין מטיף אליי מוסר ממרום מושבו – בלילות אתה עושה סקנדלים בחוצות…

– כל הלילות הוא תועה בחוצות – מתחילה גם זוגתו שלו טוענת – כל העולם ישן והוא תועה ברחובות ועושה סקנדלים עם השוטרים… עסקים אחרים אין לו…

– הלא חרפה הוא… אין אלוהים בלבו – מוסיף זוננשטין לדבר אליי בלשון נסתר – ועוד הוא מתפאר כי עובד הוא לטובת היהודים!… חי־חי־חי… הוא עובד לטובת היהודים!…

– חאַ־חאַ־חאַ – עוזרת לו האישה – הוא אוהב את היהודים! משחית הוא ולא יותר… זה כבר אמרתי כי לאנשים כֵּנים אי אפשר שתהיינה אידיאות כאלה…

– ועוד מתפלאים על כי נמצא אנטיסמיטיסמוס באנגליה… הוסיף זוננשטין להתלהב – הן אין פלא…

– סגור את החלון – הפסיקה האישה את דרשתו – יכול אתה להצטנן, רוח קר בחוץ…

השוטרים מוליכים אותי לתחנת הפוליסיה. אני שמח מאוד. לא אדע בעצמי מדוע? פתאום לבשה אותי רוח שמחה. כל הדברים האלה בִּדחו את עצבותי וימלאו את לבי שמחה וגם תקווה לעתיד. עתה אנוח. שם, בבית האסורים, לא יבצר ממני ראשית כל לישון כאוות נפשי… יתנו גם מיטה, גם שמיכה להתכסות יתנו, גם לחם יתנו, גם תה, תה, חם ורותח… האח! אד חם יתרומם ממנו… בוודאי יתנו כל זאת, כי הלא עליהם לשפוט אותי… טוב מאוד! יתנו וישפטו… טוב מאוד!…

מאחורינו נמשך קהל גדול. בן־האדם שלי קופץ לצדי, מלקק את שפתיו מתוך תענוג ומסתכל בי בפיהוק משונה. כמדומני שהוא מקנא בי…

* * * * *

מורה השעות השמיע שש.

כבר כבה הכוכב האחרון ופני השמים הכסיפו… על ראש בית התפילה לנוצרים רעד כתם של אור אדום… האח! עמוד השחר כבר בוקע ועולה…

יהודים אחדים הלכו להתפלל ותיקין, ותיקי טלית ותפילין תחת זרועותיהם. גם האיש אשר מראהו כמראה הדונג ואשר יחדיו קידשנו את הלבנה נלווה אליהם. הם הסתכלו בי בשׂוֹם לב. האיש הגיש להם חרש דבר, והם הביטו בי שנית ויגמגמו דברים אחדים אשר לא נשמעו לי היטב… לא אדע אם אמרו: “רחמנות!” או – “כן יאבדו”!…

אך השוטרים! השוטרים! איך הם מכים בחוזקה!…

שתי מסות

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

---

שאלות נשים

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

בימים האחרונים החלו להופיע פה ושם בעיתונים עבריים מאמרים ומעין מאמרים על דבר האישה הישראלית [היהודיה] שיצאה לתרבות רעה. המאמרים האלה מוקדשים לפסוק את הדין: איך צריכה להיות התייחסותנו אל הברייה האומללה הזאת? האם צריכים אנו לרחם עליה, לקרבה אלינו לבלי דחותה מקהל ישראל, או להפך: צריכים אנו לדחותה בשתי ידינו ולשמוח במפלתה, בהרחיקנו אותה מחברתנו ובאלצנו אותה להיכנס ל“קוּבּוֹת” הסבלנות" כמאמר הכתוב “באֲבוֹד רשעים רינה?”

וכמובן, הללו מזכין והללו מחייבין, הללו מטמאין והללו מטהרין. אלה מזה מראים לדעת כי טוב מאוד עושָה החברה האנושית – לא רק הישראלית – אגב אעיר, כי אופי מיוחד לסופרינו: לכל צרה שלא תבוא עלינו המה רגילים לתת תמונה לאומית־ישראלית. אישַי הסופרים! לא רק בישראל לבד נפוצה הפריצות באופן מבהיל. הזנות, השיכרות והאיבוד לדעת – אלה שלושת הדברים אשר על פיהם הננו מודדים את גודל הפרוגרס, “קוסמופוליטיים” הם לכל הדעות. כידוע הם רק תוצאות מחויבות ממצבנו הכלכלי ואין לערבב פה את היהדות העלובה כל עיקר.

כי טוב מאוד עושה החברה האנושית בהרחיקה את היצורים האומללים האלה למקום אשר לא ישובו עוד, באשר המרוחקות לא תוכלנה עוד להזיק למוסריותם של “החכמים ההם”, ומן הצד השני מתנפלים הצעירים ברִתחָה של מצווה ומגינים על אלה הנפשות, הטהורות, התמימות, המרוחקות, האומללות והנידחות “על לא עוול בכפן”.

ואחד מן אלה האחרונים מציע ב“היהודי” גיליון מ“א, לפני הסופרים שלנו אשר “עינם צופיה הליכות אוּמתם” שישתדלו בתעמולתם, כביכול, להפיץ בעם את הדעה כי לא לבזות את האומללות אנו צריכים רק את אלה הבחורים ה”רשעים" שהסבו במפלתן – ולא ישים אל לבו כי אותן הסיבות בעצמן המביאות את הבתולות להיות אומללות מביאות את הבחורים להיות הגורמים לצאת…

בכלל אנו נוכחים כי השאלה בעיקרה מצִדה המדעי וההיסטורי מכוסה לסופרינו באיזו ערפיליוּת ולכן המה מגששים באפילה ולא ימצאו את הדרך הנכונה לפתרון השאלה הזאת. המה רק משתדלים להוציא פסק דין “איך צריך להיות” בהאמינם בכל נפשם התמימה כי רק בקולמוסם תַדליָה מִלתָא…

הסופר A. ב“הדור” גיליון 24, רואה למשל כי סיבת התפשטות הזנות היא: כי איזה “בחורים נאים” מפתים איזה ריבות עניות ולא ישים אל לבו כי, מלבד שזה יקרה לפעמים רחוקות מאוד – כי הדבר הזה אינו עוד הסיבה הראשונה לאותו דבר.

לכן אחשוב שלא למותר יהיה להפיץ מעט אורה על השאלה: מה הן הסיבות שגרמו שהחברה האנושית תתייחס בבוז אל הבנות שקלקלו את שורתן בעת שהבנים אינם סובלים כלל מדעת הקהל? ואז יבורר לנו מה המה הדברים אשר באמצעותם נוכל לשנות את דעת הקהל ולהמעיט מספר ה“פרוצות”?

אם נשתחרר רגע מן ההרגל הדספוטי [העריץ] להתייחס ברגשי בוז אל הנערה, אשר מאיזו סיבה שתהיה, חטאה את החטא הידוע ולהשתדל לתאר לנו נער ונערה, שניהם בעלי תאוות שוות, שניהם בעלי דם רותח ושניהם עומדים במצב אקונומי שווה ונגיש לפני “ביקורת השכל הבהיר” שבנו את השאלה:

מדוע באמת נרחיק את האומללות האלה מתוכֵנוּ בעת אשר הגברים לא ייענשו על פי רוב כלל?

מדוע באמת נדרוש מן הנשים שתהיינה יותר מוסריות מן הגברים? מדוע באמת נתבע מן הנשים שתהיינה צנועות ביותר בעת אשר ביחס אל אנשים צעירים נאמר תמיד בגיחוך קצת: לאיש צעיר הכל שרוי?

מדוע נתיר לגברים את שנאסר לנשים?

וגם – ראה זה פלא הוא! הליברל, הרחוק ממשפטים קדומים אשר ב“מחשבה” הוא מתיר למין היפה כל מה שהוא מתיר לעצמו, גם הוא בבוא “מעשה” לידו ייסוג אחור, ולא יוכל להתנגד למשפט לבבו, למרות “ביקורת שכלו הבהיר” החופשית מעול משפטים קדומים (ראה ציורו של י' ברשדסקי “במחשבה ובמעשה”).

ושאלת “מה נשתנה?” עומדת לפנינו ודורשת את פתרונה, אבל התשובה היא פשוטה מאוד אחרי ניתוחנו את השאלה מצִדה ההיסטורי.

