בועד הפועל הציוני, ירושלים

עיקר כוחו של הועד הפועל הציוני הזה שוקע בויכוח המדיני. חומר הענין המדיני שעמד לפני מושב זה הפחית מן המשקל היחסי של כל יתר הענינים. ומצוה היא לכלוא את הדברים בשעה שאין הלבבות נתונים להם, כשם שמצוה להגידם בשעה שהם נשמעים. אבל אינני יכול לוַתר על מסירת דברים אחדים, דברים מן הכתב, בענין ההצעה להקמת לשכת־עבודה אחת. השתתפתי בועדה זו. מובטחני: עוד יבוא יום והתעודה שהביא יצחק גרינבוים לפנינו כאן, ואשר נפגשה בפנים זעומות מאד מצד מר יהושע סופרסקי וגם מצד החבר מרדכי בן־טוב (מספסלי “השומר הצעיר”: ללשכת פועלים אחת גם הוא מסכים!), יבוא יום והתעודה הזאת ביסודותיה – אם לא לכל פרטיה – תעלה עוד על השולחן הזה ויקשיבו לה ויקיימו אותה. בשאלה זו, הנקראת בשם כללי “יחסי עבודה”, מעורבבים כמה ענינים, כמעט “עירוב תבשילים”. לא אכנס עכשיו בהפרדה מפורטת, אבל אציין את העיקר. המדובר הוא על יצירת לשכת פועלים אחת לכל הפועלים, לשם חלוקת־עבודה צודקת.

במשא־ומתן הקוֹאַליציוֹני בלוּצרן¹, אשר אמנם לא נסתיים בדברים מוחלטים ומפורשים, היה ברור כי אחד התנאים שלנו, בתור שותפים לקואליציה זו, הוא: להפסיק את פיצול כוח העבודה בארץ, לחסל את החתירה תחת קיום הסתדרות עובדים אחת, הנושאת בעול העבודה הציונית, הנושאת בעול חוסר־עבודה, הנושאת בעול היצירה הישובית – הסתדרות שהיא מגן ומבצר לישוב ולמפעל הציוני. מהי מהוּתה של אותה שותפות, הממשיכה במאמצים לפורר את כוח העובד בארץ? מכל מקום הגיע הזמן ליצירת לשכת פועלים אחת, אשר כל הפועלים לזרמיהם, למפלגותיהם, לדעותיהם ישתתפו בה והם יבחרו את הנהלת הלשכה. אמנם, בלשכה זו היה רוב לחברי ההסתדרות. אבל אין הרוב יכול ואין הוא רוצה לחדול מהיות רוב. הרוב נכון לתת ערבות כי הלשכה תתנהל לפי החוקה שתוסכם, שתהיה השגחה על כך. הרוב נכון לכל ערובה, מלבד אחת: שהרוב יהפך למיעוט. וכן לא נסכים שהרוב יהפך לחצי והמיעוט גם הוא לחצי. אין זה לא מן היושר ולא מן המוּסר. אם במקום אחד יש חמש מאות פועלים מאוחדים ויש באותו מקום 200 פועלים כנגדם, מדוע צריכים 500 הפועלים המאוחדים להיות מפסידים? ומדוע 200 הפועלים, שהם המיעוט, זוכים לאותה השפעה שיש לחמש מאות?

ההסתדרות הכללית מקבלת את העיקר של לשכת פועלים אחת. ואני רוצה לקרוא לפניכם את המכתב הבא שנשלח מאת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל אל מחלקת העבודה של הנהלת הסוכנות:

"אנו מאשרים קבלת מכתבכם מיום 10.2.37.

המוסדות המוסמכים של ההסתדרות לא קבעו עדיין את עמדתם לחוקה שהוצעה לפני הועד הפועל הציוני בציריך ולא טיפלו בסעיפיה, מאחר שנראה היה כי אין לה סיכוי להתגשם למעשה.

ברם, מוכנים אנו לקבל את דבר הנסיון להקמת לשכה משותפת בפתח־תקוה, בתנאי שאין זה מחייב אותנו למפרע על כל פרטי החוקה ותהיה לנו הזכות להציע את השינויים והתיקונים הנראים לנו.

