בישיבת הועד הלאומי

גדירת הפירצה של עבודה ערבית בכפר־סבא אינה תלויה אלא בגילוי רצון ציבורי נאמן. אני סבור כי לציבור דרכים רבות להשפיע על היחיד. לא נכון כי הנהלת הישוב אין בפניה דרך אחרת, כי אם להתרפס לפני פורצי הגדר, לבל יגזלו מאתנו את השׁרוֹן העברי. אני מוכן אפילו להפוך בזכותם של שני היהודים היחידים בכפר־סבא ולהגיד כי אינם יודעים מה הם עושים. אבל לא אלמד זכות על העומדים מאחוריהם – על התאחדות האיכרים. אינני מאמין בכנוּת ההודעה כי קצרה ידה של ההתאחדות להשפיע על ראש הועד החקלאי בכפר־סבא ועל חברוֹ לפריצת הפרץ. להיפך: יש לי יסוד להאמין כי התאחדות האיכרים רוצה בהכנסת פועלים ערבים למושבה. על הנהלת הועד הלאומי לקרוא לבעלי הדברים ולהזהירם, כי הישוב יתקומם נגד מעשיהם – והם יהיו מנוּדים. יש לפרדסנים האלה ילדים והם מתחנכים עם הילדים שלנו, יש להם קרובים ובני משפחה – ולא ירצו להיכרת מתוך עמם. עמדה כזאת מצד הנהלת כנסת ישראל תציל את השרון – והדברים לא יגיעו כלל עד לצורך של השתתפות במשמרת. הן המטיפים לעבודה ערבית במשק העברי הם כיום שותפים למפלגות ציוניות, הם בוחרים צירים לקונגרס ציוני. כשעמדנו במערכה זו בימי דור שלם במושבות הישנות, קיוינו לתקן את המשגה ההיסטורי בכוח עצם מציאותו של הפועל העברי. אולם בכפר־סבא מנצלים את חוסר הפועלים, כדי להפוך את השרון העברי לשטח של עבודה מעורבת. עכשיו בא הזמן לעמידה מכרעת. כפר־סבא תפריד בין עובדי עבודה עברית לבין עובדי עבודה זרה. אם אתם, ראשי הישוב והמפלגות הציוניות, לא תעמדו בשער, ננהל אנחנו לבדנו את המערכה. אין בינינו אף פועל, למן העומד במשמרת ועד העומד על הפיגום בעיר – אשר לא יתן למערכה זו את ידו. האחריות עליכם!

אייר תרצ"ד.