בימים האחרונים החלו להופיע פה ושם בעיתונים עבריים מאמרים ומעין מאמרים על דבר האישה הישראלית [היהודיה] שיצאה לתרבות רעה. המאמרים האלה מוקדשים לפסוק את הדין: איך צריכה להיות התייחסותנו אל הברייה האומללה הזאת? האם צריכים אנו לרחם עליה, לקרבה אלינו לבלי דחותה מקהל ישראל, או להפך: צריכים אנו לדחותה בשתי ידינו ולשמוח במפלתה, בהרחיקנו אותה מחברתנו ובאלצנו אותה להיכנס ל“קוּבּוֹת” הסבלנות" כמאמר הכתוב “באֲבוֹד רשעים רינה?”
וכמובן, הללו מזכין והללו מחייבין, הללו מטמאין והללו מטהרין. אלה מזה מראים לדעת כי טוב מאוד עושָה החברה האנושית – לא רק הישראלית – אגב אעיר, כי אופי מיוחד לסופרינו: לכל צרה שלא תבוא עלינו המה רגילים לתת תמונה לאומית־ישראלית. אישַי הסופרים! לא רק בישראל לבד נפוצה הפריצות באופן מבהיל. הזנות, השיכרות והאיבוד לדעת – אלה שלושת הדברים אשר על פיהם הננו מודדים את גודל הפרוגרס, “קוסמופוליטיים” הם לכל הדעות. כידוע הם רק תוצאות מחויבות ממצבנו הכלכלי ואין לערבב פה את היהדות העלובה כל עיקר.
כי טוב מאוד עושה החברה האנושית בהרחיקה את היצורים האומללים האלה למקום אשר לא ישובו עוד, באשר המרוחקות לא תוכלנה עוד להזיק למוסריותם של “החכמים ההם”, ומן הצד השני מתנפלים הצעירים ברִתחָה של מצווה ומגינים על אלה הנפשות, הטהורות, התמימות, המרוחקות, האומללות והנידחות “על לא עוול בכפן”.
ואחד מן אלה האחרונים מציע ב“היהודי” גיליון מ“א, לפני הסופרים שלנו אשר “עינם צופיה הליכות אוּמתם” שישתדלו בתעמולתם, כביכול, להפיץ בעם את הדעה כי לא לבזות את האומללות אנו צריכים רק את אלה הבחורים ה”רשעים" שהסבו במפלתן – ולא ישים אל לבו כי אותן הסיבות בעצמן המביאות את הבתולות להיות אומללות מביאות את הבחורים להיות הגורמים לצאת…
בכלל אנו נוכחים כי השאלה בעיקרה מצִדה המדעי וההיסטורי מכוסה לסופרינו באיזו ערפיליוּת ולכן המה מגששים באפילה ולא ימצאו את הדרך הנכונה לפתרון השאלה הזאת. המה רק משתדלים להוציא פסק דין “איך צריך להיות” בהאמינם בכל נפשם התמימה כי רק בקולמוסם תַדליָה מִלתָא…
הסופר A. ב“הדור” גיליון 24, רואה למשל כי סיבת התפשטות הזנות היא: כי איזה “בחורים נאים” מפתים איזה ריבות עניות ולא ישים אל לבו כי, מלבד שזה יקרה לפעמים רחוקות מאוד – כי הדבר הזה אינו עוד הסיבה הראשונה לאותו דבר.
לכן אחשוב שלא למותר יהיה להפיץ מעט אורה על השאלה: מה הן הסיבות שגרמו שהחברה האנושית תתייחס בבוז אל הבנות שקלקלו את שורתן בעת שהבנים אינם סובלים כלל מדעת הקהל? ואז יבורר לנו מה המה הדברים אשר באמצעותם נוכל לשנות את דעת הקהל ולהמעיט מספר ה“פרוצות”?
אם נשתחרר רגע מן ההרגל הדספוטי [העריץ] להתייחס ברגשי בוז אל הנערה, אשר מאיזו סיבה שתהיה, חטאה את החטא הידוע ולהשתדל לתאר לנו נער ונערה, שניהם בעלי תאוות שוות, שניהם בעלי דם רותח ושניהם עומדים במצב אקונומי שווה ונגיש לפני “ביקורת השכל הבהיר” שבנו את השאלה:
מדוע באמת נרחיק את האומללות האלה מתוכֵנוּ בעת אשר הגברים לא ייענשו על פי רוב כלל?