אגב: רצוננו לדעת אם באמרכם: “נסיון להקמת לשכה משותפת”, נתכוונתם ללשכה משותפת עם נותני־העבודה, או כונתכם, לפי שעה, רק ללשכה כללית של הפועלים?

כלום נותני־העבודה בפתח־תקוה מוכנים?"

מתוך המכתב הזה אתם רואים כי ההסתדרות מוכנה לקבל את העיקר. אני מקוה שיבוא היום – וזה יהיה הפתרון. ההסתדרות מוכנה לחסל את לשכות העבודה שלה ולהקים לשכות כלליות, למען תת לכל הפועלים את האפשרות לבוא ללשכה אחת ולקבל שם את העבודה, תחת אשר יתחרו פועלים, חברי ארגונים שונים, אלה באלה.

אך אילו היה י. ג. רוצה להניח את זאת על השולחן להצבעה, הייתי מיעץ לו לא להטיל כיום את הסידור הזה בתור גזירה. נראה לי כי ההנהלה הציונית לא נכנסה עוד במידה מספיקה בעביו של הענין – והוא ענין חיוני לאלפים. אחרי הנאומים שנשמעו כאן בעניני ההסתדרות הציונית, מוכן אני להגיד קל וחומר: אם להסתדרות ציונית אחידה לא אִיכְשַר דָרָא – קל וחומר לענין זה. אבל הכרתי העמוקה היא שאין דרך אחרת להבראה, בלתי אם הקמת לשכה אחת כללית לכלל הפועלים. סופה של ההתפוררות שהיא תכה את עצמה.

ולבסוף, עוד בשנת 1934 חתמנו על הסכם עבודה: מר יהושע סופרסקי, מר שמואל ז’וכוביצקי ואנכי – ואף זה הסכם אשר אבן־הפינה שלו היא לשכת־עבודה אחת כללית. אנחנו לא חזרנו בנו, אלא ה' י. ס. וארגונו – הם שחזרו בהם והנה לפניכם אותו הסכם ככתבו וכלשונו, אוֹת באוֹת:

הצעות ועדת־המשנה לועדה המכינה מסקנות בעניני עבודה לאסיפת הנבחרים (ז’וכוביצקי, סופרסקי, רמז)

חוקת עבודה

אסיפת הנבחרים מכירה, כי מחובת ארגוני נותני העבודה וארגוני הפועלים לבוא לידי הסכם ביניהם על חוקת עבודה הוגנת ומתאימה לכל ענף עבודה.

כעקרונים יסודיים בחוקות העבודה רואה אסיפת הנבחרים דבר הבטחת תנאי עבודה הוגנים לפועלים, ביטוח ממקרי מות ומחלה, פיצויים במקרי פיטורים והבטחת פרודוקטיביות מספיקה בעבודה.

כחלק בלתי נפרד מחוקות עבודה מוסמכות בין המעבידים והעובדים צריך להיות הסעיף על מסירת כל סכסוך בין שני הצדדים לבוררות זבל"א או למוסד בוררות לאומי מוסכם.

אסיפת הנבחרים מטילה על הנהלת הועד הלאומי לעשות את כל המאמצים האפשריים כדי להביא את הצדדים המעונינים לידי הסכם בענין חוקת עבודה.

לשכת עבודה

לשם מניעת התחרות בין פועלים עברים בארץ וסידור יחסי עבודה צודקים, רואה אסיפת הנבחרים צורך בקביעת לשכת עבודה אחת בכל מקום, אשר תנוהל על ידי באי־כוח נבחרים בבחירות יחסיות מכל הפועלים שבמקום, בלי הבדל ארגון ומפלגה. יושב־ראש הלשכה יוסכם על ידי הצדדים או ימונה מטעם הלשכה הראשית.