ידוע כי בתקופה הקוֹמוּנית [קהילתית] לא היה מקום למפלגת הזונות. השבט, או המשפחה היו מספיקים מזון לכל חבריהם, לאנשים נשים וטף.

אך בתקופה המאושרה ההיא לא יכלו להתייחס בבוז אל איזו בת שהולידה… כי הילד לא היה למשא עליה. היא לא נהייתה לחלשה במובן הכלכלי כי בהתרבוּת צרכיה התרבתה גם ה“תמיכה” שתמכתהּ החברה.

והמקרה החדש הזה לא שינה את יחס הצעירים אליה אף במעט כי הבן הנולד לא רק שלה היה: הבנים היו לחברה, אשר גדלה אותם למען היותם גם הם פועלים בגדלם. בתקוה הזאת לא יכלה להתהוות מפלגת הזונות. אבל מעט, מעט, בהיהרס המצב הקומוּני של החברה האנושית ומקומו לקח רכוש הפרט, אז תחל מפלגת הזונות, כתוצאה מחויבת מן המצב הכלכלי של החברה. ומאליו מובן אם חפצים אנו לבער איזה מסובב אז אנו צריכים קודם כל להרחיק את הסיבה: למען בער את הקדֵשות צריך להרוס את המצב הכלכלי השורר כעת, צריך לשוב אל הקומוּנה!

אך לשוב אל הקומוּנה רבה מאוד הדרך!

המלחמה עוד גדולה וכבדה, עוד הרבה לוחמים יפלו במלחמה נגד הרכוש, עוד הרבה שנים תעבורנה עד העת המקווה ההיא ושאלתנו היא שאלת היום הדורשת איזה פתרון, איזו עצה: איך להתנגד לרעה החברותית הזאת ההולכת ומתפשטת בתוכנו מיום אל יום במהירות איומה. אמנם לבנו יתֵּר ממקומו בראותנו את בנותינו, את סמל הצניעות והתמימות, נעשות ל“פרוצות”, פורשות לבתי הקלון ומוסרות את נפשותיהן וגוויותיהן בעד היכולת לקיים את ישותן האומללה. והשאלה האיומה: מה נעשה לבנותינו אלה? דורשת את פתרונה. איך נעצור בעד ה“זרם” הנורא הזה?

ואמנם גם הפתרון פשוט.

אם לבער כָּלָה את מפלגת הזונות אי אפשר, כאשר ביארנו למעלה, עד אם נסיר מקודם את הסיבות אשר יצרו אותם, הנה לתקן במקצת נוכל ע"י זאת שנעשה את בנותינו עומדות ברשות עצמן.

כאשר הנשים תוכלנה להתפרנס גם בעצמן, מבלי חכות לאיזה “מפרנס”, לאיזה חתן, אז מלבד אשר ימעט מספר הפרוצות משום ענִיוּת אלא גם אלה אשר מאיזו סיבה שתהיה – קִלקלו את השורה לא תסבולנה כל כך מדעת הקהל.

אם מצבן הכלכלי יהיה איתן ובטוח אז גם תשתנה השקפתנו עליהן לטובה, אז לא נדרוש אולי מן הנשים שתהיינה יותר מוסריות ממנוּ הגברים…

הנה כי כן, מסקנת דברינו היא, כי למען תקן את המכה החברותית הזאת, למען המעיט את מספרן של הפרוצות ולמען שַנּוֹת לטובה את השקפתנו עליהן, צריך לתקן מעוות אחרת: צריך לתקן את חנוך בנותינו המקולקל. בחפצנו ליבש, למשל איזה בִצָה, אז הן סכלוּת היא לדלות את המים בדליים ולשפכם למקום אחר, למען יבש את הבִצָה המפיצה אדים מזיקים צריך לעשות תעלות, למען יוכלו המים לשטוף דרך בם והאגם ייבש מאליו.

למען שַנּוֹת את השקפתנו על הדבר הזה, אשר תוצאות רבות ממנו לחיים החברותיים לא די להראות ולבאר לפני העם עם מי הצדק עם הבחור או עם הריבה? לא די עוד לגנות את הבחורים ולשבח את הבתולות. למען המעיט את מספר הפרוצות ולתקן את השקפתנו עליהן, צריך לשנות את החינוך שינוי עיקרי:

צריך להעמיד את הנשים ברשות עצמן!

רק מן הצד הזה נוכל ללחום עם הרעה החברותית הזאת.

ואני נזכר שיחה מלפני שנים מועטות שהייתה ביני ובין אישה צעירה אחת, ואדמֶה כי לא למותר יהיה לצרפה למאמרנו זה.

לפני שנים מועטות היה הדבר.

ואני אז עודני צעיר, שהתלהבותו קודמת לידיעתו את החיים, והתפעלותו מרובה מחָכמתו. ראשי מלא טל ילדוּת, לבי רענן ועל כל ברואי תבל הבטתי, מדעתי או שלא מדעתי, כאִלו לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את המוּזָה.

והיא, אם כי לא זקנה ממני הייתה, אך הספיקה כבר לשתות ולהשתכר לשתות ולהקיא…

בין־הערביים של חורף היה אז. ושנינו, שקועים בדמיונות, ישבנו בחדר המזון ליד שולחן התה. פתאום פנתה אליי בשאלה:

מה דעתי על שוויון זכויות הנשים? האם גם דעתי היא כדעת התלמוד כי אישה לא נבראה אלא לנוי?

אנוכי עניתיה בהתלהבות.

ומה תדמי את, כי גם האישה צריכה להיות טבועה בראשה ורובה בים של דאגות קטנוניות, הגם היא צריכה ללחום מלחמת הקיום המהרסת והמשחיתה את אוצרות לב האדם העדינים והענוגים? הגם היציר הזה, שכל עיקרו לא נברא אלא בעד פּוֹאֶסיית החיים [פיוט החיים], הגם היציר הזה צריך לעמוד בקשרי המלחמה השוללת מאת הלוחמים את הרוך והפיוט שבם?

לא, די שאנו בעצמנו מקריבים קורבנות יקרים כאלה בשביל הקיום! די שאנו הגברים מגאלים את נפשותינו בשביל ההוויה החומרית. כי אין לדאבוננו לרחף באוויר בשעה שהטבע דורשת מאתנו לשׂוֹם לב אל המציאות: הארץ, לצערנו הגדול אינה מוציאה עדיין כלי מֵילָת וגלוסקָאות.

אנו אנוסים להתגאל בדמי המלחמה אבל אתן, הנשים?

אמנם ההשגחה דאגה בשביל המין האנושי לבל יטבע כליל בים של דאגות קטנוניות, כי המלחמה בעד הקיום לא תהרוס כליל את אוצרות נפשו היקרים: היא נתנה לו את האישה! – היצור הנפלא הזה – הוספתי להתלהב בהרגישי כי אשת שיחי תצטחק בדממה – היציר הנפלא הזה יביא נחל עדנים בחייו היבשים, ניצוצי חשמל אל חשכת חייו הנוראה של הגבר. היא בידיה הענוגות תמחה את הזיעה ממצחו המקומט, תחזקהו ותאמצהו לבל יכרע כָּלָה תחת כובד משא החיים, היא תעדן את לבו, את רגשותיו, תמסוך עליו רוח של פיוט לבל ייהפך, מתגרת יד המלחמה הקשה, לחיה טורפת.

כן – סיימתי את שיחתי כאוטוריטט פוסק – כן, האישה היא מרגלית יקרה במשׂכית של זהב בעד חיי המשפחה! האישה לא נבראה אלא ליַפות את חיינו.

האישה לא נבראה אלא לנוֹי!

אנוכי הייתי שבע רצון מאוד מהוכחתי שהייתה נכונה מאוד לפי דעתי, אך בת שיחתי לא נתנה לי לשמוח הרבה, היא ענתה לי בדממה ובקור רוח:

– הנך נאה דורש ידידי, שירתך אמנם נעימה מאוד, אבל את החיים אינך יודע כלל.. גם אני כמוך הייתי – נאנחה פתאום ופניה היו רציניים מאוד.

