(מוקדש לחברי “בני ציון” בפינסק)
השמש, כקערת זהב גדולה, שוקעת ויורדת במערבו של עולם. שולי השמים לבשו לבוש ארגמן. ומטליות העננים הבהירים המרחפים כמטיילים עליזים על פני שמי בין-הערביים, בגעת במו קרני השמש, התאדמו כלחיי הילד מנשיקת אם אוהבת.
ובית הקברות, המשתרע הרחק מן העיר פ' מוקף מסביב הרים, אשר תועפותיהם עתה רוחצות בים הדמימות ונחל קטן מפכה את מימיו על יד הגדר בהמולה נעימה וחרישית, כאילו יירא לבלתי הפריע את הישנים משנתם הנצחית.
"מסביב תשלוט שלוות הַשְקֵט
גם עלה בל יתעורר".
ובראש אחד ההרים ירד הרועה אחרי עדרו שאחר לרעותו. והבעיר גועה בעצלתיים ובעייפות משרב היום. ולפעמים תעמוד איזו פרה מלכת, תרים את ראשה ותגעה בקול רם כאילו “להכעיס” תחפוץ להפריע את המנוחה השוררת בטבע.
ובבית הקברות מנוּחת עולמים.
וצריף קטן של הקברן עומד לא הרחק מן הקברים.
והקברן איש כבן תשעים שנה.
זקנו לבן כשלג ופניו חיוורים כזקנו, ובעיניו מנוּחת בית הקברות.
גם חפץ אחד, גם שאיפה אחת אל יישקפו מתוכן.
ואט יתנועע בלכתו ושישתעל יישען על מטהו וכקול ניפוץ כלי חרס יישמע בבית העלמין.
וילדה בת עשר שנים לו.
לחייה אדומות כלחיי התפוּח האדמדם.
עיניה נוצצות, כשני כוכבים.
החיים יסערו ברבה החוזקה.
והרבה אוהבים לילדה.
בבוקר, בבוקר, עת השמש תשפוך ים אדמימות במזרחו של עולם, ותועפות הרים וצמרות העצים תלבשנה לבוּש ארגמן והציפורים אומרות שירה לכבוד מלכת היום; אז תצא ילדתנו מצריפה ותפזז ותכרכר בין הקברים בשירה חיה.
והציפורים, בראותן אותה, תמלאנה אומץ לב.
ואז תצלצל שירתן ביתר ביטחון וביתר עליצות…
והלידה הולכת ומשוררת ומתקרבת אל אהוּביה, תעביר את ידה עליהם ותעירם משנתם ואז יצהלוּ לקראתה הפרחים בעיניהם הכחוּלות ובלחיים האדמדמות.
והיא תעביר את ידה על חלקת האדמדמות, תשׁורר להם שירה הבוקר, שירת החיים.
ואז ירימוּ הפרחים את ראשיהם.
וקרני השמש תשתעשענה בתלתליהם.
ובעבור הזקן במטהוּ הישן אל בית הכנסת הישן לתפילת הבוקר ובהביטו בה בעיניו הכהות המתות יבושוּ הפרחים ויורידוּ את ראשיהם ואודם של בושת יכסה את לחיי הילדה…
והשמש ממעל שופכת פלגי אורה על הפרחים ועל הילדה.
אז יעבור הזקן הלאה והנאהבים והנעימים יוסיפו להשתעשע כמקודם.
והילדה תעבור מקבר אל קבר ותבקר את כל אוהביה הפרחים וכולם בראותם אותה יצהלו וגביעיהם-זרועותיה יפתחו לקראתה…
ובשקוע השמשּ ימה וים חכלילות יישפך שמה, אז תצא הילדה מצריפה וכציפורת כרמים תרחף על פרחיה, תעביר את ידה על לחייהם, תשיר להם שירת הליל ותיישנם עד הוקר; עד צאת השמש להאיר לארץ ולפרחיה – –
והשמש, כקערת זהב גדולה, שוקעת ויורדת במערבו של עולם.
ושוּלי המערב התכסו בטלית שכולה ארגמן.
וגם העננים הקלים המרחפים כמטיילים עליזים על פני שמי בין ערבים, בגעת במו קרני השמש השוקעת התאדמוּ כלחיי הילד מנשיקת אם אוהבת.
והילדה עומדת על פרחיהָ ותשורר להם שירת הערב, שירת התנוּמה. וידה הזכה, הרכה והלבנה תשתעשע בתלתלי ראשיהם המוזהבים.
וקול שירתה יצלצל בדומיית ביתה קברות כהד חיים רחוקים, חיים עליזים ונעימים.
ואז יעבור הזקן הבלה ומטהוּ הישן ו“קינה” בלה תחת זרועו ובראותו את נכדתו החיה והשמחה ואת פני הפרחים הצוהלים תברקנה עיניו אש קרה כאִשו של נר הבר-מינן…
ובנזיפה יגער בשובבה המשתעשעת בערב ליל תשיעי באב!…
ואז יעבור הזקן הלאה, וקול שיעולו יישמע כקול כלי חרס מנופץ.
* * *
אחים, התזכורוּ?!
ובית הכנסת הישן היה מלא מפה לפה זקנים, נערים וטף.
העמודים הפוכים, הפרוכת הפוכה, ונרות חֵלב רבים ידלקו באור כהה. הזקנים יושבים לארץ ו“קינות” בידיהם, הטף עומד ומסתכל בתוּגה ופחד גם יחד באבותיהם הגועים בבכיה.
יודעים הם הילדים התמימים האלה, שעדיין לא טעמו טעם הגלות וחיי גולים, כי לפנים היתה ארץ לאבותיהם, היו להם מלך ושרים, בית המקדש, כהנים ולויים, קורבנות וכלי שיר ועוד דברים טובים ונעימים.
ויודעים הם גם כן כי הצר הצורר החריב את ארצם ושרף את בית מקדשם ואת ישראל הגלה בגולה.
ודם המרחקים ארצנו האהובה יושבת כאלמנה שכוּלה, גלמודה, ומחכה ככיליון נפש לבניה אהוביה…
ובניה אלה דוויים, סחופים ונעלבים בארצות נכר ומתגעגעים על ארץ מולדתם מלפנים… ובכל ליל תשיעי באב לפנות ערב, ליִל שבו החריבו את ביתנו ושרפו את הֵיכלנו, זמן הזכרון “המר והנמהר” הזה מתאספים כל בני ישראל “לבכות אתה שריפה אשר שרף ה'”.
ובביתה כנסת דומיית השקט.
גם הדברנים, הפטפטנים והקולניים היותר גדולים, הרגילים לשפוך עשרה קבין שיחה בכל יום ויום בשעת התפילה גם הם רציניים מאוד:
מכירים הם בני עוני עלה, כי ביום תוגה כזה השתיקה יפה מכל.
ובביִת דומיית עיצבון.
ושַמָש בית הכנסת איש זקן אשר זקנו לבן כשלג ופניו לבנים כזקנו ועיניו מביעות תוגה איומה עולה על הבמה.
ועל יד ארון הקודש ישב דומם לארץ והתחיל קורא: “איכה ישבה בדד”?!
ובבית שוררת דומיית תוגה.
כל הפנים רציניים ורוחצים בדמעות.
וקול קורא רועד ועיניו זולגות דמעות.
וכפוף, בלי נוע, הוא יושב על יד המגילה ורק לפעמים יעבור רעד קדחת בכל יצורי גוו ואז תרעד גם המגילה, ואז ידמה כאילו גם האותיות המתות מבינות, את שהן מציינות.
“ייבו לארץ ידמו זקני בת ציון”! יאנח הזקן בקול צרוד.
וזקני פ' יושבים לארץ וייאנחו וספרי הקינות המונחים על העמודים ההפוכים כבר רוחצים בדמעות…
“הבט משמים וראה למי עוללת כה”? ישאל הזקן בצעקה משונה ושיעול חזק יפסיק לרגע את קריאתו…
ואז ינוחו קצת המקוננים.
ומכל הפינות תישמענה אנחות עמוקות. ואחדים מרימים את ראשיהם, מסתכלים סביב ועוד הפעם מורידים את עיניהם על ה“קינות” וייאנחו.
“שובה ה' אלינו ונשובה חדֵש ימינו כקדם”! יסיים המקונן ובקולו יישמע כעין רמז של תקווה.
כמעט כולם יקומו ממושבם, ייאנחו במרירות ואחרי נקותם את זכוכיות משקפיהם ישובו אל הקינות.
והחזן ניגש אל העמוד וקירות בית הכנסת ירעשו לקול “קינות” חדשות…
* * *
ועל יד חלוני אני ישוב ומביט החוצה.
כנופיות כנופיות של עננים קלים מרחפות על פני שמי חצות הליל.
הרוח יאספם וינהלם כרועֶה את עדריו.
ואני מעצם את עיניי בחוזקה ומסיח את דעתי מכל הסובב אותי וכמו על כנופיות העננים הקלים האלה אני מרחף אל פ'.
אחיי, התזכרו?!
ואני בזוכרי את הערב ההוא והליל ההוא רוחצות עיניי בדמעות של שמחה וגיל…
ותקוות טובות ונעימות תמלאנה את לבבי הפצוּע.
ובפותחִי את עיניי ירָאֶה לי כל העולם בצבעים ורדיים, כמו אלפי ידיים עדינות נוגעות בי ותסלסלנה את שערות ראשי הבוער ותשפוכנה על לחיי הלוהטות קרירוּת נעימה.
התִּזכרו?!
והטרקלין מואר כולו. שולחנות מסודרים ועליהם דיו, קולמוסים ונייר.
ודליות הגן מתדפקות בחלונות
ולִבּות צעירי בני ציון דופקים מצִפּיה ותקווה.
ותקוותם קדושה וענקים הנָה: תקוותה של כל כנסת ישראל בכל אתר ואתר היא!
צעירי בני ציון הֵמה!
דמם רותח, וראשם בוער ולבותיהם מלאים אנרגיה לוהטת ובדמעות בלבד לא יסתפקו!
לא, הם לא יוכלו לבכות כלל!
למעשה הם צריכים! לפעול ולעשות דבר ממשי להצלת כנסת ישראל מגלוּתה…
ובליל תשיעי באב, עת אבותיהם שאנרגייתם כבר מתה יושבים לארץ בבית הכנסת ו“ספרים בידיהם”, בעת הזאת נקהלו הצעירים בלב אחד לטכס עצה מה לעשות לתשועת העם,
וצעיר אחד, שראשו מוקף תלתלים ועיניו מבריקות משפע הרגשות הסוערים בקרבו קם וידבר אל הנאספים, ומשפע אנרגייתו הלוהטת ירעד קולו כקול האילנות בעבור עליהם הסער.
