רקע
יעקב שלום קצנלנבוגן

א.


“עבדים אנחנו”! זוהי קללתנו היותר איומה וחרפתנו היותר גדולה, שפני כל עברי השואף לתחייה מתאדמים מבושת ודמיו ירתחו בקרבו מכעס והתמרמרות.

“עבדים הננו”! לא רק עבדי חוץ, תחת עול זרים שהושם עלינו וסובלים אנו את קושי השיעבוד, בזאת עוד איננו אשמים כל כך, בבחינה זאת עוד יש לנו סיבות יותר קרובות ויותר ישרות שצריכים אנו לכעוס עליהן… אבל נמצאים אנחנו תחת שיעבוד פנימי, שיעבוד כל כך נורא, כל כך מדכא אותנו עד כי מביטים אנו על “האדונים התקיפים” בדחילו ורחימו, בענווה ויראת הרוממות, מביטים אנו אל מעשיהם וכמוהם נעשה גם אנו, צוחקים אנו כשפיהם יימלא שחוק, למרות היות באותה שעה לבנו מלא שיממון ועצב, כשהם בוכים גם עפעפינו רועדות ועינינו זולגות דמעות, כשהם משוררים ומנגנים, רגלינו מורמות כמו מאליהן ויוצאות במחול. אמנם כן, נשללה ממנו חירותנו, נלקחה ממנו הביקורת החופשית הבלתי משוחדה, כל מה שהאדונים התקיפים עושים הוא בוודאי כשר וישר נאה ויאה, ועל כל מה שעושים “מאחינו” עבדים כמונו, שאין ידם תקיפה הננו מביטים עליו מגבוה, מתייחסים אליו בקלות ראש ומבטלים אותו בלבנו בהַאי עָלְמָא.

אמנם ההתבטלות הזאת הנה גם היא רק פרי הגלות, כי במקום הכוח שָׁם אתה מוצא גם היופי, הצדק והחוכמה, אך למרות הכרתנו זאת אי אפשר לנו להתאפק שאגרופינו לא יתכווצו מכעס ולִבֵּנו לא ייזוב דם בראותנו את שפלותנו זאת.

בכל פינה שהננו פונים כן בחיים החברתיים כן בחיים הרוחניים והספרותיים הננו רואים ומרגישים את תכונתנו זאת: להרכין ראשנו ולרומם תחת לשוננו, כל מפעל, כל מעשה שנעשה על ידי “גוי”, על ידי אי־יהודי ולבקר ולהשפיל כל מעשה העברי.

נסתכל נא אל ספרותנו, בייחוד אל הביקורת שלנו.

על פי רוב – בבוא מבקר לבקר איזה ספר, מיד יזדיין בשלשלת ארוכה של שמות סופרי אירופה מצלצלים והביקורת תחל באופן כזה: “כשרונו הפיוטי של סופרנו מר פלוני כמובן, אי אפשר לדמותו לכשרונו הפיוטי של הסופר האירופי מר אלמוני וכשרונו הציורי אינו דומה אף במשהו לכשרונו הציורי של אלמוני האירופי ואין צריך לומר כי אין לו לסופרנו זה כל אותן הידיעות המחכימות, שישנם לפלוני ה”גוי".

העבדוּת הטיפשית והשפלה הזאת מקפת לא רק התייחסות הסופרים היהודים אל הסופרים האינם־יהודים שהורתם ולידתם בקדושה, אלא גם אל העברים הכותבים לועזית. מבקרינו ממין זה בבואם לבקר את איזה סופר עברי כותב לועזית מיד הם מסירים את הכובע, בדברים בקול חרד ובהדרת הכבוד כיאות.

הן כותב לועזית הוא ואם כן מקורב הוא בוודאי גם אליהם, אל ה“ערלים” ואם כן “מצווה” לנהוג בו כבוד…

מעין זאת ראינו גם במאמר “ישראל זנגויל” למר ל' דלידנסקי (“המגיד” 10–9) ואגב אורחא הוא נוגע גם בסופרנו הגדול מנדלי מוכר ספרים.

שוויון גדול יש בין ש“י אברמוביץ ובין ישראל זנגויל, יען כי שניהם סופרי הגיטו הם ושניהם מפורסמים, מר אברמוביץ מפורסם בתוכנו, ומר י' זנגויל מפורסם בתוך אומות העולם, אם כן מי גדול ממי? כמובן זנגויל. והכובע כמו ביד נעלמה יורם והראש ייחשף, מִלְתָּא זוּטַרְתָּא! הן ביהודי כותב אנגלית ה”כותב מדבר" ואברמוביץ הן רק סופר עברי הנהו.

ואני בראותי את אותה הרכנת הראש הבטלנית לפני האוטוריטט [סמכות] שלהם יימלא לבי התמרמרות על כל גדותיו.