– בהשלימי את הגימנסיה, ואני אז בת שש עשרה, דברו רבות מרעותיי על לבבי שאבוֹר לי איזה מטרה בחיים, שאבוֹר לי איזו אומנות לפרנסֵני בעת צר לי אבל אנוכי לא יכולתי לשמוע את דבריהן בקור רוח… אני, הציפורת הקלה, הנושאה בלבבה אלפי מגדלים של אושר החיים, המדמה לחיות כ“בת מלכה” אטנף את ידיי ללמוד מלאכת המיילדת או רפואת שיניים… דבריהם העירו בי גועל ויביאוני לידי התמרמרות על אלה הנערות הגסות אשר בשיחותיהן המעשיות הרסו את כל עולמותיי הדמיוניים. והעולמות ההם היו נעימים ופיוטיים מאוד!

והנה עתה כאשר נישאתי לאיש, “אשוך את ציפורניי”.

חיי נישואים, מחמדי, שונים לגמרי מחיי הפנויים!

עתה נפגשתי את החיים פנים אל פנים, עתה הנני מכירה היטב עד מה היו חיינו מלאים הרמוניה ופיוט, לוּ הייתי לוחמת מלחמת הקיום כאישי. לא אדבר עוד על אותה השִׁפלות שהנך מרגיש לפעמים בהיווכחך כי הנך רק צעצוע לשפר את חיי אחרים, שעשוע ופרפרת בעד הגברים… לפני כשנה כאשר חלה אברהם שלי וישכב שני ירחים על ערש דווי הן ידוע לך באיזה מצב נמצאנו אז… כמה פעמים סבלנו רעב ומחסור ואז נודעה לי “פואסיית” החיים בכל נעימותיה…

– כן, גם אני הייתי כמוךָ – סיימה את דבריה באנחה חרישית – גם אני הייתי כמוך אבל הרבה טבילות טבלתי במימי ים החיים הקרים והם ציננו את דָמִי החם וישַנוּ את השקפתי על החיים…

חכה מעט חביבי, גם עליך תעבור כוס. גם ראשך הבוער ולבך הלוהט עודם טעונים הגעלה במים קרים, ואחרי טבילות רבות בים החיים כמוני אולי תצטנן קצת ותשיר לנו שירה חדשה…

ונבואתה אמנם נתקיימה.

---

ניצוצות

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

א.

“עבדים אנחנו”! זוהי קללתנו היותר איומה וחרפתנו היותר גדולה, שפני כל עברי השואף לתחייה מתאדמים מבושת ודמיו ירתחו בקרבו מכעס והתמרמרות.

“עבדים הננו”! לא רק עבדי חוץ, תחת עול זרים שהושם עלינו וסובלים אנו את קושי השיעבוד, בזאת עוד איננו אשמים כל כך, בבחינה זאת עוד יש לנו סיבות יותר קרובות ויותר ישרות שצריכים אנו לכעוס עליהן… אבל נמצאים אנחנו תחת שיעבוד פנימי, שיעבוד כל כך נורא, כל כך מדכא אותנו עד כי מביטים אנו על “האדונים התקיפים” בדחילו ורחימו, בענווה ויראת הרוממות, מביטים אנו אל מעשיהם וכמוהם נעשה גם אנו, צוחקים אנו כשפיהם יימלא שחוק, למרות היות באותה שעה לבנו מלא שיממון ועצב, כשהם בוכים גם עפעפינו רועדות ועינינו זולגות דמעות, כשהם משוררים ומנגנים, רגלינו מורמות כמו מאליהן ויוצאות במחול. אמנם כן, נשללה ממנו חירותנו, נלקחה ממנו הביקורת החופשית הבלתי משוחדה, כל מה שהאדונים התקיפים עושים הוא בוודאי כשר וישר נאה ויאה, ועל כל מה שעושים “מאחינו” עבדים כמונו, שאין ידם תקיפה הננו מביטים עליו מגבוה, מתייחסים אליו בקלות ראש ומבטלים אותו בלבנו בהַאי עָלְמָא.

אמנם ההתבטלות הזאת הנה גם היא רק פרי הגלות, כי במקום הכוח שָׁם אתה מוצא גם היופי, הצדק והחוכמה, אך למרות הכרתנו זאת אי אפשר לנו להתאפק שאגרופינו לא יתכווצו מכעס ולִבֵּנו לא ייזוב דם בראותנו את שפלותנו זאת.

בכל פינה שהננו פונים כן בחיים החברתיים כן בחיים הרוחניים והספרותיים הננו רואים ומרגישים את תכונתנו זאת: להרכין ראשנו ולרומם תחת לשוננו, כל מפעל, כל מעשה שנעשה על ידי “גוי”, על ידי אי־יהודי ולבקר ולהשפיל כל מעשה העברי.

נסתכל נא אל ספרותנו, בייחוד אל הביקורת שלנו.

על פי רוב – בבוא מבקר לבקר איזה ספר, מיד יזדיין בשלשלת ארוכה של שמות סופרי אירופה מצלצלים והביקורת תחל באופן כזה: “כשרונו הפיוטי של סופרנו מר פלוני כמובן, אי אפשר לדמותו לכשרונו הפיוטי של הסופר האירופי מר אלמוני וכשרונו הציורי אינו דומה אף במשהו לכשרונו הציורי של אלמוני האירופי ואין צריך לומר כי אין לו לסופרנו זה כל אותן הידיעות המחכימות, שישנם לפלוני ה”גוי".

העבדוּת הטיפשית והשפלה הזאת מקפת לא רק התייחסות הסופרים היהודים אל הסופרים האינם־יהודים שהורתם ולידתם בקדושה, אלא גם אל העברים הכותבים לועזית. מבקרינו ממין זה בבואם לבקר את איזה סופר עברי כותב לועזית מיד הם מסירים את הכובע, בדברים בקול חרד ובהדרת הכבוד כיאות.

הן כותב לועזית הוא ואם כן מקורב הוא בוודאי גם אליהם, אל ה“ערלים” ואם כן “מצווה” לנהוג בו כבוד…

מעין זאת ראינו גם במאמר “ישראל זנגויל” למר ל' דלידנסקי (“המגיד” 10–9) ואגב אורחא הוא נוגע גם בסופרנו הגדול מנדלי מוכר ספרים.

שוויון גדול יש בין ש“י אברמוביץ ובין ישראל זנגויל, יען כי שניהם סופרי הגיטו הם ושניהם מפורסמים, מר אברמוביץ מפורסם בתוכנו, ומר י' זנגויל מפורסם בתוך אומות העולם, אם כן מי גדול ממי? כמובן זנגויל. והכובע כמו ביד נעלמה יורם והראש ייחשף, מִלְתָּא זוּטַרְתָּא! הן ביהודי כותב אנגלית ה”כותב מדבר" ואברמוביץ הן רק סופר עברי הנהו.

ואני בראותי את אותה הרכנת הראש הבטלנית לפני האוטוריטט [סמכות] שלהם יימלא לבי התמרמרות על כל גדותיו.

מי מאתנו אשר קרא את ספריהם של זנגויל ואברמוביץ לא ידע כי כיתרון אור השמש על אור הירח כן יתרון לכשרונו של האחרון על כשרונו של הראשון.

מר דלידנסקי כותב: בכל אופן לא היה יכול אברמוביץ לכתוב סיפור גדול כליל השלמות כמו הסיפור “ילדי הגיטו” ורואה את סיבת הדבר מפני שאברמוביץ לא למד הרבה חוכמה ודעת כזנגויל. כמה נִצְחָק [מגוחך] הוא משפט כזה!

מי זה לא ידע כי לזאת ישנן סיבות אחרות לגמרי? מי זה לא ידע כי ישנם הרבה סופרים אירופיים שלמדו “הרבה חוכמה ודעת” לא פחות ממר זנגויל ובכל זאת כתבו ונתפרסמו רק על ידי סיפוריהם הקטנים וכי ישנם הרבה סופרים עבריים שלא למדו “הרבה חוכמה ודעת” ויכתבו סיפורים גדולים.