האסיפה מתרגשת. היא מחליטה ללחום במסירת נפש בעד חירותו של עַמם האומלל והצעיר הנואם קם עוד הפעם על רגליו ומציע לפני הנאספים להודיע את רגשותיהם ורעיונותיהם את עמם הישן שינה לתרגית [שנת שיממון ושיתוק]…
והאסיפה מחלֶטֶת להדביק מחר קולות קוראים בכל בתי כנסיות ובבית הקברות ששם מתאספים בני ישראל לבכות את ענוּתם כל יום תשיעי באב, להודיעם את רצונם הם שהוא גם רצון אוּמתם שעָמם תחת עול הצרות הנוראות ויקבל צוּרה אחרת…
דממה בבית.
רק קולמוסים שורקים על הנייר.
ודליות הגן מתדפקות על החלונות.
וצעירי בני ציון מביעים את חפצם אל עמם.
מביעים הם את תקוות ישראל בתמוּנה חיה…
ופאתי המזרח אדמוּ, כלחיי ילד תם בקומו משנתו. והציפורים השתפכו בנועם זמרתן.
ובני ציון הצעירים, שהיו ערים כל הלילה ליד שולחנות הכתיבה, מתנועעים עתה חרש בחצרות בתי הכנסיות ומדביקים על הדלתות את גיליונותיהם הכתובים…
ובבית הקברות הושלך הס. ודרך הגדר באו הצעירים וידביקו את “מילתם החיה” במקום המנוחה והמוות הזה…
* * *
והילדה השובבה, נכדתו של הקברן הזקן כבר ישבה על הקברים ותשתעשע בפרחיהם ותעוררם משנתם לקבל את פני השמש הזורחת ממזרחו של עולם…
ואני בהגותי בליל ההוא יימלא לבי תקוות ורדיות עיניי רוחצות בדמעות של שמחה ושפתותי תגמגמנה:
פרחים על גבי הקברים,
פרחים על גבי הקברים!…
(תמונה)
בבית אורה ושמחה.
על יד הכלה יושב החתן.
ופניו מבהיקים ועיניו בוערות.
והוא שותק וגם הכלה שותקת, אך עיני שניהם מדברות הרבה, הרבה…
הוא ינו כיול לדבר: אושרו גל כך גדול, כל כך בלתי סופי!…
רק חזהו מתרומם וחוזקה והלב דופק, דופק…
רק לפעמים יסתכל דוּמם ביושבת על ידו: כן, היא שלו!
זה איננו עוד רק חזיון לילה, רק הרהור דמיונו החולה…
סוף כל סוף, אחרי הרבה שנות ייאוש קר וחיי ריקבון, אחרי הרבה שנות הרפתקאות נוראות וייסורים איומים השיג אותה, את האור והיופי שבחייו…
ולבו כל כך מלא, כל כך סוער!
וליד שולחנות ערוכים “מכל טוב” יושבים המסוּבים והנהנים ושמחים מאוד:
היום הובילו לחוּפה שני מאושרים, צמד נאהבים.
וגם צל קל לא יעיב את ברק השמחה.
בכל אורה ושמחה, עליצות וחדווה.
אך הנה הרעישה התזמורת.
וכל המסובים שהיו עסוקים באכילה, שתייה ופטפוט נשתתקו ויקשיבו.
בטרקלין השתפכה מנגינה ענוגה ועצובה ותרעיד את כל הלבבות.
אך פתאום רעד החתן, כמנגינת זר אֶלֶקְטרי.
פניו רעשו ויתעוותו ושתי טיפות דמעות הצהירוּ בעיניו…
הוא קם בחיפזון מכיסאו ויסור אל חדר בודד.
מן המסובים לא הרגיש בו איש, אך הכלה הרגישה בו היטב וכעבור רגעים אחדים קמה גם היא ותלך אחריו.
והתזמורת הוסיפה לרעוש ולהתייפח, לרעום ולבכות…
ובטרקלין שררה דממה ההצטמצמות…
כל המסובים הקשיבו ויימלאו רגשות שונות.
* * *
– מה היה לך שמואל? למה אתה בוכה? למה אתה רועד?
– הה, יהודית! התרגישי את כל עומק הטרגדיה?…
הביטי אלי, איך לבי מתרומם!…
הביטי! הנני חי עתה חיים שלמים… כולי אני חי…
בכל נֵטֶף דמי זורם וסוער ים שלם של חיים… בכל קנוקנת שבלבי עולם מלא של תקוות גדולות ושאיפות נוצצות. בכל תא ותא שבמוחי אלפי אלפים רעיונות ומחשבות… וכמה אחיה?!…
שימי נא אל לבך! מלא אני חיים מסוף אצבעות רגליי עד קרוּם של מוחי… והחיים כל כך יפים, כל כך מרהיבים!
ואין אני נצחי!
הה, מה נורא הרעיון, כי גם את אינך נצחית!
מה נורא הרעיון, כי יבוא יום ואת תהיי מתה! את, את שושנתי הפורחת תִכְמשי ותמותי!…
– למה רק עתה, שמואל? הן זוהי קינה ישנה?.
– מה את שחה, יהודית? הן היו ימים אשר כל חיי היו רק ריקבון ומת הייתי בחיי… אז לא היו יקרים לי החיים… אבל עתה… הנני על מרום פסגת האושר…
שורי! הכל עליז, הכל יפה, הכל קורא אליך “בוא ונתעלסה”!…
ולבי יימשך לחבק ולנשק – את הכל, לחיות עם הכול ולהרגיש את הכול. ואני אינני נצחי!…
אני אוהב אותך! ואת הנך שלי! וכל העולם הוא שלי! והכול לא נברא אלא בשבילי!…
הביטי בי! מה אוהב אני! מה חומד אני! מה בוער אני!… והכול לא נברא אלא לשמשני, אלא לענגני, ואני נבראתי לאהוב ולנשק הכול, לאהוב ולחבק את כל העולם, להתענג על כל העולם… הביטי בי, מה חי אני!
ואני אינני נצחי!
האפשר, האפשר שחי כמוני ימות?!
האפשר שלבי הבוער יהיה קר, יהיה מת?!
שורי, יהודית! התראי את הכוכב המאיר ונוצץ שם למעלה?
התראי את השמחה החרישית השפוכה על פניו?
הוא נצחי!…
ובמה אני נופל ממנו? אמרי, במה אני נופל ממני?…
גם אני טהור, גם אני בוער, גם אני נוצץ!
לא, יהודית, לא אוכל להסתפק במעט… נצחיות אני חפץ!
או הכול, או לא כלום! וכשאין הכול אז אין כלום!…
וצל יעבור על פני הכלה העליזים ושפתותיה תרעדנה, רעידה קלה והעפעפיים תרעדנה וכל גווה ירעד…
ושתי דמעות עגולות, שתי מרגליות נוצצות, תֵרָאינה בעיניה.
עוד הפעם רועדות העפעפיים והדמעות נופלות… ואחריהן עוד ועוד והכלה בוכייה…
ובטרקלין תרעם ותרעש המוזיקה.
ושברי צחוק צלול יתגלגלו על פני הבית.
והֵדם יגיע עד החתן והכלה…
וכל הקרואים שמחים מאוד.
השמחה היא מלאה: צמד נאהבים הובלו לחופה!…
גם צל קל של תוגה לא יעיב את ברק השמחה!
ובחורים ובתולות ירקדו ויצאו במחולות. ובעומק לבם יתפללו שיזכו גם הם בקרוב לאושר כזה…
והחדר הבודד המואר בעששית ורדית כהה, חתן וכלה, חבוקים זה בזו, מתמוגגים בדמעות…
(תמונה)
על כסא נמוך על יד התנור הבוער היא יושבת שקועה בדמיונות, הרהורים ומחשבות.
בבית אין מנורה דולקת, רק כתמי אור אדומים, המופצים מדליקת התנור, מפזזים על הכתלים ועל הסיפון.
לפעמים היא מעצמת את עיניה, נשענת על משענת הכיסא, מורידה את ראשה על כתפה וחולמת. לפעמים תפתח את עיניה, כמקיצה מחצי תנומה, ותסתכל בתשוקה עצומה בגזרי העצים הדולקים.
בתנור התקרבה כבר הדליקה אל קיצה והגלחים התלחשו, שרקו ויפעפעו.
רק במקומות אחדים עוד היה העשן מתפתל וזוחל על קרקע התנור ובפינה אחת עוד היה מתמר ועולה כמעוד ישר ונאבד בחשכת הארובה.
היא נטלה גזר עץ ותשליכו התנוּרה ובעניין רב הסתכלה בפרוצס [תהליך] האיכול: הנה אחזה הלהבה רק בפספסים הדקים שהיו בולטים מן השחיף ולשונות אש קטנות ודקות החלו מעט מעט לזחול על פניו והנה עשן שחור וכבד התעבה ויכסה את עין הגחלים האדומות ורגעים אחדים היית חשיכה בתנור.
אך הנה התאזרחה האש והעשן נדעך מעט מעט ופני התנור הטהרו.
פניה החיוורים תמיד ואשר לפעמים גם מראה כתום להם, כוסו הפעם באודם קל. חזה התרומם בחוזקה ועיניה החומות-כהות שהיו נטויות אל המוקד בערו כשתי גחלים לוחשות.
בבית שוררת חצי חשיכה טמירה ורק על הקרקע אשר לפני התנור רועדת לשון אור אדומה, וגם על הכותל אשר לנוכח התנור זוחלים כתמים אדומים…
לפעמים הייתה מעברת את מבטיה מן המוקד ותסתכל בזוויות הבית אשר שם הייתה החשיכה עכורה מאוד: אותה עניינה המלחמה החרישית והאילמת הזאת בין האור ובין החושך… ברגשותיה תערוּבה משונה: יש שיִדמה לה כאילו היא דרה על אי שומם תחת כיפת השמים והיא מתחממת בלילה ליד המדורה והיא מרגשת את כל פיוטם של חיים כאלה וחופשת טבעיותם.
הנה שמי תכלת רחבים בלי קץ ממעל לראשה, לא הרחק ביער מייללים הזאבים ובסבך עץ מייללת התנשֶמת, ניצוצי גחלת ניתזים בקול מפץ קל ונופלים בעשב והיא מקופלה בפרוות עור כבשים שוכבת בפתח סוכתה העשויה זרדים על יד מדורה דולקת.
העשן מיתמר ועולה ויאבד בחשכת הליל. ובהניע הרוח את לשונות האש אז יתפתל העשן ומסביב יוצאים במחולות צללים רבים ומשונים…
גם מבעד הפרווה תחדור הרוח והיא מתקרבת את האש ומוסיפה עצים על המדורה…
מה יפה! כמה פיוט! כמה טבעיות!
ופה על יד התנור יש גם כן מעין אותו פיוט, מעין אותה הטבעיות…
כתמי אור אדמדמים מרקדים על הכתלים ועל הסיפון…
לבנונית אבק השלג המכסה את שמשות החלונות הקפואות תתערב באדמימות האש.
ומה נפלאה היא התערובה הזאת!
לבנונית שלג ואדמימות גחלים אדומות מעורבות זו בזו…
בבית שוררת דממה עמוקה ורק גילי הזהב לוחשות ומפעפעות וקול היתוּז הניצוצות יפריעו אותה לרגעים!