מדוע באמת נדרוש מן הנשים שתהיינה יותר מוסריות מן הגברים? מדוע באמת נתבע מן הנשים שתהיינה צנועות ביותר בעת אשר ביחס אל אנשים צעירים נאמר תמיד בגיחוך קצת: לאיש צעיר הכל שרוי?
מדוע נתיר לגברים את שנאסר לנשים?
וגם – ראה זה פלא הוא! הליברל, הרחוק ממשפטים קדומים אשר ב“מחשבה” הוא מתיר למין היפה כל מה שהוא מתיר לעצמו, גם הוא בבוא “מעשה” לידו ייסוג אחור, ולא יוכל להתנגד למשפט לבבו, למרות “ביקורת שכלו הבהיר” החופשית מעול משפטים קדומים (ראה ציורו של י' ברשדסקי “במחשבה ובמעשה”).
ושאלת “מה נשתנה?” עומדת לפנינו ודורשת את פתרונה, אבל התשובה היא פשוטה מאוד אחרי ניתוחנו את השאלה מצִדה ההיסטורי.
ידוע כי בתקופה הקוֹמוּנית [קהילתית] לא היה מקום למפלגת הזונות. השבט, או המשפחה היו מספיקים מזון לכל חבריהם, לאנשים נשים וטף.
אך בתקופה המאושרה ההיא לא יכלו להתייחס בבוז אל איזו בת שהולידה… כי הילד לא היה למשא עליה. היא לא נהייתה לחלשה במובן הכלכלי כי בהתרבוּת צרכיה התרבתה גם ה“תמיכה” שתמכתהּ החברה.
והמקרה החדש הזה לא שינה את יחס הצעירים אליה אף במעט כי הבן הנולד לא רק שלה היה: הבנים היו לחברה, אשר גדלה אותם למען היותם גם הם פועלים בגדלם. בתקוה הזאת לא יכלה להתהוות מפלגת הזונות. אבל מעט, מעט, בהיהרס המצב הקומוּני של החברה האנושית ומקומו לקח רכוש הפרט, אז תחל מפלגת הזונות, כתוצאה מחויבת מן המצב הכלכלי של החברה. ומאליו מובן אם חפצים אנו לבער איזה מסובב אז אנו צריכים קודם כל להרחיק את הסיבה: למען בער את הקדֵשות צריך להרוס את המצב הכלכלי השורר כעת, צריך לשוב אל הקומוּנה!
אך לשוב אל הקומוּנה רבה מאוד הדרך!
המלחמה עוד גדולה וכבדה, עוד הרבה לוחמים יפלו במלחמה נגד הרכוש, עוד הרבה שנים תעבורנה עד העת המקווה ההיא ושאלתנו היא שאלת היום הדורשת איזה פתרון, איזו עצה: איך להתנגד לרעה החברותית הזאת ההולכת ומתפשטת בתוכנו מיום אל יום במהירות איומה. אמנם לבנו יתֵּר ממקומו בראותנו את בנותינו, את סמל הצניעות והתמימות, נעשות ל“פרוצות”, פורשות לבתי הקלון ומוסרות את נפשותיהן וגוויותיהן בעד היכולת לקיים את ישותן האומללה. והשאלה האיומה: מה נעשה לבנותינו אלה? דורשת את פתרונה. איך נעצור בעד ה“זרם” הנורא הזה?
ואמנם גם הפתרון פשוט.
אם לבער כָּלָה את מפלגת הזונות אי אפשר, כאשר ביארנו למעלה, עד אם נסיר מקודם את הסיבות אשר יצרו אותם, הנה לתקן במקצת נוכל ע"י זאת שנעשה את בנותינו עומדות ברשות עצמן.
כאשר הנשים תוכלנה להתפרנס גם בעצמן, מבלי חכות לאיזה “מפרנס”, לאיזה חתן, אז מלבד אשר ימעט מספר הפרוצות משום ענִיוּת אלא גם אלה אשר מאיזו סיבה שתהיה – קִלקלו את השורה לא תסבולנה כל כך מדעת הקהל.