כשאני לעצמי הנני רואה את סיבת הדבר שאברמוביץ לא כתב סיפורים גדולים מפני שא. משורר הגיטו, אספקלריה המאירה שלה, בו משתקפים כל חייהם עם כל פרטי פרטיהם ועם כל הקטנות שבהם, ובחיי הגיטו העניים שמתאר אברמוביץ אין רומנים כאלה שכותב זנגויל. זה האחרון מתאר גיטו אירופאי שהזרמים הקולטוריים [תרבותיים] כבר חדרו לתוכו ואברמוביץ מתאר גיטו של נע ושלא זע והקופא על שמריו. זאת ועוד אחרת: אברמוביץ ברא מין ספרות חדשה במינה, הוא לא השתעבד אל חוקי האמנות המקובלים, לא כתב את ספריו על פי כללים ידועים. אברמוביץ הוא גאון אֲמִתי והגאון איננו יודע כל שעבוד רוחני, ומר דלידנסקי כנראה נוכח מזה כי אברמוביץ “לא למד הרבה חוכמה ודעת”.

מה תאמרו על פסק דינו של מבקרנו? לסוף אומר דלידנסקי כי אברמוביץ נוגע לפעמים בכבוד אנשים פרטיים.

מזה נודף גם ריח פַּסְקְוִיל [כתב השמצה]. איפה ראה דלידנסקי כזאת? יואיל נא להראות את המקומות ששם מנדלי מוכר ספרים, תפארת ספרותנו החדשה, נוגע בכבוד אנשים פרטיים?

ב.

ואת עבדותנו הרוחנית, את שעבודנו הפנימי הננו רואים גם באוֹרְגָן הציוני “די וועלט”.

קוראים אנו על ה“די וועלט” כי הקונגרס קבע לחובה על כל אגודה ציונית לחתום על אורגן הציונות הרשמי הזה. ועתה אחים הבה נשׂים נא את לבנו היטב לדבר הזה. הנה אגודות ציוניות ישנן ממש בכל ארבע כנפות הארץ: ברוסיה, בצרפת, באנגליה, באמריקה, ברומניה וגם בארץ ישראל: (ראה עיתון זה גיליון הקודם), והציונות שׂמה לחובה לחתום על ה“די וועלט”. אם כן תוצאה מחויבת מזאת היא כי כל ציוני חייב ללמוד את השפה האשכנזית!!! ואני שואל אתכם, אדונַי הציונים, למה אתם מתמרמרים על האליאנס שהיא מכניסה רוח צרפת בבתי־ספריה, על היהודים האנגלים שהמה מאנגלים את תלמידי בני ישראל בבתי ספריהם, בשעה שציונינו האשכנזים מגרמנים את הציונים!

הנה, כידוע, שמה הפרוגרמה הציונית לחובה על כל ציוני לחנך את בנו ברוח לאומי וללמדו את השפה העברית, ואת אורגנה היא מייסדת לא בעברית, שלא תימצא אף אגודה אחת, שלא יימצאו בה ציונים אחדים מבינים עברית כי אם באשכנזית! והנה תצא לנו הלכה חדשה, אשר אם כי לא מפורש נשנתה, אבל אין להטיל ספק באמִתותה, כי כל ציוני חייב ללמוד לא את שפת עברית, שפתנו הלאומית, כי אם את השפה האשכנזית!!!

אתם אומרים כי להציוניות החדשה המיוסדת על הדיפלומטיה והפוליטיקה נחוץ אורגָן רשמי בשפה אירופית. לחיֵי! אבל איך מרהיבים אתם לקבוע לחובה על כל הציונים לחתום עליו? צריך היה אפוא להקטין את ה“וועלט” שתבואנה בה רק הידיעות שיש להן איזה ערך פוליטיקני, אבל כל האורגן הזה צריך שיהיה רק בעברית, עם הוספה אשכנזית!…

עוד טוענים אתם כי ראשי הציונים מבינים אשכנזית וכי יש לו באותה שעה גם ערך אגיטציוני [תעמולתי] לפני אותם היהודים שאינם מבינים עברית.

אבל, ריבונו של עולם, האם ככה נוהגים בעיתון רשמי שהוא כלי מבטאה של כל התנועה הלאומית שבשמה ובפרוטותיה הוא מתקיים? איפה שמעתם, איפה ראיתם כי עיתון רשמי של איזו תנועה יהיה כתוב בשפה ששניים שלושה מנהיגים מבינים אותה?! אם כן העיתון קיים לא בשביל העם שעל פרוטותיו הוא מתקיים כי אם בשביל שניים־שלושת המנהיגים! או בשביל איזה יהודים אשכנזים בעלי כרסין ובעלי כיסין שאין לנו עסק עמהם!

ובהסתכלנו בחוק אשר קבע הקונגרס ללמוד שפת עבר ואת המעשים אשר הוא עושה לקיימו ואת החוק אשר חקק על דבר ה“וועלט”, יש אשר יעלו על לבנו חוקות החירות והסבלנות שנחקקו ליהודים בארצות המערב ושנשארו קיימים רק על הנייר…

הה! צחוק יותר מכאיב לב, יותר מעליב, כמדומני שלא המציאה לנו גם גלותנו הארוכה בכבודה ובעצמה!

הבה, אחים נמחה נא בכל כוחנו בכל אומץ לבנו נגד הערמת עצמנו זאת!

ג.

והנה הפרקציה [סיעה] העממית.

מה היא? מה טיבה? לאן פניה מועדות?

אנשים צעירים מלאים אֵב, בעלי שאיפות כבירות, מייסדים פרקציה מיוחדה עם תוכנית מיוחדה, כי לא יוכלו ללכת יחדיו עם הזקנים המתנהלים לאט, ההולכים משלב לשלב באיטיות של הצב, להם מעוף הדמיון, שפע כוחות ואנרגיה, להם עוזמה [אומץ] ומהירות התנועה… טוב מאוד! ייסדו מפלגה מיוחדת עם תוכנית רחבה, הדורשת קורבנות מרובים והמבטחת הרבה הרבה לעתיד…

אבל מה אנו רואים “בשולמית” הזאת?

ומאת אחד ממחוללי הפרקציה ומעומדי בראשה נשמעו בתרועת ניצחון כדברים האלה: אנחנו קוראים מלחמה על האורתודוקסיה והבורז’ואזיה והדברים האלה הנם לפי דעת אותו ה“צעקן” הדֶוִיז [סיסמה] של הפרקציה. לו שמעתי דברים כאלה מאת אחד ה“משכילים” של הטיפוס הידוע, שלחם מלחמת מצווה בעד ההשכלה בת השמים, הייתי לועג לתומתו, אבל בשומעי איך אחד ממחוללי הפרקציה ועומדי בראשה, עורך מלחמה עם רחיים של רוח חוששני שכל הדברים האלה אינם אלא אבעבועה של בּוֹרית וכל עיקרם לא נאמרו אלא משום “הסר ממך לזות שפתיים” לבל יאמרו חלילה הציונים הלכו לקָנוֹסָה!

וכמה מן השעבוד הרוחני יש בדבר הזה!

כמה עלבון הכרת עצמנו!

הנה אנו צועקים, כי שבים אנחנו אל עמנו, אל עצמוּתֵנו, חפצים אנו להיות בני חורין ולהשתחרר מן השעבוד הרוחני האוסר את מחשבתנו לחשוב כאחרים ולעשות מעשי קוף, ובשעה שהננו שבים ללאומיותנו, בשעה שהננו מרימים גדל החירות, הנה כל מעשינו נעשים וכל דברינו נדברים רק למען למצוא חן בעיני אחרים…

הנה המה מכנים את עצמם בשם דמוקרטים, כלומר אנשים העומדים בעד ממשלת העם, אנשים המכבדים את העם וחפצים לקרבו אליו.

ומה המה עושים למטרה זאת?

המה הולכים ועורכים דמונסטרציות [הפגנות] למען הלעיב את רגשותיו היותר קדושים: המה חפצים לחלל את השבת רק למען הכעיס את העם ולמען הרעימו.

אם חפצים אנו להשכיל את העם עלינו ללכת אליו או לקרבו אלינו אבל בשום אופן לא במיני דמונסטרציות כאלה נקנה את לב העם.

אך כל הדברים האלה נדברים וכל המעשים נעשים לא מפני שכך מחייב ההיגיון, מפני שאנו מרגישים צורך פנימי במעשים כאלה, אנו עושים ומדברים הכול רק מיראה מפני מה יאמרו הבריות, מפני פן ילעגו ופן לא נמצא חן… הה, כמה פחדנות שפלה, קוֹפִיוּת נצחקה ועבדות פנימית יש בכל זאת!…

ניצנים (א-י)

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

---

א. מפני אור

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

ישׁוב ישבנו בחדר היפה.