יחידה היא יושבת על יד התנור, פה, בקרן חשיכה היא מבכרת את הבדידות על חברת כל מכריה ומכרותיה: כשהיא בודדה היא יכולה, לפחות, לשוחח את עצמה. היא שׂאת שלא תוכל את פטפוטיהם הריקים…
ואמנם פה היא קרן חשיכה, זווית בודדה ועצובה…
החיים פה חיוורים וכהים עצובים וחשוכים, למרות היות להם גם ברק של פיוט. לא, היא לא תוכל להסתפק בפיוט הטבעיות הזאת…
אמנם מרגשת היא היטב את כל ההוד ואת כל היופי שבחיים פשוטים וטבעיים כאלה, אבל שהם יהיו כל תוכן החיים כל עיקרם של החיים – זאת לא תוכל שׂאת, זאת אי אפשר לה… כל הטבעיות הזאת יפה היא רק לשעה קלה, להינפש אחר סערת החיים, בתור פרפרת אחר סעודת חיים שמנה, כביכול. עולמה זה שהיא נתונה בו צר הוא לה! היא צריכה לעולם אחר, אחר לגמרי…
ואולם שם בעולם הגדול הכל חי, שמח ועליז!…
שם החיים יודעים את החיים, שמה נלחמים ונופלים, נלחמים ומנצחים…
והמלחמה מה נעימה! כל תנועה, כל הגה, כל גמגום מלאים סערת המלחמה!
שם בוערים המוחות וסוערים הלבבות!
ופה המוח מעלה חלודה ואת הלב תימלא מנוחת בית הקברות.
שם קול תרועת מלחמה, צהלות גיבורים וסערת החיים!…
ולִבּהּ הצעיר, המלא חיים סוערים על כל גדותיו, יפרפר בה, הוא שׂאת לא יכול את מנוחת ההשקט ואת הקיפאון שבו. שפע אנרגיה צעירה יימלא את כל הווייתה ונפשה מתגעגעת ועורגת לשם, לשם…
והגחלים עוממות ולוחשות, ורק במקומות אחדים עוד מתמרים קני עשן דקים: אות כי האש עוד טרם אכלה את הכול והיא עוד מוסיפה להילחם ולכלות עד היסוד…
וכתמי אור בודדים עודם זוחלים על הקירות ועל סיפון.
ובבית יתעבה החושך יותר ויותר…
ודרך השמשות הקפוּאות יחדור זוהר השלג הזך ועל הרצפה ישׂתרעו סדיני אור חיוור…
היא מעברת את עיניה מן התנור ומסתכלת בחשיכה…
מבטיה נופלים על אגן פרחים…
היא מתפלאה ומקנאה: בחורף, ובזווית חשיכה במקום אין אור השמש מחמם, במקום אין גשם נדבות והם פורחים…
לוּ הייתה יכולה גם היא לפרוח פה ככה!…
אבל חייה הצעירים עוד טרם הספיקו להגיע למצב ההפרחה והנה כבר לכמוש ולנבול…
כן, היא מרגישה כי מבלי ידיעתה מתחלת כבר הכמושה…
מה נורא ועצוב הוא הרעיון הזה!…
הן היא עתה במבחר שנותיה, במבחר ימיה, בעידן הרתיחה.
ואם לא עתה, אימתי?!…
מתי תחיה? מתי תעבוד? מתי תילחם?
היא התכוונה להיכנס אל טרקלין החיים, בְחוץ החיים התכוננה. היא לא טעמה, לא חפצה לטעום את החיים בשעת הכנותיה: אז היו מרוכזים כל תקוותיה, שאיפותיה ורעיונותיה רק בספרי הלימוד.\מלבד ספרי הלימוד לא חפצה לדעת כלום…
אבל אחר כך – חשבה אז – אחר כך, כאשר תהיה כבר מזוּינה בידיעות רבות, אז תיכנס אל החיים בצעדים מאוששים, מזוינה בכלי זין נאמנים, ותעמוד הכן בקשרי המלחמה…
הוי אירוניה מרה!…
אותו ה“אז” שאליו כל כך התכוננה כבר נהיה להווה והיא… והיא יושבת על כיסא עץ נמוך ליד התנור הבוער ומבטת אל האש: הגחלים עוממות ועוממות לוחשות ועוממות חרש ומפעפעות חרש וכמו בת-צחוק של זהב מרחפת על לחייהם האדומות…
והאי מרומה את עיניה הבוערות ומסתכלת סביבה.
מן החדר הסמוך יגיעו אליה קולות מבולבלים ומִלים מקוטעות, הנאמרות בחפיפה ובהתמרמרות: זה אביה מתרגז ונִצֶּה עם כנופיית תגרנים…
ומן המטבח תגענה צעקות אִמה המתקוטטת את השפחה על עסקי קדירה, שלא שופשפה יפה…
וכך מדי ערב, וכך מדי ערב!…
היא קמה ממושבה ותיגש אל החלון.
האדמה עוטפת לבנים, וגם גגי הבתים מכוסים שכבת שלג זכה, וכותליהם מכוסים אבק שלג דק.
השמים טהורים וזרועים שפעת כוכבים. הירח לא יראה: הוא עוד טרם הספיק להתרומם מן האופק, והוא עוד מתחבא תחת הבתים.
ברחוב דממת בית-הקברות והבתים הנמוכים המתעטפים לבנים נראים כמצבות אילמות.
הנה בתוך הרחוב משתרעת על שכבת השלג מטלית אור אדמדם-כהה: זוהי חנותה של שׂרקָה האלמנה…
והנה נראתה אישה קטנה, כפופת קומה, מקופלת במעטפה מטולאה וקרועה יוצאת מאת החנות; בידה האחת האדומה-כחולה היא נושאת חבילת מלוּחים ובידה השנייה בקבוק נפט.
היא עוברת במהירות ובחיפזון והשלג תחת נעליה, הפתוחים לרווחה, שורק בקול תחנון ובכיה דקה…
הנה יראה פתאום ברחוק הריק והדומם נער לבוש קרעים, רץ דווקא בערמות השלג העמוקות ובכבדות הדולה הוא מוציא מהן את רגליו, שורק בשפתיו, מגַבֵּל כשור שלג ומשליך אותו ישר על כותל אחד הבתים ונעל באיזה מבוי…
הנה איכר שיכור, לבוש פרווה גדולה בעגלת חורף קלה, מזרז את סוסו בדברי פיוס וקומפלימנטים שונים עובר על פני הרחוב ונעלם בחשכת הליל…
הנה מרחוק יתנהל גם עגלון עם סוכה גדולה על עגלתו.
שתי אדומותיו מאמצות את שארית כוחותיהם להסיע את העגלה השוקעת בשלג הרך והעמוק…
הסוסות הרזות והכחושות, שכמעט שהנשמה בקִרבן, מכוסות אבק הקור, מתנשמות בכבדות ומוציאות אדי רוח שמתפתלים עמודים, עמודים באוויר הקר והיבש, ונעלמים – ומן העגלה תישמענה צעקות, קללות, תערומות וקובלנות של העגלון ה“גזלן” וה“רמאי” שבאשמתו יאחרו את הרכבת…
היא עוזבת את חלון זה וניגשת אל חלון אחר, המופנה אל עבר פני מבוי בודד ושקט לגמרי. הנה בתי-עלמין ישן נושן מוקף גדר רעועה, אשר לפי דברי האגדה, קבורים שם קדושים וקדושות, משתרע ממש תחת חלונה…
בקיץ רועות שמה העזים עזות הפנים שאינן חוששות מפני הקדוּשה.
ובחורף הוא עוטף תכריכי שלג ומפיל בלהות על העוברים והשבים הרואים שם מתים מרקדים ורוחות מייללות…
למעלה מהם עומדים שני בתי כנסיות אשר על יד האחד מהם חפורה באר מים. הנה יוצאת אישה צעירה לבושה בגד “ארעי” רצה בחיפזון אל הבאר מורידה את הכלונס השורק וההומה בעיצבון ובכעס דולה מים ורצה הביתה…
הנה גם רבי משה הדיין, מקופל כולו באדרה עבה עובר על פני המבוי במתינות ויזהר לבלי פסוע פסיעות גסות…
והיא סרה מן החלון ומתהלכת בבית אחת הנה ואחת הנה.
כן, בודדה ועזובה, גלמודה ושוממה היא הקרן חשיכה זאת!…
היוכל היות כי כה יעברו כל חייה הצעירים, כל חייה?!
היא מתפלצת כולה ורועדת מפחד טמיר וקור חזק עובר בכל יצורי גווה.
“חנות, מטלית, אור כהה, בית עלמין, בעל עגלה, מלוח ונפט” אל הם כל החיים בקרן חשיכה זאת וכמו באירוניה היא זוכרת את החרוז:
קטפו שושנים, כל עוד תפרחנה!
הה! מה מאד חפצה היא לקטוף שושנים, מה מאוד חפצה היא לחיות!
ועיצבון חזק ובוער ילחץ את לבה ומרירות חזקה ממלאת את כולה.
והיא חפצה לבכות…
קטפו שושנים, כל עוד תפרחנה!
ומסביב חושך, קור ושלג…
לונדון, זאת חנוכה, אתתל"ג
(הומורסקה)
שמו קזימיר-ארנבת.
ארנבת הוא נקרא על שום מה? אין איש יודע. במבנה גוו הוא דומה יותר אל הדוב מלהארנבת. הילוכו, כהילוכו של השור.
בידיו, העבות והגסות, היו עוברים ומתפתלים כמאופנים [פסים] ברשת מסילת הברזל, הרבה גידים כחולים ובולטים.
זקנו קצר, שחור ומדולדל במקומות רבים.
השפם גזוז לגמרי לבל ימנע בעד המזון לבוא פנימה ישר, בלי מעצורים על דרכו.
חוטמו גדול ואדום מאוד ותחת נחיריו בִּצָה קטנה: תערובת הטבק וה…
אוזניו אמנם גדולות וזקופות, אך קשה בכל זאת להניח כי בשביל כך יישא את הכינוי ארנבת – ראשית מפני שאוזניו יותר דומות לאוזני החמור ושנית יען כי האוזניים אינן נראות כמעט כל עיקר מתחת כובע-עורו שהוא לובש במשך כל ארבע תקופות השנה והמכסה את אוזניו עד האַלְיָה שבהן.
ושמא כינוהו ארנבת על שם פחדנותו? – גם זה אי אפשר, יען כי הכול יודעים שקזימיר גיבור הוא מאין כמוהו. מספרים עליו, כי פעם אחת בהיותו יחידי ביער התנפלו עליו עשרה גזלנים, אז קם קזימיר וינף את האחד תנופה גדולה וינענעהו באוויר עד שיצאה נשמתו ויתר השודדים נבהלו וינוסו.