מי מאתנו אשר קרא את ספריהם של זנגויל ואברמוביץ לא ידע כי כיתרון אור השמש על אור הירח כן יתרון לכשרונו של האחרון על כשרונו של הראשון.

מר דלידנסקי כותב: בכל אופן לא היה יכול אברמוביץ לכתוב סיפור גדול כליל השלמות כמו הסיפור “ילדי הגיטו” ורואה את סיבת הדבר מפני שאברמוביץ לא למד הרבה חוכמה ודעת כזנגויל. כמה נִצְחָק [מגוחך] הוא משפט כזה!

מי זה לא ידע כי לזאת ישנן סיבות אחרות לגמרי? מי זה לא ידע כי ישנם הרבה סופרים אירופיים שלמדו “הרבה חוכמה ודעת” לא פחות ממר זנגויל ובכל זאת כתבו ונתפרסמו רק על ידי סיפוריהם הקטנים וכי ישנם הרבה סופרים עבריים שלא למדו “הרבה חוכמה ודעת” ויכתבו סיפורים גדולים.

כשאני לעצמי הנני רואה את סיבת הדבר שאברמוביץ לא כתב סיפורים גדולים מפני שא. משורר הגיטו, אספקלריה המאירה שלה, בו משתקפים כל חייהם עם כל פרטי פרטיהם ועם כל הקטנות שבהם, ובחיי הגיטו העניים שמתאר אברמוביץ אין רומנים כאלה שכותב זנגויל. זה האחרון מתאר גיטו אירופאי שהזרמים הקולטוריים [תרבותיים] כבר חדרו לתוכו ואברמוביץ מתאר גיטו של נע ושלא זע והקופא על שמריו. זאת ועוד אחרת: אברמוביץ ברא מין ספרות חדשה במינה, הוא לא השתעבד אל חוקי האמנות המקובלים, לא כתב את ספריו על פי כללים ידועים. אברמוביץ הוא גאון אֲמִתי והגאון איננו יודע כל שעבוד רוחני, ומר דלידנסקי כנראה נוכח מזה כי אברמוביץ “לא למד הרבה חוכמה ודעת”.

מה תאמרו על פסק דינו של מבקרנו? לסוף אומר דלידנסקי כי אברמוביץ נוגע לפעמים בכבוד אנשים פרטיים.

מזה נודף גם ריח פַּסְקְוִיל [כתב השמצה]. איפה ראה דלידנסקי כזאת? יואיל נא להראות את המקומות ששם מנדלי מוכר ספרים, תפארת ספרותנו החדשה, נוגע בכבוד אנשים פרטיים?


ב.


ואת עבדותנו הרוחנית, את שעבודנו הפנימי הננו רואים גם באוֹרְגָן הציוני “די וועלט”.

קוראים אנו על ה“די וועלט” כי הקונגרס קבע לחובה על כל אגודה ציונית לחתום על אורגן הציונות הרשמי הזה. ועתה אחים הבה נשׂים נא את לבנו היטב לדבר הזה. הנה אגודות ציוניות ישנן ממש בכל ארבע כנפות הארץ: ברוסיה, בצרפת, באנגליה, באמריקה, ברומניה וגם בארץ ישראל: (ראה עיתון זה גיליון הקודם), והציונות שׂמה לחובה לחתום על ה“די וועלט”. אם כן תוצאה מחויבת מזאת היא כי כל ציוני חייב ללמוד את השפה האשכנזית!!! ואני שואל אתכם, אדונַי הציונים, למה אתם מתמרמרים על האליאנס שהיא מכניסה רוח צרפת בבתי־ספריה, על היהודים האנגלים שהמה מאנגלים את תלמידי בני ישראל בבתי ספריהם, בשעה שציונינו האשכנזים מגרמנים את הציונים!

הנה, כידוע, שמה הפרוגרמה הציונית לחובה על כל ציוני לחנך את בנו ברוח לאומי וללמדו את השפה העברית, ואת אורגנה היא מייסדת לא בעברית, שלא תימצא אף אגודה אחת, שלא יימצאו בה ציונים אחדים מבינים עברית כי אם באשכנזית! והנה תצא לנו הלכה חדשה, אשר אם כי לא מפורש נשנתה, אבל אין להטיל ספק באמִתותה, כי כל ציוני חייב ללמוד לא את שפת עברית, שפתנו הלאומית, כי אם את השפה האשכנזית!!!

אתם אומרים כי להציוניות החדשה המיוסדת על הדיפלומטיה והפוליטיקה נחוץ אורגָן רשמי בשפה אירופית. לחיֵי! אבל איך מרהיבים אתם לקבוע לחובה על כל הציונים לחתום עליו? צריך היה אפוא להקטין את ה“וועלט” שתבואנה בה רק הידיעות שיש להן איזה ערך פוליטיקני, אבל כל האורגן הזה צריך שיהיה רק בעברית, עם הוספה אשכנזית!…

עוד טוענים אתם כי ראשי הציונים מבינים אשכנזית וכי יש לו באותה שעה גם ערך אגיטציוני [תעמולתי] לפני אותם היהודים שאינם מבינים עברית.