ישב כל אחד בפינתו, חבוי בצללי דמדומי בין השמשות. כל אחד נתון לתוך עולמו.

וינגן הפסנתר שירי אהבה, שושנים ואור.

בחשכת בין־השמשות ניגנה היפהפיה ותשר.

ויתרוממו הקולות וירחפו ממעל לראשינו ככרובי השמים…

וינפנפו בכנפיהם בתוך חשכת הפינות ויהי אור בנפשותינו…

סגורות למחצה היו העיניים, ופתוחות – נשמותינו ולבותינו…

עולמות מלאים קסמי רזים, שירות זמירים ונפנוף כנפי כרובים נפתחו לנו – –

… על יד פלג קטן. בנעימות מזמרים הגלים, מספרים מעשיות מִני קדם. שמי תכלת ממעל לראשינו, השמש מלטפת באהבה ומחממת ברוך, סירה קטנה חבויה בתוך השיחים הירוקים אשר אצל החוף, בית עץ קטן בתוך גינת שושנים, קִנֵי זמירים בתוך סבכי האילנות ממעל לחלונותינו – ומסביב הרים ובקעות, יערים וחורשות.

ומנוחת עולם מרחפת על הכול.

רק פלגי אור נשפכים משמים, רק מחנות ציפורים עוברים בתוך תכלת הרקיע ושמחת אושר קדומים ממלאה את כל העולם…

ורוח אומרת שירה בתוך ענפי העצים –

וגם הלבבות אומרים שירה –

ישוב ישבנו בחדר היפה, חבויים בדמדומי הערב, כל אחד נתון לתוך עולמו ומשוקע בנפשו.

סגורות למחצה היו העיניים, ופתוחות – נשמותינו ולבותינו.

וינגן הפסנתר שירי אהבה, שושנים ואור.

ויהי חושך בחדר ויהי אור בנשמותינו…

אז באה השפחה ותדלק את המנורה.

ויהי אור בחדר…

ויהי חושך בנשמותינו…

* * *

– – – התזכרי, ידידה?

בערב חורף ישבנו שנינו בחדרך עצובים ודוממים.

בלב הייתה מועקה, שעמום… התרוקן הלב וגם כל העולם התרוקן: אז אבד לנו כל תוכן החיים!

עצובים ודוממים ישבנו, מתגעגעים בתוך ההווה הריק על קסמי העבר, זוכרים ימים עברו ומצטערים צער אין קץ על עולם הקסמים אשר נשלל ממנו: עינינו אז נפקחו ונראה את האור!….

ובטרם היה האור.

ילדים היינו. שירות תום שמענו בכל אשר מסביב לנו, שירות מני קדם, קסמי ילדות רכים ליפפונו ולטפו את נשמותינו, שמשות רבות האירו לנו בשמים ובארץ בכל אשר מסביבנו ובקרבנו.

כגינת ורדים היו החיים לנו.

ויופיע האור…

ותפקחנה העיניים ויעופו הקסמים מני קדם, ותיאלמנה השירות וגן חיינו היה קירח…

מפני האור…

---

ב. את חיללת את הקודש!

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

בפעם הראשונה.

עת ראיתיך מטיילת שפי על הגשר הבודד מחוץ לעיר, כולך כחולמת, חרש משוררת, עסוקה במלאכת רִקמה וחוטים ורוּדים נגררים מתוך סלסלך הקטן על קרקע הגשר, – אז סבכו חוטי אור ענוג את לבי ומוחי ויקשרוני

ומאז –

עת שמעתי את קולך משורר מתוך חדרך הבודד – דומם מקשיב עמדתי תחת חלונך ואוהַב…

ובשכבך במצא ירוק דשא, על יד נחל רענן המתעלס עם קרני שמש מפזזות, כיפת תכלת בהירה ממעל לך וסביבך פרחים, כולך טובלת בפלגי אור מלטף – אז עמדתי הרחק דומם על הגשר ואביט…

אז היו רגשותיי – ורד בתוך סינרך הלבן, יריעת תכלת נמתחת ממעל לראשך, נחל רענן מתעלס עם קרני שמש – אז היית אַתּ…

לא קרבתי אלייך – אַתּ היית בי….

לא נשקתיך – אני ואַתּ היינו נשיקת קרן שמש פורחת תחת תכלת אין קץ…

* * *

על גבעת דשא על יד גדר רעועה הרוסה למחצה ישבנו.

נחל קטן שָטַף, הָמָה, שָׁר לרגלינו.

מרחוק צהל סוס, בערה מדורת אש, הרועה חילל בחליל.

בשמים הכוכבים, והם טהורים, רעננים, ענווים כילדי בית ספר לפני תחילת חגיגה…

בערבי הנחל התלחש הרוח וגם הזמיר היה שם…

ודומם ישבנו אז זמן רב ונקשיב לשירת העלם, לשירת לבותינו…

וכולי הייתי שלי וגם כל העולם היה שלי ואַתּ היית שלי…

אז קראת בשם את רגשותיי ואת רגשותינו…

אהבה!

את גילית את סוד נפשי, את סוד לבי, את סוד כל היותי…

אַת חיללת אֶת הקודש!….

---

ג. ותיפולנה הדמעות הַיָּמה...

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

ובנוע האֳנייה בין גלי התכלת, עננים בהירים ברקיע הכחול ממעל, במרחק הלבן ואדמדם מרחפים ציפורים בודדים. אבעבועות קצף לבנות מתנועעות, מתרוממות ומתבקעות – אז עמד הוא בדד בקצה המכסה ויביט בשקיעת החמה.

עטרת פז חבש המערב.

על פני גלי התכלת הִזָה היוצר נטפי זהב במכחול אור.

במנוחת בין־ערביים נח כל העולם.

ותיגענה בעיניו שתי קרני אור־פרידה, ויפלו הימה שני רסיסים מרים, מזהירים בשלל צבעי קשת…

מן הלב הרסיסים מן הנפש הֵקֵרוּ: דמעות מרות של ייאוש, של עלבון צורב, עלבון החיים…

נודד לנצח!

על החזה מוּרד הראש, עננה מכסה את המצח, דמעות נושרות מן העיניים: בפעם המאה אחד לו הכל!…

נודד הוא!

מעיר אל עיר, מארץ אל ארץ, מִיָּם אל ים…

אין מקום לו תחת השמים…

והים נח במנוחת בין־השמשות.

עטרת פז חבש המערב.

על פני חלקם הים הִזָה יוצר ניצוצות זהב…

ויבךְ הנודד…

מִיָּם גדול שברו, גדול מיָם…

גדול הַיָּם!….

---

ד. מדוע?

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

את קרני האור בעלות השחר שאלתי: מדוע לא תאהבני יפתי?

ותפזזנה הקִרניים על כותלי החדר ותחלקנה על פני שמיכת מיטתי, ותלטפנה את לבי הסוער, את מצחי הסוער, ותישקנה את עיניי, את שפתיי, ואנוכי שאלתי: אבל מדוע לא תאהבני גם אוֹרֵת לִבָּתִי?

הבְּלִבִּי אין די אש, ובנשמתי די אור? מדוע…

ויצפצף החוּגָה על אדן חלוני ויתופף על המשמשות בכנפיו, בחרטומו, וישר לי שלומו של בוקר, ואנוכי שאלתי: אבל מדוע לא תאהבני ציפורי?

ואביט הַגַּנָה.

טובלות בטל בוקר צוהלות לי השושנים ועל ידיי קרני שחר עדינות, מצחקות בגביעיהן, שולחות לי שלומו של בוקר, ואשאל: מדוע לא תאהבני שושנת לִבָּתִי?

האין לי די שושנים, האין לי די שירה? מדוע….

ובצחוק קל של ילדות, בתחנונים וברוך נוטות השושנים לי בראשיהן: אנא, בן־שושנים, אֱהָבנו!

בצהלות גיל, בתרועת חיים, בשירי אביב לי שרו ציפורי שמים: אנא אֱהָבנו משורר!…

אז עצמתי את עיניי, אטמתי את אוזניי ואגיף את תריסי חלוני…

ואת ראשי כבשתי בכרי המיטה…

אז שאלו ציפורי שמים, קרני השחר, שושני הגן: מדוע לא תאהבנו, אח מסכן?

מדוע?