בדברים אחדים, קזימיר הוא בכול הפך חי מן הארנבת, בכל זאת… ובכל זאת נאה ויאה לו השם הזה.
קזימיר וארנבת שמות נרדפים הם לי, מדי הזכירי את השם ארנבת מיד יעלה בזיכרוני גם קזימיר ומדי זוכרי את קזימיר מיד אני זוכר את מראה הארנבת, דוממותה ודמותה.
קזימיר הוא אי השדה, חי על האדמה והיער. בקיץ הוא עובד אדמתו ובחורף הוא כורת ביער עצים ומוכרם לאחרים.
בענייני הלבשה והנעלה הוא אוחז בכלל הַבְלָא מַפִּיק הַבְּלָא [חום מוציא חום] ולכן הוא לובש בין בתקופת שְבָט ובין בתקופת תמוז פרוזה גדולה מעור כבשים, נעליים הוא מכין לעצמו מקליפת עץ. מכנסיו רחבים מאוד, אבל אינם חמים ועבים ביותר, כי קזימיר לא ישים לב למכנסיו, בייחוד הוא מקפיד שהפרווה תהיה עבה וארוכה ותגיע עד עקבותיו.
את ימות הקיץ הוא מבלה בשדה ובאחו, ואת ימות החורף – ביער ועל התנור.
אוהב קזימיר את התנור החם יותר מכל תענוגות בני האדם.
לפנות ערב של חורף, אחרי כַּלוֹתוֹ את כל היום ביער בכריתת עצים, הוא מתנהל לאיטו אחרי סוסתו השמנה, הטעונה עצי הסקה, נכנס לתוך חצרו, פורק את העצים, משקה את סוסתו ונותן לפניה מספוא, ומיד הוא מטפס ועולה על התנור.
בבית חם מאוד, אשתו ובניו עסוקים כל אחד במלאכתו, והוא משתטח על התנור, המוסק יפה, רגליו כלפי הכותל ופניו כלפי אנשי הבית ומספר להם על עסקי היום.
הוא מספר, איך קם בשעה השלישית אחר חצות, איך חבש את ה“אדומה” שלו, ואיך התארח בדרך אצל יורקה ואיגנש, מה גדול היה הקור, מה השתובבה הרוח והעיקר איך עלה בידו לרמות את שומר היער, תיכנס הרוח באמו…
בבית חם מאוד, שמשות החלונות הקפואות מתחילות למוס בראשיהן, ודרך בן ישקיף הירח הטהור מעל שמי התכלת הזכה ויזרע אלומות אור חיוור על קרקע הבית הבלתי מרוצפה. בפינות אחדות שורר חצי חושך, כי רק בזוית אשר בין הקיר והתנור תחוב שחיף עץ, אשר אורו הכהה המעלה עשן יושבים כל אנשי הבית העובדים: האם מורטת נוצות, הבנות טוות והבנים קולעים סלים וקזימיר… קזימיר מזיע ונהנה נאה משונה, מתהפך מצד אל צד, מגהק ומפהק ועוד הפעם ייהנה הנאה משונה –
“אבל תיפח רוחו של אנדריבסקי – יספר קזימיר מתוך חום של קורת רוח –הוא דימה כי אשלם לו למישה זהובים בעד “קומץ” של עצים… זאת לא זאת… גם קזימיר איננו שוטה… פי ארבע – זה טוב… הוא אמר כי מעֵינו לא אסתיר… הבל הבלים!… קזימיר יודע כבר איך נוהגים בעניינים כאלה… פי ארבע העמסתי על ‘האדומה’ שלי, פי ארבע – חי נפשי”.
ובדברו כזאת הוא מתמתח על התנור באיזה עונג משונה, זוכר את קרירות היער ומתכוון ליהנות עתה מן החום הנעים.
על המחר לא יחשוב קזימיר בכלל. מובן מאליו כי מיד בקרוא הגבר בפעם השנייה, בעוד השמים והארץ ישנים, יקום משנתו, יעזוב את התנור החם, יתקפל בפרוותו, יחבוש את “אדומתו” וייסע היערה לחטוב עצים.
אבל על מה יש פה לחשוב? זהו דבר רגיל וכך צריך להיות, אבל זה שירמה את אנדריבסקי ויעמיס על העגלה עצים פי ארבע מאשר מכר לו הלז, זהו באמת דבר נפלא.
וקזימיר מצטחק בנעימות, תוחב את פניו אל תוך שער הפרווה וישן…
ושחיף העץ התחוב בזווית אשר בין הקיר והתנור הולך הלוך ועמום, והאֵם מפסקת מלמרוט את נוצותיה ואחריה הבנות מניחות את צמרן והבנים – את סליהם.
ובבית נשמע נחרת ישנים…
ודרך שמשות החלונות הקפואות והפושרות לחצאין ישקיפו שמי התכלת ברבבות עיניהם הנוצצות והזכות, וקווי הירח החיוורים ישתעשעו ויזחלו על הרצפה ועל הקירות הלבנים, יטפסו ויעלו על התנור, יגעו בחוטמו של קזימיר ובעיניו – והן מצטחקות בנעימות בנחת רוח: הוא חולם כי בידו עלה להעמיס עצים על העגלה פי שבע…
* * *
קזימיר איננו בן-ברית, אבל לו רֵעַ דבק מאח בן-ברית ושמו ישקה העגלון.
בכלל מרגיש קזימיר את עצמו מקורב מאוד אל היהודים, אמנם, יודע הוא כי ישקה מתפלל ב“אסכולה” שלו והוא בבית תפילה אחר, אבל מה בכך? על פי ה“פילוסופיה” שלו אלוהים הוא אחד לכול.
ורגיל היה קזימיר בויכוחיו הדתיים שהתחוללו לעיתים קרובות בינו לבין ישקה רֵעו לבוא לידי מסקנה, כי “שלנו ושלכם הכול אחד הוא”. אמנם ישקה היה עונה על “חנינה” כזאת בעקימת חוטם משונה, אך קזימיר לא היה יורד לעומק פירושה של עקימה זו והיה דורשה רק כעין רמז לעטישה…
מנהגים רבים בענייני היהדות, כמו אכילת צימס ודגים בשבתות, שישקה היה נזהר בזאת למאוד, מצות ויין בפסח ועוד מצוות כאלה שמתן שכרן בהַאי עָלמָא היה קזימיר מחבב ומכבד מאוד ועל כגון אלו היה רגיל לומר ביראת הרוממות: “לא לחינם מבניו של קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הם היהודים”. אבל בשום אופן לא היה יכול להבין מדוע בבואו פעם אחת אל בית ישקה לא נתנה אותו חייקה – אשת ישקה – לנגוע בבקבוק היין שהזהיר על השולחן.
– נסך, נסך! אל נא פאני [אדון] קזימיר! החלה חייקה לצפצף, בחוטפה את הבקבוק ותחביאו.
ובערב ההוא בספרו מעל התנור לפני בני ביתו על דבר הביקור בבית ישקה שלו, בא לידי מסקנה, כי למרות היות גם היהודים ככל יתר בני האדם, בכל זאת המה באמת מוזרים קצת.
ישקה וקזימיר המה ממש, כמה שאומרים “גוף אחד ונשמה אחת”, אוהבים הם מאוד לנסוע יחדיו בדרך ולשוחח על כריתת העצים ועל חציבת האבנים, על הסוסים ועל הפרות, על השדות ועל הגנים ויותר מכל המה מרבים בהשתפכות הנפש זה לפני זה, אבל לפעמים תהי אחרית השיחה נוגה לישקה ואז הוא מתרחק דומם אל עגלתו, מתקפל היטב בפרוותו ומשתדל לנמנם קצת.
ליל חורף בהיר, השעה הרביעית אחר חצות, בדרך העולה משרזונה ליער הסמוך שוררת דממה עמוקה, הקרה חזקה ויבשה.
ממעל שמי תכלת עמוקה זרועים רבבות כוכבים נוצצים ומתחת האדמה עטופה כולה לבנים.
משני עברי הדרך עומדות שדרות אילנות דוממים, מעוטפים מאמירם עד גזעם מעטפת שלג לבנה.
הדממה תופרע לפעמים על ידי מפץ הקור, אשר יישמע כמו מתחתית האדמה על ידי צהלות איזה סוס רתום לעגלת חורף קלה השורקת על השלג ועוברת במהירות לעבר פני היער.
אך הנה ירָאו קזימיר וישקה נוסעים היערה לחטוב עצים. המה מתנהלים לאט: עגלותיהם טעונות שקי מלח, אשר עליהם לפרקם בכפר אשר על יד היער, בבית היישׁוּבי זונדל פוטרמן. עיקר נסיעתו של ישקה הוא בשביל שקי המלח, וכריתת העצים ביער היא מלאכה שנעשה אגב-אורחא, רק לבלתי “פנק” את סוסו בנסיעות בטלה, ולהפך מטרת נסיעת קזימיר: היא רק למען העצים, ורק על פי עצת ישקה הוא “מרוויח גם זהוב מן הצד”.
קזימיר נוסע לפנים וישקה מאחוריו, שניהם הולכים על יד עגלת קזימיר משוחחים בכובד ראש; רק לפעמים, בהרגיש ישקה כי ה“עצל שלו” פיגר פתאום מלכת, הוא מהפך את פניו לאחוריו, מברכו ש“הלוואי יאכלוהו זאבים”, “מכבדו” במכת שוט הראויה להתכבד ושב לשיחתו.
– כשלושים שערים הביאה לי שׂדי השנה – יספר קזימיר – כן, שנת ברכה הייתה השנה. תפוחי האדמה שלי יפים הם להפליא… שתי מאות פּוּד [יחידת משקל רוסית] מכרתי… שבח לאל, יש לי כול, אין לדאוג, כבר מובטח אני בכל מיני מזונות עד האסיף הבא, גם כסף מזומן הרווחתי די ממכירת התבואה, שבח לאל גם כרוב, גם גזר, גם קישואים הביא לי גני שאחורי ביתי, ואתה, ישקה, ההכינותָ כל צורכי אוכל נפש לחורף?
– קניתי לי חמישים ששומיות (מורמעלן) קישואים וכבשתים, גם כרוב קניתי די, גזר לצימס, הכול, ברוך השם קניתי במיטב כספי… ברוך השם, לא אתן את פי להתאונן…
– אח, ישקה, צר לי עליך… אתה צריך לקנות הכל בכסף ואני… מקבל הכול מאמנו האדמה… יעיר קזימיר מבלי משים.