אם מצבן הכלכלי יהיה איתן ובטוח אז גם תשתנה השקפתנו עליהן לטובה, אז לא נדרוש אולי מן הנשים שתהיינה יותר מוסריות ממנוּ הגברים…
הנה כי כן, מסקנת דברינו היא, כי למען תקן את המכה החברותית הזאת, למען המעיט את מספרן של הפרוצות ולמען שַנּוֹת לטובה את השקפתנו עליהן, צריך לתקן מעוות אחרת: צריך לתקן את חנוך בנותינו המקולקל. בחפצנו ליבש, למשל איזה בִצָה, אז הן סכלוּת היא לדלות את המים בדליים ולשפכם למקום אחר, למען יבש את הבִצָה המפיצה אדים מזיקים צריך לעשות תעלות, למען יוכלו המים לשטוף דרך בם והאגם ייבש מאליו.
למען שַנּוֹת את השקפתנו על הדבר הזה, אשר תוצאות רבות ממנו לחיים החברותיים לא די להראות ולבאר לפני העם עם מי הצדק עם הבחור או עם הריבה? לא די עוד לגנות את הבחורים ולשבח את הבתולות. למען המעיט את מספר הפרוצות ולתקן את השקפתנו עליהן, צריך לשנות את החינוך שינוי עיקרי:
צריך להעמיד את הנשים ברשות עצמן!
רק מן הצד הזה נוכל ללחום עם הרעה החברותית הזאת.
ואני נזכר שיחה מלפני שנים מועטות שהייתה ביני ובין אישה צעירה אחת, ואדמֶה כי לא למותר יהיה לצרפה למאמרנו זה.
לפני שנים מועטות היה הדבר.
ואני אז עודני צעיר, שהתלהבותו קודמת לידיעתו את החיים, והתפעלותו מרובה מחָכמתו. ראשי מלא טל ילדוּת, לבי רענן ועל כל ברואי תבל הבטתי, מדעתי או שלא מדעתי, כאִלו לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את המוּזָה.
והיא, אם כי לא זקנה ממני הייתה, אך הספיקה כבר לשתות ולהשתכר לשתות ולהקיא…
בין־הערביים של חורף היה אז. ושנינו, שקועים בדמיונות, ישבנו בחדר המזון ליד שולחן התה. פתאום פנתה אליי בשאלה:
מה דעתי על שוויון זכויות הנשים? האם גם דעתי היא כדעת התלמוד כי אישה לא נבראה אלא לנוי?
אנוכי עניתיה בהתלהבות.
ומה תדמי את, כי גם האישה צריכה להיות טבועה בראשה ורובה בים של דאגות קטנוניות, הגם היא צריכה ללחום מלחמת הקיום המהרסת והמשחיתה את אוצרות לב האדם העדינים והענוגים? הגם היציר הזה, שכל עיקרו לא נברא אלא בעד פּוֹאֶסיית החיים [פיוט החיים], הגם היציר הזה צריך לעמוד בקשרי המלחמה השוללת מאת הלוחמים את הרוך והפיוט שבם?
לא, די שאנו בעצמנו מקריבים קורבנות יקרים כאלה בשביל הקיום! די שאנו הגברים מגאלים את נפשותינו בשביל ההוויה החומרית. כי אין לדאבוננו לרחף באוויר בשעה שהטבע דורשת מאתנו לשׂוֹם לב אל המציאות: הארץ, לצערנו הגדול אינה מוציאה עדיין כלי מֵילָת וגלוסקָאות.
אנו אנוסים להתגאל בדמי המלחמה אבל אתן, הנשים?
אמנם ההשגחה דאגה בשביל המין האנושי לבל יטבע כליל בים של דאגות קטנוניות, כי המלחמה בעד הקיום לא תהרוס כליל את אוצרות נפשו היקרים: היא נתנה לו את האישה! – היצור הנפלא הזה – הוספתי להתלהב בהרגישי כי אשת שיחי תצטחק בדממה – היציר הנפלא הזה יביא נחל עדנים בחייו היבשים, ניצוצי חשמל אל חשכת חייו הנוראה של הגבר. היא בידיה הענוגות תמחה את הזיעה ממצחו המקומט, תחזקהו ותאמצהו לבל יכרע כָּלָה תחת כובד משא החיים, היא תעדן את לבו, את רגשותיו, תמסוך עליו רוח של פיוט לבל ייהפך, מתגרת יד המלחמה הקשה, לחיה טורפת.
כן – סיימתי את שיחתי כאוטוריטט פוסק – כן, האישה היא מרגלית יקרה במשׂכית של זהב בעד חיי המשפחה! האישה לא נבראה אלא ליַפות את חיינו.