---

ה. קרבת נשמות

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

בחצות הלילה ואני שוכב על מיטתי.

ואי־מנוחה הרגשתי בקרבי, דבר מה הרימני מן המיטה.

כאשר עצמתי את עיניי בכוונה, להסיח את דעתי מן הכל ולישון, אז התגבר בי רגש אי המנוחה עוד יותר.

על שולחן קטן העומד על יד מיטתי דולק נר סטֵיארין [מין חֵלב], ואצלו ספר פתוח. אינני קורא בו, הרוח מדפדף אותו, משמיע רעש קל ושופע רזים עליונים.

ליבת הנר מתנועעת. על הקירות ועל הסיפון עולים צללים ויורדים בדממה…

הווילון הלבן מתפתל ומתרומם ודבר מה מתלחש בי וקורא לי…

ראשי לוהט. הרוח עובר ושופך עליו גלים קרים, מחליק על מצחי ולוחש על אוזני ומגלה לי איזה רז קוסם, מרעיד….

פתאום אני עוזב את מיטתי ויושב על יד החלון הפתוח.

גל רוח מתפרץ החדרה, עובר על פני הנר ומכבה אותו…

חושך בחדר. רק הלבנה החיוורה משקיפה מאחורי עצי הגן ואורה הכחלחל רועד על הווילון ועל שמיכת מיטתי…

שָלֵו העולם. דומם ובתמים מביטים הכוכבים כמסתירים איזו תעלומות נצח, עלי העצים מתלחשים, עטלפים מסתובבים סביב החלון… בקצות השמים מתרוממים גלי אֵד אשר עין אפר להם ומקשיבים מרחוק לדממת הלילה החיוורה…

אור כחלחל תועה בתוך העלים ומסלסל אותם…

וישב הרוח ויחץ את ים הירק ואראה חלון פתוח מואָר….

וילון לבן כיסה את החלון. על רצפת הירק סֶנֶן אור דק ענוג ורך.

אז נשב הרוח שנית ויוּרם הווילון ויפול נוגה בגן…

מנוחת עולם בקעה ועלתה מתוך החדר…

לבושה כולה לבנים, שוקטה ומפיצה קסמים חרישיים כלֵיל אביב ונוגע כצחוק קל מתוך דמעות, ישבה היפה כפופה על ספר ותעיין בו…

---

ו. אהבתי

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

לרגלייךְ, יפתי, אני מניח זר פרחים.

פרחים חיים הם, רעננים וחדשים, אדומות לחייהם ומהן נובע הַלְשָׁד. על ערוגות גני היו נטועים, מלאים לֵח ואֵב…

ואקטפם, יקירה, בלי חמלה קטפתים, לזר נהדר קלעתים, ולרגלייךְ היפות היגשתים לך למנחה…

הביטי, היפה, עוד קרן השמש מצחקת ברסיסי טל גביעיהם…

ומגבעוליהם הרעננים עוד נובעות טיפות הלשד…

עוד זקופים עליהם, בגאון יביטו וינוצצו מרהיבי עיניים; אותם מנשקת שמש האביב, מגפפת ומלטפת הרוח…

הן תיקחים, ידידה, ובין שדייך תשׂימים – וביופיים הרענן יתנוצצו על לבך הרענן וירהיבו עיניים!

הן בשפתותייךְ שושנים תשקים, אהובה!…

– – – – – ובבוא היום –

וימותו הפרחים – וחמרמרו הפנים ונבלו הגביעים והעלים לארץ יפולו, ומפרחי גני אקלע זר חדש ועל חזה יפהפיה אחרת אשימנו – אל נא תתמרמרי אהובה, ועינייךְ היפות אל נא תיזלנה דמעות!….

אז תינחמי, יקירה!

אז תדעי ידוע, כי פרחי חיים הם פרחיי

ורק המתים לעולם לא ימותו…

והחיים ימותו!….

---

ז. שָׁמָּה!

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

נלכה נא יקירה, שמה, אל מקום רק שושנים תפרחנה ואשר רק ציפורים טבולות באור שמש תזמרנה….

נלכה נא, יקירה, מכל אשר יש אל העולם!…

נלכה נא שמה!

שם נמצא את אשר אנחנו מבקשים ככה כל ימי חיינו לשווא ובעמל חינם: שם אל נכון נמצא את פתרון חידת הווייתנו ותוכן ומטרה לחיינו אשר היו לנו לזרא!…

ותורד היפה את ראשה המתולתל על הלב הנרגש אשר למשורר ומבט לוהט וצמא העיפה אל פניו –

– לאָן? אנא, הגידה, לאָן?…

ויוסף המשורר –

– ואת חלומות הזהב האם אַתּ יודעת, אהובה?

שמה נלכה, אל המקום אשר שם חלום זהב מרחף על כנפי כרובי אור תחת שמי תכלת נצח –

– ואת סודות הנצח האם אַתּ יודעת, יקירה?

שמה נלכה, אל המקום אשר שם על ההרים הנישאים מרחפים בתוך יערי עד על פני יובלי מים רזי יצירה ואשר ארזֵי אֵל מגלים תוך הסערה סודות מני בראשית –

– ואת שירת העתיד האם אַתּ יודעת, ידידה?

למקום השלימו החיים עם החיים והאדם מתרומם כציפור רק השמיימה, מקום כל היצור מתענג על זיו העולם ורוח אלוהים מרחפת על פני היקום – שמה, שמה ננוסה, יקירתי חיש מהר מעמק הבכא, מעמק הדם –

– – – ויקום המשורר, ותקום היפה, וילכו הלוך ונסוע קדימה…

ויזרח להם השמש ממזרח עולם, וילכו הלוך ונסוע לאורו…

וימים רבים, רבים ולילות רבים, רבים הלכו הלוך ותעה.

ויעברו מדברות, ויעברו ימים ועל פני ההרים הרמים טיפסו ויעלו…

וישמעו את יללת הזאבים בגָרמם עצמות כבשים, ויראו את האַיות ברדפן אחרי יונים בוכיות –

ואת אלוהים לא ראו…

וילאו ללכת –

וישבו לנוח בתוך מדבר שממה על גזע עץ כרות. ותורד היפה את ראשה המתולתל על לב המשורר, ומבט לוהט וצמא העיפה על פניו, ובקול עייף המלא דאגה ופחד שאלה:

– לאן?

ויורד המשורר את ראשו לארץ ודמעה אחר דמעה התגלגלה על לחיו ותיפול על תוך החול הצהוב…

ויידום המשורר…

---

ח. תחילת יצירה

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

לבן־חיוור הלילה.

פני המזרח התחילו מכסיפים. מאחורי היער זינקה קרן אור, אדומה, פזיזה, ורוטטת ותנשק את פני העננים הבהירים האמוצים אשר היו על פני השמים פזורים כעדר צאן תועות – ואחריה עוד קרן אחת ועוד קרן אחת – ותשתברנה ותפזרנה לכל אַפסיים ויפלו רסיסים אדומים מן האור גם על ראשי ההרים גם על ראשי העצים…

והשמש עוד טרם יעלה.

והעיר הקטנה עוד תישן את שנתה.

מתוך עצי החצר בית התפילה לנוצרים הרימו ציפורים אחדות קול שיר.

נצנצה החמה.

אור צנוע, קל ונכלם מחליק גם על ראשי הבתים, גם על צמרות האילנות, מרפרף ממעל, נוגע ואינו נוגע, מדביק נשיקה קלה, ובחיפזון של הוללות קופץ לאחוריו…

תחילת עלות השמש!….

תחילת האביב…

העננים הקלים אשר שכנו על פני השמים התחילו מטפטפים טיפות גשם, קלות, חמות ונעימות, כדמעות אושר…

הגשם הראשון!…

גשם של אביב…

והגם עוד טרם יתחיל, רק הנה הטיפות הראשונות, טיפות בודדות, קוסמות בחן מיוחד, ברוך מיוחד…

ונופלות הטיפות אל תוך החול הלבן ומשאירות בו גומות קטנות ולחות, וגם על חודו של חוטמי נופלת טיפה, וגם על מצחי, וגם על ראשי…

האם כרוב נחפז נותן לי נשיקות?