– אח! ישיב ישקה בעצב וברוגז קצת – מובן, אנחנו הננו בגלות, כשהיינו בארץ ישראל, היה גם לנו הכול מן האדמה… אז לא הצטרכנו לקנות… מכם, אבל עתה… עתה הננו בגלות… אצלכם, אתם מושלים בנו ואין לנו כול…
ושיחת המשוחחים נפסקת ודממה לא נעימה תשרור ביניהם, מכירים שני הרֵעים, כי מצבם אינו שווה והרמוניית רעותם תופרע אז באיזו מידה, ישקה מרגיש באיזו הרגשה בלתי ברורה כאילו קזימיר הוא מושלו, וקזימיר, שידע מפי ישקה הרבה על דבר הגלות וגעגועיו החזקים לארץ ישראל, מרגיש כאילו הוא, קזימיר אשם בזאת, שרֵעו הטוב הנהו בגלות ולו ידמה כאילו הוא אוחז אותו בחוזקה אצלו ומושל בו… אז אין טוב לשני הרעים מלשתוק ככה הם הולכים רגעים אחדים דומם, אחר כך מהפך ישקה את פניו כלפי סוסו, ורוטן איזו הברה בלתי ברורה ועוזב את רעו; עולה על עגלתו, מתקפל בפרוותו היטב, ומתכוון היטב לשם שינת ארעי…
* * *
מספרים עליו על קזימיר זה, כי מוצאו מן הצוענים ולכן יאהב את היהודים ויתרועע אליהם.
ואמנם ישקה היה מרגיש ביחס שבינו לבין קזימיר איזו קוּרבָה משונה כאילו מחותנים היו זה כבר ונתפרדו…
אך לעומת זאת היו חושבים לו הנוצרים את גזעו הצועני לחרפה.
ויהי היום ובתו של קזימיר בגרה ותגיע עִתָּהּ, עת דודים ולא אבו חשובי איכרי שרזונה ויקיריה להתחתן את קזימיר מפני גזעו הצועני…
קזימיר לא “נתפעל” ביותר מיחסנותם של האיכרים העירונים ויגער נזיפה בהם ובאמותיהם ובאמות אמותיהם, ובשובו פעם אחת מן היער עם עגלה טעונה עצים, סר לאיזה כפר וישוב הביתה וחתן בעגלתו…
ובערוב היום ההוא שפך קזימיר את נפשו לפני ידידו ישקה.
– השמעת, ישקה? זוהי נבלה! הנה אניוטקא שלי בגרה וכל חשובי העירוניים לא יחפצו בה… התדע מדוע? הם, הכלבים, קוראים לה צוענית, אה, תיכנס הרוח באם אמם!…
– מה אתה סח, קזימיר? – יתפלא ישקה – הגם אצלכם כך? כמו אצלנו, להבדיל, הנה גם בזלדה שלי… יתנו בחורי העיר דופי… התדע מדוע? יען כי חותני מחזיר על הפתחים.
– נו, את זאת אני מבין – יעיר קזימיר בנחת.
– מאי משמע “את זאת אני מבין” – יקפוץ עליו ישקה בהתמרמרות.
–אבל בי מדוע יתנו הכלבים האלה דופי – יוסיף קזימיר מבלתי השיב על שאלת איש שיחו ומבלי הרגש בהתמרמרותו, אבל בי, כלומר באניוטקא שלי מדוע התלו הכלבים האלה? הן אני יחסן גדול מהם, עמי הן הוא עם המצרים הקדמונים! הן יודע אתה ישקה…
– אה – יתלהב ישקה – וירוחם השוחט שהוא דודי מצד אמי וניסן השַּׁמָּש שהוא גם כן דודי מצד אבי, הוא, כלומר ניסן השמש היה למדן גדול ומופלג, הכול זאת לא כלום?… בכל זאת… – ופרעה המהולל – הן עליו מדובר בכתבי הקודש. אתה עצמך ספרת לי והן הוא היה מלכנו, המה, הכלבים מתביישים בעמנו…
– וירוחם השוחט וניסן השׁמש! ובכל זאת…
– ופרעה מלכנו? פרעה המהולל? בכל זאת הכלבים האלה… אנוכי אראם…
ואז ישבו שני הרעים דומם וכל אחד מתאונן בעומק לבבו על עיוות היושר של בחורי עמו וישקה מתח קו ביקורת מנקודת מבט הפילוסופיה שלו על העולם כולו, הבליו והפכיו…
– אה, העולם הזה הוא עולם הפוך מראשיתו עד אחריתו – החליט ישקה במרירות.
אמנם כן – הסכים קזימיר שכבר שב למנוחתו אחרי התלהבות ויכוחו עם ישקה – עולם הפוך הוא עולמנו.
* * *
ימים רבים היו ישקה וקזימיר באהבה ורעוּת, אלה החפצים לעשות מכל האומות והלשונות “בלילה” אחת היו יכולים לראות באחווה הזאת מעין זעיר אנפין של הבלילה הגדולה העתידה לבוא לעולם, אבל לדאבוננו הגדול בא הקץ גם לבלילה הקטנה הזאת ובין שני האוהבים נפלה תגרה קטנה. קזימיר נתעלב מאוד ומאז הלך הפירוד ביניהם הלוך ורחב עד כי היה קזימיר לשונאו של ישקה…
קזימיר היה מטבעו ותרן גדול על ענייניו הפרטיים ובייחוד היה מוותר על כבודו שהיה נחשב לו ללא כלום, אבל מעולם לא יכול למחול על עוון הבגידה באהבת רעים ואת החטא הזה מצא בישקה רעו.
וזה הדבר.
ליל ראשון של חג הפסח היה ולקזימיר היה עסק קטן אל ישקה ידידו ויסור אל ביתו.
אותו הפליאה מאוד תכונת הסדר, השולחן הערוך עם כוסותיו הנוצצות ביין אדום נראה לו כדבר מוזר מאוד בבית ישקה העגלון.
קזימיר אמנם ידע קצת על דבר חג הפסח, אבל מימיו עוד לא היה בבית יהודי בשעת הסדר. חייקה הושיבתהו סמוך לישקה שלה ו“תכבדהו” בכוס יין ואת הבקבוקים החביאה תחת השולחן לבל תשלוטנה בהם עיניו של קזימיר וישקה ביקשהו לחכות בעסקו עד זמן הסעודה ואז יטפל בו.
קזימיר ישב על הספסל אשר שמו לפניו, הריק את היין אל תוך גרונו ויסתכל בעניין רב בפני ישקה מכירו, ופני ישקה היו כל כך מבהיקים ונקיים, כל כך שאננים ועליזים, עד כי ספק נזרק אל לבו של קזימיר אם לא תעלול של ה“לא-טובים” לפניו… ואמנם ישקה המתנהל ליד העגלה עורך הסדר בליל חג הפסח, היו באמת שני יצורים נבדלים ושונים זה מזה…
וישקה לא שם לבו כלל אל רעו, כולו היה נתון באותה שעה אל הנסים והנפלאות שעשו לאבותינו בליל שימורים זה…
ובקול חזק ובפנים צוהלים התחיל לתרץ לבנו את הקושיות ב“עבדים היינו”. התלהבותו של ישקה דבקה גם ביתר המסובים ויחלו כולם לומר את ההגדה בקול רם ובניגון עליז של מנצחים.
– ישקה – לא התאפק פתאום קזימיר – ישקה באר גם לי את “התפילה” שלך… מה אתה צועק שם כל כך?!…
– הנך חפץ שאתרגם לך את ההגדה? הבה, בכל לבבי, הסכים ישקה משום פרסומא נסא.
“אדרבה – חשב בלבו – ידעו גם הם את כל הנסים והנפלאות שעשה לנו המקום ברוך הוא”.
ויחל ישקה לספר לפניו את כל פרשת גדולת החג הזה ובהגיע הסיפור עד המכות שלקו המצרים ועל הים, התעצב קזימיר מאוד וירגז תחתיו, הוא לא יכול עוד לשמוע אל ישקה שהיה הולך ומספר לפניו את פרשת גדולת הנס בהתלהבות-מתגברת. הוא הרגיש רחמים אל אבותיו המצריים שלקו עשר מכות בארצם ועל הים לקוּ – הה אל אלהים, חמישים ומאתים מכות. ויכעס מאוד על שמחת נצחונו של ישקה רעו…
“איך זאת? – התרעם קזימיר בלבבו – ישקה שלו. ישקה אוהבו מספר בשמחה כזאת על הרעה אשר מצאה את… אבותיו… זוהי בגידה באהבת רעים”!
וישקה לא שם לב כלל אל קזימיר ואל מחשבותיו. הוא הלך ומנה לפניו את כל המעלות הטובות אשר למקום עליו, על ישקה העגלון…
– ככה. התשמע קזימיר? טובעו המצריים בים סוף וקודם לכן, התבין קזימירקא? נלקו מכות רבות… ואנחנו יצאנו ביד רמה… האח! מה גדול חסדו של הקדוש ברוך הוא! אך זהו אלוהים טוב!…
ופניו הבהיקו ועיניו נוצצו מן היין השתוי ומן הגאון הלאומי שלבשהוּ לפני קזימיר… ופני קזימיר הלכו הלוך והזעם, הלוך וחשוך…
– הרף מִּפַּטפט – צעק פתאום קזימיר בקצף לתימהון כל המסובים – את כל עמי טִבעת בים!… זוהי “רציחה” גדולה… מה עוד תשמח? הלא תבוש!… ובדברו יצא את הבית בחרי אף.
ומני אז הלך הפירוד בין שני הרעים האלה הלוך וגדול הלוך ורחב עד כי היה קזימיר לשונאו של ישקה…
(ציור)
זרזיף עשן בודד דק התרומם ממעַשנת בית הנפח העומד על יד דרך המלך יתפתל באוויר השקט של בין-הערביים ויאבד במרחב הרום.
שמשות חלונות הבית המופנים לצד הנפחייה העומדת לעבר השני של הדרך, הזרוּעות פרחי קרח וכל מיני שושנים משוזרים וקלוּעים יחד, מוארות באש התנור – נראות כאדמדמות, מתנועעות ורועדות כהתנועע לשונות האש אשר בתנור.
על דרך המלך הארוכה העטופה לבנים אשר משני עבריה שתולים אילנות סרק עטופים בטלית לבנה מעורבת אדמימות השקיעה – לא יִרָאו עתה נוסעים.
על קרח הנהר המפסיק את הדרך, ואשר גשר של עץ מכוסה שלג יעבור עליו, בני אווזים מתענגים במנוחת הקור של בין-ערביים; הללו מטיילים אט ואגב אורחא מחטטים את השלג והללו בהחביאם את רגלם האחת בנוצות בטנם עומדים שקועים בדמיונות.
זקנה עניה אחת כפופה תחת צרור קטן על שִׁכְמה, במַטֶה המגיע עד מצחה בידה הימנית הלבושה מעיל צמר עב – עוברת במהירות לעבר פני הכפר המשתרע לא הרחק על ההר.
פניה הכתומים כעין השעווה מכוסים עתה אודם-קור קל וחוטמה המלא גומות שחורות מכוסה אדמימות כחולה.
בנפחייה זה מעט נדמו מכות הקורנס והניצוצות חדלו לעוף דרך ארובת הגג; אליהו הנפח ונערו עוזרו עמדו להתפלל מנחה.