האישה לא נבראה אלא לנוֹי!
אנוכי הייתי שבע רצון מאוד מהוכחתי שהייתה נכונה מאוד לפי דעתי, אך בת שיחתי לא נתנה לי לשמוח הרבה, היא ענתה לי בדממה ובקור רוח:
– הנך נאה דורש ידידי, שירתך אמנם נעימה מאוד, אבל את החיים אינך יודע כלל.. גם אני כמוך הייתי – נאנחה פתאום ופניה היו רציניים מאוד.
– בהשלימי את הגימנסיה, ואני אז בת שש עשרה, דברו רבות מרעותיי על לבבי שאבוֹר לי איזה מטרה בחיים, שאבוֹר לי איזו אומנות לפרנסֵני בעת צר לי אבל אנוכי לא יכולתי לשמוע את דבריהן בקור רוח… אני, הציפורת הקלה, הנושאה בלבבה אלפי מגדלים של אושר החיים, המדמה לחיות כ“בת מלכה” אטנף את ידיי ללמוד מלאכת המיילדת או רפואת שיניים… דבריהם העירו בי גועל ויביאוני לידי התמרמרות על אלה הנערות הגסות אשר בשיחותיהן המעשיות הרסו את כל עולמותיי הדמיוניים. והעולמות ההם היו נעימים ופיוטיים מאוד!
והנה עתה כאשר נישאתי לאיש, “אשוך את ציפורניי”.
חיי נישואים, מחמדי, שונים לגמרי מחיי הפנויים!
עתה נפגשתי את החיים פנים אל פנים, עתה הנני מכירה היטב עד מה היו חיינו מלאים הרמוניה ופיוט, לוּ הייתי לוחמת מלחמת הקיום כאישי. לא אדבר עוד על אותה השִׁפלות שהנך מרגיש לפעמים בהיווכחך כי הנך רק צעצוע לשפר את חיי אחרים, שעשוע ופרפרת בעד הגברים… לפני כשנה כאשר חלה אברהם שלי וישכב שני ירחים על ערש דווי הן ידוע לך באיזה מצב נמצאנו אז… כמה פעמים סבלנו רעב ומחסור ואז נודעה לי “פואסיית” החיים בכל נעימותיה…
– כן, גם אני הייתי כמוךָ – סיימה את דבריה באנחה חרישית – גם אני הייתי כמוך אבל הרבה טבילות טבלתי במימי ים החיים הקרים והם ציננו את דָמִי החם וישַנוּ את השקפתי על החיים…
חכה מעט חביבי, גם עליך תעבור כוס. גם ראשך הבוער ולבך הלוהט עודם טעונים הגעלה במים קרים, ואחרי טבילות רבות בים החיים כמוני אולי תצטנן קצת ותשיר לנו שירה חדשה…
ונבואתה אמנם נתקיימה.
א.
“עבדים אנחנו”! זוהי קללתנו היותר איומה וחרפתנו היותר גדולה, שפני כל עברי השואף לתחייה מתאדמים מבושת ודמיו ירתחו בקרבו מכעס והתמרמרות.
“עבדים הננו”! לא רק עבדי חוץ, תחת עול זרים שהושם עלינו וסובלים אנו את קושי השיעבוד, בזאת עוד איננו אשמים כל כך, בבחינה זאת עוד יש לנו סיבות יותר קרובות ויותר ישרות שצריכים אנו לכעוס עליהן… אבל נמצאים אנחנו תחת שיעבוד פנימי, שיעבוד כל כך נורא, כל כך מדכא אותנו עד כי מביטים אנו על “האדונים התקיפים” בדחילו ורחימו, בענווה ויראת הרוממות, מביטים אנו אל מעשיהם וכמוהם נעשה גם אנו, צוחקים אנו כשפיהם יימלא שחוק, למרות היות באותה שעה לבנו מלא שיממון ועצב, כשהם בוכים גם עפעפינו רועדות ועינינו זולגות דמעות, כשהם משוררים ומנגנים, רגלינו מורמות כמו מאליהן ויוצאות במחול. אמנם כן, נשללה ממנו חירותנו, נלקחה ממנו הביקורת החופשית הבלתי משוחדה, כל מה שהאדונים התקיפים עושים הוא בוודאי כשר וישר נאה ויאה, ועל כל מה שעושים “מאחינו” עבדים כמונו, שאין ידם תקיפה הננו מביטים עליו מגבוה, מתייחסים אליו בקלות ראש ומבטלים אותו בלבנו בהַאי עָלְמָא.