תחילת הגשם!…

ועל ערוגות הגן – –

פה ושם התחילו הירקות מרימים את ראשיהם, בצניעות, בקצת יראה, כפופים, מתנערים לאט מן העפר, רעננים, טהורים, תמימים, מרחצים, מצהירים בחן מיוחד, ברוך מיוחד: תינוקות אשר זה עתה יצאו לאור העולם…

תחילת הצמיחה!…

ובגן על אבן אחת אני יושב –

ועל פי שחוק…

גם בלבי התחיל פרח צנוע להרים רק זה עתה את ראשו…

ומאושר הייתי כל כך, והלב מלא כל כך!…

ים שלם התרומם מן הלב, בוקע ועולה, שופע ומשתפך בשפע… ואשחק לאט ובנחת, חרש ובאושר עמוק, ואשחק בשחוק עמוק אשר יצא מן הלב…

ולבי מלא על כל גדותיו….

ומן העיניים טפטפו הטיפות הראשונות – –

אז עוד טרם ידעתי, כי אני אוהב אותה…

הלב עוד טרם גילה לפֶּה…

---

ט. יופי

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

על ידי את יושבת, את ידך אני לוחץ ואת לוחצת את ידי. שחוק קל מרחף על שפתותייךְ, מציץ ונובע מתוך עינייךּ… גם אני משחק ולא אדע: שׂבעים אנחנו רצון ושמחים בחיינו, הפריחה…

ואל עינייךְ אני מביט, ואל עיניי את מביטה, ועוד פעם אנחנו משחקים ואת הידיים אנו לוחצים…

אביב!

אביב בטבע, אביב גם בחיינו!….

תחת דובדבניה בגן אנחנו יושבים, ואל כל הסובב אותנו אנחנו מביטים, ואל כל הרוחש ומשורר מסביב וממעל לנו אנחנו מקשיבים…

מסביב לגדר הגן עושה הסנונית הקפות של שמחת חג האביב….

על צמרת אילן זקן עושה החסידה הכנות לבניין מעון קיץ. לרגעים היא משקיפה על כל הסובב בגאוות מלכה ודופקת בחרטומה: טְקְלַה־ טְקְלַה־ טְקְלַה…

על גג תבן של גורן אשר ממולנו הוגות יונים ומשתעשעות באהבה…

ובגן הכל פורח.

פורח התפוח, ניצנים עטה האגס, והדובדבניה לבשה הוד.

ונפלאים הניצנים, נחמדים ומלאים קסם!

כאילו ים של פירורי תכלת, שלג וּורדים קפא בתוך הירק הרך…

הנה ציפור פזיזה מאחורי הגדר, מתרוממת, עפה, סובבת, ובתוך ים הריק טובלת, מצפצפת, משוררת, ועל חזק, יפתי, היא יורדת…

האם לשושנה פורחת חשבתך הציפור?…

ואמנם פורחת אַת יקירה!….

אדמו לחייךְ כוורדים טבולי טל לילה מואָרי השחר; על לובן מצחך הנאה והרם נופלות קווצות שחור תלתלייךְ בהוד פרא…

לוהטות העיניים – ורק שחוק קל מרחף על שפתייךְ, על מצחך, על בבות עינייךְ…

בתקופת הפריחה!…

ואנחנו מתענגים על יופייה עונג בלי קץ…

ואלייךְ אני מביט, יפתי, ובלי קץ אני מתענג על זיווך…

– – – עדת דבורים באה מן השדה, ירדה ותפשוט על פני הגן. עמדו הדבורים בתוך עלֵי הניצנים והתחילו מוצצות ומוצצות…

ואז…

אל־נכון עוד היטב תזכרי, ידידה!

ואז הועם פתאום מצחי וידי רעדה בתוך ידך ואת עיניי ממך הסיבותי…

ובידך החמה נגעת אז בלחיי וברוך ובאהבה היגשת את שפתיי אל שפתייךְ ואת צווארי לָפַתְת ואל עיניי היבטת בדאגה…

ודבר לא הבינות אז!…

לא הבינות, והבין לא חפצת, כי את תכלת הניצנים וזיוום הוורוד מוצצות הדבורים, וכי אחר הניצנים יבוא גם הפרי….

תעבור עת הפריחה, יקמלו הניצנים ויפלו עליהם ויתגלגלו תחת רגלינו, וישאם הרוח אל מימי הנהרות ואל האשפתות ורגלי האדם ירמסום… ותצהר הדובדבניה וינץ התפוח ויבוא האדם הַגַּנה ויקטוף את התפוח ויתלוש את הדובדבניה ויאכל אותם…

והכל יהיה כלא היה! – –

יפה את ידידתי, ועל יופייך אני מתענג…

ואת ורדי לחייך אני יונק ואת לשד שפתותייך אני מוצץ!…

והיה כאשר אינק לשובע את לשד הניצנים, אז אוכל גם את פִּרְיים!…

אז אקטפם ובתאווה של חיה רעבה אכרסם ואבלעם!…

אז אוכַל אותך, יקירתי!…

והכל יהיה כלא היה!…

– ואת כל זאת את לא הבינות!…

את לא הבינות את השקר! – – – –

---

י. כשהלְאָה אותי ממך תדחָפי

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

כשראיתי את כוכבי נוצץ ורוזם לי בעיני זהב ואני כתינוק מלא אהבת אש אל זוהרו נמשכתי, בעיניים דולקות ובלב סוער, אז ראיתי על שפתייךְ צחוק קל של לעג….

ויוּעם הכוכב…

ככהן בקודש הקודשים לפני שכינת־יה עמדתי לפנייךְ מתאונן ותובע – ותסבי את פנייךְ ממני ותכעסי.

ואבך לפנייךְ בתחנונים ואבקש רחמים – ותביטי בי בעיני קרח וברוח חורף בי נָשַבְת….

ותלקה נשמתי…

ואוסף להתחנן: העבירי נא את ידךְ הרכה על גביעיי המתפתחים – אז אפרח ואיף, אשגשג והיה לפרח שמים…

הישעני על לבי ובידייךְ את צווארי לפתי נא ושירת שמים אשמיע…

את שפתייךְ שושנים לחצי נא על מצחי הלוהט – ורעיון ענק, עד שחקים מגיע, ממנו אז יצמח….

אז ניגשת אל החלון ובמנוחת נפש חרישית הסתכלת בכיפת התכלת…

אז צמחו מלבבי נחשים…

ואצעק!

וכשהלאה אותי ממך תדחפי…

את כל פרחי נשמתי אשרש בשנאת ייאוש ואזרקם לסופת הצפון…

את ידי אנופף ואכבה את כל אורות ליבָּתי, והיה בה לילה וחשכת שאול…

ובדד בלי אור, בלי נשיקת כוכב, בלי ריח פרח, בלי לטיפת רַעְיה אתעה ביער החיים….

ובלבי אשכין את הנחשים…

כשהלאה אותי ממך תדחפי!….

אנחות (א-ג)

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

---

תינוק תלוי באוויר

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

יום שמש.

כל העולם כולו רוחץ בפלגי אורה של שמחה.

עליזים ושמחים עומדים האילנות, מלבלבים בתוך אור עליז וצח, אור אביב השופע ויורד ממרומים בשפע נדיבות ופזרנות, וצוהלים לקראת כיפת התכלת הטהורה כמבט אהבה של תינוק וענוגה כחלום הילדות – עומדים ומקבלים עליהם מתוך שמחה של מצווה עול מלכות החיים של לבלוב ופריחה בשביל החיים… ורוח קל ונוח הומה בתוך עליהם הירקרקים ומספר להם בלחישה אגדות עתיקות, נשכחות…

האביב…

והאדמה צוהלת לקראתו, לובשת קישוטיה ומתייפה לפני אהובה: ככה תצהל ותתקשט אישה לקראת דוד נעוריה בשובו אליה ממרחקים אחר פרידה ארוכה.

חצות היום. בחצר אשר לבית בקצה העיר רובצת דממת חג נעימה.

ישנות תרנגולות על גבי ערמות של עצים, אחרי שהטמינו את חרטומיהן בתוך נוצות מאורותיהן, ונהנות מזיו השמש.

בין הרפת וערמות העצים עומדת פרה, מעלה גֵרה בעצלתיים, בעיניים עצומות למחצה וקול לעיסתה יישמע בחצר השקטה. היא מנמנמת נוּמה של תענוג ובינתיים היא מעלה גֵּרה.