מחלונות בתי הכפר המשתרע לא הרחק על ההר יֵרָאו מעט מעט בחצי החשיכה הלבנה של בין-השמשות אורות מעורבות עשן של שחיפי עץ:
לפעמים יעבור כלב מחצר לחצר, יכשכש בזנבו וירים קול נביחה עצובה וקלה; איכרה צעירה חבושה מטפחת אדומה לראשה יוצאת לשאוב מים וכלונס הבאר, המעוטרה סביב זֵר של קרח, ישרוק ויהמה בשריקה צרודה וצפצפנית כאילו נצטנן מחמת הקור.
ומן ארובות הגגות יתרוממו זרזיפי עשן רבים, יתרוממו בדממה ובהשקט ויתחבקו בהתפתלם באויר ונראה מרחוק כאילו יוצאים הם במחולות חרישיים ואילמים.
ופה מבית הנפח העומד בדד על יד הדרך לא הרחק מן הכפר יתרומם זרזיף עשן בודד ובדד ישתעשע באוויר ובדד יאבד בחשכת הרוּם…
אדמימות השקיעה שהייתה שפוכה על פני מטליות העננים הבהירות ועל צמרות האילנות הלבנות נדעכה כבר לגמרי.
והליל, צח, רענן ורק בא על הארץ.
וגם בבית הנפח העלו אור בעששית.
ובנפחייה נשמעו שריקות המפוח והלמות הקורנס בהכותו על הסדן לרכך את הברזל המלובן. וזרמי ניצוצות אדומים ניתזוּ מתחת הקורנס ויאירו את הגרוטאות של ברזל ששכבו צבורים בפינות הנפחייה ואת שני הבגדים העליונים של אליהו ועוזרו שתָלוּ על המסמר ליד הפתח.
המפוח שורק, הומה, מילל ומתייפח בקול עיצבון דק, ומן הכּוּר עולים ומסתובבים עמודי ניצוצות עפים דרך ארובת הגג, יתהוללו קצת באוויר המצוּחצח ויכלוּ…
ואליהו הנפח עומד נשען בקורנסו על הסדן ומביט במרחק הלבן המעוטף חשכת הליל. עיניו השחורות מביעות הלך נפש וגעגועים, פניו השזוּפים והשחורים עתה מפיח מביעים תוגה.
המפוח שורק והומה, בוכה ומתייפח; והברזל התקוע בתוך פחמי הכּוּר מתלבן ומפעפע וזוּנדל הנער העוזר משורר חרש איזה ניגונים נוגים המתלכדים כהתייפחות המפוח ומעירים בלב אליהו זכרונות נעימים ביופיים וּמתוּקים בהדרם השפוך עליהם.
שמח משה במתנת חלקו,
כי עבד נאמן קראת לו
כליל תפארת בראשו נתת לו,
בעמדו לפניך על הר סיני…
לפני עיני אליהו יעברו תענוגות השבת, מנוחתה וקדושתה המתוחות עליה.
אז גם אליהו הנפח העובד העלוב היישוּבי הבודד, הרחוק מאלוהים וישראל תזרח שמש של חיים, אז גם הוא יודע מה היא נשמה יתירה.
ובקדשו על היין שקנה בעיר הסמוכה יזכור את היין המשומר שעתיד הוא לשתות לעתיד לבוא, בזמרו את הזמירות על חתיכת דג ויזכּור גם את הלוויתן המוכן בעדו בעַלמָא קְשׁוט ועיניו תיאורנה ועל פניו יישפך אור: הוא יודע שבזכות הנאה זוּ שהוא נהנה הפעם יזכה עוד להנאה בלי סוף לעתיד לבוא.
ובברכו ברכת המזון יתענג בכל לב ונפש על הארץ הטובה והרחבה שנתן הקדוש ברוך הוא לאבותיו שעתיד הוא עוד להנחילה לו או לבניו אחריו…
ובביתו ירחפו מלאכי שלום. ואת יוסלי ואת חיילֶה יחבק בזרועותיו ומנענע להם בראשו על כל מיני הבקשות שהם מציעים לפניו. יוסלי מציע לקנות לו סוס עץ קטן בנוסעו העירה ביום הראשון; וחיילֶה מבקשת בובה ואליהו מנענע בראשו לאות הסכמה ומשורר את הזמירות. ועל ציפּקה-דבורה שלו הוא מביט בעינו האחת ורווה נחת. חפץ הוא מאוד לחבק גם את זוּגתו אך מתבייש הוא בפני זוּנדל והוא מביט עליה ומצטחק, כאילו מסתיר הוא סוד עמוס ונעים ורומז כי לה יגלה אותו, לה רק לה… ואדי האִטְרִית השמנה מצופה ציפוי של עיני זהב מתפתלים ועולים מתוך הקערות ומוֹסכים על כל בני הבית חום נעים ועצלות של פינוק, נעימות השבת וחדווה של קודש.
כן, אז גם אליהו הנפח הרחוק מאלוהים וישראל שאינו יכול לקיים אפילו תפילה בציבור, המוקף מסביב ערלים מגושמים ואינו רואה אפילו פני יהודי, אז גם הוא יודע מה הם חיי ישראל.
ביום השבת בבוקר הוא משכים עם הנץ החמה, ציפקה-דבורה שלו מגישה לו חמים מן המוכן מאתמול עם חלב שמן, מתקפל הוא בטלית, וקורא מן “מה טובו” עד “מזמור שיר חנוכת”, על הטלית הוא לובש את הבגד העליון של יום טוב השמור אצלו עוד מיום חתונתו והולך אט בנחת אל בית זוננשטין היישוּבי העשיר. חוכר הטחנה וסוחר עצים, הגר בכפר הסמוך, שאצלו מתאספים היישוּבים מן הסביבה להתפלל בציבור לשבתות וימים טובים. כן אז יודע הוא כי יהודי הנהו.
בבקרו את העיר סמוכה, על פי רוב ביום ראשון, שאז הוא יום השוק, ישמע תמיד את התאוננות מכריו על מצבם הרע והמדולדל וכי מקנאים הם בו, במצבו מצב הכפרי.
הוא מתפלא על הקנאה הזאת. הן בעיר חיים היהודים חיי ישראל ופה הוא ממש אכר מדולדל, פה הוא יודע מה פירושה של גלות בין נוכרים והם היושבים ב“ארץ ישראל” מקנאים בו. בתפוח-אדמה ושאר ירקות אין לו מחסור אבל כמה היה נותן בעד האפשרות להתפלל בכל יום בציבור, לשמוע “קדושה”, “ברכו” ופרק משניות בין מנחה למעריב או “עין יעקב”…
“אח, אח! – ייאנח הנפח חרש – רק אנחנו, אנחנו היישוּבים יודעים מה זאת גלות”.
זוּנדל הוציא בצבת מן הכּוּר גרוטת ברזל אדומה ויניחה על הסדן ואליהו התעורר מהרהוריו ושני הקורנסים החלו להכות בכוח על הברזל המלובן וכל הנפחייה נמלאה רגע אור וניצוצות והלמות הקורנסים צלצלה בערך וקצב מסודר.
א-חת וּ-שתים, א-חת וּ-שתים…
המלאכה יצאה כתיקונה וישליכנה אליהו אל הפינה וזוּנדל שם ברזל אחר בכּוּר.
ושריקות המפוח החלו עוד הפעם ואליהו השתקע שנית בדמיונות והרהוריו.
חשיכה הייתה מסביב. מתחת היה הכול עטוף לבנים ומעלה חופת תכלת עמוקה וטהורה מקושטה כוכבי כסף לאין מספר שנצנצו בעיניהם המזהירות. הירח עוד טרם עלה על השמים… שקט ודממה היה בכול, רק הרחק הרחק מאחורי ההרים הלבנים נשמע קשקוש איזה זוֹג או צהלת סוס…
והמפוח שרק וישוֹב רוח בכּוּר והניצוצות התרוממו ויעופו דרך ארובת הגג ואליהו הרגיש את עצמו עצוב מאוד.
זוּנדל, פנה אליהו אל עוזרו בחפצו להיכנס עמו בשיחה – היום כבר יום רביעי…
כן – יסכים זוּנדל – בקרוב תבוא השבת – אינך מספיק להביט כה וכה והנה עוד הפעם שבת…
ומה הרע? אדרבה, מצדי הלוואי שכל השבוע יהי שבת…
בעיקרו של דבר גם לזוּנדל אין מה להשיב על חפץ בעליו זה בכול, לבו היה מסכים לו, אך למען עשות נחת רוח לבעליו הוא חושב לנכון להתאונן על קוצר הזמן.
זוּנדל מתחיל להרים ולהוריד את המפוח בחוזקה ואליהו מתקן את הברזל בכּוּר ומשכיבו היטב בתוך הפחמים הלוהטים.
אחורי הנפחייה נשמעה שריקת שלג תחת פסיעות איטיות.
– איזה גוי מן הכפר – שׁיער זוּנדל.
– לא, חזיר – החליט אליהו.
כעבור רגעים אחדים ניגש איכר שעיר לבוש כובע עב של צמר כבשים שכיסה גם את אוזניו וכל מצחו עד גבות העיניים ומקופל פרווה גדולה, אוחז ביד ימינו אַלָה המעוררת כבוד אליה ויעמוד בפתח.
– ערב טוב, פאני איל! בֵּירך האיכר – האלוהים יעזור לך!
– תודה, סטיופא!
– ומה? התחיל זוּנדל משורר – האם עוד הפעם באו?…
– כמובן באו, אתמול שמרתי אני את הכפר, אני ומִיכּשׁ גוזוינסקי שמרנו הרבה הרבה אחר חצות היה, אני עומד אצל מִיכּש ומעשנים את מקטרותינו, פתאום אני שומע קול צעדים מהירים מאחורי הבתים אצל הגרנים, הירח היה בהיר, הכול היה ניכר כמו על כף ידי, אנחנו מזוינים היינו, מזוינים בשני קני רובה, פתאום טססס… אני שומע צעדים… טאך-טאך-טאך-טאך השלג מתנפץ תחת רגליהם… אני לוחש: “מִיכּשׁקה, אחי מִיכּשקה הנה הם… הזאבים”… מיכּשׁ התחיל מצטלב ומפלל ואני הרימותי את הרובה ואתגנב על בהונות רגליי, ניגשתי אל הגדר, על ארבע טיפסתי, חי נפשי, על ידיי ועל רגליי… היבטתי דרך הגדר והנה פתאום, אי-אי עשרה זאבים, כל אחד כזה - פה פרש את ידיו ויראה עד כמה גדולים הם – כיוונתי את הרובה… לאפלא-פלי… והנה חמישה זאבים בפעם אחת… חי נפשי חמישה בירייה אחת הנחתי על מקומם…
– אה – גמגם זוּנדל ואליהו שתק לגמרי, רק את מטיל הברזל העתיק ממקומו ויחתה עליו גחלים לוחשות…
סטיופקה ידע היטב כי פירושו של “אה” זה הוא הטלת ספק באמתות סיפורו, אך הוא לא ענה כלום. אחת היא לו אם מאמינים בסיפוריו או לא – העיקר אצלו רק לספר ושתהיינה אוזניים שומעות.