אבל, ריבונו של עולם, האם ככה נוהגים בעיתון רשמי שהוא כלי מבטאה של כל התנועה הלאומית שבשמה ובפרוטותיה הוא מתקיים? איפה שמעתם, איפה ראיתם כי עיתון רשמי של איזו תנועה יהיה כתוב בשפה ששניים שלושה מנהיגים מבינים אותה?! אם כן העיתון קיים לא בשביל העם שעל פרוטותיו הוא מתקיים כי אם בשביל שניים־שלושת המנהיגים! או בשביל איזה יהודים אשכנזים בעלי כרסין ובעלי כיסין שאין לנו עסק עמהם!

ובהסתכלנו בחוק אשר קבע הקונגרס ללמוד שפת עבר ואת המעשים אשר הוא עושה לקיימו ואת החוק אשר חקק על דבר ה“וועלט”, יש אשר יעלו על לבנו חוקות החירות והסבלנות שנחקקו ליהודים בארצות המערב ושנשארו קיימים רק על הנייר…

הה! צחוק יותר מכאיב לב, יותר מעליב, כמדומני שלא המציאה לנו גם גלותנו הארוכה בכבודה ובעצמה!

הבה, אחים נמחה נא בכל כוחנו בכל אומץ לבנו נגד הערמת עצמנו זאת!


ג.


והנה הפרקציה [סיעה] העממית.

מה היא? מה טיבה? לאן פניה מועדות?

אנשים צעירים מלאים אֵב, בעלי שאיפות כבירות, מייסדים פרקציה מיוחדה עם תוכנית מיוחדה, כי לא יוכלו ללכת יחדיו עם הזקנים המתנהלים לאט, ההולכים משלב לשלב באיטיות של הצב, להם מעוף הדמיון, שפע כוחות ואנרגיה, להם עוזמה [אומץ] ומהירות התנועה… טוב מאוד! ייסדו מפלגה מיוחדת עם תוכנית רחבה, הדורשת קורבנות מרובים והמבטחת הרבה הרבה לעתיד…

אבל מה אנו רואים “בשולמית” הזאת?

ומאת אחד ממחוללי הפרקציה ומעומדי בראשה נשמעו בתרועת ניצחון כדברים האלה: אנחנו קוראים מלחמה על האורתודוקסיה והבורז’ואזיה והדברים האלה הנם לפי דעת אותו ה“צעקן” הדֶוִיז [סיסמה] של הפרקציה. לו שמעתי דברים כאלה מאת אחד ה“משכילים” של הטיפוס הידוע, שלחם מלחמת מצווה בעד ההשכלה בת השמים, הייתי לועג לתומתו, אבל בשומעי איך אחד ממחוללי הפרקציה ועומדי בראשה, עורך מלחמה עם רחיים של רוח חוששני שכל הדברים האלה אינם אלא אבעבועה של בּוֹרית וכל עיקרם לא נאמרו אלא משום “הסר ממך לזות שפתיים” לבל יאמרו חלילה הציונים הלכו לקָנוֹסָה!

וכמה מן השעבוד הרוחני יש בדבר הזה!

כמה עלבון הכרת עצמנו!

הנה אנו צועקים, כי שבים אנחנו אל עמנו, אל עצמוּתֵנו, חפצים אנו להיות בני חורין ולהשתחרר מן השעבוד הרוחני האוסר את מחשבתנו לחשוב כאחרים ולעשות מעשי קוף, ובשעה שהננו שבים ללאומיותנו, בשעה שהננו מרימים גדל החירות, הנה כל מעשינו נעשים וכל דברינו נדברים רק למען למצוא חן בעיני אחרים…

הנה המה מכנים את עצמם בשם דמוקרטים, כלומר אנשים העומדים בעד ממשלת העם, אנשים המכבדים את העם וחפצים לקרבו אליו.

ומה המה עושים למטרה זאת?

המה הולכים ועורכים דמונסטרציות [הפגנות] למען הלעיב את רגשותיו היותר קדושים: המה חפצים לחלל את השבת רק למען הכעיס את העם ולמען הרעימו.

אם חפצים אנו להשכיל את העם עלינו ללכת אליו או לקרבו אלינו אבל בשום אופן לא במיני דמונסטרציות כאלה נקנה את לב העם.

אך כל הדברים האלה נדברים וכל המעשים נעשים לא מפני שכך מחייב ההיגיון, מפני שאנו מרגישים צורך פנימי במעשים כאלה, אנו עושים ומדברים הכול רק מיראה מפני מה יאמרו הבריות, מפני פן ילעגו ופן לא נמצא חן… הה, כמה פחדנות שפלה, קוֹפִיוּת נצחקה ועבדות פנימית יש בכל זאת!…



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!