אמנם ההתבטלות הזאת הנה גם היא רק פרי הגלות, כי במקום הכוח שָׁם אתה מוצא גם היופי, הצדק והחוכמה, אך למרות הכרתנו זאת אי אפשר לנו להתאפק שאגרופינו לא יתכווצו מכעס ולִבֵּנו לא ייזוב דם בראותנו את שפלותנו זאת.
בכל פינה שהננו פונים כן בחיים החברתיים כן בחיים הרוחניים והספרותיים הננו רואים ומרגישים את תכונתנו זאת: להרכין ראשנו ולרומם תחת לשוננו, כל מפעל, כל מעשה שנעשה על ידי “גוי”, על ידי אי־יהודי ולבקר ולהשפיל כל מעשה העברי.
נסתכל נא אל ספרותנו, בייחוד אל הביקורת שלנו.
על פי רוב – בבוא מבקר לבקר איזה ספר, מיד יזדיין בשלשלת ארוכה של שמות סופרי אירופה מצלצלים והביקורת תחל באופן כזה: “כשרונו הפיוטי של סופרנו מר פלוני כמובן, אי אפשר לדמותו לכשרונו הפיוטי של הסופר האירופי מר אלמוני וכשרונו הציורי אינו דומה אף במשהו לכשרונו הציורי של אלמוני האירופי ואין צריך לומר כי אין לו לסופרנו זה כל אותן הידיעות המחכימות, שישנם לפלוני ה”גוי".
העבדוּת הטיפשית והשפלה הזאת מקפת לא רק התייחסות הסופרים היהודים אל הסופרים האינם־יהודים שהורתם ולידתם בקדושה, אלא גם אל העברים הכותבים לועזית. מבקרינו ממין זה בבואם לבקר את איזה סופר עברי כותב לועזית מיד הם מסירים את הכובע, בדברים בקול חרד ובהדרת הכבוד כיאות.
הן כותב לועזית הוא ואם כן מקורב הוא בוודאי גם אליהם, אל ה“ערלים” ואם כן “מצווה” לנהוג בו כבוד…
מעין זאת ראינו גם במאמר “ישראל זנגויל” למר ל' דלידנסקי (“המגיד” 10–9) ואגב אורחא הוא נוגע גם בסופרנו הגדול מנדלי מוכר ספרים.
שוויון גדול יש בין ש“י אברמוביץ ובין ישראל זנגויל, יען כי שניהם סופרי הגיטו הם ושניהם מפורסמים, מר אברמוביץ מפורסם בתוכנו, ומר י' זנגויל מפורסם בתוך אומות העולם, אם כן מי גדול ממי? כמובן זנגויל. והכובע כמו ביד נעלמה יורם והראש ייחשף, מִלְתָּא זוּטַרְתָּא! הן ביהודי כותב אנגלית ה”כותב מדבר" ואברמוביץ הן רק סופר עברי הנהו.
ואני בראותי את אותה הרכנת הראש הבטלנית לפני האוטוריטט [סמכות] שלהם יימלא לבי התמרמרות על כל גדותיו.
מי מאתנו אשר קרא את ספריהם של זנגויל ואברמוביץ לא ידע כי כיתרון אור השמש על אור הירח כן יתרון לכשרונו של האחרון על כשרונו של הראשון.
מר דלידנסקי כותב: בכל אופן לא היה יכול אברמוביץ לכתוב סיפור גדול כליל השלמות כמו הסיפור “ילדי הגיטו” ורואה את סיבת הדבר מפני שאברמוביץ לא למד הרבה חוכמה ודעת כזנגויל. כמה נִצְחָק [מגוחך] הוא משפט כזה!
מי זה לא ידע כי לזאת ישנן סיבות אחרות לגמרי? מי זה לא ידע כי ישנם הרבה סופרים אירופיים שלמדו “הרבה חוכמה ודעת” לא פחות ממר זנגויל ובכל זאת כתבו ונתפרסמו רק על ידי סיפוריהם הקטנים וכי ישנם הרבה סופרים עבריים שלא למדו “הרבה חוכמה ודעת” ויכתבו סיפורים גדולים.