כולם נדמו, האיכר עמד דומם ויסתכל אל הברזל המלובן שפעפע על הסדן וימציא בדמיונו סיפורים מפליאים ומתמיהים. זוּנדל שב לשורר “ישמח משה” ואליהו השתדל לפתור שאלה הגונה בעיבוד הברזל.
מרחוק נראתה עגלת חורף, מקוּרה בסוכת בד נוסעת במהירות.
– “בעל-עגולה” משרזונה – הודע סיופקה את השערתו.
אליהו הניח את המלאכה בשימו את ידיו תחת סינרו עבר את המפתן ויסתכל בעגלה.
– העגלה שמה את פניה אל עבר ביתי, קרא אליהו בשמחה. דבר כזה היה אצלו עובדה משמחת. כי על פי רוב היו העגלונים שוהים זמן מה בביתו או על יד נפחייתו ויבואו עמו בדברים בתתם בינתיים מספוא לסוסיהם. היו מספרים חדשות מן העיר, על הנוסעים ועוד ולפעמים גם חדשות "אוניוורסליות”, השיחה הייתה מקבלת אופי פוליטיקני; העגלונים, המוליכים בעגלותיהם כל מיני בריות שבעולם, היו יודעים גם הכתוב בעיתונים והיו יודעים את אשר יקרה בארצות ואיים רחוקים.
– האח, התִראֶה, זוּנדל, הנה אורחים… הם נכנסו הביתה.
– כן, רק איש אחד ירד מן העגלה והוא לבוש אדרת, ממש כרב, גם קפילוש ראיתי, חי נפשי קפילוש…
– מה אתה סח? רב?! – לא חפץ אליהו להאמין באושר כזה – בעיניך ראית?
– בעיניי ראיתי, החושך איננו כבד עדיין ולאור לבנונית השלג אפשר לראות בנקל.
– מי יתן והיה! פילל אליהו.
כעבור רגעים אחדים נפתחה דלת הבית בשריקה צרודה ונערה כבת שבע שנים שׂמה פעמיה במרוצה אל הנפחייה.
מי בא? שאלה אליהו בהיותה עוד מרחוק.
גם זוּנדל בשימו את ידיו תחת סינרו בחככו אותן שם בנחת רוח ניגש אל הפתח. האיכר שעד עתה היו ידיו מקופלות וטמונות בשרווליו הוציא את ידו הימנית ויחל לגרד את פדחתו.
– אבא, “אבא-עטרה”! – החלה הילדה בקול צפצפני בנושמה בכבדות – אימא אמרה שתלך הביתה… מיד תלך… אב, רב, בא…רב… בקפילוש… מהרה… אבא…
כשמוע אליהו את דברי בתו נכנס אל הנפחייה, נתן צו לזוּנדל לעזוב את המלאכה, להביא הכול בסדר וללכת הביתה. אחר פתח את קשרי סינרו באותה הרחבת הדעת שהיה מפתחו ביום השישי בערב שבת, פשט אותו וישליכו אל הפינה, תיקן את פאותיו ויסרק קצת את זקנו באצבעותיו, לבש את בגדו העליון וינגב בכנפו את הזיעה שכיסתה את פניו ויכוון גם לשם ניקוי הפיח ואחר שׂם את פעמיו הביתה.
זוּנדל הביא בסדר את כלי המלאכה, לבש את בגדו העליון, סגר את הדלת ויילך הביתה ומבלי שים לב כלל לסטיופקה ומבלי אמור לו גם ערב טוב. סטיופקה עמד רגעים אחדים, זעזע בכתפיו את בגדיו למען החריד קצת את הבריות שאכלו את בשר שכמו בכל פה, הוציא איזה מלים שהיו בהן מעין זלזול וקללה על אַדרֵיסת אליהו ונערו וישם את פעמיו הכְּפָרָה.
בית אליהו הנפח היה רק חדר אחד גדול אשר בראשיתו עמד שולחן עץ ארוך וסביבו ספסלים פשוטים וארוכים. אצל הקיר מנגד עמדו שתי מיטות מוצעות היטב ששני חצאי פרוכת הפסיקו ביניהן ובין יתר הבית, מודבק אל הקיר השלישי השתרע תנור ארוך שהגיע עד הפתח. על ספסל עץ מרובע, בפינה אשר אצל הפתח, עמדה חבית גדולה מלאה מים ועל הטבלה שכיסתה את חציָהּ עמדו ספל פח אחד ושני כדי חרס. סביב החבית היה לח ורטוב כי כל ימות החורף היו מחזיקים את המים בבית לבל יקפאו מן הקור, שהיה חודר גם אל מסדרון הבית. קרקע הבית לא היה מרוצף וסביב הכתלים מתחת נוצצה לבנונית אבק הקור שנראתה בתוך חשכת רפש הבית כשערות לבנות בפנים כמושים ושחורים של אישה זקנה. מן התקרה אשר על התנור טפטפו מים.
בפרוזדור הבית לא היה סיפון כלל מלבד קרשים אחדים שהיו פרושים על פני הקורות אשר ערמות של חציר ותבן צבורות עליהם.
דרך חורי הגג וסדקי הכתלים היה חודר הרוח ומביא בכנפיו פתי שלג והיה עורמו ערמות קטנות סביב גזרי העצים שהיו מסודרים סביב הכתלים. היום קודם הצהרים הייתה סופת שלג ומפני כך היו קשרי הסיפון והתבן המונח עליהם, כתלי הפרוזדור וקרקעו, העריבה שעמדה לא הרחק מפתח הכניסה וששיורי עיסה שהתייבשה נראו בה והַדַף של נצרים למלוח הבשר שעמד על גבי העצים ויתר מכשירי הבית שמצאו את מנוחתם תחת כנפי חסותו של הפרוזדור – הכל היה עתה מכוסה שכבת שלג דקה, שיָדה של בעלת הבית לא הספיקה עדיין לגעת בה.
אליהו נכנס הביתה, בטרם סגרוֹ את הדלת ברך כבר את האורחים בערב טוב, ניגש אל חבית המים וירחץ את ידיו היטב וינגבן בכנף בגדו ואחר כך ניגש אל השלחן, שאצלו ישב הרב וגם כן ניגב את ידיו במגבת טהורה, שהוציאה למענו בעלת הבית מתוך הארגז האדום העומד בין שתי המיטות – ויאמר “אשר יצר” בקול רם.
הרב כילה את ה“אשר יצר” ויחפוץ להניח את המגבת ולא ידע איפה יניחנה, האישה הרגישה בזאת ותמהר ותיקחנה מיד הרב בזהירות מרובה, תיקנה את שערות ראשה שבצבצו מתוך הסודר ותעמוד על יד התנור.
– שלום עליכם, רבי! – קרא אליהו באיזו מתיקות משונה.
– עליכם שלום – ענה הרב שלא פשט עדיין את אדרתו מפני הקור החזק ששרר בבית.
– קר מאוד? שאל אליהו בהשתתפות גדולה.
– קר, אח-אח-אח – התאנח הרב.
אליהו עמד רגעים אחדים מבלי מצוא עניין במה להיכנס בשיחה עם ארחו ההגון סלסל את זקנו ויסתכל בבת צחוק של יראת הרוממות ומבוכה קצת אל פני הרב, ובראותו כי הלז שב לאמור איזה פסוקים, סר ממנו וייגש אל התנור ששם עמד העגלון מַכָּרו מכבר וישוחח חרש את בעלת הבית, ברכהו ב“שלום עליכם” רחב ושאלהו על דבר מטרת ביאת הרב.
– הלא זהו רבי יהושע הדיין מעיר שרזונה, הוא משולח מקופסת רבי מאיר בעל הנס. האם לא תדעהו? התפלא העגלון – הן הוא המשולח המאסף ממון בעד ארץ ישראל. הוא שד"ר.
פני אלינו אורו מאוד, השמחה הייתה כפולה: תלמיד חכם כזה מתארח בביתו ועוד שד"ר הנהו המאסף ממון בעד ארץ ישראל, אותה הארץ הנפלאה אשר רק לזכרה יימלא לבו שמחה ועליצות ומרגיש הוא את עצמו כבן-חורין, כאיש מעולם אחר ורואה את עצמו גר באותה הארץ אשר העזים אוכלות חרובין וקול אלוהים יישמע מתוך חרבות נצח…
הוא הביט אל אורחו במין אהבה אדיבה, כאם המבטת אל בנה הגדול ממנה בחוכמה אבל לא בכוח ויפן אל אשתו ויצווה עליה שתשים על השולחן לאכול וגם לחמם את המחם.
– כך, כך, רבי אליהו, כבדנוּ נא – קרא העגלון, איש זקן וכפוף, בעל חוטם כמראה תפוח-אדמה כמוש וזקן של תיש – כבדנו נא, אדרבה, קפאנו מקור, חורף סיבירי, תן לנו עתה יין ובזכות זה תזכה לשתות מיין ארץ-ישראל – הוסיף העגלון בקצת ליצנות.
– בוודאי כך, ר' זוסה! – התלוצץ גם אליהו
הרב כילה את פסוקיו מחוֹק לישראל ויחל להתפלל מעריב, כמוהו עשו גם העגלון, אליהו ונערו.
והאישה עסקה בחימום המֵחם ומעת לעת היה ניגש אליו אליהו וישׁוֹב רוח בקרבו ללבות את הגחלים שהתחילו להתלהב ולפעפע.
שני הילדים עמדו בפינת הבית אצל התנור, הביטו באימת הכבוד בפני המשולח ויתלחשו חרש.
– מה הוא צועק, יוסלי – שואלת חיילֶה בהשתתפות בהראותה על המשולח המתדבק – הוא חש בבטנו, כן, ראה איך הוא מעווה את פניו… אמור לאמא שתתן לו שמן קיק…
– לא, הוא חפץ סוס עץ – משער יוסלי, נער כבן חמש בעל פנים חיוורים ועיניים שחורות – אם יקנה לי אבא סוס, אז אתן לו… הכן חיילֶה?
גם אִמם שהייתה עסוקה מאוד במֵחם הייתה מפסקת ממלאכתה כפעם בפעם בצעוק המשולח בהתלהבותו, ותסתכל בו בהשתוממות וביראת הכבוד.
כולם כילו להתפלל ויתלקטו סביב המחם הרותח ויחלו לשוחח בחשאי, כי הרב עוד טרם כילה את השמונה עשרה.
– הוא עצמו היה בארץ ישראל? פנה זוּנדל אל העגלון וישתעל באגרופו.
– לא אדע, כמדומני שבעצמו לא היה.
– אבל איך שיהיה – התערב אליהו כאילו חפץ להגן על חשיבותו של אורחו – הנה יודע הוא כל מה שנעשה שם…
– המספר הוא על הנעשה שם? ספר נא רבי זושע – ביקש זוּנדל בקול תחנון.