בגל האשפה נובר חזיר בכוונה גדולה ובתענוג משונה. לא רחוק ממנו רובץ כלב, מביט אל החזיר הנובר בשווי נפש ובמנוחת חצי תרדמה ונותן לו לכרסם את העצמות העבות מבלי אשר יגער בו בנזיפה: רגש מנוחה ושלום ממלא את כל העולם…

לעיתים ירים הכלב את זנבו, יכשכש בו על פני גבו, למען גרש את הזבובים המטרידים.

עורב ירד במעוף מתוך מרחב תכלת ואור ויעמוד על גבי החזיר, צרח קְרָא קְרָא ועמד בשלום מבלי נקר אותו…

פסק החזיר מנבירתו, וינסה להסיר מעליו את העוף בפנותו הנה והנה, אך כרגע שם לנבור במנוחה…

על גבי אלומה של תבן המפוזר אצל גדר הגן שוכב אדון הבית ומנמנם. למראשותיו כר קטן, מטפחת אף אדומה עם שוליים לבנים מכסה את הפנים להגן מחמת הזבובים, וטלית קטן וציציותיה בולטות מתוך הקפוטה. טובל הוא כולו באור החמה וישן בנחת רוח של שובע ורצון, בהרחבת הדעת של בן חורין: זוהי שינת תענוג אחר סעודת צהריים טובה של חג החירות.

חלונות הבית המופנים אל החצר פתוחים. מנוחת חג נושבת מתוכם. הבית נקי ומלא אור המשתעשע על הקירות, על הסיפון ועל גבי הרהיטים. גרי הבית ישנים שינת תענוג של חג…

וחג היה בטבע, חג בבית, חג בלבבות…

רוח קל ומלטף נפנף את הווילונות, שכיסו את חצאי החלונות ממעל, ויהמה קצת.

על יד אחד החלונות הפתוחים אשר בדיוטה השנייה ישבה אישה צעירה ועל ידיה תינוק משתעשע.

– שור, נשמתי – הסיחה אותו האם – שור, הנה זבוב־קיץ עף בין העלים, הנה הוא מתעופף לפני החלון… הביטה, הנה אביך ישן שם על גבי התבן…

התינוק קפץ קפיצות של שמחה והתפעלות, פרכס בידיו וברגליו והוציא קריאות של עליצות: משך וליבב אותו להט האור שהיה שפוך בחצר בשפע – ויושיט את ידיו מתוך החלון ויתפרץ החוצה: הוא חפץ לחטוף את קרני האור המעופפות ואת זבובי הקיץ המתעופפים…

* * * * *

מרחוק נשמעה המולה לא־ברורה, כקול מים רבים בהתפרצם פתאום מתוך הסכר, המולה כבושה, מטילַת אימה מבשרת רע. חוורו פני האם, והילד בכה בכי חד וחודר.

מן הרחוב נשמע צלצול שבירת זכוכיות.

ותצעק האישה בקול פחדים נורא.

– יוסיל! יוסיל!…

התעורר האב מבוהל ומבולבל; התנער הכלב ויעמוד על רגליו, זקף את אוזניו והתחיל לנבוח בבכי ממושך; התעופפו התרנגולות ותעמודנה על גבי הגדר, קשקשו בכנפיהן ותקראנה קריאה של פחדים ותמרורים; חדלה הפרה מללעוס ותגעה בעצב; עזב העורב את גב החזיר ויעמוד על גבי שער החצר, דילג דילוגים קטנים ממקום למקום ויחכה מלא זעם ותרעומות…

רגע – ואל החצר התפרצה כנופיית בני אדם ששכחו את נשמתם ויחרישו את קול לבם…

צלצול זכוכית, מבול של נוצות, אישה מיללת ומפרפרת בין צִפָרני בני אדם החפצים לטרוף את טוהר קדושתה, איש מתבוסס בשלולית של דם – ושתי עיניים קמות, כועסות מציצות מתוך גולגולת רצוצה, מורמות ומציצות אל התינוק התלוי באוויר!…

בן יחיד, בן־שנה!…

מזרועות אם מגינה על כבודה הוציאוהו ומן הדיוטה השנייה השליכוהו – בידיים רכות וחלשות אחז בדלת החלון הפתוח ויהי תלוי בין השמיים ובין הארץ.

והאדם התהולל מתחת וממעל, על פני החצר ועל גבי העליות, יילל ביללת זאבים רעבים, הניף גרזן על הפרה והמית את הכלב…

– – – והשעה האחרונה בחיי יוסיל הזגג הגיעה, נשמתו הלכה הלוך ושקוע כלִיבּת נר זו שֶכֶָּלה שַׁמְנוֹ.

ובפעם האחרונה הציצו עיניו מתוך הגולגולת הרצוצה של בנו.

גם הפרה קצוצת הזנב ופצועת הראש עמדה שותתת דם, גועה ועיניה למעלה.

וגם האדם המתהולל עמד רגע אחוז פחד ויראת הרוממות מפני ההוד הנורא אשר לשקיעת החיים…

רק החזיר שב אחר הפסקה קטנה לנבור באשפה…

והעורב התרומם מעל השער ויעוף אל כיפת התכלת הזכה ויצרח, עוּף וצרוח בקול מר, מאיים ומתחנן כקורא לעזרה את שוכני השמים.

וידי התינוק עוד אחזו בדלת החלון. פרכסו רגליו ופרפרו לאט, התכווץ גוו הקטן והתפתל עלה וירד, העיניים היו מלאות דמעה והפנים התעווּ לרגעים, אך גם הגה לא הוציא מפיו, גם דמעה לא נפלה מן העיניים…

ועיניו נפגשו בעיני האב.

אז התעווּ פני התינוק ומגרונו הקטן התפרצה צעקת בכי, קובל ומתאונן לפני אביו, מבכה לפניו את כל תמרורי נפשו ומבקש פיצוי על כל הפחד אשר עבר עליו…

ובידיו נמשך אחרי אביו…

ותהי דממה שלימה בחצר. – – – – – –

קרני שמש שעשעו על פני זכוכיות החלונות הַנָּפוצות ותשברנה ותיפולנה אגודות אגודות אור בערבוביה של כל צבעי הקשת על הדם הנקרש על גוויית התינוק – גל בשר ודם.

ודממה שררה בחצר.

רק הפרה געתה בקול ממושך ונוגה…

---

שני עיוורים

מאת

יעקב שלום קצנלנבוגן

שני עיוורים הלכו הלוך והתקרב זה לזה.

על לב כל אחד מהם היה תלוי פח קטן של נחושת אדומה ועליו כתוב באותיות לבנות: “עיוור לגמרי”.

כל אחד פסע פסיעות קטנות, לאט, לאט. העיניים היו עצומות בחוזקה והפנים מקומטים ומעוותים כל כך כאילו סבלו באותה שעה מכאובים נוראים…

במטות שבידיהם מיששו על גבי המרצפות.

האחד היה איש צעיר, יפה וחזק, לחייו – דם וחלב, מעוטרות זקן שחור ודחוס, בגדיו נקיים ונאים.

השני היה זקן מאוד. זקנו הלבן נהפך מרוב ימים לכהה־אפור ולעור פניו הייתה עין עפר שחור ותחוח שנתייבש והלבין בשמש, בגדיו מלוכלכים ולחלחים קצת, פסיעותיו היו מדודות וקטנות מאוד.

מסביב לא היה איש.

רק שני ילדים אשר השתעשעו בכפתורים על יד אחד הבתים, בראותם אותם מתקרבים זה אל זה, הבינו את אשר יהיה בעוד רגע וישחקו למפרע בהנאה גדולה, עמוד וצפה להתגוששות…

פתאום –

העיוור הצעיר דחף בכתפו המוצקה את חזה הזקן. הזקן התנועע וייפול אחורנית ומן הקרחת אשר בפדחתו שתת דם.

רגע הייתה דממה, ורק הילדים שחקו בקול גדול וימחאו כף.

– אני איש זקן ועיוור… חינן הזקן את קולו בבכי.

– אני איש עיוור… סליחה!… אמר הצעיר בפיוס.

ויקום הזקן על רגליו ויעמדו רגעים אחדים זה לעומת זה ופניהם מביעים תימהון, השתוממות והשתתפות של אהבה…

אז חפשו ומצאו איש את יד רעהו וייפרדו איש מעל אחיו בלחיצת יד חמה, חמה…