כשאני לעצמי הנני רואה את סיבת הדבר שאברמוביץ לא כתב סיפורים גדולים מפני שא. משורר הגיטו, אספקלריה המאירה שלה, בו משתקפים כל חייהם עם כל פרטי פרטיהם ועם כל הקטנות שבהם, ובחיי הגיטו העניים שמתאר אברמוביץ אין רומנים כאלה שכותב זנגויל. זה האחרון מתאר גיטו אירופאי שהזרמים הקולטוריים [תרבותיים] כבר חדרו לתוכו ואברמוביץ מתאר גיטו של נע ושלא זע והקופא על שמריו. זאת ועוד אחרת: אברמוביץ ברא מין ספרות חדשה במינה, הוא לא השתעבד אל חוקי האמנות המקובלים, לא כתב את ספריו על פי כללים ידועים. אברמוביץ הוא גאון אֲמִתי והגאון איננו יודע כל שעבוד רוחני, ומר דלידנסקי כנראה נוכח מזה כי אברמוביץ “לא למד הרבה חוכמה ודעת”.
מה תאמרו על פסק דינו של מבקרנו? לסוף אומר דלידנסקי כי אברמוביץ נוגע לפעמים בכבוד אנשים פרטיים.
מזה נודף גם ריח פַּסְקְוִיל [כתב השמצה]. איפה ראה דלידנסקי כזאת? יואיל נא להראות את המקומות ששם מנדלי מוכר ספרים, תפארת ספרותנו החדשה, נוגע בכבוד אנשים פרטיים?
ב.
ואת עבדותנו הרוחנית, את שעבודנו הפנימי הננו רואים גם באוֹרְגָן הציוני “די וועלט”.
קוראים אנו על ה“די וועלט” כי הקונגרס קבע לחובה על כל אגודה ציונית לחתום על אורגן הציונות הרשמי הזה. ועתה אחים הבה נשׂים נא את לבנו היטב לדבר הזה. הנה אגודות ציוניות ישנן ממש בכל ארבע כנפות הארץ: ברוסיה, בצרפת, באנגליה, באמריקה, ברומניה וגם בארץ ישראל: (ראה עיתון זה גיליון הקודם), והציונות שׂמה לחובה לחתום על ה“די וועלט”. אם כן תוצאה מחויבת מזאת היא כי כל ציוני חייב ללמוד את השפה האשכנזית!!! ואני שואל אתכם, אדונַי הציונים, למה אתם מתמרמרים על האליאנס שהיא מכניסה רוח צרפת בבתי־ספריה, על היהודים האנגלים שהמה מאנגלים את תלמידי בני ישראל בבתי ספריהם, בשעה שציונינו האשכנזים מגרמנים את הציונים!
הנה, כידוע, שמה הפרוגרמה הציונית לחובה על כל ציוני לחנך את בנו ברוח לאומי וללמדו את השפה העברית, ואת אורגנה היא מייסדת לא בעברית, שלא תימצא אף אגודה אחת, שלא יימצאו בה ציונים אחדים מבינים עברית כי אם באשכנזית! והנה תצא לנו הלכה חדשה, אשר אם כי לא מפורש נשנתה, אבל אין להטיל ספק באמִתותה, כי כל ציוני חייב ללמוד לא את שפת עברית, שפתנו הלאומית, כי אם את השפה האשכנזית!!!
אתם אומרים כי להציוניות החדשה המיוסדת על הדיפלומטיה והפוליטיקה נחוץ אורגָן רשמי בשפה אירופית. לחיֵי! אבל איך מרהיבים אתם לקבוע לחובה על כל הציונים לחתום עליו? צריך היה אפוא להקטין את ה“וועלט” שתבואנה בה רק הידיעות שיש להן איזה ערך פוליטיקני, אבל כל האורגן הזה צריך שיהיה רק בעברית, עם הוספה אשכנזית!…
עוד טוענים אתם כי ראשי הציונים מבינים אשכנזית וכי יש לו באותה שעה גם ערך אגיטציוני [תעמולתי] לפני אותם היהודים שאינם מבינים עברית.
אבל, ריבונו של עולם, האם ככה נוהגים בעיתון רשמי שהוא כלי מבטאה של כל התנועה הלאומית שבשמה ובפרוטותיה הוא מתקיים? איפה שמעתם, איפה ראיתם כי עיתון רשמי של איזו תנועה יהיה כתוב בשפה ששניים שלושה מנהיגים מבינים אותה?! אם כן העיתון קיים לא בשביל העם שעל פרוטותיו הוא מתקיים כי אם בשביל שניים־שלושת המנהיגים! או בשביל איזה יהודים אשכנזים בעלי כרסין ובעלי כיסין שאין לנו עסק עמהם!