– ומה יוכל לספר? לא כלום יספר… הכול יודעים כי שם צדיקים יושבים ועוסקים בתורה ומכינים להם חלק לעולם הבא, לא כמונו, אח-אח, בעוונותינו הרבים, הפרנסה… מילא מה יכולים לעשות? ומה היה חסר לי לו ישבתי למשל בביתי החם על יד תנורי ואמרתי תהלים… אל תדאגון, הם, היהודים בארץ ישראל, נהנים גם מן העולם הזה… אח-אח-אח! יהי חלקי עמהם – התפלל העגלון באנחה וגם אליהו ואשתו נאנחו.
– בוודאי זכו לכך – צִדֵּק אליהו את הדין – בוודאי יש להם זכות… בוודאי, הצדיקים יש להם שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא, ואנחנו, אט, אוי לנו ואוי לחיינו, לא הא ולא הא.
בין כה וכה וגם המשולח כילה להתפלל ויפן את פניו אל אנשי הבית כאומר: כעת אני מוכן ומזומן לטפל בכם…
המשוחחים נדמו כרגע ואליהו ניגש אליו.
השולחן כבר היה ערוך, מפה לבנה ונקיה הייתה פרושה ועליה חלת סולת שנשארה מן השבת, חמאה, גבינה, לבן, כוסות חלב, יין-דגן ויין-צימוקים המשומר אצל אליהו משבת לשבת לקידוש.
– נו – פנה אליהו אל המשולח בפנים מאירים בהראותו בידו על השולחן – יואיל נא רבי לגשת אל השולחן, רחל – פנה אל אשתו בקול מְצַוה – הכיני מים לנטילת ידיים.
– לא, לא אטול את ידיי, החל משולח לסרב – איני יכול, אולי אפשר איזה מזון שאינו טעון נטילת ידיים.
– אח, רבי – נאנח הנפח – איך אפשר? מדוע לא יחפוץ כבודו לכבדני? הן, ברוך השם, יש לנו כול ובטח לא אכל כבודו מאז הבוקר… עשה נא עמנו חסד…
המשולח אמנם היה רעב מאוד, אך חשב ומצא כי יצטרך ללון בבית זוננשטיין היישוּבי הסוחר עצים, ויבכר את סעודת העשיר על הארוחה הדלה של הנפח הרש.
שמחת אליהו ערבה פתאום, הוא קיווה כי בשבת המשולח לאכול, על כוס יין, בוודאי יספר המשולח מעשיות על דבר ארץ ישראל, הוא כבר נתן בדמיונו לערב הזה אופי ערב של שבת, קיווה גם כי יזכה לבורך ב“הרחמן” מפי איש כשר כזה, ברכת המזון במזומן, לענות אמן אחרי כל ברכותיו – כל אלה הם דברים שנפשו של אליהו צמאה אליהם מאוד, והנה פתאום לכל תקוותיו יבוא הקץ; הרבי לא יחפוץ לאכול…
– רבי, בבקשה, אנא עשה זאת למעני, רק מעט, אנא…
גם אשתו החלה לגמגם דבר מה בעמדה בצד אישה שלובת ידיה לאחוריה, אך התאדמה מאוד ולא יכלה להוציא אף הגה מפיה, כאילו הושם מחנק בגרונה ותישעל בחוזקה. המשולח גם לא הביט אליה ובעלה רמז לה בקוצר רוח שתיגש הלאה ולא תתערב בשוחח הבעל עם רב…
והמשולח למרות בקשותיו המרובות של הנפח לא נעתר לאכול בנטילת ידיים ויאולצוּ להסתפק במועט. אז רצה רחל המסדרונה ותביא רקיק שנשאר מן השבת ותשים לפני הרב וכרגע נרתעה לאחוריה ותעמוד מנגד ליד התנור.
לעומת זאת העגלון לא סרב כלל, הוא אמנם ידע את תִרְשׁוֹמֶת נוסעו בענייני אכילה, אך גם זאת ידע כי ה“כלי-קיבול” שלו יותר גדול משל המשולח ויוכל הוא “להיות על שני הירידים”. הוא נטל את ידיו וישב אל השולחן, המשולח מילא כוס יין-צימוקים, ברך: “בורא פרי הגפן” בקול רם, גמע קצת, העמיד את הכוס על השולחן וישם את עיניו בכוס ויסתכל חרש כחושב דבר מה. העגלון השתדל לפתור שאלה הגונה במה להָחֵל ואיך לצרף את כל מיני המזונות לאוכלם בבת אחת, אליהו עמד עליהם ויחכה אולי יזדמן לו במה לשרתם, אשתו וזוּנדל עמדו על יד התנור ויסתכלו דומם במסובים ויעשו את אוזנם כאפרכסת לשמוע לכל מה שידובר, על ידם עמדו שני הילדים בפיות פעורים ויסתכלו בתשוקה עצומה ביין ובמזונות הטובים.
– נו, לחיים – פנה המשולח אל אנשי הבית – ייתן לכם ה', יתן השם ברכה בכל משלַח ידכם, ותזכו לתת ולתת… לחיים, לשנה הבאה בירושלים!
– אמן, אמר אליהו בכוונה עצומה וגם אשתו וזוּנדל ענו אמן חרש ורק הילדים החרישו ויסתכלו זה בפני זוּ בהשתוממות.
– לחיים! – אמר עוד הפעם המשולח.
– לחיים טובים ולשלום!
המשולח שתה כוסות אחדות גם מן היין-דגן, אחר כך אמר:
– אט, מהו היין הזה לעומת היין שלנו? יין ארץ ישראל, כרמל, השתיתם?
– לא, מעולם לא ראינו.
– אח-אח-אח… מצווה לשתות את היין ההוא.
המשולח כילה לשתות ולטעום מן המזונות, ויברך “על המחיה”. וגם העגלון הניח כבר בקיבתו במידה כזאת עד שיכול היה לחוש פן לא יהי מקום פנוי גם “בכלי הקיבול” שלו, ואחרי ברכו ברכת המזון בחיפזון קם מן השולחן.
המשולח ניגש אל מזוזת הפתח ויקרע את הקופסה מן הכותל, הריק את הכסף, סָפַר ומנה וירשום בסֵפֶר ויקרא: שלושה רובל, ארבעים ושלוש קופיקות.
הנפח מילא מכיסו – עד ארבעה רובלים והכול נשלם, והמשולח התכוון כבר לנסוע, וייגש אליהו אל אשתו ויתלחש עמדה אחר פנה אל המשולח ויבקשוֹ שיחכה קצת והוא רץ אל המרתף ביחד עם זוּנדל ואשתו ויביא משם שׂק תפוחי-אדמה, ביצים וגבינה ויקשרם ביחד וישימם בסוכת העגלה וגם קצת שיבולת שועל שׂם תחת מושב העגלון.
ובשובם הביתה עמדו כבר המשולח והעגלון מקופלים היטב בפרוותיהם מוכנים לנסיעה. אליהו הודיע בלחישה על אוזנו של העגלון את אשר הניח בעגלה.
– היו שלום – פנה אליהם המשולח – השם יברככם בכל טוב!
– סעו לשלום! ה' יצליח דרככם! ענה אליהו בקול רועד ואחריו גם אשת ונערו עוזרו.
ושלושתם ליוו את האורחים עד העגלה.
ובשוב רחל הביתה מצאה את שני ילדיה מלקקים את טיפות היין שנשארו בכוסות, ניצים ומכים זה את זו על פרוסת הרקיק שנשארה על השולחן.
– הה, רצחנים – צעקה האם ותתנפל עליהם בכעס – את הכול, הכול אכלתם, הנני אליכם זוללים וסובאים. כלִפנֵי זאבים אין להניח ואין להעמיד לפניהם כלום… הה, צרותיי!…
– לא, אימא, לא אני – נצטדקה חיילֶה – הוא אכל הכול…
– שקרנית, את אכלת את הכול, אימא היא אכלה את הכול…
– אבל לכו כבר לישון, שדים! אמרה אליהם בקול מעורב תוכחה ואהבה ותחל לפנות את השולחן.
* * *
אליהו נשאר בחוץ ללוות את העגלה עד מלוא עיניו: הוא שמע מִשַמָש שרזונה כי הרב דְמָתָא נוהג ללוות כך את אורחיו החשובים.
הוא הלך לאט, שקוע בדמיונות ופניו מוסבים כלפי העגלה שנראתה על הדרך הרחק כִכֶתם כהה מתנועע…
דממה עמוקה שררה מסביב ורק קול השלג שהתנפץ תחת צעדיו נשמע בתוך הדומייה.
כל העולם היה עטוף לבנים.
מרחוק על ההר נראו בתי הכפר כולם לבנים, עומדים אלמים ושקטים כאילו ישנו שנת נצח…
רק פה ושם עוד יִרָאֵה אור אדמדם מתוך שמשות החלונות הקפואות. השָׁמַים היו בהירים וזרועים כוכבים אין מספר, רעננים נקיים ומנצנצים בעיניהם הקרות. כדור הירח אדום כּדָם התרומם אט, בעצלתיים מתחת הכפר… ונראה כאילו תבערה התלקחה שם הרחק…
הנה נשמעה בתוך הדומייה גם שריקת פתיחת שער מן הכפר…
בקצות השָׁמַים שטו קרעי עננים חיוורים שנראו על פני התכלת הנקייה, כאילו עלמות יפהפיות, לבושות שמלות לבנות מטיילות אט, דומם, על פני הקרח הנוצץ בבין ערביים של חורף…
כל התבל הייתה שרויה במנוחת שלום אין קץ…
ממעלה הייתה כיפת תכלת דוממה, עמוקה ומלאה שלום נצח… ובלב אליהו הנפח הייתה מנוחה ושלוות השקט.
הוא עמד על הגשר בהישענו על הגְדֶרֶת המכוסה שלג הסתכל במרחק הלבן כחול שהשתרע מסביבו ושפתותיו החלו מעט מעט להתנועע:
– ריבונו של עולם, זכני נא גם אותי לראות בעיניי את ארץ אבותיי, לאכול מפריה ולשבוע מטוּבה – התפלל בלשון ברכת המזון – זכני נא להיות נפח בארץ ישראל, לדוּר בין יהודים, ליהנות מטובה ולברך אותך על כל חסדיך…
העגלה אבדה בחשכת המרחק.
מן הכפר נשמעה נביחת כלב מייללת ממושכה ועצובה… אליהו שב אט הבּיתה.
* * *
– איש טוב וישר הוא היישוּבי הזה – פנה זוּשָׁה אל המשולח כשהרחיקו כבר לנסוע.
– כן, הסכים המשולח בניגון ממושך – הוא… עם-הארץ גמור…
– בעוונותינו הרבים, זאת אמת – הסכים זוּשָׁה חרש – אה-אח-אח – הוי ניאא… פנה פתאום אל סוסו ויחל לזרזו.
– ניא, ניא!… שוטו הורם וייפול לרגעים על שדרת סוסו הצנומה…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.