בכל מקום אשר יושג הסכם בין המעבידים והעובדים על חוקת עבודה ישתתפו באי־כוח המעבידים במספר שקול להנהלת לשכת העבודה, – ויושב־ראש הלשכה המשותפת ימונה בהסכם שני הצדדים, ובאין הסכם – מטעם הלשכה הראשית.

היסודות לפעולת לשכת העבודה הן: זכות עבודה לכל פועל עברי בלי הבדל מפלגה או דעה פוליטית, וקבלת עבודה רק באופן מאורגן דרך הלשכה המוסמכת.

לשכה ראשית

הלשכה הראשית, המפקחת על הלשכות המשותפות, מורכבת מ־9 חברים – 3 מוסמכים מצד נותני העבודה, 3 מוסמכים מצד הפועלים ו־3 מוסמכים משני הצדדים.

ועכשיו לענין אחר, וגם כאן – דברים מן הכתב. הכאיב לי מאד חידושו של ויכוח שהיה כבר בישיבה ראשונה של הועד הפועל הציוני בירושלים. העבודה המשותפת הציונית של החרדים עם החפשים לא התחילה מן הקונגרס בלוּצרן. הלא אנחנו עומדים כבר בעבודה זו קרוב לארבעים שנה, למן הקונגרס הראשון בבזל. ובמשך השנים האלה למדנו כולנו – ואני יודע כי גם הרב ברוֹד הוא מן המחשיבים את הלקח הזה – למדנו לכבד זה את זה, למדנו לכפר על פשעים זה לזה, למדנו לריב אחרת מאשר רבים ברחוב היהודי. ואני רוצה כאן לקרוא פסוקים אחדים מדברי יצחק טבנקין בישיבת הועד הפועל הציוני בירושלים, בניסן תרצ"ד:

“אין אנו מזלזלים כלל בהישגים התרבותיים והסוציאליים, שקיבלו את ביטוים במנוחת השבת, אבל נתנגד להטלת חוקים דתיים בכוח של כפיה. בתוך ישובינו החקלאיים חיים הורינו בלי שום טשטוש חייהם הדתיים. אנו נמנעים מהופעות ציבוריות, שאינן מאַפשרות חיים דתיים בישוב היהודי. אך לא נרשה את ההתערבות בחיי הפרט. אנו בעד האפשרות המלאה ליהודים דתיים לחיות את חייהם במלואם. ציווי החירות הרוחנית הוא גם ציווי אמת בחיי־דת למאמינים באלהי אמת. אילו היה מתעורר אצל מישהו החלום להשתלט, בעקבות הדברים הנעשים כיום באירופה, על התפתחות המחשבה בישראל, היה חלום זה יכול להרוס גם את ההסתדרות הציונית וגם את הישוב הארץ־ישראלי.”

לפסוקים האלה הייתי קורא: גל עד. בגבולות אלה אנו עומדים. חברינו, בכל משקינו, קיבלו את ענין מנוחת השבת. דויד בן־גוריון אמר: ההנהלה עשתה משהו בענין השבת. לא עשתה את הכל. יש לעשות עוד, במאמצים משותפים. אבל אם באים להכביד עלינו בדרישות על חיי הפרט, עלינו לאמור: על חיי הפרט לא התחייבנו. ואתם העומדים בעבודה הציונית המשותפת אתנו, עליכם לזכור כי אלה הבאים אלינו מן הגולה, מקרב אותה היהדות שאתם מחנכים אותה – גם אתה, הרב ברוֹד, וגם אתה, הרב הופמן – אלה אינם מביאים אתם בצורת צו מוחלט את שמירת השבת. אתם יודעים יפה את הנעשה בתנועות הנוער בגולה ובתנועות היהודיות הסוציאליסטיות. שם החינוך אחר. ואני מזדעזע כשמזכירים ואומרים כי ארץ־ישראל היא פושעת. יש לנו בארץ־ישראל שבת יפה. עליכם להעריך דוקא את ההתאמצות הנדרשת מאתנו. כאן אפשר לעשות רק בהשפעה חינוכית, חינוך היודע להשפיע ויודע לסלוח ויודע גבולות.

סיון תרצ"ז.