ובהסתכלנו בחוק אשר קבע הקונגרס ללמוד שפת עבר ואת המעשים אשר הוא עושה לקיימו ואת החוק אשר חקק על דבר ה“וועלט”, יש אשר יעלו על לבנו חוקות החירות והסבלנות שנחקקו ליהודים בארצות המערב ושנשארו קיימים רק על הנייר…
הה! צחוק יותר מכאיב לב, יותר מעליב, כמדומני שלא המציאה לנו גם גלותנו הארוכה בכבודה ובעצמה!
הבה, אחים נמחה נא בכל כוחנו בכל אומץ לבנו נגד הערמת עצמנו זאת!
ג.
והנה הפרקציה [סיעה] העממית.
מה היא? מה טיבה? לאן פניה מועדות?
אנשים צעירים מלאים אֵב, בעלי שאיפות כבירות, מייסדים פרקציה מיוחדה עם תוכנית מיוחדה, כי לא יוכלו ללכת יחדיו עם הזקנים המתנהלים לאט, ההולכים משלב לשלב באיטיות של הצב, להם מעוף הדמיון, שפע כוחות ואנרגיה, להם עוזמה [אומץ] ומהירות התנועה… טוב מאוד! ייסדו מפלגה מיוחדת עם תוכנית רחבה, הדורשת קורבנות מרובים והמבטחת הרבה הרבה לעתיד…
אבל מה אנו רואים “בשולמית” הזאת?
ומאת אחד ממחוללי הפרקציה ומעומדי בראשה נשמעו בתרועת ניצחון כדברים האלה: אנחנו קוראים מלחמה על האורתודוקסיה והבורז’ואזיה והדברים האלה הנם לפי דעת אותו ה“צעקן” הדֶוִיז [סיסמה] של הפרקציה. לו שמעתי דברים כאלה מאת אחד ה“משכילים” של הטיפוס הידוע, שלחם מלחמת מצווה בעד ההשכלה בת השמים, הייתי לועג לתומתו, אבל בשומעי איך אחד ממחוללי הפרקציה ועומדי בראשה, עורך מלחמה עם רחיים של רוח חוששני שכל הדברים האלה אינם אלא אבעבועה של בּוֹרית וכל עיקרם לא נאמרו אלא משום “הסר ממך לזות שפתיים” לבל יאמרו חלילה הציונים הלכו לקָנוֹסָה!
וכמה מן השעבוד הרוחני יש בדבר הזה!
כמה עלבון הכרת עצמנו!
הנה אנו צועקים, כי שבים אנחנו אל עמנו, אל עצמוּתֵנו, חפצים אנו להיות בני חורין ולהשתחרר מן השעבוד הרוחני האוסר את מחשבתנו לחשוב כאחרים ולעשות מעשי קוף, ובשעה שהננו שבים ללאומיותנו, בשעה שהננו מרימים גדל החירות, הנה כל מעשינו נעשים וכל דברינו נדברים רק למען למצוא חן בעיני אחרים…
הנה המה מכנים את עצמם בשם דמוקרטים, כלומר אנשים העומדים בעד ממשלת העם, אנשים המכבדים את העם וחפצים לקרבו אליו.
ומה המה עושים למטרה זאת?
המה הולכים ועורכים דמונסטרציות [הפגנות] למען הלעיב את רגשותיו היותר קדושים: המה חפצים לחלל את השבת רק למען הכעיס את העם ולמען הרעימו.
אם חפצים אנו להשכיל את העם עלינו ללכת אליו או לקרבו אלינו אבל בשום אופן לא במיני דמונסטרציות כאלה נקנה את לב העם.
אך כל הדברים האלה נדברים וכל המעשים נעשים לא מפני שכך מחייב ההיגיון, מפני שאנו מרגישים צורך פנימי במעשים כאלה, אנו עושים ומדברים הכול רק מיראה מפני מה יאמרו הבריות, מפני פן ילעגו ופן לא נמצא חן… הה, כמה פחדנות שפלה, קוֹפִיוּת נצחקה ועבדות פנימית יש בכל זאת!…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.